תקרובת ע"ז בדבר שעושים בו מעשה של ע"ז
סיכום בסיסי
חפץ נעשה תקרובת עבודה זרה באחת משתי צורות: 1. כשנותנים את הדבר לפני הע"ז על מנת שהפסל יאכל ממנו וכדומה. 2. כאשר עושים פעולה של עבודה זרה בחפץ (כשחיטה לע"ז וכדומה).
חפץ שהוא תקרובת עבודה זרה נאסר רק אם הוא דומה למה שהיה במקדש ('כעין פנים').
הדמיון למקדש יכול שיתקיים בשני מישורים: 1. בסוג החפץ. 2. בפעולה שנעשית עם החפץ.
בחפץ שנותנים לשם תקרובת לפני ע"ז (ולא נעשית בו פעולה מעבר לזה):
לדעת הרמב"ם דבר זה כבר נחשב דומה למה שהיה במקדש, מכיוון שבמקדש היו מביאים חפצים (כמנחות ועוד). וכתבו הב"ח והש"ך שנכון להחמיר כשיטתו.
לדעת הרשב"ם בשם רש"י ועוד, רק אם זה חפץ שהיו מביאים כמותו במקדש הוא דומה מספיק וייאסר מדין תקרובת. וכ"כ הרא"ש, רשב"א, מאירי, טור ושו"ע. וכך נראה שדעת הט"ז.
ולדעת ר"י הוא לא נאסר כשמביאים אותו, אלא רק אם עושים בו פעולה שדומה לעבודה שהיתה במקדש. וכ"כ בתוספות הרא"ש, נימוק"י, רא"ה. ונראה שלכך נטה הגר"א.
בחפץ שעושים בו פעולה של עבודה זרה, המדד הוא רמת הדמיון של הפעולה לארבע עבודות:
דעת הראב"ד שגם אם עושים בו פעולה שדומה בקושי לאחת מארבע עבודות הוא נאסר, וכגון שבירת מקל שדומה לשחיטת בהמה ('כעין זביחה').
דעת הטור ועוד, שבדבר שדומה קצת הוא נאסר, כגון שחיטת חגב שדומה לשחיטת בהמה (ששניהם 'שחיטה'. ע"פ הריטב"א). או, כאשר זהו דבר שדומה בקושי לאחת מארבע העבודות, ובנוסף לזה הוא חפץ שעובדים עם שכמותו לאותה עבודה זרה. (ולשיטת התוספות התנאי הזה נצרך גם בדבר שדומה קצת). וכ"פ שו"ע.
ולדעת הרמב"ן ועוד – מעשה אוסר רק אם הוא דומה ממש לארבע עבודות, וזה כולל שהחפץ שבו נעשה המעשה הוא כזה שראוי להיעשות בו מעשה כזה במקדש. אמנם אם הוא דבר שדומה בקושי לארבע עבודות ובנוסף מביאים כמותו במקדש – נאסר (מהרמב"ן משמע שמדאורייתא, ולריטב"א דרבנן). וכך דעת רשב"א, ריטב"א, רא"ה.
הגמרא
עבודה זרה נ, ב – נא, א
תיאור מהלך הגמרא (בראשונים יש כמה שיטות בהבנת הגמרא):
בתחילה הגמרא לא דנה ישירות על תערובת ע"ז, אלא על העובד ע"ז. רב יהודה בשם רב אומר שהשובר מקל בפני ע"ז שעובדים אותה במקל חייב והזורק פטור. הגמרא מציעה שזו מחלוקת תנאים, האם חייבים על עבודה שהיא 'כעין זביחה' (שזה לא ממש איך שעובדים במקדש, לדוגמה שהוא שוחט חגב ולא בהמה), או שלא חייבים על עבודה כעין זביחה אלא רק על עבודה 'כעין פנים' (כלומר שהיא ממש כמו שעובדים בבית המקדש), והגמרא דוחה שלכו"ע צריך כעין פנים והמחלוקת היא על ההגדרה המדויקת של הגבול בזה (על חגב, שהצואר שלו דומה לצואר בהמה, יש מחלוקת תנאים האם הוא נחשב כעין פנים). כלומר, הגמרא מעמידה שכו"ע לא כדעת רב.
לאחר מכן הגמרא דנה בגדרי תקרובת עבודה זרה, ומביאה מימרא דומה בשם רב, שהחילוק הוא לא בין חייב לפטור, אלא האם המקל נאסר.
רב אומר שע"ז שמקובל לעבוד אותה בעזרת מקל לדוגמה, אז אם שבר מקל לפניה המקל נחשב תקרובת ע"ז (כי זה 'כעין זביחה', שהיא מארבע עבודות), ואם זרק מקל בפניה הוא לא נחשב תקרובת ע"ז (ואינו נחשב 'כעין זריקה', כי זריקה היא כשהדבר הנזרק מתפזר בדומה לדם שהיה במקדש – 'זריקה המשתברת').
רבי יוחנן אומר שהזובח בהמה בעלת מום (מחוסרת אבר) לע"ז – פטור, כי היא לא ראויה להיקרב לפני ה', ומה שאסרה התורה הוא דווקא כעין פנים. רבי יוחנן לא מתייחס לאיסור הנאה מהתקרובת, אולם ניתן להסיק מדבריו שהבהמה לא נאסרת.[1]
"אמר רב יהודה אמר רב: עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל, שבר מקל בפניה – חייב, זרק מקל בפניה – פטור. א"ל אביי לרבא: מאי שנא שבר? דהוה ליה כעין זביחה, זרק נמי הוה ליה כעין זריקה! אמר ליה: בעינא זריקה משתברת וליכא. איתיביה: ספת לה צואה, או שנסך לפניה עביט של מימי רגלים – חייב; בשלמא עביט של מימי רגלים – איכא זריקה משתברת, אלא צואה – מאי זריקה משתברת איכא? בצואה לחה. לימא כתנאי: שחט לה חגב – ר' יהודה מחייב, וחכמים פוטרים; מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר: אמרינן כעין זביחה, ומר סבר: לא אמרינן כעין זביחה אלא כעין פנים! לא, דכ"ע – לא אמרינן כעין זביחה, אלא כעין פנים בעינן, ושאני חגב, הואיל וצוארו דומה לצואר בהמה.
אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה אמר רב: עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל, שבר מקל בפניה – חייב ונאסרת, זרק מקל לפניה – חייב ואינה נאסרת. א"ל רבא לר"נ: מאי שנא שבר? דהויא ליה כעין זביחה, זרק נמי הויא ליה כעין זריקה! א"ל: בעינן זריקה משתברת וליכא.
אלא מעתה, אבני בית מרקוליס במה יאסרו? א"ל: אף לדידי קשיא לי, ושאלתיה לרבה בר אבוה, ורבה בר אבוה לחייא בר רב, וחייא בר רב לרב, וא"ל: נעשה כמגדל עבודת כוכבים. הניחא למ"ד: עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד, אלא למ"ד: עד שתעבד, תישתרי, דהא לא פלחה! א"ל: כל אחת ואחת נעשית עבודת כוכבים ותקרובת לחברתה. א"ה, בתרייתא מיהא תשתרי! אמר ליה: אי ידעת לה זיל שקלה. רב אשי אמר: כל אחת ואחת נעשית תקרובת לעצמה ותקרובת לחברתה.
תנן: מצא בראשו כסות ומעות או כלים – הרי אלו מותרין; פרכילי ענבים, ועטרות של שבלים, ויינות, שמנים וסלתות, וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח – אסור. בשלמא יינות שמנים וסלתות, איכא כעין פנים ואיכא כעין זריקה משתברת, אלא פרכילי ענבים ועטרות של שבלים, לא כעין פנים איכא ולא כעין זריקה משתברת איכא! אמר רבא אמר עולא: כגון שבצרן מתחלה לכך.
א"ר אבהו א"ר יוחנן: מנין לזובח בהמה בעלת מום לעבודת כוכבים שהוא פטור? שנאמר: זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו, לא אסרה תורה אלא כעין פנים… (בהמשך הגמרא מבארת שזה רק במחוסר אבר שפסול לקרבן לה' גם לבני נח)"
ביאור הראשונים לגמרא
הראשונים נחלקו בהסבר הגמרא ומה הדין בחפץ שאין כלל דרך לעבוד:
דעת הראב"ד ועוד – מה שאמרו 'שעובדים אותה במקל' זה רק להגיד שבכל זאת פטור אם זרק מקל בפניה, אבל אם שבר חייב גם אם אין דרך לעבוד אותה באותו חפץ. לפי שיטה זו, ישנה מחלוקת בין רב לרבי יוחנן, שלדעת רב אומרים 'כעין זביחה' ולדעת רבי יוחנן רק מה שהוא 'כעין פנים' נאסר (ונחלקו כמי הלכה – הראב"ד והמאירי פסקו כרב, הרמב"ן ועוד פסקו כרבי יוחנן).
דעת התוספות (הסבר אחד משניים בדעת רש"י. ולכאורה כך פירש הרמב"ם) – מה שאמרו 'שעובדים אותה במקל' זה דווקא, שאז למרות שזה לא ממש כעין פנים זה נאסר גם ב'כעין זביחה', אבל בעבודה זרה שאין דרך לעובדה בכלל באותו חפץ הוא לא נאסר אלא כעין פנים לגמרי ואפילו השוחט בהמה בעלת מום פטור היא לא נאסרת מדין תקרובת. יוצא שאין מחלוקת, רב דיבר כשעובדים אותה באותו חפץ ואז חייב בכעין זביחה, ורבי יוחנן דיבר כשלא עובדים אותה באותו חפץ שאז פטור אם זה לא ממש כעין פנים.
הסבר נוסף בדעת רש"י (כך ביאר הריטב"א, וכך נראה שביאר הטור) – מה שאמרו 'שעובדים אותה במקל' זה דווקא, שאז למרות שזה לא ממש כעין פנים זה נאסר גם ב'כעין זביחה', ובעבודה זרה שאין דרך לעובדה בכלל באותו חפץ – אם זה 'כעין זביחה' לא נאסר. אבל אם זה דומה יותר לזביחה – זו מחלוקת תנאים, שלדעת רבי יהודה זה נאסר (וכך נראה שפסקו הטור והשו"ע), ולדעת חכמים ורבי יוחנן זה לא נאסר (וכך פסק הריטב"א).
עבודה כעין זביחה אוסרת אם רגילים לעבוד עם אותו חפץ
רש"י עבודה זרה נ, ב – נא, א
דעת רש"י שדברי רב הם כאשר עובדים את הע"ז במקל באיזושהי צורה, אבל אם לא עובדים אותה כלל במקל הוא לא נאסר. (אמנם על צואה וחגב רש"י פירש שזה גם כשאין עובדים בכך, ולא כתב שעובדים אותם בצורה אחרת עם הצואה או החגב, אך כבר פירשו התוספות שלזה הכוונה. אמנם בטור פירש על חגב שמדובר כשלא עובדים אותו כלל, וכך הסביר גם הריטב"א שנראה שדעת רש"י).
אמנם ייתכן לומר שלדעת רש"י להלכה עבודה כעין זביחה לא אוסרת, וכך פירש ופסק הריטב"א (מובא לקמן). לפי פירוש זה אמנם רב דיבר דווקא כשרגילים לעבוד במקל, אבל זה כי מקל לא בא בכלל בפנים ולכן הוא כמו דבר שבא בפנים ואין רגילים לעבוד בו בכלל (כמו חגב), ורבי יוחנן חולק וסובר שבמקרים האלו פטור ולא אוסר. ופסק הריטב"א כרבי יוחנן (נראה לי שגם הטור באופן דומה, ופסק כרב).
"עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל – שמקשקשין לפניה במקל.
שבר מקל בפניה חייב – כדאמרינן בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף ס:) דכל עבודות שבפנים שעבד בהן עבודת כוכבים בין דרכה בכך בין שאין דרכה בכך חייב דכתיב זובח לאלהים וגו' אלא מידי דחזי לשם אסור לכל עבודת כוכבים ודבר שאינו כעין פנים דרכה בכך חייב דנפקא לן מאיכה יעבדו הגוים האלה וגו' אין דרכה בכך פטור וזו אם לא היו עובדין אותה במקל לא מחייב בשבר מקל דלא שייכא בפנים ואם היו עובדין אותה בזריקת מקל לא מצי למידק זרק מקל בפניה פטור ואם בשבירת מקל פלחי לה פשיטא דחייב ואפי' לא דמי לפנים אלא כגון שהיו עובדין אותה בקשקוש מקל או בענין אחר הלכך שבר מקל בפניה חייב ואע"פ שאין עבודתה בכך דכיון דדמי שבירה לזביחת בהמה של פנים ששובר מפרקתה הרי זבח לפניה דבר שרגילה בו אבל זרק פטור הואיל ואין עבודתה בכך והא לא דמיא לעבודת פנים כדמפרש לקמן…
[ספת לה צואה…] חייב – אפילו אין עבודתה בכך.
שחט לה חגב – לכל עבודת כוכבים שבעולם בין דרכה בין אין דרכה בכך.
מר סבר – רבי יהודה סבר אמרינן כעין זביחה ואע"פ דלאו זביחה ממש היא דהא אין שחיטת חגבים נוהגת והויא כשבירת מקל דחייב הואיל ואיכא למימר כעין זביחה וה"ה שבירת מקל דהויא שבירה וחיתוך מדלא אשמעינן אווז ותרנגול דשייכא ביה שחיטה ממש.
ורבנן – סברי לא אמרינן בשבירה כעין זביחה.
לא דכ"ע לא אמרינן כעין זביחה – ובמקל אפילו רבי יהודה פטר וליתא לדרב דכעין פנים בעינן מידי דדמי לזביחה כגון חיה ועוף ובהמה אפי' אין ראויין לקרבן."
תוספות עבודה זרה נא, א
בתוספות פירשו (את רש"י, בניגוד לפשטות לשונו) שהמקרים הנוספים המובאים בגמרא (ספת לה צואה, חגב) הם כאשר דרך לעובדה עם אותו חפץ בצורה אחרת, ושזה יותר דומה ל'דרכה בכך' מאשר שחיטת בהמה בעלת מום לע"ז שבכלל אין דרכה בבהמה.
"[ספת לה צואה…] חייב – פ"ה ואפי' אין עבודתה בכך וצ"ל דמ"מ היתה רגילה בצואה דהא רב יהודה לא מיחייב (אלא) בשבירת מקל ואע"ג דדמי לזביחה רק באותה שרגילה במקל וכן ההיא דחגב צ"ל שעובדין אותה בחגב בענין אחר שלא בשחיטה דאי אינה רגילה בו מה בעי לדמוייה להך דרב יהודה לימא כתנאי ועוד כי משני דכ"ע לא אמרינן כעין זביחה אלא כעין פנים וטעמא דמחייב הואיל וצוארו דומה לבהמה ואי אינה רגילה בו כלל ובאת לחייב מטעם שמקריב אותו כעין פנים גמור והוי כמו שוחט בהמה לעבודת כוכבים שחייב לכל עבודת כוכבים שבעולם מטעם שהיא עבודת פנים כדפירש לעיל בקונט' וכי יועיל צוארו דומה לבהמה להחשיב כעין פנים יותר משוחט בהמה בעלת מום לעבודת כוכבים דאמרינן לקמן דפטור אלא ודאי מיירי בעבודת כוכבים שרגילין לעבוד בחגב ודמי לדרכה בכך טפי מבהמה בעלת מום לעבודת כוכבים שאין דרכה בבהמה כלל ובהכי ניחא דלא קאמר דכ"ע אמרינן כעין זביחה כרב ומחייב בשבירת מקל באותה שעובדין אותה במקל והכא דפליגי בחגב פליגי באין עובדין אותה בכך דלא עדיף צוארו דומה לבהמה מבעלת מום כדפרישית."
רמב"ם עבודה זרה ג, ד
הרמב"ם פסק את הדינים שבגמרא, בלי לבאר (מפרשיו התקשו בדברים).
"ספת לה צואה או שניסך לה עביט של מי רגלים חייב, שחט לה חגב פטור אלא א"כ היתה עבודתה בכך, וכן אם שחט לה בהמה מחוסרת אבר פטור אלא אם כן היתה דרך עבודתה בכך, עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל, שבר מקל בפניה חייב ונאסרת, זרק מקל בפניה חייב ואינה נאסרת, שאין זריקת המקל כעין זריקת הדם שהרי המקל כמו שהוא והדם מתפזר."
טור יורה דעה קלט
הטור כתב כדברי רש"י, שהחפץ נאסר אם התקיימו שני התנאים: 1. שעשו בו כעין זביחה או כעין זריקה. 2. שדרך לעבוד עם אותו החפץ.
גם כתב שבשוחט חגב נאסר גם אם אין דרך לעובדה כלל בחגב, כי הוא דומה לשחיטה (כתירוץ הגמרא, ופסק לכאורה כרבי יהודה).
"והיכי דמי נוי והיכי דמי תקרובת נוי כגון שמדליק לפניה נרות או שוטח לפניה בגדים וכלים נאים לנוי ותקרובת כל שכיוצא בו קרב על המזבח כמו כל מיני מאכל כגון בשר יינות שמנים וסלתות מים ומלח אם עשה ממנו תקרובת שהניחו לפניה לשם תקרובת נאסר מיד אפי' לא עשה ממנו כעין עבודת פנים וגם לא הקטירו ממנו כלום אלא נתנו לפניה לתקרובת נעשה זבחי מתים אבל בדבר שאין מקריבין ממנו בפנים אינו נאסר אא"כ עשה ממנו כעין זביחה או כעין זריקה המשתברת והיא דרך לעובדה באותה דבר אע"פ שאין דרך לעובדה בזה הענין כיצד אליל שעובדין אותה במקל פירוש שמקשקשין לפניה במקל ושבר מקל לפניה נאסר ששבירת המקל דומה לזביחה ששובר צואר הבהמה אבל אם אין עובדין אותה במקל כלל ושבר המקל לפניה לא נאסר ואם עבדה בקשקוש מקל שהיא דרך עבודתה חייב ולא נאסר וכן בכל דבר שעובדה כדרך עבודתה בין אם הוא דרך כבוד או דרך בזיון ואינו כעין פנים חייב ולא נאסר אבל אם לא עבדה במקל כדרך עבודתה אלא זרקו לפניה אינו חייב ולא נאסר שחט לפניה חגב נאסר אפי' אין דרך לעובדה בחגב כלל משום דדמי טפי לשחיטה."
שולחן ערוך יו"ד קלט, ג-ד
השו"ע פסק לגמרי כדעת הטור, שהחפץ נאסר אם התקיימו שני התנאים: 1. שעשו בו כעין זביחה או כעין זריקה. 2. שדרך לעבוד עם אותו החפץ. (בב"י לא הביא דעות אחרות, אלא רק גמרא ורש"י. רק לגבי חגב כתב שהטור פסק כרבי יהודה וכן פסק הראב"ד, והרמב"ם פסק כחכמים).
"איזהו נוי ואיזהו תקרובת כגון שמדליק לפניה נרות או שטח לפניה בגדי' וכלים נאים לנוי ותקרובת כל שכיוצא בו קרב על גבי מזבח כמו כל מיני מאכל כגון בשר שמנים וסלתות מים ומלח אם הניחו לפניה לשם תקרובת נאסר מיד אבל דבר שאין מקריבין ממנו בפנים אינו נאסר אלא א"כ עשה ממנו כעין זביחה או כעין זריקה המשתברת והוא דרך לעובדה באותו דבר אע"פ שאין דרך לעובדה בזה הענין כיצד אליל שעובדים אותה שמקשקשים לפניה במקל ושיבר מקל לפניה נאסר מפני ששבירת המקל דומה לזביחה אבל אם אין עובדים אותה במקל כלל ושיבר מקל לפניה אינו חייב ולא נאסר ואם עבדה בקשקוש מקלו והוא דרך עבודתה חייב ולא נאסר וכן בכל דבר שעובדה כדרך עבודתה בין אם הוא דרך כבוד או דרך בזיון ואינו כעין פנים חייב ולא נאסר אבל אם לא עבדה במקל כדרך עבודתו אלא זרקו לפניה אינו חייב ולא נאסר:
שחט לפניה חגב נאסר אפי' אין דרך לעובדה בחגב כלל:"
עבודה כעין זביחה אוסרת
ראב"ד ע"ז ג, ד
הראב"ד פירש את הסוגיה כמחלוקת רב ורבי יוחנן, ופסק הלכה כרב.
"מראין הדברים שהחכמים שפוטרין בשחיטת חגב אין להם תולדות בעבודת כוכבים ומי שפטר במחוסרת אבר ג"כ ס"ל כחכמים, אבל רב יהודה ורב נחמן אליבא דרב סבירא להו כר' יהודה וכתנא דספת וכן הלכתא דכל כעין זביחה וזריקה של פנים המשתברים חייב אפילו שלא כדרכה, וכשאמר רב יהודה עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל לא שיהא עבודתה לא בשבירה ולא בזריקה אלא בענין אחר ורבותא קאמר דאע"ג דעבודתה במקל זרק מקל לפניה פטור הואיל ואין עבודתה בזריקה ואינה משתברת."
בית הבחירה (מאירי) מסכת עבודה זרה דף נא עמוד א
"ספת לה בזריקה איזה דבר הלח שמשתבר בזריקתו אפילו דברים המאוסים חייב אע"פ שאין עבודתה בכך וזריקה שאינה משתברת פטור אא"כ היתה עבודתה בכך ומ"מ הנזרק מותר אע"פ שעבודתה בכך הואיל ואין בו כעין פנים כיצד היתה עבודתה בזריקת מקל וזרק מקל לפניו חייב והמקל מותר שאין תקרובת נאסר אף במה שעבודתו בכך אלא כעין פנים וכל שהוא כעין פנים אפילו לא היתה עבודתו בכך חייב והתקרובת נאסר מעתה שחט חגב או בהמה בעלת מום לע"ז אע"פ שאין כיוצא בה קרב הואיל וכעין פנים הוא חייב ונאסר כללו של דבר כל ע"ז שדרך עבודתה במה שאינו כעין פנים העובדה בכך חייב והנתון לה באותה עבודה מותר הואיל ואינו כעין פנים ואם עבדה במה שאין דרך לעבדה פטור אא"כ עבדה באחת מארבע עבודות והם זבוח וקטור ונסוך והשתחואה ובתולדותיהם והזריקה בכלל הנסוך וכל חתיכה תולדת זביחה וכל זריקה המשתברת תולדת זריקה הא אם עבדה באלו חייב והנתון לה נאסר אע"פ שאינו דבר של נוי וסנדל של ע"ז שאמרו במסכת יבמות ק"ג ב' שלא תחלוץ בה כבר בארנוה בשקצעה מתחלה לכך שהוא כעין זביחה מ"מ כשהתרנו כל תקרובת שאינו כעין פנים דוקא בשאינו של נוי הא אם היה שם נוי אסור משום נויי ע"ז ומ"מ יש לו בטול:
מה שאמרנו שכל תקרובת שאינו כעין פנים מותר אפילו היתה עבודתה בכך שאין לו דין תקרובת כמקל הנזרק וכאבני מרקילוס יש למקצת רבותי שטה אחרת לומר שלא נאמר שאין לו דין תקרובת אלא לענין בטול ר"ל שיש להם בטול הא ליאסר מ"מ אין אנו צריכין לתקרובת שכעין פנים ואיני מודה להם שהרי אמרו בסוגיא זו אבני מרקילוס במה יאסרו ואם תפרש במה יאסרו שלא להתבטל א"כ מה הוצרך למעלה בראש הפרק לומר הני מילי ע"ז דלאו ארחה וכו' והרי מ"מ היה לו לבא מחשש תקרובת שאין לו בטול:
יש בענין זה שטה אחרת לקצת גדולי הדורות והוא שהם סוברים שאין תקרובת נאסר אא"כ כיוצא בו קרב אע"פ שהוא כעין זביחה דכעין פנים ממש בעינן וכמו שאמרו למעלה דכולי עלמא כעין זביחה לא אמרינן ולא נאסר בכעין זביחה אפילו עבודתה בכך מעתה זרק לה דברים המאוסים אע"פ שהם לחים אע"פ שהוא חייב הם מותרין וכן זריקת אבנים ומקל ושחיטת חגב ובהמה טמאה או מחוסרת אבר או בעלת מום הכל מותר ולענין חיוב שלו במחוסרת אבר פטור אא"כ עבודתה בכך ובבעלת מום חייב הואיל וראויה להם ואין נראה כן שהרי למטה שאלו בתקרובת של אוכלין אם פרחה טומאתן בבטול אחר שלענין איסור אין בטול בתקרובת ושאלו בה ותיבעי לך כלים אלמא דיש כלים בני תקרובת וכגון כלי המשתבר ואלו כעין פנים דוקא הרי אין שום כלי קרב בפנים וכן שבסנדל של ע"ז אמרו שקצעה מתחלה לכך וכן בפרכלי ענבים ועטרות שובלין שבצרן מתחלה לכך אלא כל שכעין זביחה או כעין אחת מארבע עבודות הרי הוא כעין פנים:"
עבודה כעין זביחה לא אוסרת, אלא רק כעין פנים ממש
רמב"ן עבודה זרה נ, ב – נא, א – רק עבודה שהיא ממש כעין פנים אוסרת
הרמב"ן חולק על רש"י ומפרש שרב אוסר גם כשאין דרך כלל לעבוד עם אותו חפץ.
הרמב"ן פירש שרבי יוחנן חולק על רב, שלדעת רבי יוחנן חייבים דווקא כשהעבודה היא ממש כעין פנים, ולדעת רב חייבים גם על עבודה שהיא 'כעין זביחה'. והלכה כרבי יוחנן, כי הלכה כר"י מול רב, וכי סתמא דגמרא בכמה מקומות כדעת רבי יוחנן.
אמנם גם לרבי יוחנן, דבר שרגילים להביא לבית המקדש (כגון ענבים לביכורים), אם עשו לו 'מעין זביחה' זה נחשב ממש 'כעין פנים' (הרמב"ן כתב שזה דבר הקרב לגבי מזבח, אבל ביכורים לא קרבים למזבח, וצ"ע, שהרי ביכורים מביאים לעזרה ומניחים בצד המזבח).
"ע"ז שעובדין אותה במקל. פרש"י ז"ל מקשקשין לפניה במקל שאם בשבירת מקל פלחי לה פשיטא דחייב ואפי' לא דמי לפנים, ואם היו עובדין אותה בזריקת מקל לא מצי למימר זרק מקל בפניה פטור, אלא כגון שהיו עובדים אותה בקשקוש מקל או בענין אחר, ואם לא היו עובדין אותה במקל לא מיחייב בשבר מקל לפניה דלא שייכא בפנים… (והקשה על פירושו) לפיכך נראה לפרש דהא דנקט שעובדין אותה במקל ריבותא קמ"ל שאע"פ שעובדין אותה במקל זרק מקל בפניה פטור הואיל ושינה מדרך עבודתה, וכך פירשה הראב"ד ז"ל…
הא דאמר ר' אבהו א"ר יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום לע"ז שפטור. דלא אסרה תורה אלא כעין פנים, פליגא אדרב דאמר כעין זביחה נמי אמרינן, והא דאמרינן בפ' ד' מיתות אבות זיבוח וקיטור וניסוך והשתחואה תולדות שבר מקל לפניה לית ליה לר' יוחנן דלאו מסקנא היא כדאמרן, וכיון דלית ליה קרא לא מרבי כעין תולדות בע"ז כלל אלא כעין פנים ממש בעינן, וכי היכי דבעי ר' יוחנן כעין פנים לאחיובי אינהו, ה"נ בעי כעין פנים למיסר תקרובת כדמוכחא כולה שמעתין, ולא כתבה רבינו בהלכות, ואעפ"כ נראה דהלכתא היא דרב ור' יוחנן הלכה כר"י, וסוגיין בלישנא דגמ' בעינן כעין פנים וליכא, ולעיל נמי דכו"ע לא אמרינן כעין זביחה אלא כעין פנים בעינן, ומשמע דר' יוחנן סבר לה כרבנן דפליגי עליה דר' יהודה בחגב ובדין הוא שאפי' בהמה מחוסרת אבר נמי אלא להודיעך כחו דר' יהודה קתני חגב דר' יהודה בדומה סגי ליה, והא דתניא ספת לה צואה וכו' תפתר כר' יהודה אבל לרבנן פטור דצואה לחה לר"י דומה הוי, ורב סבר לר' יהודה אפי' מקל חייב בשבר, לרבנן דוקא חגב אבל מחוסרת אבר חייב.
ומיהו הא דתנן מצא בראשו פרכילי ענבים ועטרות של שבלים, ההיא כעין פנים ממש היא שהרי דבר הקרב ממש לגבי מזבח הוא כגון בכורים ובצרן מתחילה לכך כדאוקימנא, תדע דהא אמרינן מאי כעין פנים איכא ומאי כעין זריקה משתברת איכא כלומר תיקשי לתרווייהו ומפרקינן להו בשבצרן מתחילה לכך, אלמא כעין פנים נמי הוא, דשבירה ודאי היינו כעין זביחה וכיון דקרב לגבי מזבח הוי כעין פנים."
רשב"א עבודה זרה נא, ב
הרשב"א כתב כרמב"ן, שזו מחלוקת תנאים ואמוראים האם מה שהוא 'כעין זביחה' אוסר, והלכה כרבי יוחנן שרק מה שהוא ממש כעין פנים אוסר.
"ותקרובת שאינו כעין פנים ולא ראוי למזבח כגון אבנים ומקל וחגב וצואה וכיוצא בהן אע"פ ששבר לפניה המקל או ששחט לה החגב וזרק לפניה הצואה והיא ליחה דאיכא תקרובת המשתברת אע"פ שדרכה בכך הרי אלו מותרין דכעין פנים ממש בעינן ולא כעין זביחה, דהלכתא כחכמים דפליגי עליה דר' יהודה בשחט לה חגב, ועוד דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ואמר ר' יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום לעבודה זרה שפטור שנאמר זובח לאלהים יחרם אלמא לא אמרינן כעין זביחה, ורב דאמר שבר מקל לפניה חייב ונאסרת סבירא ליה כתנא דספת לה צואה ולית הלכתא כוותיה, ואיכא מאן דאמר שתקרובת המשתברת אסור דכעין זביחה אמרינן וכיון דדמי לזובח בחד צד אסור."
ריטב"א עבודה זרה נ, ב – נא, א
הריטב"א ביאר את הגמרא כדברי רש"י, שרב דיבר על עבודה זרה שעובדים אותה במקל, וביאר שכיוון שאין עבודת מקל בפנים אז רק כשעובדים אותה במקל שבירת המקל תיחשב כשחיטה. ובצואה וחגב מדובר גם כשלא עובד אותה כלל בהם (כפשטות לשון רש"י ושלא כתוספות), שכיוון שהם יותר דומים לעבודות פנים נאסרים גם כשאין דרכה בהם בכלל (שיש 'שם זריקה' ו'שם שחיטה', אבל במקל זו שבירה ולא שחיטה). והביא את פירוש הראב"ד שרב דיבר גם כשלא עובדים אותה כלל במקל, וכתב שהדעת מכרעת כרש"י.
בשל הקושיה מפרכילי ענבים, מבאר הריטב"א שרבי יוחנן מודה בהם שאסורים מדרבנן (ולדעת רב אסורים מדאורייתא), שזה משהו שקרב בפנים (בביכורים) וגם כעין זביחה ולכן אסרו אותו.
ורבי יוחנן חולק על רב, וסובר שהאיסור הוא דווקא כעין פנים ממש, וכחכמים שפוטרים בשחיטת חגב, והלכה כמותו ('ויש מרבותי' שמפרשים שאין מחלוקת בין רב לרבי יוחנן וזה לא מסתבר). וגם הרא"ה בשם הרמב"ן היה אומר כך, וכן רבינו מאיר.
"אמר רב יהודה אמר רב ע"ז שעובדין אותה במקל כו'. כללא דכולה שמעתא דעובד ע"ז חייב באחד משני דברים או בשעובד אותה כדרכה ואפילו דרך קלון כגון שפער עצמו לפעור ונפקא לן מדכתיב איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם וגו' וילך ויעבוד וגו', או כשעובד אותה שלא כדרכה והוא שיהא כעין ארבע עבודות דפנים זבוח קטור נסוך השתחואה וכדתנן התם (סנהדרין ס' ב') העובד עבודה זרה אחד העובד ואחד המזבח והמקטר והמנסך והמשתחוה חייב ואוקימנא בשלא כדרכה, אבל מקבל ומוליך ומביא [פטור], ומיהו בהאי כעין ארבע עבודות פליגי תנאי ואמוראי התם והכא, איכא דבעי כעין פנים ממש, ואיכא דסגי ליה בדאיכא דוגמא דידהו כלומר כעין זביחה כעין קטור כעין נסוך כעין זריקה, והיינו סברא דרב ומתניתא דבסמוך, והני מילי לענין חיוב דעובד, והוא הדין לענין איסור עבודה זרה עצמה או משמשיה או נויה, אבל לענין איסור תקרובת עבודה זרה דכולי עלמא אינו נאסר אלא כשהוא כעין פנים ממש או שדומה כעין ארבע עבודות ואף על פי שהוא עובדה ומקריב לה כדרכה, דאיסור תקרובת עבודה זרה לא נפקא לן אלא מדכתיב ויאכלו זבחי מתים.
מעתה נחזור לפרש ענין שמועתינו דרב איירי השתא לענין חיוב העובד וסבירא ליה דלא בעינן כעין פנים ממש ולהכי קאמר עבודה זרה שעובדים אותה במקל כו', ופרש"י ז"ל שעובדין אותה בקשקוש מקל וכיוצא בו לא בזריקת מקל ולא בשבירת מקל, דאם כן הרי הוא חייב במה שעובדין אותה מפני שעבד עבודה זרה כדרכה, אלא ודאי כדאמרן, הלכך אין חיובו כאן אלא משום עובד עבודה זרה כעין פנים ושלא כדרכה, ובזריקה ליכא כעין פנים אבל בשבירת מקל איכא כעין זביחה משתברת ששובר מפרקתה של בהמה וכדמפרש ואזיל, ואם תאמר אם כן למה ליה למימר שעובדין אותה במקל, תירץ רש"י שאילו לא היו עובדין אותה במקל כלל לא מחייב בשבר מקל לפניה דלא שייכא בפנים, פירוש לפירושו דכיון דליכא עבודת מקל לפנים היכי חשבינן לה כעין זביחה, אלא דכיון שדרך עבודת הארורה הזאת במקל הויא לה מקל לדידה כבהמה בפנים, ומעתה הויא שבירת מקל זה כזביחת מפרקת בהמה וחשיבא למיהוי תולדה דידה, וכן פירש הרב רבינו יונה ז"ל.
וקשה לפירוש זה מדאמרינן בפרק ארבע מיתות (סנהדרין ס"ב א') ועשה מאחת מהנה אחת זביחה, מאחת סימן אחד, הנה אבות זבוח וקטור וניסוך והשתחואה, מהנה תולדות שבר מקל בפניה, משמע דאפילו שלא כדרכה חייב על שבירת מקל משום תולדה דזביחה ואף על פי שאין דרכה במקל, יש לומר דתנא לישנא קלילא נקט התם ולא הוצרך לפרש דהא פשיטא דלא חשיבא שבירת מקל תולדה דזביחה אלא כשעבודתה במקל, ולא הוצרך אלא לבאר מה הן האבות ומה הן התולדות ולאשמועינן דלא בעינן כעין פנים ממש, ולעולם בשבירת מקל של תקרובת מיירי.
ולפי שיטה זו היה נראה דמתניתא דבסמוך דספת לה צואה דאזלא כרב, מיירי בשעבודתה בצואה או בעביט של מימי רגלים, וכן פירשו מקצת בעלי התוספות ז"ל, אבל מדברי רש"י ז"ל נראה דאפילו אין עבודתה בכך כלום דשאני התם דאיכא שם זריקה, וכיון שיש עליו שם אחת מארבע עבודות ודומה לה במה שהיא משתברת, שפיר חשיבא תולדה, אבל שבירת מקל שאין עליה שם אחת מארבע עבודות אף על גב דהוי כעין זביחה בענין השבירה, לא חשיבא תולדה אלא כשעבודתה במקל, וכן אתה אומר באידך דשחט לה חגב דרבי יהודה מחייב אף על פי שאין עבודתה בחגב כלל, כיון דאיכא שם שחיטה ואיכא שבירת מפרקת כעין זביחה ובהא הוא דמדמינן הא דרב לההיא דרבי יהודה, וכן דעת ה"ר יונה ז"ל ולזה הסכימו רבותי ז"ל.
אבל הראב"ד ז"ל פירש דכל היכא דאיכא כעין זביחה או ארבע עבודות לא בעינן מילתא אחריתי, והא דנקט רב עבודה זרה שעובדין אותה במקל לא בא אלא לומר כי אף על פי שעובדין אותה במקל זרק מקל לפניה פטור כיון שאין עבודתה בזריקת מקל ממש וליכא זריקה המשתברת, ובהאי פירושא אתיא כפשוטה ההיא דפרק ארבע מיתות דאתיא כרב, וכן מתניתא דספת לה צואה, וברייתא דחגב, אבל [עם] כל זה הדעת מכרעת כפרש"י ז"ל.
שאני חגב כו'. פירוש ורבנן פטרי אף בזו (וה"ק) [וה"ה] בשוחט לה עוף או בהמה שאין כיוצא בו קרב לגבי מזבח, משום דבעו כעין ארבע עבודות ממש, ולית להו מתניתא דלעיל ולא ההיא דפרק ארבע מיתות.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב ע"ז שעובדין אותה כו'. פירוש הא מיירי בשדרכה בין בזריקת מקל ובין בשבירת מקל ולפיכך חייב גם על הזריקה, דאף על גב דליכא כעין פנים הא איכא עבודה זרה כדרכה, ומיהו המקל עצמו אינו נאסר מדין תקרובת אלא בשבירת מקל לפי שדומה לזביחה אבל מקל זריקה שאינה דומה לפנים הרי הוא מותר בהנאה ואף על פי שעבודתה בכך, ואשמועינן רב דכי היכי דלענין חיוב העובד לא בעינן כעין פנים ממש הוא הדין לענין איסור התקרובת ולית הלכתא כותיה… (דן בסוגיית הגמרא באבני מרקוליס. וכן בפרכילי ענבים, והשארתי מה שנוגע לסוגייתנו)
כגון שבצרן מתחלה לכך… ואם תאמר הניחא לרב דסגי ליה בכעין זביחה אלא למאן דאמר דכעין פנים דארבע עבודות ממש בעינן וכדאמר רבי יוחנן בסמוך מאי איכא למימר, ויש לומר דמודה רבי יוחנן בהני דאסירי מדרבנן מיהת, ואף על גב דלא הוו כעין ארבע עבודות, מיהו יש כיוצא בו בפנים לענין בכורים, וכיון דאיכא הא ואיכא דבר המשתבר דהוי כעין זביחה שהיא מארבע עבודות אסרוה רבנן.
ומעתה משום הכי תלינן שבצרן מתחילה לכך מפני שאנו עושין כן בבכורים, וזהו הטעם בעצמו לתרץ דברי רש"י ז"ל שכתב לעיל דלא מחייב בשבירת מקל אלא בשעבודתו במקל ואין צריך לומר שאין המקל נאסר, ואם כן הכא כי בצרן מתחלה למרקוליס מאי הוי, דהא מסתמא אין דרכה של מרקוליס בדבר אחד מכל אלו כלל, אבל יש לומר דהתם דליכא שום תקרובת מקל בפנים בעינן שתהא עבודתה במקל, אבל הכא שכיוצא בו הוה בא לפנים שפיר מיתסר ואפי' לר' יוחנן מדרבנן והוא הדין לרב מדאורייתא, מורי רבינו.
אמר רבי אבהו אמר ר' יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום לעבודה זרה שהוא פטור שנאמר זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. פירוש בראויה לשם ה' הכתוב מדבר, ועל כרחין מיירי בשאין עבודתה בכך דאי לא הא מחייב משום עבודה זרה כדרכה מדכתיב איכה יעבדו וגו'…
ומכל מקום הא דר' יוחנן פליגא עליה דרב דהא לרב אפילו בשחיטת חגב ושבירת מקל חייב, אלא ודאי דר' יוחנן כעין פנים ממש בעי וכדרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה וכפשטא דמתני' דאחד העובד ואחד המזבח כו' ולית ליה אידך מתניתא, והלכתא כותיה, ויש מרבותי שטורחין להעמיד הא דר' יוחנן דלא תפלוג אדרב דגריעא הא שאין מקריבין חסר לע"ז בשום מקום משחיטת חגב ומשבירת מקל שעובדים אותו לשום עבודה זרה, ולא מסתברא לי כלל דסוף סוף כיון שאין אנו באים לחייבו אלא משום כעין פנים הא ודאי יותר הוא כעין זביחה בשום צד, וגם מורי הר"א הלוי ז"ל כן היה אומר בשם רבו הרמב"ן ז"ל כמו שכתבתי בזה, וגם ה"ר מאיר ז"ל כן כתב, והאמת יורה דרכו.
חידושי הרא"ה עבודה זרה נ, א – נא, ב
כך נראה שגם דעת הרא"ה.
"עטרות ופרכילי ענבים פרכינן לה בגמרא היכי הוי כעין פנים. ופריש לה כגון שבצרן מתחלה לכך, כלומר לשם ע"ז לגמרי, שהבצירה עצמה לכונת עבודה, שבאותה בצירה דהוי דבר המשתבר הוא עובדה. ותימה אכתי היכי חשיב כעין פנים, דהא אנן לר' יוחנן דהלכתא כותיה לא חייש משום דבר המשתבר לעולם עד דהוי ממש כעין [פנים], דומה ממש לאחת מארבע עבודות שבמקדש שהן זביחה וזריקה וניסוך והקטרה. ואפשר דכיון דאיכא ביכורים במקדש דמייתי ענבים. ובבצירה גופה איכא כעין זביחה, דהוא דבר המשתבר בין הני תרי טעמי חשבינן לה כעין פנים."
ראשונים שלא ברורה דעתם
רא"ש עבודה זרה ד, א
הנושא של הרא"ש הוא על דברים שמביאים כיוצא בהם למזבח ואינם דומים ממש לארבע עבודות (כגון יינות, שמנים וסלתות, שאין בהם זריקה המשתברת), והוא מביא שהרשב"ם כתב בשם רש"י שזה נחשב כעין פנים ואסור מדין תקרובת (בתוספות (ע"ז נ, א 'בעינן' בסופו) הובאה גם דעת ר"י שחולק).
בתחילת דבריו הוא מביא את המימרא של רבי יוחנן שהזובח בהמה בעלת מום פטור כי מה שאסור הוא רק כעין פנים. מכך ניתן להסיק שדעתו להכריע כרבי יוחנן, שמה שהוא כעין זביחה לא נאסר. אמנם בהמשך, לאחר שמוכיח כדברי הרשב"ם, מסביר שמה שאמרו שצריך זריקה המשתברת זה דווקא בדבר שלא מקריבים ממנו בפנים כמו מקל. ניתן לפרש שהוא מתכוון בזה גם לומר שבדבר שלא מביאים לפני הע"ז נצרכת זריקה המשתברת כמו שבירת מקל (ואז קשה קצת, כי זה לכאורה סותר את דברי רבי יוחנן שהוא הביא בתחילה, וקשה לתרץ שהוא מסביר כרש"י ששבירת מקל אוסרת אם עובדים את הע"ז במקל, כי הוא לא הזכיר שעובדים אותה במקל), ונראה יותר שהוא מתכוון רק לומר שמה שאמרו שצריך זריקה המשתברת (ובכלל עבודה מארבע עבודות כעין פנים) לאסור זה בדבר שאין מקריבים ממנו בפנים, אבל לא לפסוק כך.
לסיכום: ניתן לדייק מהרא"ש שפסק כרבי יוחנן (וכך נראה לענ"ד), אבל אפשר בהחלט שלא ללמוד כך.
"גמ' [דף נא ע"א] אמר רבי אבהו אמר ר' יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום למרקוליס שהוא פטור. שנאמר זובח לאלהים יחרם גו' לא אסרה תורה אלא כעין פנים. פירש רשב"ם בשם רש"י כעין זביחה דפנים והוא הדין לכל שאר תקרובת דמזבח כגון קטור ונסוך. וכל העולין על המזבח כיוצא בהן מיקרו תקרובת עבודת כוכבים לענין שלא יכולים ליבטל. וכן כל מיני מאכל כגון יינות שמנים וסלתות…
וככרות ששולחין דורון לישראל מותרין. שאין מקריבין לפני עבודת כוכבים אלא חוק לכומרים הן. אבל אם היו מקריבים אותן לעבודת כוכבים כעין פנים קרינא ביה דדמיא למנחת מאפה תנור. ואע"ג דליכא זריקה המשתברת וגם לא הקטירו ממנו כלום אלא נתנו לפני עבודת כוכבים לתקרובת מקרי זבחי מתים אפי' לא שייך בה זריקה המשתברת. כיון שכיוצא בו מקריבים בפנים כגון יינות שמנים וסלתות ומנחה ומאפה תנור ומים ומלח ונתנוה לפני עבודת כוכבים לתקרובת מיתסר. כדאמר לעיל (דף כט ב) בשר היוצא אסור מפני שהוא כזבחי מתים אלמא מפני שהכניסוהו ונתנוהו לפני עבודת כוכבים וחזר והוציאו נקרא זבחי מתים. דאי משום דאמרינן כיון שהכניסו שחטן מתחילה לעבודת כוכבים, א"כ גם הנכנס יהא אסור. והא דבעינן זריקה המשתברת היינו בדבר שאין מקריבין ממנו בפנים כגון שבירת מקל. ומלבושיהן שלובשין הכומרים נוי שלהן היא ולא נוי עבודת כוכבים ומותרין ולא בעו ביטול:"
הר"ן על הרי"ף עבודה זרה כג, א-ב
רש"י פירש שמה שאמרו 'שעובדים אותה במקל' זה דווקא, שאז למרות שזה לא ממש כעין פנים זה נאסר גם ב'כעין זביחה', אבל בעבודה זרה שאין דרך לעובדה בכלל באותו חפץ הוא לא נאסר אלא כעין פנים לגמרי, ולכן אפשר שאפילו השוחט בהמה בעלת מום פטור היא לא נאסרת מדין תקרובת ואין מחלוקת בין רב לרבי יוחנן. בתוך דבריו גם הזכיר שכך נראה עיקר.
ואחרים פירשו שמה שאמרו 'שעובדים אותה במקל' זה רק להגיד שבכל זאת פטור אם זרק מקל בפניה, אבל אם שבר חייב גם אם אין דרך לעבוד אותה באותו חפץ. לפי שיטה זו ישנה מחלוקת בין רב לרבי יוחנן, שלדעת רב אומרים 'כעין זביחה' ולדעת רבי יוחנן רק מה שהוא 'כעין פנים' נאסר. הרמב"ן פסק כרבי יוחנן, אבל הראב"ד פסק כרב. בחידושיו על הש"ס[2] כתב כפירוש זה בלא להזכיר את פירוש רש"י (נראה שזה ציטוט מכאן או להיפך).
כיוון שהזכיר בתוך דבריו שהעיקר כרש"י (הב"י גם ציטט את הקטע הזה), ומנגד בחידושיו לא הזכיר בכלל את דעת רש"י אלא כתב שמשמע שרבי יוחנן ורב נחלקו – לא ברור כמי דעתו.
"גרסינן בגמרא [סוף דף נא ב] אמר רב יהודה אמר רב עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל שבר מקל לפניה חייב זרק מקל לפניה פטור א"ל אביי לרבא מאי שנא שבר דה"ל כעין זביחה זרק נמי ה"ל כעין זריקה בעינא זריקה משתברת וליכא.
ופירש רש"י ז"ל דעבודת כוכבים שעובדין אותה במקל היינו שמקשקשין לפניה במקל ומש"ה שבר מקל לפניה חייב דקי"ל בפרק ד' מיתות (דף ס ב) דכל עבודה שבפנים שעובדין לפני עבודת כוכבים בין דרכה בין אין דרכה בכך חייב דכתיב זובח לאלהים יחרם אלמא מידי דחזי לשם אסור לכל עבודת כוכבים ודבר שאינו כעין פנים דרכה בכך חייב דנפקא לן מאיכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם אין דרכה בכך פטור וזו אם לא היו עובדין אותה במקל לא מיחייב בשבר מקל דלא שייכא בפנים ואם היו עובדין אותה בזריקת [מקל] לא מצי למימר זרק מקל לפניה פטור ואם בשבירת מקל פלח לה פשיטא דחייב ואפילו לא דמי לפנים אלא שהיו עובדין אותה בקשקוש מקל או בענין אחר במקל הלכך שבר מקל לפניה חייב אע"פ שאין עבודתה בכך דכיון דדמי שבירה לזביחת בהמה שלפנים ששבר מפרקתה לכן שיבר מקל לפניה חייב אבל זרק פטור הואיל ואין עבודתה בכך והא לא דמיא לעבודת פנים משום דלא הוי זריקה משתברת כזריקת דם שלפנים שאינה מחוברת אלא משתברת ונופל טיפין טיפין כך פירש רש"י ז"ל.
ודקדקו עליו דכיון דשבירת מקל הוי כעין זביחה וכדאמרינן הכא ובפרק ארבע מיתות (דף סב א) נמי אמרינן דשבר מקל לפניה תולדה דזביחה היא אפילו אין עובדין אותה במקל כלל ליחייב דהוה ליה כזובח בהמה למרקוליס דאמרינן בהדיא לקמן בגמרא דחייב י"ל דכי אמרינן דשבר מקל לפניה הויא תולדה דזביחה ה"מ כשעובדין אותה במקל וכן פירש רש"י ז"ל דמשום דמקל לעבודת כוכבים זו כבהמה בפנים הוי שבירתו תולדה דזביחה אבל בשאין עובדין אותה במקל כלל לא וכ"ת והא תנן מצא בראשו פרכילי ענבים אסורין ואוקימנא בגמרא [דף נא א] כגון שבצרן מתחלה לכך כלומר והוי בצירתן כזביחה אלמא דאף ע"ג דמרקוליס אין דרכו בענבים אפ"ה כי משתבר הוי כעין זביחה וחייב לאו קושיא היא דמשום דענבים [באים] בפנים דהיינו בכורים הויא בצירתן תולדה דזביחה אבל מקל שאינו בא בפנים אם אין עובדין אותה במקל לא הויא שבירתו תולדה דזביחה ולפי שיטה זו מתניתא דאייתינן בגמרא [סוף דף נב ב] ספת לה צואה או שנסך לפניה עביט של מי רגלים חייב משום דהוי כעין זריקה וכן שחט לה חגב [דף נא א] רבי יהודה מחייב משום דהוי כעין זביחה בעבודת כוכבים שעובדין אותה בצואה ובמימי רגלים ובחגב מתוקמן.
ואחרים פירשו דהא דנקט עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל לאו למימרא דאם לא היו עובדין אותה במקל דשבר מקל לפניה ליפטר דליתא אלא כיון דהויא לה כעין זביחה אע"פ שאין עבודתה במקל כלל חייב וכי נקט שעובדין אותה במקל לרבותא נקטיה שאע"פ שעובדין אותה במקל זרק מקל לפניה פטור כיון ששינה מקשקוש לזריקה:
וגרסינן תו בגמרא [דף נא א] אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל שבר מקל לפניה חייב ונאסר זרק מקל לפניה חייב ואינו נאסר. פירש רש"י ז"ל כשעובדין אותה בזריקת מקל וכן עיקר ומש"ה חייב דלגבי חיובא בחדא מתרתי סגי או בכעין פנים ונפקא לן מזובח לאלהים יחרם או בדרך עבודתה ונפקא לן מאיכה יעבדו אבל גבי איסורא של תקרובת לעולם אינו נאסר אלא בכעין פנים דאסור תקרובת מאשר חלב זבחימו יאכלו נפקא או מדברי קבלה דכתיב ויאכלו זבחי מתים הלכך לא מיתסר אלא בכעין פנים דומיא דזביחה ומש"ה אמרינן זרק מקל לפניה חייב ואינו נאסר דאע"ג דעבודתה בזריקת מקל היא מדאמר חייב אפ"ה אינו נאסר וכדכתיבנא ואחרים פירשו דהא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה בעבודת כוכבים שעובדין אותה בקשקוש מקל היא דומיא דההיא דאמר רב יהודה אמר רב דלעיל ואמוראי נינהו אליבא דרב דרב יהודה ס"ל אליביה דמקשקש לזריקה שלא כדרכה היא ומשום הכי אמר זרק מקל לפניה פטור ורב נחמן סבירא ליה אליביה דמקשקש לזריקה כדרכה היא ומשום הכי אמר זרק מקל לפניה חייב:
וגרסינן תו בגמרא [שם] א"ר אבהו אמר ר' יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום לעבודת כוכבים שפטור שנאמר זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו לא אסרה תורה אלא כעין פנים. ואוקימנא בגמרא דהאי בעלת מום היינו מחוסר אבר לפי מה שפירש רש"י ז"ל בההיא דאמר רב יהודה אמר רב עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל וכו' כמו שכתבתי למעלה אפשר דהא דא"ר אבהו אמר ר' יוחנן לא פליגי עליה דרב משום דההוא דוקא בשעובדים אותה במקל והא דר' יוחנן בעבודת כוכבים שאין עובדין אותה בבהמה כלל ואי הכי לא פליגן.
אבל לאותו הפירוש האחרון שכתבתי למעלה דהא דנקט שעובדין אותה במקל לאו דוקא צ"ל דר' יוחנן פליג עלה דרב דאיהו סגי ליה בכעין זביחה ולדידיה ודאי זובח בהמה בעלת מום לעבודת כוכבים חייב ור' יוחנן בעי כעין פנים [ממש] ומשמע דרבי יוחנן ס"ל כרבנן דפטרי בשחט לה חגב כדתניא שחט לה חגב ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין דאילו לר' יהודה דמחייב בחגב משום דצוארו ארוך כבהמה כדאיתא בגמרא [נא א] כל שכן דמחייב בבהמה בעלת מום וההיא ברייתא [סוף דף נ ב] דספת לה צואה ר' יהודה היא דאילו לרבנן דפטרי בחגב משום דבעי כעין פנים ספת לה צואה או שנסך לה עביט של מימי רגלים פטור דכעין פנים בעינן ואפילו בבהמה מחוסרת אבר פטרי רבנן והאי דנקט חגב להודיעך כחו דרבי יהודה דאפילו בחגב מחייב ואם תאמר ולר' יוחנן דבעי כעין פנים ממש תקשי ליה מתניתין דתנן מצא בראשו פרכילי ענבים ועטרות של שבולין ואוקימנא בגמרא [דף נא א] כגון שבצרם מתחלה לכך כלומר והויא לה כעין זביחה ואע"ג דלא הוי כעין פנים י"ל דלר' יוחנן כל שאותו דבר בא בפנים אע"פ שאין עובדין בו לגבוה באותה עבודה שהוא עובד בה לעבודת כוכבים זו כעין פנים מקרי ופרכילי ענבים באים הם בפנים בבכורים הלכך כי בצרן מתחלה לכך הויא לן שבירתן כעין זביחה וכיון שבאין בפנים הוי כעין פנים והכי משמע בגמרא לעיל בסמוך דכל שבצרן לכתחלה לכך כעין פנים הוא דמקשינן בהא דפרכילי ענבים מאי כעין פנים איכא ומאי כעין זריקה משתברת איכא כלומר ותקשי למאן דבעי מיהת כעין זביחה ולמאן דבעי כעין פנים ומפרקינן כגון שבצרן מתחלה לכך דאלמא דבהכי סליק פירוקא אפילו למאן דבעי כעין פנים והיינו נמי דאמרינן לקמן [דף נא ב] כל שהוא לפנים מן הקלקלין אפילו מים ומלח אסור לפי שכיון שמים ומלח קרבין לגבי המזבח אע"פ שאין עבודתן בזריקה חיישינן שמא זרקום לפני עבודת כוכבים והויא ליה זריקה המשתברת ואסור כדין תקרובת שאין לה בטלה עולמית דכל כי האי גונא כעין פנים הוא.
ולענין הלכה לפום מאי דכתיבנא דרב ורבי יוחנן פליגי יש שפסקו כרבי יוחנן דכעין פנים בעינן משום דרב ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן ועוד דאמרינן לעיל בגמרא [ריש דף נא א] דלכולי עלמא לא אמרינן כעין זביחה אלא כעין פנים בעינן הלכך כל היכא דלא הוי כעין פנים אע"ג דהוי כעין זביחה אינו נאסר משום תקרובת עבודת כוכבים ולזה הסכים הרמב"ן ז"ל אבל ראיתי להראב"ד ז"ל בספר הגהותיו שפסק כרב וכל כעין זביחה חייב ונאסר ושחט לה חגב וספת לה צואה נמי חייב ונאסרין ואפשר שטעמו ז"ל דאע"ג דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כיון דר"נ ורבה בר אבוה ורב יהודה סבירא להו כרב ואביי ורבא נמי שקלו וטרו אליביה נקטינן כוותיה ועוד דסוגיין בפרק ארבע מיתות [דף סב א] דשבירת מקל תולדה דזביחה ומן התימה על הרמב"ם ז"ל שפסק בפרק שלישי מה' עבודת כוכבים שספת לה צואה חייב ושחט לה חגב ובהמה מחוסרת אבר פטור וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל דודאי לא גרעי חגב ובהמה מחוסרת אבר מצואה ומימי רגלים:"
דבר שמביאים אותו בפני עבודה זרה
גמרא עבודה זרה נא, ב
"מתני'. מצא בראשו מעות, כסות או כלים – הרי אלו מותרין; פרכילי ענבים, ועטרות של שבלים, ויינות ושמנים וסלתות, וכל דבר שכיוצא בו קרב ע"ג המזבח – אסור.
גמ'. מנהני מילי? א"ר חייא בר יוסף א"ר אושעיא, כתוב אחד אומר: ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם, וכתוב אחד אומר: לא תחמוד כסף וזהב עליהם, הא כיצד? עמהם דומיא דעליהם, מה עליהם – דבר של נוי אסור, שאינו של נוי מותר, אף עמהם – דבר של נוי אסור, ושאינו של נוי מותר. ואימא: עליהם דומיא דעמהם, מה עמהם – כל מה שעמהם, אף עליהם – כל שעליהם! א"כ, לא יאמר עליהם. מעות דבר של נוי הוא! אמרי דבי ר' ינאי: בכיס קשור ותלוי לו בצוארו. כסות דבר של נוי הוא! אמרי דבי ר' ינאי: בכסות מקופלת ומונחת לו על ראשו. כלי דבר של נוי הוא! אמר רב פפא: דסחיפא ליה משכילתא ארישיה. אמר רב אסי בר חייא: כל שהוא לפנים מן הקלקלין – אפי' מים ומלח אסור, חוץ לקלקלין – דבר של נוי אסור, שאינו של נוי מותר. א"ר יוסי בר חנינא, נקטינן: אין קלקלין לא לפעור ולא למרקוליס. למאי? אילימא דאפי' פנים כחוץ דמי ושרי, השתא פעורי מפערין קמיה, מים ומלח לא מקרבין ליה? אלא, אפי' חוץ כבפנים דמי ואסור."
רש"י (שם)
"קלקלין – מחיצה היא פרוסה לפני עבודת כוכבים וקלקלין הוא כינוי של קלעים.
אפי' מים ומלח – דלא לנוי הוא כיון דכעין פנים נינהו הוה תקרובת.
חוץ לקלקלין – לאו משום תקרובת איתיה.
הלכך של נוי אסור – דנפקא מאשר עמהן.
שאינו של נוי מותר – ואפי' הוא כעין פנים דהא חוץ לקלקלין לא מנחי תקרובת.
אין קלקלין – אין תורת קלקלין לא לפעור ולא למרקוליס.
למאי הלכתא – אין לו קלקלין.
אי נימא – דלא מיתסר דבר שאין של נוי לפנים מקלקלין דידיה כשאר עבודת כוכבים.
השתא פעורי מפערין קמיה – מתריזין לפניו.
אפי' חוץ כפנים דמי – ומיתסר שהרי כל עבודתו דרך בזיון וקלקלין הוי צניעות ולכבוד הלכך לא שייכי ביה ולא מפסקי."
דעת הרא"ש והשו"ע – דבר שמקריבים בפנים נאסר בעצם הבאתו
רא"ש עבודה זרה ד, א
הרא"ש הביא מהרשב"ם בשם רש"י סדרת הלכות הנוגעות לע"ז, ואחת מהן היא שהלחם מותר כי הוא חוק לכמרים ולא מקריבים אותו לפני ע"ז. ולמד מזה, שאם היו מקריבים אותו לע"ז היה נאסר, שהוא נחשב כעין פנים כי הוא דומה למנחת מאפה תנור, שכל דבר שמקריבים כמותו במקדש וניתן לפני ע"ז לשם תקרובת נאסר, למרות שלא נעשתה בו זריקה המשתברת וכדומה (וחולק על ר"י, לקמן בתוספות). וראיה מבשר שיוצא מע"ז אסור למרות שאותו בשר כשנכנס מותר, הרי שמה שאוסר אותו זה עצם הבאתו לפני הע"ז.
(צ"ע, כי בתוספות הרא"ש [לקמן] דחה את פירוש הרשב"ם וכתב כר"י).
"גמ' [דף נא ע"א] אמר רבי אבהו אמר ר' יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום למרקוליס שהוא פטור. שנאמר זובח לאלהים יחרם גו' לא אסרה תורה אלא כעין פנים. פירש רשב"ם בשם רש"י כעין זביחה דפנים והוא הדין לכל שאר תקרובת דמזבח כגון קטור ונסוך. וכל העולין על המזבח כיוצא בהן מיקרו תקרובת עבודת כוכבים לענין שלא יכולים ליבטל. וכן כל מיני מאכל כגון יינות שמנים וסלתות.
ושמעינן מהכא דהני נרות של שעוה שמביאין דורון לעבודת כוכבים ומדליקין בפניה משכבן הכומר (או) ומכרן או נתנן לישראל מותרות בהנאה ממ"נ. אי תקרובת עבודת כוכבים הן אפילו ביטול אין צריכין דלא הוו כעין פנים. וא"נ נוי חשבת להו שייך בהו ביטול כמו בעבודת כוכבים עצמה. וכיון שכיבן העובד כוכבים לצורך עצמו ומכרן או נתנן (לישראל) או משכנן אין לך ביטול גדול מזה. וחתיכות של שעוה נמי שנותנין לעבודת כוכבים מותרות. דאפי' נוי ליכא וכעין פנים ליכא. ואין הקדש לעבודת כוכבים ואפי' ביטול לא בעי.
וככרות ששולחין דורון לישראל מותרין. שאין מקריבין לפני עבודת כוכבים אלא חוק לכומרים הן. אבל אם היו מקריבים אותן לעבודת כוכבים כעין פנים קרינא ביה דדמיא למנחת מאפה תנור. ואע"ג דליכא זריקה המשתברת וגם לא הקטירו ממנו כלום אלא נתנו לפני עבודת כוכבים לתקרובת מקרי זבחי מתים אפי' לא שייך בה זריקה המשתברת. כיון שכיוצא בו מקריבים בפנים כגון יינות שמנים וסלתות ומנחה ומאפה תנור ומים ומלח ונתנוה לפני עבודת כוכבים לתקרובת מיתסר. כדאמר לעיל (דף כט ב) בשר היוצא אסור מפני שהוא כזבחי מתים אלמא מפני שהכניסוהו ונתנוהו לפני עבודת כוכבים וחזר והוציאו נקרא זבחי מתים. דאי משום דאמרינן כיון שהכניסו שחטן מתחילה לעבודת כוכבים. א"כ גם הנכנס יהא אסור. והא דבעינן זריקה המשתברת היינו בדבר שאין מקריבין ממנו בפנים כגון שבירת מקל."
רשב"א עבודה זרה נא, ב
הרשב"א הסביר, שכפי שלמדנו שדבר המשתבר נאסר בתקרובת (כלומר שנעשתה בו אחת מארבע עבודות) כי הוא דומה ל'זבחי מתים', כך הדין בדבר שדומה ל'זבחי מתים' מצד גוף התקרובת שזהו דבר שמקריבים כמותו למזבח.
"יינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח. פירש רבינו הרב נ"ר טעם דתלינן הכא בדבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח, משום דמתני' דהכא מיירי בשדרכה בכך, וכיון שכיוצא בו קרב אע"פ שאינו משתבר אסור, כגון בשר ולבונה שאינם משתברין בזריקתן וגם אין דרכם לשחטן מתחלה לכך אלא מן השחוט והחתוך מקריבין לה, כדתנן בשר הנכנס לע"ז מותר והיוצא אסור, ושמעת מינה שנאסר בהקרבתו אע"פ שלא נשתבר לכך, וטעמו של דבר דבדברים שדרכה בהכי להכי קפדינן שיהא משתבר אע"פ שהוא חייב בלא משתבר משום דבעינן דומיא דזבחי מתים בצד השבירה והוא הדין בשדומה לזבחי מתים בצד גוף התקרובת שהוא דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח, וכבר כתבתי למעלה (א"ה, לפנינו חסר) דמתניתין לכאורה אפי' בשאין דרכה בכך מיירי דהא ממרקוליס סליק וסתם מרקוליס אין דרכו אלא בזריקת אבנים ולא בפרכילי ענבים וסלתות."
בית הבחירה (מאירי) עבודה זרה נ, א
המאירי סיכם שיש שתי הגדרות, שמספיק אחת מהן כדי שייחשב כעין פנים וייאסר כתקרובת:
- דבר שכיוצא בו קרב בפנים.
- שנעשה בו כעין ארבע עבודות.
"אע"פ שע"ז של גוים יש לה בטילא תקרובת שלה אין לה בטול לעולם שהרי קראן הכתוב זבחי מתים מה מת אין לו בטול אף תקרובת ע"ז אין לו בטול וטעם הדבר מפני שתקרובת אינו אסור אלא כשהוא כעין ארבע עבודות הנעשות בפנים ומעתה כשם שקרבן אין לו התר עולמית כך תקרובת ע"ז אין לו בטול ומ"מ אבנים שמרקילוס נעבד בהן אינן אסורות משום תקרובת שהרי אינן לא כעין פנים ר"ל שיהא כיוצא בו קרב לגבי מזבח ולא כעין זביחה ר"ל שיהא נחתך מתחלתו לשם כך אלא משום ע"ז כמו שבארנו שתוספת ע"ז הן ויש להם בטול הואיל ואין תקרובת זה כעין פנים שהרי הכתוב קרא את התקרובת זבח וזבח הוא כעין פנים וכל כיוצא בזה קרב בפנים כגון יינות ושמנים וסלתות וכיוצא בהן או שנעשה בו כעין זביחה נקרא תקרובת אבל אבנים וכיוצא בהם הואיל ואין כיוצא בהם קרב בפנים ואין נעשה בהם כעין זביחה אין להם דין תקרובת."
טור יורה דעה קלט
כך כתב גם הטור, שדבר שקרב כמותו בפנים נאסר בעצם הבאתו לשם תקרובת. ומה שמפריד בין שני הדיונים הוא השאלה האם זה דבר שמקריבים ממנו בפנים.
"האליל אסורה בהנאה… ותקרובתה משהביאו לפניה ועשה ממנו תקרובת נאסר… והיכי דמי נוי והיכי דמי תקרובת נוי כגון שמדליק לפניה נרות או שוטח לפניה בגדים וכלים נאים לנוי.
ותקרובת כל שכיוצא בו קרב על המזבח כמו כל מיני מאכל כגון בשר יינות שמנים וסלתות מים ומלח אם עשה ממנו תקרובת שהניחו לפניה לשם תקרובת נאסר מיד אפי' לא עשה ממנו כעין עבודת פנים וגם לא הקטירו ממנו כלום אלא נתנו לפניה לתקרובת נעשה זבחי מתים. אבל בדבר שאין מקריבין ממנו בפנים…"
שולחן ערוך יו"ד קלט, א-ג
וכן פסק השו"ע כדברי הטור.
"עבודת כוכבים אסורה בהנאה… ותקרובתה, משהביאו לפניה ועשה ממנו תקרובת, נאסר…
איזהו נוי ואיזהו תקרובת כגון שמדליק לפניה נרות או שטח לפניה בגדי' וכלים נאים לנוי.
ותקרובת כל שכיוצא בו קרב על גבי מזבח כמו כל מיני מאכל כגון בשר שמנים וסלתות מים ומלח אם הניחו לפניה לשם תקרובת נאסר מיד אבל דבר שאין מקריבין ממנו בפנים…"
דעת ר"י – גם דבר שמקריבים בפנים נאסר דווקא כשהוא מעין ארבע עבודות
תוספות עבודה זרה נ, א
התוספות, לאחר שהביא את פירוש הרשב"ם בשם רש"י שלעיל, כתב שר"י חולק על זה ולדעתו אין כלל איסור הנאה מתקרובת כאשר לא היתה זריקה המשתברת או כעין זביחה וכדומה.
כלומר, אין שום חילוק בין דברים שמביאים בפנים לדברים שלא, בכולם צריך שיהיה כעין זביחה כדי שיחול עליהם איסור תקרובת.
"בעינן כעין פנים וליכא – פירש רבי שמואל בשם רבי שלמה וזה לשונו מן זביחה דפנים וה"ה לכל שאר תקרובת דמזבח כגון קיטור וניסוך וכל העולים לגבי מזבח מיקרו תקרובת עבודת כוכבים לענין שאין יכולין ליבטל והם כל מיני מאכל וכדתנן נמי במתני' יינות שמנים וסלתות הלכך הני אבנים לא הוו תקרובת מיהו אתסורי הוא דמתסרי משום דנעשים עבודת כוכבים עצמה כדלקמן בשמעתין (דף נא.) ובעבודת כוכבים מהני ביטול והא בטלו דחפו בהן דרכים… [וכאן עבר לדבר על חפצים שונים שקשורים לע"ז מה דינם, לאו דווקא בקשר לתקרובת. אורי] וככרות שמביאין דורון מותרין שהרי אין מביאין לעבודת כוכבים כי אם לשמשים ולכומרים ותקרובת עבודת כוכבים לא הוו שאין דרכן להאכיל לעבודת כוכבים כדורות ראשונים כך נראה לר"י [נראה שצ"ל: 'לרבי', וכך תיקנו בעוד והדר. אורי]… כך פסק רבינו שמואל בשם רבינו שלמה.
משמע מתוך פירושו שהתיר הככרות לפי שאין עושין אותן תקרובת הא אם היו מביאין אותם לשם עבודת כוכבים היו אסורין דכעין פנים הוא שהוא ראוי להקריב לפנים דדמיא למנחת מאפה תנור ואע"ג דליכא זריקה המשתברת וכן משמע מתוך פרש"י ומה שפירש כעין פנים זהו כעין זבחים שבמקדש דהוו תקרובת כדכתיב (שמות כב) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו אלמא דאפילו זריקה שאינה משתברת כיון דהוי דומיא דלפנים קרי זבח עבודת כוכבים ואבנים אין עובדין בהם בפנים.
ואין נראה לר"י דהא בכולה שמעתין משמע דאפילו בכעין פנים בעינן זריקה המשתברת וכן משמע בסמוך ואפי' בעבודת כוכבים שדרכה לעובדה במקל לכן נראה לפרש כעין פנים כעין זביחה וזריקה דבר המשתבר."
תוספות הרא"ש עבודה זרה נ, א
"בעינן כעין פנים וליכא. כתב רבינו שמואל כעין פנים כזביחה דפנים, וה"ה לכל שאר תקרובת דמזבח כגון קטור ונסוך, וכל העולין על גבי מזבח מיקרו תקרובת ע"ז לענין שלא ליבטל והם כל מיני מאכל כדתנן יינות שמנים וסלתות, ושמעינן מהכא דהני נרות של שעוה שמביאין דורון לע"ז ומדליקין לפניהם ומשכנן הגלח או מכרן או נתנן לישראל מותר בהנאה ממה נפשך, אי תקרובת ע"ז הוא אפי' ביטול אינו צריך דלא הוי כעין פנים, וא"נ ע"ז חשבת ליה שייך בהו בטול כמו ע"ז עצמה ומכיון שכיבן הגוי לצורך עצמו ומכרן או נתנן או משכנן לישראל אין לך בטול גדול מזה, וחתיכה של שעוה נמי שנותנין לע"ז מותרת דאפי' נוי ליכא וכעין פנים ליכא ואין הקדש לע"ז ואפי' בטול לא בעו, וככרות שמביאין דורון מותרות שהרי אין מביאין אותם לע"ז כי אם לגלחים ולכומרים, ותקרובת ע"ז לא הוו שאין דרכן להאכיל לע"ז כדורות הראשונים, והנך מלבושי כומרים נמי נוי שלהם הוא ולא של ע"ז ומותרין בלא בטול, וגביע הכסף שלהם והמחתה אשר מקטירין בה הוו משמשי ע"ז ואסורין כי צריכין בטול, ואם מכרן גוי או משכנן לישראל לא בטלי כרבנן דפליגי ארבי דתנן מכרה או משכנה רבי אומר בטל וחכמים אומרים לא בטל, וכן כל נויי ע"ז, כך פסק רבינו שמואל בשם רש"י, ומשמע מתוך פירושו שאם היו מקריבין ככרות לפני ע"ז שלהם כעין פנים קרינא ביה דדמיא למנחה מאפה תנור ואע"ג דליכא זריקה המשתברת, ולא נהירא דבכולה שמעתין משמע דאפילו בכעין פנים בעינן זריקה המשתברת ואפי' בע"ז שדרכה לעובדה במקל הילכך לא מקרי כעין פנים אלא כעין זביחה וזריקה המשתברת. [א"ה עי' פסקים]."
נימוקי יוסף עבודה זרה נ, א
בנימוקי יוסף הביא את תוספות הרא"ש. הרי שדעתו שבכל דבר צריך שיהיה כעין ארבע עבודות כדי שייאסר.
"וכתב הרא"ש ז"ל, כתב רבנו שמואל, כעין פנים בזביחה של פנים. וה"ה לכל שאר תקרובת דמזבח, כגון קיטור וניסוך. וכל העולין על גבי מזבח מקרו תקרובת ע"ז לענין שלא ליבטל. והם כל מיני מאכל. כדתנן יינות שמנים סלתות. ושמעינן מהכא דהני נרות של שעוה שמביאין דורות לע"ז ומדליקין בפניהם, ומשכנן הגלח או מכרן או נתנן לישראל, מותרות בהנאה, ממה נפשך. אי תקרובת ע"ז הוו, אפילו ביטול אין צריכין, דלא הוו כעין פנים. ואי נמי ע"ז חשבת להו, שייך בהו ביטול, כמו בע"ז עצמה. ומכיון שכיבן הגוי לצורך עצמו, ומכרן או נתנן או משכנן לישראל, אין לך ביטול גדול מזה. וחתיכה של שעוה נמי שנותנין לע"ז מותרת, דאפילו נוי ליכא וכעין פנים ליכא, ואין הקדש לע"ז. ואפילו ביטול לא בעו. וככרות שמביאין דורון מותרות, שהרי אין מביאין אותן לע"ז כי אם לגלחים ולכומרים. ותקרובת ע"ז לא הוו, שאין דרכן להאכיל לע"ז כדורות הראשונים. והנך מלבושי כומרים נוי שלהם הוא ולא של ע"ז, ומותרין בלא ביטול. וגביע הכסף שלהם והמחתה שמקטרין בה הוו משמשי ע"ז ואסורין כי צריכין ביטול. ואם מכרן גוי או משכנן לישראל לא בטילי, כרבנן דפליגי אר', דתנן מכרה או משכנה ר' אומר בטל וחכמים אומרים לא בטל. וכן כל נוי ע"ז. כך פסק רבינו שמואל בשם רש"י ז"ל. ומשמע מתוך פירושו שאם היו מקריבים ככרות לפני ע"ז שלהם, כעין פנים קרינא ביה, דדמיא למנחה מאפה תנור. ואע"ג דליכא זריקה המשתברת.
ולא נהירא, דבכולה שמעתין משמע דאפילו כעין פנים בעינן זריקה המשתברת, ואפילו בע"ז שדרכה לעבדה במקל זרק מקל בפניה פטור, לפי שלא היית בזריקת פנים שהיא טפין טפין. הילכך לא מקרי כעין פנים אלא כעין זביחה וזריקה של פנים המשתברת, עכ"ל."
תוספות ר' יהודה מפאריש עבודה זרה נ, א
גם בתוספות ר' יהודה מפאריש נראה שנוטה לדעת ר"י.
"בעינן כעין פנים וליכא. כתב רש"ם בתוספותיויז) כעין פנים בזבחים שבפנים וה"ה לשאר תקרובת דמזבח כגון קטור ונסוך. וכל העולים על גבי המזבח מקרו תקרובת ע"ז לענין שלא ליבטל, הם כל מיני מאכל, וכדתניא נמי במתני' יינות שמנים וסלתות והלכך הנך אבנים לא הוו תקרובת. ומיהו איתסורי הוא דמיתסרי, שכל אחת נעשית תקרובת לחברתה ובעי ביטול והא בטלו להו מדחיפו בהן דרכים. ושמעינן מהכא דהני נרות של שעוה שמביאין דורון לע"ז ומדליקין לפניה, משכיבן הגלח ומכרן או נתנן לישראל מותרות בהנאה ממה נפשך, אי תקרובת ע"ז הוו אפי' בטול אינן צריכין ומותרות דלא דמו לתקרובת מזבח ובתקרובת לא שייך ביטול. ואם נוי של ע"ז היא ולנוי מדליקין אותן, דשייך ביטול כע"ז עצמה, מכיון שכיבן הגלח אין לך ביטול גדול מזה. דשוב אינו רוצה להדליקם לפני ע"ז אלא לצורכו נוטלן. וחתיכה של שעוה נמי שנותנין לע"ז מותרת דאפי' נוי ליכא ותקרובת כעין פנים ליכא ואין הקדש לע"ז וא"צ ביטול. וככרות שמביאין דורון מותרות, שהרי אין מביאין לע"ז, כי אם לגלחים ולכומרים. ותקרובת ע"ז לא הוו שאין דרכן להאכיל לע"ז, כדורות ראשונים כן נראה לרבי. והנך מלבושי כומרים נוי שלהם הוא ולא של ע"ז ומותרין בלא ביטול. וכן כלי שקורין קליצ"א אין משמשין לע"ז ובמכירתן לאו היינו ביטולו, דקיי"ל כרבנן דפליגי אדר', דתנן מכרה או משכנה ר' אומר בטל וחכ"א אינו בטל. וה"ה למשמשי ע"ז שאין בטלין בכך. אבל אותו כלי מחתה שקורין אנצינציר"ש אסורים משום משמשי ע"ז וצריך ביטול מפני שמקטירין בו לע"ז וכן כל נוי של ע"ז כך פרש"ם בשם רש"י. ומשמע מפירושו שאם היו הם מקריבין ככרות לע"ז כעין פנים הוא… דדמיא למנחת מאפה תנור. ואע"ג דליכא זריקה המשתברת [ואין נראה לר' דלקמן מוכח דאפי' כעין פנים בעינן זריקה המשתברת אפי'] בע"ז שדרכה לעובדה במקל. אלא ה"פ כעין פנים. כעין זביחה וזריקה דבר המשתבר, כדאמרי' לקמן כגון שבצרן מתחלה לכך, דבעיא כעין פנים וזריקה משתברת. מיהו ק"ק דמשמע דקרי כעין פנים דבר שראוי ליקרב בפנים, ואפי' אין זריקה המשתברת, וכן גבי עבודה זרה שחט לה חגב דכ"ע בעי כעין פנים, משמע זה כפר"ש דמפרש כעין פנים דבר שמקריבין אותו בפנים. וי"ל דקאי על מה דאמר לשון כעין זביחה בעי והוצרך לאומרו לפרש היאך דומה זביחה לכעין פנים ומיהו להאי בריהן דיינות שמנים וסלתות פרש"י כעין פנים. ומיהו זריקה המשתברת כמו שפי' משמע. מפי רבי."
חידושי הרא"ה עבודה זרה נ, א – נא, ב
כך גם דעת הרא"ה, שגם בדבר שכמותו קרב בפנים איסור תקרובת חל רק אם הוא כעין ארבע עבודות, והסביר שגם הדוגמאות שהובאו במשנה הם כאלו שבמקדש נעשה בהם כעין עבודה (מים – מנסכים [זה כמו זריקה], מלח – משתבר [נראה לי שכוונתו לבזיקת המלח. אורי], יין – מנסכים, שמנים וסלתות – מקטירים במנחות).
בנוסף, לדעתו רק דבר שכמותו קרב בפנים נאסר מדין תקרובת, שהלכה כרבי יוחנן. כלומר שני התנאים נדרשים לאיסור.
"ומים ומלח נמי דאסרינן משום תקרובת, משום דהוי כעין פנים. שאף במקדש מים לניסוך ומלח לקרבן, ואע"ג דהא דמלח לאו בכלל ד' עבודות, כיון דהוא במקדש נמי משתבר, כעין פנים הוא כעין זביחה כל היכא דאיתנהו להני תרי טעמי חשיב פנים לגמרי כדפרישנא לעיל. וחוץ מאותה מחיצה דבר של נוי אסור, דחיישינן דילמא נוי ע"ז הוה. דבר שאינו של נוי מותר, דכיון דלאו נוי, לתקרובת ע"ז לא חיישינן כיון דחוץ מן הקיקלון, דאם איתא לפנים הוה…
וסיפא דאמר הרי זה אסור לא משום נוי ע"ז אלא משום תקרובת ע"ז. והיינו דתלינן במה שכיוצא בו קרב לגבי מזבח, כלומר והוי מידי דתקרובת והוי כעין פנים, דלא אסרה תורה אלא כעין פנים, כלומר כעין ארבע עבודות… וכל הני דאמרינן במתניתין בכולהו איכא כעין פנים, יינות שמנים וסלתות פשיטא דהוי כעין פנים, דכולהו איתנהו במקדש, ניסוך היין, שמנים וסלתות למנחות, והיינו הקטרה. וחיישינן דעביד בהו תקרובת בהכי אסורין. ואע"ג דקיימא להו בעין וכי האי גונא לאו עבודה שבמקדש הוא, איכא למימר שמנים וסלתות חיישינן שמא הקטיר מהם קצת ואלו שיריים מהם וכי האי גונא איכא במקדש לגמרי, שהרי לא היה הכל קרב אלא קצת מהן דיו, הוה ליה לגמרי כעין [פנים]. עטרות ופרכילי ענבים פרכינן לה בגמרא היכי הוי כעין פנים. ופריש לה כגון שבצרן מתחלה לכך, כלומר לשם ע"ז לגמרי, שהבצירה עצמה לכונת עבודה, שבאותה בצירה דהוי דבר המשתבר הוא עובדה. ותימה אכתי היכי חשיב כעין פנים, דהא אנן לר' יוחנן דהלכתא כותיה לא חייש משום דבר המשתבר לעולם עד דהוי ממש כעין [פנים], דומה ממש לאחת מארבע עבודות שבמקדש שהן זביחה וזריקה וניסוך והקטרה. ואפשר דכיון דאיכא ביכורים במקדש דמייתי ענבים. ובבצירה גופה איכא כעין זביחה, דהוא דבר המשתבר בין הני תרי טעמי חשבינן לה כעין פנים."
ביאור הגר"א יורה דעה סימן קלט, יד
הגר"א הביא את דברי הרא"ש ואת הראיה שלו[3], ואת דעת ר"י שצריך כעין זביחה, וכתב שמהגמרא לגבי פרכילי ענבים משמע כדעת ר"י.
אני מבין שהוא נוטה לדעת ר"י.
"אם הניחו כו' מיד. כ"מ שם ובמתני' כ"ט ב' בשר הנכנס כו' ומפרש בגמ' ל"ב ב' משום תקרובת ול"ל כיון שהכניסו מסתמא מתחלה שחטן לעבודת כוכבים דא"כ גם הנכנס יהא אסור הרא"ש רפ"ד ועבגמ' שם כ"ט ב' ובתוס' ל"ב ב' בד"ה והיוצא כו' ומפר"ת כו' ור"י פי' כו' משמע לכאורה דלפיר"י א"צ כעין זביחה. אבל ליתא דר"י פליג בהדיא שם נ' ב' בסד"ה בעינן וכ"מ שם בגמ' נ"א א' בשלמא יינות כו' ואיכא כעין כו' וצ"ל לדעת רש"י והרא"ש דלרבותא קאמר ודוחק:"
דעת הרמב"ם
רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ז, טו-טז
הרמב"ם כתב שכל דבר שנמצא במקום המיועד לעבוד ע"ז אסור בהנאה, גם אם הוא דבר שאינו ראוי למזבח [הוא לא נאסר מעצם זה שהוא נמצא שם, אלא מכך שמקריבים אותו].
[הרמב"ם לא כותב בפירוש שהאיסור מצד תקרובת, אולם זה ההקשר של דבריו, וכך הבינו את דבריו הב"י והב"ח ועוד. יש מי מפרשני הרמב"ם שהסביר שהאיסור כאן לא מצד תקרובת]
"בשר או יין או פירות שהכינום להקריבם לעבודת כוכבים לא נאסרו בהנאה אף על פי שהכניסום לבית עבודת כוכבים עד שיקריבום לפניה, הקריבום לפניה נעשו תקרובת ואע"פ שחזרו והוציאום הרי אלו אסורין לעולם, וכל הנמצא בבית עבודת כוכבים אפילו מים ומלח אסור בהנאה מן התורה, והאוכל ממנו כל שהוא לוקה.
המוצא כסות וכלים ומעות בראש עבודת כוכבים, אם מצאן דרך בזיון הרי אלו מותרין ואם מצאן דרך כבוד הרי אלו אסורין, כיצד מצא כיס תלוי בצוארו, כסות מקופלת ומונחת על ראשו, כלי כפוי על ראשו הרי זה מותר מפני שהוא דרך בזיון וכן כל כיוצא בזה, מצא בראשו דבר שכיוצא בו קרב לגבי המזבח הרי זה אסור, במה דברים אמורים בזמן שמצאן חוץ למקום עבודתו אבל אם מצאו בפנים בין דרך כבוד בין דרך בזיון בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי כל הנמצא בפנים אסור אפילו מים ומלח, ופעור ומרקוליס כל הנמצא עמהן בין בפנים בין בחוץ אסור בהנאה, וכן אבני מרקוליס אבן הנראית שהיא עמו אסור בהנאה."
בית יוסף יורה דעה סימן קלט [ט-י, בסוף]
בב"י, לאחר שביאר ביחס לנרות את הדיונים אם הם נוי או תקרובת ואופן ביטולם, כתב שלדעת הרמב"ם שגם דבר שלא קרב למזבח אסור אם נמצא במקום עבודתה – הנרות גם נאסרים מדין תקרובת ואין להם ביטול. [4]
"ודע שדינים אלו ליתנהו אלא לדעת הסוברים שלא נאסר הנמצא בבית עבודה זרה אלא אם כן הוא דבר הראוי ליקרב ע"ג המזבח אבל לפי מה שכתבתי בסמוך (ד"ה ומ"ש בשם הרמב"ם) בשם הרמב"ם נראה דאפילו דבר שאינו קרב ע"ג המזבח אסור אם נמצא במקום עבודתה ואם כן הני נרות נמי אם הכניסום במקום עבודתה תקרובת נינהו ולית להו ביטול:"
ב"ח יורה דעה סימן קלט, ו
הב"ח הביא את דברי הב"י בזה, וכתב שזה נכון ו'לכל בעל נפש' נכון להחמיר, שכל דבר שהיה במקום המיועד לע"ז נחשב תקרובת ואין לו ביטול כלל לפי הרמב"ם.
הש"ך (קלט, ג) ציטט את הב"ח בזה.
"כתב בית יוסף (סוף העמוד ד"ה ודע) דלהרמב"ם דאם נמצא במקום עבודתה הכל אסור אפילו אינו קרב על המזבח א"כ הני נרות נמי אם הכניסום במקום עבודתה תקרובת נינהו ולית להו ביטול עכ"ל ודבריו נכונים וכל בעל נפש יש לו להחמיר ולאו דוקא בנרות אלא בכל הדברים שהיו בבית תרפותם איכא משום תקרובת עבודה זרה דשמא נכנסו במקום עבודתה ואין להם ביטול כלל לדעת הרמב"ם ודו"ק:"
[1] יש להזכיר גם את דברי הגמרא בדף לפני כן, שם מוזכרת מחלוקת לגבי אבנים של מרקוליס שחיפו בהן דרכים, שהיו שלא עברו שם כי זה תקרובת ע"ז, והיו שעברו כי זה לא כעין פנים ולא נאסר מדין תקרובת עבודה זרה.
אולי גם צריך להדגיש, ש'בנן של קדושים' היה הולך על האבנים הללו, ולכאורה יש ללמוד מזה שאין להצריך כל כך לפרוש במקום שלא נאסר.
עבודה זרה נ, א-ב
"בי ינאי מלכא חרוב, אתו עובדי כוכבים אוקימו ביה מרקוליס, אתו עובדי כוכבים אחריני דלא פלחי למרקוליס שקלינהו וחיפו בהן דרכים וסטרטאות, איכא רבנן דפרשי ואיכא רבנן דלא פרשי. א"ר יוחנן: בנן של קדושים מהלך עליהן, ואנן נפרוש מהן? מאן ניהו בנן של קדושים? רבי מנחם ברבי סימאי. ואמאי קרו ליה בנן של קדושים? דאפי' בצורתא דזוזא לא מיסתכל. מ"ט דמאן דפריש? סבר לה כי הא דאמר רב גידל א"ר חייא בר יוסף א"ר: מנין לתקרובת עבודת כוכבים שאין לה בטילה עולמית? שנאמר: ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, מה מת אין לו בטילה לעולם, אף תקרובת עבודת כוכבים אין לה בטילה לעולם. ומאן דלא פריש, אמר: בעינא כעין פנים וליכא. אמר רב יוסף בר אבא: איקלע רבה בר ירמיה לאתרין, ואתא ואייתי מתניתא בידיה: עובד כוכבים שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וטרטיאות – מותרות, ישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וסרטיאות – אסורות, ולית נגר ולא בר נגר דיפרקינה. אמר רב ששת: אנא לא נגר אנא ולא בר נגר אנא ופריקנא ליה, מאי קושיא ליה? דרב גידל, בעינא כעין פנים וליכא."
[2] חידושי הר"ן מסכת עבודה זרה דף נא עמוד א
"אמר ר"י מנין לזובח בהמה בעלת מום לע"ז שפטור וכו' לא אסרה תו' אלא כעין פנים. משמע דפליג עלי' דרב דסגי' לי' בכעין זביחה ולדידי' ודאי זובח בהמה בעלת מום לע"ז חייב. ומשמע דר' יוחנן ס"ל כרבנן דפטרי בשחט לה חגב. דאילו לר"י דמחייב בחגב משום דצוארו ארוך כבהמה כ"ש דמחייב בבהמה בעלת מום. וההיא ברייתא דספת לה צואה ר' יהודה היא. דאילו לרבנן דפטרי משום דבעו כעין פנים. ספת לה צואה או שנסך לה עביט של מימי רגלי' פטור דכעין פנים בעינן. ואפי' בבהמה מחוסרת אבר פטרי רבנן והאי דנקט חגב להודיעך כחו דר"י דאפי' בחגב מחייב…
לענין פסק הלכה יש שפסקו כר' יוחנן דבעי כעין פנים. משום דרב ור"י הלכה כר"י. ועוד דאמרינן לעיל דכו"ע לא אמרי' כעין זביחה אלא כעין פנים בעי'. הלכך כל היכא דל"ה כעין פנים אינו נאסר משום תקרובת ע"ז אע"ג דהוי כעין זביחה ולזה הסכים הרמב"ן ז"ל. אבל ראיתי להראב"ד ז"ל בס' הגהותיו שפסק כרב וכל כעין זביחה חייב ונאסר. ושחט לה חגב חייב וספת לה צואה נמי חייב. ואפשר שטעמו ז"ל דאע"ג דרב ור"י הלכה כר"י כיון דר"נ ורבה בר אבהו ורב יהודא ס"ל כרב ואביי ורבא נמי שקלו וטרו אליבי' נקטינן כותי'. ועוד דסוגין בפרק ארבע מיתות [ד"ס] דשבירת מקל תולדה דזביחה."
[3] הגר"א מפנה לתוספות בדף לב, ב 'והיוצא', שם יש דיון למה הגמרא מעמידה את הדין שבשר היוצא אסור כדעת רבי יהודה בן בתירא, שר"ת תירץ שבתקרובת שלא נעשה בה כעין פנים נחלקו ולדעת חכמים היא לא נאסרת [וממילא יוצא שאין קושיה מכאן על שיטת ר"י], ולדעת ר"י אין מחלוקת על איסור הנאה אלא רק לגבי טומאת ע"ז.
[4] צ"ע לפי זה, איך יפרש הרמב"ם את הסוגיה לעיל על ע"ז ששבר מקל בפניה לעומת שזרק מקל בפניה.
לכאורה ניתן לומר שהרמב"ם יפרש שכל זה כאשר זה לא במקום המיועד לעבוד ע"ז, וכפי שהסביר הב"י שם שדעת הרמב"ם לגבי דבר שנמצא ליד הע"ז וכדומה שהוא מותר דווקא שלא במקום המיועד לעבודתה.