ברכת ההורים בליל שבת

מקור המנהג

מהרי"ל

ראיה למנהג נמצא בספר מהרי"ל (חי באשכנז ה'קכ"ג – ה'קפ"ז) (מנהגים) הלכות שמחות כג. שם מובא שמהרי"ל כשהיה אבל לא בירך את הנערים ואת קרוביו באותה שבת, מכאן שהוא נהג לעשות זאת כל שבת:

"בליל שבת כשהגיע לומר ברכו הלך השמש של ב"ה לקרא אל הרב. ולא הלך עוד שום אדם נגדו, ולא בירך הרב הנערים ולא את קרוביו באותו השבת. ויצא מב"ה דומם והלך לדרכו ולא נתן שבת טוב לשום אדם כאשר היה נוהג לעמוד כל שבת לפני בית הכנסת מעט, ונתן שלום לנכרים ושבת טוב לכולא ציבורא".

נוהג המהרי"ל לא היה דווקא לבנים שלו, וגם לא בבית אלא בבית הכנסת, ולא מוזכר מה תוכן הברכה[1].

רבי אליהו קפשאלי (האימפריה העותמנית מאה 15-16)

במאה שערים שער פד לרב אליהו קפשאלי (האימפריה העותמנית מאה 15-16) מתאר את המנהג שבליל שבת הבנים היו באים לאבותיהם ומנשקים את ידיהם והאבות היו מברכים את הבנים שראה בפדובה, איטליה. הוא מביא סעד למנהג מגמרא בשבת יג, א שעולא היה מנשק ידי קרוביו וקרובותיו. כשחזר לארצו (קנדיה, כרתים) נהג כך (עם אביו, שלא נולדו לו בנים):

"ובהיותי בישיבת פדוא"ה יוצק מים על ידי רבותינו האשכנזים יגדיל תורתם ויאדיר, ראיתי דבר חשוב ומנהג מעולה ביניהם, וזה חזיתי ואספרה, שבכל ערבי שבתות וערבי ימים טובים אחר תפלת ערבית הולכים הבנים אצל אבותיהם ומשתטחים לפניהם וכורעים על ברכיהם ונושקים כפות ידיהם, ואבותיהם משימים ידיהם על ראשי בניהם ומברכים אותם. ככה יעשו כל הבנים שאבותיהם בחיים. ואף אם הבנים זקנים ויש להם בנים ובני בנים, כיון שאבותיהם הם בחיים מקבלים ברכתם מאהבה, ואינם נמנעים מלכוף כאגמון ראשם לפני אבותם לקבל בצמא את ברכתם ולהראות לכל שהם כפופים תחת רשותם וגזרתם. ולבי אומר לי להביא סעד וסמך לזה המנהג הכשר מההיא עובדא דעולא דכי הוה אתי מבי רב הוה מנשק להו לאחתיה אבי ידייהו, ואמרי לה אבי חדייהו. פרש"י אבי חדיינו, חזה, דרך בני אדם כשיוצאים מבית הכנסת מיד הוא נושק לאביו ולאמו ולגדול ממנו בארכובה או בפס ידיו. עכ"ל. ומיום רואי המנהג הזה אמרתי אין זה כי אם מנהג ותיקין ועתיקין, ועם היותי נער ורך חמדתי יופיו בלבבי, ונכשר לרוב בעיני, ואמרתי אם יהיה אלקים עמדי ושבתי בשלום אל בית אבי אקיימנו בעצמי. וכן עשיתי, וכשחזרתי לארצי ולבית אבי נהגתי בעצמי כן ימים רבים, ואף אחר שנישאתי, אלו היה מזכני ה' בבנים הייתי מנהיגם ומדריכם במנהג זה, דאין זה כי אם בית אלקים וזה שער שיכנס הבן ביראת שמים. אלא שעונותי או מזלי הם הגורמים לי ואנכי הולך ערירי".

המנהג שהרב קפשאלי מתאר הוא שהיו מתברכים מהאב גם הילדים הגדולים, שהילדים היו מנשקים את יד האב והוא היה מניח את הידיים עליהם ומברכם.

רבי חיים בן בצלאל (פולין ה'ר"פ – ה'שמ"ח, מאה 16) אחי המהר"ל מפראג

בספר החיים ספר פרנסה וכלכלה פרק ו:

"ונוהגים העולם שהאב מברך את הבן, וכן הרב את תלמידו, ביום הקדוש הזה, לפי שצינורי הברכות פתוחים בו, ואל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך (ברכות ז, א). גם יש בו עוד טעם אחר, לפי שדרך האב שכועס תמיד על בנו ומקללו כל ימי השבוע, וכן הרב על תלמידיו, ולכך מקדים לברכו בתחילת השבוע, ומשברכו לא יכול לקללו עוד על דרך (במדבר כג, כ) 'וברך ולא אשיבנה'."

רואים שהמנהג היה לברך את הבן (מזכיר עוד מנהג לברך את התלמידים) בשבת. לא מפורש שדווקא בליל בשבת, וכן לא מופיע הנוסח שהיה מברך (אולי לא היה אז נוסח קבוע).

רבי אהרן ברכיה מודינא (איטליה, ה'ש"ט – ה'שצ"ט, מאה 16-17)

במנורת המאור (הרב יוסף אנקווה חי בספרד נפטר ה'קנ"א) פרק יא – גידול בנים עמוד 121-122 מביא שכבר בהנחת הידיים על ראש הקטן יש ברכה כי יש בכך רמז לברכת כהנים:

"וילמד אדם לבנו כשהוא קטן לנשק על ידי אביו ואמו, ועל ידי רבו, ועל ידי הגדולים והחסידים. וכל מי שמנשק הקטן על ידו, צריך לשים ידו על ראשו ויברכהו. כי כשישים אדם את ידו על ראש הקטן, הקטן מתברך, שנא' וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים וגו', וכתיב ויברכם ביום ההוא לאמר [וגו']. ובהנחת היד על ראש הקטן הוא מתברך. ורמז לדבר, ביד האדם ט"ו איברים, כמנין ט"ו אותיות שבפסוק יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. כלומר, יחולו על ראשך הברכות שבשלש פסוקים אלו, שהן ט"ו, כמנין איברי היד. ולפי' משימין היד על ארון המת או על הקבר, לבקש רחמים על המת. לפי שבידו של אדם ט"ו איברים, כמנין ט"ו אותיות שבפסוק יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל".

(דבריו הובאו גם בראשית חכמה פרק גידול בנים). קישר בין הנחת יד על ראש הקטן בברכה, לבין הפסוק "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" וגם ברכת כהנים, אך לא הביא שיש מנהג לומר את כולם ולא מנהג לברך בליל שבת.

הרב אהרן ברכיה מודינא (איטליה, ה'ש"ט – ה'שצ"ט) בספרו מעבר יבק שפתי רננות מג, מביא את דברי הראשית חכמה (שציטט את מנורת המאור), והזכיר את המנהג לברך את הילדים, בנים ובנות, בליל שבת:

"אמרו בפרק גידול בנים כשישים אדם ידו על ראשו הקטן מתברך שנאמר וישלח ישראל את ידו וכתיב ויברכם ביום ההוא לאמר כי ביד אדם ט"ו פרקים כמנין ט"ו תיבות שבברכת כהנים לומר יחולו על ראשך הברכות שבשלשה פסוקים אלו שהם ט"ו.

ומנהג לברך בשבת קדש ובפרט בלילי שבת, סוד שבת מלכתא שהם בינה ות"ת (ותפארת) למטה במלכות כנזכר למעלה ובסוד נפש יתירה שעל המברך ומתברך יחולו הברכות. ועוד כי אין שטן ופגע רע בשבת שיקטרג על הברכה שנדחו מערב שבת לנוקבא דתהומא רבה, וצורך גבוה הוא לברך האדם בניו בשבת ואם יש לו בת גם היא יברכנה ובפרט בליל שבת והמשכיל יבין מעצמו כי כנים דברינו ואני הרגלתי בעצמי לכוין באברי היד כנזכר.

ועוד לכוין בברכת כהנים שבו נכלל בני חיי ומזוני… וכל זה הוא בכוונת פרקי היד המכוונת נגד ט"ו אותיות ברכת כהנים כנזכר, אך בפה אני אומר על המתברך ונחה עליו רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'. ופסוק זה מכוון מאד למבין אותו לאשורו…

וכיון דאתא לידן פסוק ויברכם ביום ההוא לא אמנע עצמי מלכתוב פרפרת אחד שיש לי בו והוא כי יעקב בירך אפרים ומנשה שכל ישראל יתברכו בהם ויאמרו ישימך אלהים כאפרים וכמנשה ולא ראינו שנתקיימה ברכה זו באדם שמברך בנו או תלמידו. אך כשנעמוד על דעתנו נראה שלא נפל דבר מדברי יעקב ארצה. הנה הילדים הנולדים אחר מעט ימים תחלת דבורם הוא יאכ"ו וגם שהנשים הקלות מרגילות לומר אח"ז התנוק מעצמו היה אומר יאכ"ו והטבע החכם הרגיל אותו לומר כך שהוא מברך את עצמו ואומר "ישימני "אלהים "כאפרים "וכמנשה. או "ישימכם "אלהים "כאפרים "וכמנשה והוא מברך אביו ואמו שהולידוהו…"

משמע שנהג לברך את ילדיו בליל שבת, ועשה זאת עם הנחת ידיים על ראשם, והפסוק שהוא אמר היה "ונחה עליו רוח ה'…", הוא אמנם כיוון במחשבתו לברכת כהנים אך לא אמר בקול, וברור שלא אמר "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".

רבי יוסף יוזפא האן (אשכנז ה'ש"ל – ה'שצ"ז המאה 16-17)

יוסף אומץ לרב יוסף יוזפא האן (ה'ש"ל – ה'שצ"ז המאה 16-17 באשכנז) דיני בית הכנסת ע:

"מנהג ותיקין לברך בכניסת שבת ויום טוב, ובשחרית, וביציאת, את בניו וקרוביו. והטעם נראה לי שענין ברכת הצדיקים הוא כמו שכתוב בספר דברי שלום אצל ברכת יצחק ליעקב, שהמברך הוא כצינור להמשיך הברכה על המתברך, וביותו שמח יהיה יותר מוכן להמשיך השפע, כי אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה. עכ"ל בקצרה.

ונראה לי שמה שהמנהג הוא לברכם אחר התפילה, לפי שאז בוודאי הוא יותר מוכן להמשיך השפע מתוך קדושתו על ידי התפילה שראויה להיות בהפשטת הגשמות.

ואף כי אין לי עסק בנסתרות, מכל מקום נראה לי שטוב לברך בעשר אצבעותיו לרמז נסתר. ועוד, שהמברך רק בידו אחת נראה שעינו צרה בברכה. וראיה מפורשת ממשה רבנו ע"ה, במה שפירש רש"י שסמך ליהושע בשתי ידיו ועשאו ככלי מלא וגדוש בחכמה ומילאו חוכמתו בעין יפה.

ומנהגי לומר בשעת הברכה גם שלושה פסוקים דברכת כהנים, ומאתי אחר כך בספר המוסר כמנהגי. ובראשית חכמה בפרק גידול בנים כתב שיש ביד ט"ו אברים כמנין ט"ו תיבות שבברכת כהנים, יחולו על ראשך ט"ו תיבות שבברכת כהנים אלו כמנין אברי היד".

הערה מהרב חיים אולמא:

"אמנם מצאתי באשר הוא יתי בכתובים מהחבורא קדישא שהנהיגו על פי הרא"י ז"ל, וזה לשונו, כשיברך את בניו ישים יד ימינו ולא שתי ידיו על ראשו. וטעמו לא ראיתי, ואין מי גדול כמוהו, אם קבלה נקבל".

רבי יאיר בכרך (גרמניה ה'שצ"ח-ה'תס"ב, מאה ה17)

במקור חיים ב סימן ער מביא את המנהג לברך את הילדים לאחר תפילות שבת ויום טוב, ומסביר מדוע לא נהגו בכך לאחר מנחה של שבת ויום טוב:

"מה שמברכין (עיין בספר פרנסה וכלכלה פרק ו) הילדים אחר התפילות בשבת ויום טוב, עיין פי' מחזור דפוס פראג סוף יום א' דראש השנה[2]. (מצאתי סמך לזה ממסכת סופרים פרק יח הלכה ה[3], ויש להמברך להזהר מהפסקה בזה בדברי קדושה, גם בליל יום הכיפורים יש לברך הילדים, נ"ל ברור). וצריך עיון אחר מנחה מאי טעמא לא. ואפשר משום דבימיהם שהיו בית הכנסת בשדות לא הפסיקו בין מנחה לערבית בסעודה, אי נמי מטעם הנזכר בסימן רצא סעיף ב הגה[4], לכן לא נהגו לברך הילדים או לאמר איש לרעהו שבת טוב רק ביציאה מבית הכנסת, ונתפשט המנהג גם לדידן בשבת ויום טוב. אי נמי לא הביאו התינוקות לבית הכנסת רק בתפילת שחרית וערבית שיש בהם קבלת עול מלכות שמים לחנכם אף כי פטורים הם, נ"ל.

ברכת ילדים הוא פסוק בך יברך ישראל וגו', לנוקבה אומרים כשרה רבקה וכו', ושמעתי מא"א הגאון ז"ל כשברכני אומר אחר כך כי אורך ימים ושנות חיים וגו'. ומצאתי בכל בו ס"ס צד סוף הלכות פדיון הבן שהמברך הכהן לילד בפסוקים יברכך יאר ישא ופסוק כי אורך ימים וגו'."

הוא מזכיר את ההקדמה "ישימך" אפילו את ההקדמה השונה לבנים או בנות, הוא לא מביא שמברכים ברכת כהנים, אלא פסוק אחר מאביו "כי אורך ימים ושנות חיים".

רבי יוסף יוזפא קושמאן הלוי (גרמניה ה'תמ"ה – ה'תקי"ט, המאה ה17-18)

בנוהג כצאן יוסף שבת כג (עמ' קנז):

"בענין ברכת הילדים כתב אאמ"ז מהרי"ה ז"ל בספר יוסף אומץ וז"ל ברכות הילדים לשבת ואחר התפלה ודאי ראוי להמשיך השפע. ובשתי ידיו ולא ביד אחד. וי"ל יברכך עכ"ל ובמקום אחר כתב ז"ל בידו שלא דם ט"ו תיבות כנגד התיבות שבברכת כהנים. לזה סמך שיש לברך ברכת כהנים בשתי ידיו. וראיה ממשה רבינו עליו השלום דכתיב כי סמך ידיו עליו עכ"ל אבל לפי עניות דעתי נראה לי המנהיג איפכא. ובתחלה אסתיר ראיותיו שהם ראיות לסתור. ואחר כך אביא ראיות לדברי. מ"ש בתחלה מדיש בידיו של אדם ט"ו תיבות כנגד התיבות שבברכת כהנים לכן ראוי לברך בשתי ידיו. ארשום לך בכתב אמת מ"ש מהר"ש מפראג בספרו שפע טל בהקדמה בן מאה שנה ז"ל: ט"ו תיבות שבברכת כהנים י"ד מהם כנגד י"ד אברי אצבעות. כיצד בגודל שני אברים כנגדל יברכך ה', באצבע ג' אברים כנגדם וישמרך יאר ה', באמה ג' אברים כנגדם פניו אליך ויחנך, בקמיצה ג' אברים כנגדם ישרא ה' פניו, בזרת ג' אברים כנגדם אליך וישם לך, ותיבת שלום שהוא העיקר כי אם אין שלום אין כלום ח"ו. הוא שורה על כף היד. לכן נקרא נשיאות כפים ולא נשיאות ידים עכ"ל. הרי לך שכל אלו ט"ו תיבות הם בכל יד ויד, אם כן אינו ראיה לברך בשתי ידיו. ומה שכתב עוד וראיה ממשה רבינו עליו השלום דכתיב ויסמוך את ידיו עליו מנ"ל להביא ראיה ממה שעשה משה דלמא נביא ראיה ממה שצוהו השם דכתיב וסמכת את ידך עליו ידו אחת. ולכאורה סמך לזה ממ"ש התנחומא בפרשת פנחס טוב עין הוא יבורך זה משה ויסמוך את ידיו עליו משל למלך שאמר לבן ביתו תן לפלוני סאה של חטין. הלך ונתן לו סאתים. כך אמר לו הקב"ה וסמכת את ידך עליו ידו אחת כתיב וכתיב ויסמוך את ידיו עליו עכ"ל, הרי שכנה למשה טוב עין על שברכו בשתי ידיו משמע דאין זה חיוב. וא"ת דלמא חיוב הוא דליכא, אסורא נמי מיהא ליכא, צא ומלד מיעקב אבינו ששיכל את ידיו לשות ימינו על ראש אפרים, ואם היה מותר לברך בשתי ידיו למה הי לו לשכל היה לו לברכה בזה אחר זה ולכל אחד בשתי ידיו ויוצא ידי חובתו טפי אלא ודאי שמצא בו חשש. ואם תאמר אם כן למה עשאו משה? יש לומר כיון שצוהו השם לברך בידו אחת כאשר הוא היותר נכון, נתן לו משה שתי ברכות, אחת לצוואת השם ברוך הוא ואחת בנדבה מעצמו. א"כ חשבינן הברכה שבשתי ידים לשתי ברכות. וע"כ נקרא טוב עין דבברכת השם היה סגי ליה. אחר כתבי כל זה שמעתי בשם מהור"ר חיים מוכיח מק"ק טארני שצריך לברך ביד אחת כמו שעשה יעקב שכל את ידו. ויאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה. וברכת כהנים. ויכוין שם של אהי"ה הוי"ה ואדנ"י שסך כולם קי"ב והוא שם של יב"ק קמז ויעבור את מעבר יב"ק וביד אחד דוקא משום דמרומז גם כן שם זה בראשי תיבות של האצבעות דהיינו גודל אצבע אמה קמיצה זרת בגימטריא יב"ק, וביד זה משפיע שפע מלמעלה למטה. ובצאתו לדרך יברך בשתי ידיו לרמז שתי פעמים שם של יב"ק ביוד אצבעות בגימטריא רכ"ד רמז ושם דרך עכ"ד והנאני שכוונתי לדעת הגדול".

הערה:

"אבל מה שכתב דראוי לומר גם כן ברכת כהנים הוא נכון. לפי מה ששמעתי מאדוני א"מ נר"ו שהקשה בקרא שאמר יעקב בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה. דלפי רהיטת הלשון לא סיפא רישא ולא רישא סיפא. דהיה לו לומר בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כיוסף, או בבניך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה, ועוד מאי וכמנשה מה היה מהקרא חסר באם שהיה תולה למשה בכף של כאפרים. והוה ליה לכתוב כאפרים ומנשה. אלא לרמוז בזה שצריך לברך גם כן בברכת כהנים, כי יברכך יאר ישא מספרם תשע"ד וכן יברך ישראל עם הכולל מספרו כמו כן. וכן כאפרים וכמנשה עם צרוף שתי תיבות מספרו תשע"ד. דברי פי חכם חן".

יעב"ץ (גרמניה ה'תנ"ח – ה'תקל"ו, מאה 18)

סידור עמודי ושערי שמים לרב יעקב עמדין שמד, ב (הובא גם בסידורו בית יעקב הנהגת ליל שבת אות ז) מביא מנהג קרוב למה שנוהגים היום – ברכה לבנים או תלמידים בליל שבת, אחרי התפילה או בכניסה לבית, להניח שתי ידיים, לומר "ישימך כאפרים.." (אולם לא מזכיר נוסח מיוחד לבנות), וברכת כהנים, ושאחר כך כל אחד יכול להוסיף:

"מנהגם של ישראל לברך הילדים בליל שבת (אחד האבות ואחד הרבנים) אחר התפלה או בכניסה לבית שאז חל השפע וראוי להמשיכו על הילדים ביחוד שאין בכחם להמשיך שפע במעשיהם, אבל על ידי גדול אמצעי משובח הוא יורד וחל ונאחז ביום בקטנים שעדיין לא טעמו טעם חטא ועל ידיהם הוא מתפשט יותר אבל גם הבנים הגדולים מקבלים ברכה מאבותיהם ונכון הוא. ומניחין ב' ידיהם על ראשיהם כמו שמצינו בכל המברכים כדרך שנהג משה רבינו עליו השלום עין יפה. כך ראוי למברך לעולם כי טוב עין הוא יברך. וכן כהנים בברכת כהנים בב' ידים וכך מצינו במלאכים ליל ערב שבת שאמרו ז"ל שמניחין ידיהם על ראשו של אדם כשמברכין אותו ומה שמצינו ביעקב אבינו עליו השלום שברך אפרים ומנשה כל אחד ביד אחת לא היתה עינו צרה ח"ו אלא מפני ההכרח הוצרך לעשות כן כדי שלא להטל קנאה ביניהם מאחר שבאו לפניו בבת אחת לקבל ברכתו ובדין היה שיקדים מנשה הבכור אבל הוא בחר באפרים להקדימו כמו שמפני כך שכל ידיו וישת יד ימינו על ראש אפרים וגרם הקפדת יוסף, וכל שכן אם היה מקדימו לפני מנשה היתה הקפידא יותר בדואי לכן נשמט מזה בכל האפשרות למעט הקפדה זה דבר ברור לפי פשוטו של ענין. מלבד שבלתי ספק יש בו גם כן טעם עפ"ה שלא רצה הקב"ה שיתברכו משתי ידיו (אולי מפני שצפה הקב"ה בירבעם ומה שגרם גדעון) לפיכך סבב הדבר באופן שיצטרך יעקב לברכם רק ביד אחת מפני שהלום כאמור. וכן הוא מנהג אמ"ה ז"ל ולא כחסרי דעת שחושבין שיש קפידא לברך דווקא ביד אחת. וסוד הידים לברכה גדול ואומרים המברכים ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה, גם יברכך וגו', וכל אחד יוכל להוסיף ברכה משלו כפי צחות לשונו."

הרב זכריה סימנר (וילנא ה'תס"ט המאה ה18)

ספר זכירה (לרב זכריה סימנר נדפס בוילנא תס"ט) עמ' תקכד (נב, ב בדפוס ראשון):

"סגולה לקביל פני רבו ברגל, אחר יציאתו מבית הכנסת. והוא כמקבל פני השכינה. ועל ידי זה מקבל הארה של ניצוץ הקדושה בדמיון נשמה יתירה, ואחר כך יאכל בשמחה עם אשתו ובניו. ולחלק מנות לעניים. כי סוד על זה רב ורם המהנה עניים ברגל, וביות בחג הסוכות. ועיין לקמן מזה בעניין סוכות.

וכשבא התלמיד לקבל ברכות מרבו, יברך שיזכה לבנים תלמידי חכמים, ושיזכה לגדל אותם, ושיראה בחייו אור תורתם.

ויאמר ברכת כהנים יברכך וכו' וישימך אלקים כאפרים וכמנשה. ורמז לברכה זו משום שאנו אומרים "אלוקינו ואלוקי אבותינו ברכנו" בסיום תפילת שמונה עשרה. וכן ראיה מיעקב, כשנפטר מפרעה, ולכך נוהגין גם כן בשבת יום טוב בסוף התפילה לברך התינוקות מרב, ומאביו ואמו, כי על ידי תפילה ראויין אנו לברך".

חמדת ימים (איזמיר ה'תצ"א. המאה 18)

חמדת ימים חלק א פרק ז (ו-ח במהדורה החדשה) [יצא לראשונה באיזמיר ה'תצ"א, המאה ה18. יש מחלוקת גדולה מי המחבר]:

"וכתב מהרח"ו ז"ל, מורי זלה"ה היה נוהג לנשק ידי אמו תחילה ליל שבת. ואשר בא בסוד ה' יכין לו לכוין סוד הדבר כי כן הז"א נושק הידים דתבונה אמו סוד חג"ת שלה ושם הם הזרועות של התבונה והוא עולה עד שם וישתחו וישק לה, אכן כוונת הנשיקה תהיה אחורי היד ימין לבסם בחמש מוצאות הפה שורש חמש גבורות שבחמש אצבעות היד, ועל כן צריך להיות ביד ימין אשר הגבורות אשר שם הם ממותקות וקרובות אל התקון.

ואותו היד בלבד ישים המברך על ראש המתברך שאין שתי ידים זוכות כאחת, וטעם הברכה בעת ההיא לפי שצנורי הברכות פתוחים, וגם שדרך האב לכעוס על בנו ולקללו כל ימות השבוע וכן הרב על תלמידו ולכן מקדים לברכו עתה, ומשברכו לא יוכל לקללו עוד על דרך וברך ולא אשיבנה. ואחר כך יתאמץ בכוונתו לקדש קידוש היום…:"

הרב יצחק דב (גרמניה ופולין ה'תקפ"ה – ה'תרנ"ז, מאה ה19)

סדר עבודת ישראל לרב יצחק דב/זליגמן בער עמ' 195 מביא כבר את המנהג שנוהגים פחות או יותר היום – לברך בליל שבת, בבית הכנסת או בבית, עם שתי ידיים, אומרים "ישימך כאפרים וכמנשה" לבנים ו"ישימך כשרה.." לבנות, וגם ברכת כהנים, וגם שכל אחד יכול להוסיף:

"נוהגים לברך את הילדים בלילי שבתות ויום טוב אחר התפלה או בכניסה לבית, וגם הבנים הגדולים מקבלים ברכה מאבותיהם. והמברכים (אחד האבות ואחר הרבנים) מניחים ב' ידיהם על המתברך ואומרים ישמך וכו'… ישמך אלהים כאפרים וכמנשה, צו טאכטערן (לבנות) ישמך אלהים כשרה רבקה רחל ולאה. ואומרים ברכת הכהנים יברכך וגו', וכל אחד יכול להוסיף ברכה משלו כפי צחות לשונו".

הברכה מופיעה לאחר תפילת ערבית קודם קידוש (אולם מופיע שם שקידשו בבית הכנסת גם כן).

בעמ' 309 הוא מוסיף שמברכים את הבנים גם במוצאי שבת:

"במוצאי שבת חוזרים ומתברכים הבנים והתלמידים מאבותיהם ורבותיהם".

הרב יוסף גאגין (בריטניה ה'תרמ"ד – ה'תשי"ג המאה 19-20)

הרב שם טוב גאגין. בכתר שם טוב א, עמ' ריב:

"בלונדון ואמשטרדם נוההגים האבות לברך את בניהם בליל שבת קודש אחר ערבית או בכניסתם לבית. אבל בארץ ישראל וסת"מ (סוריה תוגרמה {תורכיה} מצרים) נוהגים לברך בניהם ובנותיהם אחר הקידוש בין בשבת בין ביום טוב. והבנים הולכים ומנשקין ידי אביהם ואמם על גב ידיהם ואחר כך האב משים ידיו על ראשיהם ומברך אותם נוביו או נוביא. (ר"ל חתן, או כלה). ויש שמברכים אותם ברכת כהנים".

הערה רסב:

"מנהג ברכת האבות להבנים הוא מנהג עתיק יומין והדרת השיבה חופפת עליו, כמו שמצינו יצחק ברך את בניו, ויעקב לפני מותו, והמנהג היום בארץ ישראל וסוריה תוגרמה מצרים וגו' לברך את בניהם במשך חייו, ונשיקת היד הובאה בספר ראשית חכמה (דר"ז) וז"ל: וילמד אדם את בניו כשהוא קטן לנשק על יד אביו ואמו ורבו ועל ידי הגדולים והחסידים, וכל מי שמנשק הקטן צריך לשים את ידו עליו ולברכו, וכשמניח ידו על ראשו הקטן מתברך וגו' ורמז לדבר, ביד אדם יש ט"ו אברים כמנין טו תיבות שבפסוק יברכך ה' וישמרך וגו' כלומר יחולו על ראשך הברכות שבג' פסוקים אלו, ולפיכך משימין היד על ארון המת או על הקבר לבקש רחמים עליו שבידו של אדם טו אברים כמנין טו תיבות שבפסוק יהיו מתיך (ישעיה כז) ועיין להגאון פחד יצחק לאמפרונטי (אות ב דנ"ד) שכתב ויש נוהגין לברך את הנשוי אשה בשתי ידים בעדו ובעד אשתו ופנויה ביד אחד, ע"כ, ועיין להרב מעבור יבוק בחלק שפתי רננות (דמ"ג).

ושימת היד אחר הנשיקה על ראש המתברך למדוהו מיעקב סבא כשבירך נכדיו, בני יוסף, שנאמר וישלח ישראל את ימינו "וישת" על ראש אפרים, ואת שמאלו על ראש מנשה (בראשית מח יד), ובגמרא בשבת (יג.) ובעבודה זרה (יז.) מצינו שעולא כי הוי אתי מבי רב הוה מנשק להו לאחתיה אבי ידייהו, ואמרי לה אבי חדייהו ורש"י פירש שם ד"ה אבי חדייהו חזה דרך בני אדם כשיוצאין מבית הכנסת מיד הוא נושק לאביו ולאמו ולגדול ממנו בארכובה או בפס ידיו משום כבוד עכ"ל (ועיין שבת דקי"ט. והכל בו דל"ח בשם מדרש שהמלאכים מניחין ידיהם על ראשי של אלו השומרים את השבת).

ומנהג נשיקת היד אין עוד נהוג בערי אשכנז ולא בארצות האל, והוא נהוג בארץ ישראל וסת"מ בין הספרדים, וכן נוהגים בכל ערי המערב ר"ל גם בין הגויים הערביים, כמבואר בברכות (ד"א:) שרבי עקיבא אהב את המדיים שאין נושקין אלא על גב היד, אבל בבראשית רבה (פרק עד) נאמר בשם רשב"ג כן על בני המזרח. ובזוהר פרשת לך לך (דפ"ג:) כתוב אתו ר"א ור"א וכולהו חברייא ונשקו ידיו של הרשב"י ז"ל, ומשום זה נהג האר"י לנשק ידי אביו ואמו בליל שבת למען יאצילו לו בברכותיהם, ולפי מ"ש הגאון יעב"ץ בסדורו בדיני ראש השנה כשהכהן הגדול היה יוצא מן המקדש אחר עבודתו ביום הכיפורים היו מנשקין ידו, ע"כ.

ויתכן כי משום זה נהגו בארץ ישראל וסת"מ בימים טובים ובפרט בליל מוצאי יום הכיפורים הולכים כנופיות כנופיות לבקר הרב הראשי לנשק ידו ולקבל ברכתו, ובאים אנשים ונשים וטף וטרם שינשקו ידו מכסה הרב את ידו בגלימתו כדי שלא תהיה הנשיקה בקרוב בשר, וגם משום הנקיות והטהרה, ולפעמים נותנים תחת זרוע ידו של הרב כר נוצה כדי שיתמוך ידו עליו מרב עייפות ידו, מפני ריבוי המנשקים. ובספר אוצר ישראל אות נשיקה כ' ושמעתי אומרים האבות שאינם חושכים שבטם מליסר את בניהם הקטנים להטיב דרכם יצוו להם לנשק את שבט המטה ותהי להם נשיקת השבט לאות הכנעה ותשובתם מדרכם הרעה.

טעם לבני ארץ ישראל וסת"מ שנוהגים מנהג הנשיקה בלילי שבתות לפי סברת המקובלים כי הברכה שהאבות מברכים את יוצאי חלצם בליל שבת קודש בסוד נפש יתירה שעל המברך והמתברך יחולו הברכות, ועוד כי אין שטן ופגע רע בשבת שיכול לקטרג על הברכה כי נדחו מערב שבת לנוקבא דתהומא רבא (עי"ש במעבר יבוק והיעב"ץ)."

הרב חיים ישעיה הלברסבר תרס"א (תחילת המאה ה20)

ישועות חכמה (נדפס לובלין תרס"א) לרב חיים ישעיה הלברסברג עו, ד-ח:

"בענין ברכת הבנים בליל שבת שכתבו בספרים הקדושים כתב בספר דבש לפי מהרב ר' חיד"א ז"ל כשאדם רוצה לברך לחבירו או לבנו צריך לברך בתחילה להקדוש ברוך הוא, ישים ידו על ראשו ואומר יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך מברך לאיש ההוא עכ"ל. וזה נוסח הברכה ישימך אלקים כאפרים וכמנשה, יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שיתן בלבך אהבתו ויראתו ותהא יראת ה' על פניך כל ימי חייך שלא תחטא ותהי חשקך בתורה ובמצות, והשם יתברך יצילך משום חטא ועון ומדיבורים אסורים ומחילול שבת ויום טוב. ותאריך ימים ושנים הרבה בבריאות ועשירות והצלחה וכל טוב לעבוד את השם יתברך בשמחה והקדוש ברוך הוא ישפיע עליך שפע אור החכמה והבינה והדעת, ויתן לך לב משכיל בתורה. ויאיר עיניך במאור התורה, ויצילך מכל מכשול וטעות ויהיה מעמדך שתלמוד תורה לשמה כל ימי חייך, ותעשה כל מעשיך לכבוד שמו הגדול עיניך לנוכח יביטו פיך ידבר חכמות, ולבך יהגה טהור וקדוש לעשות רצון אבינו שבשים, ידיך יהיו עוסקים במצות, רגליך ירוצו לעושת רצון אבינו שבשים (אם הבן עדיין אינו נשוי יאמר גם זה, והקדוש ברוך הוא יזמין לך זיווגך בנקל ויהיה שלום והאהבה תמיד ביניכם), ותאריך ימים ושנים רבה עם זיווגך והקדוש ברוך הוא יתן לכם בנים ובנות צדיקים וצדקניות עוסקים בתורה ובמצות כל ימיהם ויה מקורך ברוך, וימלא השם יתברך כל משאלות לבבך לטובה, ובכל אשר תפנה תצליח, אמן. וטוב שכל אב יברך את בניו בעת זו המסוגל לברכה, וכל המברך מתברך שנאמר ואברכה מברכיך כדאיתא בגמרא 0סוטה דף לח ע"ב). ומי שהוא בחזקת תלמיד חכם יכול לברך גם לאחרים כמבואר בספרים. ואין צריך להניח ידו עליהם, רק יעמדו בסמוך לו, והוא יאמר הנוסח דלעיל בלשון רבים. אכן הנסוח דפסוקים דלעיל לא ישנה, ויהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל".

חוסן ישועות עו

ד: "וכתבו בפרי עץ חיים ובספר נגיד ומצוה ובמשנת חסידים ובסידור הראיז"ל דמהר"ש דכשבא הקטן להתברך מן הגדול ינשק הקטן תחילה יד הגדול, כדי שיתעורר אחר כך הרחמים ויברכהו, וכדי להמשיך שפע מן הפה העליון כו'. עעין שם כמה סודות בזה.

ה: ולא ינשק אלא אחורי יד ימין, ואותו היד ישים המברך על ראש המתברך (ספר משנת חסידים וסידור הראיז"ל דמהר"ש).

ו: ולא יברך אלא ביד אחת (סידור האריז"ל דמהר"ש) ובזה מתורץ קושיית מהריעב"ץ לברך בשתי ידיו, דעל פי הקבלה צריך לברך דוקא ביד שנושק, ועוד יש לומר בפשיטות דאם האב כהן ומברך בשתי ידיו ואומר יברכך וג' מחזי כנשיאות כפים ואין נשיאות כפים בלילה, אבל כשמברך ביד אחת אינו נראה כנשיאות כפים.

ז: וכתבו בספרים דכל אחד יכול להוסיף בברכה זו כפי צחות לשונו.

ח: ולכן כתבנו פה בישועות חכמה הנסוח באריכות, בלשון צח וקל, ובזה כמוסיך כל הטובות ויעזור השם יתברך שנפעול בברכותינו כל הטובות והברכות בעת זו המוכן לברכה כמבואר לעיל".

עוד שהזכירו את המנהג

שלחן עצי שיטים (לרב שלמה מחלם, פולין-ליטא, המאה ה18) סימן ו סוף סעיף א (במהדורה החדשה)

לאחר שסיים להסביר את התפילה:

"ויצאין מבית הכנסת, ונהגו להתברך מאביהם ואמם".

הערות זר זהב מט:

"להתברך. והאר"י היה מנשק ידי אמו כשמברכת אותו (סימן רסב באר היטב סק"ב וסימן רע"ד מ"א ריש הסימן)".

פלא יועץ (נדפס בקושטא ה'תקפ"ד מאה ה19) ברכות:

"ועל אחת כמה וכמה יש לאדם להתאמץ ולהשתדל מאוד לקבל ברכת אביו ואמו ואפילו אם אינו סמוך על שלחנם ורחוקה ישיבתו מהם לא יתרשל מלילך בכל ליל שבת ויומו ובחגים לנשק ידיהם ולקבל ברכתם, שמלבד שהברכה היא קרובה להתקים על שהם מברכים אותו מלב ומנפש בלב שלם כרחם אב על בנים, עוד בה כי למצוה תחשב לו על היותו מכבד אביו ואמו ובא בשכרו. ואמרו במדרש שכל הטובה והממלכה שיש לזרע עשו הוא על שהחשיב ברכת אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה באמרו ברכני גם אני אבי. וישמור נפשו מאד שלא לגרום קללה לעצמו מאביו ואמו, שאף על פי שאין מקללים אותו מן הלב ואין רוצים לראות רעה בצפרנו הקטנה ותכף מתחרטים מכל מקום בהצטרף החטא שעשה שגרם צער וכעס לאביו או לאמו, יש לחוש שרעה תבוא עליו חס ושלום. ולכן אב ואם ירחמו על ילדיהם ולא יקללו אותם, וכמו שנכתוב לקמן בערך קללה בסיעתא דשמיא. והמברך ישא ברכה מאת ה'".

רוח חיים (הרב חיים פאלאג'י איזמיר ה'תקמ"ז-ה'תרכ"ח מאה ה18-19) תקכט, יב:

"בשבתות ובימים טובים ברכה שמברך האדם לבניו ותלמידיו וכן במוצאי שבת כשבא לביתו לברך אותם יברך בתחילה בתורה ובמצות ובמעשים טובים ואחר כך בממון וכן כתב בספר עוללות אפרים שזהו כוונת מ"ש רז"ל בנדרים דף פא ובכ"מ דפ"א ע"פ על מה אבדה הארץ על עוזבם את תורתי שלא ברכו בתורה תחילה. ועיין כף החיים סימן לב וזהו רמז התורה שנעוץ סופר בתחילתה לעיני כל ישראל בראשית ורז"ל בראשית בזכות התורה שנקראת ראשית שנאמר ה' קננני ראשית דרכו גם אמרז"ל למה פתחה בבית שהוא לשון ברכה וז"א לעיני כל ישראל הם החכמים הנקראים עיני ישראל כשיברכו את העם בראשית בית שהוא לרמוז לברכה יהיה הברכה בראשית בעבור התורה הנקראת ראשית וק"ל".

דרכי נועם (נדפס בהנובר, גרמניה תרנ"ו) לרב מנחם גוטליב קסד, יא

"נוהגין שהאב והאם מברכין בניהם ובנותיהם בליל שבת ובלילי יום טוב. אותן שהם עמהם בבית הכנסת מברכין אותן בבית הכנסת, אותן שנשתיירו בבית מברכין אותן בחזרתם מבית הכנסת. לזכר אומרים: ישימך אלקים כאפרים וכמנשה, לנקבה אומרין ישימך אלקים כשרה רבקה רחחל ולאה. ועוד מוסיפין וקורין עליהם פסוקים של ברכת כהנים. וכן במוצאי שבת ובמוצאי יום טוב".

מנהגי החתם סופר ד, ח

כן נהג החת"ס.

"לאחר מכן (התפילה והלימוד שאחריה) הביאו לפניו האבות את ילדיהם וברכם". ד, יא: "בשובו לביתו באו יוצאי חלציו וכלותיו לאחר לו שבתא טבא, ובריך את בניו ואת בנותיו בשתי ידיו"

סידור הגר"א אשי ישראל עמ' תעג

כן נהג הגר"א.

"מנהגם של ישראל לברך הלידים בליל שבת (וליל יו"ט, כ"כ בספר יוסף אומץ), אחר התפלה או בכניסה לבית. וגם הבנים הגדולים מקבלים ברכה מאבותיהם ונכון הוא. ואומרים לזכר ישימך אלוהים כאפרים וכו', ולנקבה ישימך אלוהים כשרה רבה וכו'. ואמורים ברכת כהנים יברכך וגו', וכל אחד יכול להוסיף ברכה משלו כפי צחות לשונו (יעב"ץ). והמברכים (אחד האבות ואחד הרבנים) מניחים יד אחד על המתברך – כך שמעתי בשם הגר"א שאסור לברך בב' ידים לבד הכהן".

כף החיים רסב, יז

"וכתב הרב יעב"ץ בסידורו הנקרא עמודי שמים דף שד"ם ע"א אות ה' מנהגן של ישראל לברך הילדים בליל שבת אחד האבות ואחד הרבנים אחר התפלה או בכניסה לבית, שאז חל השפע, וראוי להמשיכו על הילדים ביחוד שיאן בכוחם להמשיך שפע במעשיהם, אבל על ידי גדול אמצעי משובח הוא ויורד וחל ונאחז ביותר בקטנים שעדיין לא טעמו טעם חטא, ועל ידיהם הוא מתפשט יותר, אבל גם הבנים הגדולים מקבלים ברכה מאבותיהם, ונכון הוא עכ"ד. וכן כתב הרב מעבר יבק מעבר ג' פרק מ"ג יעו"ש. והביא דבריהם הפתח הדביר אות ד' וכתב דלא יפה עושים הבאים לנשק את ידי הגדולים בעוד שאומרים עלינו לשבח או פיוט יגדל או סדר שלום עליכם וכיוצא, דכיון דמרחשן שפוותייהו בלימוד ואינם פוסקים מה בצע בנשיקה זו כי אינם מקבלים שום ברכה, והגם דנשיקת יד של הגדולים בתורה פשיטא ודאי דישיג בזה תועלת גדול לפי הקדושה רבה שיש בהם דמלכי רבנן מחדשים בכל יום הלכות וכותבין בימין ושמאל מסייע לימין שיש באצבעותיהן דקושת התורה כתובה באמצע אלקים, מכל מקום טפי עדיף לנשק ידיהם בעת שיכולין לברך עכ"ל. ואם צריך לנשק ולברך בשני ידים או סגי באחד, עיין שם בפתח הדביר שהעלה שאין לנשק רק יד ימין משום דחמש גבורות של יד שמאל הם כלולים בחמשה חסדים שביד ימין וכשמנשק יד ימין הם מתמתקים ומקבל שפע מעשר ספירות יעו"ש. ועוד עיין שם שכתב שקודם שמנשק ידי אמו יאמר לשם יחוד הריני בא לקיים מצות כיבוד אב ואם לנשק ידי אמי יעו"ש. ונראה דהוא הדין שקודם שמנשק ידי תלמידי חכמים יאמר גם כן לשם יחוד וכו' הריני בא לקיים מצות כיבוד תלמידי חכמים ולנשק את ידם לתקן את שורש מצוה זו במקום עליון, ויהי נועם וכו'".

מנהגי מהרי"מ הלוי – שבת קודש ג, יא – יב

"אחר אמירת שלום עליכם ואשת חיל בירכו רבינו והרבנית בברכת הבנים את בניהם ובתם, חתנם וכלותיהם, וכן את כל צאצאינם מגדול ועד קטן, ואף את אלו שנישאו להם, כל אחד בפני עצמו. לזכר אמרו "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה", "יברכך ה' ושימרך וכו'", ולנקבה אמרו "ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה", "יברכך ה' ושימרך וכו'". לפעמים היה רבינו מוסיף דברי ברכה כפי צורך המתברך. בשעת הברכה הניחו שתי ידיהם על ראש המתברך. כשבירך בן זכר, ואפילו תינוק בן יומו (אף שלא מבני משפחתו), הקפיד מאוד שראשו יהיה מכוסה בכיפה בשעת הברכה. כשבירך הבנות, הן הגדולות והן הקטנות, ואף תינורות שלו ושל יוצאי חלציו, הקפיד מאוד לברך בהפסק בגד על ראשון, או שפרש שתי ידיו מעל ראשן בלא נגיעה. אלו מאצאציו שגרו אל למדו במרחקים ודיברו עמו בערב שבת, נהג לברכם בטלפון את כל נוסח "ישמך ויברכך"."

נשיקת ידי האם

פרי עץ חיים שער השבת פרק יד

"אחר כך תלך לביתך ותאמר בקול רם שבת שלום כי הוא המקבל הכלה בססבר פנים יפות בשמחה גדולה. גם היה נוהג מורי ז"ל לנשק ידי אמו בליל שבת כי כך הזעיר אנין עולה ומנשק ידי אמו בכל ליל שבת. וסוד הענין כי כיון שעולה בסוד לשון של צלם דתבונה הוא עולה בין זרועות הידים ואז נושק הידים כי בחול הוא בג"ת שלה לבד שהוא צ' דצלם היא נגד החזה. גם אתה תנשק ידי אמך בכל ליל שבת. וביאור הדבר הזה, כי בחול אין לזעיר אנפין רק מוחין פנימי' מן צ' דצלם שהם נה"י דתבונה כמבואר. אך בליל שבת עולה עד מקיפים שהם לשון דצלם חג"ת, שהם חג"ת דתבונה כאמור ושם הזרועות של התבונה אמא דעיר אפנין והוא עולה שם ומנשק כנ"ל".

שו"ת עשה לך רב חלק ח – שאלות ותשובות, קיצור סימן כח

כתב שהמנהג לברך את הילדים בליל שבת התפתח מהמנהג לנשק את ידי ההורים:

"מקור מנהג ברכת הבנים בליל – שבת. הנני מאשר קבלת מכתב כת"ר בהערותיו דלהלן, ואשיבנו בקצרה מאפס הפנאי.

ב. ולהערת כת"ר היכן המקור שהאב בליל שבת לפני קידוש מברך את הבנים וכו', מקור לברכה זו לא ידעתי, אף שנזכר בדברי כמה מחברים כמנהג שנהגו בישראל. אך הנראה לענ"ד הוא, שעיקר המנהג אינו בברכה, אלא המנהג הקדום לנשק ידי ההורים, וכדכתב רש"י ז"ל (במסכת ע"ז י"ז. ד"ה אבי חדייהו דרך בני אדם כשיוצאים מבית – הכנסת מיד הוא נושק לאביו ולאמו וגדול ממנו וכו'. וכבר ציינתי לדברי רש"י אלה בחלק החמישי של "עשה לך רב" (עמוד שצו). אלא שכאן מקום אתנו לבאר, שעיקר מנהג נשיקת היד על דרך האמת הוא לאם, וכמ"ש הרמג"א (באו"ח סי' רע"ד בתחלתו בשם הכוונות) טוב לנשק ידי אמו בליל שבת ע"כ. ולכן נראה לי שהברכה השתרבבה אגב הנשיקה שהיא עיקר, כי סברא היא כשאדם נושק ידי אמו מן הסתם היא מברכת אותו. וכיון שנושק ידי אמו ומקבל ברכתה, שהיא העיקר בליל שבת על דרך האמת, נושק באגב מפני הכבוד גם ידי אביו, וגם הוא מברכו. אמור מעתה, עיקר והמנהג הקדום שיש לו מקור הוא נשיקת הידים, והברכות באו אגב הנשיקה כיון שבאמת לא מצאנו להם מקור נאמן בליל שבת".

ברכת הבנים במוצאי שבת

מהרי"ל (מנהגים) הלכות שבעה עשר בתמוז ותשעה באב, כא

מובא שלאחר סיום התפילה בתשעה באב שנופל במוצאי שבת לא מברכים את הבנים:

"אם מוצאי שבת אין אומרים ויתן לך, וכן ברוקח. קדיש יתום במקום שנהגו אחר עלינו. והולכים כאבלים ואין מברכין בניהם בלילה".

בשינויי נוסחאות (מופיע במהדורה של מכון ירושלים) מופיע:

"ואין מברכים בניהם בלילה כמנהג בשאר מוצאי שבת".

דרכי משה הקצר אורח חיים סימן תקנט, ד

"כתב מהרי"ל (שם עמ' רנג) ואין מברכין הבנים באותו מוצאי שבת:" וכן המגן אברהם סימן תקנט ס"ק א: "אם חל במ"ש אין מברכין הבנים [מהרי"ל]:"

לקט יושר

בלקט יושר (מנהגים מהרב ישראל איסרלין, בעל תרומת הדשן, שהעותקו על ידי תלמידיו הרב יוסף אוסטרייכר) או"ח עמ' קכג (57 בדפוס ראשון) מביא מנהג לברך את הבנים אחרי הבדלה:

"ואחר כך נוטל מעט יין בידו ומתחכך שתי ידיו להדדי ונתן על שתי עיניו. ואחר כך הסיר המטרון (כובע) מעל ראשו ומברך את עצמו בשתי ידיו, והיה מושך שתי ידיו מגובה הראש עד המצח, ואמר במשיכה ברכה והצלחה יניח על ראשי, כן עשה שלוש פעמים. ואחר כך באו בניו והסירו המטרון ומברך אותם בשתי ידיו על ראשם. ואחר כך באו כלותיו והסירו הקובעין שקורין בל"א הוטליא ומברך אותם".

דרכי נועם (נדפס בהנובר, גרמניה תרנ"ו המאה ה19) לרב מנחם גוטליב קסד, יא

"נוהגין שהאב והאם מברכין בניהם ובנותיהם בליל (ומביא את הנוסח המקובל)… וכן במוצאי שבת ובמוצאי יום טוב".

הסבר המנהג

למה דווקא ליל שבת

קדושת השבת

בספר החיים ספר פרנסה וכלכלה פרק ו, כתב שעושים כן מפני שבשבת צינורי הברכה פתוחים:

"ונוהגים העולם שהאב מברך את הבן, וכן הרב את תלמידו, ביום הקדוש הזה, לפי שצינורי הברכות פתוחים בו, ואל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך (ברכות ז, א)".

במעבר יבק שפתי רננות מג כתב שעל פי הקבלה יש עניין לברך בשבת שגם המברך והמתברך מרוויחים ושגם בשבת אין שטן המונע את הברכות מלהתקבל:

"ומנהג לברך בשבת קדש ובפרט בלילי שבת, סוד שבת מלכתא שהם בינה ות"ת (ותפארת) למטה במלכות כנזכר למעלה ובסוד נפש יתירה שעל המברך ומתברך יחולו הברכות. ועוד כי אין שטן ופגע רע בשבת שיקטרג על הברכה שנדחו מערב שבת לנוקבא דתהומא רבה, וצורך גבוה הוא לברך האדם בניו בשבת ואם יש לו בת גם היא יברכנה ובפרט בליל שבת והמשכיל יבין מעצמו כי כנים דברינו ואני הרגלתי בעצמי לכוין באברי היד כנזכר".

וכן כתב בסידור עמודי ושערי שמים לרב יעקב עמדין שמד, ב (הובא גם בסידורו בית יעקב הנהגת ליל שבת אות ז) שבליל שבת חל שפע ואפשר להמשיכו לילדים:

"מנהגם של ישראל לברך הילדים בליל שבת (אחד האבות ואחד הרבנים) אחר התפלה או בכניסה לבית שאז חל השפע וראוי להמשיכו על הילדים ביחוד שאין בכחם להמשיך שפע במעשיהם, אבל על ידי גדול אמצעי משובח הוא יורד וחל ונאחז ביום בקטנים שעדיין לא טעמו טעם חטא ועל ידיהם הוא מתפשט יותר אבל גם הבנים הגדולים מקבלים ברכה מאבותיהם ונכון הוא".

וכן כתב במטעמים אות ש, שבת צג שמשבת מושפע שאר השבוע:

"עוד טעם לפי שכל הברכה של כל ימות השבוע נשפע משבת כדאיתא בזוהר והקב"ה נותן לו בכל ששת ימי החול ברכה עבורו ועבור אשתו ועבור בניו הקטנים כדאיתא שהם תלוין בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם, ועל כן העת הזאת שנפתחין כל צינוי הברכות מבקש מהשם יתברך שיברך את בניו הקטנים ועל ידיהם יתברך הוא כי הם תלוין בו והשפע והברכה שלהם יהיה על ידו. שם".

כנגד קללות במשך השבוע

בספר החיים ספר פרנסה וכלכלה פרק ו לאחר שמביא את הטעם של קדושת השבת כתב שהברכה בשבת נועדה "להקדים תרופה למכה", שמברכים בשבת כדי שאם האב יקלל את בניו במשך השבוע הקללה לא תחול:

"גם יש בו עוד טעם אחר, לפי שדרך האב שכועס תמיד על בנו ומקללו כל ימי השבוע, וכן הרב על תלמידיו, ולכך מקדים לברכו בתחילת השבוע, ומשברכו לא יכול לקללו עוד על דרך (במדבר כג, כ) 'וברך ולא אשיבנה'."

שמחה בשבת

יוסף אומץ לרב יוסף יוזפא האן (ה'ש"ל – ה'שצ"ז המאה 16-17 באשכנז) דיני בית הכנסת ע כתב שמי ששמח יותר הוא צינור יותר טוב לברכה:

"מנהג ותיקין לברך בכניסת שבת ויום טוב, ובשחרית, וביציאת, את בניו וקרוביו. והטעם נראה לי שענין ברכת הצדיקים הוא כמו שכתוב בספר דברי שלום אצל ברכת יצחק ליעקב, שהמברך הוא כצינור להמשיך הברכה על המתברך, וביותו שמח יהיה יותר מוכן להמשיך השפע, כי אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה. עכ"ל בקצרה."

בדומה כתב במטעמים לרב יצחק ליפיץ ש, שבת צג שכתב שבשבת אדם בטוב כי הכל מסודר ויפה לשבת:

"עוד טעם שמברכין את הבנים בליל שבת מדכתיב טוב עין הוא יבורך. ובליל שבת כשבא לביתו ומוצא הכל מוכן ושלום עם בני ביתו ואז הוא בטוב עין לפיכך חל הברכה מפורשים".

בשבת יש זמן

רבי יאיר בכרך (בעל החוות יאיר) במקור חיים ב סימן ער מביא את המנהג לברך את הילדים, ומפנה להסבר במחזור:

"מה שמברכין (עיין בספר פרנסה וכלכלה פרק ו) הילדים אחר התפילות בשבת ויום טוב, עיין פי' מחזור דפוס פראג סוף יום א' דראש השנה".

מפנה לסידורים כמנהג פולין מחזור לכל השנה (נדפס ה'שע"ג), בסוף תפילת מוסף של יום ראשון של ראש השנה ששם כתב שלאחר התפילה זה זמן טוב להמשיך ברכה, ושביום חול לא נוהגים כך כי אין זמן:

"היום תברכנו מצאנו ברכה לבעלי תשובה שנאמר ושבת עד ה' אלקיך ואחר כך וברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידיך, ואנו כלנו חוזרים בתשובה ולכך נקבע ברכה זו בסוף התפילה. וכן אלוהינו ואלוהי אבותינו ברכינו כו' כאדם שנפטר מרבו ובן מאביו ואמר ברכני רבי או ברכני אבי, וכן יעקב כשנפטר מעם פרעה שנאמר ויברך יעקב את פרעה. וכן אנו נוהגים בשבתות ומבמועדים שבסוף התפילה הולכים הנערים להמברכים כמו להרב או אצל אביהם כלומר התפללנו לפי הקב"ה וראי אני לברכה, אך ביום החול אין נוהגין כן שאין העם פנויים לבא לבית הכנסת".

וכ"כ שו"ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן כג:

"מתוך הדברים למדנו דעת הראב"ד ז"ל דעכ"פ כהן שכבר הוא טמא בטומאת מת אסור לו מן התורה לכנס לאהל המת דהרי אזמן הזה קאי הראב"ד שכלנו טמאי מתים ואפ"ה כ' המחמיר מתברך, ויעיין דגול מרבבה בי"ד סי' שע"ב ד"ה אמר יחזקאל וכו' יע"ש. ולולי דברי הראב"ד הייתי אומר חומרת המקצעות הוא עפ"י מ"ש רמב"ן על התורה בפסוק לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי וגם בפ' נדה שהאומות הראשונים היו יודעים להזהר עוד שלא לדרוך על מקום דריכת כפות רגלי הנדה והיו נזהרים מהבל דבורה וכדומה הרחקות יתירות עפ"י ידיעתם בטבעיות שהוא ארס מזיק, וא"כ ס"ל דכהן שאינו נזהר בזה אינו ראוי לעמוד לשרת לפני ה' משום הקריבהו נא לפחתך, הנה כי כן בזמננו אלה דאין שום אדם נזהר מזה, או דנשתנו הטבעיים והזמנים והמקומות או כיון שדשו בי' רבים שומר פתאים ה', בין כך ובין כך לעת כזאת אין כאן בית מיחוש בענין זה והמחמיר אינו אלא מן המתמיהים, וידעתי כי הגאון מו"ה זלמן מרגליות בתשו' בית אפרים [חאו"ח סי' ו'] נתעורר ע"ז לומר דמשום כן אין הכהנים נושאים כפים בכל יום ויום בזמננו, ונ"ל טעם פשוט דנ"כ כתיב בקרא אחר עבודה וכדילפינן רפ"ב דמגלה מדכתיב וירד מעשות החטאת ויברך את העם, ותפלה במקום עבודה ואין ספק כשאין עבודה רצויה והיא פגול ח"ו גם ברכת כהנים לא תחול על המתברכים אז, והיות בעו"ה כל ימות החול טרודים על המחיה והכלכלה ורוב התפלות בלי כוונה וטרדה מרובה ותפלה בלא כוונה כקרבן שאינו רצוי ע"כ מברכים בי"ט שהעולם פנויים ומכוונים בתפלתם, וכה"ג כ' בפירוש המחזור על המנהג שנוהגים לברך הילדים בשבת וי"ט דוקא ע"ש:"

מדוע מקדימים באפרים ומנשה

מנורת המאור

(הרב יוסף אנקווה חי בספרד נפטר ה'קנ"א) פרק יא – גידול בנים עמוד 121-122 מביא שכבר בהנחת הידיים על ראש הקטן יש ברכה ולמד זאת מהפס' "ישימך":

"וילמד אדם לבנו כשהוא קטן לנשק על ידי אביו ואמו, ועל ידי רבו, ועל ידי הגדולים והחסידים. וכל מי שמנשק הקטן על ידו, צריך לשים ידו על ראשו ויברכהו. כי כשישים אדם את ידו על ראש הקטן, הקטן מתברך, שנא' וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים וגו', וכתיב ויברכם ביום ההוא לאמר [וגו']. ובהנחת היד על ראש הקטן הוא מתברך".

מעבר יבק שפתי רננות מג

כתב שהסבר הפס' הוא שהקטן מברך את עצמו כך:

"וכיון דאתא לידן פסוק ויברכם ביום ההוא לא אמנע עצמי מלכתוב פרפרת אחד שיש לי בו והוא כי יעקב בירך אפרים ומנשה שכל ישראל יתברכו בהם ויאמרו ישימך אלהים כאפרים וכמנשה ולא ראינו שנתקיימה ברכה זו באדם שמברך בנו או תלמידו. אך כשנעמוד על דעתנו נראה שלא נפל דבר מדברי יעקב ארצה. הנה הילדים הנולדים אחר מעט ימים תחלת דבורם הוא יאכ"ו וגם שהנשים הקלות מרגילות לומר אח"ז התנוק מעצמו היה אומר יאכ"ו והטבע החכם הרגיל אותו לומר כך שהוא מברך את עצמו ואומר "ישימני "אלהים "כאפרים "וכמנשה. או "ישימכם "אלהים "כאפרים "וכמנשה והוא מברך אביו ואמו שהולידוהו…"

למרות דברי המעבר יבק נראה שמדובר בפשט הפסוק בבראשית מח, כ:

"(כ) וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה:"

כך הסביר רשב"ם בראשית מח:

"(כ) בך יברך ישראל – איש איש את בנו: וישם את אפרים לפני מנשה – באמרו ישימך אלהים כאפרים וכמנשה. וכן לשון שימה נופל בדברים, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, וזאת התורה אשר שם משה, שימה בפיהם:"

וכן הסביר רד"ק בראשית מח:

"(כ) ויברכם – עוד ברכם ברכה אחרת באותו היום. ואמר בך יברך ישראל, כשירצה אחד מישראל לברך את בנו יאמר לו "ישימך אלהים כאפרים וכמנשה":

דרך פקודיך מצות עשה נה חלק המחשבה

הסביר שאפרים לא התגאה ולא בא לידי תאוה וכבוד למרות שיעקב כיבד אותו, ומנשה לא בא לקנאה מאפרים ולכן מברכים את הבנים שיהיו כך:

"ועפ"י דברינו אלה יומתק מה שכתבנו בספרינו אגרא דכלה פרשת ויחי בברכה שבירך יעקב אבינו ע"ה את בני יוסף בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה [בראשית מח כ], דדקדקנו שם דעת היות שחיבה יתרה ניתן לבני יוסף שחילקם לב' שבטים, עכ"ז למה יתברכו ישראל רק בהם ולא יברכו את בניהם ישימך אלקים כראובן וכשמעון וכיוצא. וגם זאת הוי ליה למימר להם אחר ברכת המלאך הגואל ולמה המתין בזה עד ששם את אפרים לפני מנשה. וכתבנו שם דהנה אמרז"ל הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין וכו', והנה בטבע החומר כאשר ישפיע הש"י טובה יתירה אל האדם יותר מחבירו, יגביה את עצמו בכבוד על חבירו, וגם יבא לידי תאוה, וחבירו החסר מזאת הטוב יבא לקנאות בחבירו המושפע בטובה יותר ממנו. והנה יעקב אבינו כששם את אפרים לפני מנשה ראה בצדקתם שאפרים לא בא עי"ז לידי תאוה וכבוד, ומנשה לא בא לידי קנאה, על כן אמר שיברכו ישראל את בניהם ישימך אלקים כאפרים וכמנשה, שהיו נקיים מג' אבות נזיקין קנאה ותאוה וכבוד. ובזה ידוקדק שאמר ליוסף בך יברך ישראל לאמור, דהל"ל בבניך יברכו ישראל, אך הוא עפ"י האמור לעיל דהנה יוסף נקרא שור בכור שורו הדר לו [דברים לג יז], ובשור הנה מרומזים הג' אבות הנ"ל אשר צריכין לשמור מהם, ע"כ אמר בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה, הגם שהם בני שור המה משומרים מכל סיג וחלאה, הבן הענין."

ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה

רבי יאיר בכרך (גרמניה מהמאה ה17)

מביא במקור חיים ב סימן ער נוסח ישימך לבנות:

"מה שמברכין (עיין בספר פרנסה וכלכלה פרק ו) הילדים אחר התפילות בשבת ויום טוב… ברכת ילדים הוא פסוק בך יברך ישראל וגו', לנוקבה אומרים כשרה רבקה וכו'"

סידור עמודי ושערי שמים לרב יעקב עמדין שמד, ב

מביא מנהג קרוב לרב בכרך ולמה שנוהגים היום אך לא הזכיר חילוק בין בנים לבנות:

"מנהגם של ישראל לברך הילדים בליל שבת… ואומרים המברכים ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה, גם יברכך וגו', וכל אחד יוכל להוסיף ברכה משלו כפי צחות לשונו."

סדר עבודת ישראל לרב יצחק דב/זליגמן בער (גרמניה מאה ה19) עמ' 195

מביא כבר את המנהג שנוהגים פחות או יותר היום:

"נוהגים לברך את הילדים בלילי שבתות ויום טוב… ואומרים ישמך וכו'… ישמך אלהים כאפרים וכמנשה, צו טאכטערן (לבנות) ישמך אלהים כשרה רבקה רחל ולאה".

מנהגו של הרב הנקין

בשו"ת בני בנים ד מאמר י כתב שנוסח הבנות הוא מאוחר. ומביא כמה סיבות מדוע לא אוהב את נוסח הברכה שאין לה מקור בתנ"ך ושמבחינה לשונית היא לא תקנית, ולכן מציע ברכה אחרת: "יתן אותך אלוקים כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל":

"נוסח ברכת הבת.

מנהג עתיק יומין לברך את הבנים והבנות בלילי שבת, ואולם הברכה המיוחדת לבנות, "ישמך אלוקים כשרה, רבקה, רחל ולאה", מוזכרת לראשונה רק בשלהי המאה ה17. רבי יאיר חיים בכרך, מחבר שו"ת חוות יאיר שנפטר ב1702, הזכיר אותה בפרושו על אורח חיים. אך בזמנו טרם התפשטה הברכה בכל הארצות. רבי יעקב עמדין, בסדורו "בית יעקב" שהדפיס באלטונה ב1748, כתב "מנהגם של ישראל לברך הילדים בליל שבת… ואומרים המברכים "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה" ולא הזכיר ברכה נפרדת לבת, ודבריו הועתקו גם בכמה סדורים שנדפסו לאחר מכן.

האם הר"י עמדין נהג לברך רק את הבנים, ולא את הבנות? אין זה מסתבר, וממה שכתב לברך את "הילדים" ולא הבנים ונראה שברכו את הבנים והבנות כאחר באותה ברכת יעקב "ישמך אלקים כאפרים וכמנשה". וכן משמעות הכתוב (בראשית מח, טז) "…בך יברך ישראל לאמר…", שהברכה היא על כל ישראל.

על כל פנים, באיזשהו שלב הורגש הצורך בברכה מחיוחדת לבנות ומישהו המציא את הברכה הנוכחית. הסדור הראשון שמצאתי שסדרו בו את שתי הברכות זו בצד זו, לזכר ולנקבה, נדפס בוויען ב1836. אחריו נדפס כן ברעדלהיים ב1852, ומאז נעשו שתי הברכות לשיגרה בדפוסי הדגורים וברכת הבת נתפשטה ונתקבלה.

ואף על פי כן לא נחה דעתי מן הברכה "ישמך אלקים כשרה, רבקה, רחל ולאה", מכמה בחינות:

א) אין מקור ניכר לברכה זו, לא בתנ"ך ולא בדברי חז"ל. אמנם בסנהדרין (קה, ב) דרשו מספר שופטים (ה, כד): "מנשים באהל תבורך – מנשים באהל מאן נינהו (מי הן)? שרה רבקה רחל ולאה". אבל אם משם המקור לברכה היינו צריכים לברך "מנשים באוהל תבורך" או "תבורך כברכת שרה, רבקה, רחל ולאה", או לפחות "יברכך אלקים כשרה, רבקה, רחל ולאה". לעומת אלו, "ישמך אלקים כשרה, רבקה, רחל ולאה" הוא ערבוב לשונות.

ב) חסרה הקבלה סגנונית: ב"כאפרים וכמנשה" חוזרת האות "כף" פעמיים, ואילו ב"כשרה, רבקה, רחל ולאה" היא מופיעה רק פעם אחת.

ג) תוכן שתי הברכות שנוה לגמרי. איננו מברכים את הבן שיהיה כשלושת האבות, ומנין לברך את הבת שתהיה כארבע האמהות.

לכן הנהגתי לברך את בנותי בברכה שמקורה במגילת רות (ד, יא) "ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים, יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך, כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל…" ובזה מתוקן הכל:

א) מקורה מפורש בתנ"ך.

ב)) קיימת הקבלה לשונית מלאה – "כאפרים וכמנשה", "כרחל וכלאה".

ג) תוכן הברכות דומה, באופן מפתיע. בתורה אינו מבואר איזו סגולה היא להיות כאפרים וכמנשה, אבל כנראה היא קשורה לכך ששררה ביניהם אהבה ואחווה, שלא כמרבית האחים בספר בראשית. וגם בין רחל ולאה שררה אהבה ואחווה, לפי מדרשי חז"ל שרחל גילתה את סימניה ללאה כדי שיעקב (כתוב "יוסף" אך ברור שזו טעות דפוס) לא יכיר במרמה בליל הכלולות.

בהתאם לכך אני מברך את בני "ישמך אלקים כאפרים וכמנשה", ואת בנותי "יתן אותך (או: ישמך) אלוקים כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל". בברכות אלה שהן רשות אין הקפדה שלא לשנות את הנוסח, ברם, מי שחושש מכך יכול להוסיף את הנוסח החדש על הישן, כמו שכתב רבי יעקב עמדין "כל אחד יוכל להוסיף ברכה משלו כפי צחות לשונו". ואכן בביתנו נשמעות שתי הברכות: אשתי מברכת את בנותנו בנוסח האחד ואני בשני".

מדוע אומרים את פסוקי ברכת כהנים

מעבר יבק

הרב אהרן ברכיה מודינא (איטליה, ה'ש"ט – ה'שצ"ט) בספרו מעבר יבק שפתי רננות מג, מביא שביד האדם יש 15 איברים ככמות המילים שבברכת כהנים, בנוסף יש רמז בברכת כהנים לבני חיי ומזוני:

"אמרו בפרק גידול בנים כשישים אדם ידו על ראשו הקטן מתברך שנאמר וישלח ישראל את ידו וכתיב ויברכם ביום ההוא לאמר כי ביד אדם ט"ו פרקים כמנין ט"ו תיבות שבברכת כהנים לומר יחולו על ראשך הברכות שבשלשה פסוקים אלו שהם ט"ו… ועוד לכוין בברכת כהנים שבו נכלל בני חיי ומזוני שמוצאם מיו"ד וא"ו ה"א ראשונה של השם, שביברכך הוא מציאות היו"ד וביאר מציאות יו"ד וה"א יחד ובישא מציאות יה"ו ומתיבות פסוק ישא מתרבה שם יה"ו לששה צרופים ובין כלם הם תשע כזה י' י"ה יה"ו וג' אותיות יה"ו בונות ששה בתים הם תשע תקוני זעיר שכלם מושפעים בסוד הברכה לה"א אחרונה מלכות והנה השם שלם בה ולכן בתפלה בא אחריה ברכת שים שלום שהוא אבר השלום המתייחד עם מלכות להוליד בדומה וכל זה הוא בכוונת פרקי היד המכוונת נגד ט"ו אותיות ברכת כהנים כנזכר".

יוסף אומץ

ביוסף אומץ לרב יוסף יוזפא האן (ה'ש"ל – ה'שצ"ז המאה 16-17 באשכנז) דיני בית הכנסת ע כתב שאומרים ברכת כהנים מפני שיש בה 15 מילים כמנין האיברים ביד:

"ומנהגי לומר בשעת הברכה גם שלושה פסוקים דברכת כהנים, ומאתי אחר כך בספר המוסר כמנהגי. ובראשית חכמה בפרק גידול בנים כתב שיש ביד ט"ו אברים כמנין ט"ו תיבות שבברכת כהנים, יחולו על ראשך ט"ו תיבות שבברכת כהנים אלו כמנין אברי היד".

נוהג כצאן יוסף שבת כג (עמ' קנז):

"בענין ברכת הילדים כתב אאמ"ז מהרי"ה ז"ל בספר יוסף אומץ וז"ל… בידו של אדם ט"ו תיבות כנגד התיבות שבברכת כהנים… מ"ש בתחלה מדיש בידיו של אדם ט"ו תיבות כנגד התיבות שבברכת כהנים לכן ראוי לברך בשתי ידיו. ארשום לך בכתב אמת מ"ש מהר"ש מפראג בספרו שפע טל בהקדמה בן מאה שנה ז"ל: ט"ו תיבות שבברכת כהנים י"ד מהם כנגד י"ד אברי אצבעות. כיצד בגודל שני אברים כנגדל יברכך ה', באצבע ג' אברים כנגדם וישמרך יאר ה', באמה ג' אברים כנגדם פניו אליך ויחנך, בקמיצה ג' אברים כנגדם ישרא ה' פניו, בזרת ג' אברים כנגדם אליך וישם לך, ותיבת שלום שהוא העיקר כי אם אין שלום אין כלום ח"ו. הוא שורה על כף היד. לכן נקרא נשיאות כפים ולא נשיאות ידים עכ"ל".

ומביא בהערה עוד רמז לכך:

"אבל מה שכתב דראוי לומר גם כן ברכת כהנים הוא נכון. לפי מה ששמעתי מאדוני א"מ נר"ו שהקשה בקרא שאמר יעקב בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה. דלפי רהיטת הלשון לא סיפא רישא ולא רישא סיפא. דהיה לו לומר בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כיוסף, או בבניך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה, ועוד מאי וכמנשה מה היה מהקרא חסר באם שהיה תולה למשה בכף של כאפרים. והוה ליה לכתוב כאפרים ומנשה. אלא לרמוז בזה שצריך לברך גם כן בברכת כהנים, כי יברכך יאר ישא מספרם תשע"ד וכן יברך ישראל עם הכולל מספרו כמו כן. וכן כאפרים וכמנשה עם צרוף שתי תיבות מספרו תשע"ד. דברי פי חכם חן".

ספר זכירה

בספר זכירה (לרב זכריה סימנר נדפס בוילנא תס"ט) עמ' תקכד (נב, ב בדפוס ראשון) כתב הסבר אחר לברך בברכת כהנים, שכמו שבסוף התפילה לאחר ברכת כהנים מבקשים ברכה, כך לאחר תפילת ערבית מבקשים ברכה:

"ויאמר ברכת כהנים יברכך וכו' וישימך אלקים כאפרים וכמנשה. ורמז לברכה זו משום שאנו אומרים "אלוקינו ואלוקי אבותינו ברכנו" בסיום תפילת שמונה עשרה. וכן ראיה מיעקב, כשנפטר מפרעה, ולכך נוהגין גם כן בשבת יום טוב בסוף התפילה לברך התינוקות מרב, ומאביו ואמו, כי על ידי תפילה ראויין אנו לברך".

הנחת יד או ידיים על ראש הבן, ומחלוקת הפוסקים

מצאנו שכאשר מברכים, לעיתים רבות, המברך מניח את ידו או ידיו על ראש המתברך. כך ביעקב אבינו כאשר ברך את אפרים ומנשה – בראשית מח, יד:

"וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר:".

וכן מצאנו במשה רבינו כאשר ברך את יהושע. שהקב"ה מצוה אותו לסמוך ידו על יהושע – במדבר כז, יח:

"וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו:",

ואכן משה סומך את שתי ידיו על ראשו – במדבר כז, כג:

"וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה: פ"

מטעמים

וכך הסביר במטעמים אות ש, שבת צא את הטעם של הנחת הידים:

"טעם שמניחין ב' ידיהם על ראשם כדרך שנהג משה רבינו עליו השלום שסמך שתי ידיו וטוב עין הוא יבורך. שם."

נחלקו הפוסקים כיצד לסמוך את הידיים על ראש המתברכים בברכת הבנים. הדיון הוא משני צדדים – מצד הקבלה ומצד ההלכה.

דיון בשאלה מצד הקבלה

ביוסף אומץ לרב יוסף יוזפא האן (ה'ש"ל – ה'שצ"ז המאה 16-17 באשכנז) דיני בית הכנסת ע כתב לברך בשתי ידיים שגם יש רמז בזה וגם אם יברך רק ביד אחת נראה כצר עין:

"ואף כי אין לי עסק בנסתרות, מכל מקום נראה לי שטוב לברך בעשר אצבעותיו לרמז נסתר. ועוד, שהמברך רק בידו אחת נראה שעינו צרה בברכה. וראיה מפורשת ממשה רבנו ע"ה, במה שפירש רש"י שסמך ליהושע בשתי ידיו ועשאו ככלי מלא וגדוש בחכמה ומילאו חוכמתו בעין יפה".

וכ"ד היעב"ץ בסידור עמודי ושערי שמים לרב יעקב עמדין שמד, ב (הובא גם בסידורו בית יעקב הנהגת ליל שבת אות ז) שיש להניח שתי ידיים:

"מנהגם של ישראל לברך הילדים בליל שבת… ומניחין ב' ידיהם על ראשיהם כמו שמצינו בכל המברכים כדרך שנהג משה רבינו עליו השלום עין יפה. כך ראוי למברך לעולם כי טוב עין הוא יברך. וכן כהנים בברכת כהנים בב' ידים וכך מצינו במלאכים ליל ערב שבת שאמרו ז"ל שמניחין ידיהם על ראשו של אדם כשמברכין אותו. ומה שמצינו ביעקב אבינו עליו השלום שברך אפרים ומנשה כל אחד ביד אחת לא היתה עינו צרה ח"ו אלא מפני ההכרח הוצרך לעשות כן כדי שלא להטל קנאה ביניהם מאחר שבאו לפניו בבת אחת לקבל ברכתו ובדין היה שיקדים מנשה הבכור אבל הוא בחר באפרים להקדימו כמו שמפני כך שכל ידיו וישת יד ימינו על ראש אפרים וגרם הקפדת יוסף, וכל שכן אם היה מקדימו לפני מנשה היתה הקפידא יותר בדואי לכן נשמט מזה בכל האפשרות למעט הקפדה זה דבר ברור לפי פשוטו של ענין. מלבד שבלתי ספק יש בו גם כן טעם עפ"ה שלא רצה הקב"ה שיתברכו משתי ידיו (אולי מפני שצפה הקב"ה בירבעם ומה שגרם גדעון) לפיכך סבב הדבר באופן שיצטרך יעקב לברכם רק ביד אחת מפני שהלום כאמור. וכן הוא מנהג אמ"ה ז"ל ולא כחסרי דעת שחושבין שיש קפידא לברך דווקא ביד אחת. וסוד הידים לברכה גדול ואומרים המברכים ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה, גם יברכך וגו', וכל אחד יוכל להוסיף ברכה משלו כפי צחות לשונו."

וכן נראית דעתו בשו"ת שאילת יעבץ חלק ב סימן קכה שמובא שם מכתב ששלח תלמידו שאומר שהיעב"ץ הנחה אותו לברך בשתי ידיים שלא כספר חמדת הימים (שיובא בהמשך):

"הספר חמדת הימים רצונו הוא לכבודו להשאר אצלו עד אשר יעיין בו היטב. ואני לא מצאתי בו דבר תימה זולת ענין ספירת העומר, וגם ענין הברכה לבנים שהוא מדקדק ומקפיד דוקא ביד אחת. ואדמ"ו הה"ג נר"ו (הכוונה ליעב"ץ) גזר אומר בבית התפלה שלו דוקא בשתי ידים. ונתן טעם לדבריו בנגלה ובנסתר".

וכ"ד הפחד יצחק (מהדורת מוה"ק) ד, ברכה 22 שכתב שהוא נוהג לברך את הנשואים ולומדי התורה בשתי ידיים ואת הרווקים ביד אחת, אבל שמנהג טוב לברך בשתי ידיים להכניע את הדין לחסד:

"ברכה – ראיתי מדקדקים שלא לברך לתלמידיהם בשתי ידים ואומרים דכן עושים כדי שלא לקשר חסד בדין. אמנם אני נהגתי לברך הנשוי אשה בשתי ידים, בעדו ובעד אשתו, ולפנויים ביד אחד. אמנם לבחורים לומדי תורה – בשתי ידים גם כן, כי התורה סיוע במקום אשה. כך מצאתי. והנני רואה מנהג טוב לברך החכמים את הקבל ואבות לבנים עם שתי ידים. אי בעית אימא קרא: 'וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם'. ואי בעית אימא סברא, כדי שימינא ישתכלל בשמאלא, כמו שכתבו המקובלים, ובפרט בעל ראשית חכמה בשער היראה פרק ד עף כב וכג. ויש סמך ממה שכתב הזוהר בפרשת וארא על פסוק: 'וידעת היום והשבות אל לבבך', זה לשונו: תו אמר רבי אלעזר: חייבין עבדין פגימותא לעילא, מאי פגימותא דשמאלא לא אתכליל בימינא, דיצר הרע לא אתכליל ביצר הטוב. ובעל ראשית חכמה פרק הנ"ל, דף כג זה לשונו: הפגם המגיע למעלה דלא אתכליל ימינא בשמאלא, שלא יהיה הימין נכלל בשמאל להכניע הדין. הרי מבואר, דטוב ויפה לברך בשתי ידים להכניע הדין. וכן מנהגנו על דרך הסוד כשאנו מתפללין שמונה עשרה לכף הימים עם השמאל".

מנגד נכדו של היוסף אומץ, הרב יוסף יוזפא קושמאן בנוהג כצאן יוסף שבת כג (עמ' קנז) חלק וכתב שעל פי הקבלה צריך לברך ביד אחת:

"בענין ברכת הילדים כתב אאמ"ז מהרי"ה ז"ל בספר יוסף אומץ וז"ל ברכות הילדים לשבת ואחר התפלה ודאי ראוי להמשיך השפע. ובשתי ידיו ולא ביד אחד. וי"ל יברכך עכ"ל ובמקום אחר כתב ז"ל בידו שלא אדם ט"ו תיבות כנגד התיבות שבברכת כהנים. לזה סמך שיש לברך ברכת כהנים בשתי ידיו. וראיה ממשה רבינו עליו השלום דכתיב כי סמך ידיו עליו עכ"ל אבל לפי עניות דעתי נראה לי המנהג איפכא. ובתחלה אסתיר ראיותיו שהם ראיות לסתור. ואחר כך אביא ראיות לדברי. מ"ש בתחלה מדיש בידיו של אדם ט"ו תיבות כנגד התיבות שבברכת כהנים לכן ראוי לברך בשתי ידיו. ארשום לך בכתב אמת מ"ש מהר"ש מפראג בספרו שפע טל בהקדמה בן מאה שנה ז"ל: ט"ו תיבות שבברכת כהנים י"ד מהם כנגד י"ד אברי אצבעות. כיצד בגודל שני אברים כנגדל יברכך ה', באצבע ג' אברים כנגדם וישמרך יאר ה', באמה ג' אברים כנגדם פניו אליך ויחנך, בקמיצה ג' אברים כנגדם ישרא ה' פניו, בזרת ג' אברים כנגדם אליך וישם לך, ותיבת שלום שהוא העיקר כי אם אין שלום אין כלום ח"ו. הוא שורה על כף היד. לכן נקרא נשיאות כפים ולא נשיאות ידים עכ"ל. הרי לך שכל אלו ט"ו תיבות הם בכל יד ויד, אם כן אינו ראיה לברך בשתי ידיו. ומה שכתב עוד וראיה ממשה רבינו עליו השלום דכתיב ויסמוך את ידיו עליו מנ"ל להביא ראיה ממה שעשה משה דלמא נביא ראיה ממה שצוהו השם דכתיב וסמכת את ידך עליו ידו אחת. ולכאורה סמך לזה ממ"ש התנחומא בפרשת פנחס טוב עין הוא יבורך זה משה ויסמוך את ידיו עליו משל למלך שאמר לבן ביתו תן לפלוני סאה של חטין. הלך ונתן לו סאתים. כך אמר לו הקב"ה וסמכת את ידך עליו ידו אחת כתיב וכתיב ויסמוך את ידיו עליו עכ"ל, הרי שכנה למשה טוב עין על שברכו בשתי ידיו משמע דאין זה חיוב. וא"ת דלמא חיוב הוא דליכא, אסורא נמי מיהא ליכא, צא ולמד מיעקב אבינו ששיכל את ידיו לשות ימינו על ראש אפרים, ואם היה מותר לברך בשתי ידיו למה היה לו לשכל היה לו לברכה בזה אחר זה ולכל אחד בשתי ידיו ויוצא ידי חובתו טפי אלא ודאי שמצא בו חשש. ואם תאמר אם כן למה עשאו משה? יש לומר כיון שצוהו השם לברך בידו אחת כאשר הוא היותר נכון, נתן לו משה שתי ברכות, אחת לצוואת השם ברוך הוא ואחת בנדבה מעצמו. א"כ חשבינן הברכה שבשתי ידים לשתי ברכות. וע"כ נקרא טוב עין דבברכת השם היה סגי ליה. אחר כתבי כל זה שמעתי בשם מהור"ר חיים מוכיח מק"ק טארני שצריך לברך ביד אחת כמו שעשה יעקב שכל את ידו. ויאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה. וברכת כהנים. ויכוין שם של אהי"ה הוי"ה ואדנ"י שסך כולם קי"ב והוא שם של יב"ק קמז ויעבור את מעבר יב"ק וביד אחד דוקא משום דמרומז גם כן שם זה בראשי תיבות של האצבעות דהיינו גודל אצבע אמה קמיצה זרת בגימטריא יב"ק, וביד זה משפיע שפע מלמעלה למטה. ובצאתו לדרך יברך בשתי ידיו לרמז שתי פעמים שם של יב"ק ביוד אצבעות בגימטריא רכ"ד רמז ושם דרך עכ"ד והנאני שכוונתי לדעת הגדול".

וכ"כ בחמדת ימים חלק א פרק ז (ו-ח במהדורה החדשה) [יצא לראשונה באיזמיר ה'תצ"א, המאה ה18. יש מחלוקת גדולה מי המחבר]:

"וכתב מהרח"ו ז"ל, מורי זלה"ה היה נוהג לנשק ידי אמו תחילה ליל שבת. ואשר בא בסוד ה' יכין לו לכוין סוד הדבר כי כן הז"א נושק הידים דתבונה אמו סוד חג"ת שלה ושם הם הזרועות של התבונה והוא עולה עד שם וישתחו וישק לה, אכן כוונת הנשיקה תהיה אחורי היד ימין לבסם בחמש מוצאות הפה שורש חמש גבורות שבחמש אצבעות היד, ועל כן צריך להיות ביד ימין אשר הגבורות אשר שם הם ממותקות וקרובות אל התקון. ואותו היד בלבד ישים המברך על ראש המתברך שאין שתי ידים זוכות כאחת, וטעם הברכה בעת ההיא לפי שצנורי הברכות פתוחים, וגם שדרך האב לכעוס על בנו ולקללו כל ימות השבוע וכן הרב על תלמידו ולכן מקדים לברכו עתה, ומשברכו לא יוכל לקללו עוד על דרך וברך ולא אשיבנה. ואחר כך יתאמץ בכוונתו לקדש קידוש היום…:"

דיון בשאלה מצד ההלכה – שלא יראה כברכת כהנים

כאמור, בהתפתחות המנהג נכנסו בברכות פסוקי ברכת כהנים, לפיכך היו פוסקים שסברו שאסור להניח שתי ידיים על ראש הילד, כי נראה שמברך ברכת כהנים.

נציג בקצרה את הסוגיה:

בכתובות כד, ב מבואר שזר הנושא את כפיו עובר באיסור עשה:

"איבעיא להו: מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין? תיבעי למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין, ותיבעי למ"ד אין מעלין; תיבעי למ"ד מעלין, הני מילי תרומה דעון מיתה היא, אבל נשיאות כפים דאיסור עשה – לא, או דלמא לא שנא?".

ומסביר רש"י:

"דאיסור עשה – כה תברכו (במדבר ו) אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה."

מנגד, בשבת קיח, ב מובא:

"ואמר רבי יוסי: מימי לא עברתי על דברי חברי. יודע אני בעצמי שאיני כהן, אם אומרים לי חבירי עלה לדוכן – אני עולה".

התוספות מסכת שבת דף קיח עמוד ב מקשים:

"אילו היו אומרים לי חברי עלה לדוכן – לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה שלכהנים אמרה תורה לברך את ישראל".

וצריך עיון, כיצד רבי יוסי מוכן לעבור באיסור עשה, וגם מה כוונת ר"י בכך שלא יודע איזה איסור יש כאן?

דרכי משה הקצר אורח חיים סימן קכח, א הציע שאם הזר עולה עם כהנים אחרים מותר אבל אם עולה לבד עובר בעשה:

"ועל דברי התוספות קשה לי דהא איתא בהדיא בכתובות פרק שני (כד ב) דזר הנושא את כפיו עובר בעשה ואפשר דר"י לא קאמר אלא כשעולה עם כהנים אחרים אבל לבד הוא עובר בעשה וצריך עיון:"

ב"ח אורח חיים סימן קכח, א כתב שאסור לזר לברך בנשיאת כפים אבל ללא נשיאת כפים מותר:

"ולכן נראה עיקר דודאי רבי יוסי לעלות לדוכן ולברך קאמר אלא שהיה מברך בלא פריסת ידים וגם לא בירך אשר קדשנו וכו' וסבירא ליה דאיסור עשה ליכא אלא בדמברך בנשיאת כפים דכה תברכו אתם ולא זרים קאי דוקא אברכת כהנים בנשיאת כפים כדכתיב (ויקרא ט כב) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם אבל ברכה בלא נשיאת כפים אפילו עולה לדוכן ומברך ליכא איסור עשה ולהכי קאמרי התוספות ר"י לא ידע מה איסור יש בדבר וכו' וסבירא ליה דליכא נמי מפני הרואים כיון דמפורסם דמברך בלאו פריסת ידים:"

תורה תמימה – הערות במדבר ו, קלא תמה על מנהג העולם להניח שתי דיים בעת ברכת הבנים (תמיהתו גם לכהנים, שגם כהן לא יכול לברך שלא בציבור):

"קלא) ענין זר הנושא את כפיו הוא כשעולה לדוכן לברך את ישראל בברכת כהנים, ונראה דלכן נקרא ע"פ רוב ענין ברכת כהנים בשם נשיאות כפים להבדיל מסתם ברכות בכלל אשר בודאי א"א להגביל רק לכהנים, יען כי הלא לכל איש מותר לברך איש את רעהו, ואפילו זרים, ורק בזה מצויינת ברכת כהנים שהיא בנשיאת כפים, כפי שיבא בדרשה בסמוך.

ויש להעיר על מה סמכו העולם לברך איש את אחיו בנשיאות כפים על ראש המתברך, כמו שנוהגין בברכות חתנים וכדומה, אחרי כי כמבואר הוי סדר ברכה זו מיוחדת רק לכהנים, ולזרים יש בזה איסור עשה, ודוחק לומר כי לכהנים מסורה רק בנוסח הברכה שמבואר בפרשה יברכך וגו', יען כי כפי שמתבאר מסוגיא דמנחות י"ח א' הוי ענין נשיאות כפים עבודה כשאר עבודות שבמקדש.

ואני שמעתי מאיש אמונים שהגר"א מווילנא ברך את הג"מ רי"ח לנדא מו"ץ דווילנא בשעת חופתו והניח ידו אחת על ראש הגרי"ח בשעת הברכה, ושאלוהו על ככה, והשיב, כי לא מצינו ברכה בשתי ידים רק לכהנים במקדש, וזולת זה לא ראיתי ולא שמעתי מי שיעיר בזה, והיא הערה נפלאה, ודוחק לומר דכל עיקר מצות נשיאות כפים היא רק בצבור בעשרה משום דבר שבקדושה, דזה הוי רק אסמכתא, כמש"כ הר"ן פ"ג דמגילה.

וגם נ"ל דאפילו לכהן לא הורשה לברך ברכה פרטית בנש"כ שלא בזמן ומקום הנקבע לזה. וראיה נ"ל ממ"ש במגילה כ"ז ב' שאלו לר"א בן שמוע במה הארכת ימים א"ל מעולם לא נשאתי כפי בלא ברכה, ואם כפשוטו קשה מאי רבותיה, אלא הכונה שלא נשא כפיו לברכה בעלמא שלא בשעת מצוה וחיוב ברכה, ודו"ק. –

והנה בשבת קי"ח ב', א"ר יוסי, מעולם לא עברתי על דברי חבירי, יודע אני בעצמי שאיני כהן, ואם אומרים לי חבירי עלה לדוכן אני עולה, וכתבו התוס' וז"ל, לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה, דלכהנים אמרה תורה לברך את ישראל, עכ"ל. ועל הדברים המעטים האלה רעשה הספרות בכמה מחבורי ראשונים ואחרונים ליישב דבריהם מדרשה שלפנינו, דנשיאות כפים בזר הוי איסור עשה, וגם דברי ר' יוסי בעצמו תמוה מאד, כי איך לא חשש הוא לאיסור נשיאות כפים בזר, ובכל הדברים הנאמרים בזה לא מצאתי קורת רוח.

ולא אמנע מלהעיר דבר חדש ונפלא מה שמצאתי בהקדמת ס' רבינו ירוחם שהביא מאמר זה דר' יוסי ובמקום שכתוב לפנינו יודע אני בעצמי שאיני כהן כתוב שם יודע אני בעצמי שאיני כדאי, ולפי"ז יהיה הכונה אם יאמרו לי חבירי עלה לדוכן, לא לדוכן של כהנים בנשיאות כפים אלא למקום ששם דורשין גדולי החכמים לפני הצבור, והוא מקום גבוה ובולט כעין איצטבא, וכמ"ש בב"ב כ"א א' מותבינן ריש דוכנא, וכ"כ בערוך דבלשון ישמעאל קורין לאיצטבא דוכן, ומזה הלשון במגילה ג' א' ובכ"מ ולוים בדוכנם, וא"כ אין כל ענין נשיאות כפים במאמר זה של ר' יוסי, כי נשתבשה הגירסא שבגמ', ובמקום כדאי כתוב כהן:"

ואכן בסידור הגר"א אשי ישראל עמ' תעג הביא שרק כהן יכול לברך עם שתי ידיים:

"והמברכים (אחד האבות ואחד הרבנים) מניחים יד אחד על המתברך – כך שמעתי בשם הגר"א שאסור לברך בב' ידים לבד הכהן".

עצ"י המערכה (הרב צגייר עשוש) חלק א, מערכת א, לח מסביר את טעמו של הגר"א שרמוז בפסוק "וישא אהרן את ידו" שיש קרי וכתיב, הקרי ידיו מכוון כלפי כהן המברך, וכתיב ידו מכוון כלפי ישראל כשמברך (הסבר זה קושר קצת את הקבלה עם ההלכה):

"אהרן. הנה כתוב בספר הבי"ע ז"ל בשם הגר"א ז"ל כי ברכת כהנים אם המברך לבניו הוא כהן יכול להשים על ראשו שתי ידיו ואם הוא ישראל לא ישים אלא יד אחת יע"ש. ובזה אפשר לומר הטעם דכתיב וישא אהרון את ידו אל העם וגו' וקרינן ידיו דהיינו אם הוא המברך וישא אהרון כהן ממשפחת אהרון אז את ידיו שתי ידיו יכול לברך אבל אם הוא משאר העם, זהו אל העם אזי רק יד אחת מניח על ראש בנו כי הקריאה שומעים ולא כמו הכתיבה והה"כ".

אמנם בביאור הלכה סימן קכח "דזר" הציע שאם מצות צריכות כוונה מותר להשתמש בפסוקי ברכת כהנים לברכה אם לא מכוון לקיים ברכת כהנים, ומציע את הסבר הב"ח שאם לא פורס ידיים מותר (לפי זה יהיה מותר לברך רק ביד אחת), וגם מפני שחכמים תיקנו לכהנים לברך דווקא בתפילה אם יברך שלא בתפילה ברור שכוונתו לא לקיים את המצווה ולכן מותר (אפילו בשתי ידיים):

"דזר עובר בעשה – עיין במשנה ברורה שכתבנו ונ"ל דכ"ז דוקא למאי דקי"ל דמצות צריכות כונה וכו' ולכאורה לפ"ז יש לתמוה על מנהג העולם שנוהגין לברך אחד לחבירו בין שהוא כהן או זר בעת שמלוה אותו בלשון יברכך וגו' ואף דברכה כזו הוא שלא בשעת התפלה וידוע הוא מה שאיתא בירושלמי פ"ד דתענית לא מצינו נשיאת כפים בלא תפלה הלא זהו בודאי רק תקנתא דרבנן דקבעוהו בתפלה ומדאורייתא אינו תלוי בזה כלל תדע דהלא תפלה גופא לרוב הפוסקים הוא דרבנן וא"כ כיון דמדאורייתא יוצא בברכה בעלמא כשמברך אותם אפילו שלא בשעת תפלה וע"ז אמרה התורה אתם ולא זרים האיך מותר לזר לברך אחד לחבירו בלשון זה וא"כ יש ראיה ממנהג העולם להא דקי"ל מצות צריכות כונה. ואולי יש לומר דטעם המנהג משום דס"ל כהב"ח דדוקא בפריסת ידים עובר הזר בעשה א"נ דכיון דתקנו רבנן שלא לישא כפים בלא תפלה שוב מי שאומר פסוקים אלו של ב"כ בלא תפלה בין כהן בין ישראל הוי כמכוין בפירוש שלא לקיים בזה המצוה דברכת כהנים ולכן שרי:"

אופנים נוספים של הברכה

ערב יום כיפור

מטה אפרים תריט, ב

"נהגו שהאב והאם מברכין את בניהם טרם לכתם לבית הכנסת, ומעתירים בברכה זו גם כן שיחתמו לחיים טובים ושיהיה לבם נכון ביראת ה', וישים בלבבו אהבתו ויראתו בלב שלם, וכל אחד כפי מערכי לבו ושינון לשונו שופך תחנונים בבכי ובדמעות שליש למען יקים ה' את דברו ויקובל תפלתו ויעתר אל ה' וירצהו. ואגב זה מעוררים הבנים והבנות שילכו בדרך טובים ואורחות צדיקים ישמרו ולחזק לבבם לתורתנו הקדושה, כי בעת ההיא מורך בלבבם מאימת הדין והדברים עושין רושם ונכנסים ללב ביושר. ורבים הולכים גם לקרובינם אנשים של צורה וחסידים ואנשי מעשה שיברכו אותם, ומבקשים מהם שיתפללו בעדם ביום הקדוש בנשאם תפלה בעד השארית הנמצאה לפקדם ולהזכירם לטובה. ויש להקדים לעשות כן בעוד היום גדול שבעת אשר היום פנה לערב ראוי שיהיה לבם נכון לקבל קדושת היום בהשקט וישוב הדעת".

אלף למטה ה

"שמצינו באבות העולם שבירכו בניהם לפני מותם וכן משה רבינו עליו השלום, לפי שאז נתעלו בקדושה יתירה ומחשבה טהורה ופנויה מעסקי עולם הזה, ולכן נהגו לברך הבנים בשבת לפי שהמחשבה פנויה מעסקים וכן עתה בערב יום הכפורים מברכין הבנים בכניסתן לקדש ולטהר עצמם בקדושה יתירה ולטהר עצמו לפני ה', והמברך יתברך גם כן כדכתיב ואברכה מברכיך. ועיין תרגום יונתן על פסוק בך יברך ישראל, כד מברכין לינוקא ביומא דמהולתא כו' – ומה שכתבתי רבים הולכים גם לקרובים כו'. עיין ש"ס דמועד קטן דאמר רבי שמעון לרבי אלעזר בריה בני אדם הללו אנשים של צרוה הם זיל גבייהו דלברכוך כ' עי"ש, וכן הוא בכמה דוכתי."

רב לתלמידיו

מנהגים ד"ק וורמיישא (הרב יוזפא שמש) חלק א עמ' לה (הגהות שהן הוספות של הרב יוזפא לכת"י)

"בסיום הקידוש הרב מברך הבנים הקטנים הבאים אצלו על מקומו בבית הכנסת. וכן בלילי יום טוב."

מנהגים ד"ק וורמיישא רכד

"שבת שאחר פורים בכניסתו הבחורים הולכין לבית אחד רחוק מבית הכנסת, ולובשין שבת סרבל שקורין זייט"י מנטיל, ומטרון בראש כל אחד, כדרכו, לא דרך אבל. ויוצאין מבית ההוא זה בצד זה, ובראשם נער משרתם, שקורין קנע"ל גבאי, מרקד לפניהם ומשתטה לפניהם במלבושיו ובענייניו כשוטה, והגבאים לפני הבחורים, וביד כל גבאי מקל מצוייר, ואחריהם כל הבחורים, וכך בשמחה רבה באין לבית הכנסת. וישיבתן על הבימה. אף אם כל השנה יושבין על הבימה ב"ב (בעלי בתים), מכל מקום בכניסת שבת זה צריכין לירד, כדי שישבו שם הבחורים. וכשמתחיל החזן ברכת מגן אבות, יורדין ובאין אצל האב בית דין על מקומו, והאב בית דין משים ידיו על ראש כל בחור, ומברכו כדרך שמברך כל ליל כניסת שבת להבנים. ואחר כך נכנסין הבחורים לב"ה (לבית הכנסת), ואם ירצו נכנסו דרך פתח היודשטיר לב"ה דנשים, ובאין למקום הרבנית, אשת האב בית דין, והרבנית מניחה ידה על ראש כל בחור ומברכו. ואחר כך מסבבין הבחורים כל שורת ב"ה דנשים ויוצאין והולכין. ותמיד הגבאין נכנסין ויוצאין ראשון לפני הבחורים האחרים."

[1] בשו"ת אור ישראל הלכות שמחות (לרב ישראל שוורץ) לג, יד כתב:

"מותר לברך את הילדים בליל שבת אפילו בתוך השבעה".

וצ"ע כיצד מסתדר עם המהרי"ל, ואולי המהרי"ל נהג לברך בפרהסיא ולכן נמנע מזה באבילות, ובימינו נוהגים לברך בבית.

[2] סידורים כמנהג פולין מחזור לכל השנה (נדפס ה'שע"ג), בסוף תפילת מוסף של יום ראשון של ראש השנה:

"היום תברכנו מצאנו ברכה לבעלי תשובה שנאמר ושבת עד ה' אלקיך ואחר כך וברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידיך, ואנו כלנו חוזרים בתשובה ולכך נקבע ברכה זו בסוף התפילה. וכן אלוהינו ואלוהי אבותינו ברכינו כו' כאדם שנפטר מרבו ובן מאביו ואמר ברכני רבי או ברכני אבי, וכן יעקב כשנפטר מעם פרעה שנאמר ויברך יעקב את פרעה. וכן אנו נוהגים בשבתות ובמועדים שבסוף התפילה הולכים הנערים להמברכים כמו להרב או אצל אביהם כלומר התפללנו לפי הקבה וראי אני לברכה, אך ביום החול אין נוהגין כן שאין העם פנויים לבא לבית הכנסת".

[3] מסכתות קטנות מסכת סופרים פרק יח, ז:

"וכן היה מנהג טוב בירושלים לחנך בניהם ובנותיהם הקטנים ביום צום, בן אחת עשרה שנה עד עצם היום, בן שתים עשרה להשלים, ואחר כך סובלו ומקרבו לפני כל זקן וזקן, כדי לברכו ולחזקו ולהתפלל עליו שיזכה בתורה ובמעשים טובים; וכל מי שהיה לו גדול ממנו בעיר, היה עומד ממקומו והולך לפניו, והיה משתחוה לו להתפלל בעדו; ללמדך שהם נאים ומעשיהם נאים, ולבם לשמים. ולא היו מניחין בניהם קטנים אחריהם, אלא היו מוליכין אותן לבתי כנסיות, כדי לחנכן במצות".

[4] רמ"א או"ח רצא, ב:

"י"א דאסור לשתות מים בין מנחה למעריב בשבת, דאז חוזרים הנשמות לגיהנם, וע"כ אין לאכול סעודה שלישית בין מנחה למעריב, אלא יאכל אותה קודם מנחה (תוספות והרא"ש ומרדכי פרק ע"פ)".

אז מי שנהג כך היה מצמיד את מנחה לערבית ולא היה פנאי לברך את הנערים.