התחשבות בחלום
החלום על אביו והמעות
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ל עמוד א
"הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו, ובא בעל החלום ואמר לו: כך וכך הן, במקום פלוני הן, של מעשר שני הן – זה היה מעשה, ואמרו: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין."
רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק י הלכה ז
"הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו ולא ידע היכן החביאם ואמרו לו בחלום כך וכך הם במקום פלוני הן ושל פלוני הן ושל מעשר שני הן, ומצאו במקום פלוני שנאמר לו ובמנין שנאמר לו, זה היה מעשה ואמרו חכמים דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין."
שולחן ערוך חושן משפט הלכות מתנת שכיב מרע סימן רנה סעיף ט
"היה פקדון ביד אביהם ואינו יודע היכן הניחו, ואמרו לו בחלום: כך וכך הם ובמקום פלוני הם ושל פלוני הם או של מעשר שני הם, ומצאם במקום שנאמר לו ובמנין שנאמר לו, דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין אלא הרי הם שלו."
תוספתא מסכת מעשר שני (ליברמן) פרק ה, ט (בחסדי דוד זה הלכה ו)
מובאת הברייתא בשינויים קלים:
"היה מצטער איכן מעשר שיני של אבה בא איש חלום אמ' לו כך וכך הן במקום פלוני הן זה היה מעשה ומצאו שם מעות ובאו ושאלו את חכמים ואמרו הרי אילו חולין שדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין".
מהתוספתא לכאורה יש רבותא שאפילו אם הצטער על המעשר שני ויודע שאמור להיות מעשר שני במקום כלשהו בבית, בכל זאת מחשיבים את המעות כחולין.
נדרים – המנודה בחלום
תלמוד בבלי מסכת נדרים דף ח עמוד א
"אמר רב יוסף: נידוהו בחלום – צריך י' בני אדם להתיר לו; והוא דתנו הלכתא, אבל מתנו ולא תנו – לא; ואי ליכא דתנו הלכתא, אפילו מתנו ולא תנו; ואי ליכא, ליזיל וליתב אפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי י', עד דמקלעי ליה עשרה דגמרי הלכתא. א"ל רבינא לרב אשי: ידע מאן שמתיה, מהו דלישרי ליה? אמר ליה: לשמותיה שויוה שליח, למישרי ליה לא שויוה שליח. אמר ליה רב אחא לרב אשי: שמתיה ושרו ליה בחלמיה, מאי? א"ל: כשם שאי אפשר לבר בלא תבן, כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים."
תוספות מסכת נדרים דף ח עמוד א
מובא שחלום הוא כעין נבואה ולכן יש לו לדאוג מן הפורענות:
"צריך עשרה ב"א להתירו לו – לפי שחלום הוי כעין נבואה יש לו לדאוג מן הפורענות לכן צריך להתירו בעשרה ואז הוא מותר באותו ב"ד שנידוהו דאכל בי עשרה שכינה שריא (עיין לשון הרא"ש)."
ר"ן מסכת נדרים דף ח עמוד א
מובא שאולי החלום אמת ואכן נידו אותו מהשמים, ולכן צריך עשרה, שבכל עשרה שכינה עמהם:
"נדהו בחלום צריך עשרה בני אדם להתיר לו – לפי שאפשר שבשליחות המקום נתנדה ולפיכך צריך עשרה להתירו ששכינה עמהם."
הרב יצחק פחה בתחומין כרך ה "דברי חלומות בהלכה"
הביא נפקא מינה בין ההסברים – שלדעת הר"ן יש לחשוש רק לחלום שיש בו נידוי, ולתוספות יש לחשוש לכל חלום רע להתעורר בתשובה:
"יוצא שלפי דעת הר"ן בכל חלום (שאינו נידוי) אין לחוש, כיון דאינו בגדר שליחות מן השמים וכן מוכח מדבריו (שם) דאין ללמוד על נודר בחלום שיצטרך התרה כבנידוי, דמן השמים נידוהו משא"כ בנדר.
ולדעת התוס' דיש לחוש משום פורענות, א"כ כל חלום שיש בו דברים רעים דסכנתא, הוי כחלום נידוי, ועוד דחמיר סכנתא מאיסורא, ולכן אף בשאר חלום דאינו נידוי יחוש להם. והא דלא מספיק תענית חלום ככל חלום רע שנפשו עגומה, משום דנוסף על החשש סכנה יש גם איסור נידוי. ובחלומות רעים חייב לעסוק בתשובה או בכל דבר שיבא לידי ביטול הגזירה, וכירושלמי (סנהדרין י.) אם ראית חלומות וחזיונות רעים קפוץ לג' דברים ואתה ניצול, לתפילה צדקה ולתשובה".
רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ז הלכה יב
"מי שנידוהו בחלום אפילו ידע מי נידהו צריך עשרה בני אדם ששונין הלכות להתירו מנידויו, ואם לא מצא טורח אחריהם עד פרסא לא מצא מתירים לו אפילו עשרה ששונים משנה, לא מצא מתירין לו עשרה שיודעים לקרות בתורה, לא מצא מתירין לו אפילו עשרה שאינן יודעין לקרות, לא מצא במקומו עשרה מתירין לו אפילו שלשה."
שולחן ערוך יורה דעה הלכות נידוי וחרם סימן שלד סעיף לה
"נידוהו בחלום, הוי נידוי וצריך התרה, ואפי' התירו לו בחלום אינו כלום. ואפילו יודע מי נידהו, אינו יכול להתירו וצריך עשרה בני אדם ששונים הלכות להתירו. לא מצא, טורח אחריהם עד פרסה; לא מצא, מתירין לו אפי' עשרה ששונים משנה; לא מצא, מתירין לו אפילו עשרה שיודעים לקרות בתורה; לא מצא, מתירין לו אפי' עשרה שאינם יודעים לקרות; לא מצא במקומו עשרה, מתירין לו אפילו שלשה. (וי"א דאין לו התרה רק ע"י עשרה ששנו הלכות או משניות (תוספות), ומיהו סגי אם יתירו לו בזה אחר זה) (טור בשם הרא"ש)."
הסברים לסתירה
ריטב"א – חלומות כלפי האדם נועדו לעוררו בתשובה
חידושי הריטב"א מסכת תענית דף יב עמוד ב
כתב שחלומות רגילים לא מעלים ולא מורידים, אבל חלום שמופנה כלפי האדם ועושה עליו רושם רב ודאי מדובר בהערה מהשמים שיחזור בתשובה, ולכן בחלום שמנדים אותו יש למצוא התרה אצל חכמים שילמדו אותו דרכי תשובה. מסביר את שמואל שהוא היה אומר על חלומות רעים "חלומות שוא ידברו" כדי לפתור את החלום לטוב, אבל עדיין היה מתחזק בתשובה בעקבות החלומות (אם נגדיר את דברי הריטב"א בפשטות – אין משמעות לתוכן החלום):
"רב יהושע בריה דרב אידי איקלע וכו' עד אמר רב חמא בר גוריא אמר רב יפה תענית לחלום כאש בנעורת. פירוש אף על פי שבדברים דעלמא אמרו חכמים דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין (סנהדרין ל' א'), ואפילו בזה שיש צורך איסור, מ"מ כשבא לו התעוררות בחלום על עניני עצמו ראוי לו לחוש לדבר אם רואה עצמו נבהל ונפחד, שזה ודאי הערה מן השמים הוא שבא עליו שיחפש במעשיו ויחזור בתשובה, ועל הדרך הזה אמרו בפרק קמא דנדרים (ח' א') במי שנידוהו בחלום שילך לפני עשרה דתנו הלכתא ויתירו לו, והטעם לענין שאמרנו כי הערה הוא מן השמים שעשה נסתרות והיה צריך לנדות, או היו נגלות, או שעשה עבירות חמורות שהוא נזוף לשמים, ומתוך שיטרח בכל זה יפשפש במעשיו, ואותן חכמים יורוהו דרכי התשובה, ולפיכך כל שרואה חלום שמפחידו ראוי לו להתענות ולחזור בתשובה, ואף דשמואל כי הוה חזי חלמא בישא הוה אמר החלומות שוא ידברו (ברכות נ"ה ב'), לא לפטור עצמו מתענית היה אומר כן, אלא לפתור החלום לטובה, שכל החלומות הולכין אחר הפה כדרהטא כולה סוגיא בפרק הרואה (נ"ו ב') הרואה כך יאמר פסוק פלוני קודם שיקדמנו אחר (בפ' פ'), אבל כשלא היה דעתו מתיישבת בכך היה מתענה שהמימרא הזו של רב לא חלק עליה שמואל ולא שום אדם, והתענית יפה לו לבטל הגזרה לגמרי שלא ישאר ממנה כלום ככלות האש מן הנעורת במהרה ועד גמירא, וכן בדין שזה שהתעורר מפני דברי חלומות לחפש בדרכיו ולחזור בתשובה [נ"א: הראה] בנקיון לבב ורוח נדיבה לשם כמו שהיה עושה על פי נביא או חכם ובודאי תשובתו שלימה היא ומקובלת יפה, ולפיכך אמרו בו ביום קודם שתתקרר דעתו ויסור פחד לבו כדי שירא מאד ויעשה תשובה גמורה, וגם שיראה שהוא חושש מאד לרוח חלום שיערה עליו ממרום כי כשמאחר אותו אחר שתתקרר דעתו לא יחזור בתשובה כראוי, וגם מראה עצלה וכמי שאינו חושש כל כך."
ר"ן – לחלומות אין נפקא מינה הלכתית פרט לנידוהו בחלום שזה מהשמים
חידושי הר"ן מסכת סנהדרין דף ל עמוד א
כתב שהיתה מחשבה שיש לשמוע לחלום מפני שהוא אחד משישים בנבואה והמסקנה היא שדברי חלומות לא מעלים ולא מורידים לאסור ממונו ולחייבו באיסורים – ולכן הנודר בחלום לא צריך לקיים נדרו. ומה שאמרו שמי שמנודה בחלום צריך התרה – הוא משום שמי שחולם כך, מן השמים נידו אותו (הר"ן אינו מרחיב, אך ניתן להסיק שנידוי בחלום הוא מקרה מיוחד, ואפשר לומר שהוא רומז שעליו לעשות תשובה כדברי הריטב"א לעיל):
"בא בעל החלום ואמר לו וכו' וא"ת וכי עדיף חלום מעד אחד דאמרינן של מעשר שני הם בבית לא אמר כלום. י"ל איצטריך סד"א חלום עדיף שהוא אחד מששים בנבואה קמ"ל דאפ"ה דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין לאסור לו ממונו ואע"פי שיש רגלים לדבר דקושטא קאמר כגון הכא שהודיעו היכן היו המעות טמונין ואפ"ה לא מהנו החלומות לאסור. וכיון שכן משמע לי מהא דמי שנדר בחלום אין צריך התיר דדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין לאסור המותר ואף על גב דנידוהו בחלום צריך היתר כדאיתא בפרק קמא דנדרים התם היינו טעמא דאמרינן דמן שמיא נדוהו אבל לנדר דהוי איסורא דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. אעפ"י שהרשב"א ז"ל הצריך היתר למי שנדר בחלום בשם מקצת מן הגאונים ז"ל בתשוב' שאלה וזה כתב בשמם ז"ל דמביאין עשרה בני אדם דידעי למיקרי ויתירו לו את נדרו ובחרטה כמי שנדר ונשבע בהקיץ ומייתי ראיה מההיא דאמרינן החוטא לחבירו ומת מביאין עשרה בני אדם ומשתטח על קברו ויאמר חטאתי לה' ולך ויענו כולם מחול לך ג' פעמים וראוי להתנהג על פיהם עכ"ל הרשב"א ז"ל שם והר"ן ז"ל חולק עליו וכדאיתא בפרק קמא דנדרים:"
מדרש שכל טוב – מבקשים רחמים על החלום אבל לא עושים מעשה
שכל טוב (בובר) בראשית פרשת מקץ – ויגש פרק מד
מסביר שיש לדאוג מחלום רע ולחזור בתשובה, ולכן מי שנידו אותו בחלום צריך לבקש עשרה שיתירו את הנידוי כדי שיתפללו עליו (ומן הסתם הם חכמים וידריכו אותו כיצד עליו לחזור בתשובה). וכן מי שחולם חלום טוב יתפלל שיתקיים. ולמרות שצריך רחמים על החלום לא עושים מעשה על פי דברי חלומות:
"ותפעם רוחו. רבנן אמרי כאן ליתן גדולה לאחד כתיב ותפעם, בחלומו של נבוכדנצר ליתן גדולה לארבעה כתיב ותתפעם (דניאל ב א), וקל וחומר ומה רשעים שאינם יראים מלפני הקדוש ברוך הוא דואגים מחזיון חלומותם, בני ברית אשר פחד אלהים נגד עיניהם על אחת כמה וכמה, וכתיב והאלהים עשה שיראו מלפניו (קהלת ג יד). ואלו מאן דחזי בחילמא דמשמתין ליה, צריך למיטרח עד פרסה ומכניף ביה עשרה דתנו הלכתא דשרו ליה, ואי ליכא ביה עשרה, אפילו בי תלתא, מאי טעמא רחמי הוא דקא בעי עליה, ואפילו חזיין ליה אשה או עבד או קטן ואי ידע מאן שמתי' ליזל לגביה ולישרי ליה, ואפילו אי חזי דשרו ליה צריך הפרה, דאמר רב אשי מאי דכתיב הנביא אשר אתו (החלום) [חלום] (ידבר) [יספר] חלום ואשר דברי אתו ידבר [דברי] אמת, מה לתבן את הבר נאום ה' (ירמיה כג כח), כשם שאי אפשר לתבן בלא בר, כן אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים. דלמא מאי דחזא דברים בטלים הוא דחזא. ואפילו יחיד מומחה שרי לשמתא. א"ר חסדא חילמא דלא מיפשר כאיגרתא דלא מקרי. א"ר פדת א"ר יוחנן הרואה חלום ונפשו עגומה עליו ייטיבנו בפני שלשה, א"ר ברכיה לעולם יצפה אדם לחלום טוב עד כ"ב שנין מנלן מיוסף: א"ר לוי חלום טוב אף על פי שכולו אין מתקיים, מקצתו מתקיים, דכתיב הבוא נבוא אני ואמך ואחיך, וההוא יומא אמו לא הוית, ואף על פי דבעי למבעי רחמי מעשה לא עבדינן על דברי חלומות כגון אפוקי ממונא בדינא וכיוצא בו, דתניא הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו ובא בעל החלום ואמר לו כך וכך הם ובמקום פלוני הם, ושל פלוני הם, או של מעשר שני הם, זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין:"
תשב"ץ – יש ספק ולכן בדבר איסור מחמירים ובדבר ממון העמד על חזקתו
התשב"ץ ב, קכח
כתב שיש שני סוגי חלומות – חלומות ממלאך שסומכים עליהם וחלומות משדים שלא סומכים עליהם:
"ואני אומר כי מה שמרפא שבר קושיא זאת הוא מאמר אחד הנזכר באחרון מברכות (נ"ה ע"ב) והוא שאמרו שם רבא רמי כתיב החלומות שוא ידברו וכתיב בחלום אדבר בו. לא קשיא כאן על ידי מלאך כאן על ידי שדים הרי שהם ז"ל נתעוררו וראו כי יש חלומות שראוי לסמוך עליהם ולחוש להם ויש מהם שאין ראוי לסמוך ולחוש להם כי יש מהם ע"י מלאך והמלאך לא יכזב ויש מהם על ידי שד והם דברי' כענן בקר אשר אין להם שחר והמאמר הזה אמתו אותו החוקרי' במקום הזה".
מסביר את שני סוגי החלומות בצורה טבעית, שהחלומות הם מכוח המדמה ואם הוא בריא (מאכלים טובים ומחשבות טובות) הוא מחובר יותר לשכל שהוא המלאך, ואם לא בריא מתחבר לשד:
"ואף על פי שדבריה' ז"ל הם כדברי תורה ואינם צריכים חזוק טוב הוא לסמוך אותם בדברים שכליים כדי להטעימם ולהבין יופי חכמתם כי כל רז לא אניס להו. וידוע הוא משרשי החכמה החיצונית כי החלומות מהם צודקים ומהם בלתי צודקים והצודק מהם הוא בהיות הכח המדמה אשר באמצעותיו הם החלומו' בריא ביצירתו בהרכבתו ובמזגו ולא יעיקהו מזג רע ממזונו' מולידים לחה עבה ושחורה ואידים עבים מערבבים אותו וכשהוא על אופן זה ילוה אליו הכח השכלי ובאמצעו' כח עליוני מהשכל הפועל רואה חלומו' צודקי' וכבר אמרו כי אחד ממופתי ההשגחה הוא ענין הודעת העתיד לבא כדי שישמור ממנו האדם וזהו אומרם ז"ל כאן על ידי מלאך ולפי זה אמרו (ברכו' נ"ז ע"ב) חלום אחד מששים בנבואה ואמרו נובלות נבואה חלום ובמדרש קהלת אמרו בשעה שאדם ישן נפשו אומרת למלאך ומלאך אומר לכרוב ופי' הרמב"ם ז"ל הנפש במקום הזה הוא השלמו' הראשון אשר למין האנושי' המוכן לקבל המושכלות והמלאך הוא הכח המדומה כי כל כח הוא מלאך כמו שהשריש הרב ז"ל בספר המורה והכרוב הוא הכח השכלי. או יהי' פי' נפשו הכח המדמ' והמלאך הכח השכלי והכרוב הוא השכל הפועל. או יהי' פי' נפשו החוש המשותף והמלאך הכח המדמה והכרוב הוא השכל הפועל וע"ז אמרו (שבת י"א ע"א) יפה תענית לחלום כאש בנעורת ובאותו יום ואפי' בשבת כי המושל באותו יום והוא בעל החלום הראה לו העתיד לבא עליו ואם התענ' באותו יום יש בכח ממשלתו לבטל גזירתו וכשעבר אותו יום המושל ביום אחר אין בו כח לבטל מה שנגזר ע"י מושל זולתו והתור' השרישה לנו זה באמר' ולמשול ביום ובלילה והזכירוהו רז"ל בפי' כמו שנמצא בספר הזוהר לרשב"י ז"ל בפ' אמור בענין אותו ואת בנו וכן כ' הרמב"ן ז"ל בפי' התור' בפסוק ולמשול ביום ובלילה וכן הרמב"ם ז"ל בפ"ה מחלק ב' מהמורה. והחלום הבלתי צודק הוא בהיות הכח המדמה בלתי ברי' או מפני שרש יצירתו ברוע הרכבתו וברוע מזגו או מפני מזונות עבי' רעי הכמות המולידים אידי' עבי' שחורים יטרידוהו ומפני זה מורכב מחושים אין להם מציאות כלל. ועל זה אמרו ביומא (פ"ג ע"ב) חלמא דבי שמשא בטלין אינון וזהו אומרם כאן על ידי שד כי השד השאילוהו במקום הזה אל רוח רעה מזקת ושודדת את האדם והם כלם מאין ופעלם מאפע אין ידים להם ואין לחוש להם כלל:"
מפני שלא ידוע אם מדובר בחלום שיש לחשוש לו או לא, אנו בספק, ובאיסור מחמירים ובממון העמד ממון על חזקתו:
"מעתה אחר שנתישב לנו מדברי חכמינו ז"ל והשכל מעיד עליו כי יש חלומות צודקים ראוי לחוש להם. ויש חלומות בלתי צודקים אין לחוש להם אנחנו מסופקים בזה החלום אם הוא צודק או הוא בלתי צודק אם יש לנו לחוש בדבר הראוי לחוש ושלא לחוש בדבר שאין ראוי לחוש כפי שרשי התלמוד. וידוע הוא כי בכל דבר שבממון יש לנו להעמיד הממון שנפל בו הספק בחזקתו ועל זה אמרו באותו שהיה מצטער על מעות מעשר שני שהניח אביו שאין לו לסמוך על החלום ויונח הממון ההוא בחזקתו כאשר הי' קודם החלום דברי חלומות בכענין זה לא מעלין ולא מורידין להוציא הממון מחזקתו וכן כתוב זה בשאלתא דויהי מקץ וכן בההוא אפטרופא דהוי מזבין ארעא מספקא לא יהבי ליה רשותא למזבן בלאו דינא. אבל במי שנדוהו בחלום אם על ידי מלאך הוא הרי הוא מנודה ואם ע"י שד הוא אינו מנודה וא"כ זה ספק מנודה ספק אינו מנודה והרי זה כספק איסור' אם אסור לספר ולכבס ולהתרחק מבני אדם ד' אמות אם לא ומן הספק צריך היתר ככל ספק איסור' שאפשר לצאת מידי ספק על ידי תקנה ויתירוהו עשרה שזה הוא מנודה לשמים. ומנודה לשמים נסתפק לבעלי התלמוד אם הוא חמור ממנוד' לבני אדם או יותר כמו שהוזכר במס' משקין (ט"ו ע"ב) ומ"מ צריך שלוחי המקום להתירו ובעשר' יש שכינה זה הוא מה שעלה בידינו בענין זה. ובסוף הוריות (י"ג ע"ב) איכא מאן דחש לדברי חלומות ואיכא מאן דלא חש להו גבי עובדא דר' מאיר ור' נתן דאמרו להו בחלמייהו דליזלו לפיוסי לרשב"ג דר' נתן אזל ור' מאיר לא אזל משום דדברי חלומו' לא מעלין ולא מורידין ומסתברא דר' נתן מדמי ליה לנדוהו בחלום משום כבודו דרשב"ג ור' מאיר מדמי ליה לשאר מילי כיון דלא אדכרו ליה שמתא".
חידושי הר"ן מסכת סנהדרין דף ל עמוד א
מעשר שני נחשב דבר שבממון שהוא ממון גבוה כמבואר בחידושי הר"ן מסכת סנהדרין דף ל עמוד א:
"בבית לא אמר כלום יש לפרש ולומר דמילתא פסיקתא קתני בין שאמר סתם בין שאמר כמוסר בבית לא אמר כלום ואף על גב דעד אחד נאמן באיסורין והיה בדין שיהיה נאמן לענין מעשר שני אפשר שעדות זה של מעשר שני דין ממון יש בו שהמעשר שני ממון גבוה הוא והוא בא להוציא הממון מחזקתו ודבר שבממון אינו פחות משנים ואעפ"י שיש איסור בדבר וכן דעת רבינו תם ז"ל."
שיבת ציון – רוב החלומות הבל, ולכן גם באיסור אין לחשוש, אבל בחשש סכנה כן
שו"ת שיבת ציון סימן נב
לאחר שנשאל על הקושיא בין הגמרא בסנהדרין לנדרים, מתרץ שרוב החלומות הם הבל, באיסור שהולכים אחר הרוב מקילים כי הרוב הבל (הגמרא בסנהדרין), בסכנה שחוששים גם למיעוט ולכן צריך לחשוש כשמנדים אותו בחלום שאולי זה רומז לפורענות שתבוא עליו:
"ואף אני אענה מה שנלענ"ד: דע לך אהובי תלמידי כי עניני החלומות הם דברים מכוסים וסתומים וסיבתם נעלם מעיני בשר ודם וגם יש בהם דברים המתנגדים זה לזה במקרא ובדברי חז"ל עד שבמס' ברכות דף נ"ה ע"א רבא רמי כתיב בחלום אדבר בו וכתיב החלומות שוא ידברו לא קשיא כאן ע"י מלאך וכאן ע"י שד, ועיין בזה מ"ש החכם מהר"י אברבנאל בפ' מקץ שם האריך בזה וערך מערכה מול מערכה והעלה שם שיש חלומות המתהוים ע"י סיבת גופני כגון ע"י עיכול המזון המעלה אדים או ע"י חולשת המזג מבריאות הגוף ואלו החלומות המה הבל אין בו ממש, אמנם יש חלומות אשר אין להם יחוס לסיבת הגוף והם הוראה והודעה מן השמים עד שאמרו חז"ל במס' ברכות דף נ"ז ע"א שחלום הוא אחד מששים בנבואה עיין שם באברבנאל. אמנם זה ידוע ומבורר במופת שרוב החלומות נתהוים מסיבת הגוף אשר עליהם אמרו דברי חלומות אינן מעלין ואינן מורידין רק המיעוט מיעוטא דמעוטא הם הוראה והודעה מן השמים, ולפ"ז יש ליישב הסתירה שהקשית בפסק הלכה, דכל היכא שדברי החלום נוגע לדבר איסור כגון האי דינא דאמרו לו בחלום שמעות שהניח לו אביו מעות מעשר בזה שפיר פסקינן שדברי חלומות אינן מורידין ואינן מעלין יען כי בכל דבר איסור אזלינן בתר רובא וכיון שרוב מעות הם חולין ועיין במסכת פסחים דף ז' ע"א ובמס' ב"מ דף כ"ו ע"א מוקמינן אחזקת חולין ועוד כיון שרוב חלומות הם הבל ואין בהן ממש אמרינן שגם זה הבל והוא מסוג רוב החלומות אשר שוא ידברו, אבל בהאי דנידוהו בחלום חוששין למיעוטא דהנה התוס' במסכת נדרים שם כתבו דלכך צריך התרה דיש לחוש שבהאי הודעה שנדוהו בחלום מגלים לו מן השמים שפורענות עתיד לבוא עליו ע"ש בתוס'. ומעתה דבר זה אינו נוגע לדבר איסור כ"א לסכנה שלא יבא הפורענות ובסכנה לא אזלינן בתר רובא וחיישינן למיעוט כמ"ש רש"י ז"ל במסכת חולין דף י' ע"א דספק מים מגולין אסורין משום סכנת נחשים, דאף שיש לומר אדם נכנס לשם או שאר שקצים גילו והנחשים הם מיעוטא אפ"ה חיישינן שמא נחש גילה ושתה ממנו דבסכנה לא אזלינן בתר רובא, וא"כ שפיר פסקינן דנידוהו בחלום שהוא חשש סכנה מפני הפורעניות חיישינן למיעוט חלומות שיש בהם ממש:"
מקשה על הסברו שאינו מתאים לתשובת הגאונים ברשב"א שגם על נדר בחלום יש להישאל, משמע יש בעיה של איסור ולא רק סכנה. עוד מקשה שמעשר שני הוא דבר שיש לו מתירין שלא הולכים בו אחר הרוב:
"אך עדיין תסוב הקושיא לדעת הרשב"א הובא ביו"ד ס"ס ר"י סעיף ב' בנודר בחלום צריך התרה והרשב"א הוציא דין זה מהאי דנידוהו בחלום עיין בש"ך שם ועיין בפירוש הר"ן שם במסכת נדרים, ולפי דברי הנ"ל קשה איך מדמה הרשב"א נודר שהוא רק חשש איסור להאי דנידוהו בחלום שהוא סכנה, ויותר היה להרשב"א ז"ל לדמות נודר להאי דסנהדרין דאם אמרו לו בחלום שמעות של אביו הם מעות מעשר שהוא ג"כ איסורא ולא חיישינן לחלום כיון דרוב חלומות אין בהם ממש, וע"כ צריך לומר להרשב"א דהאי דנידוהו בחלום לאו משום חשש פורענות הוא אלא רק משום איסורא לנהוג מנהג נדוי בעצמו, וכן משמע מפי' הר"ן והרא"ש שלא הזכירו כלל חשש פורענות, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דשני פסקי הלכות האלה סותרים זה לזה.
אחר כתבי זאת מצאתי בחידושי הר"ן למס' סנהדרין שם שהרגיש בקושיא זו וחולק על הרשב"א הנ"ל ע"ש בחידושי הר"ן שרמז לישב סתירה זו מטעם שיש לחלק בין דין מעשר שהוא איסור להאי דנדוהו בחלום אמנם לא ביאר הדברים ובודאי כוון לדברי הנ"ל ומטעם זה משיג על תשובת הרשב"א בדין נודר בחלום ע"ש. ועוד בלא"ה אין מקום לומר דמהאי טעמא אזלינן לקולא במעשר הואיל ואזלינן בתר רוב מעות שהם חולין ורוב חלומות הם שקר דהא מעשר הוא דבר שיש לו מתירין כדאי' במסכת ב"מ דף נ"ג ע"א וברמב"ם סוף פ"ו מהל' מעשר שני ובדבר שיש לו מתירין לא אזלינן בתר רובא".
שיבת ציון – תלוי כמה עניינים יש בחלום (דוחה את התירוץ הזה)
מעלה עוד אפשרות שתלוי כמה עניינים יש בחלום, בחלום על המעות היו שלושה עניינים; משעה ששניים מהם התבררו כאמת, בטוח שהשלישי שקר, שהרי אין חלום ללא דברים בטלים. אבל בנידוי, שיש בו עניין אחד בלבד, ייתכן שהוא אמת. אמנם הוא דוחה אפשרות זו, שכן יכול להיות חלום שאין בו אמת כלל, ולכן דווקא כאשר יש עניין אחד יותר סיכוי שכולו שקר:
"ולכאורה יש לתרץ סתירה זו על פי מה דאיתא שם במס' נדרים שמתיה ושרו ליה בחלום אפ"ה צריך התרה, דכשם שאי אפשר לבר בלא תבן כן א"א לחלום בלא דברים בטלים ושמא הא דשרו ליה בחלום הוא דברים בטלים. והנה י"ל דזה שייך אם החלום מורכב הוא ומחזיק ב' או ג' דברים כמו הך דנידוהו וגם שרו ליה בחלום שהם ב' דברים הנידוי וההיתר בזה שייך לומר שאחד משנים האלה הוא דבר בטל והספק הוא איזה מהן הוא, אבל אם החלום מחזיק רק דבר אחד ואין לחלקו ולומר שמקצתו הוא אמת ומקצתו הוא דבר בטל דבזה נשאר הספק או שכולו הוא אמת או כולו הוא דבר בטל, ולפ"ז אם אדם חולם שני דברים וראה אח"כ שאחד מהם נתקיים אז יודע שהשני הוא דבר בטל דכיון שאי אפשר בלא דברים בטלים וראה שאחד היה אמת יש לשפוט במישרים שבודאי השני שלא נתקיים עדיין הוא שקר ובטל. ומעתה ליכא סתירה בפסק הלכה, דשם אמר לו הבעל חלום מעות שהניח לך אביך במקום פלוני הם וכך וכך הם ושל מעות מעשר הם א"כ החלום הזה היה מחזיק ג' ענינים המקום והמספר מהמעות ותכונת המעות שהם של מעשר והוא הלך ומצא המעות במקום ובמספר מכוון שנאמר לו בחלום הרי שנתקיימו שני דברים המקום והמספר שלא היו דברים בטלים מכלל שהודעה השלישית שהם של מעשר היא דבר בטל דהא אין חלום בלא דברים בטלים ולכך שפיר פסקינן דאין צריך לנהוג בהאי מעות דין מעות מעשר כיון שהאמירה זאת מתכונת המעות הוא דבר בטל, אבל בהאי דנידוהו בחלום החלום הזה אינו מחזיק כ"א ענין אחד שאי אפשר לחלק לומר על המקצת שהוא אמת ומקצתו הוא שקר ולכך חיישינן לחומרא שמא כל החלום הוא אמת וצריך התרה מספק. ואין להקשות דנהי שיש חשש שמא הוא אמת אכתי למה לא ניזל בתר רובא דרוב חלומות המה הבל ושוא, ז"א דכיון שאפשר בהתרה הוי זה כמו דבר שיש לו מתירין דלא אזלינן ביה בתר רובא דהא אפשר בהתרה ובזה גם בנודר בחלום לדעת הרשב"א ז"ל ג"כ צריך התרה שגם נדר הוי דבר שיש לו מתירין, משא"כ במעשר אף שהוא דבר שיש לו מתירין מ"מ לאו משום רובא אמרינן דאין בחלומו ממש אלא משום דכיון שנתקיימו שני דברים מהחלום דהיינו המקום והמספר אז בודאי השלישי שהוא תכונת המעות אם הם מעשר הוא דבר בטל ושקר דהא א"א לחלום בלא דברים בטלים. אך אני אומר דהתירוץ הזה נשען על משענת קנה רצוץ ובדותא הוא דהא לא אמרו שא"א לחלום בלא דבר אמת, אלא שאמרו שא"א בלא דברים בטלים ואמנם יכול להיות שאין בו ממש והוא כולו שקר ודברים בטלים ורוב חלומות הם ממין הזה שאין בו ממש, א"כ הסברא נותנת דאם החלום מחזיק רק ענין אחד אמרינן שכולו בטל כיון שא"א בלא דברים בטלים."
שיבת ציון – עבר ועתיד
שו"ת שיבת ציון סימן נב
מסכם הסבר אחרון, שיש הבדל בין חלום המתאר עבר לחלום המתאר עתיד. חלומות הדומים לנבואה הם חלומות המגידים דבר מה על העתיד. כאשר אדם חולם שהוא בנידוי זה אולי רמז שעתידה לבא עליו פורענות ולכן יש לחשוש לחלום שאולי הוא חלום אמיתי. אבל חלום שהוא על העבר בטוח אין לו משמעות ולכן החולם על המעות – החלום מתאר את העבר ולכן בטוח שאינו חלום נבואי ואין לחשוש לו כלל:
"אמנם היותר נראה בהתרת קושית הסתירה הזאת הוא לפענ"ד ע"פ החקירה מענין החלום אשר אמרו חז"ל שהוא אחד מס' בנבואה וכאשר נתבונן בזה על אשר יחסו חז"ל החלום לחלק ששים מנבואה הוא מטעם שסיבת החלום אשר אינו מסיבת הגופני והוא חלום שהיא הודעה ומראה מן השם ב"ה, והתעוררות החלום הזה הוא בדמיון התעוררות הנבואה, ולהבין זה צריך הקדמה אחת בחקירת פעולת כח הנפש המעורר ופועל הרהורים ומחשבות ודעות האדם איך יוצא כח הנפש אל הפועל. ודע לך כי מחשבות האדם ותחבולותיו והרהורים כשיוצאים אל הפועל מרגיש האדם איזה עסק במוח שבראשו ובחדרי לבבו, ונלאו כל המחקרים למצוא דבר ברור לידע המעשה והשתנות אשר נעשה בהמוח והלב, ומה הוא העסק הנרגש עצמות ההרהור והמחשבה, ויש מהמחקרים האומרים כי כאשר יתעורר כח הנפש להוליד מחשבה והרהור יתפעל בהמוח ובלב איזה ציור דק דקה מן הדקה, וכל מחשבה ודעה והרהור יש לו ציור מוגבל לתכונתו כפי מה שהוא, ולפי ערך רבות המחשבות אשר בלב איש כן הוא ערך הציורים המתהוים בהמוח וגם זה הוא הסיבה להשכחה כאשר בהמשך הזמן או מפני סיבה אחרת נמס ונמחק הציור מכלי המוח אז נשכח ונאבד המחשבה הזאת, ולפעמים לא נמחק הציור לגמרי ונשאר עדיין רושם אז איתא בחזרה שבהתעוררות כח הנפש יתעורר הציור מהדעה והמחשבה הזאת ויזכור הנשכח, אמנם אם כבר נמחק הציור לגמרי ליתא בחזרה ונשכח ויוצא מהלב, וזה הוא סיבת כח המדמה אשר נדמה במחשבת האדם, דהיינו שהציורים האלה מתעוררים בפועל הכח שבנפש האדם מהדמיון במה שכבר מצא מקום לציור בכלי המחשבה ומולידים לנוכח כח העיוני מעשים ותמונות בהמשך ובקיבוץ כמה ציורים הנ"ל, ולפעמים המה באים על סדר נכון, ולפעמים המה בלי סדר כאשר יקרה המקרה בהתעוררות הציורים, וזה הוא החלום, כי המוח והלב לא ינוחו ולא ישקטו מלחשוב מחשבות בהתעוררות הציורים המולידים עשתונות והרהורים בכח המדמה. ובהקיץ אין מקום להוצאת כח המדמה מפני טרדת החושים המטרידים את האדם בפעולותיהם בעת היקיצה ונתבטל כח המדמה ואינו נרגש, אך בעת השינה כאשר ינוחו החושים אז יש מוצא לכח המדמה להתעורר ע"י עכול המזון או ע"י חולשת מזג הגוף במרוצת הדם הסובב בגוף האדם או ע"י סיבות חומריות אחרות ומפני זה שכיחים הרבה חלומות מעין הרהורי דיומא, יען כי הציורים האלה אשר חדשים מקרוב נולדו רושם ציורים האלה עדיין הם חזקים ולהם משפט הקדימה בהתעוררות פעולותיהם בכח המדמה ובראשונה יסעו וכל מה שנראה בחלום בהתגברות כח המדמה ע"י סיבות הגוף הן המה הבל ואין בהם ממש. אך יש עוד התעוררות כח המדמה אשר הוא סיבה מן השמים לגלות לאדם דבר מה, חלום זה יש בו ממש כי גם הנבואה אשר היה לנביאים היה בהתעוררות כח המדמה והוא בחפץ ה' ורצונו יתברך להעיר רוח נבואה לנביאים היה במראות הנבואה התעוררות כח המדמה, ורק משה רבינו ע"ה שהיה מבחר אנושי הנבואה באה לו בידיעה ממש מאתו יתברך כמ"ש (במדבר י"ב וי"ו) אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו וגו', דהיינו כמו שהחלום הוא מראה בכח המדמה והוא ע"י התעוררות ציורי הרהורים בשעת השינה בעת שינוחו החושים כן היא הנבואה שברצון ה' יתעוררו ציורי עשתנותיו של הנביא ונדמה לו בכח המדמה המראה וכאשר בא עליו שפע הנבואה נתעלף בביטול הרגשת החושים. ועיין בזה ברמב"ם בפרק ז' מהל' יסודי התורה ובספרו מורה נבוכים בחלק שני מפרק י"א עד סוף החלק ההוא שם מבואר זה ע"ש היטב. ועיין באברבנאל פרשת בהעלותך. ומעתה החלום האמת יש לו יחוס לנבואה כי התפעלות שניהם הוא בעת הפרדת הרגשת החושים אשר יפנו מקום להתעוררות כח המדמה. ומעתה אחר ההודעה הזאת כאשר החלום האמיתי יש לו צד השוה קצת לנבואה והוא חלק א' מששים בנבואה וגם בתכליתו דומה החלום לנבואה, וכמו שרוב הנביאים היה בהוראת דברים שיהיה לעתיד, וכן איתא במסכת חולין דף צ"ב ע"ב דאמר ר"י וכי מראין לו לאדם מה שהיה והלא אין מראין לו לאדם אלא מה שעתיד להיות, הרי שהחלום הוא בהוראת דברים לעתיד, אבל בהגלות דבר אשר כבר נעשה בהסתר אינו מסוג הנבואה כ"א בהוראת רוח הקודש שהיא למטה ממדרגת הנבואה כמו שנאמר סוד ה' ליראיו. ולפי ההנחה הזאת יש לישב הסתירה הנ"ל, דאם נדמה לאדם בחלום שנידוהו הלא באמת אין כאן לא חרם ולא נידוי אלא שהמראה הזאת הוא דרך משל וחידה כמו שהנבואה היא במראה וחידה והפתרון מהחידה הזאת הוא הודעת פורענות כמ"ש התוס' שם במסכת נדרים וא"כ הוא הוראה לעתיד שפורענות מוכן לבוא עליו ר"ל א"כ זה הוראה לעתיד ויש לו שייכות ודמיון לנבואה לכך חוששין לחלום זה פן הוא מסוג הנבואה וצריך התרה, ובנודר בחלום לדעת מי שחושש להחמיר הוא ג"כ מטעם שיש לו דמיון לנדוי כי בהרבה דברים שוה דין נדר לדין נדוי, וג"כ יש לחוש שהיא הוראה לפורענות העתיד לבוא עליו לכך חושש לה להצריך התרה, משא"כ באומר לו בעל החלום שהמעות שהניח לו אביו במקום פלוני הם וכך וכך ושל מעשר הם, הוראה והודעה זו שהם מעות מעשר הוא על עבר שכבר הם מעשר ולא על העתיד וזה אין לו יחוס לסתם נבואה ולכך אין חוששין לדברי החלומות ואמרינן שהוראה הזאת הם דברים בטלים ובא בכח המדמה שנתעורר ע"י סיבת הגוף שהוא חלום יעוף אשר שוא ידבר. וה' יצילנו מכל פחד ובהלה וחרדה. וישים בנו רוח חכמה, רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' אמן. כ"ד הטרוד: הק' שמואל סג"ל לנדא."
ספר חסידים – לא מתייחסים למת בחלום הבא על עניני מצות, אבל השאר מתייחסים
ספר חסידים (מרגליות) סימן תשכז
מובא מעשה על אדם שבא אליו מת בחלום וכמעט מת כי לא הקשיב לו. ומסכם ספר חסידים שמה שאמרו שדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין זה כאשר המת בא על עניין המצוות, אבל אם הוא בא על עניין אחר יש להקשיב לו:
"מעשה שעשו ארון למת ונשאר מן העץ אמר יהודי אקח אותה חתיכה ואתקן כנור אמרו לו אל תקח ולא חשש ותקן כלי שיר מאותה חתיכה וראה בחלום אותו המת שתיקנו לו הארון ואמר לו קודם שתיקן משיור הארון כלי שיר אם יתקן הוא ינקום ממנו ולא חשש ותיקן. ועוד אמר לי' אם לא ישבור הכנור יהיה מסוכן ולא חשש וחלה וכשחלה מאד לקח בנו אותו כלי שיר ושיבר על קבר של אותו שנראה לאביו והניח השברים על הקבר ונתרפא אביו. ואמר על ענין המת לועג לרש חרף עושהו (משלי י"ז ה'). ואשר נאמר (קהלת ט' ה') והמתים אינם יודעים מאומה אם בא המת בחלום על ענין המצות כמו שאמר מעות של מעשר שני הם דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין."
ספר חסידים (מרגליות) סימן תשכו
מנגד, יש לעיין בסימן שלפני כן [ספר חסידים (מרגליות) סימן תשכו] ששם מתואר אדם החולם שאביו חייב כסף וגם שהוא רוצה שיתקנו את הקבר שלו. האם אמרה שהאב שילם את חובו, והבן כאשר התחיל במצווה של מילוי הקבר, התחיל גם למלא את שאר הקברים ההרוסים אבל בגלל שלא יכולמפני שלא יכול לסיים את המצווה מתו לו ילדים:
"מעשה בחכם אחד שראה בחלום אדם גבוה יותר מן הבית ופני אדם לו א"ל בא ואראך קבר אביך. והאדם הגדול הוליכו לקבר אבותיו והגביה הקבר אמר דבר עם אביך ראה שהיה אביו בכעס ולא רצה לדבר עמו אמר האדם הגדול הגבוה אינו רוצה להשיב לך לפי שקבר שלו מוקף באבנים ולקחו גוים שני אבנים ואינך נותן אחרים תחתיהם והיה נראה לו כאלו ב' אבנים חסרו שם. ואח"כ אמר לו ועוד אביך כועס כי היה חייב לאיש פלוני ב' זקוקים והזקוק א' לא הספיק לפרוע למה לא פרעת בשבילו. כשהקיץ שאל לאמו פרע אבי אמרה כן. אמר הוא רוצה למלאות הקבר אדמה והאבנים למלאות קבר אביו, אמרו לו לא תעשה סכנת נפש היא, לאחר ימים רבים ראה גוים שהוציאו עפר מבתיהם אמר הואיל ואתם מפנים עפר מבתיכם תבואו לקבורות ואני אתן שכרכם, זכר ראשית חלום ומילא קבר אביו וב' אבנים שחסרו שם אחרים תחתיהם ושאר קברים שנפלו מלא עפר ורצה לעשות כן לכל קבר וקבר ולא רצו הגוים להביא עפר ומת לו בן ובת, ומקצת הקהל אמרו לפי שהתחיל במצוה ולא גמרה כמו יהודה שמתו לו ער ואונן."
קשה להסיק מסקנות רחבות מהמעשה, שהרי הוא מת מפני שהתחיל במצווה ולא סיימה; ייתכן שהמעשה הובא כדי להראות שאין להשקיע יתר על המידה בדרישות המגיעות מתוך חלום.
ירושלמי
יש שתירצו על פי הירושלמי ולפיכך נציג את דברי הירושלמי:
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת מעשר שני פרק ד הלכה ו
"הרי שהיה מצטער על מעותיו של אביו נראה לו בחלום כך וכך הם ובמקום פלוני הם. אתא עובדא קומי רבנין אמרין דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. רבי יונה בעי מצטער וחמי ואת אמרת הכין. אמר רבי יוסי לא מסתברא דלא בההוא דלא מצטער וחמי ברם הכא כמה דבר נש הוי הוא חלים. אמר רבי אבין מאן דעבד יאות עבד כרבי יוסי".
פני משה
מסביר בפני משה שרבי יונה תמה איך אפשר לומר שהחלום לא מעלה ולא מוריד והרי הצטער על המעות וחלם על כך. רבי יוסי סובר מנגד שדווקא בגלל שהצטער על המעות הוא חלם על המעות ולכן אין משמעות לחלום:
"מצטער וחמי ואת אמר הכין. בתמיה הלא נראין הדברים שכך הוא שלפי שהיה מצטער עליהן בא אביו ונראה לו בחלום לומר לו א"כ האמת הוא כן:
אמר ר' יוסי. דהוא גופיה טעמא דלא מיסתברא לסמוך על כך דלא בהוא דלא מצטער וחמי כלומר אלא בההוא דלא היה מצטער ולא היה חושב מזה כלום והיה נראה לו בחלום כך וכך אפשר שהוא אמת אבל הכא שהיה מצטער וחושב על כך אורחא הוא דכמה דבר נש הוי הוא חלם כמו שהאדם הוא במחשבה כך נראה לו בחלום ולפיכך אין זה כלום:
מאן דעביד יאות. הרוצה לעשות ולהתנהג יפה יעשה כהאי דר' יוסי דאין לסמוך על החלום שנראה לו ממה שהיה חושב ביום".
מראה הפנים מסכת מעשר שני פרק ד
"הרי שהיה מצטער על מעותיו של אביו וכו'. הא דאמר ר' יוסי לא מסתברא וכו' לאו למימר דבאינו מצטער על כך ונראה לו בחלום ששם ושם הוא מעות מעשר של אביו דסומך על זה דהא ליתא דלעולם אין סומכין על דברי חלומות וגדולה מזו אמרו בגיטין דף נ"ב גבי ר"מ דאחזו ליה בחלמא אני להרוס ואתה לבנות ואפ"ה לא אשגח ואמר [דף כז עמוד ב] דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין אלא לפי שר' יונה הקשה מצטער ואת אומר הכין השיב לו אדרבה דלא מסתברא אלא איפכא דהואיל והוא מצטער וחושב לזה נראה לו כך בחלום ולקושטא דמילתא הרי שהיה מצטער דקתני בתוספתא לרבותא אמרו וכן צריך לפרש לדברי הרמב"ם שהביא להא בפ"ו ממע"ש בה"ו בין שארי דינים דהתוספתא שהביא שם וכתב אמרו לו בחלום מע"ש של אביך שאתה מבקש וכו' אינו מעשר שדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין וכלומר אף על פי שהיה מבקש לאותן המעות ונראה לו כך בחלום אינו כלום ושאר עניני פתרון חלומות הנשנו כאן מקצת מהן הובאו בבבלי פ' הרואה דף נ"ז ובקצת שינוי הנוסחא וכולן הובאו במדרש רבה:"
גיטין נב, א
"ההוא אפוטרופוס דהוה בשבבותיה דר' מאיר, דהוה קא מזבין ארעתא וזבין עבדי (דבר שאסור לאפוטרופוס), ולא שבקיה ר' מאיר; אחוו ליה בחלמיה אני להרוס ואתה לבנות (הממון הגיע לאב באיסור), אפילו הכי לא אשגח, אמר: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין."
המשך הגמרא
"חד בר נש אתא לגבי דרבי יוסי בן חלפתא. אמר ליה חמית בחילמאי מיתמר לי איזול לקפודקיא ואת משכח מדלא דאבוך. אמר ליה אזל אבוי דההוא גברא לקפודקיא מן יומוי אמר ליה לא. אמר ליה איזל מני עשר שריין גו בייתך ואת משכח מדלא דאבוך [תחות] קפא דקוריא. חד בר נש אתא לגבי דרבי יוסי בר חלפתא אמר ליה חמית בחילמאי לבוש חד כליל דזית. אמר ליה דאת מתרוממא לבתר יומין. אתא חד חורן אמר ליה חמית בחילמאי לבוש כלילא דזית. א"ל דאת מלקי. א"ל לההוא גברא אמרת דאת מתרוממא ולי אמרת דאת מלקי. אמר ליה ההוא הוה בנציא ואת בחבטיא. חד בר נש אתא לגבי דרבי ישמעאל ב"ר יוסי א"ל חמית בחילמאי משקא זיתא משח. א"ל תיפח רוחיה דההוא גברא לאימיה הוא חכים. חד בר נש אתא לגבי רבי ישמעאל בי רבי יוסי א"ל חמית בחילמאי עיני נשקה חבירתה. אמר ליה תיפח רוחיה דההוא גברא לאחתיה הוא חכים. חד בר נש אתא לגבי רבי ישמעאל בי רבי יוסי אמר ליה חמית בחילמאי אית לי תלתא עיינין. אמר ליה [דף כז עמוד ב] תנורין את עביד תרתין עיניך ועיניה דתנורא. חד בר נש אתא לגבי רבי ישמעאל בי רבי יוסי אמר ליה חמית בחילמאי אית לי ארבעה אודנין. אמר ליה מלוי את תרתי אודניך ותרתי אודני דגרבא. חד בר נש אתא לגבי רבי ישמעאל בי רבי יוסי אמר ליה חמית בחילמאי ברייתא ערקין מן קומי. א"ל דאת מייתי איזייא וכל עמא ערקין מן קדמך. חד בר נש אתא לגבי רבי ישמעאל בי רבי יוסי א"ל חמית בחילמאי לביש חד פינקס דתרי עשר לוחין. אמר ליה איסטווא דההוא גברא אית בה תרי עשר מרקען. חד בר נש אתא לגבי רבי ישמעאל בי רבי יוסי א"ל חמית בחלמאי בלע חד כוכב. א"ל תיפח רוחיה דההוא גברא יהודאי קטל דכתיב [במדבר כד יז] דרך כוכב מיעקב. חד בר נש אתא לקמיה דרבי ישמעאל בי רבי יוסי אמר ליה חמית בחלמאי כרמיה דההוא גברא מסיק חסין. א"ל חמריה דההוא גברא מיפוק בסיס ואת מינסב חסין וצבע כבסין. חד בר נש אתא לגבי דרבי ישמעאל בי רבי יוסי אמר ליה חמית בחילמאי מיתמר לי הכין זרק אצבעתך נחת. אמר ליה הב לי אגראי ואנא אמר לך. אמר ליה חמית בחילמאי מיתמר לי הכין תיהוי נפח בפומך. אמר ליה הב לי אגראי ואנא אמר לך. אמר ליה חמית בחלמאי הכין זקיף אצבעך. אמר ליה לא אמרית לך הב לי אגרי ואנא אמר לך. כד דאיתמר לך הכין נחת דילפא בחיטך. כד איתמר לך הכין אינפחן. כד איתמר לך הכין צמחין. חד כותיי אמר אנא איזול מפלי בהדין סבא דיהודאי. אתא לגביה אמר ליה חמית בחילמאי ארבעין ארזין וארבע שיקמין מקניתא אדרא תורתא וההוא גברא יתיב מדרך. אמר ליה תיפח רוחיה דההוא גברא לית הדין חלם אפילו כן לית את נפיק ריקן ארבעתי ארזי ארבעתי שיטתיה דערסא. ד' שיקמין ארבעתי כורעתא דערסא. מקניתה מרגלתא. אדרא דרא דתיבנא. תורתא אצבעתא. וההוא גברא יתיב מדרך. וההוא גברא רביע בגויה לא חיי ולא מיית. וכן הוות ליה. חדא איתא דאתיא לגבי ר' ליעזר אמרה ליה חמית בחילמאי תיניתא דביתא מיתברא. אמר לה דאת מולד בר דכר אזלה וילדה בר דכר. בתר יומין אזלה בעיא ליה אמרין לה תלמידוי לית הוא הכא אמרין לה מה את בעייא מיניה אמרה לון חמית ההיא איתתא בחלמאי תינייתא דבייתא מיתברא אמרין לה דאת מוליד בר דכר ובעלה דההיא איתתא מיית. כד אתא ר' ליעזר תנון ליה עובדא אמר לון קטלתון נפש למה שאין החלום הולך אלא אחר פתרונו שנאמר [בראשית מא יג] ויהי כאשר פתר לנו כן היה. אמר רבי יוחנן כל החלומות הולכין אחר פתרוניהון חוץ מן היין. יש שותה יין וטוב לו יש שותה יין ורע לו. תלמיד חכם שותה וטוב לו עם הארץ שותה ורע לו. חד בר נש אתא לגבי רבי עקיבה אמר ליה חמית בחילמאי רגלי קטינא. אמר ליה דמועדא מייתי ולית מיכל קופד. אתא חד חורן לגביה אמר חמית בחלמאי רגלי מסובלא א"ל מועדא מייתי ואית לך קופד סגי. חד תלמיד מן דר' עקיבה הוה יתיב ואפוי משניין אמר ליה מהו כן אמר ליה חמית בחילמאי תלת מילין קשיין באדר את מיית וניסן לית את חמי ומה דאת זרע לית את כנש. אמר ליה תלתיהון טבין אינון. בהדרא דאורייתא את מתרוממא וניסין לית את חמי. ומה דאת זרע לית את כנש. מה דאת מוליד לית את קבר:"
חסדי דוד – אם הרהר על הנושא אין לחלום משמעות
חסדי דוד על התוספתא במעשר שני ה, ו
הקשה על התשב"ץ שאם מדובר בספק צריך היה להחמיר במעשר שני שהוא איסור. נראה ממנו שהוא מחלק על פי הירושלמי – שאם אדם חשב על משהו במהלך היום וחלם עליו – אין לחלום משמעות, אבל אם לא חשב על משהו יש משמעות. והוכיח דבריו מהרמב"ם:
"אולם איכא למידק דמאחר דקי"ל בברכות פ' הרואה [דף נ"ה ע"ב] שיש חלומות צודקין שהן ע"י מלאך ויש שאינן צודקין שהן ע"י שד, א"כ בשלמא לענין ממון ניחא דמספקא לא מפקינן ממון, אבל לענין איסור מעשר שני מספקא היינו צריכים להחמיר ומאי שנא מדמאי שחייב להפריש מעשר שני לפי שהוא שלו, וכן כל ספק איסורי תורה דינם להחמיר, וחזינן נמי בעלמא דחוששין לחלום להתענות אפי' בשבת דאע"ג דדילמא ע"י שד הוה ואין בו ממש, ומאי שנא הכא דלא חיישינן כלל ואמרינן אין מעלין ואין מורידין, אע"ג די"ל דהתם חמירא סכנתא ולכך חיישינן טפי, מ"מ הרי ספק איסור נמי לחומרא. וניחא לי עם מ"ש בירו' בפ"ד [ה"ו] דאתמר עלה: ר' יונה בעי מצטער וחמי ואת אמרת הדין א"ר יוסי לא מסתברא אלא בההוא דלא מצטער וחמי ברם הכא כמה דבר נש הוא חלם, פי' כמו שהוא מהרהר ומתדמה מלשון הוי בה ר' פלוני, נמצא דמאי דתני היה מצטער וכו' בדוקא קתני לפי שהיה מצטער וכו' הילכך לא חיישינן דאפי' ספקא ליכא דודאי כפי מה שמהרהר חזא, אבל אם לא היה שם הרהור אה"נ דחיישינן. ואע"ג דהרמב"ם בהל' מעשר שני השמיט לשון היה מצטער וכו', י"ל דרמזה במ"ש: אמרו לו בחלום מעשר שני של אביך שאתה מבקש וכו', הרי דבכה"ג דוקא איירי שהיה מבקש, דאל"כ תיבות שאתה מבקש מילי יתירי נינהו, ומכאן סייעתא למ"ש הר"ב ט"ז בא"ח סי' רפ"ח (סק"ג] שאם הרהר ביום בדבר ושוב ראה בחלום שלא יתענה בשבת, ע"ש. ובפי' בעל החלום פירש"י שם בסנהדרין: שר המראה חלומות בלילה, ע"ש, דלא כמ"ש בפרישה התם בח"מ דלאביו קרי ליה בעל החלום, ע"ש"
תורה תמימה – אם הרהר אין סומכים על החלום
תורה תמימה הערות בראשית פרק לז הערה יב
כתב שאם הרהר בחלום אין מראים לאדם אלא מהרהורי לבו ואין סומכים על החלום:
"וע' בסנהדרין ל' א', הרי שהי' מצטער על ממון שהניח לו אביו ואינו יודע היכן הניחם, ובא בעל החלום ואמר לו כך וכך הם, במקום פלוני הם, של מעשר שני הם, והלך ומצאן מכוון במקום ובמנין, זה הי' מעשה ואמרו חכמים דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, ר"ל לענין לחשב המעות כדין מעשר שני, ואף על פי שכוון בעל החלום במקום ובמנין, י"ל דעיקר הסברא של החכמים בנוי על מה דאמרינן כאן כולו אינו מתקיים, וא"כ י"ל דמה שאמר של מעשר שני הם אינו אמת, ודו"ק. והר"ן בנדרים ח' ב' לענין נדר בחלום כתב בשם הרשב"א דצריך התרה, והאחרונים הקשו עליו מגמרא דסנהדרין הנ"ל, שאמרו חכמים דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, אבל לדעתי לא קשה כלל, דהא בסנהדרין שם אמרו הרי שהי' מצטער על הממון, וא"כ הי' חושב אדותם, וקיי"ל אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו (ברכות נ"ה א'), ולפי"ז אין סומכין על חלום כזה, ועיין ביו"ד סי' ר"י, ואין להאריך כאן עוד בזה:"
הרב חיים דוד הלוי – תלוי בהרהור
שו"ת עשה לך רב ז, מג
"ולכן, מעולם לא ביטלו רבותינו את החלומות לגמרי, אלא שהתיחסו אליהם בהסתייגות רבה, משום חולשת דעתם של בני אדם ודמיונותיהם. ומשום כך ההנחה הבסיסית היא להתיחס לחלום עקרונית, כאשר ברור ביותר שלא הרהורים ודמיונות גרמו לו. ולכן, הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו, כלומר שאדם זה ידע שאביו הניח לו מעות, ובצערו הרהר בכך כל היום שאינן יודע היכן הם, וזה חלום הנובע מהרהורי הלב שאין להתיחס אליו, וזו כונת הרב המגיד "שצדק הדמיון במנין ובמקום", זה דמיונו של האדם שגרם לחלום, אבל לא נצדיק הדמיון במה שאמר של פלוני הם או של מעשר שני, שהרי אין חלום בלא דברים בטלים, ומה שנתאמת במציאות הוא אמת וכל היתר דברים בטלים.
אבל, כאשר אדם חולם שנידוהו בחלום, זה חלום שאינו נובע מהרהורי הלב, שכן אין אדם מהרהר בנידויו מעולם. ולכן קבעו רז"ל שזה חלום אמת שיש להתיחס אליו כאחד מששים בנבואה, שמן השמים נידוהו וצריך התרה. ואם אמנם הרהר אדם זה בהקיץ בחיוב נדוי וחלומו נובע מהרהוריו, הרי שבודאי יודע הוא בעצמו שחטא איזה חטא שחייבים עליו נידוי, ולכן, בין כך ובין כך הרי שיש מקום לחלות הנידוי עליו, ולכן צריך התרה."
נדר בחלום
תשובות ופירושי רב שרירא גאון א, טז
מובא בשם רב שרירא גאון שלא צריך להישאל על נדר בחלום, ורק משום מידת חסידות צריך.
"הנשבע בחלום. נשאל מהגאון רב שרירא ז"ל על מי שנשבע בחלום. והשיב אין עליו לקיים את שבועתו ולא נאסר באיסר שאסר בחלום על עצמו שהרי שלא בחלום אינו חייב עד שיהיו פיו ולבו שוים, והיאך יתחייב בשבועת חלום. ואם רצה לעשות מדה יתירה, חכם מתיר לו, כעין נדוהו בחלום שמביא עשרה בני אדם ומתירין לו אף על פי שאינו צריך, דקיימא לן דברי חלומות לא מועילין ולא מורידין".
דבריו הובאו גם בספר כלבו סימן קמז
"תשובה לגאון ז"ל ומי שנשבע אין עליו לקיים את שבועתו ולא נאסר באסר בחלום על עצמו שהרי שלא בחלום אינו חייב עד שיהיו פיו ולבו שווין והיאך יתחייב מתוך חלום אלא אם רצה לעשות מדה יתירה חכם מתיר לו כענין נדוהו בחלום שיביא עשרה בני אדם ומתירין לו אף על פי שאינו צריך דקיימא לן דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, ומי שראה חלום ביום ונפשו עגומה עליו אם טעם כלום ישלים את יומו בתענית וזהו ענוי שעות."
שו"ת הרא"ש כלל ח סימן יא
כתב שאין לדמות את הנודר בחלום לנידוהו בחלום, שהמנודה בחלום הרי זה סימן קללה לו, והנודר בחלום אינו סימן קללה, אין כאן פיו ולבו שווים וממילא לא צריך התרה:
"הנודר או נשבע בחלום ששאלת אם צריך התרה כמו נדוהו בחלום. דע כי אין צריך כלום, דאפילו הנשבע בהקיץ בעי פיו ולבו שוים כל שכן בחלום, שאין כאן לא פה ולא לב. ולא דמי לנדוהו בחלום (נדרים ח) דסימן קללה הוא בעלמא שהרחיקוהו מן השמים וצריך קירוב."
שו"ת הרשב"א חלק ג סימן של"א
הביא תחילה את דעת הרא"ש אולם בהמשך מביא דעת גאונים בתשובה (אין הפניה למקור תשובה זו) שצריך התרה בפני עשרה בני אדם:
"מונטסון.
שאלת מי שנדר בחלום על דעת רבים שלא יאכל בבית פלוני עד זמן פלוני אם צריך להתירו כשאר נדרים שנדר בהקיץ, ואם צריך להתירו כיון שנדר על דעת רבים, ואם יכולין להתירו אפי' שלא על דבר מצוה ובשלשה כשאר נדרים או לא,
תשובה לא נאמרו דברים בגמרא אלא בנדוהו בחלום אבל לחשש בעלמא חושש אני לרוחא דמילתא אפי' בשבועות ונדרים. ומ"מ בהיתר בעלמא בפני שלשה כשרים דעלמא סגי, והראיה מההיא ששנינו הרואה חלום ונפשו עגומה עלין ילך ויפתרנו בפני שלשה דרחמי עליה. וראיתי בתשובת הגאוני' ז"ל שנשאלו על מי שנשבע או נדר בחלום, והשיבו מביאין עשרה בני אדם דידעי למיקרו ויתירו לו את נדרו ובחרטה נמי שנדר ונשבע בהקיץ, ומייתי ראיה מההיא דאמרינן החוטא לחבירו ומת מביא עשרה בני אדם ומשתטח על קברו ויאמר חטאתי לה' אלהי ישראל ולך, ויענו כלם מחול לך מחול /לך/ מחול לך שלשה פעמים, וראוי להתנהג על פיהם."
שולחן ערוך יורה דעה הלכות נדרים סימן רי סעיף ב
"הנודר בחלום, אינו כלום ואינו צריך שאלה; ויש אומרים שיתירו לו עשרה דידעי למקרי (ויתירו לו בחרטה כאלו נדר בהקיץ) (תשובת הגאונים), ויש לחוש לדבריהם. (מיהו אי לית ליה בקלות עשרה דידעי למקרי, יתרנו בשלשה כשאר נדר) (רשב"א סימן תרס"ח)."
הרב חיים דוד הלוי
שו"ת עשה לך רב חלק ז סימן מג
מציג את הסוגיא, ומסיק למעשה כשו"ע שיש להתיר בפני עשרה. גם לאישה שיש מחלוקת אם בעלה יכול להפר לה נדר בחלום. ומביא את הסיבה מדוע נדר בחלום נחשב, שאם הוא נדר בחלום סימן שהרהר לנדור במשך היום ואנו חוששים שיש לו הסכמה בלב באמת לנדר:
"נדר בחלום אם צריך התרה
נשאלתי ע"י אדם שאשתו חלמה את החלום דלהלן, כפי שסופר לי מפיו: בחלומה היתה נוכחת בהרצאה שבה הרצו על הסיכון הבריאותי שבאכילת בשר… והמרצה נגש אליה אחרי ההרצאה ותבע ממנה שלא תאכל יותר בשר… והיא הסכימה… אז אמר לה במלים אלה, אם כן את נודרת שלא תאכלי בשר, והשיבה לו כן. אמר לה תאמרי אמן, ואמרה… האם זה נדר ואסורה לאכול בשר… ואם צריכה התרה…
דין הנודר בחלום פשוט ומבואר בהלכה. וכך כתב הטור (יו"ד סימן ר"י): הנודר בחלום כתב הרא"ש ז"ל שאינו כלום ואינו צריך שאלה ע"כ. ומרן הב"י הראה מקור הדברים בתשובות הרא"ש (כלל ח' סימן י"א), הנודר או נשבע בחלום ששאלת אם צריך התרה כמו נדוהו בחלום, דע כי אין צריך כלום, דאפילו הנשבע בהקיץ בעי פיו ולבו שוים, כל שכן בחלום שאין כאן לא פה ולא לב. ולא דמי לנדוהו בחלום (נדרים ח א) דסימן קללה הוא בעלמא שהרחיקוהו מן השמים וצריך קירוב עכ"ל.
והנה הרא"ש לא נכנס כלל לדון אם יש בכלל להתיחס לחלומות, והרי הוא כאומר אף אם תרצה להתיחס לחלום בכל הרצינות, ולדון בנדר או שבועה בחלום כמו בהקיץ, הרי שגם בהקיץ אין הנדר תופס אלא כשפיו ולבו שוים, ובחלום הרי שאין לא פה ולא לב.
ובאמת שהכלבו (הבי"ד מרן הב"י שם) כתב הטעם שאינו צריך התרה משום דקיי"ל דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. אלא שסיים בה אם רצה לעשות מדה יתירה, חכם מתיר לו כענין נדוהו בחלום שמביאים עשרה בני אדם ומתירין לו עכ"ל. וגם הרשב"א בתשובה סימן תרמ"ח (צ"ל תרס"ח) נטה להחמיר ולהצריך התרה בפני שלשה, ואח"כ כתב בשם הגאונים על מי שנשבע או נדר בחלום, והשיבו מביאין עשרה בני אדם דידעי למקרי ומרחמי ליה ויתירו לו את נדרו ובחרטה כמו שנדר ונשבע בהקיץ וכו'.
וסברת הכלבו לכאורה צריכה עיון, דבשלמא הרא"ש תלה הטעם משום דנדר בעי פיו ולבו שוים ובחלום אין לא פה ולא לב, אבל סברת הכלבו צריכה ביאור, שאם הוא סבור דדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין ולכן הנודר או נשבע בחלום אינו צריך התרה (אלא שסיים לעשות התרה משום מדה יתרה), אם כן מדוע מי שנדוהו בחלום צריך התרה, וזו מפורשת היא בש"ס (נדרים ח א), והלא דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין.
וקושיא זאת עתיקה היא, שכן דין נדוי בחלום מפורש כאמור בש"ס שצריך התרה, וכן פסק מרן (בחיו"ד סימן של"ד סעיף ל"ה) נידוהו בחלום הוי נדוי וצריך התרה ע"כ. ולמעשה גם בדין הנידר בחלום חשש מרן לדעת המחמירים, ואף שבתחלה פסק כדעת הרא"ש וזו לשונו: הנודר בחלום אינו כלום ואינו צריך שאלה (יו"ד סימן ר"י ס"ב), הרי שהוסיף וכתב: ויש אומרים שיתירו לו עשרה דידעי למקרי ויש לחוש לדבריהם עכ"ל, הרי שחשש לדברי חלומות להצריך התרה כדעת המחמירים. ואילו בבריתא בסנהדרין איתא (ל): הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו ובא בעל החלום ואמר לו כך וכך הם, במקום פלוני הם, של מעשר – שני הם, זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. ופסקה הרמב"ם (בהלכות זכיה ומתנה פ"י ה"ז). וגם מרן פסקה להלכה בחושן – המשפט סימן רנ"ה. וגם הרמ"א כתב כן בהלכות צדקה סס"י רנ"ט. והנה שתי הלכות אלה סותרות זו את זו ביחסן לחלומות.
והרשב"ץ (בחלק ב' סימן קכ"ח הוב"ד במכתב – לחזקיהו דף כ"ג), כתב לחלק בין דבר שבממון שאז אומרים ממון בחזקת בעלים כי ההיא דסנהדרין ובין דבר איסור כגון נידוהו בחלום וכו'. והדוחק גדול שכן גם בסנהדרין יש צד איסור כשאמרו לו בחלום של מעשר – שני הם ועיין שם עוד.
ובחידושי סנהדרין להר"ן כתב ההיפך מדברי הרשב"ץ, שאחרי שהעתיק הברייתא שם, כתב: וכיון שכן משמע לי מהא דמי שנדר בחלום אין צריך התרה דדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין לאסור המותר. ואף על גב דנידוהו בחלום צריך היתר כדאיתא בפ"ק דנדרים, התם היינו טעמא דאמרינן דמן שמיא נדוהו, אבל נדר דהוי איסור דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין עכ"ל. וזו כסברת הכלבו הנ"ל. אלא שגם דברי הר"ן צריכים ביאור מחמת עצמם, שאם יש לחוש בנדוהו בחלום שמן השמים נדוהו, למה אין לחשוש לאסור המותר, או לנדר, ונאמר שמן השמים הראוהו.
וטרם נבוא אל הביאור, נדקדק עוד במה שכתב הרב המגיד – משנה על דברי הרמב"ם בה' זכיה ומתנה לפרש דבריו וזו לשונו: ופירוש לא מעלין ולא מורידין אלא הרי הם שלו. והטעם שאעפ"י שצדק הדמיון במנין ובמקום אולי לא אמת במה שדימה של פלוני הם עכ"ל (בגירסת הרמב"ם היה כתוב, של פלוני הם של מעשר שני הם). ודבריו צריכים ביאור, כי מה הוא דמיון זה שצדק במנין ובמקום בדקדוק רב, ולא צדק במה שאמר של פלוני או של מעשר שני.
———-
והדברים ארוכים ביותר ולא נוכל להרבות בציטוטים, אך זאת נקדים, שעל עיקר מהות החלום כתבנו כבר ב"מקור חיים השלם" (חלק ראשון עמוד 290), וכן ב"עשה לך רב" (חלק ראשון סימן ס"א), ולא נוכל לכפול הדברים, אך תמציתם הוא, שאין שום אפשרות לבטל החלומות לגמרי אחרי שתורה עצמה יחסה חשיבות רבה לחלומותיו של יעקב יוסף ופרעה ועוד וכן נאמר: במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, והיא דרגא ממעלות הנבואה. אלא שלא כל אדם יודע להבחין בעומק הענין בין חלום אמת לבין דמיונות והרהורים הפועלים בתת – הכרתו. וכן בהבנת אותם חלקי החלום שהם נכונים, לבין אותם חלקים שבאו ברוב ענין, והם בחינת דברים – בטלים, וכדברי רבותינו, (ברכות נ"ה א) כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים. וכן אמרו שם, אעפ"י שמקצתו מתקיים כולו אינו מתקיים, מנלן מיוסף וכו'. הרי שאפילו בחלומות של גדולים כיוסף יש בהם גם דברים בטלים. וכמו"כ אין אנו בקיאים כלל בפתרון חלומות, שמטעם זה כתב הטור (באו"ח סימן תקס"ח) בשם רב עמרם ורבינו קלונימוס דבזמן הזה אין להתענות תענית – חלום בשבת, שאין אנו בקיאים בפתרון חלומות לידע איזה רע ואיזה טוב ואין מתענים בספק עכ"ל. אך כאמור הדברים ארוכים ביותר ודי בזה.
ולכן, מעולם לא ביטלו רבותינו את החלומות לגמרי, אלא שהתיחסו אליהם בהסתייגות רבה, משום חולשת דעתם של בני אדם ודמיונותיהם. ומשום כך ההנחה הבסיסית היא להתיחס לחלום עקרונית, כאשר ברור ביותר שלא הרהורים ודמיונות גרמו לו. ולכן, הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו, כלומר שאדם זה ידע שאביו הניח לו מעות, ובצערו הרהר בכך כל היום שאינן יודע היכן הם, וזה חלום הנובע מהרהורי הלב שאין להתיחס אליו, וזו כונת הרב המגיד "שצדק הדמיון במנין ובמקום", זה דמיונו של האדם שגרם לחלום, אבל לא נצדיק הדמיון במה שאמר של פלוני הם או של מעשר שני, שהרי אין חלום בלא דברים בטלים, ומה שנתאמת במציאות הוא אמת וכל היתר דברים בטלים.
אבל, כאשר אדם חולם שנידוהו בחלום, זה חלום שאינו נובע מהרהורי הלב, שכן אין אדם מהרהר בנידויו מעולם. ולכן קבעו רז"ל שזה חלום אמת שיש להתיחס אליו כאחד מששים בנבואה, שמן השמים נידוהו וצריך התרה. ואם אמנם הרהר אדם זה בהקיץ בחיוב נדוי וחלומו נובע מהרהוריו, הרי שבודאי יודע הוא בעצמו שחטא איזה חטא שחייבים עליו נידוי, ולכן, בין כך ובין כך הרי שיש מקום לחלות הנידוי עליו, ולכן צריך התרה.
עפ"י כל הנ"ל תובן לנו היטב ההלכה של נדר בחלום. שאעפ"י שדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, וכאמור משום שחלק גדול מהחלומות נובעים מהרהורי הלב, הרי שבענין נדר היא הנותנת להזקיקו התרה, שכן לא חלם אדם זה שנדר נדר מסוים אלא מתוך מתוך הרהורי לבו, ויש מקום לחשוש שבהקיץ חשב וגמר בלבו לנדור, ולכן בא החלום ברוב ענין. וטעם זה יש ללמוד מדברי החתם – סופר (בתשובותיו חיו"ד סימן רכ"ב) שכתב לפרש שחששו לנדר בחלום משום דאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי יומא ורעיוני על משכביה סליקו וחששו שמא קיבל בלב בהקיץ דבר זה, ואנו מחמירים להתיר הסכמה בלב כמבואר בנוסח היתר נדרים בערב ר"ה, על כן חששו הגאונים להתיר נדרי חלום. ואם כן ע"כ הגאונים מיירו מנדר שיש בו נדנוד מצוה דבהא מחמרינן בהסכמת הלב דבקדשים כתיב כל נדיב לב עולות כמבואר פ"ג דשבועות וכו' עיין שם.
והפתחי – תשובה (בסימן ר"י סק"ג) הביא דברי החת"ס הנ"ל שכתב ואנו מחמירים להתיר הסכמה בלב, והשיגו: לא הבנתי לפי זה אמאי מחמירים להתיר בעשרה ולא סגי בשלשה עכ"ל. ונראה לישב כי באמת הרי אדם זה לא בא להתיר הסכמה שבלב שאז ודאי דדי בשלשה, אלא שהסכמתו שבלב נשכחה ממנו ובאו מן השמים להזכירו הסכמתו, ונמצא שזו הוטלה עליו מן השמים, ולכן השוו אותה להתרת נדוי שבחלום. או כפי שהרשב"א (בתשובה הנ"ל) למדה מדין החוטא לחבירו ומת דאמרינן (ביומא פ"ג א) מביא עשרה בני אדם ומשתטח על קברו וכו' ויענו כולם ויאמרו מחול לך וכו' עכ"ל (ולכאורה מה קשר בין חוטא לחבירו ומת, להתרת נדר שבחלום, אלא צ"ל שכל דבר הקשור עם העולם שמעבר לנו טעון עשרה ודוק). ולא כפי שהבין הרב פתחי – תשובה שההתרה היא על ההסכמה שבלב שאולי היתה בהקיץ, אלא על הנדר שהוטל עליו מן השמים בחלומו.
ולזה התכוין הגאון בעל ה"צפנת פענח" בדבריו (במסכת סנהדרין הנ"ל) על מ"ש דברי חלומות אין מעלין ואין מורידין, "ואני אומר דנדר של מצוה או בצדקה דהוי נדיב לב וכמו שכתבו התוס' ע"ז ל"ד א) אז גם בחלום כן דהוי מחשבה עכ"ל. (כונת הרב לדברי התוס' שם: מעשה בא לפני ר"ת באחד שעשה הרבה תעניות ולא קבלם מאתמול ואר"ת כי לא הפסיד תעניותיו, כי מאחר שהיה בדעתו להתענות היינו גמר בלבו והוי בכלל נדיב לב דאמר (שבועות כז ב) דגמר בלבו אעפ"י שלא הוציא בשפתיו. והא דבעו שמואל ור' יוחנן קבלה היינו לכתחלה וכו').
———-
וכיון שמצאנו שמרן פסק בפירוש שהנודר בחלום צריך לחוש לסוברים שיתירו עשרה דידעי למיקרי, פשוט שצריך לחוש לנדרי חלום, וכן פסק הגרח"פ בספרו חיים ביד (יו"ד סימן נ"ב) לחייב התרה מספק, ועוד מגדוה"פ כתבו כן. אמנם הט"ז (שם סקי"ד) כתב שמצא למהר"ל מפראג שהשיב בתשובה הלכה למעשה כהרא"ש שאין צריך התרה כלל ע"כ, אך פשוט שיש להחמיר כפסק מרן.
———-
והנה בנדון דידן שהנודרת בחלום היא אשה, אם כן בשעה שיודע לבעלה, יכול הוא להפר לה, וכ"כ הט"ז (שם): והנראה לע"ד דאם אשה נשבעת בעינוי נפש שבעלה מפיר לה ביום שמעו תוך מעת לעת דלא תהא שבועה זו דהיא חומרא בעלמא עדיפה משבועה בהקיץ. ואף על גב דלענין דצריך עשרה לכתחלה החמירו יותר מבהקיץ דסגי בשלשה מ"מ אין ללמוד מחומרא. אלא שמו"ח כתב דאין הבעל יכול להפר כיון דמן השמים השביעוה עכ"ל.
(אגב, מכאן ראיה נכונה למ"ש לעיל לתרץ קושית הפתחי – תשובה על החתם – סופר, דלמה צריך עשרה, וכאמור משום שהתרה זו אינה באה על ההסכמה שבלב שבהקיץ אלא על כך "דמן השמים השביעוה" כדברי הב"ח).
וגם הש"ך (שם סק"ח) כתב ונראה דה"ה באשה שנדרה בחלום שצריכה עשרה כמו האיש ואין הבעל יכול להפר לה ביום שמעו דדין נדר זה כמו נדוי עכ"ל הב"ח וכן נוהגין עכ"ל.
מעתה, בנדון דידן שהנודרת הזאת בחלומה נדרה נדר של עינוי נפש, שנוי הדבר במחלוקת אם יכול בעלה להפר לה ביום שמעו. ואל תשיבני שבנדון דידן בלא"ה זה אינו יום שמעו, שכן כיון ששתיקתו היתה "מפני שלא ידע שיש בידו להפר יכול להפר אפילו אחרי כמה ימים ולא הויא שתיקתו קיום, ושעת ידיעתו כאילו היא שעת הנדר או יום שמיעה ויפר לה כל אותו היום" (מרן שם סימן רל"ד סעיף כ"א). אלא שכאמור הב"ח והש"ך סוברים שאין נדר שבחלום ניתן להפרה ע"י הבעל, אם כן הרי היא צריכה התרה ובעשרה כפי שפסק מרן לחוש לדעת המחמירים, וכ"כ "בית יהודה" עייאש בתשובותיו (חיו"ד סימן ח') כהסכמת הב"ח והש"ך להצריך התרה, ולא כהט"ז. ואף שהיא עצמה לא נדרה אלא הדירו אותה, כיון שענתה אמן הרי כנודר בעצמו כמבואר בשו"ע שם סימן ר"ט. שאין סברא לחלק בין עונה אמן בהקיץ לעונה בחלום, שכיון שצריך התרה הרי הוא כנודר בהקיץ.
ולכן יעצנו לאותו אדם שיקח אשתו לביהכ"נ בשעת התפלה, ורב בית – הכנסת בראש עשרה מתפללים יפתח לה פתח וחרטה ויתירו לה. ואם קשה הדבר, כבר פסק הרמ"א (שם בסימן ר"י בשם הרשב"א באותה תשובה) מיהו אי לית ליה בקלות עשרה דידעי למקרי יתירנו בשלשה כשאר נדר."
חלומות נוספים שקשורים להלכה
ברבוטא – חלומו של רבינו אפרים
ברבוטא הוא סוג של דג שכשהוא קטן יש לו קשקשים אבל כשהוא כבר גדול וראוי לאכילה אין לו קשקשים יותר, ונחלקו הראשונים האם הוא כשר.
ספר אור זרוע חלק ד פסקי עבודה זרה סימן ר
מסופר על רבינו אפרים שהתיר לאכול את הדג ובלילה הראו לו בחלום שהתיר איסור, ובעקבות החלום שינה את הפסק שלו:
"ואני המחבר שמעתי מפי הקדוש רבי' יהודה חסיד זצ"ל שאמר בלשון הזה שכל מי שיאכל בלבוטא לא יזכה לאכול לויתן. ולמעשה שנשאל אמר וכן שמעתי על האמת שרבי' אפרים בר יצחק זצ"ל מריגנשבורק פעם אחת התיר אותם ובו בלילה הביאו לפניו בחלום קערה מליאה שרצים לאוכלם וכעס על המביא. ואמר לו למה אתה כועס הלא אתה הוא המתיר. וכעס על בעל החלום שכך אמר לו. ומתוך כך הקיץ ונזכר שהתיר בלבוטא בו ביום. מיד עמד ממטתו ושיבר כל קדירות וקערות שאכלו בהם וכל הפורש מלאוכלם ינוחו לו ברכות על ראשו:"
שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא – יורה דעה סימן ל
הרב שמואל לנדא (בעל השיבת ציון, בנו של הנודע ביהודה) בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא – יורה דעה סימן ל, הפר"ח כתב שנתאמת לבעלי התוספות שמותר לאכול את הברבוטא. הרב לנדא הציע שכוונתו שראו שמשיר את קשקשיו בשעה שעולה מן המים. השואל מקשה אם זה כך, ברור שהדג כשר ומדוע חלם רבינו אפרים שאינו כשר. הרב לנדא עונה שאין משמעות הלכתית לחלום. אם לרבינו אפרים הייתה ידיעה ברורה שהדג משיר קשקשים הוא לא היה תולה את חלומו על הברבוטא. ואי אפשר להביא ראיה מהחלום:
"ועל מה שכתבתי לפרש כוונת הפ"ח שכתב ואפשר דמענין אחר נתאמת להם לבעלי התוספות דכוונתו דאפשר שנתאמת להם בפועל שראו בשעה שנצוד הברבוטא שמשיר קשקשיו בשעה שעולה מן המים. על זה הקשה מעלתו וז"ל אם כן למה נתגלה לר' אפרים בחלום לאוסרו כמו שהביא בהגהת אשרי במסכת ע"ז והא עדות בעלי תוספות בודאי אמת שראו בעיניהם עכ"ל כבוד מעלתו. אני אומר דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין ומעולם לא שמעתי להוכיח דין מבעל החלומות הזה וחלומות שוא ידברון. ואם שרבינו אפרים ז"ל היה צדיק וחסיד גדול והיה חושש לחלומו שנאמר לו בחלום שהתיר השרץ והיה חושש פן יש ממש בדבר והיה תולה זה על שהתיר דג ברבוטא מ"מ אם היה מתאמת לר' אפרים שיש לדג זה קשקשים כמו שנתאמת הדבר לבעלי התוספות היה תולה פתרון חלומו על ענין אחר שהיה מתיר והיה חושש לו אבל להביא ראיה מחלום יעוף הבל הוא אין בו ממש. ואני שואל למעלתו למה לא בא בעל החלום הזה לשאר בעלי התוס' ולר"ת ולגדולי הפוסקים אשר התירו ברבוטא ולגלות להם להיות נראה מה יהיה חלומותיו (ויעיין במסכת סנהדרין, וכן פסק הרמ"א בי"ד ס"ס רנ"ט בא לו בעל חלום ואמר כך וכך מעות הן ושל מעשר הן זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין):"
דברי הרב לנדא מתאימים לשיטתו, שרוב החלומות הם הבל ושחלום על העבר ברור שהוא הבל, וכאן החלום הוא על העבר על משהו שכבר התיר רבינו אפרים.
צדקה
רמ"א יורה דעה הלכות צדקה סימן רנט סעיף ו
"וכן אם אמרו בחלום: אלו המעות שהטמין אביך, של צדקה הם, אינו כלום, דדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, (שם)."
החיד"א – אפשר להכריע הלכה על ידי חלום
יעיר אזן (מערכת אל"ף אות טו)
החיד"א מביא שאם יש מחלוקת חכם יכול להכריע בעזרת רוח הקודש או בשאלת חלום (כמו שעשה בשו"ת מן השמים). הלכות אלו לא מחייבות ואפשר לחלוק עליהם:
"ובשם הגדולים ח"א דף ל"ד כתבתי דאפילו לדעת הרמב"ם שכתב שהנביא שיאמר סברת פ' אמת יחנק היינו שחכמי הדור יכולים להכריע הדין ההוא אבל אם נפל המחלקת בין חכמי הדור ואין מכריע שרי לשאול מן השמים כמי מקדושים ההלכה ומצינן למעבד על פי מה שהראוהו מן השמים וכמ"ש הראב"ד רוח הקדש הופיע בבית המדרש וריבנו יעקב סג"ל ככה יעשה לשאול שאלות מן השמים והיו משיבים לו ואם רב א' נ"ל לחלוק יכול לחלוק דלא בשמים הוא וכן הרמב"ן חלק על הראב"ד בדין ההוא שכתב רוח הקודש הופיע וכו' ע"ש באורך".
שם הגדולים מערכת גדולים אות י [רכד] רבינו יעקב החסיד
את אותו רעיון הביא גם:
"אכן משום יתובי דעתא במאי דאתאן עלה בהאי דשאיל שאלתא בהלכתא גברוותא עמיקתא ומסתרתא דפלוגתא דרבוואתא רבינו יעקב ממרוי"ש והראב"ד כתב דרה"ק הופיע. הנה נכון לומר כדשנין דסברי דלא כהרמב"ם דאם משמיא מיהב יהבי אמירה נעימה על הודע בדין אחד כהלכה צייתינן לה ועד ממהר דקי"ל כב"ה משום בת קול וככל אשר דברנו. והנהו סוגיות אשר זכרנו יש לישבם דלא ליהוו כנגד היסוד הזה כאשר יראה המעיין:
א"נ אפשר לומר דגם הראב"ד ורבינו יעקב הנז' הן הן יוד"ו לדברי הרמב"ם דאם נביא ניבא בשם ה' דסברת פ' אמת בא האות כי הוא נביא השקר ויהרג דלא בשמים היא. דלא הרשנו הקדוש ברוך הוא ללמוד מן הנביאים אלא מן החכמים כמ"ש ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט. אמנם בדבר שנחלקו בזמן הסנהדרין ועמדו במחלקותן ואין מכריע ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר. בזה אם יבא בת קול או רוח הקדש לומר שסברת פ' אמת צייתינן לה מאחר דסנהדרין והשופטים לא יכלו להסכים בדבר ויש פנים הנראין לכאן ולכאן והב"ק הוא כהלכה דקודם הב"ק ידענו טעם סברא זו וכי מדלית הכרעת הכהנים והשופטים דאין מכריע בזה שומעין לב"ק ורוח הקדש שאמר בהלכה. ובזה מתרצתא נמי קושית מרן מב"ק דב"ה לדעת הרמב"ם. דשאני מחלוקת ב"ה כי איש אין בארץ להכריע ובכה"ג לא אמרה הרמב"ם וכ"ש בזמן הרבנים אחר הגאונים כי הן בעון חלף הלך סדר לימוד תנאי ואמוראי ורבנן סבוראי נחמד למראה יאה ויאה שהיו לומדים בקבוץ גדול ונורא למאות ולאלפים וחכמי ישראל אבדורי אבדור על ד' כנפות דליכא תו ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט. אז כאשר שמים לו זכו והופיע רוח הקדש על גדול הדור איהו גופיה שפיר שומעניה אזניו תשמענה כאשר יורו משמים וכל אשר נגע אלהים בלבו באלו אמרו לסמוך מאחר דאין בידינו כחכמי הדור להכריע. וגם הדין ההוא והסברא ההיא יש לה פנים מסבירות בהלכה וה"ט דהראב"ד ורבינו יעקב הנז'. ומיהו אי גברא רבה נראה בעיניו מתוך התלמוד וכללי ההלכות להפך יכול לחלוק דלא בשמים היא וכמו שהרמב"ן חלק על הראב"ד כן נראה לפום ריהטא:"
בעל החלום
מעשה בריבה
מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק יז
"שוב מעשה בריבה אחת שנשבית ונטלה יווני אחד והיתה מתגדלת ובאת בתוך ביתו. בא לו בעל החלום ואמר לו הוצא ריבה זו מתוך ביתך. אמרה לו אשתו אל תוציאנה. שוב בא לו בעל החלום אמר לו אם אין אתה מוציאה הריני הורגך. עמד והוציאה והיה מהלך אחריה. אמר אלך ואראה מה יהא בסופה של ריבה זו. כשהיא הולכת בדרך צמאתה וירדה לשתות מים על המעיין. כיון שהניחה ידה על הכותל יצא עליה נחש ונשכה ומתה והיתה צפה על פני המים. ירד ונטלה והעלה וקברה ובא ואמר לאשתו עם זה שאת רואה לא כעס עליהם אלא אביהם שבשמים:"
מדרש תנאים לדברים פרק לב
"מעשה ברוביה אחת שנשבית היא ועשר שפחותיה[1] נטלה יוני אחד והיה מגדלה בתוך ביתו ובא בעל החלום ואמ' לו הוציא רוביה זו מתוך ביתך אמרה לו אשתו אל תוציאה שוב בא בעל החלום ואמ' לו הוציא הרוביה מתוך ביתך אמ' לו אשתו אל תוציאה שוב בא בעל החלום ואמ' לו הוציאה מתוך ביתך ואם אתה מוציאה מוטב ואם לאו הריני הורגך עמד והוציאה מתוך ביתו והיה מהלך אחריה אמ' אלך ואראה מה יהיה בסופה של רוביה זו כשהיתה מהלכת בדרך הלכה וישבה לה על העין צמאה ירדה לשתות מים מן העין כיון שהניחה ידה על הכותל יצא עליה העכס ונשכה ומתה והיתה צפה על פני המים ירד ונטלה וקברה בא ואמ' לאשתו בתי לא כעס עליהם אלא אביהם שבשמים לקיים אם לא כי צו' מכ':"
חזקיהו
ילקוט שמעוני מלכים ב רמז רמב
"+כ+ בימים ההם חלה חזקיהו למות, זהו שאמר הכתוב מי כהחכם ומי יודע פשר דבר, א"ר המנונא מי כהקב"ה שעשה פשרה בין שני צדיקים בין חזקיהו לישעיהו. חזקיה אמר ליתי ישעיהו גבאי כי היכי דאזל אליהו לגבי אחאב. ישעיהו אמר ליתי חזקיהו גבאי כי היכי דאזל יהורם לגבי אלישע. מה עשה הקדוש ברוך הוא הביא יסורין על חזקיהו ואמר לישעיהו לך ובקר את החולה שנאמר בימים ההם חלה חזקיהו למות וכתיב ויבא אליו ישעיהו א"ל צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא. א"ל אמאי כולי האי, א"ל משום דלא עסקת בפריה ורביה. א"ל חזינא ברוח הקדש דנפקי מנאי בנין דלא מעלי. א"ל את בהדי כבשי דרחמנא למה לך מ"מ איבעי לך לאיעסוקי בפריה ורביה ומאי דניחא קמי דקודשא בריך הוא ליעביד. א"ל השתא הב לי ברתך אפשר דגרמא זכותא דידך וזכותא דידי והויין לי בני מעליא. א"ל כבר נגזרה גזרה עליך. א"ל בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. א"ר חנן אפילו בא בעל החלום וא"ל למחר הוא מת אל ימנע עצמו מן הרחמים שנאמר כי ברוב חלומות והבלים וגו':"
לדעת על מה הפורענות
רש"י אסתר פרק ד
"(א) ומרדכי ידע – בעל החלום אמר לו שהסכימו העליונים לכך לפי שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר ושנהנו מסעודת אחשורוש:"
שמואל
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נה עמוד ב
"שמואל כי הוה חזי חלמא בישא אמר: וחלמות השוא ידברו. כי הוה חזי חלמא טבא אמר: וכי החלומות השוא ידברו? והכתיב בחלום אדבר בו. רבא רמי: כתיב בחלום אדבר בו וכתיב וחלמות השוא ידברו! – לא קשיא, כאן – על ידי מלאך, כאן – על ידי שד".
דברי חלמות לא מעלין ולא מורידין
תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נב עמוד א
מובא מעשה שאפוטרופוס היה מוכר את השדות של האב הנפטר וקונה עבדים (דבר שנגד הדין) רבי מאיר מנע זאת ממנו. הראו לרבי מאיר בחלום שמשמים מעוניינים שהאפוטרופוס יאבד את הכסף של האב (לפי פירוש חברותא – שהממון הגיע אל האב באיסור), ובכל זאת רבי מאיר לא הקשיב לחלום:
"ההוא אפוטרופוס דהוה בשבבותיה דר' מאיר, דהוה קא מזבין ארעתא וזבין עבדי, ולא שבקיה ר' מאיר; אחוו ליה בחלמיה אני להרוס ואתה לבנות, אפילו הכי לא אשגח, אמר: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין."
תלמוד בבלי מסכת הוריות דף יג עמוד ב
מובא מעשה שרבי נתן ורבי מאיר ניסו לגרום בושה לרשב"ג. ובחלום אמרו להם לפייס את רשב"ג, רבי נתן הלך לפייס, ורבי מאיר לא הלך מפני שדברי חלומות לא מעלים ולא מורידים:
"ת"ר: כשהנשיא נכנס, כל העם עומדים, ואין יושבים עד שאומר להם: שבו; כשאב ב"ד נכנס, עושים לו שורה אחת מכאן ושורה אחת מכאן עד שישב במקומו; כשחכם נכנס, אחד עומד ואחד יושב עד שישב במקומו. … א"ר יוחנן: בימי רשב"ג נישנית משנה זו, רבן שמעון בן גמליאל נשיא, רבי מאיר חכם, רבי נתן אב"ד, כי הוה רשב"ג התם הוו קיימי כולי עלמא מקמיה, כי הוו עיילי רבי מאיר ורבי נתן הוו קיימי כולי עלמא מקמייהו, אמר רשב"ג: לא בעו למיהוי היכרא בין דילי לדידהו? תקין הא מתניתא. ההוא יומא לא הוו רבי מאיר ורבי נתן התם, למחר כי אתו, חזו דלא קמו מקמייהו כדרגילא מילתא, אמרי: מאי האי? אמרו להו: הכי תקין רשב"ג. אמר ליה ר"מ לרבי נתן: אנא חכם ואת אב"ד, נתקין מילתא כי לדידן. מאי נעביד ליה? נימא ליה: גלי עוקצים, דלית ליה, וכיון דלא גמר, נימא ליה: מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו, למי נאה למלל גבורות ה'? מי שיכול להשמיע כל תהלותיו, נעבריה, והוי אנא אב"ד ואת נשיא. שמעינהו רבי יעקב בן קרשי, אמר: דלמא חס ושלום אתיא מלתא לידי כיסופא, אזל יתיב אחורי עיליתיה דרשב"ג, פשט, גרס ותנא, גרס ותנא. אמר: מאי דקמא? דלמא חס ושלום איכא בי מדרשא מידי, יהב דעתיה וגרסה. למחר אמרו ליה: ניתי מר וניתני בעוקצין, פתח ואמר. בתר דאוקים, אמר להו: אי לא גמירנא כסיפיתנן, פקיד ואפקינהו מבי מדרשא. הוו כתבי קושייתא [בפתקא] ושדו התם, דהוה מיפריק מיפריק, דלא הוו מיפריק כתבי פירוקי ושדו. אמר להו רבי יוסי: תורה מבחוץ ואנו מבפנים? אמר להן רבן [שמעון בן] גמליאל: ניעיילינהו, מיהו ניקנסינהו דלא נימרו שמעתא משמייהו. אסיקו לרבי מאיר אחרים, ולר' נתן – יש אומרים. אחוו להו בחלמייהו זילו פייסוהו [לרבן שמעון ב"ג], רבי נתן אזל, רבי מאיר לא אזל, אמר: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין."
[1] במסכתות קטנות מובא לפני המעשה על הריבה מעשה בריבה עם עשר שפחות:
מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק יז
"מעשה בריבה אחת שנשבית היא ועשר שפחותיה ונטלה יווני אחד והיתה מתגדלת ובאת בתוך ביתו. יום אחד נתן לה כדה ואמר לה צאי והבא לי מים. עמדה אחת משפחותיה ונטלתו ממנה. אמר לה מה זו. אמרה לו חיי ראשך אדני אני הייתי מחמש מאות שפחות של אמה של ריבה זו. כיון ששמע את דבריה שגרה בת חורין היא ועשר שפחותיה:"