לא תחנם בגר תושב
מעמדו של גר תושב
דברים פרק יד פסוק כא
בספר דברים מפורש שאת הנבלות שאיננו אוכלים יש לתת לגר אשר בשער. (שאינו שומר כשרות, שהרי אוכל נבלה)
"לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:"
הרי שמותר להושיב גר בינינו, ואף מצווה לתת לו את הנבלה.
עוד למדנו שמצווה לסייע לגר הזקוק לעזרה ולהחזיקו:
ויקרא פרק כה פסוק לה
"(לה) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ:"
ועוד למדנו על עבד נמלט שיש לדאוג לו שישב עמנו 'בטוב לו'. וכפי שנראה בהמשך חז"ל התייחסו לעבד זה כגר תושב:
דברים פרק כג פסוק טז
"(טז) לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו: (יז) עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ"
וכן מבואר בגמרא שעובד כוכבים שקיבל על עצמו שלא לעבוד ע"ז מותר להושיבו בארץ:
תלמוד בבלי מסכת גיטין דף מה עמוד א
"דתניא: לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי וגו' – יכול בעובד כוכבים שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים הכתוב מדבר? ת"ל: לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו, מאי תקנתו? עמך ישב בקרבך וגו'"
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כא עמוד ב
נחלקו חכמים האם מותר לתת גם לנכרי. לדעת ר"י לגר בנתינה דווקא ומצווה להחיותו ואילו לגוי במכירה דווקא ואין לתת לו מתנת חינם. ואילו לר"מ מותר לתת ולמכור הן לגוי והן לגר אלא שהנתינה לגר תושב קודמת למכירה לגוי:
"נמצאת אומר: אחד גר ואחד נכרי, בין במכירה בין בנתינה, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: דברים ככתבן, לגר בנתינה ולנכרי במכירה. מאי טעמא דרבי יהודה? אי סלקא דעתך כדאמר רבי מאיר – ליכתוב רחמנא לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ומכור או למה לי? שמע מינה לדברים ככתבן. – ורבי מאיר: או – להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי. ורבי יהודה: הא לא צריך קרא, כיון דגר אתה מצווה להחיותו, ונכרי אי אתה מצווה להחיותו – לא צריך קרא, סברא הוא."
הרמב"ם פסק כר' יהודה שמותר לתת מתנת חינם לגר תושב:
רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק י הלכה ד
"ואסור ליתן להם מתנת חנם אבל נותן הוא לגר תושב שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי במכירה ולא בנתינה."
ונתינה זו היא אף מצוה:
רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ג הלכה יא
"אסור לישראל ליתן לעכו"ם מתנת חנם, אבל נותן הוא לגר תושב, שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי במכירה ולא במתנה אבל לגר תושב בין במכירה בין בנתינה מפני שאתה מצווה להחיותו, שנאמר גר ותושב וחי עמך."
הרמב"ן אף הוסיף שמצוה להצילו מסכנה (ומדבריו עולה שדבר זה אינו שנוי במחלוקת):
השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שכחת העשין מצוה טז
"מצוה יו שנצטוינו להחיות גר תושב להציל לו מרעתו שאם היה טובע בנהר או נפל עליו הגל שבכל כחנו נטרח בהצלתו ואם היה חולה נתעסק ברפואתו וכל שכן מאחינו ישראל או גר צדק שאנו מחוייבים לו בכל אלה והוא בהם פקוח נפש שדוחה שבת והוא אמרו ית' (פ' בהר) וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. ומאמרם בתלמוד (פסחי' כא ב, ע"ז כ א, חולין קיד ב) גר אתה מצווה עליו להחיותו גוי אין אתה מצווה עליו להחיותו. והמצוה הזו מנאה בעל ההלכות (אות מט) החיאת האח. והרב כלל אותה עם הצדקה במצות קצ"ה מפסוק פתוח תפתח את ידך (פ' ראה טו). והם שתים מצות באמת:"
נמצאנו למדים שבניגוד לנאמר לגבי נכרי רגיל 'לא תחנם', גר תושב יש מצווה לתת לו מתנות חינם ואף ניתן להושיבו בארץ הרי שאיסור זה אינו חל עליו. ומסתבר שאף דין 'נתינת חן' לא נאסר שכן האיסורים כולם משורש אחד:
ספר לא תחנם בקונטרס חן מרים סימן יב אות ב
"ג ולענין גר תושב נראה דשרי לתת לו חן ודומיא דמש"כ הפוסקים דשרי לתת להם מתנת חינם ולתת להם חנייה בקרקע ואף שלענין נתינת חן אי"ז מפורש להיתר והרמב"ם הזכיר את ההיתר בגר תושב רק לענין מתנת חינם, ויש סברא להחמיר טפי בנתינת חן כיון שסו"ס הגר תושב אינו מקיים תרי"ג מצוות ואיכא למיחש שילמדו משאר מעשיו הרעים מ"מ בפשטות אין להחמיר בזה יותר מלתת להם מתנת חינם ובפרט שהרי גר תושב שקיבל ז מצוות מפני ציווי השי"ת נקרא מחסידי אומות העולם כמש"כ הרמב"ם פ ח ממלכים הי"א ולא מסתבר שמי שנקרא חסיד אומות העולם שיהיה איסור לשבחו. ויש קצת משמעות להיתר מהחזו א (יו"ד ס"ה סק"ב) שלמד שמותר לתת לגר תושב חנייה בקרקע מכך שמותר לתת לו מתנת חינם ולפי"ז י"ל דכמו"כ אפשר ללמוד משם היתר לענין נתינת חן וכן נקט בשיעורי הגרמ"ד סולוביציק (ערכין יד, א) דיש להשוות לענין זה בין מתנת חינם לבין לתת להם חן."
ההגבלות בדין גר תושב
דווקא בזמן היובל
בגמרא הוזכרו שתי הגבלות לגבי דין גר תושב. הראשונה היא שדין 'עמך ישב' אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג:
תלמוד בבלי מסכת ערכין דף כט עמוד א
"ר"ש בן אלעזר אומר: אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, אמר רב ביבי: מ"ט? אתיא טוב טוב, כתיב הכא: כי טוב לו עמך, וכתיב התם: בטוב לו לא תוננו!"
וכן פסק הרמב"ם שאין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. והשיג עליו הראב"ד שאין זה לכל העניינים אלא רק לעניין להחיותו:
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יד הלכה ז-ח
"אי זה הוא גר תושב זה עכו"ם שקיבל עליו שלא יעבוד כו"ם עם שאר המצות שנצטוו בני נח ולא מל ולא טבל ה"ז מקבלין אותו והוא מחסידי אומות העולם, ולמה נקרא שמו תושב לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל כמו שביארנו בהלכות עכו"ם.
ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל בזמן הזה אפילו קיבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו. +/השגת הראב"ד/ אלא בזמן שהיובל נוהג וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ דעת זה המחבר סתום וחתום ולא פירש מהו אין מקבלין גר תושב אלא בזמן שיובל נוהג ומה הן מצות גר תושב והוא שאין מושיבין אותו בתוך העיר דדרשינן בספרי עמך ישב ולא בעיר עצמה ומצוה להחיותו דכתיב וחי אחיך עמך וקונה עבד עברי כעכו"ם ואלה הדינים שאינם נוהגים בו אלא בזמן שהיובל נוהג יש מהן שהוא להקל עליו ויש מהן להחמיר עליו שבזמן שאין היובל נוהג יושב אפילו בעיר עצמה שאין קדושת הארץ עליה כשהיתה וקונה ע"ע עד זמן שירצה שאין זמן מיוחד ואלו להקל עליו אבל אין אנו מצווים להחיותו זהו להחמיר עליו וקרוב הדבר להיות מן הטעם כי בזמן היובל היו שומטין והיה יכול להתפרנס שלא בטורח צבור ועכשיו אינו יכול מעתה מקיימין מי שהתנה שלא למול ושלא לטבול כמה שירצה בכל זמן עכ"ל."[1]
וכן הרשב"א הביא להלכה דברי הראב"ד לחלוק על הרמב"ם:
שו"ת הרשב"א חלק א סימן קפב
"ומה ששאלת במה שכ' הרמב"ם ז"ל שאין מקבלין גר תוש' בזה"ז =בזמן הזה= אלא בזמן שהיובל נוהג. וגר תושב הוא שקבל שלא לעבוד ע"ז עם שאר מצות בני נח ולא מל ולא טבל. למה אין מקבלין אותו בזמן הזה?
תשובה כבר עמדו הראב"ד ז"ל על דבר זה ותפס עליו וזה לשונו שכתב בהשגות. אמר אברהם דעת זה המחבר סתום וחתום. ולא פירש מהו אין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג. ומה הן מצות גר תושב? והוא שאין מושיבין אותו בתוך העיר כדדרשינן בסיפרי עמך ישב ולא בעיר עצמה. ומצוה להחיותו כדתיב /דכתיב/ (ויקרא כ"ה) וחי אחיך עמך. וקונה עבד עברי כגוי. ואלו הדינין אינן נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג. אבל בזמן שאין היובל נוהג יש מהן להקל עליו ויש מהן להחמיר עליו. שבזמן שאין היובל נוהג יושב בעיר עצמה שאין קדושת הארץ עליה כשהיתה. וקונה עבד עברי עד זמן שירצה. ואלו להקל עליו. אבל אין אנו מצוויין /מצווין/ להחיותו זהו להחמיר עליו. וקרוב הדבר להיות מן הטעם כי בזמן היובל שומטין והיה יכול להתפרנס שלא בטורח צבור ועכשיו אינו יכול. ע"כ."
ומכאן נראה היה לתלות דין גר תושב לעניין 'לא תחנם' במחלוקת זו וכפי שיבואר להלן.
דווקא כשקיבל עליו ז' מצוות בפני בית דין
עוד מבואר בגמרא שהגר התושב צריך לקבל עליו את הגרות בפני בי"ד של שלושה. ולדעת חכמים צריך שיקבל עליו כל שבע מצוות בני נח:
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף סד עמוד ב
"איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים, דברי ר"מ; וחכ"א: כל שקיבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח; אחרים אומרים: אלו לא באו לכלל גר תושב, אלא איזהו גר תושב? זה גר אוכל נבילות שקבל עליו לקיים כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות"
וביאר הכסף משנה (הלכות מלכים פרק ח הלכה י) שעצם הקבלה מוסכמת על כל התנאים אלא שנחלקו מה בדיוק צריך לקבל:
"והמקבל אותם וכו'. ברייתא פרק בתרא דע"ז (דף ס"ד:) אי זהו גר תושב כל שקבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח ופסק רבינו כחכמים ומשמע ליה דע"כ לא פליגי רבנן ור"מ אלא אי בעי שיקבל עליו שבע מצות או סגי בשלא לעבוד ע"ז אבל לכ"ע צריך שיקבל בפני שלשה חברים:"
אמנם במסכת עבודה זרה מבואר שסייג זה הוא דווקא 'להחיותו' אבל אבל לא לעניין נתינת מתנה ביום אידם:
עבודה זרה סד, ב – סה, א
"רב יהודה שדר ליה קורבנא לאבידרנא ביום אידם, אמר: ידענא ביה דלא פלח לעבודת כוכבים. א"ל רב יוסף, והתניא: איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים! כי תניא ההיא – להחיותו."
עד כאן למדנו עד על שלושה סייגים בהגדרת גר תושב: א. נוהג רק בזמן היובל. ב. צריך קבלה בפני בי"ד. ג. צריך לקבל שבע מצוות.
עוד הוסיף הרמב"ם שרק המקבל שבע מצוות מפני שכך ציווה הקב"ה נקרא מחסידי אומות החולם:
רמב"ם הלכות מלכים פרק ח הלכה יא
"כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם."
דין 'לא תחנם' בגר תושב בימינו
לכאורה דין 'לא תחנם' בגר תושב בימנו יהיה תלוי במחלוקת הרמב"ם עם הראב"ד והרשב"א, וזהו ההסבר הפשוט אך מצאנו באחרונים חריגים לכאן ולכאן.
סייג ראשון הוא דעת המנחת חינוך שרק איסור 'לא ישבו' ומתנת חינם הותר לגר תושב, אך לא איסר 'לא תחנם' במכירת קרקע. את יסוד זה דחה החזו"א שהרי כולם נלמדו מפסוק אחד ומיסוד אחד, וכך עולה מפוסקים נוספים כגון הראי"ה שיובא בהמשך:
מנחת חינוך פרשת אמור מצוה רפד אות ו
מדייק מלשון הרמב"ם שלא תחנם לגבי חניה בקרקע נכון גם לגבי גר תושב, ורק לא ישבו בארצך לא נוהג.
"והנה לא נוכל לומר שבעת שכיבש דוד את ירושלים כבש גם המקום הזה אך אחר כך מכרו לארוונא היבוסי ע"כ נשאר בידו. קשה הא ארוונא הי' עכו"ם ב"נ רק הי' גר תושב כמבואר במס' ע"ז פ' אין מעמידין והיאך עברו על לאו דלא תחנם דאסור ליתן להם חנייה בקרקע כמבואר בע"ז די"ט וד"כ ובר"מ פ"י מה' ע"ז ואף גר תושב נראה דאסור ליתן להם חנייה בקרקע. ובפרט לטעם המבואר בע"ז דמפקיע השדה מתו"מ א"כ לגר תושב נמי אסור מה"ט וער"מ שם הע"ז פ"י ה"ג וד' במחובר לקרקע אינו מחלק בין עכו"ם לג"ת רק אח"כ לענין דאסור ליתן להם מתנת חנם כתב דלגר תושב שרי דמצוה להחיותו משמע דלענין מחובר לקרקע אין חילוק בין עכו"ם לגר תושב ועיין ביו"ד סי' קנ"א. וער"מ שם ה"ו גבי הלאו דלא ישבו בארצך כתב דאסור להושיב עעכו"ם בארצנו וכתב בפירוש אבל גר תושב מותר וכאן לא כ' זה נראה בפשיטות לענין ליתן להם חנייה בקרקע אסור אף לג"ת"
חזון איש יורה סה, ב
פשוט שאין איסור לא תחנם בגר תושב גם לעניין קרקע שהרי מתנת חינם נלמדה מאותו הפסוק.
"וזה שהזהירה תורה 'לא ישבו' ו'לא תחנם' הותר בגר תושב כדכתיב (דברים כ"ג י"ז) עמך ישב וכו'… וכמש"כ הר"מ פי"ד מה א"ב ה"ז דלכן נקרא תושב שהותר ישיבתו אתנו, וכן מותר ליתן לו תניה בקרקע שהרי מקרא דלא תחנם ילפינן נמע מתנת חנם וגר תושב נותנין לו מתנת חנם כדכתיב לנר אשר וגו' וכדאמר ע"ז כ, א"
סייג שני אומר החזו"א בדעת הראב"ד והוא שגם לדעתו זה רק מי שמקבל על עצמו שבע מצוות מתוך אמונה שלמה בה' אבל אם יש לו דעות כוזבות אף אם אינו עובד ע"ז יש חשש שנמשך אחריו:
חזו"א שביעית כד ג
"ג) ודעת הר"מ דכיון דאין אנו מקבלין אותו לא הותר ישיבתו בארץ. אע"ג שהוא זהיר בז' מצוות דבלא קבלה אין אנו בטוחים בזהירותם ואין אנו בקיאין בהם. אבל דעת הר"א דכל שהוא נזהר בז' מצוות וראוי לקבלו אלא שמפני הקושי נפטרנו מקבלתו ומחיוב להחיותו שלא ינהרו כולם לארץ מ"מ אין איסור בישיבתו שאין כאן חשש פן יחטיאו וגו' ומסתבר דגם לענין חני' בקרקע וליתן להם מתנת חנם נמי במחלוקת שנוי' דלדעת הר"מ כל שאין לו קבלה מחמרינן עמו כשאר נכרי ולדעת הראב"ד מיקילינן עמו ואף לדעת הראב"ד דוקא שהוא שלם באמונת ישראל שישראל נתחייב בתרי"ג מצוות וב"נ בז' אבל אם יש לו דעות כוזבות והוא משועבד לדעותיו אף שאין בהן ע"ז ממש וגם הוא שומר מצוות מצד היושר שאינו ראוי לקבלו לגר תושב הרי הוא באיסור ל"ת ובאיסור ישיבה וקרינן בהו פן יחטיאו בכפירותם. ואע"ג דלענין לאסור יין בעובד ע"ז תלוי וכמש"כ הר"מ פי"ג מהמ"א הי"א והט"ז יו"ד סי' קכ"ד ס"ק ד' הכא לענין לא תחנם אין חילוק."
מדברי החזו"א למד הרב יעקב אריאל שגם מוסלמי שהוא שונא ישראל הוא בוודאי בגדר 'דעות כוזבות':
באהלה של תורה ד, י
"והחזו"א יו"ד סי' ס"ה ג' כתב שגוי שיש לו דעות כוזבות גם אם הוא שומר ז' מצוות ב"נ מצד היושר הריהו באיסור לא תחנם ומסתבר שמוסלמי שאינו מכיר בתורת משה כמקור סמכות וק"ו אם הוא שונא ישראל נחשב למי שדעותיו כוזבות"
סייג שלישי דעת הרב העשיל שהובאה במשיב דבר: הראב"ד לא דיבר אלא לעניין 'לא ישבו' אבל לעניין 'לא תחנם' מודה לרמב"ם שאינו נוהג רק במי שקיבל על עצמו בבי"ד, שכשם שאין מצווים להחיותו הרי כל שאר איסורי לא תחנם חלים עליו. בתשובה נדפסה טענת 'גאון אחד' (הוא הרב לפידות) לפיה לא שייך לא תחנם בישמעאלים ודעה זו נדחית בתוקף 'ונשתוממתי על המראה' ורבים הבינו שזו תשובה מהנצי"ב עצמו . אמנם הרב בועז הוטרר הראה כי הדחייה אינה של הנצי"ב (שכפי שראינו בתחילת התשובה לא שלל סברה זו) אלא של הרב העשיל מרגליות, ותשובה זו נדפסה בקובץ שלו עוד קודם משיב דבר[2] והיא אף סותרת את עמדת הנציב כפי שהוצגה בתחילת השאלה לפיה יש מקום לומר שלא שייך 'לא תחנם' בישמעאלי.[3]:
שו"ת משיב דבר חלק ב סימן נו
"והתניא איזהו גר תושב כל שקיבל עליו בפני ג' חברים א"כ מאי מהני דלא פלח, ומשני כי תניא ההיא להחיותו, הרי להדיא להחיותו שזה ענין דאורייתא הנוגע לגר תושב צריך דוקא גר תושב שקבלהו וזה אינו רק בזמן שהיה היובל נוהג, וכ"כ הרמב"ם (פ"י מה' ע"ג ופי"ד מהל' איסורי ביאה) דגר תושב שמותר להושיבו בא"י אין מקבלין אלא בזמן שהיובל נוהג, והראב"ד דפליג הוא רק על ישיבת הארץ כמש"כ שם בהשגות א"א איננו משוה לו בישיבת הארץ והתם הטעם דכתיב פן יחטיאו אותך לי וכיון דקיבל עליו מצות מותר לישב אבל לא תחנם ליתן מתנה או למכור קרקע לעו"ג דאסור ורק לגר תושב שרי זה לא מהני מה שקיבל עליו מעצמו כדאמרינן בש"ס דאין מצווין להחיותו והראב"ד גופיה בהשגות (פי"ד מא"ב) כתב אבל אין אנו מצווין להחיותו א"כ מהסתם הוא בכלל דלא תחנם דכיון דאין אנו מצווין להחיותו ה"ה כעו"ג, והמשנה למלך כתב בדרך מצותיך דאפילו לדעת הראב"ד דלאו דלא ישבו בארצך רק בז' עממין אבל אליבא דכ"ע מכירה לכל עו"ג נאסרה מלא תחנם וכיון דאמרינן בש"ס להדיא דאין אנו מצווין להחיותו באם לא קיבל עליו בפני ג' חברים הוא עו"ג ואסור למכור לו בודאי מדאורייתא וזה אין כל ספק:"
דעת הכס"מ והראי"ה – גם הרמב"ם מודה שלעניין 'לא תחנם' יש גר תושב היום
כסף משנה הלכות עבודה זרה פרק י הלכה ו
גם לדעת הרמב"ם אין מונעים ישיבת הארץ ממי שקיבל על עצמו.
"כתב הראב"ד אבל שלא בזמן היובל וכו'. א"א איני משוה לו בישיבת הארץ עכ"ל. טעמו לומר שאע"פ שאין מקבלין גר תושב בזמן שאין היובל נוהג אם קבל שבע מצות למה ימנעו אותו מישיבת הארץ הא ליכא למיחש ביה פן יחטיאו. ולדעת רבינו נראה לומר דאין ה"נ שאם מעצמו קיבל עליו שבע מצות שאין מונעין אותו מישיבת הארץ ולא בא לומר אלא שאין בית דין מקבלין אותו:"
שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן נח
הוסיף והטעים סברה זו לחלק דווקא לגבי החייאה שמפורש 'גר' צריך שבית הדין יקבלו, אבל הרחקות שהן משום עז אין סברה שיאסור.
"ולסמוך דישמעאלים שאינם עע"ז אין בהם איסור של חני' בקרקע…ולפו"ר נראה דתלוי בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד (שם ה"ח), דהרמב"ם כתב דאין ג"ת נוהג כ"א בזמן שהיובל נוהג, ומשמע שגם לענין ישיבה וחניה בקרקע צריך דוקא שיקבל בפני ג' שלא לעבוד ע"ז, וכל שבע מצות ב"נ, אמנם הראב"ד כתב שאינו מודה לו בישיבת הארץ, משמע דס"ל שגם בזה"ז יש ג"ת לענין ישיבת הארץ, וי"ל דה"נ לענין חני' בקרקע. ומד' הכ"מ משמע דגם הרמב"ם מודה לענין ישיבה, ולא קאמר כ"א שאינו ג"ת לכל הדברים. ובאמת י"ל דיש נפ"מ בין לענין הדברים שנאמר בהם בתורה גר, דבעי' דוקא גר תושב גמור, והיינו להחיותו דכתיב גר ותושב וחי עמך, א"כ יש חיוב להחיותו כישראל ממש, אבל מה דאין מפורש דבעי לזה גר, אלא הן הרחקות שמפורש בהו ענין עע"ז, א"כ י"ל פשוט דמהני כל שברור לנו שאינו בכלל זה, ובפרט אומה שלמה המוחזקת בכך ע"פ דתה. וי"ל שלענין הדין דאין מעלין שפיר לא בעי' פרטי דין ג"ת כ"א כשאין עוע"ז ג"כ מותר להעלותו, אלא דחיוב מצד התורה א"א כ"א בג"ת ממש, דגבי' כתיב וחי עמך, ולפ"ז י"ל דה"נ אין איסור כלל למכור לישמעאלים מצד דין חני' בקרקע כ"א מצד הפקעה דמעשר…"
וכן תפס דעה זו עיקר בסימן סג.
דעת הבאר שבע: לדעת רש"י די בכך שיקבל עליו שלא לעבוד ע"ז
בספר באר שבע דייק מדברי רש"י שרק לענין להחיותו צריך שבע מצוות אבל לשאר דברים די בכך שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז:
באר שבע מסכת סנהדרין דף צו עמוד ב
"ת"ר נעמן גר תושב היה. פירש רש"י (ד"ה גר תושב, וכ"פ בגיטין נז, ב) שלא קבל עליו שאר מצות וקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה. משמע מתוך פירושו שגר תושב אינו צריך לקבל עליו שום מצות רק שלא לעבוד עבודה זרה בלבד, וקשה לי שהרי תניא בעבודה זרה פרק השוכר (סד, ב) איזהו גר תושב כל שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים כל שקבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח אחרים אומרים כו', וידוע דהלכה כחכמים, וכן פסק בהדיא הרמב"ם ז"ל…ושמא י"ל דרש"י סבר דדוקא לענין להחיותו הצריכו חכמים שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח, כדגרסינן עלה דההיא ברייתא שהבאתי (ע"ז סה, א) כי תניא ההיא להחיותו, כלומר לענין להחיותו בעינן גר חשוב גמור, אבל לענין שאר דינים שבכל התורה כולה סגי בשקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה בלבד. כך נ"ל:"
האם דין זה שייך גם בימינו
כפי שציינו לעיל בפשטות לדעת הרמב"ם אין דין זה נוהג בימינו כלל. אמנם בספר גר תושב הוכיח מדברי הפוסקים שהביאו דין גר תושב, שלעניין מתנת חינם דין זה קיים גם היום:
ספר גר תושב פרק ב' הערה נב
"המעיין בדברי הב"י והב"ח בחו"מ סימן רמט שכתבו דלג"ת מותר ליתן מתנת חנם וכתבו זאת להלכה מתבאר דסתמו שנוהג דין גר תושב גם בזמן הזה שאם נכרי החליט מעצמו לשמור שבע מצוות בני נח דינו כגר תושב והכי סתם השו"ע ששם סעי' ב"ש והסמ"ע ששםש ומשמע שנוהג דין ג"ת בזה"ז לענין שהותר ליתן לו מתנת חנם שהרי השו"ע כותב רק דינים הנוהגים בזה"ז."
נספח: חדושי הרשב"א מסכת עבודה זרה דף סד עמוד ב
לישמעאלים אין דין גר תושב כי לא קיבלו עליהם אך אין זה לכל עניין אלא להחיותו ולכן אינם אוסרים את היין בשתיה.
"מכאן למדו הגאונים ז"ל למגען של ישמעאלים הללו שאינם עובדים ע"ז שהוא מותר בהנאה דכל דלא פלח לע"ז אין מגעו אסור בהנאה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל, ואף על גב דאיסור מגע בהנאה הוא דבר שבמנין כדתנן ואלו אסורין ואיסורן אסור הנאה וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, י"ל דמעיקרא לא אסרו אלא במגע המסתפק שהוא לכוונת הניסוך, שהרי מגעו שלא בכוונת ניסוך התירו בהנאה, כגון למתעסק במלאכתו ושאר עובדי דבסוף פרק ר' ישמעאל. א"כ הישמעאלים שידוע שאינם מתכוונים לנסך מותר בהנאה ואפי' בשתיה, ומ"מ סתם יינן אסור דאפי' דעיקר תקנתא בסתם יינן לא היתה אלא משום בנותיהן והני בכלל שאר גויים נינהו לאסור חתנות. וי"ל דאפי' בהנאה הן אוסרין במגען, דבגר תושב שאמר דיינו כשמנו שמותר בהנאה כל שקבל עליו דוקא קתני אבל לא קבל עליו לא, ומיהו זו אינה ראיה דלא אמר כאן כל שקבל אלא לרבותא לומר דאפי' (לא) קבל עליו יינו אסור בשתייה אבל להיתר הנאה אפי' לא קבל מותר, והראיה מדאקשינן לקמן לדרב יהודה דשדר קורבנא לאבי אורבן ביום אידו ואמר קים לי דלא פלח ע"ז והא תניא איזהו גר תושב כל שקבל עליו בפני ג' עדים שלא לעבוד ע"ז ופרקינן כי תניא ההיא להחיותו, אלמא משמע דדוקא להחיותו צריך קבלה אבל לשאר דבריו כולם אין צריך קבלה."
[1] ובחזו"א שביעית כד ב שינה את הגירסה בראב"ד וביאר שבזמן שהיובל נוהג ישראל שולטין ולכן יכולים לפרנס את עניי הג"ת.
[3] ואפילו למכור לעו"ג דאפשר לומר דלית בהו משום לא תחנם משום דערביים אינם עוע"ז מכ"מ הא לישראל אסור לחרוש אפילו בשל עו"ג, וא"א לגבב קולות אלא אי נימא שאסור מדרבנן, ולא לפי דרכנו שאסור מה"ת.