האם מותר להיפגש עם כמרים ואנשי כנסיה?

סיכום

היות ובאגרות משה כתב בחריפות שאסר לרבנים להיפגש עם כמרים, בכדי לבחון טענה זו בראי מנהג רבני ישראל לאורך הדורות – בסיכום זה נעסוק בתיעוד מפגשים וקשרי ידידות של רבנים עם אנשי כמורה. הסיכום לא יעסוק כלל בסוגיא ההלכתית, אם ישנה כזאת, אלא רק בתיעוד. הסיכום מחולק לפי רבנים – כל רב והמפגשים שערך והקשרים שעמד בהם.

כמו כן נבחנו היטב טענות לידידות שנאמרו בידי כותבי ביוגרפיות וחוקרים מהאקדמיה. הסיבה היא שבחלק מהמקרים הם מיהרו להכריז על 'ידידות' כאשר המקורות שבידיהם לא מוכיחים זאת במידה מספקת. בהתאם לכך – נפסלו מקורות שבהם (לדעתי) החוקרים הפריזו על המידה, ולא הובאו דבריהם בסיכום.

מן המפורסמות שרבנים נפגשו לעיתים עם כמרים, לשם ויכוח על אמונה או לשם הפרת גזרות והשתדלות פוליטית אצל גורמי שלטון. זה עצמו איננו מפתיע וגם איננו זר לרב פיינשטיין. אין צורך להוכיח טענה זו, בעיני.

מה שביקשתי להראות כאן אלו קשרים שהם מעבר לכך. מדובר במפגשים חוזרים ונשנים לשם דיון תיאולוגי, או קשרי ידידות ושיתוף פעולה רציפים, שמכילים בתוכם הערכה הדדית. כיוון שמדובר בתיאורים שאינם בינאריים, כלומר קשה להגדיר בצורה קשיחה את ההבדל בין קשר 'תועלתני' של פיקוח נפש שכזה, לבין קשר ידידותי, ניסיתי בכל מקור ומקור ללקט את התיאורים השונים על טיב הקשר ולנתח אותם לאור השאלה הזאת. לפיכך, לכל מקור הוספתי תקציר שבו ערכתי תמצות של העובדות שמונחות לפנינו, וניסיתי לבאר מה טיב הקשר שעולה מהן.

כדי לסווג מעט את טיב הקשרים, חילקתי לשלושה קטגוריות:

1. קשרי ידידות – מקומות בהם נראה שהייתה איזושהי ידידות קבועה וארוכה. גם במקרים שהידידות הייתה קצרה אבל ניכרת הערכה גדולה וכבוד הדדי משמעותי – גם זה נכנס לקטגוריה הזו.
2. מפגשים בין דתיים – רבנים שניכר שקיימו הרבה מפגשים דיפלומטיים בין-דתיים. כאן שובצו מקרים שבהם לא ניכר שהייתה איזו ידידות או הערכה, אבל כן מדובר בשיטה המתירה קיום מפגשים כאלה.
3. מפגשים נקודתיים – רבנים שקיימו מפגשים נקודתיים, בעלי אופי תועלתני, ולא ברור שזו הייתה 'שיטה' אצלם.

פעמים רבות התלבטתי היכן לשבץ רב מסוים, כיוון שהדברים אינם חתוכים ומוגדרים עד הסוף, ולכן השתדלתי להסביר בתקציר מדוע הוא שובץ בקטגוריה שבה שובץ.

קשרי ידידות של גדולי ישראל עם אנשי דת נוצריים

רבי יהודה הנשיא

תקציר: מסופר על סעודה כנראה חשובה, שקיים ר' יהודה הנשיא עם כומר אחד. מתואר על קושיא שהקשה הכומר, ועל תשובתו המתוחכמת של רבי יהודה הנשיא. לא נוכל לעמוד במסגרת הסיכום על כל מערכת היחסים של ר"י הנשיא עם אומות העולם, אבל המקור הזה מתמצת חלק חשוב, שמעיד על קשרי ידידות של ממש, עם אנשי דת (כפי הנראה לא נוצרים, אלא כמרים רומאיים). כיוון שמדובר בסעודה משותפת – נראה ברור בעיני שמדובר במשהו שקרוב לידידות, ולא בסתם מפגש.

אליהו רבא (תנא דבי אליהו) פרק י'

"מעשה בכומר אחד ור׳ יהודה הנשיא שהיו אוכלים ושותים יחד, וכשהטיבו ליבם אמר לו אותו הכומר לר׳ יהודה הנשיא: אנו רחמנים יותר מכם, כשניתן לכם רשות להכרית אותנו לא שיירתם בתוכם אלא נשים בלבד, שנאמר: כי ששת חודשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום (מ״א יא-טז).

שתק ר׳ יהודה ולא אמר לכומר שום דבר, ועמד ר׳ יהודה ויצא לשוק ומסר את הדברים הללו לתלמידיו וחזר ובא וישב במקומו…"

רב האי גאון

תקציר: רב האי גאון עודד קשרים לימודיים עם חכמים נוצריים, כדי ללמוד מהם פירושי פסוקים סתומים בתנ"ך, בבחינת 'שמע האמת ממי שאמרה'.

חתימת פירושו של רבי יוסף [בן יהודה בן יעקב] אבן עקנין, "התגלות הסודות והופעת המאורות" – פירוש על ספר תהילים, עמ' 495, בתרגום פרופ' אברהם שלמה הלקין, תשכ"ד[1]

מסופר כאן שרבי שמואל הנגיד הרבה להביא בספרו מבאורי הנוצרים, כי ר' מצליח היה מלמד אותו, והביא איגרת שמספרת על חייו של רב האי גאון, ושם מסופר שניסו לפרש פסוק 'שמן ראש אל יני ראשי', וכשהסתבכו ציווה רב האי את ר' מצליח שילך אל הכומר (קתוליק) של הנוצרים וישאל אותו כיצד הוא מבאר את הספק הזה. ר' מצליח היה רע בעיניו לעשות כן, אך רב האי גער בו ואמר שהאבות הקדמונים החסידים היו עושים כן ושואלים בני דתות אחרות ואפילו רועי בקר.

"גם הסתייע בקראן ובחדית; וכן עשה לפני ר' סעדיה ז"ל בפירושיו הערביים, ומשום אותו ענין אמרו רבותינו ז"ל כל האומר דבר חכמה ואפילו באומות העולם נקרא חכם וחייבים למסרו. ובקשר עם זה, [רבי שמואל] הנגיד בספרו העושר, אחרי שהרבה להביא מבאורי הנוצרים שר' מצליח בן אלבצק דיין סקליא סח לו בבואו מבגדד עם אגרת שהכילה את פרשת חייו של רבינו האי גאון ז"ל ודרכיו המשובחים, ובה מסופר שיום אחד נזדמן בישיבה הפסוק 'שמן ראש אל יני ראשי', ונחלקו המסובים בביאורו, וצוה רבינו האיי ז"ל את ר' מצליח שילך אל הקתוליק של הנוצרים וישאלהו מה הוא יודע בבאור הפסוק הזה, ורע בעיניו, וכשראה ז"ל שקשה עליו הדבר על ר' מצליח, הוכיח אותו לאמר, הן האבות והקדמונים החסידים והם לנו למופת, היו שואלים על הלשונות ועל הביאורים אצל בני דתות שונות אפילו רועי צאן ובקר כידוע, והלך אליו ושאלו ואמר לו שאצלם בלשון הסורית משחא דרשיעא לא עד רישיה. ובמה שהבאתי משלהם די לישר לב"

הרב אליהו לואנץ (1564 – 1636)

תקציר: ר' אליהו לואנץ היה תלמידו של המהר"ל מפראג, ומחשובי רבני אשכנז. כיהן כרבה ואב"ד של וורמייזא. הוא מוזכר בספר היסטורי בן המאה ה-19 כמי שקיים שיחות עם מלומדים נוצרים, חרף אורח חייו, כלומר כנראה חרף העובדה שהיה יהודי אדוק וירא שמים. עובדה זו הועתקה על ידי ר' דוד קויפמן בספר שכתב, ומשם הועתק לספרים שונים. אף שתוכן השיחות לא ידוע לנו, מפענוח שמות המלומדים אנו רואים שמדובר בחוקרי יהדות (הבראיסטים) ולא בכמרים מקומיים, ולכן ההשערה המסתברת היא שמדובר בשיחות לימודיות ידידותיות קבועות, ולא ב'ויכוחים' או מפגשים חד פעמיים (שמן הסתם לא היו טורחים לציין). כמו כן, אילו היה מדובר בויכוחים, כלל לא היה ניתן לומר שזה עומד בסתירה לאורחות חייו. דווקא מקובל היה שגדולי הרבנים נאלצים לקיים ויכוחים כפויים להגן על היהודים מעלילות וטענות. נמצא אם כן שיש לקבל את הפרשנות של ר' דוד קויפמן.

ספר buns. die monatstage des Kalenberjahres, עמ' 41

בתרגום מגרמנית:

"ב24 ביולי (1636) נפטר אליה בוורמס.. משה לואנץ, שהיו לו שיחות עם ברוטון בוקסטורף ופלנטוויץ, אף שאורח חיים וידיעותיו עמדו בסתירה לכך."

R. Jaïr Chajjim Bacharach (1638-1702) und seine Ahnen, עמוד 33[2]

בתרגום מגרמנית בעזרת גוגל. קישור לספר

"…האדיקות והמלגה הקבלית זיכו אותו בשם הכבוד של איש הנס, אבל הוא היה גם עירוני ומשכיל מספיק כדי להיות מסוגל לנהל שיחות עם גברים כמו ברוטון, בוקסטורף ופלנטוויסיוס. בנוסף לידע הרב שלו, הוא התבלט בשלל כישורים אמנותיים, ובשל קולו המחונן, הוא גם שימח לפעמים את הקהילה כבעל תפילה ומצא הנאה בשחזור כתבי יד ישנים להעתקים מיומנים."

רבי יוסף איש רוסהיים, עמ' 152

כך הובא הדבר שם:

"לפי ידיעות של רבי דוד קופמן היה רבי אליה לואנץ יודע גם חכמות חיצוניות, וכאביו זקנו השתדלן ואביו רבי משה היו לו גם כן דברים עם שרים וחכמים נוצרים (ר"ד קופמן בספרו 'תולדות רבי חיים יאיר בכרך, עמ' 33)"

רבי שמחה לוצאטו (1582 – 1663)

תקציר: רבי שמחה לוצאטו היה מחשובי רבני איטליה בדורו, ומרבני ונציה. אחיו ברוך, הוא סבא של הרמח"ל. בספרו של משה אביגדור שולוואס, הוא סוקר את יחסו ומעמדו של רבי שמחה לסביבה הנוכרית, וטוען שהוא היה בעל קשרי ידידות בחברה הנוצרית. הוא אמנם עושה הבדלה חדה בין גישת רבי שמחה, לבין גישתו המהפכנית יותר של ר' אריה די מודינה, שדגל בשילוב וחיבור יהודי נוצרי הרבה יותר עמוק.

בצבת הדורות, עמ' 52

"חיבוריו העיקריים של ר' שמחה לוצאטו נתפרסמו מחוץ לתחום הגיטו, ותודות לכך קשר מחברם קשרים מסויימים עם העולם הנוצרי. זאת מציינים גם סופרים יהודים, כי 'שמו היה נודע בשערים', על כך מעידים גם נוצרים, המומר ג'וליו מורוסיני מספר שר' שמחה היה מפורסם ביותר גם בין הנוצרי. ביחסו של ר' שמחה לוצאטו אל העולם הנוצרי היה משום מזיבה של הבלטת כבוד עצמי על היותו בן לאומה היהודיה…"

עמ' 55

"בסיפורו על רוגז הכמרים בגלל דרשותיו של ר' שמחה לוצאטו, התכוון ר' יצחק מן הלווים להרבות בגנותו של ר' שמחה. ר' יצחק מן הלוויים שאף להמשיך את מנהג אביו זקנו ר' יהודה אריה מודינא – לפתוח את שערי בית הכנסת לרווחה בפני הנוצרים ולהשמיע בדרשות דברים כלליים, שיערבו לאזני השומעים בני כל הדתות. אבל, בגנותו את ר' שמחה העמידנו למעשה על הבדלי האופי שבין ר' שמחה לבין ר' יהודה אריה מודינא, שקדם לו בראשות הישיבה-הכללית. ר' יהודה אריה מודינא, שהיה הומנאיסטן שאיחר את זמנו, שאף לקיים יחסי ידידות אישיים עם נוצרים רמי-מעלה על בסיס אנושי כללי, מתוך נטיות דומות לאלו שרחקו ההומאניסטים היהודים כמאה וחמישים שנה לפניו. מה שאין כן ר' שמחה לוצאטו שנטה לידידות אישית מסוג אחר: הוא היה מבליט את יהדותו אגב הבחנה ברורה בינה לבין הנצרות, ורצה להצגי את היהודים בפני העולם הנוצרי כמות שהם, אגב ציון מעלותיהם והסברת שרשי מגרעותיהם, על מנת שיעריך כראוי את ישראל לפי תרומתו ומקומו בתרבות הכללית."

הרב מנשה בן ישראל (1604 – 1657)

תקציר: היה מרבני קהילת הספרדים באמסטרדם, ונחשב בדורו לאחד הבולטים, במיוחד מבחינה ציבורית וייצוגית. כתב ספר על ישוב הסתירות בפסוקי התורה, שלח למלומדים נוצרים רבים, ובעקבות כך פיתח יחסי ידידות ותחלופת מכתבים עם מלומדים רבים. פעל למען יהודי אירופה ובעיקר פעל לביטול איסור כניסתם לאנגליה.

בריטניקה, ערך מנשה בן ישראל (בתרגום מאנגלית)

"מנשה קיים קשרי חברות עם הוגו גרוטיוס ועם רמברנט, במקביל לכך, עם מלכת שוודיה קריסטינה, והיה מורו של ברוך שפינוזה כשהיה צעיר."

אוצר ישראל, אייזנשטיין, חלק ו', עמ' 250

"מנשה בן ישראל… למד שם אצל ר' יצחק עוזיאל מפאס שהיה רב באמשטרדם לעדת נוה לשום, ואחרי מות ר' יצחק בשת 1620 נתמנה ר' מנשה למלאות מקומו, והיה דרשן מפואר. בעת ההיא החל להספיד ספרי עברית, וראשית מעשהו היה סדור תפלות ומפתח למדרש רבות, והוצאה יפה מסדרי משניות. גם הדפיס את ספרו el consiliador בלשון ספרדית לישב את הפסוקים בכתבי הקודש הסותרים זה את זה. ועל ידו נתודע לחכמי הנוצרים אשר החליפו עמו אגרות בעניני כתבי הקודש, אך כל עסקיו אלה לא הספיקו לפרנס אותו ובני ביתו…"

ויקיפדיה העברית

"כך החל בקשרי ידידות וחליפת מכתבים עם מלומדים נוצרים, כגון הוגו גרוטיוס, פטרוס קונאוס ופייר דניאל אואה, עם בעלי שררה כמו כריסטינה מלכת שוודיה, שאותה ניסה לשכנע ליישב יהודים בארצה, וגם עם האמן רמברנדט, שאף הנציח את דמותו של הרב בן ישראל באחת מיצירותיו. על הכבוד הרב שרחשו לרב בן ישראל בעולם ניתן ללמוד ממכתב ששלח לו כומר נוצרי קאספר פן בארל (Caspar Barlaeus):

"אַף כִּי דָּתְךָ מְשֻׁנָּה מִדָּתִי, לַעֲבֹד הָאל נִחְיֶה בְּאַהֲבָה. וּתְהִי נָא חָכְמָתֵךְ וְחָכְמָתִי, בְּכָל מָקוֹם כְּעֶרְכָּה נֶחְשְׁבָה. זֹאת הִיא אַהֲבָתִי, הָאָמֵן כִּי כֵן הִיא בְּלִי עֲקֵבָהּ. אָכֵן עוֹדֶנִּי חַי אֶהְיֶה נוֹצְרִי, וְחָיֶה עַד הָעוֹלָם אַתָּה עִבְרִי."

בשנת 1644 מונה לראש ישיבה אשר נתמכה בידי האחים אברהם ויצחק פיריירה."

רבי משה חאגיז (1672 – 1750)

משנת חכמים, מהדורת תצ"ג, דף ד, א

תקציר: רבי משה חאגיז מתאר ביקור בספרייה ביבליוגרפית מיוחדת של המלומד הנוצרי וולף. הוא מביע הערכה עצומה לחכמתו ומחקריו של וולף ומתאר את הממצאים מהביקור. הרי שלא רק שקיים מפגש עם מלומד נוצרי נודע, אלא שהוא מביע כלפיו הערכה יוצאת דופן ממש. בשל הערכה זו – שיבצתי את עמדתו בקבוצה הראשונה.

"והנה במסיבות העתים נהיה כי באתי אל בית האדון המלומד הגדול המופלא ומופלג בדרישות שלימות החכמות וצדקת חשקו באסיפת כל ספרי החכמה והמדע, וכבר יצא מוניטון שלו בעולם בספרים שהדפיס כעין ספר יוחסין, הרי הוא הדרשן המפורסם בהעיר הגדולה ומהוללה המבורג יע"א נקרא בשמו הטוב הפרופעסור דאקטור יוחנן קרישטון וואלף, האל ברחמיו יאריך ימיו בטוב ובנעימות כאות נפשו, ובטובו וחסדו העלה אותי אל עלייתו מקום המעולה ומקושט בכמה אלפי ספרים מכל אומה ולשון, לא די מספרים שכבר יצאו לאור הדפוס, רק שכל ספרי בני עמינו הקדמונים שהן בכתיבת יד, משתדל בעבורם, ומוציא עליהם הון רב כדי להיות בבית גנזיו כאודם פטדה וברקת, בזהב אופיר משוקעת, כי אצלו יקר מחכמה ומכבוד, כל כלי יקר שפתי דעת מהחכמים הראשונים, היפים מצד עצמם, מבלי תמרוק ומרקחת, ומכלל ספריו ראיתי מקרא גדולה כתובה על גבי קלף דחזותא מוכיח שהוא כתב ישן נושן יותר מאלף שנה, ו…"

במהדורת צ'רנוביץ' שנת תרכ"ד, למרבה הפליאה והצער, צונזר הקטע כולה, ופשוט דילגו על הנושא. במהדורת תשל"ד החזירו את הפסקה, אך צנזרו שמו של וולף. כך:

"…הרי הוא הדרשן המפורסם בהעיר הגדולה ומהוללה המבורג יע"א האל ברחמיו יאריך ימיו בטוב ובנעימות כאות נפשו ובטובו וחסדו העלו אותי אל עלייתו…"

רבי יהונתן אייבשיץ (1694 – 1764)

תקציר: הרב אייבשיץ בתור ממונה על הדפסת התלמוד במהדורת פראג, עמד בקשר קבוע עם הצנזור הנוצרי – הזלבאואר. הקשר הקבוע והמנוכר סביב צנזור התלמוד הפך לקשר קרוב של הערכה גדולה. הרב אייבשיץ היה מוערך מאוד אצל חכמי הנוצרים, וקשר זה גם סייע לו עת התחילו ההלשנות נגדו, אז נעזר במכתבי תמיכה מהחכמים הנוצריים שהכירוהו. הרב עמדין לא פספס את זה, וכתב עליו בביקורת: "אצל כהני הנוצרים היה לו חן". אכן, גם הרב אייבשיץ עצמו בהקדמה לכרתי ופלתי כתב דברים נחרצים על כך שהנצרות איננה ע"ז, ואדרבה, מאמינים בעיקרי התורה ויש לשבחם ולהללם. אלמלא דבריו אלו היינו יכולים לחשוב שההערכה והכבוד היו חד צדדיים, אבל דברי הרב אייבשיץ על הנוצרים מראים שעבורו הקשר לא היה תועלתני גרידא, אלא היה בו מידה ניכרת של הערכה וכבוד. לכן יש לקבל את דעתו של החוקר כהנא שתיאר זאת כידידות.

מעוז כהנא, 'ספר מירב האבוד וחזון הדת המדעית: פרק לא ידוע בעולמו של הרב יהונתן אייבישיץ', ציון פד (ב) תשע"ט.

"בראשית שנות החמישים של המאה השמונה עשרה התלקח פולמוס סביב שבתאותו של ר' יהונתן אייבשיץ, שישב אז כאב בית הדין של ג' קהילות אה"ו, והרב נתבע בידי מתנגדיו למשפט בבית הדין הקיסרי של דנמרק. ממלכת דנרק שלטה בשליש מ'מלכותו' היהודית – בעיר אלטונה, ובנסיבות הללו נזקק ר' יהונתן למכתבי תמיכה. הוא גייס מכתב תמיכה מכומר ישועי בשם פרנציסקוס הזלבאואר, מלמד הבראיסט, שפרסם באותיות עבריות ספרים על דקדוק עברי וספרי בשורה נוצריים (למטרות מיסיונריות). הזלבאואר שימש פרופסור לתאולוגיה הקלמנטינית של פראג, ובמשך עשרות שנים היה הצנזור הראשי של ספרים עבריים שנדפסו בעיר.

ההיכרות בין השניים החלה במסגרת תפקידו זה, שכן ר' יהונתן נתמנה אחראי מטעם הקהילה היהודים להוצאת התלמוד במהדורה שהוכנה בפראג…בתפקידו זה עמד ר' יהונתן ככל הנראה בקשר יום יומי עם הצנזור הראשי, והקשר הפורמלי, שלא לומר העוין, הפך כנראה קשר אישי. הזלבאואר אכן נענה לבקשה לכתוב מכתב תמיכה רשמי בעבור ר' יהונתן ותיאר בו בהתפעלות מרובה את הרב היהודי שהכיר משנות שהותו בפראג. הישועי שיבח את הגינותו של ר' יהונתן ועוד יותר מכך את שקדנותו המופלאה בלימוד התורה, לאורך יותר מעשרים השנים שבהן שהה ר' יהונתן בפראג, הזלבאואר גם תיאר כמה חיבבו הוא והפרופסורים האחרים את ר' יהונתן, שעימו באו במגע יום יומי קרוב, וכמה התעצבו כאשר היה עליו לעזוב את העיר לטובת כהונה בעיר מץ בשנת 1742….

שתים עשרה שנים קודם לכן, באביב תפ"א, שהה בפראג רבי יעקב עמדן. את ר' יהונתן ראה, לטענתו, רק פעם אחת מבעד לחלון בשעה שר' יהונתן עבר ברחוב, ואולם גם בלי פגישה ישירה עימו תיאר יעב"ץ עד כמה היה חשוב ר' יהונתן בעיני חכמי הדת הישועים, וכתב: "אצל כהני הנוצרים היה לו חן".

ר' יהונתן מצידו, לא ביקש להסתיר את הקשרים המתמשכים מקוראיו היהודים. בעמוד ההקדמה הבודד לספר ההלכה היחיד שהוציא לאור בימי חייו (כרתי ופלתי) בשנת 1763 תיאר את ימיו בפראג בסנטמנטליות רבה: 'ותהי לי הלילה למחשבת מחשבה מועלת לדברי תורה, והיום למשמר נכנס ויוצא בחצרי השרים וכהני מלומדי נוצרים יר"ה להתווכח עמם בשל תורתנו… ואני הייתי כמליץ מוציא לאור תעלומות לברר דברי קדמונים ז"ל, כשחר נכון מוצאו'.

ואולם הנסיבות האישיות של ר' יהונתן שתוארו לעיל גרמו לכך שהדברים ינוסחו בהרחבה ובדרך בלתי שגרתית: "כי שורש הדברים מוסב על עמלקים… ומשם הוסב גם כן על שאר עמים הכופרים בהשגחות ומציאות אלוקות ומייחסים הכל אל הטבע.. ורוב קביעותם היה בבל… והם הכלדיים… מעשה תעתועים בקסמים וכשפים ודורש אל המתים… אבל באמת אין הכוונה על הנוצרים בזמנים הללו, כי העמים נוצרים אשר אנו יושבים בקרבם דרך כלל שמרו משפט וצדקה, מאמינים בבריאות העולם ומציאות אלוקות והשגחתו ותורת משה ועבדיו הנביאים, ורודפים ומנגדים לכת הצדוקים הכופרים בתחיית המתים והשארת הנפש. אם כן ראוי להתחזק להם טובה ולהללם ולפארם.

אגב כך אומר, שזה מסביר את העובדה שישנם אינספור סיפורי פולקלור על תשובות מחץ שהשיב רבי יהונתן אייבשיץ לשאלות של כמרים. השורש הוא עבודתו היומיומית לצד הכמרים בהגנה על היהדות סביב הצנזורה על ספרי קודש."

החיד"א (1724 – 1806)

תקציר: החיד"א מתוקף תפקידו כשד"ר קהילת חברון הרבה לנסוע בעולם. בחלק ממסעותיו פגש גם בגויים תושבי המקום. בחלק מהמקומות גויים רבים ונכבדים, בהם אנשי כמורה יצאו לקבלו לעיר בכבוד. יתר על כן, בצרפת, נוצרים מלומדים רבים ביקשו להיפגש עימו לשאול שאלות ולשוחח בחכמות, וכן עשה. לרוב לאחר שיחה מעמיקה הם הלכו יחד לאיזה מוזיאון או ספריה מיוחדת או להיכלי מלכים וכדומה, ולעיתים הדבר נמשך לאירוח בסעודה חשובה. החיד"א מתאר בחיבה גדולה את יחסם של הצרפתים, יהודים ולא יהודים, אליו, ואת הכבוד הגדול שנתנו לו ואת הנחת שרווה מכך. עם גוי אחד, מוסו פאברי, יש לחיד"א מספר רב של מפגשים ושיחות שכאלה, והוא אף מקבל ממנו מכתב זמן מה אחר לכתו.

מעגל טוב השלם, עמ' 34

"פריז – יהודי בשם יעקב הוליכו להפגש עם המנהל (דירקטור) של אקדמיית המדעים, ושוחחו וראו חיבורים שונים כחמש שעות, והלכו יחד לספריה.

וסיר יעקב הוליכני לבית פקיד הקאדימייא שקורין לו דיריקטור די לה הקאדימייא די לה סינסייאס, והייתי שם אני והוא יחידים כחמשה שעות והראני ספרי החכמות אשר מחברים כל שנה ומדפיסים אותם ושם כל מיני חוכמות חיצוניות והיה קורא אלי איזה ענינים ולפי שעה הייתי מבין צורת גולמי הדברים וראיתי ספרי אנאטומיאס. והן בעון שמוציאין ימיהם בחכמות ולחדש חידושים וחורפות והמצאות חדשות מעתה. והלכתי לביבליאוטיקא, וראיתי שם כעשרים אנשים קורין ומעתיקין ושאלתי להעומד שם אם יש איזה ספר כ"י מהרמב"ם הוא ענה הנה היום הזה ספרין פתיחו מהדפוס וביום הששי מכתיבה, אולי תבוא ביום הששי ואראך כל ספרי כ"י שלכם… והיה בידי ריקומאנדסיון לשר אחר הדיריקטור די לה קומפינאה די לה הינדייא, והלכתי שם בהיכלו כלו אומר כבוד ושאלתי לו ריקומאנדאסיון למקומות שאני הולך ונתן לי: וראיתי החארדיניס והיכלי המלך מידי עוברי."

עמ' 96

החיד"א נקרא להפגש עם המושל הנוצרי ברסצלו (איטליה) ששוחח איתו על מצב הגויים בירושלים.

"ובערב הלכתי לטייל מעט ואמרו לי שמושל העיר רוצה לדבר עמי. וחזרתי והייתי מדבר עמו על הערלים שבעיר הקודש ירושלים ת"ו."

עמ' 120

פגישתו הראשונה עם מוסו פאברי – חכם מאקדמיית המדעים של צרפת. הם שוחחו על מלאכים ומיסטיקה, וזו הייתה תחילתה של ידידות ארוכה.

"ביום בא לבקר סיר פאברי גוי חכם מהקאדימיא די לא סיסיניאס, והיה חוקר חקירות בחכמות ובקבלה מעשית והייתי משיב לו.

כסלו 26. יום הששי הלכתי לקבל פני הגוי הנזכר וישבתי שם שתי שעות והראה לי ספר בצרפת שכתוב שם שמות המלאכים וחותמיהן ואותיותיהן ושאלות חלום בהשבעות הכל בלשון צרפת והגוי הסביר לי פנים מאירות והלכתי שם עם סיר מרדכי וינטורה מדקדק ובקי בלשונות. והוא טורח עמי הרבה ישלם ה' פעלו."

עמ' 121

החיד"א מודה לה' על החסד וההערכה העצומה אליה הוא זוכה בצרפת גם בין הגויים, ששמחים לדבר איתו ומרגישים שכל מילה שיוצאת מפיו יקרה מפנינים.

"וחסדי ה' אזכיר שיש לי שם גדול ומחשיבים אותי מאה חלקים על מה שאני ידוע וכבר אומר אני להם כי בער אנכי והם סוברים שהוא מענוה גם בין הגויים חכמי אדום יצא שמי והם שואלים ליאודים עלי והוא דבר פלאו ומה שאני מדבר אליהם סוברים שהם דברים יקרים מפנינים והן הן גבורותיו מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים. ומה מאד יקרו חסדי בני אבניון וקק"ק וכו' כי בכל מקום שיש אפילו אחד מהם קבלתי כבוד גדול מאוד ותועלת והרי כאן שבעת ערי צרפת אשר פגעתי בם והיו למאורות. מקום מושבותם ד' קהלות. נימיץ. מונטשפלייר. פיזינאס. נרבונא. בורדיאס. פאריץ. הן הם השיבו את רוחי וכבדוני כבוד גדול ועשו לי תעולת בגופן וממונם…"

הוא שוב נפגש עם מוסו פאברי שהראה לו ספרי קבלה בצרפתית. פאברי עשה לחיד"א כבוד, ונתן לו ג'יקולאטי (שוקולד), והלכו יחד בכרכרה לספריה – אבל זו הייתה סגורה.

"טבת ר"ח 1. ד' ויגש. הלכתי למוסו פאביר הגוי החכם הנזכר והראה לי ספר בצרפת קצור קבלה אלהית והיה מתחיל בשם ע"ב שבו הכה משה רבינו המכות במצרים והיה מערבב הדברים במזלות. וא"ל דע שזה ענף מקבלה מעשית וגם העשר מכות לא היו בשם זה. וגם אין זה ענין למזלות. והגוי עשה לי כבוד גדול ונתן לנו ג'יקולאטי ופאן היספאניא והיה השלג יורד והוליכנו בקארוסה לביביליאוטיקא אבל הליות סוף שנתם לא נמצא שום א' מהשומרים שם."

עמ' 123

נפגש עם אציל (בדרגת מרקיז) בשם די טומי, וגם עם אבאטי (ראש מנזר) איטליינו, ושוחחו והשיב לשאלותיהם כשעתיים. ובסוף המרקיז ביקש ברכה מהחיד"א. ושוב פאברי נפגש עימו, והלכו לאיזה מקום מלכותי (כנראה ארמון ורסאי), ואחר כן הלכו לקרובתו של פאברי, ועשו לחיד"א שם כבוד גדול, והעניקו לו מתנות יקרות, וביקשו ממנו ברכות. החיד"א משבח את ה' על החן "שנתן לי ה' בעיניו", במילים חמות וארוכות.

"טבת 7. ג' הלילה בא מארקיס די טומי חכם בכבוד גדול לביתי וגוי אחר נכבד ואבאטי (ראש כנסיה או מנזר) איטלייאנו וישבו כשתי שעות ואני משיב על שאלותם ובסוף המארקיס שאל שאברכהו ובירכתי אותו ולגוי אחר. והוא פלא. והיום בבקר שלח סיר פאברי קארוסה יפה ללכת לוירסאלייאס (=ארמון ורסאי. ד"ש) והלכנו עם סיר וינטורה ושלח הרב לסיר דח"א ולבשתי לבוש טוב והלכנו לוירסאלייאס רואי די ניס וירסאליאם שיווא רושו ששם היה סיר פאברי בבית קרובתו וקבלונו בספר פנים יפות ושתינו ג'יקולאטי (שוקו) והלכנו לחצר המלכות ונכנס הגוי ואנו אחריו ובאנו לחדר יפה ומהודר… ובאנו לבית קרובת מוסו פאברי ועשו לי כבוד גדול. ונתן לי פנג'אן וקערתו פורצולאנה שנתנה מאדמא קונדי די ארטואה מתנה לקרובת מוסו פאברי וכתוב בפינג'אן הארמא של המלך לואיס… ובאנו לבית לש' והגוי רצה לפרוע הקארוסה. והוא פלא החן שנתן לי ה' בעיניו. מהודא ומשבח אנא על כל חסדיו יתברך. וקרובת הגוי הנזכרת ובתה שאלו שאברך אותן וקרבתי מעט סמוך להן ובירכתי ולא רציתי לשום ידי על ראשיהן. והוא פלאי תהלות לאל יתברך אשר הגדיל שמו ואני רק מכל. קטונתי מכל החסדים כי גבר עלינו חסדו יתברך ויתעלה שמו לעד."

שוב הגיע מרקיז די טומי, עם מרקיזה נוספת, די קרואה, וביקשה שיתפלל עליה, ואחר כך שוחחו על סתרי תורה ומלאכים. וסיפרה על מעלותיה, ושהצילה יהודים מ'החוקר', והוא השיב לשאלותיה 'לפי מידותיה'.

"טבת 9.

ה' בלילה בא מרקיז די טומי עם מארקיזה די קרואה וישבה אצלי ושאלה שאתפלל בעדה ואחר כך אמרה שהיא מעיינת במקרא ושראתה מלאכים וחיצונים ומדברים לה וכשהם מסטרא אחרא היא דוחה אותם והתנדבה להברון לואיס והזכירה לבעל שם מלונדריז ואמרה שיאודי נתן לה ספר מקבלה ועוד אמרה כמה דברים. והוא פלא. ואני הייתי משיב על פי מידותיה. ואחר כך אמרה לי שהיא שרית חשובה מאד. ושהצילה באוניניון כמה יאודים מהחוקר. והיא בת מרקיז. ובעלה היה מרקיז. וכל אלו דבריה באי של הגוי וכמה גויים גרם המכונה בעל שם אשר בגאותו וזדונו גילה קבלה מעשית והשבעות לכמה שרים ושרות להתהלל וכמה שאלו אותי עליו והשבתי להם"

עמ' 145

פגישה עם סוחר גוי, אליה הצטרף גלח (כומר או נזיר). הם שוחחו וטענו לגבי ירושלים.

"אור הששי הלכתי לסוחר גדול גוי ויראנדי בקארוסה של סיר מדינה עם סיר יצחק בואינו די מיסקיטה והלכנו שם וכיבדנו כבוד גדול ונתן לי שתי כתבים ריקומים ללונדריס וטורין ושם היו כמה גויות משחקות בקרטין וכשנכנסתי ישבתי בסוף הבית ובא הסוחר שם והסביר לנו פנים ובא גלח א' אצלו והיו שואלים בטוב ירושלים ואם יש הכר ואות ומופת שהיה בירושלים ואני הייתי משיב על כל טענותיהם וכמדומה שנתקבלו וישבתי שם בשעה קטנה ובאה הקארוסה וחזרנו לבית."

עמ' 163

מדובר כאן בביקורו החוזר בצרפת. הוא מתאר כיצד היה צריך ללכת לבית כנסת מסוים, כדי לכבד את מארחיו, ומפרט על דו שיח בעניין עם מוסו פאברי. לאחר מכן הוא מתאר כיצד הלכו לספרית חשובה, ושם קיבל כתב יד נימוקי הרי"ד על החומש. ואחר כך הלכו לבית קרובתו וסעדו, ושוחחו בענייני בינת החיות.

"הוצרכתי לטרוח מאד וללכת לבית הכנסת של האבניונים להיות שאני גמול חסד מהם והבעל הבית סיר דוד שם מתפלל והי"ל כבוד גדול. ובפרט שבבואי פעם אחת אמר לי סיר אברהם וידאל שאתפלל על המלכה שתתעבר וזה ד' חדשים שנתעברה ואמר לי מוסו פאברי ראה שתפלתך עשתה פירות והשבתי לא בצדקתי אלא בזכות אבותי ז"ל. …

תמוז 14. ה' הלכתי עם מוסו פאברי לבקר קונטי מאליבוה ונתן רשות וכתב לשומר ספרי כ"י המלך בביבליאותיקא שיתן לי ספר כתב יד להעתיק והלכנו שם ולקחנו נימוקי רי"ד על החומש והוא פלא לקחת ספר אפילו בדפוס וכל שכן כתב יד מהספרים של מלך. ואחרי זה הוליכני מוסו פאברי לבית קרובתו וסעדנו שם ביצים קלוים באש ע"י סיר ארייאני ופירות. ושם היו מדברים מעניני בינת הבהמות והחיות…"

עמ' 169

כנראה באיטליה, באזור טורינו – רופא שהגיע לרפא את מארחו הביא עימו גלח גדול (כומר חשוב) והיה בידו רשימה של 20 שאלות, והשיב להם בצרפתית ואיטלקית מעורבבת, והיה להם נחת מתשובותיו.

"יום הו' הידיד סיר ארייאני היה בקדחת שלישית והייתי בצער גדול וביום ה' הנזכר בא הרופא מוסו ראסט והביא גלח גדול עמו והיה רשימה בידו כמו ך' שאלות לשאול אותי ולא נמצא שום אדם והיו שואלין בלשון צרפת ואני משיב קצת בצרפת וקצת בטאליאנו באופן שהיינו מבינים זה את זה והגלח היה לו נחת מתשובותי כפי הנשמע."

עמ' 176

ידידותו עם מוסו פאברי כנראה הייתה משמעותית, עד כי הלה שלח לו מכתב מאוחר יותר.

"ובבואי צאתי כתבי הידיד והחביב סי' רפאל ברוך יצ"ו וכתב סיר חיים לוי, והר"א יונה, ומוסו פאברי ואברהם וידאל ואהיה שעשועים…"

רבי חיים יצחק קאריגאל (1732 – 1777)

תקציר: החוקר יערי פותח בסקירה על כך ששלוחי ארץ ישראל לא נמנעו מלהיפגש ולשוחח עם חכמי הנוצרים. אתמקד כאן בעדותו על רבי חיים יצחק קאריגאל, שד"ר מחברון שקשר קשרי ידידות קרובים ביותר עם החכם הנוצרי סטיילס, היסטוריונים מתארים קשר זה כאבן פינה ביחסי יהודים נוצרים באמריקה.

שלוחי ארץ ישראל, אברהם יערי, עמ' 56

"בכלל לא נמנעו שלוחי ארץ ישראל מלבוא בדברים עם חכמי הנוצרים…

שלוחי חברון באמריקה ר' שמואל הכהן ור' חיים יצחק קאריגאל נפגשו בניו פורט עם התיאולוג הנוצרי עזרא סטילס ושוחחו אתו ארוכות. ביקוריהם של שלוחים אלה בעיר העלה את כבוד היהודים בעיני שכניהם."

בית ישראל באמריקה, עמ' 346

"לראשית תולדות היחסים בין ארצות הבירת לארץ הקודש, חשובה ביותר פרשת הידידות בין עזרא סטיילס, שכיהן ככומר בניופורט, רוד איילנד, לבין השד"ר מארץ ישראל, ר' חיים יצחק קאריגאל."

הרחבה על הרב קאריגל – חמדת ישראל (מאמר של ד"ר וילהלם בתוך ספר של הרב מדיני), עמ' 122

"אל הקהילה הזו ששמה הטוב הלך לפניה גם מחוץ לאמריקה, באו לפעמים אורחים שליחים… שמותיהם נשמרים לא רק בפנקסי הקהלה בלבד, אלא גם ביומנו של ד"ר עזרא סטיילס, מי שהיה כומר נוצרי בניופורט ושמש אחר כך כנשיא של אוניברסיטה ואל בניו האוון. קשרי ידידות היו בין הנוצרי הנאור הזה ויצחק טורו ולפעמים בא סטיילס לבית הכנסת כדי להעמיק את ידיעותיו על היהדות ועל השפה העברית. וכן בא במגע עם כל אורח הקהלה והתעניין בארץ מוצאו, בנסיעותיו ובמנהגיו. ביומנו הוא מזכיר כששה רבנים נוסעים כאלה. המעניין שבכל הרבנים האלה הוא ר' רפאל יצחק חיים קאריגאל מחברון שבא לניופורט בשנת 1773….סטיילס מתענג על בלשנותו של החכם הזה המדבר עברית, ערבית, סורית, ארמית, ספרדית, אנגלית, ועוד שפות אירופיות אחרות. שני אנשים אלה התידדו מהר ובילו יחד הרבה שעות בשיחה ובלימוד שוחחו על המבטא העברי, על שני התלמודים, על הלוח היהודי, על חילופי השפה העברית בתקופות שונות, על תרגום השבעים ועל נושאים שונים של תולדות ישראל… ר' יצחק חיים קאריגאל השיב לעזרא סטיילס את הכבוד ובקר בכנסיתו כדי לשמוע את דרשת הכומר. שני יהודים ליווהו לכנסיה, ושם כבד סטיילס את הרב לשבת במושבו הוא. סטיילס התחיל בפסוק בתהלים קו,ד וייחד את הדבור על בחירת ישראל. העובדה שחכם ארץ ישראלי מבקר בכנסיה נוצרית שכומרה מטיף על סגולת עם ישראל, העובדה הזאת בזמן ההוא מדברת יפה על יחסי גומלין נעלים בין הדתות בארץ החופש."

רמ"מ משקלוב והיישוב החדש (1740 – 1827)

תקציר: פרופ' מורגנשטרן מתאר באריכות את קשרי הידידות ששררו בין הפרושים/תלמידי הגר"א לבין מסיונרים אוהבי ישראל שתמכו ב'ציונות'. על פי שלל מסמכים ומקורות (שלא העתקתי כאן), הוא מתאר כיצד הספרדים פעלו נגד מיסיונר אחד וביקשו לגרשו מירושלים, אבל הפרושים, ובראשם רבי מנחם מנדל משיקלוב, ראו בקשר איתו אפשרות לסיוע ותמיכה מהממסד הבריטי בתהליך גאולת הארץ, והגנו עליו. הם קשרו איתו קשרי ידידות ונעזרו בו רבות. הם לא חששו מהמיסיון, וסברו שיש להיעזר גם בגויים נוצרים לשם חיזוק ישוב הארץ. יחסם של הפרושים יכול ללמד אותנו פרק מרתק על הגישה לנוצרים אוהבי ישראל ותומכי ישוב הארץ.

השיבה לירושלים (פרופ' אריה מורגנשטרן), עמ' 43

"…על פי שתי האמונות שומה על היהודים לזרז את מימושו של התהליך באמצעות עלייה ארצה ובה בעת מוטל על אומות העולם למלא את חלקן בתהליך ולסייע לעם ישראל לשוב למולרתו ההיסטורית כפי שניבאו הנביאים אבל מנקודה זו ואילך נפלגות התפיסות המשיחיות על פי התפיסה הנוצרית פרוטסטנטית המילניארית גאולת עם ישראל בארצו איננה סוף פסוק משיוגשם השלב הזה בגאולה אמורים היהודים להכיר במשיחיותו של ישו ואז ורק אז יתפתח תהליך הגאולה האוניברסלי.

הפרושים שללו כמובן את הסיפא של התפיסה המילניארית מכל וכל. הסכנה הדתית מן ההטפות של המיסיונרים נראתה להם רחוקה מן המציאות בלתי ישימה ובלתי ריאלית. הם רק ביקשו לנצל את הסיכויים שבסיטואציה הפוליטית שנקרתה לפתחם בימים של עקבתא דמשיחא ולראות בוולף נציג של ממלכת בריטניה הגדולה בעלת הצי האדיר הממלאת את תפקיד הגורם המסייע ליהודים לחזור לציון כנבואת ישעיהו 'כי לי איים יקוו ואניות תרשיש בראשונה להניא בניך מרחוק כספם וזהבם אתם לשם ה' אלוהיך' תפיסתם זו התחזקה עוד יותר בזכות קשריו עם 'החברה הבריטית להפצת התנ"ך' עם הכנסייה האנגליקנית רבת ההשפעה ועם בני אצולה ומדינאים בריטים קשרים שהיו עשויים להיות לתועלת רבה במימוש חזונם המשיחי. ואכן באיגרת שכתבו לראשי החברה המיסיונרית הלונדונית חושפים הפרושים מעט מן התכלית המעשית שביקשו להפיק מן הקשרים עמם – להשפיע על ממשלת בריטניה שתעמוד לימין היהודים בארץ ישראל "וכאשר הגיד לנו יוסף זאב כי שרי מדינות ענגלאנר ומושלי נועצו לב יחדיו לדבר טוב על ישראל להעמיד רגליהם במרחב לכן הודעתי לכם את תלאותינו". לדידם של הפרושים שליחי המיסיון הבריטי הם מכשיר ביד ההשגחה העליונה לסייע לעם היהודי כפי שהם מצהירים במפורש במכתבם אל אחר מהם המיסיונר לואיס: "בלתי ספק שהשגחה האלהית שלחה אותך השר בינינו, ותעיר אותך להביא להגין בעדינו".

מלבד התקוות האידיאולוגיות שתלו הפרושים ביוסף וולף פתחה בפניהם הופעתו בירושלים גם תקווה לשיפור מצנם הביטחוני. ביטחון חייהם של היהודים בירושלים היה מעורער לחלוטין תושבי העיר היו נתונים למשיסה בידי הפחות ונפלו קרבן לסכסוכים נין חמולות ערניות ולמאבקים עקובים מדם בין שליטים מקומיים. בניגוד ליהודים הספרדים שהיו זכאים להגנת השלטונות בתוקף היותם נתינים עותומאנים נחשבו הפרושים ל"מוסקובים" נתיני ארץ אויב על כל המשתמע מכך וזאת בעיקר בתקופה שהתרבו בה ההתנגשויות הצבאיות בין רוסיה ובין האימפריה העותומאנית. הממשלה הרוסית מצדה לא התעניינה כלל בגורל נתיניה היהודים ואף לו הייתה מעוניינת להגן עליהם ספק אם הייתה מצליחה.

כאשר הגיע יוסף וולף לירושלים במרס הוא לווה בידי הקונסול הבריטי בעכו פיטר אבוס וולף צויד בשני פירמאנים המאפשרים לו לשהות בירושלים בחסות השלטון המקומי, פירמאן אחד הושג במיוחד למענו מהשלטון המרכזי באיסטנבול ופירמאן הגנה נוסף נתן לו עבדאללה פחה מושל עכו שהרבה להתערב בענייני ירושלים אף שלא הייתה תחת שלטונו, מסתבר כי הופעה קונסולרית סמכותית של נציג רשמי מטעם האימפריה הבריטית שאף מתכוון לשהות בעיר ולהתגורר בה חיזקה בקרב הפרושים את האמונה כי הקדוש ברוך הוא שולח שליחים להגן עליהם כדי שיצליחו במילוי משימתם המשיחית.

יחסם החיובי של הפרושים כלפי יוסף וולף בולט על רקע התנגדות הספרדים לקיים עמו קשר כלשהו. הספרדים ראו במיסיונר המומר סכנה דתית ועל כן החרימו אותו ואת הבאים עמו במגע דרשו לשרוף את ספרי התנ"ך העבריים שחילק, ובעיקר ביקשו לסלקו מן הרובע היהודי שם התגורר בחצר בית משפחת פ"ח. קרוב לוודאי שהם ניסו לשכנע את רמ"מ משקלוב לסלק מקרבם את המיסיונר ומשלא הצליחו בכך פנו בקובלנה לשלטונות המוסלמיים, בטענה כי על פי ההלכה היהודית וולף נחשב ליהודי ישראל שחטא וממילא חלות עליו תקנות העדה היהודית הירושלמית ובכלל זה תקנת הרווקים שמכוחה יש לגרשו מן העיר. הפרושים נזעקו להגן על וולף הם לא אבו לוותר על היתרונות שיכלו להפיק משהותו של וולף בקרבתם רמ"מ משקלוב בכבודו ובעצמו מנע את הגירוש והסדיר לוולף מגורים חלופיים מחוץ לתחום ריבונותה של הקהילה הספרדית באחת הדירות ברובע הארמני הסמוך.

קבלת הפנים האוהדת מצד הפרושים בירושלים שזכה לה המיסיונר הנוצרי יוסף וולף הפתיעה את ראשי המיסיון בלונדון חששם מחרם יהודי על 'החברה המיסיונרית הלונדונית' התפוגג ובעקבות כך החליטו לפתוח תחנת מיסיון קבועה בירושלים. אפשר לקבוע בוודאות כי רמ"מ משקלוב לא צפה מראש את ההשלכות המאוחרות של מגעיו עם המיסיונרים וכי הוא האיש שגרם בעקיפין ושלא ברצונו לייסוד המיסיון האנגליקני בירושלים. שנים אחדות אחר כך יתייחס גם מנהיג ליטאי אחר ר' יוסף זונדל מסלנט מי שמכונה "פה שלישי לאליהו" באופן חיובי לתופעת השתתפותם של גויים בבניינה של ירושלים על פי מסורת ירושלמית הגריז"ס הגאןן ר' יוסף זונדל מסלנט היה מן המעוררים את צעירי ירושלים לבנין העיר והארץ וחיבתו לישוב היתה כה גדולה עד שהיה מטייל בהרי ירושלים ובובה על שממותם והיה אומר שהוא שמח לראות גם בבניניהס של הגויים ובלבד שתיבנה העיר.

הערה 186: טרם בואו של וולף לארץ קיימו הפרושים קשרים הדוקים עם איש כמורה אחר, יעקב ברגרן, שהיה נציג השגרירות השבדית באיסטנבול, והרבה לסייר בסוריה ובארץ ישראל ואף ביקר כמה פעמים בירושלים. קשר זה לא היה הדוק כמו הקשר עם וולף, שהתגורר ממש בקרבם."

הרב רפאל נתן אשכנזי (1776 – 1830)[3]

תקציר: כמו רבנים מרבני איטליה שהובאו בקובץ זה – גם הרב רפאל נתן אשכנזי, מחכמי איטליה, קיים יחסי ידידות קרובים עם חכמי הנוצרים. לא עלה בידי לאתר את המקורות של כותב הביוגרפיה, אבל הוא עצמו מעיד שנשתמרה חליפת מכתבים בין השניים.

למען דעת, חלק א, עמ' קסה

"ר' יצחק כיהן בגאון במשך עשרים ושתיים שנה עד לפטירתו בשנת תקמ"ח אחריו הוזמן לכהן כרב הרב רפאל נתן אשכנזי (טידיסקו) יליד ווירונה. כבר בשנת תקמ"ג כיהן כדיין בעיר לצידם של עוד שניים הרבנים וידאל בנימין סגרי ויצחק לוצאטו בימיו התפתחה הקהילה לממדים גדולים האוכלוסייה הוכפלה ומוסדות הקהילה התרחבו לאין שיעור. הוא ניהל ותכנן את בתי הכנסת בעיר הן האשכנזיות והן הספרדיות. התפרסם בהשכנת שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו. שמו נישא לתפארה בארמון המלך ובמות המלכים יוזף וליאופלד נשא עליהם קינה והספד שפורסמו בעיתונות הכללית בהדגישו את סובלנותם לכל אזרחיהם ללא הבדל דת. הוא גם קיים יחסי ידידות עם הבישוף של העיר ונשמרה חליפת מכתבים שבין השניים. קשר הידידות שהיה מבוסס על הערכה הדדית הביא לעזר רב בפרשייה עגומה זו בה אנו עוסקים בשנת תק"ן לערך הטילה עליו בית המלכות חובת רישום לידות ופטירות והאחריות לנישואין וגירושין הרב טידיסקו ניהל את הקהילה בגאון עד שקפץ עליו רוגזו של בעל מחלוקת אחד שסיבכו בקלחת של פולמוס ממנו נפטר בשברון לב בדמי ימיו לדאבון לב כולם, בשנת תק"ס."

הרב דב בר מייזליש (1798 – 1870)

תקציר: הרב מייזליש קיים יחסים טובים עם כמרים ומנהיגים נוצריים בפולין כחלק משותפתו בתנועה לשחרור פולין, כל זאת במטרה כנראה להגן על זכויותיהם של היהודים ולשמור עליהם מפרעות וסכנות. קשר טוב במיוחד היה לו עם הארכיבישוף פיאלקובסקי, שהיה מעריך ומכבד את עם ישראל. הוא נפגש עימו מספר פעמים, ואף קיים אזכרה לזכרו בבית הכנסת בורשה. אף שהיה לרב מייזליש מניע תועלתני ברור, סוף סוף מדובר בידידות עמוקה ושיתוף פעולה לאורך שנים.

מוסף שבת קודש, יתד נאמן, תשנ"ג, ויגש, עמ' 10-12

במוסף יתד נאמן תיארו את הפרשייה, והקפידו להדגיש את המניע התועלתני – הגנה על היהודים, וגם את הריחוק של הרב מייזליש שבאה לידי ביטוי בכך שלא רצה לצעוד בראש בלוויתו של הארכיבישוף פוליאקובסקי. אולם סוף סוף, עובדות היסוד נותרו כשהיו – מדובר בידידות ושיתוף פעולה עמוק ומתמשך.

"מסתבר שהרב מייזליש לא גילה ענין מיוחד בלאום הפולני יותר מאשר הזהות האוסטרית או הרוסית-צאריסטית. אילו היו בידיו רק אמצעים להגנה על המיעוט היהודי שבפולין…

גם לטקס סתימת הגולל שנערך באחד מפרברי העיר, הגיע הרב מייזליש יחד עם סגניו. כאן כמעט אירעה תקרית דיפלומטית שנמנעה הודות ליוזמתו של הרב. הארכיבישוף פיאלקובסקי, שהגיע אל מסע הלויה בראש הכמורה הקתולית, נגש אל הרב ובקש ממנו להצטרף אליו, אל השורה הראשונה הצועדת לפני הארונות. הרב, מסתבר, לא שש לצעוד שלוב זרוע עם הגלח הנוצרי, והוא מהר להתנצל, כשהוא מסביר כי לפי הדת היהודית נחשבת ההליכה בראש לפחיתות כבוד של הנפטר, וכי את הכבוד לנרצחים שנפלו על חירותה של פולין יחלקו הוא וחבריו כאשר יצעדו לאחר הארונות…

שמועות על פרעות נפוצו. מערי השדה הגיעו ידיעות על התנפלויות. בפלוצק התקהלו כשמונים אלף פולנים. כשפנו ראשי הקהילה אל מפקד המשטרה המקומית לקדם את פני הרעה, נענו כי יש פקודה מפורשת מהשלטונות להניח לפולנים בהתארגנות לאסיפות פומביות כטוב עיני. הרב מייזליש הבין כי יש לעשות דבר לפני שיהיה מאוחר. הוא בקש ראיון עם הארכיבישוף. פיאלקובסקי קבל את הרב ואף שמע בקרב את הסברו של אורחו בקשר לתכסיסי השלטונות הרוסיים…

כשחלה פיאלקובסקי חשש הרב כי זוהי גם מחלת האחווה הפולנית יהודית. פיאלקובסקי היה מזן נדיר של קתולים שגילו הבנה לסבלות העם היהודי. משום כך קנן בלב החשש מפני היורש הבלתי נודע. מתוך חשש להתעוררות אנטישמית מחודשת שתבוא בעקבות מותו של הארכיבישוף, יזם הרב שוב פגישה עם הארכיבישוף. לאחר השיחה שלח פיאלקובסקי לקרוא למספר כמרים שביניהם בלט גם מי שעתיד היה למלא את מקומו. בנוכחותו של הרב השאיר הארכיבישוף את צוואתו לחיות גם להבא באהבה ובאחווה עם העם היהודי. באותו מעמד דבר הארכיבישוף בשבח העם היהודי שאותו ראה כעם נבחר, העם שנבחר להפצת האמונה ואשר היה אור לגויים."

האמנציפציה של היהודים בשטחי פולין, עמ' 447

"את השלטונות הדאיגו במיוחד הפגנות פטריוטיות טקסי ימי השנה ואזכרות האבל הפומביות שנערכו גם בבתי כנסת לכבודם של אישים שונים הנסיך א' צ'רטוריסקי י' ללבל ט' קושצ'יושקו השתתפות היהודים יחד עם הממסד הדתי והרב מייזלס בראשו בהלווייתו של הארכיבישוף אנטוני פיאלקובסקי והשתתפותם בהפגנה ביום השנה לברית לובלין."

(וכן הובא באריכות גם בספר רבי דב בער מייזליש, עמ' מח)

ולוצלבק והסביבה, עמ' 20

התקיימה אזכרה לארכיבישוף פיאלקובסקי, ידידו של הרב מייזליש, בבית הכנסת וחוברה תפילה מיוחדת לכבוד המאורע.

"הרב ר' יוסף חיים קארו… כיהן בולוצלבק כרב.. שהטביע את חתמו על חיי הקהילה… הוא דיבר וכתב גרמנית רהוטה ונהג לשאת את הספדיו ודרשותיו בשפה זו. היה גם מליץ, כתב שירים בינוניים וקינות להזדמנויות שונות בגרמנית ובעברית. כך למשל חיבר לרגל האזכרה החגיגית שנתקיימה בבית הכנסת אחר מותו של הארכיבישוף הורשאי פיאלקובסקי תפילה מיוחדת שהופיעה בתרגום פולני ב"יוטנשקה" (מס' 18 1861)."

וראה גם ביהודים ויהדות בספרות הפולנית, עמ' 54, שם הוזכרה הפרשייה.

הרב ישראל משה חזן (1808 – 1862)

תקציר: הרב ישראל משה חזן בעל שו"ת כרך של רומי, שבמשך כמה שנים כיהן כרבה של קהילת ליבורנו שבאיטליה הקתולית, קיים יחסי ידידות קרובים עם כמה וכמה אנשי דת נוצרים. בכתביו תיאר לא רק את הידידות שקיים עם חכמים נוצרים, אלא אף את הערכתו העמוקה אליהם ואל פועלם. הוא מעלה על נס את הצדדים החיוביים שבפעילות הנוצרים ואת העיקרים המשותפים לנוצרים וליהודים, כאמונה בתורה, שכר ועונש, מוסר, שלילת האלילות ועוד. וביחוד הוא משבח את שלטון האפיפיור, שמספק הגנה ומקלט ליהודים. הוא משבח את חכמת וכנותם של החוקרים ואנשי הדת הנוצרים. הבאתי כאן גם את דברי כותב הביוגרפיה שלו, יוסף פאור, וגם את המקורות בפנים. נדמה שאפשר יהיה לומר בביטחון שהרב חזן היה החכם היהודי בעל המידה הרבה ביותר של הערכה וידידות עם אנשי דת נוצרים שהובא בקובץ זה.

הרב ישראל משה חזן, ביוגרפיה מאת יוסף פאור, עמ' כו

"כנראה שהתחיל לחלות בשנת תר"י, והיה הולך לחמי ויטריבו להתרפות… במשך ביקוריו נתידד הרב חזן עם הכומר של ויטרבו."

עמ' פה

"באשר לנצרות, הדגיש הרב חזן את מאצה הכביר להשריש את האמונה והמוסר ב"עמים אשר כבהמות התחשבו לימים מקדם כנודע" (נחלה לישראל עמ' נד, עיין שם באורך). במיוחד הוא ציין את היחס החיובי של חכמי הנוצרים לגבי דת ישראל (השוה שארית נחלה, עמ' ז-ח). והמשותף שיש בין שתי הדתות (ראה כרך של רומי ד, ד,א; נחלה לישראל עמ' נד ואילך). הוא קיים יחסים טובים עם כהני נוצרים (ראה כרך של רומי, דף קיד, א,ב ; קיז, ג, ד, השווה לעיל פ"א הערה 90)"

הקדמה: הרב חזן עסק רבות בפרשיית ירושה (נחלות) מסועפת שעוררה מריבות בקהילה היהודית. חלק מהיורשים דרשו לקבל את הירושה בניגוד לדיני התורה, בטענה שהם אינם רוצים לרשת לפי דיני התורה. הרב חזן האריך לכתוב בנושא, והריץ אגרות בנושא לחכמים ברחבי העולם היהודי כדי לחזק את דעתו. בין היתר, הוא גם פנה לאנשי הכמורה בבקשה שיחזקו את ידו בדיון, ולא יאפשרו ליהודים לנצל את הדינים הנוכריים של דיני ירושה, דווקא כאשר הדבר נוח להם. הוא אף ביקש הסכמה לפסק שלו גם מכמה חכמים נוצרים, ושילב את ההסכמות בתוך הסכמות הפוסקים היהודים הרבים שהשיבו לו. בתוך דבריו הוא האריך לשבח את הנצרות ואת תרומתה בהפצת האמונה והמוסר בעולם, וגם את שלטון האפיפיור שמהווה מקלט והגנה ליהודים. בקטעים שהבאתי ניתן לראות את דברי השבח הללו.

נחלה לישראל, עמ' נד

תיאור שבחיה ומעלותיה של הנצרות כמפיצת האמונה והמוסר לגויי הארץ, והדגשת חובת היהודים הדרים ברומא לשמור נאמנות לשלטון ולהתפלל לשלומו.

"ואת כל אלה ישראל עושה חיל לשמור ולעשות את כל אשר צוה ה' ביד משה נביאו, כל שכן מזמן אשר גברה מלכות האדירה הזאת אשר אנו מסתופפים בצילה, היא המלכות אשר פרסמה האלהות בעמים, היא המלכות אשר תזכירהו יום יום להודיע שיש שליט בשמים ובארץ מושל ומשגיח ומעניש, היא המלכות אשר נתנה כבוד לה' ולתורתו ונתוועדו על ידי דברים יקרים מתותר משה שהם חפצי שמים ודאי! היא המלכות המשתדלת בכל מאמצי כחה ומוסרת עצמה בשילוח צירים מסוף העולם ועד סופו לפרסם החידוש וההשגחה ותורה מן השמים, ושכר ועונש, לגוים עריצים אדני השדה, עיקרים נפלאים אשר לא ידעום ולא שמעו את שמעם, היא המלכות אשר למדה תורה ודרך ארץ ותקון קבוץ המדינות ואהבת אדם לחברו לכמה עמים אשר כבהמות התחשבו לימים מקדם כנודע, היא המלכות אשר הפליאה חסדה עמנו הישראלית היא המלכות אשר אם בשמאלה דחה אותנו בימינה הצילנו מיד טורפי טרף כמה אלפי פעמים… האם שכוח תשכח קהלת ישראל בכל מקום שהיא את כל העשוי לה? התזנח את כל הגרושים מספרד וצרפת והדומה להנה ובעידן ריתחמא מלכותנו זאת גברה חסדה לקבץ נדחי ישראל אפיתחא דרומי? התנשה קהלת רומי המיוחסת בישראל! שמיום גלותה מעל אדמתה לא נסתה כף רגלה לצאת מדחי אל דחי וממלכה לממלכה ולא שמעה מפי שום אפיפיור אף ביום עברה וזעם לאמר, קומו צאו מתוך עמי! ומהיום היותה היא ישבה בצל מלכותנו הזאת כעיני עבדים אל יד אדוניהם ולעולם היתה לה לחימה ולחמסה ביום זעם ובכל צרתה לא נתנה המלכות לזאבי טרף להרע עמה ותמיד השגיחה עליה בעין חמלתה כדנודע. את כל אלה תשכחנה? לא תשכח מפינו לעולם ועד! ולעולם נשמור לה החסד והרחמים וברוחנו נאמנת לה להיות עבדים נאמנים ולהתפלל בשלומה כאשר החיוב מוטל עלינו! …"

נחלה לישראל עמ' סא

בקטע זה הרב חזן מדגיש שהוא מדבר בלי חנופה, ומשבח את חכמי הנוצרים כאוהבי חכמה ומדע, שדנים לכף זכות ומכבדים את הדתות, ומתוך כך הוא מבקש את חכמי הנוצרים לתת את דעתם על השערוריה ולעמוד לימינו נגד פריצת מסגרות הקהילה היהודית.

"ידעו נאמנה רבני ישראל כי אין הדבר רחוק בשום אופן כי באמת בלתי שום צד חניפות אני אומר – וכמו שכבר כתבתי והדפסתי פעמים רבות – כי חכמי הנוצרים הם אמיתיים, אוהבי החכמה והמדע, דנים את האדם לכסף זכות, מכבדים הדתות ואיש יולד בהנה, חוקרים תמיד אחר האמת, ואם נתברר להם הדברים בשרשם, העבודה! עומדים כאריות לברר האמת לעיני השמש והירח. ובפרט עורכי דייניהם שהם פקחים גדולים קולעים אל השערה ולא יחטיאו! ואם יתברר להם באמת שדיני נחלות חמיר לן כל כך בראותם כל הדברים הנכתבים וכל חכמי ישראל פה אחד קוראים מלא וינהמו כאריות. לא מבעיא אדוננו המלך האפיפיור ירום הודו שלעולם החזיקו בידינו לשמור דתנו וכאשר הארכתי למעלה כי המלכות הזאת מבערת האפירקורוסות מן הארץ כנודע… ברי לי! ברי לי! לפי מה שאנו מכירים יופי שלימות חכמי הנוצרים ומלכיהם ושריהם וכהניהם תכף תנתן דת על זה וכל כיוצא בזה בזה מבלי שום ריק ספק.."

לספר 'נחלת ישראל' ולפסק המובע בו, הובאו הסכמות רבות, חלק גדול מהן מזכירות בכבוד את האפיפיור. לא הבאתי דבריהם, משום שלא מדובר בדברים יוצאי דופן. אכן, אביא כאן הסכמות חשובות: ראשית, הסכמות של שני חכמים נוצרים, שמחווים דעתם להסכים לפסק הרב חזן על פי דיני התורה ושוללים את מעשה הכפירה ופריצת המסגרות של היהודים שביקשו לנחול נגד דיני התורה. לאחר מכן, הבאתי את הסכמתו של הרב מאיר א"ש (מהר"ם א"ש) שמתפעל ומזכיר לטובה את ההסכמות של החכמים הנוצריים שהובאו.

נחלה לישראל, עמ' פ

"הסכמת חכם אחד מכהני דנוצרים

הועתק מאיטלקי לעברי

שאלוני לחוות דעתי על הפסק של ישראל משה חזן הסובב על דיני נחלות הישראלים אחרי אשר בהשקפה הראשונה למדתי כל ארבעה סעיפים, אשר הם עצם הפסק, נסב"ד לבי בקרבי בעבור אהבת האמת להוציא מן הכח אל הפועל הדברים האלה אשר שפטתי כדעתי והם…

וכגון דא למודעי אני צריך שאני איני נפטל בעסקי החוקים והמשפטים אשר הם היום סוגיין דעלמא במלכותינו זאת האפיפיורית בענין ירושת הישראלים איך וכמה. אבל זו בלבד אני אומר שלפי דעתי מצאתי פסק האדון י' מ' חזן מכיון הדקדוק כפי דעת התורה הקדושה והברית הקדומה. ועל המנהג אשר הונהג באומה הישראלית קודם האבן גליון. כה דברי החותם מבית לימוד של ק' טומאס"י אצל ק' מ' המינורובא היום הוה… פימיפ' מ. ג' א' ד'[4]. אשר היא מכת הדרשנים והיא עומד על הלימודים בבית לומיר ק' טומא"ס דאקואינו והוא מפרש כתבי הקדש…"

נחלה לישראל עמ' פו

כאן מדובר בהסכמת החכם הנוצרי לוקא ציקוטי, שהיה כומר בויטריבו.

"הסכמת אחרת מחכם מובהק מכהני הנוצרים על פסח נחלה לישראל הועתקה מאיטלקי לעברי.

קראתי בכל לב הפסק של י"מ חזן המתואר נחלה לישראל. ויען נשאלתי לחוות דעתי אומר באמת ובתמים כל מה שנופל לי בו מן ההשקפה מבלי שאומר קבלו דעתי וטרם כל דבר הנה נא הואלתי להודיע, כי בשגם הנוצרי הרומיי הנכנס לכלות דעתו בויכוח ישראלי אשר כל עצמותו נשען על יסודות איזה מהם עכל כל פנים אינם חוקיים ובלתי מסופקים לו כמו לכותב הפסק ולאנשי אומתו, על כל זאת בהשוות עצמו כמעט רגע עם אנשי אותו הדת ובהעלותו על לבבו שעדין תורת משה היא בתוקפה כאשר מאמין האיש הישראלי הוא מוכרח לאשר ולקיים בכל כחו שהישראלי כפי אמונתו זאת אינו יכול להשתמט עצמו מלהשוות כל הנהגות חייו הנסתרות והנגלות הבייתיות והמדיניות לכל הכתוב בתורת משה הנז"ל… עם שבאמת כד דייקינן שפיר לא היתה שום מצוה פרטית אבנגליונת מונעת למאמינים בו מלהיות נדונים בערכאות אותה מדינה אשר היו דרים שם, על כל זאת ק' פאול מחזיק במעוז היות בושה גדולה וחרפה עצומה לדון באותם הערכאות באמור אליהם, האם אין לפחות חכם אחד ביניכם שיוכל לדון בין איש ובין אחיו? אעיקרא הוא עון פלילי!… הכ"ד החותם פה ויטירבו ך' לה' אוטיברו אלף ותתנ"א כ' לוקא ציקוטי. מומחה בידיעת כתבי הקדש וסיפור קורות כנסיות הנוצרים וכהניה הוא העומד על הלימודים בבית הלימוד ויסקובילו אשר בויטריבו."

הסכמת הרב מאיר א"ש לספר נחלה לישראל (עמ' עט)

"ובפתחי הספר ראיתי ושש לבי כי חכם אחד מכהני הנוצרים הסכים גם הוא לדברי הגאון כי פירושו אמת כביאור פרשת נחלות, ושכן הסכימו גדולי חכמים תשואות חן חן לו, ויאמר החכם עוד כי לפי אמונת בני ישראל כי תורתנו נצחית ולא תשתנה בשום זמן אין לאחד שהוא מכלל ישראל לפרוש מחוקי משפטים כנים דברי החכם."

בספר כרך של רומי מתאר הרב חזן ידידות שהייתה לו עם חכם נוצרי בשם מולצה, שהיה בכיר בספריה חשובה. הוא מתאר כיצד סייע לו להשיג כתב יד, ואף התפלא יחד איתו על איזשהו שיבוש שנמצא שם (החכם הנוצרי הזה היה גם חוקר ובקיא בלשונות שמיות – הבראיסט)

כרך של רומי, דף קיד, א

"ואל משמים שלח דברו וירפאני והחלימני והחייני ותיכף לברכת הגומל חצני נערתי וכגבר חלצי אזרתי ורצתי אל אהובי החכם כהן הראש זה שמו MONSIGNOR MOLZA (יש להסביר: מונסיגנור זה תואר בכנסיה הנוצרית) הוא ראש שומרי בית המדרש הגדול והמפורסם אשר בקרב מחננו יע"א והוא במזגו הנעים קבלני בסבר פנים יפות כדרכו הטוב, ומסר בידי את כל חשקי אשר שאלתי מאתו והעריף מטובו לעשות את בקשתי בתכלית השלימות… ואשוב אתפלא על הדבר הגדול הזה גם בעיני אהובנו החכם הכהן הנוצרי הנזכר גדלה הפליאה הנשגבה הזאת כי הוא בקי בטיב הכתובות והלשונות ובפרט של בני קדם…"

קיז, ב

הקטע הבא הוא סיום של תשובה בנושא הנאמנות לדת, ושלילת הכפירה ופריקת העול, שהרב חזן כתב יחד עם ידידו הנוצרי, מולצה. לא ציטטתי את הדברים, אלא רק את החתימה המשותפת. נמצינו למדים שכה גדולה הייתה הידידות שלו ושל מולצה (שנזכר גם בקטע הקודם מדף קיד, א) עד שחיברו יחד קטעים לחיזוק האמונה ונגד הכפירה ופריקת העול.

"כל הרשום בכתב הועתק מגוף העיקרי אות באות מנחת זכרון אהבה בין העבר ישראל החותם מטה, ובין החכם הגדול כהן הראש מונסיגיור מולצא די לעלמין לא תתחבל. נעם הדבר קשור בחבלי עבותות אהבת חכמי לב. החותם פה העירה רומא הבירה יע"א בח"י לח' אני לדוד ודודי לי, משנת תבח"ר ותקרב לפ"ק כרב עז ושלום. הצעיר משה חזן ס"ט."

רבי חיים צבי שניאורסון (1834 – 1882)

הרב חיים צבי שניאורסון היה תלמיד חכם, שד"ר מירושלים, ופעיל ציוני. הוא גייס כספים גם לצרכי גאולת קרקעות ובניין הארץ. במסגרת סיוריו באוסטרליה, הוא קשר קשרי ידידות משמעותיים מאוד עם שרים ואנשי דת נוצרים, שתרמו לו וגם עוררו את שומעי לקחם הנוצרים לתרום.

רבי חיים צבי שניאורסון, מאת קלויזנר, עמ' 21

"שניאורסון קשר קשרים ידידותיים עם שרים ואנשי דת נוצרים. הם באו לבקרו ולדרוש בשלומו והוא החזיר להם ביקורים. הדיקאן של מלבורן נתן לו במתנה למזכרת תיבת טבק מזהב ובה אבן יקרה. שניאורסון הדפיס במלבורן באנגלית בצורת חוברת את נאומו באסיפה הראשונה. שם החוברת "ישועת ישראל" – THE SALVATION OF ISRAEL. התרגום לאנגלית מהוא מאת הרב מ. רינטל… ר' חיים צבי שניאורסון יצא להרצות ולאסוף כספים בערים שונות באוסטרליה. בכל מקום נעזר לא רק על ידי יהודי המקום, אלא גם על ידי נוצרים חשובים, בעיקר כהני הדת הנוצרית. הכהנים האלה קראו מעל הבמה בכנסיה לתרום למען מפעל הבנייה על הר ציון וקריאתם מצאה אוזן קשבת. לפי אומדנתו של הרב מ. מאירס ממלבורן הגיעה השתתפותם של הנוצרים במגבית לשבעים וחמשה אחוז מהסכומים שאסף השלוח… הצעה לתמוך במפעל בתי המחסה הציע הכהן הנוצרי ווטסון. הוא הביע התעניינותו בעם היהודי… הוא ציין כי היהודים משתתפים תמיד במעשי צדקה ותורמים אפילו לצרכי דת נוצריים, לכן על הנוצרים להראות אהדתם ולתרום למען בתי המחסה. כהן נוצרי אחר ר. מק-קלין הציע לקבל החלטה התומכת בבניית הבתים על הר ציון."

רבי ישעיה צבי הלר (1840 – 1905)

תקציר: מספרים שהיה לו קשרי ידידות כומר העיר.

אורה זו תורה – בשלח, עמ' נא

"מובא בסיפורי צדיקים: הגאון רבי ישעיה צבי הלר אב"ד פרמפל, נכדו של הגה"ק המפורסם הברוך טעם מלייפניק זצ"ל היה פיקח וחכם במילי דעלמא, וכן היה לו קשרי ידידות עם כומר העיר."

ספר צבי תפארה – חלק שני, תשס"ו, עמ' שנ

תקציר: אחי חתנו של הרב ישעיה צבי, הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם מתאר גם הוא את הידידות וצובע אותה בצבעים של אילוץ, אולם לא מדבר על אילוץ ספציפי, אלא על הצורך הכללי לשמור על יחסים טובים, ועל הרצון של הכומר לאיש שיחה משכיל (מה שלא היה לו בנמצא בקרב הגויים). לפיכך, איך שלא נהפוך את זה, מדובר בידידות.

"…מלבד ידיעותיו בתורה היה פקח ומלומד במילי דעלמא ושלט בשפה הפולנית. הוא כיהן כרב בעיירה קטנה סמוך לעירנו רודניק, וכומר העיירה – להבדיל בין טומאה לטהרה – שלא היה לו שיח וענין עם איכרי הכפר, היה סר מדי פעם אל ביתו לשוחח אתו, ובשביל טובת יהודי העיירה היה נאלץ לבלות את זמנו בשיחה אתו. פעם בתוך אחד השיחים נענה הכומר ואמר לו אתם היהודים הנכם עם כבד עון. נשתומם הרב ושאל אותו מה זה עסק שלך ואיך אתה יודע את חטאי היהודים…"

הרב יהודה ליב צירלסון (1859 – 1941)

הרב יהודה ליב צירלסון (ביוגרפיה), עמ' 28

תקציר: למרות שמן הסתם הרב צירלסון עמד מתוקף תפקידו בקשרים עם חכמים נוצריים, לא מצאתי הרבה מזה בחיפושי בשפה העברית. המעט שמצאתי זה תיאור על מקרה שבו כומר שכתב נגד היהודים והרב צירלסון התווכח איתו – התפקח, ובא לבקש את סליחתו, ונשאר ידידו של הרב צירלסון. אינני יודע מה מקור הסיפור, הוא הובא בביוגרפיה שכתב מרדכי סליפוי.

"באותו זמן ניהל גם פולמוס בעתונות היהודית והרוסית נגד כותבי פלסתר מצוררי ישראל, שהתקיפו את התלמוד והדת היהודית. וקרה מקרה שכומר אחד מהמשטינים בא אצלו לבקש סליחתו ונשאר ידידו בתקופה רבת התמורות והמאורעות אחרי מלחמת ומבאי ביתו כל הימים."

הרב משה שמעון פסח (1869 – 1955)

תקציר: הרב פסח, כמנהיג קהילה יהודית ביוון שמר על קשרים קרובים וחמים עם הבישוף יואכים, מנהיג הנצרות במדינה, לאורך שנים. הקשרים הללו הביאו גם להצלה של יהודים בתקופת השואה.

הרב משה שמעון פסח ז"ל ויהדות וולוס בשואה, בהוצאת קק"ל

עמוד 1

"הרב משה שמעון פסח היה אחת הדמויות המרשימות של יהדות יוון, אשר הנהיג בחכמה ובאצילות נפש את הקהילה היהודית בעיר וולוס במשך יותר מחצי מאה רבת תהפוכות – משנת 1892 עד 1955… הרב פסח סימל בחייו את דמות הרב והרועה המסור של קהילה יהודית… הוא השכיל לטפח יחסים עם ראשי הכמורה הנוצרית בעיר, והיה מחלוצי הקשרים הבין דתיים בעידן המודרני. כפי שתיאר הבישוף של וולוס, יואכים: "מאז בואי לוולוס שררו ביני לבין הרב הראשי הזקן של קהילת היהודים בוולוס יחסי ידידות. הוא כיבד את התחייבויותיו בפני הקהילה, לבוש תמיד בבגדי רב יהודי ובעל זקן ארוך, רגוע, מדבר מעט וחכם"."

שם, עמ' 10-11

"מכתב מהרב משה פסח לארכיבישוף של יוון…

הוד קדושתך, לעת בחירתך והקדשתך בחסדי האל למשרת הארכיבישוף של אתונה וכל יוון, ובתוקף מעמדי כרב ראשי ביוון, הריני מבטא את רחשי הלב שלי ושל צאן מרעיתי בהביעי את איחולינו הלבבים לרגל בחירתך בידי מועצת הכנסיה כמנהיג הדתי של הכנסייה האורתודוכסית המזרחית של יוון. זאת כאות הוקרה ותודה על מכלול השיותיים הדתיים ותרומתך למלכות יוון. אנו מנצלים הזדמנות זאת כדי להדגיש בפני הוד קדושתך, שיהודי יוון לא שוכחים את כל המאמצים שננקטו לטובתם בידי השלטונות הדתיים המקומיים ואשר פעלו ברוח הדתית של אהבה כלפי בני אנוש אחרים לשם הצלתם, ככל מידת האפשר, במשך תקופת הרדיפות האכזריות וחסרות הרחמים של הבולגרים והגרמנים…

בדיוק אותן הוכחות שלמסירות היוצאת מן הלב וכבוד עמוק מצד היהודים היוונים כלפי אחיהם היוונים האורתודוכסים, קיימת גם בימינו אלה, כפי שהשתקף בעבר הקרוב באמצעות השתתפות רבת הגבורה בהגנת המולדת היוונית ומלחמה שנסתיימה בניצחון על הפולשים הברברים וכן בתקופת הייסורים האכזריים שבהם נתנסו שני הצדדים ובמיוחד היהודים בזמן כיבוש כוחות השחור והמאבק הקדוש בהם על ידי כוחות ההתנגדות הלאומית וגם בגיוס בימינו אנו נגד אויבים מבחוץ ומבפנים ולבסוף במאמץ המשותף לשיקום, לקידום ולרווחה.

רק טבעי הדבר, שאותו שיתוף פעולה ימשיך להתקיים בין יוון הישרה לבין מדינת ישראל אוהבת השלום ואשר בעזרת האל, אנו בטוחים יבשיל את אותו פרי של תועלת ורווח, כמו בעבר, לגדולת האל ולרווחתו של העולם כולו. ברכות ואיחולים להוד קדושתו מקרב לב. אנו מתפללים לאל שיעניק לך אורך ימים ובריאות והמשך עבודתך הטובה לטובת העם היווני, ישר הדרך, לניצחון השלום ולאחדותה של יוון היקרה. אמן."

וראה גם בכתבה אודותיו במגזין סגולה.

הרב ירחמיאל משה נח רפפורט (1880 – 1940)

תקציר: היה רבה (אדמו"ר חסידי) של העיירה ראווה משנת 1900 לערך, ובתיאור קורותיו בשואה, מסופר שמאז ומתמיד עמד בקשרי ידידות עם הכומר הגרמני המקומי.[5]

קידוש השם, שמעון הוברבארנד, עמ' 32

"בשלהי שנת 1939 אספו כל יהודי ראווה לכיכר העיר כדי לגזוז את זקנם. בין אלה נמצא גם הרב רפפורט, רבה של ראווה, ישיש בעל זקן שיבה. מאז ומתמיד עמד הרב בקשרים ידידותיים עם הכומר הגרמני המקומי, מאז הכיבוש הגרמני בעת מלחמת העולם הראשונה, וגם תחת השלטון הפולני. הלכה בתו של הרב לכומר וביקשתו שימנע את גזיזת זקנו של אביה הרב…"[6]

הרב הרצוג (1888 – 1959)

תקציר: הרב הרצוג, בהיותו רבה של אירלנד החזיק קשרים קרובים ועמוקים עם הקרדינל מקרורי, מנהיג הנוצרים באירלנד. כמו כן, קיים כרב ראשי מפגשים עם מנהיגים נוצריים.

קשריו עם מקרורי

דרך חיים: סיפורו של לוחם, דיפלומט ונשיא, חיים הרצוג (מאתר פרויקט בן יהודה)

"הקהילה היהודית היתה זעירה, אבל עובדה זו לא הפריעה לאבי לטפח יחסים טובים במיוחד עם ראשי הכנסיות הנוצריות בדבלין ובאירלנד. ידידות עמוקה מאוד נקשרה בינו ובין הקרדינל מקרורי, הכהן הקתולי הבכיר באירלנד כולה. פעם אחת, בסעודה ממלכתית שנערכה בטירת דבלין, ואבי לא אכל בה דבר, נזף בו הקרדינל על שאינו מנסה לטעום ממעדן החזיר המשובח שהוגש לקרואים. עדי ראייה סיפור כי אבי העלה על פניו חיוך עגום ואמר: “אני מציע שנדון בכך בטקס הנישואין שלך”."

הרב מרדכי קירשבלום, מכל מלמדי השכלתי: אישים וסיפוריהם, ירושלים תשמ"ח, עמ' 129

"הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל היה בקשרי ידידות רבה עם הקארדינל האירי המפורסם מקרורי, ולעיתים תכופות היו נפגשים ומשוחחים על דברים העומדים ברומו של עולם."

משואה ליצחק, חלק א, עמ' 77

"במקביל למאמציו להציל את העילית התורנית, לא זנח הרב הרצוג את כלל ישראל ולא חסך במאמץ להציל כל מי שניתן ובכל דרך אפשרית… הוא ניסה לארגן ראיון עם האפיפיור החדש פיוס ה-12 בעזרת ידידו הקרוב, הקרדינל ג'וזף מקרורי, הפרימט הקתולי לכל אירלנד."

עוד פגישות של הרב הרצוג עם בכירים נוצרים:

חרות 23 ביולי, 1950

"הארכיבישוף קרלוס מריה דה לה טורה ארכיבישוף אקוואדור, והשופט אלפונסו… הגיעו ביום ו' ארצה כאורחי הממשלה. ביום ו' ביקר הארכיבישוף את הרב הראשי לארץ ישראל, הרב י.א. הלוי הרצוג."

הבקר, 24 מרץ 1949, עמ' 1

"החשמן של לייז', אחד מחמשת ראשי הדת הקתולית בבלגיה, בישוף הרקוף, הגיע אתמול לירושלים היהודית ויסייר בישראל במשך כמה ימים… בירושלים ביקר הבישוף ומלליו אצל הרבים הראשונים הרבנים הרצוג ועוזיאל ואצל הממונה על מחוז ירושלים ד"ר אברהם ברגמן."

הרב אלכסנדר שפרן (1910 – 2006)

תקציר: הרב שפרן היה רבה של יהדות רומניה. בספר שנכתב על הקהילה, ובין היתר על פועלו, הוזכר שהוא פעל רבות לשיפור מצב היהדות, וכמו קודמו בתפקיד הרב ד"ר יעקב נימירובר, הוא קיים קשרים קרובים עם ראשי הכמורה הנוצרית וגורמי הממשל השונים, והתיידד עמהם לצורך שיפור מעמד הקהילה היהודית.

צמיחתה ושקיעתה של קהילה, מאת יעקב גלר[7], עמ' 125

"הרב (אלכסנדר) שפראן פעל רבות יחד עם ד"ר פילדרמאן, למניעת הוצאתם לפועל של חוקים ותקנות אנטי דתיים ואנטישמים, שפורסמו ע"י ממשלת רומניה ועשה רבות למען מפעל החינוך של הקהילות. כקודמו, התקרב אף הוא אל ראשי הכמורה הנוצרית והיה מקובל על שרים, בית המלכות חברי פרלמנט ופקידים גבוהים, התיידד עמהם וניצל ידידות זו למען שיפור מעמדם של היהודים."

הרב דוד משה רוזן (1912 – 1994)

הרב רוזן, רבה של רומניה, התיידד מאוד עם מנהיג הנצרות ברומניה.

על המשמר, 10 למרץ 1967

"גם הקאתוליקוס העליון, מאצ'-מיאדזין, וואסקן הראשון (לשעבר בישוף של רומניה, שם התיידד מאוד עם 'עמיתו' הרב הראשי ד' רוזן, ולפני שנים אחדות ערך ביקור ראשון מאז 300 שנה בירושלים העתיקה…"

הרב שמואל שפרבר (1924 – 1984)

תקציר: הרב שפרבר היה שותף בהנהגת המדינה בקום המדינה, ונשלח מטעמה לכנסים ופגישות עם כמרים חשובים.

בספר 'מסיפורי הסבתא' מספרת אשתו של הרב שמואל, את זכרונותיה. ראשית היא מספרת על הקשרים שקשר הרב שפרבר עם אנשי כמורה כדי להסיר את החשדנות של החברה האנגלית מהפליטים שהגיעו מגרמניה.

מסיפורי הסבתא, עמ' 109

"הימים היו ימי מלחמה עם גרמניה… הרב שפרבר ניסה להתקרב לתושבי המקום… התחיל לבקר אצל אנשי הכמורה המקומית, היה משוחח אתם ואצלם הוא מצא יותר הבנה. עלה בידו להחדיר בהם הכרה כי החברה הנמצאת בארמון היא נגד גרמניה לא פחות מאשר האנגלים. בביקורים האלה נוצרו גם יחסי ידידות בין הרב ואחדים מאנשי הכמורה. הכומר הקתולי אף נתן לרב במתנה ספר בתיאולוגיה… בתקופה זו קרה מקרה שקירב מאוד את אחד הכמרים לרב…"

עוד היא מספרת אודות פגישותיו הרבות של בעלה עם אנשי כמורה נוצריים מאירופה, במטרה להשפיע עליהם שלא להתנגד למדינת ישראל שזה עתה הוקמה. הוא נשלח לתפקיד מטעם הסוכנות היהודית:

מסיפורי הסבתא, עמ' 151

"באמסטרדם שבהולנד התקיים כינוס של כנסיות פרוטסטנטיות שהשתתפו בו כמרים ובישופים מארצות אירופה ואמריקה היה ברור כי המאורע של הקמת מדינת ישראל יתפוס מקום חשוב ואולי מרכזי בכנס והחלטותיו יכלו להיות גורם של תעמולה בכנסיות שבעולם בעד או נגד המדינה היה אפוא הכרחי לנסות למנוע בכל האפשר תגובה שלילית כלפי מדינת ישראל את התפקיד הזה מסרו לרב שפרבר זו היתה פעולה דיפלומטית שהיתה צריכה להיעשות בשקט חשוב היה שהעניו לא יתפרסם לכן נסע הרב לאמסטרדם ושכר לעצמו חדר בבית פרטי לא הלך אף לאכול במסעדה יהודית ולא נפגש עם יהודים בעיר חוץ מהרב שוסטר ראש הרבנים בהולנד ועם יושב ראש הקהילה שלהם גילה על שליחותו ותפקידו המיוחד.

בעלי נפגש עם כמה כמרים והסביר להם את החשיבות הנודעת של מדינת ישראל עבור עמנו…. אחרי שחזר לאנגליה פרסם הרב בעיתון המזרחי "חיינו" מאמר "עת לתשובה לנוצרים"."

הרב יצחק ניסים (1895 – 1981)

תקציר: הרב ניסים עמד בקשרים טובים עם האפיפיור יוחנן ה23, והעריך מאוד את עמדותיו הפרו-יהודיות ואת השינויים שביקש לכונן בתפיסה הנוצרית ביחס ליהודים. הוא התפלל להחלמתו, והספידו לאחר מותו. הוא שיבח את הצהרתו נגד נשק גרעיני והצטרף אליה.

מעבר לכך, הרב ניסים גם נפגש בעוד עשרות ואולי מאות אירועים לשיחות ודיונים עם אנשי דת נוצריים בכירים, בשבתו כראשון לציון.

מן ההר אל העם – הרב יצחק ניסים, עמ' 134

"בירושלים ביקשו כתבים לשמוע את חוות דעתו של הראשון לציון, הרב הראשי ניסים. שלושה שבועות קודם לכן כאשר פורסם כי האפיפיור יוחנן ה-XXIII חלה, שיגר לו הרב נסים מברק ובו איחולי החלמה: "כדי שיעמוד בך הכוח והאומץ להמשיך בדרך שסללת לקדם הבנה בין בני האנוש". ומיד לאחר פטירתו פרסם הרב הודעה נרגשת."[8]

הרב ניסים אף הצטרף לקריאתו של האפיפיור לצמצום הנשק הגרעיני, ושיבחו על הקריאה.[9]

זה לשון ההודעה/הספד:

לדור ולדורות, א' עמ' תלט

"רק שנים מעטות ישב על כסאו, אך מראשית כהונתו נסך בכנסיה רוח חדשה, התעלה מן הקטנות והוכיח עליונות הרוח. אנו האומה היהודית שנרדפה עד צוואר בשנות גלותה על ידי הכנסיה הקתולית, לא נוכל שלא לראות בכמה מניסיונותיו לתקן עיוותים, משום מפנה בעל משמעות ביחסה של הכנסיה אלינו. הוא ידע שאת השאיפה לשלום אין לבנות כל עוד פועלים יצרים של שנאה, שטופחה והושרשה מימים ימימה, ולכן פעל הלכה למעשה, לטיהור האווירה ולטיפוח יחסי הבנה בין בני האדם… יוחנן ה-23 נחון בתבונה ובחכמת חיים, וביקש להגשים שאיפותיו שלבים שלבים, על ידי חינוך שיטתו. יש להצטער כי בטרם השלים תוכניותיו לטיפוח השלום וההבנה הלך לעולמו."[10]

הפגישה עם הארכיבישוף מקנטרבורי

הארץ, י"ט כסלו תשכ"א

"הארכיבישוף מקנטרבורי נפגש עם הרב הראשי… הארכיבישוף חיבק אתמול את הרב י. ניסים כאשר תורגמה לאנגלית ברכתו של הרב הראשי, לראש הכנסיה האנגליקנית: "לפי דיני ישראל הרואה חכם מחכמי אומות העולם צריך לברך ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם"…"

וכך מספר הרב ניסים:

לדור ולדורות – ב', עמ' 142

"השר ביקש שאפגש עם האפטריארך, שהוא מעריך אותו מאד, ואמר לי שהשיחה בינינו עשויה להיות לתועלת. ואכן נפגשתי עם האפטריארך בארמונו. אחרי שסיפר קורותיו בימי המהפכה ולאחריה, עברה השיחה על ירושלים. הוא אמר שא"י צריכה להישאר בגבולותיה לפי התנ"ך בידי היהודים."

עוד דיווח על פגישת הארכיבישוף מקנטרבורי והרב ניסים נמצא בקטע בעיתון הארץ.

עוד מקורות על פגישות שערך:

על המשמר, 7 באוגוסט 1961

"ירושלים יום א – הארכיבישוף, ד"ר פרדריק ד. כוגן, העושה עתה בארץ, ביקר היום ב"היכל שלמה" בירושלים, ונפגש לשיחה עם הרב הראשי יצחק נסים בלשכתו."

דבר, 28 בנובמבר 1960

נמצא שם דיווח מפורט על ביקור הארכיבישוף פישר אצל הרב יצחק נסים. לא תמללתי, יש שם אריכות על השיחה ביניהם. נמצא גם בארכיון יד הרב ניסים, תיק 'היחס לנצרות' עמ' 156

בארכיון יד הרב ניסים, תיק 'היחס לנצרות' עמ' 157 – מתוארת פגישתו עם הפטריארך הרומאני

ארכיון יד הרב ניסים, עמ' 187,

מובא מכתב עם רשימת מפגשים שערך הרב ניסים במשך תקופה של כחצי שנה מקיץ תשט"ז לחורף תשי"ז.

מעבר לזה, אציין שעיון בתיק מלמד על עוד עשרות ואולי מאות מפגשים כאלה שערך הרב ניסים.

הרב צבי וייס (1900 – 1940)

תקציר: בִּיתו של הרב צבי וייס, רבה של אולמני שבהונגריה טרם השואה, מתארת את ידידותו יוצאת הדופן של אביה עם הכומר המקומי. השניים היו נוהגים לטייל יחד שעות על גבי שעות, תוך שהם משוחחים על תיאולוגיה ופילוסופיה. ידידותם צרמה לחלק מן היהודים (כמו גם יחסו האוהב לצעירים שפרקו עול, ולתנועה הציונית) אך הרב וייס לא נרתע מכך.

סאלאז סילאדי – תולדותיהם עמ' 89

"אבי הרב צבי וייס נולד בשנת 1900 בזבורוז שבצ'כוסולובקיה על גבול פולין, לאביו הרה"ג ר' יוסף וייס זצ"ל שהיה רבה של זברורוב ולאמו רחל… אבי היה תלמידו המובהק של דודי הרב מנחם קליין ז"ל[11] שתחילה היה רב בעיירה סלובקית שכולה יהודים ושמה שבש-קלמש ואחר כך בעיר גאלסץ' ובשני המקומות הוא החזיק ישיבה ונהרו אליו תלמידים… אחרי החתונה שנערכה בצ'ה הוצעה נדוניה לאבי – הרבנות בשיללמד (אולמני) שהיתה שייכת קודם לכן לשיפוט הרבני של סבי הרב שלמה זלמן קליין, בצירוף עוד כמה קהילות קטנות שהיו בהן מנינים קבועים או שישבו בהן כמה משפחות יהודיות…

גם לא יהודים היו מבאי ביתנו. ומוזרה ומפליאה היתה הידידות בין אבי הרב ובין כהן הדת הפרוטסטנטי ההונגרי אבדרי טופשוני. היו יושבים יחד שעות על גבי שעות ומשוחחים ביניהם על כבשונו של עולם רוחני, על תיאולוגיה ופילוסופיה. והיו גם מטיילים יחד לאורך הרחוב הלוך ושוב, שתי דמויות כה מנוגדות משני עולמות כה שונים. ואמנם דרכו של אביו ודעותיו ונימוסיו לא היו מקובלים על הכל והיו שחלקו עליו ועל קשריו עם הצעירים, עם דמויות שמעבר לתחום היהודי. לא ראו בעין יפה הטפותיו לציונות וידו הרכה כלפי צעירים מרדנים. אבל הוא לא שעה למתנגדיו והלא אבי הרב היה מטייל הלוך ושוב בערבי הקיץ גם באותן שנות ה-40 עם הכומר הפרוטסטנטי ההונגרי וחזיון יוצא דופן זה לא חדל גם אז. הרב במעילו השחור הארוך וכובע רחב השויים על ראשו והכומר, בשני ראשים גבוה ממנו, מהלכים כשני צללים ברחוב החשוך הלא מואר, משוחחים ארוכות ולפעמים זה ולפעמים זה מנופף יד להדגשה. כומר הונגרי ורב חסר מולדת, בעת מלחמה נוראה שהניפה כורת על העם היהודי, משלבים לפעמים זרוע בזרוע. מה היה נושא שיחותיהם הממושכות לא אדע, אבא לא סיפר. אך נראה שהיתה ידידות גדולה ביניהם.

הרב יוסף לוקשטיין (1902 – 1979)

תקציר: הרב לוקשטיין, בתור נשיא הסתדרות הרבנים באמריקה השתתף כנציג היהודים בכנס 'ועדת הקשר בין הקאתולים ליהודים'. הדבר מעיד שהסתדרות הרבנים (RCA) כנראה לא קיבלה את עמדתו של הרב פיינשטיין לאסור פגישות פומביות שכאלה.

מעריב, 8 ינואר 1975

"ברומא נפתח אתמול מפגש בן 3 ימים של חברי וועדת הקשר בין הקאתולים ליהודים. זוהי הפגישה השנתית הרביעית… מצד הוואטיקאן נוכחים המונסיניור רוז'ה אצ'ורה – ארכיבישוף מרסיי… בצד היהודי משתתף הרב יוסף לוקשטיין מהוועד היהודי האמריקני, כיו"ר הוועדה היהודית הבינלאומית."

הרב אהרן שוסטר (1907 – 1994)

תקציר: הרב אהרן שוסטר, נשיא הרבנות הראשית בהולנד ומגדולי הרבנים במדינה – מספר בדרשה על שאלה ששאל אותו ידיד שלו – כומר פרוטסטנטי.

קהילות ישראל בהולנד, עמ' 42

"הרב אהרן שוסטר, ירושלים אשר במערב

הרב אהרן שוסטר היה הרב הראשי ואב"ד של קהילת אמשטרדם ונשיא הרבנות הראשית בהולנד. את הדברים הבאים השמיע בטקס במלאת 350 שנה לקהילת האשכנזית בהולנד…

השנים 1940-1945 הם חתן עמוק בתולדות קהילתנו. אנו כולנו יודעים ומכירים את זה, ועדיין אנו כואבים את הכאב. כל עולמנו הנפשי מושפע על די השואה. פחות מעשייריה שבה אחרי המלחמה. למעלה מתשעים אחוז נרצחו בידי רוצחים אכזריים. הוי אבי מורי, הבלתי נשכח, שחי בקדושה ובטהרה, הוי אמי הצדקת, הוי אחותי היחידה ובעלה וילדתה. ידיד לא יהודי, כומר פרוטסטנטי, שאל אותי לפני זמן לא רב, איך אני יכול לשאת את כל זה."

הרב אפרים פישל וינברגר (1912 – 1964)

תקציר: הרב אפרים פישל וינברגר גדל בגליציה, והוסמך על ידי רבניה להוראה, ובן 21 מונה לרבה של זאלישציק (כ3000 יהודים). בזכות ידידותו המוקדמת של הרב וינברגר עם כומר העיירה – זכה להינצל מהשואה, כאשר התחבא במרתף שמתחת הכנסיה.

ועתה כתבו לכם (ברגר), עמ' תלא

"אבינו מורינו הרב הגאון רבי אפרים פישל וינברגר זצ"ל נולד בשנת תרע"ב בפשמישל שבגליציה לאביו הרב ר' יעקב מחסידי דינוב בלוזוב נו"נ לבעל הבני יששכר רבי צבי אלימלך שפירא זצ"ל כבר בימי ילדותו התגלה כעילוי מופלא ואכן כבר בגיל תשע הצטרף לישיבה לצעירים של הרב הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל רבה של לולבין וראש ישיבת חכמי לובלין הרב שפירא שהכיר במעלותיו חיבב אותו מאד ואף למד איתו ביחידות.

בשנת תרע"ח עבר ללמוד בגרמניה בישיבתו של הרב הגאון רבי יעקב דוד הופמן זצ"ל וכבר בגיל שמונה עשרה הוסמך להוראה ע"י רבנים מגדולי גליציה בשנת תרצ"ג נבחר כרבה של העיר זאלישציק והוא כבן 21 שנה.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה בשנת תרצ"ט הוגלו יהודי העיר ובתוכם משפחתו של הרב למחנות ההשמדה אך הוא ניצל כאשר כומר העיירה שהיה ידיד אישי שלו החביא אותו במרתף שמתחת לכנסיה דאג למחסורו ואף הביא לו ספרי ש"ס ופוסקים מספריית בית הכנסת שם מתחת לאדמה היה כל שנות השואה וזכה לסיים שם את לימוד הש"ס בעיון פעמיים לו"

הדברים נשנו גם בסוג של ביוגרפיה שנכתבה עליו בהקדמה לספר של מאמריו שיצא לאחר מותו:

יד אפרים, הקדמה

"הכומר המקומי בהוודע לו על מה שעתיד להתרחש בעיר, אסף ברגע האחרון את הרב אליו הביתה. היה ידידו האישי של הרב והעריך מאד את כשרונותיו הנדירים, פקחותו וידיעותיו הרבות במדעים כלליים (אף שלט בכמה שפות לועזיות). כמו כן העריץ את הרב כאיש מורם מעם בעל מדות תרומיות ואת יחסו הטוב והאנושי לכל אדם הנברא בצלםא לקים מבלי הבדל של גזע ולאום. הכומר ששמו זכור לטוב, החביא את הרב במרתף שמתחת לכנסיה, שם כילכל אותו ודאג למחסוריו, אף ספרי ש"ס ופוסקים דאג הכומר להעביר למקום המחסה מספריית בית הכנסת. יש להוסיף כי איש אציל מציל זה מחסידי אומות העלם שלם בנפשו בעד חטאו זה, והוצא להורג על ידי רשעי עולם הצוררים ימח שם.

במקום סתר זה מתחת לאדמה, מבלי אויר לנשימה ישב הרב וו. בודד ומנותק ניתוק גמור מכל העולם החיצוני. מבלי לדעת שמץ דבר על גורלם של אנשי עירו ומשפחתו אנשי ביתו."

הרב יהודה ליאון אשכנזי – מניטו (1922 – 1996)

תקציר: בספרו של הרב אשכנזי מעיר העורך שהוא היה ביחסי ידידות ודיאלוג עם נזיר דומיניקני, מרצה בכיר לפילוסופיה – הרב דובואה. כיוון שמתואר כאן דיאלוג בין דתי ארוך שנים – כללתי זאת בקטגוריה הראשונה.

סוד מדרש התולדות ה, תשע"ה, עמ' 369

"האב דובואה (1920-2007) היה נזיר דומיניקני. הוא נשלח לירושלים ב-1962 והוא שימש גם מרצה בכיר לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא היה מבכירי התאולוגים הנוצרים והרב אשכנזי קיים אתו דיאלוג עשרות שנים. הרב אשכנזי מתייחס כאן למאמרו של האב מרסל דובואה על השואה."

ר' פריז'א זוארץ (1907 – 1993)

תקציר: ר' פריז'א היה איש חינוך ומורה בקהילות יהודיות בלוב, ושימש בתפקיד דומה לרב. בזכרונותיו הוא מתאר את ידידותו עם כומר מקומי, שבעזרתה גם זכה להציל ספרי תורה מאימת הפורעים.

טראבלס של מעלה – כרך 15, עמ' 22

"השמועות על המהומות שבטריפולי וסביבותיה הגיעו לכומס דרך הרדיו.. וכך מספר ר' פריז'א זוארץ… ביום חמישי כשהפחד מפני המאורעות הגיע לשיא, חששתי לגורל בית הכנסת המפואר שלנו ולספרי התורה שבו. חשבתי לפחות להציל את ספרי התורה, לבל יחוללו או ישרפו חלילה בידי הפורעים. לאחר הרהורים רבים החלטתי לפנות אל הכומר המקומי, שהיה גם ידיד טוב. (בית הכנסת והכנסיה הקאטולית בעיר היו ברחוב אחד וסמוכים מאד. זה גרם לפגישות תדירות ביני ובין הכומר. חוץ מזה הייתי נוהג בחודשי הקיץ לקחת את התלמידים לים וגם הכומר לקח את תלמידיו, פרחי כמורה, לשם)."

הרב גיירמו שלזינגר – בואנוס איירס (1903-1971)

תקציר: הרב גיירמו שלזינגר (במקור: Guillermo Schlesinger) היה רבה של הקהילה הישראלית של הרפובליקה הארגנטינאית. נולד בסנט גאלן שבשווייץ. בשנת 1934 סיים את לימודיו בבית המדרש לרבנים בברסלאו, ובשנת 1936 קיבל תואר דוקטור בכלכלה ציבורית מאוניברסיטת ציריך. בשנת 1937 היגר לארגנטינה ומונה לרבה של "הקהילה הישראלית" בבואנוס איירס. בשנת 1956 השתתף בייסוד "אחוות בתי הכנסת של אמריקה הלטינית". בשנת 1961 קיבל הרב שלזינגר תואר דוקטור לשם כבוד מבית המדרש לרבנים באמריקה (JTS).

מסופר כאן על אירוע של אלימות אנטישמית נגד בית כנסת, שהוביל להקמת תנועה לידידות יהודית נוצרית על ידי הרב שלזינגר וכומר קאתולי בשם קוצ'טי, ששמה לה למטרה להאבק באנטישמיות ובדעות הקדומות נגד יהודית.

הצפה 10 ביולי 1958, עמ' 2

"בליל תשעה באב תש"ז הניחו אלמונים פצצה בבית הכנסת "כנסת ישראל", שבבואנוס איירס, בירת ארגנטינה. הפצצה התפוצצה בחצות הלילה בשעה שלא היה איש בבית הכנסת וגרמה נזק חמור לבנין ולריהוטו. למחרת כשמעד רב בית הכנסת ושאל עצמו, "על מה ולמה באה הרעה הזו". ניגש אליו כומר בגלימתו השחורה ואמר לו: "זהו פרי שנאה, דעה קדומה ובורות". הכומר הושיט ידו לרב שלזינגר והביעו לו את צערו העמוק על הפגיעה בבית הכנסת, אותו כומר קאתולי קארלוס קוצ'טי הוא דמות ידועה בחוגי הכמורה הקאתולית באגרנטינה…. בחודש שעבר הניחו הרב שלזינגר והכומר הקתולי קוצ'טי את היסוד לתנועה לידידות יהודית נוצרית שיוקמו לה סניפים בכל רחבי אמריקה הלטינית…"

אזכור מקביל של המקרה מופיע באתר של מגזין TIME כאן, הכתבה המקורית פורסמה ביולי 1958.

מפגשים רבים, אך בעלי אופי יחסית דיפלומטי חד פעמי

הראי"ה קוק (1865 – 1935)

תקציר: הרב קוק עמד בקשרים טובים עם הבישוף האנגליקני של ירושלים שעמד לצד היהודים בפרעות תרפ"ט, ואיחל: "שכל רגשי הידידות והכבוד אשר תמיד היו נהוגים בין הרבנות הראשית לארץ ישראל ובין הבישופיות האנגליקנית, תהיה נמשכת בהדרת כבודה". כמו כן, בסיפר אודותיו בשבחי הראי"ה הוא מתאר שהיה עורך פגישות רבות עם כמרים כשהיה בארה"ב.

טור של הרב צוריאל חלמיש שפורסם בבית הרב קוק ובעוד במות

"דר ג'ורג' פרנסיס גרהם-בראון – מי שהיה הבישוף האנגליקני של ירושלים, ומכתב ברכת השנה טובה שקיבל מהראי"ה קוק 'לטובת צאן מרעיתו ואושרם'.

גרהם בראון היה כומר בעל השכלה אקדמית בהיסטוריה וכלכלה, קצין במלחמת העולם הראשונה ומרצה לתאולוגיה באוניברסיטת אוקספורד. הוא החל לכהן בירושלים בראשית סתיו שנת תרצ"ג 1932. בטקס הכתרתו נכחו הראשון לציון הרב יעקב מאיר, ד"ר ארלוזורוב ועוד.

הכומר התפרסם בציבור היהודי כמי שלא עמד מנגד במהלך פרעות תרפ"ט. הוא ביקר אז בארץ בראש קבוצת הסטודנטים שלו ועם פרוץ המאורעות עמד בראש תלמידיו, צעירים נעדרי הכשרה, סמכות או כלי נשק, והגן בחירוף נפש על יהודי שכונת תלפיות. על פועלו קיבל מעמד חברות במסדר האימפריה הבריטית.

לקראת ראש השנה היהודית תרצ"ג, ימים מספר לאחר תחילת כהונתו, שלח הבישוף החדש ברכת שנה טובה לרב הראשי הראי"ה קוק. כך השיב לו הרב בכתב ידו: "כבוד רוממותו, מאוד יקרה לי ברכת רום מעלתו אשר באה אלי במכתבו הנכבד מאד לשנה החדשה.

"ואני תפילה שתהיה שנה זו שנת שלום, שלווה ואושר לכל עמי התבל, ולעינינו יחלו להתמלא יעודי הנביאים הקדושים, אשר חזו את תורת השלום, אשר תצא מציון וירושלים. והנני בזה מברך את הוד רוממותו בהצלחה רבה לטובת צאן מרעיתו ואושרם.
"והנני בטוח בע"ה שכל רגשי הידידות והכבוד אשר תמיד היו נהוגים בין הרבנות הראשית לארץ ישראל ובין הבישופיות האנגליקנית, תהיה נמשכת בהדרת כבודה גם לימים הבאים עלינו לטובה".

אולי זה לא לגמרי ייאמן, אבל כך הוא. הרב קוק מברך את הכומר בשנת הצלחה רבה לטובתם ואושרם של מאמיני הכנסייה האנגליקנית בירושלים.

הבישוף גרהם בראון לא האריך ימים. בחורף שנת תש"ג 1942 נהרגו הוא ומלווהו בתאונת רכבת בנהריה. כבן חמישים היה במותו. הלווייתו נערכה באנגלית ובעברית בהר ציון בירושלים והשתתפו בה הראשון לציון הרב עוזיאל, משה בלוי, ויצחק בן-צבי ואישי ציבור יהודים נוספים."

שבחי הראי"ה, עמ' 292

כאן מתוארת פגישה של הרב קוק עם כמרים פולניים, והוא בדרך אגב מספר שהיה נוהג להיפגש הרבה עם מנהיגים נוצריים כשביקר בארה"ב.

"פעם אחת ביקרו בירושלים שני כמרים פולנים כששאלו למי ששאלו איזו אישיות מרשימה אפשר לפגוש בירושלים השיב להם הנשאל כי יבול הוא להציגם בפני אישיות בזו והביאם אל הרב הם ניסו לגלגל את השיחה לרעיונות נעלים שנתחדשו לפי דבריהם על ידי מייסד דתם אך הרב הפריכם מיד ואמר דברים אלה כבר נאמרו במקורותינו בצאתם התפעלו ואמרו אישיות כזו עוד לא פגשנו.

משיצאו אמר הרב למקורביו כשהייתי באמריקה גם כן נפגשתי עם אנשים מחוגים נוצריים שבאו להכירני אחד מהם אמר לי אני מאמין באמונה שלמה שה' בחר בכם אלא שאני מתקשה למה בחר דווקא בכם' והשואל הזה היה דווקא מאוהדי עם ישראל השבתי לו מה שהשבתי והוסיף הרב ואמר למקורביו זאת היא באמת שנאת עמלק אותנו הוא שנא אותנו משום טענה זו למה בחר ה' דווקא בישראל."

הרב גורן (1918 – 1994)

תקציר: מעת שכיהן כרב ראשי לצה"ל הרב גורן קיים פגישות 'דיפלומטיות' מרובות עם אנשי דת נוצרים, בישראל ובחו"ל. ניכר שהרב גורן ראה עצמו מייצג של הדת ושל צה"ל. אמנם, בעיתון אחד משנת 1972 מספר הכתב שהרב גורן אמר לו שהוא לא רואה שום תועלת ושום צורך בדיאלוג בין דתי, ואת הצורך בדיפלומטיה ממלאים אנשי משרד החוץ ואין צורך ברבנים לשם כך. אמנם, קשה ליישב את הדברים עם מעשיו המרובים של הרב גורן, וסביר להניח שמדובר שהכתב שהביא את הדברים לא דייק, או הוציא דברים מהקשרם. הדבר מסתבר, כיוון שהכתב מגנה את הרב גורן על הדברים, ומשתמש בהם כדי לגנות את העולם הדתי.

דבר, 4 ינואר 1974

"האב אוטז'קי הוא בן 68, אך נראה צעיר מגילו. בשנת 1938 שימש כומר בגבול סין מנג'וריה. ושם נגלה לו אלוהים וציווה עליו להקדיש את חייו לקיבוץ נידחי ישראל בירושלים, ובישר לו ששלום העולם יבוא מעיר השלום…במרכז החדר תמונתו של האב אוטז'קי עם הרב שלמה גורן. הרב גורן ביקר כאן כשהיה רב ראשי לצה"ל."

שערים, 11 באוגוסט 1959, עמ' 1

הרב גורן התקבל בכבוד גדול בארגנטינה.

"הרב הראשי של צה"ל, אלוף משנה שלמה גורן, השאיר רושם רב כאן על חוגים נוצריים בעת מסיבת עתונאים שערך לפני ימים אחדים בה הסביר את תפקידה של הדת בצה"ל… אחד העתונים הקאטולים הגדולים ביותר כאן, לה נאציון, הדגיש במאמרו הראשי את החשיבות שבפגישה שהייתה בין הרב גורן לבין הכומר הראשי של צבאות ארגנטינה, הארכיבישוף ד"ר פרמין לה פיט."

מעריב, 14 מרץ 1973, עמ' 9

"הערכה מלאה על העזרה הרבה מצד ממשלת ישראל, הדואגת לשמירת המקומות הקדושים ומעניקה חופש גמור לבני כל הדתות, הביע הארכיבישוף האמריקני בירושלים, ג'ורג' אפלטון, בפגישת היכרות עם הרב הראשי לישראל, שלמה גורן, בלשכת הרב בירושלים."

חרות, 24 נובמבר 1957, עמ' 2

"הרב הראשי של צה"ל, אלוף משנה גורן, הכריז כאן במסיבת עתונאים ביום ששי,… לאחר שביום חמישי היה אלוף משנה שלמה גורן אורחו של מייג'ור גנרל פטריק ריאן, הכומר הראשי של צבא ארה"ב בסעודה שנערכה בפנטגון."

הצפה, 27 במאי 1964

"מפקד ארגון החיילים המשוחררים הקאתולים בארה"ב… נועד אתמול עם הרב הראשי לצה"ל האלוף הרב שלמה גורן. אל מר היל נילוו הכומר ד. ויסלונסקי, מפעילי הארגון…"

מעריב, 19 בספטמבר, 1973

"ראשי הכנסיות הנוצריות האנגליקניות והקאתולית בבריטניה הביע אתמול באזני הרב הראשי, הרב שלמה גורן, את נכונותם לסייע לריסון הפעילות המיסיונרית בישראל.

הרב גורן קיים בלונדון פגישות נפרדות עם הארכיבישוף מקטרבורי, ד"ר רמזי, ועם הקרדינאל הינן, אחרי שהשתתף עמם בפגישת המועצה להבנה יהודית – נוצרית."

על המשמר 7 ביולי 1972

כפי שכתבתי, בקטע הזה הרב גורן לכאורה שולל את הצורך בדו שיח יהודי נוצרי, דבר שמנוגד למעשיו הוא. כפי הנראה הכתב הוציא את הדברים מהקשרם, או שכוונת הרב גורן הייתה לשלול סוג מאוד מסוים של שיח ווכחני בין דתי, שהרב גורן אכן אינו רואה בו טעם. אולם אי אפשר לטעון שהרב גורן התנגד למפגשים שהוא עצמו קיים פעמים רבות מספור.

"כוונתי לאלוף הרב שלמה גורן, בעבר רב ראשי לצה"ל, בהווה רבה הראשי האשכנזי של יפו-תל אביב ובעתיד הקרוב נשיא רבני ישראל. כי כאשר הרב גורן נשאל בעת סעודת צהריים במועדון העתונות בבית אגרון בבירה על דעתו בנוגע לדו שיח היהודי נוצרי, הוא ביטל אותו כמעט מכל וכל, וטעמו עימו: "היה לנו דו שיח מזה די והותר בימי הביניים!" ועוד אמר, שאנו איננו מעוניינים להסביר להם – לנוצרים – את הדת היהודית, ולא כל שכן – שהם יסבירו לנו את דתם, ויש מקום רק לדו שיח אחד: בתחום המדיני (לשכנעם שיכפרו על עוונותיהם נגדנו ויכירו בזכותנו על ארץ ישראל) וזה עניין למשרד החוץ ולא לרבנים"."

הרב מאיר יהודה גץ (1924 – 1995)

תקציר: הרב גץ, מתפקידו כרב הכותל, ליווה ופגש אנשי כמורה רבים, עם חלקם קיים שיחות רבות בנושאי דת וקשר קשרי ידידות.

רב הכותל – הרב מאיר יהודה גץ, עמ' 203-205

שיחות נפש

נוצרים נכבדים רבים כמרים קרדינלים בישופים וראשי כנסיות בהגיעם ארצה הגיעו לביקור בכותל ופעמים רבות הרב אירחם הרב היתנה את ביקורם בהטמנת העלב הענוד על חזיהם משום שיש בכך ביטוי לעבודה זרה.

לעיתים גלשו הרב וראשי הכנסייה לשיחות תיאולוגיות עמוקות בדבר אמיתותה שורשיותה ועוצמתה של הברית הישנה היהדות לעומת הברית החדשה הנערות בעקבות שיחות נפש אלו התקרבו נוצרים חשובים רבים להכרת היהדות.

חי אני בשקר

מספר הרב ישראל אריאל ראש מכון המקדש קשרים הדוקים היו לו לרב גץ עם כומר נכבד אותו כומר אף ניסה להטיף לרב הם שוחחו רבות ביניהם בגילוי לב וללא ניסיונות טיוח בנושאי דת, דנו בהבדלים בתחומים שונים בין היהדות לנערות באחת השיחות לאחר בירור מעמיק באחד התחומים תפס לפתע הכומר הנכבד בדש בגדו של הרב ואמר בהתרגשות חוששני שכל חיי חי אני בשקר מי יתן ויכולתי להחליף את עורי אך הרי מראשי הכנסייה הנני מה אעשה.

המאור שביהדות

באחד הימים הגיע לביקור קרדינל חשוב הרב ליווהו בטיול בכותל ואף עלה אתו ללשכתו והכניסו לסופר הכותל.

התעניין הכומר במעשיו של הסופר הסביר הרב שסופר זה כותב ספר קדוש אך מדוע לכתוב בכתב יד והרי יש היום בתי דפוס וניתן לבתוב בצורה ברורה ומהירה ספרי תורה מדוע להשקיע עבודה כה מרובה שאל הקרדינל.

מאז קבלת התורה כותבים את ספר התורה בכתב יד ולא זו בלבד אלא טובלים במקווה לפני הכתיבה מזככים את המחשבה ומשתמשים רק בקלף מיוחד וציפורן מיוחדת לכתיבה האריך הרב והסביר לו את דיני כתיבת ספר תורה והסיבות לכך.

הפגישה התארכה ונתמשכה בטרם נפרדו אמר הקרדינל כעת הנני מבין את סוד נעחיותו של עם ישראל כיעד קיים הוא בעולם מדורי דורות ושורד בו חרף כל האסונות הרבים שהמיטו עליו משנאיו.

עומדות היו רגלינו

מספר שמעון עזר חתנו של הרב פעם נלווה הרב לכומר אמריקאי והדריכו ברחבת הכותל ביקש הכומר מהרב שיקריא בפניו פרק מהתנ"ך המדבר אל בני כל הדתות פתח הרב ספר תהלים וקרא לו במלוא הכוונה וההתלהבות את הפרק שיר המעלות שמחתי באומרים לי בית ד' נלך הכומר לא הבין עברית אך בשומעו את הרב כשהוא קורא את הפרק הזיל דמעה ואמר אני מבין שקראת פרק עם רגשות היסטוריים קריאתך נגעה ללבי ופרטה על נימי לבבי"

הרב שלמה עמאר

תקציר: הרב עמאר נפגש פעמים רבות עם מנהיגים נוצריים

ברכת אליהו – שמות ב, עמ' 467

"ובהיותי בביקור בלוס אנג'לס בארה"ב בקהלות אחינו בני ישראל שם, ביקשני הקונסול שלנו לפגוש כחמישים כמרים על פי בקשתם, ודברתי בפניהם, ותיארתי שיבת עם ישראל לארץ ישראל, כמו שזה קורה במציאות חיינו בלא כחל ובלא סרק, רק הייתי משלב המציאות עם דברי הנביאים ועם פסוקי התורה, והיו רגעים שבכיתי מעוצמת הרגשות ורבים מהם בכו ממש, ומאד ביקשו שנשמור קשר שיוכלו להמשיך לשאול ולקבל תשובות, כמו שעשו שם שעה ארוכה אחרי ההרצאה."

ישנם קישורים לכתבות על פגישות שהרב עמאר ערך כרב ראשי עם האפיפיור ומנהיגים נוצריים:

https://www.haaretz.co.il/misc/2004-01-17/ty-article/0000017f-f243-df98-a5ff-f3ef7b110000

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4343664,00.html

https://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3714560,00.html

מפגשים חד פעמיים

הרב אברהם אליעזר הלוי (1758 – 1825)

תקציר: אף שלא השגתי את המקור בפנים, בויקיפדיה צוטט מפגש של הרב אברהם אליעזר הלוי, מחשובי רבני איטליה במאה ה18 ותחילת ה19, עם המיסטיקן האנגלי ג'ון ורו. לא מדובר כאן בידידות, אלא במפגש ידידותי שבו הרב הלוי היה קשוב לשמוע את רעיונותיו והטפות של ג'ון ורו.

"ב-1823, בערוב ימיו, ביקר אותו המיסטיקן האנגלי ג'ון ורו, שעסק אז בהפצת רעיונותיו. הלה זכר כי הלוי היה "מנומס מאוד."

הערה: Edward Green, Prophet John Wroe: Virgins, Scandals and Visions in Victorian England, The History Press, 2013. עמ' 147"

רבי יהודה ביבאס (1780 – 1852)

תקציר: הרב ביבאס נפגש עם כמרים מיסיונרים ופרש בפניהם השקפת עולם נועזת על חידוש ההתיישבות בארץ ישראל וכו'.

אנציקלופדיה של הציונות הדתית, חלק א', עמ' 277

"בדרך מסעו נפגש בבוקארשט עם שני כמרים סקוטיים, בונאר ומצ'יין, שניהלו אז פעולה מיסיונירית בין היהודים באותן הארצות. הללו נתרשמו מאוד מאישיותו ובדין וחשבון שנתפרסם בדפוס על מסעם… מסרו תוכן שיחותיכם עמו. באותן השיחות גילה ביבאס ידיעה עמוקה, היגיון רב, וכוח שיכנוע חזק. הוא הביע לפניהם כמה רעיונות נועזים ומקוריים, ביניהם הרעיון שאין על היהודים להתבדל משאר האומות אלא רצון ה' הוא שהם יאירו פני תבל, ואילו היו להם אמצעים היו חייבים לשלוח שליחים מטיפים בעולם."

הרב ישראל משה חזן (ספר ביוגרפיה), עמ' פ

"הרבנים הספרדים אז התמרמרו על האמונות הטפלות שהכו שרשים עמוקים בקרב יהדות מזרח אירופה. ועל חוסר ידיעתם בתורה וביהדות. הרב יהודה ביבאס גלה את לבו לכהן הנוצרי בונר בענין חשוב זה. וכן כתב בונר על שיחתו עם הרב יהודה ביבאס: "במיוחד בפולין – הוא אמר – שהם שקועים במדה גסה באמונות טפלות כי הלוא הם מבינים התלמוד כלו כפשוטו. על כן הוא נמנע ללכת לדבר עם הרב הפולני כי לדעתו אבוד זמן הוא בגלל בערותו. התרופה הראשונה היא לסלק את בערותם"."

הרב עוזיאל (1880 – 1953)

תקציר: בקטע הבא מתואר ביקור של בישוף בלגי אצל הרבנים הראשיים – הרב הרצוג והרב עוזיאל.

הבקר, 24 מרץ 1949, עמ' 1

"החשמן של לייז', אחד מחמשת ראשי הדת הקתולית בבלגיה, בישוף הרקוף, הגיע אתמול לירושלים היהודית ויסייר בישראל במשך כמה ימים… בירושלים ביקר הבישוף ומלליו אצל הרבים הראשונים הרבנים הרצוג ועוזיאל ואצל הממונה על מחוז ירושלים ד"ר אברהם ברגמן."

הרב אונטרמן (1886 – 1976)

תקציר: מפגש שקיים בבריטניה עם ראשי הציבור הנוצרים, לרבות הארכיבישוף מקנטרבורי, ראש הכנסייה באנגליה.

הצפה, 2 בינואר, 1957

"הגרא"י אונטרמאן וסגן שר העד, הרב ד"ר רוזנברג- יצאו היום את לונדון… לאחר ששהו בבריטניה שלושה שבועות. במשך שהותם בבריטניה נפגשו עם מנהיגים דתיים וחילוניים יהודיים, ועם ראשי הציבור הנוצרי כאן, לרבות הארכיבישוף מקנטרבורי ראש הכנסייה של אנגליה."

הרב יוסף משאש (1892 – 1974)

מים חיים חלק ג סימן קח

תקציר: הרב יוסף משאש קיים פגישה עם כומר גדול וחשוב, במטרה להבין את עיקרי הדת הנוצרית. גם בעת מינוי ארכיבישוף במחוז הצפון, השתתף בטקסי המינוי שלו ושיגר ברכות הצלחה.

בקטע מספר על מפגש שקיים בכנסיה עם כומר גדול "ואדוק מאוד בדתו" במטרה לברר לעומק את אמונתם של הנוצרים ומתוך כך להחליט על מעמדם ההלכתי.

"ועוד עמדתי על עניין הנוצרים בעבודתם והפצרתי ביהודי אחד מכיר כומר אחד גדול ואדוק מאוד בדתו להציגני לפניו לשאול את פיו על רזא דנא וכן היה נתועדנו שלושתנו בבית תפלתם וראיתי להם כמה פסלים של תמונת משיחם ומרים אמו עם כמה שתי וערב של זהב וכסף ונחושת ושאלתי אותו בפה צח למי אתם עובדים ולמי אתם מתפללים במקום הזה ובכל מקום ומקום ותמה תמהון גדול מהשאלה ואמר מה זו שאלהנ אנחנו כולנו בכל מקום עובדים ומתפללים רק לאל אחד המיוחד בתכלית האחדות אמרתי לו ומדוע אותם ומעמידים אלו לתמונות משתחוים אתם בבתי תפלתכם והשיב הכל הוא רק לזכר אהבת משיחם דוקא לא לעבדו ולא להתפלל אליו רק לעמוד בתפלה עליהם לפני האלקים בשמים ממעל בהיותו קרוב שם לפני ה'."

דבר, 19 בנובמבר, 1968

"במבואות חיפה נתקבלה שיירת הארכיבישוף על ידי מזכיר העיר ש. רופא, וסגן הממונה על המחוז ש. כהנא. בפתח הכנסיה שקושטה בדגלי ישראל והוותיקן, נתקבלו הארכיבישוף ומלוויו על ידי תזמורת צופים קתוליים ועשרות תלמידי בית ספר ומאות מבני העדה בחיפה וכפרי הצפון. הרב הראשי לחיפה הרב י' משאש קיבל את הארכיבישוף בברכת ברוך הבא, והביע תקווה כי אהבה אחוה ושלום יהיו נחלת כל העדות."

רבה של צפת (כנראה הרב שמחה קפלן: 1911 – 1989)

דבר, 7 מרץ 1951 – לפי השנה מדובר או ברב יהושע פיטוסי או ברב שמחה קפלן, רבני צפת באותה העת.[12]

"הידידות בין המארוניטים לבין העם היהודי במדינתו החפשית שימשה נושא עיקרי בקבלת הפנים שנערכה בגוש חלב לבישוף המארוניטי אנטוניוס חורש.. האורח הנושא את התואר בישוף של טירה וצידון, בא לבקר רשמית את מרכז העדה המאריניטית בישראל, כ-1500 נפשות… הושמעו נאומים על יחסי הידידות הכנים בין יהודי הארץ לבין העדה המארוניטית. רבה של צפת הזכיר את העובדה כי ראשי הכנסיה המארוניטית בלבנון ובא"י, היו הנוצרים היחידים שהזעיקו את העולם הנוצרי לעזרת מיליוני היהודים שהושמדו בידי הנאצים."

הרבנים בקשי דורון ולאו

תקציר: קישורים לכתבות המתארות את פגישותיהם עם האפיפיור ומנהיגים נוצרים

https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=194859

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%A8_%D7%94%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%A4%D7%99%D7%95%D7%A8_%D7%99%D7%95%D7%97%D7%A0%D7%9F_%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1_%D7%94%D7%A9%D7%A0%D7%99_%D7%91%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C

https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=191829

מפגשים עם כמרים בדור האחרון

סיכום

בשנת תשי"א הרבי מלובביץ' כתב לחסיד שלו על האיסור החמור בדבר ודורש ממנו להימנע מהשתתפות בכנס 'בין דתי' (אגרות הקודש ד, א'תטו). העיקרון הזה חוזר בעוד מכתביו בהמשך, אולם במקרים פרטיים נתן היתרים מסוימים (רב בישראל, עמ' 100-101; באור החסידות ט, עמ' 17-19). עמדתו איננה מתפרסמת בגלוי, ואין פולמוס בשלב זה.

בשנת תשכ"ד מפרסם הרב סולובייצ'יק מאמר שבו קורא לקיום דיאלוג בין דתי (tradition אביב-קיץ 1964). באריכות רבה הוא משרטט את הקווים לקיום כזה דיאלוג. עיקרו הוא הכרה בנפרדותם המלאה של הדתות, והמנעות מניסיון לתווך ולהסביר את עולמה הפנימי של היהדות. הדיאלוג צריך להתמקד בצדדים ה'חילוניים' של החיים.

בשולי המאמר, מתפרסמת הצהרה של הRCA, הסתדרות הרבנים דאמריקה, שמכריזה על הסכמה לקיום דיאלוג בין דתי, ומתמצתת בקצרה את העקרונות שלו.

בשנת תשכ"ז הרב פיינשטיין (אג"מ חלק ג' יו"ד מג) נשאל על ידי הרב לנדר, מרבני הRCA והישיבה יוניברסיטי, לגבי מפגשים/כנסים שכאלה. הוא משיב תשובה חריפה ביותר לאיסור, ולאחר מכן מנסח מכתב לרב סולובייצ'יק שבו הוא מבקש ממנו להצטרף לאיסור. אין בידינו את תשובת הרב סולובייצ'יק, ולא ברור האם הרב פיינשטיין ידע על עמדתו המפורשת ולמרות זאת כתב לו כדי ללחוץ עליו, או שלא הכיר את עמדתו. בפועל, ארגוני הרבנים בראשותו המשיכו לקיים כאלה מפגשים למשך שנים רבות קדימה, והותקפו על כך בידי כתבי עת חרדים דוגמת 'הפרדס'. הרב פיינשטיין הוסיף להביע עמדה זו לאורך השנים, וגם כתב מאוחר יותר (אג"מ ה, יו"ד טו) לרב מהRCA שהוא איננו מקבל את הטענה שאין אופי דתי למפגשים כלל ולדעתו הדבר אכן אסור לגמרי. גם הרב לנדר עצמו, נמען התשובה, הוסיף להיפגש עם אנשי דת נוצרים. אכן, נמצאה גם הראיה שהרב סולובייצ'יק לא נכנע לעמדת הרב פיינשטיין. בשנת 1972 התפרסם ראיון איתו בניו יורק טיימס (23 ביוני 1972, עמ' 39), שבו תוארה עמדתו המתירה קיום מפגשים דתיים בדיוק כשם שהוצגה במאמרו משנת 1964, והוא אף תיאר שם מפגש שהוא עצמו קיים עם קרדינל בכיר בכנסיה הקתולית.

כמו כן, באופן די ברור, הרבנות הראשית לא קיבלה את עמדתו של הרב פיינשטיין. הרבנים הראשיים המשיכו לקיים מפגשים בין-דתיים רבים, קיבלו ללשכתם כמרים בכירים, והשתתפו בכנסים דתיים שונים, כפי שהובא בחלק הקודם של הסיכום (ראה לגבי הרב ניסים, הרב הרצוג, הרב אונטרמן ועוד רבים). יתר על כן, הרבנות הקימה את הועדה לדיאלוג בין דתי, שבראשה עמד הרב שאר ישוב הכהן, והוא השתתף כשליח שלה לאינספור מפגשים. הרב שאר ישוב הסביר בכמה מאמרים את העקרונות התורניים שעומדים בבסיס ההחלטה ואת הצורך בקיום מפגשים כאלה. במקום אחד (אורחות כרך 36, עמ' 58-59) התייחס לדברי הרב פיינשטיין, והסביר שהוא סבור שאם הוועדה איננה נושאת באופי של דיאלוג בין דתי אלא עוסקת בקידום ערכים משותפים – הדבר מותר (מובן שה'אוקימתא' הזו איננה מתיישבת כ"כ עם עמדת הרב פיינשטיין עצמו, בייחוד במכתבו המאוחר – אג"מ ה, יו"ד טו). במקום אחר (האיש על העדה עמ' 257) הסביר שהרב פיינשטיין אסר רק לאנשים פרטיים, אבל הוא, כשליח הרבנות הראשית ומדינת ישראל – רשאי לקיים מפגשים שכאלה. שוב עלי להעיר שפשוט וברור שהרב פיינשטיין לא היה מסכים לזה, שכן הוא התנגד דווקא למפגשים שקיים ארגון הרבנים החשוב RCA ולא רק למפגשים פרטיים, ועוד ראיה, שבעיתון הפרדס שהלך לפי הקו תקפו גם את הרה"ר הרב גורן על פגישות שכאלה (הפרדס [מח,י], תמוז תשל"ד, עמ' 23).

רבנים חרדים רבים אימצו את עמדת הרב פיינשטיין, כך למשל הרב שביט (שו"ת השביט ח', יח) הרב אורי זלמן הלוי (קדושת אברהם א, עמ' 88-89), הרב פנחס מעיירס (נחלת פנחס א, צב) הרב יצחק אייזיק ליעבעס (בית אב"י ה, צד).

עמדת הרבי מלובביץ' – מתיר פגישות אישיות, אבל לא כנסים

תקציר: הרבי מלובביץ' אסר פגישות פומביות בשל החשש מערבוב התבוללות ועזיבת היהדות, אבל התיר פגישות אישיות נקודתיות על רקע צורך חשוב לקהילה יהודית. במקרה אחר התיר לרב לנאום בפני כמרים, כאשר נאמר שהמטרה היא לא דיון או ויכוח, אלא שרב יהודי יציג את עמדת היהדות לגבי מצוות צדקה, לצד גישות אחרות שיוצגו בידי הדוברים האחרים. נשים לב שעמדת הרבי מלובביץ' השלילית גובשה כעשור לפני שהרב פיינשטיין התבטא בנושא, כפי שמוכח מהתאריך של מכתבו לרב מרדכי הכהן פישר לקמן.

אגרות קודש ד, א'תטו, עמ' ריג; ט"ו בשבט תשי"ב

הרבי מלובביץ' מבהיר לחסיד שלו המשמש כרב בקהילה, מדוע וכיצד עליו לסרב להשתתף באירוע משותף עם כומר. הוא מסביר שיש חילול ה' שיראו שרב חרדי מתרועע עם כומר בידידות, ומסביר שניתן לסרב על ידי שמסבירים שיש בימינו במדינות אלו חופש דת, וממילא אין מקום לכפות על אף אחד שום סוג של מפגש. ומהותית, אנו היהודים לא משנים קוצו של יו"ד, ויש לחשוש שהמפגש יגרום לאנשים לחשוב שיש איזה צד כלשהו של דמיון בין הדתות. ואם אפילו יהיה אחד קטן שיתעה בזה ובגלל זה יתרחק משמירת תורה ומצוות – כבר יש להזהר, שלא תאבד נפש מישראל. קישור למכתב:

"ב"ה, ט"ו שבט, תשי"ב

ברוקלין.

הרה"ח הוו"ח אי"א נו"נ וכו' מוה"ר מרדכי שי' הכהן

שלום וברכה!

במענה על מכתבו, בו מספר מצבו ומספר אשר פנו אליו בבקשה, שכיון שבמחנו עורכים בראדערהוד וואך ולכן הציעו לו אשר גם הוא בתור רב הקהלה ישתתף בזה ע"י נאום וכיו"ב, ביחד עם להבדיל הכומר וכו' נוסף ע"ז הנה עורכים אסיפה זו בחדר השייך לבנין תפלתם אף שלא במקום התפלה גופא ורק בהבנין, ושואל חוו"ד בזה:

הנה ברור הדבר אשר דבר זה אסור הן מצד הדין ועוד יותר ע"ז מפני מראית העין, כי הרואה לא יבחן כלל בזה, ודי בשבילו מה שיראה ח"ו רב חרדי והכומר מתרועעים בידידות וכו' וכו'.

ועל שאלתו באיזה אופן יסביר את זה להבע"ב שלו, הנה בכמה אופנים יש להסבירו, ואבוא בזה באחד מהם, ואולי יתאים לפי מעמדו ומצבו, והוא:

אחד מהדברים אשר מדינות אלו מתפארים בזה, הוא ענין החופש והחירות אשר כאו"א יכול לחיות לפי דעתו ואמונתו הוא, במילא מובן אשר אין לעשות כל דבר אשר יביא לטעות או לכפי' ובפרט בעניני דת, אשר זהו אחד הדברים אשר הכפי' בהם רגילה ביותר בצורה זו או אחרת.

ע"פ המובא בכתוב, הנה עם בני ישראל הם המעט מכל העמים, היינו מעט בכמות ומעט בכח גשמי, ולמרות כל זה הנה במשך כל זמן הגלות לא וויתרו אף כקוצו של יו"ד במה שנוגע לאמונתם ואפילו עד כדי למסירת נפש, כי בעניני האמונה, קשה להבדיל בין דבר קל לדבר חמור, כי אפילו דבר קל יכול להביא ח"ו לידי כפירה, כיון שזהו באמונה, דוגמא לדבר אשר נקב גדול ביותר ברגלה של בהמה ואפילו ניטלה הרגל, אעפ"כ הבהמה כשרה, ונקב כחודו של מחט בקרום של מוח מטריף את כל הבהמה, וככל הדברים האלה הם גם בנוגע לאדם בגשמיות ובנוגע לנפשו, במילא מובן אשר בכל ענינים של אמונה צריך להזהר ביותר ויותר ולא לתת מקום לטעות להמון עם אפילו לנשים וקטנים, ואלו האחרונים בראותם רב חרדי נואם אחרי כומר של דת הנוצרים להבדיל, הנה ילמדו בזה שיש צד השוה בין הדתות, שלדת אחת יש דין קדימה על הדת השני' וכו' ובפרט אם דבר זה מקומו הוא בבנין הדת שלה השלטה הכח הגשמי במדינה שלה. ואם אפילו יגרום זה לטעות רק אצל אחד מהרואים אפילו אצל קטן הרי ג"כ כדאי בשביל זה לבטל את כל הענין, וכמובא במד"ר דברים פ"ז, ח שבזמן מתן תורה, אמר הקב"ה שאילו הי' חסר אחד מששים רבוא – ולא הגבילו רז"ל מי הוא האחד מישראל, ואין נפ"מ בדבר אפילו הי' זה היותר אחרון והיותר פחות ברוחניות – לא נתן הקב"ה התורה לכל ישראל ואפילו למשה רבינו, ואין לראות בזה מעין פגיעה בכבודו של הכומר וכו' וכו' וכמ"ש בתחלת מכתבי, שדוקא זהו במה שהם מתפארים, שבמדינות אלו יש לכל אחד הרשות להתנהג לפי אמונתו ודעתו,

כבקשתו הנני שולח מכתבי זה במהיר, ולכן על הענינים אחרים אענה אי"ה בפעם הבא.

בברכת הנהגת עדתו ביר"ש.

א'תטו

מוה"ר מרדכי: פישר. אגרת נוספת אליו – לעיל ח"ד תתקד."

רב בישראל, הרב אברהם שמואל בוקיעט, עמ' 100-101

הרב יהושע קלינג (רבה של ליאון, ניס שבצרפת), מספר על היחידות שהיתה לו עם הרבי:

ביחידות עלה הנושא שרבנים החלו להשתתף בוועידות משותפות עם כמרים נוצרים.

"הרבי שלל לחלוטין את השתתפות הרבנים באותן הפגישות ויצא בהתקפה חריפה ביותר נגד התופעה. לי אישית הרבי נתן רשות לערוך פגישה אישית עם הכומר הראשי של ליאון רק כשהתעוררה בעיה מסוימת בקשר ליהודי העיר. עם זאת, חזר הרבי והדגיש לפני שאסור לי בשום פנים ואופן להשתתף בפגישות משותפות בוועידות וכינוסים פומביים, הרבי הביא גם נימוק לכך: כינוסים פומביים משותפים עלולים לגרום נזק, משום שיהודים יחשבו שיש בכנסים המשותפים לגיטימציה למפגשים עם נוצרים וכדו', הדבר עלול להגביר את נישואי התערובת."

באור החסידות ט, תמוז תשנ"ה, עמ' 17-19

כאן מתאר חסיד חב"ד, שליח מטורונטו, שהרבי התיר לו לדבר בכנס של כמרים בנושא צדקה, כי יהיו שם יהודים, וחשוב שישמעו צד יהודי, וגם יש חשש עלבון אם יסרב, והכי חשוב – המטרה היא לא פולמוס או ויכוח, אלא רק שהרב היהודי ינאם ויתאר את גישת היהדות.

"הפרשה החלה בשנת תשל"ח כאשר הרה"ג ר' דוד שוחט שליט"א, רבה של קהילת חב"ד בטורונטו, התבקש לשאת דבריו ביום עיון על נושא הצדקה, שיתקיים בתקופת פורים במסגרת כינוס רב משתתפים של אנשי כמורה נוצריים בעיר באפאלו במדינת ניו יורק…. טילפנתי לרב חדקוב, הצגתי לפניו את הבעיה על כל צדדיה, שישאל בקודש. אותה שיחה הספיקה. לא הייתי צריך להוסיף דברים משום שהרבי ברוח קדשו ראה מיד את כל צדדי הענין וירד לשורשם. כעבור זמן קצר התקשר אלי הרב חדקוב ושאל: "האם יום העיון נושא אופי של ויכוח בין יהדות ונצרות, או שמתכוונים להתייחס בו להיבטים שונים של נושא הצדקה, ואתה התבקשת להציג את הצד היהודי?"

"מרוח ההזמנה שקיבלתי" עניתי, "נראה שמדובר רק בהרצאה על נושא הצדקה לאור היהדות. לא נראה שהם מתכוונים לעורר חלילה פולמוס או התנצחות". כעבור שעה קלה חזר הרב חדקוב והתקשר אלי. הפעם הורה לי להגיע לכינוס ולדבר שם. מאחר שבכינוס ישתתפו מן הסתם גם יהודים, הסביר, כדאי ללכת לשם ובלבד שיראו גם רב יהודי וישמעו הרצאה ברוח יהודית מקורית. בסיום דבריו מסר לי הרב חדקוב הוראה נוספת: "כשתדבר על ענין הצדקה ביהדות, כדאי שתדגיש את מעלת הצדקה באופן של 'מתן בסתר', ובהקשר זה על תשכח לספר את המעשה הידוע של בעל "התוספות יום טוב". סיפור זה משקף במידה רבה את זכות המצוה בטהרתה."

יש כתבה שסקרה את יחסו של הרבי למפגשים כאלה בשם "לא להתקרבות בין דתות", התקשרות כג, כ"ז טבת תשנ"ה, עמ' 9-13. האריך שם בעוד מעט מקורות שלא הובאו כאן, אבל המסקנה לא משתנה.

תשובת הרב פיינשטיין, והפרשייה שסביבה

אגרות משה יו"ד חלק ג' סי' מג

שלושה מסמכים מתשכ"ז בעניין איסור המפגש עם כמרים: מכתב התראה לרב דובער לאנדער שניאות למפגש, מכתב בקשה לרב יוסף דוב סולובייצ'יק להצטרף לאיסור, ונוסח האיסור.

"שני תשובות בענין איסור לילך לאסיפה עם נוצרים בענייני התקרבות באמונה והתחברות עמם. א' י"ט אדר ראשון תשכ"ז מע"כ ידידי הנכבד מהר"ר דובער לאנדער שליט"א הנה בדבר שכתר"ה הבטיח לבא למקום שיתאספו בכ"ג אדר א' קאטאליקן ופראטעסטאנטן /קטולים ופרוטסטנטים/ יחד עם בנ"י מחברי סינאגיאג קאנסול וגם חברים רבנים מהסתדרות הרבנים, אף שמה שידבר כתר"ה יהיה במילי דעלמא, פשוט וברור שהוא איסור חמור של אביזרייהו דע"ז אשר פשטה המגפה עתה בהרבה מקומות ע"י יזמת הפויפסט /האפיפיור/ החדש אשר כל כוונתו הוא להעביר את כל היהודים מאמונתם הטהורה והקדושה ושיקבלו את אמונת הנוצרים, שיותר נוח להעביר באופן זה מבאופן השנאה והרציחות שהשתמשו הפויפסטן שלפניו, ולכן כל מגע ומשא עמהם אף בדברים בעלמא ועצם ההתקרבות הוא אסור באיסור החמור דהתקרבות לע"ז, ויש להחשיב זה גם באיסור מסית ומדיח, שאף אם כתר"ה ועוד רבנים שילכו לשם יזהרו בדבריהם וגם לא יחניפו להכומרים ואמונתם כמו שמחניפים הראבייס המסיתים ומדיחים מרעפארמער וקאנסערוואטיוון /מרפורמים וקונסרבטיבים/ ילמדו מזה הרבה אנשים לילך לדרשות המיסיאונערן /המסיונרים/ וכדומה, וכן אין לכת"ר לשלח אף במכתב לשם מה שהיה חושב לדבר כי כל פגישה עמהם הוא סיוע למזימתם הרשעה ביותר. וכן אסור להשתתף בשום אופן באספות כאלו ששמעתי שרוצים לעשות בבאסטאן וברומא וכל המשתתף עמהם יהיו מי שיהיו הם נחשבים למסיתים ומדיחים את כלל ישראל, דמה שעמלו המיסיאונערן של הקאטאליקן כל השנים ולא עלה בידם רק מעט דמעט, ח"ו ע"י רבנים חסרי דעת כאלו שרוצים להשתתף עמהם אפשר שישתמדו עי"ז הרבה יותר, ואין טוענים למסית לומר שלא נתכוין לזה ויתחייבו בנפשם ח"ו בזה ובבא.

ולכן לא ישגיח על מה שלא יקיים הבטחתו לבא לשם ולדבר כי אדרבה אולי עי"ז שכתר"ה לא ילך מצד האיסור גם אחרים לא ילכו ויהיה בכלל מזכי הרבים. ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.

ב' בע"ה ט' אדר שני תשכ"ז מע"כ ש"ב ידידי וחביבי הגאון הגדול המפורסם מרביץ תורה ברבים מהרי"ד סאלאווייציק שליט"א. שלו' וברכה כל הימים.

בדבר אשר איזה רבנים מהצעירים נלכדו בפח של ראש הכומרים בוואטיקאן בשם המועצה האקומנית (עקומענישן ראט), אשר כוונתו הוא להעביר כל היהודים לאמונתם ח"ו והקראדנאלן והבישאפן /והקרדינאלים והבישופים/ נצטוו ממנו לעשות התחברות בין הכומרים ובין הרבנים בוועדות (בקאמיטעס) בכל מקום ומקום וגם בהתכנסיות (קאנווענשאנס), והצליח מעשה שטן שנתחברו לזה איזה רבנים בהוראת היתר שלא ידברו בעניני אמונה אלא בענייני חברה (סאציאלע אנגעלעגענהייטן), אשר לבד שכמעט כל הדברים הם עניני דת שלהכומרים הוא השקפה אחרת, ולבד שכל כוונתם הוא רק לבא ע"י זה לעניני אמונה, הנה פשוט שעצם ההתחברות עמהם אף לדברים בעלמא הוא דבר אסור בכל עת ועידן, וכ"ש עתה שבא זה מעצה הרשעה של ראש הכומרים שאסור, וכדחזינן שהעתונים מתפארים מזה שכבר הוא כבאו לשיווי אמונה ודעות ולהתפלל יחד וכדומה, וכבר שאל אותי אחד מרבנים הצעירים אשר נשלח מהסתדרות הרבנים לדבר בכ"ג אדר א' שהיה כעין התכנסות בנוא יארק מחבור הכומרים להבדיל עם רבנים אם מותר לו ללכת לשם באשר שבישיבה ההיא לא ידברו מעניני אמונה וכתבתי לו שאסור באיסור החמור דמסית אף שאין כוונתו לזה. וב"ה ששמע לדברי ועתה בקרוב יהיה התכנסות כזה באופן יותר גדול בבאסטאן, ולכן להפר עצת הרשעים והצלחת מעשה שטן ולהציל כלל ישראל משמד ח"ו היתה רצוני שגם הו"ג יחתום על הכתב שאני שולח במכתבי זה שאיסור גמור הוא להתחבר עם הכומרים בשום אופן אף לא לדברים בעלמא ולא להשתתף בהתכנסות שיהיה בבאסטאן ולא בשום התכנסות עמהם בשום מקום לא במדינה זו ולא ביוראפ ולא לסייע בשום דבר לעצת ראש הכומרים בעקומעניזם שלו. ומקוה אני שפס"ד של שנינו ימנע לכל הרבנים מזה, ותופר עצת הרשעים בעקומעניזם שעשו ואם הו"ג רוצה לכתוב בכתב עצמו ויכתוב לי העתקת נוסחו. וידוע לי טרדת הו"ג בימים אלו ה' ירחם אבל הוא כבוד שמים לעמוד בפרץ הגדול הזה שלכן בטוח אני שיבליג על צערו וטרדתו ותיכף יחתום ע"ז שאסור וישלח לי בחזרה.

והנני ידידו ש"ב מוקירו מאד גומר בברכה כפולה לרפואה שלימה, משה פיינשטיין.

נוסח האיסור בדבר ענין עקומעניזם אשר יצא בעצת ראשי אמונת הנוצרים אשר הכוונה היא להעביר לשמד ח"ו שהצליח מעשה שטן לפתות לזה גם איזה רבנים להתחבר בחבורה אחת עם כומרים בקאמיטעס /בועדות/ קבועים בכל מקום ומקום וגם בקאנווענשאנס במדינה זו וביוראפ, הנה אנחנו מודיעים כי הוא איסור גמור וברור שאסור לעשות חבורות יחד רבנים עם כומרים ולא להיות בקאנווענשאנס לא במה שיהיה בבאסטאן ולא בשום מקום לא במדינה זו ולא במדינות אחרות, ואף לא לדברים בעלמא שאינם עניני אמונה ודת בלא שום התנצלות ותירוצים, וכן אסור לסייע בשום דבר לענין העקומעניזם שיש בזה משום איסור מסית אף שלא יתכוונו לזה וע"ז באנו על החתום להודיע דין איסור זה לכל הרבנים שומרי דת תורתנו הקדושה ועומדים בפרץ ביום תענית אסתר תשכ"ז"

אג"מ חלק ה, יו"ד טו

מלבד המכתבים לרב לונדר בי"ט אדר א' תשכ"ז ולרב סולובייצ'יק בט' אדר ב' תשכ"ז (עם נוסח האיסור), בט' בניסן שלח הרב משה פיינשטיין מכתב נוסף בנושא אל הרב יוסף קאראסיק.

הרב קראסיק שימש ברבנות במונטריאול ובהמשך עבר לניו יורק, התפרנס ממסחר ושימש נשיא ה-OU (Rabbi Joseph Karasik). היה מרבני המזרחי ולדברי רמ"פ – הסכים לאיסור.

מה שחשוב הוא שהרב פיינשטיין מבהיר "כי כל הההיתר שיש למנהלי הסתדרות הרבנים הוא שלא ידברו בהקאנווענשאן בדיאלאגן בעניני אמונה ודת אלא בדברים שלא שייך לאמונה ודת". החילוק נראה לרמ"פ מלאכותי ולא משכנע והוא תוקף אותו. על כל פנים בשלב הזה אני משער שזה היה המענה שקיבל מאת הרב סולובייצ'יק.

"שלא להשתתף בקאנווענשאן עם כומרים

מוצש"ק ט' ניסן תשכ"ז

מע"כ ידידי הנכבד והחשוב מאד מהר"ר יוסף קאראסיק שליט"א נשיא קהלות המאוגדות הארטאדאכסים.

שלו' וברכה לחג כשר ושמח, אחדשה"ט באהבה ובכבוד הראוי לכתר"ה.

הנה ראשית אני אומר תודה ויישר כח על זה שבא תיכף לביתי כאשר קראנו לכתר"ה בדבר ענין הביש של הקאנווענשאן [ועידה] בבאסטאן שהוא יחד עם הכומרים, ואשר הבנתי שגם כתר"ה בעצמו סובר כמוני שהוא דבר אסור. ושנית אבאר בזה חומר האיסור אשר לא שייך אף לדון בזה כלל, כי כל ההיתר שיש למנהלי הסתדרות הרבנים הוא שלא ידברו בהקאנווענשאן בדיאלאגן בעניני אמונה ודת אלא בדברים שלא שייך לאמונה ודת, לבד שאפילו בכל עת ועידן לא שייך זה, שבענינים שלא שייך לאמונה ודת יהיה קאנווענשאן בין המנהיגים בעניני דת, שהרי לכל אמונות של אומות העולם לא שייך זה כלל להכומרים אלא למנהיגי העיר והמדינה, ולבד שכמעט ליכא כלל דבר שאין נוגע לאמונה ודת, שכל עניני העולם הם לאמונתנו בהשי"ת ותורתנו הקדושה הם קשורים באמונתנו ותורתנו, ולא שייך כלל השקפתנו להשקפתם בין בעניני חנוך בין בעניני אישות בין בעניני צדקה וכדומה בכל דבר ודבר, הנה עתה אחרי שהפויפסט [האפיפיור] שברומא חידש ענין העקומעניזם שידוע לכל אשר הוא לכוונת שמד שחושב שבאופן זה יעלה בידו יותר שישתמדו מכפי דרך אלו שקדמו לפניו שהלכו באופני גזירות ובאופני שנאה, והצליח מעשה שטן אשר הרבה בעוה"ר נתקרבו לזה, וכאשר בהעתונים האנגליים כבר מתפארים בהצלחתם, וגם מכמה עובדות בעוה"ר ניכר זה, שלכן אף להפגש אתם ממש בקאנווענשאנס אף אם יהיה ודאי רק בדברים בעלמא הוא ממילא הודאה לעצתו הרשעה, והוא סיוע שאין כמוהו להמיסאנערן שילמדו מזה העם שלא להתרחק מהם ושיש ללכת לשמוע דרשות הכומרים והמיסיאנערן, שלכן יש בזה משום איסור מסית ומדיח אשר אין לתרץ בטענת שוגג שלא ידענו שיהיה זה, שאין טוענין למסית. ולכן מחויב כתר"ה להודיע לכל הבארדאוו דירעקטארס [ועד הפועל] של היו שבטעות הסכימו להשתתף בהקאנווענשן.

הנה לדעתי לא סגי בזה שחברי היו לא ילכו אלא צריכין לעשות וועטא [וטו] בסינאגאג קאנסול כדי שאף אחרים שילכו לא יתחשב שהם גם באי כח מהיו.

ידידו, משה פיינשטיין"

הפרדס [מא,ז], ניסן תשכ"ז, עמ' 35

דיווח על "כנס אזעקה" שערכו אגודת הרבנים, איגוד הרבנים, אגודת האדמו"רים וועד הרבנים בניו יורק רבתי בתענית אסתר תשכ"ז בישיבת תפארת בחורים (בראשות הרב פיינשטיין). לפי הנאמר, השתתפו בכנס 500 איש.

פתח את הכנוס הרב ר' שמחה עלברג שהתעכב על הסכנה החבויה ב"אהבת הגויים" אהבה המכוונת להסיר את המחיצה העתיקה של בין ישראל לעמים, ואהבה התלויה בטמיעה קשה אולי יותר מארס השנאה. הוא הודיע שאגודת הרבנים אספות מחאה בכל נקודות העיר ומחוצה לה למען להבהיר את השקפת היהדות הצרופה המתנגדת בתוקף נגד וויכוחי סרק עם הכומרים וראשי הנצרות.

"הרב ר' משה פיינשטיין הסעיר את הקהל בנאומו המזהיר, בו יצא חוצץ נגד אלה משתתפי הדיאלוגים וביחוד הוקיע את הרבנים דמיתקרי אורטודוקסים התומכים ומשתתפים בוויכוחי-סקר עם הכומרים, בין יתר דבריו אמר: 'אנו רוצים לחיות בשלום אבל מובדלים כל אחד במקומו המתאים. אין כאן שום מחלוקת פוסקים בין רב זה עם רב זה, כי איסור גמור הוא הקשור – רחמנא לצלן – בעבודה זרה. וויכוחים והתחברות זו מחזקת את ידי המסיתים ומדיחים. לא חשוב כלל אם אחד המכנה עצמו רב, הולך ומתחבר עמהם. וכל המשתתף בוויכוחים עמהם הרי זה סיוע גמור לעבודה זרה שעלי' נאמר יהרג ואל יעבור".

בנאומים סוערים ובדברים בוטים יצאו הרב ר' יעקב קמניצקי, רב ר' דוד ליפשיץ, הרב ר' מאיר כהן, שהקריא את הצהרה בה מוקעת הסינגוג קאונסיל על יזמתה הנבזה לארגן וויכוחים כאלה, וכן הובעה בו מחאה נמרצה נגד "הסתדרות הרבנים" על תמיכתה בתקבולת זרה זו, המהווה חילול של מקרי הדת והגורמת סכנה לקיומו של עם ישראל. הצהרה נתקבלה על ידי הנאספים. כן יצאו בדברים חוצבים להבת אש הרב ר' אפרים אשרי, הרב אברהם דוב העכט והרב דוד הולנדר."

מצויין שהוקראה הצהרה כנגד "ארגון בתי הכנסיות של אמריקה" (SCA) שיזם דיאלוג יהודי-נוצרי (כזכור ממאמריי הקודמים, באירגון היו חברים אורתודוכסים, רפורמים וקונסרבטיביים, וגם על כך הותקף), והובעה מחאה כנגד "הסתדרות הרבנים" שתומכת באירוע.

הפרדס [מא, ח], אייר תשכ"ז, עמ' 6

בגיליון הפרדס הבא מתוארת כרוניקת האירוע מנקודת המבט החרדית

העניין המעניין הוא שהאיום הכלכלי (שלילת הכשרות של ה-OU בעקבות תמיכת "הסתדרות הרבנים" שמכוחה הוא פועל במפגש) – הונח בשקיפות על השולחן.

"מאות שאלות הגיעו להגר"מ פיינשטיין ולשאר רבנים ושאלה אחת בפי אלפי אנשים: האם עומדת ה"יו" בנאמנותה להלכה לאור הליכתה לבוסטון לחבק זרועות הגלחים"

ושוב מובלט הקשר בין שתי הסוגיות המקבילות – שיתופי פעולה עם רפורמים, ומפגשים עם נוצרים וכמרים.

"דוגמא אחת מהרבה שאין לפרטן כאן. בזמן האחרון קם רעש במחנה היהודי בגלל בעיית הדיאלוגים עם הכומרים. דובר על וועידה של רבנים יחד את הגלחים שצריכה היתה להתקיים בבוסטון. כל היהדות החרדית הזדעזעה מול קול ענות השמועות על הדיאלוגים, נגד העבודה זרה החדשה ששואפים להגניב לחצרנו. ה'יוניאן' נאחזה בקרנות הרבנים שותפי הריפורמים והקונסרבטיבים והודיעה באופן החלטי על השתתפותה בוועידת בוסטון. והנה מצד אחד כל גדולי ישראל פה אחד קבעו שיש כאן איסור גמור, ה'יוניאן' לא חשה ולא היססה וה'בארד' שלה החליטה ללכת לבוסטון.

הרחוב היהודי נזדעזע מעמדתה של ה'יוניאן'. ארגונים רבניים התחילו להתמרד נגד הכשרות של ה'יו'. מאות שאלות הגיעו להגר"מ פיינשטיין ולשאר הרבנים ושאלה אחת בפי אלפי אנשים: האם עומדת ה'יו' בנאמנותה לאור הליכתה לבוסטון לחבק זרועות הגלחים. אם – טענו רבים – ה'יוניאן' הבעל הבית של ה'יו' אינה מצייתת לדעת התורה והולכת סוררה בוסטונה האיך אפשר להסתמך על כשרותה? ברצינות רבתי התחילו בחוגי הארגונים הרבניים לחשב על פיסולה של כשרות ה'יו' לרגלי מעשה בוסטון.

אחרי השתדליות ומאמצים רבים החליטה ה'יוניאן' לסגת והודיעה שהיא לא תלך לבוסטון. כמובן עבור מעשה אמיץ זה ראויה היא ה'יוניאן' לקילוס ולהכרה. בגלוי התוודה היוניאן: חטאתי. נסיגה יפה זו שבזמנה ובמועדה באה מוסיפה לנו אומץ לחשוב שבמשך הזמן תשוכנע ה'יוניאן' אף לצאת מהסינגוג קאונסיל. כי הלא ראה ראתה במאורע בוסטון איפה חברותה את הריפורם מובילה…

ברור כי לולא נסוג ה'יוניאן' מן הוועידה דבוסטון הרי עלול היה להחריב את סמכותה של ה'יו' כי מי זה היה ממשיך לסמוך על ה'יו' בשעה שהארגון מחוללו של ה'יו' נותן הכשר לעבודה זרה. ה'יוניאן' העמידה בסכנה את כל האמון של ה'יו' שזכתה בו בכל השנים.

וישנם עוד הרבה ענינים רציניים המתרחשים ב'יוניאן' שעלולים להפריע ולסכן את סמכותה של ה'יו'. אי לזאת הגיעה כבר השעה לצאת בדרישה להפריד בין ה'יו' וה'יוניאן' ולהעמיד את ה'יו' כעומדת ברשות עצמה ושתהיה כפופה כמובן לרבנות כללית מאורגנת ומוסמכת, אבל על כך במאמרנו הבא."

סיוגים/היתרים של הרב פיינשטיין

מסורת משה ג, עמ' רי

הרב פיינשטיין מתיר לפרסם יחד הכמרים מכתב נגד שריפת בתי כנסיות וכנסיות

"פסק רבינו שמותר להשתתף עם הגלחים לעשות הכרזה דכל מי שישרוף בית הכנסת או להבדיל כנסיה שלהם, יהיה אדם מוחרם וכו', דבכלל באירופה שמו חרם אמיתי על מי שישרוף כנסיה, והחמירו בו יותר מעל שריפת בית הכנסת, ואף התירו בכמה מקרים מסירה לגוים, אפילו על מי שרק גנב מהם, דהיה נחשב כעין הצלת כלל ישראל"

אגרות משה אורח חיים חלק ב, כה

4 שנים לפני שפירסם את דעתו החריפה נגד מפגשים עם כמרים – מעניין היה להיווכח שבתשובה משנת תשכ"ג לרב שלום ריבקין מסיאטל, כתב שאין איסור "להתפלל איזה תפילה בנוסח אחד ישראל ונכרי יחד … והנכרי אפשר מתכוין לאמונתו והישראל מכוין להשי"ת". מסתבר שעוד לא עמד היטב על התופעה ועל משמעותה לשיטתו, כיוון שהמאמר וההצהרה של הרב סולובייצ'יק פורסמו רק שנה מאוחר יותר ב1964.

"בענין תפלה לבן נח אם יש לו מצוה ובענין תפלה בעת צרה ח"ו ה' טבת תשכ"ג. מע"כ ידידי הרה"ג מוהר"ר שלום ריווקין שליט"א.

…ובדבר להתפלל איזה תפלה בנוסח אחד ישראל ונכרי יחד כגון, יהי רצון מלפני רבון העולם שיתן לי חיים וברכה, והנכרי אפשר מתכוין לאמונתו והישראל מכוין להשי"ת שהוא רבון העולם ולו הוא מתפלל, אם הוא נוסח שעשו זה בעצמם איני רואה בזה איסור מדינא במה שמתפללין יחד אף שכוונת הנכרי היא לאמונתו. אך אולי יש קצת לחוש להרואין שיאמרו מדמתפלל יחד עם הנכרי שהוא ג"כ מתכוין כמחשבת הנכרי, שבעצם איני רואה מ"ט יאמרו זה שלא נחשדו ישראל על ע"ז ח"ו. אבל אם נוסח התפלה חברו כומרים שאף שאין בה שום רמז ניכר לאמונתם אין לישראל לאומרה אף בעצמו וכ"ש שלא עם הנכרי משום דממילא הוי נוסח זה לאמונתם, אם לא כשיוסיף הישראל אלקי ישראל וכדומה שיהיה ניכר דבריו שהוא להשי"ת לבדו. וכיון שאסור מסתבר שהוא תועבה ולא יצא בזה אף ידי תפלה דאורייתא כדאמר רבא בברכות דף כ"ב במצא צואה במקומו הואיל וחטא אע"פ שהתפלל תפלתו תועבה להר"י בתוס' שם דיחזור ויתפלל וכן פסקו הרמב"ם והש"ע ורוב הראשונים.

ובדבר התפלה הקצרה שאומרים הילדים בבתי ספר של המדינה, כנראה שבכוונה לא הזכירו רמז מאמונתם משום שנעשו הבתי ספר גם ליהודים ולעוד עמים אשר במדינתו הגדולה והמושלים במדינתנו הם אנשי חסד ואין רוצים להשליט אמונתם על שאר האזרחים ולכן יסדו נוסח כזה שלכן לא שייך לחוש שנתייסד ע"י כומרים לכוונה לאמונתם ולכן אין בזה איסור מדינא וגם חשש רואין אף אם נימא שאיכא במתפללין יחד מסתבר שליכא בכאן שידוע שנתייסד שכל אחד יכוין לאמונתו…"

הפרדס [מח,י], תמוז תשל"ד, עמ' 23

בתור דוגמה לבעיות המתרגשות על מסורת האמונה, מצאו לנכון בהפרדס בפרסום נוסף נגד דיאלוג בין דתי – להזכיר את "הודעתו של הרב הראשי שלמה גורן יחד עם כומר קטולי".

"מבצע דו שיחים בין ראבאיים, כולל חברי הסתדרות הרבנים, לבין כומרים, התחדש שוב. בשנים האחרונות שרר 'שפל' בשטח זה אודות עמדתם העויינת לישראל אף של הכומרים הידידותיים בימי מצוקה אלה, לפניהם ואחריהם, קראו הראביים הקודחים בפעולתנות 'בינדתית' למאהביהם הנוצריים והמה רימו אותם.

אולם כיום נתחדשה הגזירה. שוב עורכים דו-שיחים, שמשמעותם התקרבות חד סטראית, והתוצאות: החשת התהליך של נשואי תערובת, ונשירה מיהדות.

באחרונה נערך 'סמפוזיון' של כומרים פרוטסטנטיים בניו יורק בשם 'אוישוויץ', ושוב השתתפו בו ב'שתוף רשויות' כומרים עם ראבאייס מסויימים.

אם קיים ענין שעשוי להרחיק בין יהודים ונוצרים הריהו הטבח האיום בעמנו שבוצע על ידי העמים הנוצריים, בעידודם על שתיקה רבת משמעות; או גם באופן פעיל על ידי הכנת הכנסיות הקטולית והפרוטסטנטית. והנה מתאמצים לעשות מתהום עמוק זה עד שאול תחתית – גשר 'בינדתי'! האם יש פאראדוקס מוזר ומשונה יותר מזה?

לדאבוננו יוזמי פעולות 'בינדתיות' מצאו עידוד בהודעתו של הרב הראשי שלמה גורן יחד עם כומר קטולי בחגיגה בבית הכנסת בפאריז לפני שבועיים, בעת שהותו שם."

שערים, ז' באדר א' תשמ"ד, עמ' 15 [פירסום זה הובא גם בידי הרב אפרים זלמנוביץ בספרו "חברה והלכה" / "חדשות 88, תשמ"ט, עמ' 60]

עוד פרסום על המשך ההתנגדות של הרב פיינשטיין לדיונים.

בעקבות דיונים בותיקן: הרב משה פיינשטיין מתנגד לכל דו-שיח בין יהודים ונוצרים

"ניו יורק – בעקבות דיונים שנערכו באמצע ינואר בין הקונגרס היהודי האמריקאי ובין ועדת הותיקן לקשורים דתיים עם היהודים, בלוצרן שבשווייץ, הכריז בסוף השבוע שעבר הגאון הרב משה פיינשטיין, נשיא אגודת הרבנים האורטודוקסית של ארה"ב וקנדה, כי הוא מתנגד לחלוטין לכל דו שיח בין יהודים ונוצרים. אפילו בנושאים מריניים סוציאליים ומוסריים, וביחוד בנושאים תיאולוגיים. הוא הוסיף כי עמדתה של אגודת הרבנים, זה שנים רבות, היא שיהודי אורתודוקסי אינו רשאי להשתתף בפגישות מסוג זה…"

הצהרות אלו פורסמו כתגובה על החלטת הקונגרס היהודי האמריקאי להקים מכון ליחסים יהודיים נוצריים, כדי לקדם דו שיח על נושאים תיאולוגיים. הועידה בלוצרן, בה השתתפו מלומדים ממדינות רבות בעולם, היתה הועידה השנתית הראשונה של המכון שהוקם תוך שיתוף פעולה עם הוועדה של הותיקן לקשרים דתיים עם היהדות.

הפרדס [סט,ה], שבט תשנ"ה, עמ' 32

ב-1994 עם סגירת "ארגון בתי הכנסיות של אמריקה" (SCA, Synagogue Council of America), חגגו בהפרדס את המאורע וציינו בין פשעיהם את המפגשים הבין דתיים.

האירגון איגד תחתיו בתי כנסת של אורת', רפור' וקונ', וקיבל את הגיבוי של הרב סולובייצ'יק והסתדרות הרבנים. בהפרדס שוב כורכים בצדק בין כל הסוגיות.

"הקאונסול היה מורכב מנציגים של 6 ארגונים יהודיים, בהם הסתדרות הרבנים, האורטודוכסית, וכן נציגים של הארגונים הריפורמים ו-2 מהקונסרבטיביים. תפקידו של הקאונסול, כפי שהוגדר בידי יוזמי הקמתו לפני כ-70 שנה, היה לשמש כמעין ארגון גג לכל הארגונים היהודיים, במיוחד במגעיו עם השלטונות ועם נציגי דתות אחרות. בין יוזמותיו היו דיאלוגים בין יהודים ונוצרים, שלרוב הערימו שאלות וויכוחים בין משתתפי הקאונסול, בעוד הריפורמים מושכים לכיוון של דיאלוגים תיאולוגיים הרי שהאורטודוכסים ביקשו להימנע מכך, ולא רק כדי שלא לאשר עקרונית את סיבת ההתנגדות של גדולי הרבנים וראשי הישיבות שאסרו את ההשתתפות בארגון זה. כאמור, קיים הארגון הזה קרוב ל-70 שנה, אולם בארבעים השנים האחרונות, מאז התבססו באמריקה חיי תורה פורחים החלה ההסתייגות הפומבית מן השיתוף עם האגונים הריפורמיים."

הפרדס [נ,ז], ניסן תשל"ו, עמ' 32

תשע שנים מאוחר יותר, שוב עומדים על המשמר.

"אגודת הרבנים פירסמה הודעה נגד קיומו של הדו-שיח שנערך בירושלים בין אישים נוצרים לבין יהודים, ובתוכם גם ראביי אמריקני התופס מעמד בחיי יהדות אמריקה. ההודעה מציינת כי גדולי ישראל הצביעו לא פעם על הסכנה החמורה הטמונה ב'ויכוחים תיאולוגיים' והזהירו בתוקף שלא להשתתף בהם, אך הפעם גרוע יותר שהביאו גורמים אלה לירושלים עיר הקודש תוך עבירה על 'ולא תביא תועבה אל ביתך'. ירושלים היא ביתו של העם היהודי, וכיצד אפשר לחללה בויכוחים כאלה המנוגדים בתכלית לרוח היהדות."

הרב סולובייצ'יק

מאמר confrontation – עימות, כתב העת tradition (מסורת) אביב-קיץ 1964

החלק הראשון של המאמר עוסק באיפיון של הצדדים האנושיים האוניברסליים של עם ישראל לעומת הצדדים הלאומיים-אלוקיים הייחודיים, מתוך ניתוח פרשיית בריאת האדם. לא הבאתי אותו, הוא ארוך, וההשלכה שלו לענייננו דלה.

בחלק השני של המאמר הרב סולובייצ'יק מבאר כי אנו היהודים מצויים בשיח/עימות כפול. מחד אנו בני אדם, שמצויים באותו מאמץ אנושי לייצר ולפתח ולהבטיח את קיום האנושות, ומאידך אנו קהילה אמונית נבדלת, שנמצאת בעימות עם קהילות/דתות אחרות. במאמר הרב סולובייצ'יק דן בצורך ובמהות של שני העימותים האלה. את רוב דברים הוא מקדיש לעימות עם התפיסה הרפורמית, שרואה בעת החדשה הזדמנות ליצור קרבה והזדהות בין הדתות, ובמידה רבה לוותר על היחודיות של דת ישראל, אף שהוא לא קוראת במפורש לפירוק הזהות היהודית. הוא משרטט את הקוים הנכונים לקיום הדיון לשיטתו, ומפרט 4 עקרונות שחייבים להישמר בדיאלוג שכזה, ועיקרם – גישה מכבדת, לא מיסיונרית ולא שיפוטית או מתנשאת מן הצד הנוצרי, ושיחה שעוסקת בצדדים החילוניים של החיים, ולא בניסיון לתרגם אחד לשני את המערכת האמונית הפנימית ולהסבירה במושגים משותפים.

להלן המקור באנגלית. לאחריו יובא התרגום:

"This failure rests upon two misconceptions of the nature of the faith community. First, the single-confrontation philosophy continues to speak of Jewish identity without realizing that this term can only be understood under the aspect of singularity and otherness. There is no identity without uniqueness. As there cannot be an equation between two individuals unless they are converted into abstractions, it is likewise absurd to speak of the commensurability of two faith communities which are individual entities.

The individuality of a faith community expresses itself in a threefold way. First, the divine imperatives and commandments to which a faith community is unreservedly committed must not be equated with the ritual and ethos of another community. Each faith community is engaged in a singular normative gesture re fleeting the numinous nature of the act of faith itself, and it is futile to try to find common denominators. Particularly when we speak of the Jewish faith community, whose very essence is expressed in the halakhic performance which is a most individuating factor, any attempt to equate our identity with another is sheer absurdity. Second, the axiological awareness of each faith community is an exclusive one, for it believes – and this belief is indispensable to the survival of the community – that its system of dogmas, doctrines and values is best fitted for the attainment of the ultimate good. Third, each faith community is unyielding in its eschatological expectations. It perceives the events at the end of time with exultant certainty, and expects man, by surrender of selfsh pettiness and by consecration to the great destiny of life, to embrace the faith that this community has been preaching throughout the millenia. Standardization of practices, equalization of dogmatic certitudes, and the waiving of eschatological claims spell the end of the vibrant and great faith experience of any religious commnnity. It is as unique and enigmatic as the individual himself.

gle-confrontation philosophy consists in not realizing the compatibility of the two roles. If the relationship of the non-Jewish to the Jewish world had conformed to the divine arrangement for one human being to meet the other on the basis of equality, friendship and sympathy, the Jew would have been able to become fully involved together with the rest of humanity in the cosmic confrontation. His covenantal uniqueness and his additional mandate to face another faith community as a member of a different community of the committed would not have interfered in the least with his readiness to and capability of joining the cultural enterprise of the rest of humanity. There is no contradiction between coordinating our cultural activity with all men and at the same time confronting them as members of another faith community. As a matter of fact even within the non-Jewish society, each individual sees himself under a double aspect: first, as a member of a cultural-creative community in which all are committed to a common. goal and, at the same time, as an individual living in seclusion and loneliness.

Unfortunately, however, non-Jewish society has confronted us throughout the ages in a mood of defiance, as if we were part of the subhuman objective order separated by an abyss from the human, as if we had no capacity for thinking logically, loving passionately, yearning deeply, aspiring and hoping. Of course, as long as we were exposed to such a soulless, impersonal confrontation on the part of non-Jewish society, it was impossible for us to participate to the fullest extent in the great universal creative confrontation between man and the cosmic order. The limited role we played until modern times in the great cosmic confrontation was not of our choosing. Heaven knows that we never encouraged the cruel relationship which the world displayed toward us. We have always considered ourselves an inseparable part of humanity and we were ever ready to accept the divine challenge מלאו את הארץ וכבשוה Fill the earth and subdue it," and the responsibility implicit in human existence. We have never proclaimed the philosophy of contemptus or odium seculi. We have steadily maintained that involvement in the creative scheme of things is mandatory.

Involvement with the rest of mankind in the cosmic confrontation does not, we must repeat, rule out the second personal confrontation of two faith communities, each aware of both what it shares with the other and what is singularly its own. In the same manner as Adam and Eve confronted and attempted to subdue a malicious scoffing nature and yet nevertheless encountered each other as two separate individuals cognizant of their incommensurability and uniqueness, so also two faith communities which coordinate their efforts when confronted by the cosmic order may face each other in the full knowledge of their distinctness and individuality.

We reject the theory of a single confrontation and instead insist upon the indispensability of the double confrontation. First, as we have mentioned previously, we, created in the image of God, are charged with responsibility for the great confrontation of man and the cosmos. We stand with civilized society shoulder to shoulder over against an order which defies us all. Second, as a charismatic faith community, we have to meet the challenge of confronting the general non-Jewish faith community. We are called upon to tell this community not only the story it already knows – that we are human beings, committed to 'the general welfare and progress of manknd, that we are interested in combatting disease, in alleviating human suffering, in protecting man's rights, in helping the needy, et cetera – but also what is still unknown to it, namely, our otherness as a metaphysical covenantal community.

It is self-evident that a confrontation of two faith communities is possible only if it is accompanied by a clear assurance that both parties will enjoy equal rights and full religious freedom. We shall resent any attempt on the part of the community of the many to engage us in a peculiar encounter in which our confronter will command us to take a position beneath him while placing himself not alongside of but above us. A democratic confrontation certainly does not demand that we submit to an attitude of self-righteousness taken by the community of the many which, while debating whether or not to "absolve" the community of the few of some mythical guilt, completely ignores its own historical responsibility for the suffering and martydom so frequently recorded in the ananals of the history of the few, the weak, and the persecute.

We are not ready for a meeting with another faith community in which we shall become an object of observation, judgment and evaluation, even though the community of the many may then condescendingly display a sense of compassion with the community of the few and advise the many not to harm or persecute the few. Such an encounter would convert the personal Adam-Eve meeting into a hostile confrontation between a subject-knower and a knowable object. We do not intend to play the part of the object encountered by dominating man. Soliciting commiseration is incongruous with the character of a democratic confrontation. There should rather be insistence upon one's inalienable rights as a human being, created by God

In light of this analysis, it would be reasonable to state that in any confrontation we must insist upon four basic conditions in order to safeguard our individuality and freedom of action. First, we must state, in unequivocal terms, the following. We are a totally independent faith community. we do not revolve as a satellite in any orbit. nor we related to any other faith community as "brethern" even though "seperated". people confuse two concepts when they speak of a common tradition uniting two faith communities such as the Christian and the Judaic. This term may have relevance if one looks upon a faith community under an historico-cultural aspect and interprets its relationship to another faith community in sociological, human, categories describing the unfolding of the creative consciousness of man. Let us not forget that religious awareness manifests itself not only in a singular apocalyptic faith experience but in a mundane cultural experience as well. Religion is both a divine imperative which was foisted upon man from without and a new dimension of personal being which man discovers within himself. In a word, there is a cultural aspect to the faith experience which is, from a psychological viewpoint, the most integrating, inspiring and uplifting spiritual force. Religious values, doctrines and concepts may be and have been translated into cultural categories enjoyed and cherished even by secular man. All the references throughout the ages to universal religion, philosophical religion, et cetera, are related to the cultural aspect of the faith experience of which not only the community of believers but a pragmatic, utilitarian society avails itself as well. The cultural religious experience gives meaning and directedness to human existence and relates it to great ultimates, thus enhancing human dignity and worth even at a mundane level.

Viewing the relationship between Judaism and Chrstianity under this aspect; it is quite legitimate to speak of a cultural Judeo-Christian tradition for two reasons: First, Judaism as a culture has infuenced, indeed, molded the ethico-philosophical Christian world formula. The basic categories and premises of the latter were evolved in the cultural Judaic orbit. Second, our Western civilization has absorbed both Judaic and Christian elements. As a matter of fact, our Western heritage was shaped by a combination of three factors, the classical, Judaic, and Christian, and we could readily speak of a Judeo-Hellenistic-Christian tradition within the framework of our Western civilization. However, when we shift the focus from the dimension of culture to that of faith – where total unconditional commitment and involvement are necessary – the whole idea of a tradition of faiths and the continuum of revealed doctrines which are by their very nature incommensurate and related to different frames of reference is utterly absurd, unless one is ready to acquiesce in the Christian theological claim that Christianity has superseded Judaism.

As a faith individualy, the community of the few is endowed with intrinsic worth which must be viewed against its own metahistorical backdrop without relating to the framework of another faith community. for the mere appraisal of the worth of one community in terms of the service it has rendered to another community no matter how great and important this service was, constitutes an infringement of the sovereignty and dignity of even the smallest of faith communities. When God created man and endowed him with individual dignity, He decreed that the ontological legitimacy and relevance of the individual human being is to be discovered not without but within the individual. He was created because God approved of him as an autonomous human being and not as an auxiliary being in the service of someone else. The ontological purposiveness of his existence is immanent in him. The same is true of a religious community, whose worth is not to be measured by external standarts.

Therefore, any intimation, overt or covert, on the part of the community of the many that it is expected of the community of the few that it shed its uniqueness and cease existing because it has fulfilled its mission by paving the way for the community of the many, must be rejected as undemocratic and contravening the very idea i of religious freedom. The small community has as much right to profess its faith in the ultimate certitude concerning the doctrinal worth of its world formula and to behold its own eschatological vision as does the community of the many. I do not deny the right of the community of the many to address itself to the community of the few in its own eschatological terms. However, building a practical program upon this right is hardly consonant with religious democracy and liberalism

Second, the logos, the word, in which the multifarious religious experience is expressed does not lend itself to standardization or universalization. The word of faith reflects the intimate, the private, the paradoxically inexpressible cravings of the individual for and his linking up with his Maker. It reflects the numinous character and the strangeness of the act of faith of a particular community which is totally incomprehensible to the man of a different faith community. Hence, it is important that the religious or theological logos should not be employed as the medium of communication between two faith communities whose modes of expression are as unique as their apocalyptic experiences. The confrontation should occur not at a theological, but at a mundane human leveL. There, all of us speak the universal language of modern man. As a matter of fact, our common interests lie not in the realm of faith, but in that of the secular orders. There, we all face a powerful antagonist, we all have to contend with a considerable number of matters of great concern. The relationship between two communities must be outer-directed and related to the secular orders with which men of faith come face to face. In the secular sphere, we may discuss positions to be taken, ideas to be evolved, and plans to be formulated. In these matters, religious communities may together recommend action to be developed and may seize the initiative to be implemented later by general society. However, our joint engagement in this kind of enterprise must not dull our sense of identity as a faith community. We must always remember that our singular commitment to God and our hope and indomitable will for survival are non-negotiable and non-rationalizable and are not subject to debate and argumentation. The great encounter between God and man is a wholly personal private affair incomprehensible to the outsider – even to a brother of the same faith community. The divine message is incommunicable since it defies all standardized media of information and all objective categories. If the powerful community of the many feels like remedying an embarrassing human situation or redressing an historic wrong, it should do so at the human ethical leveL. However, if the debate should revolve around matters of faith, then one of the confronters will be impelled to avail himself of the language of his opponent. This in itself would mean surrender of individuality and distinctiveness.

Third, we members of the community of the few should always act with tact and understanding and refrain from suggesting to the community of the many, which is both proud and prudent, changes in its ritual or emendations of its texts. If the genuinely liberal dignitaries of the faith community of the many deem some changes advisable, they will act in accordånce with their convictions without any prompting on our part. It is not within our purview to advise or solicit. For it would be both impertinent and unwise for an outsider to intrude upon the most private sector of the human existential experience, namely, the way in which a faith community expresses its relationship to God. Non-interference with and non-involvement in something which is totally. alien to us is a conditio sine qua non for the furtherance of good-will and mutual respect.

Fourth, we certainly have not been authorized by our history, sanctified by the martyrdom of millions, to even hint to another faith community that we are mentally ready to revise historical attitudes, to trade favors pertaining to fundamental matters of faith, and to reconcile "some" ,differences. Such a suggestion would be nothing but a betrayal of our great tradition and heritage and would, furthermore, produce no practical benefits. Let us not forget that the community of the many will not be satisfied with half measures and compromises which are only indicative of a feeling of insecurity and inner emptiness. We cannot command the respect of our confronters by displaying a servile attitude. Only a candid, frank and unequivocal policy reflecting unconditional commitment to our God, a sense of dignity, pride and inner joy in being what we are, believing with great passion in the ultimate truthfulness of our views, praying fervently for and expecting confidently the fulfillment of our eschatological vision when our faith will rise from particularity to universality, will impress the peers of the other faith community among whom we have both adversaries and friends. I hope and pray that our friends in the community of the many will sustain their liberal convictions and humanitarian ideals by articulating their position on the right of the community of the few to live, create, and worship God in its own way, in freedom and with dignity.

Our representatives who meet with the spokesmen of the community of the many should be given instructions similar to those enunciated by our patriarch Jacob when he sent his agents to meet his brother Esau

"And he commanded the foremost, saying, when Esau my brother, meeteth thee and asketh thee, saying: whose art thou and whither goest thou? And whose are these before thee? Then thou shalt say they are thy servant Jacob's; it is a present sent unto my lord Esau, and behold he also is behind us. And he commanded also the second, and the third and all that followed the droves, saying in this manner shall ye speak unto Esau when ye find him." (Genesis 32: 18-20).

What was the nature of these instructions? Our approach to and relationship with the outside world has always been of an ambivalent character, intrinsically antithetic, bordering at times on the paradoxicaL. We relate ourselves to and at the same time withdraw from, we come close to and simultaneously retreat from the world of Esau. When the process of coming nearer and nearer is almost consummated, we immediately begin to retreat quickly into seclusion. We cooperate with the members of other faith communities in all fields of constructive human endeavor, but, simultaneously with our integration into the general social framework, we engagt in a movement of recoil and retrace our steps. In a word, we belong to the human society and, at the same time, we feel as strangers and outsiders. We are rooted in the here and now reality as inhabitants of our globe, and yet ,we experience a sense of homelessness and loneliness as if we belonged somewhere else. We are both realists and dreamers, prudent and practical on the one hand, and visionaries and idealists on the other. We are indeed involved in the cultural endeavor and yet we are committed to another dimension of experience. Our first patriarch, Abraham, already introduced himself in the following words: "I am a stranger and sojourner with you" Is it possible to be both – t the same time? Is not this definition absurd since it contravenes the central principle of classical logic that no cognitive judgment may contain two mutually exclusive terms? And yet, the Jew of old defied this time-honored principle and did think of himself in contradictory terms. He knew well in what areas he could extend his full cooperation to his neighbors and act as a תושב, a resident, a sojourner, and at what point this gesture of cooperation and goodwill should terminate, and he must disengage as if he were a גר, a stranger. He knew in what enterprise to participate to the best of his ability and what offers and suggestions, however attractive and tempting, to reject resolutely. He was aware of the issues on which he could compromise, of the nature of the goods he could surrender, and vice versa, of the principles which were not negotiable and the spiritual goods which had to be defended at no matter what cost. The boundary line between a finite idea and a principle nurtured by infinity, transient possessions and eternal treasures, was clear and precise. Jacob, in his instructions to his agents, laid down the rule:

"When Esau my brother meeteth thee and asketh thee, saying: whose art thou, and whither goest thou and whose are these before thee?" My brother Esau, Jacob told his agents, will address to you three questions. "Whose art thou?" To whom do you as a metaphysical being, as a soul, as a spiritual personality belong? "And whither goest thou?" To whom is your historical destiny committed? To whom have you consecrated your future? What is your ultimate goal, your final objective? Who is your God and what is your way of life? These two inquiries are related to your identity as members of a covenantal community. However, Jacob continued, my brother Esau wil also ask a third question: "And whose are these before thee?" Are you ready to contribue your talents, capabilities and efforts toward the material and cultural welfare of general society? Are you ready to present me with gifts, oxen, goats, camels and bulls? Are you willng to pay taxes, to develop and industrialize the country? This third inquiry is focused on temporal aspects of life. As regards' the third question, Jacob told his agents to answer in the positive. "It is a present unto my lord, even unto Esau. " Yes, we are determined to participate in every civic, scientific, and political enterprise. We feel obligated to enrich society with our creative talents and to be constructive and useful citizens. Yet, pertaining to the first two questions – whose art thou and whither goest thou – Jacob commanded his representatives to reply in the negative, clearly and precisely, boldly and courageously. He commanded them to tell Esau that their soul, their personality, their metaphysical destiny, their spiritual future and sacred commitments, belong exclusively to God and His servant Jacob. "They are thy servant Jacob's," and no human power can succeed in severing the eternal bond between them and God.

This testament handed down to us by Jacob has become very relevant now in the year 1964. We find ourselves confronted again like Jacob of old, and our confronters are ready to address to us the identical three questions: "Whose art thou? Whither goest thou? Whose are these before thee?" A milenia-old history demands from us that we meet the challenge courageously and give the same answers with which Jacob entrusted his messengers several thousand years ago.

This testament handed down to us by Jacob has become very relevant now in the year 1964. We find ourselves confronted again like Jacob of old, and our confronters are ready to address to us the identical three questions: "Whose art thou? Whither goest thou? Whose are these before thee?" A milenia-old history demands from us that we meet the challenge courageously and give the same answers with which Jacob entrusted his messengers several thousand years ago.

We are pleased to note that in recent years there has evolved in our country as well as throughout the world a desire to seek better understanding and a mutual respect among the world's major faiths. The current threat of secularism and materialism and the modern atheistic negation of religion and religious values makes even more imperative a harmonious relationship among the faiths. This relationship, however, can only be of value if it will not be in conflict with the uniqueness of each religious community, since each religious community is an individual entity which cannot be merged or equated with a community which is committed to a different faith. Each religious community is endowed with intrinsic dignity and metaphysical worth. Its historical experience, its present dynamics, its hopes and aspirations for the . future can only be interpreted in terms of full spiritual independence of and freedom from any relatedness to another faith community. Any suggestion that the historical and meta-historical worth of a faith community be viewed against the backdrop of another faith, and the mere hint that a revision of basic historic attitudes is anticipated, are incongruous with the fundamentals of religious liberty and freedom of conscience and can only breed discord and suspicion. Such an approach is unacceptable to any self-respecting faith community that is proud of its past, vibrant and active in the present and determined to live on in the future and to continue serving God in its own individual way. Only full appreciation on the part of all of the singular role, inherent worth and basic prerogatives of each religious community wil help promote the spirit of cooperation among faiths. It is the prayerful hope of the Rabbinical Council of America that all inter-religious discussion and activity will be confined to these dimensions and will be guided by the prophet, Micah (4: 5 ) "Let all the people walk, each one in the name of his god, and we shall walk in the name of our Lord, our God, forever and ever."

תרגום:

"כישלון זה נשען על שתי תפיסות שגויות לגבי טבעה של הקהילה האמונית. ראשית, פילוסופיית העימות-היחיד ממשיכה לדבר על זהות יהודית מבלי להבין שניתן להבין את המונח הזה רק בהיבט של ייחוד ואחרות. אין זהות ללא ייחוד. מכיוון שלא יכולה להיות משוואת יחס בין שני פרטים אלא אם כן הם יומרו להגדרות מופשטות, בצורה דומה זה אבסורד לדבר על יכולת ההשוואה של שתי קהילות אמונות שהן ישויות אינדיבידואליות.

האינדיבידואליות של קהילה אמונה מתבטאת בצורה משולשת. ראשית, אין להשוות את הציוויים והמצוות האלוהיות להן מחויבת קהילה אמונית ללא סייג למצוות ולאתוסים של קהילה אחרת. כל קהילת אמונה עוסקת במחווה נורמטיבית יחידה, החולף על האופי הנומינלי של מעשה האמונה עצמו, ואין זה תועלת לנסות למצוא מכנים משותפים. במיוחד כשמדברים על הקהילה האמונית היהודית, שעצם מהותה מתבטאת בביצוע ההלכתי המהווה גורם אינדיבידואלי ביותר, כל ניסיון להשוות את הזהות שלנו לאחר הוא אבסורד גמור.

שנית, המודעות הערכית של כל קהילה אמונית היא מודעות בלעדית, שכן היא מאמינה – ואמונה זו הכרחית להישרדות הקהילה – שמערכת הדוגמות, הדוקטרינות והערכים שלה מתאימה ביותר להשגת הטוב האולטימטיבי.

שלישית, כל קהילת אמונה איננה ותרנית בחזון אחרית הימים שלה. היא תופסת את האירועים שלאחר הימים בביטחון מלא שמחה, ומצפה מהאדם, על ידי הכנעה של הקטנוניות העצמית ועל ידי התקדשות לייעוד הגדול של החיים, לאמץ את האמונה שהקהילה הזו מטיפה לה, לאורך אלפי השנים. סטנדרטיזציה של פרקטיקות, שוויון של אמונות דוגמטיות, וויתור על טענות של אחרית הימים מבשרים את הכליה של החוויה האמונית התוססת והגדולה של כל קהילה דתית. זה ייחודי וחידתי כמו הפרט עצמו.

התפיסה השגויה השנייה של פילוסופיית העימות הבודד (זו שסבורה שניתן לקדם מיזוג ושויון בין הדתות) מורכבת מאי הבנת התאימות של שני התפקידים. אם היחס של הלא יהודי לעולם היהודי היה תואם את הסדר הא-לוהי הראוי שבו אדם אחד פוגש את השני על בסיס של שוויון, ידידות ואהדה, היה יכול היהודי להיות מעורב לחלוטין יחד עם השאר של האנושות בשיח הכללי. ייחודו האמונית והמנדט המוטל עליו להתמודד עם קהילה אמונית אחרת כחבר בקהילה אחרת, לא היו מפריעים ולו במעט בנכונותו וביכולתו להצטרף למפעל התרבותי של שאר האנושות. אין סתירה בין תיאום הפעילות התרבותית שלנו עם כל בני האדם ובו בזמן להתעמת איתם כחברים בקהילה אמונה אחרת.

לאמיתו של דבר, גם בתוך החברה הלא-יהודית, כל פרט רואה את עצמו בהיבט כפול: ראשית, כחבר בקהילה תרבותית-יצירתית שבה כולם מחויבים לערכים המשותפים. ובו זמנית כאדם החי בהתבודדות ובבדידות.

אולם למרבה הצער, החברה הלא-יהודית עמדה בפנינו לאורך כל הדורות במצב רוח של התרסה, כאילו היינו חלק מהסדר האובייקטיבי התת-אנושי המופרד על ידי תהום מהתחום האנושי, כאילו אין לנו יכולת לחשוב בהיגיון, לאהוב בלהט, להשתוקק עמוקות, לשאוף ולקוות. כמובן, כל עוד נחשפנו לעימות חסר נשמה ובלתי אישי כזה מצד החברה הלא-יהודית, אי אפשר היה לנו להשתתף במלוא המידה בשיח היצירתי האוניברסלי הגדול בין האדם לסדר הקוסמי. התפקיד המצומצם שמילאנו עד העת החדשה בעימות הקוסמי הגדול לא היה לבחירתנו. 'שמים' יודעים שמעולם לא עודדנו את מערכת היחסים האכזרית שהעולם הפגין כלפינו. תמיד ראינו את עצמנו כחלק בלתי נפרד מהאנושות והיינו מוכנים אי פעם לקבל את האתגר האלוהי "מלאו את הארץ וכבשוה", ואת האחריות הגלומה בקיום האנושי. מעולם לא הכרזנו על הפילוסופיה של בוז או שנאה. קבענו בהתמדה שהמעורבות בתכנית היצירתית של המציאות היא חובה.

המעורבות עם שאר האנושות בשיח הקוסמי אינה שוללת, חובתנו לשוב ולאמר, את ההתמודדות האישית השנייה של שתי קהילות אמונות, שכל אחת מודעת למה שמשותף לה עם האחרת, וגם לדברים שבהן היא יחודית. כמו שאדם וחוה התעמתו וניסו להכניע טבע לעג זדוני, ובכל זאת נתקלו זה בזה כשני פרטים נפרדים המודעים לחוסר ההשוואה והייחודיות שלהם, כך גם שתי קהילות אמונות שמתאמות את מאמציהן כשהן מתמודדות עם הסדר הקוסמי. התמודדו זה עם זה מתוך ידיעה מלאה על הייחודיות והאינדיבידואליות שלהם.

אנו דוחים את התיאוריה של עימות יחיד ובמקום זאת עומדים על הכרחיות של העימות הכפול (כלומר, שחייב להיות עימות ודיאלוג גם עם דתות אחרות, בצד האנושי שלנו כיהודים, ואיננו יכולים להתקיים רק כיהודים מנותקים מהעולם החיצוני. ד"ש). ראשית, כפי שהזכרנו קודם לכן, אנו, שנבראנו בצלם אלוהים, מופקדים באחריות לעימות הגדול של האדם והקוסמוס. אנו עומדים עם החברה המתורבתת כתף אל כתף מול צו שמתריס נגד כולנו. שנית, כקהילת אמונית כריזמטית, עלינו לעמוד באתגר של התמודדות עם הקהילה האמונית הכללית הלא-יהודית.

אנו נקראים לספר לקהילה הזו לא רק את הסיפור שהיא כבר מכירה – שאנו בני אדם, מחויבים לרווחה הכללית ולקידמה של האדם, שאנו מעוניינים להילחם במחלות, להקל על סבל אנושי, להגן על זכויות האדם, בעזרה לנזקקים וכו' – אבל גם למה שעדיין לא ידוע לו, כלומר, האחרות שלנו כקהילת ברית מטאפיזית-רוחנית.

מובן מאליו שעימות בין שתי קהילות דתיות אפשרי רק אם מלווה בהבטחה ברורה ששני הצדדים ייהנו משוויון זכויות וחופש דת מלא. נתרעם על כל ניסיון מצד קהילת הרוב (הנצרות. ד"ש) לעסוק בנו במפגש מיוחד בו יצווה עלינו המתעמת/נפגש לנקוט עמדה תחתיו תוך שהוא מתמקם לא לצדנו אלא מעלינו. עימות דמוקרטי בוודאי אינו דורש מאיתנו להיכנע לגישה של צדקנות של קהילת הרוב, אשר, בעודה מתלבטת אם "לפתור" את קהילת המעטים מאשמה מיתית כלשהי או לא, מתעלמת לחלוטין מהאחריות היסטורית שלה על הסבל וקדושת הקדושים המתועדים לעתים קרובות כל כך בספרי ההיסטוריה של המעטים, החלשים והנרדפים.

(כלומר, עימות ראוי איננו כולל דיונים צדקניים של הנוצרים על האם הם 'סולחים' ליהודים באשמה המפוקפקת של הריגת אותו האיש – תוך התעלמות מוחלטת מאחריותם ההיסטורי לטבח וסבל נוראי שגרמו לקרבנותיהם)

איננו מוכנים לפגישה עם קהילת מאמינים אחרת שבה נהפוך למושא של התבוננות, שיפוט ומתן ציונים, למרות שקהילת הרוב עשויה אז בהתנשאות להפגין תחושת חמלה עם קהילת המיעוטים ולייעץ למאמיניה הרבים להימנע מפגישה או רדיפה אחר המיעוט. מפגש כזה ימיר את פגישת אדם-חוה האישית לעימות עוין בין יודע סובייקט, לאובייקט (מוחפץ. ד"ש) שיש לבחון ולשפוט. אין בכוונתנו לשחק את התפקיד של האובייקט בו נתקל האדם השולט. שידול להתנשאות איננו תואם את אופיו של עימות דמוקרטי. במקום זאת צריכה להיות התעקשות על זכויותיו הבלתי ניתנות לביטול של האדם, יציר הא-ל.

לאור ניתוח זה, ניתן יהיה לקבוע כי בכל עימות עלינו לעמוד על ארבעה תנאים בסיסיים על מנת לשמור על האינדיבידואליות ועל חופש הפעולה שלנו. ראשית, עלינו לציין, באופן חד משמעי, את הדברים הבאים: אנחנו קהילת מאמינים עצמאית לחלוטין. איננו לוויין המקיף אף אחד במסלול מעגלי. וגם איננו מתייחסים לשום קהילת מאמינים אחרת כ"אחים" למרות היותם "מופרדים".

אנשים מבלבלים בין שני מושגים כשהם מדברים על מסורת משותפת המאחדת שתי קהילות מאמינים כמו הנוצרית והיהודית. למונח זה עשויה להיות משמעות רלוונטית אם מסתכלים על קהילה אמונית בהיבט היסטורי-תרבותי ומפרשים את הקשר שלה לקהילת אמונה אחרת בקטגוריות סוציולוגיות, אנושיות, המתארות את התגלגלות התודעה היצירתית של האדם. אל לנו לשכוח שמודעות דתית מתבטאת לא רק בחוויה אמונה אפוקליפטית יחידה אלא גם בחוויה תרבותית ארצית. הדת היא גם ציווי אלוהי שהוכפה על האדם מבחוץ וגם מימד חדש של הוויה אישית שהאדם מגלה בתוכו. במילה אחת, יש היבט תרבותי לחוויה האמונית שהיא, מנקודת מבט פסיכולוגית, הכוח הרוחני המשלב, מעורר ההשראה והמרומם ביותר. ערכים, דוקטרינות ומושגים דתיים עשויים להיות ותורגמו לקטגוריות תרבותיות שנהנות ואהובות גם על ידי אדם חילוני.

כל ההתייחסויות לאורך הדורות לדת אוניברסלית, דת פילוסופית וכו', קשורות להיבט התרבותי של חווית האמונה שבה נעזרת לא רק קהילת המאמינים אלא גם חברה פרגמטית, תועלתנית. החוויה הדתית התרבותית מעניקה משמעות ומכוונות לקיום האנושי ומקשרת אותו להישגים גדולים, ובכך מעצימה את כבוד האדם וערכו גם ברמה היומיומית.

מתוך ההסתכלות על היחס בין יהדות ונוצרות בהיבט זה – לגיטימי למדי לדבר על מסורת יהודית-נוצרית תרבותית משתי סיבות:

ראשית, היהדות כתרבות השפיעה, אכן, ויצקה את הנוסחה האתית-פילוסופית של העולם הנוצרי. הקטגוריות וההנחות הבסיסיות של האחרונים (הנוצרים.ד"ש) התפתחו במסלול היהודי התרבותי. שנית, הציוויליזציה המערבית שלנו ספגה אלמנטים יהודיים ונוצרים כאחד. לאמיתו של דבר, המורשת המערבית שלנו עוצבה על ידי שילוב של שלושה גורמים, הקלאסי, היהודי, הנוצרי, ונוכל לדבר בקלות על מסורת יהודית-הלניסטית-נוצרית במסגרת הציוויליזציה המערבית שלנו.

עם זאת, כאשר אנו מעבירים את המיקוד מממד התרבות למימד האמונה – היכן שיש צורך במחויבות ומסירות מוחלטת ללא תנאי – כל הרעיון של מסורת של אמונות ורצף של דוקטרינות גלויות אשר מעצם טבען אינן תואמות וקשורות מסגרות התייחסות שונות הן אבסורדיות לחלוטין, אלא אם כן אדם מוכן להסכים לטענה התיאולוגית הנוצרית שהנצרות החליפה את היהדות.

כאמונה נפרדת, קהילת המעטים ניחנת בערך מהותי שיש לראותו על רקע המטא-היסטורי שלה מבלי ייחוס או השוואה לקהילות מאמינים אחרות. שכן עצם הערכת שוויה של קהילה אחת במונחים של השירות שהיא העניקה לקהילה אחרת, לא משנה עד כמה השירות הזה היה גדול וחשוב, מהווה פגיעה בריבונות ובכבוד של קהילות הדת הקטנות ביותר. כאשר אלוהים ברא את האדם והעניק לו כבוד אינדיבידואלי, הוא קבע שאת הלגיטימציה האונטולוגית והרלוונטיות של האדם האינדיבידואלי יש לגלות לא מבחוץ אלא בתוך הפרט. הוא נברא משום שאלוהים אישר אותו כבן אדם אוטונומי ולא כיצור עזר בשירותו של מישהו אחר. הערך הפנימי האונטולוגי של קיומו טבועה בו. אותו הדבר נכון גם לגבי קהילה דתית, שערכה אינו יכול להימדד בסטנדרטים חיצוניים.

לפיכך, כל רמז, גלוי או סמוי, מצד קהילת הרבים, כי מצופה מקהילת המעטים שתשליך את ייחודה ותפסיק להתקיים משום שמילאה את ייעודה בכך שסללה את הדרך לקהילת הרבים, חייבים להידחות כלא דמוקרטיים ומנוגדים לעצם הרעיון של חופש דת. לקהילה הקטנה יש זכות להביע את אמונתה בוודאות האולטימטיבית לגבי ערכה הדוקטרינרי של השקפתה העולמית ולהתבונן בחזון האסכטולוגי שלה כמו לקהילת הרבים. אינני שולל את זכותה של קהילת הרבים לפנות אל קהילת המעטים במונחים אסכטולוגיים משלה. עם זאת, בניית תוכנית מעשית על זכות זו אינה מתיישבת כמעט עם הדמוקרטיה הדתית והליברליזם.

שנית, הלוגוס, המילה, שבה באה לידי ביטוי החוויה הדתית הרב-גונית אינה מתאימה לסטנדרטיזציה או אוניברסליזציה. מילת האמונה משקפת את התשוקות האינטימיות, הפרטיות, הבלתי ניתנות לביטוי באופן פרדוקסלי, של הפרט והקשר שלו עם יוצרו. זה משקף את האופי הנימי ואת המוזרות של מעשה האמונה של קהילה מסוימת, שאינו מובן לחלוטין לאדם בעל קהילה אמונה אחרת. לפיכך, חשוב שהלוגוס הדתי או התיאולוגי לא ישמש כאמצעי תקשורת בין שתי קהילות דתיות שדרכי הביטוי שלהן ייחודיות לא פחות מהחוויות האפוקליפטיות שלהן. העימות צריך להתרחש לא ברמה תיאולוגית, אלא ברמה אנושית ארצית. שם, כולנו מדברים בשפה האוניברסלית של האדם המודרני. למעשה, האינטרסים המשותפים שלנו אינם בתחום האמונה, אלא בתחום המסדרים החילוניים. שם, כולנו עומדים בפני אנטגוניסט רב עוצמה, כולנו צריכים להתמודד עם מספר לא מבוטל של עניינים מדאיגים. מערכת היחסים בין שתי קהילות חייבת להיות מכוונת כלפי חוץ וקשורה למסדרים החילוניים איתם עומדים אנשי אמונה פנים אל פנים. בתחום החילוני, אנו עשויים לדון בעמדות שיש לנקוט, ברעיונות שיש לפתח, ובתוכניות לגבש. בעניינים אלה, קהילות דתיות עשויות להמליץ יחד על פעולות לפיתוח ויכולות לתפוס את היוזמה שתיושם מאוחר יותר על ידי החברה הכללית. עם זאת, אסור שהעיסוק המשותף שלנו במפעלים מסוג זה יקהה את תחושת הזהות שלנו כקהילה אמונה. עלינו לזכור תמיד שהמחויבות הייחודית שלנו לאלוהים ותקוותנו ורצוננו הבלתי ניתנים להישרדות אינן ניתנות למשא ומתן ואינן ניתנות לרציונליזציה ואינן נתונות לוויכוחים ולפולמוס. המפגש הגדול בין אלוהים לאדם הוא עניין פרטי אישי לחלוטין שאינו מובן לזר – אפילו לאח מאותה קהילה אמונית. המסר האלוהי אינו ניתן להעברתו מכיוון שהוא מתריס נגד כל אמצעי המדיה הסטנדרטיים של המידע וכל הקטגוריות האובייקטיביות. אם לקהילה החזקה של הרבים מתחשק לתקן מצב אנושי מביך או לתקן עוול היסטורי, עליה לעשות זאת ברמה האתית האנושית. אולם, אם הוויכוח נסוב על ענייני אמונה, אזי ייאלץ אחד המתעמתים להיעזר בשפת יריבו. זה כשלעצמו פירושו כניעה של אינדיבידואליות וייחודיות.

שלישית, עלינו, חברי קהילת המעטים, לנהוג תמיד בטקט ובהבנה ולהימנע מלהציע לקהילת הרבים, שהיא גם גאה וגם שמרנית, שינויים בטקס שלה או בשינויים בטקסטים שלה. אם הנכבדים הליברליים של הקהילה האמונית של הרבים יראו לנכון לבצע כמה שינויים מומלצים, הם יפעלו בהתאם לדעתם ללא כל הנחיה מצידנו. אין זה בסמכותנו לייעץ או לבקש. זה יהיה חוצפה וחוסר חוכמה עבור אדם מבחוץ לחדור למגזר הפרטי ביותר של החוויה הקיומית האנושית, כלומר, האופן שבו קהילת אמונה מבטאת את יחסה לאלוהים. אי-התערבות ואי-מעורבות במשהו שהוא לגמרי זר לנו הוא תנאי בסיסי לקידום רצון טוב וכבוד הדדי.

רביעית, בהחלט לא קיבלנו הסמכות על ידי ההיסטוריה שלנו, שהתקדשה על ידי מות קדושים של מיליונים, אפילו לרמוז לקהילת אמונה אחרת שאנו מוכנים נפשית לשנות גישות היסטוריות, לסחור בטובות הנאה הנוגעות לעניינים בסיסיים של אמונה, ולהתפייס על "כמה", הבדלים. הצעה כזו לא תהיה אלא בגידה במסורת והמורשת הגדולה שלנו, ולא תביא, יתרה מכך, שום תועלת מעשית. אל לנו לשכוח שקהילת הרבים לא תסתפק בחצאי אמצעים ופשרות שהם רק מעידים על תחושת חוסר ביטחון וריקנות פנימית. איננו יכולים לצוות על הצד השני לכבד אותנו בעוד אנו מציגים כלפי חוץ יחס של משרתים. רק מדיניות גלויה, וחד משמעית המשקפת מחויבות בלתי מותנית לאלוהינו, תחושת כבוד, גאווה ושמחה פנימית להיות מה שאנחנו, מאמינים בתשוקה רבה באמיתות האולטימטיבית של השקפותינו, מתפללים בלהט ומצפים בביטחון להגשמת החזון האסכטולוגי שלנו כאשר אמונתנו תעלה מפרטניות לאוניברסליות, תרשים את בני גילם של קהילת האמונה האחרת שבינינו. יריבים וחברים כאחד. אני מקווה ומתפלל שחברינו בקהילת הרבים ישמרו על אמונותיהם הליברליות והאידיאלים ההומניטריים על ידי ביטוי עמדתם בדבר זכותה של קהילת המעטים לחיות, ליצור ולעבוד את אלוהים בפני עצמה. בדרך, בחופש ובכבוד.

יש לתת לנציגינו הנפגשים עם דוברי קהילת הרבים הנחיות דומות לאלו שהשמיע יעקב אבינו כששלח את שליחיו לפגוש את אחיו עשיו.

יח וַיְצַו אֶת הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגָּשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וִשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ. יט וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם הוּא אַחֲרֵינוּ. כ וַיְצַו גַּם אֶת הַשֵּׁנִי גַּם אֶת הַשְּׁלִישִׁי גַּם אֶת כָּל הַהֹלְכִים אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל עֵשָׂו בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ.

מה היה טיבן של הוראות אלו? הגישה והיחסים שלנו לעולם החיצון תמיד היו בעלי אופי אמביוולנטי, אנטיתי במהותו, הגובל לפעמים בפרדוקסליות. אנו מזדהים עם עולמו של עשו ובו בזמן נסוגים ממנו, מתקרבים ובו זמנית נסוגים ממנו. כאשר תהליך ההתקרבות וההתקרבות כמעט הושלם, אנו מיד מתחילים לסגת במהירות להסתגרות. אנו משתפים פעולה עם חברי קהילות אמונות אחרות בכל תחומי העשייה האנושית הבונה, אך במקביל להשתלבותנו במסגרת החברתית הכללית, אנו עוסקים בתנועת רתיעה וחוזרים על עקבותינו. במילה אחת, אנו שייכים לחברה האנושית, ובו בזמן, אנו מרגישים כזרים וזרים. אנו נטועים במציאות כאן ועכשיו כתושבי הגלובוס שלנו, ובכל זאת, אנו חווים תחושה של חוסר בית ובדידות כאילו היינו שייכים למקום אחר. שנינו ריאליסטים וחולמים, נבונים ומעשיים מצד אחד, ובעלי חזון ואידיאליסטים מצד שני. אנו אכן מעורבים בעשייה התרבותית ובכל זאת אנו מחויבים למימד נוסף של חוויה. האב הראשון שלנו, אברהם, כבר הציג את עצמו במילים הבאות: "גר ותושב אנכי עמכם" האם אפשר להיות שניהם – לא באותו הזמן? האם הגדרה זו אינה אבסורדית שכן היא נוגדת את העיקרון המרכזי של ההיגיון הקלאסי לפיו אף שיפוט קוגניטיבי אינו יכול להכיל שני מונחים סותרים זה את זה? ובכל זאת, היהודי של פעם התריס על העיקרון העתיק הזה ואכן חשב על עצמו במונחים סותרים. הוא ידע היטב באילו תחומים יוכל להושיט את שיתוף הפעולה המלא לשכניו ולשמש תושב, תושב, גר, ובאיזה שלב צריכה להסתיים מחווה זו של שיתוף פעולה ורצון טוב, ועליו להתנתק כאילו היה גר, זר. הוא ידע באיזה מפעל להשתתף כמיטב יכולתו ואילו הצעות והצעות, אטרקטיביות ומפתות ככל שיהיו, לדחות בנחישות. הוא היה מודע לנושאים שעליהם הוא יכול להתפשר, לאופי הסחורה שהוא יכול לוותר, ולהיפך, לעקרונות שאינם ניתנים למשא ומתן ולטובין הרוחניים שיש להגן עליהם בכל מחיר. קו הגבול בין רעיון סופי לעיקרון הניזון מהאינסוף, רכוש חולף ואוצרות נצחיים, היה ברור ומדויק. יעקב, בהוראותיו לסוכניו, קבע את הכלל:

"כִּי יִפְגָּשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וִשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ" אחי עשיו, אמר יעקב לשליחיו, יפנה אליכם שלוש שאלות. "למי אתה?" למי אתה שייך כיצור מטפיזי, כנשמה, כאישיות רוחנית? "ואנה תלך?" למי מוטל גורלך ההיסטורי? למי קידשת את עתידך? מהי המטרה הסופית שלך, היעד הסופי שלך? מי האלוהים שלך ומה אורח חייך? שתי פניות אלו קשורות לזהותך כחברים בקהילת ברית. אולם, המשיך יעקב, גם אחי עשיו ישאל שאלה שלישית: "ולמי אלה לפניך?" האם אתה מוכן לתרום את הכישרונות, היכולות והמאמצים שלך למען הרווחה החומרית והתרבותית של החברה הכללית? האם אתה מוכן להגיש לי מתנות, שוורים, עיזים, גמלים ושורים? האם אתה מוכן לשלם מיסים, לפתח ולתעש את המדינה? חקירה שלישית זו מתמקדת בהיבטים זמניים של החיים.

לגבי השאלה השלישית, יעקב אמר לסוכניו לענות בחיוב. "מנחה היא שלוחה לאדוני לעשיו" כן, אנו נחושים להשתתף בכל מפעל אזרחי, מדעי ופוליטי. אנו מרגישים מחויבים להעשיר את החברה בכשרונותינו היצירתיים ולהיות אזרחים בונים ומועילים. אולם, בנוגע לשתי השאלות הראשונות – של מי אתה ולאן אתה הולך – ציווה יעקב את נציגיו להשיב בשלילה, ברור ומדויק, באומץ ובתעוזה. הוא ציווה עליהם לומר לעשיו שנפשם, אישיותם, ייעודם המטפיזי, עתידם הרוחני והמחויבויות הקדושות, שייכים אך ורק לאלוהים וליעקב עבדו. "ליעקב עבדך הם", ושום כוח אנושי לא יכול להצליח לנתק את הקשר הנצחי בינם לבין אלוהים.

צוואה זו שמסר לנו על ידי יעקב הפכה לרלוונטית מאוד כעת בשנת 1964. אנו מוצאים את עצמנו שוב מתמודדים כמו יעקב של פעם, ומתנגדינו מוכנים להפנות אלינו את שלוש השאלות הזהות: "למי אתה? ואנה תלך" ? ולמי אלה לפניך?" היסטוריה בת אלפי שנים דורשת מאיתנו לעמוד באתגר באומץ ולתת את אותן תשובות שאותן הפקיד יעקב ביד שליחיו לפני כמה אלפי שנים.

אנו שמחים לציין כי בשנים האחרונות התפתח בארצנו כמו גם בכל העולם רצון לחפש הבנה טובה יותר וכבוד הדדי בקרב האמונות הגדול בעולם. האיום הנוכחי של חילוניות ומטריאליזם והשלילה האתאיסטית המודרנית של דת וערכי דת, הופכים מערכת יחסים הרמונית בין הדתות להכרחית עוד יותר. אולם מערכת יחסים זו יכולה להיות בעלת ערך רק אם היא לא תעמוד בסתירה לייחודיות של כל עדה דתית, שכן כל עדה דתית היא ישות אינדיבידואלית אשר לא ניתנת למיזוג או להשוות עם עדה המחויבת לאמונה אחרת. כל קהילה דתית ניחנת בכבוד שנובע מערכה הפנימי ובערך מטפיזי. הניסיון ההיסטורי שלה, הדינמיקה הנוכחית שלה, תקוותיה ושאיפותיה לעתיד יכולים להתפרש רק במונחים של עצמאות רוחנית מלאה וחופש מכל קשר לקהילת אמונה אחרת.
כל הצעה לפיה הערך ההיסטורי והמטה-היסטורי של קהילת אמונה ייבחן על רקע אמונה אחרת, ועצם הרמז לכך שצפוי תיקון של גישות היסטוריות בסיסיות, אינם עולים בקנה אחד עם היסודות של חופש הדת וחופש המצפון, ויכול רק לעורר מחלוקת וחשדנות. גישה כזו אינה מקובלת על כל קהילה אמונה שמכבדת את עצמה, גאה בעברה, תוססת ופעילה בהווה ונחושה לחיות בעתיד ולהמשיך לשרת את הא-ל בדרכה האישית. רק הערכה מלאה לתפקיד הייחודי, הערך המובנה והזכויות הבסיסיות של כל קהילה דתית – תעזור לקדם את רוח שיתוף הפעולה בין הדתות. תקוותה ותפילתה של מועצת הסתדרות הרבנים של אמריקה היא שכל הדיון והפעילות הבין-דתית תוגבל לממדים אלו, ותונחה על ידי הנביא מיכה (ד' ה') "כי כל העמים ילכו איש בשם א-להיו ואנחנו נלך בשם ה' א-להינו לעולם ועד".

ראיון עם הרב סולובייצ'יק משנת 1972 בעיתון NEW YORK TIMES

23 ביוני, 1972, עמ' 39 – rabbi's rabbi keeps the law up to date

המקור באנגלית:

Perhaps his best‐known decision concerned the question of whether Orthodox Jews should participate in ecumenical dialogues with Christians. He took the position that such discussions were permissible as long as they were restricted to social and ethical issues and did not get into the, realm of religious belief.

“The Jews’ relation to God is an intimate one,” he said in the interview. “It is like a romance,’ and there is a certain shyness when one speaks of romance.

“The Christian mystic will describe his communion with God in detailed and personal terms. With Jewish mystics, you don't find confessionals. When I feel the breath of eternity in my face I tell you only that it is possible for men to communicate with God. The Jew will translate his personal experience into a concept.”

Rabbi Soloveitchik said he had profound respect for many Christian leaders. He has a detailed knowledge of the work of Karl Barth, the late Swiss theologian, whom he likes because for him, faith is an act of surrender,” and he described Jans Cardinal Willebranz, a high Vatican official who visited him in New York, as “a deeply spiritual person and a friend of the Jewish people.”

He added, though, that Christians had genetally misunderstood the soul of the Jews “They have never tried to penetrate the soul of the Jews,” he declared. “They have read the Bible but neglected the oral tradition by which we interpret it. This makes a different Bible altogether.

“Halacha is essentially a method—a way of approach ing things and reacting to them. However, to equate Judaism with legalism the way Christian theologians are prone to do is like equating mathematics with a compilation of mathematical equations.

“You know the saying about an eye for an eye,” he continued. “The Bible states that this is what a man deserves when he has taken another man's sight. It is the full measure of justice. But we also know that no human being can implement j such strict justice. In practical terms, it means that you make the man pay compensation.”

Rabbi Soloveitchik follows in the tradition of neo‐Kantianism, which accepts a contradiction between the mathematical‐scientific world of causality and the inner life of man characterized by freedom and self‐consciousness. He expresses admiration for the existentialism of a Kierkegaard, the Danish philosopher, but tempers this with respect for the relative objectivity of Jewish law.

This is admittedly a philosophy of restlessness. “As a teacher I never try to solve questions,” he declared, “because most questions are unsolvable. Judaism is never afraid of contradictions. We adore man—we are afraid of men. We have never followed Aristotelian logic and the principle of the excluded middle or that of contradiction.”

In many cases, such as the “eye for an eye” situation, he said, there is a contradiction between the demands of love and justice.

“The medieval man gave truth—or Whatever he thought to be truth—precedence over loving kindness and so, do the Communists Aoday,” he said. “What is the difference between a de Torquemada and Mao Tse‐tung? Judaism is basically very tolerant and usually comes down the side of loving kindness. But it acknowledges that full reconciliation of the two is possible only in God. He is the coincidence of opposites.”

התרגום לעברית:

…ההחלטה הידועה ביותר שלו נגעה לשאלה האם על יהודים אורתודוקסים להשתתף בדיאלוגים אקומניים עם נוצרים.

הוא קבע כי דיונים כאלה מותרים כל עוד הם מוגבלים לנושאים חברתיים ואתיים ואינם נכנסים לתחום האמונה הדתית.

"היחס של היהודים לאלוהים הוא קשר אינטימי", אמר בראיון. "זה כמו רומנטיקה", ויש ביישנות מסוימת כשמדברים על רומנטיקה.

"המיסטיקן הנוצרי יתאר את הקשר שלו עם אלוהים במונחים מפורטים ואישיים. אצל מיסטיקנים יהודים לא מוצאים כתבי וידוי. כשאני מרגיש את נשימת הנצח בפניי אני אומר לך רק שאפשר לגברים לתקשר עם אלוהים. היהודי יתרגם את הניסיון האישי שלו למושג".

הרב סולובייצ'יק אמר שיש לו כבוד עמוק למנהיגים נוצרים רבים. יש לו ידע מפורט על עבודתו של קארל בארת, התיאולוג השוויצרי המנוח, שאותו הוא מחבב כי מבחינתו אמונה היא מעשה של כניעה", והוא תיאר את הקרדינל יאנס וילברנץ, פקיד בכיר בוותיקן שביקר אותו בניו יורק, כ"אדם רוחני עמוק וחבר של העם היהודי".

עם זאת, הוא הוסיף שהנוצרים לא הבינו גנטית את נשמתם של היהודים: "הם מעולם לא ניסו לחדור לנפשם של היהודים", הכריז. "הם קראו את התנ"ך אבל הזניחו את המסורת שבעל פה לפיה אנו מפרשים אותה. זה הופך אותו לתנ"ך אחר לגמרי".

"הלכה היא בעצם שיטה – דרך לגשת לדברים ולהגיב אליהם. עם זאת, להשוות ליהדות למשפטנות כפי שתיאולוגים נוצרים נוטים לעשות זה כמו להשוות את המתמטיקה להרכב של משוואות מתמטיות.

"אתה מכיר את הפתגם על עין תחת עין," הוא המשיך. "התנ"ך קובע שזה מה שמגיע לאדם כאשר הוא תפס את הראייה של אדם אחר. זה המדד המלא לצדק. אבל אנחנו גם יודעים שאף בן אדם לא יכול ליישם צדק כה קפדני. מבחינה מעשית זה אומר שאתה גורם לאיש לשלם פיצויים".

הרב סולובייצ'יק עוקב אחר מסורת הניאו-קנטיאניזם, המקבלת סתירה בין עולם הסיבתיות-המתמטי-מדעי לבין חייו הפנימיים של האדם המאופיינים בחופש ובתודעה עצמית. הוא מביע הערצה מהאקזיסטנציאליזם של קירקגור, הפילוסוף הדני, אך ממתן זאת בכבוד לאובייקטיביות היחסית של המשפט העברי.

זו אמנם פילוסופיה של חוסר שקט. "כמורה אני אף פעם לא מנסה לפתור שאלות", הוא הכריז, "כי רוב השאלות אינן פתירות. היהדות אף פעם לא מפחדת מסתירות. אנחנו מעריצים את האדם – אנחנו מפחדים מגברים. מעולם לא פעלנו על פי ההיגיון האריסטוטלי ועקרון האמצע הבלתי נכלל או זה של הסתירה".

במקרים רבים, כמו מצב "עין תחת עין", לדבריו, קיימת סתירה בין דרישות האהבה והצדק.

"האדם מימי הביניים נתן לאמת – או לא משנה מה הוא חשב שהוא אמת – עדיפות על פני חסד ואהבה וכך גם הקומוניסטים נוהגים", אמר. "מה ההבדל בין דה טורקמדה (אינקויזיטור מפורסם. ד"ש) למאו דזה-טונג (מנהיג סין הקומוניסטית. ד"ש)? היהדות היא ביסודה מאוד סובלנית ובדרך כלל נופלת בצד של חסד מלא אהבה. אבל הוא מכיר בכך שפיוס מלא של השניים אפשרי רק באלוהים. הוא צירוף מקרים של ניגודים".

קדושת אברהם – א, עמ' 88

הרב אורי זלמן הלוי, מתלמידי ר' אהרון קוטלר כותב נגד המפגשים האלה, כפי דעת הרב פיינשטיין, ומעיד, שהרב סולובייצ'יק גם סירב לקיים שיח עם הקרדינל בבוסטון. לא ברור מה רמת האמינות של הסיפור, שכן הרב אורי לא מספק ראיות או מסביר מה מקורו של הסיפור, והדברים די מוכחשים על ידי מאמרו של הרב סולובייצ'יק, והראיון שלו בטיימס. אמנם, יתכן שבאותו מקרה הקרדינל חפץ במפגש שעניינו השוואה וויכוח בין הדתות, ולכך הרב סולובייצ'יק לא היה מסכים לאור העקרונות ששירטט במאמרו. עכ"פ לא מצאתי עוד תיעודים של סיפור כזה, ועל כן אני מתקשה לקבלו.

"אחת הדרכים של התקרבות היא קשרים ומפגשים עם כמרים, ועם האפיפיור… לאור זה (קרי: לחושך זה) כתב מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, אל הגאון רבי יוסף דוב סולובייצ'יק זצ"ל, וביקש ממנו להצטרף אליו בחתימה על איסור על מפגשים הללו. ידוע כי הקרדינל בבוסטון ביקש לקיים דו-שיח עם הגרי"ד והוא סרב באמרו כי אין שום סיבה ותועלת לדבר על שתי הדתות."

הרב לנדר

ערך עליו באנגלית

טור אינטרנטי עליו של אלן בריל

מסתבר שהרב לנדר לא פעל בהתאם לדרישת הרב פיינשטיין, ונהג להיפגש עם אנשי דת נוצרים.

"הפעם האחרונה שראיתי את הרב לנדר הייתה במרץ 2009 כשהקרדינלים הקתולים הגיעו לביקור השנתי שלהם והתארחו אצל טורו. הנושא היה "להכשיר מאמינים צעירים במודרנה, להכשיר מאמינים צעירים במסורת". היה סיור במוזיאון השואה ותוכנית לעבוד יחד על חינוך השואה, דיון בנושאים אקטואליים, ולאחר מכן נאומים בארוחת ערב של אחווה ועבודה משותפת. זה היה רחוק מתשובת הרב משה פיינשטיין מלמעלה מ-40 שנה קודם לכן."

הרב שאר ישוב הכהן (1927 – 2016)

תקציר: הרב שאר ישוב ראה בדיאלוג ומפגש בין יהדות לנצרות – דבר מבורך, וחלק מהייעוד של הגאולה, תוך הקפדה על שמירה מטשטוש גבולות. הוא מתאר כיצד מפגשיהם של הרבנים הראשיים עם בכירים נוצריים יצרו מהפכה ופתחו את הפתח לדיאלוג בין דתי. הוא רואה בעין יפה את הצעדים שביצעה הכנסייה לכיוון הכרה ביהדות כשלקחה אחריות על חטאי האנטישמיות והשואה, והכרזה על הפסקת המיסיון המכוון ליהודים. הרב שאר ישוב התמנה ליו"ר הוועדה לדיאלוג בין דתי, ונפגש רבות עם אנשי כמורה מתוקף תפקידו, איתם שוחח בשלל נושאים דתיים ומדיניים. בהערה על הטקסט נאמר שהרב הכהן לא הכחיש את איסורו של הרב פיינשטיין על מפגשים בין דתיים, אך סבר שהם נאמרו רק כנגד מפגשים פרטיים, ולא נגד מפגשים רשמיים של שליחי מדינת ישראל והרבנות הראשית.

האיש על העדה – תולדות הרב שאר ישוב הכהן, עמ' 257

"שאלת הדיאלוג הבין דתי וגבולותיו מחייבת הליכה במשעול הצר שבין הדברות דהיינו הליכה בדרכי נועם נתיבות שלום ודרכי שלום לבין התבדלות דהיינו הבדלה בין קודש לחול ובין ישראל לעמים כדי להבטיח את מניעת טשטוש התחומים וחלילה העברה על דת לכל מי שעוסק ביחסים בין דתיים דרושה הגדרה ברורה של התחומים שבין הייחוד לבין היעוד הייחוד עיקרו הדגשת ההבדל בין אמונתנו הקדושה לבין דתות אחרות כמאמר הכתוב כי לא כצורנו צורם דברים לב לא ואילו היעוד מחייב אמונה בחזון של כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ד' צפניה ג ט ששיאו יתרחש במהרה בעזרת ה' בימי הגאולה במהרה בימינו…

ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד אנו היושבים בארץ ישראל מרגישים את השינוי העצום ביחס אל היהודים ואל דת ישראל שהתרחש אצל כמה מן הגויים מנהיגי הדתות ובמיוחד אצל ראשי הכנסייה הקתולית במישור היחסים אל מדינת ישראל ואל היהדות בעקבות השואה הנוראה מזה והקמתה וקיומה של מדינת ישראל מזה. אנו רוצים להאמין שכבר הגענו לתקופה של אחרית הימים כפי שהיא מצטיירת בתפילת על כן נקוה לך ד' אלוקינו ומתוך תחושת התקווה העמוקה הזאת אנו נגשים לנושא הדיאלוג הבין דתי ללא כל תסביך נחיתות גלותי אך מתוך זהירות גדולה כאדם ההולך במשעול הצר שבין אש למים….

מהפך זה ביסודות אמונת הדת הנוצרית היה פתח לתחילת מפגשים בין דתיים אשר בהם השתתפו הרבנים הראשיים דאז הרב שלמה גורן זצ"ל הרב אליהו בקשי דורון הרב ישראל מאיר לאו ועוד מחשובי הרבנים מטרת המפגשים הייתה ההבנה שלכל בני הדתות בני אברהם אבינו יש יסודות משותפים רבים שיכולים לתרום לעשיית שלום וצדק בין עמים ודתות גם בזירה המדינית החלה התקרבות בין מדינת ישראל לוותיקן ובשנת תשנ"ד נחתם הסכם של נורמליזציה בין מדינת הוותיקן למדינת ישראל והוחלפו שגרירים.

השלב הבא במהפך לא איחר לבוא לא רק שהכנסייה הקתולית הצהירה שהיא מגנה את האנטישמיות אלא בשנת תשנ"ח פרסם הוותיקן מסמך רשמי ושמו: "אנו זוכרים התבוננות על השואה" שבו הכנסייה מכירה באחריותה לטיפוח האנטישמיות על ידי אידאולוגיה נוצרית שגויה והיא מתחרטת על כך.

בכך למעשה הכירה הכנסייה הקתולית בחלקה בשואה והיא קראה לעצמה להתחרט ולהתוודות על כך ולערוך חשבון נפש בנוסף נערכו טקסים בוועידות בין דתיות בספרד ובפורטוגל של בקשת סליחה מהעם היהודי על הרבנים מצדם השיבו כי אין הם רדיפות הכנסייה על ידי האינקוויזיציה. אך ההידברות עם הנצרות נמשכה מוסמכים למחול בשם רבבות הנרצחים כדי לאפשר הצהרות משותפות ולפעול לקידום ערכים משותפים במסגרת זו השתתף הרב שאר ישוב כהן בעשרות ועדות עולמיות וכנסים בין דתיים.

לאחר שהתנאים הוסכמו עלידי שני הצדדים התכנסה הוועדה כאשר מטעם האפיפיור היו חברים בה שלושה קרדינלים ושני ארכיבישופים ומטעם הרבנות הראשית חברים בה בנוסף ליו"ר הרב שאר ישוב כהן הרב יוסף עזרן רבה של ראשון לציון הרב רצון ערוסי רבה של קריית אונו הרב דוד ברודמן הרב הראשי של סביון ומנכ"ל הרבנות הראשית עודד וינר הרב דוד רוזן לשעבר רבה של אירלנד ושמואל הדס שגרירה הראשון של ישראל בוותיקן שימשו כיועצים לוועדה.

נוסף על ההרצאות שנשאו חברי הוועדה בכינוסים בין דתיים רבים נפגשו חברי הוועדה מספר פעמים ופרסמו הצהרות משותפות בענייני השעה לחלק מהמפגשים היו שותפים גם הרבנים הראשיים לישראל הרב שלמה עמאר והרב יונה מצגר בין הנושאים שדנו בהם נציגי הוותיקן נכללו הבאים גינוי לתופעות האנטישמיות והתנגדות לאלימות לשנאה ולטרור מאבק בעוני הצהרות משותפות כנגד סחר בנשים כנגד 'המתת חסד' התנגדות למצעדי גאווה בירושלים ועוד.

בעקבות פעילותו זו מונה הרב שאר ישוב כהן על ידי מועצת הרבנות הראשית לישראל גם כיו"ר הוועדה להידברות בין היהדות לאסלאם ושליח הרבנות הראשית למפגשים בין דתיים.

הערה 318: …יצוין כי עם תחילת מהלכי ההידברות בין הכנסייה לרבנים בשנות השישים של המאה הקודמת – פרסם הרב משה פיינשטיין זצ"ל שתי תשובות, שבהן תקף בחריפות את ההליכה לכנסי הידברות בין רבנים לכמרים וראה בכך איסור חמור, מחשש, שמא יגררו בעקבות כך היהודים שמד… הרב שאר-ישוב התייחס לפסק זה והבהיר, כי הוא סבור כי אכן, כאמור, לאדם יחידי אסור להידבר עם הנוצרים, אולם אם עושה זאת כשליח של הרבנות הראשית ומדינת ישראל וכדי למנוע פגיעה ביהודים בארץ ובעולם – אין חשש, שיהיה כאן סיוע להמרת דת, וממילא, פעולה זו אינה כלולה באיסור של הרב פיינשטיין."

אורחות 36, ערב פסח תשנ"ב, עמ' 58-59

כתב העת של המועצה הדתית חיפה מבהיר, בשם רב העיר הרב שאר ישוב הכהן, מדוע השתתף בוועידה של הכנסייה הקתולית: "הועידה באה לקדם את השלום בעולם, ולא נשאה שום אופי של דיאלוג בין דתי. אפילו את התפילות למען השלום קיימו בנפרד".

"מפגשים של רבנים עם כמרים קתוליים ועם אנשי דת מוסלמים אינם שכיחים. ברקע הדברים עומד האיסור לקיים דיאלוג בין דתי או להידבר בנושאי דת ואמונה. גדולי הפוסקים התנגדו ומתנגדים משך שנים לנסיונם של חוגים יהודיים, בעיקר הרפורמים, להידבר עם הכנסיה הקתולית.

ואולם הרב הראשי לחיפה, הרב שאר ישוב כהן קיבל את ברכתם של הרבנים הראשיים לישראל ושל גדולי תורה אחרים בירושלים ובבני ברק, לצאת, למלטה ולהשתתף שם בועידה של נציגי הדתות למען השלום. הסיבה, מבהיר רבה של חיפה, היתה כי הועידה באה לקדם את השלום בעולם, ולא נשאה שום אופי של דיאלוג בין דתי. אפילו את התפילות למען השלום קיימו בנפרד.

את המיפגש ייזמה ואירגנה הכנסיה הקתולית, והיא השתדלה לשוות לה אופי חגיגי וססגוני. בישיבה הראשונה של הועידה השתתפו כמאתיים וחמישים איש. בלטו במיוחד בני הדתות שאינן מאמינות באחדות הבורא: בודהיסטים, בני דת ההינדו, השיטו, ועוד… את הדיון על "דתות למען השלום", פתח ראש ממשלת איטליה, ג'וליה אנדיראוטי, בדיון השתתפו המופתי הגדול של קהיר, שייח' מוחמד טנטאווי, והרב הראשי של חיפה והמחוז, הרב שאר ישוב כהן.

הרב כהן עמד בהרצאתו על חשיבות הערך "שלום" במסורת ישראל… לדברי הרב שאר ישוב: "לאור ההקצנה הדתית המאפיינת את העולם כולו ידענו כי האנשים שיטלו חלק בדיונים אם אנשים בעלי השפעה בארצותיהם, ולכן היה חשוב לנסוע. אבל היה צורך להיזהר גם שלא לגעת בנושאים מסוימים, ולעומת זאת להדגיש נושאים אחרים. כך למשל גם בנאום שנשאתי וגם בפגישות אישיות שהיו לי עם חלק המשתתפים, איזכרתי במסגרת השלום את דבר השבויים והנעדרים וניסיתי לפתוח פתח נוסף".

עוד מוסיף הרב, כי הגורמים הדתיים גילו נכונות לשוחח על נושאים אלה ולהעביר את המסרים הלאה. בתום התפילות כאשר פעמוני הכנסיות ברחבי האי מצלצלים, התקיימה תהלוכה משותפת ברחוב המרכזי של העיר וואלאטה, בירת מלטה. לדברי הרב, היה זה מחזה מרגש לצעוד שלוב זרוע עם המופתי הגדול של קהיר ועם המופתי של מכה, כשהם לבושים בתלבושותיהם המסורתיות. הוא אומר: "לא הייתי מגדיר זאת כחזון אחרית הימים, אך אין ספק שהיה זה רגע גדול של חסד". במעמד הסיום הוקראו החלטות הוועידה הקוראות לשלום בארץ הקודש, ולהפסקת שפיכות הדמים ביוגוסלביה. כמו כן, ברכו הנציגים את ראשי המדינות המשתתפות בוועידת השלום.

הרב שאר ישוב כהן, כמי שישב בשבי הירדני בתקופת מלחמת השחרור, הוסיף ואמר: "אין ספר שההתרגשות היתה עצומה. אחד הרגעים הקשים בחיי היה לעזוב את העיר העתיקה וללכת לשבי הערבי. הוועידה הזו גרמה לי לשחרר מטען רגשי עצום, שנשאתי עימי במשך הרבה שנים"."

תשובות נוספות

מראה הבזק ב, סה

(התשובות בכרך זה משקפות את דעתו של הרב שאול ישראלי. הערת הרב צוריאל חלמיש)
בתשובה מתנגדים הרבנים להשתתפות בוויכוח פומבי בטלוויזיה עם כמרים נוצרים. הסיבה היא שמפגשים כאלה עלולים לגרום ליהודים להורות לעצמם היתר להקשיב לדברי כמרים, בהקשרים אחרים. ועוד, שמלאכת הוויכוח היא לא פשוטה, והעניין עלול להסתיים בחילול ה'.

"הופעה משותפת עם כמרים בוויכוח פומבי

שאלה: האם מותרת השתתפות בתכנית טלוויזיה יחד עם כומר קתולי וכומר פרוטסטאנטי להסברת עיקרי היהדות והקשבה בנימוס לעיקרי הנצרות.

תשובה: ידוע לנו מן העבר על מפגשים בין רבנים וכמרים נוצריים ועל ויכוחים בענייני אמונה, אך מפגשים אלה היו מחוסר ברירה, אחר שהמלך או הפריץ היו נותנים להם חסותם, ותוצאותיה של אי-הופעה היו חמורות מאד. בימינו הבעיה שונה. ההשלכות של מפגש כזה אינן ברורות מראש, ויש בו משום סיכון:

• יהודים שיראו רב יושב ומקשיב לכומר, עלולים להורות היתר לעצמם לעשות כן אף בנסיבות אחרות.
• מלאכת הוויכוח אינה פשוטה, ואף בהצגת עמדת היהדות בשוה עם זו של הנצרות בלא ויכוח, עלול הענין להסתיים ח"ו בחילול כבוד ישראל ושם שמיים."

שו"ת השבי"ט, חלק ח' סימן יח

הרב שביט כותב נגד רב חרדי שהולך לפגוש את האפיפיור במיאמי. הוא מאיים בצורה המפורשת ביותר שרב שיעשה כן לא נוכל לסמוך עליו ונצטרך לבדוק אחריו. הוא מדבר על הרב פנחס אהרון ווברמן, שליח חב"ד במיאמי, כפי שהוא מבאר לעיל בסימן טז.

"נשתוממתי לשמוע מפי אחד מהרבנים אשר כשם אנשי שלומינו יכונה בלבוש חרדי בציציות מעל לכתונתו (זה אותו האיש שהתיר להצדיק אכזריות של דר מנגלה ר"ל כדברי המאירי זצ"ל ויציצו כל פועלי און) שהוא ביקש ותבע בפה שיזמינו אותו ליתן כבוד לאפיפיור להבדיל מאבי אבות הטומאה להיות בצלו כשהוא יבוא למיאמי, ולא עוד שהוא אמר אלי שהוא שאל לחכם וגדול שאלה להתירו, ולא עוד שהוא הולך בשם הגלחים וכומרים אשר הוא חבר אתם בענין הפלת וולדות שהוא רוצה ליתן הכרת תודה על זה לאבי אבות הנ"ל.

מלבד מה שכבר נאסר הדבר על ידי גדולי הוראה זצ"ל וגם אגודת הרבנים שליט"א יצאו נגד מהרסי הדת אמנם כמרא דאתרא דפה חושב אני לחוב קדוש לפרסם דעתי דעת תורה והוראה שיש איסור אביזרייהו דעבודה זרה ליתן כבוד לאותו האיש וכל מי שהולך אליו לכבדו הוא חייב משום "לא תעבדם" כמבואר במס' סנהדרין סא ומס' שבת עב ועיין בתוס' שם המן היה לו צורה של ע"ז על בגדו מלפניו וכן עיין ביו"ד הל' עכו"ם סימן ק"נ ס"ג ברמ"א שם ועיי"ש בברכי יוסף. ועיין בהרמב"ם פ"ג מהל' עכו"ם ונושאי כלים שם מי שמכבד אותם בשביל אהבת ויראת בני אדם אם יש להם ע"ז על גבם הוא חייב ובפרט שאין שום תועלת בפגישה זו אלא ליתן כבוד לעכו"ם ומשמשיהם.

רבים היו שמחים שהיו נותנים לפני המשלחת מלאכי רעים של תשע מאכלות גלאט כשר רק על כל צלחת וצלחת היתה צלם חקוק עליה וכבר ידוע המדרש בפ' ויגש כשראה יהודה עגלות ששלח פרעה שם ע"ז חקוק עליהן מיד עמד ושורפן אסור לאכול מזבחו אפילו אם המאכלים הם כשרים הלא סעודת אחשורוש היתה כרצון איש ואיש המן ומרדכי עיי"ש ולא נגזרה גזירה עליהם אלא משום שנהנו מסעודתו של אותו רשע.

איסור פגישה אינו רק על רבנים ובודאי לא רק על רבנים אורתודוכסים אלא על כל אחד מישראל איש ואשה גדול וקטן ולכן אני מבקש מכל רב ורב מלכד שלא ילכו בעצמם שישפיעו על בעלי בתים שלהם שלא ילכו שם בפרט שיש איסור מיוחד לילך למקום שהם מתודים וגם שלא יפתחו הטלוויזיה שלהם אלו שיש להם מכונה כזאת בביתם לראות בהלומא דפגרא שלהם.

כל רב שלא יציית לדיני התורה אנו צריכין לבדוק אחריו כי אלו שיש להם התחברות עם הרשעים הללו אפילו לדבר מצוה כי אל תתחבר לרשע אפילו לדבר מצוה אמרו חז"ל ובמקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב וטמא יקרא מחונן למחנה מושבו וכל השומע ינעם ותבוא עליו ברכת טוב ויזכה יחד עם כל בית ישראל להציל נפשותינו משעות הרעות ויטהר אותנו הקב"ה מקליפותינו ומטומאותינו בכלל והעיר מיאמי בפרט אשר צריכה טהרה במים חיים אין מים אלא תורה ולכן כל משך הזמן שאותו האיש יהיה במחנה של מיאמי יוסיפו בלימוד התורה הקדושה ובאמירת תהלים ועסק במצות צדקה וחסד ולומר תפילת עלינו לשבח בכוונה עמוקה וד"ל ועי"ז נזכה כולנו יחד לגאולה שלימה ולכתיבה וחתימה טובה אמן.

איסור פגישה לשם כבוד חל גם עם כל כומר וכומר לא להכוהן גדול שלהם בלבד וכולם הם בבחינת ע"ז מהם של עץ ואבן ומהם של כסף וזהב אשר עליהם"

נחלת פנחס א, צב

הרב מעיירס כותב שיש איסור נורא להפגש עם האיפיור, ומסתמך על האגר"מ ועל סדרת מכתבים שקיבל מרבנים בנוגע להשתתפות בטקס אזכרה לקדושי השואה שהתקיים בהולנד בתוך כנסיה. למעשה, קשה עד מאוד ללמוד משהו מהתשובות האלה, ואגב טירדיה לא דק שלמעשה סיבת האיסור שם נכתבה במפורש על ידי הרבנים שהשיבו לו – שלא להכנס לכנסיה.

"בדבר האיסור הנורא להיפגש עם הכומר הידוע.

תשובה: בדבר הכומר הידוע מעיר רומא המכונה הפויפסט ימ"ש אשר נוסע להרבה מדינות, ובכל מדינה ומדינה עושין לכבודו קבלת פנים בלחיצת ידים וכורעים ומשתחוים להבל ולריק, הנה הדבר פשוט אשר איסור גמור על פי דעת תורתנו הקדושה לקבל פניו הטמאים, כי כל כוונת הכומרים בהוואטיקאן הוא לקרב ח"ו היהודים לאמונתם רח"ל, והם אבות הטומאה, וע"ז גמורה, וההולכים לקבל פניהם הם תמיד הרשעים הכופרים הרעפארמער אשר ממש מחריבים את עמנו היל"ת וכחכמים בעינים מכנים את עצמם בשם רבנים או ראבייס ר"ל, ומושכים אחרים כאילו למען השלום וכבוד הבריות ונכנסים לבור עמיקתא של סטרא אחרא, ועוברים על איסור ע"ז, וח"ו וח"ו להתיר הדבר בשום גוונא, כי האיסור הוא נורא ואיום, והרבנים שעוברים על איסור זה המה בעצמם דומים ומדמים את עצמם לכומרים בלבושיהם כידוע, ועי' המבואר בדרכי תשובה סי' קע"ח סקי"ח ועוד הרבה ספרים וד"ל, ופשיטא לכל בר דעת שאסור להיות שום מגע עמם, כי תמיד הרי זה גורם רק רע וחילול ה', וידוע הפסק בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ג סי' מ"ג ועש"ה ומשם תדרשנה חומר האיסור, ועיין מה שכתב הרמ"א ביו"ד סי' ק"נ ס"ב דברי התרומת הדשן סי' קצ"ו. ושוב היה כזה מעשה איום ונורא במדינת אמעריקא, ויצא לנו כבוד קדושת הגה"צ שליט"א מליובאוויטש בקנאותו קנאת ה' נגד זה ומחה נמרצות על זה (בשיחתו ביום ו' תשרי תשמ"ח העל"ט) אשר הדבר הוא מבהיל וקשור לע"ז, ונטלו לעצמם רשות לדבר בשם עם ישראל ולעשות דברים הקשורים בע"ז, וכמעט אין פוצה פה ומצפצף מלבד קול ענות חלושה שמיד הושתק, ועוד ידם נטויה, ועל כן חובה לנו למחות במחאה גמורה ולפרסמה כראוי, כי הדבר מושלל לגמרי עכת"ד הקדושים, ובאמת (עוד בשנת תשמ"ה) כתב אלי מו"ר הגר"פ הירשפרונג שליט"א אבד"ק מאנטריאל כנ"ל, וכ"כ אלי במכתבם הגר"ש ואזנר שליט"א אבד"ק זכרון מאיר, מו"ר הגרא"א הכהן יאלעס זצ"ל אבד"ק פילאדעלפיא, הגר"א היילפרין שליט"א מרדומישלא-קאשוי, הגרש"ז ברוין שליט"א מח"ס שערים מצויינים בהלכה, אשר הדבר אסיר וז"כ, וכן אמרו לי הגר"מ שטערן שליט"א אבד"ק דעבערצין, והגר"מ קליין שליט"א אבד"ק אונגוואר, ואע"פ דיש להזהר מגרימת שנאת הנכרים עלינו בלי צורך כי דעת תוה"ק הוא בדרכיה דרכי נועם ונתיבותיה שלום וכ"כ אליה גר"ש ואזנר שליט"א, מכל מקום יש להרעיש הקהלות בכל אתר ואתר על זה, ולפרסם דברי כ"ק אדמו"ר שליט"א הנ"ל, כי בודאי אסור לקבל פניו (מלבד אם יש בזה טובה לכלל ישראל, כגון פקוח נפש ופדיון שבוים וכו', שהכא ליכא בזה טובה כלל, ואדרבה גורם רעה וד"ל) וכן דעת כל ישרי הלב החרדים לדבר ה', וע"כ גם אסור לסייע להם בכל גוונא והשי"ת יעביר גלולים מן הארץ ויטהרנו בבית גואל צדק בב"א."

בית אב"י ה, צד

מסכים עם הרב מעיירס בדבר האיסור בטקס לזכר השואה שהתקיים בכנסיה בהולנד, ומוסיף שגדולי ישראל אסרו את עצם המפגש וכו'. וכוונתו כמובן לרב פיינשטיין וכו'.

"ובדבר שאלתו בהמנהג המוזר הנהוג בהאלאנד אשר ביום הזכרון של השואה האיומה מתאספים קהל גדול בבית תיפתם בנוכחיות של כומרים עם קהל יהודים ואומרים יחד צירומוניא לזכר נשמת אחינו בני ישראל הי"ד… מצד הדין אין להאריך כי זה פשוט כביעתא בכותחא כי בזמן האחרון כל הראבייס הולכים רח"ל אל הכומרים וגם אל האבי אבות הטומאה ברומא וכבר נאסר זה מטעם גדולי ישראל וכדי בזיון וקצף. מ"ה למטמונים תשמ"ט. יצחק אייזיק ליעבעס"

[1] יש לציין שזו לא הפעם הראשונה שתורגם קטע זה. הרב צוריאל חלמיש הפנה בהקשר זה לכמה תרגומים קדומים יותר.

[2] ספרו של החוקר ר' דוד קויפמאן.

[3] בקינות עליו נאמר שנפטר בשנת ויבוא נתן אל המלך (האותיות מודגשות במקור). הרי שזו שנת תק"צ – 1830. ונאמר שם שנפטר בגיל נ"ד שנים. הרי שנולד בשנת 1776.

[4] סביב חתימת שמו ישנן אותיות מחוקות וקשה להבין הכל. על כל פנים, עיקרי הדברים ברורים.

[5] באנציקלופדיה לחסידות, חלק ב, עמ' תסג, נאמר עליו: "היה קנאי קיצוני בדעותיו ולחם בתקיפות כנגד כל שינוי מהמקובל".

[6] לצערי, לא הצלחתי למצוא שום מקור נוסף לאמת את הסיפור הזה. הסיפור עצמו הועתק בספרים רבים כדוגמא לקידוש השם ומסירות נפש על המצוות.

[7] מחוקריה הבולטים של יהדות רומניה.

[8] המקור הובא בארכיון הרב ניסים, תיק 'היחס לנצרות', עמ' 2. שם בעמ' 3 הובאה עוד הודעה לעיתונות בה תוארה תשובת האפיפיור לאיחולים:

"…דברי תודה עמוקים לרב הראשי י' נסים בשם האפיפיור… מודה בכנות בעד המברק מלא המחשבות ואחולים טובים ומתפלל לברכת ה'". יצוין כי קשרי תכתובות רשמיים בין הרבנות הראשית לבין הוותיקן היא תופעה נדירה ביותר.

[9] ארכיון הרב ניסים, תיק 'היחס לנצרות' עמ' 4.

[10] המקור הובא גם בארכיון הרב ניסים, תיק 'היחס לנצרות' עמ' 13.

[11] עניין זה תועד גם בספר 'ליקוטי שלמה – ספר האסיף', עמ' ד, מאת הרב שלמה קליין, שכותב: "ועוד אזכיר כאן את אהובי גיסי הרב צבי הרש וייס, רב דאולמני (שיללמד)…".

[12] ניתן לשער שנושא השואה שהוזכר בכתבה על ידי רבה של צפת, היה מעט יותר קרוב לליבו של הרב קפלן, שניצל בעצמו מן השואה ברגע האחרון, מאשר לליבו של הרב ישוע פיטוסי, שהגיע ממרוקו. לכן, סביר יותר שבכתבה מדובר על הרב קפלן, ולא על הרב פיטוסי. אולם אין הדבר מוכרע כלל.