שם גנאי לע"ז – דרכי שלום והימנעות מזלזול
סיכום
כמה מקורות שעסקו בשאלה האם מותר לכנות שם גנאי לע"ז באוזני עובדי ע"ז:
ברש"י (שמות ח, כב) על הפסוק "הן נזבח את תועבת מצרים…" ציין ש'תועבה' זו יראתם, ואמר זאת אצל ישראל. ובשפתי חכמים דייק שכוונתו שלא אמר זאת באזני המצריים. וכ"כ אבן עזרא (שם) "משה כתב כן לגנות ע"ז, כי לא אמר לפרעה רק אלהי מצרים".
ממקורות אלו למד בזכרון שלמה חיים (עבודה זרה, עמ' שסא) שאין לכנות ע"ז לגנאי בפני גויים מפני הסכנה והאיבה.
בלשם שבו ואחלמה (א, עולם התוהו ח"ב, ד, כב, ד) לגבי 'ליצנותא דע"ז', כתב שלא טוב להתרגל בליצנות. ועדיף לא לדבר בע"ז כלל ולבטלה בלב. אך אם הזכירהּ, יש לבטלה בזלזול.
ובאהלי שם (קמו, טו) כתב כי אין לכנות שם גנאי כאשר אין בכוחנו, משום איבה.
נוסף על כך, מרן הרב קוק (אגרת תקנז) בהסכמה לחיבור ליַפָּנִים, העיר למחבר, ששגה בכך שהתבטא בזלזול על אותו האיש ומוחמד. בנוסף, עפ"י דבריו בלנבוכי הדור (יד) אין אנו אמורים להחליש את אמונת הגויים בדתם, אף שאנו אסורים באותה דת, לכן אפשר ללמוד מכך שגם אין לזלזל בדתם באופן שיגיע לאוזנם.
יחסי כבוד לעוע"ז:
נוסף על הדברים לעיל, יש להביא מהפוסקים את הגישה הכללית לעוע"ז בזמן הזה. ומתוך ההבנה שיש לכבדם, בוודאי אין גם לפגוע בהם ע"י זלזול באמונתם לעיניהם.
מהגמ' בבבא מציעא (פו, ב) עולה שאברהם אבינו הכניס אורחים אע"פ שבעיניו היו עוע"ז.
המאירי (גיטין סב, א) כתב בעניין עוע"ז כי אין נמנעים מלומר להם שלום, אך אין ראוי להאריך עמם בדברים, ולהראות חיבה יתרה. ודין זה לא שייך ב"אומות הגדורות בדרכי הדתות ומאמינים במציאותו… אע"פ שמשתבשין בקצת דברים לפי אמונתנו". לפי דבריו נראה שמדובר בנוצרים. [אמנם ניתן לדחות כיוון שלמאירי נוצרים אינם עוע"ז].
בבאר הגולה (חו"מ, תכה) כתב כי הגויים שמאמינים ביציאת מצרים ובחידוש העולם [כוונתו לנוצרים המאמינים ב"ברית הישנה"] אינם כלולים בדין 'אבדת הגוי'. ולא די שאין איסור להצילם, אלא מחויבים להתפלל בשלומם.
בשו"ת עשה לך רב (ט, ל) האריך להוכיח כי היחס לעוע"ז כיום חייב להיות חיובי מתוך חובה אנושית מוסרית. ולא מתוך הכרח של "דרכי שלום".
הרב איסר יהודה אונטרמן (בקובץ מורשה א) הוכיח כי 'דרכי שלום' הם יחס חיובי מוסרי עפ"י הדרכת התורה, ולא הכרח מציאותי [אמנם הרב חיים דוד הלוי חלק על הנחה זו].
רבנים שהיו מיודדים עם כמרים:
נוסף על הדברים לעיל, ניתן לחזק את ההנחה כי אין לפגוע בעוע"ז עפ"י ראיה מרבנים שהיו מיודדים עם כמרים, וחלקם אף שיבחו אותם. וקשה לומר שהיו איתם ביחסים טובים, אך בשיחותיהם גינו בפניהם את אמונתם. (עי' בסיכום על כך שחיבר הרב דוד שץ)
ביניהם: ר' יהודה אריה ממודינה, רבי משה חאגיז, רבי יהונתן אייבשיץ, והרב ישראל משה חזן.
אמירת כינוי לע"ז בפני גוי (או שיגיע לאוזניו)
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף מה עמוד ב
"ורבי יוסי בר' יהודה לשרש אחריה מנא ליה? נפקא ליה מואבדתם את שמם מן המקום ההוא. ורבנן? ההוא לכנות לה שם; דתניא, ר"א אומר: מנין לעוקר עבודת כוכבים שצריך לשרש אחריה? ת"ל: ואבדתם את שמם, אמר לו ר"ע, והלא כבר נאמר: אבד תאבדון. אם כן, מה ת"ל ואבדתם את שמם מן המקום ההוא? לכנות לה שם. יכול לשבח? לשבח ס"ד? אלא, יכול לא לשבח ולא לגנאי? ת"ל: שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא, הא כיצד? היו קורין אותה בית גליא – קורין אותה בית כריא, עין כל – עין קוץ."
רש"י שמות פרק ח פסוק כב (פרשת וארא)
"תועבת מצרים – יראת מצרים, כמו (מלכים ב' כג יג) ולמלכום תועבת בני עמון, ואצל ישראל קורא אותה תועבה."
שפתי חכמים שמות פרק ח פסוק כב אות ר (פרשת וארא)
"ר"ל לישראל היה אומר כן לא למצרים:"
אבן עזרא הפירוש הארוך שמות פרק ח פסוק כב (פרשת וארא)
"ויאמר, אמר ר' ישועה, כי פי' תועבת מצרים, משה כתב כן לגנות ע"ז, כי לא אמר לפרעה רק אלהי מצרים"
לשם שבו ואחלמה, ספר הדעה א, דרושי עולם התוהו ח"ב, דרוש ד, ענף כב, ד
מה שאמרו חז"ל שליצנותא דע"ז מותרת, ולא מצווה, משום שלא טוב שירגיל אדם עצמו בליצנות. ועדיף לא לדבר בע"ז כלל ולבטלה בלב. אלא שאם הזכירה, יש לבטלה בזלזול ע"מ להחליש את הסטרא אחרא.
"…כי הנה תיקון גדול ועיקר גדול הוא כדי להחליש את הסטרא אחרא ולבטלה, לדבר בגנותה ולמאס אותה. והוא סוד מה שאמרו מגילה כ"ה ב' כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע"ז דשריא דכתיב כו'. ומה שאמרו דשריא ולא אמרו שהוא מצוה, הוא משום שלא ירגיל אדם בליצנות. וגם באמת כי עוד יותר טוב הוא לבטלה בלבו לגמרי ולהתרחק ממנה שלא לדבר בה ולא להרהר בה מאומה, והוא עוד יותר טוב הרבה, אלא שאם נתגלגל בה הדיבור ע"י איזה סיבה אז הוא ענין גדול לדבר בזילותה וגנותה ולמאס אותה, וכמו שאמרה התורה שקץ תשקצנו כו'. כי הוא תיקון גדול להחליש את הקליפה ולבטלה, וכמו שאמר האריז"ל בכוונת עלינו לשבח ע"ש שמבואר כי ע"י שמדבר בגנותה וממאס אותה הוא גורם חלישות גדול להקליפה עיי"ש. ומכש"כ כאשר ממאס אותה בלבו ומתרחק ממנה שאינו מדבר בה מאומה מחמת שהיא שנאוי בעיניו ואינו רוצה לדעת ממנה ולהרהר בה כלל, הוא עוד יותר ראוי ויותר טוב".
אהלי שם (קמו, טו)
אין לכנות שם גנאי כאשר אין בכוחנו, משום איבה [משמע שאם היה בכוחנו, היה צריך לכנות].
"… וצריך עיון כיון שהוא ספק, נראה היה להחמיר, שבין בארץ ובין בחו"ל צריך לשרש אחר האלילים וגם לכנות לה שם, כיון שהוא דין שנלמד מהפסוקים. כמובן שכל זה אם יש כח בידו לעשות כן, שלא תהא איבה".
הרב צבי וויינגרטן – זכרון שלמה חיים, עבודה זרה, עמ' שסא
לומד מפרשנות רש"י ואבן עזרא על דברי משה לפרעה, שלא אמר לפניו 'תועבת מצרים', שאין לכנות ע"ז לגנאי ליד גוים מפני הסכנה והאיבה [לכאורה אם אין סכנה יוצא מדבריו שיהיה מותר].
"לכנות שם לאלילים
אין לכנות שם גנאי לע"ז לפני עכו"ם
כשאמר משה רבנו לפרעה (שמות ח, כב) "כי תועבת מצרים נזבח לה' אלהינו" קשה לדעת מה כוונתו של משה באומרו מלים אלה לפרעה ומפרשים הראשונים, רש"י ואבן עזרא פירשו שמשה כתב כן בתורה לגנות ע"ז אבל לא אמר לפרעה רק אלהי מצרים.
וברש"י תועבת מצרים יראת מצרים ואצל ישראל קורא אותה תועבה ועוד יש לומר בלשון אחר תועבת מצרים דבר שנאוי הוא למצרים זביחה שאנו זובחים שהרי יראתם אנו זובחים וביאר בשפתי חכמים דלפירוש ראשון אמר משה לשון תועבה רק כשדיבר לישראל אבל לפירוש שני אמר משה כן לפרעה. הרי מבואר שאסור לומר דברי גנאי על ע"ז כשישמעו אומות העולם דבר זה מפני איבה וסכנה. וכמעשה שהיה בצרפת בזמנינו שיהודים רבים נרצחו בפאריס בגלל שאחד העיתונים זלזל בנביא הישמעאלים.
ונראה מזה שמה שמבואר בסוגיין שמצוה לכנות שם ע"ז לגנאי הוא רק בין בני ישראל וכדי להרחיק ע"ז מבינינו אבל לפני גוי אסור מפני הסכנה ואיבה."
מרן הרב קוק
אגרות הראי"ה ב, אגרת תקנז
כתב הרב קוק מכתב ברכה לתלמיד חכם שחיבר חוברת בשם 'דת ישראל', כדי לבאר אמונת ישראל ביפנית, אבל העיר לו, ששגה בכך שהתבטא בזלזול על אותו האיש ומוחמד.
את החוברת 'דת ישראל' אין בידינו, ומ"מ לאחר זמן הוא שלח לרב קוק מהדורה מתוקנת עפ"י הערותיו, לפיכך אין אפשרות למצוא כיצד התבטא אותו תלמיד חכם [ר' אהרן שמחה בלומנטל].
"אי אפשר להושיט תוכן דתי עליון לעם זה, בביטויים של עלבון על מיסדי דתות, יהיו מי שיהיו. אנחנו צריכים לדבר רק על היתרון הקדוש העליון של תורת ד', והשלילה מאליה באה".
לנבוכי הדור יד1
עפ"י דברי הרב, שיש תועלת בע"ז אצל חלק מאומות העולם, אין לנו להכביד עליהם לקבל עול מלכות שמיים שמא נרע להם. על פי זה אפשר לומר שאין לזלזל בע"ז בפניהם (או בדרך שתגיע לאוזנם), כיוון שדבר זה יכול להסב להם רעה.
"והנה גם בעבודה זרה יש ניצוץ מוסריות, שהרי מצד יראתם הם פורשים מדברים היותר רעים כל אומה לפי מושגיה, ומתקרבים למעשים טובים בחברה האנושית על כל פנים. והרגל המעשים הטובים וההתרחקות מן הרעים פועל לזכך נפשו של אדם, שהדורות הבאים אפילו מאותן עובדי עבודה זרה עצמם כבר יהיו על ידי זה מוכשרים יותר לאור האמת. שמתוך אור המדות הטובות והמעשים הטובים, שהדתות המעולות הנמצאות בין עובדי עבודה זרה הדריכו בהם את בני דתם, יבאו להכיר איך הם עומדים רחוק מאור הגדול של דעת כבוד ד' אחד, ויהיו עצמם סבה להפיכת שפה ברורה אל העמים כולם לקרא בשם ד'.
ובכלל עלינו להשכיל באשר כי העולם מתנהג בהשגחת השי״ת להביא את בני אדם לתכליתם המאושרה, על כן נדע שכל זמן שעדיין נמצאת עבודה זרה בעולם, יש בה תכלית. והיינו שישנם אנשים שהם כל כך שפלים בערכם עד שאי אפשר להם שיהיו נדרכים בדרכי יושר, על פי הכרת אל אחד, ואי אפשר להם להתעלות אל המדות האנושיות כי אם על ידי אמצעות מושגים גסים של עבודה זרה, ואם באנו להכביד עליהם לקבל עול מלכות שמים ולזנח את אליליהם קודם שהוכשרו לכך, אז תחת חטה יצא חוח, ותחת שנדמה להיטיב נרע להם. כי את האור האלהי, לא יוכלו לקלט בנפשם הנמוכה, ואת היראה הגסה של עבודה זרה שהיתה עוצרת בעדם מכמה דברים רעים, יעזבו."
אגרות הראי"ה ב, תרפא [אגרת לרצי"ה]
הרב עונה כאן באגרת לרב צבי יהודה, כמענה על מכתבו של הרצי"ה שתיאר את מסעותיו במצרים. בין השאר הרצי"ה מתאר שהראו לו פסל ע"ז ישן [בצורת שור] הנקרא 'אפיס' שכיום בטל ואין מי שעובדו. במכתב הוא שינה ל"עפיש" ככינוי גנאי לע"ז (מכתב הרצי"ה מופיע ב"צמח צבי" עמ' נב). באגרת זו מרן הרב קוק כותב כי נהנה מכנוי שם גנאי זה, ומצווה זו נוהגת בע"ז אע"פ שאינה נעבדת. ואע"פ שאולי היא ע"ז הכתובה בתורה, יש הידור לכנות גם ע"ז הכתובה בתורה [ה'אפיס' מזכיר את עגל הזהב].
בכל אופן אולי יש לחלק בע"ז זו שהיא רמה מאוד נמוכה של ע"ז, ואין מי שעובד אותה [ולכן אין במי לפגוע], לעומת ע"ז בשיתוף וכד' שיש גוים מוסריים שעובדים אותה, ואין לפגוע בהם [כפי שעולה מאגרת קצט].
"…נהניתי מכנוי שם של גנאי ל"עפיש", וי"ל שגם בע"ז שאינה נעבדת, אע"ג דע"פ הפוסקים מותר להזכיר שמה, מ"מ מצות כנוי שם לגנאי נוהג תמיד, שזהו מכלל מצות ביעור: ואבדתם את שמם". ומסתפקנא בע"ז הכתובה בתורה, שאין בה משום איסור הזכרת שמה, אם יש מצוה של כנוי שם לגנאי, וי"ל דחיובא ליכא, מ"מ מצוה וחסידות איכא…"
יחסי כבוד לעוע"ז [בדגש על העת החדשה]
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פו עמוד ב
מהגמ' עולה שאברהם אבינו הכניס אורחים אע"פ שבעיניו היו עוע"ז.
"יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם, אמר רבי ינאי ברבי ישמעאל, אמרו לו: וכי בערביים חשדתנו שהם משתחוים לאבק רגליהם?"
רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק י הלכה ה-ו
על פניו עולה מהרמב"ם כאן כי בגוים עוע"ז יש היתר לשאול לשלום ולשאר דרכי נימוס מקובלים, משום דרכי שלום, אך לא מעבר לכך. וגם זה כהכרח המציאות, אך בזמן שידינו תהיה תקיפה היתרים אלו לא יהיה תקפים.
"מפרנסים עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, ואין ממחין בידי עניי עובדי כוכבים בלקט שכחה ופאה מפני דרכי שלום, ושואלים בשלומם ואפילו ביום חגם מפני דרכי שלום, ואין כופלין להן שלום לעולם, ולא יכנס לביתו של עובד כוכבים ביום חגו לתת לו שלום, מצאו בשוק נותן לו שלום בשפה רפה ובכובד ראש.
אין כל הדברים האלו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין העובדי כוכבים או שיד עכו"ם תקיפה על ישראל אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח שנאמר לא ישבו בארצך אפילו לפי שעה, ואם קבל עליו שבע מצות הרי זה גר תושב, ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד."
בית הבחירה למאירי מסכת גיטין דף סב עמוד א
בעניין עוע"ז [מקוריים, שהיו מקולקלים במעשיהם] אין נמנעים מלומר להם שלום, אך אין ראוי להאריך עמם בדברים, ולהראות חיבה יתרה. אך דין זה לא שייך ב"אומות הגדורות בדרכי הדתות ומאמינים במציאותו… אע"פ שמשתבשין בקצת דברים לפי אמונתנו" [כנראה מתכוון לנוצרים].
אמנם ידועה דעת המאירי שלדעתו הנוצרים אינם נחשבים עוע"ז, ואולי לפי הפוסקים שנוצרים עוע"ז בשיתוף דין זה יישאר על מקומו. [אך מ"מ יש להדגיש בדברי המאירי "אומות הגדורות בדרכי הדתות", אולי דין זה תלוי ברמה המוסרית של האומות].
"עובדי הגלולים אין נמנעין משאול בשלומן ומכל מקום אין ראוי להאריך עמהם בדברי שלום ביתר מן הרגיל וחוץ לתחום שלום מנהג וזהו הנקרא אצלי כפילת שלום שכל שאדם מאריך בשאלת שלום על הרגיל מורה חבה יתרה ושיכות וכבר ידעת שעבודת הגלולים היתה מושכת את הלב הרבה מצד תועלות שהיו משיגים בעבודתם…
אבל כפילת שלום כפי הרגיל אין בו חשש אף על פי שכופלו וכדרך שאמר באחד מהם שהיה אומר שלמא למר שלמא למר כלומר שלא היה נכנס עמהם בדברים אחרים אלא שלום מנהג ואין לפרשו שלבו היה על רבו כמו שגדולי הרבנים מפרשים שהרי אסור לגנוב דעתן של בריות אפי' של עובדי גלולים כמו שהתבאר במקומו ונמשך למה שכתבנו מה שאמרו שביום אידם לא יכנס לביתו ויתן לו שלום שאף הוא מספר לו ענין האיד הנעשה לשם כוכב פלני או מזל פלני או קדש פלני ושבחו בכך וכך ולבו מגמגם בדבר ושמא יבא לידי תקלה אלא שאם מוצאו בשוק נותן לו שלום ואף זה ביום אידם מיהא לא בסבר פנים המראים חבה והתדבקות שמא מתוך פנאי שלי ותשוקתו בספור כח גליליו ימשך עמו ומכל מקום אמות הגדורות בדרכי הדתות ומאמינים במציאותו ית' לאחדותו ויכלתו אף על פי שמשתבשין בקצת דברים לפי אמונתנו אין להם מקום בדברים אלו:"
באר הגולה חושן משפט סימן תכה
כל מה שהחמירו חז"ל ביחס לאבדת גוי נאמר לגבי גוים עוע"ז ממש, אך הגוים שמאמינים ביציאת מצרים ובחידוש העולם [כוונתו לנוצרים המאמינים ב"ברית הישנה"] אינם כלולים בדין 'אבדת הגוי'. ולא די שאין איסור להצילם, אלא מחויבים להתפלל בשלומם [כנראה גם כחלק מהכרת הטוב על כך שחוסים בצילם].[1]
"לא אמרו חז"ל דבר זה [שלא להחזיר אבדת עכו"ם. נ.ב] אלא על העכו"ם שהיו בזמניהם שהיו עובדי כוכבים ומזלות ולא היו מאמינים ביציאת מצרים ובחדוש העולם אבל אלו הגוים אשר אנחנו אומה ישראלית חוסים בצל שלהם ומפוזרים ביניהם הם מאמינים בחדוש העולם וביציאת מצרים ובעיקרי הדת וכל כוונתם לעושה שמים וארץ כמ"ש הפוסקים והביאו רמ"א בא"ח סי' קנ"ו בהגה לא די שאין איסור להצילן אלא אפילו אנחנו מחוייבים להתפלל בשלומם וכאשר האריך בזה בעל מעשה ה' בסדר הגדה בפסוק שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך שדוד המע"ה התפלל לשפוך על העכו"ם אשר אינם מאמינים בחידוש העולם וענין האותות והנפלאות אשר עשה השי"ת לנו במצרים ובמתן תורה אבל הגוים אלו אשר אנחנו בצילם חיים וחוסי' תחת כנפיהם הם מאמיני' בכל אלה כמ"ש ועל משמרתינו אנחנו עומדי' להתפלל תמיד על שלום המלכות והשרים להצלחתם ועל כל מדינות ומקומות ממשלתיהם וכ' הרמב"ם דהלכה כר' יהושע בפרק חלק דף ק"ה ע"א דאפילו חסידי עכו"ם יש להם חלק לעוה"ב:"
שו"ת חיים ביד סימן לג
בשאלה האם מותר להתפלל לרפואת גוי, משיב שנראה לו מותר 'גמור', ומביא ראיות על אזכורים של גוים לטובה. ומביא דברי 'רוב דגן' [אות לטובה, מה] שבגוי עוע"ז לכתחילה עדיף להשתמט מברכה לגוי חולה, אך אם לא יכול, מותר מדרכי שלום. אך בגוים שבזמן הזה שאינם נחשבים אותם עוע"ז [ויש איבה] אין להימנע מלברכם לרפואה, ואדרבה אפשר שיהיה קידוש ה'.
[צ"ע למי כוונתו בגוים בזה"ז. גם הר"ח פלאג'י וגם מחבר אות לטובה, הרב יצחק עטייה, חיו במדינות ערב תחת שלטון מוסלמי[2]. הר"ח פלאג'י ציין לגוים בזה"ז, ולכן כוונתו יכולה להיות גם כלפי הנוצרים. אך הרב עטייה כתב "הכא גויים שאנו יושבים עמהם", ככל הנראה כוונתו למוסלמים.
מסקנה- כוונת הר"ח פלאג'י לגוים שאינם עוע"ז יכולה לכלול נוצרים. אך כוונת הר"י עטייה כנראה למוסלמים.]
"הנה תאבתי לעמוד על מי שיש לו גוי שהוא סוחר שלו ומרויח עמו ועושה לו טובה והוא חולה לשאול הגיע אי מותר להתפלל עליו שיחיה וגם לתת צדקה בעדו לת"ח שילמדו לרפואתו אם מותר או לא.
תשובה נראה לי דמותר גמור הוא…
וכה הראני זה בני כי ביצחק יקרא הי"ו להרב רוב דגן בקונ' אות לטובה אות מ"ה שנשאל אם מותר לעשות לחישה וברכה לגוי החולה שיתרפא וגם אם הוא גוי קטן ולא ידיע מאי ליהוי שמא יהיה מחסידי אוה"ע =אומות העולם= אם מותר ג"כ לברכו ולעשות לו לחישה שיתרפא מחוליו והשיב אם כשבא אליו הגוי ויכול להשתמט ממנו למד לשונך לומר איני יודע אבל אם היה המציאות שהוא מכירו שיודע ללחוש ולא יוכל להשתמט אז מפני ד"ש =דרכי שלום= ואיבה מיבעי ליה ללחוש ולהתפלל עליו שיחזור למוטב ויתרפא והיינו דומיא דמפרנסים עניי כותים הבאים לשאול עם עניי ישראל מפני ד"ש וגם שאם תהיה שעת רצון ודבריו נשמעים ויתרפא יהיה קידוש ה' בדבר… ועכ"פ דון מינה דבזה"ז שאינם בסוג עע"ז וגם דאיכא איבה דודאי מיבעי ליה ללחוש ולברך ולהתפלל ובפרט אם הוא בדוק ומנוסה דהוי קידוש ש"ש =שם שמים= בדבר…"
שו"ת עשה לך רב חלק ט סימן ל
מציין לרמב"ם על אמירת שלום, ולשיטת המאירי [שהצגנו לעיל], כמו"כ מביא את הר"ח פלאג'י על תפילה לרפואת גוי. בסופו של דבר מגיע למסקנה כי גויי הנכר כיום אינם אותם גויים עוע"ז שעליהם דברו חז"ל [אע"פ שברמה העקרונית הם עוע"ז בשיתוף וכד'] והיחס אליהם היום אמור להיות שונה. לכן, גם אם ידינו תהיה תקיפה אין לנו לנהוג אליהם כעוע"ז [לעניין הלכות אבדה פרנסה וכד'], וגם אין להתיר רק משום 'דרכי שלום' גרידא, אלא היחס אליהם חייב להיות חיובי מתוך חובה אנושית מוסרית.
"לעיל ציינו דעת הרמב"ם שפסק: שואלים בשלומם ואפילו ביום חגם מפני דרכי שלום, ואין כופלים להם שלום לעולם עכ"ל. מקור ההלכה ידוע במסכת גיטין סב. נראה עתה פירושו של המאירי בהלכה זאת, וזו לשונו:
…
מבואר איפוא, לפי פרשנות הרב המאירי שכל דין זה שייך לעבר, כאשר היתה עבודת הגילולים מושכת וכו' מצד התועלת וכו', ואילו ל"אומות הגדורות בדרכי הדתות", כונתו לנצרות וכ"ש לאיסלם[3], "אין להם מקום בדברים אלו אעפ"י שמשתבשין בקצת דברים לפי אמונתנו", והדברים ברורים…
כיון שאין לגויי נכר בזמנינו דין עע"ז, לכן, גם אילו היתה יד ישראל תקיפה במובן ההלכתי והמעשי של אותם ימים, לא היינו חייבים בשום פנים לנהוג בגויי זמנינו כדין עע"ז. ולכן, כל מכלול היחסים שבין ישראל לנכרים, הן בארץ והן בחו"ל, הן ביחס החברה כמדינה לאזרחיה הגוים, ובין ביחס היחיד לשכנו או חבירו הגוי, אין שום צורך לשמור על יחסים אלה "מפני דרכי שלום" בלבד, אלא משום שלפי ההגדרה ההלכתית אין הם יותר בגדר עע"ז, ולכן, פרנסתם, בקורי חוליהם, קבורת מתיהם, ניחום אבליהם (שנזכרו בשו"ע יו"ד סימן קנ"א סעיף י"ב) ועוד, הכל ניתן להעשות מתוך חובה אנושית מוסרית, ולא משום "דרכי שלום" דוקא…"
הרב איסר יהודה אונטרמן – קובץ מורשה א
הרמב"ם הזכיר בטעם אחד מדיני "דרכי שלום" את הפסוק "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", מכאן למד הרב אונטרמן [וממהלך שהביא במאמר] והסיק כי "דרכי שלום" אינם היתרים דיעבדים, אלא הם נובעים ממקור המוסר של התורה הקדושה. כלומר כאשר אנו ניגשים ליחס לגויים ולהיתרי חז"ל כלפיהם מדין דרכי שלום [השייכים גם בעוע"ז] אנו עושים זאת לכתחילה מצד מוסרי [ולפי דבריו זה יהיה תקף גם כאשר ידינו תקיפה].
אמנם הרח"ד הלוי [בהערה על עשה לך רב ט, ל] כתב כי אינו מסכים ללימודו של הרב אונטרמן, ולדעתו 'דרכי שלום' מהותם דיעבדים כפי שעולה מכמה סוגיות. אמנם אינו חולק למעשה שהיחס לגוים כיום צריך להיות חיובי מחובה מוסרית.
"…ובטעמו של דבר אנו מוצאים יסוד מדברי רבנו הרמב"ם בסוף פ"י הל' יב מהלכות מלכים. אחרי שמביא דברי הברייתא דגיטין, שמפרנסים את ענייהם ומבקרים חוליהם ומקברים מתיהם עם מתי ישראל מסיים ואומר: "הרי נאמר טוב ה' לכל, ורחמיו על כל מעשיו, ונאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".
ולכאורה תמוה שהרי הפסוקים הללו לא שייכים כלל לתקנת דרכי שלום ואין בהם כל רמז לכח החכמים לתקן דברים חדשים.
אולם הפסוקים משמשים כבסיס לפרש כי תקנות דרכי שלום כחם לדחות מפניהם קנין עניים במתנותיהם ופוגעים לפעמים במצוות תורה"ק כאשר נבאר…
ואם החלק הראשון של הכתוב, "דרכיה דרכי נועם", משמש יסוד להלכות שבתורה בודאי גם סוף הכתוב "וכל נתיבותיה שלום" ג"כ מכריע בפירושם של דברי התורה הנוגעים להלכה. ולכן מביא הרמב"ם את הפסוק הזה כשורש שממנו נובעת סמכות החכמים לתקן תקנות מפני דרכי שלום. ואעפ"י שהתקנה עצמה היא מדברי סופרים השורש שלה יונק מהכתוב שנתיבות התורה הן שלום.
ובכן למדין אנו כי דרכי התורה ונתיבותיה הן בנועם ובשלום ומכוונות להמטרה הגדולה שלנו להידמות במעשינו להבורא יתברך; מה הוא טוב ומרחם לכל אף אתה תשאף להיות טוב ומרחם לכל. ולכן הרמב"ם מביא כיסוד ושורש להתקנות האמורות לעשות צדקה וחסד גם לגוים את הכתוב "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" שהיא המטרה לשאיפותינו ואח"כ "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" שהן מובילות למטרה זו.
מתברר איפוא מהאמור כי כמו שתקנות חכמינו בכלל מבוססים על הכתוב בתורה 'לא תסור', כדברי הגמרא (בשבת דף כג) "והיכן ציוונו ? ר' איוויא אמר מלא תסור", כן היסוד לתקנות שתיקנו מפני דרכי שלום משמש הכתוב וכל נתיבותיה שלום', כי מזה אנו למדים שכדי להגיע אל התכלית הנרצה עלינו ללכת בנתיבות השלום. והכתוב שבמשלי גם מציין את הכוון של התקנות שיהיו תמיד מופנים לשלום, אחרי שהכתוב 'לא תסור' דורש מאתנו רק משמעת כללית לדברי החכמים שבכל דור ודור.
יוצא מזה כי דרכי שלום שתקנו חכמינו יונקים את קיומם מעומק העיון של מוסר תורה"ק, וזהו המקור לכח הכרעה בענינים של הלכה כמו שהבאנו קודם. לכל מה שניתקן מפני דרכי שלום צריך להיות יחס של מסירות להנהגה המובילה לארחות חיים של היהדות כמו שנקבעו ע"י חכמי התורה. וכמו שאי אפשר לקרוא שומר תורה ומצוה למי שמזלזל בהלכות קבועות בדברי סופרים, כמו יו"ט שני או בשר עוף בחלב וכדומה, כן אין לתת את התואר הזה של שמירת תורה ומצוות למי שמסרב לקיים חיובים מוסריים הנוגעים לזולת, כמו התקנות של דרכי שלום, כי כל זה נובע ממקור מים חיים של תורתנו ע"י השתלשלותה של תורה שבע"פ…
בסיכום:
דיני דרכי שלום נובעים ממקור המוסר של תוה"ק אשר דרכיה דרכי נועם ונתיבותיה שלום, והם נקבעו על ידי חכמינו הקדמונים לפי הבנתם הגדולה, וזה מחייב את כולנו. יש להם כח להכריע בפירושי הלכה ולהתיר דברים האסורים מדרבנן."
עדויות רבנים
ר' יהודה אריה ממודינה (1571-1648)
"חיי היהודים באיטליה בתקופת הריניסאנס" עמ' 339
בין שאר איזכורים של ר' יהודה אריה על יחסו אל הנוצרים [במקום אחר נכתב שנוצרים היו באים לשמוע את דרשותיו] מוזכר שהיה כותב הסכמות לספרי נוצרים, ואף כתב פיוטים לכבודם [מודגש כאן שזה לא היה ממקום של פחד ויראה].
"ר' אליה בחור, המדקדק והמורה הגדול של ההומאנסיטים הנוצרים, שלספריו היתה דרישה גדולה בין הנוצרים, וכן ר' יהודה אריה מודינה, כתבו הרבה מספריהם אגב פניה ישירה אל הנוצרים. ר' יהודה אריה מודינה וחכמים אחרים נהגו להדפיס הסכמות לספרים שנתחברו בידי חבריהם הנוצרים, ואף לחבר שירים מיוחדים לכבודם. לעומת שירי התהילה והכניעה לשרים ומלכים, שנכתבו באירופה הצפונית על מנת לשכך כעסם של ראשי ממשלות הזדון, אנו נפגשים באיטליה בהמון שירי הערצה כנים, שכתבו יהודים לכבוד שאינם בני ברית. ר' שמואל ארקיוולטי כתב שירי תהילה לצייר נוצרי, ור' יהודה אריה מודינה כתב, לפי עדות נכדו יצחק מן הלויים, המון פיוטים לכבוד מלכים, שרים, כמרים ונוצרים חשובים אחרים…"
רבי משה חאגיז (1672-1750)
משנת חכמים, מהדורת תצ"ג, דף ד,א
רבי משה חאגיז מתאר ביקור בספרייה ביביליוגרפית מיוחדת של המלומד הנוצרי וולף. הוא מביע הערכה עצומה לחכמתו ומחקריו של וולף ומתאר את הממצאים מהביקור. הרי שלא רק שקיים מפגש עם מלומד נוצרי נודע, אלא שהוא מביע כלפיו הערכה יוצאת דופן ממש. בשל הערכה זו – שיבצתי את עמדתו בקבוצה הראשונה.
"והנה במסיבות העתים נהיה כי באתי אל בית האדון המלומד הגדול המופלא ומופלג בדרישות שלימות החכמות וצדקת חשקו באסיפת כל ספרי החכמה והמדע, וכבר יצא מוניטון שלו בעולם בספרים שהדפיס כעין ספר יוחסין, הרי הוא הדרשן המפורסם בהעיר הגדולה ומהוללה המבורג יע"א נקרא בשמו הטוב הפרופעסור דאקטור יוחנן קרישטון וואלף, האל ברחמיו יאריך ימיו בטוב ובנעימות כאות נפשו, ובטובו וחסדו העלה אותי אל עלייתו מקום המעולה ומקושט בכמה אלפי ספרים מכל אומה ולשון, לא די מספרים שכבר יצאו לאור הדפוס, רק שכל ספרי בני עמינו הקדמונים שהן בכתיבת יד, משתדל בעבורם, ומוציא עליהם הון רב כדי להיות בבית גנזיו כאודם פטדה וברקת, בזהב אופיר משוקעת, כי אצלו יקר מחכמה ומכבוד, כל כלי יקר שפתי דעת מהחכמים הראשונים, היפים מצד עצמם, מבלי תמרוק ומרקחת, ומכלל ספריו ראיתי מקרא גדולה כתובה על גבי קלף דחזותא מוכיח שהוא כתב ישן נושן יותר מאלף שנה…"
רבי יהונתן אייבשיץ (1694-1764)
הרב אייבשיץ בתור ממונה על הדפסת התלמוד במהדורת פראג, עמד בקשר קבוע עם הצנזור הנוצרי – הזלבאואר. הקשר הקבוע והמנוכר סביב צנזור התלמוד הפך לקשר קרוב של הערכה גדולה. הרב אייבשיץ היה מוערך מאוד אצל חכמי הנוצרים, וקשר זה גם סייע לו עת התחילו ההלשנות נגדו, אז נעזר במכתבי תמיכה מהחכמים הנוצריים שהכירוהו. הרב עמדין לא פספס את זה, וכתב עליו בביקורת: "אצל כהני הנוצרים היה לו חן". אכן, גם הרב אייבשיץ עצמה בהקדמה לכרתי ופלתי כתב דברים נחרצים על כך שהנצרות איננה ע"ז, ואדרבה, מאמינים בעיקרי התורה ויש לשבחם ולהללם. אלמלא דבריו אלו היינו יכולים לחשוב שההערכה והכבוד היו חד צדדיים, אבל דברי הרב אייבשיץ על הנוצרים מקרים שעבורו הקשר לא היה תועלתני גרידא, אלא היה בו מידה ניכרת של הערכה וכבוד. לכן יש לקבל את דעתו של החוקר כהנא שתיאר זאת כידידות.
מעוז כהנא, 'ספר מירב האבוד וחזון הדת המדעית: פרק לא יודע בעולמו של הרב יהונתן אייבישיץ', ציון פד (ב) תשע"ט.
"בראשית שנות החמישים של המאה השמונה עשרה התלקח פולמוס סביב שבתאותו של ר' יהונתן אייבשיץ, שישב אז כאב בית הדין של ג' קהילות אה"ו, והרב נתבע בידי מתנגדיו למשפט בבית הדין הקיסרי של דנמרק. ממלכת דנרק שלטה בשליש מ'מלכותו' היהודית – בעיר אלטונה, ובנסיבות הללו נזקק ר' יהונתן למכתבי תמיכה. הוא גייס מכתב תמיכה מכומר ישועי בשם פרנציסקוס הזלבאואר, מלמד הבראיסט, שפרסם באותיות עבריות ספרים על דקדוק עברי וספרי בשורה נוצריים (למטרות מיסיונריות). הזלבאואר שימש פרופסור לתאולוגיה הקלמנטינית של פראג, ובמשך עשרות שנים היה הצנזור הראשי של ספרים עבריים שנדפסו בעיר.
ההיכרות בין השניים החלה במסגרת תפקידו זה, שכן ר' יהונתן נתמנה אחראי מטעם הקהילה היהודים להוצאת התלמוד במהדורה שהוכנה בפראג…בתפקידו זה עמד ר' יהונתן ככל הנראה בקשר יום יומי עם הצנזור הראשי, והקשר הפורמלי, שלא לומר העוין, הפך כנראה קשר אישי. הזלבאואר אכן נענה לבקשה לכתוב מכתב תמיכה רשמי בעבור ר' יהונתן ותיאר בו בהתפעלות מרובה את הרב היהודי שהכיר משנות שהותו בפראג. הישועי שיבח את הגינותו של ר' יהונתן ועוד יותר מכך את שקדנותו המופלאה בלימוד התורה, לאורך יותר מעשרים השנים שבהן שהה ר' יהונתן בפראג, הזלבאואר גם תיאר כמה חיבבו הוא והפרופסורים האחרים את ר' יהונתן, שעימו באו במגע יום יומי קרוב, וכמה התעצבו כאשר היה עליו לעזוב את העיר לטובת כהונה בעיר מץ בשנת 1742….
שתים עשרה שנים קודם לכן, באביב תפ"א, שהה בפראג רבי יעקב עמדן. את ר' יהונתן ראה, לטענתו, רק פעם אחת מבעד לחלון בשעה שר' יהונתן עבר ברחוב, ואולם גם בלי פגישה ישירה עימו תיאר יעב"ץ עד כמה היה חשוב ר' יהונתן בעיני חכמי הדת הישועים, וכתב: "אצל כהני הנוצרים היה לו חן".
ר' יהונתן מצידו, לא ביקש להסתיר את הקשרים המתמשכים מקוראיו היהודים. בעמוד ההקדמה הבודד לספר ההלכה היחיד שהוציא לאור בימי חייו (כרתי ופלתי) בשנת 1763 תיאר את ימיו בפראג בסנטמנטליות רבה: 'ותהי לי הלילה למחשבת מחשבה מועלת לדברי תורה, והיום למשמר נכנס ויוצא בחצרי השרים וכהני מלומדי נוצרים יר"ה להתווכח עמם בשל תורתנו… ואני הייתי כמליץ מוציא לאור תעלומות לברר דברי קדמונים ז"ל, כשחר נכון מוצאו'.
ואולם הנסיבות האישיות של ר' יהונתן שתוארו לעיל גרמו לכך שהדברים ינוסחו בהרחבה ובדרך בלתי שגרתית: "כי שורש הדברים מוסב על עמלקים… ומשם הוסב גם כן על שאר עמים הכופרים בהשגחות ומציאות אלוקות ומייחסים הכל אל הטבע.. ורוב קביעותם היה בבל… והם הכלדיים… מעשה תעתועים בקסמים וכשפים ודורש אל המתים… אבל באמת אין הכוונה על הנוצרים בזמנים הללו, כי העמים נוצרים אשר אנו יושבים בקרבם דרך כלל שמרו משפט וצדקה, מאמינים בבריאות העולם ומציאות אלוקות והשגחתו ותורת משה ועבדיו הנביאים, ורודפים ומנגדים לכת הצדוקים הכופרים בתחיית המתים והשארת הנפש. אם כן ראוי להתחזק להם טובה ולהללם ולפארם."
הרב ישראל משה חזן (1808-1862)
נחלה לישראל עמ' סא
בקטע זה הרב חזן מדגיש שהוא מדבר בלי חנופה, ומשבח את חכמי הנוצרים כאוהבי חכמה ומדע, שדנים לכף זכות ומכבדים את הדתות, ומתוך כך הוא מבקש את חכמי הנוצרים לתת את דעתם על השערוריה ולעמוד לימינו נגד פריצת מסגרות הקהילה היהודית
"ידעו נאמנה רבני ישראל כי אין הדבר רחוק בשום אופן כי באמת בלתי שום צד חניפות אני אומר – וכמו שכבר כתבתי והדפסתי פעמים רבות – כי חכמי הנוצרים הם אמיתיים, אוהבי החכמה והמדע, דנים את האדם לכסף זכות, מכבדים הדתות ואיש יולד בהנה, חוקרים תמיד אחר האמת, ואם נתברר להם הדברים בשרשם, העבודה! עומדים כאריות לברר האמת לעיני השמש והירח. ובפרט עורכי דייניהם שהם פקחים גדולים קולעים אל השערה ולא יחטיאו! ואם יתברר להם באמת שדיני נחלות חמיר לן כל כך בראותם כל הדברים הנכתבים וכל חכמי ישראל פה אחד קוראים מלא וינהמו כאריות. לא מבעיא אדוננו המלך האפיפיור ירום הודו שלעולם החזיקו בידינו לשמור דתנו וכאשר הארכתי למעלה כי המלכות הזאת מבערת האפירקורוסות מן הארץ כנודע… ברי לי! ברי לי! לפי מה שאנו מכירים יופי שלימות חכמי הנוצרים ומלכיהם ושריהם וכהניהם תכף תנתן דת על זה וכל כיוצא בזה בזה מבלי שום ריק ספק.. "
כרך של רומי, דף קיד, א
בספר כרך של רומי מתאר הרב חזן ידידות שהייתה לו עם חכם נוצרי בשם מולצה, שהיה בכיר בספריה חשובה. הוא מתאר כיצד סייע לו להשיג כתב יד, ואף התפלא יחד איתו על איזשהו שיבוש שנמצא שם (החכם הנוצרי הזה היה גם חוקר ובקיא בלשונות שמיות – הבראיסט)
"ואל משמים שלח דברו וירפאני והחלימני והחייני ותיכף לברכת הגומל חצני נערתי וכגבר חלצי אזרתי ורצתי אל אהובי החכם כהן הראש זה שמו MONSIGNOR MOLZA (יש להסביר: מונסיגנור זה תואר בכנסיה הנוצרית) הוא ראש שומרי בית המדרש הגדול והמפורסם אשר בקרב מחננו יע"א והוא במזגו הנעים קבלני בסבר פנים יפות כדרכו הטוב, ומסר בידי את כל חשקי אשר שאלתי מאתו והעריף מטובו לעשות את בקשתי בתכלית השלימות… ואשוב אתפלא על הדבר הגדול הזה גם בעיני אהובנו החכם הכהן הנוצרי הנזכר גדלה הפליאה הנשגבה הזאת כי הוא בקי בטיב הכתובות והלשונות ובפרט של בני קדם…"
קיז, ב
הקטע הבא הוא סיום של תשובה בנושא הנאמנות לדת, ושלילת הכפירה ופריקת העול, שהרב חזן כתב יחד עם ידידו הנוצרי, מולצא. לא ציטטתי את הדברים, אלא רק את החתימה המשותפת. נמצינו למדים שכה גדולה הייתה הידידות שלו ושל מולצה (שנזכר גם בקטע הקודם מדף קיד,א) עד שחיברו יחד קטעים לחיזוק האמונה ונגד הכפירה ופריקת העול.
"כל הרשום בכתב הועתק מגוף העיקרי אות באות מנחת זכרון אהבה בין העבר ישראל החותם מטה, ובין החכם הגדול כהן הראש מונסיגיור מולצא די לעלמין לא תתחבל. נעם הדבר קשור בחבלי עבותות אהבת חכמי לב. החותם פה העירה רומא הבירה יע"א בח"י לח' אני לדוד ודודי לי, משנת תבח"ר ותקרב לפ"ק כרב עז ושלום. הצעיר משה חזן ס"ט."
[1] הרב משה רבקש חי רוב שנותיו בווילנה, אמנם לאחר פרעות קשות בווילנה נדד, ובסוף חזר לווילנה. בכל אופן הפרעות מצד המורדים בשלטון (חמלניצקי) ואמנם השלטון מצידו ניסה למנוע פרעות אלו. כך מתיישב בבירור מדוע הרב משה רבקש היה אוהד של השלטון ש"חוסים בצלו".
[2] אמנם הרב עטייה נדד לליוורנו להדפיס את ספריו.
[3] ועדיין, כפי שהערתי לעיל על המאירי, אולי משמעות הלכתית זו נובעת מגישתו של המאירי שהנוצרים אינם עוע"ז, ובדבר זה פוסקים אחרים חלוקים עליו.