איסורי עבודה שלא כדרכה ועשיית פסל לבני נח
סוגיית הגמרא סנהדרין נו, ב
הגמרא בעבודה זרה (נו, ב) לומדת שהמילה 'ויצו'[1] מלמדת על איסור עבודה זרה. ונחלקו רב חסדא ורב יצחק בר אבודימי לאיזה ביטוי בתנ"ך רומזת מילה זו. לדעה אחת הביטוי רומז לחטא העגל 'סרו מהר מן הדרך אשר ציויתים עשו להם עגל מסכה' ולדעה שניה לפסוק בהושע 'עשוק אפרים רצוץ כי הלך אחרי צו'. למסקנה מסביר רב פפא שהתירוצים נחלקו בשאלה האם בן נח מחוייב או לא מחוייב על עצם עשיית הפסל. והסובר שבן נח נאסר בעשיית הפסל יסבור שדברי הברייתא 'בעבודה זרה, דברים שאין בית דין של ישראל ממיתין עליהן – אין בן נח מוזהר עליהן' נכונים רק במקרה של עבודה זרה בדרך שאינה השתחויה ואינה ייעודית לאותו פסל כגון חיבוק ונישוק וכד', אבל עשיית פסל נאסרה גם לבני נח אף שישראל שעשה פסל ולא עבדו אינו חייב מיתה[2].
"אלא 'ויצו' זו עבודה זרה, מאי משמע? רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי; חד אמר: סרו מהר מן הדרך אשר צויתם עשו להם וגו'. וחד אמר עשוק אפרים רצוץ משפט כי הואיל הלך אחרי צו. מאי בינייהו – איכא בינייהו נכרי שעשה עבודה זרה ולא השתחוה לה. למאן דאמר עשו – משעת עשייה מיחייב, למאן דאמר כי הואיל הלך – עד דאזיל בתרה ופלח לה. אמר רבא: ומי איכא למאן דאמר נכרי שעשאה עבודה זרה ולא השתחוה לה חייב? והתניא: בעבודה זרה, דברים שבית דין של ישראל ממיתין עליהן – בן נח מוזהר עליהן, אין בית דין של ישראל ממיתין עליהן – אין בן נח מוזהר עליהן. למעוטי מאי – לאו למעוטי נכרי שעשה עבודה זרה ולא השתחוה לה? – אמר רב פפא: לא, למעוטי גיפוף ונישוק. – גיפוף ונישוק דמאי? אילימא כדרכה – בר קטלא הוא, אלא למעוטי שלא כדרכה."
שיטת המאירי
לדעת המאירי (סנהדרין דף נו עמוד ב) בן נח מצווה על עבודת ע"ז שלא כדרכה[3] וכן על עשיית פסל אך אינו נהרג על מעשים אלו.
"בן נח אינו נהרג על ענין ע"ז אלא על הצד שישראל נהרג עליה כגון שעבדה כדרכה ר"ל שעבודתה בכך או באחת מארבע עבודות אף על פי שאין עבודתה בכך על הדרך שיתבאר בפרק זה אבל שלא כדרכה ושלא בארבע עבודות כגון גפוף ונשוק וכיוצא באלו ואין דרך עבודתה בכך פטור אבל אסור בכל מיני עבודה כישראל. וכן אסור בהקמת מצבה ונטיעת אשרה ועשיית צורות אפילו לנוי ואין צריך לומר לעבודה אלא שאם עשה הואיל ולא עבדה פטור שהרי ישראל אינו נהרג בעשייה אלא שלוקה ואין מלקות אצל בני נח."
המאירי מציע שני הסברים כיצד ייתכן מצב שבו בני נח פטורים אבל אסורים ולא נאמר כאן הכלל 'אזהרה שלהן זו היא מיתתן'[4]: 1. כלל זה נאמר רק באזהרות שנאמרו לבני נח ולא באזהרות שנאמרו לישראל. 2. הכלל מכוון רק למקומות שהתנא משתמש בלשון 'מוזהרין' עליהן, שכוונתו לומר שחייבים מיתה.[5]
"ולא נאמר אזהרה שלהן זו היא מיתתן אלא במה שהוזהרו הם ולא באזהרה שלנו. וי"מ אזהרה שלהן זו היא מיתתן כלומר כל מקום שהתנא שונה בני נח מוזהרין פירושו על חיוב מיתה שאינה מדקדק עליהן בלשון אזהרה."
דעת הרמב"ם
הרמב"ם (הלכות מלכים ומלחמותיהם ט, ב) כתב בפירוש שבני נח אסורים גם בע"ז שאינה כדרכה ואינם נהרגים עליה. לגבי איסור עשיה, אפילו לנוי התבטא 'ואין מניחין אותו'.
"בן נח שעבד ע"ז הרי זה חייב, והוא שיעבוד כדרכה, וכל ע"ז שבית דין של ישראל ממיתין עליה בן נח נהרג עליה, וכל שאין בית דין של ישראל ממיתין עליה אין בן נח נהרג עליה, ואף על פי שאינו נהרג אסור בכל, ואין מניחין אותו להקים מצבה, ולא ליטע אשרה, ולא לעשות צורות וכיוצא בהן לנוי."
וכתב המנחת חינוך שאיסור זה הוא מדאורייתא שכן לא שייך שחכמים יאסרו לבני נח:
מנחת חינוך פרשת יתרו מצוה כז (אות ז בהוצאת מ"י)
"לאו זה נוהג בכל אישי ישראל, ולא[6] כ' הרהמ"ח דכל ב"ע מצווים כמ"ש הר"מ פ"ט מהל' מלכים דאסור לב"נ לעשות צורות אך דאין נהרגין ע"ז כיון שאין ב"ד של ישראל ממיתין ע"ז ובודאי מה"ת דמדרבנן ל"ש לומר שרבנן יאסרו איזה דבר [ועלח"מ פ"י מה' מלכים ה"ט משמע שם דגם לב"נ מוזהרים מדרבנן וצ"ע] והו"ל להרהמ"ח ג"כ לכתוב זה וצע"ק"
בטעם הרמב"ם ביאר הבנין שלמה שלדעת הרמב"ם רבא סבר שאין ללמוד מ'ויצו' לא איסור גוי שעשה ולא עבד ולא את איסור עבודה שלא כדרכה, והלכה כמותו (ודלא כרב פפא), והם נלמדו רק מהריבוי 'איש איש' ולכן אין חייבם עליהם מיתה.
בנין שלמה (על סנהדרין נו, ב)
"וע"ז משני רב פפא וליישב סוגיא דלמודא, אבל רבא ודאי עומד בדעתו דליכא למ"ד [שהפסוק 'ויצו' אוסר גויים בעשיה] וכן משמע הלשון 'אמר רבא' ולא אמר איתבי' רבא ומשמע שלא בדרך קושי' אמר כן אלא להלכה אמר כן דאף דמאן דיליף מדברי תורה אינו חייב אלא עד שיעבוד ומעתה סלקי' ליה שפיר דעת רבא עם דעת הרמב"ם שפסק כוותיה ודו'
והנני אוסיף לדעת הרמב"ם שכתב 'אע"פ שאינו נהרג אסור בכל', מהיכן למד כן? ונראה דמה דאמרינן לקמן גבי ע"ז דכתיב 'איש איש'[7] לרבות עע"ז שמוזהרין כישראל ס"ל להרמב"ם אף לפום קושטא דדרשא גמורה היא, וכמו דדרישנן כן לעיל ע"א גבי ברכת השם ולקמן נז גבי גילוי עריות. אלא דע"ז קשה הא קרא יתירא הוא דכבר למדנו מפסוק ד'ויצו'…ומזה למד הרמב"ם ע"כ דקרא דאיש איש אתי על עבודה שלא כדרכה שדינייהו כישראל כי מקרא דויצו לא למדנו אלא על עבודת כוכבים דומיא דקרא דסרו מהר, וקרא דדברי קבלה דבלאה ע"כ צ"ל דקראי דהתם מיירי בעבודת כוכבים דשלא כדרכה באמת אינו חייב מיתה א"כ מקרא דויצו לא הוי שמעינן איסור כלל אשלא כדרכה לכן איצטריך קרא דאיש איש. אבל עכ"פ אינו חייב מיה כי כי מה דאמרינן על שבע מצות בן נח נהרג היינו דגלי רחמנא בחד וה"ה בכלהו וזה הוא דוקא מאי דכתיב בהאי קרא דויצו דאקושי אקשי רחמנא להדדי כמו שאכתוב בסמוך משא"כ עבודה שלא כדרכה דאתרבי מ'איש איש' דינם רק רק כישראל."
הערוך לנר ביאר את דברי הרמב"ם באופן אחר ולפיו כיוון שהגמרא לא הכריעה כאחד מן הלימודים הרמב"ם כתב לגבי שני הדינים שאסור אך אין חיייבים על כך מיתה:
ערוך לנר מסכת סנהדרין דף נו עמוד ב
"בגמרא אלא למעוטי שלא כדרכה. הרמב"ם (פ"ט מהל' מלכים ה"ב) פסק דאף דאין ב"נ נהרג על אותן דברים שאין ישראל נהרג עליהם מ"מ איסורא איכא ואין מניחים לב"נ לעשות מצבה או פסל אפי' לנוי. ולכאורה י"ל כיון דאמרינן דאין ב"נ מוזהר עליה מנ"ל איסורא גבי' ונושאי כליו לא הביאו מראה מקום לדין זה… והנראה לפי ענ"ד… וכיון דלא איפסק הלכתא בש"ס אי מיחייב אעשיה או לא וגם לית לן למיפסק הלכתא כלל כיון שלא הוזכר רק חד אמר כו' וחד אמר כו' ולא מאן דיליף מהואיל ומאן דיליף מעשו לכן פסק הרמב"ם שפיר דמספק אין ב"נ נהרג בין אעשיה בין אשלא כדרכה דמספק לא קטלינן ליה כמו לישראל אבל לענין איסור אזלינן הכא והכא לחומרא ושניהם אסורים ולכן לא נקט רק לשון א"נ ולא אינו מוזהר דא"א מהם באמת מוזהר רק דלא נהרג על שניהם כיון דלא ידעינן אהי מינייהו מוזהר:"
וכן ביאר גם באור שמח (אלא שנשאר בצ"ע מנא לן שנאסרו הגויים גם בעשיה לנוי):
אור שמח הלכות מלכים פרק ט הלכה ב
"בגמ' (סנהדרין נ"ו ע"ב) פליגי רב חסדא ור' יצחק בר אבדימי אם בן נח חייב על עשיית פסל, יעו"ש, לכן פסק דאינו נהרג, רק אסור, אבל הכל בעושה פסל לעבדו פליגי אם חייב משעת עשיה, וע"ז איכא בישראל תרי לאוי, לא תעשה לך פסל, ואלהי מסכה לא תעשו לכם, יעוין פ"ג מהלכות ע"ג הלכה ט', אבל צורות לנוי צ"ע, דזה לאו דלא תעשון אתי (ר"ה כ"ד ע"א), דלישראל נאמר ולא לב"נ, ומנא ליה לרבינו שהן אסורים לעשות צורות לנוי, וצ"ע:"
הסוברים שלדעת הרמב"ם הציווי הוא על ישראל שלא להניח גויים לעשות ע"ז
כתבו כמה אחרונים שמלשון הרמב"ם מדוייק שיש איסור על ישראל מלהניח את הגויים לעשות פסל. נביא תחילה את האחרונים שהסבירו שאיסור זה הוא נוסף:
אבני נזר (יו"ד קכג)
האבני נזר (יו"ד קכג) נשאל לגבי 'בעל כפר' יהודי שבני הכפר הנכרים היו זקוקים לרשותו על מנת להעמיד צלם חדש. השואל רצה לטעון שהאיסור המבואר ברמב"ם לתת לגויים להעמיד צלם הוא רק בארץ ישראל שבה נוהגת החובה לאבד ע"ז, ומטעמים נוספים. האבני נזר השיב שהבנה זו אינה נכונה כי האיסור ברמב"ם הוא מצד חיוב הכפיה על קיום שבע מצוות בני נח. אך כתב שיש כאן איסור משום לפני עיוור (ואולי אף איסור 'לא תעשה לך פסל') והוסיף וחידש לנטות ולומר:
"ותחילה עלה בדעתו של כ"ת ני' לאסור מחמת דברי הרמב"ם (פ"ט מה' מלכים ה"ב) שאין מניחין אותו להקים מצבה ולעשות צורות וכיוצא בזה. ומשמעות שהוא מה"ת. וכ"ש בנ"ד דיש בזה גם משום לפני עור. ושוב כתב כ"ת ני' להתיר דטעם הרמב"ם משום דמחויב לאבד ע"ז ומשמשי' גם בחו"ל רק שאינו מחויב לרדוף אחרי' בחו"ל כמ"ש הרמב"ם (פ"ז מה' ע"ז). ולפי"ז בנ"ד שיש שם צלם ישן אך שנרקב ומתירא שמא יפול אלוה שלהם ע"כ רוצים לסתור הישן ולהעמיד חדש וכיון שעכשיו בין כך וב"כ יש צלם… וכל דבריו תמוהים שטעם הרמב"ם (פ"ט מה' מלכים) אינו משום דמחויב לאבד ע"ז. דהתינח ע"ז אבל צורות לנוי דאין שם ע"ז עלי' כלל מ"ט אסור. אך באמת אין ללמוד איסור מדברי הרמב"ם אלו דדברי הרמב"ם ע"כ בזמן שיד ישראל תקיפה ואז אסור לשכון גוי במקום ישראל אפי' יעבור עליהם דירת עראי אא"כ יקבל עליו שבע מצות. וע"כ כתב הרמב"ם שאין מניחין אותן לעשות דברים אלו. ואם ירצה לעשות ילך הלאה ממקומינו. ואף צורות אין מניחין אותו לעשות. אף שאינו ע"ז. כיון שטעם האיסור כתב הרמב"ם (פ"ט מה' עכו"ם ה"י) שלא יטעו בו הטועים ויחשבו שהוא עכו"ם. [וע"כ נכתב האיסור בתורה בפסוק אלהי כסף]. וכיון שאסור לנו להניח במקומינו עובד ע"ז. כן אסור להניח את זה שנראה שהוא ע"ז.
אך משום לפני עור אסור בנ"ד… לא חשיב מכשול דלאח"ז רק של עכשיו. שהרי עשיית פסל בעצמו הוא לאו בישראל. ואיסור בב"נ אף בלא שהי' כמ"ש הרמב"ם (ה"ט). והעושה לעצמו לוקה שתים. נמצא אם לא ירשהו לא יעבור עוד בלאו דעשי'. משא"כ אם יסלק זה ויעמוד אחר. יהי' מחדש לאו דעשי'. העולה מזה שיש בזה לאו דל"ע וזה פשוט:…
אך חדשות אני מגיד דלפי הנראה יש בזה לאו דלא תעשה פסל בישראל המרשה. והוא לפמ"ש הרמב"ן בדיני דגרמי…וה"נ בזה שודאי יעשו הצלמים כאשר יהי' להם רשות ובלתי נתינת הרשות א"א להם לעשות כי הממשלה לא תניח אותם. חשיב המרשהו כעושה פסל בידים… ולכאורה יש לומר עוד נ"מ דמשום לפני עור יש מקום להקל לפי דברי ד"מ (סי' קנ"א) וש"ך (שם סק"ז) דבזה"ז אין לאסור למכור לגוים מידי דהקרבה כיון שכוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתתפין שם שמים ודבר אחר וב"נ אין מוזהרין על שיתוף. וי"ל דה"ה ב"נ העושה פסל לעצמו שלא לעבוד הפסל לבדו רק לשתף הפסל עם שם שמים אין עובר…אך נראה שגם משום לפני עור איכא. דבשלמא כשמקריב לשם שמים ולשם פסל אינו עובר על ההקרבה אבל מ"מ עובר על עשיית הפסל דסוף סוף הפסל בפני עצמו הוא ע"ז אף שההקרבה לשניהם[8]:
העולה מזה שחלילה להתיר כ"א במקום סכנה ממש וא"א להנצל באופן אחר כגון ע"י ממון וכדומה."
בדבריו מפורש שאף שהבין שדברי הרמב"ם נסובים על ישראל, ציין בבירור שיש איסור גם על גויים ולכן המאפשר להם לעשות פסל עובר בלפני עיוור.
וכן כתב בבנין שלמה:
בנין שלמה על סנהדרין נו, ב ד"ה הנה[9]:
"אמנם כד עיינתי בלשון הרמב"ם במ"ש וכל שאין ב"ד של ישראל ממיתן עליו אין ב"נ נהרג עליו ואע"פ שאינו נהרג אסור בכל. וכתב עוד 'ואין מניחין אותו לקום מצבה ולא ליטע אשרה וכו' דלשון זה משמע מדלא כתב ואסור לו לקום מצבה אלמא דקאי על אנן בני ישראל שידינו תקיפה מוזהרין אנחנו שאין מניחין לו לעשות ומדלא הזכיר הדין של העכו"ם עצמו מוכח להדיא דזה כלול במ"ש ברישא 'וכל שאין ב"ד וכו' ואע"פ שאינו נהרג אסור בכל וקאי גם על עשיה וכמו שמפרש רבא הברייתא ופסק כוותיה דהוא בתרא ולכן כתב אח"כ עוד חידוש שגם אנחנו מוזהרין שאינו מניחין אותו לקום מצבה וכו'"
וכן בקונטרס עשית צורות לר"נ קרליץ ביאר שהחובה המבוארת ברמב"ם הכוללת שלא לעשות צורות לנוי היא חובה על ישראל אף שמתוך דבריו עולה שעשייה לשם עבודה אסורה גם על העכו"ם:
קונטרס עשית צורות לר"נ קרליץ (בסוף ספר 'חוט שני פסח' עמ' רכה-רכו)
"…אך עיין ברמב"ם הלכות מלכים שכתב וז"ל "ואין מניחין אותם [את הבני נח] להקים מצבה, ולא ליטע אשרה, ולא לעשות צורות וכיוצא בהן לנוי" עכ"ל. ולכאורה מבואר דגם הגויים מצוויים על עשיית צורות אף שאינם לשם עבודה זרה וזה דלא כמבואר בתוס' הנ"ל וכבר העיר בזה במנחת חינוך…אמנם כד נעיין בדברי הרמב"ם… ויש לבאר דבאמת אין איסור לבן נח לעשות צורות לנוי, אלא שדין זה נאמר לישראל שאין מניחים אותם שאנו הישראל לא צריכים להניח לגויים לעשות זה, מפני שנראה כמו עבודה זרה…"
שאילת שלמה (ר' שלמה ורטהיימר) כא:
"ולענ"ד ד' הרמב"ם פה פשוטים ויש להם מקור נאמן בגמ' והמשך דברי רמב"ם מורים על זה, והוא שלפני זה כ' הרמב"ם כל ע"ז שב"ד של ישראל ממיתין עלי' ב"נ נהרג עלי' וכל שאין ב"ד ישראל ממיתין עליה אין ב"נ נהרג עלי' ואע"פ שאינו נהרג אסור הוא בכל. והנה דבריו אלה הם בגמ' סנהדרין נ"ו, ב כמ"ש הכ"מ, אבל על מה שהוא הוסיף על לשון הגמ' שאעפ"כ אסור הוא בכל לא העיר הכ"מ מקורו, ולא מצאתי מי שיעורר על זה והוא פלא…"
יד פשוטה לגבי חובת ישראל להכרית מארץ ישראל
הרב רבינוביץ (יד פשוטה מלכים ומלחמות ט, ב) מביא את דברי המאירי לפיהם בני נח מוזהרים על עשיה אך אינם במיתה. ולאחריהם מציע הצעה אחרת[10] לפיה בני נח אכן לא נצטוו בעשיית פסל ומסכה, כעולה מדברי שמות רבה טו, כג, אך אנחנו נצטווינו למנוע מהם מלעשות פסלים בארץ על מנת שלא נבוא לידי חטא:
"שמות רבה טו כג: "דבר אחר 'החדש הזה לכם' (שמות יב ב) הדא הוא דכתיב יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך' משלי ה יז, אמר הקב"ה איני מזהיר גויים על עבודת כוכבים אלא לכם שנאמר 'לא תעשו לכם אלילים' (ויקרא כו א)". תמוה הוא לומר שיש תנא הסובר שאין איסור עבודה זרה לגוי אלא ודאי שתנא זה מדבר בעשייה ולא בעבודה, וכן הפסוק המובא שם בסוף הדרשה מדבר על עשייה. והשווה מכילתא דרבי ישמעאל יתרו מסכתא דבחדש סוף פרשה י (רבינו הביא מדרש זה בספר המצוות ל"ת ד) "דבר אחר 'לא תעשו לכם' (שמות כ, יט) שלא תאמרו הרי אנו עושין לנוי כדרך שאחרים עושין במדינות תלמוד לומר 'לא תעשו לכם'. ושמא יש לדייק כדרך שאחרים גויים עושים במדינות במדינות דווקא אחרים עושים אך במדינתנו אין נותנים להם לעשות. וראה הלכות עבודה זרה (ג, י) שאיסור עשיית צורות לנוי הוא משום חשש שמא יטעו בהן ויעבדון לכן אף אם לבני נח לא נאסר לעשות צורות כישראל הרי שהחשש קיים לכן 'אין מניחין אותם'."
כיצד למדו מפסוקים בנ"ך
כתב הכס"מ שהלימוד אסמכתא:
כסף משנה הלכות מלכים פרק ט הלכה א
"ואף על גב דמייתי סתם כולהו שבע מצות מויצו ה' אלהים וההוא קרא באדם כתיב הא משמע מדברי רבינו דההוא קרא אסמכתא בעלמא ולא שבקינן מימרא דרב יהודה דמשמע מינה דאדם הראשון לא נצטוה על אבר מן החי משום אסמכתא בעלמא והא דלא מני רבינו שנצטוה אדם שלא לאכול בשר משום דמצות נוהגות לדורות קא מני שאינה נוהגת לדורות לא קא מני:"
וכן כתב הכוזרי:
ספר הכוזרי מאמר ג אות עג
"עג. אמר החבר: אבל נאמר אחד משני דברים. יכול שהיה להם סודות נעלמות ממנו בדרך פרוש התורה, היו אצלם בקבלה בהנהגת שלש עשרה מדות, או שיהיה הבאתם לפסוקים על דרך אסמכתא, שהם שמים אותה כסימן לקבלתם, כאשר שמו פסוק: +בראשית ב' ט"ז+ ויצו ה' אלהים על האדם לאמר, סימן לשבע מצות שנצטוו בני נח. ויצו אלו הדינין, ה' ברכת השם, אלהים זו עבודה זרה, על האדם זו שפיכת דמים, לאמר זו גלוי עריות, מכל עץ הגן זה גזל, אכל תאכל זה אבר מן החי. כמה רחוק בין אלו הענינים ובין הפסוק הזה, אך אצל העם קבלה משבע המצות האלה, סומכין אותה בפסוק הזה בסימן שמיקל עליהם זכרם."
מסילה העולה (סנהדרין אות צא—צב)
הוכיח שהלימוד מויצו אינו אלא אסמכתא וממילא אמר שמחלוקת האמוראים היא בסברא או בלימוד מפסוקים אחרים כגון אזהרת יעקב את משפחתו:
"והנה ברור שלפחות חלק מדרשות אלו של ר' יוחנן אינן דרשות גמורות, שהרי למשל הלימוד מ'לאמר' הוא לימוד מדברי קבלה ודברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן, (ב"ק ב) ועוד מאי חזית ללמוד דוקא מ'לאמר' זה ולא מפרשיות רבו מספור בתורה שכתוב בהן 'לאמר'. ובס' הכוזרי לריה"ל מאמר ג' אות ע"ג כתב בפירוש שתליית שבע מצוות בני נח בפסוק זה היא אסמכתא בעלמא וכן הוא בלשון הר"ן שתובא להלן 'דניחא להו למיסמך כולהו ז' מצוות בקרא דויצו' ונראה שר' יוחנן תלה את כל ז' המצוות בפסוק זה כדי לומר שכל שבע המצוות ניתנו כבר לאדם הראשון וזאת בניגוד לדעות אחרות… ונראה ששיטות ר' יהודה וריב"ב נסמכות על פשט הכתוב לאמור: הקב"ה באמת נגלה אל אדם הראשון וציוה אותו רק במצוה אחת, שלא לאכול מעץ הדעת, אולם מעצם ההתגלות והציווי יכול היה אדם להסיק את מציאותו המוחלטת של המצווה "א-לקים אני לא תמירוני"…
לכאורה יש כאן לימוד דין מדברי קבלה. "הואיל הלך – עד דאזיל בתרה ופלח לה" אך יש להבין כנ"ל באות הקודמת שהלימודים מהפסוק 'ויצו' אינם לימודים גמורים אלא בדרך רמז ומקור הדבר שע"ז נאסרה לבני נח הוא כמו שאמרנו לעיל לר' יוחנן מעצם התגלות ה' אלא שכל אחד מן האמוראים מביא רמז המתאים למה שהוא סובר לגבי האיסור הזה האם הוא כולל גם עשיית פסל לע"ז בלי לעבדו או לא. מקור המחלוקת יכול להיות מסברה או מהכתוב לפני מתן תורה כגון האם יש ללמוד מדברי יעקב אבינו "הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם" שעצם עשיית פסל העשוי לע"ז אסור כמו לישראל (ע' הל' ע"ז ג ט) או שמצות יעקב להסירם היתה כדי שלא יבואו לעובדם."
אשד הנחלים
בצורה דומה ביאר בפירוש אשד הנחלים[11] על מדרש רבה דומה. המדרש תיאר שיעקב אבינו הזהיר את בניו על ע"ז מהמילה 'ויצו' וכפי שנאמרה בהושע.
"ויכל יעקב לצות את בניו ויעשו בניו לו כן כאשר צום. הראשון על עבודת כוכבים היך מה דאת אמר 'כי הואיל הלך אחרי צו'."
וביאר אשד הנחלים שזוהי אסמכתא המלמדת את הדבר הברור ממילא שבעצם הציווי חלה החובה להאמין בה':
""אחרי צו" – זהו רק אסמכתא בעלמא. וממילא מוכח כי מי שאינו מאמין בה' לא יועיל לו הצווי, כי הוא הולך אחר ציווי עצמו וזהו הואיל הלך אחרי צווי ועצתו לא אחר צווי ה'."
תפקיד הדינים בבני נח
נחלקו הראשונים אם מצוות דינים כוללת רק ביצוע מעשי של שש המצוות האחרות או גם באופן כללי דינים בין אדם לחבירו:
נחלקו הרמב"ם והרמב"ן בתפקידה של מצוות דינים לבני נח:
לדעת הרמב"ם תפקיד בתי הדין לדון כל מי שעבר על אחת משש המצוות. עוד הוסיף הרמב"ם שכל מי שלא דן עובר על מצוות דינים חייב מיתה:
רמב"ם הלכות מלכים פרק ט הלכה יד
"…ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו, ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם."
בגירסאות המדוייקת יש תוספת משמעותית:[12]
"…ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, כיצד? אחד העובד עבודה זרה או שברך את השם, או ששפך דם, או שבעל אחת משש עריות שלהם, או שגזל אפילו פחות משווה פרוטה, או שאכל כל שהוא מאבר מן החי או בשר מן החי, או שראה אחד שעבר על אחת מאלו ולא דנו והרגו – הרי זה יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו, ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם."
רמב"ן בפרשת וישלח (לד, יג)
חלק עליו בכמה נקודות. ראשית הוא סובר שמצוות דינים היא מצווה כללית לשמור על דיני ממונות והעמדת דיינים היא חלק מדין זה אלא שהיא מצוות עשה ואין נהרגים עליה. עוד הוסיף הרמב"ן שאין על ישראל חובה לאכוף את שבע מצוות בני נח.
"ואין דברים הללו נכונים בעיני…
ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן, כענין הדינין שנצטוו ישראל, ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהן. ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל, ואם לא עשו כן אינן נהרגין, שזו מצות עשה בהם, ולא אמרו (סנהדרין נז א) אלא אזהרה שלהן זו היא מיתתן, ולא תיקרא אזהרה אלא המניעה בלאו, וכן דרך הגמרא בסנהדרין (נט ב):
ובירושלמי אמרו בדינין של נח, הטה דינו נהרג, לקח שחד נהרג. בדיני ישראל, כל דין שאתה יודע שאתה שלם ממנו אי אתה רשאי לברוח ממנו, וכל שאתה יודע שאי אתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו, אבל בדיניהם אף על פי שאתה יודע שאתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו. נראה מכאן שרשאי הגוי לאמר לבעלי הדין איני נזקק לכם, כי תוספת היא בישראל לא תגורו מפני איש (דברים א יז), אל תכניס דבריך מפני איש (סנהדרין ו ב), וכל שכן שלא יהרג כשלא יעשה עצמו קצין שוטר ומושל לשפוט את אדוניו:
ומה יבקש בהן הרב חיוב, וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי עבודה זרה ומגלה עריות ועושים כל תועבות השם היו… אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין:"
חתם סופר – גם הרמב"ם מודה שלא חייבים להרוג על כך וזו רק אפשרות:
שו"ת חתם סופר חלק ו – ליקוטים סימן יד
"והנה מה שתי' לח"מ דלרמב"ם נמי נהי דדינים שהוא הושבת דיינים מ"מ יש בה ג"כ ביטול בקום ועשה דהיינו שלא יעות משפט יפה כתב אבל לא הועיל נהי דדינים כולל השתא ב' דברים א' קום ועשה להושיב דיינים ואל תעשו עול במשפט ונתחייב הריגה על עושה עול מ"מ לא הועיל איך נתחייבו אנשי שכם הריגה על שלא שפטו אדוניהם והלא לא עשו עול אלא שלא הושיבו דיינים לדון את אדוניהם. ונלע"ד דס"ל לרמב"ם נהי דעל ביטול קום ועשה אין ב"נ נהרג בב"ד אבל מ"מ חייב מיתה כמו גוי ששבת חייב מיתה ואינו נהרג עליו בב"ד לרמב"ם וה"נ דינים כולל לא תעשה עול במשפט ונהרג עליו וכולל נמי לדון ולהושיב דיינים וחייב מיתה ואינו נהרג נמצא אנשי שכם היו חייבים מיתה אבל אין מצוה על ב"ד להורגם וכיון שנתחייבו מיתה עכ"פ אין אשם על שמעון ולוי שהרגו מי שנתחייבו מיתה ומ"מ הואיל ולא נתחייבו ב"ד לטפל בהריגתם כעס עליהם יעקב על שהכניסו עצמם לסכנה על מצוה שאינה מוטלת עליהם ונסתלק השגת הרמב"ן מכל וכל.."
רמב"ן בראשית פרק לד פסוק יג (פרשת וישלח)
"ובירושלמי אמרו בדינין של נח, הטה דינו נהרג, לקח שחד נהרג. בדיני ישראל, כל דין שאתה יודע שאתה שלם ממנו אי אתה רשאי לברוח ממנו, וכל שאתה יודע שאי אתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו, אבל בדיניהם אף על פי שאתה יודע שאתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו. נראה מכאן שרשאי הגוי לאמר לבעלי הדין איני נזקק לכם, כי תוספת היא בישראל לא תגורו מפני איש (דברים א יז), אל תכניס דבריך מפני איש (סנהדרין ו ב), וכל שכן שלא יהרג כשלא יעשה עצמו קצין שוטר ומושל לשפוט את אדוניו:"
מאירי (סנהדרין נו, ב)
הצדיק את דעת הרמב"ם והסביר שהעמדת הדיינים אינה עשה אלא חלק מחובת המניעה של העוולות, אך יעקב לא רצה להרוג את אנשי שכם לפנים משורת הדין. אמנם המאירי לא נמנע מלקבל גם את דברי הרמב"ן לפיה מצוות דינין כוללת בתוכה גם הקפדה על הדינין ועל הפשרות:
"חייבים בני נח להושיב דיינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר על הדרך שנצטוו ישראל כדי שיהו להם בתי דינין קבועים לדון בדין שבע מצוות אלו ולהזהיר את עממיהם ומאחר שנצטוו בכך כל שראו באחד ועבר ולא דנוהו כלם נהרגין וזו היא סיבת מה שנתחייבו בני שכם הריגה שהרי לא מטעם עריות היה שהרי פנויה היתה אלא מטעם גזל והוא שאמרו הכזונה יעשה וכו'. וכתבו בה גדולי הרבנים בפירושי התורה: הכזונה – הפקר. כלומר אם עשאה הפקר שלא יתחייב עליה מתורת גזל ונמצא ששכם גזל והם ראו ולא דנוהו וזהו דעת גדולי המחברים וקצת גדולי הדורות ראיתי שחולקים לומר שהושבת דיינין לבני נח אינה אלא עשה ואם אמרו אזהרה שלהם זו היא מיתתם לא אמרו בעשה והריגת אנשי שכם לדעתם שלא כדין היתה והוא שקללם יעקב עליה. ולדעתי הושבת דיינין בכלל דינין הוא והדינין הוא מניעת העול והחמס ואזהרה היא ולא קללם אלא שהיה רוצה לעמוד בדבורו ובבריתם ולעשות עמהם לפנים משורת הדין. וראייה לדברי מה שאמרו למטה בגוי ששבת חייב מיתה שנאמר יום ולילה לא ישבותו והקשה וליחשבה גבי שבע מצות ותירץ כי קא חשיב שב ואל תעשה קום ועשה לא חשיב והקשה והא דינין דקום עשה נינהו ותירץ קום עשה ושב ואל תעשה כלומר מניעת העול וכמו שאמר לא תעשו עול וכל שהוא סיבה לעשייתו נקרא עושהו:
בני נח מצווין על הדינין ועל הפשרות שנאמר לעשות צדקה ומשפט וכבר התבאר שצדקה זו בצוע ומ"מ אין להם דיני קנסות ואין רשאין לדון בהם כלל:"
נחלקו הרמ"א ובנין שלמה האם חובת 'דינים' של גויים היא על פי חוקי ישראל או על פי חוקים משלהם[13].
האם יש חובה על כל אחד לכפות את הדינים של בני נח?
כפי שראינו ברמב"ן ובמאירי אין חובה על ישראל לכפות את הדינים על בני נח. אמנם לכאורה מדברי הרמב"ם עולה שחובה על כל בן נח להרוג את הפושעים. יתירה מכך, בהמשך אותה הלכה עצמה מביא הרמב"ם את דברי חז"ל שבן נח נהרג בלא עדים והתראה:
רמב"ם הלכות מלכים פרק ט הלכה יד
"…ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו, ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם."
בגירסאות המדוייקת יש תוספת משמעותית:
"…ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, כיצד? אחד העובד עבודה זרה או שברך את השם, או ששפך דם, או שבעל אחת משש עריות שלהם, או שגזל אפילו פחות משווה פרוטה, או שאכל כל שהוא מאבר מן החי או בשר מן החי, או שראה אחד שעבר על אחת מאלו ולא דנו והרגו – הרי זה יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו, ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם."
רמב"ם הלכות מלכים פרק י הלכה יא
"חייבין בית דין של ישראל לעשות שופטים לאלו הגרים התושבים, לדון להן על פי המשפטים אלו, כדי שלא ישחת העולם, אם ראו בית דין שיעמידו שופטיהם מהן מעמידין, ואם ראו שיעמידו להן מישראל מעמידין."
לפי זה היה צריך להיות שכל אחד מבני נח, ואולי אף מישראל, צריך לקיים מצוות דינים ולהרוג מי שעובר על אחת משבע מצוות.
אמנם מצאנו בפסוקים שסייגו דברים אלו:
חדושי הר"ן מסכת סנהדרין דף נו עמוד ב
"והקשו עליו דוודאי בן נח שהטה את הדין ועבר על לא תעשו עול במשפט ודאי נהרג אבל בני העיר שישבו להן ולא הושיבו דיינין בכל עיר ועיר ובכל פלך ופלך אין חייבין מית' להרגם בידי' שזו מצות עשה הוא להם. ועוד קשה לי דהא במקום שכם אפשר שהיה שם דיינין אלא שלפי שהיה שכם בן חמור אדון עליהם לא יכלו לשופטו כמו שמצינו בכמה חכמי ישראל שהיו עושים הרע בעיני ה' ולא היו הורגי' אותם ישראל. ומ"מ אפשר לומר לענין הריגת בני שכם שכבר היו חייבין מיתה לפי שהיו עובדי ע"א אלא שלא היה דינם נמסר לבני יעקב שלא היה ספק בידם לעשו' זה המשפט לולי השגח' הש"י שנתן חתתם על יושבי הארץ וז"ש יעק' עכרתם אותי להבאישני ביוש' הארץ:"
גליוני הש"ס מסכת עבודה זרה דף סד עמוד ב
חלק על דברי החכם צבי.
"ששם תוד"ה איזהו כ' י"ל דכל זמן שלא דנוהו ב"ד אינו חייב מיתה כו', נ"ב ע' שו"ת ח"צ סי' פ"ד מש"ש תוך דבריו וז"ל וכיון שכן ב"נ שראה את חבירו עובר על אחת מז' מצוות שנהרג עליהם מותר לו להורגו שהרי הוא עד הוא הדיין כו' עכ"ל וכמדומה דבמחכת"ה אישתמיטתי' תוס' דכאן ואילו הי' מקום לדברי הח"צ אלה א"כ בהצטרף דברי הירושלמי קידושין פ"א ה"א דב"נ נהרג מפי עצמו יומצא חידוש דב"נ שעבר אחת מז' מצוות אפי' בינו לבין עצמו מותר ומחויב ג"כ מעתה להרוג את עצמו דנימא ג"כ הוא העד הוא הדיין דמ"ש הח"צ מותר פשוט דלאו דוקא מותר רק דמחויב להרגו מטעם דינים:"
חזון אי"ש חושן משפט ליקוטים סימן ב סעיף ב
"ונראה דגם לענין בני נח שאמרו סנהדרין נ"ז ב' דנהרג בעד אחד ובדין אחד נראה שצריך שיהיה בדיין מדות הדיינים ושיהיה בקי בדיני בני נח ושיהיה שומר כל דיני בני נח וקרוב הדבר שאין עד נעשה דין ולא אמרינן בזה "לא תהא שמיעה גדולה מראיה"… ואפשר שאם יש לבני העיר דיין קבוע אין אחר רשאי לדון, ובזה ניחא שלא יהא כל אחד הולך והורג את חבירו, ויאמר שהרגו בדין מפני שראהו עובר על ז' מצוות."
נצי"ב (בראשית שאילתא ב' אות ג)
חידש שאצל בני נח לא נאמר דין 'עביד איניש דינא לנפשיה'[14]. אמנם דבריו נאמרו ביישוב דעת הרמב"ן ולא הרמב"ם.
"ועדיין ק' גם לשיטת הרמב"ן ופרש"י אי הכי דב"נ נהרג על מאנס ומפתהוכל עולה למ"ל כתב רחמנא בב"נ איסור גזילה הרי הוא בכלל עול. יש לנו לומר דכולם נצטוו שלא יעשו בשש מצוות שלהן בלתי דיינין. שאין הרואה אחד שהורג וכדומה רשאי להרגו עד עמדו לפני שופטים. וכן אסור לגזול אפילו שלו מיד חבירו בלא דעת שופטים, ואם כן יש בה קום ועשה להושיב דיינים ושב ואל תעשה שלא להרוג המחוייב מיתה ולגזול את שלו בלתי דעתם. והוא טעם נכון דאסור גם לנו לגזול מיד חבירו בלא בית דין דאף על גב דאנן קיימא לן "עביד אינש דינא לנפשיה" דניתנה תורה ונתחדשה הלכה כמו היתר דשחיטה לענין איסור אבר מן החי אף על גב שמפרכסת, ובבני נח לא נתבאר היתר זה. הכי נמי למדנו מקרא דעביד אינש דינא לנפשיה, כמו שכתבנו באות א' מדכתב רחמנא בדיני נפשות ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט הא בדיני ממונות שרי מכל מקום בלא דינא דבי דינא באיסורא דבני נח קאי דמצוה למיזל לבי דינא."
יד פשוטה (ט, יד)
ביאר שהחיוב הוא דווקא על הדיינים, ולפ"ז מסביר שגם בשכם הרגו רק את הדיינים:
"יש שפירשו בדברי רבינו שהוא מחייב כל בן נח, גם מי שאינו לא דיין ולא ושופט אם לא הרג בעל עבירה, ומתוך כך העמיסו קושיות רבות. ולא היא! והראיה שרבינו מסיק מכך לעניין שכם.[15] נלפע"ד שרבינו דייק בלשונו וכתב מונח שאינו מופיע בתורה "כל בעלי שכם" הלא דבר הוא! ברם, הרואה יראה שביטוי זה מופיע גם ביהושע כד, יא 'בעלי יריחו' ושם פירש הרד"ק "גדולי העיר" והרלב"ג כתב: "בעלי יריחו והם מלכי האמורי והפרזי והכנעני והחתי והגרגשי החוי והיבוסי וזה מה שיורה שכל אחד מהמלכים ההם היה לו חלק מה ביריחו כמו שזכרו רז"ל". זוהי משמעות הביטוי 'בעלי שכם' גם בספר שופטים פרק ט. מעתה דברי רבינו מוסבים על 'בעלי שכם' שהם זקני העיר ושופטיה דווקא והם היה בידם למחות ולהעניש על חטיפת דינה והם ראו וידעו ולא דנוהו…"
משך חכמה דברים פרק כב פסוק כב (פרשת כי תצא)
"ובערת הרע מישראל. בכולהו כתיב "מקרבך", דבמלת "מקרבך" לא נתמעט גר תושב, דכתיב ביה (לקמן כג, יז) "בקרבך ישב". ובאמת אין בית דין מצווים להרוג העו"ג החוטא כמו שמצווים בישראל, כמו שחשב רמב"ם למצות עשה. וכן כתב רבינו בהלכות מלכים (פרק י הלכה יא): חייבים בית דין לעשות שופטים לאלו הגרים התושבים (לדין להם על פי המשפטים האלו (פרקים ט – י), כדי שלא ישחת העולם. אם ראו בית דין שיעמידו שופטיהם) מהם – מעמידים (עכ"ל). הרי דבשופטים גויים סגי. ונערה מאורסה (להלן פסוק כד) ליכא בגוי, וכן כולהו כמו בן סורר ומורה (לעיל כא, כא) וכיוצא בזה. לכן כתיב "ובערת הרע מקרבך". אבל בעולת בעל איכא גם בגוי, ובבן נח שבא על אשת חבירו חייב מיתה, וסלקא דעתך אמינא שגם על גויים – היינו גרי תושב – מצווים בית דין להמיתו, לכן כתיב "ובערת הרע מישראל", אבל בגר תושב אין אנו מצווים, רק מפני השחתת העולם מעמידים להם בית דין שופטים אפילו מהם. וכן ברוצח בשופטים (לעיל יט, יג) כתיב "ובערת דם הנקי מישראל וטוב לך", הא בן נח שהרג חבירו אין מצווים בית דין להרגו, אעפ"י שבן מיתה הוא."
קבלה באלוה
כתבו במפורש כמה אחרונים שבן נח נאסר בקבלת הפסל באלוה.
ט"ז יורה דעה סימן קמח ס"ק ג
"ומו"ח ז"ל הקשה למה פרש"י דבמודה לאליל עובר על לא ישמע ואמאי לא אסור משום לפני עור ותירץ דבמודה ליכא לפני עור דה"ל כמו גיפוף ונישוק דאין העובד כוכבים מוזהר עליו כיון שגם הישראל אינו חייב מיתה עליו ותמהתי כאן דודאי ישראל חייב מיתה במודה לעבודת כוכבים כדאי' פרק ארבע מיתות (דף ס') מתניתין באומר אלי אתה כו' ובהדיא אמרינן כל המודה בעבודת כוכבים ככופר בכל התורה"
ומשמעות דבריו שהגוי חייב מיתה.
נקודות הכסף סימן קמח סעיף א
כתב שדין זה נכון דווקא במי שבמפורש מקבל את ההאליל כאלוה ולא במי שמודה לו:
"א] [ט"ז ס"ק ג] ותמהתי (כן) דודאי ישראל חייב מיתה במודה לעבודה זרה כדאיתא פרק ארבע מיתות כו'. לא קשה מידי, דאלי אתה שאני שמקבלו באלוה:"
וכן עולה מתשובת בן הנודע ביהודה:
שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא – יורה דעה סימן קמח
"ואני יגעתי ולא מצאתי דבר זה לא בשני תלמודין בבלי וירושלמי ולא בשום אחד מגדולי הראשונים ואילו היה זה אמת הו"ל להרמב"ם להביא בהל' מלכים לפסק הלכה שאין הנכרי מצווה על ע"ז בשיתוף ולמה זה השמיט דין זה גם הוא מוכח דאין חילוק בעובד ע"ז בין ישראל לנכרי דהא ברייתא מפורשת היא במסכת סנהדרין נ"ו ע"ב והתניא בע"ז כל שב"ד של ישראל ממיתין עליהן ב"נ מוזהר עליהן…אבל באמת לא כן הוא וכוונת התוס' ורמ"א הוא דמה שמשתף שם שמים ודבר אחר בשבועה אין זה עובד ע"ז ממש רק שמשתף שם שמים ודבר אחר ואינו קורא בשם אלהים ואינו אומר אלי אתה רק שמזכירו בשבועתו עם ש"ש בדרך כבוד, בזה מצינו איסור לישראל דכתיב ובשמו תשבע והוא אזהרה לישראל שלא ישבע אלא בשמו ב"ה ולא ישתף ש"ש ודבר אחר כמ"ש הרמב"ם בפי"א מהל' שבועות הל' ב' והנכרים אינן מוזהרים על זה השיתוף. אבל בשעובד ע"ז בשיתוף אינו חילוק בין ישראל לנכרי"
מנחת חינוך פרשת אם כסף מצוה פו אות ט
"ונראה מדבריו דא"ע על לפ"ע דאזיל ומודה לא חששו שיהי' בדרך שב"נ מוזהר כגון אלי אתה אלא בדרך שאינו חייב רק דנוהג כבוד והוי כמגדף כו' או נודר ומקיים כו' אבל אם בדרך איסור לב"נ צע"ק לשון הש"ס דגם בהרווחה עובר על לפ"ע."
מצוות השם עמ' שיח
"ואם כן לפי זה אין בית דין של ישראל ממיתין על המודה בע"ז כל שלא קיבל עליו לומר אלי אתה, וממילא גם אין ב"נ מוזהר על זה והיינו לענין שבן נח אינו נהרג עליה כל זמן שלא עבד עבודה זרה ולא קיבל עליו באלוה, ומ"מ בודאי שגם ב"נ אסור לו להעלות על דעתו שיש אלוה אחר זולת ד' שזהו מביא לידי ע"ז."
והמשיך לדון האם יש בדבר דין מגדף:
"ואכתי צ"ע בזה לפי מה שכתב הרמב"ם שכל המודה בעבודה זרה הרי זה מגדף, ובבן נח קי"ל רמגדף חייב אפילו בירך בכינוי כמש"ב הרמב"ס פ"מ מהל' מלכים ה"ג ולא בעינן שם בשם רק בישראל אם כן י"ל בבן נח כל שמודה בעכו"ם שיתחייב הריגה מטעם מברך את השם וצ"ע"
שבע מצוות השם ג, כד
הוסיף וחידש שהמתפלל לעבודה זרה הרי הוא כאומר אלי אתה לכל הדעות:
"המתפלל לע"ז אפילו שלא בפניו או העומד לפני ע"ז ומתפלל אליה הרי זה מעבודתה כמו שנאמר "ושאריתו לאל עשה לפסלו יסגד לו וישתחו ויתפלל אליו ויאמר הצילני כי אלי אתה" וחייב מיתה אבל המשבחה ומפארה בדברים ומודה לה על טובותיו ושמחתו או מקונן לפניה על צרותיו ולא קיבל מרותה בפירוש בפיו אע"פ שרבר זה אסור, אין חייב עליו מיתה אבל המקבל מרותה תוך כדי דברי שבח אלו ואומר 'אלי אתה' וכל דיבור דומה המבטא אלהותו של ע"ז זה עליו חייב"
ובהערה שם הוכיח שתפילה היא כקבלת אלהות מדברי המאירי:
בית הבחירה למאירי מסכת סנהדרין דף סא עמוד ב
"העובד ע"ז מאהבה או מיראה אלא שאינו מקבלה באלוה כלל אפילו לאדם הנעבד כגון המן שעשה עצמו ע"ז ואפילו אין לבו לשמים פטור ממיתה אלא שיש בו איסור ודבר זה גדולי המחברים פירשוה מאהבה מתוך חשק הצורה לרוב נויה ויפיה ומיראה שמא תריע לו וביראה מיהא אין דבריהם נראין שכל שעובד מיראת עונש הרעה ועובד לו לשנות עליו תפקידו אפילו עבד כוכב על דרך זה קבלת אלוה הוא שאם הכוכב יורה עליו לרעה ומתפלל לו אין לך קבלת אלוה יותר מזה ואפילו יודה בסיבה אחרת למעלה הימנה."
ודן שם בהערה מהי תפילה הנחשבת קבלת מרות:
"וכ"כ המאירי, סנהדרין מא ד"ה העובד, 'מתפלל אין לך קבלת אלוה יותר מזה' וכ"כ בצפנת פענח (תנינא הל' ע"ז פ"ג ה"ג) ע"פ הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה "אם יתפלל או דרש לכוכב צדק בתפלת מאדים אינו חייב מיתה" דמוכח מדבריו דחייב בתפלה לע"ז.
ונראה מדברי הרמב"ם דלכל ע"ז יש תפלה מיוחדת לה, ואם התפלל תפלה המיוחדת של ע"ז אחר אינו חייב, ונראה מדברי הרמב"ם, דלכל ע"ז אחר אינו חייב, ונראה הטעם מפני שאין בתפלה קבלת זו מרות של הע"ז שלפניו ולכן אינו חייב, דכל עיקרה של ע"ז זו שמתפלל אליה כי מקבלה לאלהות. וכ"כ בפי' המשנה ע"ז פ"ד משנה ז.
אבל צ"ע בפי' המשנה ע"ז רפ"ג "מקטרים לאותו הצלם ומתפללים לו ומגדלין אותו" משמע שגם מה שמפארים ומשבחים אותן בדברים הוא ע"ז עצמה, וכן נראה ממה שכ' בהל' ע"ז פ"ט ה"ה "ומקרבין ומקלסין לאלהיהם". הגם שאפשר בכל מקום לדחוק דכוונתו דרק זה מאביזרייהו של הע"ז ולא עצם עבודתה, לא נראה דנקיט הרמב"ם דברים הטפלים.
ולכן נראה לומר דהמשבחה ומפארה שפטור היינו כאשר משבח ומפאר ומקלס לה מעשיה או צורתה ועושה לה כבוד, דאין זה עיקר עבודתה. אבל המשבחה ומפארה לומר שיש בו יכולת ושררה, הרי זה כמו תפילה לפניה וקבלת מרותה."
לעומת זאת:
דברות משה על ע"ז ב, א
"ולכן אולי יש לומר מזה דבר חדש: דרש"י ור"ן סברי דעכו"ם אינו מוזהר אלא על מעשה שהוא על הקרבה והשתחואה וכדומה, אבל לא על אמונה ולא יתחייב אם אמר 'אלי אתה' או קבלו באלוה אף שישראל חייב גם על זה מיתה. (סנהדרין דף ס' ע"ב) ומסתבר שתלוי זה בדין אם מצוין בני נח על השיתוף, דלתוס' שם דף ס"ג ע"ב ד"ה אסור שאין מצוין על השתוף מסתבר דעל אמונה אין מצוין אלא על מעשה ולכן שייך לומר דעל שתוף אין חייבין משום דאין מיוחד המעשה לעבודה זרה דוקא אבל להסוברים ב דגם על שתוף חייבין אפשר שגם על אמונה חייבין דגם הוא יודה שאין נחשב מעשה כשהוא גם לה' אבל באמונה ודאי הוא חסרון"
איסור כישוף
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נו עמוד ב
"רבי שמעון אומר: אף על הכישוף. רבי יוסי אומר: כל האמור בפרשת כישוף – בן נח מוזהר עליו. לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחבר חבר ושאל אוב וידעני ודורש אל המתים וגו' ובגלל התועבת האלה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך, ולא ענש אלא אם כן הזהיר."
איסור אל תפנו ושבועה בשם ע"ז
מנחת חינוך פרשת אם כסף מצוה פו אות א
"ולאו הזה אף על פי שאין בו (מלקות) [מיתה] או לשיטת הראב"ד דאפילו מלקות אין בו מכל מקום על כל פנים הוי ליה אבזרא דע"ז ויהרג ואל יעבור על לאו זה עיין שו"ע יו"ד סי' קנ"ז ולקמן מצות קד"ה הארכתי בזה בעז"ה. והנה לא כתב הרב המחבר דנוהג בכל באי עולם דבאמת אין ב"נ מוזהר ע"ז דמבואר בר"מ דכל שאין בית דין של ישראל ממיתין אין ב"נ מוזהר והר"מ פ"ט מהלכות מלכים כ' זה דכל שאין ב"ד של ישראל ממיתין אין ב"נ מוזהר וכתב שאינו נהרג אבל אסור להקים מצבה ולנטוע אשרה א"כ אפשר דזה ג"כ אסור לב"נ אך כיון דאינו מפורש ד"ז לא נוכל לומר מעצמינו נגד הברייתא הנ"ל. וגם דברי הר"מ אין אנו יודעין מנין לו זה ובודאי מצא כן באיזה מקום אבל להוסיף עליו מנין לנו."
עשיית צורות לנוי
כתב הרמב"ם שאין מניחין בני נח לעשות אף צורות לנוי.
רמב"ם הלכות מלכים פרק ט הלכה ב
"בן נח שעבד ע"ז הרי זה חייב, והוא שיעבוד כדרכה, וכל ע"ז שבית דין של ישראל ממיתין עליה בן נח נהרג עליה, וכל שאין בית דין של ישראל ממיתין עליה אין בן נח נהרג עליה, ואף על פי שאינו נהרג אסור בכל, ואין מניחין אותו להקים מצבה, ולא ליטע אשרה, ולא לעשות צורות וכיוצא בהן לנוי."
וכן כתב המאירי שבני נח אסורים בעשיית צורות לנוי:
בית הבחירה למאירי מסכת סנהדרין דף נו עמוד ב
"בן נח אינו נהרג על ענין ע"ז אלא על הצד שישראל נהרג עליה כגון שעבדה כדרכה ר"ל שעבודתה בכך או באחת מארבע עבודות אף על פי שאין עבודתה בכך על הדרך שיתבאר בפרק זה אבל שלא כדרכה ושלא בארבע עבודות כגון גפוף ונשוק וכיוצא באלו ואין דרך עבודתה בכך פטור אבל אסור בכל מיני עבודה כישראל וכן אסור בהקמת מצבה ונטיעת אשרה ועשיית צורות אפילו לנוי ואין צריך לומר לעבודה אלא שאם עשה הואיל ולא עבדה פטור שהרי ישראל אינו נהרג בעשייה אלא שלוקה ואין מלקות אצל בני נח ולא נאמר אזהרה שלהן זו היא מיתתן אלא במה שהוזהרו הם ולא באזהרה שלנו. וי"מ אזהרה שלהן זו היא מיתתן כלומר כל מקום שהתנא שונה בני נח מוזהרין פירושו על חיוב מיתה שאינה מדקדק עליהן בלשון אזהרה:"
ספר החינוך (מצוה לט)
נקט באופן כללי שאיסור זה בנוהג בזכרים ובנקבות ולא כדרכו לכתוב במצוות כאלו שנוהגת 'לכל באי עולם'.
"שלא לעשות צורות אפילו לנוי… שלא לעשות צורת אדם משום דבר, הן ממתכות הן מעץ ואבן וזולתם, ואפילו לנוי ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות."
במנחת חינוך (מצוה לט אות א)
ציין שהתוס' חולקים על הרמב"ם, והקשה על בעל החינוך שלא ציין כדברי הרמב"ם שהאיסור לכל באי עולם:
"ובתוס' שם הקשו הא אמירה לעכו"ם שבות אפילו כמו חוסם פי פרה ע"ש מה שתירצו דבמקום מצוה שרי והרא"ש בע"ז כתב שקנאן מהנכרי עשוי'. ונראה דגם דעת הר"מ כן ולא כהתוס' דאפי' אם נימא דסובר ג"כ דשבות שרי במקום מצוה והדברים ארוכים מ"מ הר"מ כתב בה' מלכים פ"ט דגם ב"נ אסור לעשות צורות לנוי רק שאינו נהרג ע"ש בה"ב א"כ בודאי אסור לישראל לצוות לעכו"ם לעשות כי עובר על ל"ע ל"ת מכשול כמבואר גבי ר' חידקי עכצ"ל שקנה כך עשוי כמ"ש הרא"ש וע"ש שהכ"מ לא הראה מוצא הדין מנין לו להר"מ דב"נ אסור לעשות צורות. עכ"פ מדברי התוס' כאן מבואר דלא ס"ל כהר"מ בזה וב"נ מותר לעשות צורות רק הישראל אסור לצוות לו משום שבות ובמקום מצוה מותר…
וכל אישי ישראל מצווים על לאו זה חוץ מחש"ו. וכ"נ דעת הר"מ פ"ט מה' מלכים דאסור לעשות צורות אך אינו נהרג ע"ז וכבר כתבתי דהתוס' לא ס"ל כן דכתבו דהוא רק איסור שבות. ותימה על הרהמ"ח שדרכו עפ"י רוב למשוך אחר הר"מ אמאי לא הביא כאן דכל באי עולם מצווים ע"ז."
אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן נה
"ומטעם זה ניחא מה שבפ"ט ממלכים ה"ב סובר הרמב"ם דגם בני נח מצוים שלא לעשות צורות וכיוצא בהן לנוי שתמוה טובא מנא לו דבר כזה, ובמנ"ח הקשה דלא הראה הכ"מ מוצא הדין מנין לו להר"מ דבן נח אסור לעשות צורות לנוי, אבל הוא משום דכיון דכתב כאן דהוא מאיסורי ע"ז דלכן כמו שאסור בן נח אף בלאוין דע"ז אסור נמי בעשיית צורות לנוי באותן האסורות לישראל. וזהו מה שמשמע להראב"ד והר"ן מהרמב"ם שאוסר בצורת אדם ושאר צורות האסורות אף להשהותן, ואינו מענין חשדא אלא איסור גמור להמסקנא שנדחה תירוץ דאחרים עשו לו."
קרית מלך הלכות מלכים פרק ט הלכה ב
"[ב] ואין מניחין אותו להקים מצבה, עי' שמות רבה פט"ו סי' כ"ג איני מזהיר עכו"ם על ע"ז אלא לכם שנאמר לא תעשו לכם אלילים ונ' דר"ל על ע"ז לנוי ומצבה דכתיב לכם בהאי קרא אין גוי מוזהר."
שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן קכח
"מ"מ לא ידעתי שום היתר אך נ"ל דבקל יכול להשתדל בבוא יומו לעשות צור' כנ"ל יניחנו סומא בעין א' ויגמרו א' משארי תלמידים אינם נימולי' העומדי' שם אם כה יעשה ויתפרנס בהיתר ולא באיסור יהי' ה' עמו ועמנו אל הכ"ד"
קונטרס עשית צורות לר"נ קרליץ (בסוף ספר 'חוט שני פסח' עמ' רכה-רכו)
ביאר שהחובה המבוארת ברמב"ם הכוללת שלא לעשות צורות לנוי היא חובה על ישראל אף שמתוך דבריו עולה שעשייה לשם עבודה אסורה גם על העכו"ם:
"ומסתברא דיסוד איסור עשיית צורות אין הוא עבודה זרה בעצמו אלא איסור כדי שלא יבואו לטעות בעבודה זרה ועל כן אין איסור זה אביזריהו דע"ז ואין בזה דין יהרג ולא יעבור. ולפי"ז י"ל דאם גוי עושה צורות אלו שלא לשם עבודה זרה אין הוא מצווה בזה דאיסור זה נאמר רק לישראל. וכן מוכח ממה שהקשו התוס' אהא דמשני על רבן גמליאל שעשה צורות לבנה ומשני דאחרים גויים עשו לו והקשו התוס' והרי אמירה לעכו"ם שבות גם בשאר איסורים ותירצו דמצוה שאני עיי"ש ואי נימא דגם הגוי מצווה על עשיית צורות אלו אף שעושן שלא לשם עבודה זרה היו התוס' צריכים להקשות שהרי הוא מכשילם ולא רק משום אמירה לעכו"ם ודו"ק
…אך עיין ברמב"ם הלכות מלכים שכתב וז"ל "ואין מניחין אותם [את הבני נח] להקים מצבה, ולא ליטע אשרה, ולא לעשות צורות וכיוצא בהן לנוי" עכ"ל. ולכאורה מבואר דגם הגויים מצוויים על עשיית צורות אף שאינם לשם עבודה זרה וזה דלא כמבואר בתוס' הנ"ל וכבר העיר בזה במנחת חינוך…אמנם כד נעיין בדברי הרמב"ם… ויש לבאר דבאמת אין איסור לבן נח לעשות צורות לנוי, אלא שדין זה נאמר לישראל שאין מניחים אותם שאנו הישראל לא צריכים להניח לגויים לעשות זה, מפני שנראה כמו עבודה זרה…"
מצוות השם עמ' שכג (סי' ו)
אין עליהם איסור אלא עלינו.
"אמנם מש"כ הרמב"ם שאין מניחים אותו לעשות צורות אפילו לנוי י"ל דהוא מדרבנן, והאזהרה הוא על בית דין שלא יניחו לב"נ לעשות צלמים שמא יבוא לעבדם וירחיקוה מלעשות צורות מלעשות צורות אפילו לנוי מהאי טעמא אבל הב"נ עצמו אינו מוזהר על זה מן התורה ועי' מנ"ח סוף המצוה אוח כ"ז שלא נחית לזה ול"נ כמו שכתבנו בעזהשי"ת"
יד פשוטה מלכים ט, ב
"ושמא יש לדייק: 'כדרך שאחרים (גויים) עושים במדינות' – במדינות דווקא אחרים עושים אך במדינתנו אין נותנים להם לעשות. וראה הלכות עבודה זרה ג י שאיסור עשיית צורות לנוי הוא משום חשש שמא יטעו בהן ויעבדון לכן אף אם לבני נח לא נאסר לעשות צורות כישראל הרי שהחשש קיים לכן אין מניחין אותם.
כתב המאירי (סנהדרין נו ב ר"א סופר עמ' 224) וכן חקות הגוים כגון קוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים אף על פי שהם חקות הגוים ונמשכים הם לעיקרי עבודה זרה מותרים הם בכולם ואף על פי שנאמר בהם בגלל התועבות ההם ה' מוריש אותם' ואם כן למה נענשו אחר שלא הוזהרו לא אמרה אלא שהם סולם ומבוא לעניני עבודות זרות שעליהן נענשו."
ראב"ד ע"ז מג, ב
בפירוש אומר שגויים לא נאסרו בעשייה.
"אלא – גר' שני – פי' גויים עשו לו דלא מפקדי אעשייה"
הרב שרקי – ברית שלום ג, כה
"עשיית פסל בצורת אדם שלם אפילו לנוי אסורה לבני ישראל."
ובהערה:
"שמות כ, ד וספר החינוך מצווה לט. ולדעת הרמב"ם בהל' מלכים ט, באיסור זה מחייב את בני נוח מן הדין אך עיין בשו"ת חת"ס יו"ד קכח שהתיר ועיין בשמות רבה פרשה טו, כג ובחמדת ישראל נר מצוה קונטרס על שבע מצוות סוף אות ה' ובקרית מלך על מלכים ט, ב."
אין מורידין ואין מעלין
רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ד הלכה יא
"אבל הגוים שאין בינינו ובינם מלחמה ורועי בהמה דקה מישראל וכיוצא בהן אין מסבבים להן המיתה ואסור להצילן אם נטו למות, כגון שראה אחד מהן שנפל לים אינו מעלהו, שנאמר +ויקרא י"ט ט"ז+ לא תעמוד על דם רעך, ואין זה רעך."
תוספות מסכת עבודה זרה דף סד עמוד ב ד"ה איזהו גר
"איזהו גר תושב כו' – במסקנא קאמר דהיינו להחיותו וא"ת והלא מיד שעבר שבע מצות חייב מיתה דאזהרת בני נח היא מיתתן בלא עדים והתראה י"ל דכל זמן שלא דנוהו בית דין אינו חייב מיתה תדע דהא אמרינן העובדי כוכבים לא מעלין ולא מורידין."
ר' יוסף זונדל הוטנער (וילנא תרל"א) מופיע במהדורת הרמב"ן של מכון ירושלים של בראשית לד, יג:
"ומש"כ דבלא"ה היו חייבין מיתה דעשו כל תועבת הגוים, אז הנה לענ"ד י"ל בפשוט דכ"כ התוס' בע"ז כו ב ד"ה ולא כו' דאפי' עוברין על שבע מצות ב"נ לא היו מורידין דרבי קרא והיו לך למס ועבדוך, אבל מ"מ זה אינו אלא כשלא נתחייבו המיתה להם אבל היכא שנתחייבו במיתה להם איכא למ"ד דאפילו בישראל שהרג בשוגג היה מצוה ביד גואל הדם להורגו כשיצא חוץ ממקלטו ובכל חיוב מיתה שייך שנתחייב לו כדאמרינן בסנהדרין ט ב גבי ע"ז מיתה לזה ותשלומין לזה אלמא דחשוב החיוב לו וא"כ בכאן שנתחייבו המיתה להם בזה היו מצווין להורגם והנה קיי"ל בסנהדרין עא ב דב"נ שהכה חבירו ונתגייר בזמן הבית היה פטור דאי עבד השתא לאו בר קטלא וכ"ש לענין גזילה אפילו לישראל דאם היה מתגייר."
תוספות מסכת עבודה זרה דף כו עמוד ב ד"ה ולא מורידין
"ולא מורידין – וא"ת הא אמרינן במסכת סופרים [פט"ו] כשר שבכנענים הרוג וי"ל דבירושלמי דקדושין מפרש דהיינו בשעת מלחמה ומביא ראיה מויקח שש מאות רכב בחור ומהיכן היו מהירא את דבר ה' ואף על פי שסתם כנענים עובדי כוכבים ומזלות הם ועוברין על שבע מצות מכל מקום אין מורידין דרבינהו בקרא להתירא דכתי' והיה לך למס ועבדוך (דברים כ)."
תוספות מסכת עבודה זרה דף סד עמוד ב ד"ה איזהו גר
"איזהו גר תושב כו' – במסקנא קאמר דהיינו להחיותו וא"ת והלא מיד שעבר שבע מצות חייב מיתה דאזהרת בני נח היא מיתתן בלא עדים והתראה י"ל דכל זמן שלא דנוהו בית דין אינו חייב מיתה תדע דהא אמרינן העובדי כוכבים לא מעלין ולא מורידין."
בית יוסף יורה דעה סימן קנח
"ומ"ש רבינו ומכל מקום אין מורידין אותן לבור בידים. שם בברייתא ומשמע מדברי התוספות (שם: ד"ה ולא) דלאו למימרא שאסור להורידם אלא היינו לומר שאינו מצוה להורידם אף על פי שהם עוברים על ז' מצות ומיהו היכא דמקיימין ז' מצות משמע דאסור להורידם. והא דאמרינן במסכת סופרים (בפט"ו ה"י) כשר שבגוים הרוג היינו בשעת מלחמה וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות רוצח (הי"א):"
נקודות הכסף סימן קנח סעיף א
"סעיף א
א] [ט"ז ס"ק א] [עוד הביא ב"י כו']. השיג על הב"י. ולא קשה מידי, דהא מבואר בב"י דהיינו דוקא כשאין מקיימים שבע מצות בני נח, והכי מוכח בתוספות בפרק ארבע מיתות להדיא דהיכא דאין מקיימים שבע מצות בני נח חייבים מיתה, והא דאסור להורידן היינו כשמקיימין. וממה שכתבו התוספות בפרק קמא דעבודה זרה אין ראיה, דהתם אטו מי ידע אנטונינוס מי שאינו מקיים השבע מצות בני נח, אבל מי שהוא מין או מסור ידע שפיר. ועוד דכשתירצו התוספות [שם] שהיה בורר המינים והמסורות, אלמא דמינים ומסורות שבהן מותר להרגן, וודאי כל שאינן מקיימים שבע מצות בני נח למינים ומסורות דמיין:"
הגהות אשרי מסכת עבודה זרה פרק ה סימן ה
"ובן נח אף על פי שהיה עובר על שבע מצות ואזהרתו זו היא מיתתו וא"צ עדה ועדים והתראה מ"מ כל זמן שלא דנוהו ב"ד אין חייבין מיתה ואסור להרגו ואם קבל עליו לקיים שבע מצות בפני ג' חייב להחיותו. מהרי"ח ע"כ:"
העמק דבר בראשית פרק ט פסוק ו (פרשת נח)
"(ו) באדם. ת"א על מימר דיניא ובסהדין, והא דאי' בסנהדרין פ"ז [נ"ז ב'] דגוי נהרג ע"י עד אחד ובדיין אחד, היינו דוקא אם מוחזקין בכשרות, דבישראל לא מהני ובדיני אוה"ע מהני, אבל סתם בני אדם אין נאמנות לעד אחד ודיין אחד שלא יטה דינו:"
עמוד הימיני טז ו-ז
"ז. עפי"ז מובן למה אמרו בעובדי ע"ז אין מורידים שהרי כל עובדי ע"ז לאחר שנשתכח שם הנכבד מפי כל היקום מאז, הרי הם כאנוסים שמעשי אבותיהם בידיהם, וע"כ אין לאבדם. אכן כשכבשם ישראל וזכה בהם מדין כיבוש מלחמה חיוב זה שיקיים הז' מצוות הוא מוטל על הישראל שהוא אדוניו, וכשם שיכול לכפו לעבודתו ה"ה שיכול לכופו לחיוב המצוות המוטלות עליו. ומ"ש הרמב"ם שצוה מ"ר לכוף כל באי עולם על שמירת ז' המצוות חוזר על מה שסיים לפני זה (ה"ט) "אם ישנו תחת ידינו", היינו שעל ישראל מוטלת החובה להכניס את אלה מבאי עולם שהם תחת ידם בחיוב ז' המצוות מצד ציווי הבורא. וחיוב זה שיקיימו אלה הנכנעים לישראל המצוות הוא באמת לא רק חיוב שלא יעברו על המצוות, אלא שיקיימו בתור ציווי של מ"ר מפי הגבורה, וע"כ כתב בזה שזה שמקבלם הרי הוא ג"ת. ואם לאו יהרג. וזהו פרט מדיני העבדות ולא מצד שעובר על א' מז' המצות, שלזה היה דרוש שיעבור ע"י מעשה באחת מהמצות, ולא היה מקום לחייב רק עבור שאינו מקבלם ע"ע, מכש"כ עבור זה שאינו מקבלם מצד מצות השי"ת. ומיושב לשון הרמב"ם שנקט "אם ישנו תחת ידינו" כי רק עובדא זאת שישנו תחת ידינו היא המטילה עלינו חובה זו והיא המחייבתו לב"נ לקבל המצוות דוקא בתור ציווי אלקי ואם לא יהרג. ואין הריגתו אז מצד עבירתו על המצוה אלא משום שהוא מתנאי הכניעה של המלחמה, שאין לקבל הכניעה מהם אלא ע"מ כן וכמו שכ' הרמב"ם בפי' וכנ"ל. וזוהי גם כונתו במ"ש בה' ע"ז שהבאנו לעיל שאסור לאבדם מפני שאינו עושה עמנו מלחמה, שכונת הדברים שאם עושה אתנו מלחמה הרי זה מתנאי הכניעה וע"כ היו ממיתים אותו. משא"כ להמית עבור העבירה עצמה זה אסור, שהרי הם אנוסים בזה".
[1] בבראשית פרק ב פסוק טז:
"ויצו יקוק אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל"
[2] וכן כתב רש"י:
"למעוטי גיפוף ונישוק – אבל עשה אתרבי מויצו אף על גב דבית דין של ישראל אין ממיתין."
[3] הביטוי 'שלא כדרכה' מכאן ואילך כולל גם ארבע עבודות האסורות.
[4] סנהדרין נז, א
[5] בהערות של מהדורת רלב"ג כתב שכוונת המאירי ב'יש מפרשים' זה היא לדברי רש"י דף נז עמוד א ד"ה אזהרה שלהם:
אזהרה שלהם – כלומר כל אזהרה דתנא תנא גבי בני נח זו היא מיתה שלהם, דלא דייק בהו תנא למיתני מיתה גבי חייבי מיתות, ואזהרה – בשאין בהן מיתה כלגבי ישראל.
[6] העתקתי כאן לפי גירסת מכון ירושלים. בגי' שבפרוייקט השו"ת עפ"י דפוס ורשה אין כאן והגי' 'לא כתב', ולפי זה אפשר שפיסק המשפט ומשמעותו שונים וכוונת המנ"ח לומר שדעת החינוך כרמב"ם: "לאו זה נוהג בכל אישי ישראל לא כ' הרהמ"ח, דכל ב"ע מצווים כמ"ש הר"מ פ"ט מהל' מלכים דאסור לב"נ לעשות צורות…"
אבל באמת גי' מכון ירושלים מסתברת הרבה יותר מבחינת הלשון וגם ההמשך שנשאר בצ"ע.
[7] נז, א:
אלא הנך מנא להו? אי גמר משפיכות דמים – אפילו כולהו נמי, אי משום דאיתרבאי מאיש איש – עבודה זרה נמי איתרבי מאיש איש!
ורש"י שם ד"ה בעבודה זרה
בעבודה זרה נמי – כתיב גבי מולך איש איש בקדושים תהיו.
[8] יש לשים לב לחידוש שכאן: שאף הסוברים שב"נ לא נאסרו על עבודה לנצרות, נאסרו בעשיית פסל.
[9] ודלא כמש"כ בשמו בהלכה ברורה לסנהדרין נו, ב ציונים ב-ג, שדעתו כרב רבינוביץ' אין איסור על הגויים עצמם
כיuצא בזה כתב האבני נזר שדברי הרמב"ם נסובים על ישראל.
[10] הרב רבינוביץ' אינו מצין בפירוש אם בא להציע הסבר אחר מהמאירי או שדברים אלו הם רק תוספת – שבנוסף על כך שלגויים יש איסור שבארץ ישראל יש איסור גם עלינו להניח להם לעבוד.
[11] לר' אברהם שיק, וילנא תרג.
[12] כך הגירסה ברמב"ם פרנקל, מקבילי, יד פשוטה, הרב קפאח.
ובשנויי נוסחאות של רמב"ם פרנקל כתבו כך: "יהרג בסייף וכו' עד יהרג בסייף: כ"ז איתא בכתה"י ובספרים מוגהים וכן העתיק הרמב"ן (וישלח) חלק מדברים אלו. .בדפוסים חסר כ"ז." וכן ציין הרב קפאח שגירסה זו נמצאת בכל כת"י שברשותו.
[13] הרמ"א האריך בשו"ת להוכיח שדנים גוי וישראל בדיני ממונות של ישראל: "א"כ הוכחנו וביררנו שדנין בני נח בדיני ישראל הואיל ומצווה עליהם". ובנין שלמה סנהדרין נו, ב חולק עליו בתוקף. (הדיון שם נגע לגוי שהפר את זכויות היוצרים של מהר"ם פדוואה)
[14] יש לשים לב שיש כאן חידוש: לא רק שצריך דיינים כישראל, אלא אפילו דין 'עביד איניש דינא' שקיים אצל ישראל לא נוהג בבני נח.
[15] נראה שהמילים והראיה שרבינו מסיק מכך לענין שכם.זזו ממקומם והיו צריכים להופיע אחרי המילים 'אם לא הרג בעל עבירה'.