השהיה וחשד
סיכום
בגמרא מצאנו איסור חשד.
מהו החשד?
לדעה ראשונה הכוונה שחושדים בו שעובד צורה זו. כך בבה"ג (סימן נד), רש"י (ע"ז מג, ב), תוספות (ע"ז מג, ב), או"ז (ד, רד), רמב"ן (ע"ז מג, ב), ריטב"א (ע"ז מג, ב), רשב"א (ע"ז מג, ב), רא"ה (ע"ז מג, ב), רא"ש בתוספותיו (ר"ה כד, ב), טור (יו"ד קמא), רבנו ירוחם (תא"ו יז, ה), ור"ן (על הרי"ף ע"ז יט, א). ובאחרונים כן כתבו וכן כתבו הט"ז (קמא, ט), נו"ב (תניינא או"ח קג) הנצי"ב (עמק שאלה נז, ג). הנו"ב הוסיף להסביר שגזרו חשד רק על איסור ע"ז שהוא סקילה, ולא על עשית פסל שהוא איסור לאו.
מנגד, תלמידי רבינו יונה (ע"ז מג, ב) הציע שכפירוש שני שחושדים בו שעבר על לאו 'לא תעשון', ובהמשך נראה שצידד באופציה זו. וכן דעת נהרי אפרסמון (יו"ד קיד). וכן ניתן לדייק ממאירי (ע"ז מב, ב) ר"י מבירינא (ע"ז מג, ב) ור"י מפאריז (ע"ז מג, ב), וצ"ע בדעתם. כמו כן, הגר"א והנצי"ב דייקו מתוספות רא"ש בע"ז מג, ב שהוא סובר חשד עשיה. אך כתב המקור מים חיים (פאדווא. קמא, ח) שדיוקם לא מוכרח ונסתר מדברי הרא"ש במסכת ר"ה. וכן נלע"ד.
כמו כן, הב"ח (יו"ד קמא, יג) כתב שכך סובר הטור בהסבר הרמב"ן. אולם כבר כתבנו שהרמב"ן כתב אחרת במפורש.
יש להעיר, שמהר"ם מבריסק (א, נד) והרב עזריאל אריאל (תשובה באתר ישיבה) כתבו שגם לשיטה זו יש לומר שבימינו אין חשד, כי יודעים שהכל מיוצר בבתי חרושת. ונראה שכך כתב דברי מלכיאל (ד, סג).
אילו צורות כלולות בחשד?
בגמרא מופיעים שלושה דברים שיש בהם חשד:
- בטבעת של רב יהודה (עד שהשחית אותה).
- בצורות הלבנה של רבן גמליאל (אילולי היה נשיא/של פרקים).
- באנדרטא (אילולי היה בבית כנסת של רבים).
אולם טיבם של החפצים האלו ובמיוחד הטבעת לא ברור, ולכן הראשונים נחלקו מהו הכלל, כאשר יש 3 שיטות מרכזיות:
- לשיטת בה"ג (סימן נד) רשב"א (ר"ה כד, ב; ע"ז מג, ב) ריטב"א (ר"ה כד, ב; ע"ז מג, ב) ונימוקי יוסף (ע"ז מג, ב) החפצים שיש בהם חשד הם החפצים המנויים במשנה בדף מב, ב: "המוצא כלים ועליהם צורת חמה, צורת לבנה, צורת דרקון – יוליכם לים המלח", שהם צורות שעבודתם כ"כ נפוצה. וכן נראה שפסק הגר"א (ז).
- לשיטת הרא"ש (ע"ז ג, ה) רבנו ירוחם (תא"ו יז, ד-ה) מאירי (ע"ז מב, ב; ר"ה כד, ב) ותלמידי רבנו יונה (ע"ז מג, ב) כל שיש איסור לעשותו יש בו חשד, מדור עליון ותחתון וכו', אבל אין איסור לעשות סתם צורות שבארץ, וגם אין בהם חשד. ניתן היה לחשוב שהוא סובר שהחשד הוא שעבר על איסור 'לא תעשון', אבל כפי שאמרנו גם הוא כותב בתוספותיו שהאיסור הוא מחשד שעובד ע"ז. ונראה שהוא סובר שכל איסור 'לא תעשון' הוא הרחקה מע"ז, וממילא בכל מה שכלול באיסור שייך חשד. וכן נראה שפסק השו"ע.
- לשיטת או"ז (ד, רד) רמב"ן (ע"ז מג, ב) ורדב"ז (ד, קז או אלף קעח) כל הצורות הקיימות בארץ יכול להיות בהם חשד, (ואמנם לא עסקה בשמשי עליון, כי הם אסורים בעשיה גם בבשוקעים), ובתנאי שאכן הם כאלה שנעבדים, אבל שעל כלים מבוזים הגוים לא עובדים ואין בהם חשד.
מעבר לשלוש שיטות אלו יש את שיטת מהר"ם מרוטנבורג (ברלין לט; תוספות יומא נד, א) הגהו"מ (ע"ז ג, ג) ור"ן (על הרי"ף ע"ז יט, א) שסוברים כדעת האו"ז והרמב"ן בפרטי איסור חשד, אך מוסיף שבמדור עליון וצורת אדם יש איסור תורה להשהות ולא רק איסור חשד, וזה נלמד מסיומת הפסוק: 'לא תעשו לכם', ומכאן שאסור שיהיה ברשותנו. וכן פסק זרע אמת (ג, קה).
להלכה, הט"ז (יב) כתב שיש להחמיר כרמב"ן, ונראה שכוונתו אף לאיסור חשד. השו"ע והרמ"א נקטו בצורה שמסתדרת with הרא"ש, וכך ביאר אותם הגר"א (כא). וכן עולה מכל האחרונים שהקלו להשהות כי אין חשד בימינו ולא חששו לאיסור השהיה מהתורה [וכן כתבו במפורש העמק שאלה (נז, ג) יביע אומר (ג יו"ד ח) ועוד].
בזמן שהגויים לא עובדים לצורות האלה
מובא בתשובה המפורסמת של רבנו אפרים (הובאה בראבי"ה אלף מט) שאין חשד בצורות חיות ועופות כי הגויים לא עובדים להם כעת. והובאה בצורה דומה בתשובת מהר"ם (פראג תרי), במרדכי (ע"ז רמז תתמ) ועוד.
בצורה יותר מפורשת ריטב"א (ע"ז מג, ב) רא"ה (ע"ז מג, ב) ור"ן (על הרי"ף ע"ז יט, א) כתבו שהכל לפי הזמן וצורות שבימינו ברור שלא נעבדות כפי שהן (אפילו צורת צלב או יש"ו שעל הכלים) אין בהם חשד.[1]
מנגד כתב רבנו ירוחם (יז, ד) שלמרות שהגויים לא עובדים צורות אלו, והן מותרות בהנאה – עדיין יש חשד בהשהייתם. וכן הביאוֹ רמ"א (קמא, ג). וביאר הש"ך (קמא, ח;טז) שלמרות שלא עובדים צורות אלו, כיון שהאדם משהה אותם בביתו – חושדים בו שמשהה כדי לעובדם.
חלק מהאחרונים נטו אחרי פסיקת הרמ"א וביאור הש"ך, ולא רצו לחלק חילוקים ולהסביר למה בימינו אין חשד: חת"ס (ו, ו) ערוגת הבשם (יו"ד קל) אזני יהושע (יג) משפטי עוזיאל (ב יו"ד, יז) ושבט הלוי (ז, קלד). וכן כתב עשה לך רב (ד, מד) בעניין בית כנסת.
מנגד, אחרונים רבים קיבלו את הטענה של הר"ן ודעימיה, חלקם כטענה יחידה וחלקם כחלק ממהלך עם תירוצים נוספים: חכמת אדם (פה, ו; ובבינת אדם ע), נחל אשכול (נ, כז) נצי"ב (עמק שאלה נז, ג; משיב דבר ב, יא) דברי יציב (ד, לח) מהר"ם מבריסק (א, נד) מרן הראי"ה בדעת כהן (סה, וראה גם אגרות א, י) דברי מלכיאל (ד, סג)[2] בית אב"י (ב, עה) זקן אהרון (ב, נב) יביע אומר (ג, יו"ד ח, אות ו והלאה) חוט שני (פסח עמודים רכו, רלב, רלז; יו"ד קמא, ד[3]) באר שרים (יו"ד לו) אורחותיך למדני (יו"ד עג).
כנסת יחזקאל (קצנלבוגן. או"ח יג, חלק השני בתשובה) ודברי מלכיאל (ד,סג) הקלו בדברים שנעשים בבית חרושת ומורגלים בהדפסתם שלא לשם ע"ז.
הגר"א (טז-יז) כתב שהרמ"א החמיר דווקא בחמה ולבנה, אבל בדרקון מודה שבימינו אין שום חשד. מקור מים חיים (פאדווא. יו"ד קמא, ג) ומהריא"ץ (וינברגר. יו"ד פג) כתבו יותר מזה, שגם הש"ך והרמ"א אמרו דבריהם דווקא בדבר שלא נעשה לנוי או לשימוש ביתי, ואז ההשהיה שלו היא חסרת תכלית וממילא חושדים, אבל כאשר יש נוי בצורה או שימוש אחר – גם הש"ך יתיר.
לב חיים (פלאג'י. ב, קעא) ושו"ת אומנות (לו-לט) הקלו בצורות אדם שניכרת יהדותם.
מהרי"ט (ב,לה) ופרי השדה (ב,לח) הקלו דווקא בצורות מבוזות, ואולי למעשה יחמירו בדברים מכובדים.
דעה חשובה נוספת היא דעת הישועות יעקב (ע"ז מב, ב-מג, ב) שכתב למעשה שכל החשד הוא רק כאשר משהה את הצורות לנוי גרידא, אבל כאשר ישנו איזה שימוש אחר לצורות – אין בזה חשד. (זאת לאחר שראה שנראה שלפי הרבה ראשונים כלל אין איסור חשד כי התירוץ הזה נדחה מהלכה).
דיוק בסיעה המקילה
יש שהתירו סתם בלי לציין 'נחיתות' כלשהי בהיתר: ריטב"א, ר"ן, חכמת אדם, מקור מים חיים, נצי"ב, זקן אהרון, אורחותיך למדני.
ויש שהתירו בתור 'לימוד זכות' וציינו שעדיף להמנע: נחל אשכול, פרי השדה, דעת כהן, יביע אומר, חוט שני (קצת מחלק בין צורות שונות יעוי"ש), באר שרים (המקל לא הפסיד), מהריא"ץ.
ויש שהתירו ממש לכתחילה ולא נראה שחששו לכיעור: דברי יציב, בית אב"י.
מכוער הדבר
רבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב יז חלק ה) כתב שאף שברבים הגמרא אמרה שאין חשד – בכל זאת הפסקנים כתבו שהדבר מכוער. וכן כתבו רדב"ז [חלק ד סימן קז (אלף קעח – אלף קעט)] וש"ך (כז). וכן הביאו אחרונים רבים לעניין בית כנסת. וצריך עיון בזה האם גם בבית נאמרה טענה זו.
מנגד, בדינא דחיי (לאוין כב) תמה על רבנו ירוחם, שהרי הגמרא מתארת שאבוה דשמואל ולוי התפללו שם, ולא סביר שעשו דבר מכוער.
צורות מבוזות
הרמב"ן (ע"ז מג, ב) ורא"ה (ע"ז מג, ב) כתבו שכל מה שחוששים לחשד זה בכלים מכובדים, אבל צורות שעל כלים מבוזים כולם מבינים שלא עובדים אותם (והראיה שאפילו יש עליהם צורת ע"ז אנחנו לא אוסרים אותם בהנאה כי אין לחשוש שהגויים עבדו אותם), וכן פסקו מהרי"ט (ב, לה) פרי השדה (ב, לח) יביע אומר (ג, יו"ד ח אות ו והלאה) ואזני יהושע (סיגל. יג). וכן הציעו חת"ס (ו, ו) ומהריא"ץ (יו"ד פג) אבל לא הקלו למעשה.
הגמרא (ע"ז מג, ב)
אחרים עשו לרב יהודה חותם, ובכל זאת אמר לו שמואל שישחית את צורות החותם, מתרצת הגמרא שזה בבולט, והסיבה הייתה משום חשד (ולא משום ע"ז או איסור עשייה), כפי ששנינו לגבי טבעת שחותמה בולט שאסור להניחה משום חשד.
"והא רב יהודה דאחרים עשו לו וא"ל שמואל לרב יהודה שיננא סמי עיניה דדין התם בחותמו בולט ומשום חשדא דתניא טבעת שחותמה בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה חותמה שוקע מותר להניחה ואסור לחתום בה".
בפשטות בראשונים ובאחרונים נראה שהחלק הזה של הגמרא נפסק להלכה, וכך נתייחס לזה בהמשך הסיכום. אולם הישועות יעקב מפקפק על כך.
ישועות יעקב (הרב אורנשטיין. ע"ז מב, ב-מג, ב)
כותב שהר"ן הסביר שמכך שהרי"ף והרמב"ם לא הזכירו את ההיתר של אחרים עשו לו, נראה שהם סוברים שכיון שהתירו להתלמד נדחו ההיתרים הקודמים, כלומר אחרים ופרקים. ולפי הסבר זה יש ליישב את תוספות, שבאמת לפי המסקנה אין חילוק בין עשו אחרים לעשה בעצמו, שגם בזה יש איסור לא תעשון, ואין צורך בתירוץ של חשדא. ולפי זה הטבעת היא בצורה שאסורה בלא תעשון, ובאמת יש חילוק בין עשיית בולט לעשיית שוקע. ולכן תוספות כתבו שהטבעת היא צורת אדם, ומדבריהם ניכר שאי אפשר להעמיד טבעת בצורות שלא אסורות בעשיה, והסיבה היא שבאמת אין חשש חשד להלכה.
"ואחרי העיון והתבוננות ראיתי להר"ן ז"ל שכתב דמהא דלא הזכירו הרי"ף והרמב"ם ז"ל בצורת חמה ולבנה הך היתרא דאחרים עשו לו, נראה שהם סוברים דכיון דקושטא דמילתא הוא דלהבין ולהורות שרי, מעתה לית לן לומר לר"ג דאחרים עשו לו ומדחיין הנהו אוקמתא דאחרים עשו לו ודפרקים הוי, עיין בדבריו ז"ל כי המה נכונים ואמתיים לכל משכיל וזה יתיישב כל מה שנתחבטו דברי הרמב"ם ז"ל כל נושאי כליו. ומעתה אמינא דזהו ג"כ דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל, דלפי המסקנא באמת אין חילוק בין עשאן בעצמו לאחרים עשו לו, דגם בזה איכא איסורא דלא תעשון, וא"ש הך דרב יהודה וא"צ כלל לטעמא דחשדא. ובכך דטבעת מיירי בצורות העשויות האסורות בלא תעשון, ורק דבעשייה יש חילוק בין שוקע לבולט ובצורת דרקון דאין בו משום לא תעשון מותר לגמרי דלחשדא לא חיישינן כלל לפי המסקנא וכדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל. וזהו שכתבו רבותינו לעיל בדבריהם ז"ל דהך דטבעת כו' מסתמא היינו בפרצוף אדם דאין רגילות לחתום בצורת כוכבים ומזלות, מכותלי דבריהם ניכר דאי אפשר לאוקמי הך דטבעת רק בצורות שבמקום אדם וכוכבים ומזלות ולא בצורות אחרות ואף שהם נעבדים, והיינו כמ"ש דס"ל דלפי המסקנא לא חיישינן לחשדא דע"ז כלל ואין לאסור א"כ רק בצורות דאית בו משום לא תעשון וכנ"ל, וז"ב.
ואני מוסיף לומר דלדעת ושיטת התוס' דחשדא היינו חשדא דע"ז על כרחנו אנו צריכים לומר כמ"ש דלפי האמת והמסקנא הדרינן מיניה מהא דחשדא, דאל"כ יקשה בהา דמתרץ אהך דר"ג דלהתלמד שאני, דנהי דאין בכי האי גוונא משום לא תעשון דאבל אתה עושה להבין ולהורות. מ"מ למה לא ניחוש לחשדא דע"ז. ומלישנא דהש"ס מבואר דלהך תירוצא לא מחלקינן שוב בין יחיד לנשיא. אלא ודאי דלפ"ז מדחינן כל הנך פירוקי דלעיל ולא חיישינן לחשדא כלל וכנ"ל, ודו"ק בכל זה.
עודני כותב על הלוח והנה ראיתי והתבוננתי דבלא זה על כרחנו אנו צריכים לומר כן לשיטת התוס' ז"ל, דאל"כ איך הביאו ראיה מהך ברייתא דטבעת שיש עליה חותם דפרצוף אדם אסור לעשות, דהרי אפשר לומר דבהך דטבעת משום חשדא דע"ז נגעו בה. אלא ודאי דס"ל דלפי המסקנא דלהתלמד שאני מידחיין כל הני אוקימתי דלעיל ולא חיישינן לחשדא ועל כרחך בהך דטבעת משום איסורא דעשייה קאתינן וכנ"ל, והבן."
ועוד מוכרח לומר כך בתוספות, כי אחרת יקשה איך להתלמד פותר את הבעיה – עדיין נותר חשד. והתירוץ הזה הוא בנפרד מ'רבים שאני'. ועוד ראיה, שתוספות הבינו שהטבעת אסורה בעשיה, והרי היה אפשר לומר שהיא נאסרה משום חשד ולא עשיה, אלא ודאי שחשד נדחה לפי דעות אלו
מהו החשד?
חושדים בו שעובד
ספר הלכות גדולות סימן נד – הלכות עבודה זרה
"משום חשדה דילמא אמרי קא סגיד לה."
רש"י מג,ב
"חשדא – שלא יאמרו לה הוא עובד"
רש"י מסכת ראש השנה דף כד עמוד ב
"ומשום חשדא – שלא יאמרו: עבודה זרה היא לו"
ראב"ד ע"ז מג,ב
"ומשום חשדא – שמא יחשדוהו כעובד לאותה צורה"
תוספות מסכת עבודה זרה דף מג עמוד ב
"והא רב יהודה דאחרים עשו לו – פירוש ואפ"ה הזהיר בו שמואל שלא להשהותו אם לא יסמא עינו שלא יחשדוהו שעשאו ועבר על לא תעשו ומשני שאני רב יהודה שחותמו בולט היה ולא היה משום חשד עשייה אלא משום חשד עבודת כוכבים"
וכך הבינו אותו גם בביאורי התוספות במתיבתא במקום:
"כשאחרים עושים לו צורה שאינה בולטת מותר לקיימה ואין חוששים שיחשדוהו שעשאה, אך צורה בולטת אסור לקיימה כיון שחוששים שיחשדוהו שעובד לה".
תוספות מסכת ראש השנה דף כד עמוד ב
"סמי עיניה דדין – אלמא אסור להשהותו שמא יחשדוהו שעשה ועבר על לא תעשון ור"ג נמי ליתסר ומשני כיון דחותמו בולט חיישינן לחשדא שמא יאמרו ע"ז הוא לו אבל אחשדא דלא תעשון לא חיישינן ומפרש בה"ג דההיא דרב יהודה בצורת דרקון משום דתנן בפרק כל הצלמים (ע"ז דף מב:) מצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה דרקון יוליכם לים המלח ומפרש התם משום דהני חשיבי להו וה"נ חשיב טפי חשדא משאר."
ספר אור זרוע חלק ד פסקי עבודה זרה סימן רד
"וכשעשו לו אחרים מותר מן התורה ואסור מדרבנן משום חשדא שלא יאמרו שעובד להם. כדפרכינן והא רבי יהודה דאחרים עשו לו צורה בטבעת שהיה מניחו. א"ל שמואל סמי עיניה דדין כלומר פחות צורתן ושנינו התם בחותמו בולט ומשום חשדא שלא יאמרו לה הוא עובד כדתניא טבעת שחותמה בולט פי' צורתא אסור להניחה ומותר לחתום בה"
חידושי הרמב"ן מסכת עבודה זרה דף מג עמוד ב
"והא דתניא טבעת שחותמה בולט כו' לאו בדמות שמשי מרום אלא בשאר כל הצורות היא דכיון דבולטות נינהו איכא למיחש לחשדא שמא צורה נעבדת היא כיון שהוא מניחה, ואע"פ שאחרים עשו לו אסור להניחה, וכן הוא אסור לעשות כל צורה בולטת שמא יאמרו לעובדה הוא עושה"
חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף מג עמוד ב
"וצורת אדם שרגילין עתה לעשות האומנים בכלים הרי הן מותרין ואין צריך לחסר מהם שום אבר, דאי משום איסור עשיית פרצוף אדם כיון שאחרים עשו לו מותר, ואי משום חשדא דעבודה זרה כבר הדבר ידוע שאין צורה זו נעבדת אפי' כשהיא כצורת יש"ו ימח שמו וזכרו כשהיא על הכלים וכדכתיבנא לעיל, ולא אמרו סמי עיניה דדין אלא לפי שכיוצא בו היה נעבד בזמן ההוא ומשום חשדא."
חידושי הריטב"א מסכת ראש השנה דף כד עמוד ב
"…פי' הא ודאי בחותם שאסור בעשיה בלי הנחה ושאסור בהנחה בלי עשיה משום שכיוצא בו נעבד, כגון צורת אדם לדברי הכל, א"נ צורת חמה ולבנה למאן דסבר מדרבנן דבולטין אסורין לעשותן ושוקעין מותרין וכדסבר ר"ת ז"ל, דאילו צורת דרקון וכיוצא בו לא מצינו בו איסור עשיה אלא איסור הנחה משום חשדא וכדאמרינן התם (ע"ז מ"ב ב') וצורת דרקון בעשיה מי אסור, אלא ודאי כדאמרן, וכבר פירשתי כל דינין אלו במקומן.
אנדרטא. פי' צלם מלכים העשוי לכבוד.
איבעית אימא דפרקים הוה. פי' לתירוצא קמא קאי, דלעולם ר"ג הוא עצמו עשה וכיון דפרקים הוה שרי שהרי אינו דמות חמה ולבנה, ומינה נמי דליכא משום חשדא דלעבדה לא עבדי לה לפרקים…"
חידושי הרשב"א מסכת ראש השנה דף כד עמוד ב
"…הא דתניא טבעת שחותמו בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה, בצורת אדם א"נ בצורת חמה ולבנה היא דאיכא משום עשייה ומשום חשדא דע"ז, והילכך בחותמה בולט אסור להניחה משום חשד ע"ז לפי שאלו צורות נעבדות …"
חידושי הרא"ה מסכת עבודה זרה (בשיטת הקדמונים) דף מג עמוד ב
"…, אלא דחיישינן לחשדא שלא יהא עובדה, מתוך שהיו באותו זמן שטופין בע"ז… וחיישינן לחשדא שלא יאמרו שהוא עובדה. ומיהו דוקא בצורה שדרכן לעבדה, ומסתברא נמי דהכל לפי הזמן…"
תוספות הרא"ש מסכת ראש השנה דף כד עמוד ב
"… ומשני כיון דחותמו בולט חיישינן לחשדא שמא יאמרו ע"ז היא לו אבל אחשדא דעשייה לא חיישינן ודר"ג ליכא חשד דע"ז כדמסיק."
טור יורה דעה הלכות עבודת כוכבים סימן קמא
"ואף בבולטת נמי לא אסרינן אלא ליחיד דטעמא משום חשדא שיחשדוהו שמכוין לאליל"
רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה נתיב יז חלק ה
"אסור לעשות דמות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ואפי' לשהותו אם עשאו גוי שמא יחשדוהו שעובדן…"
הר"ן על הרי"ף מסכת עבודה זרה דף יט עמוד א
"כלומר פחוס את צורתו ומפרקינן התם בחותמו בולט ומשום חשדא כלומר כדי שלא יאמרו אליה הוא עובד"
ייתכן שכך גם אפשר לדייק מהרמב"ם (אמנם הטעם נאמר דוקה לגבי העשייה. וצ"ע):
הרמב"ם (ע"ז ג, י)
"[י] אסור לעשות צורות לנואי, ואף על פי שאינן עבודה זרה: שנאמר "לא תעשון, איתי: אלוהי כסף ואלוהי זהב" (שמות כ,יט)–כלומר צורות של כסף ושל זהב שהן לנואי, כדי שלא יטעו בהן הטועים וידמו שהן לעבודה."
ט"ז קמא, ט
"אסור להשהותן. בזה הטעם משום חשד שיחשדוהו שעובד להם"
שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא – אורח חיים סימן קג
מסביר שככל שהאיסור חמור יותר – יותר חוששים לחשד, ולכן לא חששו לחשד ב'לא תעשון' אלא רק כאשר יש חשד שהוא עע"ז שזה איסור סקילה.
"אומר אני כי נהפוך הוא דמפני חומר האיסור חששו יותר לחשדא. ותדע שהרי במס' ר"ה דף כ"ד ע"ב בתוס' ד"ה סמי עיני' וכו' אלמא אסור להשהות שיחשדוהו שעשאו ועבר על לאו דלא תעשון ור"ג נמי ליסתר ומשני כיון דחותמו בולט חיישינן לחשדא שמא יאמרו ע"ז הוא לו אבל אחשדא דלא תעשון לא חיישינן עכ"ל התוס'. הרי דלא תעשון שהוא רק איסור לאו לא חששו לחשדא ולע"ז שהוא איסור סקילה חששו."
עמק שאלה, הנצי"ב, נז, ג
כותב שמוכח מהגמרא שהחשש חשד הוא שעובד ע"ז, וקשה על הרא"ש. ומתרץ שהם סוברים כתוספות בהסבר הסוגיא, שבתחילה סברו שהאיסור הוא משום עשיה, ואז תרצו שזה חשד עבודה. אבל אז לדעתם כשהגמרא תירצה ששאני ר"ג דלהתלמד שאני – חזר החשד להיות אפילו בעשיה. אבל לשאר הראשונים כלל לא הייתה הווא אמינא של חשד עשיה. ומזה מסיק שכיוון שבימינו אין חשד ע"ז – מותר להשהות אפילו צורת אדם שלם.
"הא מיהא למדנו לפי המסקנא דלא חיישינן לחשדא דעשי' וא"כ קשה טובא לכאורה על הרא"ש והטור וגם למאי נצרך רבינו לראי' דב"ב כמבואר בסמוך, הא מאותו סוגי' מבואר הכי. וצ"ל דס"ל כפי' התוס', וס"ד דחיישינן לחשדא דעשי' וא"כ אין נ"מ בין רבים ליחיד וקשה על ר"ג, ומשני דלא חיישינן אלא לחשדא דעבודה וא"כ ברבים ל"ח, והדר מקשה הא ר"ג יחיד הוה ומשני דדמי לרבים, וכישוב הש"ס, וכי הדר משני דלהתלמד שאני, הדר ס"ד דהש"ס למקומה דר"י משום חשדא דעשי' אסור, והרי מהסברא הי' לחוש לכך ג"כ ומש"ה נצרך רבינו לראי' דב"ב דגם להמסקנא שרי להשהותן. כ"ז לפי' התו' אבל לפי' הרמב"ן ור"ן לא עלה עה"ד לאסור משום חשדא דעשי'. היוצא מזה דהתו' ורמב"ם ורמב"ן ור"ן ס"ל דלא חיישינן לחשדא דעשי' ורבינו (השאילתות. ד"ש) ובה"ג בראשם, והכי נהוג להשהות אפי' צורת אדם שלם, ומשום דבזה"ז ליכא חשדא דע"ג ג"כ כמש"כ הר"ן והגר"א שם ס"ק י"ח דלא כהגהת רמ"א ז"ל"
הרב שלמה משה עמאר, תנובות שדה, כרך 51-52 עמוד יח
מסיק שלהלכה כל חשש חשד הוא בענייני ע"ז (ומכאן שאין חשד בהשהית כלי מקדש מנורה וכו').
"נמצא דהט"ז והש"ך מפרשים בדעת הש"ע שכל האיסור הוא רק בדבר ששייך בו חשד של ע"ז, אבל במה שאין שייך בו חשד שרי, ותבנית מנורה ושאר כלי המקדש שאין איסורם משום לתא דע"ז, רק משום שאין לעשות כמוהו, ולא גזרו בזה משום חשדא, א"כ אם עשאם עכו"ם אין איסור להשהותה. וכמ"ש לעיל. "
חושדים בו שעבר על איסור עשייה
תלמידי רבינו יונה ע"ז מג, ב
כותב הסבר ראשון: שחושדים בו שעובד צורה זו. הסבר שני: חושדים בו שעעשאה. ובפסקה הבאה מפרש את הגמרא לפי ההסבר השני.
"וא"ת למה אסור להניחה והלא אין האיסור תלוי אלא בעשיתה אבל כיון שנעשית מי אסרה תירץ רש"י ז"ל לפי שיש לחשדו שהוא עובד אותה צורה והייתם נקיים מה' ומישראל. אי נמי שחושדין אותו שהוא עשאה
מותר להניחה ואסור לחתום בה. מסתמא מיירי בפרצוף אדם, שאין דרך לצייר בחותמות צורת מזלות. משמע מהכא דפרצוף אדם כשהוא בולט אסור להניחה, אבל אם סימא את עינו מותר. דהכי אמרינן בגמרא, סמי עיניה דדין, כדי שלא יחשבו העולם שהוא עשאו, ועבר על לא תעשון אותי, וכיון שסימא את עינו אינה צורה גמורה ומותר…"
בית הבחירה (מאירי) מסכת עבודה זרה דף מב עמוד ב
מסביר שבצורה יש חשש (חשד) עבודה בקיומו, ובפרצוף יש חשש עשיה וחשש עבודה בקיומו. ומה שעולה מכאן הוא שקיים מושג של 'חשד' כלפי 'עשיה'. אמנם, זה מופיע רק בהצטרף החשד של עבודה, ולכן דעת המאירי לא ברורה כל צרכה.
"… שאם בצורה יש בו חשש עבודה ואם בפרצוף יש בו חשש עשיה וחשש עבודה ומותר לחתום בה שהרי אין בחותם כלום וכל שחותמה בולט אם חסר או פיחס דיו חסרה או פחסה מותרת וכמו שאמרו סמי עיניה דדין וזהו חסרון וי"מ עיניה צורתו כמו עמד בעיניו וזו היא פחיסה:"
תוספות ר' יהודה מבירינא (בשיטת הקדמונים) מסכת עבודה זרה דף מג עמוד ב
מדובר בתלמידו של ר"י הזקן, שמביא כאן בשמו. ומסביר שקושיית הגמרא היא שצריך להשחית את עינו כדי שלא יחשדוהו שעבר על איסור עשיית פסל. ולכאורה זה אומר שהחשש של חשד הוא שיאמרו שעשה. אבל למעשה דברי ר"י מבירינא אינם אלא החלק הראשון של תוספות, שבו הסבירו את הקושיא. יתכן שר"י יודה שלמעשה מסקנת הגמרא דוחה הבנה זו, וכך מסתבר היות שיש לשניהם מקור אחד לשמועתם – ר"י הזקן.
"והא רב יהודה דאחרים עשו לו. אלמא אסור להיות בביתו, אפילו לא עשאו. אי נמי משום הכי א"ל סמי עיניה דדין, כדי שלא יחשדוהו העולם שעשאו ועבר על לא תעשון. מפי רבי…"
ובאופן כמעט זהה כתב רבי יהודה מפאריש:
תוספות ר' יהודה מפאריש (בשיטת הקדמונים) מסכת עבודה זרה דף מג עמוד ב
"והא רב יהודה דאחרים עשו לו. אלמא אסור להשהותו בביתו אפי' לא עשאו, אי נמי משום הכי א"ל סמי עיניה דדין, כדי שלא יחשדוהו (בעילה) [בעושה] ועבר על לא תעשון אותו, או מיירי בפרצוף אדם
כיון דחותמו בולט חייש לחשדא…"
תוספות הרא"ש מסכת עבודה זרה דף מג עמוד ב
בעיני אין מכאן שום ראיה, כי בתוספות רא"ש בר"ה מוכח שסובר שחשד זה משום איסור ע"ז ולא איסור עשיה, אבל בכל זאת הבאתי כי יתכן שיש מדייקים מהרא"ש הזה שהוא נימק את האיסור שכל מה שאסור לעשות אסור להשהות.
"והא רב יהודה דאחרים עשו לו וכו'. אלמא אע"ג דאחרים עשו לו אסור להשהותו, וסלקא דעתין כמו שאסרה תורה לעשותו כן אסור להשהותו בביתו, ומשני משום חשדא הילכך כל חותמות שאסור לעשותן כגון חמה ולבנה וככבים ומזלות ופרצוף אדם אסור לומר לגוי לעשותן ולהשהותן בביתו משום חשדא ולחתום בו אם הוא שוקע, וצורת דרקון מותר לעשותו ואסור להשהותו, והא דאסרינן צורת אדם ודרקון דוקא בגולם שלם אבל צורת הראש בלא גוף שלם שרי."
כך כתב הגר"א:
ביאור הגר"א יורה דעה סימן קמא כא (ליקוט)
"… ודעת תוס' [ורא"ש ע"ש] דמן התורה אין אסור אלא לעשותן כל הצורות האסורות בית תבנית כו' ואדם וד"פ ומדור העליון ותחתון ודוקא בולטות ובמדור תחתון אף שוקעות ומדרבנן אסור אף להשהותן אותן שאסור לעשותן משום חשדא דעשייתם ועוד אסור מדרבנן צורת דרקון משום חשדא דעבודת כוכבים בבולטת בין לעשותן בין להשהותן ושאר צורות מותר בכ"ע (ע"כ):"
וכן כתב הנצי"ב:
הנצי"ב (העמק שאלה נז, ג)
"ובאמת לא מצינו דעת ראשונים ז"ל דאסור להשהות משום חשדא דעשיה זולת הרא"ש שכתב האי חותם מיירי בחמה ולבנה כוכבים ומזלות ופרצוף אדם שאסור לעשותן ואסור להשהותן משום חשדא, והרי כו"מ לא מצינו בציירי להו ופלחי להו, אלא משום חשדא בעשי', ואחריו פסק כן הטור"
אך מנגד, מצאתי שהמקור מים חיים דחה הבנה זו בתוספות וברא"ש ותמה על הגר"א שהבין כך:
מקור מים חיים (פאדווא) יו"ד קמא, ח
דוחה את דברי הגר"א שסבר שתוספות ורא"ש סוברים שיש חשד ב'עשיה'. ומסיק שדעתם ממש ההיפך.
"ע"ש בתוספות א"כ משמע דלפי האמת לא חיישינן לחשדא דעשי' רק משום חשדא דעבודת כוכבי' ומזלות וכיון דבהני ליכא חשדא דעבודת כוכבי' ומזלות ממילא תו לא חיישינן לחשדא דעשוי' והנה מצאתי בביאורי רבינו החסיד ז"ל (נראה שכוונתו לגר"א. ד"ש) בסי' זה בסקכ"א אשר האריך בביאור שיטת הפוסקים כתב בפשיטות לדעת התוס' והרא"ש דאסור מדרבנן אותם שמשים תבנית היכל להשהותן משום חשדא דעשייתם ולא זכיתי להבין מה"ל הא כי בתו' ורא"ש אינו מבואר זאת ואדרבא נראה דעת התוס' בהיפוך דלפי האמת נדחה הך חשדא דעשייתם."
ב"ח יורה דעה סימן קמא, יג
כתב שכך סובר הטור בהסבר הרמב"ן. אולם כבר כתבנו שהרמב"ן כתב אחרת במפורש.
"…ונראה דרבינו מפרש בדברי הרמב"ן דדוקא בשאר צורות דליכא משום איסור עשייה כלל אלא משום חשדא דעבודה זרה התם הוא דאיכา לחלק בין בולטת לשוקעת אבל בחמה ולבנה כיון דהיכא דאיכא משום איסור עשייה אין חילוק בין בולטת לשוקעת הילכך אפילו עשאו גוי דליכא משום איסור עשייה אלא משום חשדא נמי אסור בכל ענין בין בבולטת בין בשוקעת דהא בלאו חשדא דעבודה זרה איכא נמי חשדא אף בשוקעת דעשאו זה ועבר על לא תעשון אתי ודו"ק:"
נהרי אפרסמון, יו"ד קיד, הרב יעקב טננבוים, הודפס בפקש תרנ"ח
נשאל לגבי יהודי שרוצה לייצר ארונות קבורה לנוצרים וצריך לעשות עליהם צלב. לאחר שמבאר שאין איסור הנאה כי הצורות האלה ודאי עוד לא נעבדו. וגם אין איסור מסחר כי גוים לא הוזהרו על השיתוף, וגם אינם עובדים לצורות אלו. ולכן מתיר שיביא פועל גוי שיהיה אחראי לעשות את הצלבים, ואז לא יהיה חשד דרבנן שעושה אותם כדי לעובדם. ומבאר גם שאין חשד בכך שיהיו לו 'פירמא' כלומר סמל מסחרי על הדלת שכאן מיצרים ארונות קבורה לגוים, למרות שיש בסמל צלב, כי העובדה שזה בתוך 'פירמא' היא סימן ברור שהוא רק מייצר ולא עובד.
ומתוך זה מקשה מדוע הש"ס לא מתרץ שרבן גמליאל עשה סימן על הצורות שהן לא נעשו לעבודה חלילה אלא להראות לעדים ואז לא יהיה חשד. ומתרץ שבצורות שאסורות בעשיה מהתורה יש גם חשד שעבר על איסור עשיה, ולכן סימן לא מועיל לזה. אבל בצורות צלב שאין איסור תורה בעשייתם – הסימן מועיל.
"אך קשה לפי זה אמאי לא משני הש"ס בע"ז דף מ"ג דלבנה דר"ג הי' נרשם עלי' שנעשה להראות את ההדיוטות ואומר להם כזה ראיתם או כזה ראיתם וכיון שיש סימן לא שייך חשדא, אבל יש לחלק לפי המבואר דבצורת חמה ולבנה שבהם איכא איסור עשיי' מ"ה אף בשוקעת לכן אף בעשאו עכו' דליכא משום איס' עשיי' אלא משום חשדא שקיבלן לאליל ובשוקעת ליכא חשדא מ"מ אסור גם בשוקעת משום חשדא שהוא עשאו ועבר על לאו דלא תעשון אתי ורק בשאר צורת דליכא איסור עשיי' אלא מדרבנן משום חשד מותר בשוקעת כיוןש אין אי' עשיי' מ"ה ליכא למימר שיחשדוהו שעבר על לאו דלא תעשון אתי ועיין בטור וב"ח, א"כ בהך דר"ג שעשה צורת לבנה שהעשייה אסור מן התורה מקרא דלא תעשון אתי שמלבד החשד שמשהה אותו לעבוד בו איכא נמי חשד שעשאו בעצמו ועבר על לאו דלא תעשון אתי ועל חשד זה לא יועיל סימן, דנהי דהסימן יורה שנעשה להראו' ההדיוטת ולא לעבוד אבל לא נודע עדיין אם נעשה ע"י עכו' או הוא עצמו עבר על הלאו דלא תעשון אתי וכיון דאיכא חשד זה לכן אסור להשהות משא"כ בצורות שתי וערב על הארונות דלא שייך לעבודתם שאיסור העשיי'אינו מ"ה רק מצד חשד שפיר מהני כשנכתב על הפירמא לאיזה תכלית שנעשה וליכא חשדא שמשהה אותו לעבוד, ולענין חשד שעשאו בעצמו אשר ע"ז אין סימן דאין דרך לכתוב על הפירמא שהוא לא עשה השו"ע אלא אחר, אבל ע"ז אין צריך סימן דלא שייך חשד זה כיון שגם בעצמו מותר לו לעשות מן התורה ורק משום חשדא לא שייך בי' חשד שעשאו בעצמו."
מהר"ם מבריסק א, נד
נשאל לגבי סוחר שרוצה לייצר 'גובלינים', שהם פסלוני אדם. לאחר דיון ארוך בשיטות הראשונים מתייחס לשאלת החשד, וכותב שבאמת לא שייך חשד ביצרן וסוחר אפילו לשיטת הב"ח שסובר שחוששים לחשד עשיה, כי ניכר שהלוחות (טאבלעט) נלקחו מהפאבריק (יצרן הבדים) ולא עשאם בעצמו. (וברור לו שאין מקום לחשד מצד ע"ז, וכלל לא נכנס לזה).
"עכ"פ בנ"ד אין איסור לסחור בצורה שוקעת, ואמינא יותר דאפי' לדעת הב"ח בפירוש הרמב"ם ז"ן ג"כ אין איסור דהא טעם הב"ח דבמקום שהעשי' הוא מה"ת איכא חשדא בשהי' שמא עשאו, משא"כ הכא ניכר על הטאבלעטען כי הוא מעשה פאבריק ומכש"כ כשיש בחנות טאבלעטען למאות שהכל יודעין שלקחן מהפאבריק ודאי ליכא חשדא דעשי'"
הרב עזריה אריאל כותב שגם לפי שיטה זו, בימינו אין מקום לחשוד:
הרב עזריה אריאל – אתר ישיבה
"לענ"ד יש להעיר עוד, שגם על פי שיטת הרא"ש, שהחשד המדובר הוא שמא האדם עשאם ועבר על איסור העשייה, מסתבר שאין מקום לחשד זה בימינו בקניית דברים שמיוצרים בהיקף המוני כמו סדין מצויר או בובה, מאחר שהכל יודעים שלא אתה הוא היצרן. בימי קדם הייצור לא היה ממוכן ובהיקפים כמו היום, אלא תעשיה זעירה בעבודת יד בבתים רבים, ולכן היה מקום לחשוד שפלוני שמחזיק צורה מסוימת בביתו עשה אותה בעצמו, מה שאין כן במצעים וצעצועים של ימינו."
הכל לפי הזמן?
המתירים
ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות סימן אלף מט
כותב שאין איסור בצורות עופות וסוסים וכו', כי אינם דומים לאדם ולבנה וחמה ודרקון כי הגויים לא עובדים להם, בימינו.
"תשובה. ועל צורת עופות וסוסים ששאלת אם מותר להתפלל שם ובאת לדמות [ל]צורות הלבנה ולאנדרטא, א"כ היה לך לשאל אם הוא אסור בהנאה וכל שכן להתפלל. אבל אינו דומה דטבעת שיש עליה חותם הוא דמות צלם פרצוף אדם או דמות חמה ולבנה ודרקון שעובדין לו הגוים וכן אנדרטא הוא צלם והן עובדין אותו הילכך איכא חשדא לישראל כי לא שכיחי רבים, אבל צורות עופות וסוסים אפילו הגוים אינם עובדין להם אפילו כשהן תבנית בפני עצמו וכ"ש כשמצויירין על הבגדים שאין עובדין להם, הילכך אין כאן חשדא דהשתא גוים אין עובדין להם כ"ש ישראל."
והובאו הדברים במהר"ם, ובמרדכי בצורה קצת פחות חדה.
שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סימן תרי
השיב רבי' אפרים מרעגנשפורק את רבינו יואל הלוי בספר אבי"ה בסי' אלף ומ"ט.
"על צורות עופות וסוסים [שציירו בבית הכנסת] ששאלת אם מותר להתפלל שם ובאת לדמות לצורת לבנה ואנדרטא א"כ הי' לך לשאול אם אסור בהנאה וכ"ש להתפלל שם אבל אינו דומה לטבעת שיש עלי' חותם [שהוא] דמות צלם פרצוף אדם או דמות [חמה] ולבנה ודרקון שעובדי' להן וצורת דרקון הוא נחש בריח 2 בשמים ושמו תלי הגדול ומושל במזלות ומש"ה חשיב ליה בהדי צורת חמה ולבנה אבל צורות עופות וסוסים אין עובדי' להן אפי' כשהן תבנית [בפני] עצמן כ"ש כשהן מצויירי' על הבגדים [ותניא ע"ז מ"ב ע"ב] כל הפרצופי' מותרי' חוץ מפרצוף אדם ומוקים לה פרצוף אדם במוצא דוקא לר' יהודה אבל רבנן אפי' פרצוף אדם מתירי' במוצא הלכך אין כאן בית מיחוש."
מרדכי מסכת עבודה זרה פרק כל הצלמים רמז תתמ בשם רבנו אפרים
"השיב רבינו אפרים לרבינו יואל [רמז תתמ] על צורת עופות וסוסין שציירו בבהכ"נ ששאלת אם מותר להתפלל שם ובאת לדמות לצורת לבנה ואנדרטי א"כ היה היה לך לשאל אם אסור בהנאה וכ"ש להתפלל שם אבל אינו דומה לטבעת שיש עליה חותם שהוא דמות צלם פרצוף אדם או דמות חמה ולבנה ודרקון שעובדין להם ודרקון הוא נחש בריח בשמים ושמו תלי הגדול ומושל במזלות ומש"ה חשיב ליה בהדי צורת חמה ולבנה אבל צורות עופות וסוסים אין העובדי כוכבים עובדין להן אפילו כשהן תבנית בפני עצמן וכ"ש כשהן מצויירין על הבגדים ותנן כל הפרצופין מותרים חוץ מפרצוף אדם ומוקי לה פרצוף אדם במוצא דוקא לר"י אבל לרבנן אפילו פרצוף אדם מתירין במוצא הלכך אין כאן בית מיחוש ע"כ דבריו"
אבל באופן מפורש בהרבה מצאנו בראשונים הבאים:
ריטב"א ע"ז מג, ב
הריטב"א כותב שבצורות יש"ו שהאומנים עושים על הכלים אין בימינו חשד, כי ידוע שלא עובדים לזה, והכל לפי התקופה.
"וצורת אדם שרגילין עתה לעשות האומנים בכלים הרי הן מותרין ואין צריך לחסר מהם שום אבר, דאי משום איסור עשיית פרצוף אדם כיון שאחרים עשו לו מותר, ואי משום חשדא דעבודה זרה כבר הדבר ידוע שאין צורה זו נעבדת אפי' כשהיא כצורת יש"ו ימח שמו וזכרו כשהיא על הכלים וכדכתיבנא לעיל, ולא אמרו סמי עיניה דדין אלא לפי שכיוצא בו היה נעבד בזמן ההוא ומשום חשדא."
חידושי הרא"ה מסכת עבודה זרה (בשיטת הקדמונים) דף מג עמוד ב
כותב שבצורה בולטת חושש לחשד שעובדה, אבל זה דוקא בדרכן לעבוד צורה זו, והכל לפי הזמן.
"פירוש לפי שהרי עכשיו בחותם הצורה בולטת וחיישינן לחשדא שלא יאמרו שהוא עובדה. ומיהו דוקא בצורה שדרכן לעבדה, ומסתברא נמי דהכל לפי הזמן…"
הר"ן על הרי"ף מסכת עבודה זרה דף יט עמוד א
כותב כריטב"א.
"הלכך צורות שאסרה תורה בין בולטות בין שוקעות אסורות ושאר צורות בולטות אסורות [משום חשדא] שוקעות מותרות וכתב הרמב"ן ז"ל שכל אלו שאסרו משום חשדא לא אסרו אלא על המכובדין אבל על המבוזין מותרין ונ"ל שלא חששו לחשדא אלא בצורות שהיה מנהג העובדי כוכבים לעבדן אבל כגון אלו מותרין לצור צורות כל שלא נודע ולא נשמע שיהיו נעבדות כלל וכן המנהג לקיים צורות בולטות מאותן שלא אסרה תורה ולא שמענו מי שמיחה בכך"
שו"ת אבקת רוכל סימן סו
נשאל האם מותר פרוכת עם צורות עופות, ומשיב שאפילו בצורת אדם מותר, ומסביר שאין לחשוש לרבנו אליקים, כי רבנו אפרים השיב שהגויים לא עובדים לדברים אלו ככל, ואפילו בפרצוף אדם מותר במוצא, ומביא את דברי הר"ן הנ"ל ונראה שכך מחזיק להלכה.
"ואם דעת המגמגמים הוא מדכתב במרדכי ובהגהות אשירי פרק כל הצלמים שרבינו אליקים צוה להסיר צורות אריות ונחשים שציירו בבית הכנסת בקאלונייא הוה להו למיסק אדעתיהו דאין לסמוך על שום פסק שנמצא כתוב עד שידרשו לדעת אי יחידאה הוא או אם /שמא צ"ל עם/ רבים אשר אתו. וגם להבין תוכן דבריו דהא ממקום שבאו נשיבם שכתב המרדכי בפ' הנז' שהשיב רבינו אפרים לרבינו יואל על צורות עופות וסוסים שציירו בבית הכנסת שמותר להתפלל שם שאין הגוים עובדין להם אפילו כשהן תבנית בפני עצמן כ"ש כשהן מצויירים על הבגדים ואפילו בפרצוף אדם מותר דרבנן במוצא והרב רבי' נסים כתב בפרק הנז' וז"ל ונראה לי שלא חששו לחשדא אלא בצורת שהיה מנהג הגוים לעבדן אבל מותר לצור צורות כל שלא נודע ולא נשמע שיהיו נעבדות כלל וכן המנהג לקיים צורות בולטות מאותן שלא אסרה תורה ולא שמענו מי שימחה בכך עכ"ל וזה כדברי רבינו אפרים."
חשוב לציין כי יש סתירה בין תשובה זו של הב"י לתשובה סג, ורבים עסקו ביישובה (צי"א ג, כד; שו"ת עשה לך רב חלק ד סימן מד ועוד).
ביאור הגר"א יורה דעה סימן קמא, כא בשם הר"ן
מביא את הר"ן בלשון של 'מיהו', כל שקצת נשמע שמצדד. אבל אחר כך גם מביא תוספות ורא"ש ומסביר שהם סוברים שיש 'חשד עשיה'.
"ומיהו כ' הרמב"ן שאין איסור חשדא אלא על המכובדין והר"ן כ' שאין חשדא אלא באותן שרגילין העובדי כוכבים לעבדן בזמן ההוא ולכן בזה"ז מותר כל הצורות שלא אסרה תורה אף בולטות"
חידושי הרי"ם, יו"ד קמא, ה
הרי"ם מביא את הר"ן שלנו ולאחריו את הט"ז וכותב שדבריהם נכונים לדינא. נראה בעיני שהכוונה שגם חומרת הט"ז לפסוק ברמב"ן נכונה, וגם שיטת הר"ן שכל החשד הוא רק בשיש שעובדין לצורה כזו נכונה לדינא.
"סעיף ה' טבעת כו' וה"ה כל צורת האסורות כו'. משמע דצורה המותרת מותר להשהות אף בולטת, לבד דרקון דעובדין לה, ונראה דהיינו נמי לשיטת המפרשים הך ברייתא דטבעת בצורת אסורות כו' דיעה ב' שבר"ן אבל לדעת הרמב"ן וסייעתו ושהסכים הטור עמהן דהאסורות גם בשוקעות א' והך בריתא במותרות א"כ נראה דבולטת אסור להשהות בכל גווני מיהו הר"ן מסיק שם דדוקא בשיש עובדין לצורה כזו וכמ"ש הט"ז ודבריהם נכונים לדינא"
חכמת אדם שער איסור והיתר כלל פה, ו
כותב שבזמן הזה אין חשש חשד כלל בצורת אדם, אא"כ זו צורת יש"ו או אחד מתלמידיו.
"כשם שאסור לעשותן כך אסור לומר לנכרי לעשותן דאמירה לעכו"ם שבות בכל המצוות ואפילו להשהותן אסור משום חשד (ש"ך ס"ק כ"ג) ונראה לי דצורת אדם בזמן הזה מותר להשהותן דכיון דאינו אלא משום חשד וידוע דבזמן הזה אין עובדין לצורת אדם ואותו שנעבד עושין אותו משונה וכן מתלמידיו הנעבדים יש בכל אחד מהן סימן ואלו ודאי אסור להשהותן אבל שאר צורת אדם ומכל שכן אם סימא עינו וכיוצא בו מותר דאין בו משום חשד (וראיה דאמר ליה סמי עיניה דדין בפרק אם אינן מכירין (ראש השנה דף כ"ד ב):"
בינת אדם שער איסור והיתר סימן ע (פט-צ*)
כותב שנראה שאף הרמ"א יודה להתיר בימינו.
"ונראה לי דאפשר דאף שכתב רמ"א דאסור להשהותן היינו שמא יחשדוהו שהוא קבלן לאלהות מכל מקום כיון דידוע אלו נעשים לנוי ולסחורה אם כן אפשר אין איסור אם משהה אותן אצלו לסחורה"
עמק שאלה, הנצי"ב, נז, ג
כותב שמוכח מהגמרא שהחשש חשד הוא שעובד ע"ז, וקשה על הרא"ש. ומתרץ שהם סוברים כתוספות בהסבר הסוגיא, שבתחילה סברו שהאיסור הוא משום עשיה, ואז תרצו שזה חשד עבודה. אבל אז לדעתם כשהגמרא תירצה ששאני ר"ג דלהתלמד שאני – חזר החשד להיות אפילו בעשיה. אבל לשאר הראשונים כלל לא הייתה הווא אמינא של חשד עשיה. ומזה מסיק שכיוון שבימינו אין חשד ע"ז – מותר להשהות אפילו צורת אדם שלם.
"הא מיהא למדנו לפי המסקנא דלא חיישינן לחשדא דעשי' וא"כ קשה טובא לכאורה על הרא"ש והטור וגם למאי נצרך רבינו לראי' דב"ב כמבואר בסמוך, הא מאותו סוגי' מבואר הכי. וצ"ל דס"ל כפי' התוס', וס"ד דחיישינן לחשדא דעשי' וא"כ אין נ"מ בין רבים ליחיד וקשה על ר"ג, ומשני דלא חיישינן אלא לחשדא דעבודה וא"כ ברבים ל"ח, והדר מקשה הא ר"ג יחיד הוה ומשני דדמי לרבים, וכישוב הש"ס, וכי הדר משני דלהתלמד שאני, הדר ס"ד דהש"ס למקומה דר"י משום חשדא דעשי' אסור, והרי מהסברא הי' לחוש לכך ג"כ ומש"ה נצרך רבינו לראי' דב"ב דגם להמסקנא שרי להשהותן. כ"ז לפי' התו' אבל לפי' הרמב"ן ור"ן לא עלה עה"ד לאסור משום חשדא דעשי'. היוצא מזה דהתו' ורמב"ם ורמב"ן ור"ן ס"ל דלא חיישינן לחשדא דעשי' ורבינו (השאילתות. ד"ש) ובה"ג בראשם, והכי נהוג להשהות אפי' צורת אדם שלם, ומשום דבזה"ז ליכא חשדא דע"ג ג"כ כמש"כ הר"ן והגר"א שם ס"ק י"ח דלא כהגהת רמ"א ז"ל"
וכן כותב שנית בתשובה:
שו"ת משיב דבר חלק ב סימן יא
"ואני אוסיף דבזה"ז שאין עובדין ע"ג בדם אין לנו חשדא זו, וכיב"ז נהגו להשהות בבית צורת אדם שלם הנמכרים בחנות אע"ג דבזמן התלמוד היה אסור להשהות משום חשדא דעבודה, וכבר השיג הגר"א ז"ל ביו"ד (סי' קמ"א סקי"ח) על הגהת רמ"א שם, וע"ש עוד ס"ק כ"א ומש"כ בס"ד בחיבורי העמק שאלה (סי' נ"ז אות ג')"
נחל אשכול (הרב אוירבאך) סימן נ, ס"ק כז
כותב ללמד זכות על כך שלא מוחה בעשירים שיש להם תנורים עם צורת אדם בולטת – כי בימינו הגוים לא עובדים לצורת אדם, ולכן אין חשד. ואין זו גזירה כללית, שהרי התירו במציאויות שונות בהם לא היה חשד.
"לפי מ"ש רבנו ורה"פ דצורת אדם אין אסור ת' אלא בעשיה (דלא כתוס' יומא נ"ד ור"ן דס"ל אפי' אחרים עשו לו אסור תורה מד' לא תעשו לכם אפי' אחרי' עשו וקאי על מדור העליון) יש ללמד סנגוריא על חכמי ישראל שלא מיחו בעשירי עם שיש להם בחדרי משכיות תנורים עם צורות אדם בולטת, דכיון דכל האסור משום חשד ולא הי' גזרה כללית שהרי התירו ברבים בנשיא בפרקים ולהתלמד, ובזה"ז שאפי' גוים אין עובדים לצורת אדם ליכא חשדא וכמ"ש תוס' ביצה ו' לענין חברין ועפר"ח קי"ו ואינו דומה למה שהשיגו אחרוני' על מג"א תרכ"ח. שוב מ"כ בחכמת אדם."
שו"ת דברי יציב חלק יורה דעה סימן לח
נשאל לגבי קביעת צורות חיות ואריות מעל ארון הקודש. כותב כחכמת אדם שנראה שגם הרמ"א שהחמיר שיש חשד בכלים שלא עובדים הכוונה שעובדים לצורה הזאת אבל לא עובדים לצורה זו כשהיא נמצאת על הכלים, אלא רק כשהיא בפני עצמה. כי אחרת מה שייך לחשוד באדם בדבר כל כך חמור כשזה לא מצוי.
וכך הוא מסכם להלכה שאין בעיה של חשד כי זה בשל רבים. וגם לא שייך רק כשיש כאלה שעובדים צורות אלו, משא"כ בזמנינו. ובמיוחד שבכל הבתים יש צורות (אולי הכוונה לתמונות בספרים) לילדים, למה שנחשוש לחשד.
"ויש לומר עוד, דהנה בש"ך שם ס"ק י"ז תמה על הרמ"א שלא ראינו מי שהחמיר בזה ואין טעם כלל לסברא זו, דכיון דידעינן בודאי דלא פלחי לה למאי ניחוש לה עיי"ש. ובלבוש סוף סעיף ג' כתב וז"ל, אבל אין נוהגין להחמיר בזה משום דק"ל הגוים בזמה"ז אינן אדוקין בע"ז הן ואין עובדים גם לצורות אלו וכו', ויש מחמירין בכל צורה שלא להשהותם משום חשד אפילו בזמה"ז עיי"ש, וצ"ב חשד זה מהו דכיון דאין מי שעובדן למה יחשדוהו שדייקא הוא שונה מכל העולם ועובד להם. וחזינן בברכות ח' ע"ב בענין אחורי ביהכ"נ דהיכא דאיכא למיתלי ליכא חשדא עיי"ש, ובשו"ע או"ח סימן צ' ס"ח. וכן לגבי חנוכה בב' פתחים שם בסי' תרע"א ס"ח ובמג"א ס"ק י"ב. וא"כ ק"ו בן בנו של ק"ו בדליכא מי שעובדה שלא יחשדוהו בדבר דלא שכיח כלל, ובפרט בענין חמור כע"ז, ועיין גיטין נ"ד ע"א לא נחשדו ישראל על השבתות, ובקידושין פ"ב ע"א לגבי מ"ז, וא"כ בע"ז דלא שכיח כלל למה יחשדוהו.
והחכמת אדם בשער איסור והיתר [כלל פ"ה ס"א] בבינת אדם סימן ס"ח ביאר בכוונת הלבוש, דמ"ש הרמ"א שאין עובדין לצורות אלו, כוונתו דנהי דעובדין לצורה זו היינו דוקא אם נעשה לעובדה, אבל מה שמציירין על הכלים צורה זו אין כוונתם רק לנוי ולא לעבוד כיון שאינן אדוקין, וז"ש דלא פלחי להו היינו לאותה צורה שעל הכלי, אבל לעיקר הצורה עובדין, ואיסור השהייה הוא שיחשדוהו שקבלן לאלקות עיי"ש. וברור כן בכוונת הלבוש שנקט שמה, ולפי"ז בזמה"ז שמחקקין חקק בכלים ומציירין בהם שתי וערב ודמות אשה מניקה המוצא אותן כלים אסורין, אבל אין נוהגין להחמיר דק"ל הגוים בזמה"ז וכו' וכנ"ל…
ועכ"פ מיירי בצורה שלעיקרו עובדין בזמנינו, וכגון צורת ש"ו, אלא שלצורה זו שעל הכלים אין עובדין וכנ"ל. וא"כ כשאין עובדין להך צורה כלל גם לעיקרו, ומכל שכן לצורה שעל הכלי, בכה"ג לא החמירו המחמירין, ורק כשעובדין להך צורה בפני עצמה אף דלא פלחו לה כשהיא על הכלי שייך חשדא דחשוב בעיניו מחמת שמקבל עיקר הצורה לאלקות…
תבנא לדינא…
ד) ומשום חשדא, הרי ברבים ליכא חשדא כמ"ש בסוגיין בע"ז שם. וענין מכוער הדבר שהזכירו הפוסקים, ג"כ לא שייך דזה רק כשאיכא עובדין עכ"פ, משא"כ בזמה"ז וכנ"ל. וגגם דכיון שמצויין בכל הבתים צורות שנעשין לנוי ולילדים, וכן תמונות שכיחי טובא, למה ניחוש לחשדא שיעבוד לצורה זו דייקא ודו"ק. ועיין מנחת פתים יור"ד סי' קמ"א ס"ד ובהוספות לשם [נדפסו בסוף חלק אבהע"ז]."
מהר"ם מבריסק א, נד
נשאל לגבי סוחר שרוצה לייצר 'גובלינים', שהם פסלוני אדם. לאחר דיון ארוך בשיטות הראשונים מתייחס לשאלת החשד, וכותב שבאמת לא שייך חשד ביצרן וסוחר אפילו לשיטת הב"ח שסובר שחוששים לחשד עשיה, כי ניכר שהלוחות (טאבלעט) נלקחו מהפאבריק (יצרן הבדים) ולא עשאם בעצמו. (וברור לו שאין מקום לחשד מצד ע"ז, וכלל לא נכנס לזה). ואפילו מהר"ם יתיר – כי מדובר במיני צבעונים.
"עכ"פ בנ"ד אין איסור לסחור בצורה שוקעת, ואמינא יותר דאפי' לדעת הב"ח בפירוש הרמב"ם ז"ן ג"כ אין איסור דהא טעם הב"ח דבמקום שהעשי' הוא מה"ת איכא חשדא בשהי' שמא עשאו, משא"כ הכא ניכר על הטאבלעטען כי הוא מעשה פאבריק ומכש"כ כשיש בחנות טאבלעטען למאות שהכל יודעין שלקחן מהפאבריק ודאי ליכא חשדא דעשי', ואמינא עוד יותר דאפי' להר"מ מר"ב ז"ל דסובר דהקיום במשמשין שבמדור הוי איסור דאורייתא וא"כ להרמב"ן ז"ל אסור בשוקעת ג"כ מה"ת, אכן המהר"ם מר"ב ז"ל סובר דמיני צבעונים קיל משקוע וע"כ מותר."
ישועות יעקב, הרב יעקב משולם אורנשטיין, ע"ז מב, ב-מג, ב עמוד תיט
"עוד אני מוסיף לומר, דבנדון דידן גם לדעת הפוסקים דס"ל גם לפי המסקנה הך חשדא דע"ז ליכא הכא חשדא, לפי מה שביררתי וכתבתי למעלה דעיקר הטעם דחיישינן לחשדא דע" משום דיאמרו דאי לאו לע"ז למה עשה לו הצורות האלה, ומה"ט בנשיא דשכיחי גביה רבים ורואין למה הוא צריך להם מותר דליכא חשדא, עיין מ"ש לעיל. וא"כ בנידון השאלה שלפניני, כיון שידוע ונראה למה הוא לו ליכא חשדא כלל. ואף שאנכי בחידושי העליתי דאף בצורה שנעשית בגזירה שייך חשדא דע"ז לדעת הפוסקים אלו, והבאתי ראיה מאנדרטי דבי כנישתא דפריך בש"ס הכא דניחוש לחשדא, והתם מאת המלך הונח שם באונס, דשעת השמד היה, וכמבואר בדברי הקדמונים בשם הגאון ז"ל עיין בדבריהם, ואפ"ה קאמר דניחוש לחשדא. מ"מ זה דוקא התם דעדיין יש חשדא למי שאינו יודע תוכן הדברים וסיבתם ויבוא לחשוד ולומר שעובדין לצורה זו, משא"כ בנדון דידן שכל רואים מכירין ויודעין למה הוא לו לא שייך חשדא דע"ז לכו"ע. מהלין טעמי נ"ל ברור דאם היה נודע לנו בבירור שלא נעבד ולא נעשה ג"כ לע"ז היה מותר להשהותו ואין כאן בית מיחוש כלל, וכמו שביררנו ת"ל בטוב טעת ודעת ולהלכה ולמעשה."
שו"ת דעת כהן (ענייני יורה דעה) סימן סה
נשאל לגבי עשיית והשהית 'ביוסט' שהם פסלים של חצי אדם. ומביא שלמרות שהחכ"א החמיר בעשיה הוא הקל בהשהיה. ולמרות שכתב שכ"ש שיש להתיר אם סימא עינו – במקרה שלנו שזו צורה חלקית, אפילו סימוי עין לא צריך. ובפרט שהשו"ע בכלל נראה שהקל אפילו בעשיית פרצוף לבד. ואמנם, למרות זאת, רוח היהדות מתנגדת לכל פסילי אדם, ותבא ברכה על מי שיחדל מזה.
"ובספר חכמת אדם מביא שתי הדעות… אמנם אע"פ שהחמיר בעשי', מפני שהוא איסור תורה, הקיל בשהי' בזמן הזה מטעם אחר, וכתב ונ"ל דצורת אדם בזה"ז מותר להשהותו, דכיון דאינו אלא משום חשד, וידוע דבזה"ז אין עובדין לצורת אדם, ואותו שנעבד עושין אותו משונה, וכן מתלמידיו הנעבדים יש בכל אחד מהם סימן, ואלו ודאי אסור להשהותם, אבל שאר צורת אדם, ומכ"ש אם סימא עיניו וכיוצא בו, דאין בו משום חשד, ע"כ."
"והנה אע"פ שנוטה להצריך סימוי עין, כדי לצאת מחשש חשד, מ"מ י"ל דדי שנחמיר בזה בצורה שלמה עם ידים ורגלים, אבל בביוסט, אם אחרים גויים יעשו, י"ל דמאחר דנחזיק דאין חשדא בזה"ז קשה להחמיר, ובפרט שפשטם של דברי השו"ע נראין להקל בכל אופן בפרצוף לבדו גם בעשי', ע"כ אי אפשר לי למחות ביד המקילין בשהי' אם לא יעשה זה ישראל."
"אבל אחר כ"ז הנני אומר, שגם במה שאפשר למצא היתר ע"פ הדין אין רוח חכמים נוחה מזה, ורוח היהדות הטהורה היא מתנגדת לכל פסילי אדם, ואשרי חלקו דמר אם יוכל להניא מזה את אלה שחפצים להעמיד את הפסל גם בצורה של ביוסט, אע"פ שמצאתי לחובה לפרש את השיטות כמו שהן, ולהראות ג"כ את הצד המתיר, אבל בכ"ז הנני אומר שתבא ברכה על מי שיחדל מזה.1 ויקים לאיש החביב איזה זכרון עולם המתאים לרוח עמנו ותורתו, במלא המובן."
"והנני בזה ידי"ע דוש"ת באה"ר. הק' אברהם יצחק ה"ק"
בית אב"י, חלק ב', יו"ד סימן ע"ה
נשאל האם מותר לצייר חמה ולבנה על הלוחות בגיר כדי ללמד את התלמידים על מערכת הכוכבים (לימודי חול). לאחר שפוסק שמדין ציור אין איסור, מביא שמצד חשד הר"ן כתב להקל בצורות שהגוים לא רגילים לעבוד. ולמרות שיש חולקים על הר"ן מסתבר שהם סוברים שיש גם חשד מצד שעבר על 'לא תעשון'. אבל יש לצדד שחשד עשיה הוא רק בצורת אדם שחמורה טפי, אבל בצורת חמה ולבנה שקלים יותר – יש לומר שכיון שנעשה בבית הספר אין שום חשש כי יודעים שזה כדי להתלמד (בהמשך התשובה הוא שולל את ההצעה להתיר משום 'להתלמד'. לכן נראה שאינו מתכוון כאן שזה נחשב להתלמד, אלא שברור שאין בזה חשיבות כי עושים בשביל ללמוד. ד"ש.) ומוחקים אחר כך, ברור שאין חשד, ורק בצורות נעבדות יש חשש ע"ז, אבל באינן נעבדות יש לסמוך על הר"ן.
וכן מביא בהמשך שלהלכה יש להקל כפי שהקל הכנסת יחזקאל להקל בצורות חמה ולבנה כי אין מי שעובד במדינתנו.
"ובחידושי הר"ן לע"ז דמ"ג כתב דנראה דלא אסרה תורה משום חשדא אלא בצורות שהיה מנהג העכו"ם לעבדן אבל כגון אלו שאין מנהגם לעבדן מותר לצור אותם כל שלא נודע ולא נשמע שיהיו נעבדות כלל, וכן המנהג לקיים צורות בולטות מאותן שלא אסרה תורה ולא שמענו מי שמוחה בכך יעו"ש בר"ן, ואעפ"י שהרבה פוסקים חולקין עליו ואוסרין משום חשדא אפילו באינן נעבדות אבל לפיע"ד מסתברא לומר דלא משום חשדא דע"ז לחוד אסרו להו אלא גם משום חשדא דעבר על לאו דלא תעשה לך פסל וכמו שכתבו התוס' בר"ה דכ"ד בד"ה סמי דהדא דאמר שמואל לר"י שיננא סמי עיניה דדין היינו משום חשדא שעשאן ועבר על לא תעשה לך יעו"ש בתוס" וחשדא זו שייך גם באותן הצורות שאינן נעבדות, אכן יש מקום לצדד ולומר כיון דמה דאמר שמואל לר"י סמי עיניה וחשש לחשדא לעבור על לא תעשה לך זה רק באנדרטא דצורת אדם חמור טפי אבל בחמה ולבנה דקיל מצורת אדם איכא למימר כיון דנעשה בבית ספר עבור תלמידים ליכא גם חששא זו כיון דהכל יודעין שנעשה רק להתלמד ונרשם רק בגיר על הלוח ואח"כ מוחקין אותו מסתברא דליכא חשדא כלל כל דהו ורק בנעבדות דאיכא חששא דע"ז אז מחמרינן אבל באינן נעבדות בודאי יש לסמוך על שיטת הר"ן הנ"ל להקל…"
"ולהלכה נראה לפיע"ד בני"ד דיש להקל לכתוב בגיר על הלוח צורת החמה והלבנה דהרי לפי"מ שביארנו בשם תשובת כנסת יחזקאל חאו"ח סי' י"ג שהעלה להקל בפרוכת שהיה מצוייר בצורות של צבע חמה ולבנה ומסתמך על תשובת מהר"ם שבמרדכי שהבאתי לעיל ועל מש"כ הט"ז הנ"ל וכיון שלא נמצא עתה במדינתינו מי שעובד ללבנה ולכן סיים להקל, ואם יש מקום להקל בפרוכת בבית התפילה מכש"כ בבית ספר שנעשה לשם לימוד מלכתחילה בודאי יש להקל…"
"אבל לכתוב בגיר או אפילו בצבעים ליכא חששא לחשוד לע"ז כי אפילו במקום שעובדים לצורות הללו אין דרכם לכתוב בגיר או בעיפרון מכש"כ במקום שאין עובדים לצורות הללו בודאי אין כאן בית מיחוש כלל וז"ב…"
זקן אהרן, הרב אהרון בן יעקב וואלקין, חלק ב סימן נב
נשאל לגבי מטפחות שיש עליהם צורה דומה לצלב (אבל יותר כמו פלוס, ופחות מוארך) שברור שהגוים לא עובדים אלא נעשה לנוי וכדומה. לאחר ששולל את החשש של איסור הנאה כותב שאין איסור חשד אלא בצורות נעבדות. ובמקרה הנ"ל כולם ללא ספק מבינים שזה לא בשביל לעבוד אלא לשימוש כמטפחת וכו'. ועוד שיש כמה פוסקים שסוברים שאין איסור חשד.
"ולא נשאר אלא האיסור להשהות בביתו מטעם חשדא וכמ"ש הרשב"א ורבינו ירוחם הביאם הש"ך יו"ד שם ס"ק ו', ולפי המבואר גם חשדא לא שייך בכה"ג דעיקר החשד הוא היינו שיחשדוהו שמא הוא קבלן לאלקות, והכא דידוע לכל דשתי וערב הללו נעשים רק לנוי ולסחורה אין חשדא, ובלא"ה ליתא בכה"ג איסור דהייה בתוך ביתו של חנווני כיון דאינו משהה אותן רק עד שיזדמן למכור, וכעין הא דאיתא בב"ק ב"פ שמותר להשהות בהמה דקה עד יום השוק למכרה, ואצל בעה"ב שקונה המטפחות לעצמו, נמי לא שייך חשדא כמ"ש כיון שידוע לכל שאין מחזיק זה לעבדה, ובשגם שכמה פוסקים לא ס"ל טעם דחשדא וכמו שביאר בתשובת ישועות יעקב ס"ס קמ"א."
שו"ת יביע אומר חלק ג – יורה דעה סימן ח
דן לגבי בובות, ומביא ממהרי"ט ופרי השדה להקל שאין חשד בבובות, מפני שהם לא נעשו לקבע, ונחשבים מבוזים. ומביא עוד מכמה פוסקים שבימינו כלל אין חשד שעובד ע"ז בדברים אלו. ועל סמך זה מקל למעשה, וכותב שטוב להחמיר לא לקנות בובות שלמות.
"ומעתה הבא נבוא לנ"ד. הנה כבר נתבאר שיש מקום להקל בקניית בובות העשויות תבנית חצי גוף העליון בב' עינים וב' אזנים וחוטם שלם וצואר וידים. וכמו כן אפשר להקל באותם העשויות כאדם המצוייר מצד אחד, בעין אחת וחצי חוטם ויד אחת ורגל אחת, אע"פ שהן שלמות מכף רגל ועד ראש. ופש גבן לברורי אם אפשר להקל גם באותם העשויות תבנית אדם שלם בכל חלקי גופו ואיבריו. והנה בשו"ת מהרי"ט (חיו"ד סי' לה) בד"ה ומסתייעא נמי, כתב, דמ"ש הרמב"ם שאסור לעשות צורת אדם לנוי, היינו בדבר קבע, שיטעו לומר שיש בהם ממש. לאפוקי דרך עראי לפי שעה כגון לשחק בהם או להתלמד שרי. דלא אתי למטעי בהו. ולפי דרכנו למדנו שאותם פרצופות שעושים לתינוקות לשחק בהם, וכן אותם שעושים המשחקים לשחק בהם, הואיל ולאו בדרך קבע עבידי שרו. עכ"ל. וכיו"ב ראיתי עוד בשו"ת פרי השדה ח"ג (סי' לח), שנשאל אם מותר לסחור בחנות באלו הצורות הנקראות בובות. והביא ממ"ש ביו"ד (סי' קמא ס"ג) המוצא כלים ועליהם צורת חמה ולבנה או דרקון, אם הכלים מכובדים כגון שיראים נזמים וטבעות אסורים שבודאי נעשו לשם ע"ז. ואם הם מבוזים כגון כוסות ששותים בהם מותרים, שלא נעשו אלא לנוי. וה"נ הבובות שעיקר עשייתן לתינוקות לשחוק בהם ודרכן לגוללם בטיט ואשפה ובכ"מ מלוכלך ומטונף הוו כמבוזים שאין דרכם לעבדם וממילא ליכא חשדא. ושוב הביא דברי המהרי"ט הנ"ל. ע"ש. ולכאו' יד הדוחה נטויה לחלק בין צורות שע"ג כלים להנעשים בפני עצמם. ומ"מ נראה שמכיון דהתם ליכא חשדא כיון שמבוזים הם ה"נ ליכא חשדא. דזיל בתר טעמא. וכדאמרי' בע"ז (מד:) שע"ז שאינו נוהג בה מנהג אלהות שעומדת ע"פ הביב ומשתינין בפניה, אין לה דין ע"ז. ע"ש. וה"נ בבובות. וכ"מ קצת בתוס' ע"ז (מב:) ד"ה המוצא כלים. שאין חילוק בין אם היא לבדה או ע"ג הכלים. ע"ש. אלא דאכתי איכא למידק, ממ"ש התוס' ע"ז (מג:) ד"ה והא רב יהודה דאחרים עשו לו. דה"ט שאסור להשהותו פן יחשדוהו לומר שהוא עשאו ועבר על לא תעשון אתי. ע"ש. וה"נ איבעי לן למיחש לחשדא דעשייה, שבזה אין חילוק בין מכובדים למבוזים. אולם כד דייקת פורתא לק"מ, דהא כ' התוס' שם, דהא דמשני בגמי שאני רב יהודה דחותמו בולט היה, ר"ל ולא היה משום חשד עשייה אלא משום חשד ע"ז. ומשמע דלפי המסקנא לא חיישינן לחשדא דעשייה. ובביאורי הגר"א (סי' קמא סוף ס"ק כא) נראה שאיסור השהייה הוא משום חשד דעשייה. וע' במקור מים חיים שם שהעיר עליו מד' התוס' הנ"ל שלפי האמת לא חיישינן אלא משום חשדא דע"ז. ע"ש. וכן מצאתי להגאון הנצי"ב בס' העמק שאלה (סי' נז אות ג), שאחר שהאריך בזה סיים בזה"ל, היוצא מזה דהתוס' והרמב"ם והרמב"ן והר"ן כולהו ס"ל דלא חיישינן לחשדא דעשיה. וכן דעת רבינו (השאילתות) ובה"ג. והכי נהוג להשהות אפילו צורת אדם שלם. ומשום דבזה"ז ליכא חשדא דע"ז כמ"ש הר"ן ובביאורי הגר"א ס"ק יח. ע"כ. וכיו"ב כ' הגאון נחל אשכול על ס' האשכול ח"ג (ס"ס נ), שלפי מ"ש רבינו ורוה"פ אין איסור תורה אלא בעשייה, יש ללמד סניגוריא על חכמי ישראל שלא מיחו בעשירי עם שיש להם בחדרי משכיותם תנורים עם צורת אדם בולטת, שכיון שכל האיסור הוא משום חשד ע"ז, ולא היתה גזירה כללית, שהרי התירו בנשיא לפרקים ולהתלמד, ובזה"ז שאפי' גוים אין עובדים לצורת אדם ליכא חשדא וכמ"ש כה"ג התוס' (ביצה ו) ושו"ר כן בחכמת אדם כלל פה (וע"ש בבינת אדם סי' פט). ע"כ. וע"ע בשו"ת בית דוד (חיו"ד סי' עד). ובמ"ש על דבריו בשו"ת תפארת אדם (ס"ס לו). ובס' קהל יהודה (סי' קמא). וע"ע בשו"ת אזני יהושע (סי' יג). ובשו"ת פרי השדה ח"ב (סי' סו). ובשו"ת זקן אהרן ח"ב (סי' מז). ע"ש."
"(ז) כלל העולה שהנוהגים לקנות בובות לילדיהם הקטנים לשם שחוק ושעשוע, יש להם על מה שיסמוכו. ובכ"ז טוב להחמיר שלא לקנות בובות העשויות תבנית אדם שלם בכל חלקי גופו ואיבריו, רק חצי גוף העליון, או כאותם הנראות מצד אחד דהיינו עין אחת וחצי חוטם ויד ורגל. ומכללן של דברים יש ללמוד דה"ה לסחור בהם למכור ולקנות מותר. אבל אין להקל בעשייתן. ואותם בתי חרושת העושים זאת לכתחלה מאן לימא לן דברצון חכמים עבוד. והשואל על זה לעשות מעשה לכתחלה מורים לו לאיסור. ואע"פ שהגאון מהרי"ט מיקל בזה אף בעשייה, קשה לסמוך על דבריו לעשות מעשה לכתחלה, כיון שהוא איסור תורה. ומ"מ אין למחות בחזקה בידי המקילים. הנלע"ד כתבתי. והשי"ת יעב"א."
חוט שני, פסח עמוד רכו, יו"ד קמא, ד
כותב שבובות מותר להשהות כי לא עובדים להם. אבל לקנות ממפעלים של יהודים אסור משום מסייע. ובובה שלימה עדיף לפגום אבל אין לגעור במקילים על סמך החכ"א. ומוסיף שכל מה שאמר החכמת אדם זה בצורת אדם. אבל לא שמענו במפורש שהקל בחמה ולבנה וכוכבים, ולכן בהם יש ללכת כפי עיקר הדין. ואמנם בגדי ילדים שמייצרים אותם בכמויות גדולות אין שום ספק שאינם ע"ז, ולכן מותר, ולא צריך לפוגמם.
"ולקנות בובות שאסור לעשותם או צורות של שמש וירח העשויות לנוי ממפעלים של גויים, נראה דאם צורות כאלו לא עובדים בזמנינו לעבודה זרה בדברים אלו, אין בזה דינא דהרמב"ם דאין מניחין אותן כיון דאינם דומים לעבודה זרה ואין בזה דין לישראל להתרחק מהם. אבל אם ישנם מקומות שעובדים עבודה זרה לצורות אלו, יש להמנע מלקנות מהם דהוי בכלל "אין מניחין אותם" לדעת הרמב"ם."
"אבל לקנות צורות אלו ממפעלים של ישראל, כיון שהאיסור בישראל הוא משום לא תעשון אתי ואסור אף שעושהו לנוי ולא משום איסור עבודה זרה, אסור אף שלא עובדים בהם כלל משום מסייע לדבר עבירה."
עמוד רלב
"מי שיש לו בובה שלימה, אפילו רק הראש לבד, אם הוא צורה בולטת של הפנים, של העינים, אף, אוזנים, לכתחילה יעשה בו פגימה הניכרת כגון באף או באוזן וכדו', באופן שיהיה ניכר שהוא חסר, ומ"מ אין לגעור על אלו המשהים צורות אלו כמבואר בחכמת אדם הנ"ל שבזמן הזה אין משום חשד לעשותם, שאין דרך לעבוד צורות אלו ומ"מ ראוי ולהחמיר לפגום אותם פגימה הניכרת"
עמוד רלז
"והנה לדעת החכמת אדם… ע"כ. אם כן אין לנו להתיר משום חשד בזמן הזה אלא על מה שחידש בזה החכמת אדם והוא על צורת אדם וכמו שביאר שם "שאותו שנעבד עושין אותו משונה", ועל שאר צורות האסורות לא דיבר מהם להתיר, והרי ידוע שבהרבה ארצות עובדים לשמש ולירח וכוכבים, ממילא הדרא דינא הקבוע בשו"ע וברמ"א ושאר פוסקים דאיכא בהם משום חשד, הן חשד שעובד להן. והן חשד שעושה לעבודה זרה. ובזמנינו שכל העולם כמין ארץ אחד, שיודעים מה נעשה ומה יש בקצה העולם אין לומר שבמקומותינו לא עובדים וליכא חשדא וכנ"ל על כן בגדי ילדים שיש בהם צורת אדם, יש מקום להקל בזמן הזה וכנ"ל, אבל צורות חמה ולבנה וכוכבים, אין לנו אלא מה שנקבע בשו"ע ובפוסקים שאסור להשהותם משום חשד, והחכמת אדם לא היקל בצורות אלו, והעצה לפגום קצת את הצורה כגון לארוג על זה צורה אחרת, או לפגום בשאר עצות ומ"מ בגדי ילדים שמייצרים אותם במפעלים שלא מצוי בהם עובדי עבודה זרה, מסתברא דכיון שהם מציירים כמויות גדולות לבגדי ילדים אין בזה משום חשד. ואין צריך לפגום הצורות "
באר שרים, יו"ד לו
מצדד להקל על סמך: 1. העובדה שגם בית רגיל נחשב 'רבים' כי אנשים יוצאים ונכנסים. 2. החכמת אדם. 2. המקור מים חיים.
מסיים בכך שלמעשה אפשר להקל, והמחמיר יחמיר לעצמו. מדגיש שזה דווקא לגבי השהיה ולא לגבי עשייה.
"ומה שנוגע לאסור להשהותם משום חשדא קיימ"ל דברבים ליכא חשד, כמ"ש הרמ"א ומקום דשכיחי רבים כרבים דמי כמ"ש הש"ס דר"ה גבי לבנות דר"ג. ולכן בדירה שאנשים נכנסים ויוצאים אפשר במקום רבים הוא והכי קיימ"ל. ויש לצרף להך דברי הפוסקים דבזמן הזה אין בזה משום חשדא כי אין עובדים ע"ז וכמו שציין מע"כ מדברי הנצי"ב בהעמק שאלה…"
"ולענ"ד נראה דיש מקום בסברא לזה ובפרט בזה"ז דליכא עובדי ע"ז וליכא עובדים צורת חמה ולבנה ויש רגלים לדבר לאידך גיסא דעשויין הכלים והתמונות לנוי יש למיקל על מה לסמוך, ולכן בצירוף שאר הסיבות שנכתבו לעיל, גם בניד"ד י"ל דמחזיק ומשהה צורת חמה ולבנה עבור הכלים לתינוקות או התמונות, ליכא בזה גם משום האי חשדא בשהייתן…
(מצטט את המקור מים חיים)… ומהא אלמד דכיום בזמנינו דברור שעושים תמונות עם חמה ולבנה על רקע השמים וכדומה. וכן רהיטים לילדים שמציירים לעיהם או על מושבם של קטנים, או כלים שלהם כגון כוסות שתיה תמונות של חמה ולבנה, וכדומה, וכן נהוג לעשות תמונות לשומם על הכותל בציורים לנוי, בכה"ג ליכא חשדא למשהה אותם כי כן הוא הדרך לעשות לנוי, כנלענ"ד לפי דבריו למעשה…"
"תבנא לדינא, דמכל הנ"ל נראה דאם כי יש מהאחרונים שהחמירו בדבר, וכמו שציין מע"כ מפרי השדה ועוד, אך הוא כתב זאת כל זה בבית הכנסת ויצא לחלק בין מצות קידוש החודש של ר"ג דהמועדות תלוי' ביה, לבין בית הכנסת. אך מכל הטעמים שהזכרתי וגם מדברי הפרי שדה עצמו הנזכרים לעיל, ראה הלכה למעשה דציורים של חמה ולבנה על תמונות, או על כלים של קטנים, המיקל בזמה"ז לא הפסיד להשהותם בביתו, אם כי דלהתיר לעשותם לכתחילה מאן לימא דברצון חכמים הוא. ואין אנו דנים להיתר באיסור דאורייתא רק על שהייתם בבתינו, ואני כשיבא מכשורא למצטרפים לענ"ד."
אורחותיך למדני, יו"ד עג
דן בשאלה האם מותר לקנות נרתיק למזוזה שיש עליו פרצוף אדם בולט. משיב להתיר משתי סיבות – 1. מדובר בפרצוף בלבד, ורבים מקילים בזה. 2. גם אם נאמר שאסור, הרי זה איסור דרבנן של חשד כי השו"ע לא פסק כמהר"ם, וכתב הריטב"א שחשד הוא לפי העניין ואצלנו לא שייך חשד.
"הרי מרן לא פסק כמהר"ם. ולענ"ד כן יש לדייק מסוף דברי מרן שם שכתב, "ואם הם להתלמד להבין ולהורות כולן מותרות אפילו בולטות." ויש לדייק בלשון "כולן", ונראה שאין זה שייך רק למה שלפני זה, דהיינו צורת חמה ולבנה וכוכבים, שאם כן הו"ל לכתוב "והם מותרות", אלא נראה שה'כולן' שייך לכל הצורות בסעיף זה, דהיינו אף צורת אדם. ולכן צ"ל שהטעם שמותר הוא מפני שהאיסור הוא רק מפני חשד, ואין איסור תורה, ודלא כמהר"ם. ולכן אין לומר בזה ספק דאורייתא לחומרא כיון שמרן סבר שהאיסור כאן הוא רק מדרבנן. וגם אין לחוש למ"ש המהרי"ט שיש חולקים על הרא"ש ואף כשאין הגוף שם עדיין יש איסור, שזה אינו כיון שאין דברי מהרי"ט מוכרחים כדביארתי לעיל, וגם משום שמרן פסק כהרא"ש. ולכן שפיר יש לומר בנד"ד שיש שני טעמים להתיר, דהיינו שאין הגוף שלם, וגם מפני שכיון שהוא לנוי כל האיסור הוא רק משום חשד ולא שייך חשד בנד"ד כמ"ש הריטב"א הנ"ל."
בדברים שכבר התרגלו לראותם כקישוט אין חשד
כנסת יחזקאל (קצנלבוגן) או"ח יג, חלק שני של התשובה
נשאל לגבי פרוכת שהייתה תלויה במשך שנים בבית הכנסת, ובא אחד ואתגר את הקהילה לפגום בפרוכת בגלל שיש צורת חמה עליה.
לאחר שמפלפל מעט בדברי הש"ך (יז) כותב שכאן מדובר בצורות של ציור, ובזה יש ראשונים שהקלו לעשות. וכאן גויים עשו, ומודפסים כאלה גיליונות רבים וברור שלא נעבדו. ואמנם הרמ"א אמר שבכל זאת אין להשהות משום חשד – כאן יש רבים ואין חשד, ועוד שהורגל שמדפיסים צורות אלו במדינות אלו לא לשם ע"ז. ואמנם רבנו ירוחם כתב שגם אם אין חשד – מכוער הדבר, לא דיבר כשהצורות האלה נמכרות בחנויות בעותקים רבים, וכ"ש שחותכים את הצורות מהגיליון הדפסה, וזה כמו 'ביטול' של ע"ז.
"…אמנם לענין הלכה נכונה דיבר מכ"ת את והב בסופו הטעם דצורות אלה מצויירים בצב וזה לא בולט ולא שוקע כמ"ש בד"מ בשם תשובת מהר"ם הובא במרדכי פ' כל הצורות של עכומ"ז מה שאוסרים בצורת חמה בשוקת דוקא שוקעת אמנם הציור בצבע לא בולט ולא שוקע עכ"ל. ודבריו נכונים דטעם דאוסרין צורת חמה שוקעת דברקיע שקועים אמנם לא מצויירים וכן איתא בתשובת מהריט הנ"ל גלל כן המצוייר בצבע לית דחש להו, ופשיטא אותן איצטלא דמילתא לפי הנשמע יש מהן צברים צברים חתיכו' חתיכו' מן כמה וכמה אמות ומוכרים על יד אמו' אמו' והמה הצורו' בדפוס כמו קרטונן במדינו' אילו ודאי לא לש' עכומ"ז נעשו ופשיט' לא פלחי להו מעולם ומותרין אף על המכובדי' כמ"ש רמ"א והמנהג כסברא ראשונ' אמנם מסיק אבל אין להשהותן מטעם חשדא כבר מילתא אמורה ברבים ליכא חשדא ושנית אלו הצורות הורגל באותן מדינות שנדפסו לא לשם עכומ"ז ומי יתן טהו' מטמא לענין קדושה כתב הנדפס אין קדושה כמ"ש בש"ע ובט"ז. אמנם כתב ר' ירוחם אף דליכא חשד' ברבים מכוער הדבר לא דיבר בריעות אלה שהרבה שהן נמכרים בחנות ומכ"ש שחותכין אותה ואם נטה החתך כאותן צורות לא מדקדקים ובמקום שכלה האמה שם חותכין ודאי אין ביטול גדול מזה אף לחכמים דפסקו אם מכרו לצרוף ישראל אין זה ביטל היינו בעכומ"ז ממש."
שו"ת דברי מלכיאל חלק ד סימן סג
נשאל לגבי יהודי ששכר בית חרושת שמיצרים בו צורת אדם שמעמידים על הקברים שלהם. משיב שאם זה צורת אדם בעלמא ולא יש"ו, אז אין כאן חשש, כי אסור רק מחמת חשד, ומסביר שהחשד הוא שעשה ע"ז לעצמו, אבל כן לא שייך חשש כי עושים את זה בבית חרושת, וגם לא משהה להרבה זמן אלא רק עד שמוכר. ובכלל הישועות יעקב הוכיח שיש פוסקים שסוברים שאין איסור חשד כלל.
"ע"ד אחד ששכר מעכו"ם בית חרושת שקורים גירארניא. אשר יוצקים שם מכונות שונות. ושוכר זה השכירו בשטר להעכו"ם הבעל מלאכה בביהח"ר הנ"ל. כדי שיוכלו לעשות שם בשבת. והשטר נעשה כנוסח שבשו"ת דברי חיים. ושם יוצקים ג"כ צל' וצורת אדם שקונים העכו"ם להעמידם על קבריהם. ואת כו' כו' וצורת אדם הנ"ל צובעים ג"כ וקודם הצביעה לא נחשב כלל. ומלאכת הצביעה אינה שייכת להישראל כי העכו"ם המשכיר התנה עם הישראל השוכר שמלאכת הצביעה שייכת לו לבדו. ובשטר שכירות שהשכיר הישראל להעכו"ם נתבאר שהישראל מתחייב להלוות להעכו"ם כסף לצרכי העסק הזה. ונסתפק מעכ"ת אם מותר לעשות שם כו' כו' וצורת אדם. ואם מותר להישראל לתת כסף לצרכי עסק זה. והאריך מעכ"ת בדברים נכונים וישרים וחפץ לדעת דעתי בזה. ואשיבנו בקוצר לפי מסת הפנאי כעת:
הנה מ"ש צורת אדם לא נתבאר אם הוא צורת אדם בעלמא. או צורה שעובדים לה. ואם הוא צורת אדם בעלמא. פשוט שאין כאן חשש. דהא אינו רק איסור דרבנן כשנעשה ע"י עכו"ם כדאיתא בר"ה (דף כ"ד ע"ב) ובתו' שם. ובדרבנן שרי הערמה כדאיתא בשבת (דף קל"ט) ובכמה דוכתי. וגם דהכא אינו מצוהו בפירוש לעשותו. רק מעצמו עושה כן הבעל מלאכה. ומשום דאסור להשהות אין חשש. דהטעם הוא משום חשדא שעשה עכו"ם לעצמו כדאיתא שם. והכא לא שייך זה. כי ידוע שעושים זה בבית החרושת. וגם דהא אינו משהה אותו רק עד שיזדמן לו למכור. וכעין הא דאיתא בב"ק (דף פ') שמותר להשהות בהמה דקה עד יום השוק למכרה. וע' ישועות יעקב ס"ס קמ"א שביאר דכמה פוסקים לא ס"ל סברא דחשדא"
מרן הרב קוק, אגרות הראי"ה א, י
מרן הרב עורר את הקהל לתרום ארון קודש חדש ומרווח, לאחר אירוע של נפילת ספר תורה על הרצפה בשל הצפיפות בארון. הקהל תרם בעין יפה, אבל אז גילה הרב שהאומנים התקינו צורות של אריות ובע"ח בארון הקודש. כתב שאולי מלכתחילה היה מונע אותם, אבל עכשיו זה קשה, וגם מדובר באיסור דרבנן (זולת מקצת יחידים שסוברים שזה איסור תורה, וגם בזה יש לעיין) וכבר בהרבה בתי כנסת נהגו להקל בזה בפני גאוני עולם – יש להקל. ומה שהרעישו על זה בעבר זה כי לא היה מנהג להקל, אבל עכשיו שכבר יש מנהג – ברור שאין חשד. ומסיים שלכל היותר אפשר לבקש שיסמו עיניים וכו'. ומפנה לבית שלמה.
"אך כתב לי הרב האב"ד שי', כי בהפתוחים של הכנפים, שעשה האומן לארה"ק, עשה בו צורות בע"ח בולטים, ביחוד אריות, וכבר נודע מה שגדולי עולם הרעישו ע"ז בביהכ"נ, ביחוד במקום שכנגד המשתחוים, ומבקש ממני שאכתוב להם שימנעו מלהעמיד הכנפים. ובאמת הדבר קשה מאד, ודאבון לב הוא להעוסקי', כי זה עולה להוצאה גדולה. ואנכי בעניי אף שלו ידעתי מראש ודאי הייתי מונע בכל עז, לחוש לאותם גדולי עולם האוסרים, אבל בדבר שכבר נעשה, וכבר ראו כל ההמון להיתר בפומבי, בכמה בכ"נ של קהילות קדושות, שהיו בהם גאוני עולם וצדיקים גדולים, אחשוב כי עכ"פ יש להם על מה שיסמכו בעיקר הדין. כי רבים הפוסקים גדולי הראשונים דלא ס"ל כלל איסור זה, ולהאוסרים כ"א איסור דרבנן, (זולת מקצת כמעט יחידים שי"ל דלדידהו הוי אי' תורה, וג"ז יל"ד ואכ"מ), אחשוב בעניי לאידך גיסא דיש לחוש ללעז הראשונים. ולע"ד כיון דטעם האוסרים הוא משום חשדא דע"ז ח"ו, וכיון שאנו רואים הגדולים צדיקי עולם שלא מיחו ואנן ניקום ונמחה יש בזה לעז גדול ח"ו. ולע"ד כ"מ שהרעישו אז הי' מפני שלא הי' מנהג, אבל עכשיו שנפרץ הדבר והונהג ליכא חשדא כלל. עכ"פ ליותר מסמיית עיני' ודאי חוששני. ובטח ראה הדר"ג שי' האמור בס' הנחמד בית שלמה."
מעמידים את הרמ"א שהחמיר במה שאין בו נוי וכדומה או שעוד נעבד
ביאור הגר"א יורה דעה סימן קמא, טז-יז
מבאר שגם הרמ"א כאן לא דיבר בכל הצורות אלא רק בחמה ולבנה (שכנראה עוד יש קצת גוים שעובדים להם) אבל בדרקון בימינו אין שום חשד
"ובזה"ז כו'. כנ"ל דבידוע מותרין:
אבל אין להשהותן. נראה דוקא בחמה ולבנה וכמש"ש והא ר"ג דיחיד כו' אבל בדרקון בזה"ז ליכא חשדא כלל"
מקור מים חיים (פאדווא), יו"ד קמא, ג
דן בדברי הש"ך שסובר שיש איסור חשד אף בצורות שאין רגילים לעבוד, כי אחרת למה משהה אותם בביתו. מקשה עליו מדברי הר"ן שחשד זה רק בצורות שהגויים עובדים. ומוכיח שגם השו"ע בסעיף ו' סובר כך. ומתרץ שכל שהדרך לעשות לנוי – אין חשד אם הגוים לא עובדים לזה, כי תולים שעושה לנוי. אבל בדברים שאין דרך לעשות לנוי – אז יש חשד אפילו אם הגוים לא עובדים אותם, כי למה משהה אותם בביתו אם אין בהם נוי, וחושדים שעובד אותם.
"אמנם לא הבנתי מה שהניח הש"ך ז"ל ליסוד מונח דאף דאין דרך לעובדה איכא חשדא דכוכבי' ומזלות כשמשהה אותה דלאיזה צורך משהה אצלו אם לא לעובדו ולא משמע כן בדברי הר"ן שכת' וז"ל שלא חששו לחשדא אלא בצור' שהיה מנהג העובד כוכבי' ומזלות לעבדם אבל כגון אלו מותרים לצור צורות כל שלא נודע ולא נשמע שיהיה נעבדת כלל וכן המנהג לקיים צורות הבולטות מאותן שלא אסרה תורה עכ"ל ולדברי הש"ך קשה דמ"מ כיון דמשהה אצלו איכא חשדא דכוכבי' ומזלות דלענין מאי משהה אותם אף דאין רגילות לעובדה לצורה זו וכ"מ דעת הש"ע בסעיף וא"ו דצורות בהמות חיות ועופות מותר לצור אותם ואפי' הצורה בולטות ומשמע דמותר אפי' להשהותם וכמ"ש הש"ך בסקל"א ואמאי לא נימא דאיכא חשדא כיון שמשהה אצלו ומסתמא למאי משהה אצלו אם לא לעבוד?
"וצריך לחלק בזה דוודאי היכא דדרך לעשות לנוי ליכא חשדא דכוכבי' ומזלות בדבר שאין דרך העובד כוכבים ומזלות לעבדה ותלינן דעשהו לנוי ולזה התיר הר"ן ז"ל וכן הש"ע צורות חיות ועופות כיון דאין דרך לעבוד לצורות הללו תלינן דלנוי עבידא אבל כמו ר"ג שעשה לו טבלא בפ"ע והעמיד עליו צורות חמה בעיגול דאין דרך לעשות לנוי באופן כזו ובזה שוב שפיר איכא חשדא דכוכבי' ומזלות כיון דאין דרך לעשות כן לנוי ולענין מאי משהה אותו שוב איכא חשדא דכוכבים ומזלות כנ"ל ברור:"
הרב יהושע אהרון צבי וינברגר, מהריא"ץ, יו"ד פג
נשאל לגבי צורות אדם בולטות שעל תנורים. משיב שמצד חשד נראה שאין חשד, ומסביר שמה שהחמיר הש"ך בדבר שאין עובדים זה דווקא בדבר שאינו כלי ואין לאדם סיבה אמיתית לשומרו בתוך ביתו. אך מסייג שרק מפני שכך נראה לו לחלק – הוא לא יקל בזה, והוא עצמו נוהג להשחית את הצורות. ולאחר מכן מוסיף לדון בצורות חמה ולבנה, ומסביר שלדעתו דווקא כשיש להם נצנוצים של קרניים וכדומה הם אסורים, ולכן החשש היחיד שנשאר הוא חשד, ובזה באמת אפשר לסמוך על הסברא שאמרו הר"ן שאין חשד בשוקע, ועוד שניתן לומר כפי שהסביר את הש"ך לעיל, ולכן ניתן להקל. ומהיות טוב מוטב להשחית קצת.
"ונראה עפ"י מה שכתב הרמב"ן ור"ן הובא בב"י דבצורה בכלים מבוזים לא שייך חשדא, והטעם משום דאין דרכן לעבוד לצורה שבכלים מבוזים, ולפי מה שכתבתי גם תנור בית החורף י"ל דבכלל כלים מבוזים הוא. ואפילו אם תמצי לומר דלא כרמב"ן אלא אף במבוזים שייך חשדא, כמו שהעלה הש"ך בצורת חמה ולבנה דאע"ג דאין דרכן לעבוד להם אפי"ה איכא חשדא, א"כ ה"נ י"ל בכלים מבוזין דאף דאין דרכן לעבוד לצורה על כלי מבוזה אפ"ה שייך חשדא. אולם יש לחלק כד דייקינן לשון הש"ך שכתב גבי צורות עיגול החמה דאע"ג דאין דרכן לעבוד לעיגול החמה ולא חיישינן לנעבד אפ"ה אסור להשהותן משום חשדא אפילו בעיגול שלהן, שיחשדוהו שהוא עצמו קיבלו לאליל משום דאי לאו הכי לאיזה צורך הוא משהה אותו ע"כ, ומלשון הש"ך משמע דס"ל להש"ך דלהכי איכא חשדא אפילו בצורות שאין דרכן לעובדם, משום דמשהה אותם יחשדוהו משום דאי לאו הכי לאיזה צורך משהה אותם.
א"כ לפי"ז י"ל דדוקא בצורת ע"ז עצמו שייך לומר לאיזה צורך משהה אותם ומתוך כך יחשדוהו אבל בכלי שיש עליה צורה שאין דרכן לעבוד לאותה צורה י"ל דליכא חשדא, והא דמשהה אותם היינו משום דצריך לכלי וליכא שום הוכחה דמקבלן לאליל, והלכך בכה"ג י"ל דליכא חשדא וממילא אתי שפיר גם בנידון דידן.
"אולם לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה להקל עפ"י סברתינו, אלא מוטב לפוחתן ולקטוע ראש אזנו או ראש חוטמו כדתנן במשנה בפרק ר' ישמעאל כיצד מבטל קוטע ראש חוטמו, וכן מצאתי בספר ברכי יוסף סימן קמ"א וכן שמעתי מרבותי וכן נהגתי אני בעצמו בכמה כלים אשר יש לי בתוך ביתי ויש עליהם צורה. ..
"ועוד לפי מה שכתבתי לעיל ממשמעות דברי הש"ך דבצורה שלא נעבדת כמו חמה ולבנה, אע"ג דעכ"פ שייך חשדא, מ"מ אמרינן דהיינו דוקא בצורה עצמה דאיכא קצת הוכחה מדמשהה אותו בהא שייך ליחוש לחשדא, אבל בצורה ע"ג כלים די"ל דמשהה אותם משום צורך הכלי, בהא שפיר י"ל דלא יחשדוהו שקיבלו לאלילים, א"כ בנידון דידן נמי ליכא חשדא.
"אולם אע"ג דכל זה נכון, מהיות טוב מוטב גם בזה להשחית קצת צורתה."
כלומר, אף שהביא את הסברא וצירף אותה – למעשה לא הקל כ"כ.
מקילים כאשר הפסלונים יש בהם צד 'יהדות'
לב חיים, רבי חיים פלאג'י, ב, קעא
כותב שנשאל על צורה בולטת של אברהם ושרה מכניסים אורחים. כותב שלפי ההלכה לכאורה צריך לפחות, ולא די אפילו במשהו צדדי, אלא צריך ממש ראש בלי גוף או גוף בלי ראש. אבל אז כותב שראה את שיטת בה"ג, ונראה להתיר בצורת אברהם אבינו שהיה ראש המאמינים וודאי שאין בו חשד ע"ז. ובמיוחד שהציור מוכיח שמדובר באברהם. ולכן מתיר למעשה. כלומר אין כאן היתר גורף שכלל אין חשד בימינו, אבל כן בולטת הטענה שכאשר בפועל אין חשד ע"ז כמו בצורת אברהם אבינו – מותר.
"ומתוך דבר הלכה אשיגה נא עמך בזה ע"מ שנשאלתי מאת השר… על צורות בולטות שיש לו בתוך ביתו ובפרט בצורת האדם אשר שלח לו הגביר המרומם השר הגדול קי' משה מונטיפייורי נר"ו צורות מאברהם אע"ה ושרה אמינו ע"ה אם מותר לקיימם בביתו או לא וצורה זו של אברהם אע"ה הוא מצויירת כסדר שעשה הכנסת אורחים למלאכים.
וזאת התשובה אשר השבתי לו כי כל צורה שהיא מצורת אדם והיא בולטת אסור כמבואר בש"ס ובפוסקים ובטור וש"ע יו"ד סימן קמ"א ס"ה אבל צורות בהמות וחיות ועופות ודגים ואילנות ודשאי' וכיוצא מותר לצור אותם אפי' היתה הצורה בולטת כמבואר שם סעיף ו' והתיקון לזה הוא כי בכל צורו' אדם שיש לו בביתו שיחסר בגוף הצורה שלא יהיה הצורה שלימה בכל אבריו כמ"ש מרן שם בש"ע סעיף ז' וז"ל יש מי שאומר שלא אסרו בצורת אדם ודרקון אלא דוקא בצורה שלימה בכל אבריו אבל צורת ראש או גוף בלא ראש או ראש בלא גוף אין בה איסור לא במוצאו ולא בעושה וכן נוהגין ע"כ נראה לפי זה שהחיסרון יהיה גוף בלא ראש או ראש בלא גוף אבל חסרון דבר אחד מאבריו כגון חסר אוזן או חוטם או אצבעות וכדומה נראה דלא מהני וכ"כ לדקדק בדברי הרב כנה"ג… ע"ד רבו מהרימ"ט ז"ל… אלא שראיתי להרב כנה"ג שם הגב"י אות ג"ן שהביא ס' בה"ג דס"ל בצורת אדם מותר דליכא אפי' משום חשדא שנעשה לעבוד ע"ז אבל בצורת דרקון דהוא לשם ע"ז אסור משום חשדא יע"ש
וכיון שכן היה נראה להתיר בצורת אדם שנעשה לשם צורת אברהם אע"ה שהוא ראש המאמינים והוא הכיר את בוראו ופירסם אלהותו בעולם בודאי דליכא למיחש אפי' לחשדא ומ"ג בהצטרף לטובה המורה צורת אברהם אע"ה הנז' בשעה שבאו המלאכים אצלו ועשה עמהם מצוה הכנסת אורחים דבכה"ג ליכא מקום למיחש לשם ע"ז חלילה ומותר אפי' בלא פחיתות אבר ואדרבא היה נראה דפחיתות אבר בגוף קדוש כזה מורה ח"ו כמזלזל בו ויש להביא סמך לזה ממ"ש בגמ' בע"ש פ' כל הצלמים בההוא עובדא דאבוה דשמואל ולוי דהוו עיילי ומצלי בבי כנישתא דשף ויתיב דהוו אנדרטי ולא חיישי לחשד ומשני שאני ב"כ דקי"ל דברבים ליכא איסור משום תבנית ה"נ בנ"ד שהצורה היא צורת אברהם אע"ה ליכא חשדא והגם שכתבו הפוס' דאע"ג דברבים ליכא חשדא מ"מ מכוער הדבר כמ"ש מרן שם ביו"ד סימן קמ"א בס' בדק הבית יע"ש נר' דבכה"ג דנ"ד ששמו מוכיח עליו גדול הנאמר באברהם ליכא משום מכוער הדבר ועיין בתושבת שאלת יעבץ ח"ב סימן הנז' ודוק".
שו"ת אומנות (עמ' לו-לט)
מזכיר שיש מקילים בבובות ילדים משום שהם מבוזים. אבל זה לא שייך בפסלוני חסידים, ובהם יש להקל דווקא כשיש בהם 'יידישקייט'.
"לכתחילה יש להחסיר משהו ניכר בעשיית בובות לילדים ופסלונים של "חסידים רוקדים" למבוגרים, כגון קצה האף או קצה האוזן…
אין דומים פסלונים של "חסידים רוקדים" לבובות לילדים. פסלונים למבוגרים נשמרים היטב בבית ואין "דרכן לגוללם בטיט ואשפה ובכל מקום מלוכלך ומטונף", לכן אינם נחשבים ככלים מבוזים אלא אדרבא, ככלים מכובדים. ועוד שאין שימושם ארעי כבובות לילדים, אלא קבע מאחורי הזכוכית במזנון בסלון. לכן יש מקום להתיר אחזקתם רק מטעם שברור ב"חסידים רוקדים" שהם אינם מיועדים לעבודה זרה, אלא אדרבא, רוקדים ריקוד של שמחה לשם מצוה, ולסמוך בזה על הדעות האומרות שבזמן הזה אין חשד לעבודה זרה בשהיית פסלי אדם…".
מקילים רק במבוזים (בובות ילדים) או ב'להתלמד' (מהרי"ט)
שו"ת מהרי"ט חלק ב – יורה דעה סימן לה
מזכיר שאולי ההיתר של להתלמד שרי חל במקרה שעושים בדרך משחק וכו'. ואמנם לא מזכיר שבמקרה כזה אין חשד, אבל כך עולה מכלל דבריו.
"וי"ל דמ"ש אסו' לעשו' צורות לנוי היל"ל אפי' לא עשאן אלא לנוי בעלמא אלא ה"ק אסור לעשות צורה לנוי דהיינו דבר קבוע שיטעו לומר שיש בהם ממש לאפוקי דרך עראי לפי שעה כגון משחק בהם או להתלמד דשרי דלא אתו למטעי ולפי דרכנו למדנו באותם הפרצופות שעושין לתינוקות לשחק בהם וכן אותם שעושים המשחקים לשחק בהם הואיל ולאו בדרך קבע עבידא שרי"
רבי אליעזר חיים דייטש – פרי השדה, ב, לח
כותב שהבובות שנועדו למשחק ילדים הם צורות מבוזות ולכן אין בהם חשד לכל הדעות. אבל צורות כאלה שנועדו לנוי – אסורות
"ע"ד השאלה אם מותר לסחור באלו הצורות שנקראים "פופען" עשויים בדמות אדם ממש, ופניהם פני אדם בצורה בולטת, ועיניו שפיר חזו מ"ש בשו"ע יו"ד סימן קמ"א סעיף ז' דטבעת שיש עליו צורת אדם אם הצורה בולטת אסור להניחה, רק שמצדד להתיר כיון דכפי הנראה מדברי הש"ך שם ס"ק כ"ז עיקר האיסור משום חשדא שיחשדהו שעובד אותה, וכאן כיון שאינו מחזיק בביתו, רק בחנותו למכור, ליכא חשדא אלו תוכן דברי מע"כ נ"י, ויש להוסיף עוד כיון דמבואר שם בסעיף ג' לחלק בין מכובדים למבוזים דמבוזים וודאי אינן נעבדים וכיון דאותם פופען עיקר עשייתם לתינוקת לשחוק בהם ודרך התינוקת לגוללם בטיט ואשפה ובכל מקום מלוכלך הוי כמבוזים שאין דרכם לעבוד אותם וממילא ליכא חשדא, ועי"ש בש"ך ס"ק י"ג שכתב וז"ל: אעפ"י שעובדים לצורות הללו (כלומר כשהן בפני עצמן) כשהן על הכלים מותרים, ובשו"ת מהרי"ט כתב… והרווחנו בזה דאי רק משום דמוכרם בחנותו ליכא חשדא היה אסור למכור לישראל עכ"פ שהישראל הקונה מחזיקם בביתו ואיכא משום לפני עור אמנם לפימ"ש דמה דנותנים לתינוקת לשחק בהם, הוי כמבוזין, ונסתייע לי מדברי המרי"ט שהבאתי גם למכור להקונים לשחק בהם התינוקת מותר וזהו פשוט…
"כללא דמילתא בנ"ד בעניין הפופען אין לאסור מדינא באלו שהם עשויים רק לתינוקת לשחק בהם דזהו בכלל מבוזים, אמנם אותם המחזיקים בבתיהם לנוי זהו וודאי מדינא אסור לכל אדם, ולבכל נפש טוב להזהר מזה ומזה, כי אפשר דהוא ג"כ קצת מכלל אביזרייהו דע"א, ועליו נאמר הרחק מן הכיעור והדומה לו, ומי שנזהר מצורות כאלו יזכה להנות מאור פנים של מעלה"
האוסרים
רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה נתיב יז חלק ד
רבנו ירוחם מביא מדברי רבו שגויים כבר אינם עובדים לחמה ולבנה ולכן צורות אלו מותרות, אבל צורות נוצריות אסורות. אמנם אפשר שגויים אלו אינם אדוקים ולכן הצורות הללו לא נעשו בשביל עבודה אלא לזיכרון בלבד, ואזי הם מותרים בהנאה, אמנם אסור לשהותם משום חשד אם הם בולטים. וראוי להחמיר בספק איסור תורה.
"כתב מורי הר' אברהם בן אסמעאל דגוים בזמן הזה שאין עובדין לחמה ולבנה ולצורת דרקון כלים הנמצאין עליהם צורות הללו מותרים בהנאה אלא שאסור לשהותן כמו שאכתוב בח"ה בדין אסור לעשות צור' חמה ואם נמצא צורת אשה ובנה בחיקה או צורת שתי וערב ואד' תלוי בו אסורים ואפשר דגוים אלו שאין אדוקים בעבודה זרה כל מה שעושין בצורות הללו בכלים אינם עושין אלא לנוי ומותרי' בהנאה כלם ואסור לשהותן משום חשד אם הן בולטין"
כלומר, רבנו ירוחם סובר שאיסור חשד הוא גם בדבר שברור שבזמנינו לא נעבד.
רמ"א יורה דעה הלכות עבודת כוכבים סימן קמא, ג
"ובזמן הזה שאין העובדי כוכבים עובדין לצורות הללו מותרים בהנאה אם מוצאן אבל אין להשהותן."
לבוש סעיף ג
פוסק כרמ"א
"ולפי זה בזמן הזה שמחקקים חקק בכלים ומציירים בהן שתי וערב ודמות אשה מניקה – המוצא אותן כלים אסורים. אבל אין נוהגין להחמיר בזה, משום דקיימא לן הגוים בזמן הזה אינם אדוקין בעבודה זרה הן, ואין עובדים גם לצורות אלו; ומותרין בהנאה אם מצאן, שאינם נעשים אלא לנוי. מיהו אין להשהותן משום חשד."
בן איש חי, שנה שניה, פרשת מסעי, אות ג
פסק כרמ"א והזכיר איסור חשד.
"וכל זה על הנמצא מימים קדמונים שהיו אדוקים בעבודה זרה אבל בזמן הזה אין אדוקים בעבודה זרה ולכן צורת שתי וערב שיש להם בזמן הזה אע"פ דכתבנו לעיל דאותם צורות שתי וערב שמניחים אותם בפנים דמכבדין אותם ומשתחוים להם דדינם כעבודה זרה ממש מכל מקום צורת שתי וערב שעושים על הכלים וכן צורת אשה מניקה ובנה אע"פ שעושים אותם על כלים מכובדים כגון תכשיטין וכיוצא אין עושין אותם אלא לנוי ולזכרו ואין משתחוים להם ולכן מותרים בהנאה אבל אסור לישראל להשהותן אצלו אם הם בולטין ועיין חוכמת אדם כלל פ"א סעיף ב' יעוין שם"
ש"ך ח
הש"ך כותב שגם צורת עיגול חמה ולבנה יש בהם איסור עשיה וחשד למרות שהם לא הדמויות הקלאסיות שנעבדות (בניגוד לצורת מזל לבנה או חמה או דרקון שהם דווקא כן נעבדים), כי לאיזה צורך משהה אותם אם לא בשביל לעובדם. וראיה לזה מדברי הרמ"א שאומר שבזמן הזה הגויים לא עובדים לצורות הללו והן מותרות בהנאה למוצא אך אסור להשהותם, וזה מדברי רבנו ירוחם, ומכאן מוכח שלמרות שלא חוששים שנעבדו – אסור להשהותם משום חשד. ולכן ודאי שלענין חשד – אין נפק"מ אם רגילים לעבוד או לא, כי בעצם זה שמשהה בלי סיבה מבינים עלולים להבין שקבלו עליו באליל ועובד לו.
"וי"ל דודאי לעשות או להשהות בידו אף בעיגול שלהן אסור דלעשות נפקא לן מלא תעשון וגו' כל אשר בשמים ממעל והאי אשר בשמים ממעל הוא ואסור וכן להשהותם בידו איכא חשדא אף בעיגול שלהן דלאיזה צורך הוא משהה אותם אבל במוצא מותר דאין לחוש שמא עבדו בעיגול וראיה לזה ממ"ש הרב בסוף סעיף זה דבזמן הזה שאין העובדי כוכבים עובדים לצורות הללו מותרים בהנאה למוצאן ואסור להשהותם והוא מדברי רבינו ירוחם אלמא לא חיישינן שנעבדו כיון שאין דרכן לעבוד לצורות הללו ואפ"ה אסורים להשהותם משום חשד… אלא ודאי לענין שהייה דאסור משום חשדא לא נפקא לן מידי במה שאין דרכן לעבוד דמ"מ כיון ששוהה אותם איכא חשדא שהוא עצמו קבלן לאליל ועבדן…"
ש"ך יורה דעה סימן קמא, טז
שוב כותב כדבריו הקודמים, שבאפילו בזמן הזה – אסור להשהות משום חשד.
"ובזמן הזה שאין העובדי כוכבים עובדים לצורות הללו כו'. אלעיל אצורת חמה ולבנה ודרקון קאי דבזמן הזה מותרין בהנאה למוצאן אפי' לסברא האחרונה כיון שאין עובד כוכבים עובדין לצורות הללו אבל אין להשהותן משום חשדא:"
שו"ת חתם סופר חלק ו – ליקוטים סימן ו
נשאל לגבי טס שיש בו צורת בולטת של משה ואהרן. לאחר שמפלפל מביא את הטעם שכתבו רמב"ן ור"ן שבמבוזים אין חשד. וביחוד שהצור הזו על הטס היא ודאי לא דבר שעובדים. אך כותב שלמרות שכך הוא מדמה אי אפשר להקל על סמך זה.
"ובשגם כי צורת אלו ידועים הם שאינם נעבדים כי אעפ"י שעובדים לצורת אדם מ"מ בצורות כאלו שמלובשים במלבושים המראים שהוא משה ואהרן ידוע הוא שאינם עשוים לע"ז ועוד הרי כ' הרמב"ן ור"ן ומביאו ב"י דאכלים מבוזים ליכא חשדא והטעם כיון שאין דרכן לעבוד לצורות שבאותו הכלי, וה"נ האי טס המקודש לס"ת ה"ל לגבי ע"ז ככלי מבוזה שאין דרך לעבוד צורה שבטס הלז, ולא דמי לאנדרטי שבבי כנישתא דהתם דרך לעובדי ע"ז להעמיד צורה בבית תפלתם ולהשתחוות להו ואיכא חשדא, משא"כ צורה שע"ג כלי והחלוק מבואר, ואע"ג שמשום שאנו מדמים לא נעשה מעשה לקולא ולמיעבד טצדקי לעבור על דברי חז"ל להמציא סברת הכרס להקל ופוק חזי כמה כרכורי' כרכרו בתוס' יומא נ"ז ע"א על הצורות שבמחזורים ועיי' בשלטי גבורים דע"ז וא"כ אין להקל כלל ועכ"פ יקטע ראש חוטמו אבל הבו דלא להוסיף להחמיר לפחות כל החוטם ולפוחסו וחוששני לו עוד מחטאת נותץ אבן מבה"כנ דאסור נמו /כמו/ נותץ אבן ממזבח ובהמ"ק משום לא תעשון כן לה' אלקיך"
ערוגת הבושם, הרב משה גרינוואלד, חלק יו"ד סימן קל
ערוגת הבושם נשאל על יהודי שקיבל אות הוקרה מהמלכות עם צורת צלב, לא בולט ולא שוקע, ושאל אם מותר ללכת עם זה, או שיש בזה חשד. לכאורה היה אפשר להתיר כי הש"ך כתב שחוששים לחשד כשאדם משהה צורות בלי סיבה, ונראה שהסיבה היחידה להשהותם היא כדי לעובדם, ולכן בנידון דידן להתיר כי ברור שמשהה לשם הכבוד שכיבדוהו המלכות, ויש ראיה ממסכת שבת שחשד זה רק במקום שיש רגליים לדבר. אלא שצ"ע הרי הרמ"א כתב שיש חשד בכלים שמותר להשהותם, והרי ברור שמשהה אותם כדי להשתמש, אלא שצריך לומר שהיה לו לקלקל את הצורה, ובכך שלא מקלקל – מעורר חשד. ולכן בנידון דידן צריך לקלקל את הציור. וכל זה רק אם נאמר שהש"ך התכוון שבאמת הטעם של חשד הוא שאין סיבה להשהות אם אינו עובדה, אבל אפשר שלא התכוון בדווקא וחשד שייך גם כשאין סיבה ברורה לחשוד, וכך מוכח מרבנו ירוחם שאמר לגבי מצעות המצויירים, שאסור להשהותם למרות שאין דרך להשחית את הצורה, וגם ברור שמשהה אותם רק כדי להשתמש במצעות, ובכל זאת אסר להשהותם. לכן נראה ברור שצריך להשחית את הצורה."
"ע"ד נגיד א' שכיבדוהו ממקום גבוה באות של יותרת הכבוד שקורין אויסציכנונג והוא מחט זהב ומצוייר בו שו"ע שאינו בלט ולא שוקע רק שמצוייר באופן שקורין בל"א מאליר"ט ונפשו לשאול הגיע אם מותר לילך באותו מחט, דנהי דחשש איסור הנאה ליכא כמו שכתב הרמ"א בסימן קמ"א דצלם שתולין בצואר לנוי לא מקרי צלם, א"כ כש"כ בזה אין בו חשש שנעבד דודאי מעיקרו לא נעשה כ"א לכבד בו אנשים מצויינים , אבל מ"מ מספק"ל אי מיתסר עכ"פ משום חשדא דהא מבואר ברמ"א שם ס"ג דאף צורות שאין העכו"ם עובדין אותן בזמה"ז ומותרין בהנאה אם מוצאן מ"מ אין להשהותם וטעמא משום חשדא…
"ולכאורה היה אפשר להמציא היתר קצת עפימש"כ הש"ך בסק"ח וז"ל דודאי להשהות או לעשות בידו אף בעיגול שלהן אסור, וכו' וכן להשהותם בידו איכא חשדא אף בעיגול שלהם דלאיזה צורך הוא משהה אותן עכ"ל, מלשון זה משמע דלא חיישינן לחשדא אלא אם יש רגלים לדבר דאל"כ לאיזה צורך משהה אותן, ולפי"ז בנדון הנ"ל דל"ש לומר כן דהא ידוע דמשהה אותו לשם הנכבדות אשר כיבדוהו ממקום גבוה, ממילא לא חיישינן לחשדא, וקצת ראיה מש"ס מסכת שבת דף כ"ד בחצר של שני פתחים דאמרינן מדבהאי לא אדליק באידך נמי לא אדליק משמע דבלא הוכחה ליכא לחימוש לחשדא ועי' תשובת חכם צבי סימן צא…
"אלא שעדיין צ"ע דהא מבואר ברמ"א ס"ג בצורות שע"ג הכלים דנהי דמותרין בהנאה, מ"מ אין להשהות אותן ומבואר בש"ך ס"ק ט"ז טעמא משום חשדא, והתם נמי ל"ש לומר לאיזה צורך משהה אותן כיון דמותר להשתמש בהם, וצ"ל דמ"מ הו"ל לקלקל הצורה ושפיר שייך לומר לאיזה צורך משהה הצורה הו"ל לפוחתה ולהשתמש בכלי באופן זה, ולפי"ז בני"ד נמי עכ"פ צריך לקלקל הציור שבו, וכל זה אמינא אם נימא דהש"ך דוקא נקיט האי טעמא, אבל יותר נראה דהש"ך ל"ק אלא לרוחא דמילתא ובאמת שייך חשדא אפי' בלא שום הוכחה כדמוכח מדברי רבנו ירוחם שבב"י שהבאתי לעיל דהא במצעות המצויירים ל"ש נמי האי טעמא דלאיזה צורך משהה אותן וגם א"א לקלקל הצורות המצויירים כדאפשר בכלים שיש בהם צורות בולטות ומ"מ מיתסר להשהותן, ע"כ נראה ברור דעכ"פ בלא השחתת צורה אסור להשהותו כן נראה לפענ"ד בס"ד."
שו"ת משפטי עוזיאל כרך ב – יורה דעה סימן יז
נשאל לגבי צורף שקנה צלבים רבים, ועתה נזכר לשאול אם זה מותר. כותב שיש חשד להחזיק צורות צלבים, ולכן צריך למוכרם כפי שכתב רבנו ירוחם.
ולגבי צורות מדור שכינה כולל אדם – אסור להשהותם, אפילו אם מוכח שאין דרך הגויים לעובדם. וכך מסיק שאין לאסור בהנאה, אבל היהודי צריך למוכרם לגוי מיד.
"והש"ך הביא דברי הר"ן אלה, ודברי רבנו ירוחם שכתב: דעכו"ם אלו שאין אדוקין בעכו"ם כל מה שעושין בצורות הללו אינם עושים אלא לנוי ומותרים בהנאה כלם ואסור להשהותם משום חשד אם הם בולטים.
"ובכל זאת כתב: ואפשר בצורה עצמה כיון שמשתחוים לה לכו"ע אסור (שם). ועדין אני אומר לע"ד שאין לאסור אלא בידענו שהשתחוו לו לשם פולחן אליל, אבל מן הסתם ומכל שכן אם ידענו שלא פלחו לה כגון שלקחו אותם מבית האומן או מהחנות, וידוע שהם עשוים לנוי מותרים בהנאה.
ה) צורות שבמדור שכינה.
"אולם אין הדברים הללו אמורים אלא בצלמים אבל צורות שבמדור שכינה, ובכללן צורת אדם, אסור לעשותם אפילו לנוי, ואפילו על ידי לא יהודי, ואם עשאם גוי אסור להשהותם, ואין צריך לומר שאסור לומר לגוי לעשותן אפילו אינו רוצה להשהותם (יו"ד סי' קמ"א סעיף ד' וש"ך ס"ק כ"ב כ"ג)."
"ובמוצא אותם כתב רמ"א: ומיהו אם מוצא אותם מותרים מלבד בחמה ולבנה שדרך העכו"ם לעובדם או שיש הוכחה שעשאן לעובדם (שם)."
"ואין זה אלא להתירם בהנאה, אבל ודאי שאסור להשהותם אצלו, וכמ"ש הש"ך וטו"ז, וכיון שאסור להשהותם ודאי שאסור לקנותם שהרי שהיה זאת אין לה שיעור ומטעם זה אסור לסחור בהם, והנה הרה"ג הפוסק יצ"ו הביא דברי הזכור לאברהם, לאסור צורות בולטות אף בהנאה, ולע"ד נראה שבמקום הפסד ממון כדאי לסמוך ע"ד רמ"א וכדכתיבנא, וזה דוקא למי שעבר וקנה חפצים כאלה מבלי דעת ובשוגג אבל לכתחילה אסור לעשות סחורה בכל דברים כאלה אפילו אם אינן צורות בולטות ועל כגון זה נאמר: ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, וכמה דמים נשפכו מישראל בעטיה של סחורה זאת כידוע.
מסקנא דדינא.
מכל האמור נראה לי להתיר לשואל זה למכור את סחורתו זאת שקנאה בשוגג, אלא שמכל מקום צריך הוא לכפרה על עבירה זאת שבאה לידו, ואסור לו לשהות אצלו אפילו חלק מאותם הדברים שיש בהם צורת אדם בולטת. אלא יזדרז להוציאם מרשותו ולמוכרם לגוי, יפה שעה אחת קודם.
אסור בהחלט לעשות סחורה בחפצים אלה אפילו אם נעשו לנוי, ואם יש בהן צורות בולטות אסור להשהותן ואין צריך לומר שאסור לקנותן אפילו לסחורה. והנלע"ד כתבתי."
שו"ת עשה לך רב חלק ד סימן מד
פוסק שלכתחילה אין לעשות חיות בבית הכנסת, ולא מקבל את הטענות של הרב קוק, כי לטענתו המנהג לשים אריות וחיות לא כ"כ נפוץ. כלומר למעשה חושש במידה מסוימת לחשד, למרות שבבית הכנסת הדיון כולו קצת שונה.
"ולפי זה פשוט להלכה שצורת אריה מפוסל כשהוא שלם בגופו פשוט שאסור, ובאמת שלא מצאנו שפשט דבר זה בישראל ח"ו, ויש אמנם מקומות dogma שנהגו להעמיד שני אריות על גבי ההיכל משני צדיו, אלא שעושים אותן פרופ'יל, היינו צד אחד של הגוף בלבד, עין אחת אוזן אחת יד ורגל וכו', וזה פשוט שאין לאסור מעיקר הדין, והנמנעים גם מזה תבוא עליהם הברכה.
הן אמת שהרב קוק זצ"ל (באגרותיו חלק ראשון אגרת י') נטה להתיר בכגון זה…
ואנכי לא כן עמדי שמנהג זה לצור צורת אריות לא נפוץ כל כך, ועכ"פ בנדון של הרב קוק זצ"ל, כבר נעשו האריות, וסילוקם עתה היא פגיעה באותם גדולים שלא חשו, ועוד טעמים שכתב לסבת שתיקתו, אבל בבית – כנסת שלכם ודאי שאין כדאי הדבר לצור צורת אריות וזה פשוט וברור"
שו"ת שבט הלוי חלק ז סימן קלד
"שאלה:
א. מי שיש לו בובה (פופה בלשון אשכנז) בתוך ביתו עם ידים ורגלים, האם חייב לפוגמו, כמבואר בשו"ע יו"ד סי' קמ"א סעיף ב' שיש איסור שהייה ומשום חשד, ואעפ"י שבזה"ז אין הדרך לעבוד לצורות אלו מ"מ כתב הרמ"א סעיף ג' שעדין יש כאן איסור שהייה.
תשובה:
דבר פשוט דצורה שלימה ופנים שלם דאסור להשהות, וצריך לפגום הפנים כהלכה."
שו"ת שבט הלוי חלק ד סימן צד
נשאל על מי שקבל מטבע כבוד לאות הצטיינות מהמלך, ויש עליו צלב וצורת אדם. דן מעט בדברי התוספות ומסיים שלמעשה פשוט שאסור, כי אסרו להחזיק (משום חשד) כל צורה בולטת ובמיוחד אם יש בה צורת ע"ז אף על פי שלא נעשתה לשם עבודה זרה, ובפרט לפי מה שצידד שתוספות הקלו רק במטבעות שגרתיים אבל במטבעות מיוחדים שייך 'אל תפנו אל האלילים', אבל מטבעות שנעשו לכבוד ודאי נחשבים מכובדים, ולמעשה אין צריכים לזה.
"ע"ד אדם א' שבא לפניו וספר שיש לו מטבע של כבוד שנתן לו זקנו שקבל ממלך יוגוסלאביא לאות הצטיינות, לשאת על חזהו וחרות עליו צלם צלב וגם פסל של גוף אדם שלם בלבושיו ולפי דבריו הוא ע"ז שלהם…
ולמעשה פשוט דאסור ע"פ המבואר בשו"ע יו"ד סי' קמ"א ס"ז בטבעת וכו' דכל צורה בולטת אסרוה להחזיק ומכ"ש כיון דאיכא גם צורת ע"ז כנ"ל אע"פ שלא עשו לשם ע"ז, ומכ"ש דלפי דעתי דסברת התוס' דע"ז מ"ג ע"ב בשם הר"ח לא שייך רק במטבעות הרגילות היוצאות במסחר דאלו בכלל מבוזין ולא נעשה לשם ע"ז, אבל מטבעות אלו שהם נעשים במיוחד לשם מטבעות של כבוד פשיטא דבכלל מכובדים הם, כן אפשר לצדד, אבל למעשה אין אנו צריכים לזה."
אזני יהושע, הרב יהושע סיגל, סימן יג
נשאל מסוחר יהודי שמוכר טבק וסיגריות, ומקובל להניח מחוץ לחנות פסלון של איש אינדיאני. אוסר לעשות את הפסלון מכל וכל. ולגביה השהיה – מחמיר לחשוש לשיטת מהר"ם ור"ן, אבל כותב שבצורת אדם לא שלמה אין מקום לחשוש לחשד, במיוחד במקום רבים, ובמקום שברור מה הסיבה שהצור הזאת מונחת אצלו.
"והיכא שהוא לא עשה ולא צוה לעשות אלא שהנכרי עשה הצורה מדעתו שלא לשם נעבד רק לעסקיו כנידון דידן שאנו עוסקים בו שהוא אות לכל מוכרי גולמי טאבעקי שכאן הוא המקים מסחורה זו אם מותר לישראל לקיים את הצורה הנה לפי דעת התוס' והרא"ש הוא אסור רק משום חשדא וממילא ברבים דליכא חשדא מותר וגם גונא דידן דלא שייך חשדא דהא הוא מבחוץ לפני כל והכל יודעים למה הוא עומד מותר לשיטתם, אכן לפי דעת מהר"מ מרוטנבורג והרי"ף והרמב"ם לפי כל מה שבארתי בס"ד נראה דעתם שהוא איסור דאורייתא גמור אף בשהייה ומי יכול להכניס עצמו להכריע נגד אריות האלה בנידון מה שהוא לשיטתם איסור לת"ע מדאוריי' ובפרט שהמה הרבים, והנה כל זה באדם שלם אבל באדם שאינו שלם הנה דעת התוס' ע"ז מ"ג ע"א וכן גם דעת הבה"ג והרא"ש שמותר אף בעשייה וגם דעת הרי"ף והרמב"ם נראה כן כמ"ש לעיל ומדברי הר"ן בשיטת מהר"מ יכול להיות דסובר שאפילו באינו שלם אסור בעשיה כמ"ש לעיל ויכול להיות ג"כ דסובר שמותר לגמרי הכל כמו שבארתי, רק הסמ"ג לאוין כ"ב כתב דעתו שלא להקל משום שאין ראיה מוכרחת מן הש"ס דבאינו שלם מותר, ועכ"פ בענין לקיים אדם שאינו שלם וגם בגונא שאין מקום לחוש לחשדא כמו גונא דידן והיא במקום דרבים בודאי אין איסור כלל דלית מאן מן הפוסקים שיחמיר בזה דאדרבא מן כל הפוסקים נראה דלקיים אין כאן חשדא כלל באדם שאינו שלם דנימא בו שניחוש לחשדא ואף אם נמצא מי שיחמיר אפילו באינו שלם לחששא דחשדא אבל מ"מ ברבים או בגונא היכא דלא שייך חשדא אין כאן חומרא כלל בכה"ג ונראה שהוא היתר גמור מכל צד…
אבל עכ"פ בקונה ומאחרים אין כאן איסור כלל באינו שלם ובפרט בנידון כזה כמו בנידון דידן שאין כאן שום חשדא בכה"ג כיון שהוא ברבים וכמ"ש וגם הוא מבוזה והכל יודעין למה הוא לו ע"כ יש היתר גמור באינו שלם ולהחזיק לפני החנות כמנהג הסוחרים במסחר הזה של גולמי טאבעקי וציגארען כנלפע"ד."
מהן הצורות הכלולות בהשהיה (חשד)?
הגמרא ע"ז מג, ב מתארת מציאות שבה לא הייתה בעיה עם יצירת הצורות, ומעלה בעיה שעדיין צריך להיות אסור להשהותו אצלו משום חשד.
הגמרא מתרצת שרבן גמליאל לא עבר באיסור עשיית צורות, כי אחרים עשו לו. ומקשה הגמרא – והרי גם רב יהודה אחרים עשו לו חותם ובכל זאת שמואל הורה לו להשחית את צורתו משום חשד, כפי שמוזכר בברייתא שטבעת עם חותם בולט אסור להניחה כלומר להשהותה כי יש חשד (אבל לחתום בה מותר, כי הצורה המתקבלת ממנה היא לא בולטת אלא שקועה) אבל טבעת שקועה אין בה חשד, אבל אסור לחתום בה כי אז נוצרת צורה בולטת.
מקשה הגמרא על הקושיא, וכי חוששים לחשד? הרי אבוה דשמואל ולוי התפללו בבית כנסת שהיה בו אנדרטא ולא חששו לחשד. ומתרצים ששם זה רבים, ואין חשד ברבים.
לפי תירוץ זה הגמרא חוזרת לרבן גמליאל – והרי הוא היה יחיד, ולא חשש לחשד לכאורה!
ומתרצים – 1. הוא היה נשיא ורבים מצויים אצלו ולכן אין חשד. 2. הצורה שהייתה לו הייתה של פרקים. 3. להתלמד מותר (אפילו לעשות צורות לכאורה, וממילא ברור שלא חוששים לחשד).
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף מג עמוד ב
"שאני ר"ג, דאחרים עשו לו.
והא רב יהודה דאחרים עשו לו, וא"ל שמואל לרב יהודה: שיננא, סמי עיניה דדין!
התם בחותמו בולט, ומשום חשדא;
דתניא: טבעת שחותמה בולט – אסור להניחה ומותר לחתום בה, חותמה שוקע – מותר להניחה ואסור לחתום בה.
ומי חיישינן לחשדא? והא בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא דאוקמי ביה אנדרטא, והוו עיילי ביה אבוה דשמואל ולוי ומצלו בגויה, ולא חיישי לחשדא!
רבים שאני.
והא רבן גמליאל דיחיד הוה!
כיון דנשיא הוא, שכיחי רבים גביה.
ואיבעית אימא: דפרקים הואי.
ואיבעית אימא: להתלמד שאני, דתניא: בלא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות."
מהר"ם שיק מסכת עבודה זרה דף מג עמוד ב
"ולענין אם אחרים עשו אי אסור להשהותם יש ו' שיטות:
א) דעת הרמב"ם בפ"ג מע"ז [ה"ט] דאפילו בשהיה אסורים, ולא הביא תירוץ הש"ס שאני ר"ג שאחרים עשו לו, וס"ל כל שאסור בעשיה אסור ג"כ בשהיה מה"ת. ועי' בר"ן [שם] מ"ש לתרץ דהרמב"ם סובר למסקנא דאין חילוק, והא דמחלקינן לענין איסור שהיה בין בולט לשוקע, היינו בצורות אדם שגם העשיה אינו אסור אלא בבולט לדעת הרמב"ם, אבל באינך דאסורין אפילו בשוקע גם השהיה אסור ואפילו לפרקים. אלא שהכ"מ [שם ה"י] הקשה דהוי ליה להביא תירוץ הש"ס להתלמד מותר. ולענ"ד דהרמב"ם פסק ככל התירוצים להחמיר באיסור דאורייתא, כיון דלתירוץ קמא מוכח קולא באחרים, ואיכ"ל להחמיר בלפרקים ולהתלמד, ולאינך תירוצים יש לומר בהיפך, לכך פסק להחמיר ככל התירוצים, וכמו שכ' הר"ן פ"ק דע"ז [דף ב' ע"א מדפי הרי"ף, ד"ה ואם] בכל ב' לישני בדאורייתא להחמיר לדעת ר"י.
ב) ושיטה ב' הוא שיטת ר"מ מרוטנבורג שהובא בר"ן [שם], שמשמשים במדור העליון אסור להשהותם מה"ת, אבל שבמדור התחתון מותר להשהותם מה"ת אם נעשו ע"י גוי, אבל מדרבנן פשיטא דאסורין בבולט משום חשדא, ולא ביאר בזה כאיזה שיטה ס"ל לענין דרבנן. ועי' בר"ן [שם] מה שכתב ליישב איך אפשר לחלק בין הנך תרתי, כיון דשניהם ילפינן אסורייהו מחד קרא, עיי"ש. מיהו גם לזה קשה שהרי בש"ס שלנו מבואר מברייתא אחרונה מלא תעשון אתי ילפינן חמה ולבנה, ואיך כתב הר"מ דילפינן מהנך לאידך קרא ומסמוכים, וצ"ע.
ג) אמנם שיטת הריטב"א הוא הג' המקלת מכולן, דס"ל מן התורה השהיה מותר בכולם, ומדרבנן ג"כ מותר אפילו בבולט ואפילו באותן שאסור לעשותן, אלא א"כ היא צורה הנעבדת אז אסור בבולט להשהותה, בין אם היא צורה שאסור לעשותה מן התורה כאדם וחמה, או צורה המותר לעשותה כצורת דרקון. ולדבריו הא דאמרינן בשמעתין דגבי ר"ג לולי דשכיחי רבים גביה היה חמה ולבנה אסור משום חשד, ע"כ משום דחמה ולבנה הם צורות הנעבדות. ולדבריו עמדה הקושיא של מהר"ם לובלין על מ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה לעיליט דווקא מזל חמה נעבד ולא עיגול חמה. וצ"ל דהריטב"א פליג על זה, וס"ל עיגול חמה ולבנה נעבד, וכן נראה מדברי הריטב"א. ולדבריו הריטב"א יש ג' דיעות, א) צורה שאינה נעבדת אפילו בולטת מותרת בשהיה, אם אחרים עשו לו, ואפילו צורה הנעבדת יש קולא. ב) בשוקע מותר והה"ד במוצא שוקע מותר. והג') דאפי' צורה הנעבדת נהי דאסורה בשהיה אבל אינה אסורה בעשיה.
ד) ושיטה ד' הוא שיטת הרא"ש [פ"ג ס"ה] דס"ל אפי' אינה נעבדת אם היא מאותן שאסור לעשותן משום לא תעשון אתי והם בולטין אסורין לשהות משום חשדא. ולכאורה הוי אמינא משום חשדא דיאמרו שעבר על לא תעשון, אבל בטור [יו"ד סי' קמ"א] איתא משום חשדא דע"ז. וצ"ל הואיל ויש איסור בעשיה והם תחת ידו יחשדו אותו טפי, דלעובדה אשהי' ובאו אצלו, דאל"כ הרי בעשיה אסורין, מ"מ דווקא באותן שיש איסור בעשיה, ממילא להרא"ש דדווקא בבולט איכא איסור עשיה, הה"ד איסור שהיה, ולכאורה הוי אמינא דגם להרא"ש צורה הנעבדת בבולט אפילו אין איסור בעשיה מ"מ אסור בשהיה. וזה כוונת הרא"ש דאוסר דוקא בשהיה אבל לא בעשיה, וכמו שכתב הריטב"א הנ"ל. אמנם הב"י [שם] פירש על פי מ"ש הטור, דדווקא במוצא צורות דרקון אסור בהנאה משום חשש נעבד, אבל שהיה אינה אסורה, וזה תימה לענ"ד. ולולי יראתי הו"א דנלע"ד ברור דבטור חסר וי"ו וצ"ל: דרקון אסורה למי שמוצאה להשהותה צ"ל ולהשהותה, ובתרתי אסור, דאל"כ לשון למי שמוצאה להשהותה אין לו המשך, ומאי ענין שהיה למציאה הוי ליה למימר דאסורה למי שמוצאה בהנאה, כנלע"ד.
ה) והנה שיטת הר"ת וריב"א ג"כ אזלו בשיטה א', דכל שאסור לעשותה משום לא תעשון אתי אסור בשהיה אפילו אינה נעבדת, אלא שהם אזלו לשיטתם דבשמים חמה ולבנה אפילו בשוקע יש איסור עשיה משום לא תעשון אתי, ולכך יש להם שיטה ה' דגבי חמה ולבנה וכיוצא אפילו בשוקע אסור בשהיה משום חשדא, ואפשר דס"ל חשד עשיה. וא"כ הא דמחלק בש"ס בין שוקע לבולט מיירי או בצורות אדם דאין איסור בשוקע ובבולט אסור אפילו באינה נעבדת, וכשיטת הרא"ש הנ"ל, וכ"כ בד"ה לא תעשון. אמנם בתוס' [כאן] ד"ה שאני ר"ג וכו' הביאו דיש סמך להתיר בשהיה צורות אדם עפ"י דברי בעל הלכות גדולות [בתוס'] דמפרש צורת דרקון דווקא, והיינו דהוא סובר דווקא צורה הנעבדת יש לחוש ולאסור בשהיה, וזה כדעת הריטב"א. אמנם בזה מחמיר הבה"ג טפי מהריטב"א, דלהריטב"א צורות דרקון מותר בעשיה, ולבה"ג ע"כ צורות דרקון אסור בעשיה ג"כ מטעם חשדא וכדעת הר"ן אליבא דהרמב"ן.
ו) ושיטה הו' הוא דעת הרמב"ן דס"ל דנהי דאיסור לא תעשון איכא גם בשוקע, אבל אם נעשה ע"י אחרים או במוצאה אין איסור שהיה בשוקע, אבל בבולט אסור להשהות אפילו צורה שאינה נעבדת ואפילו באותן שאין בהן איסור עשיה מה"ת, כן נראה מדברי חי' הרמב"ן. אמנם הר"ן [שם] כתב דווקא צורה הנעבדת אסור."
כל הצורות הבולטות, אפילו לא אדם ולא דברים נעבדים בכללי, וכן תבנית כל דמות
יש שכתבו שכל הצורות הבולטות אסור להשהותן משום חשד, הן פרצופים, כגון אדם ובהמה וחיות, והן צורות, כגון עופות ודגים ונחשים ותולעים, וכן תבנית כל דבר העשוי בדמות.
באנצ"ת הפנו בשיטה זו גם לדעת הר"ן בשם מהר"ם.
דברי הר"ן לא הובאו כאן אלא בשיטה שונה כיוון שלדעתו יש איסור תורה בקיום של מדור עליון אדם ותבנית כלים. כלומר, הר"ן בשם מהר"ם הוא כדעת האו"ז והרמב"ן אלא שהוא מחמיר על גביהם עוד מדרגה ואוסר מהתורה חלק מהדברים כנ"ל.
ספר אור זרוע חלק ד פסקי עבודה זרה סימן רד
"השתא איתבריר לן דכולהו אסירי בעשייה כגון הפרצופין דהיינו אדם ובהמות וחיות וצורות כגון עופות ודגים ונחשים ותולעים וצלמים כגון תבנית כל דבר העשוי בדמות. כולהו העושה אותם עובר בלאו. וכשעשו לו אחרים מותר מן התורה ואסור מדרבנן משום חשדא שלא יאמרו שעובד להם."
חידושי הרמב"ן מסכת עבודה זרה דף מג עמוד ב
הרמב"ן מסביר שאיסור העשייה הוא בין בבולט ובין בשוקע, והחילוק הזה הוא דווקא בחשד, שדווקא בצורות בולטות יש חשד שיעבדם. ולכן דמות שמשים שבמרום אין חשד שעובדם, אבל שאר צורות (לא ברור האם הכוונה לשאר הצורות שאביי מציין שאסור לעשותם או לכל צורה אפילו חיות וצמחים וכו') אסורות משום חשד שעובדם – אם הן בולטות. אמנם כל זה בכלים מכובדים, אבל במבוזים (שבהם הגמרא אמרה שלא חוששים שהגויים עובדים אותם) – אין חשד. ומביא שבה"ג פירש שהצורות שיש בהם חשד הן רק הצורות שכמעט בוודאות הגויים עובדים כמו דרקון חמה ולבנה, המוזכרים במשנה.
"ואסיקנא דדמות שמשין אפילו שבמדור התחתון אסורים. ונראה לפרש ולומר דלא שנא בולט ולא שנא שוקע, וכן בפרצוף אדם, דלא תעשון כתיב ולא פליג רחמנא בין בולט לשוקע, אלא בששאחרים עשו לו אמור רבנן דשוקע מותר ובולט אסור משום חשדא, והא דתניא טבעת שחותמה בולט כו' לאו בדמות שמשי מרום אלא בשאר כל הצורות היא דכיון דבולטות נינהו איכא למיחש לחשדא שמא צורה נעבדת היא כיון שהוא מניחה, ואע"פ שאחרים עשו לו אסור להניחה, וכן הוא אסור לעשות כל צורה בולטת שמא יאמרו לעובדה הוא עושה כדקתני חותמה שוקע מותר להניחה ואסור לחתום בה, והא דשרינן לעיל בעושה צורות ופרצופות כולן בשוקעין אבל בבולטין חיישינן לחשדא אא"כ עושה אותם לרבים שלא במקום חשדא, ומיהו מסתברא לי שלא אמרו אלא בטבעת וכיוצא בו שהם מכובדין אבל על המבוזין מותר לצור שאר צורות בין בולט בין שוקע דליכא למיחש בהו לחשדא, והא דקתני אסור לחתום בה על דברים המכובדין קאמר כגון על השירים ועל הנזמים אבל במבוזה שרי, כנ"ל, אבל בה"ג ז"ל כתב תנו רבנן טבעת שחותמה בולט וכו' והוא שיש עליה צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון מ"ט משום חשדא דילמא אמרי קא סגיד לה ע"כ, ושוב ראיתי דעת רבים ודעת הרב בעל התוס' הצרפתי ז"ל כן דכל צורה שוקעת מותרת ואפי' דמות אדם ומשמשי מרום ובולטת אסורה באלו הנזכרים ולא באחרים בכל שבארץ"
פסקי ר' מנדל קלויזנר (בשיטת הקדמונים) מסכת עבודה זרה דף לט עמוד א
"אבל לחותם שיש בו צורת פנים או לנחתום גוי שיש בו צורת פנים [של] בני אדם שרי. וכן צורות שעל המחזורים כשאין בו צורת כל הגוף שרי כשאחרים עשו לו. ומיהו לעשות אסור צורת אדם הבולט: אותם שמציירים במחזורים צורת חיות ועופות, נראה דלא יפה עושים, שמסתכלים בצורות אלו ואין מכוונים לבם לשמים. אבל איסור דלא תעשה פסל ליכא, דאינו שוקע. ונראה דאפילו ישראל מותר לצור (צורת) [צורות] במיני צבעונים: ועל צורת עופות וסוסים שמציירים בבית הכנסת בקולוני"א, רבינו אפרים מתיר להתפלל שם. ורבינו אליקים אוסר וציוה להסירם, דאפילו עופות וכל דבר העשוי בדמות, העושה אותו עובר בלאו. ואם אחרים עושין לו אסור מדרבנן עד שיפחת צורתו"
שו"ת רדב"ז חלק ד סימן קז (אלף קעח – אלף קעט)
"אלא שיש הפרש ביניהם כי לדעתם לא אמרוהו אלא בצורות הנעבדות בברי אבל מן הספק לא חיישינן לחשדא כאשר כתב הר"ן בהדיא. ואלו לדעת הרמב"ן אפילו מן הספק חיישינן לחשדא ואליו ז"ל ראוי לשמוע דכיון דהוי ספקא בחשש ע"ז ראוי להחמיר"
ט"ז קמא, יב – נראה שפסק כרמב"ן גם לעניין חשד
"מותר לעשותן. משמע כל הצורות האסורות דלעיל מותר לעשותן כשהם שוקעים אבל בטור הביא אח"כ בשם הרמב"ן שכתב בכל מה שאסור מן התורה משום לא תעשון אתי דהיינו ארבעה פנים שבמדור שכינה ודמות מלאכים שבמדור העליון ודמות חמה ולבנה כוכבים ומזלות שבמדור התחתון ודמות אדם משום שנאמר לא תעשון אותי פי' כדמות שאני מראה עצמי לנביאים כל אלו אסור בין שוקע בין בולט אלא בשאר צורות יש ג"כ איסור לעשותן והוא מדרבנן שם יש חילוק בין שוקע לבולט ממילא גם בהנך שאסור מן התורה לעשותן אלא דשהייתן מותר מן התורה ואסור מדרבנן משום חשדא גם בהם יש חילוק בין שוקע לבולט ודעה זו הביא הר"ן בשם הראשונים וכתב עליה שכן עיקר והוכיח כן מן התלמוד ואם כן תימא על הש"ע שלא הביא דעת הרמב"ן ולענין הלכה ודאי שאין להקל כלל נגד דברי הרמב"ן והטור מסיק כן וכן הר"ן"
רק צורות שאם נמצאו על כלים – אסורים, כי סתמן שנעבדו
ספר הלכות גדולות סימן נד – הלכות עבודה זרה[4]
מביא גמרא שטבעת שחותמה בולט אסור להניחה, ומסביר שמדובר שיש עליה צורת חמה/לבנה/דרקון, והאיסור הוא משום חשד
"תנו רבנן (שם מג ב) טבעת שחותמה בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה, חותמה שוקע מותר להניחה ואסור לחתום בה, והוא שיש עליה צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון. מאי טעמא, משום חשדה דילמא אמרי קא סגיד לה."
כלומר, עולה מדבריו שחשד קיים רק בצורות שרגילים לעובדם.
ראשונים רבים הולכים בכיוון של בה"ג, אבל מזכירים שיש לאסור גם צורת אדם במקום שבו הוא נעבד. לכן הבאתי דבריהם כאן למרות שיש להסתפק מה שיטת בה"ג לגבי אדם (ולכאורה תוספות הבינו שבה"ג מקל בצורות אדם כי הביאו את דעתו כסמך למנהג להקל לצאת עם חגורה שיש בה צורת אדם).
תוספות מסכת עבודה זרה דף מג עמוד ב
התוספות מביאים שיש היו רוצים להחמיר לא להחתים גוי בחותם עם צורת אדם, אבל יש ראיה מבה"ג להתיר, כי בה"ג פירש שהחותם היה צורת דרקון. ומה שחששו לחשד באנדרטי זה משום שזה היה פסל אדם מלא של כל הגוף.
"שאני ר"ג … ויש שהיו רוצים להחמיר שלא להחתים לעובד כוכבים חותם שיש בו צורת אדם בשביל חוב אא"כ היה העובד כוכבים מביא לו מעצמו וכן שלא לחגור אותם רצועות שיש בהם צורת אדם בולטת אמנם יש סמך להתיר מתוך הלכות גדולות שמעמיד אותה דרב יהודה בצורת דרקון ושם שייך חשדא טפי מבאחריני כדתנן מצא כלים ועליהם צורת דרקון כו' יוליכם לים המלח ואנדרטי דקא חייש לחשדא היינו משום שהיה צלם דמות אדם כל גופו בידים ורגלים."
חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף מג עמוד ב
כותב שיש חשד בחמה ולבנה, ואדם במקום שהוא נעבד, ובדרקון, אבל כוכבים ומזלות אינם נעבדים.
"התם בחותמו בולט ומשום חשדא… ועל כרחין הכא במאי עסקינן בצורה האסורה משום לא תעשון אתי ושיש כיוצא בו נעבד כגון צורת חמה ולבנה או צורת אדם במקום שנעבד, דאי בצורת מזל או כוכב שאין כיוצא בו נעבד איסור עשיה איכא משום לא תעשון אתי איסור קיום ליכא, וכדמוכח מהא דאמרינן בדרבן גמליאל דאחרים עשו לו, ואי בצורת דרקון וכיוצא בו שהוא נעבד ואינו מצורת שמשים האסורין לעשות, איסור קיום איכא משום חשדא איסור עשיה ליכא דהא צורת ע"ז מותר לעשותה כדפרישנא לעיל מדאמרינן צורת דרקון מי אסיר, אלא על כרחין בצורת חמה ולבנה או צורת אדם הנעבד דאיתנהו לתרוייהו דין נעבד ודין איסור עשיה.
ושמעינן מינה שדמות חמה ולבנה ומשמשין האמורין למעלה אינן אסורין אלא בבולטין, dאי לא הכא חותמה בולט אמאי מותר לחתום בה מפני שהחותם יוצא שוקע, אלא ודאי כדאמרן, וכן בדין דסתם חמה ולבנה ומזלות אינן נראין לעולם למראית העין אלא בולטין, ואע"פ שאומרים לפעמים מזל שוקע ידוע הוא שאין השקיעה ההיא כעין השקיעה הנזכרת כאן כנ"ל, ודר"ג בולטין היו שכן מראיהן, והא דאמרינן התם בחותמו בולט ומשום חשדא, לא נקטינן לשון התם אלא משום חשדא, וכן דעת מורי הרשב"א נר"ו וגם מקצת רבני צרפת ז"ל כן פסקו.
ומי חיישינן לחשדא. פירוש בכי האי גוונא.
ואיבעית אימא דפרקים היה. פרש"י וליכא משום חשדא שלא היה מחברה אלא בשעת הצורך להראות לעדים, ונראה מדבריו דאכתי צריכינן למאי דפרקינן לעיל דאחרים עשו לו, דאי לא אכתי איכא איסור עשיה, ומיהו קשה קצת דהא אידך ואיבעית אימא בחדא גוונא מיירי, לכך פירשו בתוספות דהכי פירושו ואיבעית אימא דאפילו תימא דר"ג עצמו עשה, שאני הכא דפרקים הוה דליכא איסור עשיה ולרבותא בעלמא פרכינן הכי, ומיהו אכתי קיימינן במאי דאמרינן לעיל שאפילו בשאינה של פרקים כל שאחרים עשו לו מותר וכההיא דרב יהודה.
וצורת אדם שרגילין עתה לעשות האומנים בכלים הרי הן מותרין ואין צריך לחסר מהם שום אבר, דאי משום איסור עשיית פרצוף אדם כיון שאחרים עשו לו מותר, ואי משום חשדא דעבודה זרה כבר הדבר ידוע שאין צורה זו נעבדת אפי' כשהיא כצורת יש"ו ימח שמו וזכרו כשהיא על הכלים וכדכתיבנא לעיל, ולא אמרו סמי עיניה דדין אלא לפי שכיוצא בו היה נעבד בזמן ההוא ומשום חשדא.
ומסתברא דכל שאסור לעשות אפילו בדיו הוא אסור שלא חלקו בין בולט לשוקע אלא בדבר החקוק, וצורת דיו כבולט חשוב לענין זה, והוא הדין לצורת רוקם בשש ומשי וכיוצא בו, וכל שהוא אסור משום לא תעשון אתי כיון שעל המכובדין אסור כל שכן על המבוזה, לא חלקו בין מכובד למבוזה אלא במה שאיסורו משום עבודה זרה."
ריטב"א ר"ה כד, ב
כאן מזכיר שיש חשד באדם שהוא ודאי נעבד, וצורת חמה ולבנה, ודרקון. ומעיר שפירש את הדברים במסכת ע"ז.
"כדתניא טבעת וכו'. פי' הא ודאי בחותם שאסור בעשיה בלי הנחה ושאסור בהנחה בלי עשיה משום שכיוצא בו נעבד, כגון צורת אדם לדברי הכל, א"נ צורת חמה ולבנה למאן דסבר מדרבנן דבולטין אסורין לעשותן ושוקעין מותרין וכדסבר ר"ת ז"ל, דאילו צורת דרקון וכיוצא בו לא מצינו בו איסור עשיה אלא איסור הנחה משום חשדא וכדאמרינן התם (ע"ז מ"ב ב') וצורת דרקון בעשיה מי אסור, אלא ודאי כדאמרן, וכבר פירשתי כל דינין אלו במקומן."
חידושי הרשב"א מסכת ראש השנה דף כד עמוד ב
מציג שהטבעת הייתה צורת אדם או חמה ולבנה, שיש בהם חשד משום שהם נעבדים. ומוסיף שגם בדרקון יש חשד.
"הא דתניא טבעת שחותמו בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה, בצורת אדם א"נ בצורת חמה ולבנה היא דאיכา משום עשייה ומשום חשדא דע"ז, והילכך בחותמה בולט אסור להניחה משום חשד ע"ז לפי שאלו צורות נעבדות ואותן הנעשין לעבודה אין עושין אותן אלא בולטות, ומותר לחתום בה דאי משום איסור עשייה לא אסרה תורה אלא כעין שמשין שבמדור שהן בולטין. אבל א"א לפרש בצורת דרקון, דההיא ליכא משום איסור עשייה דעשייה שלא לשם ע"ז מישרא שרי כדאמרינן התם בפרק כל הצלמים ואי בצורת דרקון בעשייה מי אסיר והילכך חותמה שוקע היה מותר בין להניחה בין לחתום בה. והא דר"ג ה"ה דהוה מצי לשנויי שלא היו בולטות ובפרק כל הצלמים הארכתי בשמועה זו יותר בס"ד."
וכך מובא בחידושיו בע"ז:
חידושי הרשב"א מסכת עבודה זרה דף מג עמוד ב
כותב כדברי בה"ג שהחותם הוא בצורה שאסור לעשותה, ומוסיף לזה שגם דרקון ופרצוף אדם יש בהם חשד (אבל לא מזכיר כוכבים ומזלות וכו').
"וחותמה שוקע דתניא מותר להניחה ואסור לחתום בה, כתב הרשב"א ז"ל היינו צורות שאסור לעשותן כפרצוף אדם ושמשים של מרום, אבל שאר צורות ואפילו צורת דרקון מותר לחתום בה דלא עדיפא חתימה מעשיה ובגמ' אמרינן בעשיית צורת דרקון אי בעושה צורת דרקון מי אסיר ומדפריך הכי בהדיא ולא משני בבולט ש"מ דצורת דרקון אפי' בולט מותר לעשותו, ומיהו אם צורת דרקון בולט הוא אסור להניחה משום חשדא, וכ"כ הרב בה"ג טבעת שחותמה בולט והוא שיש עליה צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון ע"כ, ובפרצוף אדם נמי תניא בתוספתא ר' אלעזר בר צדוק אומר כל הפרצופות היו בירושלים חוץ מפרצוף אדם בלבד משמע דבפרצוף אדם איכא חשדא. (נמוק"י)."
נימוקי יוסף (בשיטת הקדמונים) מסכת עבודה זרה דף מג עמוד ב
מביא את הרשב"א.
"כתב הרשב"א30) ז"ל, היינו צורות שאסור לעשותן כפרצוף אדם ושמשים של מרום, אבל שאר צורות ואפילו צורת דרקון מותר לחתום בה, דלא עדיפא חתימה מעשיה, ובגמרא אמרינן בעשיית צורת דרקון, אי בעושה צורת דרקון מי אסיר, ומדפריך הכי בהדיא, ולא משני בבולט, ש"מ דצורת דרקון אפילו בולט מותר לעשותו, ומיהו אם צורת דרקון בולט הוא אסור להניחה משום חשדא, וכ"כ הרב בה"ג, טבעת שחותמה בולט והוא שיש עליה צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון, ע"כ. ובפרצוף אדם נמי תניא בתוספתא31) ר' אלעזר בר צדוק אומר כל הפרצופות היו בירושלים חוץ מפרצוף אדם בלבד, משמע דבפרצוף אדם איכא חשדא"
ביאור הגר"א יו"ד קמא, ז
הגר"א מקשה על הש"ך שסובר שעיגולים בצורת חמה ולבנה הם מה שדובר עליו בשולחן ערוך, הרי חשד זה רק בצורות המיוחדות לעבוד. ונראה שפוסק כבה"ג.
"אבל צ"ע דא"כ מאי פריך בגמ' על ר"ג והאי ר"ג דיחיד כו' הא חשדא לא שייך אלא בדרקון וכיוצא שמיוחדין לעבוד כמ"ש תוס' בד"ה שאני"
הישועות יעקב, הרב יעקב משולם אורנשטיין (ע"ז מב, ב-מג, ב עמודים תטו – תטז)
מצדד בשיטת בה"ג שחשד שייך רק בצורות נעבדות מאוד, כמו חמה לבנה ודרקון. אך מעמיד שבה"ג סובר כך רק לגבי צורות שנמצאות על כלי שאין הדרך לעובדם כך כ"כ, אבל צורות שפני עצמם יש בהם חשד ע"ז גם בצורות אחרות כמו גלגל חמה וכו'.
"(ובאמת כי כדעתו ז"ל נראה יותר, דכל שלא חיישינן במוצא שמא עבד לה נכרי, מהיכא תיתי ניחוש לחשדא שיחשדו לישראל שעובד לה)…
ואשר אנכי אחזה בזה לדעת הבה"ג ז"ל, דאף דאיהו ס"ל דלא שייך חשדא דע"ז רק בהנך תלת צורת דרקון והטלאסמאות מחמה ולבנה בחביבי עלייהו ודרכם לעבדם, מ"מ זה הוא רק כשהם על הכלים, כגון טבעת וכדומה, דאז כל שאינם מצורות הללו דחשיבי לעובדיהם ליכא חשדא, דיתלו יותר דלנוי המה עשויים ולא לשם ע"ז, אבל כשהצורות עומדות לעצמן גם הוא ז"ל יודה דחיישינן לחשדא"
מהתורה אסור לקיים שמשי עליון אדם ושולחן היכל וכו', ומחשד אסור שאר הצורות האסורות בעשייה (בבולטות)
הר"ן (על הרי"ף ע"ז יט, א) בשם מהר"ם
תמצות: לשיטת מהר"ם הגמרא מלכתחילה מבינה שהאיסור בתבנית כלי המקדש ומדור עליון, וכך גם מסיקה למסקנה, והיא לומדת זאת מכך שיש שני פסוקים ללימוד, אחד שכתוב בו 'לכם' והוא מלמד שגם אסור שיהיה ברשותנו, ואחד לא כתוב בו, ובו אסור רק דברים שיש בהם חשד.
מדייק, שבחלק הראשון שבו אביי מתרץ שאסור רק שולחן היכל וכו', ומקשים, ומתרץ שאסורים גם ארבעה פנים, ומקשים שוב, והוא מתרץ שאסור גם מדור עליון. ובכל הפעמים לא נאמר 'אלא אמר אביי', ומכאן שכל התירוצים נכונים להלכה. ובאמת אביי הוא לא חלק מהדיון, אלא כל פעם הגמרא מביאה מימרות שלו כדי לנסות ליישב את הקושי. ובאמת כך הפשט: אביי בתחילה טען שהתורה אסרה רק שולחן היכל וכו' והתלמוד חשב שהוא סובר שכל שאר השמשים מותרים לגמרי, עד שהקשו מעוד ברייתא. ומכאן אנו לומדים שאביי כשאמר את המימרא 'לא אסרה תורה אלא שולחן והיכל וכו' לא התכוון לומר שרק זה נאסר לעשות, אלא שרק זה אפילו אם נעשה על ידי אחרים – אסור להשהותו מדאורייתא, כי הם נעשו לשימוש. אבל שאר שמשים כיון שלא נעשו לשימוש, לא אסרה התורה לקיימם אלא רק לעשותם.
"ואיבעית אימא להתלמד שאני דתניא לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות. כך היא הצעה של שמועה.
ואיכא למידק בה טובא דמעיקרא אמר אביי לא אסרה תורה אלא שמשין שאפשר לעשות כמותן וכו' ומקשינן עלה ומשני אמר אביי לא אסרה תורה אלא לארבעה הפנים בהדי הדדי. ומקשינן תו עלה ומשני אמר אביי לא אסרה תורה אלא שמשין שבמדור העליון. וקא נאדי אביי מענין לענין ולא קאמר 'אלא אמר אביי', לפיכך נראה דכולהו הני מימרי דאביי איתנהו, ואביי לאו אהני אמרינהו אלא דגמרא מייתי מימריה דאביי לפרוקיה מאי דקשיא ליה.
והכי פירושה: אמר אביי לא אסרה תורה אלא שמשין שאפשר לעשות כמותן כדתניא וכו' והוה ס"ל לתלמודא הכא דאביי ס"ל דכל שאר שמשין שרו לגמרי עד דמקשי מברייתא דתניא לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשי המשמשין לפני במרום
והשתא ודאי חזינן שאביי כשאמר מימרא זו לא נתכוין למה שהיו סבורין מתחלה אלא לומר דלא אסרה תורה במדור התחתון ולהלן לקיימן אפילו כשנעשו ע"י אחרים אלא שמשין שאפשר לעשות כמותן בית תבנית היכל וכו' דהני כיון דלתשמיש עבידי ודאי כדרך תשמישן אסרה אותן תורה ואפי' בשאחרים עשו לו וכן דעת הרשב"א ז"ל בזה אבל שמשין שבמדור התחתון כגון חמה ולבנה כיון שאין עשויין לתשמיש לא אסרה תורה אלא עשייתן אבל קיומן מותר כשאחרים עשו לו"
ומשום דהאי מימרא דאמר אביי לפום האי משמעותא לא סגיא לתרוצי ההיא דדמות צורת לבנות [דר"ג] משום דסלקא דעתיה דאותן צורות לבנות רבן גמליאל גופא עבדינהו, מהדר תלמודא אמימרא אחרינא דאמר אביי בעלמא לפרוק קושיא, דאמר לא אסרה תורה אלא ארבעה הפנים בהדי הדדי, ומכ"מ מימרא קמייתא דאביי אכתי איתא.
ומש"ה לא אמרינן אלא ומקשינן עליה ושאר שמשין מי שרו כלומר דקא ס"ד השתא דאביי התיר לעשות כל המשמשין חוץ מארבעה פנים והא תניא וכו' והשתא איגלי לו שאביי לא נתכוון לכך אלא לומר דאותן ארבעה פנים אינן אסורות אלא בהדי הדדי, אבל כל אחת בפני עצמה שריא חוץ מאדם ומדרשא [דרב יהודה בריה דרב יהושע]. ומש"ה נקטינן מימרא אחריתי דאביי דאמר דלא אסרה תורה אלא שמשין שבמדור העליון ומיהו לא מתעקרא מימרי אחריתי דידיה וכדכתיבנא וקא סלקא דעתין דהך מימרא בתרייתא דאביי אתא למשרי כולהו שמשין שבמדור התחתון ומקשינן והא תניא לא תעשון אתי וכו' כגון חמה ולבנה ומשנינן שאני רבן גמליאל דאחרים עשו לו ולא קאמר אלא דמימרא דאביי אכתי איתא וה"ק לא אסרה תורה לקיימן בשאחרים עשו אלא שבמדור העליון אבל שבמדור התחתון כל שאחרים עשו לו מותרים לקיימן כרבן גמליאל דאחרים עשו לו כך פירש הרב ר"מ מרוטנבורק ז"ל"
ואם תקשה – והרי שמשים במדור העליון והתחתון כולם נאסרו מהפסוק 'ולא תעשון אתי' ואיך אפשר לחלק שחלקם אסור להשהות וחלקם מותר, תירץ הרב ז"ל שהם לא באמת נלמדו מפסוק אחד, יש שני פסוקים כאלה, הראשון למדור התחתון ובזה משמע שרק לכם אסור לעשות ובפסוק השני מדובר על מדור עליון וכתוב 'לא תעשו לכם' ומכך שכתוב לכם מובן שגם אם גויים עושים אסור לקיים. וכותב הר"ן שיפה פירש (מהר"ם).
"וא"ת והא שמשין שבמדור העליון ושבמדור התחתון כולהו מולא תעשון אתי נפקי ומנא לן למפלג ביניהם דשבמדור התחתון שרי לקיימן בשאחרים עשו לו ושבמדור העליון אסור
תירץ הרב ז"ל דלא מחד קרא נפקי דתרי לא תעשון כתיבי לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם ולא תעשון קמא אתי לשמשין שבמדור התחתון דמעיקרא כתיב כי מן השמים דברתי עמכם וכתיב בתריה לא תעשון ודרשינן סמוכין מה שבשמים דהיינו שבמדור התחתון דסתם שמים מדור התחתון [משמע] ולא תעשון משמע אתם לא תעשון אבל אחרים עושין לכם
והדר דרשינן אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם כלומר שמשין שאתי במדור העליון לא תעשו לכם ומדכתיב לכם משמע אפילו ע"י אחרים
דהכי דרשינן בספרי כהאי דכתיב אלהי מסכה לא תעשו יכול אחרים עושין לכם ת"ל לכם ויפה פירש.
אלא שקשה על פירוש זה, שהרי הקשנו מרב יהודה, ומה הקושיא הרי לכאורה הטבעת היתה צורת אדם (מכך שהייתה עין להשחית), וצורת אדם נאסרה מהפסוק של משמשי מדור עליון, שאסור לקיימם (מהתורה), ומה צריך להקשות משום חשד?!
וצריך לידחק דלאו צורת אדם הוה אלא צורת אחד ממשמשין שבמדור התחתון דסמי עינא לאו דוקא אלא פחוס צורתו קאמר ומש"ה מקשינן"
והפסק היוצא הוא שמדור עליון כמו ארבע פנים אסור לקיימם אפילו אחרים עשו לו (לכאורה מהתורה כמבואר בדבריו), וכן שמשים שאפשר לעשות כמותם (שולחן והיכל וכו') אבל מדור תחתון מותר אם אין חשד.
"ונמצא פסקן של דברים דמשמשים שבמדור העליון כארבעה פנים בהדי הדדי ופרצוף אדם אסור לקיימן ואפילו בשאחרים עשו לו וכן שמשים שאפשר לעשותן כמותן בתבנית היכל ואולם ואינך אבל שמשין שבמדור התחתון כגון חמה ולבנה וכוכבים ומזלות מותר בשאחרים עשו לו כל היכא דליכא למיחש לחשדא וכמו שיתבאר בסמוך בס"ד"
מדברי רי"ף ורמב"ם נראה שכיון שהתקבלה ההצעה של 'להבין ולהורות מותר' נדחו שאר ההיתרים של 'אחרים עשו לו' ושל 'פרקים', ולכן לא הזכירו אותם בהלכה. וזו שיטה נכונה, אלא שלפי זה המימרא 'לא אסרה תורה אלא שמשים שאפשר לעשות כמותם', ו'לא אסרה תורה אלא שבמדור עליון' (כי אי אפשר להעמיד שזה נכון שרק הם נאסרו אפילו לקיים). ולא נראה כך כי לא נאמר בגמרא 'אלא אמר אביי'.
"ומדברי הרב אלפסי ז"ל לא נתברר מזה כלל וכן הרמב"ם ז"ל לא הזכיר היתר בצורת חמה ולבנה בשאחרים עשו לו ונראה לי שהם סוברים דכיון דקושטא דמלתא היא דלהבין ולהורות שרי ומעתה לית לן למימר בדרבן גמליאל דאחרים עשו לו ומדחיין הנהו אוקמתא דאחרים עשו לו ודפרקים ולפיכך לא הזכירן הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו
ובודאי שזו שיטה נכונה היא אלא דאי הכי מדחיא לגמרי ההוא דאמר אביי דלא אסרה תורה אלא שמשין שאפשר לעשות כמותן ודאמרי' נמי דלא אסרה תורה אלא שבמדור העליון ואינו נראה מדלא אמרי' בגמרא 'אלא'"
ומה שאמרנו שפרצוף אדם אסור אין להקשות למה אמרו שאסור מלאכי השרת הרי יש שם פרצוף אדם, כי היינו שפרצוף אדם שלא מופיע בפני עצמו אלא כחלק מרביעית פנים מותרת, ועוד שלמלאכי השרת יש כנפיים.
"ודאמרי' דפרצוף אדם לחודיה מתסר לא תקשי לך א"כ למה לן בברייתא למתני מלאכי השרת וחיות הקדש דהיינו ארבעה פנים בהדי הדדי תיפוק לי' משום צורת אדם דאית בהו לא קשיא מידי דסד"א אע"ג דצורת אדם אסירא דמות ארבעה פנים בהדי הדדי שרי דלאו צורת אדם היא וכן מלאכי השרת מפני שיש להן כנפים ולהכי איצטריכא למיתני חיות הקדש ומלאכי השרת."
ולגבי הברייתא של 'חותמה בולט או שוקע', יש אומרים (רמב"ן) שלא נאמרה לגבי עשיה, כי התורה לא חילקה בזה, אלא בשאר צורות שגם אם מותר לעשותן ולקיימן – כל שהן בולטות יש בהן חשד דרבנן. ולכן צורות מדור תחתון שאסור לעשותן – אם אחרים עשו והן בולטות אסור קיימן מדרבנן משום חשד.
"והך ברייתא דטבעת שחותמה בולט איכא מ"ד דלא בדמות שמשי מרום שאסרה תורה לעשותן איתניא, דרחמנא לא פליג בכל מה שאסר לעשותו בין בולט לשוקע, אלא בשאר צורות היא, שאע"פ שמותרות מן התורה בין לעשותן בין לקיימן – כל שהן בולטות אסורות מדרבנן משום חשדא, וכשהם שוקעות מותרות בדליכא חשדא וכן נמי צורות שבמדור התחתון שאסרה תורה לעשותן היכא שלא עשאן הוא אלא שאחרים עשו לו אם הם בולטות אסור לקיימן מדרבנן ומשום חשדא ואם שוקעות מותרות דאיסור תורה ליכא שהרי אחרים עשו לו ומשום חשדא נמי ליכא כיון שהן שוקעות"
ולפי זה עפ"י פירוש מהר"ם שכתבנו יוצא שבמדור עליון אסור בין שוקע בין בולט, ומדור תחתון בולטות אסור משום חשד, ושוקעות מותר. ושאר הצורות (ד"ש – שנזכרו בגמרא) – בולטות אסורות ושוקעות מותרות. ושאר הצורות (ד"ש – שאין עליהם שום איסור ולא נזכרו בגמרא) בין שוקעות בין בולטות מותרות. ומכאן שהטבעת של רב יהודה הייתה צריכה להיות מהצורות שאסרה תורה, ולכן יש בה חילוק בין בולט לשוקע.
"ונמצא לפי לשון זה שכל הצורות שאסרה תורה אסור לעשותן בין בולטות בין [שוקעות ולקיימן]
- שבמדור העליון [אסורות] בין בולטות בין שוקעות על דרך פירושו של הרב רבינו מאיר ז"ל שכתבנו למעלה
- ושבמדור התחתון בולטות אסור לקיימן משום חשדא שוקעות מותרות דליכא חשדא.
- ושאר כל הצורות כולן בולטות אסורות בין לעשותן בין לקיימן, שוקעות מותרות.
ולשון אחר אמרו שכל הצורות שאסרה תורה דוקא בולטות אסורות אבל שוקעות מותרות. וכל שאר הצורות בין שוקעות בין בולטות מותרות והא דתניא טבעת שחותמה בולט וכו' באותן צורות שאסרה תורה מיתוקמא דבהנהו איכא לאיפלוגי בין בולט לשוקע אבל שאר כל הצורות בין בולטות בין שוקעות מותרות"
ונראה לר"ן להכריע כלשון הראשון (כלומר כלשון כ'סתם' במספר שלוש ולא כ'לשון אחר') מהקושיא מרב יהודה, ומשמע שהמקשן סבר שלמרות שאחרים עשו לו זה אסור מהתורה, כי התורה הקפידה גם על הקיום ולא רק העשייה, ולכן שמואל אומר לרב יהודה להשחית את עינו, ומתרצים שאמר לו כן משום חשד, ואצל ר"ג לא היה חשד, והקיום עצמו מותר. ומביאים ראיה לכך שחוששים לחשד, מהברייתא שמחלקת בין טבעת שוקעת לבולטת. הרי שאנו עוסקים בצורות מותרות בקיום, כי בצורות אסורות אפילו שוקעות אסורות. ומכאן שחוששים לחשד בצורות המותרות בקיום. וכך הסוגיא מסתדרת.
"וכלשון הראשון יש לי להכריע מדמקשינן והא רב יהודה דאחרים עשו לו וקא"ל שמואל לרב יהודה וכו' ומשמע דהאי מקשה ס"ל דאע"ג דאחרים עשו לו מיתסר מדאורייתא שאף על קיומן הקפידה תורה ומש"ה א"ל שמואל לרב יהודה דלסמיה עיניה אע"ג דאחרים עשו לו ומפרקינן דליתא דהתם משום חשדא א"ל הכי ובדרבן גמליאל דליכא למיחש לחשדא שרי דקיומן מדינא מותר ומייתי ראיה דחיישינן לחשדא מדתניא טבעת שחותמה בולט כלומר דמדפלגינן בין בולט לשוקע אלמא בצורות מותרות עסקינן דאילו באסורות אפילו שוקעות אסורות וכיון דבצורות מותרות חיישינן לחשדא באותן צורות ג"כ שאסרה תורה לעשותן וקיומן שרי איכא למיחש נמי לחשדא ובהכי אתיא סוגיין שפיר"
אבל לפי רי"ף ורמב"ם לא מסתדר, כי מוכח שהמקשה חושב שיש בקיומן איסור תורה. מנין? כי הוא מתרץ שזה חשד בעלמא ומוכיח את זה מהברייתא של טבעת, ואם נאמר שהוא לא סובר שיש איסור תורה בקיומם – אין זה תירוץ כי יכלו לומר לו שלעולם קיומו אסור מהתורה ובזה עוסקת הברייתא של טבעות. הרי שיש לפרש כמהר"ם. אא"כ נדחוק שמכך שהברייתא מתירה לחתום מוכח שהקיום הוא משום חשדא ולא מדין תורה, כי אם היה אסור לקיימן מהתורה איך יהיה מותר לחתום, הרי בשעה שהוא חותם הוא 'מקיים' את הצורה. ואין זה תירוץ, כי אולי זה חותם של גוי.
"אבל לפי הלשון האחרון לא מיתוקמא סוגיין כלל דכיון דמקשה ס"ל דאף קיומן אסור מן התורה וכדמוכח מעובדא דרב יהודה מאן דמתרץ ליה דמשום חשדא בעלמא הוה ולא מדינא מאי קא מוכח מהאי ברייתא דטבעת שחותמה בולט הא מצי דחי ליה דלעולם קיומו אסור מן התורה ולרבן גמליאל קשיא ומהך ברייתא ליכא לאוכוחי מידי דהא בדינא דאורייתא מתוקמא דצורות שאסרה תורה בולטות אסורות בין לעשותן בין לקיימן ושוקעות מותרות הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון אא"כ תדחוק דמדקתני מותר לחתום בה מוכח דקיומן משום חשדא אסור ולא מדינא שאילו היה מן הדין [אף] לחתום בה היה ראוי לאסור שבשעת שהוא חותם הרי מקיים אותה ואין זה כלום דדלמא בשל עובד כוכבים וקא משמע לן שמותר לעשות צורה שוקעת. הלכך צורות שאסרה תורה בין בולטות בין שוקעות אסורות ושאר צורות בולטות אסורות [משום חשדא] שוקעות מותרות"
מביא את דברי הרמב"ן שנראה שכל זה במכובדין, אבל במבוזין נראה שלא חששו לחשד, כי לא היה דרך לעובדם. וגוזר מכך שכל הצורות שבימינו שלא שמענו שנעבדות – מותר לקיימם וכך המנהג, ולא שמענו מי שמוחה. נראה שהר"ן לא משיג עליו כי הוא מבין שהרמב"ן מדבר דווקא לגבי צורות מדור תחתון שאין איסור קיום מהתורה בהם לשיטתו.
"וכתב הרמב"ן ז"ל שכל אלו שאסרו משום חשדא לא אסרו אלא על המכובדין אבל על המבוזין מותרין ונ"ל שלא חששו לחשדא אלא בצורות שהיה מנהג העובדי כוכבים לעבדן אבל כגון אלו מותרין לצור צורות כל שלא נודע ולא נשמע שיהיו נעבדות כלל וכן המנהג לקיים צורות בולטות מאותן שלא אסרה תורה ולא שמענו מי שמיחה בכך"
ודעת הרמב"ם נראית שרק בצורת אדם חילקו בין בולט לשוקע. ולא ברור מנין לו לחלק בשמשי מרום, הרי כולם נלמדו מפסוק אחד. וגם הראב"ד השיג. ואולי הוא סובר שמלאכי השרת אינם בעלי גוף, וכן חמה ולבנה אינם נתפסים אצלנו כדמויות תלת ממדיות, ולכן אין אצלם חילוק בין בולט לשוקע.
"והרמב"ם ז"ל יש לו דעת אחרת בפ"ג מהל' עבודת כוכבים שהוא כתב שם בדמות שמשי מרום אסורין בין בולטין בין שוקעין ושאר כל הצורות חוץ מצורת אדם מותרין בין בולטות בין שוקעות וזה שחלקו בין טבעת בולט לשוקע העמידה הרב ז"ל בצורת אדם בלבד ולא ירדתי לסוף דעתו מנין לו לחלוק בין צורת אדם לשמשי מרום וכולהו מלא תעשון אתי נפקא ואף הראב"ד ז"ל השיג עליו אולי סובר הרב דמלאכי השרת מפני שאינן בעלי גוף וכן חמה ולבנה כוכבים ומזלות מפני שאינן נראין בולטין ואף בגלגלים אינן בולטין אלא משוקעות בתוכו ליכא לאיפלוגי בהו בין בולט לשוקע אבל דמות אדם מפני שאינו נראה אלא בולט לא מתסר אלא בכי האי גוונא אע"ג דמאתי מפקינן ליה אפ"ה כיון דצורת אדם הנמצאת בולטת היא לא מיתסר אלא בבולט…"
תוספות מסכת יומא דף נד עמוד א
נשאל על ציור חיות ועופות במחזורים. משיב שאין כאן איסור 'לא תעשה פסל', וגם חשד אין כאן כי אלו צבעים בעלמא בלי ממשות ואין מה לחשוש לחשד אלא בבולט, וכל שכן בדבר שאין לו כלל ממשות אלא רק צבע. (מכאן שעקרונית יש חשד בחיות ועופות).
מקשה על כיסאו של שלמה שהיו בו אריות, וכותב שבאחד התירוצים שאולי אחרים עשו לו ואין חשד כי רבים נמצאים אצלו. (מכאן שעקרונית יש חשד באריות)
לאחר מכן ממש כמו הר"ן טוען שהגמרא מלכתחילה הבינה שיש איסור בקיום צורות מדור עליון מהתורה, ומביא שתי אפשרויות איך לסדר את הפסוקים כדי לדרוש באופן הזה (מבלי לשנות את גוף הטענה).
"כרובים דצורתא – נשאלתי על אותם שמציירים במחזורים צורות חיות ועופות אם יפה עושים אם לאו והשבתי נ"ל דודאי לא יפה עושים שמתוך שמסתכלים בצורות הללו אין מכוונין לבם לאביהם שבשמים מיהו אין כאן איסור דלא תעשה לך פסל וגו' (שמות כ) דהא מסקינן בפרק כל הצלמים (ע"ז דף מג:) שאני רבן גמליאל דאחרים עשו לו ואפילו חשדא ליכא בציורים שהם מיני צבעים בעלמא ואין בהם ממשות כלל דלא חיישינן לחשדא אלא בחותם בולט ולא בחותם שוקע וכל שכן בדבר זה שאינו לא שוקע ולא בולט אלא מין צבע בעלמא…
אמנם על כסא שלמה אני תמיה דכתיב ושנים אריות עומדים אצל הידות ושנים עשר אריים וגו' (מלכים א י) ואין לומר דעל פי הדיבור הוה כדכתיב וישב שלמה על כסא ה' למלך (דה"א כט) שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה … אי נמי יש לומר אחרים עשו לו וחשדא ליכא דרבים שכיחי גביה כדאמר גבי ר"ג…
והשתא מדלא קאמר אלא ככל הנך שנויי שמע מינה דלא הדר ביה מכל מאי דשני מעיקרא ולא מסרו הכתוב אלא לחכמים ושמשין שבמקדש לא אסירי אלא כמותן דוקא כמדת ארכו ורחבו דאי לאו הכי לא יוכל שום אדם לעשות בית ושלחן וכלים לפי שהיו במקדש אלא ודאי לא אסרה תורה אלא כמותן ממש ועוד כיון דאפשר לעשות כמותן מסתמא לא אסרה אלא כיוצא בהן
אבל שמשין שברקיע שאי אפשר לעשות כמותן אסרה תורה לעשות דוגמתן ואע"פ שאינו עושה כמדת ארכו ורחבו לפי שאי אפשר ושמשין שבמדור העליון כגון חיות שרפים ואופנים ומלאכי השרת אסור אפילו היכא דאחרים עשו לו ואפילו ליכא חשדא היכא דשכיחי רבים גביה משום דכתיב לא תעשון לא תעשון תרי זימני לדרשה לא תעשון אתי שמשין שאתי דהיינו שבמדור העליון לא תעשון כלל וקרי ביה לא תעשון אותי ולהכי פרצוף אדם לחודיה אסור וארבעה פרצופין אדם אריה שור ונשר אסור ולעבור עליו בשתים משום פרצוף אדם ומשום ארבעה פרצופין בהדי הדדי דהיינו דמות החיות ולא תעשו לכם איצטריך לשמשין שבמדור התחתון כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות ודוקא לכם לעצמכם אבל אחרים עושין לכם
אי נמי דרשינן איפכא כי מן השמים דברתי עמכם וסמיך ליה לא תעשון דהיינו כל שמן השמים לא תעשון דהיינו אפילו שמשין שבמדור התחתון ודוקא אתם לא תעשון אבל אחרים עושין לכם ואת אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם נדרוש לשמשין שבמדור העליון לאסור אפילו כשאחרים עושים לכם דמשמע לכם לא ימצא לכם
וכי האי גוונא דריש בתורת כהנים בפרשת קדושים תהיו אלהי מסכה לא תעשו יכול יעשו אחרים תלמוד לומר לכם והא דתניא אשר בשמים לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ממעל לרבות מלאכי השרת ומוקי לה לעובדם היינו אפילו כשאחרים עשו לו לעובדם לעבור עליהם משעת עשיה ואע"ג דמלאכי השרת עובר בלא תעבדם אפילו כשאחרים עשו לו (דהיינו פרצוף אדם) יש לומר לעבור עליו בשתים אי נמי אפילו אם הוא של פרקים דמשום עשייה לחודה לא עבר כדאיתא בפרק כל הצלמים (ע"ז דף מג:) מכל מקום כי עביד להו לעובדם חייב."
מקור דברי התוספות הוא במהר"ם מילה במילה:
שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס ברלין סימן לט (צז)
"למה הרגזתני לעלות במופלאות ממני ובגדולות, להוציא יקרות מזלות, מאיש אשר כמוני שאינו יודע להפלות ולהפריש תעלומות חמודות, בשתים תתחתן בי בתשובות חבילות, כי הוא נובע שאלות מגבלות, מעשה עבות, מעשה גדילות, מזויג את הפתילות, בעשר מעלות קדש עלית במסילות, העולות בית אל בנויות ברמה, במדה תרומה, בחכמה ובתבונה, ובדעת ומזימה האלוף ומיודע מר' אשר.
אשר שאלת אדוני על צורת חיה ועוף שבמחזורים ותמהת למה איני מוחה בהם, והתניא במכלתין [יתרו פרשה ו] לא תעשה לך פסל וכו' עד לא יעשה לו [גלופה, אבל יעשה] לו אטומה, ת"ל וכל תמונה וכו' עד אפי' בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים ואפי' (הבוכא והסרוורים) [הבוביא והשברירים] וכו'.
נראה לי דודאי לא יפה עושים, שמתוך שמסתכלים בצורות הללו אין מכוונים לבם לאביהם שבשמיםא. מיהו אין כאן איסור דלא תעשה לך פסל וגו' [שמות כ, ג], דהא מסקינן בפרק כל הצלמים [ע"ז מג, ב] שאני ר"ג דאחרים עשו לו. ואפי' חשדא ליכא בציורין שהם ממיני צבעים בעלמא ואין בהם ממשות כלל, דלא חיישינן לחשדא אלא [בחותם] בולט ולא בחותם שוקע, וכ"ש בדבר שאינו לא בולט ולא שוקע אלא מין צבע בעלמא.
ונראה לי דאפי' ישראל מותר לצור צורות [במיני] צבעים ואין בה משום לא תעשה לך פסל, דלא אסר אלא פרצוף גמור חקוק בששר, אבל מיני צבעים מותר, כדאמר בחזקת הבתים [ב"ב נד, א] הצר צורה בנכסי הגר קנה דרב לא קני לגנתא דבי רב אלא בצורתא. והקשה שם רבינו שמואל [שם ד"ה בנכסי הגר] הא קאמר דציור לא קנה אא"כ באמה כנגד הפתח. ותירץ דהתם לאו היינו צורת בריה [אלא] ציורים בעלמא מעשה צעצועין ופרחים, אבל צורת חיה או עוף חשיבא ולא בעינן אמה כנגד הפתח. אלמא דרב צייר צורת חיה ועוף. אלא ודאי במיני צבעים מותרג.
והא (והתניא) [דתניא] במכלתין [שם] לא תעשה לך פסל כו' עד לא יעשה לו גלופה אבל יעשה לו אטומה ת"ל וכל תמונה וכו' עד אפילו בהמה חיה ועוף ודגים וחגבים וכו' אפי' (הבוכרא והסורירים) [הבוביא והשברירים]. נ"ל דה"פ גלופה היינו צורה בולטת, אטומה צורה שוקעת, ואשר במים מתחת להביא את הבוביא, פי' שעושים צורה וחוקקים דמות בבואה שבמים, שסד"א דדוקא אשר בשמים ואשר בארץ מתחת לרקיע, אבל צורת (דמים) [דמות] בבואה שבמים לא, ת"ל ואשר במים. וי"א להביא את (הסרורירים) [השברורים], נראה שהוא מין שד שבמים שקורים עכסא בל"א. וכל אלו אינם אסורים לעשותם אלא פרצופים חקוקים, אבל לא ממין הצבעים כמו שהוכחתי.
אמנם על כסא שלמה אני תמה דכתיב [מלכים א י, יט] ושתי אריות עומדים אצל הידות ושנים עשר אריות וגו'. ואין לומר דע"פ הדבור היה מדכתיב [דברי הימים א כט, כג] וישב שלמה על כסא השם למלך, שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה [שבת קד, א]. (ול"ל) [ואיכא למימר] בהא מגדר מלתא שאני כמו [יבמות צ, ב] אליהו בהר הכרמל, ושמא בהא נמי איכא מגדר מלתא, שכשהיו עדים באים לפניו היו האריות שואגים ונוהמים כמו שיש במדרש [ספרי דאגדתא על אסתר מדרש פנים אחרים פ"א] ומתוך כך היו מתפחדים להעיד עדות שקר. א"נ י"ל אחרים עשו לו וחשדא ליכא דרבים שכיחי גביה כדאמר גבי ר"ג [ר"ה כד, ב].
ומה שעשו בכותלי היכל וק"ק ציורים חקוקים בכותל סביב [יחזקאל מא, יט] פני הכפיר אל התימורה [מפה] ופני אריה אל התימורה מפה. י"ל ע"פ הדבור [שנאמר] [דברי הימים א כט, כג] הכל בכתב וגו'. א"נ י"ל דלא שייך לא תעשה לך פסל אלא בתלוש אבל על הכותל שבמחובר לא דאינו אלא לנוי בעלמא ובטל לגבי הכותל. ואע"פ שאני מדמה לא הייתי [עושה] מעשה כמו זה התירוץ האחרון.
ועוד נ"ל דלפי סוגיא פרק כל הצלמים [מב, ב – מג, א] מוכח דכל מיני פרצופין מותר לעשות אפי' חקוקים וחותמן בולט, חוץ מפרצוף אדם לחודיה, או דמות ד' פרצופים בהדי הדדי שבכסא הכבוד, אדם אריה שור נשר, ודמות שמשין שבמדור העליון ושבמדור התחתון, ותשמישי מקדש לעשות כמותם בית תבנית היכל, אכסדרה תבנית אולם כמדתו בארכו ורחבו, שלחן תבנית שלחן, מנורה תבנית מנורה, אבל מילי אחריני שרי. תדע דאמר אביי התם לא אסרה תורה אלא שמשין שאפשר לעשות כמותן, והדר אמר לא אסרה תורה אלא דמות ד' פנים בהדי הדדי, והדר אמר אביי לא אסרה תורה אלא דמות ד' שמשין שבמדור העליון. ופריך ושבמדור התחתון מי שרי והתניא אשר בשמים לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ממעל לרבות מלאכי השרת. ומשני כי תניא ההיא לעבדם. ופריך לעבדם אפילו שלשול קטן נמי. ומשני אין ה"נ ומסיפא דקרא נפקא אשר בארץ לרבות ימים ונהרות הרים וגבעות, מתחת לרבות שלשול קטן. ופריך ועשייה גרידותא מי שרי והתניא לא תעשון אתי לא תעשו בדמות שמשי המשמשים במרום. ומשני שאני ר"ג דאחרים עשו לו. והשתא מדלא קאמר אלא בכל הנך שינויי, ש"מ דלא הדר ביה מכל מה דשני מעיקרא ולא מסרה הכתוב אלא לחכמים.
ושמשין שבמקדש לא אסירי אלא כמותן דוקא כמדת ארכו ורחבו, דאי לאו הכי לא יוכל שום אדם לעשות בית ושלחן וכלים לפי שהיו במקדש, אלא ודאי לא אסרה תורה אלא [כמותן ממש. ועוד כיון דאפשר לעשות כמותן מסתמא לא אסרה תורה אלא כיוצא בהן], אבל שמשין שברקיע שאי אפשר לעשות כמותן, אסרה תורה לעשות דוגמתן אע"פ שאינו עושה כמדת ארכו ורחבו ואע"פ שאי אפשר.
ושמשין שבמדור העליון כגון חיות שרפים ואופנים ומלאכי השרת אסור אפי' היכא דאחרים עשו לו, ואפי' ליכא חשדא היכא דשכיחי רבים גביה, משום דכתיב לא תעשון לא תעשון תרי זימני ודרשינן לא תעשון אתי שמשין שאתי דהיינו דבמדור העליון לא תעשון כלל וקרי ביה לא תעשון אותי. ולהכי פרצוף אדם לחודיה אסור, ומשום ד' פרצופים אדם אריה שור נשר אסור ולעבור עליו בשתים, משום פרצוף אדם ומשום ד' פרצופים בהדי הדדי, דהיינו דמות החיות. ולא תעשו לכם אצטריך לשמשים שבמדור התחתון כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות. ודוקא לכם לעצמיכם אבל אחרים עושים לכם. א"נ דרשינן איפכא כי מן השמים דברתי עמכם וסמיך ליה לא תעשון, דהיינו כל שמן השמים לא תעשו ואפי' שמשים שבמדור התחתון, ודוקא אתם לא תעשו אבל אחרים עושים לכם, ואתי אלקי כסף ואלקי זהב לא תעשון לכם לשמשים שבמדור העליון לאסור אפי' כשאחרים עושים לכם, דמשמע לכם לא ימצא לכם. וכה"ג תני בת"כ בריש פרשת קדושים תהיו [פ"א] אלקי מסכה לא תעשו, יכול יעשו להם אחרים, ת"ל לא לכם.
והא דתניא אשר בשמים לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ממעל לרבות מלאכי השרת, ומוקי לה לעבדם. היינו אפי' כשאחרים [עושים] לעבדם לעבור עליהם משעת עשייה. ואע"ג דאמלאכי השרת עבר בלא לעבדם אפי' כשאחרים עשו לו דהיינו פרצוף אדם. י"ל לעבור עליו בשתים. א"נ אפי' הוא של פרקים דמשום עשייה לחוד לא עבר כדאיתא פרק כל הצלמים, מ"מ כי עביד להו לעבדם חייב.
מאיר בר' ברוך שיחי':"
וכן הובאו תמצית דבריו בהגהות מיימוניות בשם רבנו שמחה:
הגהות מיימוניות הלכות עבודה זרה פרק ג אות ג
"אבל במכילתין תניא לא תעשה לך פסל וכו' עד לא יעשה גלופה אבל יעשה לו אטומה ת"ל וכל תמונה וכו' עד אפילו בהמה חיה ועוף ודגים וחגבים. ודקדק מורי רבינו שמחה מהא דאמרינן פרק חזקת הבתים רבא לא קני לגינתא דבי רב אלא בצורתא פירוש רשב"ם צורת חיה או עוף, משם דקדק מורי רבינו דלא אסרה אלא פרצוף גמור חקוק בששר וגלופה היינו צורה בולטת אטומה צורה שוקעת אבל במיני צבעים מותר אפילו לישראל עצמו לצור אבל חותם בולט או שוקע ודאי אסור לישראל לעשות אבל אם אחרים עשו מותר להניחו היכא דרבים שכיחי גביה דליכא למיחש לחשדא כדמשמע פרק כל הצלמים שאני ר"ג דאחרים עשו לו ע"כ, אמנם דעת רבינו המחבר שבכל ענין מותר חוץ מצורת אדם כבעמוד:"
מרדכי מסכת בבא בתרא פרק חזקת הבתים
חוזר על דברי מהר"ם. אבל לא ברור שפסק כמותו כי במסכת ע"ז הביא דעות שונות.
"[רמז תקמט] [דף נד] דרב לא קני ליה לגינתיה אלא בצורתא פרשב"ם צורת חיה ועוף מכאן הוכיח רבינו מאיר דהא דתנן במכילתא לא תעשה לך פסל כו' עד [יכול] לא יעשה לך גלופה אבל יעשה לו אטומה ת"ל וכל תמונה וגו' עד אפילו בהמה חיה ועוף דגים וחגבים [*היינו] דוקא פרצוף גמור חקוק וגלופה היינו צורה בולטת אטומה היינו צורה שוקעת אבל במיני צבעונין מותר אפי' ישראל עצמו לצור כדמשמע הכא מפרשב"ם אבל חותם בולט או שוקע ודאי אסור לישראל לעשות אבל אם אחרים עשו מותר להניחו שם היכא דרבים שכיחי גביה דליכא למיחש לחשדא כדמשמע פרק כל הצלמים שאני ר"ג דאחרים עשו לו:"
זרע אמת, ג, קה
חושש להחמיר בטס בצורת משה ואהרון שעשו לספר תורה, כי צורת אדם יש סוברים שהשהיתה היא מהתורה (מהר"ם ור"ן)
"ואע"ג דלדעת הרבה פוסקים איסור שהיה בצורות אדם בולטת אינו אלא מדרבנן משום חשדא מ"מ אית לן להחמיר כיון דאיכא מ"ד דהוא איסור דאוריי' ועוד דהוכיח שם מהרי"ט שם בסוף תשובה הנ"ל מדברי התוס' בפרק הוציאו לו הנ"ל והר"ן פ' כל הצלמים דפליגי אהרא"ש ולפ"ז נמצא דרוב הפוסקים ס"ל לאסור וממילא אין לנו לסמוך על המקילים…"
מנגד:
ר"י אלמאדרי בשם בה"ג עבודה זרה יח, ב (כנראה בדפי הרי"ף)
באופו ברור הוא חולק על מהר"ם כי אומר שהמוצא צורת אדם מותר לקיימה, אבל מחדש שהעושה אסור לו לקיימה. וצריך עיון האם זה מדאורייתא או מדרבנן.
"לא תעשון אותי, למקצת, לא תכוונו בלבבכם שיש לי דמות ותעשו כמוה, רב האיי גאון ז"ל העושה פרצוף אדם אסור לקיימו והמוצאו מותר לקיימו וכל צורות שימעאלים הללו עושין אין בהן ממש דלרקמה הן עושין אותן ואין בהן ע"ז."
דף יט, א:
"חותמה, צורתה. אסור להניחה, בידו משום חשדא שמא יאמרו לצורה שעליה הוא עובד. ומותר לחתום בה, דכשהוא חותם שוקע החותם בשעוה ואינו נראה מבחוץ. חותמה שוקע אסור לחתום, דכשהוא חותם הוי חותמה בולט."
שאילתות (נז) עפ"י עמק שאלה (ב)
השאילתות כותב שהאיסור הוא בעשיה, אבל אין איסור בשימוש ולא חוששים לחשד (והוא עוסק בכלי מקדש). והעמק שאלה מבאר שאכן הוא סובר דלא כר"ן בשם מהר"ם.
שאילתות:
"שאילתא דאסיר להון לדבית ישראל למעבד בדמות שמשין דקודשא בריך הוא דכתיב לא תעשון אתי לא תעשון בדמות מה שאתי לא תעשון ואפילו לאחרים דלאו איהו קא משתמש בהו דאעשייה קא קפיד קרא והרי עשאום אחרים שרי לאישתמושי בהון ישראל ולא חייש לחשדא כדתניא לקח חצר מפוייחת מצויירת הרי זו בחזקתה ת"ר לא תעשון אתי לא תעשון שימושיי כגון דמות היכל דמות שולחן דמות מנורה"
עמק שאלה:
"והרי עשאום אחרים שרי לאשתמושי בהון ישראל ומבואר בכל השאילתא דרבינו מיירי בשמשין שאפשר לעשות כמותן, עד לבסוף כתב א"נ ה"מ שמשין דאפשר לעשות כמותן כו' ומכ"מ ס"ל לרבינו דמותר להתמש אם אחרים עשו לו וכדעת הטור ולא כהר"ן בשם מהר"מ מרוטנבורג שכ' דשמשין שאפשר לעשות כמותן וכן שרפים ואופנים ומה"ש אסור אפילו להשהותן מה"ת, וכתב הטעם דשמשין שאפשר לעשות כמותן דכיון דלתשמיש עבידי ודאי כדרך תשמישן א"ת, ועל הפרש בין חמה ולבנה בין שרפים ואופנים כ' דתרי דרשה נינהו כ"ש ובתו' יומא דף נ"ד. וכ"ז דלא כדעת רבינו, דכייל כל הני איסורי על רשה דלא תעשו אתי, וכולן בעשיה קפיד קרא ותו לא מידי. ודאי עשאום אחרים שרי לאשתמושי בהון כו', כ"ה בכת"י וכצ"ל."
יש חשד בצורות נעבדות, מדור תחתון ואדם
רא"ש מסכת עבודה זרה פרק ג, ה
מציג את הגמרא (עם דילוגים קלים). ואומר שהחותם המדובר היה כוכבים ופרצוף אדם שאסור לעשותן, וגם לשהותן אסור משום חשד. אבל דרקון מותר לעשות (כי הוא לא כלול בשמשי עליון או תחתון) אבל אסור להשהות משום חשד. ואדם ודרקון זה דווקא בגולם שלם, אבל ראש בלבד מותר לעשות וגם חשד אין בזה.
ועל המשך הגמרא מקשה – למה לא תירצו שצורת הלבנה לא הייתה בולטת ולכן היה מותר לר"ג? ומתרץ בשם ריב"א ור"ת שחמה ולבנה וכו' אין בהם חילוק בין בולט לשוקע, כי בעינינו נראים כשטוחים ברקיע, והחילוק בין בולט לשוקע הוא רק בצורות ובפרצופות.
ועוד תירוצים בגמרא: נשיא, פרקים, להתלמד.
"…האי חותם מיירי בחמה ולבנה כוכבים ומזלות ופרצוף אדם שאסור לעשותן. וגם לשהותן אם עשאן עובד כוכבים משום חשדא. וצורת דרקון מותר לעשותה ואסור לשהותה והאי דאסרינן צורת אדם ודרקון דוקא בגולם שלם. אבל צורת הראש בלא גוף שלם מותר ולא תעשון אותי דרשינן. וגם חשדא ליכא אם אין כל הדמות שלם.
ומי חיישינן לחשדא והא ההוא בי כנישתא דשף … תימה אמאי לא משני דצורת לבנה לא היתה בולטת. וריב"א ור"ת ז"ל היו אומרים דבחמה ולבנה כוכבים ומזלות אין חילוק בהן בין בולטין לשוקעין. כי נראין בעינינו כשוקעין ברקיע. ואין חלוק בין בולטין לשוקעין אלא בצורות ובפרצופות. כיון דנשיא הוה הא שכיחי רבים גביה. ואיבעית אימא דפרקים הוה. ואין אסור אלא דמות שלם. ואיבעית אימא להתלמד עבד דכתיב לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות:"
תוספות הרא"ש מסכת ראש השנה דף כד עמוד ב
מביא את שיטת בה"ג ואומר שעל זה סמכו לצאת בחגורות עם צורות אדם בולטות, כי זה לא גוף ופרצוף שלמים, וגם לא דרקון שלם, כלומר לא צורות שרגילים לעבוד. לא נראה שהוא בהכרח פסק כבה"ג, אבל הוא כן מביאו בשתיקה, ונראה שזה מערער קצת את התוקף של דעת הרא"ש שמובאת במקור הקודם כחולקת על בה"ג.
"סמי עיניה דדין. ס"ד דאסור לו לשהותו שמא יחשדוהו שעשאו ועבר על לאו דלא תעשון ודר"ג נמי ליתסר, ומשני כיון דחותמו בולט חיישינן לחשדא שמא יאמרו ע"ז היא לו אבל אחשדא דעשייה לא חיישינן ודר"ג ליכא חשד דע"ז כדמסיק. ובה"ג מפרש דההיא דרב יהודה דרקון הוה שהיא צורה חשובה להם כדתנן בפ' כל הצלמים מצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון יוליך לים המלח ומפרשינן התם משום דהני חשיבי להו ושייך ביה חשד טפי מבשאר צורות, ועל זה סמכו לצאת ברצועות שצורותיהן בולטות דליכא חשד אלא בהני דחשיב התם, והא דפריך הכא מההיא דאנדריטא דהוו שמואל ולוי עיילי לגויה, י"ל שאני התם שהגוף והפרצוף שלם וחשיב כי הני דמתני' דהתם אבל בפרצוף לחודיה ליכא חשדא וכן ההיא דטבעת שחותמה בולט איירי בצורה שלימה של דרקון."
רבינו ירוחם אוסר במפורש להשהות חמה לבנה דרקון, מדור תחתון, פרצוף 4 ביחד (ומשמע שכל מדור עליון), וכן צורות נוצריות של ש"ו ודמות מרים וכו' – וכל זה דווקא בבולטים.
ונשמע שמתיר תבנית כלים, ושאר צורות שבעולם שלא נאסרו בעשיה:
רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה נתיב יז חלק ד
"כתב מורי הר' אברהם בן אסמעאל דגוים בזמן הזה שאין עובדין לחמה ולבנה ולצורת דרקון כלים הנמצאין עליהם צורות הללו מותרים בהנאה אלא שאסור לשהותן כמו שאכתוב בח"ה בדין אסור לעשות צור' חמה ואם נמצא צורת אשה ובנה בחיקה או צורת שתי וערב ואד' תלוי בו אסורים ואפשר דגוים אלו שאין אדוקים בעבודה זרה כל מה שעושין בצורות הללו בכלים אינם עושין אלא לנוי ומותרי' בהנאה כלם ואסור לשהותן משום חשד אם הן בולטין וראוי להחמיר בספק איסור תורה ע"כ והצורות שאסור לעשותן או לשהותן תמצא בח"ה בדין אסו' לעשות דמות חמה"
רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה נתיב יז חלק ה
"אסור לעשות דמות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ואפי' לשהותו אם עשאו גוי שמא יחשדוהו שעובדן זולתי אם הוא דבר של רבי' כגון אדם גדול דשכיחי רבים גביה או שני אנשים הנכנסים לבית שיש שם צורה שאין חשד במקום רבים כך פשוט. וכתב ר"י דאפי' שאינו בולט וכן כתב הרמ"בם. וכתבו התוס' ודוקא דמות של שלם אבל של פרקים מותר. ועוד פשוט ולהתלמד מותר אפילו דמות שלם וטבעת שחותמה בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה. שוקע אסור לחתום בה ומותר להניחה. והאי חותם מיירי בחמה ולבנה ככבים ומזלות. ופרצוף אד' אסור לעשותו ואפי' להשהותו אם עשאו גוי משום חשד. ודרקון והוא צורת נחש ויש לו סנפיר וקשקש' בי פרקי צואר מותר לעשותו ואסור לשהות וכתבו התוס' דדוקא גולם שלם אדם ודרקין וצורה בולטת אבל צורת ראש בלא גוף שלם שרי. ובח"א בדין המוצא כלים וכו' כתבתי אם יש לו כלי שעליו צורת אשה ובנה מניק' או שתי וערב ועליו צורת איש תלוי אם אסור לשהותו בזמן הזה. ועוד פשוט ואסור לעשות חיות ואופנים ושרפים וכרובים ומלאכי השרת ולא בית תבנית היכל ולא אכסדר' תבנית אולם ולא שלחן תבנית שלחן ולא מנור' תבנית מנורה אבל עושה אותה של ה' או ו' מנורות אבל של ז' אסור כדרך שעשה משה אפילו של שאר מיני מתכות. ונשר ושור ואריה כתבו הפסקנים כי כל אחד לבדו מותר לעשותו ולשהותו ואינו אסור אלא דמות ד' חיות יחד. ועוד כתבו הפסקנים אף על גב דבדרבים ליכא חשדא מכוער הוא להם"
בית הבחירה (מאירי) מסכת עבודה זרה דף מב עמוד ב
נראה שמפורש כאן במאירי שיש חשד בכל צורה שנאסרה בעשייה או שנאסרה במוצא (דרקון), אם חותמה בולט.
"דין הנחה כיצד טבעת או שאר כלים העשויים להביאם דרך תכשיט שהיתה עליהם צורת הדברים שנאסרה עשייתם אף בלא כונת עבודה או צורה שנאסרה במציאה אם היה חותמה שוקע מותר להניחה שאין כאן חשש ואסור לחתום בה שהרי בחתימתו עושה צורה ואם היה חותמה בולט אסור להניחה שאם בצורה יש בו חשש עבודה ואם בפרצוף יש בו חשש עשיה וחשש עבודה ומותר לחתום בה שהרי אין בחותם כלום וכל שחותמה בולט אם חסר או פיחס דיו חסרה או פחסה מותרת וכמו שאמרו סמי עיניה דדין וזהו חסרון וי"מ עיניה צורתו כמו עמד בעיניו וזו היא פחיסה:"
בית הבחירה (מאירי) מסכת עבודה זרה דף מב עמוד ב
כותב שיש חשד במזלות, ובאדם, אבל ב'צורות' שמותר לעשותן בעצמו אין חשד. ונשמע שזה כרא"ש.
"דין אחרים עשו לו במזלות אסור אא"כ שלא יהא במקום חשד או שהוא של פרקים או שעשאן להתלמד והפרצוף באדם אסור אא"כ בפחיסה או חסרון אפילו על ידי ישראל והצורות מותר מכל וכל שהרי אף עשייתן על ידי עצמו מותרת"
וכן עולה מדבריו של המאירי במסכת ראש השנה:
בית הבחירה (מאירי) מסכת ראש השנה דף כד עמוד ב
כותב שכל צורה במדור עליון ותחתון וכו' אסורה בעשיה (ובהמשך מזכיר גם 4 פנים), אבל כל שמתחת לגלגל הירח מותר אם לא נעשה לשם עבודה. ולאחר מכן כותב שכל מה שנאסר בעשיה יש בו חשד אם עשו לו אחרים בבולט (כמו רבנו ירוחם שגם הזכיר את התנאי של בולט).
"כל צורה הנעשית בדמות שמשים שבמרום הן שבמדור העליון כגון מלאכים ושרפים הן שבמדור התחתון כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות אף עשייתן אסורה ואפילו שלא לכונת עבודה וכל צורה שמגלגל הירח ולמטה כגון הרים וגבעות ימים ונהרות ואילנות וחיות ועופות ודגים עשייתם מותרת הואיל ולא נעשו לכונת עבודה…
כל אלו הצורות שנאסרה עשייתם אף בלא כונת עבודה אם אחרים עשו לו ר"ל גוים מותר בשוקע ואסור בבולט היה הדבר עומד במקום שרבים מצויים שם או שהיא של פרקים ושל חליות או שהשתדל בעשייתו כדי להתלמד מותר אף בבולט כך יראה לי פסק זה ברור ויש מחדשים ומחליפים בפסק זה דברים שלא נראו לנו ובמס' ע"ז מ"ג א' יתרחבו הדברים בענין בע"ה."
למרות שהרא"ש ורבנו ירוחם נקטו במפורש שטעם האיסור הוא שיחשדו שעובד ע"ז, תלמידי רבינו יונה פירש שאסור בצורת אדם שמא יחשדו בו שעבר על איסור עשיה. ואמנם הוא לא כתב מפורשות שגם מדור תחתון וכו' יש בהם חשד, אבל לפי טעם האיסור שכתב- נראה ברור שיאסור. והוא עוד מביא את בה"ג כדעה חולקת. אך לא ברור שיחמיר כמו רמב"ן.
תלמידי רבינו יונה ע"ז מג, ב
כותב הסבר ראשון: שחושדים בו שעובד צורה זו. הסבר שני: חושדים בו שעשאה. ובפסקה הבאה מפרש את הגמרא לפי ההסבר השני.
"וא"ת למה אסור להניחה והלא אין האיסור תלוי אלא בעשיתה אבל כיון שנעשית מי אסרה תירץ רש"י ז"ל לפי שיש לחשדו שהוא עובד אותה צורה והייתם נקיים מה' ומישראל. אי נמי שחושדין אותו שהוא עשאה
מותר להניחה ואסור לחתום בה. מסתמא מיירי בפרצוף אדם, שאין דרך לצייר בחותמות צורת מזלות. משמע מהכא דפרצוף אדם כשהוא בולט אסור להניחה, אבל אם סימא את עינו מותר. דהכי אמרינן בגמרא, סמי עיניה דדין, כדי שלא יחשבו העולם שהוא עשאו, ועבר על לא תעשון אותי, וכיון שסימא את עינו אינה צורה גמורה ומותר: ותימה למה סמכו העולם לצאת ברצועות שצורת אדם בולטת בהן בהלכות גדולות העמיד דמה שאמרנו בהאי טבעת שחותמה בולט בצורת דרקון בלבד, אבל צורת אדם אפילו בולטת מותר, ועל זה נהגו לצאת ברצועות."
נראה כך גם ממרדכי בשם רבנו אפרים:
מרדכי מסכת עבודה זרה פרק כל הצלמים, רמז תתמ
מרדכי מביא שרבנו אפרים השיב לרבנו יואל שצורת עופות וחיות שעשו בביהכ"נ לכאורה היה צריך לשאול אם אסורות בהנאה, אבל באמת, הם אינם דומות לטבעת של חותם (שלמרות שאינה עבודה זרה אסור להשהותה משום חשד) כי הטבעת שנאסרה משום חשד היא טבעת שיש עליה דמות פרצוף אדם או חמה/לבנה/דרקון, שלהם רגילים לעבוד.
"השיב רבינו אפרים לרבינו יואל על צורת עופות וסוסין שציירו בבהכ"נ ששאלת אם מותר להתפלל שם ובאת לדמות לצורת לבנה ואנדרטי א"כ היה לך לשאל אם אסור בהנאה וכ"ש להתפלל שם אבל אינו דומה לטבעת שיש עליה חותם שהוא דמות צלם פרצוף אדם או דמות חמה ולבנה ודרקון שעובדין להם"
מכאן העלה הערך השלחן שלשיטת רבנו אפרים חשד (שהוא דין שנלמד מטבעת שיש עליה חותם) הוא דין דווקא בצורות הנעבדות במיוחד כמו חמה/לבנה/דרקון, אבל צורות שאינן נעבדות אין בהן חשד. אך עדיין נראה ששיטתו היסודית היא כרא"ש, שכן הוא אסר צורת אדם משום חשד.
פסיקת הלכה
פסיקת השו"ע לא ברורה, מצאנו שסובר שיש חשד במדור שכינה, ובצורת אדם (סעיף ד'):
שו"ע קמא, ד
"אסור לצייר צורות שבמדור שכינה כגון ד' פנים בהדי הדדי וכן צורות שרפים ואופני' ומלאכי השרת וכן צורת אדם לבדו כל אלו אסור לעשותם אפילו הם לנוי ואם עובד כוכבים עשאם לו אסור להשהותם"
וכבר משמע שאין הלכה כבה"ג שסובר שהחותמת הייתה בצורת דרקון ולא בצורת אדם. אבל השו"ע לא הזכיר איסור חשד.
בסעיף ה' השו"ע פסק את דין הטבעת אבל לא פירש ממה הייתה עשויה. אך הרמ"א שם נראה שפסק כרא"ש:
סעיף ה
"כח] טבעת שיש עליה חותם, שהוא צורת אדם, אם היתה הצורה בולטת, כח אסור כא'{ להניחה ומותר לחתום בה ואם היתה הצורה שוקעת מותר להניחה (ט) ואסור לחתום בה מפני שהנחתם תעשה בו הצורה בולטת. הגה: (לשון רמב"ם פ"ג מהלכות עבודת כוכבים דין י"א). כט כט] ואפילו חתם לו כב'{ העובד כוכבים אסור להשהותה (כן משמע במרדכי פכ"ה ותוס') ל] וה"ה בשאר צורות האסורות, (בטור וכ"כ הר"ן בשם הרי"ף וכן משמע בכל הפוסקים)."
בסעיף ח' השו"ע הזכיר את איסור עשיית כלי מקדש, אבל לא הזכיר כלל איסור חשד, וגם הרמ"א על אתר לא השיג.
סעיף ח
"לא יעשה בית תבנית היכל, כשיעור גבהו וארכו ורחבו; אכסדרה תבנית אולם; חצר תבנית עזרה; שלחן תבנית שלחן; מנורה תבנית מנורה, אבל עושה של חמשה קנים או של ששה או שמונה. אבל של שבעה לא יעשה אפילו משאר מיני מתכות, ואפילו בלא גביעים וכפתורים ופרחים, ואפילו אינה גבוהה י"ח טפחים."
גר"א קמא, כא – סובר שהשו"ע פסק כרא"ש
ולאחר שמפרט את דעת רא"ש ורמב"ן, כותב שנראה שהרמב"ם סובר שחשש חשד שייך רק בצורת אדם. וצ"ע.
"ואם עובד כוכבים כו' בר"א כו' וצורת חמה כו'. ר"ל אף להשהותן והן דברי הטור וכדברי הרא"ש שם דמ"ש משום חשדא היינו באותן שאסור לעשותן דחשיב שם אדם וד' פרצופים ושבמדור העליון ותחתון וכן אותו שאסור במוצא והוא דרקון וכ"ה בתוס' שם בד"ה שאני אבל שאר צורות מותר בין לעשותן בין להשהותן."
חשד בדברים מבוזים
חידושי הרמב"ן מסכת עבודה זרה דף מג עמוד ב
הרמב"ן כותב שאם אחרים עשו לו חותם – שוקע מותר ובולט אסור משום חשד, והטבעת שאמרו לא להניחה לא הייתה בדמות שמשי במרום אלא בשאר כל צורות, שכיוון שהן בולטות יש חשד שמא בא לעובדם. אמנם מסתבר שכל זה דווקא בחותמות וכלים מכובדים אבל במבוזים אין חשד. אבל בה"ג כתב שהחותם המדובר הוא מצורת חמה/לבנה/דרקון, וראה שכך דעת רבים וגם דעת התוספות.
"אלא בשאחרים עשו לו אמור רבנן דשוקע מותר ובולט אסור משום חשדא, והא דתניא טבעת שחותמה בולט כו' לאו בדמות שמשי מרום אלא בשאר כל הצורות היא דכיון דבולטות נינהו איכא למיחש לחשדא שמא צורה נעבדת היא כיון שהוא מניחה, ואע"פ שאחרים עשו לו אסור להניחה, וכן הוא אסור לעשות כל צורה בולטת שמא יאמרו לעובדה הוא עושה כדקתני חותמה שוקע מותר להניחה ואסור לחתום בה, והא דשרינן לעיל בעושה צורות ופרצופות כולן בשוקעין אבל בבולטין חיישינן לחשדא אא"כ עושה אותם לרבים שלא במקום חשדא, ומיהו מסתברא לי שלא אמרו אלא בטבעת וכיוצא בו שהם מכובדין אבל על המבוזין מותר לצור שאר צורות בין בולט בין שוקע דליכא למיחש בהו לחשדא, והא דקתני אסור לחתום בה על דברים המכובדין קאמר כגון על השירים ועל הנזמים אבל במבוזה שרי, כנ"ל"
חידושי הרא"ה (בשיטת הקדמונים) מסכת עבודה זרה דף מג עמוד ב
"פיסקא. רשב"ג [אומר] על המכובדין אסורין ועל המבוזין מותרין אלו הן מכובדין ואלו הן המבוזין. [אמר רב] מכובדין למעלה מן המים מבוזין למטה מן המים. פירוש אם צורות אלו שעל הכלים הן בשפת הכלי או בשוליו, מקום שמאכל או משקה נוגע בהם מבוזין הם וליכא למיחש להו שיהו נעבדין. ושמואל אמר אלו ואלו מבוזין הם. פירוש כיון שהם בכלי תשמיש. ואלו הן מכובדין שעל השירים והנזמים והטבעות. פירוש שהם בכלי תכשיט. פירוש ועד כאן לא מפרשי' בין מבוזין למכובדין אלא במוצא כלים וחייש אי נעבדין או לא, דרשב"ג עלה קאי, ואפשר נמי דהוא הדין לצורות האסורות לקיימן משום חשד, שעל כלים מבוזין מותרין דלית בהו משום חשדא, אבל ודאי בצורות האסורות לעשותן ודאי אסור לעשותן בכולן אפילו על המבוזין. תניא כותיה דשמואל מכובדים שעל השירים ועל הנזמים ועל הטבעות, מבוזין שעל היורות ועל קומקומוסין ומחמי חמין ועל הספלים ועל הסדינין ועל המטפחות."
פרי השדה, ב, לח
כותב שהבובות שנועדו למשחק ילדים הם צורות מבוזות ולכן אין בהם חשד לכל הדעות. אבל צורות כאלה שנועדו לנוי – אסורות.
"ע"ד השאלה אם מותר לסחור באלו הצורות שנקראים "פופען" עשויים בדמות אדם ממש… וכיון דאותם פופען עיקר עשייתם לתינוקת לשחוק בהם ודרך התינוקת לגוללם בטיט ואשפה ובכל מקום מלוכלך הוי כמבוזים שאין דרכם לעבוד אותם וממילא ליכא חשדא…
כללא דמילתא בנ"ד בעניין הפופען אין לאסור מדינא באלו שהם עשויים רק לתינוקת לשחק בהם דזהו בכלל מבוזים, אמנם אותם המחזיקים בבתיהם לנוי זהו וודאי מדינא אסור לכל אדם, ולבכל נפש טוב להזהר מזה ומזה, כי אפשר דהוא ג"כ קצת מכלל אביזרייהו דע"א, ועליו נאמר הרחק מן הכיעור והדומה לו, ומי שנזהר מצורות כאלו יזכה להנות מאור פנים של מעלה"
אזני יהושע, הרב יהושע סיגל, סימן יג
נשאל מסוחר יהודי שמוכר טבק וסיגריות, ומקובל להניח מחוץ לחנות פסלון של איש אינדיאני. אוסר לעשות את הפסלון מכל וכל. ולגביה השהיה – מחמיר לחשוש לשיטת מהר"ם ור"ן, אבל כותב שבצורת אדם לא שלמה אין מקום לחשוש לחשד, במיוחד במקום רבים, ובמקום שברור מה הסיבה שהצור הזאת מונחת אצלו
"…אבל עכ"פ בקונה ומאחרים אין כאן איסור כלל באינו שלם ובפרט בנידון כזה כמו בנידון דידן שאין כאן שום חשדא בכה"ג כיון שהוא ברבים וכמ"ש וגם הוא מבוזה והכל יודעין למה הוא לו ע"כ יש היתר גמור באינו שלם ולהחזיק לפני החנות כמנהג הסוחרים במסחר הזה של גולמי טאבעקי וציגארען כנלפע"ד."
שו"ת יביע אומר חלק ג – יורה דעה סימן ח
דן לגבי בובות, ומביא ממהרי"ט ופרי השדה להקל שאין חשד בבובות, מפני שהם לא נעשו לקבע, ונחשבים מבוזים. ומביא עוד מכמה פוסקים שבימינו כלל אין חשד שעובד ע"ז בדברים אלו. ועל סמך זה מקל למעשה, וכותב שטוב להחמיר לא לקנות בובות שלמות.
"ומעתה הבא נבוא לנ"ד. הנה כבר נתבאר שיש מקום להקל בקניית בובות העשויות תבנית חצי גוף העליון בב' עינים וב' אזנים וחוטם שלם וצואר וידים. וכמו כן אפשר להקל באותם העשויות כאדם המצוייר מצד אחד, בעין אחת וחצי חוטם ויד אחת ורגל אחת, אע"פ שהן שלמות מכף רגל ועד ראש. … וכיו"ב ראיתי עוד בשו"ת פרי השדה ח"ג (סי' לח), שנשאל אם מותר לסחור בחנות באלו הצורות הנקראות בובות. והביא ממ"ש ביו"ד (סי' קמא ס"ג) המוצא כלים ועליהם צורת חמה ולבנה או דרקון, אם הכלים מכובדים כגון שיראים נזמים וטבעות אסורים שבודאי נעשו לשם ע"ז. ואם הם מבוזים כגון כוסות ששותים בהם מותרים, שלא נעשו אלא לנוי. וה"נ הבובות שעיקר עשייתן לתינוקות לשחוק בהם ודרכן לגוללם בטיט ואשפה ובכ"מ מלוכלך ומטונף הוו כמבוזים שאין דרכם לעבדם וממילא ליכא חשדא. ושוב הביא דברי המהרי"ט הנ"ל. ע"ש. ולכאו' יד הדוחה נטויה לחלק בין צורות שע"ג כלים להנעשים בפני עצמם. ומ"מ נראה שמכיון דהתם ליכא חשדא כיון שמבוזים הם ה"נ ליכא חשדא. דזיל בתר טעמא. וכדאמרי' בע"ז (מד:) שע"ז שאינו נוהג בה מנהג אלהות שעומדת ע"פ הביב ומשתינין בפניה, אין לה דין ע"ז. ע"ש. וה"נ בבובות. וכ"מ קצת בתוס' ע"ז (מב:) ד"ה המוצא כלים. שאין חילוק בין אם היא לבדה או ע"ג הכלים. ע"ש."
גם כשאין חשד – בבית כנסת מכוער הדבר
רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה נתיב יז חלק ה
"ועוד כתבו הפסקנים… מכוער הוא להם"
שו"ת רדב"ז חלק ד סימן קז (אלף קעח – אלף קעט)
כותב שרק בגלל האונס הכניסו את האנדרטי לבית הכנסת, אבל אם אין סיבה הדבר מכוער, ולהניחו מדעת ורצון – אין מכוער מזה.
"וא"ת נהי נמי דנפקא מינה דלראובן שלא יעשה צורה זו בביתו לדעת הרמב"ן זכרונו לברכה משום חשדא אבל בבית הכנסת דאיכא רבים ליכא למיחש לחשדא כההיא אנדריטי דהוי בבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא ורב ושמואל הוו עיילי ומצלי ביה. י"ל דאע"ג דליכא חשדא מכוער הדבר להיות צורה זו בבית הכנסת וההיא אנדריטי באונס הניחוהו בבי כנישתא ומשום הכי הוו מצלו ביה דאי משום חשדא ליכא דרבים הוו. ואי משום מכוער הדבר מאד הם לא הניחו שם אלא באונס הונח שם. וכן ראיתי לאחד מן הגדולים אחשוב שהוא הריטב"א זכרונו לברכה שכתב אחר שהביא דברי הרב רבינו משה בר נחמן זכרונו לברכה וז"ל ונראין דבריו שהרי צורת אדם אינה נעבדת בודאי כדאמרינן לעיל אי במוצא פרצוף אדם מי אסור והתנן וכו' ואפי' הכי אמרינן בההיא אנדריטי דאוקימו בבי כנישתא דנהרדעא דאי לאו דחיישינן לחשדא הוה אסיר לצלויי התם והוא הדין לשאר צורות אעפ"י שאינן נעבדות בודאי ואין נראה לדחות משום דמכוער הדבר מאד להניח שום צורה בבית הכנסת דכיון דהוי במקום תפלה חיישינן לחשדא טפי דאדרבא מאחר שהורגלו להתפלל שם להשי"ת קודם לכן ועכשיו הכניסו שם זה האנדריטי באונס לא היה לנו לחוש לחשדא ואעפ"כ אלמלא שהרבים מתפללים שם לא היה מותר להתפלל שם עד כאן הרי לך בהדיא שמפני שהכניסו בו האנדריטי באונס לא היה מכוער הדבר. אבל להניחו שם מדעת וברצון אין לך דבר מכוער מזה. וכן נראה מדברי רבינו ירוחם ז"ל שכתב וזה לשונו ונשר ושור ואריה כתבו הפוסקים שכל אחד לבדו מותר לעשותו ולהשהותו ואין אסור אלא דמות ארבע חיות יחד. ועוד כתבו הפוסקים ז"ל אע"ג דברבים ליכא חשדא מכוער הוא להם עד כאן:"
ש"ך כז
מביא את רבנו ירוחם
"ויש מתירים בשל רבים. פי' להשהותם משום דליכא חשדא ברבים אבל לעשותם אין חילוק בין יחיד לרבים וכתב ר' ירוחם אע"ג דברבים ליכא חשדא מכוער הדבר להם ומביאו ב"י בב"ה (וכתב דבב' ליכא חשדא ונ"ל ראיה לדבריו מריש ברכות):"
מנגד:
בדינא דחיי לאוין כב (הכנסת הגדולה על הטור)
"ועוד כתב וכתבו הפסקנים… וגם זה תימא אצלי דאם ברבים אעג"ב דשרי מכוער הוא להם היכי הוו עיילי אבוה דשמואל ולוי בבי כנישתא דשף ויתיב דאוקומי ביה אנדרטא ואיך איפ' ששני אנשים צדיקים וטובים כאלו היו עושים דבר המכוער להם".
[1] באבקת רוכל בסימן סו פסק כר"ן, אמנם יש תשובה סותרת בסימן סג ולא סיכמתי את התירוצים וכו', כי המהלך של הבנת פסיקת הב"י והאבקת רוכל לא היה מרכזי בתשובות האחרונים.
[2] הקל מצד שדברים שנעשים בבית חרושת כבר אין בהם חשד.
[3] עיין שפלפל לומר שרק לגבי צורת אדם הקל החכ"א. אבל למעשה כתב שבבגדי ילדים שמיוצרים בבית חרושת עם צורות חמה ולבנה – אין חשד.
[4] הובא גם ברמב"ן ע"ז מג, ב
"אבל בה"ג ז"ל כתב תנו רבנן טבעת שחותמה בולט וכו' והוא שיש עליה צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון מ"ט משום חשדא דילמא אמרי קא סגיד לה ע"כ"
תוספות מסכת ראש השנה דף כד עמוד ב
"סמי עיניה דדין – אלמא אסור להשהותו שמא יחשדוהו שעשה ועבר על לא תעשון ור"ג נמי ליתסר ומשני כיון דחותמו בולט חיישינן לחשדא שמא יאמרו ע"ז הוא לו אבל אחשדא דלא תעשון לא חיישינן ומפרש בה"ג דההיא דרב יהודה בצורת דרקון משום דתנן בפרק כל הצלמים (ע"ז דף מב:) מצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה דרקון יוליכם לים המלח ומפרש התם משום דהני חשיבי להו וה"נ חשיב טפי חשדא משאר"