האיסור למכור צורכי עבודה זרה לעובדי ע"ז

סיכום לסיכום

האיסור למכור צורכי עבודה זרה לעובדי כוכבים

בגמ' ע"ז יג, ב, מבואר שאסור למכור לעובדי כוכבים דברים שהם משתמשים בהם להקרבה לפני אלילם, וכפי שבאר רש"י שם.

האיסור למכור לעובדי כוכבים צורכי עבודה זרה הוא משום 'לפני עור'

ראשונים רבים כתבו בהדיא שהבעיה למכור לעובדי כוכבים צורכי עבודה זרה הוא משום 'לפני עוור לא תתן מכשול'.

כ"כ: תרומה (קלח, הושמט בחלק מהמהדורות מפני הצנזורה); תוספות (ע"ז יד, ב); רא"ש (ע"ז א, טו); ריטב"א (ע"ז ו, ב); רבנו ירוחם (תא"ו יז, ה); נימוקי יוסף (ע"ז יד, א); אורחות חיים (ע"ז ב).

יש ראשונים שלא כתבו כך במפורש, אך כך עולה מדבריהם. למשל מרדכי (ע"ז תשצה); תרומת הדשן (פסקים וכתבים כז); ואגודה (ע"ז א, ח).

יש כמה ראשונים שלא הזכירו כלל את טעם האיסור: ראב"ן (ע"ז רפט); רשב"א (ע"ז יג, ב); הגהות אשרי בשם רא"ם ומהר"ח או"ז (ע"ז א, טו); טור (קנא).

כשלא ברור שישתמש בזה לאיסור

בגמ' בנדרים סב, ב, מסופר שרב אשי מכר עצים לעובדי כוכבים, וכששאל אותו רבינא מדוע אין כאן 'לפני עוור לא תתן מכשול', ענה שרוב העצים מיועדים להסקה, ואפשר לתלות שקונה להסקה ולא להקרבה.

תוספות שם למדו מכך שכאשר ברור שהגוי ישתמש בכסף שהלוו לו, או בחפץ שמכרו לו, עבור פולחן אלילי – אסור להלוות או למכור לו. אך אם לא ברור שהוא ישתמש בזה עבור פולחן אלילי – מותר. וכ"כ הרשב"א שם, ורמב"ם בע"ז ט, ו, וכן נפסק בשו"ע קנא, א, והוא מוסכם בפשטות על כל האחרונים.

לפני דלפני

הגמ' בע"ז יד, א, אומרת שלמכור בסיטונאות לספק מותר, כי אין איסור 'לפני דלפני' אלא רק 'לפני עוור לא תתן מכשול' בהכשלת הגוי שעלול להקריב בעצמו את התקרובת שהיהודי מוכר לו.

אלא שנחלקו הפוסקים מה הדין כשמוכר לנוכרי אחד, וברור שאותו נוכרי ימכור לכומר שיקריב את זה לעבודה זרה.

הסוברים שאם מוכר לנוכרי אחר, אין בזה איסור

תרומת הדשן

דעת תרומת הדשן (פסקים וכתבים כז) שכל שמוכר לנוכרי אחר, גם אם ברור שהוא עומד למכור לכומר שיקריב זאת לאליל – אין בזה איסור, כי לגוי אין איסור 'לפני עוור', וליהודי אין איסור למכור לגוי שיכשיל גוי אחר בהקרבה לעבודה זרה.

השו"ע מזכיר רק את דעת תרומת הדשן, אך מציג אותה כ'יש מי שאומר', והרמ"א מביא את מחלוקת הראשונים ומסיים 'והמחמיר תבוא עליו ברכה', ומשמע שמעיקר הדין פוסק כתרומת הדשן.

הסוברים שאם ברור שהנוכרי ימכור לכומר – אסור למכור לו

מנגד, לדעת רובם הגדול של הראשונים, כאשר ברור שהנוכרי ימכור את הדבר לכומר שיקריב זאת לפני האליל – אסור למכור לו את הדבר.

כ"כ תרומה (קלח, הושמט בחלק מהמהדורות מפני הצנזורה); תוס' (ע"ז יד, ב) בשם התרומה; סמ"ג (לאווין מה); סמ"ק מצוריך (על סמ"ק סז, ריב); אורחות חיים (ע"ז ב).

וכ"כ להלכה ב"ח (יו"ד קלט, ט), ש"ך (קלט, י) וגר"א (קלט, לא).

כשהגוי יכול להשיג במקום אחר

מהגמ' במסכת עבודה זרה ו, א-ב, שמסתפקת האם האסור למכור לעובדי כוכבים בהמה לקראת יום אידם הוא משום 'הרווחה' או 'לפני עוור', ומביאה נפקא מינה שיש לו כבר בהמה אחת, עולה שבשאר ימות השנה אם יש לגוי בהמה אחרת – אין לפני עוור.

הסוברים שכשיכול להשיג במקום אחר – אין איסור למכור לו

מהגמ' הנ"ל למדו כמה ראשונים שהוא הדין אם יכול לקנות את הבהמה אצל סוחר גוי, ולא רק אם יש לו אותה כבר בבית.

כ"כ מרדכי (ע"ז תשצה) בשם בה"ג, ראבי"ה ורבנו יואל; תוס' רבנו אלחנן (ע"ז ו, ב, 'כשאמרו'); מאירי ע"ז ו, א.

הסוברים שגם כשיכול להשיג במקום אחר אסור למכור לו

מנגד, דעת הר"ן שאף שאין בזה איסור 'לפני עוור', מכל מקום יש בזה איסור דרבנן של 'מסייע לעוברי עבירה'.[1]

פסיקת ההלכה

הפוסקים להלכה כר"ן

מסתמיות לשון השו"ע (קנא, א) נראה שפוסק כמו הר"ן, וכן פסק הגר"א (קנא, ח); שיורי ברכה (קנא, א); ושארית הצאן (א, לה).

הפוסקים מעיקר הדין כמרדכי ובעל נפש יחמיר לעצמו

הרמ"א (קנא, א) פוסק מעיקר הדין כמרדכי, אך "בעל נפש יחמיר לעצמו". וכ"כ הלבוש (קנא, ג); שולחן גבוה (קנא, ח) והכתב והקבלה (דברים ד, יט).

הסוברים שאין מחלוקת בין הראשונים, ולכל הדעות לגבי נוכרי אין איסור[2]

הש"ך (קנא, ו) הוכיח שאין מחלוקת בין הראשונים, כי האוסרים דיברו על הכשלת יהודי כשאין 'תרי עברי דנהרא', כי אז יש חובת הפרשה מאיסור מדין ערבות, וכ"ש שאסור להכשילו בידיים. אך אצל נוכרי אין דין זה, וממילא אין איסור למכור לו כשיש לו דרך אחרת לקנות. וכ"כ כתב סופר (יו"ד פג).

כנסת הגדולה (קנא, ג) הביא את דברי הש"ך, אך לא לגמרי ברור אם פוסק כמותו או כמו הרמ"א.

השלכות מעשיות מהכללים העקרוניים

מכירת מנורות להאיר לכבוד האליל

בשו"ת תשובה מאהבה (לרבי אלעזר פלקלס, תלמיד הנו"ב, נולד בשנת התקי"ד [1754]) ג, שמט, נשאל אם מותר למכור לגויים מנורות ל"ישמעאלים באיים רחוקים" כדי להאיר לפני האליל שעובדים אותו. התשובה מאהבה השיב שפשוט שמותר למכור לסתם גוי מנורות, ואפילו ביום האיד מותר למכור אם אינו מפרש שזה עבור האליל, וגם אם מפרש שזה עבור האליל ויש לו דרך אחרת לקנות זאת – כבר כתב הרמ"א שנהגו להקל בזה. ואפילו אם נקבל את סברת המחמירים, זה רק לעניין הנרות עצמם ולא תשמישי הנרות.

מכירת לבונה, נרות ושמן

כנסת הגדולה

הכנסת הגדולה בהגהות טור יו"ד קנא, ה, כותב בשם רדב"ז, ב"ח וש"ך, שעל ההיתר המובא בשו"ע קנא, א, שאם קונה הרבה ביחד מותר, סמכו הסוחרים בחנויות למכור לבונה אף שברור שקונים אותה למטרת הקטרה בכנסייה, כיוון שלא הקונה הוא המקטיר אלא מוכר לאחרים שיקטירו.

פרשת הכסף

בספר פרשת הכסף (לרבי שמואל סורנגה, נולד בסלוניקי ועלה לירושלים. ספרו הודפס בשנת התקי"ח [1758] בסלוניקי) על הרמב"ם עבודה זרה ט, ז, דן באריכות על מנהג העיר סלוניקי למכור לנוצרים לבונה להקטרה.

תחילה הביא את הכנסת הגדולה הנ"ל שנוהגים היתר למכור לבונה לסוחרים, אך כתב שגם כשמוכרים לאדם פרטי שידוע שיקטיר, מותר למכור לו ע"פ דברי המרדכי בשם בה"ג וראבי"ה בשם אביו ר' יואל, שכאשר יש גויים שמוכרים לבונה באותו מקום, מותר גם ליהודי למכור לבונה אף שיודע שהגוי עשוי לקנות אותה לשם הקטרה.

אחר כך דן המחבר בדברי ה'משפטי שמואל' שחידש שאם היוזם את הסיוע לעבירה הוא היהודי – גם ב'חד עברא דנהרא' יש 'לפני עוור', וכותב ה'פרשת הכסף' שגם אם חילוק זה נכון, אינו רלוונטי במקרה דנן, כי בכל מקרה הגוי יקנה לבונה לקטורת, כך שהעובדה שהיהודי שם את הלבונה בחלון הראווה, ואף קורא לגוי לבוא לקנות אצלו, אינה נחשבת ליוזמת הישראל, כי אחרי הכל בלאו הכי הגוי היה קונה לבונה ומקטיר אותה.

עוד חידש ה'משפטי שמואל' שכל מה שהותר ב'חד עברא דנהרא' זה רק כשמבקש ממנו בסתם, אך אם מפרש שעומד לעשות עם זה עבירה – אסור לסייע לו. אך ה'פרשת הכסף' הקשה עליו רבות ולכן פירש שכוונתו שאם עושה את העבירה מיד יש בזה לפני עוור, אך אם יעשה לאחר זמן אין בזה איסור 'לפני עוור' כי אולי בסוף יקרה משהו שימנע ממנו זאת. ולכן בנידון של מכירת לבונה אין חשש שיקטיר לאלתר, ומותר למכור לנוצרי את הלבונה.

בסוף דבריו הסתפק ה'פרשת הכסף' האם כשאין גויים אחרים שמוכרים לבונה אלא רק יהודים אחרים, מותר לו למכור את הלבונה על סמך העובדה שיש לגוי אפשרות אחרת לקנות אותה מיהודי אחר. ה'פרשת הכסף' נטה לומר שאין בזה איסור לפני עוור כיוון שסוף סוף זה לא 'חד עברא דנהרא', אך כתב שלא מצא מקור לחידוש זה.

כתב סופר

בשו"ת כתב סופר יו"ד פג, נשאל אם מותר למכור לעובדי אלילים לפני חגיהם שמן להדלקה ולבונה להקטרה ונרות שהשמש קונה עבור הכומרים להדלקה והקטרה. הכתב סופר כותב שכיוון שבמקרים רבים לא ברור האם זה נחשב חד עברא דנהרא או תרי, כי אם יכול להשיג במקום אחר אך קשה יותר להשיג זאת שם, אפשר שזה נחשב כבר תרי עברי דנהרא, וכדומה. לכן בעל נפש יחמיר. ומכל מקום נראה שהסכים לדברי השואל שהעלה בדעתו לומר לגבי הלבונה שכיוון שהכומר מקטיר אותה ולא השמש שקונה מהישראל, אין כאן איסור למכור לו כיוון שזה 'לפני דלפני'.

מכירת צלב

אבקת רוכל

האבקת רוכל סח, נשאל אם מותר לישראל שקנה מישמעאלי מטבע שבו צורת אשה שבבטנה עובר ובידו צלב, למכור את המטבע הזה לנוכרי וליהנות מדמיו מטעם ספק ספקא: שמא המטבע לא נעבד עדיין ושמא הגוי ביטל אותה. ובכלל אולי המטבע לא נעשה לשם עבודתו אלא לנוי. רבי יוסף קארו פורך את כל טענותיו של השואל, ובין היתר כותב שכיווון שיש צלב על המטבע, מן הסתם הוא נעשה לשם עבודה זרה שיעבדו אותו. ולכן אוסר אותו בהנאה.

בן איש חי

הבן איש חי שנה שניה מסעי ז, כתב שאסור למכור לגוי דבר שהוא "לצורך שתי וערב או בשביל נוי שלו", ואף אם הגוי יכול לקנות זאת במקום אחר, ראוי להחמיר שלא למכור לו.

אפרקסתא דעניא

אפרקסתא דעניא (לרבי דוד ב"ר ברוך קלונימוס שפרבר, היה מגדולי רבני רומניה בדור הקודם. נולד בשנת תרל"ה [1875]) ג יו"ד קנא, מלמד זכות על המוכרים "תמונות מרוקמות של יריעות" שמצויר עליהן צלב שאולי הגויים ישתחוו לו. בין היתר מזכיר את דברי הרמ"א והש"ך שמותר למכור לנוצרים צורכי ע"ז מחמת שהם עובדים בשיתוף, וכן שהנוצרים שבדורות האחרונים אינם מייחסים לקדושיהם אלוהות כמו בימי הגמרא.

דברי יציב

הדברי יציב יו"ד מה, נשאל אם מותר למכור צלבים לנוצרים. תחילה האריך לדון אם הצלב נעשה לנוי או לפולחן, ואחר כך דן מצד גדרי 'תרי עברי דנהרא', והחמיר בזה לחשוש שגם כשיותר קשה להשיג את הצלב בחנויות אחרות וכדומה – זה נחשב כ'תרי עברי דנהרא', וגם מצד תורת הקבלה יש בזה בעייתיות גדולה. לכן סיכם למעשה שלא ראוי לסחור בהם.

מלמדך להועיל

בשו"ת מלמדך להועיל (לרב אברהם מלמד, בן ימינו) א, כו יו"ד י, נשאל אם מותר לייצר ולמכור צלבים, והשיב שאין לסחור בצורות אלו כלל. ואת הצלבים הגדולים שקרוב לוודאי שקונים אותם כדי לעובדם אסור מדינא למכור.

מכירת עץ אשוח

מעין אומר

בשו"ת מעין אומר ה, ג, כתב שהרב עובדיה נשאל על מכירת עצי אשוח לנוצרים שקונים אותו ליום אידם, וכתב שאין למכור להם. בהערה ג שם פרט את הסוגיה של מסחר ביום אידם,, וכתב שהשו"ע והרמ"א קמח, יב, הסכימו שכיום מדינא זה מותר כיוון שאינם אדוקים, וכן משום איבה, אלא שכשאין חשש איבה "כל בעל נפש יחמיר להתרחק מזה". אחר כך דן מצד השיתוף, והביא את מחלוקת האחרונים בעניין, וסיכם ביחס לדעת הרב עובדיה בעניין זה שאין כאן ממש איסור אך זה 'לא ראוי'.

מכירת מים או מי הירדן להטבלה

רבנו ירוחם

רבינו ירוחם (תא"ו יז, ה) כותב שאם הגוי מבקש מים לצורכי הטבלה או הזאה, אסור לתת לו. ורק אם מבקש סתם – מותר.

כנסת הגדולה

הכנסת הגדולה יו"ד קנא הגב"י ה, הביא את דברי רבנו ירוחם, והוסיף שגם אם הגוי לא מזכיר בפירוש שרוצה את המים לשם פולחן נוצרי, אם ברור שלכך כוונתו – אסור לתת לו.

בנין אב

בשו"ת בנין אב לה, נשאל אודות מכירת מים לנוצרים עבור שימוש פולחני של הטבלה וכדומה. תחילה הוא קובע שמכירה כזו נחשבת למכירה שברור שתיועד לשימוש פולחני, ומצד זה יש לאוסרה. לאחר מכן דן בגדרי 'תרי עברי דנהרא', ומתחילה רצה לומר שזה לא תרי עברי דנהרא כי כל מי שרוצה יכול לבוא לירדן ולקחת מים, אך אחר כך הביא את המחלוקת האם להלכה מותר לגרום לגוי לעבור איסור גם ב'חד עברא דנהרא', והוסיף שגם הרמ"א היקל רק מחמת חשש איבה ומשום חיי נפש. אך בארץ ישראל אין כ"כ מקום להתיר זאת. כמו כן האריך להוכיח שכאשר הישראל הוא זה שיוזם את מכירת המים לגוי, כלומר הוא משווק ומפרסם כדי שיקנו ממנו, ולא שנעתר לבקשת הגוי לקנות, הרי זה כת'רי עברי דנהרא' ואסור מהתורה. והוסיף עוד צדדים שונים לאיסור, ולמסקנה אסר זאת.

במראה הבזק

במראה הבזק ז, סו, נשאלו על בחור שהתחזק בדרכי התורה ורצה להיפטר מאובייקטים נוצריים שהיו ברשותו, כגון צלבים ו"מים קדושים", ושאל אם זה מותר. תשובתם שאם זה עבור כומר שישתמש בזה בעצמו – מח' שו"ע ורמ"א, וגם הרמ"א כתב 'בעל נפש יחמיר לעצמו'. אם זה עבור סוחר – מותר.

אהלי שם

מנגד, בספר אהלי שם יו"ד ד, קנא, כתב שאין איסור גמור למכור מים מהירדן או מבית לחם לנוצרים, מכיוון שיכולים להשיג זאת בעצמם, אך "בודאי כל בעל נפש יחמיר לעצמו, ומונע מזה יצליח, ויש להתרחק מהדברים הללו".

מכירת ריהוט לכנסייה

ליד המעיין

בספר 'ליד המעיין' (לרב מרדכי הכהן, נולד בשנת התרס"ז [1906], ירושלים), נשאל על מכירת ריהוט לכנסייה, וכתב שאם מדובר על במה, מזבח או אמבט הטבילה – כיוון שאלו תשמישי עבודה זרה אסור למכור להם. אך אם זה ספסלים וכדומה, אפשר להקל כרמ"א שאם יכולים להשיג במקום אחר מותר למכור להם. ועוד צירף טעם של יישוב ארץ ישראל ואולי גם איבה (אך הסתייג מכך), וכתב שאין להחמיר בזה בכנסיות שבארץ ישראל יותר מבחוץ לארץ. גם רמז שיש הבדל בין כנסייה פרוטסטנטית לקתולית, אך לא פרש מה ההבדל לדינא.

מכירת פוליסת ביטוח

בשו"ת ישיב יצחק (לרבי יצחק שכטר, בן דורנו) יו"ד כא, נשאל האם מותר למכור פוליסת ביטוח לפקידי הוותיקן באיטליה. ופרס את הסוגיות השונות לגבי מסחר עם כמרים או נוכרים אחרים בחפצי עבודה זרה (לפני דלפני, יכול לקנות אצל אחרים, לא בטוח שהשימוש הוא עבור עבודה זרה, וכו'), ולמסקנה מסיק שאפשר להקל למכור לפקידי הוותיקן פוליסת ביטוח גם אם ידוע שזה ישמש עבור הכנסייה, וק"ו שבפועל לא ידוע אם זה ישמש לכנסייה או לצרכיהם הפרטיים, שמותר.

היסוד בגמרא

עבודה זרה יג, ב

במשנה עבודה זרה יג, ב, מובאת רשימה של דברים שאסור למכור לעובדי אלילים כי ישתמשו בהם לצורכי פולחן:

"מתני'. אלו דברים אסורים למכור לעובד כוכבים: אצטרובלין, ובנות שוח, ופטוטרות, ולבונה, ותרנגול הלבן".

רש"י

"אסור למכור לעובד כוכבים – דלצורך עבודת כוכבים קבעי לה".

האיסור משום 'לפני עור'

תרומה

בספר התרומה (קלח, מהדורת וניציאה רפג), לומד מהמשנה הנ"ל בעבודה זרה שבימיו אסור למכור לבונה "לגלחים או לכומרים", משום שעובר על 'לפני עוור, וכן אסור למכור שעווה ביום האיד "קנדלור", כי הגויים עושים מזה תקרובת לעבודה זרה שלהם. וכן אסור למכור להם גביעים שנותנים בהם יין לקילוס לע"ז, וכן אסור למכור להם "ספרים פסולים":

"קלח. אילו דברים שאין מוכרי' להם לגוי' איסטרובלין ולבונה כו' ושאר דברים סתמן מותר ופירושן אסור. אם כן אסור למכור לבונה לגלחים או לכומרים שעובר משום לפני עור. וכן שעוה ביום איד קנדלור שלהן אסו' למכור לשום גוי שעושי' ממנה תקרובת ועובר משום לפני עור, אבל בשאר יומי מותר למכור להן שעוה. וכן גביעים שישראל קונה לאחר שפגמו גוי, אסור למוכרן לגוי, דבשביל פגימה קטנה אין מניח הגוי לתת בה יין לקלס עבודה זרה שלו. וכן ספרים פסולים אסור למכור להן, ועובר משום 'לפני עור'. וכן נמי אמרינן פרק 'קונם': רב אשי הוה ליה תכא, זבניה לבי נורא – לע"ז ששמה כך – אמר ליה רבינא: והא עבר 'לפני עור'! אמר לי: סתם עצים להסקה ניתנו ולא לשרוף תקרובת, הא לאו הכי אסור. וכן פירש הר"ר אליעזר ברבי שמואל ממייץ בפירוש נדרים".

תוספות

כיוצא בזה כתבו תוספות ע"ז יד, ב, מביאים בשם רבנו ברוך בר' (כנראה הכוונה לספר התרומה, רבי ברוך ברבי יצחק. וזה מסתדר, כי התוספות על ע"ז נערכו על ידי תלמידי רבינו פרץ. הרבה אחרי התרומה), שמסקנת הסוגיא היא שאסור למכור דבר שברור שנועד לעבודה זרה, ולכן אין מוכרים לכומר לבונה או למכור שעוה ביום האיד, משום 'לפני עור'. בפשטות כוונתם לכומר שבימיהם, ואם כן יש איסור לפני עור למכור לנוצרים חפצי הקרבה:

"ובמסקנא דהך שמעתא כתב ר' ברוך בר', כיון דשאר דברים פירושן אסור, א"כ אסור לעולם למכור לכומר עובד כוכבים לבונה, דהוי כמו פירושן, דדבר ברור הוא דלתקרובת בעי ליה, ועובר משום 'לפני עור'. וגם אסור למכור שעוה לשום עובד כוכבים ביום איד ההוא, אבל ודאי בשאר ימים מותר וכן אותם כלי עבודת כוכבים שישראל קונה לאחר שפגמו העובד כוכבים ובטלו מ"מ אסור למכרו לעובד כוכבים כמו שהוא עד שיהא ניתך כולו דבשביל פגימה אחת אינו מניח לתת בו יין לקלס לעבודת כוכבים והכי נמי ספרי' פסולים הראוים לתיפלה בבית עבודת כוכבים אסור למכור להם לכומרים דעובר משום לפני עור ואף לעובד כוכבים שאינו כומר אסור דבודאי יתננו או ימכרנו לכומר".

רא"ש

כדברי התרומה כתב גם הרא"ש ע"ז א, טו, שאסור למכור לבונה לכומר כל השנה וכן אסור למכור לכומר שעוה ביום האיד המיוחד לכך, וכן גביעים (גם אם פגומים מעט) וספרים וכו', הכל כדברי התרומה:

"והאידנא רגילין להקטיר לבונה לעבודת כוכבים, הלכך אסור למכור לבונה לכומר של עבודת כוכבים. וכן שעוה ביום אידו אסור למכור לעובד כוכבים, שעושה ממנו תקרובת לעבודת כוכבים ועובר משום 'לפני עור לא תתן מכשול'.

אבל לשאר עובדי כוכבים מותר למכור להם שעוה, דתנן 'סתמו מותר'. וכן גביעים שלהם שהכומר תופס בידו וקנאו ישראל אחר שפגמו העובד כוכבים ובטלו אסור למוכרו לעובד כוכבים, דבשביל פגימה קטנה אין מניח מלתת בו יין ולעשות בו עבודתן. וכן ספרי תפלתם של עובדי כוכבים אסור למכור להם דעובר משום 'לפני עור לא תתן מכשול' *והכי אמר בנדרים פ' קונם יין (דף סב ב) רב אשי הוה ליה אבא זבניה לכומרה של עבודת כוכבים. אמר ליה רבינא והא קא עבר מר משום לפני עור לא תתן מכשול. א"לו סתם עצים להסקה ניתנו ולא לעשות מהן צלמים ולשרוף עליהן תקרובת עבודת כוכבים הא לאו הכי הוה אסור. וכן פי' הר"ר אליעזר ממיץ בנדרים. ספר התרומה".

ריטב"א

הריטב"א ע"ז ו, ב, כותב ממש כתרומה. ומדגיש שאין להתיר את זה משום איבה או חנופה, כי אפי' איסור דרבנן גמור (כמו גבינה וחלב עכו"ם) לא מתירים משום כך. וכותב שזה מפי רבו (רשב"א או רא"ה כנראה):

"… מיהו מידי דחזי לתקרובת שדרכן בכך, כגון לבונה בזמן הזה דמוכחא מילתא דלהקרבה בעי לה, הא ודאי – אסור לעולם, ואפי' בשאר ימות השנה, כדלקמן במתני' דאיסורא ד'לפני עור' הוא. ולא שרינן ליה משום איבה ומשום חנופה אפי' איסורא דרבנן שהחליטו בו איסור, כגון גבינה וחמאה וחלב של גוים, וכמו יין נסך, והא לא איצטרכה למימר דמילתא דפשיטא היא. מפי רבינו נ"ר".

בחידושיו על ע"ז יג, ב, כותב הריטב"א כדבריו הראשונים, אמנם מדגיש שמותר למכור לגוי סתם, כי לא סביר שילך להקטיר, ורק לכומר אסור. ואין לחשוש שהגוי ימכור לכומר, כי זה 'לפני דלפני':

"ומיהו אין איסור כל הדברים האלו אלא בזמן ההוא שהיו רגילין בהם, אבל בזמן הזה אינו אסור אלא לבונה שרגילין בה, והא ודאי אסירא לזבוני להו השתא, ואפי' אינה זכה דהא חזינן דלא (קאעבדי) [קפדי] בין לבונה זכה לשאינה זכה, ומיהו אין איסורו אלא למכור לכומר, דסתמיה מזבין ליה לע"ז, וסתמו כפירושו ואסור לעולם, דבכל יום ויום מקרבי ליה, ובהא לא חיישינן לטעמא דאיבה ולא לאידך טעמי דכתיבנא לעיל (ו' ב') להיתירא, דההוא בשאר משא ומתן דחששא משום דאזיל ומודה, אבל למכור מידי דחזי לתקרובת וסתמא להקרבה בעו ליה, [דאיסורא משום לפני עור הוא אסור לעולם], ומיהו לגוי דלאו כומר שרי לזבוני סתם דההוא לא בעי לה מסתמא להקרבה, ואין דרך להקריב דברים אלו אלא כומרים, וכי יהיב ליה גוי זה לכומר לפני דלפני הוא ולית לן בה. וזה נכון".

רבינו ירוחם

רבנו ירוחם (תא"ו יז, ה), מביא לגבי רשימת הדברים המופיעה במשנה שהכל לפי העניין, אבל בימינו עובדי האלילים אינם מקריבים תרנגול. ומה שמשחקים בו אינו ע"ז אלא משחק שטות. כמו כן מביא שאסור לתת לכמרים מים אם הם מבקשים בפירוש כדי לשים ב'רהטים' שבהם הם מטבילים לשמד, או כדי לזרוק מים טמאים כאיזשהו טקס. ומביא מהתוספות לאסור לבונה ושעוה משום לפני עור. וכן גביע, ספרים ועוד.

"ונ"ל כי כל זה באותו זמן שהיו מקריבין כל אלו הענינים, אבל בזמן הזה דברים ידועים הם שעושין מהם תקרובת כי אין עושין לא מפירות ולא מחטין ולא מתרנגול. ומה שמשחקין ביום איד ידוע שלהם בשנה בענין התרנגול שחופרין חפירה ומשימין בה תרנגול וזורקין לו אבנים, ומי שאינו יכול להכותו פורע דבר ידוע אולי כי זה ענין התרנגול מקד' והם עושין ואינן יודעי' מה עושין אבל מ"מ בזמן הזה אין כונתם בענין התרנגול כלל לע"ז כי אם לשחוק של הבל ולכן נ"ל שאין לחוש בזה התרנגול כלל למוכרו להם ואין חוששין בזה לא באדום ולא בלבן ולא בשחור.

ועוד פשוט וסתמן שאמרנו שמותר ופירושן אסור סתמן חיטי אפילו שאמ' חטין לבנו' אני מבקש כיון שלא אמר בפי' ע"ז ופירושן שאמר בפי' לע"ז ולפי' אסור. נ"ל מכאן כי הגלחין הקטנים המבקשין מים בבית שום יהודי ואומרי' בפי' שרוצין אותם לשום ברהטים של ע"ז לטבול בהן בשמשמדין או בשביל מים טמאי' לזרוק על פני בני אדם כי אסור ליתנם להם זולתי אם בקשו סתם מים וכן הזהרתי לאנשי ביתי שלא ליתנם להם כשמבקשין אותו לדלות מבורי.

בזמן הזה שנהגו להקטי' לבונה לע"ז אסו' למוכרה לגלח או לכומר כך כתבו בתוס' בע"ז. ונ"ל דה"ה לגוי או לגויות הקדשות שרגילו' תדיר לקנותן להקטי' לע"ז. שעוה ביום אידם כתבו בתוס' שאסו' למכרה לגלח או לכומר פי' וכן לגוים כמו שכתבתי למעלה שעושה ממנו תקרובת ועובר משום ולפני עור וגו' אבל בשאר ימים מות' למכור שעוה לגוים כי סתמן מותר. גביע שלהם שקנאו ישראל אחר שפגמו הגוי ובטלו אסור למוכרו לגוי דבשביל פגימה קטנה לא יניח לעבוד לו וכן ספרי' פסולים אסור למכור להם משום ולפני עור וגומ' כך כתבו התו' בע"ז ונסתפקתי אם בכלל ספרים פסולין [דף קנח טור ד] הם ספרי כ"ד הכתובין בגופן שלהם כלומר בלשון רומי הנקרא לאטין או דוקא ספרי תורה חדשה שלהם המזוייפת. ונ"ל דה"ה ספרי הכ"ד כי בודאי מי שהעתיקם להם שנה בלשונו כדי לפקרם ולחזק אמונתם ולהטעותם כמו שעשה בכרו ידי ורגלי וכן עשה בו הנה ג' אנשים שהעתיק אישי' כדי לזייף אמונת השלוש כי איש שם מונח על כל נמצא אפילו שאינו גשמי כדי לומר שאחד מהם הוא רוח הקדש מה שא"א להיות באנשים כי אנוש הוא שם מונח בלשוננו על גופני וזה אינו יכול להיו' לפי אמונתם שיהיו שלשתם גופנים ומה אאריך הנה בפי' כתב להם בתורת מרע"ה במקו' אני אמית ואחיה אני אמות ואחיה וכן בכמה מקומות הטעם כיוצא בזה ולפי' נ"ל שכל ספר אסור למכור להם".

נימוקי יוסף

הנימוקי יוסף על ע"ז יד, א, כותב שבזמן הזה איננו בקיאים מהי לבונה זכה ומה לא, ולכן יש להחמיר בזה מדין 'ספק דאורייתא לחומרא':

"לבונה זכה. שדרך אומות העולם להקטיר ממנה. יש מי שכתב2) דבזמן הזה שאין אנו בקיאין בלבונה זכה אסור למכור לגלח כל לבונה, דספק דאורייתא הוא, ואפילו אם יאמר מעצמו דלצורך רפואה לחולה שיש בביתו קא בעי, יש לחוש שמא מערים, כדאמרינן בגמרא גבי תרנגול לבן קטוע למי שאסור למכור לו שלם דדילמא הא דקאמר קטוע איערומי הוא דקא מערים, והא כששואל קטוע כאילו מפרש דלאו לצורך ע"ז קא בעי ליה, ואפילו הכי חיישינן. ומיהו אפשר דכיון דעכשיו אינן יודעין שאנו נמנעין מלמכור להם לבונה כל שאמר דלצורך חולה קא בעי מותר ולאו מערים הוא. שלשה מנין. משקל שלשה מנין, דהא ודאי לסחורה איכוין למהדר לזבונה. אלפני מפקדינן – על 'לפני עור' אנו מצווין שלא יתן מכשול בדבר האסור לו, וכל הני דאמרינן דאסור לזבוני להו משום 'לפני עור' וכו', דבן נח מוזהר על ע"ז. אלפני דלפני. כגון הכא דודאי לאו לע"ז קא בעי לה, ומשום דילמא למזבן איהו ומקטרי כולי האי לא מפקדינן למיסר."

אורחות חיים

האורחות חיים ע"ז ב, מיד לאחר שמביא את הדין של מסחר לפני אידיהן ואת היתריו לימינו, מביא איסור את האיסור למכור צרכי ע"ז לגוי מבלי להקל בו. ונראה שמקור דבריו ברא"ש:

"לבונה אסור למכור, דמידי דתקרובות היא. ושעוה נמי ג"כ אסורה למכור לשום גוי ביום איד ויום שלפניו, אבל שאר ימים (שעוה) [ולבונה] לשאר גוים מותר למכור, [דתנן: 'סתמא מותר'] והאי כסתמא הוא. גביעים ג"כ שפגם גוי ובטלן ואחר כך קנאם ישראל – הרי הם אסורים, לפי [שהכומר] יעשה בו תפלה לע"ז, דבשביל פגם קטן לא יניח לקלס, ועובר הישראל משום 'ולפני עור לא תתן מכשול'.

והספרים ג"כ אסור למכרם לגוים, לפי [שהכומר] קורא בו ומזמר ומשבח לע"ז. ואפילו לגוי שאינו גלח אסור למכרן, משום דודאי הגוי ימכרנו או יתננו [לגלח] והוי כמו עצים דאסור למכור [לכומרים] לשרוף תקרובת שלהם, כדאיתא פרק קונם. כתב בעל האשכול ז"ל ומלבושין שנעשו תחלה לשאר בני אדם ורוצים הכומרים לשמש בהם ע"ז יש מחמירין ויש מקילין. ולעניות דעתינו הן בכלל מה שאמרה המשנה ושאר כל הדברים סתמן מותר ופירושן אסור. שאם אינו מזכיר בפירוש לע"ז מותר. ויש מחמירין כי יש בגדים ידועים שהם קונים לכסות הבמה הרי הן בכלל אלו הדברים שאסור למכרן לגוים אבל בגדים שאין נעשים [לבמה אלא] לכומרים המשמשים ליתנהו בזה הכלל ומותר למכרם לכומרים עכ"ל".

בהלכות עבודה זרה יד, מביא האורחות חיים מהרמב"ם שהנוצרים הם עע"ז, ויום אידם הוא יום ראשון. וסומך לזה שאסור למכור מין ממיני ע"ז. ובהמשך מביא את האיסור למכור לבונה שכתב הרשב"א. כאן אמנם לא מזכיר מפורשות שמדובר באיסור 'לפני עור':

"כתב הרמב"ם ז"ל הנוצרים עובדי ע"ז הם ויום ראשון הוא יום אידם. דברים המיוחדים למין ממיני ע"ז אסור למכור אותן למיני ע"ז שבאותו מקום לעולם ודברים שאינם מיוחדים לה מוכרין אותם סתם. ואם פירש הגוי שהוא קונה אותם לע"ז אסור אם לא חסר בה מעט ואם חסר בה מעט מותר לפי שאין מקריבין חסר לע"ז. היו מעורבין דברים המיוחדים עם דברים שאינם מיוחדים כגון לבונה זכה עם לבונה שחורה מוכר הכל סתם ואין חוששין שמא ילקוט הלבונה זכה לע"ז וכן כל כיוצא בזה. וכתב הרשב"א ז"ל לבונה אסור למכור לכל גלח, חדא – דאין אנו יודעין איזו לבונה זכה, ועוד – שבכל יום רגילין להקטיר קטורת זרה בלבונה. ואפילו יאמר מעצמו דלחולה שיש בתוך ביתו או לדברים אחרים, דילמא אערומי הוא דקא מערים, עכ"ל".

ראשונים מהם משמע שמדובר ב'לפני עור'

מרדכי

המרדכי ע"ז רמז תשצה, מביא בשם בה"ג שכאשר לא מדובר בתרי עברי דנהרא מותר למכור, ומתיר לפי זה להלוות מעות לגוי. וכן מביא מרבינו יואל להתיר למכור לגוי בגד של כמרים, כי ברור שיש לגוים מקורות אחרים לקנותו. מכלל הן אתה שומע לאו, שאם לא מדובר בתרי עברי דנהרא – אסור למכור משום 'לפני עוור':

"לא יושיט כו' פסק בסה"ג דאסור ליתן יין נסך למומר דאע"פ שחטא ישראל הוא. ודוקא דקאי בתרי עברי דנהרא. גם מכאן מוכיח בה"ג דמותר להלוותן בזמן הזה, אע"פ שהן נותנין [*מן המעות] תקרובת עבודת כוכבים לשמש ביום חגם, לפי שאין נותנים לשמש כל כך שלא יוכלו למצוא אותו דבר מועט ללות מעובדי כוכבים אחרים, אפילו לא היינו מלוים להם. וכן אומר רבי אבי העזרי בספרו משם אביו רבינו יואל להתיר (*להלוות על) [למכור לעובד כוכבים] בגדי הכומרים שמרננים בהם לעבודת כוכבים כל היכא דאית להם לכומרים אחריני, אע"ג דברור (*קא זבני) [*דקנו] לעבודת כוכבים שרי".

תרומת הדשן

תרומת הדשן פסקים וכתבים כז, מציע שאם מוכר לגוי שאולי ימכור ספר לגוי שישתמש בו לע"ז, זה נחשב 'לפני דלפני' ומותר. מכאן שאיסור המכירה העקרוני של הספר בימיו הוא 'לפני עור':

"תשובה זו נמצאת בהשמטות שבסוף הספר: שלומך יסגא לחדא אהובי עמיתי מה"ר יודא יצ"ו על מכירת הספרים פסולים לכומרים, איני יודע היתר אם ידוע שאותן ספרים ספר יראתם שמהן מזמרים ועובדים לע"ז כדאיתא להדיא בגמרא… אמנם אם אין ידוע מה היא הספר יש להתיר, דתלינן ברוב ספרים, דרוב ספריהם מספרי משפטים ספרי רפואות וספרי חכמות תכונה ותשבורת ומוזיקא. ואפילו אם הוא ידוע שספר יראתם, אם אינו מוכר לכומר אלא לנכרי אחר, אפשר יש להתיר משום דאלפני דלפני לא פקדינן גבי נכרי, כדאיתא פ"ק דע"ז דף יד ע"א".

האגודה

האגודה ע"ז א, ח, אוסר למכור לבונה וגביעים. ומביא מהראבי"ה שמתיר בגד כיון שיש להם אחרים, וכן ספרים יש להם אחרים. ומפנה לתרומה:

"אילו דברים אסור למכור לכותי, איצטרובלא ובנות שוח ולבנו' ותרנגול לבן, ר' יודא אומר מוכר תרנגול לבן בין התרנגולים. ושאר כל הדברים סתמן מותר ופירושן אסור… מכאן דאסור למכור לכותי לבונה, דמידי דתקרובת הוא וכאילו פירש לע"א וכן הגביעי' [למכור לגלח ולכומר]. בספר אבי"ה התיר בגד כותים שמזמרים בהן לע"א שקו' קרולו"ש אף על גב דודאי מזבני לע"א כיון דאית להו אחריני. וכן ספרים פסולים. וכן שעוה אסור למכור ביום איד קנדלור דכל אלה כמפרש דמי, אבל למכור שעוה בשאר הימים ולבונה לשאר כותים מותר דסתמא הוא, עיין בספר התרומה".

ראשונים שלא הזכירו שמדובר על 'לפני עור'

ראב"ן

הראב"ן ע"ז רפט, מתיר למכור לגוים כל דבר מלבד לבונה שהיא תקרובת ע"ז, כי שאר הדברים ניתן לתלות שהם לא לע"ז. ושוב ושוב הוא חוזר על כך שאם משתמשים בהם לפולחן – הם נחשבים עבודה זרה:

"וכל הדברים מותר למכור לגוים עכו"ם בזמן הזה לבד מלבונה שהיא לקטורת ע"ז, ולא לדבר אחר. אבל שעוה ומעילים דאיכא למיתלי דלדבר אחר בעי ליה, כגון שעוה להדליק על שולחנו ומעילים למלבושים – שרי לזבוני להו, כדתנן… עד א"ר אשי כל היכא דאיכא למיתלי ולמימר לדבר היתר בעי (לא) – תלינן, כי הכא דאימור לשחיטה זבנה, וכל היכא דליכא למיתלי לא תלינן. הילכך בלבונה, דליכא למיתלי לדבר היתר אלא לקטורת ע"ז – אסור. ואפי' אם יאמר הגוי להדליק לע"ז בעי לה לשעוה, שרי לזבוני ליה, דהא חזינן דשקלי ויהבי מינה ליהודיים ולארמיים, [אלמא] לאו לע"ז לחודה זבני לה. וגם המעילים אפי' אם יפרש ויאמר למלבושי הכומר בעו להו, נראה לי דשרי לזבוני להו, דלאו תכשיטי ותשמישי ע"ז נינהו אלא תכשיטי משמשיה הוא, דלא אסרה תורה אלא תכשיטי ע"ז ומלבושיה, כדכתב [דברים ז'] לא תחמוד כסף וזהב עליהם. שכן היה מנהגם להלביש ע"ז שלהן, ולא מלבושי שמשיה. ועוד לאו קמי ע"ז [בלבד] לבשו להו, אלא לבשו להו נמי בהקבלת פני מלך ושרים. הילכך תכשיטי כומר נינהו ולא תכשיטי ע"ז".

רשב"א

הרשב"א על ע"ז יג, ב, מתיר בימינו למכור לגוים בהמה ושאר דברים כי הם לא רגילים להקריב לע"ז בימינו. אבל לבונה אסור למכור כי דרכן להקטיר בכל עת. לא מציין מפורשות שהטעם הוא לפני עיוור:

"מתני' אלו דברים אסורים למכור לגויים האצטרובילים ובנות שוח. פי' מפני שאלו היו רגילין להקריב וכל אשר נמצא אתו אפי' מתחלת השנה מצניעו ליום האיד והרי זה ודאי כמוכר לצורך ע"ז, שמפני שלא היו נמצאין בכל עת היו לוקחין אותן בכל עת ומצניעין אותן ליום אידם, אבל במקומות שהיו רגילין להקריב בהמה ושאר דברים הנמצאים תדיר אין איסור למכור להם אלא א"כ פירש שלע"ז הוא לוקחן או א"כ קרוב ליום אידם ג' ימים כרישא דמתני', אבל בדורות האלו שאין דרכן להקריב הני דמתני' מותר למוכרה להם ואין בכך כלום חוץ מן הלבונה שעדיין דרכו של כומרין ללוקחה לקטרת זרה בכל עת ואפי' למכור לו כל ימות השנה [אסור]."

הגהות אשרי בשם רא"ם ומהר"ח או"ז

הגהות אשרי על ע"ז א, טו, מביא בשם הרא"ם ומהר"ח או"ז שאסור למכור לעובדי כוכבים קלפים ודיו, ולא מנמק את סיבת האיסור (בפשטות האיסור הוא מחמת שיכתבו בהם כתבי תפילות וכדו' לאליליהם, אך לא באר מהו האיסור שבדבר):

"והר"ר אליעזר מביהם אוסר למכור לעובדי כוכבים קלפים ודיו. ואין להתיר הדבר. ויישר כחו שאסר מא"ז. ע"כ".

טור

הטור יו"ד קנא פוסק כפסיקת הרמב"ם:

"דברים המיוחדין למין ממיני אליל, אסורין למוכרן לעולם לעובדי אותה אליל שבאותו המקום. ואם קונה הרבה ביחד שניכר הדבר שהוא קונה אותם לסחורה, מותר. והדברים שאינן מיוחדין לה, מוכרין אותם סתם. ואם פירש העכו"ם שהן לאליל, אסור למוכרו לו אלא א"כ פסל אותם מלהקריב לאליל. ואם העכו"ם מחזר אחר דברים המיוחדין לאליל ומערים לכלול דברים אחרים עמו, או כיוצא בזה כדי שלא יבינו שקונה לצורך אליל, אסור למוכרם לו".

כשלא ברור שישתמש בזה לאיסור

נדרים סב, ב

בגמ' נדרים סב, ב, מסופר שהיה לרב אשי יער שמכר את עציו לעובדי האש. רבינא שאל אותו מדוע אין כאן 'לפני עוור לא תתן מכשול', ורב אשי השיב שרוב העצים מיועדים להסקה ולא לפולחן, ואפשר לתלות שהגוי קונה עבור הסקה:

"רב אשי הוה ליה ההוא אבא, זבניה לבי נורא. א"ל רבינא לרב אשי: האיכא: 'לפני עור לא תתן מכשול'! א"ל: רוב עצים להסקה ניתנו".

תוספות שם

התוספות שם לומדים מהגמ' שכאשר אפשר לתלות שהגוי לקח להיתר – תולים, וכשאי אפשר לתלות – אסור. ולכן אסור להלוות כסף לצורך בנין עבודה זרה או קניית תכשיטים עבורה, וכ"ש למכור להם משמשי עבודה זרה עצמם כגון גביעים ומחתות וספרים. וסיימו "והמונע יצליח":

"רוב עצים להסקה – וכל היכא דאיכא למיתלי בהיתירא תלינן. מכאן יש ללמוד שאסור להלות מעות לצורך בנין עבודת כוכבים או לצורך תכשיטיה כ"ש למכור להם משמשין ודברי תיפלות כגון גביעים מחתות וספרים והמונע יצליח".

רשב"א

הרשב"א שם הביא את דברי התוס' הנ"ל:

"רוב עצים להסקה ניתנו. מהכא איכא למידק דכל היכא דאיכא למיתלי תלינן. וכתבו בתוס' דמכאן יש ללמוד דאסור להלוות מעות לצורך בנין ע"ז או לצורך תכשיטיה או משמשיה משום 'לפני עור לא תתן מכשול', ובפ"ק דע"ז הארכתי בדברים אלו בכמה מקומות בס"ד…".

רמב"ם

הרמב"ם בהלכות ע"ז ט, ו, מביא את הדין שאסור למכור לעובדי אלילים דברים שהם צפויים להקריב לאליליהם, ואף הוא מסייג שאם אין הכרח שיקריב אותם לאלילים – מותר למכור לו, אף שיש סיכוי סביר שיקריב לאלילו:

"דברים שהן מיוחדין למין ממיני עבודת כוכבים שבאותו מקום, אסור למכור לעובדי אותה עבודת כוכבים שבאותו המקום לעולם. ודברים שאינן מיוחדין לה, מוכרין אותם סתם. ואם פירש העובד כוכבים שהוא קונה אותם לעבודת כוכבים – אסור למכור לו, אלא אם כן פסלו מלהקריבו לעבודת כוכבים, לפי שאין מקריבין חסר לעבודת כוכבים".

שולחן ערוך

ופסקו השולחן ערוך יו"ד קנא, א:

"ודברים שאינם מיוחדים לה – מוכרים אותם סתם. ואם פירש העובד כוכבים שהוא קונה אותם לעבודת כוכבים – אסור למכור לו, אלא אם כן פסלן מלהקריבו לעבודת כוכבים".

דין זה פשוט ומוסכם.

לפני דלפני

גמ' עבודה זרה יד, א

הגמ' שם יד, א, אומרת שלמכור בסיטונאות לספק מותר, כי אין איסור 'לפני דלפני' אלא רק 'לפני עוור לא תתן מכשול' בהכשלת הגוי שעלול להקריב בעצמו את התקרובת שהיהודי מוכר לו:

"לבונה. אמר רבי יצחק אמר ר"ש בן לקיש: לבונה זכה. תנא: ומכולן מוכרין להן חבילה. וכמה חבילה? פירש ר' יהודה בן בתירא: אין חבילה פחותה משלשה מנין. וליחוש דלמא אזיל ומזבין לאחריני ומקטרי! אמר אביי: אלפני מפקדינן, אלפני דלפני לא מפקדינן".

רש"י שם

רש"י מבאר שאסור להכשיל גוי בהקרבה לאלילים משום 'לפני עור', כי גם הגוי מוזהר על עבודה זרה:

"אלפני מפקדינן – על 'לפני עור' אנו מצווין שלא ליתן מכשול בדבר האסור לו, וכל הני דאסרינן לזבוני להו משום 'לפני עור לא תתן מכשול', דבן נח מוזהר על עבודת כוכבים".

נימוקי יוסף

כיוצא בזה כותב הנימוקי יוסף שם יג, ב:

"אסורין. משום דלתקרובת ע"ז קא בעי להו, וקא עבר אלפני עור לא תתן מכשול, שבני נח נצטוו בז' מצוות, שהחמורה שבהן שלא לעבוד ע"ז".

הסוברים שאם מוכר לנוכרי אחר אין בזה איסור

בגמ' הנ"ל בע"ז יד, א, מבואר שאם הגוי קונה בסיטונאות מותר למכור לו, שאין לחשוש שימכור לכומר משום שעל 'לפני דלפני' איננו מצוּוים. למד מכך תרומת הדשן ש(אפשר ש)מותר למכור ספרי פולחן נוצריים למי שאינו כומר, כי הוא עצמו ודאי לא ישתמש בו לפולחן, וגם אם ימסור אותו לכומר אין לישראל בזה איסור כי זה 'לפני דלפני'.

תרומת הדשן

תרומת הדשן פסקים וכתבים כז, מציע שאם מוכר לגוי שאולי ימכור ספר לגוי שישתמש בו לע"ז, זה נחשב 'לפני דלפני' ומותר. מכאן שאיסור המכירה העקרוני של הספר בימיו הוא 'לפני עור':

"תשובה זו נמצאת בהשמטות שבסוף הספר: שלומך יסגא לחדא אהובי עמיתי מה"ר יודא יצ"ו על מכירת הספרים פסולים לכומרים, איני יודע היתר אם ידוע שאותן ספרים ספר יראתם שמהן מזמרים ועובדים לע"ז כדאיתא להדיא בגמרא… אמנם אם אין ידוע מה היא הספר יש להתיר, דתלינן ברוב ספרים, דרוב ספריהם מספרי משפטים ספרי רפואות וספרי חכמות תכונה ותשבורת ומוזיקא. ואפילו אם הוא ידוע שספר יראתם, אם אינו מוכר לכומר אלא לנכרי אחר, אפשר יש להתיר משום דאלפני דלפני לא פקדינן גבי נכרי, כדאיתא פ"ק דע"ז דף יד ע"א".

דעת השו"ע והרמ"א

השו"ע יו"ד קלט, טו, מביא כדעה יחידה את האומר שאין איסור למכור לעובדי כוכבים ספרי ע"ז, והרמ"א שם מביא את מחלוקת הראשונים (תרוה"ד והראשונים המובאים להלן) וכותב 'והמחמיר תבוא עליו ברכה', ומשמע שמעיקר הדין מותר:

"ספרי עובדי כוכבים ביד ישראל, יש מי שאומר שאין איסור למכרם. הגה: וי"א שאסור למכרם לכל עובד כוכבים, אם הם ספרים השייכים לזמר בהם לעבודת כוכבים (ב"י בשם ס"ה וסמ"ג ותוספות פ"ק דעבודת כוכבים דף י"ד והג"מ וכל בו). ויש אומרים דדוקא לכהנים אסור למכור, אבל לא לשאר עובדי כוכבים (פסקי מהרא"י סי' כ"ז) והמחמיר תבא עליו ברכה".

הסוברים שאם ברור שהנוכרי ימכור לכומר – אסור למכור לו

תרומה

בספר התרומה סימן קלח (במהדורות רבות הושמט עקב הצנזורה), מובא שאסור למכור דבר תקרובת לגוי שברור שימכור את התקרובת הזו לכומר שיקריב אותה לאליל:

"וכן ספרים פסולים, אסורין למוכרן לגוים, לפי שהגויים משבחן לעבודה זרה. ואפילו לגוי שאינו גלח אסור למוכרן, דוודאי הגוי ימכרנו או יתננו לגלח, והוי כמו עצים שאסורין למוכרן לכומרים מפני ששורפין אותם לתקרובת שלהם, כדאיתא פרק קונם".

תוספות בעבודה זרה

וכ"כ תוספות על עבודה זרה יד, ב, בשם רבנו ברוך (בעל התרומה הנ"ל) שאסור למכור לגוי דברי פולחן שברור שימכור אותם לכומר לצורכי פולחן:

"כתב ר' ברוך בר': כיון דשאר דברים פירושן אסור, אם כן אסור לעולם למכור לכומר עובד כוכבים לבונה, דהוי כמו פירושן. דדבר ברור הוא דלתקרובת בעי ליה, ועובר משום 'לפני עור'. וגם אסור למכור שעוה לשום עובד כוכבים ביום איד ההוא, אבל ודאי בשאר ימים מותר. וכן אותם כלי עבודת כוכבים שישראל קונה לאחר שפגמו העובד כוכבים ובטלו, מ"מ אסור למכרו לעובד כוכבים כמו שהוא, עד שיהא ניתך כולו דבשביל פגימה אחת אינו מניח לתת בו יין לקלס לעבודת כוכבים. והכי נמי ספרי' פסולים הראוים לתיפלה בבית עבודת כוכבים אסור למכור להם לכומרים, דעובר משום 'לפני עור', ואף לעובד כוכבים שאינו כומר אסור, דבודאי יתננו או ימכרנו לכומר".

סמ"ג

וכ"כ הסמ"ג לאוין מה:

"אסור למכור לבונה לגלח ולכומר, דמידי דתקרובת הוא, וכן שעוה אסור למכור לגוי ביום איד קנדלי"ר שלהם, אבל שעוה בשאר ימים ולבונה לשאר גוים – מותר למכור… וכן ספרים [פסולין] הראוין לעבודה זרה אסור למוכרן לגוים, מפני שהכומר קורא בו ומזמר ומשבח לעבודה זרה. ואפילו לגוי שאינו כומר אסור למוכרם, משום דודאי הגוי ימכרנו או יתננו לכומר, והוי כמו עצים שאסור למכור לכומרים לשרוף לתקרובת שלהם, כדאיתא פרק קונם. אבל בסתם מתיר שם רב אשי דרוב עצים להסקה ניתנו".

סמ"ק מצוריך

והביאו כלשונו הסמ"ק מצוריך על הסמ"ק מצווה סז, ס"ק ריב.

אורחות חיים

וכ"כ אורחות חיים הלכות עבודה זרה ב:

"והספרים גם כן אסור למכרם לגוים, לפי [שהכומר] קורא בו ומזמר ומשבח לע"ז. ואפילו לגוי שאינו גלח אסור למכרן, משום דודאי הגוי ימכרנו או יתננו [לגלח], והוי כמו עצים דאסור למכור [לכומרים] לשרוף תקרובת שלהם, כדאיתא פרק קונם".

בית יוסף בשם התרומה

גם הבית יוסף יו"ד קנא, א, הביא את התרומה הנ"ל:

"וכתוב בספר התרומה, דטעמא דאסור למכור להם ספרים פסולים היינו משום שהגלח קורא בו ומזמר ומשבח לעבודה זרה, ואפילו לגוי שאינו גלח אסור למכרם, משום דודאי הגוי ימכרנו או יתננו לגלח, והוי כמו עצים שאסור למכור לכומרים לשרוף תקרובת שלהם, כדאיתא פרק קונם."

ב"ח

וכן הסיק הב"ח יו"ד קלט, ט, הלכה למעשה:

"כתב מהרא"י בכתביו (תרה"ד ח"ב) סימן כ"ז דספרי יראתם אסור למכור לגלחים. אמנם אם אין ידוע מהו הספר פסול יש להתיר דתלינן ברוב ספריהם ספרי משפטים וספרי רפואות ותכונה ותשבורת ומוזיק"א ואפילו אם הוא ידוע שספר יראתם הוא אם אינו מוכרו לגלח אלא לגוי אחר אפשר יש להתיר משום דאלפני דלפני לא פקדינן גבי גוי כדאיתא פרק קמא דעבודה זרה (יד א) עכ"ל. ונ"ל דאין לסמוך על 'אפשר' זה, להקל באיסור עבודה זרה דאין לנו אלא דברי התוספות שכתבו בפירוש פרק קמא דעבודה זרה… שאסור אפילו לגוי אחר שאינו גלח, דבודאי יתננו או ימכרנו לגלח. וכן פסק בסמ"ג לאוין מ"ה (י ב) והוא מדברי ספר התרומה הקצר סימן קל"ח. וכ"כ בהגהות מיימוני פ"ט דעבודה זרה, דאסור לכל גוי. ואין ראיה כלל מהא דאמר התם 'אלפני דלפני לא פקדינן', דלא איתמר הכי אלא גבי לבונה, דאפשר דמזבין ליה לגוי אחר. וכן לענין שכונה דאפשר דלא מזבין ליה. אבל בספרים פסולים הראויים לתפילה בבית עבודה זרה, ושאר ספרי יראתם, דאין ספק דהגוי יתננו או ימכרנו לגלחים – הוי ליה כאילו מכרו ישראל לגלח עצמו. גם מהרא"י עצמו בתרומת הדשן סימן רצ"ט כתב במסקנתו דיש לחלק, דלא דמי לההיא דלבונה זכה. ולפיכך נראה ברור דאין להשגיח בהאי 'אפשר' שכתב מהרא"י להתיר. ואסור למכור ספרי יראתם ותפילתם וכיוצא בהן אף לגוי אחר שאינו גלח, והכי נקטינן. ודלא כהגהת שלחן ערוך (סט"ו) דמסתפק וכתב שתי סברות ומסיק והמחמיר תבא עליו ברכה אלא אסור הוא מן הדין".

ש"ך

וכ"כ הש"ך יו"ד קלט, י:

"והמחמיר כו' – והב"ח כ' דמן הדין הוא אסור".

גר"א

וכ"כ הגר"א יו"ד קלט, לא:

"וי"א כו'. תוס' י"ד ב' ד"ה חצב. ובמסקנא דהך כו'. וכ"כ סה"ת וסמ"ג ומרדכי והג"מ וכל הפוסקים. ותמיהני על הש"ע שהניח דעת כל הפוסקים ונקט דעת יחידי, ובפרט שדבריהם ברורים. ועוד הביא הרא"מ ראיה מהא דנדרים ס"ב ב' א"ל רבינא כו'."

ושם ס"ק לב, כתב שתוס' סוברים שכשמוכר למי שוודאי ימכור לכומר, הריהו כאילו מכר לכומר בעצמו, ולכן יש כאן 'לפני עוור' ישיר:

"וי"א דדוקא כו'. כמש"ש י"ד דאלפני דלפני כו'. ודעת התוס' צ"ל דמה דידעינן דודאי ימכר להם הוי כאלו מתחלה מכרו להם [וערש"י ח' א' ד"ה רומי כו' דנימא כו' וד"ה אלא לאו כו']".

כשהגוי יכול להשיג במקום אחר

גמ' עבודה זרה ו, א – ז, ב

הגמ' במסכת עבודה זרה ו, א-ב, מסתפקת מה הטעם לדין הנאמר במשנה שאסור למכור לעובדי כוכבים בהמה לקראת יום אידם, האם משום 'הרווחה', כלומר שהגוי יודה לאלילו על העיסקה, או משום 'לפני עוור', שמכשיל את הגוי בהקרבת הבהמה לעבודה זרה. הגמ' מביאה נפקא מינה לספק: כגון שיש לו כבר בהמה אחת. אם החשש הוא שיודה לאלילו על העסקה – עדיין יש חשש כזה. אם החשש הוא 'לפני עוור', הרי שכאן אין חשש כזה כיוון שיש לו בהמה אחרת שאותה יכול להקריב, וכיוון שאין כאן 'תרי עברי דנהרא', אין בזה משום 'לפני עוור' (אמנם הדיון שם נוגע למכירה לפני אידיהן, אך מתוך העולה מהסוגיה שם למדו הראשונים גם ביחס למכירת תקרובת לעובדי ע"ז בשאר ימות השנה):

"איבעיא להו: משום הרווחה, או דלמא משום +ויקרא יט+ ולפני עור לא תתן מכשול? למאי נפקא מינה? דאית ליה בהמה לדידיה, אי אמרת משום הרווחה – הא קא מרווח ליה, אי אמרת משום עור לא תתן מכשול – הא אית ליה לדידיה. וכי אית ליה לא עבר משום עור לא תתן מכשול? והתניא, אמר רבי נתן: מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר, ואבר מן החי לבני נח? תלמוד לומר: 'ולפני עור לא תתן מכשול'. והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו, וקעבר משום 'לפני עור לא תתן מכשול'! הכא במאי עסקינן? – דקאי בתרי עברי נהרא. דיקא נמי, דקתני 'לא יושיט' ולא קתני 'לא יתן', שמע מינה".

רש"י

רש"י שם מבאר:

"משום הרווחה – דרווח, ואזיל ומודה לעבודת כוכבים. ועבר ישראל משום 'לא ישמע על פיך'.

ולפני עור – דמזבין ליה בהמה ומקריבה לעבודת כוכבים, ובני נח נצטוו עליה, דהיא אחת משבע מצות… ונהי דאמרן 'עמד והתירן', מיהו אל יעברו על ידיך, שהרי עתידין הן ליתן את הדין על שאין מקיימין אותן. ואף על פי שאין להן שכר בקיומן. [ואהכי] קא עבר ישראל משום 'ולפני עור לא תתן מכשול'.

דאית ליה בהמה – לעובד כוכבים להקריב, ואי לא מזבין ליה ישראל – אפילו הכי פלח ליה בדידיה.

לא יושיט אדם כוס יין לנזיר – שמא יבא לשתותו.

דקיימא בתרי עברי נהרא – עובד כוכבים מצד זה וישראל מצד זה דאי לא יהיב ליה לא מצי שקיל."

הסוברים שכשיכול להשיג במקום אחר אין איסור למכור לו

מרדכי בשם בה"ג וראבי"ה בשם רבנו יואל

המרדכי (ע"ז רמז תשצה) כותב בשם בה"ג וראבי"ה בשם אביו רבנו יואל, שכאשר יש לגוי אפשרות להשיג כסף או תקרובת מנוכרים אחרים – אין לישראל איסור להלוות לו כסף או למכור לו תקרובת, אף שיודע שישתמש בזה לצורכי ע"ז, כיוון שאין כאן 'לפני עוור' היות וזה כ'חד עברא דנהרא':

"שלא יושיט כו'. פסק בסה"ג דאסור ליתן יין נסך למומר, דאע"פ שחטא – ישראל הוא. ודוקא דקאי בתרי עברי דנהרא. גם מכאן מוכיח בה"ג, דמותר להלוותן בזמן הזה אף על פי שהן נותנין [*מן המעות] תקרובת עבודת כוכבים לשמש ביום חגם, לפי שאין נותנים לשמש כל כך שלא יוכלו למצוא אותו דבר מועט ללות מעובדי כוכבים אחרים אפילו לא היינו מלוים להם. וכן אומר רבי אבי העזרי בספרו משם אביו רבינו יואל להתיר [למכור לעובד כוכבים] בגדי הכומרים שמרננים בהם לעבודת כוכבים, כל היכא דאית להם לכומרים אחריני, אף על גב דברור [*דקנו] לעבודת כוכבים – שרי".

תוספות רבנו אלחנן

תוספות רבנו אלחנן ע"ז ו, ב, ד"ה: 'כשאמרו'.

"ואם תאמר: אמאי מוקי בסמוך טעמא דלהלוותן משום מודה? לוקמא משום תקרובת, כיון דעושין ממעות תקרובת הרבה פעמים, ואיכא 'לפני עור'. ויש לומר דבעי לאוקומי איסורא דלהלוותן אפילו אית ליה לדידיה, דהא לשאת ולתת נמי נקיט הכא לפום טעמא דאזין ומודה. והא לא תיקשי לפירוש זה, איך נקנה מהן שום דבר, ואיך נלוה להן אפילו בריבית, האיכא למיחש ל'לפני עור' שיעשו מהן תקרובת! כי עתה אין רגילין ליתן בה דבר מועט מאוד וליכא 'לפני עור', דאי לא יהבינן ליה שקיל איהו בודאי, דאי אפשר דלית ליה או שלו או שילוה משום גוי ולא שביק ליתנו על ידי שלא נלוה לו. ועוד שיכול להיות שאין דין תקרובת עבודה זרה ממש במה שנותנין לכומרים עכשיו, דכפירשתי במשנה".

מאירי

בית הבחירה למאירי מסכת עבודה זרה דף ו עמוד א:

"כל מה שנאסר לנו משום לפני עור לא תתן מכשול אם הוא רשאי ליקח מאותו דבר בזולתנו מותר לנו למכור לו שהרי אין המכשול בא בשלנו מעתה מותר לנו למכור דבר האסור לו אף על פי שהוא לוקחה לאכילה הואיל והוא מוצא לקנות בזולתנו ומ"מ אסור ליתן לו ואם הוא מוצא במזומן ובלא קנין אף נתינתו מותרת וכל שכן אם היה מאותו דבר בידו ואף על פי שמ"מ גורם לו להרבות באיסור אין בזו נתינת מכשול וכן כל כיוצא בזה ומ"מ ראוי להמנע מסרך מסייע ידי עוברי עבירה וכן מ"מ אם אינו מוצא אלא בטורח אסור להמציא לו בהזמנה"

הסוברים שגם כשיכול להשיג ממקום אחר אסור למכור לו

ר"ן[3]

ר"ן על הרי"ף מסכת עבודה זרה דף א עמוד ב:

"דיקא נמי דקתני לא יושיט. דלשון הושטה משמע שהוא אינו יכול לנטלו ומיהו משמע דהני מילי לענין איסורא דאורייתא אבל מ"מ מדרבנן מיהא אסור שהרי מחויב הוא להפרישו מאיסור והיאך יסייע ידי עוברי עבירה:"

פסיקת ההלכה – הסוברים כדעת הר"ן

שו"ע

השו"ע יורה דעה קנא, א, מביא את הדין הפשוט שאסור למכור לעובדי אלילים דברים שמשמשים להקרבה, ולא מסייג שמדובר באופן שאין לו דרך אחרת להשיג זאת, ומשמע שסובר כדעת הר"ן שיש בזה איסור:

"דברים שהם מיוחדין למין ממיני אלילים שבאותו מקום אסור למכור לעובדי אותם אלילים שבאותו מקום, ואם קונה הרבה ביחד שניכר הדבר שהוא קונה אותם לסחורה מותר. וכן אם אומר שצריך אותם לדברים אחרים והישראל יודע שכדבריו כן הוא – מותר, ודברים שאינם מיוחדים לה מוכרים אותם סתם ואם פירש העובד כוכבים שהוא קונה אותם לאלילים אסור למכור לו אלא אם כן פסלן מלהקריבן לאלילים".

גר"א

הגר"א בביאורו על יו"ד קנא, ח, מקשה על הסוברים שכשאין 'לפני עוור' מותר למכור לגוי, מהגמ' בנדרים סב, ב, שרב אשי היה צריך לנמק את מכירת העצים משום שסתם עצים להסקה ניתנו, ולא טען בפשטות שאפשר לגוי לקנות עצים מגוי אחר, ולכן אין לו איסור למכור לו עצים. וגם חיזק הדברים מתוס' בשבת שמשמע מדבריהם שיש בזה איסור דרבנן:

"י"א הא כו'. לכאורה נראה שלמד ממש"ש ו': למאי נפקא מינה? – דאית ליה בהמה כו'. אבל לא דמי לשם, דשם כבר אית ליה, אלא מדפריך וכי אית ליה כו' והתניא כו' הב"ע כו'. וכ"כ תוס' בחגיגה י"ג א' בד"ה אין כו'. אבל צ"ע מהא דנדרים ס"ב רב אשי ה"ל כו', וכי לא ה"ל לקנות במקום אחר עצים? ועוד, דמ"מ איסורא מיהא איכא. ועתוס' דשבת ג' א' בד"ה בבא כו' מ"מ איסורא כו'. ואפי' אי מיירי בעובד כוכבים כו' רוצה לומר דאינו מצווה על השבת, אבל אי שייך לפני עור בעובד כוכבים – אסור אף בעובד כוכבים אף בכהאי גוונא שיכול ליטלו. ועבע"י".

שיורי ברכה

בשיורי ברכה יו"ד קנא, א, דחה את דעת הש"ך הנ"ל (להלן) וחיזק את דעת הרמ"א (להלן) שיש מחלוקת ראשונים אם מותר לסייע לגוי כשאין תרי עברי דנהרא, ונראה מדבריו שנוטה להחמיר כדעת הר"ן ודעימיה, וכדעת הבאר שבע:

"א. דין א. הגהה. י"א הא דאסור למכור וכו' היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו וכו' ויש מחמירין וכו'. דעת היש מחמירין ביאר הרב בדרכי משה (אות א) דהיינו ממ"ש הר"ן פ"ק דע"ז (א: ד"ה מניין), דאע"ג דיכול ליטלו בלאו הכי אסור מדרבנן, משום דאסור לסייע ידי עובדי עבירה. והוא דעת התוס' (שבת ג. ד"ה בבא) והרא"ש (שם סי' א) והגהות מרדכי ריש שבת. ע"ש באורך.

וחזיתיה להרב שפתי כהן (ס"ק ו) עשה שלום ביניהם, דלא פליגי, דמ"ש התוספות והרא"ש ריש שבת והר"ן פ"ק דע"ז, מיירי בישראל, שהוא חייב להפרישו מאיסור, משא"כ בגוי וישראל מומר, דאינו חייב להפרישו. עש"ב. ולפום ריהטא נראה להביא ראיה דגם הישראל אסור ליתן לגוי מדרבנן – ואם כנים אנחנו בזה הלא טוב לנו לומר כמו שהבין מור"ם בדעת התוספות והרא"ש והר"ן – והוא ממ"ש בנדרים דף ס"ב, רב אשי הוה ליה ההוא אבא, זבניה ליה לבי נורא, אמר ליה רבינא לרב אשי האיכא לפני עיור לא תתן מכשול, אמר ליה רוב עצים להסקה נתנו. ומסתמא הוו שכיחי עצים למזבן, ואפילו הכי אמר ליה רבינא האיכא לפני עיור. ואי אמרת בשלמא כדעת מור"ם, דלהר"ן פ"ק דע"ז ודעמיה, גם להגוי איכא איסור מדרבנן אף דיכול ליטול בלאו הכי, משום מסייע ידי עוברי עבירה, שפיר קאמר ליה רבינא האיכא לפני עיור, כלומר דמדרבנן מיהא אסור, אף דשכיחי עצים לקנות. אלא אי אמרת כדעת הרב שפתי כהן, דלא אסרו אלא בישראל, אבל לא בגוי, דאינו מצווה להפרישו, א"כ מאי פריך רבינא האיכא לפני עיור, הא אסיקנא (ע"ז ו ב) דליכא לפני עיור אלא בדקאי בתרי עיברי דנהרא, והכא הא שכיחי עצים.

הן אמת דאף לדעת מור"ם תקשי מהא דנדרים להמרדכי פ"ק דע"ז (סי' תשצה) ודעמיה, דשרו למכור להם אם מוצאים לקנות ממקום אחר, דא"כ מאי פריך רבינא לרב אשי, הא עצים שכיחי, ובכהאי גוונא שרי. ודחיקא מילתא לומר דלא שכיחי עצים כי הני דאבא דרב אשיא.

עוד נראה להביא קצת ראיה ממ"ש הרמב"ם פ"ח דשמיטה דין ח', מחזיקין ידי גוים בשביעית בדברים בלבד וכו' מפני שאינן מצווין על שביתת הארץ וכו'. ע"ש. אלמא משמע דאי היו מצווין היה אסור להחזיקם אפילו בדברים. ומעתה להר"ן פ"ק דע"ז ודעמיה, דסברי דאף דיכול ליטלו אסיר מדרבנן, דאסור לסייע ידי עוברי עבירה, הוא הדין נמי לגוי, כיון דהא אשכחן דלהגוי נמי כשהוא מצווה אסור להחזיקו אף בדברים.

גם מלשון הר"ן פ"ק דע"ז משמע קצת כדעת מור"ם, דהרי הר"ן קאי על כוס יין לנזיר ועל אבר מן החי לבני נח, ועל שניהם הוא אומר דדוקא בתרי עברי, ואף דלא קאי בתרי עברי אסיר מדרבנן. ומסתמות דבריו משמע דקאי גם אאבר מן החי לגוי. ע"ש. וכדברי הריטב"א בחידושי פ"ק דע"ז (ו ב). ודוק. ולשון פסקי תוס' פ"ק דשבת (אות א) שכתבו צריך להפריש "חבירו" מעבירה וכו', משמע קצת כדברי הרב שפתי כהן.

וזה חזיתי להרב מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה סימן ה' מי"ד, דפירש דברי התוספות דסנהדרין דף ס"ג, גבי שתוף, דכתבו דליכא לפני, דאין גוים מוזהרים, דכונתם דאף דלא קאי בתרי עברי איסורא איכא. ע"ש. וזה כדעת מור"ם. אבל אין דבריו מוכרחים בתוס', ובפרט לפי מ"ש הרב פרי חדש בא"ח סימן תצ"ו במנהגי אסור אות כ"ב, דכיון דאין האיסור מזומן לפני האוסר, והמתיר מזמינו, הו"ל כתרי עברי. ע"ש. וצריך להתישב בכל זה.

ואתה תחזה להרב באר שבע בתשובותיו סימן ס"א, בעצים שנותנין הגוים ביום אידם, ונוטלין גם מישראל, והביא הרב ז"ל ההיא דפרק בן סורר דף ע"ד, קוואקי ודימונקי היכי יהבינן להו, ואסר ליתן להם בידים. ע"ש. והרב משאת בנימין סימן פ"ו, לנדונו, הביא הך שמעתא, והתיר לתת אף בידים. והביאו הרב כנה"ג סימן קמ"ח הגה"ט אות י"א, ולא זכר מדברי הרב באר שבע. ועמ"ש הרב חוות יאיר בהשמטות דף רס"ז ע"ב ודף ע"ר ע"ב (סי' קפב וסי' ריב). יעויין שם".

שארית הצאן

בשו"ת שארית הצאן (לרבי יוסף בן נאיים, נולד בשנת התרמ"ב [1882], מרוקו) א, לה, כתב שדין זה שנוי במחלוקת שו"ע ורמ"א, האם כשיש לנוצרי דרך אחרת להשיג את התקרובת מותר למכור לו או לא, וקיימא לן כמרן השו"ע להלכה:

"ומור"ם בהגה"ה סי' קנ"א ס"א כתב… הרי דמור"ם כתב דכל בעל נפש יחמיר לעצמו. ועוד, דמר"ן פסק בסתם: אסור למכור לעכו"ם אותן עבודות. ואנו אין לנו אלא דברי מר"ן מלכא, דכלל יש בידינו: לכו אל יוסף, כל אשר יאמר לכם – תעשו".

 

הסוברים שמעיקר הדין הלכה כדעת המרדכי, ובעל נפש יחמיר לעצמו

רמ"א

הרמ"א מביא את מחלוקת הראשונים האם כשהגוי יכול לקנות מאדם אחר את הדבר מותר לישראל למכור לו, וכותב שהמנהג להקל אך "כל בעל נפש יחמיר לעצמו":

"הגה: ודוקא לכהן עבודת כוכבים או לעובד כוכבים שחזקתו שיקטיר הלבונה לעבודת כוכבים אבל לסתם עובד כוכבים שרי. יש אומרים הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתה היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר אבל אם יכולים לקנות במקום אחר מותר למכור להם כל דבר (מרדכי דפ"ק דעבודת כוכבים) ויש מחמירין ונהגו להקל כסברא הראשונה וכל בעל נפש יחמיר לעצמו (ר"ן שם ובתוס' ואשיר"י והגמ"ר פ"ק דשבת לדעת הרב)".

דרכי משה הקצר יורה דעה סימן קנא

בדרכי משה שם מבאר שהמנהג להקל נשען גם על העובדה שהנוצרים עובדים בשיתוף:

"(א***) וכתב המרדכי רפ"ק דע"ז (סי' תשצה) כתב ראבי"ה בשם אביו ר' יואל הלוי להתיר ללות בגדי כומרים שמרננים בהם לע"ז שקורין קלקלני"ש כל היכא דאיתא לכומרים אחריני אע"ג דברור דקנו לע"ז שרי עכ"ל. ואפשר דבכהאי גוונא אף ספרי דתן וכל דבר שרי ולזה נהגו האידנא שמוכרין לגוים מחרוזות של קשרים הנקראים פטור הכלים אע"ג שמשבחין בהם לע"ז וסתמן לע"ז הואיל ואית להו אחריני. אמנם בהר"ן פ"ק דע"ז… דאסור להושיט לגוי מדרבנן אע"ג דיכול ליטלו בלאו הכי, משום דאסור לסייע ידי עוברי עבירה, עכ"ל. ובתוספות שם משמע כדברי המרדכי דאפשר ליטלו אפילו איסורא ליכא אפילו ליתנו לישראל חבירו. ועיין בתוספות פ"ק דע"ז. אבל בריש הגהות מרדכי דשבת (סי' תנ) משמע כדברי הר"ן וכן הוא פ"ק דשבת בתוספות ואשר"י. מיהו בזמן הזה יש להקל מטעם דמקילין להשתתף עמהם ועיין באורח חיים סימן קנ"ו".

לבוש

וכדברי הרמ"א כתב גם הלבוש שם סעיף ג':

"אסור למכור שעוה לגוי ביום חגו או ביום שלפניה, מפני שדרכן לעשות נרות לע"ז ביום חגם, אבל בשאר ימים שרי. ועיין לעיל סימן קל"ט [סעיף ט]. יש אומרים דהא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא שאין לאחרים למכור כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, שאז זה הוא המסייע עובר אלפני עור וגו'. אבל אם יכולין לקנות במקום אחר מותר למכור להם כל דבר שאין בזה משום לפני עור לא תתן מכשול, כיון שהוא בעצמו יכול להכשיל את עצמו וליטלו במקום אחר אין זה המוכר לו מכשילו בכלום ומותר. ונהגו הרבה להקל בדבר זה, אבל כל בעל נפש יש לו להחמיר לעשות כדעת הראשון".

שולחן גבוה

בספר שולחן גבוה (לרבי יוסף מולכו [נולד בשנת התנ"ב [1692]) יו"ד קנא, ח, כותב שהמנהג למכור לבונה לעובדי ע"ז אף שיודעים שהיא תשמש לתקרובת, וסומכים על כך שהגויים יכולים לקנות אותה במקום אחר. אך "המונע למכור להם יצלח", וכפי שכתב הרמ"א שבעל נפש יחמיר לעצמו:

"אבל וכו', מכאן סמכו הבשמים למכור לבונה זכה לעכו"ם, אף על פי שיודעים שהוא להקטיר לפני עבודה זרה, מפני שיכולים ליקח ממקום אחר אם לא ימכרו להם, אבל רבינו כתב לעיל סוף סימן קל"ט דהמונע למכור להם יצלח, ומכלל הן אתה שומע לאו, וזהו הסכמת הרב שסיים 'וכל בעל נפש וכו'".

הכתב והקבלה

הכתב והקבלה (לרבי יעקב צבי מקלענבורג, נולד בשנת התקמ"ה [1785], גרמניה) על דברים ד, יט, דוחה את הבנת בנו של הנו"ב ברמ"א, וכותב שמהדרכי משה מוכח שהטענה שגויים אינם מוזהרים על השיתוף היא לא רק לעניין שבועה. ומשמע שכך פוסק להלכה לעניין תקרובת, שעל זה כתב הדרכי משה את דבריו:

"… וראיתי עוד בענין זה בתשובת נודע ביהודה (תניינא חלק יו"ד סי' קמ"ח), שכתב… ולדעתי במחילת כבוד תורתו, דבריו אלה הם כשגגה שיצאה מלפני השליט, שברגע זו נעלם ממנו מאמר רבותינו בפרק ר' ישמעאל הנ"ל, שעליו נבנו דברי ראש הפרשנים רש"י ושאר המפרשים הנ"ל בפירוש קרא דילן, שאין בן נח מוזהר על השיתוף. ולא הוצרך התלמוד שם בסנהדרין להזכיר חילוק זה, דזיל קרי בי רב הוא, שההבדל מפורש באר היטב במקרא הכתוב בתורה. ודע, דמה שבתשובת צ"צ ובתשובת נודע ביהודה הנ"ל הסבו דעת התוספות לסברתם דדוקא לענין שבועה אינם מוזהרים על השיתוף, הוא נסתר ממה שהתיר הרמ"א בזמן הזה למכור דברים המיוחדים לאלילים לפי שאינם מוזהרים על השיתוף, כמו שכתב הש"ך ביו"ד זי' קנ"א סק"נ בשם הדרכי משה…".

הסוברים שאין מחלוקת בין הר"ן למרדכי, ולגבי נוכרי בכל מקרה מותר[4]

ש"ך

הש"ך שם ז, מביא את דברי הדרכי משה הנ"ל:

"ונהגו להקל. לשון דרכי משה: מיהו בזמן הזה יש להקל מטעם דמקילין להשתתף עמהם עכ"ל. ר"ל כמ"ש בא"ח ס"ס קנ"ז דבזמן הזה מותר להשתתף עמהם, שכוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתפים שם שמים ודבר אחר ולא מצינו שיש בזה משום לפני עור שאין בני נח מוזהרין על השתוף, וה"ה הכא".

אמנם דעת הש"ך עצמו (שם ו) היא שלעניין נוכרי ומומר, אין כלל איסור של 'מסייע', ולכן כשפתרנו את הבעיה של 'לפני עוור', ממילא מותר למכור להם אף צורכי הקרבה של עבודה זרה:

"י"א כו' – דס"ל דכי היכי דאמרינן בש"ס גבי נזיר דאסור להושיט לו כוס יין דהיינו דוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא, ה"ה הכא. ויש מחמירין וסוברין דמ"מ איסור מדרבנן איכא אפילו לא הוי כמו תרי עברי דנהרא. וכל זה לדעת הרב, אבל לפעד"נ דלא פליגי, דכ"ע מודים להמרדכי ותוס' בפ"ק דעבודת כוכבי' דבעובד כוכבי' או מומר שרי, והגמ"ר ותוס' והרא"ש בפ"ק דשבת והר"ן פ"ק דעבודת כוכבים מיירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור, וכדכתב הרא"ש שם דלא גרע מישראל קטן אוכל נבילות שב"ד מצווים להפרישו, כ"ש ישראל גדול. משא"כ בעובד כוכבי' וישראל מומר שאינו חייב להפרישו…".

כתב סופר

הכתב סופר יו"ד פג, כותב שדעתו כדעת הש"ך שלכל הדעות מותר למכור לגוי דבר איסור כשאין בזה בעיה של 'לפני עוור':

"… והנה הרמ"א כתב: ונוהגים להקל, וש"ך מביא לשון דרכי משה מטעם דמקילים להשתתף עמהם, וציין על או"ח סי' קנ"ז. ונראה לי הא דכתב רמ"א וכל בעל נפש יחמיר לעצמו, משום שלדעתו איכא פלוגתא בין ראשונים גבי נכרי ג"כ, ורבו האוסרים, ונהגו להקל משום דמקילין להשתתף עם הנכרי, ולכן כתב 'בעל נפש יחמיר לעצמו', ולא יסמוך על כל זה. אבל לפי דעת הש"ך או לפי עניית דעתינו דבנכרי כולי עלמא שווים דליכא משום מסייע ידי עוברי עבירה, כהאי גוונא נראה דאפילו בעל נפש אין צריך להחמיר, דאין מקום טעם להחמיר במקום דכל הדיעות שוות. והיינו ביש לו משלו, אבל באין לו רק שיוכל לקנות ממקום אחר, ויש בו טורח לקנות ממקום אחר, או שרגיל כבר לקנות אצל זה יקשה לקנות כעת ממקום אחר, כנלפע"נד דוודאי בעל נפש מחמיר לעצמו. והיכא דיש לחוש לאיבה, שקונה מזה תדיר ויש לחוש לאיבה ומצערו לאחרים, עיי' תשוב' חוות יאיר הנ"ל דיש להקל, דהרבה הקילו משום איבה. וכ' אפשר משו"ה נהיג להקל עיין שם".

כנסת הגדולה (אך לא מבורר אם סובר כמו הרמ"א או הש"ך)

גם כנסת הגדולה יו"ד קנא, ג, מביא את דברי הדרכי משה והש"ך להלכה, שכשיכול להשיג בדרך אחרת מותר, ושמצרפים את סברת השיתוף. אך לא מבואר מדבריו האם מיקל לגמרי כמו הש"ך, או רק כמו הרמ"א, ואזי בעל נפש יחמיר לעצמו:

"כתב רבינו אבי העזרי להתיר להלוות בגדי הכומרים שמרננים לעבודה זרה שקורין קשקל"א, כל היכא דאית להו לכומרים אחריני… אבל ש"ך כתב דכולי עלמא מודו למרדכי דבגוי או מומר שרי אי יוכלו לקנות ממקום אחר או שיש להם אחרים, ולא פליגי אלא בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור, והכריח הדבר מדברי רי"ו, ומדברי הרב בעל המפה בספר דרכי משה. וכן נראה לי לדקדק מדברי שלטי הגבורים פרק קמא דעבודה זרה… וכן לא יתן שום מכשול עון לפני ישראל וגם לפני נכרי בדבר האסור לו, כגון למכור לגוי שעוה ולבונה לתקרובת עבודה זרה או ספר מינות. וצריך עיון היכא דהגוי בלאו הכי מצי לקנות מגוי אחר אי איכא איסור לישראל למכור לו אותו דבר… ומצאתי במרדכי שנדפס בקראקא מוגה 'למכור' במקום 'להלוות', וכתוב שם בהגהה שכן מצא מוגה מכתב יד מהר"ר שכנא, ושכן מצא באגודה, והנאני גירסא זו. ועל מה שכתב בספר המפה נהגו להקל, כתב ש"ך שסיים בדרכי משה, מיהו בזמן הזה יש להקל מטעם דמקילין להשתתף עמהם. ופי' ש"ך דכמו שהתירו בזמן הזה להשתתף עמהם, שכונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתפין שם שמים ודבר אחר, ולא מצינו שיש משום ולפני עור לא תתן מכשול שאין בני נח מוזהרין על השתוף, והוא הדין הכא".

שאלות מעשיות

מכירת מנורות להאיר לכבוד האליל

תשובה מאהבה

בשו"ת תשובה מאהבה (לרבי אלעזר פלקלס, תלמיד הנו"ב, נולד בשנת התקי"ד [1754]) ג, שמט, נשאל על ידי מחותנו האם מותר למכור לגויים מנורות ל"ישמעאלים באיים רחוקים" כדי להאיר לפני האליל שעובדים אותו. דעת מחותנו היתה לאסור מכיוון שכל מה שהביא השו"ע (קמח, יב) שיש מתירים מסחר בזמן הזה הוא רק כשלא ברור שישתמשו בזה לפני האליל, וגם הרמ"א שם התיר משום איבה, ובמציאות זו אין איבה. התשובה מאהבה משיב לו שפשוט שמותר למכור לסתם גוי מנורות, ואפילו ביום האיד מותר למכור אם אינו מפרש שזה עבור האליל, וגם אם מפרש שזה עבור האליל ויש לו דרך אחרת לקנות זאת – כבר כתב הרמ"א שנהגו להקל בזה. ואפילו אם נקבל את סברת המחמירים, זה רק לעניין הנרות עצמם ולא תשמישי הנרות:

"הנה היום שמעתי מעשה ונזכרתי הלכה, כי היהודים בארץ תוגרמה מוכרים מנורות אשר יצטרכו הישמעאלים באיים רחוקים להאיר לפני האליל אשר יעבודו בו, והמה משמשי עבודת אלילים, ולדעתי אסור גמור הוא. ואף שהמחבר… הביא בשם יש אומרים… אבל בזמן הזה ליתא לזה, עייש"ה, והרמ"א מקיל נמי שם, מכל מקום נראה לי דהיינו דוקא בדבר שאין ידוע לנו שמשמשין בהן לעבודת אלילים, כמבואר שם מלשונו, לפי שאין אנו בקיאין וכו', אבל בדבר שידוע לנו כמו באיים רחוקים ואין גם בו משום איבה, דהא אפשר למוכרים לומר 'אין לנו בחנותינו מנורות אלו', אסור באיסור גמור, והנלע"ד כתבתי. וידידי הרב נ"י אשר לפניו דרכי ההוראה כמונח בקופסא יאיר עיני בזה ויחוה דעתו הרמה, ואם הוא גם מסכים עמדי לאיסור, עליו הדבר מוטל להפריש מאיסורא ולהודיע לחכם בקונשטאנדינא או לחכם באדרינאפל שיודיע להם, והיה זה שלום מאת אוהב נפשו וידידו מחותנו.

נפלאתי נוראות שרוצה להחמיר בדבר שיש לצדד להקל מכל צד, הא מנורות האלה אינם מיוחדים לאליל דוקא, ומותר למכרם בסתם, ואפילו אם מפרש – דוקא ביום איד אסור, ולא לפניו ולפני פניו, ואפילו ביום איד ומפרש, דוקא אם אינם מצויים במקום אחר לקנות, ואפילו לדעת היש מפרשים בהגהות הרמ"א סי' קנ"א. ואמרתי זה שנים רבות נראה דוקא בכהן שחזקתו שיקטיר, דנראה דנותן על מנת להקטיר… ואפילו אם נאמר גם בעובדא דידן חזקתו שידליק בהן, הא כבר הכריע רמ"א "ונהגו להקל כסברא ראשונה", ואפילו אם נקבל סברת היש מחמירין, דוקא בנרות עצמן ולא בתשמישי נרות. ויש עוד צדדים רבים וצדי צדדים באופו באלו המנורות שאינם מיוחדים דוקא לאלילים, וליכא תרי עברי דנהרא ולפני האיד דוקא, הדבר פשוט להקל. כל זה נלענ"ד בחפזון דרך כלל, אין רצוני להאריך בפלפולים ממדינות רחוקות".

מכירת לבונה, נרות ושמן

כנסת הגדולה

הכנסת הגדולה בהגהות טור יו"ד קנא, ה, כותב בשם רדב"ז, ב"ח וש"ך, שעל ההיתר המובא בשו"ע קנא, א, שאם קונה הרבה ביחד מותר, סמכו הסוחרים בחנויות למכור לבונה אף שברור שקונים אותה למטרת הקטרה בכנסייה, כיוון שלא הקונה הוא המקטיר אלא מוכר לאחרים שיקטירו:

"ואם קונה הרבה ביחד כו'. נ"ב: ועל זה סמכו עכשיו למכור לבונה לגוים, אע"פ שהדבר ידוע שמקטירין אותה לעבודה זרה רדב"ז בתשובה כתב יד, וכ"כ הב"ח והש"ך".

פרשת הכסף

בספר פרשת הכסף (לרבי שמואל סורנגה, נולד בסלוניקי ועלה לירושלים. ספרו הודפס בשנת התקי"ח [1758] בסלוניקי) על הרמב"ם עבודה זרה ט, ז, דן באריכות על מנהג העיר סלוניקי למכור לנוצרים לבונה להקטרה.

תחילה הביא את הכנסת הגדולה שכתב שנוהגים היתר למכור לבונה לסוחרים, אף שיודעים בוודאות שימכרו את הלבונה להקטרה לע"ז, משום שעל 'לפני דלפני' איננו מוזהרים, אך כתב שטעם זה אינו מספיק עבור מנהג בני סלוניקי למכור גם ליחידים שקונים עבור עצמם. לכן כתב שהטעם העיקרי לביאור המנהג הוא היסוד המופיע כבר במרדכי בשם בה"ג וראבי"ה בשם אביו ר' יואל, על פי הגמ' בע"ז ו, א, שבחד עברא דנהרא אין איסור 'לפני עוור', וממילא כאשר יש גויים שמוכרים לבונה באותו מקום, מותר גם ליהודי למכור לבונה אף שיודע שהגוי עשוי לקנות אותה לשם הקטרה. וכתב שאף שהשלטי הגבורים הסתפק בזה, אין מקום לחשוש להסתפקותו כאשר לכל הראשונים הנ"ל פשוט שזה מותר. ותימה עליו שלא הזכיר דבריהם בדבריו כשדן בזה.

אחר כך דן המחבר בדברי ה'משפטי שמואל' שחידש כמה סייגים בדיני לפני עוור, ודן האם הם רלוונטיים במקרה הנידון: 1. הכלל שאין דין 'לפני עוור' ב'חד עברא דנהרא' הוא רק כשהגוי מבקש מהיהודי שיסייע לו בדבר שרוצה לעשות בו עבירה, אך אם היוזם הוא היהודי – גם ב'חד עברא דנהרא' יש 'לפני עוור', שהרי סוף כל סוף ללא יוזמת היהודי אותו הגוי לא היה חוטא. ה'פרשת הכסף' אומר שסייג זה, גם אם הוא נכון, אינו רלוונטי במקרה דנן, כי בכל מקרה הגוי יקנה לבונה לקטורת, כך שהעובדה שהיהודי שם את הלבונה בחלון הראווה, ואף קורא לגוי לבוא לקנות אצלו, אינה נחשבת ליוזמת הישראל, כי אחרי הכל בלאו הכי הגוי היה קונה לבונה ומקטיר אותה.

2. ה'פרשת הכסף' מביא מה'משפטי שמואל' שכל מה שהותר ב'חד עברא דנהרא' זה רק כשמבקש ממנו בסתם, אך אם מפרש שעומד לעשות עם זה עבירה – אסור לסייע לו. אך ה'פרשת הכסף' מקשה על כך מדברי הראשונים שמוכח מהם שלא כך, ולכן עושה אוקימתא בדבריו שכוונתו שאם הגוי מתכוון לעשות עם זה עבירה מיד, לאלתר – אסור לסייע לו. אך אם מתכוון לעשות עם זה עבירה לאחר זמן, אף שפירש שזו כוונתו, אין בזה איסור 'לפני עוור', כי אולי בסוף יקרה משהו שימנע ממנו זאת. ולכן בנידון של מכירת לבונה אין חשש שיקטיר לאלתר, ומותר למכור לנוצרי את הלבונה.

בסוף דבריו הסתפק ה'פרשת הכסף' האם כשאין גויים אחרים שמוכרים לבונה אלא רק יהודים אחרים, האם מותר לו למכור את הלבונה על סמך העובדה שיש לגוי אפשרות אחרת לקנות אותה, או שכיוון שגם ליהודי השני שמוכר את הלבונה אסור למוכרה לגוי, אף שהוא היה עושה זאת גם ב'תרי עברי דנהרא', כלומר מבלי שיש מישהו אחר בעיר שמוכר לבונה, אין זה מתיר למוכר השני למכור לבונה על סמך זאת. ה'פרשת הכסף' נטה לומר שאין בזה איסור לפני עוור כיוון שסוף סוף זה לא 'חד עברא דנהרא', אך כתב שלא מצא מקור לחידוש זה:

"נשאלתי על מה סמכי בעירנו עיר ואם בישראל שאלוניקי יע"א בעלי החנויות למכור לגוים לבונה זכה דהדבר מפורסם דלוקחים אותו להקטיר לע"ז.

תשובה: כבר שמעתי לימים אשר הן חליפות לת"ח א' מהרישומים, דאמר דלא מן השם הוא מנהג זה, ולאו שפיר עבדי. ולי הדיוט אין הדעת סובלתו, דמנהג זה דמוכרים בעלי החנויות לבונה לגוים הוא מנהג קדום מימי עולם ומשנים קדמוניות, ולא שמענו צופה פה ומצפצף על זה כלל. והנה אמת דמרן החביב בכנה"ג י"ד סי' קנ"א הגה"ט אות ה', כתב על מה שכתב הטור דאם קונה הרבה ביחד דמותר, כתב: נ"ב 'וע"ז סמכו עכשיו למכור לבונה לגוים, אף על פי שהדבר ידוע שמקטירין אותו לע"ז'. רדב"ז בתשובה כ"י כו', יע"ש. ואין זה מספיק לרוות צמאותינו לעירנו יע"א, דמוכרים בעלי החנויות מעט מזער לכל א' וא'. אלא טעם ההיתר לענ"ד הוא משום ההיא דאמרינן בפ"ק דע"ז ד' ו' ע"א איבעיא להו משום הרווחא או דילמא משום לפני עור כו'. למאי נפקא מינה? דאית ליה בהמה לדידיה כו'. אי אמרת משום 'לפני עור', הא אית ליה לדידיה. וכי אית ליה, לא עבר משום 'לפני עור' כו'. והא תניא: אמר ר' נתן… עד: הכא במאי עסקינן, דקאי בתרי עברי נהרא כו', יע"ש. וגם התוס' והרא"ש פסקו כן דאסור להושיט למשומדים דבר איסור, אפי' שלהן, היכא דקאי בתרי עברי נהרא, יע"ש…. וגם המרדכי ז"ל בפ"ק דע"ז הביא אותה סוגיא וכתב ופסק בה"ג אסור ליתן יין נסך למומר ודוקא דקאי בתרי עברי נהרא. ומכאן הוכיח בה"ג דמותר להלוותם בזמן הזה, אף על פי שהם נותנים תקרובת לע"ז ביום אידם, לפי שאין נותנים כ"כ שלא יוכלו למצוא אותו דבר מועט ללוות מגוים אחרים אפי' אם לא היינו מלוים להם כו'. וכן אומר רבינו אבי העזרי בספרו, בשם אביו רבינו יואל, להתיר להלוות בגדי הכומרים שמרננים בהם לע"ז, שקורין קושכולש, כל היכא דאית להם לכומרים אחריני. אף על גב דברור דקא זבני לע"ז – שרי. ע"כ וכן העלה הרב מהרימ"ט ח"א סי' צ"ז… אם כן לפי האמור איפשיטא ביעייתינו, דאתאן עלה דמה שהותר לבעלי החנויות למכור להם מעט מזער, הוא משום כיון דאיכא גוים טובא דקא מזבני לבונה בחנויות, ובלא"ה מצי לעבור האיסור, דכל כה"ג ליכא משום 'לפני עור', ופשוט. וכן נמי הוא דעת הרמב"ן ז"ל, והביאו הר"ן ספ"ק דע"ז, יע"ש. ועיין בהר"ב בנימן זאב סי' ת"ז.

הן אמת דראיתי להר"ב שלטי הגבורים בפ"ק דע"ז ד' שמ"ט דעלה ונסתפק היכא דהגוי בלא"ה מצי לקנות לבונה מגוי אחד אי איכא איסור לישראל למכור לו או לא. והניחו בצ"ע, יע"ש. ולי הדיוט אחר המחילה רבה כפי אותה סוגיא הנזכרת ודברי הפוסקים הנזכרים אין מקום לספקו כלל, ופשיטא דמותר, והוא פלא דלא זכר שר אותה סוגיא ודברי הפוסקים הנזכרים. ואחר החיפוש ראיתי למהרמ"א בי"ד סי' קנ"א ס"א, שכתב וז"ל: יש אומרים הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו, או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר – מותר למכור להם כל דבר. ויש מחמירים. ונהגו להקל כסברא ראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו. ע"כ. וראיתי להר"ב ש"ך ז"ל שם ס"ק ו', שכתב שהרב מהרמ"א הוליד מחלוקת זה, אבל לפי האמת דעת כל הפוסקים שוה, דגבי גוי כל כהאי גוונא כולי עלמא מודים דליכא שום איסור כלל, עי"ש. ודבריו ראויים אליו כאשר יראה הרואה. והכי נמי מוכח בדבריו מדברי התוס' פ"ק דע"ז ד' ט"ו ע"ב ד"ה בגוי כו', יע"ש.

הן אמת דחזה הוית להר"ב משפטי שמואל סי' קל"ז שיצא לידון בדבר חדש וכתב ג' חילוקי' במאי דמתרינן בגמרא היכא דקאי בתרי עברי נהרא ראשון לציון כתב וז"ל: מ"מ שיש לחלק ולומר דהתיר הגמרא בדלא קאי בתרי עברי נהרא כו' היינו כשאותו האיסור מבקש המומר מעצמו כו', דפשיטא דאז אף שאנחנו לא נתן לו, הוא ילך ויקחנו ממקום אחר, אחר שנתעורר בדבר ולא ישוב. אבל כשהוא אינו מתעורר מעצמו, כנידון דידן, אלא שאנו אומרים לו האיסור ושיהיה עבריין – פשיטא דאע"ג דהיה עושה הוא מעצמו זולתינו, מ"מ אנו מצוין שלא להכשילו משום ולפני עור, כו' עד: וכן כשהתירו בה"ג ורבינו יואל, היינו כשהם עצמם נתעוררו לבקש, וכמו שהארכנו כבר כו' ע"כ ולפי דברי הרב הנזכר נראה דעדיין לאו שפיר עבדי בעלי החנויות בעירינו יע"א, דכשהוא ערב יום חגם מוציאים הלבונה על דף של החנות מפוזר על הניירות לעין כל ומכריז וקורא לגוים בשמם שיבואו ויקנו לבונה יפה ממנו. וכמה פעמים מפני שקורא אותם לוקח ממנו הגוי. ולפי דברי הרב הנזכר, כל שאין הגוי מבקש מעצמו, אף דאיכא מוכרים אחרים בעיר – אעפ"כ עובר משום 'לפני עור' כו', יע"ש.

אמנם לפענ"ד אף לדברי הרב הנזכר, לא עבדי איסורא כלל במה שקורין לערלים בשמם, ולא הוי בכי האי גונא שאינו מתעורר הגוי מעצמו. דעד כאן לא מיקרי שאינו מתעורר הגוי מעצמו אלא כגון ההיא דנדון הרב הנזכר, דאם לא היה אומר לו הישראל שיעשה מלאכה – מעולם לא היה עושה הצדוקי אותה מלאכה כלל. ושפיר הוי הישראל מעוררו. ברם בנידון דידן דכל הגוים לוקחים לבונה, וא"א להם בלא"ה, כל כה"ג לא מיקרי הישראל מעוררו על העבירה. ואין ספק דאם לא היה לוקח מישראל זה, היה לוקח ממקום אחר. דאם לא היה דעתו של הגוי ליקח לבונה כלל, לא בשביל זה שקראו לוקח ממנו, אלא דבלא"ה היה דעתו ליקח. ומיהו מזה הויה דלא זכר שר דברי הרמב"ן והביאו הר"ן בסוף פ"ק דע"ז, דמפורש יוצא מדבריו היפך מכלל זה, ומי' כבר כתבנו לעיל פ"ד דין יו"ד דר"ת ז"ל נר' דמסכים בחילוק זה, קחנו משם.

תו חזיתיה להר"ב משפטי שמואל שחילק חילוק ב', ואמר מר וז"ל: ועוד יש לחלק, דפשיטא דמה שהוא אסור להושיט יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, היינו אפי' בסתם כו'. עד: ועלה מסיים לגמרא וקאמר ה"מ בתרי עברי נהרא, אבל בדליכא תרי עברי מותר. והיינו בסתם, כמו האיסור שאסור אפילו בסתם, ה"ה ההיתר דוקא בסתם, שאין אתה יודע בודאי שהנזיר יעבור לשתות יין אחר שהוא נזיר, אלא דשמא יעבור מטעם דשמא ישכח נזירותו. וכן בן נח שמא לא יאכל זה הבשר כו'. וכן בכל דבר, היינו כשאינו ברור לך שודאי יצא האיסור מתחת ידך מכל סיבה ומקרה שיוכל להיות, ומכל אונסים המתרגשים לבא בעולם כו'. אבל בנידון דידן, שאתה מכשילו ואומר לו שיעשה לך מלאכה האסורה ועושה לך מלאכה כבר על פי מצותיך, אין לך אסור גדול מזה, יע"ש. א"כ בנידון דידן, דהוא ברור לנו דמה שלוקחים הגוים בערב יום חגם הלבונה הוא להקטיר לע"ז, בודאי דלא יהיה היתר לישראל למכור אפילו היכא דאיכא גוים מוכרי לבונה, דכל כה"ג לא הותר לדעת הרב הנזכר, דהדבר הוא ברור ומפורסם בלי שום ספק. הן אמת דאם דעת הרב הנזכר הוא לאסור אפילו כגון נידון דידן, דבריו תמוהים, דהרי התוס' כתבו שם בפ"ק דע"ז ד' ו' ע"ב ד"ה מניין שלא יושיט, וז"ל: ולפי זה אסור להושיט למשומדים דבר איסור, אף על פי שהוא שלהם, כי הדבר ידוע שיאכלוהו כו'. ומיירי בדקאי במקום שלא יוכל ליקח אם לא יושיט לו זה כו', יע"ש. הרי דכתבו דאע"ג דהדבר ידוע שיאכלוהו, אעפ"כ היכא דקאי בתרי עברי נהרא – מותר. וכן נמי יש להוכיח ממ"ש המרדכי בפ"ק דע"ז משם ראבי"ה, והביאנו דבריו לעיל בדין ד' ובדין זה שכתב משם רבינו יואל אביו שכתב להתיר להלוות בגדי הכומרים שמרננים בהם לע"ז שקורין קשכולס כל היכא דאית להם לכומרים אחריני, אף על גב דברור קא זבני לע"ז – שרי. ע"כ. הרי שכתב דאע"ג דברור קא זבני לע"ז שרי, ופשיטא דלא גרע נידון דידן מההיא דרבינו יואל משם ראבי"ה, דדא ודא חדא היא.

אמנם נראה ליישב דברי הר"ב משפטי שמואל ז"ל דלא דמו דבריו עם דברי התוס' וראבי"ה הנזכרים, והוא דכתב הר"ב משפטי שמואל בתוך דבריו וז"ל: 'וכן בכל דבר, היינו כשאינו ברור לך שודאי יצא האיסור מתחת ידיך מכל סיבה ומקרה שיוכל להיות, ומכל אונסים המתרגשים לבא בעולם כו', יע"ש. ודבריו אלו לכאורה נראים כיתור נפיש, אלא כונת הרב ז"ל לומר דאינו הותר היכא דלא קאי בתרי עברי נהרא אלא היכא שאינו ברור לך בודאי גמור שיצא האיסור מתחת ידיך, אלא שיהיה באותו דבר אחד מן הדברים שאפשר שלא יבוא העבירה בהכרח הגמור מאיזה סיבה שיהיה. והיינו אף דכונת הגוי היתה לעבור העבירה, מ"מ כל היכא דאינו עושה העבירה תכף ומיד, דאיכא למיתלי דשמא יבוא איזה סיבה ומקרה שיוכל להיות בעולם מאי דביני ביני, ולא יעשה אותה עבירה. וכן אפשר לבא לו איזה אונסים המתרגשות לבא בעולם בעוד שאינו עושה העבירה. משא"כ בנדון הרב, דברגע במימרא עושה העבירה על פי דיבורו, עיין בדבריו והוא ברור. ולפי זה לא קשיא מידי לא מההיא דהתוס' ולא מההיא דראבי"ה, דגם באותם הנדונים לא דמו לנדון הרב הנזכר, דיש זמן בין הלקיחה להעבירה ואפשר שיבא איזה סיבה ומקרה ואונסים המתרגשים לבוא בעולם מאי דביני ביני. ולא דמי לההיא דהרב הנזכר, והוא פשוט. וממילא נמי הותר אף בנידון דידן, אף לפי חילוק הנזכר דהרב הנזכר, דלאו בשעה שנוטל הגוי הלבונה מקטיר אותה, דכבר אפשר שיארע לה איזה סיבה ומקרה ואונסים המתרגשות לבא בעולם, וכנדון ראבי"ה והתוס' ז"ל, דאין לחלק בין אותם נדונים לנדון זה כלל, אף לדעת הר"ב משפטי שמואל בחילוק הב'.

וכ"ש לחילוק הג' שחילק שם, דמוצל הוא נידון דידן, דאף בנידון דידן אין לקיחת הלבונה הוא גוף האיסור, אלא מה שימשך ממנה, דומיא דהושטת כוס יין לנזיר. וזה פשוט, יע"ש.

ואנא זעירא נסתפקתי היכא דהוא מקום דאין מוכרים לבונה ושאר דברים השייכים לע"ז אלא יאודים בלבד, וליכא שום גוי דמוכר אותו דבר כלל, דשורת הדין נותן דאינם יכולים למכור שום א' מהיאודים, ובא יאודי א' מהמוכרים ונעשה לו היתר עבירה זו למכור לגוים לבונה וכיוצא דלא ציית דינא, אי כל כהאי גוונא אמרינן דממילא הותר גם לשאר היאודים המוכרים, דהרי בלאו הכי עוברים האיסור, דהרי אותו היאודי דלא ציית דינא מוכר להם כל צורכם. או דילמא בכה"ג לא מתירינן, דכיון דליכא מוכר גוי בעיר, נאסר על כולם מכירה לגוי. ואי אתא א' ועבר האיסור, לא משום זה נימא דהותר לכולם לעבור איסור זה.

… ויותר הדעת נוטה לאידך גיסא, דאדרבא ליכא משום 'לפני עור' לשאר היאודים כל זמן דאותו היאודי העומד במרדו ומוכר לגוים, כיון דבלאו הכי עוברים האיסור. אלא דלא מצאתי ראיה ברורה על זה".

כתב סופר

בשו"ת כתב סופר יו"ד פג, נשאל אם מותר למכור לעובדי אלילים לפני חגיהם שמן להדלקה ולבונה להקטרה ונרות שהשמש קונה עבור הכומרים להדלקה והקטרה. ולאחר שדן הכתב סופר באריכות רבה בסוגיית מסייע, והביא בזה כמה חילוקי דינים, פסק למעשה שדעתו כש"ך שבנוכרי אין איסור מסייע כשיש לו כבר את הדבר שרוצה לקנות מהישראל, ומותר למכור לו. אך אם אין לו, אלא שיכול להשיג בדרך אחרת, אף שמעיקר הדין זה מותר כפסק הרמ"א, בזה בעל נפש יחמיר (כפי שכותב הרמ"א) כיוון שבמקרים רבים לא ברור האם זה נחשב חד עברא דנהרא או תרי, כי אם יכול להשיג במקום אחר אך קשה יותר להשיג זאת שם, אפשר שזה נחשב כבר תרי עברי דנהרא, וכדומה. לכן בעל נפש יחמיר. ומכל מקום נראה שהסכים לדברי השואל שהעלה בדעתו לומר לגבי הלבונה שכיוון שהכומר מקטיר אותה ולא השמש שקונה מהישראל, אין כאן איסור למכור לו כיוון שזה 'לפני דלפני':

"… בסוף שבוע זו האירו מול פני דבריך הנעימים והיקרים לי מפז ונפשך היפה בשאלתך אם מותר למכור לעכו"ם לפני חגיהם שמן למאור ולבונה להקטיר ונרות, ונקנים תמיד ע"י שמש שלהם – בידוע שקונה כ"ז למשלחיו. וכמה סוחרים בעיר א' מוכרים דברים כאלו ולא נמצא לקנות רק אצל סוחר ישראל. ועלה במחשבה לפניך דקטורת להקטיר אין בו איסור מהדין, דהוא 'לפני דלפני' כיון שאין הקונה מקטיר אלא הכומר. והבאת מ"ש הרמ"א סי' קל"ט מפסקי מהר"י כ"ז דמותר למכור לעכו"ם ספרים פסילות שמזמר הכומר לע"ז דהוא 'לפני דלפני'. ונראה דעת רמ"א כן הוא, שכתב המחמיר תבוא עליו ברכה, ולדינא נקיט לעיקר כפסקי מהר"י. אבל נרות ושמן שמדליק המשמש הקונה, איכא משום 'לפני' ממש, אלא דהיה נראה לך גם שמן ונרות מותר למכור לו כיון שמצוי לו לקנות במקום אחר, דליכא משום 'לפני עור', כבש"ס ע"ז דווקא בתרי עברי דנהרא איכא משום 'לפני עור'. והטבת לראות ברמ"א סי' קנ"א שכתב: ונוהגים להקל כסברא ראשונה כל היכא דיוכל לקנות במקום אחר שרי, אלא דעלה ספק בלבך: אפשר זה דווקא כשיוכל לקנות מנכרי אחר, אבל היכא דליכא רק מוכרים ישראלים, הגם שהם מוכרים ביודעים ובלא יודעים, שיש חשש איסור בזה, אפשר כה"ג אסור. אלו דבריך בקיצור. ונפשך איוותה לדעת דעתי בזה בקרוב האפשר, ואחר עיון לפי מסת הפנאי אשיב לך תשובה מאהבה תשובה שלימה כיד ד' הטובה עלי, ואשיב על ראשון ראשון וכו'…

וזאת תורת העולה מדברינו בביאור השיטות לדעתנו א) שיטת תוס' ורא"ש והגה"מ דסיוע כמו בפ"ק דשבת שמסייע בשע' שעושה עבירה בתחלתה או בסופה אפי' בשב ואל תעשה – אסור לסייע לישראל דאיכא דמצוה להפרישו ובנכרי דליכא מצוה להפרישו מותר אפי' לסייעו אפי' בשעה שעושה העבירה. ולרש"י בע"ז נ"ה כשמסייעו לנכרי בשעה שעושה עבירה, ובסיוע שיש בה תועלת בגוף הדבר – אסור גם לנכרי, ואפשר כ"ע מודי' לרש"י בזה. ב) סיוע שלא בשעת עבירה, ואין בה תועלת, אפילו לישראל ומומר שרי, כמו לתת לידו דבר איסור ובידוע שיאכל, וכדומה וכיוצא בו. אבל בסיוע שיש בה עיקר לגוף הדבר אפי' שלא בשעת עבירה אסור, אם לא היכא דאיכא מפני דרכי שלום. כבמתני' דגיטין ג) שיטת הר"ן דאסור לתת איסור לישראל וה"ה למומר משום דמצוה להפרישו, אבל לנכרי וודאי שרי. וכן נראה שהוא דעת המרדכי בע"ז שם דמותר להלות או למכור לנכרי כל מה שיש לו בלא"ה, ורמ"א מוסיף אפי' אין לו רק שיוכל לקנות במקום אחר, ועיין תשובת חו"י סי' פ"ה חלוקי' דינים דווקא כשמצויים לו, ואם קונה בהקפה דווקא כשאחר יתן לו ג"כ בהקפה, עיין שם באורך ורוחב פרטי דינים.

והנה הרמ"א כתב: ונוהגים להקל, וש"ך מביא לשון דרכי משה מטעם דמקילים להשתתף עמהם, וציין על או"ח סי' קנ"ז. ונראה לי הא דכתב רמ"א וכל בעל נפש יחמיר לעצמו, משום שלדעתו איכא פלוגתא בין ראשונים גבי נכרי ג"כ, ורבו האוסרים, ונהגו להקל משום דמקילין להשתתף עם הנכרי, ולכן כתב 'בעל נפש יחמיר לעצמו', ולא יסמוך על כל זה. אבל לפי דעת הש"ך או לפי עניית דעתינו דבנכרי כולי עלמא שווים דליכא משום מסייע ידי עוברי עבירה, כהאי גוונא נראה דאפילו בעל נפש אין צריך להחמיר, דאין מקום טעם להחמיר במקום דכל הדיעות שוות. והיינו ביש לו משלו, אבל באין לו רק שיוכל לקנות ממקום אחר, ויש בו טורח לקנות ממקום אחר, או שרגיל כבר לקנות אצל זה יקשה לקנות כעת ממקום אחר, כנלפע"נד דוודאי בעל נפש מחמיר לעצמו. והיכא דיש לחוש לאיבה, שקונה מזה תדיר ויש לחוש לאיבה ומצערו לאחרים, עיי' תשוב' חוות יאיר הנ"ל דיש להקל, דהרבה הקילו משום איבה. וכ' אפשר משו"ה נהיג להקל עיין שם.

סוף דבר הכל נשמע, כי מעיקר הדין אין בו נדנוד איסור. אבל להיות כי בעל נפש אתה, שמע לעצתי איעצך ויהי' אלקי יעקב בעזרך, ויודוך אחיך. הכ"ד חותנך רבך אוה"נ מברכך באהבה רבה: פ"ב כאור בוקר ליום ו' עש"ק בא תרכ"ט.

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל".

מכירת בגד כמורה

ראב"ן

הראב"ן עבודה זרה רפט, כותב שמלבד לבונה שידוע שמוקטרת לע"ז, בזמן הזה מותר למכור לעובדי האלילים כל דבר. ומביא כדוגמה מעילים ושעווה, שלפעמים קונים אותם עבור צרכים אחרים, ולכן אין איסור למכור להם אותם. הראב"ן מוסיף עוד שני טעמים להיתר: 1. המעיל משמש את הכומר, ולא את העבודה זרה עצמה. ותכשיטי משמשי ע"ז מותרים בהנאה ומותר למכור אותם לנוכרי. 2. גם כשקונים את הבגד עבור שימוש בו לפולחן האלילי, לפעמים משתמשים בו גם בפגישה עם המלך וכדומה, וממילא זה לא מוגדר כבגד של עבודה זרה אלא בגד הכומר:

"וכל הדברים מותר למכור לגוים עכו"ם בזמן הזה, לבד מלבונה שהיא לקטורת ע"ז ולא לדבר אחר. אבל שעוה ומעילים דאיכא למיתלי דלדבר אחר בעי ליה כגון שעוה להדליק על שולחנו ומעילים למלבושים שרי לזבוני להו… הילכך בלבונה דליכא למיתלי לדבר היתר אלא לקטורת ע"ז – אסור. ואפי' אם יאמר הגוי להדליק לע"ז בעי לה לשעוה, שרי לזבוני ליה, דהא חזינן דשקלי ויהבי מינה ליהודיים ולארמיים, אלמא לאו לע"ז לחודה זבני לה. וגם המעילים, אפי' אם יפרש ויאמר למלבושי הכומר בעו להו, נ"ל דשרי לזבוני להו, דלאו תכשיטי ותשמישי ע"ז נינהו, אלא תכשיטי משמשיה הוא, דלא אסרה תורה אלא תכשיטי ע"ז ומלבושיה, כדכתב: 'לא תחמוד כסף וזהב עליהם'. שכן היה מנהגם להלביש ע"ז שלהן ולא מלבושי שמשיה, ועוד לאו קמי ע"ז [בלבד] לבשו להו אלא לבשו להו נמי בהקבלת פני מלך ושרים. הילכך תכשיטי כומר נינהו ולא תכשיטי ע"ז".

ראבי"ה

והביאו נכדו הראבי"ה, בתשובות וביאורי סוגיות אלף נא, וסיים "והמחמיר תבוא עליו ברכה". והוסיף הראבי"ה היתר נוסף, שכאשר יש לכמרים בגד אחר, אף שברור שקונים את הבגד לעבודה זרה – מותר למכור להם בגד נוסף:

"וגם רבינו זקני כתב בספרו להיתר על בגדי כומרים שקורין קזוקלשא, מפני שיוצאין בהן להתנאות לכנגד המלכים. וגם תולין המלכים הרושלר של מעילים של ע"ז באולם המלכים להתנאות, ודמי לשיפה לצורכו ולצורכה דמות השפאים, כדאיתא בפרק כל הצלמים. והמחמיר תבא עליו ברכה.

ורבינו אבא מרי היה מלמדינו: כל היכא דאית לכומרים אחריני, אף על גב דברור קא זבני לע"ז – שרי, כדאמרינן בפירקין: 'למאי נפקא מינה? דאית ל[י]ה בהמה לדידיה'. וכן לגבי נזיר אוקימנא דקאי בתרי עיברי נהרא, הא לאו הכי – מושיט לו היין אף על גב דברור שותה היין…".

בהמשך שם כתב הראבי"ה שגם כשתולים סמל של צלב על הצוואר, אין איסור למכור להם אותו, כיוון שסמל זה נעשה לזיכרון ולא לפולחן:

"וצורות צלמים שיש לחוש שעובדים, אסורים מספק, דלא שרו רבנן אלא הנהו דכרכים דלנוי עבידי, אבל דכפרים אסור מספק. וכן שתי וערב שהשתחוו בו לזיכרון התלוי. אבל מה שתולין שתי וערב בצואריהן לזיכרון שבאו מטעותם לא מחמירנן בהו. כך מצאתי".

יביע אומר (מכירת בגד כמורה)

בשו"ת יביע אומר י, יו"ד יד, נשאל על אדם שקנה בגד שלובש 'ראש הכומרים', ותכנן למכור אותו לכמרים במחיר רב, אך אז שמע שיעור של הרב עובדיה שאסור למכור לנוצרים דברי ע"ז, ושאל אם מותר לו למכור את הבגד היות ויש כאן הפסד מרובה.

תחילה הביא הרב עובדיה את דברי הראב"ן וראבי"ה הנ"ל שבגדי הכמרים אינם תשמישי עבודה זרה אלא תשמישי משמשיה שלא אסרה התורה בהנאה, ולכן אין איסור למכור אותם. והראבי"ה הוסיף שגם אם יש עליהם צלב, הוא לנוי בעלמא. אחר כך האריך להוכיח שעל אף דברי האבקת רוכל (המובאים בהמשך) שאסר למכור מטבע שיש עליו צלב, אחרונים רבים מאד כתבו שכיום אין הצלב שעל כלים ובגדים נחשב לעבודה זרה אלא נעשה לשם נוי או זיכרון. לכן למעשה התיר הרב עובדיה שימכור את הבגד לכומר אחר שאינו ראש הכומרים (שאז זה 'לפני דלפני') היות ויש כאן ספק ספקא להקל (1. אולי זה רק לנוי ואינו נעבד. 2. אולי הגוי שמכר לו את הבגד נחשב כביטל את הצלב מחשיבותו) ומדובר בהפסד מרובה:

"מעשה בא לידי באדם אחד שמחוסר ידיעה בהלכה, קנה בגד שלובש אותו ראש הכומרים, וארוג עליו מחוט כסף וזהב כמה צלבים של שתי וערב בולטים, והבגד נועד לראש הכנסיה בביקורו אצל המלך, וכן בביקורו בכנסיה שלהם ביום אידם. וזה קנאו ע"מ למוכרו לאחד מן הכומרים, אשר ירבה במחיר, ובהיותו פעם בשיעור שנתתי בדיני ע"ז, עמד ושאל מה יהיה על הבגד הזה, ואם נאסרהו, יהיה לו הפסד מרובה מאד.

הנה הראב"ן בתשובה (סי' רפט) כתב אודות המעילים המיועדים למלבושי הכומרים, נ"ל שמותר למוכרם להם דלאו תשמישי ע"ז נינהו, אלא תכשיטי משמשיה הם, ולא אסרה תורה אלא תכשיטי ע"ז ומשמשיה, דכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם, שכן היה מנהגם להלביש את העבודה זרה שלהם. ועוד שלא רק לפני הע"ז לובשים אותם, אלא לובשים אותם בהקבלת פני המלך והשרים. הילכך תכשיטי כומרים נינהו ומותרים. ולא תכשיטי ע"ז. ע"כ. וכ"כ ראבי"ה (סי' אלף ונא עמוד כד) וז"ל: והשיב רבינו גרשום מאה"ג, וששאלתם על בגדי הכומרים שמזמרים בהם לע"ז, יש לסמוך על מה שאמר ר' יוחנן (חולין יג א) גוים שבחו"ל לאו עובדי ע"ז הם, אלא מנהג אבותיהם בידיהם. וכיון דלאו עובדי ע"ז הם, אף על פי שעובדים בהם ע"ז, אינה נחשבת משמשי ע"ז ומותר. ע"כ. והוסיף הראבי"ה שם, ומה שתולין צלב של שתי וערב בצוארם לזכרון שבא מטעותם, לא מחמירינן בהו. וכן הצורות שבכלי כסף וזהב, לנוי בעלמא עבידי, ושרו. וכן מוכח בע"ז (מג ב). ע"כ.

וכ"כ הרמ"א בהגה (סי' קמא ס"א) (מהמרדכי ר"פ כל הצלמים בשם ראבי"ה), שאותם שתי וערב שתולין בצוארם לזכרון לא מקרי צלם, ומותר. ע"כ. ומ"ש הש"ך (סי' קמא ס"ק ו) דהיינו דוקא בידוע שלא נשתחוו לו הלא"ה חיישינן שמא נעבד. ע"ש. לא משמע כן מדברי ראבי"ה והרמ"א, שנראה מדבריהם דמסתמא לא נעשו אלא לזכרון ולנוי בעלמא. [וכ"כ בשו"ת אבני נזר (חו"מ סי' קיט) שפשטות דברי הראבי"ה והרמ"א ודאי מורים שאף אם אין לנו ידיעה שלא השתחוו להם מותרים, ומ"ש הש"ך אין דבריו מובנים לי וכו'. ולכן נ"ל שאותם שתי וערב שלובשים אותם הואיל וידוע לנו שהגוים לובשים אותם תמיד אף כשהם ערומים בבית המרחץ ודאי שאין נוהגים בו משום אלוה, כמ"ש בע"ז (מד ב), ודמי לנמצאו על כלים מבוזים שבודאי לאו לע"ז נעשו אלא לנוי ולזכר בעלמא. ע"ש. גם בשו"ת זרע אמת ח"ב (סי' מה) כתב, שמפשט דברי הרמ"א הנ"ל נראה לכאורה שכל שתי וערב של כסף או נחושת שעושים בהם משא ומתן דמו לשתי וערב שתולין בצואר שמותרים, הואיל ואינם אלא לזכרון ואין משתחוים להם, אלא שהש"ך כתב דהיינו דוקא בידוע שלא השתחוו לו. ומ"מ במקום שנוהגים להתיר אין בידינו לאסור, כיון שי"ל דמסתמא לא נעשו אלא לזכרון בעלמא. ע"ש]. וכל שכן לפי מ"ש הריטב"א (ע"ז מא ב) בד"ה אמר רב יצחק בר יוסף, וז"ל: ואנו אין לנו לאסור שום דבר משום ספק עבודה זרה, אף על פי שאיסור תורה הוא, עד שנדע ודאי שהיא ע"ז, או שהרוב עובדים אותה, דרובא כודאי, דמדאורייתא חיישינן לרובא. ע"כ…

איברא דחזי הוית למרן בשו"ת אבקת רוכל… הילכך אסורה בהנאה בלי שום היתר. וחתם על זה מרן. ולפי מ"ש הריטב"א (ע"ז מב ב) בשם רבו, דידעינן בודאי דלא פלחי לה בכלים, ולא עוד אלא שאינם עובדים לצורת שתי וערב אלא אותה שטימאה הגלח. עדיין יש מקום להתיר בנידון האבקת רוכל, ובצירוף דברי ה"ר אברהם בר אסמעאיל שבזה"ז שאינם אדוקים בע"ז כל מה שעושים בצורות אלו אינם אלא לנוי, וכן כתב הראבי"ה, שצורת שתי וערב שתולין בצוארם, וכן בכלי כסף וזהב, לנוי בעלמא עבידי. וגם רבינו גרשום מאור הגולה הסתמך על מה שאמרו בחולין (יג א) שהגוים שבחו"ל לאו עובדי ע"ז הן, אלא מנהג אבותיהם בידיהם, יש מקום להתיר בנידון האבקת רוכל. וכ"כ בשו"ת תפארת אדם (חיו"ד סי' לו), שלא ראה מרן מ"ש הריטב"א בשם רבו, ואילו ראהו הוה אזיל ומודה להקל. והוסיף בשם הרב בתי כהונה (דף סא ע"ב) שכלים שיש בהם צורת שתי וערב, תפסו האחרונים לעיקר שלא לחוש להם בזה"ז, שאין אדוקים כ"כ בע"ז. וכ"כ הבתי כהונה שם בשם הב"ח, דמה שמציירים בכלים צורת שתי וערב וצורת אדם בפישוט זרועותיו, הכל הוא לזכרון שבא מטעותן. ולכן אין נוהגים בהם איסור ואפילו הן על המכובדים. ע"ש. וסיים, דמ"ש הש"ך בסק"ו דשתי וערב שתולין בצואר לא גרע מנמצא על כלים מכובדים שאסורים, כבר כתב הרב בתי כהונה שם (דף ס ע"ג) שהש"ך חזר בו, ובאותם כלים לא חיישינן בהו לעולם. ע"ש. וכן מצאתי להגאון מהר"י טייב בערך השלחן יו"ד (סי' קמא סוף ס"ק ט) שהעיר על מרן האבקת רוכל, שהעלה להחמיר כד' הרשב"א, ודחה מפניו דברי הר"ן ור' ירוחם בשם הר"א בן אסמעאיל, שהרי ממ"ש הריטב"א (מב ב) בשם רבו, דהוי כדבר בריא שאין השתי וערב נעבד אפילו על המכובדים, מוכח שיש להקל….

והשתא דאתינן להכי, אף אנו נאמר בנ"ד דהוי ס"ס להיתרא, שמא לא נעבדו ולא נעשו אלא לנוי ולזכרון, ואת"ל נעבדו שמא ביטלה. ע"ש. וכן מתבאר בשו"ת הרדב"ז מכתב יד (סי' קיח) שכתב, שמטבעות כסף (או זהב) שיש עליהם צורת שתי וערב, או אשה מינקת, או איש תלוי, מותרים בהנאה, משום שהגוים בזמן הזה לאו עובדי ע"ז הם, אלא מנהג אבותיהם, ואין עושים צורות אלו אלא לנוי ולזכרון בעלמא. ועוד שכיון שהמטבעות האלה מובאים גם לארצות הישמעאלים, והם יודעים שהישמעאלים כופרים בע"ז, וינהגו בהן מנהג בזיון, אין לך ביטול גדול מזה, ועוד שכבר כתב הר"ן (ע"ז נג א) שאילו היה הגוי עובד צורה זו, לא היה מוכרה, וכיון שנהג בה מנהג בזיון במכירתה, הו"ל כדין ע"ז שהניחוה עובדיה בשעת שלום, דבטלה, וכ"ש אם מכרוה לישראל, שהוא כופר בה, ונוהג בה מנהג בזיון, שבודאי שבטלה. וע"ע בספר תורת חיים (ע"ז כב ב) בד"ה אם איתא. ע"ש. וז"ל הרשב"א בתשובה, ואותם צורות שתי וערב שעושים הנשים בקישוטי משי לגוים, יש להביא ראיה להתירם, מפני שהגוים הללו אין עובדים את אלהיהם בכך, ואין הצורות האלה נעשות בקישוטיהם אלא לנוי דרך ציור בעלמא, ואפילו אם עובדים את אותה הצורה, כיון שאין רגילים לעבוד אותה דרך קישוטים אלו מותרת. ע"כ. וכל שנעשו צורות אלו על כלים העומדים למכירה, הוי כאילו מתחילת עשייתה עשה אותה לבטלה, ואין זו ע"ז כלל. ומותרת בהנאה. וכ"כ החכמת אדם (כלל פה סי' ב), שבזמן הזה שאין האומות אדוקים בע"ז כלל, אפילו הצורות שעובדים אותם בכניסיה שלהם, מ"מ אם עושים אותן על כלים, אין עשייתן אלא לנוי ולזכרון, ולכן המנהג להתירן בהנאה. ע"ש. וכ"כ הגרי"ח בספר בן איש חי ש"ב (פר' מסעי אות ג), שבזמן הזה שאינם אדוקים בע"ז, צורת שתי וערב שעושים על הכלים, וכן צורת אשה מניקה ובנה, אפילו נעשו על כלים מכובדים כגון תכשיטין וכיו"ב, אין עושים אותן אלא לנוי ולזכרון, ואין משתחוים להם, ולכן מותרים בהנאה למוכרם לעכו"ם. ע"ש. וכן מצאתי עוד בשו"ת חסד לאברהם תאומים מה"ת (חיו"ד סי' מ) בדין הקונה כלי יקר שמצוייר בו צורת אדם ושתי וערב בידו, שיש להתירו בהנאה, דע"כ לא פליגי בעכו"ם שמכר ע"ז לישראל אם ביטלה או לא, אלא היכא דהויא עבודה זרה ודאית דפלח לה, אבל בנ"ד שאנו מסופקים אי פלחי לה, לא חיישינן, כמ"ש כיו"ב הרמב"ן והר"ן, דהא דאמרינן שגזרו על סתם יינם משום בנותיהם, ולא אסרוהו משום שמא ניסכוהו לע"ז, משום דאי ניסכוהו לא הוי מזבין ליה, וה"נ אין לנו לחוש דילמא פלח לה דאי הוה פלח לה לא היה מוכרה לישראל. ע"כ. ודון מינה לנ"ד דאיכא למילף שריותא להתיר הבגד הזה בהנאה ולמוכרו לכומר אחר. [וע' בשו"ת בית שלמה חיו"ד תוך סי' קצד. ובמקום אחר כתבתי להשיב על דבריו. ואכמ"ל]. והצעתי כל הדברים הנ"ל לפני מורנו הרב ראש הישיבה הגר"ע עטייה (שליט"א), והסכים לדברינו להקל, למוכרו לכומר אחר, משום דהוי הפסד מרובה. והנלע"ד כתבתי".

מכירת צלב

אבקת רוכל

בשו"ת אבקת רוכל סח, נשאל רבי יוסף קארו אם מותר לישראל שקנה מישמעאלי מטבע שבו צורת אשה שבבטנה עובר ובידו צלב, למכור את המטבע הזה לנוכרי וליהנות מדמיו מחמת שיש כאן ספק ספקא: שמא המטבע לא נעבד עדיין על ידי עובד עבודה זרה, ואם כן שמא הגוי ביטל אותה, ובכלל אולי המטבע לא נעשה לשם עבודתו אלא לנוי. רבי יוסף קארו פורך את כל טענותיו של השואל, ובין היתר כותב שכיווון שיש צלב על המטבע, מן הסתם הוא נעשה לשם עבודה זרה שיעבדו אותו:

"שאלה ישמעאל אחד בא לצאג"א והוא השוק שמוכרים בו כסף וזהב מטבע וגרוטאות, ומכר קצת פרחים ישנים יושפים, וליהודי אחר מכר עגול א' זהב משקלו כמו שבע' מתקאלים מפותח סביבו בפטורי ציצים ובאמצעיתו מצוייר בדפוס בולט דמות אשה יושבת על כסא וידיה נשואות למעלה כמו הרה תקריב ללדת, תחיל תזעק בחבליה. ובבטנה מצוייר עוּבר אחד ידו הימנית על לבו ובשמאל העובר ההוא צורת שתי וערב. וסביב הצורה ההיא כתוב בכתיבה ייונית בולטת בצד אחד גירי ווליתי ובצד האחר כתוב תיפורישי, ופירשו היודעים בלשון גריגו 'אדוני עזור הנושא אותי' או 'הלובש אותי'. ואחר שפרע היהודי הדמים ומשך והלך לו הישמעאלי, נוקפו לבו לדעת מה טיבו של עוּבר זה, ואמר אולי צורה זו היא ע"ז. יורינו מורינו אם העיגול הנזכר מותר בהנאה, לפי שקצת יהודים העידו שכן דרך הנוצרים לשים עגולים האלה בכובעיהם לנוי. ונראה שיש להקל בדבר הזה מכמה טעמי: חדא, דאיכא הכא ספק ספיקא, וספק ספיקא דע"ז מותר, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות ע"ז. והוא ספק אם באתה צורה זו ליד גוי עובד ע"ז מעולם, שאפשר שישמעאלי זה עצמו שמכרה ליהודי הדפיס צורה זו בעיגול זהב זה לנוי, ואמרינן: כאן נמצאו וכאן היו, הואיל ונמצאת ביד ישמעאלי שאינו עובד ע"ז. ואם תמצא לומר שעיקרה מגוי עובד ע"ז, ספק אם ביטלה קודם שמכרה לישמעאלי זה, ותו שקרוב הדבר לומר בודאי שאין צורה זו נעבדת, שדמות מניקה ובנה בחיקה אמרו כמ"ש הר"ן בפרק כל הצלמים, ולא דמות מעוברת ובנה בבטנה. ותו, שאפילו אם תמצא לומר שזו היא צורת מרים אמו של יש"ו, ידוע הוא שאין הנוצרים עובדים את מרים הנזכרת, ולא נוהגים בה מנהג אלהות, וזה שבבטנה אפי' אם תמצא לומר שהוא יש"ו, עדיין לא יצא לאויר העולם, ואפי' בצורת מניקה כתב הר"ן שם שאפשר שאין עובדין היום לצורות הללו כו'. גם רבינו ירוחם כתב בשם ה"ר אברהם בן אסמעאל: הגוים אלו שאינם אדוקים בע"ז, כל מה שעושים בצורות הללו בכלים אינם עושים אלא לנוי כו'. אף על גב דבלשון ואפשר דנקטי לה תרוייהו ז"ל, וה"ר ירוחם נמי בסיפא דמילתא קאמר 'וראוי להחמיר בספק איסור תורה', בספק ספקא דנידון דידן לא קאמרי. ותו, דהכא לאו איסור תורה איכא, דאפי' משיך ויהיב דמי, הכא מדינא שרי להחזיר, דמקח טעות הוא. ומשום דמחזי כמזבין ע"ז לגוי אמרו יוליך הנאה לים המלח, וכמ"ש הר"ן שלהי פרק כל הצלמים. יורנו מורנו בזה הלכה למעשה אם יש לחוש לאיסור העגול של זהב הנזכר בהנאה, ואם לאו ואין מורין ליהודי הזה למכור אותה בהקפה וליטול אח"כ דמיה, דאע"ג דהמרדכי בריש פרק השוכר לא קאמר אלא אם עבר ישראל ומכר ע"ז כו', הכא דאיכא כל הני טעמי ולקולא כדכתיבנא, אפשר דאורויי נמי מורינן ליה למזבנא לגוי באשראי, ולמישקל מיניה בתר הכי' /הכי/ וכדכתב הרב המרדכי ז"ל.

תשובה: רואה אני כי הכותב הזה עושה עצמו כשואל והוא מורה ובא להתיר בטענות שאין בהם ממש, כי הטענה הראשונה שטוען אין לה שחר, שאין דרך הישמעאלים לצור צורת אדם, כי הוא אסור חמור בדתם ומעולם לא נמצא מי שעשה כך. והיאך נתלה להקל בדבר שאינו מצוי דבר שלא עלה על דעת כלל. גם מה שכתב: ואם תמצי לומר שעיקרה מגוי עובד עבודה זרה, ספק אם ביטלה קודם שמכרה לישראל הזה. אישתמיטתיה מתני' דכל הצלמים המוצא צורת חמה כו' יוליכם לים המלח ולא אמרי' שמא ביטלה הגוי קודם שמצאה זה.

ומ"ש ותו שקרוב הדבר לומר בודאי שאין זו צורה נעבדת כו', הנה שכח מה שכתוב בשאלה שהיה בשמאל העובר ההוא צורת שתי וערב וצורה זו נעבדת היא, וכמו שכתב הר"ן בשם הרשב"א, ומ"ש ואפי' בצורות מניקה, כתב הר"ן שם שאין עובדים היום לצורות הללו כו' תימא גדול הוא שהר"ן לא מלאו לבו לחלוק ולא כתב כן אלא בדרך אפשר וצ"ע, וזה השואל סומך על זה לעשות מעשה להקל וזה לא עלה על דעתו של הר"ן.

ומ"ש גם רבינו ירוחם: כתב בשם ה"ר אברהם אסמעאל, הגוים אלו שאינם אדוקים בע"ז, כל מה שעושים בצורות הללו בכלים אינם אלא לנוי כו'. מי ישמע לו הדבר הזה לתפוס ספקו של אברהם בר אסמעאל להקל ולהניח פשיטות של הרשב"א להחמיר בהיותו רב גדול ומפורסם, ועוד שהיסוד שרצה לסמוך עליו לומר דהוי ספק ספקא כבר נתבטלו דבריו לעיל.

ומה שכתב: ותו, דהכא לאו איסור תורה איכא, וכמ"ש הר"ן שלהי פרק כל הצלמים, עכ"ל. מ"ש הר"ן שם לא מדעתו אמרה, דגמרא ארוכה /ערוכה/ היא מימרא דרבא פ' השוכר והר"ן עצמו כתב והכי מפרשים לה בפרק השוכר ולמה תלה הדבר בהר"ן. ומ"מ אין משם ראיה לנידון דידן, ולא דמו אלא אפילו כי אוכלא לדנא דהתם להחזירו לגוי עצמו שמכרה, אמרינן דשרי מדינא אפילו משך ונתן מעות ואפי"ה אסרו משום דמחוי /דמחזי/ דמזבן ע"ז לגוי ומה ענין זה לנ"ד שהוא מוכר הע"ז לאחר ונהנה מדמיה שאין ספק שהוא אסור מן התורה. וזו אפילו תינוק בן יומו לא יטעה בה.

ומ"ש בשם המרדכי שאם מכרם הגוי בהקפה כו' גם בזה הניח השורש שהרי דברי התוס' הם ואילו היה מעיין בתוס' או בספרי בית יוסף שהביא דבריהם היה רואה שרבינו אלחנן לא התיר אלא כשהגוי מכרה לאחר קודם שיתן לזה הישראל הדמים ואע"פי שכתבו שר"י הוסיף להתיר אפילו לא מכרה הגוי אלא שמשכה הגוי קודם שיתן הדמים כו' מ"מ הרי רבינו אלחנן נראה שהוא חלוק עליו ועוד שאפילו רבינו אלחנן ור"י לא התירו אלא בדיעבד דוקא, אבל להורות כן לכתחלה לא. ומה שרצה להקל בנ"ד משום דאיכא כל הני טעמי לקולא כבר נתבטלו כל אותם הטעמים. הילכך אסורה בהנאה בלא שום התר זה מה שנראה לי. הצעיר יוסף קארו".

בן איש חי

בספר בן איש חי שנה שניה מסעי ז, כתב שאסור למכור לגוי דבר שהוא "לצורך שתי וערב או בשביל נוי שלו", ואף אם הגוי יכול לקנות זאת במקום אחר, ראוי להחמיר שלא למכור לו:

"אסור למכור לגוי דבר שהוא לצורך השתי וערב או בשביל נוי שלו. וכן כל דבר שהוא לצורך עבודה זרה. וראוי להחמיר שלא למכור אפילו שהגוי יכול לקנות מאחר. והנזהר בזה ישא ברכה מאת ה' בעולם שכולו טוב".

אפרקסתא דעניא

בשו"ת אפרקסתא דעניא (לרבי דוד ב"ר ברוך קלונימוס שפרבר, היה מגדולי רבני רומניה בדור הקודם. נולד בשנת תרל"ה [1875]) ג יו"ד קנא, מלמד זכות על המוכרים "תמונות מרוקמות של יריעות" שמצויר עליהן צלב שאולי הגויים ישתחוו לו. בין היתר מזכיר את דברי הרמ"א והש"ך שמותר למכור לנוצרים צורכי ע"ז מחמת שהם עובדים בשיתוף, וגם כותב שהנוצרים שבדורות האחרונים אינם מייחסים לקדושיהם אלוהות כמו בימי הגמ' שקבעה 'יום א' לעולם אסור':

"אחדש"ה. בדבר שאלתו שאלת חכם בדבר התמונות המרוקמות של יריעות וכיו"ב ונקראות גאבלין, שמצויר בם פרצוף וגוף אדם, אי שרי לחנוני ישראל למכרם לישראל, ואם מצויר עלי' דמות הנוצרי, אי שרי למכרם לנכרי משום לפני עור לא תתן מכשול, דאם יש שם צורת שתי וערב נוהגים בו העכו"ם כבוד, ואולי משתחוים לו.

וקוטב השאלה יפרד והי' לארבעה ראשים: א) אם בצורה שוקעת אסור צורת אדם. ב) אם המעשה רוקם על הבגד חשיב שוקע. ואפילו תימא דגם שוקעת אסור, אי נימא דזה גם שוקעת ל"ה ושרי. ג) אם נחליט דיען דידעינן דעכו"ם נוהגי' בזה כבוד הוי לי' כע"ז, אי בני נח נצטוו על השיתוף. ד) ואם נחליט דהם מוזהרים בשיתוף, אי אסור לישראל למכור להם דמסייע ידי עוברי עבירה. כך הוא הצעת כ"ת…

ומעתה אין לנו לדון כי אם כשהציור הוא תמונת אותו פלוני, אם רשאי ישראל להחזיק בביתו ובחנותו למכירה, ואת"ל דאסור, אם כבר ישנו בידו באיזה אופן שיהי', אם רשאי למכרו לעכו"ם, והיא השאלה הג' שלו. וע"ז הביא כ"ת המחלוקת אם בן נח מוזהר על השיתוף, דבר"ן ור"י וויל ורמ"א או"ח סס"י קנ"ו ויו"ד קנ"א סס"א, וש"ך סק"ז, וחוות יאיר סי' קפ"א, מובא בפתחי תשובה שם סק"ג, ומשנת חכמים יו"ד סימן קמ"ז סק"ב ס"ל דאינו מוזהר. והנודע בהודה יו"ד סי' קמ"ח ושו"ת מעיל צדקה ס' כ"ב ושו"ת שער אפרים (ס' כ"ד) ופמ"ג או"ח סימן קנ"ו ויו"ד סי' ס"ד ס"ל דמוזהר.

והחת"ס כ' דהלכה כפמ"ג, ואי אסור לישראל למכור לגוי משום מסייע ידי עוברי עבירה במקום דליכא לפני עור, דעת הש"ך סי' קנ"א סק"ו דלנכרי ומומר שרי. והפמ"ג יו"ד ס"ה ד"ה והנה, מסכים לרמ"א סימן קנ"א דאסור, דרמ"א לא התיר רק משום דס"ל דאין עכו"ם מוזהר על שיתוף, אבל זולת זה אסור מדרבנן. והמ"א סי' שמ"ז כ' דבגוי ל"ש מסייע, וכן העתיק הבאר היטב והמ"ב שם, עכ"ד.

והנה האחרונים הנ"ל כבר הובאו בפתחי תשובה יו"ד קמ"ז סק"ב, וכ' שם דאף דהאמת כן הוא כמ"ש הנב"י לחלק בין לשון שבועה לעבודה גופא, מ"מ בדעת רמ"א אי אפשר לומר כן, דבדרכי משה סימן קנ"א מבואר להיפך, ובס' קיצור ציצת נובל (מהג' ר"י ששפורט ז"ל, ד' אדעסא דף כ"ה ע"ב), ובהגהו' הגריעב"ץ ז"ל שם העלה דבן נח מוזהר על שיתוף.

אמנם עי' בבאר הגולה חו"מ סימן תכ"ה סק"ש שכ' ז"ל, ל"א חז"ל ד"ז אלא בעו"כ שבזמניהם שהיו עו"כ ול"ה מאמינים ביציאת מצרים ובחידוש העולם, אבל אלו הגוים כו' הם מאמינים בחידוש כו' ובכמה עיקרי הדת וכל כונתם לעושה שמים וארץ כמ"ש הפוסקים, והביאם רמ"א סימן קנ"ו בא"ח. לא די שאין איסור להצילם כו', כאשר האריך בזה בעל מעשי ה' כו' ע"ש, ומלשונו משמע דלא רק מפני הכבוד והשלום כ"כ (ועי' בתשו"מ ח"א מאמר כסות עינים שבראש הספר), ומשמע לכאורה דס"ל דנכרים שבזה"ז אינם כלל בכלל עובד ע"ז אפי' בדרך שיתוף ומה שמכבדים לאותו פלוני אינו ע"ד אלקות.

אמנם מש"ך סימן קמ"א סקי"ז לא משמע הכי, וכן מבואר ברמ"א שם ס"א דצורת שתי וערב שמשתחוים לו דינו כצלם ואסור בלא ביטול (ובדפוס ווילנא חסר תיבת "שתי וערב", ובבאר הגולה שם סק"ב יש הג"ה שכ': פי' "אפי' אינו כצורת אדם", וזהו מתאים לפי הנוסחא שחסר תי' שתי וערב, ובשאר דפוסים חסר הג"ה זו בבאר הגולה. וראיתי בש"ע יו"ד ד' קראקא שנת ש"מ מחבר ורמ"א לחוד, שכ' שם שתי וערב ברישא וסיפא, ומקור ד' הרמ"א, כפי המצויין בש"ע שבידינו וכן בש"ע הישן, הציון בכת"י, הוא מרדכי פ' כה"צ בשם ראבי"ה, ואני לא מצאתיו במרדכי שם, וכמדומה שזהו מעשה צנזור).

וכבר הביא החת"ס סי' קל"א בשם רמב"ם (ד' אמ"ד או ווינציא) פי"א ממאכלות אסורות ה"ד, דאע"ג דגוים בזה"ז לאו עובדי עבודה זרה נינהו, הוא דווקא לענין אזיל ומודה ולענין סתם יינם, דלא אדוקי בזה"ז כולי האי אבל עבודתו ע"ז גמורה, ע"ש. וכ"כ מהר"ם שיק יו"ד סי' קנ"ב.

הן אמת שכ' רדב"ז ח"ד (ד' סדילקוב תקצ"ו) סי' ק"ז, בשם תשו' הרא"ש כלל ה', ז"ל על ענין המחצלת הנקרא סיגא"ד בלשון ערבי ואסר לתלות בביהכ"נ וצוה להוציאם ולא לישב עלי'. והשתא ומה אם הסיגא"ד שמפני שנהגו בני הנוצרים לסגוד עלי' שע"כ נקרא סיגאד"א, והנוצרים אינם עובדי עבודה זרה, כמ"ש הרמב"ם ז"ל בתשובה. עכ"ל הנוגע לעניננו. וזה לכאורה סותר לדברי הרמב"ם שהביא החת"ס הנ"ל, מ"מ הא ודאי דט"ס הוא ברדב"ז או מחמת הצנזור שברוסיא, דהרי בתשו' הרא"ש שם כ' להדיא ישמעאלים תמורת נוצרים, והכי מוכח להדיא משם סיגא"ד בלשון ערבי. וכ"כ הרמב"ם פירוש המשניות ע"ז פ"א מ"ג ז"ל, ודע שזאת האומה אפי' שדתותיהם משונות כלם עובדי עבודה זרה ואידיהם כלם אסורי' וראוי לנהוג עמהם בתורת מה שנוהג עם עובדי עבודת אלילים באידם, וכן ביאר בתלמוד עכ"ל. וכונתו ז"ל למ"ש בע"ז דף ו' יום א' לדברי ר' ישמעאל לעולם אסור, עי' רש"י שם (וכ"ז חסר בפיהמ"ש ד' ווילנא), ועי' רמב"ם שם סוף משנה ד'. וכ' בפלפולא חריפתא בסנהדרי' פ"ז סי' ג' סק"ה ע"ד רמב"ם הנ"ל וז"ל, ויראה שזה שכ' שדתותיהם משונות, שהכונה בו שהם משתפים, ואעפ"כ הם עובדי עבודה זרה ממש, והוכיח מזה דס"ל דהוזהרו על השיתוף ע"ש. וא"כ עכצ"ל דדברי הבאר הגולה הנ"ל הם רק ע"ד כסות עינים משום איבה.

אמנם י"ל דקושטא קאמר, דס"ל דבכל אופן שמשתפין לאו עובדי עבודה זרה הן ממש, וכמ"ש הרא"ש סנהדרין שם וז"ל, ועוד יש היתר בזה"ז, כי נשבעים בקדשים שלהם ואין תופסין בהן אלקות, ואף על פי שמזכירין שם שמים וכונתם לדבר אחר, מ"מ אין מזכירין שם ע"ז, וגם דעתם לעושה שמ"ו, ואף על פי שמשתתפין שם שמים ודבר אחר, לא אשכחן דאסור לגרום אחרים לשתף, ומשום ל"ע ליכא, דלא הוזהרו ב"נ על כך עכ"ל. וכ"כ התוס' שם בקצת שינוי. וכ' הפל"ח, לא אשכחן כו', דבקרא לא משמע אלא לגרום לזכור עכו"ם בלא שיתוף שם שמים ע"ש. (ומדברי הפל"ח שהניח ד' תוס' ורא"ש בקושיא מהא דע"ז ד"ו, מוכח דלא ס"ל הך חילוקא של הנוב"י הנ"ל, דלנב"י לק"מ).

ולכאורה מה יענו התוס' ורא"ש להא דרב תחליפא דיום א' לר"י לעולם אסור, כמו שהק' הפל"ח. וי"ל דס"ל דשאני נוצרים הראשונים מנוצרים דדורות אחרונים שכבר נפקחו עיניהם קצת לבלתי האמין בקדשים שלהם כח אלקות, ובימי הש"ס היו עוד אדוקים באמונתם הכוזבת, לז"א יום א' כו', משא"כ בזה"ז. ועכצ"ל כן גם לדעת החת"ס הנ"ל, דהרי כ' דלענין אזיל ומודה לאו עובדי עבודה זרה הן, א"כ אמאי יום א' לעולם אסור, אע"כ שאני נוצרים הראשונים. ולפ"ז קו' הפלפולא חריפתא מיושב, דאין להקשות מזמן הש"ס על זמן התוס' ורא"ש…

פירות הנושרין מכל הדברים הנאמרים, דיש מקום לצדד זכות על המקילים בכגון זה, ומכ"ש על הרבנים יראי ה' שאין מוחין בדבר. ומ"מ מי שיראת ה' נוגע בלבו וקדושת ישראל יקרה בעיניהם, יסיר השקוצים האלה מביתו ולא ישתכר בזה, ועל כגון י"ל כמ"ש התוס' בנדרים שם "והמונע יצליח" ע"ש".

דברי יציב

בשו"ת דברי יציב יו"ד מה, נשאל אם מותר למכור צלבים לנוצרים. ותחילה האריך לדון אם הצלב נעשה לנוי או לפולחן, ואחר כך דן מצד גדרי 'תרי עברי דנהרא', והחמיר בזה לחשוש שגם כשיותר קשה להשיג את הצלב בחנויות אחרות וכדומה זה נחשב כ'תרי עברי דנהרא', וגם מצד תורת הקבלה יש בזה בעייתיות גדולה. לכן סיכם למעשה שלא ראוי לסחור בהם:

"באיסור מכירת צלמים

ב"ה, מחנה שאה"פ וואדבורן ניו יורק, י"ט תמוז תשמ"א

נשאלתי ע"ד חנות למכירת תכשיטים, אם מותר למכור צורת שתי וערב.

א) הנה ברמ"א יו"ד סי' קמ"א ס"א, דצורות שתי וערב שמשתחוים להם דינו כדין צלם ואסור בלא ביטול, אבל אותן שתולין בצואר לזכרון לא מקרי צלם ומותר, עכ"ל. וצל"ב הך דלזכרון ומה הגדר בזה. ומקורו בב"י מהמרדכי בשם ראבי"ה, והוא בראבי"ה הנדמ"ח הל' ע"ז סי' אלף ונ"א וז"ל, וצורות צלמים שיש לחוש שעובדים וכו' אסורים מספק, וכן ש"ו שהשתחוו בו לזכרון התלוי, אבל מה שתולין ש"ו בצואריהן לזכרון שבאו מטעותם לא מחמרינן בהו עכ"ל, וצ"ב כוונתו.

וראיתי בשו"ת בתי כהונה ח"א סי' י"ג [דף נ"ט טור ד'] שכתב לבאר דברי הראבי"ה לזכרון שבאו מטעותם, כלומר שאין עיקר מה שעושין משום זכרון עצמו אלא כל הכוונה הוא להתיחס אל התלוי, וזה ספר יוחסין הוא להם להורות כי הם באים מכת המאמינים באותו האיש שטעו בו, לא מחמרינן בהו לחוש שמא השתחוו לו הואיל ואין הכוונה בו לזכר התלוי ממש וכו' עיין שם. ולהלן שם [דף ס' טור ב' בד"ה ואם כנים], שלבו מהסס בעיקר מ"ש בדינו של ראבי"ה וכו' כי יפה כח הדוחה לדחות דלא מיירי אלא בידוע וברור שאין תולין אותו בצואר אלא לכונה זו וכו'. מיהו אנן בדידן אין לנו בזה שום ידיעה, והו"ל כסתם, ובמקומות הללו אומרים בבריא שדרכם להשתחוות לש"ו וכו' עיין שם מה שהאריך בזה.

ובש"ך סק"ו (כפי הלשון בדפוסים הישנים ובדפוס וילנא שינו מיראת הצנזור, ועיין שואל ומשיב מהדו"ק ח"ג סי' ע"א), דמה שהתיר רמ"א היינו בידוע שלא השתחוה לו, הא לאו הכי לא גרע מאם מצא כלים שעליהם צורת עכו"ם וכו' דכיון שדרך לעבוד אותה הצורה חיישינן שמא נעבדו הכלים כדלקמן ס"ג, וה"נ איכא למיחש להכי וכו', והביא מהר"ן פרק כל הצלמים שכתב הרשב"א דבזמה"ז שחוקקים בכלים ומציירים בהם ש"ו ודמות מניקה אף המוצא אותם הכלים אסורים ע"כ, וצל"ע שאפשר שאין עובדים היום לצורות הללו אלא לזכר בעלמא עושין אותם עכ"ל הר"ן וכו'. וראוי להחמיר בספק איסור תורה, וסיים הש"ך דאפשר בש"ו עצמו כיון שדרך שמשתחוים לו לכ"ע אסור עיין שם, וכן בד"מ הארוך הביא דברי הרשב"א והרי"ו. ובשו"ת בית שלמה יו"ד סי' קצ"ד בביאור כוונת הש"ך דמדמי לה לצורות שבכלים הנמצאות, כי באותן הידועים שתולין בצואר לזכרון נמי ליכא לספוקי בהו דנעשו מתחלה לשם ע"א כיון דעשייתן מוכח עליהם דנעשו לתלות בצואר לזכרון, רק שיש חשש שמא השתחוה להם אח"כ, ושהוי ספק דאורייתא אם נעבד עיין שם באריכות. וע"ע בשו"ת מהרי"א אסאד יו"ד סי' קע"ז.

ולפענ"ד היה נראה דמ"ש הראבי"ה והרמ"א לזכרון, הכוונה שקיבלה כמזכרת ידידות, או שקנאה באיזה מקום שביקר שם למזכרת וכיו"ב, ובכה"ג דייקא מותר כיון שאין הכוונה לע"ז כלל, משא"כ כשתולה כדי להתיחס אל התלוי כיון דסו"ס תכליתו בזה להראות שמאמין בע"ז או ששייך לכת המאמינים אפשר שיש בזה צד איסור, ובפרט שיש סברא לומר שדעתו ג"כ להשתחוות לצורה זו במקרה ולא תזדמן לו צורה גדולה. [ועיין שו"ת מאורי אור (חלק קן טהור דף נ"א ע"א) מ"ש דיש להזהיר הקונים אותם שבצואר שישבר הגוי תחלה לבטלם משום שידוע שבשעת אכילה ושינה משתמשים בנישוק ופילול, ואולי בימי הרב לא נהגו רק לזכרון עיין שם]…

ד) ויש לדון בזה גם משום לפני עור, דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודת ע"ז כמבואר בטושו"ע יו"ד ריש סי' קנ"א, וברמ"א שם בסעיף א' די"א דוקא אם אין להם אחרים כיו"ב או שלא יוכלו לקנות במקו"א וכו' ויש מחמירין ונהגו להקל כסברא הראשונה וכל בעל נפש יחמיר לעצמו. ובפת"ש סק"ב מתשו' אמונת שמואל סי' י"ד דאין היתר זה ברור אצלו, דבגמ' אמרו נ"מ היכא דיש לו בהמה אחרת ולא אמרו היכא דיכול לקנות בהמה אחרת וכו' עיין שם. ולפענ"ד להעיר עוד דבכה"ג שצריך לטרוח ולילך למקום אחר, ובפרט כשיותר נוח לו לקנות אצלו מחמת המחיר וכדו', הוה ג"כ כתרי עברי דנהרא ודו"ק.

ונהניתי שמצאתי בחתן סופר בכללי לפני עור אות ז' [ח"ב שער המקנה והקנין דף קל"ח טור ד'] שנסתפק בזה כשיכול ליקחו במקום אחר והאחר מייקר לו השער או שיש טורח הרבה בדבר, ומפשטות לשון הש"ס דנקט תרי עברי דנהרא דוקא, ובאות ח' שם מה שצידד לאסור בזה עיין שם. ולפענ"ד הא גם בתרי עברי יכול לעבור את הנהר ע"י גשר או ספינה אלא שצריך להתאמץ ולטרוח, והכי נמי בזה ודו"ק.

ויעויין בשו"ת מהרי"א אסאד יו"ד סי' קע"ז [בד"ה הנה כבר העליתי] מ"ש בהיש מחמירין שברמ"א דרש"י ותוס' פליגי בזה בקידושין נ"ו ע"א [תוד"ה אבל], שהתוס' הקשו על רש"י מאי לפני עור איכא הכא הלא אם לא יקח ממנו יקח מאדם אחר וכו', וכתב המקנה ביישוב דעת רש"י דס"ל דהא דנקט תרי עברי דנהרא היינו לאפוקי אם היה יכול ליקח זה הדבר בעצמו, אבל אם הוא בענין שאם לא יתן לו זה יכול להגיע ע"י אחר או שהוא יכול למצוא במקום אחר, מ"מ כיון שזה הדבר עצמו אינו מגיע לו בעצמו חייב משום לפני עור, ופשיטא דהיש מחמירין ברמ"א הוא דעת רש"י וצ"ע על הש"ך והאמונת שמואל וכו' עיין שם. וע"ע בשד"ח מערכת הוא"ו כלל כ"ו אות ו' שהביא מהמכתם לדוד, דדוקא בדבר של הנישט הוא דבעינן תרי עברי דנהרי, אבל היכא דהמושיט יהיב ליה מדיליה עובר בלפ"ע בכל אופן עיין שם. וא"כ בנ"ד שמוכר לו הצלמים שלו ודאי דקאי בלפני עור ודו"ק.

וזאת תורת העולה מן האמור, שמכמה טעמי אין ראוי לסחור בצורת ש"ו, ויש בזה גם משום 'אל תפנו אל האלילים' בשבת קמ"ט ע"א, וברמב"ם פ"ב מע"ז ה"ב ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור וכו', ובשו"ע יו"ד סי' קמ"ב סעיף ט"ו מדין איסור הנאה.

וידוע ג"כ חומר הדבר בפנימיות, ובהנהגות להרה"ק מוהרי"מ מזלאטשוב זי"ע לא יסתכל בשום צלם וע"ז כי אין מקבלין תפלתו ארבעים יום, עכ"ל. וזה שמבקשים על פרנסה בהיתר ולא באיסור, היינו שלא נזדקק לסחור בדבר האסור [ועיין שו"ת חתם סופר או"ח סו"ס נ"ט]. ושומר נפשו ירחק מזה, ובפרט בדורנו זה שהפרוץ מרובה על העומד והכפירה ומינות מתפשטת והולכת והאפקורסים והרפורמיים למיניהם מתרבים בעוה"ר, שאין מן הראוי להכניס עצמו בפירצה דחוקה בזה, ולנזהר שלומים יותן כמי נהר.

אחרי כותבי הראו לי במהרש"ם ח"ד סי' י"ב מ"ש בזה עיין שם.

השי"ת יאיר עיני בתוה"ק ולזכות לכוין לאמיתו של תורה ללמוד וללמד לשמור ולעשות בזכות אבוה"ק זי"ע ועכ"י. המצפה לישועה קרובה מאד בב"א".

מלמדך להועיל

בשו"ת מלמדך להועיל (לרב אברהם מלמד, בן ימינו) א, כו יו"ד י, נשאל אם מותר לייצר ולמכור צלבים, והשיב שאין לסחור בצורות אלו כלל. ואת הצלבים הגדולים שקרוב לוודאי שקונים אותם כדי לעובדם אסור מדינא למכור:

"שאלה: בענין ייצור צלבים ושיבוצם באבנים יקרות, האם מותר ליהודי לייצר, למכור ולהציג בחנותו צלבים שתי וערב, וגם לקנות זהב מנוצרים ולאו דוקא רק צלבים. הצלבים שמיוצרים לרוב הם עם דיוקן של הצלוב. ההיתר היום נח על דברי רב בבלגיה שהתיר לייצר צלבים ולשבצם באבנים יקרות, והוא נשען על תשובה מאתר הלכה יומית (בו מוצגים מפסקי מרן שליט"א)…

תשובה: תשובה בקצרה מיום כ' אלול תשע"א, אין לסחור בצורות אלו, וכל שכן שלייצר אותם נכנס באיסורי תורה של "אלוהי מסכה לא תעשה לך". וגם לקנות מהם זהב אין היתר אלא אם כן הגוי ביטל את הצורות, וכמו שפסק בשו"ת אבקת רוכל בסי' סח לאסור. וצורות שתי וערב גדולים שקרוב לודאי שיגיע לכנסיה שלהם, הוי עבודה זרה ממש, ואסור לייצר ולמכור זאת".

מכירת עץ אשוח[5]

מעין אומר

בשו"ת מעין אומר ה, ג, כתב שהרב עובדיה נשאל על מכירת עצי אשוח לנוצרים שקונים אותו ליום אידם, וכתב שאין למכור להם (אך עי' להלן שבהערה באר שהבין שזה לא ממש אסור אלא לא ראוי):

"שאלה: האם מותר למכור עצי אשוח לנוצרים שקונים זאת לכבוד יום אידם?

תשובה: מו"ר נר"ו ענה בצורת של שלילת הדבר".

 

ובהערה ג שם פרט את הסוגיה של מסחר ביום אידם וכתב שהשו"ע והרמ"א קמח, יב, הסכימו שכיום מדינא זה מותר כיוון שאינם אדוקים, וכן משום איבה, אלא שכשאין חשש איבה "כל בעל נפש יחמיר להתרחק מזה". אחר כך דן מצד השיתוף, והביא את מחלוקת האחרונים בעניין, וסיכם ביחס לדעת הרב עובדיה בעניין זה:

"מכל מקום חזינן שמו"ר נר"ו לא חתך בבירור אם דינם כעובדי עבודה זרה או לא". בהמשך הביא את היבי"א הנ"ל לגבי מכירת בגד כמורה לכומר, ואחר כך דן מעוד כמה צדדים, וסיים: "והבנתי שלדעת מו"ר נר"ו כאן, זה יותר 'אין ראוי' מאשר 'אסור'".

מכירת מים או מי הירדן להטבלה

רבנו ירוחם (מכירת מים ל'גלחים')

רבינו ירוחם (תא"ו יז, ה) כותב שאם הגוי מבקש מים לצורכי הטבלה או הזאה, אסור לתת לו. ורק אם מבקש סתם – מותר:

"נ"ל מכאן כי הגלחין הקטנים המבקשין מים בבית שום יהודי, ואומרים בפירוש שרוצין אותם לשום ברהטים של ע"ז לטבול בהן בשמשמדין או בשביל מים טמאים לזרוק על פני בני אדם, כי אסור ליתנם להם. זולתי אם בקשו סתם מים. וכן הזהרתי לאנשי ביתי שלא ליתנם להם כשמבקשין אותו לדלות מבורי".

והובא בבית יוסף יו"ד קנא, א.

וכן פסק הרמ"א יו"ד קנא, א:

"אסור למכור לעובד כוכבים מים, כשיודעים שרוצה לעשות מהם מים להטביל".

כנסת הגדולה

הכנסת הגדולה יו"ד קנא הגב"י ה, הביא את דברי רבנו ירוחם הללו, והוסיף שגם אם הגוי לא מזכיר בפירוש שרוצה את המים לשם פולחן נוצרי, אם ברור שלכך כוונתו – אסור לתת לו:

"ויראה, דמה שהתיר להם לדלות להם מים סתם, היינו שיש להסתפק שמא אינן צריכין אותם לצורך עבודה זרה, אבל אם ידוע בודאי שצריכין לעבודה זרה אלא שמערימין שלא לזכור לעבודה זרה – אסור, דהוה ליה כגוי שמחזר על דברים המיוחדים לעבודה זרה, ומערים לכלול דברים אחרים, שאסור למכרם לו. ויש לחלק".

בנין אב

בשו"ת בנין אב לה, כתב הרב אליהו בקשי דורון תשובה לשאלה שנשאל אודות מכירת מים לנוצרים עבור שימוש פולחני של הטבלה וכדומה. תחילה הוא קובע שמכירה כזו נחשבת למכירה שברור שתיועד לשימוש פולחני, ומצד זה יש לאוסרה. לאחר מכן דן בגדרי 'תרי עברי דנהרא', ומתחילה רצה לומר שזה לא תרי עברי דנהרא, כי כל מי שרוצה יכול לבוא לירדן ולקחת מים, אך אחר כך הביא את המחלוקת האם להלכה מותר לגרום לגוי לעבור איסור גם ב'חד עברא דנהרא', והוסיף שגם הרמ"א היקל רק מחמת חשש איבה ומשום חיי נפש. אך בארץ ישראל אין כ"כ מקום להתיר זאת. כמו כן האריך להוכיח שכאשר הישראל הוא זה שיוזם את מכירת המים לגוי, כלומר הוא משווק ומפרסם כדי שיקנו ממנו, ולא שנעתר לבקשת הגוי לקנות, הרי זה כת'רי עברי דנהרא' ואסור מהתורה. והוסיף עוד צדדים שונים לאיסור, ולמסקנה אסר זאת:

"נשאלתי על ידי אחד מתושבי עירנו, סוחר שחיפש להשקיע כספים במפעל מבטיח. הוצעה לו שותפות במפעל שיווק "מי ירדן" באריזות נאות. המים יימכרו לנוצרים המאמינים בסגולת המים, והמפעל המקומי יארוז וישווק את המים מבלי כל תוספת. במפעל יהיה פיקוח של כומר המאשר שהמים מי הירדן. אבל לא יעשה במים כל מעשה הפוסל את המים. סקר שווקים שנעשה לבדיקת כדאיות המוצר, מבטיח הצלחה מסחרית, וגורמים ממשלתיים מוכנים לתת ליוזמים הלוואות גדולות בתנאים נדירים. כך שיש בשותפות של הסוחר הזדמנות מיוחדת להשקיע כספים בתנאים מבטיחים ונדירים. על כן בא בשאלה אם מותר לו להכנס לעסקא זו, ואם לאו, אם מותר להשקיע כספים כשותף שאינו פעיל עם נכרים שינהלו את המפעל. בשיחה עם הסוחר שהוא יהודי שומר תורה ומצוות, שכנעתי אותו שגם אם יש היתר לעסקא, ודאי שאין עסקא זו מכובדת ורצויה, ובעל נפש יש לו להחמיר ולהתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. המשביע לכל חי רצון ימציא לו פרנסתו בחן ובחסד ולא על ידי גרמא דעכו"ם. ואכן השואל הוכיח שבעל נפש הוא, ולמרות הפיתויים הכלכליים הגדולים החליט בנפשו שלא להכנס לעסקא ולא לחפש היתרים בנדון.

מאחר והעסקא כבר נבחנה על ידי הגורמים הכלכליים, ומחפשים משקיע כדי לבצעה, דנתי בדבר להלכה ולא למעשה. אם יבוא יהודי שאינו בעל נפש ולא ירצה להחמיר על עצמו, אם מותר לו משורת הדין להכנס לשותפות לפתיחת המפעל. וכן יש לדון אם מותר לעודד מפעל זה על ידי מתן הלוואות ממשלתיות. האם נכון לנצל א מי הירדן כנכס כלכלי, ובדרך היתר לבסס את כלכלת המדינה, או שאין לעודד מפעל שמטרתו ורווחיו הם מעבודה זרה ומשמשיה. ונראה לברר שאלה זו מכמה פנים:

א. אם במים הנמכרים לנכרים יש איסור משום תשמישי עבודה זרה.

ב. אם יש במכירה משום איסור 'לפני עור' מדאורייתא.

ג. אם יש במכירה משום איסור מסייע ידי עוברי עבירה מדרבנן.

ד. אם מכירה בצורה סיטונאית לנכרי סוחר יש משום 'לפני עור'.

ה. אם יש בפיתוח המפעל משום רוצה בקיומה של העבודה זרה.

ו. אם יש בשיווק המוצר, אריזתו והפצתו משום מהנה עבודה זרה ומכבדיה.

ז. אם יש באריזת המים משום 'לא תחנם'.

א. אם אסור למכור מים המיועדים לעבודה זרה.

בשו"ע יו"ד סימן קנ"א מהלכות עבודת כוכבים סק"א פסק מרן… והגהות הרמ"א שם הוסיף "אסור למכור לעובד כוכבים מים כשיודעים שרוצה לעשות מהם מים להטביל". מבואר ברמ"א שמים, אע"פ שאינם מיוחדים לעבודה זרה, אם יודעים שלוקחים אותם לעבודה זרה, גם אם לא פירש הלוקח – אסור למכור. וכן כתב בכנסת הגדולה בהגהת בית יוסף סימן ה'… ואם כן בנדון דידן שמי הירדן ישווקו בחתימת כומר, הוי כפירש לעבודה זרה ואסור למכור להם. ואף על פי שלא כל המים שימכרו, אכן ישמשו לעבודה זרה, כדוגמת מה שהביא הרמ"א להטביל בהם וכדומה, וכנראה חלק ניכר יימכר כסגולה למרפא, כמזכרות וכדומה, על כל פנים כיון שעצם המוצר נמכר במיוחד לעבודה זרה, גם אם לא ישמש לעבודה זרה אסורה המכירה. וראיה לדבר מדברי הגמ' בעבודה זרה י"ד, ב'… ומבואר שכל שפירש שקונה שהחפץ לעבודה זרה – אסור בכל ענין. לאור האמור, מי הירדן באשור כומר הם מצרך המיוחד לעבודה זרה ואסור לישראל למכור לנוכרי.

ב. אם יש במכירה משום לפני עור לא תתן מכשול, ומשום מסייע מדרבנן

הטעם שאסור למכור דברים המיוחדים לעבודה זרה לנכרי, הוא משום שעובר ב'לפני עור לא תתן מכשול', שהנכרי מצווה שלא לעבוד עבודה זרה, והמוכר לו מכשילו באיסור. ומבואר בעבודה זרה דף ו' שאִסור לפני עור מדאורייתא, הוא רק דקאי בתרי עברי דנהרא, שהנכשל אינו יכול לעבור על האיסור מבלעדי המכשיל. וכמבואר בגמ' שאם אית לי הבהמה אחריתי אין במכירת בהמה לנכרי משום 'לפני עור'. ואם כן בנדון דידן שהנכרי יכול לקחת בעצמו מי הירדן, ואין מי שימנע בעדו, וגם כיום שאין מפעל מיוחד המשווק מים, באים הגויים ולוקחים המים כאוות נפשם. ויש אף שמסתחרים בהם. אם כן אין כאן תרי עברי דנהרא, ואין איסור לפני עור מדאורייא.

ואמנם נחלקו הראשונים אם בלא קאי בתרי עברי דנהרא יש איסור לסייע מדרבנן, וכתב הרמ"א בסימן קנ"א שם, וזו לשונו… מקור סברת האוסרים הוא מדברי התוס' בשבת דף ג', שכתבו שאף דקאי שלא בתרי עברי דנהרא, נהי דאין איסור לפני עור מהתורה, אסור לסייע בעבירה מדרבנן. ואילו דעת המתירים היא כדברי התוס' בע"ז דף ו', שכתבו שאי קאי שלא בתרי עברי דנהרא, מותר לתת למומרים נבלות וטריפות. ומבואר שאפילו איסור מדרבנן ליכא. והנה הש"ך יישב דברי התוס' וכתב שאין כאן שני דעות, אלא שבשבת מיירי בישראל, ואף שאין איסור 'לפני עור', אם יכול לעשות האיסור בעצמו, מכל מקום אסור לסייע לישראל לעבור עבירה, שהרי מצווין להפרישו, והרי הוא בכלל ערבות, ועל כן אסור בכל ענין לסייע לידי עוברי עבירה. ואילו התוס' בעבודה זרה מיירי במומרים ובעכו"ם שאין מצווים להפרישו, ועל כן אין איסור לסייע לו בעבירה, אלא אם כן קאי בתרי עברי דנהרא. ורבים הפוסקים הסוברים כהש"ך, והביאו סמוכין לדבריו מדברי הריטב"א בעבודה זרה שכתב שאסור לסייע לחבירו בעבירה. ומבואר שרק בישראל אסור לסייע ולא בעכו"ם. אולם בברכי יוסף חולק על הש"ך בזה, והוכיח מהגמ' בנדרים ומדברי הרמב"ם בשביעית, שגם לעכו"ם אסור לסייע בעבירה מדרבנן. על כל פנים גם אם נאמר כדעת הרמ"א, ששני דעות הם, הרי כתב הרמ"א שהמנהג להקל כסברא ראשונה, ורק בעל נפש יחמיר על עצמו.

וראיתי שמטעם זה הקלו האחרונים במסחר במוצרי עכו"ם, בתשובה מאהבה חלק ג' סימן שמ"ט נשאל על מנהג היהודים בארץ תגרמה, שמוכרים מנורות שמאירים העכו"ם לפני האליל, והמה משמשי עבודה זרה. דעת השואל לאסור כיון שידוע לנו שהם משמשים לעבודה זרה, והמחבר שם דחה דבריו מטעם הרמ"א, כיון שנמצא כאלו המנורות במקומות אחרים, ואין בזה משום לפני עור ומסייע. בשו"ת כתב סופר סימן פ"ג דן על מכירת שעווה ומיני קטורת לגויים לפני יום אידם, לאחר שהאריך בענינים אלו כתב על דברי הרמ"א שהזכרנו: ומה שכתב בעל נפש יחמיר על עצמו, משום דלדעתו איכא פלוגתא בין הראשונים גבי נכרי גם כן, ורבו האוסרים ונהגו להקל. לכן כתב בעל נפש יחמיר. אבל לפי דעת הש"ך ולפי עניות דעתנו, בנכרי כולי עלמא שווים דליכא איסור מסייע. כהאי גוונא אפילו בעל נפש אין צריך להחמיר, דאין מקום להחמיר במקום שכל הדעות שוות. וכן נסמך על מנהג זה כהרמ"א בחוות יאיר סימן קפ"ה, והובאו דבריו בפתחי תשובה. ועיין בשו"ת ידי יצחק, שמצדד להתיר מטעם זה לסחר בספרי תפילתם, כיוון שיש בלאו הכי סוחרים אחרים שמוכרים הספרים, ומטעם זה התיר בדיעבד ב"מנחת אליעזר" לסחור בתמונות אליל, ואף לתקן להם מסגרות משום שיכולים להיעשות על ידי סוחר אחר.

וכן הביא השדי חמד שהתיר ב"יד המלך" לתקן ספרים קרועים של עכו"ם, אף שידוע שהם ספרים שמזמרים מתוכם לעבודה זרה, מטעם דאיכא אומנים אחרים. אולם הביא השדי חמד גם דעות האוסרים בזה, והם החיד"א בשיורי ברכה סי' קנ"א שדעתו להחמיר, וכתב שם שכן נראה מדברי הבאר שבע. ואכן מרן הב"י לא הזכיר כלל ההיתר. וכתב שם השדי חמד שמה שכתב הרמ"א נהגו להקל בזה, אינו אלא במקומו. והביא ראיה מדברי שו"ת שמן המשחה שדן בזה, ומשמע בתשובה שבמקומו לא נהגו להקל כרמ"א. לפי זה על אף כל דברי האחרונים שהקילו בכגון דא כדברי מנהג הרמ"א, יש לדון אם היום יש להקל בדבר בארץ ישראל. דהנה כבר הזכיר הרמ"א דעת האוסרים, וכתב הכתב סופר דאף שרוב הראשונים אסרו מדין מסייע, פשט המנהג להקל, ומסתבר שהמנהג להקל פשט במקום שדרו בין העכו"ם, וסניף ההיתר היה משום איבה כמבואר בפוסקים. וכן כיוון שהיהודים היו במיעוט, ופרנסתם היתה תלויה בעכו"ם, נהגו כמתירים, כפי שהביא הטור בסימן זה גבי מכירת בהמה גסה לעכו"ם, וזו לשונו "והאידנא שמעט יהודים דרים במקום אחד, ואי לא מזדבני לנכרי איכא פסידא – הכל שרי". ואם כן אין מנהג זה מתיר במקום שאין חשש איבה, ואין מסחר זה הכרחי כלל ועיקר. בפרט בארץ דרובה ישראל. ואין לנו עדות שגם בישראל פשט המנהג להקל.

ועוד נראה, שבנדון דידן מיקרי תרי עברי דנהרא, ויש סברא לאסור מדאורייתא משום 'לפני עור', ולא רק מדין מסייע מדרבנן, שהרי בנדון דידן לא העכו"ם מבקש לקנות את המוצר כתשמיש עבודה זרה. המפעל הישראלי הוא המציע למכירה אתא המוצר כתשמיש עבודה זרה. וראיתי לשדי חמד שהביא בשם המכתב לדוד לר' דוד חסאן, דמה שאמרה הגמ' ד'לפני עור' הוא דוקא בתרי עברי דנהרא, מיירי כשהנזיר שואל מהמושיט שיושיט לו כוס יין, וכן שאר איסורים. אבל אם הנכשל לא מבקש, והמציע לו הוא המכשול – גם שלא בתרי עברי דנהרא יעבור על 'לפני עור לא תתן מכשול', שהרי סוף סוף הוא שהביא את העבירה. ועיין שם שיישב בזה דברי הרמב"ם בנזירות וכלאים, שכתב שהמלביש כלאים עובר ב'לפני עור', ולא כתב ההיתר בתרי עברי דנהרא. ואם כן בנדון דידן שהיוזמה באה מצד בעלי המפעל הישראלים, והם המציעים את החפץ כמוצר עבודה זרה, יש בזה איסור מן התורה לסברא זו.

ועוד יש להוסיף סברת האחרונים שדוקא אם ימצא האיסור באותם תנאים ממש, לא יעבור המוכר ב'לפני עור לא תתן מכשול'. אבל אם אצל המוכר הישראלי התנאים יותר טובים, מיקרי תרי עברי דנהרא. ועיין בחוות יאיר שכתב שאם הישראל מוכר בהקפה, אף שיכול הנכרי להשיג האיסור, אם אינו יכול להשיגו בהקפה – הוי לפני עור דאורייתא. וכן כתב סברא זו בכתב סופר בסימן פ"ג שם, דכל שיש לגוי סיבה לקנות דוקא מהישראל, מיקרי תרי עברי דנהרא והישראל עובר ב'לפני עור'. אם כן בנדון דידן שמטרת המפעל לשווק המוצר בצורה יפה באריזות ובדרכי שווק משוכללים, מיקרי תרי עברי דנהרא, שהרי בתנאים אלה אין לעכו"ם להשיג את מי הירדן. וראיתי בחזון איש בהלכות עבודת כוכבים סימן ס"ב ס"ק י"ב, שהגדיר היטב את ההיתר והאיסור בתרי עברי דנהרא, וזו לשונו: "ונראה שכל שגורם העבירה ודאי אסור משום 'לפני עור'… וכן אם יש לו בהמה לדידיה, וידענו שחס עליה ולא יקריבה, חשיב כלית לה (ואסור למכור לו בהמה), ואע"ג שיש לו היכולת מבלעדי הישראל, כיון שסוף סוף ישראל גרם העבירה", עכ"ל. והוא הדין בנדון דידן, מה שהעכו"ם יכולים להשיג מי הירדן לבד מבלעדי הישראל, אינו מתיר, שהרי סוף סוף ישראל עם פיתוח המפעל יגבירו את השימוש במי הירדן על ידי תעמולה ואריזה יפה, והם הגורמים לאסור, ואם כן יש בזה איסור מן התורה של 'לפני עור לא תתן מכשול'. ואין הנדון דומה לדברי האחרונים שהבאנו שהתירו סחר בלבונה, במנורות ובספרי העכו"ם, מטעם המנהג כרמ"א, דשם מיירי שעיקר המסחר אינו בנוי על צרכי העכו"ם ולא הישראל מייצר המוצר כתשמיש עכו"ם, והישראל לא מציע ולא משכנע לקנות המוצר כשתמיש עכו"ם. על כן אם בלאו הכי יש לגוי המוצר לקנות במקום אחר – מותר משום דלא הוי בתרי עברי דנהרא…

סיכום: מכל הנ"ל נראה שאין להשתתף במפעל המשווק מי הירדן לנכרים, משום ששווק המים בצורה חדשה ובדרכי שווק חדשים בתנאים נוחים יש איסור 'לפני עור' מדאורייתא. ואין כאן תרי עברי דנהרא. ועוד משום שההצעה באה על ידי ישראל, והוא גורם האיסור. אין היתר לשווק הסחורה לסיטונאי עכו"ם, משום החשש שהעכו"ם יחזור וימכור הסחורה לסוחרים ישראלים כסברת הטו"ז. כמו כן לדעת התוס' במוצר גמור לעבודה זרה אין היתר של 'לפני דלפני'. יצירת המוצר לשם עבודה זרה לכתחילה יש בה משום רוצה בקיומו של עכו"ם. ואסור לייצר לכתחילה תכשיטין ותשמישים לשם עכו"ם. וכן בעצם האריזה ויפוי המוצר יש לדע הרמב"ם משום 'לא תחנם' – לא תתן להם חן. כל ההיתרים שנאמרו לדעת הרמ"א הוי רק במקום שנהגו להקל, ונראה שבארץ לא פשט המנהג להקל משום שאין סיבה להקל בנדון במקום שרובם ישראל".

במראה הבזק (מכירת צלבים ו"מים קדושים")

בשו"ת במראה הבזק ז, סו, שאלה מאוהיו על בחור שהתחזק בדרכי התורה, ורצה להיפטר מאובייקטים נוצריים שהיו ברשותו, כגון צלבים ו"מים קדושים", ושאל אם זה מותר. תשובתם שאם זה עבור כומר שישתמש בזה בעצמו – מח' שו"ע ורמ"א, וגם הרמ"א כתב 'בעל נפש יחמיר לעצמו'. אם זה עבור סוחר – מותר:

"שאלה: אחד הבחורים בקהילתנו מתחזק והולך ברוך ה'. לאחרונה פתח גם בתהליכי עלייה ארצה. הוא הגיע אלי ושאלתו בידו, האם מותר לו למכור דרך האינטרנט "מוצרי דת" כגון צלבים או "מים קדושים" לנוצרים?

תשובה:

א. ההלכה במקרה זה תלויה במחלוקת הפוסקים, כאשר המחבר אוסר והרמ"א מתיר מצד המנהג, ומסיים "וכל בעל נפש יחמיר לעצמו". לדעת המחבר, אין חילוק בין מוכר משל עצמו לבין מתווך עבור אחרים.

ב. אם הוא מוכר לסוחר, אין כאן איסור אף לדעת המחבר, ובלבד שהמוכר השני לא יהיה יהודי. כמו כן, אם הוא מוכר בכמויות גדולות, שניכר שהקונה אינו קונה אלא לסחורה, אף שאין ידוע לו שהוא סוחר – מותר".

אהלי שם

מנגד, בספר אהלי שם יו"ד ד, קנא, כתב שאין איסור גמור למכור מים מהירדן או מבית לחם לנוצרים, מכיוון שיכולים להשיג זאת בעצמם, אך "בודאי כל בעל נפש יחמיר לעצמו, ומונע מזה יצליח, ויש להתרחק מהדברים הללו".

"יש אומרים, הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתה, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו, או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר. והנה יש שלוקחים מים מהירדן ומבית לחם, ושמים אותם בבקבוקים והכומר מעיד שהמים האלו הם מהירדן, ומוכרים אותם לארצות הנוצרים. והם סמכו על הרמ"א הזה, שיכולים לקנות במקום אחר, ויש אחרים כיוצא בזה. וגם שהמים הם משמשים כמו סמל ולא עבודה זרה ממש. אמנם בודאי כל בעל נפש יחמיר לעצמו ומונע מזה יצליח, ויש להתרחק מהדברים הללו".

מכירת ריהוט לכנסייה

ליד המעיין (מכירת ריהוט לכנסייה)

בספר 'ליד המעיין' (לרב מרדכי הכהן, נולד בשנת התרס"ז [1906], ירושלים), נשאל על מכירת ריהוט לכנסייה, וכתב שאם מדובר על הבמה, המזבח או אמבט הטבילה – כיוון שאלו תשמישי עבודה זרה – אסור למכור להם.[6] אך אם זה ספסלים וכדומה, אפשר להקל כרמ"א שאם יכולים להשיג במקום אחר מותר למכור להם. ועוד צירף טעם של יישוב ארץ ישראל ואולי גם איבה (אך הסתייג מכך), וכתב שאין להחמיר בזה בכנסיות שבארץ ישראל יותר מבחוץ לארץ. גם רמז שיש הבדל בין כנסייה פרוטסטנטית לקתולית, אך לא פרש מה ההבדל לדינא:

"מכירת ריהוט לכנסיה נוצרית

אתכבד להשיב בזה למכתבך מראש חודש שבט, בנידון מכירת ריהוט לכנסיה נוצרית:

א. כבודו לא ביאר בשאלתו טיב הריהוט שמדובר בו, אם זה כולל הבמה, המזבח, אמבט טבילה וכדו', שבכגון אלה לית מאן דפליג שאסור למכור להם, שהרי אלו הם תשמישי עבודה זרה ממש. אבל הנני מניח שהמדובר הוא בסתם רהיטים, כגון כסאות וספסלים וכדומה; ושלא תשימו על אלה צורת שתי וערב.

ב. כבודו לא פירש מה טיבה של כנסיה זו, אם היא קתולית, בעלת דיוקנאות, או בפטיסטית, או פרוטסטנטית. ויש בכך, כידוע, נקפא מינה להלכה.

ג. כבודו כבר ראה את דברי רבינו הרמ"א בשולחן ערוך: "יש אומרים…".

ד. כדברי הרמ"א כאן כן דברי הלבוש, וזו לשונו: "נרות של שעוה מותר למכור לערלים ולכומרים, ומשתמשים בהם לילך לקלות לעבודה זרה בבית תפילותיהם, ואחר כך מכבין אותם. ומה שמחסרין משקלם פורעים ליהודים. אם יכולים לקנות במקום אחר מותר למכור להם כל דבר, שאין בזה משום 'ולפני עוור', וכל בעל נפש יש לו להחמיר".

ה. וכן היא דעת הרא"ש והמרדכי והטור: "אסור למכור להם לבונה, והגביע, וכן ספרי דתם". אבל שאר דברים מותר למכור להם. ועיי"ש בבדק הבית שכתב: "וכן אסור למכור להם בגדים ידועים שהם קונים לכסות בהם הבמה". וראה בארוכה דברי הש"ך בסימן קנא מק"ו.

ו. לעומת זה, דעת הר"ן ופוסקים אחרים, שגם בזה יש על כל פנים איסור דרבנן משום מסייע בידי עוברי עבירה. וכן משמע בביאור הגר"א שדעתו נוטה לדעת האוסרים.

ז. ראה בשיורי ברכה להגאון חיד"א, שמביא כמה דיעות לכאן ולכאן, לאיסור ולהיתר.

ח. כמה פוסקים אחרונים מביאים לענין שאלות דומות, ואפילו חמורות משאלתכם, את דעת הרמ"א להיתר להלכה למעשה. ראה: עיקרי הד"ט יו"ד סימן י"ג אות י"ז; סימן י"ז אות ט'; וסימן י"ט אות י"ז. שו"ת הרדב"ז ח"ג סימן רט"ו. שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סימן קנג וסימן קנד. שו"ת נהרי אפרסמון חיו"ד סימן פ"ה, סימן קי"ד וסימן קט"ז. שו"ת מהרי"ל דיסקין (ירושלים תרע"א) קונטרס אחרון ד"פ ע"א.

ט. הרי שהדבר שנוי במחלוקת ראשונים ואחרונים. אולם כבר הורה רבינו הרמ"א "ונהגו להקל כסברא הראשונה". ובני ישראל יוצאים ביד רמ"א בתשובותיהם להקל כדעתו.

י. יש לצרף כסניף להיתר, שיש בזה משום ישוב ארץ ישראל. ואולי גם הטעם "משום איבה". אם כי בטעם אחרון זה יש לפקפק, שכן אתם יכולים להשתמט מהם בתשובה שאתם עמוסים בהזמנות ואין בידכם לקבל הזמנתם.

יא. מה שהעלה כבודו סברא שבארצנו הקדושה אולי יש להחמיר טפי מבחוצה לארץ, משום קיום המצוה לעקור עבודה זרה מתוכה. לפי עניות דעתי אין תקופתנו עדיין בכלל זה, אם מנימוקים מעשיים או מדיניים. זהו חזון לאחרית הימים בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו".

מכירת פוליסת ביטוח לכמרים

ישיב יצחק

בשו"ת ישיב יצחק (לרבי יצחק שכטר, בן דורנו) יו"ד כא, נשאל האם מותר למכור פוליסת ביטוח לפקידי הוותיקן באיטליה. ופרס את הסוגיות השונות לגבי מסחר עם כמרים או נוכרים אחרים בחפצי עבודה זרה (לפני דלפני, יכול לקנות אצל אחרים, לא בטוח שהשימוש הוא עבור עבודה זרה, וכו'), ולמסקנה מסיק שאפשר להקל למכור לפקידי הוותיקן פוליסת ביטוח גם אם ידוע שזה ישמש עבור הכנסייה, וק"ו שבפועל לא ידוע אם זה ישמש לכנסייה או לצרכיהם הפרטיים, שמותר:

"בנידון שאלתך שנשאלת מסוחר אחד אם מותר לסחור עם פקידי הותיקן ברומא שבאיטליה, שמנהלים כל מיני מסחר במניות וכדו' או יש חשש דמודה או מסייע לעבודה זרה.

והנידון בסוחר בפוליסות ביטוח, דהיינו שקונה בזול ומוכר בריוח תכניות פוליסות, אי מותר לו למכור הפוליסות הנ"ל לאנשי הותיקן, ולפי הידוע שיש להם רשות וממשלה נפרדת וממלאים תפקידים שונים בעצמם, ויש להם גם משרד אוצר שמנהלים להם ענינים פיננסיים גם לצרכיהם הפרטיים. עד כאן תורף דבר השאלה.

ולכאורה לא הוי כמסייע לעבודה זרה, אפילו אם מוכר לכומרים שלהם, דיש לתלות שקונים הפוליסות לצורך אנשיהם לתכניות פנסיה וכדומה. ולכן אפילו מוכרים הפוליסה לכהני דת, מותר למכור להם".

כאן מתחיל ה'ישיב יצחק לפרט מה הדין במכירת דברים שונים הקשורים לעבודה זרה לכומרים או לסתם עובדי עבודה זרה:

"למכור לכומרים או לסתם עכו"ם ספריהם

ובכתבי מהר"י איסרלן כתב על מכירת הספרים פסולים לגלחים: איני יודע היתר אם ידוע שאותן ספרים ספרי יראתם שמהם מזמרים ועובדים לעבודה זרה כדאיתא להדיא בגמרא פרק קמא דעבודה זרה, אמנם אם אין ידוע מה הוא הספר פסול, יש להתיר, דתלינן ברוב ספרים דרוב ספריהם מספרי משפטים, ספרי רפואות וספרי חכמות תכונה ותשבורת ומוזיקא. ואפילו אם הוא יודע שספר יראתם אינו מוכרו לגלח אלא לגוי אחר, איפשר יש להתיר משום דא'לפני דלפני' לא מפקדינן, כדאיתא פרק קמא דעבודה זרה. עד כאן. וכתב בבדק הבית בטור יו"ד סי' קנ"א: עיין מה שכתבתי בבית יוסף בסוף סימן קל"ט בשם שבלי הלקט.

למכור לכומרים מלבושים ומפות לבימה שלהם

ככתב בארחות חיים: המלבושים שנעשו תחלה לשאר בני אדם, ורוצים הכומרים לשמש בהם לעבודה זרה, יש מחמירים ויש מקילים. ונראה דהם בכלל מה ששנינו: ושאר הדברים סתמן מותר ופירושן אסור, שאם אינו מזכיר בפירוש לעבודה זרה מותר. ויש מחמירים כי יש בגדים ידועים שהם קונים לכסות הבמה, הרי הן בכלל אלו הדברים ואסור למכרן לגוים, אבל בגדים שאינם נעשים אלא לכומרים המשמשים ליתנהו בזה הכלל, ומותר למכרם לכומרים. עד כאן.

למכור לגלחים קלף ודיו וקולמוס

בבדק הבית הביא דכתב מה"ר איסרלן בכתביו סימן קי"ב, שאסור למכור לגלחים קלף ודיו, ונסתפק אם מותר למכור להם קולמוסים, עיי"ש.

למכור לעכו"ם בהמות

ואפילו למכור בהמות דאסו שם בגמ', מכל מקום בזמן הזה כתבו: והאידנא נהגו היתר בכל, וכתב ר"י הטעם לפי שבימיהם היו דרים הרבה יהודים ביחד, והיו יכולים למכור זה לזה, אבל האידנא שמעט יהודים דרים במקום אחד, ואי לא מזבני לגוי איכא פסידא – שרי. וכתב בספר התרומה: אפילו לפי זה אין להתיר אלא כשנזדמנה לו, כלומר שקנאה לעצמו ונמלך למכרה, שאם לא היה יכול למכור לגוי, היה מפסיד, אבל לקנות כדי למוכרה ולהרויח בה – לא…

דבר שיש בו ספק אם מיוחד לעבודה זרה, אי מותר למכור להם

ובעיקר דין הטור סי' קנ"א דאסור למכור להם דברים המיוחדים לעבודה זרה, הט"ז שם כתב דאם הדבר מסופק אם הוא מיוחד לאליל או לדבר אחר – אזלינן לקולא… אמנם יעוין בכנסת הגדולה בהגהות הטור שמדחה ראיות הט"ז בזה. ועי' בספר פרשת הכסף על הרמב"ם פרק ט' מהלכות עבודה זרה, שהאריך טובא בדברי הט"ז והכנסת הגדולה, ומצדד לכאן ולכאן, וכתב דאי אפשר להכריע בזה ולומר דבר ברור לדינא, עיי"ש.

איסור 'לפני עור' בעכו"ם בזמן הזה אי הוי דאורייתא

הפתחי תשובה יו"ד סי' קנ"א בענין 'ולפני עור' כתב: ועי' בתשובת זקיני הפני יהושע חלק א' חלק יו"ד שכתב דאיסור 'לפני עור' דעכו"ם בזמן הזה הוא רק מדרבנן, על כן יש להקל לפעמים בשעת הדחק, עיי"ש. והביאו היד אפרים.

הא דקיימא לן דא'לפני דלפני' לא קפדינן, אי אפילו ידעינן בודאי שהראשון ימכור לעבודה זרה או רק בספק

ומה שכתב הבאר היטב מדברי הש"ס דלא חיישינן דלא אזין ומזבין לאחרינא וכו', עי' בספר מקור מים חיים שנסתפק בפירוש דברי הגהות מיימוניות במה שכתב 'אלפני דלפני לא קפדינן', אם רוצה לומר אפילו ידעינן בודאי שאותו העכו"ם ימכור לעכו"ם אחר לעבודה זרה אין אנו נזהרים בזה כלל, דהוי לפני דלפני, ואין כאן איסורא כלל, או שהפירוש בדברי הגמ' 'אלפני דלפני לא קפדינן', היינו דאין צריכין לחוש שמא ימכור אותו לעכו"ם אחר לעבודה זרה, דחששא רחוקא היא, אבל אם ידעינן בבירור שאותו עכו"ם ימכרנה לעכו"ם אחר לעבודה זרה – אנו מוזהרים בזה ואין אנו רשאין למכור אפילו לאותו עכו"ם שאין צריל לו בשביל עצמו, ועיי"ש במה שכתב בזה. והביא ראיה דאפילו אם ידעינן בודאי שזה העכו"ם ימכרנו לעכו"ם אחר לצורך עבודה זרה, מותר, דגם זה הוי 'לפני דלפני' ואין אנו מוזהרים על זה כלל, עיי"ש.

ביכול העכו"ם לקנות מאחר לצורך עבודה זרה, אי שרי למכור להם

וכתב רמ"א סי' קנ"א: יש אומרים הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דווקא אם אין להם אחרים כיוצא בו, או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר – מותר למכור להם כל דבר.

למכור לעכו"ם לבונה זכה שיכולים לקנות במקום אחר

וכתב בספר פרשת הכסף שם, דמהאי טעמא נתפשט המנהג במקומו שבעלי החניות מוכרים לעכו"ם לבונה זכה אע"פ שהדבר מפורסם שלוקחין אותן להקטיר לעבודה זרה, וההיתר הוא משום שיש הרבה בעלי חנויות עכו"ם שיכולין לקנות מהם, עיי"ש. וכן הוא בפתחי תשובה.

המורם מכל הנ"ל

אין איסור למכור להם רק דברים המיוחדים לעבודה זרה, וגם בזה אם קונה הרבה ביחד שרי, חוץ אם יש ערמה בדבר או במפרש שקונה לעבודה זרה, ובספק אם מיוחד לעבודה זרה יש פוסקים דמתירין ואפילו למכור להם בהמות בזמן הזה מותר, כמו שכתבו הפוסקים…

ובלאו הכי שיטת הפני יהושע דבעיקר איסור 'לפני עור' בזמן הזה הוי רק דרבנן, ולכן כתב דיש להקל לפעמים בשעת הדחק, ואפילו דברים המיוחדים לעבודה זרה, אם יש להם לקנות אצל אחרים, כתב הרמ"א בסי' קנ"א דמותר למכור להם כל דבר, ואפילו למכור להם ביום אידם כתב בשו"ע סי' קמ"ח דבזמן הזה יש מתירין, ועיי"ש ברמ"א. וכל שכן אי הוי לפני דלפני מותר אפילו ידעינן בודאי שימכרנו לעכו"ם לצורך עבודה זרה, כתב דשרי כמו שכתב המקור מים חיים הנ"ל. ולכן שרי למכור פוליסות ביטוח אפילו לכומרים, ובפרט דיש לומר דהוי לצרכיהם הפרטיים שרי.

תבנא לדינא

בנידון דידן מותר למכור להם פוליסות בטוח, וכל שכן דיש לומר דאין עושים המסחר לצרכי עבודה זרה רק לצרכיהם הפרטיים, ותכניות הפנסיה לעובדיהם ולפקידים, ולכן מותר למכור להם. ואפילו נותנים המעות לכהנים שלהם שרי, וכל שכן אם יש לתלות שהשכר הולך לצורך הנאתם – שרי".

חילוק בין אקטים דתיים בפני הצלב או שלא בפני הצלב

אורחותיך למדני, יורה דעה קמ

האורחותיך למדני יו"ד קמ, רוצה לחלק בין עבודה בפני הצלב, שאסורה ואסור למכור להם דברים שמסייעים לה, לבין עבודה שלא בפני הצלב שמותרת (וזה נחשב לעבודה זרה בשיתוף), ומותר למכור להם דברים שאפשר שיקריבו שלא בפני הצלב:

"וכך כתב הרמ"א בס"קמא.א. "צורת שמשתחוים לו, דינו כדין צלם ואסור בלא ביטול, אבל אותן שתולין בצואר לזכרון לא מקרי צלם ומותר." הרי שהרמ"א כיון בזה להשתי וערב כמו שפירש לנו הבתי כהונה הנ"ל בשם הראבי"ה.

ולכן לפי זה נראה שמוכרח לחלק בין אמונת השיתוף שאין בו איסור להנוכרים וכמ"ש הרמ"א בא"ח ס"קנו. הנ"ל . ובין עבודה לפני השתי וערב שבזה יש איסור של ע"ז. וכן יש להוכיח ממ"ש הש"ך בי"ד בסי' קנא. בס"ק ז שכתב הרמ"א שם "יש אומרים הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתה, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר אבל אם יכולים לקנות אחר מותר למכור להם כל דבר, ויש מחמירין, ונהגו להקל." וכתב הש"ך, "לשון דרכי משה, מיהו בזמן הזה יש להקל מטעם דמקילין השתתף עמהם עכ"ל. ר"ל כמ"ש בא"ח ס"ס קנו. דבזמן הזה מותר להשתתף עמהם שכוונתם לעושה שמים וארץ". הרי שנהגו להקל מטעם שאין איסור לשיתוף להם. אלא לכאורה זה קשה להבין, שהלא אם השתמשו במה שהם קונים לפני השתי וערב זה כע"ז ממש וכמו שכתב הרמ"א בס"קמא.א. בשם הראבי"ה, וכמבואר בהבתי כהונה, ולכן עדיין יש איסור למכור להם דברים אלו, ואין להתיר מטעם שמאמינים בהשיתוף. אלא לפי מה שביארתי שאין איסור להם לעבוד עבודתם אם זה שלא בפני השתי וערב, דברי הרמ"א אתי שפיר, שי"ל שכונתם לקנות דברים לעבודתם שלא בפני השתי וערב, ואף אם השתי וערב בבית עבודתם אם הם לא הביאו מה שקונים לפני השתי וערב עצמו בדרך עבודה, עדיין זה מותר להם. ולכן נהגו להקל בזה שי"ל שמה שהם קונים אינו לעבוד דוקא לפני השתי וערב, ועבודת השיתוף בלבד מותר. ומזה יש להוכיח שלא כהנו"ב הנ"ל שסבר שההיתר של שיתוף הוא רק לגבי שבועה, שאם תאמר כן הלא אין להתיר למכור להם מטעם זה. וכן ראיתי בהפ"ת בס"ק מז. בס"ק ב. שכתב כן, שאחר הוא הביא דברי הנו"ב והשאר אפרים והמעיל צדקה, הוא כתב "אי אפשר לומר כן בדעת הרמ"א ז"ל, דמדבריו בדרכי משה לקמן ס"קנא. המובא בש"ך ס"ק ז. מבואר להיפך ע"ש".

דעת הפני יהושע ש'לפני עור' בגויים הוא מדברי חכמים

בשו"ת פני יהושע (לרבי יהושע העשיל, נולד בשנת השל"ח [1578], מרבני פולין וליטא) א יו"ד ג, חידש שלאחר מתן תורה האיסור 'לפני עוור' ביחס לגויים הוא מדברי חכמים בלבד:

"… אשר כתב מעלת כבוד תורתו, שנשאלת… בענין מוכר תרנגולים לגוי, ויודע בו שהוא מסרסן…

הנה נכונים דבריך דוודאי רבים חולקים עליו, אבל נראה לי להקל בלאו הכי, כי נראה מדבריו כחד דמספקא כחד דמסקא ליה משום דהוי ליה איסורא דאורייתא ד'לפני עור', ואזלינן לחומרא. ואנכי לא כן עמדי, ונראה לי להוכיח דלפני עור דגוי הוא איסורא דרבנן בזמן הזה שהוא אחר מתן תורה, כמו שאכתוב לקמן. וראיה לדבר הא דמבעיא ליה לתלמודא פרק קמא דעבודה זרה, הא דאסרי חכמים לשאת ולתת עמהם לפני אידיהן משום הרווחה הוא או משום 'לפני עור', ופירש"י דמזבן ליה בהמה ומקריבה לעבודה זרה, ולא אפשיטא. וקשה, אמאי לא אפשיטא? דהא על כרחך לאו משום 'לפני עור' הוא, דאם כן הוה ליה איסורא דאורייתא, ואנן קיימא לן דאינו אלא איסור דרבנן, דהא לקמן דף י"ב קאמר 'מאי לא חשו חכמים כו' רבא אמר לא חשו חכמים ליום אידו, ופרשש"י שהוא איסור דרבנן, ורבה בר שילא אמ 'לא חשו לפני אידן', ופירש"י דאיסור קל הוא. הרי דאפילו איסור דרבנן גמור אינו, ואפילו נאמר דספק לפני עור הוא, דשמא הגוי לווקח לאכילה, מכל מקום הוה ליה ספקא דאורייתא, וספק דאורייתא קיימא לן דהוי איסור דאורייתא, אלא שמע מינה דלפני עור בגוי אינו איסור דאורייתא. וטעמא כדפירש"י התם, דהא הקב"ה עמד והתיר להן, ואינו אסור אלא שלא יעברו על ידינו. הן אמת כי יש להקשות קצת גבי תרנגול לבן דאין מוכרין להם משום 'לפני עור', ובעא רב אשי תרנגול לבן קטוע מהו וכו', ולא אפשיטא, ופסק הרא"ש ז"ל ללחומרא, אלמא משמע דדאורייתא הוא, וצריך לומר דמשום חומרא דעבודה זרה פסק לחומרא אפילו אי הוי דרבנן…

ועל פי מה שכתבנו עתה היה נראה דשוב אין צורך לחלק בין לפני עור דגוי או דישראל, דהא גבי פרה בשביעית מקילינן אפילו בישראל, אלמא איסור לפני עור קיל משאר איסורים, ואם כן בנדון דידן דספיקא היא, אזלינן לקולא, דלפי דעתי אין סברא בעולם בין ספק כפשוטו או ספקא דדינא, כיון דבשניהם איכא חשש שמא עובר על 'לפני עור', אי מקלינן בחדא – מקלינן באידך. ואפשר לפי זה לתרץ מה שהקשיתי לעיל, דלישנא דטהעם משום 'לפני עור' הוה ליה ספיקא דאורייתא, דלא היא, דעל כרחך הפירוש הוא דלא ידעינן ודאי דלהקרבה זבין לה, דאי ידעינן, אם כן אפילו אי אית ליה בהמה לדידיה – נמי פשיטא דאסור כיון דחזינן דלא בעי לאקרובי בהמה דידיה, דהא בעי לאזבוני הא בהמה לאקרובי, אלא על כרחך פירושו דלא ידעינן, ואם כן מן התורה היה מותר דאימור לשחיטה זבניה, וספק 'לפני עור' שרי, אך חכמים גזרו כיון דלפני אידיהן הוא, רגילי לזבוני להקרבה, ולכן הוא דרבנן. מכל זה נראה להקל בנדון דידן…".

[1] וכאמור, אחרונים רבים הזכירו שורת ראשונים העומדת בסיעתו, אך הם דיברו בפירוש על ישראל ולא על נוכרי. וכפי שהוכיח הש"ך בטוב טעם.

[2] וכאמור לעיל, בפועל רבים מאד הזכירו את דברי הש"ך (וגם הרמ"א) להלכה כבדרך אגב להקשרים אחרים.

[3] יחד עם הר"ן הוזכרו עוד ראשונים רבים העומדים בשיטה זו, כמו תוס' ורא"ש על שבת ג, א; ריטב"א על ע"ז ו, א; הגהות מרדכי על שבת רמז תנ. אבל הם מדברים על מסייע ליהודי, שיש בזה איסור דרבנן, ואף עולה מדבריהם כמעט בפירוש שאין איסור לסייע לנוכרי לעשות איסור כאשר זה עומד בגדרי 'חד עברא דנהרא'. וכפי שטען הש"ך המובא בסמוך. לכן הבאתי רק את הר"ן כי הוא היחיד שאפשר עוד להבין מדבריו שמדובר גם על נוכרי.

[4] אציין ששיקוף הדעות כאן אינו מדויק, כי בפועל יש עשרות, ואולי מאות, של אחרונים שהביאו את דברי הרמ"א או הש"ך להלכה ודנו והתפלפלו בהם, ורק משום שהם הביאו את זה כבדרך אגב לנושאים אחרים לא הבאתי אותם בסיכום, אך דברי כל אחד מהם הובאו להלכה בעשרות אחרונים.

[5] הובאו כאן מעט פוסקים בשאלה זו, כיוון שדברי הפוסקים הובאו בסיכום נפרד.

[6] לא מובן מדוע אסר זאת באופן גורף, הרי הרמ"א דיבר על תשמישי עבודה זרה גמורים, ועדיין היקל כשיש להם דרך אחרת לקנות אותם, ובהמשך דבריו הוא פוסק כרמ"א. צ"ע.