הגויים הכלולים באיסור חוקות הגויים

סיכום מקוצר

ז' אומות ומצרים:

מפשט הפסוקים שמהם לומדים את איסור חוקות הגויים, לכאורה משמע שמדובר רק בשבעת העמים היושבים בכנען, וכן במצרים. כך גם מובן ממדרש אגדה לויקרא (יח, ג) אשר מזכיר את איסור ההליכה בחוקותיהם משום שמעשיהם של המצרים והכנענים (כנראה שם כולל ל-ז' עממין) מתועבים ביותר. וכ"כ רש"י על אותו הפסוק.

היחיד שפסק כך (לכאורה) הוא רבי אליעזר ממיץ בעל היראים (שיג, דפוס ישן פח), מדבריו מובן כי האיסור בשבעה אומת ובמצרים שהוקשו אליהם. וכך הבינו בדעתו – עבודת המלך (ע"ז יא, א); מים חיים (הלוי. ח"ג, כז); יבי"א (ג יו"ד כד); מנחת אשר (ג, ויקרא לג).

אמנם היו שניסו לתרצו:

א. הרב משה וויס (ברית משה, לאוין סי' נ) הקשה על הרא"ם מכמה מקורות, ומסיק שכנראה למד בסברה שהאיסור שייך גם בשאר האומות, רק שעל שאר אומות לא לוקים.

ב. הרב אהרן וולקין (סביב ליראיו, פח) גם מקשה על הרא"ם כיצד פסק כך, ולכן צריך לומר בדעת הרא"ם שעיקר הפסוק מדבר על ז' אומות, ומ"מ האיסור גם בשאר אומות כיוון שהם סרים מאחרי ה'.

ג. גם בשרידי אש (ח"ב לט) תירץ שהרא"ם בוודאי יסכים שהאיסור חל גם על שאר האומות, כיוון שהביא בדבריו את הגמ' והתוספתא שבוודאי עסקו באומות אחרות (וציין שלדעתו כך גם הבין הב"ח בדעת הרא"ם).

גויים עובדי אלילים:

ניתן להסיק מכמה מקורות כי האיסור נוהג רק בגויים עובדי ע"ז.

כך משמע מסהמ"צ לרמב"ם (ל"ת ל) שכתב שהאיסור הוא "מלכת בדרכי הכופרים". וכן משמע מהמאירי (סנהדרין נב ע"ב) שכתב כי עיקר האיסור שלא יימשך אחר אליליהם. וכן בר"ן (על הרי"ף, ע"ז ב ע"ב) אוסר רק חוקות של ע"ז, וניתן להבין כך גם מחידושיו (סנהדרין נב ע"ב. אם כי מדבריו שם על הכותים זה לא מוכרח).

האיסור בכל האומות:

מהרבה מקורות ניתן להסיק כי האיסור כולל את כל האומות, וכן חלק כתבו זאת במפורש. בנוסף, מסתימת הפוסקים שלא חילקו בין גויים אפשר להבין כדעה זו.

הכלי יקר (ויקרא יח, ג) לומד כי הפסוק נקט ז' אומות לרבותא, ק"ו למצרים ושאר אומות שיותר מקולקלים. וכך עולה מסתימת הסמ"ג שאסר "גוים".

במספיק לעובדי השם, לר"א בן הרמב"ם (חלק שני, כה) כותב במפורש שהאיסור שייך גם בגויים שאינם עובדים ע"ז. אמנם במקום אחר משמע ממנו שהישמעאלים שאינם עובדים ע"ז אינם בכלל האיסור.

כמה ראשונים עסקו באיסור בהקשר לחוקות ישמעאלים, ומהם ניתן להסיק שהאיסור שייך גם בגויים שאינם עובדים ע"ז, דהיינו כל האומות. כך מובן מהריב"ש (קנח) שהתיר מנהג ישמעאלים מטעם אחר ולא כי הם אינם כלולים באיסור. וכ"כ תשב"ץ (ח"ג, קלג).

כמו"כ מאחרונים רבים שכתבו בעניין הישמעאלים עולה כי אע"פ שאינם עובדים ע"ז, עדיין שייך בהם חוקות הגויים – כ"כ בפרי תאר (ד סקי"א); מהרי"ץ (מעיל קטן ד סק"ו); שו"ת כהונת עולם (סי' עד ו-עה); שמלה חדשה (סי' יט); דרכי תשובה (יו"ד קעח סק"ז); יד יהודה (ד סק"ז); כה"ח (יו"ד  סי' לט סקל"ח).

וכן כתבו במפורש שהאיסור נוהג בכל האומות – מים חיים (הלוי. ח"ג כז); שו"ע המקוצר (סי' קמד); הוראה ברורה (קעח ס"א סק"ג).

כן עולה גם מיבי"א (ח"ג יו"ד כד) שהזכיר תשובות שעסקו בחוקות הגויים בישמעאלים ולא התייחס לשאלה האם הם כלולים באיסור. (ובאופן כללי כל מי שהזכיר את הריב"ש והתשב"ץ כמובן מאליו, ככה"נ יסכים שהדין שייך בכל האומות).

חוקות הגוים במינים ואפיקורסים:

עיקר הדין אמנם חל על גויים, אך היו שרצו ללמוד גם למינים ואפיקורסים, לכל הפחות כסניף של חוקות הגויים.

מקורות תלמודיים:

המשנה בחולין (מא ע"א) דנה בשחיטה הדומה לשחיטה שעושים לע"ז, ומסיימת שאין לשחוט בשוק מחוץ לגומא (כדי שירד לגומא) "שלא יחקה את המינים". ובגמ' מביאים ברייתא המסמיכה זאת על הפס' "ובחוקותיהם לא תלכו". ונחלקו הראשונים והאחרונים על איזה איסור מדובר:

א. רש"י מפרש שהאיסור לשחוט כך, כדי שלא יחזק ידיהם של המינים. וכ"כ סמ"ג (עשין סג); וכן משמע מהרא"ה (חולין מא ע"ב); ר"ן (על הרי"ף, חולין ח ע"ב); ערוה"ש (יו"ד יב ס"א).

ב. לעומת זאת, בתוס' (ד"ה ובשוק לא) כתבו שעיקר הבעיה היא מראית עין, שלא יחשדוהו (כנראה על ע"ז). וכ"כ המנהיג (שחיטה עמ' תשמא); מאירי (חולין מא ע"א); ארחות חיים (שחיטה אות ב); פסקי רי"ד (חולין מהד' בתרא מא ע"ב); כלבו (סימן קז); באור הגר"א (יו"ד סי' ד סקי"א); בהערות הגרי"ש אלישיב (חולין מא ע"ב). אמנם, עדיין ניתן לתלות שהמראית עין – שלא ייראה כעושה חוקות הגויים (וקשה על כך מהברייתא המובאת שם, ממנה משמע שנראה כעובד ע"ז ממש).

ג. בנוסף על הבנות אלו, יש שהבינו מגמ' זו שדין חוקות הגויים שייך גם במינים – כך משמע מהלבוש (יו"ד סי' יב ס"א); וכן מפורש בתורת חיים (חולין מא ע"ב).

בנוסף לגמרא בחולין, ישנה סוגייה במסכת תמיד שממנה עולה כי חוקות הגויים שייך גם במינים. המשנה בתמיד (ל ע"ב) מביאה כי לא היו כופתים את הטלה, ובגמ' (לא ע"ב) מובאת מחל' אמוראים מטעם מה, ולאחת השיטות הטעם משום "דמהלך בחוקות העמים", ולפני הצנזורה – "בחוקות המינים". ב'מפרש' על הגמ' מובן שהמינים היו כופתים כך לע"ז (וכ"כ בשיטה לרבינו שמואל ב"ר יצחק).

מפשט הגמ' מובן שדבר זה קשור לחוקות הגויים, וכן הסמיך דין זה על הפסוק "ובחוקותיהם לא תלכו" בשיטה לרבינו שמואל על הגמ'.

גמ' זו נפסקה להלכה ברמב"ם (הל' תמידין ומוספין פ"א ה"י), ויש שגרסו ברמב"ם "אפיקורסים" ולא "מינין".

ר"א בן הרמב"ם (המספיק לעובדי השם, חלק שני כה) כותב מפורש שיש איסור "לחקות את המינים" דהיינו קראים ודומיהם. כנראה כוונתו שזה איסור נפרד מחוקות הגוים.

הפסיקה למעשה לגבי אפיקורסים:

א. למעשה רוה"פ שהזכירו את האיסור להידמות למינים וכופרים (וחלק ציינו במפורש "רפורמים") לא סמכו זאת על האיסור הרגיל של חוקות הגויים, למעט הרב שמעון סופר בשו"ת מכתב סופר (או"ח סי' א), שכתב במפורש שאיסור זה שייך יותר במינים מאשר בגויים, כיוון שיש יותר חשש להיגרר אחריהם.

כמו"כ גם משו"ת זקן אהרן (ח"א סי' ו) ומנימוקי אורח חיים (סי' קא סק"ב) ניתן להבין שחוקות הגויים שייך גם ברפורמים. אם כי, אפשר שכתבו זאת בלשון גוזמא.

ב. יש פוסקים שסמכו את האיסור לחקות את המינים על הגמ' בחולין – בשו"ת מלמד להועיל (א סי' טז) כתב לגבי עוגב בבית הכנסת, שגם אם נדחה לאסור משום חוקות הגויים, עדיין יש איסור לחזק את ידיהם של האפיקורסים (כדעת רש"י) ע"י חיקויים. וכ"כ מרן הרב באורח משפט (או"ח לו), וכן משמע מדבריו בדעת כהן (קצז). וכ"כ בשרידי אש (ח"א סי' ט; ח"ג סי' קיא). כמו"כ כתב בספר "דע מה שתשיב" לרב משה גרוס (שער א, ח) שאסור לחקות את המינים, שלא נמשך אחריהם, על סמך הגמ' בחולין.

ג. יש שהזכירו את האיסור לחקות אפיקורסים כאיסור כללי, ולא כדין מפורש: כ"כ בשו"ת מטה לוי (או"ח סי' ו) לגבי עוגב, שאין בו איסור ממשי של חוקות הגויים, אך כיוון שהרפורמים נוהגים בכך – יש להתרחק מן הכיעור. וכן משמע מהרי"א הרצוג (פסקים וכתבים א, סי' יד) לגבי שינוי מבטא בתפילה.

ד. יש מי שהזכיר איסור חיקוי צדוקים, רק במקום של סרך ע"ז (הרב יוסף אפרתי, קובץ מורשה י, עמ' 72).

מקורות מסופקים:

בנוסף לכל האמור לעיל יש מספר מקורות שאפשר להסיק מהם לצד מסוים, אך לא מוכרח. כמו"כ ישנם כמה ראשונים שהאחרונים נחלקו בדעתם.

א. מקורות מהם ניתן להסיק לשני צדדים – גמ' בע"ז (יא ע"א); תוס' (ד"ה "ואי חוקה") – אולי רק בעובדי ע"ז. גמ' סנהדרין (נב ע"ב) עפ"י רש"י האיסור במלכות רומי שאינהּ משבע אומות; מהרי"ק (פח); טור (יו"ד קעח); ב"י ושו"ע (שם).

ב. בשו"ת הרשב"א (ח"א שמה) דן בשחיטה שנעשית בכפיית הישמעאלים לכיוון מזרח. למעשה אוסר, אך לא ברור מאיזה טעם. יש שהבינו שהאיסור משום חוקות הגוים: תשב"ץ (ח"ג קלג); פרי תאר (ד סקי"א); מהרי"ץ (זבח תודה, ד סקי"ח); מים חיים (ח"ג כז); מנחת אשר (ג, ויקרא לג). וכן משמע מעין יצחק (ח"א או"ח, סי' יא).

ואמנם יש שהבינו את הרשב"א בדרך אחרת: ביד יהודה (ד, סק"ז) הבין שאסר משום ע"ז ממש, הגר"א (יו"ד ד סקי"א) כתב משום מראית עין, ובערוה"ש (יו"ד ד, יד) הבין שמעיקר הדין אין איסור.

ג. גם בדעת החינוך נחלקו: החינוך (מצוה רסב) כתב שאיסור חוקות הגויים שייך בכל הגויים, אך ציין שזאת מפני שהם סרים מאחרי ה' ועובדים ע"ז.

יש שהבינו בדעתו שהתכוון לכל האומות ממש: "סביב ליראיו" (סי' פח); ברית משה (לאוין נ); שרידי אש (ב, לט).

יש שהבינו בדעתו שהתכוון רק לעובדי ע"ז: "דע מה שתשיב" (שער א, ח); אנצ"ת ("חקות הגוים", א); מנחת אשר (ג, ויקרא לג); "אור לגוים" (עמ' 204).

ד. גם בדעת הרמב"ם נחלקו: הרמב"ם (ע"ז פי"א ה"א) כתב שהאיסור חל על "עובדי כוכבים".

יש שהבינו מדבריו לכל האומות ממש – עבודת המלך (ע"ז פי"א ה"א); שרידי אש (ח"ב לט); "סביב ליראיו" (פ"ח); שו"ע המקוצר (קמד).

מנגד יש שהבינו ברמב"ם שהאיסור רק בעובדי ע"ז – מים חיים (ח"ג כז); יד פשוטה (ע"ז יא, א); מנחת אשר (ג, ויקרא לג).

1. מקורות מהם משמע שהאיסור ב-ז' אומות ומצרים

1.1 מדרש אגדה (בובר) ויקרא פרק יח פסוק ג (פרשת אחרי מות)

עפ"י פשט הפסוק מדובר בחוקות הכנענים אשר הם הבל.

"[ג] כמעשה ארץ מצרים. מלמד שהתעיבו המצרים מעשיהם מכל אומה, וביותר מקום אשר היו יושבים שם ישראל, שנא' אשר ישבתם בה: וכמעשה ארץ כנען. מלמד שהתעיבו הכנענים מעשיהם מכל אומה, וביותר מקום ישראל, שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה: ובחקותיהם לא תלכו. מלמד שחוקות הכנענים הבל המה, וכן ירמיהו אומר חוקות העמים הבל (המה) [הוא] (ירמיה י' ג'): תנו רבנן ובחוקותיהם לא תלכו. יכול אנחנו זרע המאמינים שלא נתפלל ושלא להזדווג כמו שהם עושים, תלמוד לומר ובחוקותיהם לא תלכו, לא אמרתי לך אלא בחוקי תועבתם, ומה היו עושים, האיש נושא לאיש, והאשה נישאת לשנים, ואיש נושא אשה ובתה:"

1.2 רש"י ויקרא פרק יח פסוק ג (פרשת אחרי מות)

לכאורה משמע מרש"י שהאיסור נוגע רק ל-ז' עממין ולמצרים, כיוון שמקולקלים ביותר.

"כמעשה ארץ מצרים – מגיד שמעשיהם של מצריים ושל כנעניים מקולקלים מכל האומות, ואותו מקום שישבו בו ישראל מקולקל מן הכל:

אשר אני מביא אתכם שמה – מגיד שאותן עממין שכבשו ישראל מקולקלים יותר מכולם:

ובחקתיהם לא תלכו – מה הניח הכתוב שלא אמר, אלא אלו נמוסות שלהן, דברים החקוקין להם, כגון טרטיאות ואצטדיאות. רבי מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים:"

 

1.3 דעת היראים

1.3.1 ספר יראים סימן שיג [דפוס ישן – פח]

איסור זה חל על שבעת האומות ועל המצרים (כיוון שהוקשו), וקבלה בידי חכמים (בשבת ובתוספתא) כל מה שכלול בחוקותיהם, ואין להוסיף עליהם. (חלק מהפוסקים הבינו את דבריו כפשוטם.[1] אמנם היו שניסו לתרצו. לקמן).

"לא תעשו כמעשיהם ובחקותיהם לא תלכו. ויראת מאלהיך ולא תלך בחוקות הגוים ולא תעשה כמעשיהם של שבעה אומות דכתיב בפ' ואלה המשפטים [שמות כ"ג כ"ג] והביאך אל האמורי וגו' וכתיב בתריה ולא תעשה כמעשיהם וכתיב בפ' אחרי מות כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו פירוש אפילו אינם עובדות אלא מעשיהם וחקותיהם שהורגלו לעשות לשם תורה שלהם הזהירה תורה עליהם וחכמים פירשו מה המעשים וחוקים שהורגלו לעשות לשם תורה שלהם בשבת בפ' במה אשה יוצאה [דס"ז] ובתוספתא דשבת מונה כל מה שהיתה קבלה ביד חכמים שהיו מחוקותיהם ואין להוסיף עליהם ואינם מסברא כי אם בקבלה וכאשר הזהיר הכתוב על מעשה שבעה אומות וחוקותיהם כך הזהיר על מעשה מצרים וחוקותיהם שהרי הוקשו זה לזה דכתיב כמעשה ארץ מצרים לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו' ואף על גב דמפרשי בתורת כהנים על עבירות לאו לאפוקי חוקות שאינם עבירות דהא תניא טובא חוקות שאינן עבירות כדתניא [ב"ק פ"ג א'] המספר קומי הר"ז מדרכי האמורי וכו' וכי"ב אלא להעביר על חוקות שניהן עבירות ב' לאוין לאו דעבירה ולאו דבחוקותיהם לא תלכו והכי מתנינן בספרי כמעשה ארץ מצרים יכול לא יטעו נטיעות ולא יבנו בנינים כמותם ת"ל ובחוקותיהם לא תלכו לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם מה היו עושים איש נושא איש ואשה נושא אשה אשה נשאת לשנים ואיש נושא אשה ובתה לכך נאמר ובחוקותיהם לא תלכו:"

1.3.2 הרב משה וויס – ברית משה על הסמ"ג לאוין סימן נ

מסיק מלשון החינוך והרמב"ם שהאיסור חל על כל האומות. ובחינוך הבין שעיקר האזהרה בשבעת עממין, ומסברא (או מגילוי התורה) לומדים לכל שאר האומות.

מקשה על שיטת היראים מכמה מקורות:

א. שיטתו נגד כל הראשונים, דלא מצינו לא במוני המצוות ולא באף מפרש שסברו כך.

ב. הגמ' בסנהדרין נב ע"ב דנה בחוקות הגוים ששייכים ב"מלכות". וכידוע, המלכות בתקופתם היא מלכות יוון, שאינה מ-ז' עממין.

ג. הגמ' בתמיד לא ע"ב דנה בחוקות הגוים בקרבן, וברמב"ם גרס שמדובר ב"מינים", ובחלק מהגירסאות (ובראב"ד) "אפיקורסים"- ובוודאי דין זה יחול על כל העמים.

ד. הגמרא בחולין מא ע"א עוסקת בחוקות הגוים הקשורים לצדוקים- אם דין זה חל על הצדוקים ק"ו שיחול על כל העמים. ואף היראים עצמו (קלז) פסק גמרא זו בלשון "מינים"[2].

לכן מסיק שהיראים סובר כחינוך – עיקר האזהרה על ז' אומות, ושאר האומות מסברא. בסי' פ"ח התייחס לעיקר האזהרה, ובסי' נז ו-קלז למד לשאר אומות. ואולי הנ"מ לדעת היראים היא שעל ז' אומות לוקים, ועל שאר אומות שהן מסברא לא לוקים.

"א. שלא ללכת בחוקות עכו"ם וכו'. מדכ' רבינו ז"ל סתם עכו"ם נראה בפי' דסובר דלאו זה קאי על כל העכו"ם וכ"כ הרמב"ם ז"ל בסה"מ מל"ת ל' ובחיבורו הל' עכו"ם פ' י"א הל"א אבל לכאו' ק"ל הלא בפ' אחרי פי"ח פ"ג כתיב כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו א"כ מוכח בפי' שלא הזהירה התורה אלא שלא ללכת בחוקות א"מ וא"כ וגם בפ' קדושים פ"כ פכ"ג כתיב ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם וגו' ובספרא שם פרשה ט' איתא וז"ל ולא תלכו בחוקות הגוי אלו המצרים אשר אני משלח מפניכם אלו הכנענים וכן איתא בפסיקתא זוטרתא שם וגם הביאה הפסיקתא ראי' לזה דגוי קאי על מצרים מדכתיב או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי וגו' וגם הפסוק השמר לך פן תנקש אחריהם וגו' דפ' ראה פי"ב פ"ל ג"כ מוכח מעניינא דקרא דלא קאי אלא על דרכי ארץ כנען וא"כ היכי כתבו רבינו הרמב"ם דהלאו זה קאי גם על שאר עכו"ם.

אבל ראיתי בחינוך ז"ל מצוה רס"ב שכ' וז"ל שלא ללכת בחוקות הגוים מז' האומות שנאמ' ולא תלכו בחקות הגוי אשר אני משלח מפניכם וה"ה לכל שאר עכו"ם כי הענין מפני שהם סרים מאחרי השם ועובדים ע"ז וכו' עכ"ל נראה דסובר דעיקר הלאו קאי על ז' אומות אלא מסברא סובר דגם על שאר עכו"ם קאי וכיון דסברא דאורייתא ע"כ כתב שפיר בסוף דבריו שם דלוקין גם על חוקות שאר העכו"ם וממילא י"ל גם אליבא דרבינו והרמב"ם כמ"ש החינוך אלא אז אכתי קשה דמדוע לא כתבו גם הם כמ"ש החינוך דכמו שכתבו עכשיו נראה דסברו דעיקר הלאו קאי על כל עכו"ם, אבל אחר החיפוש מצאתי בס"ד באלה המצות מצוה רס"ב שכ' וז"ל ושמא תאמר לא אסרה תורה כ"א בחוקות האמורי וחבריו אך לא משאר עממים לכך נאמר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי ואם לאו כו' עכ"ל מוכח מדבריו דבפסוק ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי דכתיב סוף פ' קדושים גילתה לנו התורה דלאו ולא תלכו בחוקות וגו' קאי על חוקות כל העמים וגם יש להבין בדבריו דמדוע כתבו רבינו והרמב"ם וכן הוא אומר ואבדיל וגו' דרצו להורות בזה דמהיכא למדו דלאו זה קאי על חוקות כל האומות כמובן.

ב. אבל היראים ז"ל סי' פ"ח כתב בפי' דלאו זה לא קאי רק על חוקות א"מ וז' עממים ולכאורה קשה עליו מלבד דשיטתו נגד כל הראשונים דלא מצינו בשום מקום לא במוני המצות ולא במפרשים שסברו כן מלבד זה קשה ממ"ש הוא בעצמו סי' נ"ז וז"ל צוה הבורא שלא ילך אדם בחוקות הגוים לרדוף אחר שרירות לבבו להיות זולל וסובא דכתיב בפ' קדושים לא תלכו בחוקות הגוים וחוקות הגוים זוללים וסובאים כו' עכ"ל ומדכ' התם בחוקות הגוים נר' דלא כמו שסובר בסי' פ"ח אלא ע"ז י"ל דבסי' נ"ז סמך עמ"ש בסי' פ"ח אבל זה ק"ל דבמשנה סנהדרין נ"ב ע"ב איתא מצות הנהרגין היו מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה ר' יהודא אומר ניוול הוא לו כו' ובברייתא דגמ' שם אמר להן ר"י לחכמים אף אני יודע שמיתה מנוולת היא אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה ובחוקותיהם לא תלכו כו' והתוס' ד"ה ר"י מפרש דניוול הוא לו דקאמר ר"י במתניתין ג"כ משום בחוקותיהם לא תלכו הוא והר"ן בחידושיו שם כתב דע"כ צריך לפרש את ר' יהודא דמתניתין כמו שמפרשו התוס' והביא הוכחות לזה עי"ש וזה נראה בעליל דהלשון כדרך שהמלכות עושה שאמרו חכמים מורה שדברו ממלכות שבימיהם וסתם מלכות במשנה או בגמ' מלכות יון עי' רש"י שבת ט"ו ע"א ד"ה המלכות ודף ל"ג ע"ב ונשמעו למלכות, וכיון דחכמים קאי על מלכות דשאר אומות לא על ז' עממים ועל זה קאמר ר"י דמשום בחוקותיהם לא תלכו לא סובר כוותיהו ממילא מוכח משם בפי' דלאו זה קאי גם על חוקות שאר אומות לא על ז' עממים דוקא וגם החכמים לא פליגי בזה אלא סברו כיון דכתיב סייף באורייתא לא מינייהו גמרינן כמו שאיתא גמ' שם אבל בגוף הדין דבחוקותיהם לא תלכו באמת גם הם סברו כר"י דקאי על כל האומות וא"כ קשה על היראים, הן אמת די"ל דהיראים מפרש ניוול הוא לו דקאמר ר' יהודא כמו שמפרש היד רמ"ה דין מנוול ומאוס הוא זה ללמוד מדרכי האמורי אבל זה דוחק מחמת הראיות של הר"ן הנ"ל.

ותו ק"ל דבתמיד ל"א ע"ב איתא לא היו כופתין את הטלה מ"ט רב הונא ורב חסדא חד אמר משום ביזיון קדשים וחד אמר משום דמהלך בחוקי העמים ומפ' המפרש וז"ל כשמקריבין זבח לע"ז הן כופתין אותו כך ארבעה רגלים יחד עכ"ל והלשון משום דמהלך בחוק' העמים מורה בפי' דקאי על כל האומות ועי' ברמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"א הל"י שכ' ולא היו כופתין את הטלה שלא יחקו את האפיקורסין ומהראב"ד ז"ל שם נראה שכך הי' גירסתם בגמ' דתמיד וחד אמר משום חוקי האפיקורסין אלא הראב"ד כתב וז"ל אבל חוקי האפיקורסין לא ידעתי מהו עכ"ל והבאר שבע ז"ל בתמיד שם כתב ע"ז וז"ל ותמיה אני למה עשה עצמו לאינו יודע בדבר פשוט כשמקריבים זבח לע"ז היו כופתין אוחז ד' רגלים יחד והיינו דקאמר חוקי האפיקורסין כדאמרינן בפ"ב דחולין ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין וזה ברור עכ"ל ולי"נ דהראב"ד סובר כפי' הרא"ש בתמיד שם שמפ' משום חוקי צדוקי ובייתוס ולפי פירושו צ"ל דהאי מ"ד משום חוקי האפיקורסין סובר דכשם שאסור להלוך בחוקות העמים משום בחוקותיהם לא תלכו כך אסור להלוך בחוקי האפיקורסים והראב"ד משום דסובר כהיראים דבחוקותיהם לא תלכו לא קאי רק על ז' עממים ע"כ כתב אבל חוקי האפיקורסין לא ידעתי מהו כן י"ל על תמיהת הב"ש, אבל הקושיא על היראים מגמ' דתמיד אפילו לפי גירסתם קשה דאף דכ' הראב"ד דלא ידע מהו אבל בגמרא עכ"פ מוכח דעל כל חוקי העמים קאי הלאו זה כיון דגם על חוקי האפיקורסין קאי ומכ"ש לפי גירסתינו בודאי קשה, ותו ק"ל ממשנה דחולין מ"א ע"א אבל עושה גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את הצדוקים ובגמ' איתא ובשוק לא יעשה כן משום שנ' ובחוקותיהם לא תלכו מוכח דלאו זה קאי על חוקות כל העמים כיון דגם על חוקות הצדוקים קאי והיראים בעצמו סי' קל"ז כתב וז"ל אין שוחטין לתוך הגומא וטעמא שהן חוקי המינין כו' ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין עכ"ל וא"כ סותר את למודו.

ג. וע"כ נ"ל בס"ד דגם היראים סובר כחינוך הנ"ל דעיקר אזהרת לאו זה קאי על א"מ וז' אומות ושאר אומות ילפינן מסברא וממילא י"ל דמ"ש בסי' פ"ח דקאי על ז' אומות כוונתו על עיקר אזהרה ומהא דשאר אומות כתב בסי' נ"ז וקל"ז וזה ל"ק דלפי"ז אמאי כתב בסי' פ"ח וכאשר הזהיר הכתוב על הזהיר הכתוב על ז' אומות ובחוקותיהם כך הזהיר הכתוב על מעשה ארץ מצרים וחוקותיהן שהרי הוקשו זה לזה כו' הא בלא"ה הוה ידעינן חוקות א"מ מסברא כמו שידעינן חוקות שאר אומות דע"ז י"ל שרצה להוכיח שחוקות א"מ ג"כ מעיקר אזהרה ואפשר שיש לו נ"מ בזה לענין מלקות דעל דבר דילפינן מסברא אפשר דסובר דאין לוקין, עכ"פ א"ז הרווחנו בס"ד שגם היראים סובר כהשאר מוני המצות דלאו זה קאי גם על חוקות שאר אומות וגם מהב"ח ז"ל יו"ד סי' קע"ח יש ללמוד דסובר הפשט בהיראים כמו שכתבנו מדכ' שהיראים פליג עם השאר פוסקים בזה היראים סובר דלאו זה לא נא' אלא על חוקות שהרגילו בהם לשם תורה שלהן עי"ש ומדל"כ הב"ח שגם בזה חולק דרק על ז' אומות וא"מ קאי לאו זה עכ"מ דסובר הפשט ביראים כמו שכתבנו כמובן, וגם בטוש"ע סי' הנ"ל איתא דלאו זה קאי על חוקות כל האומות אלא הרמ"א פסק כהמרי"ק שכשיש בו תועלת ואין הדבר משום צניעוח ופריצות מותר והמנ"ח מצוה רס"ב הקשה על המרי"ק מגמ' סנהדרין הנ"ל והניח בצ"ע אבל כבר קדמו בזה בביאורי הגר"א ביו"ד שם ועי' במהר"ם שיק מצוה רס"ג שמיישבו."

 

1.3.3 הרב אהרן וולקין[3] – "סביב ליראיו" על היראים מצווה פח

חידוש זה של היראים, שאינו נוהג אלא ב-ז' אומות ובמצרים, לא הוזכר בשום פוסק, אלא מסתימת הפוסקים משמע שדין זה חל על כל האומות.

מסיק מלשון הרמב"ם שדין זה שייך על כל האומות. ומפרש בדרך זו גם את היראים, אע"פ שהפסוק מדבר על ז' עממין, מ"מ הוא הדין בכל האומות כיוון שהם סרים מאחרי ה'.

מלמד זכות על ה"חופשים" שמחקים את מנהגי העכו"ם, עפ"י דברי היראים שדינים אלו שייכים רק במנהגי ע"ז שמנו חז"ל.

"א. כמעשה שבעה אומות. הרי דסובר להדיא דלאו זה אינו אלא בז' אומות ומצרים אבל בחוקות שאר העמים אין איסור לילך ושום אחד מן הפוסקים לא זכר חידוש זה אלא סתמו הענין, ומשמע דעל כל האומות קאי, ומהרמב"ם מוכח להדיא דעל כל האומות אזיל דכתב (פי"א ה"א מהלכות ע"ז) וזה לשונו אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים כו' וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים דלכאורה מיותר הראיה כיון שכתיב בפירוש בתורה (ויקרא כ כג) ולא תלכו בחקות הגוים אלא ודאי שמוכיח דלאו דלא תלכו הוי אפילו בשאר אומות כמו קרא דאבדיל אתכם דהוי בכל האומות והנה החינוך (מצוה רס) כתב בתחלת דבריו כלשון רבינו וזה לשונו שלא ללכת בחקות הגוים מז' האומות כו' ומסיים והוא הדין לכל שאר הגויים כי הענין מפני שהם סרים מאחרי השם ע"ש ועל דרך זה אפשר נמי לפרש לדברי רבינו אע"ג דעיקר האזהרה דלא תלכו בחקות הגוי על מצרים וז' אומות מזהיר אבל אפילו הכי איסורא איכא בכל האומות כיון שגם הם סרים מאחרי ה' וכעין מה שכתב רבינו גופא לעיל סימן פ"ו גבי לאו דלא ישבו בארצך אף על פי דהאזהרה דוקא רק על ז' אומות אפילו הכי ריבה לכל המחטיאים ועיין מה שכתבתי שם.

ג. שהורגלו לעשות כן לשם תורה שלהן. ומשמע להדיא דדוקא מנהגי העכו"ם שהורגלו לשם תורה ועבודה זרה שלהם הוא דאסור אבל כל שארי מנהגים המיוחדים להם שאינו נוגע לתורה שלהם אין איסור וכל שכן למנהגי העכו"ם שנתחדש אצלם כעת אין איסור ובאמת שמדברי רבינו יש ללמד זכות על כמה מנהגים שהתחילו החפשים לחקות אחר מנהגי העכו"ם והיראים מרעישים מקרא דלא תלכו בחקות הגוים ותלונות כאלה נפגוש בספרי האחרונים ולדברי רבינו לא כצעקתה הבאה עשו בהיות שאיסור דלא תלכו אינו אלא במה שנהגו לשם תורה שלהן וגם בז' אומות דוקא כמו שכתבתי באות א אבל המנהגים שנתחדש עתה אצל הגוים ואינו נוגע לתורה שלהן אין איסור וגם להוסיף עליהן אי אפשר וכמו שכתב רבינו ואין להוסיף עליהן באשר כל מה שנאסר משום חקות עכו"ם אין זה מסברא אלא בקבלה.

אכן הב"ח יו"ד סימן קעח חולק על רבינו וסובר לעיקר שכל מנהג שמיוחד לעכו"ם צריך הישראל להיות נבדל מהם אף על פי שאינו נזכר בדברי רז"ל כי רז"ל הזכירו הדברים שהיו נוהגים העכו"ם באותן הימים והוא הדין בכל מנהגי העכו"ם שנתחדשו בכל הזמנים ומביא זה מהספרי פרשת ראה על הפסוק השמר לך פן תנקש אחריהם שלא תאמר הואיל והם יוצאים באבטינא הואיל והם יוצאים בארגמן אף אני אצא בארגמן ע"ש מיהו ראיה זאת יש לדחותה דבמלבושים שיש בהן משום צניעות ודאי דגם לרבינו אסור וכמו שכתב בשם מהרי"ק אבל אותן מנהגים שאינם חק לעכו"ם ואין בהם משום צניעות אפשר דבאמת אין איסור וכרבינו."

 

1.3.4 שו"ת שרידי אש ח"ב סי' לט

בעניין חגיגת בת מצווה האם נחשב כחוקות הגויים. תוך העיון בסוגייה מבאר דברי הפוסקים: מבין בדברי הרמב"ם שאיסור זה נוהג בכל האומות בהם שרויים ישראל.

כמו"כ לדעתו היראים לא באמת התכוון שהאיסור חל רק על שבעת עממין, אלא בהביאו את דברי הגמ' והתוספתא, בוודאי מסכים לכך שאין מדובר בשבעת עממין אלא באומות אחרות שהיו בזמנם. ומציין שלדעתו כך הבין גם הב"ח בדעת היראים. אמנם היראים אסר רק דברים שקשורים לע"ז.

מסקנתו מהפוסקים – כל מה שיש בו סרך ע"ז אסור גם כשלא מתכוון להידמות להם, ומה שאין בו סרך ע"ז אסור רק כשמתכוון להידמות.

למעשה מתיר חגיגת בת מצווה, אע"פ שזה דומה למנהג הנוצרים בכניסה לנצרות, ובלבד שלא יעשו בבית הכנסת, כדעת האג"מ.

"על חגיגת בת מצוה והאיסור לילך בחוקות הגויים

ב"ה

כבוד הרב הגדול מהרא"ד, רב ראשי בעיר גדולה בצרפת

ענף ראשון: מחלוקות הראשונים בהגדרת איסור ההליכה בחוקות הגויים

א

בדבר שאלתו אם מותר לחוג חגיגת בת מצוה ואם יש בזה משום "ובחוקותיהם לא תלכו" – הנה יש באיסור הליכה בחוקות הגויים מחלוקת הראשונים. ברמב"ם הל' עבודת כוכבים פי"א ה"א, כתב: "אין הולכין בחוקות העכו"ם ולא מדמין להם לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן, שנאמר: ולא תלכו בחוקות הגוי, ונאמר: ובחוקותיהם לא תלכו, ונאמר: השמר לך פן תנקש אחריהם, הכל בענין אחד הוא מזהיר: שלא ידמה להן אלא יהי' הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו. וכן הוא אומר: ואבדל אתכם מן העמים. לא ילבש במלבוש המיוחד להם ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם, ולא יגלח מן הצדדים ויניח השער באמצע כמו שהן [עמוד תמח] עושין, וזה הנקרא: בלורית. ולא יגלח השער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ויניח הפרע מלאחריו, כדרך שעושין הם. ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עכו"ם, כדי שיכנסו בהם רבים כמו שהן עושין. וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהן, לוקה". ובהשגת הראב"ד: "א"א, מהו זה, אם יאמר שלא יעשה בהם צורות כמו שהן עושים או שלא יעשה שם חמנים סימן לקבץ בו את הרבים כדרך שהם עושים" (ולהלן נבאר את הדברים).

יוצא מדברי הרמב"ם, שאסור להידמות לנכרים בכל דבר, בין בדברים שיש בהם משרשי עבודה זרה ובין בדברים שאין בהם משרשי עבודה זרה אלא שהם מיוחדים לאומות, ושכל זה אסור מהתורה, ואם עושה כן עובר בלאו ולוקה, ושאיסור זה כולל כל האומות שישראל שרויים ביניהם. ומקור דבריו בתו"כ פ' אחרי ובספרי פ' ראה. ועי' בספר המצוות ל"ת ל' ובסמ"ג ל"ת נ' ובחינוך מצוה רס"ב.

ב

אולם מהספר יראים עמוד אלילים סי' פ"ח וכן ביראים השלם סי' שי"ג, נראה לכאורה שהלאו ובחוקותיהם לא תלכו נאמר בז' אומות ובמצרים בלבד, וז"ל: "ויראת מאלקיך, שלא תלך בחקות הגויים ולא תעשה כמעשה שבעה האומות דכתיב בפ' משפטים: והביאך ד' אל ארץ האמרי וגו' וכתיב בתרי': לא תעשה כמעשיהם וכתוב בפ' אחרי מות: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו' לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו, פי' אפילו אינן עבירות אלא מעשים וחוקות שהורגלו לעשות כן לשם תורה שלהן הזהירה תורה עליהן, וחכמים פירשו מה המעשים והחוקות שהורגלו לעשות לשם תורה בפרק במה אשה יוצאה [שבת ס"ז, א], ובתוספתא שבת פ"ז מונה כל מה שהיתה קבלה ביד חכמים שהי' מחקותיהם ואין להוסיף עליהן כי אינן מסברא רק בקבלה. וכאשר הזהיר הכתוב על ז' אומות ובחוקותיהם כך הזהיר על מעשה ארץ מצרים וחוקותיהן, שהרי הוקשו זה לזה, כדכתיב: כמעשה ארץ מצרים וגו'. ואף על גב דאמרי' בת"כ: על עבירות, לאו לאפוקי חקות שאינן עבירות, דהא תניא טובא חוקות שאינן עבירות כדתניא: המספר קומי הרי זה מדרכי האמרי וכו' וכיו"ב, אלא לעבור על חקות שהן עבירות, שני לאוין, לאו דעבירה ולאו דבחקותיהם לא תלכו. והכי תניא בספרי פ' אחרי מות: כמעשה ארץ מצרים, יכול לא יטעו נטיעות ולא יבנו בנינים כמותן? ת"ל: ובחוקותיהם לא תלכו, לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם, מה הי' עושין? איש נושא איש, ואשה נושא אשה, נישאת אשה לשנים, ואיש נושא אשה ובתה, לכך נאמר: ובחקותיהם לא תלכו".

ב

לכאורה יוצא מדברי היראים, שאין האיסור של ובחוקותיהם אלא בז' אומות ובמצרים, וכן דעת הגאון מהר"א וואלקין זצ"ל, בספרו "סביב ליראיו", ומתוך כך יצא ללמד זכות על כמה מנהגים שהתחילו החפשים לחקות אחרי מנהגי העכו"ם וכו', עי"ש, וכעין זה כתב הב"י ביו"ד סי' קע"ח: "שהרבה דברים שנויים באותה תוספתא (פ"ז דשבת) שיש בהם משום דרכי האמורי והרבה בני אדם נכשלים בהם ואין איש שם על לב. ושמא משמע להו שאין לחוש משום דרכי האמורי אלא לדברים שהוזכרו בגמ' בלבד, וכל שאר דברים השנויים בתוספתא הוו דלא כהלכתא, דאם לא כן לא הוה שתיק תלמודא מינייהו" – מ"מ אין ללמד זכות על החפשים, שהם עושים כדי להדמות לעכו"ם וזה אסור אפילו לבעל היראים, כמו שיבואר להלן.

אבל לענ"ד אין הדבר כן, אלא שהיראים סידר את הדברים כמו שכתוב בתורה, וזו אמת שבתורה נאמרו הדברים בז' האומות, אבל אח"כ כתב: "אפילו אינם עבירות אלא מעשים וחוקות שהורגלו לעשות כן לשם תורה שלהן… וחכמים פירשו מה המעשים והחוקות… בפ' במה אשה ובתוספתא פ"ז דשבת מונה כל מה שהיתה קבלה ביד חכמים שהי' מחקותיהם", והמעיין בגמ' ובתוספתא מה שמנו חכמים רואה, שהמדובר שם לא על ז' אומות שכבר עברו וחלפו מן העולם אלא על כל האומות האחרות, שהרי כל הדברים המנויים שם שהם מדרכי האמורי, ושלפי דברי רבינו היתה קבלה ביד [עמוד תמט] חכמים שהם מחוקותיהם, אי אפשר לפרש שהיתה קבלה ביד חכמים שהם מחוקות שבעת האומות.

ג

ונראה שמה שכתב רבינו: "וכאשר הזהיר הכתוב על ז' אומות ובחקותיהם כך הזהיר על מעשה ארץ מצרים וחוקותיהם, שהרי הוקשו זל"ז כדכתיב" וכו' רצה לומר שלאו דוקא בז' אומות, אלא בכל ארץ מארצות האומות שישראל יושבין בהם אסור משום ובחוקותיהם. והלשון: שהרי הוקשו זה לזה כדכתיב כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וכו' מוכיח שכן היא כוונת רבינו. שאם לא כן אין הלשון שהרי הוקשו זה לזה מובן, והרי במצרים מפורש בתורה כן ולמה לו לומר שהרי הוקשו זה לזה? אלא שכוונתו לומר, שלאו דוקא ז' אומות בלבד אסרה התורה.

וזה כעין מה שכתב הרמב"ם בהל' עבודת כוכבים פי"א ה"א, לאחר שהביא כתובים מפורשים "ולא תלכו בחוקות הגוי", "ובחוקותיהם לא תלכו", הביא גם את הפסוקים השמר לך פן תנקש אחריהם, וכן את הפסוק ואבדיל אתכם מן העמים, שלכאורה אין הפסוקים האלה מדברים מהאיסור של הליכה בחוקות הגויים, אלא שמפסוקים אלה יש ללמוד, שהשי"ת רוצה להבדיל את ישראל משאר העמים, ומכאן ראי' שהפסוקים האמורים בז' אומות מתפשטים גם על שאר האומות.

ד

וכן יש לדקדק מלשון היראים באות נ"ז, שכתב: "צונו הבורא שלא ילך אדם בחקות הגוים לרדוף אחרי שרירות לבבו להיות זולל וסובא דכתיב בפ' קדושים: לא תלכו בחוקות הגוי, וחקות הגויים זוללים וסובאים". ובפ' קדושים נאמר: ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם, ובספרא שם: "בחקות הגוי, אלו המצריים: אשר אני משלח מפניכם – אלו הכנענים, כי את כל אלה עשו, מלמד שהי' הכנענים שטופים בדברים הללו". ואילו רבינו כתב: "שלא ילך אדם בחקות הגויים… וחקות הגויים זוללים וסובאים" וסובר רבינו כי המצרים והכנענים הם דוגמא לשאר האומות. וזה יוצא מהפסוקים: אשר הבדלתי אתכם מן העמים וכן: ואבדיל אתכם מן העמים. ובספרא: "אם מובדלים אתם מן העמים הרי אתם לשמי ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו". וכן מלשון החינוך מצוה רס"ב: "ובחקותיהם לא תלכו – שלא ללכת בחוקות… הגויים מז' האומות, שנאמר: ולא תלכו וכו' וזה הענין מאחרי שהם סרים מאת ה' ועובדים עכו"ם ועניין המצות שלא נתנהג כהם במלבושינו" וכו'. הרי לנו שבתחילה כתב שלא ללכת בחוקות הגויים מז' האומות, ואח"כ הביא כל המקומות שבהם נאסרה ההתדמות לנכרים.

ונראה שגם הב"ח הבין כן בדעת היראים. שהב"ח ביו"ד סי' קע"ח ס"ב חולק על היראים, וכתב על הגהות מיימוניות שהביא בשם היראים דמסברא אין להוסיף על מה שמנו חכמים שהיתה קבלה בידם שהיא מחקות העכו"ם – דליתא, אלא העיקר שבכל מה שמיוחד להם אסור, אעפ"י שלא נזכר בדברי רז"ל, כי רז"ל הזכירו הדברים שהיו נוהגים… באותם הימים וה"ה בכל מנהג הגויים שנתחדשו בכל הזמנים. ולא השיג על מה שכתב היראים שלא נאסר אלא בז' אומות – מוכח שגם הב"ח פירש דברי היראים כמו שפירשנו.

ה

והנה מדברי היראים יוצא מפורש, שהאיסור משום בחוקותיהם אינו אלא בדברים שיש בהם משום תורה שלהם, כלומר, שיש בהם רמז לעבודה זרה. ובחינוך כתב על טטראות וקרקסאות שנמנו בספרא: וכל אלה הם מיני שחוק שעושים בקיבוציהם כשמתקבצים לעשות שגעונות וזנות ועבודת אלילים. וזהו כדעת המהרי"ק שיובא להלן. ואילו מהרמב"ם הנ"ל משמע שכל דימוי לעכו"ם אסור, שהרי כתב: "יהי' הישראל מובדל מהם וידוע במלבושו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו".

ומדברי הראב"ד משמע שסובר כדעת היראים והחינוך. שכן בפירושו לספרא פ' אחרי, למה שאמר ריב"ב: שלא תנחור ושלא תגדל ציצית ושלא תספור קומי, הוא כותב: "שהוא דרך הגויים שמקשטין את עצמם לזנות כדי שיתנו הנשים עיניהם בהם". ולאיסור גידול בלורית, כותב הראב"ד: "וכמדומה לי שהן מגדלין אותן לעבודה זרה שנה או שנתים ולבסוף מגלחין אותו ומחרימין [עמוד תנ] אותו לנוי עבודה זרה", עיין שם. וכן משמע מהשגת הראב"ד על מ"ש הרמב"ם שם: "ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עכו"ם", כותב הראב"ד: "איני יודע מהו זה, אם יאמר שלא יעשה בהם צורות, כמובא למעלה". ונראה שהחילוק בין הרמב"ם והראב"ד הוא, שלהרמב"ם כל דימוי לנכרים אסור, ולראב"ד רק דברים שיש בהם משום זנות או עבודה זרה, כנ"ל. ועי' בט"ז ובש"ך יו"ד סי' קע"ח, שכפה"נ לא חילקו בכך.

ו

והנה הטור והשו"ע ביור"ד סי' קע"ח העתיקו דברי הרמב"ם בשלימותם. והרמ"א הגדיר את הדינים של איסור חוקות העמים עפ"י דברי המהרי"ק סי' פ"ח שאין משום חוקות העמים אלא באחד משני פנים:

א. דבר שאין טעמו נגלה, שכיון שעושה דבר משונה שאין טעמו נגלה אלא שהם עושים כן, יש לחוש שיש בו שמץ עכו"ם מאבותיהם (ובד"מ כתב הרמ"א הטעם, שאז נראה ודאי שנמשך אחריהם ומודה להם, שאם לא כן למה יעשה כדבריהם התמוהים).

ב. דבר שיש בו משום פריצות כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים (ובד"מ הביא מ"ש בסנהדרין ע"ד, ב: אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא ופירש הרי"ף, שמנהג של עכו"ם שרצועותיהן אדומות ושל ישראל שחורים, דזה המנהג הוא משום צניעות, דאין דרך ישראל להיות לבושו אדום וצבע השחור מורה על ההכנעה והשפלות).

אבל דברים שאין בהם משום הנ"ל, אלא שנהגו לתועלת, כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה לובש מלבוש מיוחד, שעי"ז הוא ניכר שהוא רופא אומן, וכן אם עושים משום כבוד או טעם אחר, מותר. והכלל העולה הוא, שכל האיסור הוא כשהוא עושה כדי להידמות לעכו"ם בלא תועלת אחרת, אבל אם עושה לשם תועלת ממון או כבוד וכיו"ב מותר.

ז

ומקור כל הדברים הוא במהרי"ק הנ"ל. ולדעת המהרי"ק גם הרמב"ם סובר כן, ועיי"ש שהוכיח כן מלשון הרמב"ם שכתב בהל' עבודה זרה שם: "לא ילבוש במלבוש המיוחד להם", ולמה לו לומר המיוחד להם, לימא: לא ילבש במלבוש הדומה למלבושם? אלא ודאי דלא נאסר במלבוש שכבר נתייחד אליהם ופירשו הישראלים ממנו משום צניעות, כמו שפירש"י (סנהדרין ע"ד, ב), או משום טעם אחר.

וכן הוכיח, שכל שהוא עושה לשם תועלת או לשם כבוד מותר, מדאמרו בשבת ס"ז, א וכן בחולין ע"ז, א: כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, ואף על גב שהרגילו בו האמוריים. וכן שנינו בתוספתא שבת פ"ז הי"ב: "האומר אל תעבור בינותינו פן תפסיק אהבתנו, יש בו משום דרכי האמורי. ואם מפני הכבוד, מותר". והמהרי"ק הרבה בראיות, עי"ש.

ולפי המהרי"ק מתיישב מה שהקשה בב"י סי' קע"ח עמ"ש הרמב"ם והטור: "מי שקרוב למלכות וצריך ללבוש כמלבושיהם ולדמות להם, הוא מותר בכל" – כיון דמדאורייתא אסירי איך הי' כוח לחכמים להתיר איסור תורה לקרובי המלכות? ועיי"ש שתירץ שני תירוצים: א. משום הצלת ישראל מותר, דקרובים למלכות עומדים בפרץ לבטל הגזירות. ב. שהתורה לא פירשה דבר אלא סתמה וכתבה: "ובחוקותיהם לא תלכו" ומסרה הדבר לחכמים והם אסרו לשאר בני אדם וראו להתירם לקרובים למלכות, וקרא ובחוקותיהם יתקיים בקרובים למלכות בדברים שאינם מעלים ומורידים לענין קורבתם למלכות, וכן כתב בכ"מ פי"א דעבודה זרה. ולפי המהרי"ק אין כאן קושיא, שכיון שיש כאן תועלת אין בכך שום איסור.

ח

אח"כ ראיתי שהב"ח כתב ג"כ שאין כאן קושיא, שכל האיסור הוא רק כשרוצים להתדמות ולנהוג כמוהם, אבל מי שאין דעתו להתדמות להם מותר. וכדברי הב"ח יוצא מלשון הרמב"ם שכתב בהל' עבודת כוכבים פי"א ה"ג: "ישראל שהי' קרוב למלכות וצריך לישב לפני מלכיהם והי' לו גנאי לפי שלא ידמה להן, הרי זה מותר ללבוש במלבושיהם ולגלח כנגד פניו כדרך שהם עושים". משמע, שאין הטעם משום שיש בזה משום הצלת ישראל, אלא [עמוד תנא] כמו שכתבו המהרי"ק והב"ח, שהאיסור הוא רק למי שרוצה להתדמות להם, אבל לא למי שעושה כן מתוך כבוד או מניעת בזיון.

ותמוה הדבר שהב"י וכן הב"ח לא הזכירו דברי התוס' בבבא קמא פ"ג, א ד"ה התירו לספר קומי: "מתחילה לא גזרו על קרובים למלכות והוא הי' רגיל, כדאשכחן במעילה, שהלך אבוטולמוס בן ראובן וסיפר קומי שלא יכירו שהוא יהודי והטעה אותם". מדבריהם למדנו שני דברים, שהאיסור לספר קומי הי' גזירת חכמים ובתחילה לא גזרו על קרובים למלכות. ועוד, שאבטולמוס בן ראובן הי' רגיל בכך לספר קומי, כדי להטעות את השליטים ולא נתכוין להידמות אליהם. וזה כמו שכתבו המהרי"ק והב"ח.

ט

והדברים מפורשים במאירי לסנהדרין נ"ב, וז"ל: "אעפ"י שעיקר מניעת הליכה בחוקות עכו"ם אינה אלא לענין שרשי עבודה זרה, שלא ידמה להם במלבושיהם המיוחדים להם ובתספורת שערם ובשאר דברים המיוחדים לכומריהם ובבנין היכלות כשלהם עד שיחשוב הרואה עליו שהוא משלהם, אעפ"כ הדבר מתפשט מדברי סופרים בהרבה דברים שאינם ממין זה כדי שיתרחקו מהם ומאליליהם ולא ימשכו אחריהם מזו לזו. ומ"מ, כל מה שמצאנו כתוב בתורה או בנביאים שנצטוינו לעשותו או שהותר לנו לעשותו, עושין אעפ"י שדרך עובדי האלילים בכך, שלא ירדנו לה מתורת המשכות אחר נמוסיהם אלא מצד עצמנו… ומ"מ מה שנאסר משום עבודה זרה, אפילו מצאנוהו כתוב, אסור. שהרי אסרה תורה להקים מצבה, אעפ"י שכתוב: "ויצב יעקב מצבה", או שמא לא היינו אומרים כן אלמלא שהתורה אסרתה. וראשון עיקר" (כוונתו – שאפשר לומר שאפילו בדבר שיש בו משום עבודה זרה מותר אם מצאנו כתוב בתורה, והא דאסור לעשות מצבה הוא משום שהתורה אסרה בפירוש, וכן כתב בחידושי רבנו יונה לסנהדרין וסיים: "כך נראה עיקר". וגם בחידושי הריטב"א לעבודה זרה כתב כן בפירושו הראשון ומתוך זה העלה דסוגיות דעבודה זרה ודסנהדרין פליגי אהדדי והתם דסנהדרין עיקר דהיא דוכתא. עי"ש) – אבל המאירי דחה פירוש זה, כמש"כ: והראשון עיקר. עכ"פ למדנו מדבריו, שהאיסור מהתורה הוא רק בדברים שיש בהם משרשי עבודה זרה, אבל חכמים גזרו גם על שאר דברים שאינם ממין זה, כדי שלא ימשכו אחריהם, וזה כדעת התוס' בב"ק דף פ"ג הנ"ל.

י

וממשמעות לשונו של המאירי נראה, שלדעתו גם הרמב"ם סובר כן. שהרי המאירי מעתיק לשונו של הרמב"ם וכותב: "שלא ידמה להם במלבושיהם המיוחדים להם ובתספורת שערם ובשאר דברים המיוחדים לכומריהם ובבנין היכלות כשלהם", והם הם הדברים הנמנים ברמב"ם, כמובא למעלה. וכבר הבאתי למעלה, שגם המהרי"ק סובר כן, שהרמב"ם אוסר רק דברים המיוחדים להם. ולעיל הבאתי דעת הראב"ד בתו"כ, שגם בתספורת שערם יש סרך של עבודה זרה.

ואמנם מתחלת לשונו של הרמב"ם, שכתב: "שלא ידמה להם, אלא יהי' הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהם במדעו ובמדותיו", משמע שהוא אוסר כל דימוי שהוא ואפילו זה שאין בו משרשי עבודה זרה, מ"מ יש לומר שזה הוא מדרבנן, אבל מה שכתב בסוף דבריו: "וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהם לוקה" קאי על הדברים למעלה מזה, והיינו שעושה דברים שיש בהם סרך של עבודה זרה.

יא

וכן משמע מלשון הרמב"ם בספר המצוות מצוות ל"ת מצוה ל': "הזהירנו מללכת בדרכי העכו"ם ומהתנהג במנהגותיהם ואפילו במלבושיהם ובקבוציהם במושבם, והוא אמרו יתעלה: ולא תלכו בחוקות הגוי… ובא הפירוש: לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולשון ספרא: ובחוקותיהם לא תלכו שלא תלכו בנימוסות שלהם, בדברים החקוקים להם, כגון טרטיראות וקרקיסאות, ואלה הם מינים ממושבים שהי' מתקבצים בהם לעבודת הצלמים, ר"מ אומר: אלו דרכי האמורי שמנו חכמים. ר"י אומר: שלא תנחור ושלא תגדל ציצית ושלא תספר קומי, ומי שעושה דבר מאלו חייב מלקות".

[עמוד תנב] והוא ממשיך וכותב: "ונכפלה האזהרה מזה הענין בלשון אחר, והוא אמרו: השמר לך פן תנקש אחריהם, שמא תדמה להם ותעשה כמעשיהם ויהי' לך למוקש, שלא תאמר הואיל והם יוצאים… בתלוסין אף אני אצא בתלוסין, והוא מין ממיני זיון הפרשים. וכבר ידעת לשון הנביא: ועל כל הלובשים מלבוש נכרי (צפני' א', ח'). זה כולו להתרחק מהם ולגנות כל חקותיהם ואפילו במלבוש. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בששי משבת". מקור דבריו האחרונים הוא בספרי פ' ראה: "שלא תאמר, הואיל והם יוצאים באבטיגא אף אני יוצא באבטיגא, הואיל והם יוצאים בארגמן… הואיל והם יוצאים בתלוסין".

ואנו רואים, שרבינו עושה שתי חלוקות: חלוקה אחת של דברים החקוקים להם ולאבותיהם, שיש בהם ספק עבודה זרה, כמש"כ: "שהי' מתקבצים בהם לעבודה זרה", ועליהם אומר הרמב"ם שחייב מלקות, וחלוקה שני' של דברים אסורים אם רוצים להתדמות בהם לעכו"ם, כמ"ש: "הואיל והם יוצאים בתלוסין אף אני אצא בתלוסין", ועליהם אומר הרמב"ם: "זה כולו להתרחק מהם ולגנות כל חקותיהם ואפילו במלבוש". ולאו דווקא מלבושי כמרים, שזה אסור מהתורה, כמש"כ המאירי, אלא אפילו סתם מלבוש של עכו"ם והוא רוצה ללבוש אותו מלבוש הואיל והם עושים כן – אסור, אבל בזה אין הרמב"ם אומר שחייב מלקות, משמע שסובר כהמאירי והם אסורים רק מדרבנן. ובזה כתב הב"ח ביו"ד קע"ח, שאסור רק אם מתכוין להידמות לעכו"ם.

יב

וראיתי בשו"ת דברי חיים ח"א, יור"ד סי' ל', שכתב על מ"ש התוס' בב"ק פ"ג, דמה שהתירו לאבטולמוס בן ראובן לספר קומי לפי שמתחלה לא גזרו על קרובים למלכות, ולא תירצו כתירוץ הב"ח, שלא נאסר אלא במי שעושה כן כדי להידמות לעכו"ם אבל במי שאין מתכוין מותר – שהתוס' סוברים שמהתורה אסור רק במי שרוצה להתדמות, אבל חכמים תקנו שלא יספר קומי אפילו אם אינו רוצה להתדמות, ולכן הקשו איך התירו לאבטולמוס בן ראובן? ותירצו, דלכתחילה לא גזרו על קרובים למלכות.

אולם זה חידוש גדול שלא שיערוהו הראשונים ז"ל, ואינו במשמע לשון התוס' הנ"ל. ועיין בשטמ"ק שם, שהקשו: והא אין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חברו? וכתבו בשם הר"י, יש לומר שראשונים לא גזרו על קרובים למלכות, ומשמעות הדברים שאיסור זה שלא יספר קומי הי' גזירת ראשונים.

ובדברי חיים דקדק מלשון המבי"ט בקרית ספר בפי"א מעבודה זרה, שהעתיק לשון הרמב"ם, וכתב: וכל אלו קבלה ביד חכמים שכך הי' מנהגם והם נכללים בפסוק ובחוקותיהם לא תלכו וכן כל שאר דברים שמנו בתוספתא, כולם מדאורייתא, נכללות בפסוקים כפי קבלת חז"ל, שהי' חוקי עובדי עבודה זרה, וכל העושה א' מאלו כיו"ב מחוקי עבודה זרה שמנו חז"ל לוקה.

וכתב בדברי חיים, שמכל זה משמע שאפילו אינו מתכוין לדמות אסור, שאם לא כן למה אמר דקבלה ביד חז"ל, שאם אינו מתכוין מותר ואם מתכוין לדמות א"כ איירי שמנהגם כן. אלא ודאי שס"ל להמבי"ט, שאפילו באינו מתכוין לדמות אסור ולפיכך אפילו אם הגויים כעת אין מתנהגים כך אסור מצד קבלת חכמים, שהאומות הראשונים עשו כן לחוק ואסור לישראל מדרכיהם, עכ"ל.

יג

אולם אפילו לפי דקדוקו של הדברי חיים אינו מוכח אלא בדרכים שיש בהם חוק של עבודה זרה, כמש"כ המבי"ט להדיא, אבל בדברים שאין בהם ספק של עבודה זרה, והוא רק מנהג בעלמא שנהגו בו העכו"ם – אינו אסור אלא אם מתכוין להידמות להם, אבל אם אינו מתכוין לכך אלא עושה כן בשביל תועלת, שהיא מותר אפילו לפי המבי"ט.

ובעצם דקדוקו של הדברי חיים, נראה שהמבי"ט רצה להסביר מה שאסרו בתוספתא דברים רבים שאין בהם סרך של עבודה זרה כגון האומר יתיר ונותר, האומר שתו והותירו, האומר לא לא, וכן הקושר חוט על גבי אדום, שבהשקפה ראשונה [עמוד תנג] אין בדברים אלו שום שייכות לעבודה זרה ועל זה כתב המבי"ט, שקבלה ביד חכמים שבאומות הראשונים הי' בדברים אלו סרך של עבודה זרה, וכמו שאמרו שם: "האומר, דגן וקדרון הרי זה מדרכי האמורי. ר"י אומר: דגן על שם עבודה זרה… האומר דני דני הרי זה מדרכי האמורי. ר"י אומר: דן ע"ש עבודה זרה".

סוף דבר, שבדברים שיש בהם סרך של עבודה זרה אסור אפילו באינו מתכוין להדמות להם, שהרי אין לומר שהוא רוצה להדמות לאומות הראשונים שהם עובדי אלילים ועושים מעשי שטות, אבל דברים שאין בהם סרך של עבודה זרה אסור רק אם רוצה להדמות להם. ודוגמא לכך מה שאמרו שם בתוספתא: "האומר אל תעבור בינותינו שלא תפסיק אהבתינו הרי זה מדרכי האמורי. ואם מפני הכבוד מותר", וכבר הזכירה המהרי"ק.

יד

ולכאורה יש להביא ראי' לדעת המאירי שמהתורה אסור רק מה שיש בו משרשי עבודה זרה, אבל שאר דברים אינו אסור אלא מדרבנן, ממה שכתבו התוס' בסנהדרין נ"ב, ב ד"ה אלא, שכל שיש בו משום עבודה זרה אסור אפי' הוה כתוב באורייתא, אבל בחוק שאינו לשם עבודה זרה אינו אסור אי כתיב באורייתא, כגון סייף ושריפה על המלכים שאינו לשם עבודה זרה, ולהכי מותר משום דכתיב באורייתא.

וראיתי בנועם ב' שהגר"ב זולטי נ"י כתב שדברי התוס' אינם מובנים, דמאי שנא, והרי תרוויהו נכללים בלאו ובחוקותיהם לא תלכו? ומכאן הוכיח שהתוס' סוברים כהמאירי, שרק חוק שהוא לעבודה זרה אסור משום ובחוקותיהם, אבל שאר דברים אינם אלא מדרבנן ולהכי מותר אי כתיב באורייתא, דבהני לא גזרו רבנן.

ולענ"ד אין מכאן ראי' שסברת התוס' היא, דאי כתיב באורייתא לא הוי בכלל ובחוקותיהם לפי שאינו עושה לשם הליכה בחוקות הגוים, כלשון הגמ': לא מינייהו קא גמרינן, אלא אנו עושים כן עפ"י מנהג התורה, אבל בעבודה זרה גילתה התורה שאסור לעשות כן אפילו מצאנוהו כתוב בתורה, שהרי אסרה תורה להקים מצבה אעפ"י שכתוב: "ויצב יעקב מצבה", כמש"כ המאירי בסנהדרין שם, והביאו הרב הנ"ל.

ענף שני: סתירת הסוגיות אי שריפה חוקה היא או לא ותירוצי הראשונים

טו

והנה כל הראשונים עמדו על הסתירה שבין הסוגיא בסנהדרין ובין הסוגיא דעבודה זרה, דבסנהדרין נ"ב, ב אומרת הגמרא, שר"י אוסר להמית את החייב מיתה בסייף משום ובחוקותיהם לא תלכו, ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא לא מינייהו קא גמרינן, דאי לא תימא הכי הא דתניא: שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, היכי שרפינן, והכתיב: ובחוקותיהם לא תלכו? אלא כיון דכתיב שריפה באורייתא, דכתיב: ובמשרפות אבותיך וגו' לאו מינייהו קא גמרינן, והכא נמי כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהו קא גמרינן. וגם ר"י סובר דשריפה חוקה, אלא דלא חייש לכתיבא באורייתא, כמש"כ התוס' בעבודה זרה י"א, א ד"ה ואי. משמע דלכ"ע דשריפה חוקה היא, והיא אסורה אי לאו דכתיבה באורייתא.

ובגמרא עבודה זרה י"א, א: מכלל דרבי מאיר סבר לא שנא מיתה שיש בה שריפה ולא שנא מיתה שאין בה שריפה פלחי בה לעבודה זרה (ופירש"י: "מדלא תלי ר"מ טעמא בשריפה, אלמא לאו חק העכו"ם הוא לשם עבודה זרה"), אלמא שריפה לאו חוקה היא, מכלל דרבנן סברי שריפה חוקה היא, והא תניא: שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, ואי חוקה היא אנן היכי שרפינן והכתיב ובחוקותיהם לא תלכו? אלא דכו"ע שריפה לאו חוקה היא אלא חשיבותא היא (ופירש"י: "מי ששורפין עליו מראין שמיתתו חשובה להם, חשיבה להם המיתה ששרפו עלה ופלחו לע"א"), והכא בהא קא מיפלגי, ר"מ סבר לא שנא מיתה שיש בה שריפה ולא שנא מיתה שאין בה שריפה פלחי בה לעבודה זרה, ורבנן סברי מיתה שיש בה שריפה חשיבה להו ופלחו בה, ושאין בה שריפה לא חשיבה ולא פלחי בה. משמע ששריפה לכולי עלמא לאו חוקה היא. והגמ' לא אמרה כיון דכתיב באורייתא לאו מינה גמרינן, אלא אמרה סתם: לאו [עמוד תנד] חוקה היא אלא חשיבותא היא. משמע שבין לר"מ ובין לרבנן שריפה לאו חוקה היא?

ונאמרו בזה תירוצים שונים, ומהם מסתעפות שיטות שונות בגדר חוקות העמים והאיסור ללכת בהם (ועי' בשו"ת מלמד להועיל או"ח סי' ט"ז עמ' שש עשרה).

טז

א. שיטת הר"י בתוס' עבודה זרה שם: "דתרי גווני חוקה הוו, אחד שעושים לשם חוק לעבודה זרה, ואחד שעושים לשם דעת הבל ושטות שלהם, והכא בשמעתין מיירי באותו חוק שעושים לשם עבודה זרה, וה"פ: ר"מ סבר לאו חוקה היא לעבודה זרה, להכי פריך (לרבנן דפליגי על ר"מ וסברי דחוקה היא), ואי חוקה לעבודה זרה אנן היכי שרפינן, והא כתיב: ובחוקותיהם לא תלכו ואף על גב דכתיב באורייתא יש לאסור, כיון שלהם הוא חוק לעבודה זרה, דומיא דמצבה כשהיו מקריבים עלי' אבות היתה אהובה לפניו, משעשוה האמוריים חוק לעבודה זרה שנאה והזהיר עלי', דכתיב: לא תקים לך מצבה. ומסיק, אלא דכו"ע לאו חוק הוא לשם עבודה זרה, ומ"מ הוא חוק הבל ושטות (ולהכי הי' לנו לאסור אי לא הוי כתיב באורייתא), ובפ' ד' מיתות [סנהדרין נ"ב] משתעי בחוק הוא משום חשיבות לפי מסקנא דהכא, ולהכי אפילו ר"י מודה דלא גמרינן מינייהו אי כתיבה באורייתא ולאו חק לעבודה זרה הוא. אבל ודאי אי לא הוה כתיבה באורייתא לא היה לנו להתנהג אף במנהגם של שטות, וסייף אינו כתיב בקרא אלא לשון הריגה כתיב ויש לקיימו בקופיץ, ואפי' בעיר הנדחת נמי דכתיב: לפי חרב איכא למימר דקופיץ הוא בכלל חרב. ורבנן סברי דאיכא טעמא התם, דקופיץ מיתה מנוולת לא עבדינן, כדאמרינן התם".

יוצא מדבריהם, שחוק לעבודה זרה אסור ואפילו כתיבא באורייתא אסורה, כדאשכחן גבי מצבה, כנ"ל. ושאר חוקות אסירי רק אי מינייהו גמרינן, אבל אי כתיבי באורייתא דלאו מינייהו גמרינן מותר. ושיטה זו כתובה גם בתוס' סנהדרין נ"ב וכן מובאת גם בחידושי הריטב"א למכות ד"ה ויש עוד לומר.

יז

והעולה מדברי התוס', שחוק שאינו לעבודה זרה אסור רק כשהוא מנהג של שטות והבל, דזה מוכיח שהוא עושה כן כדי להדמות להם, אבל אם אינו עושה כדי להדמות להם מותר, ומה שאמרה הגמרא: כיון דכתיבה באורייתא לא מינייהו גמרינן – הפירוש הוא שזה מוכיח שאינו עושה כדי להידמות לעכו"ם אלא עושה כן עפ"י מנהג הכתוב בתורה.

וצ"ל שהלשון "דכתיב באורייתא לאו מיניהו גמרי" לאו דוקא, אלא כל מי שעושה עפ"י עצמו ולא לשם דימוי לעכו"ם מותר. וכן כתב בביאור הגר"א ליור"ד קע"ח ס"ק ו': "ולאו דווקא משום דכתיב באורייתא, אלא כ"ד שהיינו עושים זולתם, מותר וכן במלבושים, אבל כל שלובשים מלבוש המיוחד להם, אסור".

ומדברי התוס' משמע, ששריפה על המלכים היא מנהג של שטות ומה שאמרה הגמרא גבי שריפה: חשיבותא היא, היינו שמנהג זה הוא מנהג של שטות, שמה שעושים משריפה חשיבותא למלכים היא מנהג של שטות, וכן המיתה בסייף היא מנהג של שטות שלהם, אי לא הוי כתיב באורייתא הי' לנו לאסור, ואף ר"י מודה בכך, אלא שר"י סובר דמיתת סייף לא כתיבא באורייתא, כנ"ל. וראה מה שאכתוב להלן בשם המהר"ם שיק, שמנהגי העכו"ם בסייף ובשריפת על המלכים הם מנהגי שטות, דלישראל נאסר מטעמים שונים.

יח

ב. הר"ן בחידושיו לסנהדרין כותב וז"ל: "ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהו קא גמרינן. יש מפרשים, שהטעם בזה לפי שהתורה קדמה להם, ואינו מספיק, שבכל הדברים ג"כ יש לך לומר שלא קדמו הם, אלא הטעם הנכון שהתורה אסרה כל מנהג מיוחד לנימוסי עבודה זרה, שמא ימשך האדם אחריהם כמותם. וכן נמי אם הכותיים נהגו באיזו מנהג שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת בנסיון, העושה כמותן יש בו משום דרכי האמורי, וכדאמרינן במס' חולין ע"ז, ב: אילן המשיר פירותיו טוענו באבנים וסוקרו בסיקרא. ומקשינן בגמ', בשלמא טוענו באבנים כי היכי דניכחוש חילי', אלא [עמוד תנה] וסוקרו בסיקרא אמאי (פירוש, דהא יש בזה משום דרכי האמורי. עי' שבת ס"ז, א)? ומתרץ, כדתניא: וטמא טמא יקרא, כדי שידעו רבים ורבים יבקשו רחמים עליו. הרי נתבאר, שהתלמוד לא הי' תמה למה טוענין האילן באבנים, דדבר טבעי הוא להכחיש האילן, שאפשר שמחמת שכוחו גדול משיר פירותיו והטעינה באבנים טוב לו מדרך הטבע, אלא סוקרו בסיקרא למה? כלומר, שזה הענין הוא מדרכי האמורי, שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת בנסיון? ומתרץ: כדתניא, וטמא טמא וכו'. וכן פירש הרמב"ם (אולי צ"ל: הרמב"ן, ועי' מלמד להועיל) ז"ל".

ראינו, ששיטת הר"ן היא, שכל חוקות של עבודה זרה או מנהג מיוחד לעבודה זרה – אסור בכל גוונא, אבל בשאר חקות, דבר שיש בו טעם והוא מיוסד בדרכי הטבע מותר. וצ"ל, שהר"ן מפרש מאי דאמרה הגמרא: דכתיב באורייתא לא מינייהו גמרינן, היינו לומר שבאם הוא כתיב בתורה בוודאי שיש בו טעם הגון, וזה שלא כפירוש התוס' שהבאנו למעלה.

וכן כתב הר"ן שעל הרי"ף לעבודה זרה י"א: "שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, אינה מדרכי האמורי לחוש ללא תעשה כמעשיהם, לפי שלא אסרה תורה אלא חוקות של עבודה זרה אלו (צ"ל: או) דברים של הבל ובטלה וכולן יש בהם סרך עבודה זרה, אבל דברים של טעם שרו, ובשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן כלי תשמישן, לומר שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש הוא". ולדבריו מיושבת הקושיא שהסוגיות סותרות זו את זו, שלפי הר"ן שתי הסוגיות מתכוונות לדבר אחד, שכל מה שכתוב באורייתא יש בו טעם. וכן משמע מדרבי הר"ן, שהאיסור לילך בחוקות העמים הוא רק בדברים שיש בהם סרך עבודה זרה.

יט

ג. כדברים האלה פירש גם רבנו יונה בפירושו לסנהדרין: "ויש אומרים, דה"פ דהכא והתם חד טעמא הוא, דהתם הכי קא אמרינן: אלא כו"ע שריפה לאו חוקה היא. כלומר, כיון דאשכחן שריפה באורייתא ודאי דלאו חוק עבודה זרה היא, אלא חשיבות בעלמא היא, שאילו הי' חוק עבודה זרה לשרוף איך היו שורפין מתחילה, ואיך היתה שריפה בתורה? אלא ע"כ לאו חוק עבודה זרה הוא. והכא נמי אמרינן: ורבנן, כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מיניהו וכו' אלמא אית לן למימר דלאו חוקה היא, אלא חשיבות שעשו להם הגויים".

ויוצא מפירושו זה שכל חוק של עבודה זרה אסור מהתורה, ורק מה שכתוב בתורה מוכיח שאינו חוק לעבודה זרה, כהר"ן הנ"ל. והא שאסרה התורה מצבה אעפ"י שהיא כתובה בתורה, משום שעכו"ם עשאוה אח"כ חוק לעבודה זרה, כסברת הר"י בתוס' עבודה זרה הנ"ל.

ואמנם רבנו יונה מפרש בתחלה פירוש אחר, אבל הדברים שם משובשים ומקוטעים וצריכים תיקון, ובמלמד להועיל שיער שהוא מה שכתב הריטב"א בשם התוס', אבל לא תיקן את הלשון המשובשת. וצ"ע ליישב את הלשון.

כ

ד. הריטב"א בעבודה זרה שם, מפרש בראשונה פירוש רש"י, שבתחילה סברה הגמ' דלר"מ שריפה לאו חוקה היא "דכיון דלרבי מאיר זימנין דעבדי שריפה וזימנין דלא עבדי שריפה מכלל דס"ל… דשריפה לאו חוקה היא למלכים, ואיד בלחוד הוי חוק. ורבנן סברי דשריפה נמי חוקה". ולהכי פריך "אליבא דרבנן הא דתניא: שורפין על המלכים ומסתמא ההיא ברייתא הלכה היא ורבנן היא. ופרקינן דכו"ע שריפה לאו חוקה היא ואפי' לרבנן אלא בחשיבותא היא. כלומר, ואיד שריפה דעבדי רבנן לאו משום חוק הוא אלא לפי שהמלך ההוא הי' חשוב ומרוצה להם, דפעמים המלך מקובל עליהם ומזרע המלוכה ולא עבדי לי' לא איד ולא שריפה משום דלא חשיב להו".

והריטב"א מדקדק דלגירסא זו (גירסת רש"י: אלמא שריפה לר"מ לאו חוקה היא) קשה קצת "דכיון דכולי קושין ופרוקין על רבנן הוא למה לן למידק מעיקרא מידי כדר"מ? ובכל הספרים שלנו גורסין: אלמא שריפה חוקה היא".

היינו, שבין לר"מ ובין לרבנן שריפה חוקה, שהי' נוהגין לעשות שריפה למלכים שהי' מרוצים, [עמוד תנו] אלא דר"מ סבר דאע"ג שלא הי' עושין שריפה למלך שאינו מקובל, איד מיהת עבדי כיון שמלך עליהם מכל מקום. ורבנן סברי דאף איד לא עבדי אלא למלך מקובל.

וא"כ קשיא בין לר"מ ובין לרבנן, איך אנו שורפין למלכים? ומשני, דכו"ע לאו חוקה היא, וזימנין דהוי מלך מקובל, ולא עבדי שריפה אלא למלך אהוב, שרצו לעשות לו כבוד, ובאיד הוא דפליגי, דר"מ סבר דאיד עבדי ליה לכל מלך, ורבנן סברי דלא עבדי איד אלא למלך חשוב להם. וזו שיטת ר"ת.

יוצא משיטתו, שהשריפה מצד עצמה לא היתה אסורה, כיון שאינה לשם עבודה זרה, אלא דלרבנן אסורה שריפה כשהיא נעשית למלך חשוב, שאז עושים איד, וזה אסור.

כא

ואח"כ כותב הריטב"א: "ומיהו אכתי איכא למידק אשמעתין, דהכא משמע דכל היכא דאמרת חוקה היא, כיון דכתיבא באורייתא לא אסירא לן דלאו מינייהו גמרינן, ובתוס' תירצו דסוגיין פליגן אהדדי וההיא דהתם (דסנהדרין) עיקר".

מוכח שהריטב"א סובר בפירוש זה, שלפי הסוגיא בסנהדרין אפילו בחוק של עבודה זרה אי כתיבא באורייתא מותר, משום דלאו מינייהו גמרינן, וצ"ל לשיטה זו, שמצבה אסורה אף על גב שכתובה באורייתא, משום שהתורה אסרה בפירוש. ולפי שיטה זו צ"ל שהגמ' בסנהדרין סברה שמה דכתיבא באורייתא מותר, הוא משום שאין לומדים זה מעכו"ם, אלא נוהגים עפ"י מנהג שכתוב בתורה, וכל שאין עושים כדי להידמות לעכו"ם אינו אסור, ואפילו אם יש בו סרך עבודה זרה.

ובסוף דבריו מביא הריטב"א תירוץ אחר לסתירת הסוגיות: "דהתם (בסנהדרין) אמסקנא דהכא קיימי, וכי אמרינן התם דכל היכא דכתיבא לא אסירא כשהיא חוק האומה ואינו חוק דרך לעבודה זרה דומיא דהריגה אסור. אבל הכא קס"ד דלרבנן חוק הוא לע"ג, וכל כה"ג הא ודאי אסור אף על גב דכתיבא באורייתא, ואסיקנא דכו"ע לאו חוקה דע"ג היא, אלא חוקה דמלכים היא ומשום חשיבותא דמלכתא בלחוד, וכיון דכן שרי דלאו מינייהו גמרינן (פירוש: כיון דכתיב באורייתא), ונראה שלזה כתב רש"י ז"ל בפירושו: "חק הוא לנכרים לשם עבודה זרה". ולא משום דסובר מרן ז"ל דלא אסר רחמנא אלא חוקה דעבודה זרה בשום מקום, שהרי אי אפשר לומר כן, אלא ודאי כדאמרן, כנ"ל".

וזו היא שיטת הר"י בתוס' עבודה זרה, שיש שתי גווני חוקה, כמובא לעיל. ומסגנון לשונו נראה שהריטב"א מכריע כשיטת הר"י, ולא כשיטת ר"ת הנ"ל.

כב

ה. בתוס' רי"ד לעבודה זרה י"א עמד ג"כ על הסתירה שבין סוגיא דסנהדרין ובין סוגיא דעבודה זרה, וז"ל: וראיתי שפירשו מפני קושיא זו כך, דכ"ע שריפה לאו חוקה היא לא (צ"ל: ולא) הוי אסור לעשות משום חוקה, דלא מיקרי חוקות הגויים אלא דבר שלא נהגנו מקודם לעשותו, כדכתבתי בפ' ארבע מיתות (ונראה שהיא שיטת הי"מ המובאת בר"ן לסנהדרין, שהטעם בזה לפי שהתורה קדמה להן ושהר"ן דחה אותה, והי"מ פירשו מ"ש: כיון דכתיב באורייתא לאו מינייהו גמרינן, כלומר, שאנחנו נהגנו מקודם לעשותו). ואינו נראה לי, שהלשון אינו מוכיח כן, דהכי הו"ל לומר: אף על גב דחוקה היא כיון דכתיבא באורייתא לאו מינייהו קא גמרינן, אבל השתא דאמר: לאו חוקה היא, משמע דאי הות חוקה הות אסירא לן. וי"ל דהאי דתריץ לי' הכי רבותא עביד למיעקר פירכי' לגמרי, דלא תידוק מהכא דהיא חוקה, דאיכא למימר חשיבותא בעלמא היא ולא חוקה היא, אבל ודאי אפי' אם תימצי לומר דהיא חוקה שריא משום דכתיבא באורייתא כדמפרש התם".

היוצא מדבריו, שכל שאין עושים כדי להדמות לעכו"ם, אם משום שכבר נהגנו מקודם, כמו בסייף דכתיבא באורייתא, או משום שאינה חוקה לעכו"ם אלא עושים כן משום חשיבות שרוצים לעשות חשיבות למלכם – מותר.

והכלל העולה מכל דברי הראשונים, שאע"ג שבהרבה דברים תלויים זה עם זה, מ"מ מודים, שאם הוא דבר שאינו חוק לעבודה זרה אלא [עמוד תנז] חוק האומה, אסור רק אם עושים כדי להידמות להם, אבל אם אינם עושים כדי להידמות להם מותר, ולקצת ראשונים מותר לעשות כמנהג עכו"ם אם אין בו סרך של עבודה זרה.

ודעת המהרי"ק הבאנו למעלה, שהאיסור לילך בדרכי העכו"ם אפילו אם אין בו סרך עבודה זרה אלא באחד משני פנים: א. דבר שאין טעמו נגלה, דכיון שהוא דבר משונה יש לחוש שיש בו שמץ עבודה זרה או שהוא עושה כן כדי לחקות מעשיהם. ב. דבר שיש בו משום פריצות, כגון שנהגו לעשות בגדים אדומים, והובא ברמ"א יור"ד קע"ח בשם המהרי"ק והר"ן עי"ש.

כג

והנה בביאורי הגר"א הקשה על המהרי"ק ועל הר"ן, שכתבו שאין איסור אלא בדבר שאין בו טעם או שהוא משום פריצות מסוגיא דסנהדרין, שא"ש: ורבנן, כיון דכתיב סייף באורייתא לא מינייהו קא גמרינן, דאי לא תימא הכי, הא דתניא: שורפין על המלכים וכו' והא כתיב: ובחוקותיהם לא תלכו? אלא כיון דכתיב שריפה באורייתא… לאו מיניהו קא גמרינן, וה"נ כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהו קא גמרינן. והא סייף יש בו טעם, דקופיץ היא מיתה מנוולת, וכן שריפה יש בה טעם, לשרוף לכבודם של מלכים, שלא ישתמש בהם אחר ואפילו הכי אסור אי לאו משום דכתיב באורייתא?

ומשום קושיא זו דחה הגר"א דברי הר"ן והמהרי"ק וכתב, שאפילו דברים שיש בהם טעם ושאין בהם שחץ – אסור, אבל רק ללמוד מהם אסור, וכו', עיין שם. ובאמת קושיית הגר"א תסוב גם על הר"י בתוס' עבודה זרה, שכתב שאסור דבר שעושים לשם הבל ושטות שלהם, ומשמע שבדבר שהוא שטות והבל העושה כן מוכיח שהוא עושה כדי להידמות להם, וכמו שכתב בדרכי משה המובא לעיל.

כד

וקושית הגר"א תירצו באופנים שונים. בשו"ת מהר"ם שיק יור"ד קס"ה כתב ליישב הקושיא על הר"ן, שהר"ן סובר כהריטב"א, שהסוגיות בסנהדרין ובעבודה זרה פליגי אהדדי, אלא שהריטב"א סובר דהעיקר כהסוגיא דסנהדרין, והר"ן סובר דאדרבא, הסוגיא דעבודה זרה היא העיקר, שהיא במקומה והרמ"א פסק כהר"ן, משום שגם הרמב"ם והחינוך והסמ"ג ס"ל כוותי'.

ואח"כ כתב, שיותר נכון לומר דשריפה על המלכים אף שהיא לכבוד, מ"מ אינו ראוי לישראל לעשות כן משום בל תשחית, וכמו שאסרו חז"ל לזרוק כלים על המת, וכן סייף שהוא ניוול, כמו שאמר ר' יהודה, ופירש"י: "מפני שהרגו מעומד ונופל", ואינו ראוי לישראל ליטול ממנו פניו וראשו שהוא צלם אלקים וטוב הי' יותר להורגו בחנק, וע"כ יאמרו הרואים שזה שהורגין בסייף משום דילפינן מינייהו ולכן הוכרחו רבנן לומר דההיתר הוא משום דכתיב בקרא ולאו מינייהו ילפינן.

ועל פי זה מיושב מה שהקשו הראשונים, הא במשנה אומר ר"י הטעם משום שנוול הוא ובברייתא אמר משום ובחוקותיהם לא תלכו? ונדחקו הראשונים לתרץ, שמ"ש ר"י נוול הוא, כוונתו שהדין הוא נוול משום בחקותיהם, עי' בתוס' וברמ"ה שם, ולפי הנ"ל יש לומר, שכיון שנוול הוא והוא עושה כן נראה הדבר שעושה כן להידמות לעכו"ם.

כה

ובעצם קושית הגר"א, נראה שהגר"א לשיטתו, שמפרש מה שאמרה הגמ': כיון דכתיב באורייתא לאו מינייהו גמרינן, דדבר שמפורש בתורה אינו בכלל ובחוקתיהם לא תלכו, לפי שדבר זה אין אנו לומדים מהם ואינו אסור אלא מה שאנו לומדים מהם אבל לא מה שאנו לומדים מהתורה. אבל מה שאינו כתוב בתורה, אסור משום שזה שאנו עושים הוא ממנהגי עכו"ם ואפילו אם יש בו טעם, ולכן הקשה על המהרי"ק והר"ן.

אבל הר"ן והמהרי"ק מפרשים מה שאמרה הגמ': כיון דכתיב בתורה לאו מינייהו גמרינן, שמה שכתוב בתורה בוודאי יש בו טעם, שאם לא כן לא היתה התורה כותבת דבר זה, כמו שפירשו בחידושי הר"ן ובחי' רבנו יונה בחולין, כמובא לעיל, ומסולקת קושית הגר"א.

[עמוד תנח] ובספרא לפ' אחרי נאמר: כמעשה ארץ מצרים… "יכול לא יבנו בנינות ולא יטעו נטיעות כמותם? ת"ל: ובחקותיהם לא תלכו, לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם. ומה הי' עושים? האיש נושא לאיש, והאשה לאשה. האיש נושא אשה ובתה והאשה ניסת לשנים, לכך נאמר: ובחקותיהם לא תלכו". ובתו"ת העיר על זה, שכאן מבואר דעיקר הקפידא הוא רק על מעשים מכוערים ופרוצים שנוהגים בהם וכן דברים שיש בהם שמץ עבודה זרה, וכ"כ הב"י בשם המהרי"ק.

וגם הוא הקשה קושית הגר"א מגמ' דסנהדרין, וכתב שהטעמים שיש במיתת סייף שהיא מיתה קלה ובשריפה על מלכים מפני חשיבות הם רק לנו, אבל לעכו"ם יש בהם משום ענין עבודה זרה. ובמח"כ הוא נגד הגמ' דעבודה זרה, ששם אומרת הגמ' להסביר דברי הברייתא שהתירה לשרוף על המלכים: משום חשיבותא היא, דהיינו שאינם עושים לשם עבודה זרה אלא לחשיבות המלכים ולפיכך ליכא בזה משום ובחקותיהם, וכן הוא נגד כל הראשונים שהבאנו לעיל, ואין להאריך יותר.

ענף שלישי: ההיתר לערוך חגיגת בת מצוה שלא בבית הכנסת ולא כחיקוי למנהגי הגויים

כו

ועכשיו נראה בנידון דידן אם מותר לחוג חגיגת בת מצוה. ויש שרוצים לאסור משום ובחוקותיהם (עי' שו"ת זקן אהרן סי' ו'), ולענ"ד תלוי בזה, שבאם נאמר שהקונפירמציאן[4] של העכו"ם הוא לשם עבודה זרה, יש לאסור משום ובחוקותיהם בכל גווני.

אלא שלפי"ז הי' לנו לאסור גם חגיגת בר מצוה, שהרי אצלם עושים קונפירמציאן גם לזכרים, והי' לנו לאסור גם את התפילה, שהרי גם הם מתפללים לעבודה זרה. אלא שבזה לא שייך שיש בו משום עבודה זרה אלא שעושים כן חגיגת שמחתם לרגל בגרותם של בניהם. וגם הרפורמים מעמנו אינם עושים כן כדי להידמות להם, אלא לשם חגיגת משפחה ושמחתה שהגיעו בניהם לבגרות.

ואלה מאחינו שהנהיגו זה מחדש חגיגת בת מצוה אומרים, שהם עושים כן כדי לחזק בלב הבת, שהגיעה למצות, רגש אהבה ליהדות ולמצוותיה, ולעורר בה רגש הגאון על יהדותה ועל היותה בת לעם גדול וקדוש. ולא איכפת לנו מה שגם הגויים חוגגים חגיגת הקונפרמציאן בין לבנים ובין לבנות, הם בדידהו ואנן בדידן, הם מתפללים וכורעים בכנסיות שלהם ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

כז

ובשו"ת הריב"ש סי' קנ"ח כתב על המנהג שהולכים כל בוקר מז' ימי האבלות על הקברות ולקחו זה המנהג מישמעאלים, שאין בזה איסור משום ובחוקותיהם, "ואם מפני שעושים כן הישמעאלים – אין זו חוקה שיהא אסור משום ובחוקותיהם, כדאמרינן בפ"ק דעבודה זרה, ששורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי ומפרש התם דשריפה לאו חוקה היא אלא חשיבותא… ואעפ"י שגם העכו"ם עושין כן, לא נאסר משום דרכי האמורי, שאם באנו לומר כן נאסור ההספד מפני שגם העכו"ם מספידין… וכבר בקשתי ממך כמה פעמים לבל תדקדק לשנות מנהגיהם בדברים כאלה אם תרצה לעמוד עמהם בשלום. ועוד, שלא יקבלו זה משום אדם ואפילו בדבר שהוא אסור גמור. כל שאין מקבלין אמרו ז"ל (שבת קמ"ח) מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין". והובא בדרכי משה סי' שצ"ג.

והנה הריב"ש וכן הרמ"א שהביאו בדרכי משה הסתמכו בהיתרם על הסוגיא דעבודה זרה, ולא הוקשה להם מהגמ' דסנהדרין נ"ב שההיתר בסייף הוא משום דכתיב באורייתא, ומשמע דבלאו הכי אסור אפי' במקום שיש טעם, כמו שהקשה הגר"א, בע"כ שהם מפרשים הגמ' בסנהדרין כמו הר"ן ורבנו יונה, דהכא והתם חד טעמא הוא. כמובא למעלה.

כח

ויש טוענים נגד ההיתר של חגיגת הבת מצוה, משום שהוא נגד מנהג הדורות הקודמים, שלא נהגו מנהג זה. אבל באמת אין זו טענה, כי בדורות שלפנינו לא הצטרכו לעסוק בחינוך הבנות, לפי [עמוד תנט] שכל אחד מישראל הי' מלא תורה ויראת שמים, וגם האויר בכל עיר ועיר מישראל הי' מלא וממולא בריח וברוח היהדות, והבנות שגדלו בבית ישראל שאפו את רוח היהדות בקרבן באפס מעשה וכמעט שינקו את היהדות משדי אמותיהן.

אבל עכשיו נשתנו הדורות שינוי עצום. השפעת הרחוב עוקרת מלב כל נער ונערה כל זיק של יהדות, והבנות מתחנכות בבתי ספר נכרים או בבתי ספר חילונים, שאינם שוקדים להשריש בלב תלמידיהם אהבה לתורת ישראל ולמנהגי הקודש של היהדות השלימה, עכשיו מוטל עלינו לרכז כל כחותינו בחינוכן של הבנות.

והרי זה דבר מכאיב לב, שבחינוך הכללי, לימודי שפות וספרות חילונית ומדעי הטבע והרוח דואגים לבנות כמו לבנים, ואילו בחינוך הדתי, לימודי תנ"ך וספרות המוסר של חז"ל, וחינוך למצוות מעשיות שהנשים חייבות בהן, מזניחים לגמרי. לאשרנו עמדו גדולי ישראל בדור הקודם על הקלקלה הזאת ותקנו מוסדות של תורה וחיזוק דתי בעד בנות ישראל. הקמת רשת גדולה ומקיפה של בית יעקב היא ההפגנה הנהדרה ביותר של דורנו.

כט

ושורת ההגיון הישר וחובת העיקרון הפדגוגי מחייב, כמעט, לחוג גם לבת את הגעתה לחיוב המצות, והפלי' זו שעושים בין הבנים והבנות בנוגע לחגיגת הבגרות פוגעת קשה ברגש האנושי של הבת הבוגרת, אשר בשטחים אחרים כבר זכתה בזכיון האמנציפציא, כביכול.

ואף שנוטה אני להתיר חגיגת בת מצוה, מ"מ מסכים אני לדעת הגאון ר"מ פינשטיין בספרו אגרות משה או"ח ד' סי' ל"ו, שאין לחגוג חגיגה זו בבהכ"נ ואף לא בלילה אף שאין שם אנשים, כי אם בבית פרטי או באולם הסמוך לביהכ"נ. ובתנאי שהרב ידרוש בפני הבת הבוגרת דרשה מאליפה ולהזהירה להיות שומרת מהיום והלאה המצוות העיקריות בדברים שבינה למקום (כשרות, שבת, טהרת משפחה), הטיפול בחינוך הבנים, וחובת העידוד והחיזוק לבעל בלימוד תורה ובשמירת מצוות, והיותה שקודה לתת עיני' באיש שהוא ת"ח ויר"ש. וכל הדברים האלה הם טעמים גדולים להתיר חגיגה זו אפילו לפי שיטת הגר"א, שהנהו מחמיר מאוד בענינים אלה.

ל

ובמקום זה עלי להעיר על מ"ש הגר"ב זולטי בנעם ב' לאסור טכס של לוי' צבאי, דהיינו יריות באויר בכלי תותח, שהם מנהגי צבא ועושים משום כבוד המת וחלוקת כבוד צבא, מאחר שיצא מפי קדשו של הגר"א ביור"ד סי' קע"ח. שדבריו של הגרב"ז הם נגד הריב"ש המובא למעלה, וגם נגד התוספתא המובאת לעיל, שמפני כבוד מותר אפילו בדבר שיש בו משום דרכי האמורי, וגם הגר"א עצמו לא אסר אלא ברוצה ללמוד מהם, אבל זה אינו נקרא לימוד, אלא עושים כן שלא יתגנה הצבא הישראלי בעיני העמים, וכדרך שהתירו לספר קומי למקורבי מלכות, וכפי הטעם שכתב הרמב"ם בפי"א מעבודה זרה ה"ג: "והי' לו גנאי לפי שלא ידמה להן" ומכש"כ בטכס צבאי, שיש בו טעם הגון, שלפי דעתם של הראשונים אין בו שום סרך של איסור. ולדעתי הפריז הגאון הנ"ל על המידה.

וברור שאין לדמות ענין חגיגת בת המצוה לאיסור החמור שהטילו גדולי ישראל בשעתו על הניגון בעוגב (אורגעל) בבתי הכנסת לא רק בשבת ויו"ט אלא גם בימות החול (במלמד להועיל או"ח סי' ט"ז), שהניגון בעוגב יש בו משום סרך עבודה זרה, שכן העכו"ם משתמשים בו לשם עבודתם בבתי עבודה זרה שלהם (ועי' שם בשם הגר"א לוינשטם אב"ד דק"ק עמדין בספר צרור החיים. ולחנם נדחק בזה, שהדבר פשוט שהמהרי"ק מודה שבחוק של עבודה זרה בכל גווני אסור, וכללי המהרי"ק לא נאמרו אלא בדברים שאינם מיוחדים לעבודה זרה, אלא שלא הוצרך להזכירם).

ועוד, שבתחילת הכנסת העוגב בבתי כנסת ע"י המהרסים בלטה כונתם הזדונית לחקות מנהגי העכו"ם ולהדמות להם בכל דבר. ולא זו בלבד עשו, אלא גם חיללו את השבת בפרהסיא, התירו אכילת נבלות וטריפות ומחקו מסידור התפילות כל זכר לשיבת ציון וסדר העבודה לירושלים.

[עמוד תס] לא

ואמנם יש מקום לחשוש למה שכתב הגרד"צ הופמן במלמד להועיל הנ"ל, שיש גם איסור משום חיקוי האפיקורסים, כמו שנאמר במשנה חולין מ"א, א אבל עושה גומא בתוך ביתו… ובשוק לא יעשה כן, שלא יחקה את המינים. ופירש"י: "יחזיק ידיהם בחוקותיהם". יחקה לשון חוק. ובברייתא שם: ובשוק לא יעשה כן, משום שנאמר: ובחוקותיהם לא תלכו, ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו.

ואף ששם האיסור לפי שיש בו סרך של עבודה זרה, כמו שכתב רש"י במשנה, דטעמא דגומא משום שהוא חוק הצדוקים לעבודה זרה, מ"מ יש בו משום חיזוק למהרסים, שהם הי' הראשונים להנהיג מנהג חדש זה של חגיגת בת מצוה וכמש"כ במלמד להועיל שם, וזהו באמת טעם שלא לחוג חגיגת בת מצוה בבתי כנסת, נוסף על הטעם שכתב הגר"מ פינשטיין שליט"א בספרו אגרות משה שם, מכיון שחוגגים חגיגה זו חוץ לביהכ"נ ניכר הדבר שאין הכוונה לחקות מנהגי האפיקורסים, כמו שכתבו התוס' בחולין שם ד"ה ובשוק לא יעשה כן, שהרואה שעושה בביתו אומר לנקר חצרו הוא עושה. וגם כאן יראו הכל שאין עושים חגיגה זו בבית הכנסת כמנהגם הם, אלא לשם שמחת המשפחה ולשם חיזוק חינוכי לבת שהגיעה לגיל המצוות.

לב

כל הנ"ל כתבתי לבירורה של הלכה זו, ולמעשה הדבר תלוי בכוונת הרוצים לחדש מנהג זה של חגיגת הבת מצוה, אם הם מתכוונים לשם מצוה או חלילה לשם חיקוי המינים.

אמנם לא נעלם ממני, שיש בין היראים אוסרים ומחמירים, שאינם שמים לב בשאלות של מנהגים דתיים לשיקולים הגיוניים, ואף אינם נותנים דעתם לבירורים הלכותיים, אלא דנים עליהן עפ"י רגשות הלב בלבד. והלב היהודי הדבק במסורת הורים ומורים, נרתע מכל שינוי שהוא בנוהג הדתי. עליהם יש להמליץ מה שכתב הרמב"ם בפירושו למשנה גיטין פ"ה מ"ח: ואלו דברים אמרו מפני דרכי שלום וכו', יעי"ש.

אולם אין להם לשכוח כי גם המצדדים בהיתר של מנהג חדש זה של חגיגת בת מצוה, לבם דופק בחרדה לחיזוק החינוך הדתי של בנות ישראל, שבנסיבות של החיים בדור הזה הן זקוקות ביותר לחיסון רוחני ולעידוד מוסרי בהגיען לגיל המצות. ובמיוחד יש לזכור דברי הריב"ש בתשובתו הנ"ל, שאפילו בדבר שהוא איסור גמור, כל שאין מקבלים אמרו חז"ל מוטב שיהי' שוגגים ואל יהי' מזידין, ושאין לדקדק בדברים כאלה אם רוצים לחיות עמהם בשלום.

והואיל וכת"ר כתב שרוב בני הקהלה רוצים דוקא להנהיג מנהג זה של חגיגת בת מצוה לבנות, אין לכת"ר לצאת במחלוקת נגדם, רק לדאוג לכך שמנהג זה ישמש באמת חיזוק וחוסן להשלטת רוח תורה ומצות בלב בנות ישראל.

יחיאל יעקב וויינברג"

 

2. מקורות מהם משמע שהאיסור בגוים עובדי אלילים

2.1 ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה ל

משמע מדבריו שמדובר דווקא בגוים כופרים , דהיינו עובדי ע"ז.

והמצוה השלשים היא שהזהירנו מלכת בדרכי הכופרים ומהתנהג במנהגותיהם ואפילו במלבושיהם וקבוציהם במושבם. והוא אמרו יתעלה (ס"פ קדושים) ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם. וכבר נכפלה אזהרה זו ואמר (אח"מ יח ג) ובחוקותיהם לא תלכו ובא הפירוש (ספרא פרש' ט ה"ח) לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם. ולשון ספרא (פי"ג ה"ט) ובחוקותיהם לא תלכו שלא תלכו בנימוסות שלהם בדברים החקוקים להם כגון תרטיאות וקרקסיאות והאסטריאות. ואלו הם מינים מן המושבים שהיו מתקבצין בהם לעבודת הצלמים ר' מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים ר' יהודה אומר שלא תנחור ולא תגדל ציצית ושלא תספר קומי. ומי שיעשה דבר מאלה חייב מלקות. ונכפלה האזהרה מזה הענין במקום אחר והוא אמרו (ראה יב) השמר לך פן תנקש אחריהם [ולשון ספרי השמר בלא תעשה פן בלא תעשה תנקש אחריהם] שמא תדמה להם ותעשה כמעשיהם ויהיו לך למוקש שלא תאמר הואיל והם יוצאים בארגמן אף אני אצא בארגמן הואיל והם יוצאים בתלמוסין אף אני אצא בתלוסין. והוא מין ממיני זיון הפרשים. וכבר ידעת לשון הנביא (צפני' א) ועל כל הלובשים מלבוש נכרי. זה כולו להתרחק מהם ולגנות כל חוקותיהם ואפילו במלבוש. והתבארו משפטי מצוה זו בששי משבת (סז א) ובתוספת שבת (פ"ז – ח) גם כן:

2.2 ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק לז

תולה את איסור דרכי האמורי בענייני כשפים וע"ז (ואולי אפשר להסיק שמדובר רק בגוים עובדי ע"ז. מ"מ מדבר דווקא בדרכי האמורי, לכן פחות שייך).

"ודע שעור זאת התועלת הגדולה ג"כ, ולהרחיק מכל מעשה הכשוף הזהיר מעשות דבר מחקותיהם ואפי' במה שנתלה במעשה העבודה וכיוצא בהן, ר"ל כל מה שיאמר שהוא מועיל ממה שלא יגזור אותו העיון הטבעי אבל נוהג לפי דעתם, כמנהג הסגולות והכחות המיוחדות, והוא אמרו ובחקותיהם לא תלכו, ולא תלכו בחקות הגוים, והם אשר יקראום ז"ל דרכי האמורי, מפני שהם סעיפי מעשה המכשפים, שהם דברים לא יגזרם היקש טבעי, אך הם מושכים למעשה הכשוף אשר הם נסמכים לעניני הכוכבים בהכרח, ויתגלגל הענין להגדיל הכוכבים ולעבדם ולרוממם, ואמרו בפירוש כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, רוצים בזה שכל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר וזולתו אסור"

2.3 בית הבחירה למאירי מסכת סנהדרין דף נב עמוד ב

עיקר איסור חוקות הגוים כדי שלא יימשך אחר אליליהם, וחכמים הוסיפו הרחקות מדברים שאינם קשורים ישירות לע"ז, וגם זה כדי שלא יימשך אחר עובדי האלילים. (משמע ששייך רק בעובדי ע"ז).

"אף על פי שעיקר מניעת הליכה בחקות עובדי האלילים אינה אלא לענין שרשי ע"ז שלא יתדמה להם במלבושיהם המיוחדים להם ובתספורת שערם ובשאר דברים המיוחדים לכומריהם ובבנין היכלות כשלהם עד שיחשוב הרואה עליו שהוא משלהם אעפ"כ הדבר מתפשט מדברי סופרים בהרבה דברים שאינם ממין זה כדי שיתרחקו מהם ומאליליהם ולא ימשכו אחריהם מזו לזו ומ"מ כל מה שמצאנוהו כתוב בתורה או בנביאים שנצטוינו לעשיתו או שהותר לנו לעשותו עושין אף על פי שדרך עובדי האלילים בכך שלא ירדנו לה מתורת המשכות אחר נמוסיהם אלא מצד עצמינו מעתה דנין בסייף אף על פי שהם ומלכיהם דנין כן שהרי התורה הזכירתו באנשי עיר הנדחת לפי חרב וברוצח נקם ינקם ונקימה זו החרב דכתיב חרב נוקמת נקם ברית וכן שורפין על מלכי ישראל ואין חוששין לדרכי האמורי שהרי כתוב ובמשרפות אבותיך וכו' ישרפו לך ומ"מ מה שנאסר משום ע"ז אפילו מצאנוהו כתוב אסור שהרי אסרה תורה להקים מצבה אף על פי שכתוב ויצב יעקב מצבה או שמא לא היינו אומרים כן אלמלא שהתורה אסרתה וראשון עיקר והוא שאמרו במסכת ע"ז י"א א' ואי שריפה חקה היא אנן היכי שרפינן:"

2.4 ר"ן (על הרי"ף) מסכת עבודה זרה דף ב עמוד ב

משמע מדבריו שהאיסור רק בדברים של ע"ז.

"שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי. אינה מדרכי האמורי לחוש ללא תעשה כמעשיהם לפי שלא אסרה תורה אלא חוקות של עבודת כוכבים אלו דברים של הבל ובטלה וכולן יש בהם צורך עבודת כוכבים אבל דברים של טעם שרו ובשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן כלי תשמישן לומר שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש בו הוא:"

2.5 חדושי הר"ן מסכת סנהדרין דף נב עמוד ב

גם כאן משמע שהאיסור הוא רק בגויים עובדי ע"ז, שמא יימשך אחריהם לע"ז. אך מדבריו על הכותים משמע שדין זה שייך בכל הגויים ובחוקים שאין בהם הגיון (ואולי כתב זאת רק בהקשר לדרכי האמורי).

"ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהו קא גמרי'. י"מ שהטעם בזה לפי שהתורה קדמה להם ואינו מספיק שבכל הדברים ג"כ יש לך לומר שלא קדמו הם אלא הטעם הנכון שהתור' אסרה כל מנהג מיוחד לנמוסי ע"א שמא ימשך האדם אחריהן כמותם וכן נמי אם הכותיים נהגו באיזה מנהג שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת הנסיון העושה כמותן יש בו משום דרכי האמורי וכדאמרינן במסכת חולין (ע"ז ע"ב) אילן המשיר פירותיו טוענו באבנים וסוקרו בסיקרא ומקשינן בגמרא בשלמא טוענו באבנים כי היכי דנכחוש חילי' אלא וסוקרו בסיקרא אמאי ומתרץ כדתניא וטמא טמא יקרא כדי שידעו רבים ורבים יבקשו רחמים עליו. הרי נתבאר שהתלמוד לא היה תמה למה טוענין האילן באבנים דדבר טבעי הוא להכחיש האילן שאפש' שמחמת שכחו גדול משיר פירותיו והטעינ' באבנים טוב לו מדרך הטבע אלא סוקרו בסיקרא למה כלומר שזה הענין הוא מדרכי האמורי שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת הנסיון. ומתרץ כדתניא וטמא טמא וכו' וכן פי' הרמב"ם ז"ל:"

3. מקורות מהם משמע שהאיסור בכל האומות

3.1 כלי יקר ויקרא פרק יח פסוק ג (פרשת אחרי מות)

הכתוב נקט ז' עממין לרבותא, הם פחות מקולקלים, ק"ו למצרים ושאר אומות שבכלל האיסור. ומקשה על רש"י שפירש אחרת, שלכאורה מדבריו אפשר ללכת אחרי אומות שהן רק קצת מקולקלות.

"כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וגו'. לרבותא נקט אשר ישבתם בה, ואשר אני מביא אתכם שמה, כי מסתמא יוסף בירר לאחיו ולבית אביו המקום שאינו מקולקל כל כך כדי שלא ילמדו ממעשיהם הדורות הבאים, וכן מסתמא הקדוש ברוך הוא בירר לישראל המקום שאינו מקולקל כל כך כדי שלא ילמדו מהם שהרי נאמר (שמות כג ל) מעט מעט אגרשנו מפניך, וקודם שיגרש את כולם יש לחוש פן ילמדו ממעשיהם, על כן אמר שאפילו כמעשיהם לא תעשו וקל וחומר לשאר תועבות מצרים אשר לא ישבתם בהם, וקל וחומר לשאר האומות. אבל לפירוש רש"י שפירש בהיפך זה ממש קשה וכי סלקא דעתך לומר שדוקא כאותן אשר ישבו בהם ואשר אני מביא אתכם שמה המקולקלים מכולם לא יעשו, אבל כמעשה אותן שאינן כל כך מקולקלין יעשו, חלילה מלומר כן אלא לרבותא נקט וכדי שלא יהיה לישראל מקום לטעות בהם ולומר מאחר שהושבו בארץ גושן ודאי הטעם לפי שאין מעשיהם מקולקלים כל עיקר, וכן מאחר שהקב"ה מביא אותנו אל ארץ זו ודאי אין מעשיהם מקולקלים, ומה שגרשו מארצם היינו לפי שישבו בארץ לא להם שהרי הכנעני היה הולך וכובש הארץ מזרעו של שם על כן הוצרך הקדוש ברוך הוא להודיע שגם המה מעשיהם מקולקלים ואם לא כל כך כזולתם מכל מקום כדי בזיון וקצף יש במעשיהם וקל וחומר לזולתם:"

3.2 ספר מצוות גדול לאוין סימן נ

מסתימת דבריו משמע ששייך בכל האומות.

"שלא ללכת בחוקות הגוים לא במלבושיהן ולא במנהגיהן שנאמר (ויקרא כ, כג) ולא תלכו בחוקות הגוי וגומר ונא' (ויקרא יח, ג) ובחוקותיה/ן/[ם] לא תלכו ונאמר (דברים יב, ל) השמר לך פן תנקש אחריהם וגומר, הכל בעניין אחד הוא מזהיר שיהא ישראל מובדל/ין/ מן הגוים במלבוש במנהג בדבור וכן הוא אומר (ויקרא כ, כו) ואבדיל אתכם מן העמים (ע"פ רמב"ם ע"ז פי"א הל' א). ישראל שהיה קרוב למלכות וצריך לישב לפני מלכיהם הרי זה מתנאה מקצת כמנהגם (ע"פ הל' ג וע"ש ובכס"מ) כדאמרינן התם בסוף סוטה (מט, ב) אבטולס ברבי ראובן התירו לו לספר קומי כדרך הגוים מפני שהיו קרובים למלכות:

(עי' יו"ד קעח סעי' א, ב.)

ובתוספתא דשבת (פ"ז ה"א) מונה כל מה שהייתה קבלה ביד חכמים מחוקותיהם (יראים סי' שיג ע"ש) ודרכי האמורי:

(עי' הגמ"י ע"ז פי"א אות א.)"

 

3.3 רבי אברהם בן הרמב"ם – המספיק לעובדי השם חלק שני כה

כותב במפורש שהאיסור שייך כל במי שלא עובד ע"ז. (אך במקום אחר בדבריו משמע אחרת)

"מה שכללי ומשותף לנו ולזולתנו מאז שניתן להוכיח בראיה שהוא דרך ישראל ומנהגם, אין לדמות לפגום בו בהיות הגוים נוהגים לפיו או הקראים ודומיהם מתמידים בו, אלא ננהג לפיו כמנהגנו במה שהוא מיוחד לנו ממה שאנו מחזיקים בו ואפילו זולתנו אינו נוהג לפיו; ומה שחידשוהו זולתנו ואין לו יסוד באמונתנו ולא במנהגינו הקדומים נימָּנע ממנו משום "חקות הגוים"; ואפילו לא היו אותם גוים עובדי עבודה זרה צריך להימנע ממנו, כדי שההידמות אליהם לא תגרום להאמין בתורתם או להיכשל במה שהתורה הזהירה מפניו: "לא תֹסף עליו", ואמר שלמה: "אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת"; וכן מה שחידשוהו הקראים ודומיהם, יש להימנע ממנו – "שלא יחקה את המינים"; ושְׁמוֹר עצמך בזה פן יתבלבלו אצלך ההשקפה והמנהג המחודשים בהשקפה ובמנהג הקדומים שהוזנחו עד כי לא נודע עליהם, אחר – כך הוזהר עליהם וחזרו ונוצרו, כמו שאלה זו, שאלת ההשתחוויה אשר דיוננו בה, משום שההשתחוויה היא חובה הלכתית ומנהג דתי קדום שהדעת הוסחה מזה בגלות במשך שנים רבות וכאשר מוזהר מי שמוזהר על חיובה, והוא נוהג לפיה, נראה לפתי ולבור שהיא עניין מחודש בדת, והרי אין חידושו אלא בהוספתו לזמן בינוני, לא לזמן הראשוני של הדת. בינה אפוא דבר זה, והשג אותו. אינני סבור, אלא שהסירותי את כיסוי הספק הזה ומִלאתי עד תום את הביאור בהתרת הקושיה הזו וסתירת יסודה וענפיה באופן שלא נותר לטועה או למטעה מקום לטעות או להטעות בו בעניין זה."

 

3.4 שו"ת הריב"ש סימן קנח

לגבי מנהג שלקחו מהישמעאלים לבקר כל בוקר בבית עלמין בימי השבעה. מתיר זאת מכיוון שאין זו נחשבת חוקה, כיוון שיש בזה טעם לכבוד המת, והרי זה כמו הספד ושריפה, שאין לאסור רק כי הגוים נוהגים כך. (משמע שאם לא היה בזה טעם, היה אסור אף שאלו ישמעאלים ש"לכאורה" אינם עובדים ע"ז).

"עוד שאלת להודיעך על מנהג רע שעושין בארץ ההיא לצאת לבית החיים בקר כל שבעה ימי אבלות כל מחוייב אבלות כזולתו. ולקחו זה המנהג מהישמעאלים ואמרת להם שהוא אסור.

תשובה: אף אם אמרו ז"ל שהאבל שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו שניה יוצא ואינו יושב במקומו, כמש"כ זה בהלכות הרי"ף ז"ל בפ' ואלו מגלחין וכן הרמב"ם ז"ל (פ' ז' מהלכות אבל). נראה דאפי' לבית הכנסת אינו יוצא בשבת ראשונה מדקאמר דבשבת שניה יוצא ואינו יושב במקומו, דאי בשוק מאי יושב במקומו איכא, דאלמא בשבת ראשונה אף לבית הכנסת אינו יוצא, וכן דקדק הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם. מ"מ יש מנהגות חלוקים בארצות בזה. כי בכל קטלוני"א אין נשמרין מזה זולתי בחול שמתפללין בבית האבל אבל ביום השבת שחרית הולך לבית הכנסת כיון שאין אבלות בשבת ואינו יושב במקומו, כ"כ רבינו האיי גאון ורש"י, ושבת ראשונ' פירוש שבוע, וכן נהגו בזאת העיר. ויש נוהגין שלא לצאת לבית הכנסת בשבת ראשונה אפילו ביום השבת, כמו שידעת מנהג בלנסי"אה. והרמב"ן ז"ל הביא ראיה לדעת רבינו האיי ז"ל מהגדה שבפרקי רבי אליעזר כמו שכתב בארוכה בספרו, וכתב בסוף דבריו הרי הרוחנו בזה הענין אף על פי שראוי לקצר מפני המנהגות המשתנים בכך. ובסרקסט' נוהגים האבלים כל שבעה אפי' בשבת ראשונה ובימות החול ללכת לבית הכנסת שחרית וערבית. ואחר התפלה כשחוזרין לבתיהם עם רוב הקהל המלוים אותם בכניסת החצר המקוננת מעוררת לויתה ומתופפת בתוף שבידה והנשים סופדות ומכות כף אל כף, וכיון שעושין זה לכבוד המת אין לבטל מנהגם. וכן יש לומר במנהג עירכם, כיון שאין הולכים לשוק לעסקיהם אלא שהולכין לבית החיים אם לספוד על המת או לאמר עליו ניחות נפשא אין לבטל מנהגם כיון שהוא לכבוד המת. שהרי אפי' להלין את מתו שהוא אסור בלא תעשה מן התורה אם הלינו לכבודו מותר. ואם מפני שעושין כן הישמעאלים אין זו חוקה שיהא אסור משום ובחוקותיהם לא תלכו. כדאמרינן בפ"ק דע"ז (יא) שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי, ומפרש התם דשרפה לאו חוקה היא אלא חשיבותא. וכן שורפין על הנשיאים מטתן וכלי תשמישן, ואף על פי שגם העובדי כוכבים עושין כן לא נאסר משום דרכי האמורי, שאם באנו לומר כן נאסור ההספד מפני שהעובדי כוכבים ג"כ מספידין. ואף על פי ששנו בתוספתא בסנהדרין כשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים אבל לא על ההדיוטות, כבר פירש הרמב"ן ז"ל הטעם בספרו משום דאיכא יוהרא והשחתה. וכבר בקשתי ממך כמה פעמים לבל תדקדק לשנות מנהגיהם בדברים כאלה אם תרצה לעמוד עמהם בשלום, ועוד שלא יקבלו זה משום אדם. ואפי' בדבר שהוא אסור גמור כל שאין מקבלין אמרו ז"ל (שבת קמח:) מוטב יהו שוגגין ואל יהו מזידין."

 

3.5 שו"ת תשב"ץ חלק ג סימן קלג

לדעתו הישמעאלים אינם עובדי ע"ז, ואעפ"כ שייך בהם דין חוקות הגויים. ומציין גם לדעת הרשב"א. משמע מכך שחוקות הגויים שייך בכל האומות.

"תנס אל ה"ר ר' יוסף בן אבא ישמרהו אל, שאלת מהו לשחוט לישמעאלי' פסחם ולאכול ממנו.

תשובה: הישמעאלים אינן עובדים ע"ז שיהי' תקרובת שלהם זבחי מתים וכן כתבו הגאונים ז"ל אף על פי שבימי רבותינו ז"ל היה זבחם זבחי מתים כדאיתא בפ"ג דחולין (ל"ח ע"ב) ובפ"ק דע"ז (ל"ב ע"ב) ואפי' הי' זבחם זבחי מתים אם ישראל הוא שוחט אינו אסור דקי"ל כר' יוסי כדאי' התם (חולין ל"ט ע"ב) אבל כבש פסחם נראה שאסור ישראל לשחוט אותו לפי שזו מצוה קבועה להם ואין מניחין לבני נח להוסיף על שבע מצות שלהם שהרי אמרו בפ' ארבעה מיתות (נ"ח ע"ב) בן נח ששבת חייב מיתה וה"ה לשאר מצות כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכו' מלכים (פ"י ה"ט) וא"כ היאך בר ישראל רשאי לשחוט להם והוא חייב למנעם והרי אמרו (ע"ז ו' ע"ב) אסור להושיט אבר מן החי לבני נח ואף על פי שאינו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול אלא בדקאי בתרי עברי דנהרא כמו שהוזכר בפ' קמא דע"ז (שם) מ"מ אסור לסייעם שהרי חייב להפריש' וכן כתבו בתוס' בפ"ק דשבת ואם זה הכבש הוא כעין פסח זכר לעקידה הרי הוא קרבן ועכו"ם רשאין להקריב קרבנות בבמה שלהם אם אינה מצוה קבועה להם וא"כ ישראל השוחטה הוא שוחט קדשים בחוץ וחייב כרת אפי' בקדשי עכו"ם וכן האוכל ממנו הוא אוכל קדשים בחוץ. ובזבחים פ' דם חטאת (קט"ז ע"ב) גרסי' עכו"ם בזמן הזה רשאין לעשות כן כלו' להקריב בבמה לפיכ' כל א' וא' הולך ובונה במ' לעצמו ומקריב עליה כל מה שירצה וא"ר יעקב בר אחא אמר רב אסי ואסור לסייען ואסור לעשות שליחותן ולא התירו בגמ' אלא ללמדם איך יעשו אותו בטהרה כדאמר התם אמר רבא אורויי להו שרי וכן כתב הרמב"ם ז"ל בסוף הלכו' מעשה הקרבנות ולא השיג עליו הראב"ד ז"ל במה שכתב שחייב כרת אף על פי שלא אמרו בגמרא אלא אסור ובפ' הבא על יבמתו (ס"ג ע"ב) אמרו גבי חברי דאתו לבבל דמחטטי שכבי משום דשמחים ביום אידם משמע דאסור לשמוח עמהם ביום אידם ולא מצינו חילוק בזה בין עובדי ע"ז לשאינן עובדי ע"ז וא"כ אפילו לא היה כבש זה קרבן הי' מן הדין לאסור להתעסק עמהם בשחיט' ולהשתתף עמהם באכילה וגם מפני שהם מצריכים לשחוט בהמתם לפנות אל הדרום אפילו שלא ביום אידם השוחט להם הוא חייב מלקות משום לא תלכו בחקות העכו"ם. והרשב"א ז"ל כתב בתשובה שראוי לגעור במי ששוחט במזבח כמנהג הישמעאלי' וכיון שאינן עובדי ע"ז מיתר /מותר/ לישא וליתן עמהם לפני אידיהן וכדאמר בפ' בתרא דע"ז (ס"ה ע"א) רב יהודה שדר קרבנא לבי אדרבן וכן נמי רבא שדר קרבנא לבי בר שישק ביום אידו אמר קים ליה בגויה דלא פלח לע"ז ובהמה שלקחו לפסחם מותר לקנותה מהם שאפי' היתה קנוי' לתקרובת ע"ז אינה נאסרת אפילו לגבוה לפי שאין הקדש לע"ז כדאיתא בפ' כל הצלמי' ומשום מוקצה לעבודה זרה לא מיתסר עד שיאכילהו כרשיני ע"ז או ימסרהו לכומרים או יגזזו אותו לשם ע"ז כדאיתא בתמורה פ' כל האסורין (כ"ט ע"א):"

 

3.6 רבי חיים בן עטר – פרי תאר סי' ד סקי"א

ישמעאלים אינם עובדים ע"ז, ולכן דין זה של שחיטה לצד מזרח אינו אסור משום ע"ז אלא משום חוקות הגויים. (כלומר, בפירוש שייך חוקות הגויים גם במי שאינו עובד ע"ז).

"ישמעאלים וכו' הא מלתא אין בה אלא הקפדת מצות לא תלכו בחוקות הגויים אבל משום לתא דע"ז ליכא כלל דהא הישמעאלים הם כופרים בע"ז ומיחדים יחוד שלם בכל השגת ידיעתם ומחייבים מיתה לכל משתף ש"ש ודבר אחר ומה ששוחטים להא קיבלא אינו אלא כדרך שאנו מתפללין לצד מזרח מטעם שהוא מכוון למקום אשר שוכן שם האלהים וגם הם גנבו ענין זה ושוחטים לרוח זה כדי שתהיה השחיטה ראויה לפני המקום וזה פשוט אצלי מפי ההוגים בדתם ודבר זה הגם שאין בו גנאי נכלל באיסור חוקות הגויים ואסור לכתחילה:"

3.7 מהרי"ץ – מעיל קטן סי' ד סק"ו

לגבי קינוח שלא ע"י רחיצה, מלמד זכות על אותם שלא רוחצים, שאפשר לתלות שנמנעים משום חוקות הגויים – שהישמעאלים נוהגים לרחוץ עצמם לפני התפילה. ואעפ"כ לכתחילה לא חוששים לחוקות הגויים בעניין הזה. (משמע מדבריו שכעיקרון יש חוקות הגויים בישמעאלים).

"צ"ע על מה סמכו העולם שלא לרחוץ פי הטבעת במים, כי אם מקנחין באבן או בסמרטוטין. ואפשר כיון דנהגו האומות מ"ה שלא להתפלל אלא עד שרחצו פי הטבעת במים כמפורסם, לכן אין אנו נוהגין כן. וכה"ג אמרו רז"ל בפסוק ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך, אעפ"י שהיתה אהובה לפני המקום בימי האבות, עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה הכנענים חק לע"א… ומ"מ לא באתי לחלוק חלילה חלילה ולומר שא"צ לרחוץ פי הטבעת במים, אלא להמציא טעם למנהגן של ישראל. והמחמיר תע"ב מהאל הטוב אכי"ר."

3.8 שיורי ברכה יורה דעה סימן קעח ס"ק ב

מביא את דברי שו"ת כהונת עולם שמותר ללבוש חלק מלבושי הישמעאלים (בשו"ת זה מביא בסי' עד דברי האוסרים ללבוש צניפי הישמעאלים, כיוון שיש בזה סרך דתם, או לכל הפחות הבל ושטות שלהם. ובסי' עה מביא את תשובת הרב שפמי להתיר בגדים אחרים שלא מיוחדים דווקא להם, ולובשים אותם לתענוג. כלומר, מצד הדין חל דין חוקות הגוים גם על ישמעאלים[5], אלא שחלק מהמלבושים מותרים מסיבה אחרת).

"ולא ילבש מלבוש המיוחד וכו'. מותר ללבוש מלבושים המיוחדים לישמעאלים, וליכא איסורא. שו"ת כהונת עולם סימן ע"ה, תשובת הרב מהר"ש שפמי ז"ל והסכמת רבו הרב המחבר הרמ"ך ז"ל, דלא כמאן דאסר בתשובה שם סימן ע"ד. עיין שם דבריהם באורך וברוחב בצביונם ובקומתם."

3.9 ברכי יוסף יורה דעה סימן ד ס"ק ג

מביא בשם הפרי תאר (לעיל) שישמעאלים אינם עובדים ע"ז. אך בשם רמב"ם בכת"י משמע להיפך.

"ג. דין ז. ישמעאלים שאינם מניחים וכו'. הרדב"ז בתשובה ח"ב סימן קס"ב, נתן טעם למה שנהגו שאינם מקפידים על זה. ועמ"ש הרב פרי תואר (אות יא) דהישמעאלים הם וכו'. ואני ראיתי תשובה להרמב"ם בכ"י שכתב להפך. ודי בזה. ויהי הקצ'ר אמיץ. ועמ"ש הרשב"ץ בתשובותיו ח"ג סוף סימן קל"ג.

3.10 הערות על ברכי יוסף יורה דעה סימן ד הערה ב

משמע מהחיד"א שחזר בו, ובאמת הישמעאלים אינם נחשבים עכו"ם, גם לפי הרמב"ם.

"בשיורי ברכה בשירי שיריים, להלן סי' קכ"ג, כותב רבינו: "ראיתי תשו' הרמב"ם כ"י ערבי, שהם עובדים ג' מיני ע"ז, וכו' ואוחזים מעשה אבותם בבלי דעת. וזהו שרמזתי בברכ"י סי' ד'". ובמראית העין בליקוטים סי' ח' כתב: "ישמעאלים וכו' בברכי יוסף רמזתי תשו' הרמב"ם ובשיו"ב כתבתי יותר, ותשו' הרמב"ם כ"י אין עמדי. אך ראיתי באגרות הרמב"ם (נדפס גם ע"י בלאו הנ"ל) וכו' לגר צדק, דקרי בחיל שהגם דמקדם היו עובדים ג' ע"ז, זה היה קודם דת הישמעאלים, אך עתה בכל זה מכונים לשמים, וענין ע"ז נכרת מפיהם וכו' ואן להם טעות ביחוד". הרי שחזר בו רבינו ממה שכתב כאן ובשיו"ב."

3.11 הרב אלכסנדר שור – שמלה חדשה סי' יט

להשתדל לבטל אמירת "אללה ואכבר" שכופים הישמעאלים בשעת השחיטה, שנראה כחוקות הגויים. (לא מציין האם נחשבים ע"ז. אך נראה שיסכים שאינם נחשבים).

"ח. יש מקומות שהעכו"ם אינם מניחים לישראל לשחוט אם לא שאומר קודם השחיטה סמוך להשחיטה ממש ב' מלות אלו אלל"ה ואכב"ר רוצה לומר אל כביר, נראה לי דיש להשתדל לבטל זה דנראה כחוקות העכו"ם."

3.12 דרכי תשובה סימן קעח ס"ק ז

מביא גם את תשובת כהונת עולם, שממנו משמע שיש חוקות הגויים בישמעאלים.

"להם. עי' בשו"ת כהונת עולם חלק א' סי' ע"ד שנסתפק הרב השואל בדבר המלבושים הצבועים בצבע ירוק ככרתי או מנומרים בצבע הנזכר ומנהג הגוים שבארץ ההוא להקפיד שלא להניח ללבוש בגדים הצבועים בצבע הנזכר לזולתם אי שפיר דמי לישראל ללבשם אם יש בו ומשום ובחקותיהם והאריך בזה והעלה שהצנוף הירוק כיון שנוהגין בו רק זרע נביא הישמעאלים ויש בו סרך דתם כאשר עינינו רואות שכל זמן אשר המצפנת ירוק על ראשו יחזיקהו למקודש ולא ירום איש מהם אפי' המושלים בעם את ידיהם עליהם עד הסירם המצנפת מעל ראשם ועם זה סרה קדושו מעליו וכו' ע"כ אפי' אם נימא שאין בו משום סרך ע"ז מ"מ עכ"פ יש בו משום חוקת הגוים והבל וטעות שלהם וממילא נמי דגם הצניף הלבן והצבע הארגווני הנקרא עא"ל והמנעלים החלמונים יש בהם איסור הנ"ל כיון שהוא מיוחד להם ועיי"ש בסי' ע"ה בתשו' הגאון המחבר ז"ל שהרבה להשיב ע"ד והעלה דהצנופים הצביעים ירוק או לבן בודאי אסורים מדינא ללבשם כיון דאיכא בהו משום סרך דתם אבל המלבושים ושאר צבעים והמנעלים החלמונים מותרין כיון דאין בהם משום סרך דתם ולא חוק הוא להם אלא שלובשין אותם משום חשיבות ותענוג עיין שם באורך:"

3.13 הרב יהודה ליב לנדא – יד יהודה הפירוש הארוך סימן ד ס"ק ז

מבין מהרשב"א שסבר שיש ע"ז בעבודת הישמעאלים. ומ"מ נוקט כשיטת הפרי תאר שאין בכך שום חשש ע"ז, רק חוקות הגויים (כלומר חוקות הגויים שייך בכל האומות).

"ישמעאלים כו'. הנה הגם דהרשב"א ז"ל [תשובה סי' שמה] כתב הטעם משום דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן. מ"מ בודאי אדונינו הרשב"א ז"ל לא היה בקי יפה בזה, ונאמן הוא בעל הפר"ת ז"ל [ס"ק יא] דאמר דחקר יפה בזה, ואין כאן שום שמץ ע"ז בזה, רק אדרבה לשמים כמו שאנו מתפללים לצד מזרח, א"כ אין שום דבר בזה רק קצת איסור משום בחוקותיהם לא תלכו [ויקרא יח ג]. ואין להשגיח על דבר שנמצא באיזה קדמון, אשר לא לא היה בקי בזה היטב, כמו שנתבאר בדברי כמה פעמים."

3.14 כף החיים יו"ד סי' יט סקל"ח

במקומות שהישמעאלים כופים לומר בשחיטה אלה"ה ואכב"ר, יש להשתדל לבטל, משום חוקות הגויים (מציין לפרי תאר, משמע שאע"פ שאינם נחשבים עובדי ע"ז, עדיין שייך בהם חוקות הגויים).

"במקומות שהגוים אינם מניחים לישראל לשחוט אלא אם כן אומר השוחט קודם השחיטה סמוך לשחיטה אלה"ה ואכב"ר (ור"ל אלה אל כביר בלשון ערבי ובלשון הקודש אלוה הגדול) יש להשתדל לבטל זה המנהג דנראה כחקות הגוים. פרי תואר אות יו"ד, שמלה חדשה אות ח', משבצות זהב אות ד', זבחי צדק אות כ"א:"

3.15 הרב חיים דוד הלוי – מים חיים ח"ג סי' כז

הכתוב דיבר בהווה, ובאמת יש לאסור את כל העמים, כי אין הדעת נותנת שיהיה טוב בעיני ה' שנדמה למנהגי הגויים.

"מדברי הרמב"ם נראה שאיסור זה חל על כל העמים עובדי עבודה זרה. ויש הסוברים (יראים סימן שיג) שאינו חל אלא על עמי כנען ומצרים בלבד המפורשים במקרא. ויש שכתבו שעל אלה (מצרים וכנען) לוקים ועל כל יתר העמים עע"ז חל איסור בלבד ללא מלקות משום שלא נתפרשו בתורה. ויש הסוברים שאיסור זה חל על כל עמי תבל אף שאינם עובדי עבודה זרה כגון הישמעאלים (תשב"ץ הרשב"א הריב"ש ועוד).

ואף ששיטת הרמב"ם נראית נכונה ביסודה, וגם מרן בשו"ע (יו"ד סי' קע"ח) העתיק דבריו ופסק כן, אעפי"כ אם יותר לנו לדרוש טעמא דקרא המפורשת במקראות עצמם "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", הדעת נותנת שיש לפחות מקום לאסור הליכה בחקות הגויים אף שאינם עובדי עבודה זרה, ללא חיוב מלקות, כי איך ייטב בעיני ה' שנאמץ לנו חקותיהם ומנהגיהם של הישמעאלים ודומיהם שאינם עע"ז ולהגיע ח"ו להאמין באמונתם ותורתם, אלא שדבר הכתוב בהוה, במצרים ששם ישבו זמן רב, ובכנען שלארצם עתידים הם לבוא, אבל האיסור הוא על כל עמי תבל, וכפי שהרמב"ם עצמו פסק בדין הבא על הכותית, שבפסוק נאמר (בדברים ש-ח) כי יביאך ה' אל הארץ… ונשל גויים רבים מפניך החתי… והכנעני …שבעה גויים רבים ועצומים… לא תתחתן בם וגו', ופסק הרמב"ם (בהלכות איסורי-ביאה פרק י"ב) הבא על הכותית משאר עכו"ם דרך אישות לוקה מן התורה וכו', אף שבפסוק נזכרו שבעה עמי כנען בלבד, וטעמו שפסק כר' שמעון הדורש טעמא דקרא שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי לרבות כל המסירים, והוא הדין בנדוננו שכל הליכה בחקות הגויים העלולים להסיר אותנו מדרך התורה הוא בכלל האיסור, כיון שגרמו להתבולל בקרב הגויים, ובטעם איסור נאמר "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי".

3.16 שו"ת יביע אומר חלק ג – יורה דעה סימן כד

נשאל האם מותר להניח זרי פרחים על ארון המת. מעלה מכלל הפוסקים שהעיקר להלכה, שכל דבר שיש בו טעם אינו אסור משום חוקות הגוים, ולכן אין לאסור מנהג זה. מ"מ, מזכיר תוך כדי את תשובת הריב"ש (לגבי מנהג ששאלו מהישמעאלים באבלות) וכן את תשובת "כהונת עולם" לגבי בגדי ישמעאלים (הובא בדרכי תשובה קעח סק"ז), ולא התייחס לעצם העובדה שמדובר בישמעאלים ואולי לא שייך בהם דין זה (ולכן יש לומר שלדעתו דין זה שייך בכל האומות).

כמו"כ מזכיר עפ"י הרבה אחרונים שאפשר להתחשב ולצרף את דעת היראים והגה"מ (שכל מה שלא הובא בגמ' ובתוספתא, אינו כלול בחוקות הגוים) לסמוך להקל.

"נשאלתי אם מותר לתת זר פרחים על ארונו של המת, או יש בזה משום ובחקותיהם לא תלכו, שכן מנהג אוה"ע לעשות למתיהם.

(א) גרסינן בע"ז (יא) מכלל דרבנן סברי שרפה חוקה היא, והתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, ואי חוקה היא אנן היכי שרפינן והכתיב ובחוקותיהם לא תלכו. אלא דכ"ע שריפה לאו חוקה אלא חשיבותא היא. ובתוס' שם, תימה מאי קפריך דילמא לעולם חוקה היא וכיון דכתיבא באורייתא לא מנייהו גמרינן. כדאמרי' בסנהדרין (נב:) גבי מצות הנהרגין, דרבנן אמרי בסייף כדרך שהמלכות עושה, ור' יהודה סבר בקופיץ. ותניא א"ל ר"י לחכמים יודע אני שמיתה מנוולת היא זו, אבל מה אעשה והתורה אמרה ובחקותיהם ל"ת. אמרו לו כיון דכתיב הריגה בתורה לא מנייהו גמרינן. דאלת"ה הא דתניא שורפין על המלכים, אנן היכי שרפינן, והכתיב ובחקותיהם ל"ת, אלא כיון דכתיבא באורייתא לאו אנן מנייהו גמרינן כו'. ופי' ר"י דתרי גווני חוקה הוו. דהכא בשמעתין ס"ד דהוי חק שעושין לע"ז כו'. ואף על גב דכתיבא באורייתא יש לאסור בכה"ג, דומיא דמצבה שכשהיו מקריבין עליה האבות היתה אהובה לפניו, ומשעשאוה עכו"ם חק לע"ז שנאה והזהיר עליה. ומסיק דשרפה לאו חק ע"ז היא. ומ"מ הוא חק הבל ושטות. ובסנהדרין (נב:) משתעי בכה"ג דמשום חשיבות הוא לפי מסקנא דהכא. ולהכי אפי' ר"י מודה דלא מנייהו גמרינן אם כתובה בתורה משום דלאו חק ע"ז הוא. אבל ודאי אי לא הוה כתיבא באורייתא לא היה לנו להתנהג אף במנהגן של שטות, ובתורה לא כ' סייף רק הריגה ויש לקיימו בקופיץ כו'. ורבנן סברי דאיכא טעמא התם דקופיץ מיתה מנוולת לא עבדינן. ע"כ. וכן מבואר במאירי ע"ז (שם). ולכאורה נראה בכוונתם, שכל שאינו חק לע"ז אי לא מנייהו גמרינן אף על גב דאינהו נמי עבדי הכי ליכא בכה"ג משום ובחקותיהם לא תלכו כלל. והא דבעינן דכתיבא באורייתא, אינו אלא כדי להוכיח שהוא מנהג קדום אצלינו ולאו מנייהו גמרינן. ולכן כל מנהג שנזכר בדברי חז"ל בש"ס ומדרשים, אף על פי שגם העכו"ם עושים כן בזה"ז, אין לחוש בו כלל משום ובחקותיהם לא תלכו. וכן משמע מלשון הר"א אב"ד בס' האשכול ח"ג (עמוד קיז) שכ', ת"ר שורפין על המלכים ואין בזה משום דרכי האמורי שנא' בשלום תמות ובמשרפות אבותיך ישרפו עליך כו'. ולא מקרי השחתה כיון שהוא לכבודו. ולא אסור משום בחקותיהם ל"ת, שאין חק לע"ז, אלא לכבוד עושים. וקרא מוכיח שנהגו כך בישראל בימי נביאים. ע"ש. אלמא דלא בעינן שיהיה כתוב בתורה אלא בכדי להוכיח בלבד שהוא מנהג קדום. ובהכי ניחא מאי דסגי לן קרא דדברי קבלה (דכתיב במשרפות אבותיך ישרפו עליך) להתיר שרפה, אף על גב דאיסור של ובחקותיהם לא תלכו הוי דבר תורה. וד"ת מד"ק לא ילפינן. (ב"ק ב:). ומיהו אי משום הא לא איריא, שי"ל כמ"ש המאירי סנהדרין (עמוד ריב) וז"ל: אף על פי שעיקר מניעת הליכה בחקות העכו"ם אינה אלא לענין שרשי עבודה זרה, שלא יתדמה להם בלבושיהם המיוחדים להם, ובתספורת שערם ובשאר דברים המיוחדים לכומריהם, ובבנין היכלות כשלהם, עד שיחשוב הרואה עליו שהוא משלהם, אעפ"כ הדבר מתפשט מדברי סופרים בהרבה דברים שאינם ממין זה, כדי שיתרחקו מהם ומאליליהם, ולא ימשכו אחריהם מזו לזו. ומ"מ כל מה שמצאנו כתוב בתורה או בנביאים כו', מעתה דנין בסייף אף על פי שהם ומלכיהם דנים כן שהרי התורה הזכירתו וכו'. וכן שורפין על מלכי ישראל שהרי כ' ובמשרפות אבותיך ישרפו לך. עכת"ד. נמצא שדברים אלו אינם אלא מדרבנן, גזרה משום חוקי ע"ז, וכל שמפורש בכתוב, ואפי' בנביאים, לא מצאו חז"ל לנכון לגזור נגד המפורש בקרא. וכמ"ש מרן הכ"מ (פ"ג מה' מלכים ה"ז), דהא דאמרי' בסנהדרין (יט) גבי מלך לא דן ולא דנין אותו, לא שנו אלא במלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דנים ודנים אותם, שנא' בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט, אף על גב דהא דמלך לא דן ה"ט משום מעשה שהיה בימי שמעון בן שטח, מ"מ כיון שהזכיר הכתוב בפי' שבית דוד צריכים לדון, אפי' אירע תקלה על ידם לא היו גוזרים עליהם שלא לדון, שלא לחלוק על הנאמר בכתוב. ורק במלכי ישראל רשאים לגזור. ע"ש. וכ"ה בשטה מקובצת כת"י בשם תוס' הרא"ש. והובא בשעה"מ (פ"ה מיוסה"ת ה"ח). ע"ש. וה"נ לא גזרו ע"ז כיון שמפורש בכתוב ובמשרפות אבותיך ישרפו לך. (וע' רש"י תענית (טו) ד"ה ובקבלה, שכל מקום שהנביא מצוה ומזהיר את ישראל קרי לה דברי קבלה, אבל כשהוא מספר והולך לא קרינן ליה קבלה, אף דיליף מניה מילתא אגב אורחיה. ע"ש. אולם כאן הואיל ומ"ש בנביא ובמשרפות אבותיך ישרפו לך, נאמר בלשון כה אמר ה'. חשיב נמי ד"ק. ומכ"ש שבשו"ת הלק"ט ח"ב (סי' קיב) כ', שתלמיד טועה כ"כ ברש"י הנ"ל, שהרי בב"ק (ב:) קרי לקרא דצדקיה בן כנענה ד"ק. וכ"כ כיו"ב בחי' מהר"ץ חיות (תענית שם) בשם החו"י. ע"ש.) איברא דבסנהדרין (נב:) אמרינן, אנן היכי שרפינן והכתיב ובחקותיהם ל"ת, מוכח דהוי דבר תורה ולא מדברי סופרים, והסוגיא שבסנהדרין היא לאחר המסקנא שבע"ז (יא) דלאו חוקה לע"ז הויא שריפה אלא חשיבותא היא, דאי לאו הכי לא הוה מהני מאי דכתיבא באורייתא. וכמ"ש התוס' והמאירי. ודוחק לומר דלאו דוקא מייתי מקרא, אלא דהו"ל למיגזר משום חק ע"ז, דפשטא דהש"ס ל"מ הכי. (וכ"מ מדקאמר אמרה תורה ובחקותיהם ל"ת, וע' תוס' ר"ה (ה) ד"ה אמרה.) ומ"מ י"ל עפמ"ש מרן הכ"מ (פי"א מה' ע"ז ה"ג) דהא דשרינן לישראל הקרוב למלכות ללבוש כמלבושיהן, אף על פי שלדעת הרמב"ם לוקה ע"ז מה"ת, הואיל והתורה לא פרטה דבר אלא אמרה בדרך כלל ובחקותיהם ל"ת, מסרה הדבר לחכמים, והם ראו שלא לגזור על הקרוב למלכות. ע"ש. ולפ"ז מה"ט נמי ניחא מה שלא כללו בגזירתם מה שנזכר בנביאים. וע' ברכ"י בשיו"ב (סי' קמז סק"ב). ודו"ק.

ומ"מ נלע"ד כמש"כ לעיל בד' התוס', דלא בעינן שיהיה מבואר במקראות, אלא בכדי להוכיח בלבד שהוא מנהג קדום, וכיון דלאו מנייהו גמרינן ליכא בהכי משום ובחקותיהם ל"ת. וכדמשמע נמי בס' האשכול. ולפ"ז י"ל שכל מה שנזכר בש"ס ומדרשים שפיר דמי. ומעתה הואיל ומצינו בדברי רז"ל שהיו נוהגים לתת בשמים על מטת המת. וכן לפניו, אין לחוש בזה משום איסור ובחקותיהם ל"ת. דהכי אשכחן במתני' (ברכות נא:) אין מברכין על בשמים של מתים, וכ' הלח"מ (פי"ג מה' אבל ה"ו), דדייקינן מהכא הא אתויי מייתינן, וכדדייק בגמ' (מ"ק כז). והיינו שמשימים בשמים בבית המת או על המת עצמו להעביר הריח. ע"כ. ובירושלמי (פ"ח דברכות ה"ו), ולא על הבשמים של מתים, הדא דאת אמר בנתונים למעלה ממטתו של מת, אבל אם היו נתונים לפני מטתו של מת מברכים, שאני אומר לכבוד החיים הם עשויים. ע"כ. וכן פסקו הטור א"ח (סי' רצז) והש"ע /א"ח/ (ס' ריז). ע"ש. וכן מצינו בביצה (ו) יום טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן אפי' למיגז ליה אסא. ופרש"י, שהיו מניחין הדס על מטת המת לכבודו. וכן פסקו הטוש"ע א"ח (סי' תקכו ס"ד) ובאחרונים שם. וכן בנדה (לז) בעובדא דר' שילא ורב אסי חזו דפרחא אסא מהאי פוריא להאי פוריא. ע"ש. ומכיון שמצאנו שבימי רז"ל נהגו כבר בהנחת והולכת בשמים והדס על מטת המת, וכן לפני המת, לאו מנייהו קא גמרינן, ולדידן נמי משרא שרי. (ומסתברא ודאי שאין חילוק בין שושנים ופרחים לשאר בשמים). איברא דחזי הוית בחי' הר"ן (סנהדרין נב:) שכ', כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מנייהו קא גמרינן, י"מ דה"ט משום שהתורה קדמה להם. ואינו מספיק, שבכל הדברים ג"כ יש לך לומר שלא קדמו הם. אלא הטעם הנכון שהתורה אסרה כל מנהג מיוחד לנימוסי ע"ז, שמא ימשכו אחריהם כמותם. [ולא ס"ל להר"ן שיש ב' עניני חקים, חק ע"ז וחק הבל ושטות, כמ"ש התוס' (ע"ז יא) הנ"ל. וכמו שיתבאר להלן בסמוך]. ע"כ. אלא שי"ל דהתוס' יסברו כהי"מ שהביא הר"ן ז"ל, וס"ל שאין לומר כן בכל הדברים, עד שיהיה לנו הוכחה שאנחנו קדמנו להם במנהג זה. שבלא זה הו"ל ספקא דאורייתא ולחומרא. ומיהו במה שמבואר בדברי רז"ל אמרינן דלאו מנייהו גמרינן, שאל"כ לא היו חז"ל מניחים לנהוג כן. ובלא"ה יש להעמיס גם בד' הר"ן שהוא דרך הוכחה, שאילו היה בזה חק ונימוס ע"ז לא היתה התורה כותבתו, אלא היתה אדרבה מזהירה עליו פן ימשך אחרי ע"ז ונימוסיה. [ושוב מצאתי למהר"ש שולל בסי' /בס'/ נוה שלום (חידושי פוסקים סי' טז) שכ' ע"ד חי' הר"ן הנ"ל, דהא דבעינן כתיבא באורייתא הוא להורות ולאמת שאין בו צורך לע"ז, אבל באמת כל שאנו יודעים שאין בו צורך ע"ז, ויש טעם למנהג, אין בזה משום ובחקותיהם ל"ת. ע"ש]. ומעתה ה"נ במה שהוזכר בדברי רז"ל שנהגו כן, אין בזה משום ובחקותיהם ל"ת. ומה גם שי"ל קצת דהאי דנ"ד נמי חשיב כאילו כתוב בתורה, דכתיב בדברי הימים ב' (טז יד), גבי אסא מלך יהודה, ויקברוהו בקברותיו אשר כרה לו בעיר דוד, וישכיבוהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים, ופי' רז"ל (ב"ק טז:) מאי בשמים וזנים ארשב"נ בשמים שכל המריח בהם בא לידי זמה. ע"ש. ואף שיש לצדד בראיה זו. עכ"פ נראה שיש לנו סמוכין לומר דאף בנ"ד לאו מנייהו גמרינן. ומה גם שי"ל דלא חשיב חק הבל ושטות, שהרי חשבוהו רז"ל לכבוד המת, והתירו לחלל יום טוב שני בעבור זאת. ודו"ק.

(ב) והנה הר"ן פ"ק דע"ז (יא) כ' בזה"ל, שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, פי' אינו מדרכי האמורי לחוש ללא תעשה כמעשיהם. לפי שלא אסרה תורה אלא חוקות של ע"ז, אלו דברים של הבל ובטלה, וכולן יש בהן צורך (נ"א סרך) ע"ז, אבל דברים של טעם שרו. ובשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן כלי תשמישן לומר שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש בו הוא. ע"כ. ומבואר דס"ל שכל שאינו חק ע"ז ויש טעם לדבר משרא שרי. ודלא כמ"ש התוס' דתרי גווני חוקה איכא. וכן מתבאר בחי' הר"ן סנהדרין (נב:). ע"ש. גם בשו"ת הריב"ש (סי' קנח), נשאל על הנוהגים לצאת לבית הקברות בכל ז' ימי אבלות בבוקר, אם יש לאסור ד"ז ולומר שלקחו מנהג זה מהישמעאלים. והשיב, שאף שכ"ה מנהג הישמעאלים, אין זו חוקה שיהא אסור משום ובחקתיהם ל"ת. וכדאמרי' בע"ז (יא) שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי. ומפרש התם דשרפה לאו חוקה היא. וכן שורפין על הנשיאים מטתן וכלי תשמישן. ואף על פי שגם העכו"ם עושים כן, לא נאסר משום דרכי האמורי, שאם באנו לומר כן נאסור ההספד מפני שהעכו"ם ג"כ מספידים. ואף על פי ששנינו בתוספתא שאין שורפין על ההדיוטות כבר פי' הרמב"ן דה"ט משום דאיכא יוהרא והשחתה. עכת"ד. והביאו הרמ"א בדרכי משה (סי' שצג אות ב) לדינא. ומבואר דלדעתו ז"ל אין חילוק בין היכא דכתיבא באורייתא או לא. שאל"כ מה הוכיח מדין הספד שמפורש בתורה. ומרן הב"י /ביו"ד/ (סי' קעח) הביא מ"ש מהר"י קולון (שרש פח), שאין לאסור משום ובחקותיהם ל"ת אלא בא' מב' ענינים. הא' הוא הדבר שאין טעמו נגלה, כדמשמע לשון חק. וכפרש"י ורמב"ן פר' קדושים. שכיון שעושה דבר משונה שאין בו טעם נגלה, אלא שהם נוהגים כן, אז נראה ודאי כנמשך אחריהם ומודה להם. שאל"כ למה יעשה כדבריהם התמוהים ההם. ותדע שכ' הסמ"ג במצות חוקות העכו"ם, וז"ל, במס' שבת (סז) מונה כל מה שהיתה קבלה ביד חכמים מחקותיהם ודרכי האמורי. ועיינתי שם ובתוספתא דשבת ולא מצאתי אפי' א' שלא היה ניחוש ודבר תימה שלא נודע טעמו, כאותן המובאים בש"ס, שאין בהם לא טעם ולא סברא וכו'. והענין השני הוא הדבר ששייך בו פריצת דרך הצניעות והענוה ונהגו בו העכו"ם ג"כ אסור. להברייתא דספרי דקתני שלא תאמר הואיל והן יוצאין בארגמן אף אני וכו', שדברים אלו דברי שחץ וגאוה הם. ואף גם זאת נראה דהיינו דוקא כשהוא עושה כן כדי להדמות להם בלא תועלת אחרת. ודקדק כן מלשון רש"י. וסיים, ואפי' מנהג ישראל במלבוש אחד והעכו"ם במלבוש אחר אם אין מלבוש הישראל מורה על יהדות או צניעות יתר מאותו של העכו"ם אין שום איסור לישראל ללבוש את המלבוש שנהוג בין העכו"ם. ע"כ. ומבואר ג"כ דנקיט כשיטת הר"ן והריב"ש שכל שיש בו טעם ותועלת מותר, ואין צורך שיהיה כתוב בתורה. גם הרמ"א בהגה /ביו"ד/ (סי' קעח) פסק כד' הר"ן ומהרי"ק הנ"ל. וכ"פ מהריק"ש בהגהותיו שם. ע"ש. וקשה טובא דמה יענו כל הני רבותא להסוגיא דסנהדרין (נב:) דקאמר דלא שרינן שריפה על המלכים אלא משום דכתיבא באורייתא. וכן סייף. וכבר תמה מאד בביאורי הגר"א (סי' קעח) ע"ד הר"ן בזה, וכ' לדחות דבריו מההלכה. גם במנחת חינוך (סי' רסב) עמד ע"ד מהריק"ו הנ"ל. והניח בצ"ע. ע"ש.

(ג) וראיתי למהר"ח ישראל בשו"ת כהונת עולם (סי' עד) בד"ה ואמנם הר"ן, שישב על מדוכה זו, ותירץ וז"ל, ונראה שדעת הר"ן שהסוגיות מתחלפות הן מפ"ק דע"ז לפרק ד' מיתות. וכאלה רבות בש"ס. וכמ"ש הרמב"ן במלחמות בפ"ק דסוכה (ט). ולפי הסוגיא דע"ז כיון דשרפה לאו חוקה היא לית בה משום ובחקותיהם ל"ת, אף על גב דלא כתיבא באורייתא, דחקה של הבל שלהם לא מקריא חקה. א"נ אפשר דהתם בסנהדרין רבנן לדבריו דר' יהודה קאמרי, דכיון דקרית לסייף חוקה א"כ שריפה נמי הוה לך למיסר, אלא דע"כ שרית לה כיון דכתיבא באורייתא, ה"נ סייף לשתרי נמי מה"ט. ע"כ. והנה כתירוצו הראשון מתבאר בחי' הריטב"א ע"ז (יא) וז"ל, ובתוס' תירצו דהסוגיות פליגי אהדדי, וההיא דהתם עיקר דהיא דוכתא. ע"כ. ולדעת הר"ן וסיעתו אדרבה סוגיא דע"ז חשיבא סוגיא בדוכתה והיא עיקר, שהרי כל איסור ובחקותיהם ל"ת /אינו/ אלא מפני נימוסי ע"ז וחקותיה. וכמ"ש בחי' הר"ן (סנהד' נב:) הנ"ל. וכן מצאתי להגאון מהר"ם שיק בתשובותיו (חיו"ד סי' קסה), וכן בפסרו /בספרו/ על תרי"ג מצות (סי' רסג), שאחר שהקשה כאמור ע"ד הר"ן ומהרי"ק ורמ"א, כ' ליישב, דבע"כ צ"ל שהסוגיות דע"ז וסנהדרין פליגי אהדדי, וכמ"ש הריטב"א בע"ז שם, אלא דלהריטב"א קי"ל כהסוגיא דסנהדרין. ולהר"ן וסיעתו אדרבה הסוגיא דע"ז היא עיקר שהיא סוגיא בדוכתה, דאיסור זה שייך בע"ז וכמ"ש הר"ן שם. וכן קבעו הרמב"ם (בפי"א מה' ע"ז). ואף על פי שהתוס' חולקים ע"ז, מ"מ הרמ"א פוסק כהר"ן וסיעתו שרבים הם. עכת"ד. וע"ע למהר"י עייאש בס' מטה יהודה (סי' תכפא /תקפ"א/ סוף ס"א), שהקשה ע"ד מהריק"ו הנ"ל מהסוגיא דסנהדרין דבעינן כתיבא באורייתא, וחילק דשאני סייף ושריפת המלכים שהם דברים המסורים לרבים, ומש"ה קפדינן שיהיה כתוב בתורה, כדי שלא יראה שאנו הולכים בחקותיהם. משא"כ דברים שנעשים ע"י יחידים בתוך ביתם ולא מפרסמא מילתא אין לאסור אלא בדבר התמוה ואין בו טעם. אלא שעדיין קשה על הר"ן והרמ"א שכ' דה"ט דשורפין על המלכים משום טעמא איכא לשרוף כלי תשמישן לכבודן לומר שאין אחר עשוי להשתמש בו. ואיני יודע איך הלכו אחר המסקנא דהסוגיא דע"ז (יא) ולא שתו אל לבם ליישב הסוגיא דסנהדרין (נב:). ודוחק לומר דס"ל דהסוגיות חלוקים הם בזה, וקי"ל כהסוגיא דע"ז משום דסוגיא בדוכתה עדיפא. וצל"ע. ע"כ. ובספר נוה שלום (חי' פוסקים סי' טז) העיר על המט"י, מדברי הריטב"א הנ"ל, וכ' דאפשר דט"ס נפל בדברי הריטב"א (וצ"ל וההיא דהכא עיקר), וכדמוכח מתחלת דבריו שיש חיסור לשון וט"ס בקושיא. ע"ש. עכת"ד. גם הלום ראיתי להגאון מליבאוויטש בשו"ת צמח צדק (חיו"ד סי' צא) שהביא קו' הגר"א ע"ד הר"ן, וכ' לתרץ דס"ל להר"ן דסוגיות מתחלפות הם, וסוגיא דסנהדרין סברא /סברה/ דשרפה חוקה היא ואפ"ה שרי משום דכתיבא באורייתא ולאו מנייהו גמרינן. ולסוגיא דע"ז לאו חוקה היא כלל. כיון שיש בה טעם משום חשיבותא. (ועוד כ' הצ"צ שם לתרץ ד' הר"ן, דס"ל דמ"ש בסנהדרין כיון דכתיב באורייתא, לאו דוקא הוא, אלא כיון שהוא דבר שיש בו טעם שרי. וראייתו מחולין (עז סע"ב) בשלמא טוענו באבנים וכו'. [וכמ"ש בחי' הר"ן סנהדרין שם]. ע"ש.) גם בשו"ת אמרי אש (חיו"ד סי' נה) יהיב דעתיה לתרץ דברי מהרי"ק, שהב"י והרמ"א והבאים אחריהם פסקו כן, דשאני סייף שהוא דבר נימוס בענין דין ומשפט, וכן שריפה על המלכים, ואילולא היו כתובים בתורה, אין ללמוד מהם למען לא יראה כמוקיר ומגדיל עניני נימוסיהם, ויבא להמשך אחר שאר דעותיהם. משא"כ בענין המלבושים. ע"ש. וקרובים דבריו לד' המט"י הנ"ל, אם כי חלוקים בטעמן ונימוקן.

(ד) ולכאורה עוד יש לאלוה מלין לתרץ ד' מהר"י קולון הנ"ל, דס"ל שעיקר איסור ובחקותיהם לא תלכו לא שייך אלא כשאנו מחקים את העכו"ם דרך חובה וחק הכרחי, כגון מצות הנהרגים בסייף שהוא דרך חיוב על הב"ד, וכן שורפים על המלכים והנשיאים שהוא דרך חובה, וכמ"ש הב"ח (סי' שמח). ובשבט יהודה (שם). וכ"כ הט"ז באו"ח (סי' שיא סק"ד). ע"ש. ומש"ה בעינן כתיבא באורייתא כיון שהוא כדרך העכו"ם שעושים כן דרך חק וחיוב. משא"כ בענינים שהם רשות אי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מקרי חקה לאסור אסר לעשות כמותם אם לא שהוא דבר שאין בו טעם או שהוא דרך שחץ וגאוה ומתכוין להדמות לעכו"ם. ויסוד זה נמצא גם בשו"ת נטע שורק (חאו"ח סי' ב), בענין מ"ש הט"ז (סי' ח) שיש איסור לאו של ובחקותיהם ל"ת בגילוי הראש, וכתב דהטוש"ע ומהרש"ל דס"ל דליכא בהאי אלא מדת חסידות, ס"ל דלא שייך איסור ובחקותיהם ל"ת אלא כשעושים הדבר דרך מצוה על דרך שהעכו"ם עובדים, אבל בשאר דברים מהיכא תיתי לאסור, ואה"נ אם עושה דבר מצוה של עבודת ה' בגלוי הראש, כגון שמברך בשם ומלכות בגה"ר, כדרך שעובדים הגוים לע"ז איכא איסור של ובחקותיהם ל"ת. ע"ש. ולפ"ז ניחא דברי מהרי"ק שלא תקשה עליו מהסוגיא דסנהדרין (נב:). והרי הוא כמבואר. אולם יש להקשות ע"ז ממ"ש בחולין (מא:) ובשוק לא יעשה כן משום ובחקותיהם לא תלכו, ואף על גב דדרך רשות הוא. [וי"ל]. וכן בספרא (פר' אחרי סי' קלט), ובחקותיהם ל"ת שלא תלכו שלא תלכו /שתי תיבות האחרונות כפולות במקור/ בנימוסות שלהם בדברים החקוקים להם כגון תיאטראות וקרקסאות ואסטריות. ר"מ אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים. ריב"ב אומר שלא תנקור ושלא תגדל ציצת (הראש) ושלא תספר קומי. (פי' הראב"ד, שלא לנקור הרואה עצמו במראה לנאות א"ע והוא דרך הגוים שמקשטים את עצמן לזנות כדי שיתנו הנשים עיניהם בם.) ע"ש. וכל אלו דרך רשות הם ולא חובה, ועכ"ז עובר על איסור ובחקותיהם ל"ת. וכן הרמב"ם (ר"פ יא מהל' ע"ז) הביא כל הדברים המובאים בספרא, שהעושה כן לוקה משום ובחקותיהם ל"ת. וכן מהרי"ק (שרש פח) הביא דברי הספרי, שלא תאמר הואיל והן יוצאין בארגמן אף אני אצא בארגמן. ע"ש. ומחוורתא כדשנינן מעיקרא דברי הר"ן והריב"ש ומהרי"ק הנ"ל. וע"ע בשו"ת בית שערים (חיו"ד סי' רלו). ע"ש. ובתשובה אחרת בדין גלוי הראש כתבנו ע"ד הט"ז ושאר אחרונים בזה. ואכמ"ל.

(ה) ולענין הלכה נראה שהואיל ומרן הב"י הביא דברי מהר"י קולון להלכה, וכ"ה דעת הר"ן והריב"ש, וכן פסקו הרמ"א ומהריק"ש בהגהותיהם, נראה שכן עיקר לדינא. וכן ראיתי בשו"ת כהונת עולם (סי' עה), בענין המלבושים המיוחדים לישמעאלים אם מותר לישראל ללבוש כמותם, והרב הפוסק מהר"ח ישראל העלה להחמיר בזה. ובא רעהו וחקרו מהר"ש שפמי והעלה להתיר עפ"ד הר"ן ומהר"י קולון. ועיניהם נשאו אל רבם הרב המחבר כהונת עולם מהר"ם הכהן ז"ל להכריע ביניהם, ושרטט וכתב, דלענין דינא נ"ל דלית דין צריך בשש, דהו"ל ספיקא דרבנן ולקולא. וכ"ש שרבו המתירים. ואף על פי שהרמב"ם סובר שאיסור תורה הוא, מ"מ כיון דמהריק"ו ראה דבריו ועכ"ז פסק להתיר, מסתיין דרב גובריה אמרה ואין אנו רשאין להרהר אחריו. ומה גם שמרן הב"י ורבותינו האחרונים הבאים אחריו הביאו דברי המהריק"ו בפשיטות, ואין חולק בדבר, הא ודאי דמדינא שרי. ומנהגן של ישראל תורה הוא כהלכתיה וכטעמיה של הרב הפוסק להתיר, ואין ספק שמרוב חסידותו של הרב מהר"ח ישראל לא פנה לצדדי ההיתר. אך אנא אמינא ולא מסתפינא דסמוך לבו לא יירא נכון לבו בטוח בה'. ע"כ. (ובמה שאסרו שם לצנוף במצנפת לבנה מפני שהוא חק דתם, הנה בס' יפה ללב ח"ה (סי' קעח סק"ב), מתיר גם בזה להולך בין העכו"ם ולובש מין המיוחד להם כגון מצנפת לבנה שיחשבוהו שהוא גוי ולא יזיקוהו. ע"ש. וי"ל דמיירי במקום חשש סכנה. ומש"ה שרי אפי' במלבוש המיוחד להם. וכן העלה בשו"ת סמא דחיי (חיו"ד סי' ז). ע"ש. ומ"ש בס' חסידים (סי' קצט) שמותר ליהודי לשנות בגדיו שלא יכירוהו אבל לא יתקן עצמו כעין כומר. ע"ש. מיירי שיכול להנצל בשינוי בגדים בעלמא, הלא"ה מותר ללבוש בגדי כומר. וכמ"ש בס' ברכות שמים (דס"ב ע"א). והובא בעקרי הד"ט (סי' יט אות ט). והוכיח כן מהס"ח עצמו (סי' תשב), שהתיר לאשה שהולכת בדרך ללבוש בגדי כומרת כדי שלא ישכבו עמה. וסכנת נפשות ודאי חמירא טפי. ע"ש. וע' ביו"ד (סי' קנז ס"ב) ובאחרונים שם. ואכמ"ל.) וכן ראיתי להגאון אמרי אש (חיו"ד סי' נה), שהביא דברי הגר"א שחולק על מהרי"ק והרמ"א בזה. והוא ז"ל העלה שאין לדחות דברי מהרי"ק אחר שהב"י והרמ"א והאחרונים הבאים אחריהם הביאוהו להלכה. ע"ש. וע"ע בשו"ת כרך של רומי (סי' א) בענין העמדת כלי השעות (שעון) בבית הכנסת, שיצאו עוררים ע"ז, בהיות שכן מנהג הנוצרים לתלות המורה שעות בבתי כנסיותיהם, ויש בזה משום ובחקותיהם. והרהמ"ח עמד וימודד ארש והעלה בכחא דהיתרא עפ"ד מהר"י קולון דקמן, וה"נ טעמו ידוע לדעת את השעה ולזרז את העם לעבודת ה', ואינו דבר תמוה וכו'. ע"ש. (וע' בשואל ומשיב תליתאה (ח"א סי' רצט) בענין זה. ע"ש.) וע' בשו"ת תעלומות לב ח"ג (סי' נז ס"ג), שהסתמך ג"כ על מהריק"ו והרמ"א לנידונו. ע"ש.

(ו) וכן בקדש חזיתיה להגאון כתב סופר (חיו"ד סי' קעה), שנשאל בענין מה שרצו להנהיג לקחת את המתים לבית הקברות ע"י עגלות המיוחדות לכך רתומות בסוסים. והשיב, כי הנה מטעם חוקות העכו"ם שמוליכים בעגלות, כבר קבע הרמ"א בהגה /ביו"ד/ (סי' קעח) שכל שעושים משום כבוד או לטעם אחר אין בו משום ובחקותיהם ל"ת. והוא מתשובת מהר"י קולון (סי' פח). ואף שיש לדחות ראיותיו וכו', מ"מ מסברא הדין נכון, ומי יבא אחרי הרמ"א אשר כבר עשהו וקבע כן להלכה. עכ"ל. וכיו"ב כ' הגאון מהר"ם שיק (חיו"ד סי' שנא) דרשאין לעשות עגלה מיוחדת לפי כבוד המתים ואין בזה משום ובחקותיהם ל"ת, וכמבואר ברמ"א (סי' קעח) שכל שהוא לתועלת או לכבוד אין בזה משום ובחקותיהם ל"ת. וכמ"ש כן גם הרה"ג השואל אב"ד דסטמאר. ובלא"ה י"ל דלאו מנייהו ילפינן ויש לזה שורש במקרא וכו'. וכן נהגו בק"ק פרשבורג להוליך המתים בעגלות מכוסים. וכן עשו בחיי רבינו החת"ס זצ"ל ובית דינו ולא היה פוצה פה ומצפצף. וכן הוא בשאר קהלות. ועכ"פ יזהרו שלא תהיה העגלה המיוחדת לזה כדוגמת העגלה של אוה"ע, שכיון שעושה להדמות להם אסור משום ובחקותיהם ל"ת. ע"ש. גם בשו"ת מחנה חיים (ח"ג מאה"ע סי' עז) העיד בגדלו שכן היה המנהג בזמן החת"ס ובית דינו וכנ"ל. ע"ש. וכן פסק להקל בשו"ת הגאון מהר"ץ חיות (סי' ו). ע"ש. וכן פסק הרה"ג מהר"א בן שמעון בשו"ת ומצור דבש (חאו"ח סי' ז). ובספרו נהר מצרים (רפ"ח ע"ב) הזהיר, שלא תהיה העגלה כדוגמת העגלות של מתי הגוים, משום דהוי חקות העכו"ם. ועוד טעמים. ע"ש. הן אמת שידוע שהגאון מהר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה ח"ב (סי' רלה), חגר בעוז מתניו ורגז וקצף נגד אלה שרצו לחדש בקהלתו להוביל את המתים בעגלה. אי משום שבכתף הוא יותר כבוד למתים מאשר להובילו ע"י סוסים, וככתוב בארון הקודש בכתף ישאו, והוי הורדה מכבודם, אי משום חוקת העכו"ם. ע"ש. וכמה נצטער אותו צדיק ע"ז. וכמ"ש בס' תולדות שלמה. גם בשו"ת בית שערים (חיו"ד סי' תכז) העלה לאסור בזה. ושם כ' להשיב ע"ד המהר"ם שיק הנ"ל שאין זה דומה למ"ש מהרי"ק והרמ"א, שאיזה תועלת יש בעגלה שחורה וסוסים מעוטפים שחורים, אלא שאוה"ע נהגו כן ושמוהו לכבוד, וממילא היהודים שעושים כן עוברים על ובחקותיהם ל"ת. ע"ש. ואין דבריו מוכרחים, שהרי מבואר בתשו' מהר"ם שיק שההובלה נעשתה להקל על הח"ק לבל יסבלוהו על כתף דרך רחוקה עד ביה"ק. (ושחורים הוא ענין אבלות כנודע.) וכל שיש טעם לדבר ליכא משום ובחקותיהם ל"ת, כמ"ש הר"ן והריב"ש. וכ"פ הרמ"א. וע' בשו"ת פקודת אלעזר (סי' קכט וקל וקלא), כי בקהלתו אוהעל ניסו לחדש מנהג של הובלת המתים בעגלה, והתפטר מרבנותו בגלל זה. וכשנתקבל לרב באונגוואר מצא שכבר נהגו כן בימי הגאונים שהיו לפניו והחריש, שאין לסתור מה שעשו הראשונים וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת דודאי השדה (סי' מא). ובשו"ת מנחת אלעזר ח"א (סי' כו). ע"ש. וקרוב אני לומר שהגרש"ק בקעה מצא וגדר בה גדר, בידעו שאלו הרוצים לחדש מנהג זה, כוונתם אינה רצויה, בחשבם להתדמות לעכו"ם ויעשו להם כונים. ולמרות עיני כבודו התקוממו לחקות את העכו"ם במשכם העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה. אשר ע"כ דרך קסתו וירק את חניכיו וירדפם עד חובה. אבל כשאנו יודעים שאין הכוונה להתדמות לגוים מותר בלי פקפוק. וכמו שפסק הרמ"א בש"ע. ולכן גם ג"ע =גאוני עולם= החת"ס וכל קדושים עמו הניחו למנהג זה בקהלתם, ומי לנו גדול ממשה אשר יצא לקראת המתחדשים ומרגלא בפומיה לומר החדש אסור מן התורה בכ"מ, וע"כ מפני שידע שהנוהגים כן במקומו כוונתם לשמים, ולא עלה על דעתם מחשבות און להדמות לעכו"ם. (וע' בשו"ת חת"ס (חאו"ח ס"ס קנט) ובשו"ת בית שערים (סי' תכז) הנ"ל.) ובכגון זה אמרו אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואשר על כן גם הרה"ג מהר"א בן שמעון הנהיג כן בארץ מצרים ואגפיה, וכן נהגו בהרבה מקומות, ולית דחש להא לד' המחמירים. מפני שיש לנו ע"מ לסמוך ה"ה הר"ן והריב"ש ומהרי"ק והרמ"א הנ"ל. וע' בס' צרור החיים (קול השיר ד"ו ע"ב), ובשו"ת פרי השדה ח"א (סי' מח), שסמכו ג"כ ע"ד מהרי"ק ורמ"א הנ"ל. ע"ש.

(ז) ובאמת שמלבד כל האמור, יש להעיר עוד ממ"ש הר"א ממיץ בס' יראים (סי' פח) שאזהרת התורה ובחוקותיהם ל"ת היינו אפי' דברים שאינם עבירות אלא מעשים וחוקות שהורגלו לעשות לשם תורה שלהם. וחכמים פירשו מה המעשים והחוקות הללו. ובפ' במה אשה (סז) ובתוספתא דשבת מונה כל מה שהיתה קבלה ביד חכמים שהיו מחוקותיהם. ואין להוסיף עליהם כי אינם מסברא רק בקבלה. עכ"ל. ומרן הב"י /ביו"ד/ (ס"ס קעח) הביא דברי הגמ"י (פי"א מהע"ז) שכ"כ בשם הרא"מ. והוסיף הב"י בשם הסמ"ג, דבתוספתא דשבת מונה כל מה שהיתה קבלה ביד חכמים מחקותיהם ודרכי האמורי. וכ' ע"ז הב"י, ובאמת שהרבה דברים שנויים באותה תוספתא שיש בהם משום דרכי האמורי. והרבה בנ"א נכשלים בהם, ואין איש שם על לב. ושמא משמע להו שאין לחוש משום דרכי האמורי אלא לדברים שהוזכרו בגמ' בלבד. וכל שאר דברים שבתוספתא הוי דלא כהלכתא, דאל"כ לא הוה שתיק תלמודא מנייהו. עכ"ל. (וכעין זה כ' בשו"ת הרדב"ז ח"א (סי' לא) וז"ל, ומה שלא כתבוה (לתוספתא) בעלי ההלכות אפשר דס"ל שכיון שלא הובאה בתלמוד אינה הלכה. ע"ש. וכן בהר"ן (ספ"ד דר"ה) ד"ה ותמיהני, כ' כיו"ב לגבי הירוש'. וע"ע בשו"ת הרשב"א ח"א (ס"ס לה). ע"ש.) והנה כן מבואר גם בתשו' הרשב"א (סי' קס"ז ותתכ"ה), שאין לאסור משום דרכי האמורי אלא באותם שהוזכרו בגמ' בלבד. ע"ש. וכן ראיתי להגאון החיד"א בשיורי ברכה (סי' קעט סק"ד), שהביא בשם מר זקנו הרב חסד לאברהם בהגהותיו כת"י, כלשון מרן הב"י הנ"ל, וכתב ע"ז, ותחלת דבריו הוא כלשון מהריק"ש שגם הוא כ' בהגהותיו שאין להוסיף עליהם מסברא. והוא דעת הרא"מ בס' יראים והובא בהגמ"י. ומ"ש שהתוספתא אינה כהלכה אלא כגמ' דידן, הכוונה דסתמא דהש"ס ידע דאיכא תנאי דפליגי על תוספתא זו ונקיט כוותייהו. עכ"ל השיו"ב. ונוראות נפלאתי על הרב ז"ל דכל רז לא אניס ליה, וכאן במחכ"ת אשתמטיתיה דברי מרן הב"י הנ"ל, ודברי החסל"א מועתקים מהב"י מרישא עד גמירא אות באות תיבה בתיבה. כאשר יראה הרואה. ובאמת שהב"ח כ' ע"ד היראים והב"י דליתא, והעיקר שבכל מה שמיוחד לעכו"ם צריך הישראל להיות נבדל מהם, אף על פי שאינו נזכר בדברי רז"ל. ושכן שיטת הפוסקים. ומ"מ אותם הדברים המפורשים בש"ס ובתוספתא ובשאר מקומות אף על פי שאין העכו"ם נוהגים בהם עכשיו במקצת מקומות, אסור לישראל לנהוג בהם, שכיון שכבר היה קבוע חוק זה לשם תורה שלהם נראה כמודה להם וכו'. עכת"ד. וע' בשו"ת חת"ס (חאו"ח סי' קנט) שכ', ואשר שם פניו (הרב השואל) נגד מגלחי הזקן, לא ידעתי מה הרעש הגדול הזה, לכו נא ונוכחה, אי משום חוקות הגוים, אשאלהו ויודיעני מי התיר לנו נעלים שחורים המבואר בש"ס לאסור. ע' תענית (כד) דהוה מסיים מסאני אוכמי. וע' תוס' ב"ק (נט:). האם נאמר שגם זה מקור משחת כאשר כתב על עם ה' אלו, לא ניחא למרייהו למימר הכי, ולא נמצא בדחז"ל שיהיה הפרש בין ישראל לעכו"ם בגילוח הזקן, כי אז כל האומות ג"כ היו מגדלים זקנם וכו'. וברור שאילו תחלת המנהג לגלח באיסור היה בזה משום חוקות העכו"ם, אבל אחר שכבר נהגו ישראל לגלח תו אין בו שום נדנוד ופקפוק כלל, ואפי' ריח איסור אין בו. וגם בההיא דמסאני אוכמי צ"ל שנתפשט בתחלה בהיתר וכיון שהותר הותר. ע"כ. ולכאו' זהו היפך הב"ח דס"ל שכל שהיה פעם אסור משום חוקות העכו"ם לא פקע איסורו לעולם. ומה נענה במסאני אוכמי הנ"ל. וע' להגאון מהרש"ם בס' דעת תורה יו"ד (סי' יב סק"ד). ע"ש. ובאמת שאחרונים רבים סוברים כדברי הרא"מ והגמ"י ומרן הב"י הנ"ל. ומהם הגאון נר מצוה ח"א (דף ריג). והובא להלכה בשו"ת רב פעלים ח"ב (חיו"ד סי' כט), שכל שלא הובא בש"ס אין בו משום דרכי האמורי. ע"ש. וכן בשו"ת כהונת עולם (סי' עה), ובשו"ת בית שערים (ס"ס רלו), ובשו"ת תעלומות לב ח"ג (סי' נז), סמכו ע"ד הרא"מ והגמ"י הנ"ל. וכ"כ מהר"י עייאש במטה יהודה (סי' תקפא). להתחשב בסברת הר"א ממיץ והב"י הנ"ל. וע' בס' דינא דחיי (לאוין נ) שכ' לסייע למרן הב"י הנ"ל מתשו' הרשב"א (סי' קסז). ע"ש. גם בשו"ת אדמת קדש (חיו"ד סי' ה) סמך ע"ד הרשב"א (סי' קסז) הנ"ל. (וע' בב"י ובש"ע א"ח (סי' תרה) ובאחרונים שם.) וע"ע בס' שם חדש ח"א (דמ"ד ע"ג). ע"ש. וע' נוה שלום (בחי' פו' סי' טז) מ"ש להעיר על המט"י מד' הב"ח. ואנן בדידן בודאי דמצינן לסמוך ע"ד האחרונים, שמצרפין סברת הרא"מ והגמ"י והב"י להקל.

(ח) ובהיותי בזה ראיתי בשו"ת דברי חיים מצאנז (חיו"ד סי' ל) שכ' בזה"ל, והנה הב"ח מתרץ בזה קו' התוס' (ס"פ מרובה). שהקשו, דאמאי התירו לו לרבי ראובן לספר קומי, ומתרץ הב"ח שהאיסור הוא דוקא בבא להדמות לעכו"ם, והם לא עשו להתדמות להם. ע"ש. ובאמת דלפע"ד הקשו שפיר התוס' לשטתם, שהם מפרשים דהמספר קומי הוא מגזרת ותקנת חכמים כו' ולכאו' ל"ל תקנה הא אסור מה"ת משום ובחוקותיהם ל"ת, וכמ"ש הרמב"ם דלוקה מה"ת, ופי' התוס' דהתקנה היא שגם אם לא יכוין להדמות לעכו"ם שאז מותר מה"ת אפ"ה אסור מפני התקנה כו', ולכן תירצו דעל קרובי מלכות לא גזרו מתחלה. ע"כ. ובאמת שהב"ח (ס"ס קעח) לא כ' כן ע"ד התוס', רק שבא ליישב קו' מרן הב"י ע"ד הרמב"ם שסובר שבכ"ז לוקה מה"ת, וא"כ היאך התירו לקרובי מלכות, וע"ז כ' הב"ח ליישב שמי שאין דעתו להתדמות להם אלא שצריך ללבוש מלבושיהם ולהדמות להם רק בכדי שלא יהיה לו גנאי אם לא ידמה להם ד"ז לא אסרה התורה כלל. ואין ספק שמפי השמועה למדנו שכך הוא פי' הלאו דובחוקותיהם ל"ת. ע"כ. והוא תי' נכון לפמ"ש מרן הב"י עצמו בשם מהריק"ו שאין איסור אלא כשעושה כדי להדמות אליהם בלא שום תועלת. (והיינו גם לד' הרמב"ם, וכמ"ש בתשו' מהריק"ו וכ"כ בשו"ת דב"ח שם.) וס"ל להב"ח דלהתוס' מעיקרא לק"מ דאינהו ס"ל שכל איסור זה אינו אלא מדרבנן, וכמ"ש ג"כ המאירי בסנהדרין (נב:) שכל שאינו חק ע"ז אינו אסור אלא מד"ס. וא"כ פשיטא שהיה ביד חז"ל שלא לגזור על הקרובים למלכות. ורק הקו' על הרמב"ם דס"ל דלוקה מה"ת, ואיהו תנא ופליג על התוס' דס"ל דאיסור זה אינו אלא מדרבנן, (ומיהו מהרח"א בס' מקראי קודש (דף ס"ג ע"ב) כ' להשוות ד' הרמב"ם להתוס' הנ"ל. וע"ש. אך בשו"ת כהונת עולם (ס"ס עה) מבואר דהתוס' והרמב"ם פליגי בהכי. ע"ש.) וע"כ דשאני היכא שאינו עושה להתדמות. ואף על גב דבסנהדרין (נב:) גבי הריגה בסייף, קאמר ר' יהודה ומה אעשה שהרי אמרה תורה ובחוקותיהם לא תלכו. אף על פי שאין דעתינו להדמות להם, רק משום ברור לו מיתה יפה, ואף רבנן לא חלקו ע"ז אלא משום דכתיבא באורייתא. הנה כבר כתבנו לעיל דהסוגיות דע"ז (יא) וסנהדרין (נב:) פליגי אהדדי. וחד מתרי טעמי נקטינן לקולא או כשעושה משום חשיבותא ואיזה טעם שהוא, כההיא דשורפין על המלכים, וכמ"ש הר"ן והריב"ש. או כשאין עושה בכדי להתדמות להם. וכד' מהריק"ו והב"ח הנ"ל. וע' בשלחן גבוה (סי' קעח סק"י). ע"ש. וראיתי עוד להדב"ח מצאנז שם שכ', ועכ"פ מד' התוס' ומהרי"ק והב"י והב"ח נראה דס"ל דבאין כוונתו להדמות להם מותר. אך מד' המבי"ט ל"מ כן, שכ' בקרית ספר (פי"א מהע"ז), הזהירנו מלכת בדרכי העכו"ם ומלהתדמות להם במלבוש או בשיער וכיו"ב וכו', וכל אלו קבלה ביד חכמים שכן היה מנהגם, ונכללים בפסוק ובחקותיהם ל"ת. וכן כל שארי הדברים המנויים בתוספתא כולם מה"ת ונכללות בפסוקים כפי קבלת רז"ל שהיו חוקי ע"ז, ולוקים עליהם. ע"כ. ומשמע שאפי' אינו מתכוין להדמות אסור, שאל"כ למה אמר וקבלה ביד חז"ל, הלא אם מתכוין להדמות על כרחך איירי שמנהגם כן, א"ו דס"ל להמבי"ט שאפי' אינו מתכוין להתדמות אסור. ולכן אפי' אין העכו"ם כעת הולכים כן אסור מצד קבלת חז"ל, כיון שכן עשו לחק האומות הראשונים. עכת"ד. ולפע"ד ג"ז אינו מוכרח, שי"ל שכוונת המבי"ט לומר שדוקא אלו שקבלה ביד חז"ל שהיו מחוקות העכו"ם, אבל להוסיף עליהם מסברא אין לנו. וכמ"ש הר"א ממיץ והגמ"י והב"י הנ"ל. ומהריק"ו עצמו בתוך דבריו העתיק לשון הסמ"ג, שכ', במס' שבת (סז) מונה כל מה שהיתה קבלה ביד חכמים שהם מחקותיהם ודרכי האמורי וכו'. והובא בב"י. (וגם המבי"ט מסתמא צדיק עתק עפ"ד הסמ"ג הללו.) וע"כ לא נתכוון הסמ"ג לפי' הדברי חיים הנ"ל, שא"כ לא היה מביאו מהריק"ו לסיוע לדבריו, מבלי להעיר שהוא מתנגד למה שהתנה שאינו עובר אא"כ מתכוין להדמות להם, א"ו כמש"כ. וע' בעקרי הד"ט (סי' יט אות ט) שהביא בשם הרב עזריאל דיאנא בתשו', שג"כ העלה שאינו עובר אא"כ מתכוין להדמות להם, והכי עביד עובדא בנפשיה מהר"ש מולכו ז"ל. ע"ש.

(ט) ותבט עיני בשו"ת ערוגת הבושם (חיו"ד סי' קלו), שהביא מ"ש המנ"ח בשם המשנת חכמים, דמה שהתירו הפוסקים כשאינו מתכוין להתדמות לעכו"ם, לא דמי לפסיק רישיה, דהכא ליכא איסורא כלל אלא באופן שכוונתו להתדמות להם, וכ' ע"ז, ובאמת צע"ג דהיא גופא מנא לן. ואדרבה מדכתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, משמע דרחמנא קפיד שתהיה הבדלתו ניכרת מהם. וכ"מ ממ"ש הרמב"ם שצריך שיהיה מובדל מהם במלבושים וכו'. ומתוך כך נ"ל דבאמת צריך שתהיה מחשבתו ניכרת שאין כוונתו להתדמות להם, הלא"ה אסור. ובזה ניחא ג"כ שאין לחוש לחשדא פן יחשדהו הרואה שכוונתו להתדמות להם. וכבר העיר בזה המהר"ם שיק (מצוה רסג). ולפי האמור ניחא. עכת"ד. והנה הגאון מהר"ם שיק בתשו' (חיו"ד סי' קסה), וכן בספרו על המצות (שם) כתב, שמדברי המהרי"ק משמע דבעינן שיהיה מוכח מתוך מעשיו שאינו עושה להתדמות להם הלא"ה אסור. אלא שסיים (המהר"ם שיק), אבל מדברי הרמ"א בהגה /ביו"ד/ (סי' קעח) משמע דלא חיישינן לחשדא ומראית העין. ע"כ. ונמשכו אחריו בזה בשו"ת נהרי אפרסמון ח"א (חיו"ד סי' קלח). ובשו"ת פרי השדה ח"א (סי' מח). ע"ש. ואנכי בעניי תימה תימה אקרא שייחסו למהרי"ק מילתא דלא ס"ל, ואדרבה יש להוכיח מדבריו כל בתר איפכא, שהרי כתב (בשרש פח), דמדקאמר בברייתא דספרי שלא תאמר הואיל והן יוצאין בארגמן אף אני יוצא בארגמן וכו', ולא קאמר סתם שלא יצא בארגמן כמו שהם יוצאים, מוכח דלא שייך לאסור משום ובחקותיהם ל"ת אלא היכא שהדברים מראים שהישראל מתדמה אליהם, כגון שעושה מעשה התמוה אשר אין לתלות טעם בעשייתו אלא מפני חקם, וכן האומר הואיל והן יוצאין וכו' שהוא מכוין להתדמות אליהם כדפי', אבל בענין אחר לא. וכ"ש בלבישת הקאפה שאין איסור בדבר, שהרי טעם לבישתה ידוע בסימן היותם משיגים בחכמה ההיא ואין לתלות לבישתה אלא לתועלת הנמשך מזה הן מחמת הכבוד הן מחמת ריוח ממון, שמתוך כך יצא לו שם באותה חכמה, ובכה"ג לא שייך לאסור מאחר שהדבר מוכיח שאינו מתכוין להדמות להם, וגם הם לא הנהיגו זאת אלא לכבוד ולתועלת. עכ"ד. הא קמן דס"ל שכל שיש איזה טעם שהוא בדבר, אין לאסור משום ובחוקותיהם ל"ת, אלא כשמגלה דעתו להדיא שעושה כן להדמות אליהם, הלא"ה משרא שרי ולא חיישינן לחשדא ולמראית העין. הואיל ויש לתלות שעושה כן מפני איזה טעם. ורק העושה מעשה תמוה שאין לתלות שום טעם בעשייתו אלא מפני חקם, שהדברים מראים שכוונתו להדמות אליהם אסור. ושלא כהבנת המהר"ם שיק וסיעתו בד' המהרי"ק. (וע"ע בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד ס"ס שנא). וכמו כן דברי הערוגת הבושם דחויים מההלכה ונסתרים מדברי מהרי"ק הנ"ל. ולכן גם הרמ"א סובר להתיר בזה, ולא חייש למראית העין, וכד' מהרי"ק אשר ממנו מקור דברי הרמ"א בהגה. ושוב מצאתי בשו"ת בית שערים (חאו"ח סי' נח) שהשיג על המהר"ם שיק מדברי מהרי"ק הנ"ל. והעלה שמכיון שיש איזה טעם ותועלת למנהג הגוים, לא שייך מראית העין כלל, שהרי כל העושה כן הוא משום התועלת המגיע לו מזה. ואיך יעלה על הדעת לחשדו שעושה כן להתדמות להם. ע"ש. ועכ"פ בנ"ד שאף הגוים עושים זאת רק לכבוד המת מותר, כיון שיש טעם לדבר. וכמ"ש הר"ן והריב"ש ומהרי"ק הנ"ל. וע' בתשובה דלהלן בענין לבישת שחורים בימי האבל.

(י) ואנכי הרואה בשו"ת מנחת אלעזר ח"ד (סי' סא), שהביא מ"ש מר זקנו הרב בשו"ת שם שלמה כת"י, אודות השאלה אם מותר לנטוע פרחים על קבר איש נכבד לנוי, והשיב לאסור מכמה טעמים. ומהם שההולך סמוך אליהם מריח ריח טוב מהשושנים, ואנן קי"ל שהקבר וכל אשר עליו אסור בהנאה. ועוד והוא העיקר שיש לאסור משום ובחקותיהם לא תלכו, שכן דרך הגוים לעשות. ע"ש. גם בשו"ת בית שערים (חיו"ד סי' תכח) נשאל בזה, אם מותר לנטוע אילנות ופרחים על הקברות, והשיב, הנה הוא מעשה הבל ותעתועים, ומעשה בורות והתדמות לעכו"ם, והעושה כן ראוי לגעור בו בנזיפה. ע"ש. אולם לפי האמור לעיל כיון שיש בזה טעם שעושים כן לנוי ולכבוד, י"ל דליכא בהכי משום ובחקותיהם ל"ת. +/מלואים/ ע' בס' גשר החיים ח"ב (עמוד קפה), שכ', דאע"ג דשרי מעיקר דינא, מ"מ נהגו בירושלים ת"ו ובשאר עיירות שבא"י שלא לנטוע אלא חוץ לבית – הקברות. וכן נכון. ע"ש. וע' בקובץ נועם הנ"ל שם, /ח"ב/.+ וכן מצאתי הלום בשו"ת מלמד להועיל (סי' קט), שנשאל ג"כ בדין נטיעת פרחים על הקברות, והביא מאיזה מכתבי עתים שהובאו שם פסקים מאת הגאונים ר' עזריאל הילדסהיימר ור' ש"ר הירש ומהר"ם לעהמאנן ז"ל שאוסרים פה אחד מכמה טעמים. וכתב, ומ"מ מ"ש שם טעם לאסור משום חוקות העכו"ם, לע"ד אינו נכון, לפמ"ש הריב"ש (סי' קנח), שכל שאינו חקה בלי טעם אינו אסור משום ובחקותיהם ל"ת, ומטע"ז התיר לבקר בביה"ק כל שבעה אף על פי שכן נהגו הישמעאלים. דמה"ט נמי שורפין על המלכים. ע"ש. אלא דמ"מ יש לאסור מטעמים אחרים שכ' הגאונים הנ"ל. עכת"ד. גם הגאון הראגצובי בשו"ת צפנת פענח (סי' עד) אסר נטיעת גן ואילני סרק על בית הקברות, ואפי' במקום שאין שם קברים. וכמ"ש הראב"ד בהשגות (פ"ח מה' טומאת מת ה"ג). ע"ש. ואילו משום ובחקותיהם ל"ת לא קאמר. (והא דתנן בטהרות (פ"ג מ"ז) תינוק שנמצא בצד ביה"ק והשושנים בידו ואין השושנים אלא במקום טומאה טהור. דתלינן באחר שנתנם לו. ומוכח שהיו נוטעים שושנים בצד הקברות. כבר תי' המנח"א שם דמיירי שגדלו מעצמם על הקברים. וע"ש.) והלום ראיתי בשו"ת מנחת יצחק ח"א (סי' לא) שנשאל ג"כ בזה והעלה לאסור גם מטעם ובחקותיהם ל"ת. ע"ש. ואין דבריו מחוורים. והרי הוא כמבואר. ולפי דרכנו למדנו לנ"ד דלא שייכי הנך טעמי דנטיעת שושנים על הקבר, מש"ה משרא שרי להוליך זר פרחים לפני הארון של המת או על גבי הארון.

(יא) וחזיתיה לידידינו הרב הגאון ר' עובדיה הדאיה שליט"א בשו"ת ישכיל עבדי ח"ד (חיו"ד סי' כה) שנשאל בנ"ד, אם יש סמך להנוהגים להניח זרי פרחים על ארון המת בעת שמוליכין אותו לביה"ק. וכ', מנהג זה לא שמענו ולא ראינו פה א"י, ורק זה עתה חדשים מקרוב באו מערי אירופא /אירופה/ שהביאו מנהג זה עמהם, ונראה שנשתרבב מנהגם זה ממנהגי הגויים המודרנים שעושים כזאת, בהיות שאינם מאמינים בחומר מדת הדין והעונשים הבאים לאחר מיתה, ורק אומרים שהוא כחתן יכהן פאר שהולך להקביל פני המלך מלכו של עולם וכו'. ולכן מעטרים אותו בזרי פרחים. אך לא כאלה חלק יעקב דבמה יזכה ילוד אשה על רוב פשעיו וזדוניו וכו'. ולכן כל העושה כן מלבד שמראה עצמו כאילו כופר ח"ו בחשבו דלית דין ולית דיין. אלא הוא עובר ג"כ על ובחקותיהם ל"ת. ולכן כל מי שיש בידו יכולת עליו לשרש את המנהג הרע הזה מעיקרו שלא תתפשט ותפשה המספחת יותר ח"ו. עכת"ד. ועמו הסליחה שלא זכר שר מכל דברי הפוסקים הנ"ל, אשר מבואר יוצא מדברי קדשם דנקטינן כמהר"י קולון ומרן הב"י והרמ"א ומהריק"ש וסיעתם דליכא בכה"ג משום ובחקותיהם לא תלכו. וכשיטת הר"ן והריב"ש, שחולקים על התוס' בזה, וס"ל שכל שיש איזה טעם בדבר שפיר דמי לעשותו. ומכ"ש בנ"ד שהוא מנהג קדום עוד מזמן התלמוד לתת על ארון המת וכן לפניו בשמים והדס לכבוד המת, וכמו שנתבאר לעיל. וכאשר דמיתי מצאתי ראיתי להרה"ג החסיד מהר"ד הכהן סקלי ז"ל בשו"ת קרית חנה דוד ח"א (בליקוטים שבסוף הספר סי' ג), שכ', שמה שנוהגים אנשי אירופא להניח שושנים ופרחים על מטת המת יש לזה סמך ממ"ש בנדה (לז) חזו דפרח אסא מהאי פוריא להאי פוריא. ופרש"י שהיו רגילים להניח הדסים על מטת המת. וכן בביצה (ו) למיגז ליה אסא, ופרש"י שהיו נותנים הדסים על המת לכבודו. עכת"ד. וכן נוהגים זה מכבר במצרים ואגפיה, ואין פוצה פה ומצפצף. ואשר חשש שהעושה כן מראה עצמו ככופר ח"ו בחומר מדת הדין וכו', הנה גם זה אינו מוכרח, מכיון שאין בזה אלא כבוד המתים, וא"כ למה לנו לדונם לכף חובה, ולחשוב כך על עם ה'. (ומכ"ש באדם צדיק שנפטר שהולך בשמחה לחיי עוה"ב, וכמ"ש במ"ק (כה:) קצף על עולמו וחמס ממנו נפשות ושמח בהם ככלה חדשה, רוכב ערבות שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק. ע"ש. וממילא נהגו כן בשאר המתים שמחזיקים אותם בכשרים. וכעין מ"ש הרמ"א (ס"ס שעו). וזה י"ל). ומ"ש עוד בישכיל עבדי שם שיש בזה ג"כ משום בל תשחית, וכעין מ"ש הרמב"ם (פ"ד ה"ב) ואסור לקבור בתכריכין של משי ובגדים מוזהבים אפי' לנשיא שבישראל, שזהו גסות הרוח והשחתה ומעשה עכו"ם. ע"כ. וה"ה בנ"ד. עכת"ד. יש לחלק בפשיטות דשאני התם שהם בגדים יקרים מאד, הלא"ה משרא שרי מעיקר הדין, ורק ע"פ תקנת ר"ג נהגו בתכריכין זולים. כמ"ש בכתובות (ח:). וכן מבואר בס' שבט יהודה (סי' שנב). ע"ש. וא"כ בזרי פרחים שאינם יקרים כ"כ שפיר דמי.

(יב) המורם מכל האמור שהנוהגים להניח זרי פרחים ושושנים על ארון או מטת המת (וכן לשאתם לפניו), יש להם ע"מ שיסמוכו במנהגם זה, ואין בזה משום ובחקותיהם לא תלכו. +/מלואים/ הלום ראיתי לידידי הגר"ב זולטי שליט"א במאמרו הנכבד בקובץ נועם ח"ב (עמוד קסא) והלאה שהאריך בזה (ובענין טקס של לויה צבאית.). והעלה להחמיר עפ"ד הגר"א. ע"ש. ולפע"ד העיקר להקל בזה. זולת לההולכים בכל מנהגיהם ע"פ הגר"א. הלא"ה יש לנו סמוכין ע"פ גדולי הפוסקים שהובאו בפנים.+ ובכל זאת נראה שכדאי להעיר למוסר אזנם לבל יחדשו מנהג זה בארצנו הקדושה, (ובפרט דחיישינן משום יקרא דקמאי). ובודאי שאם אומרים להם זאת בדברי חן ונועם והסברה יקבלו את דברינו ברצון. וכמ"ש על כיו"ב בשבת (לד), צריך למימרינהו בניחותא כי היכי דלקבלו מניה. ומכ"ש בזמנינו זה בדורות החופש והדרור. ולפעמים מחמת מרירות לב האבלים, יתריסו נגד המוחים בידם בעוז ובתוקף, ובפרט בחשבם שמניעת דבר זה פוגע בכבוד המת, בהיות שהסכן הסכינו במנהגם זה בחוץ לארץ. ועכ"פ אם הוכיחום ולא קבלו הנח להם לישראל שיש להם ע"מ שיסמוכו. ולפי דרכנו למדנו שאינו נכון לנטוע אילנות או שושנים ופרחים בבית הקברות. ולא טוב עשו בעמם אלו העושים כן בקברות צבאיים. נטעו נוטעים וחללו את קדושת המקום. ה' הטוב יכפר בעד. והנלע"ד כתבתי."

 

3.17 הרב יצחק רצאבי – שו"ע המקוצר סי' קמד

איסור זה כולל כל העמים כולם, גם אלו שאינם עובדים ע"ז. ובהערה, כותב שכך דעתו.

מציין לרמב"ם שלכאורה כתב "עכו"ם", אך עפ"י כת"י הגירסה "גוים". ומדייק עוד מדבריו מהמשך הסעיף שדיבר על כל הגוים, כלומר השינוי בנוסח ל"עכו"ם" הוא צנזורה ברמב"ם. עוד מדייק מדבריו בסהמ"צ שכתב שם "כופרים" ולא "עובדי ע"ז" כמו שכתב במקומות אחרים, משמע שאין דין זה רק לעובדי ע"ז.

מציין לחיד"א בשיורי ברכה (לעיל) שלכאורה משמע משם שישמעאלים אינם בכלל דין זה מכיוון שאינם עובדי ע"ז. דוחה הבנה זאת עפ"י עיון בתשובה שהחיד"א הזכיר.

וכן מסיק מדברי המהרי"ץ (מעיל קטן סי' ד סק"ו) שדין זה נוהג גם בישמעאלים. מציין גם לשו"ע יו"ד סי' ד לגבי שחיטה למזרח (כפי שראינו הדעות חלוקות כיצד להבין את שורש האיסור שם). וכן לפרי תאר (לעיל), ולמהרי"ץ שהביאו בזבח תודה, ולכה"ח, שמכולם עולה שיש דין חוקות הגויים בישמעאלים.

"ב. כיון שהבדילנו וייחדָנו המקום ברוך הוא להיות לו לעם סגולה כדבר האמור, הבטיחנו להיות עליונים ונכבדים על כל הגויים אשר עשה אם נשמור את כל מצוותיו וחוקותיו. ולכן קידשנו מכל עמי העולם, ורוממָנו מכל הלשונות. [ונכלל בזה שמסר לנו לדבר בלשון הקודש, שהיא מעולה מכל שבעים לשון המדוברות בארצות תבל, ובה נברא העולם, ובה דיבר עם נביאיו]. וקְראָנו ממלכת כהנים ועדת קדושים, כרם־חמדה ונטע־שעשועים". הלכך ציווה אותנו שלא ללכת בחוקות הגויים, ושלא להידמות להם לא במלבוש ולא בשיער ולא בדיבור ולא בשאר המעשים, שנאמר ובחוקותיהם לא תלכו, ונאמר ולא תלכו בחוקות הגוי, ונאמר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. ואיסור זה כולל גם עמים שאינם עובדי עבודה זרה.יג"

הערה יג: "כנלע"ד. ואעפ"י שברמב"ם ובשלחן ערוך שם נדפס אין הולכים בחוקות "העובדי כוכבים", מכל מקום בנוסחאות הרמב"ם כת"י הגירסא "הגויים". ועוד כי רק אחרי כן נקט הרמב"ם לא יבנה מקומות כבניין היכלות של "עבודה זרה", מכלל דעד השתא לאו דוקא בעובדי ע"ז קא עסיקינן. ואם כן מה שנדפס כנז"ל, אינו אלא מחמת הצנזורה. ולהלן הלכות עבודה זרה ועובדיה סימן קמ"ו הערה נ"ט ד"ה אך, נבאר בס"ד שהרמב"ם דייק להבדיל ולהבחין בלשונותיו בין זה לזה. וכן הסברא ברורה, דמאי נפקא מינה לעניין זה בין גוי העובד ע"ז בין שאינו עובד ע"ז [או אף בן־בלי דת ואמונה כלל, וע"ע לקמן הלכות עבודה זרה סימן קמ"ו הערה נ"ט ד"ה ומה, ולעיל חלק או"ח הלכות שבת סימן ע"א סוף הערה י"ז ד"ה ונראה], שמכולם צריך להתרחק שלא להידמות להם פן ינקשו אחריהם. ולא כלל הרמב"ם דינים אלו בהלכות עבודה זרה, אלא בדרך אגב ולפי מה שמצוי. וגם מלשונו בספר המצוות לא תעשה ל' יש לדקדק כמו שביארנו, מדכתב שהזהירנו מללכת בדרכי "הכופרים" [לא כבנדפס העכו"ם] ומהתנהג במנהגותיהם, ואפילו במלבושיהם וכו', משא"כ במקו"א כגון לגבי מצות לא תחנם, כתב שם בלא תעשה נ' שהזהירנו מלחמול כלל על "עובדי עבודה זרה", ומלשבח דבר מכל מה שמיוחד להם וכו' יעו"ש. ובדברינו לקמן הלכות ע"ז סימן קמ"ו הערה ע"ב. [ומה שכתב הרמב"ם בתחילת הלכות ע"ז אות ל"ו שלא להידמות במנהגותיהם ובמלבושיהם, וקאי על עובדי ע"ז שהזכיר בהדיא לעיל מינה אות ל"ג שלא לכרות ברית לעובדי ע"ז יעו"ש, וכן כתב בהדיא במניין המצוות שבתחילת חיבורו מצות לא תעשה ל' שלא ללכת בחוקות עובדי ע"ז ולא במנהגותם, צריך לידחק ולומר שקיצר שם, וסמך על מה שיפרט אחרי־כן בגוף ההלכות שכל הגויים בכלל זה, וצ"ע. וע"ע לקמן הלכות גילוח פיאות הראש והזקן סימן קמ"ט הערה כ' ד"ה ולחזק]. והוצרכתי לכל זה בפרט מפני מה שהביא החיד"א בשיורי ברכה סימן קע"ח סק"ב בשם שו"ת כהונת עולם סימן ע"ה שמותר ללבוש מלבושים המיוחדים לישמעאלים וליכא איסורא, דלא כמאן דאסר יעו"ש, וכן הועתק מהשיו"ב בקיצור בזבחי צדק ס"ק י"א [בהשמטות מספרו על יו"ד שנדפסו בסוף ספר גדולות אלישע דף רנ"ו], דמשמע למעיין דהיינו מפני שאין הישמעאלים עובדי ע"ז כידוע וכדלקמן סימן קמ"ו סעיף ט"ז. ולא היא, וכדמוכח להמעיין בגוף הספר כהונת עולם באורך גדול, גם בדרכי תשובה שם סק"ז שהעתיק דבריו בהרחבה, דהצניפים של ישמעאלים הצבועים ירוק או לבן, בודאי אסורים מדינא ללבשם, כיון דאיכא בהו משום סרך דתם [ולעיל מינה התם הובא מדברי הרב השואל, שזה אפילו אם נימא שאין בו משום סרך ע"ז, מכל מקום כיון שגוון ירוק בצניף נוהגים בו רק זרע נביאם המשוגע, יש בו סרך דתם, כיון שכל זמן שמצנפת ירוקה על ראשו יחזיקוהו למקודש וכו', ושמקפידים הגויים שלא להניח לזולתם ללבוש בגדים בגוון ירוק ככרתי יעו"ש. וע"ע סוד העניין שהבאנו בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת תולדות על פסוק מן האדום האדום הזה] אבל המלבושים משאר הצבעים וכו' מותרים כיון שאין בהם לא משום סרך דתם ולא חוק הוא להם [עיין לקמן ריש סעיף ה'], אלא משום חשיבות ותענוג ע"כ. גם מדברי מהרי"ץ שנציין לקמן הערה י"ח ד"ה רחיצת, מוכח בפשיטות דישמעאלים בכלל האיסור. וכן מדברי הראב"ד בפירושו לתורת כהנים, שנביא לקמן הלכות לא ילבש סימן ק"נ הערה י' ד"ה ויש לחקור. ובשלחן ערוך הלכות שחיטה סימן ד' סעיף ז' איתא לגבי ישמעאלים שאינם מניחים לשחוט אלא אם כן יהפוך השוחט פניו לצד מזרח, שראוי לבטל המנהג ההוא ולגעור במי שעושה כן, וכתב שם מהרי"ץ בזבח תודה בשם הפר"ת שזה נכלל באיסור חוקות הגויים ואסור לכתחילה יעו"ש. ובשו"ת הרשב"ץ ח"ג סימן קל"ג כתב שהשוחט כנז', חייב מלקות משום לא תלכו בחוקות הגוי. וע"ע בכף החיים הלכות שחיטה סימן י"ט ס"ק ל"ח, ובשו"ת הריב"ש סימן קנ"ח, ושו"ת הרשב"ץ ח"ג סימן צ"ג."

 

3.18 הוראה ברורה סי' קעח ס"א סק"ג

האיסור כולל את כל הגויים.

"וכל אומות הגוים בכלל זה שאין להדמות להם ואפילו אינם עובדים עבודה זרה"

ובשער הציון: "כן מבואר בכל הפוסקים[6]. ומדברי היראים (סי' שי"ג) משמע לכאורה דדוקא מה שנהגו שבעה עממין אסור, אבל בשו"ת שרידי אש (בדפו"ח ח"ב סי' ט"ל אות ב') ביאר שאף הוא מודה שגם חוקות שאר האומות אסורים. ע"ש:"

 

4. הרחבת האיסור למינים ואפיקורסים

4.1 ספרי דברים פרשת ראה פיסקא קכו

"(כג) רק את דמו לא תאכל, שתיה בכלל אכילה. רק, זו התריית עדים. רק, ליתן שיעור כזית שאמרה תורה. על הארץ, ולא על העוקא ולא על הגומא לא על המים והנהרות המהלכים אלא נכנס לתוך ביתו ושוחט חוץ לגומא והדם שותת ויורד לתוך הגומא שלא יטנף את כל הבית ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינים."

4.2 סוגיית הגמ' בחולין – משום חיזוק ידיהם של המינים

4.2.1 תלמוד בבלי מסכת חולין דף מא עמוד א

סיכום המשנה עפ"י מסקנת הגמ' (עפ"י רש"י)- מותר לשחוט בבית לתוך חריץ שמשם הדם יזרום לגומא, ולא חיישינן שייראה כשוחט לע"ז כדרך המינים (ששוחטים לגומא לשם ע"ז), כיוון שאפשר לתלות שלא רוצה ללכלך ביתו. אך בשוק לא יעשה כך, כיוון שאין לתלות שחפץ בנקיון השוק, ולכן הוא נראה כעושה מעשה המינים, ואין אנו רוצים שהוא "יחקה את המינים".

מהמשמעות הכוללת של הגמ' משמע שעיקר הבעיה היא במראית עין ולא במשהו מעשי.

לכאורה היה אפשר ללמוד מהגמ' שדין חוקות הגוים שייך גם בצדוקים (הם אינם משבעת עממין ואינם עובדי ע"ז. ואפשר שחכמים החמירו בהם כמו עובדי ע"ז משום כפירתם. אמנם ברוב הנוסחים הגירסא בגמרא היא "מינין" ולא "צדוקים"[7], ולכן אפשר שדין זה כן מדבר על עובדי ע"ז).

לרוה"פ גמרא זו לא מדברת על איסור חוקות הגויים הרגיל.

"מתני'. אין שוחטין לא לתוך ימים, ולא לתוך נהרות, ולא לתוך כלים; אבל שוחט הוא לתוך עוגה של מים, ובספינה על גבי כלים. אין שוחטין לגומא כל עיקר, אבל עושה גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה; ובשוק לא יעשה כן, שלא יחקה את הצדוקים:

גמ'. אין שוחטין לא לתוך וכו': מאי שנא לתוך ימים דלא? דאמרי לשרא דימא קא שחיט, לתוך עוגה של מים נמי אמרי לבבואה קא שחיט! אמר רבא: בעכורים שנו.

אין שוחטין לגומא וכו': והא אמרת: אין שוחטין לגומא כלל! אמר אביי: רישא בגומא שבשוק. אמר ליה רבא, והא מדקתני סיפא: ובשוק לא יעשה כן, מכלל דרישא לאו בשוק עסקינן! אלא אמר רבא, הכי קאמר: אין שוחטין לגומא כל עיקר, והרוצה לנקר חצרו כיצד הוא עושה? עושה מקום חוץ לגומא ושוחט ודם שותת ויורד לגומא, ובשוק לא יעשה כן, שלא יחקה את הצדוקים. תניא כוותיה דרבא: היה מהלך בספינה ואין לו מקום בספינה לשחוט, מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט, ודם שותת ויורד על דופני הספינה; ואין שוחט לגומא כל עיקר, והרוצה לנקר חצרו כיצד הוא עושה? עושה מקום חוץ לגומא ושוחט, ודם שותת ויורד לגומא; ובשוק לא יעשה כן, משום שנאמר: ובחוקותיהם לא תלכו, ואם עשה כן – צריך בדיקה אחריו: "

 

4.2.3 רש"י מסכת חולין דף מא עמוד ב

משמע שדין זה לא קשור לאיסור "חוקות הגויים", אלא איסור נפרד לחקות את הצדוקים/מינים, שלא לחזק ידיהם. (וכך משמע במלמד להועיל, ומרן הרב באורח משפט)[8].

"יחקה את הצדוקים – יחזיק ידיהם בחוקותיהם, יחקה לשון חוק."

4.2.4 ספר מצוות גדול עשין סימן סג

כתב כרש"י, שהטעם- שלא יחזק המינים.

"שוחטין בכלי מלא מים עכורין שאין הצורה נראית בהן וכן שוחט חוץ לגומא והדם יורד לגומא, ובשוק לא יעשה כך (רמב"ם ה"ו ע"ש) שלא יחזיק המינים בחוקותיהם (ע"פ רש"י מא, ב ד"ה יחקה)."

4.2.5 חדושי הרא"ה חולין מא ע"ב

נשמע מלשונו שמתאים לדעת רש"י לעיל, שלא לחזק חוקותיהם.

"ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין. פי' שלא יקבע חוקותיהם."

4.2.6 ר"ן (על הרי"ף) מסכת חולין דף ח עמוד ב

כתב כרש"י, האיסור משום חיזוק ידיהם של המינים.

"שלא יחקה את המינין. שאל יחזק ידיהם בחוקותיהן. יחקה לשון חק:"

4.2.7 ערוך השולחן יורה דעה סימן יב

פוסק כפירוש רש"י, שהאיסור משום חיזוק ידיהם, וכמו"כ הבעיה המרכזית היא מראית עין.

"סעיף א

שנו חכמים במשנה [מא א] אין שוחטין לגומא כל עיקר אבל עושה גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את הצדוקים עכ"ל ביאור הדברים דבימי חכמי הש"ס היו צדוקים ומינים ועבודתם היתה לחקוק גומא בחצר או ברחוב ולשחוט לתוך הגומא אסף שם הדם ואוכלים עליהם [תה"ב] ולכן השוחט לתוך גומא נראה שמחזק עבודתם אף שאינו מכוין לכך ואסרו חכמים כל עיקר אפילו בגומא שבתוך הבית אף שלא היו העובדים רגילים לעבוד עבודתם בגומא שבבית:

סעיף ב

ומי שאינו רוצה לטנף ביתו וחצירו שמקפיד על נקיות עושה גומא ועושה מקום לשחוט חוץ לגומא ושוחט שם והדם שותת ויורד לגומא שאז ניכר לכל שכוונתו לנקות ביתו וחצירו ולא יחשדוהו אבל בשוק אפילו כהאי גוונא אסור מפני שאינו חושש בנקיון השוק [טור] ויבא לידי חשדא ואף על גב דקיי"ל [שבת ס"ד א] כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור זהו כשיש חשד בחדרי חדרים אם היו רואין משא"כ בכאן דליכא חשדא בביתו ובחצירו אף אם יהיו רואין דהכל יודעין שעושה כן מפני נקיות [תוס' מ"א א ד"ה ובשוק]:"

 

4.3 מקורות המבינים את הגמ' בחולין כאיסור מראית עין של ע"ז[9]

4.3.1 תוספות מסכת חולין דף מא עמוד א ד"ה ובשוק לא

משמע שעיקר הבעיה היא מראית עין, כנראה שלא יחשבוהו כעובד ע"ז.

"ובשוק לא יעשה כן – אף על גב דאמר רב (שבת דף סד:) כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור היינו כמו שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם שאם היו רואים אותו עושה כן בצינעא היה שם חשד כמו בשוק אבל כאן הרואה שעושה בביתו אומר לנקר חצרו הוא עושה ומיהו בירושלמי יש דהך משנה פליג אדרב מההיא ונראה שאין הש"ס שלנו סובר כן מדלא הקשה ממתניתין לרב כמו שהקשה מזוג שבצואר ומשני תנאי היא בפרק במה אשה (שם דף סד:) וכל הנהו דפריך לרב בפ"ק דמסכת ע"ז (דף יב.) מי שנתפזרו לו מעותיו לפני עבודת כוכבים וישב לו קוץ ברגלו ומשני להו קאמר בירושלמי דפליגי אדרב והא דאמר בפרק אף על פי (כתובות דף ס.) צינור שעלו בו קשקשים בשבת ממעכו ברגלו בצינעא בשבת ואינו חושש בההוא נמי מודה רב דלא שייך שם חשד דהא מדאורייתא שרי למעכו לכתחלה בשבת."

4.3.2 ספר המנהיג הלכות שחיטה עמוד תשמא

נראה מדבריו שהחשש הוא מראית עין של ע"ז.

"והשוחט לא יקבל הדם בכלי שנראה כמקבל דם לע"ז ולא ישחוט בגומא כלל שלא יחקה את המינין להחזיק כמהם בחוקתיהם, שנרא' כמקבל דם לע"ז, אבל שוחט חוץ לגומא ודם שותת ויורד לגומא ואינו חושש."

4.3.3 בית הבחירה למאירי מסכת חולין דף מא עמוד א

האיסור משום חשש שלא יתדמה למינים (לכאורה לא קשור לאיסור חוקות הגויים).

"אין שוחטין לגומא פי' שכך היה חוק המינין ויש כאן סרך קבלת דם לע"ז אבל עושה גומא וכו' פרשו בגמרא כן אין שוחטין לגומא כמו שפירשנו אפי' בביתו אבל אם רצה לנקר את חצירו שלא תטנף בדם השחיטה עושה גומא בחצרו ושוחט חוץ לגומא והדם שותת ויורד לגומא ובשוק לא יעשה אף בדרך זה שלא יתדמה אף למרחוק למעשה המינין בפרהסיא ועוד שאין השוק מסור לו לנקרו ויבא לידי חשד ואף על פי שכל שנאסר מצד מראית העין אף בחדרי חדרים אסור בחששא רחוקה כזו לא חששו"

4.3.4 אורחות חיים הלכות שחיטה אות ב

גם נוקט כהסבר של מראית עין, שלא ייראה כעושה לשם חוק המינים.

"וכן שוחט אדם חוץ לגומא והדם יורד לגומא ובשוק לא יעשה כן שמא יחקה המינין פי' שלא יאמרו שהוא עושה כן לשם חוק המינין שהיה דרכן בכך."

4.3.5 פסקי רי"ד מסכת חולין מהדורה בתרא דף מא עמוד ב

משמע שהאיסור בחולין משום מראית עין שלא יחשדוהו שעובד ע"ז.

"יחקה את המינים. פי', שלא יאמרו לשר של ים או לשר של נהר הוא שוחט."

 

4.3.6 ספר כלבו סימן קז

האיסור משום מראית עין, שלא יאמרו שעושה לשם חוק המינים (כפי שכתבתי בהערה על הגמ', אפשר להבין שלא ייראה כשוחט לע"ז, ואפשר להבין שלא ייראה כעובר על חוקות הגויים של המינים).

"וכן שוחט אדם חוץ לגומא והדם יורד לגומא ובשוק לא יעשה כן שמא יחקה את המינין, כדי שלא יאמרו שהוא עושה כן לשם חק המינין שהיה דרכן בכך"

4.3.7 באור הגר"א יורה דעה סימן ד ס"ק יא

מדבריו משמע שהאיסור לא משום חוקות הגוים (כמו שלכאורה משמע ברשב"א) אלא משום מראית עין של ע"ז.

"ומ"מ כו'. דדומה קצת לשוחט לתוך ימים ולתוך גומא דאיכא משום מראית העין:"

4.3.8 הערות הגרי"ש אלישיב מסכת חולין דף מא עמוד ב

עיקר האיסור בחולין משום מראית עין.

"שלא יחקה את הצדוקים. וברש"י שלא יחזיק ידיהם. ולכאורה מדוע שינה מלשון המשנה שהטעם הוא מפני מראית העין. ובפשטות צ"ל דהנה כ' ר"ת דהיינו דוקא בגומא נקיה אבל אם יש בה עפר שרי, ולהלכה כ' התוס' דאסור אף כשיש בה עפר. ואפשר דזה בא רש"י להשמיענו דאף בכה"ג דל"ש מראית עין וכגון בדאיכא עפר נמי מיתסר מטעם שלא יחזיק ידי הצדוקים. ואפשר שאף ר"ת יודה בזה, דהא באופן השני במתני' איירי דאין שוחט לגומא אלא שנכנס הדם לתוכה ומיתסר רק משום דמנהג הצדוקים בכך."

4.4 מקורות המבינים מהגמ' בחולין שיש איסור חוקות הגויים במינים

4.4.1 לבוש יורה דעה סימן יב סעיף א

משמע מדבריו שעיקר האיסור משום חוקות הגויים.

"אין שוחטין לתוך הגומא אפילו בבית, מפני שהוא חוק ומנהג למינין לשחוט בו לשם ע"ז, וכתיב [ויקרא יח, ג] ובחוקתיהם לא תלכו"

4.4.2 תורת חיים מסכת חולין דף מא עמוד ב

מבין שהאיסור הוא חלק מ"חוקות הגויים". ומסביר את הגמ' עפ"י המהרי"ק – השוחט בבית מחוץ לגומא יש לו טעם שרוצה  לנקות חצרו, ולכן אין כאן משום חוקות הגויים. אך בשוק שאין לו טעם זה, עובר על חוקות הגויים, כיוון שכך דרך עכו"ם.

"דלכתחילה אסור לעשות כן כיון שכן דרך עובדי עבודת כוכבים ומזלות מכל מקום אינו עובר בלאו דובחוקותיהם לא תלכו דאיכא למימר דטעמא אית ליה בגווה כדי לנקות ביתו דלא אסרינן משום חוקות בעובדי כוכבים ומזלות אלא אם כן עושה דבר בלא טעם כמ"ש מהרי"ק שורש פ"ב דאין לאסור משום חק אלא באחד משני חלקים האחד הוא הדבר אשר אין טעמו נגלה כדמשמע לשון חק דכיון שהוא עושה דבר משונה אשר אין בו טעם נגלה אלא שהן נוהגין כן אז נראה כנמשך אחריהם ומודה להן דאל"כ למה יעשה כדבריהם התמוהים התם עכ"ל משמע דהיכא דאית ליה טעמא לית ביה משום בחוקותיהם לא תלכו ולא שייך למימר שמא יחקה את המינין אבל בשוק כיון דלית ליה טעמא קא עביד משום ובחוקותיהם לא תלכו ומחקה את המינין."

4.5 סוגיית הגמ' בתמיד – חוקות הגויים גם במינים

4.5.1 תלמוד בבלי מסכת תמיד דף ל עמוד ב  – לא עמוד ב

מחלוקת האם כפיתת הטלה אסורה משום ביזיון קדשים או משום "חוקי העמים". ובכת"י גורסים "מינים", וכנראה שינו בגלל צנזורה.

"/מתני'/. לא היו כופתין את הטלה אלא מעקידין אותו…

גמ'. תנא: יד ורגל, כעקידת יצחק בן אברהם.

לא היו כופתין את הטלה מאי טעמא? רב הונא ורב חסדא, חד אמר: משום בזיון קדשים, וחד אמר: משום דמהלך בחוקי העמים. מאי בינייהו? איכא בינייהו דכפתיה בשיראי, אי נמי – בהוצא דדהבא."

 

4.5.2 "המפרש" מסכת תמיד דף לא עמוד ב ד"ה חד אמר

"חד אמר משום בזיון קדשים וחד אמר מפני שהוא מהלך בחוקי העמים – כשמקריבין זבח לעבודת כוכבים הן כופתין אותו כך ארבעה רגלים יחד."

4.5.3 פירוש הרא"ש מסכת תמיד דף לא עמוד ב

משמע שחוקות הגויים שייכים גם ביהודים מומרים.

"גמ'. משום בזיון קדשים. שכן דרך נושאי טלאים למכור. בחוקי [העמים]. שכן דרכם לקשור כשמקריבין. א"ב דכפתי' בשיראי או בהוצא דדהבא. בחוטין של זהב משום בזיון קדשים ליכא משום חוקי צדוקי ובייתוס איכא."

4.5.4 שיטה לרבינו שמואל ב"ר יצחק, קובץ שיטות קמאי מסכת תמיד דף לא עמוד ב

גורס "מינים", ואפשר שמתכוון לנוצרים גויים.

"תנא יד ורגל כעקידת יצחק בן אברהם, והכי אמרינן בפר' במה בהמה יוצאה [שבת נ"ד ע"א]. מאי טעמא [ח"א] משום בזיון קדשים, שכופתין ביחד כשאר הדיוטות. וחד אמר (כ)שמהלך בחוקי המינים, הכומרים שכופתין ידים ורגלים ביחד, שמקריבין לתקרובת ע"ז שלהם, וכתי' [ויקרא י"ח] ובחוקותיהם לא תלכו."

4.5.5 רבינו גרשום, קובץ שיטות קמאי מסכת תמיד דף לא עמוד ב

גורס "מינין", ולא "עמים".

"משום בזיון קדשים. שלא יכפתוהו כולו כדרך שעושין בחולין. שהוא מהלך בחוקי המינין. שהן היו מצוין לכופתו כולו."

4.5.6 רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק א הלכה י

יש שגרסו ברמב"ם ובראב"ד, לא "מינים", אלא "אפיקורסים" (מרכבת המשנה חעלמא על אתר, וכן הר המוריה). מכאן אפשר להוכיח שחוקות הגויים שייכים אפילו באפיקורסים יהודים.

"כמעשה תמיד של שחר כך מעשה תמיד של בין הערבים, והכל כמעשה העולה שכתבנו במעשה הקרבנות, ולא היו כופתין את הטלה שלא יחקו את המינין אלא אוחזין ידיו ורגליו בידיהן, וכך היתה עקידתו ראשו לדרום ופניו למערב. +/השגת הראב"ד/ כמעשה תמיד וכו' עד שלא יחקו את המינין. א"א אני שמעתי שמא יצטער בכפייתו ויפרכס עד שיטיל מום באחד מאיבריו ובגמ' דתמיד מצאנו דפליגי רב הונא ורב חסדא חד אמר משום בזיון קדשים וחד אמר משום חקי המינין ואפשר שהטעם הראשון הוא בזיון קדשים אבל חקי המינין לא ידעתי מהו.+"

4.6 רבי אברהם בן הרמב"ם – המספיק לעובדי השם חלק שני כה

כותב במפורש שיש איסור לחקות את המינים, דהיינו קראים ודומיהם (לא בהכרח כדין שווה חוקות הגויים).

"מה שכללי ומשותף לנו ולזולתנו מאז שניתן להוכיח בראיה שהוא דרך ישראל ומנהגם, אין לדמות לפגום בו בהיות הגוים נוהגים לפיו או הקראים ודומיהם מתמידים בו, אלא ננהג לפיו כמנהגנו במה שהוא מיוחד לנו ממה שאנו מחזיקים בו ואפילו זולתנו אינו נוהג לפיו; ומה שחידשוהו זולתנו ואין לו יסוד באמונתנו ולא במנהגינו הקדומים נימָּנע ממנו משום "חקות הגוים"; ואפילו לא היו אותם גוים עובדי עבודה זרה צריך להימנע ממנו, כדי שההידמות אליהם לא תגרום להאמין בתורתם או להיכשל במה שהתורה הזהירה מפניו: "לא תֹסף עליו", ואמר שלמה: "אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת"; וכן מה שחידשוהו הקראים ודומיהם, יש להימנע ממנו – "שלא יחקה את המינים"; ושְׁמוֹר עצמך בזה פן יתבלבלו אצלך ההשקפה והמנהג המחודשים בהשקפה ובמנהג הקדומים שהוזנחו עד כי לא נודע עליהם, אחר – כך הוזהר עליהם וחזרו ונוצרו, כמו שאלה זו, שאלת ההשתחוויה אשר דיוננו בה, משום שההשתחוויה היא חובה הלכתית ומנהג דתי קדום שהדעת הוסחה מזה בגלות במשך שנים רבות וכאשר מוזהר מי שמוזהר על חיובה, והוא נוהג לפיה, נראה לפתי ולבור שהיא עניין מחודש בדת, והרי אין חידושו אלא בהוספתו לזמן בינוני, לא לזמן הראשוני של הדת. בינה אפוא דבר זה, והשג אותו. אינני סבור, אלא שהסירותי את כיסוי הספק הזה ומִלאתי עד תום את הביאור בהתרת הקושיה הזו וסתירת יסודה וענפיה באופן שלא נותר לטועה או למטעה מקום לטעות או להטעות בו בעניין זה."

 

4.7 ספר יראים סימן תנו [דפוס ישן – קלז]

לכאורה מדבריו כאן עולה שדין זה לא שייך רק בשבעת עממין, אלא אפילו במינים (ולעיל דחינו את האפשרות שגמ' זו דנה בחוקות הגויים, ולכן אין זה סותר את הסימן הקודם).

"…ותנן אין שוחטין לתוך הגומא וטעמא שמא יחקה את המינים והרוצה לנקה חצירו פי' רבא כיצד הוא עושה עושה מקום חוץ לגומא ושוחט והדם שותת ויורד לגומא ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינים."

4.8 חדושי הריטב"א מסכת מכות דף כ עמוד ב

לגבי דין העברת שיער בגברים, מבין שלשון "משום שנאמר" הוא אסמכתא דרבנן. מכאן רצו ללמוד באנצ"ת אלינו ש"ובחוקותיהם לא תלכו" אצל המינים הוא אסמכתא. כלומר אין זה חלק מאיסור חוקות הגויים.

"ודבר זה אפילו בחול אסור משום שנאמר לא ילבש גבר שמלת אשה. לישנא דמשום שנאמר משמע דלא איסור תורה קאמר אלא איסורא דרבנן"

4.9 אנציקלופדיה תלמודית כרך יז, [חקות הגוים] טור שטז – שיז

הכלל העולה מהאנצ"ת ומהפוסקים שהזכירו, הסוגיות בחולין ובתמיד אינן קשורות ממש לאיסור חוקות הגויים, אלא אלו איסורים הנובעים מטעמים אחרים (מראית עין, חיזוק ידיהם ועוד).

"ז. חיקוי הגוים במצוות.

בכמה מצוות ודינים מצינו שאסרו חכמים לעשותם כדרך שהגוים עושים, ואמרו הטעם: שלא יחקה את המינים143, והוא מלשון חוק, שלא יחזיק ידיהם בחוקותיהם144, או: שלא יתדמה למעשה המינים145, או: שלא יעשה מעשה עבודה זרה, והוא מלשון ולא תלכו בחקות הגוי146.

אין שוחטים לתוך הגומא147, משום שהוא חוק המינים לעבודה זרה148, אבל שוחט חוץ לגומא והוא יורד ושותת לגומא, ובשוק לא יעשה כן, שלא יחקה את המינים149, משום שנאמר: ובחקותיהם לא תלכו150. וכתבו ראשונים שאין האיסור אלא מדרבנן, משום מראית-עין*151, שלא יאמרו שעושה כן לשם חוק המינים152, והלימוד אינו אלא אסמכתא153. ויש מן האחרונים שכתב שהשוחט לתוך הגומא עובר בלאו מן התורה154, ודוקא כשעושה כן בשוק, שאין טעם בדבר, אבל בביתו, אף על פי שאסור אינו עובר בלאו, כיון שיש לו טעם לעשות כן כדי לנקות את ביתו155. בזמן הזה, שאין המינים רגילים בכך, כתבו ראשונים שמותר לשחוט לגומא אפילו בפרהסיא156, אלא שלכתחילה טוב להיזהר157.

אף בשחיטת התמיד* שנינו: לא היו כופתים את הטלה, אלא מעקידים אותו158 יד ורגל, כעקידת יצחק בן אברהם159, היינו שלא כופתים אותו ארבע רגלים ביחד, אלא יד ורגל בפני עצמן ויד ורגל בפני עצמן160, ולדעת רב הונא או רב חסדא הטעם הוא משום שמהלך בחוקי המינים161, שכשזובחים לעבודה זרה כופתים אותו ארבע רגלים יחד162. ויש מן הראשונים מפרשים שלא היו כופתים את התמיד כלל, שלא יחקו את המינים שכופתים זבחיהם, אלא אוחזים ידיו ורגליו בידים163, ואין דבר זה אלא מדרבנן164, ודוקא בקרבן ולא בחולין165."

הערות:

143. עי' להלן ציון 149.
144. רש"י חולין מא ב ד"ה יחקה; סמ"ג עשין סג.
145. מאירי שם, ונ' שמפרש שהוא מל' חיקוי ודמיון, וכ"נ מפהמ"ש להרמב"ם תמיד פ"ד מ"א, עי"ש במהדורת ר"י קאפח, ואבן תיבון בפי' מלות הזרות במו"נ סוף אות ח.
146. ויקרא כ כג. ערוך ע' חק ב.
147. עי' משנה חולין מא א וברייתא שם ב; רמב"ם שחיטה פ"ב ה"ה; טוש"ע יו"ד יב א. וע"ע שחיטה.
148. רש"י שם ד"ה אבל, וברמב"ם שם שכן דרך עובדי ע"ז. ועי' תוה"א בית א שער ג שנראה כמאסף הדם לאכול עליו שכן המינים עושים. ועי' רגמ"ה שם ותוס' שם ד"ה אין ופרישה סי' יב ס"ק א ופמ"ג מ"ז שם ס"ק א.
149. משנה וברייתא שם שלא יחקה את הצדוקים. ועי' דק"ס שם שבכל דפו"י כתוב המינים. וי"ג שמא יחקה כו', וכ"ה ברמב"ם שם ה"ו. וע"ע הנ"ל מחלוקת ראשונים בשחט בדיעבד אם [מותר לאכול משחיטתו.
150. ויקרא יח ג. ברייתא שם.
151. עי' תוס' שם ד"ה ובשוק, ומאירי שם, עי"ש בטעם שמותר לעשות כן בביתו וע"ע חשד, כרך זה. שו"ת הרשב"א ח"א סי' שמה.
152. ארחות חיים ח"ד הל' שחיטה עמ' 378 וכלבו סי' קז.
153. עי' ריטב"א מכות כ ב ד"ה ודבר, שלשון משום שנאמר משמע שאין זה איסור תורה אלא דרבנן, וביבין שמועה כלל עג בשם תלמידי הרשב"א שעל הרוב הוא אסמכתא (ע"ע) ושד"ח כללים מערכת מ כלל קמג.
154. תורת חיים חולין שם ושכ"ד הרמב"ם; ראש יוסף ותפארת יעקב שם. ועי' העמק שאלה לשאלתות מב אות י.
155. תו"ח שם ע"פ מהרי"ק שורש פח, עי' לעיל ציון 21.
156. ראבי"ה חולין סי' אלף פד, ושכ"פ רבינו שמשון ב"ר יוסף; או"ז סי' שפד – שפה, הובא בד"מ סי' יב ודרישה שם. ועי' פלתי שם שתמה שהרי"ז דבר שנאסר במנין וצריך מנין אחר להתירו, ע"ע דבר שבמנין צריך כו', כרך ו.
157. ד"מ שם; רמ"א שם שבדיעבד יש להתיר. ועי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' שמה ותשב"ץ ח"ג סי' קלג, בשוחט לישמעאלים כנגד המזרח כמנהגם, שמלבד שאסור משום חקות הגוים יש בזה משום ע"ז.
158. משנה תמיד ל ב; רמב"ם תמידין ומוספין פ"א ה"י. וע"ע תמיד.
159. גמ' שם לא ב.
160. פי' הראב"ד שם, וכעי"ז במפרש שם ובפי' הרא"ש. ועי' להלן ציון 163.
161. גמ' שם חד אמר משום בזיון – קדשים (ע"ע) וחד אמר משום דמהלך בחוקי העמים, ובדפו"י ובכתבי – יד: המינים.
162. המפרש שם. ועי' רגמ"ה ופי' הרא"ש שם. ועי' השגות הראב"ד תמידין שם שכ' אבל חוקי המינים לא ידעתי מהו, ובמרכה"מ שם בדעתו.
163. רמב"ם שם ובפהמ"ש שם פ"ד מ"א.
164. לח"מ שם.
165. פי' הראב"ד שם.

4.10 הפסיקה למעשה

4.10.1 הרב שמעון סופר[10] – שו"ת מכתב סופר או"ח סו"ס א'

מי שבונה בית כנסת באותה צורה כמו יהודים כופרים (כנראה מתכוון לרפורמים) במיקום הבימה וכו', עובר על חוקות הגוים. ודין זה שייך לדעתו במינים יותר מגויים עובדי ע"ז, שיש יותר חשש שיימשכו אחריהם, כמו שמצינו בכמה מקומות בחז"ל.

"כללו של דבר לדעתי כל הבונה בית הכנסת על התמונה שבנו אותה כת החדשה וכל המתדמה להם ולומד ממעשיהם עובר על שני לאוין על לאו של ובחקותיהם לא תלכו כנ"ל דזיל בתר טעמא מה טעם אמר רחמנא ובחקותיהם לא תלכו שלא להמשיך אחריהם ואחרי דעותיהם הנפסדות וטעם הזה שייך יותר בלכת בחוקות יהודים המינים כי יותר יש לחוש שיתפתה אחרי מינות של יהודי ממה שיש לחוש שיתפתה אחרי עובדי כוכבים ומזלות וכן א"ר טרפון במס' שבת דף קט"ז ע"א שאם אדם רודף אחריו להרגו ונחש רץ אחריו להכישו יכנס לבית עכו"ם ואל יכנס לביתם של המינים שאלו אינם יודעים וכופרים ואנו יודעים וכופרים ע"כ ראוי יותר להתרחק מהם ומחקותיהם הרי עינינו רואות שחכמינו ז"ל גינו יותר יהודי מין המקצר בדתו מאשר גינו את מי שלא קיבל דת מאבותיו והוא מלידתו נולד רש עני בדעת עכו"ם והרי הוא מחזיק במה שהנחילוהו אבותיו, ועל לאו של קבלה, עם שונים אל תתערב והרי הוא גורם להחזיק ידי השונים המשנים לכל חפצם וממליכים את הזדון בארץ."

4.10.2 שו"ת מלמד להועיל חלק א (אורח חיים) סימן טז

אוסר ניגון בעוגב בבית הכנסת משום חוקות הגויים, שדבר זה הוא כחוק לנוצרים. ובנוסף, יש איסור לחקות את המינים, דהיינו לחזק את ידיהם (עפ"י רש"י בחולין מא ע"ב), כלומר יש איסור לחקות את האפיקורסים- ככה"נ כוונתו לרפורמים, אלא שאין זה כלול באיסור "חוקות הגויים".

"שאלה. בעיר אחת הסכימו הפרנסים להעמיד בביהכ"נ שלהם כלי שיר הארגעל /האלף קמוצה; עוגב/ הידוע, והרב אשר שם אף שהשתדל בכל כחו לא עלתה בידו לבטל הסכמה זאת, אשר ע"כ רצונו לבחור הרע במעוטו ולהתיר להם שינגנו בארגעל בימי החול, כגון בחתונות וביום הולדת של המלך יר"ה וע"י זה יגרום כי לכל הפחות לא יחללו שבתות ומועדות. חוץ מזה הוא חושש שאם יניח את משרת הרבנות ויעזוב את מקומו בשביל הארגעל, יבוא לשם רב אחר אשר לא לבד הארגעל יתיר להם כי אם יגרום עוד קלקולים אחרים גדולים, וע"כ שואל הרב דעיר הנ"ל, אם יכול לשבת במקומו ולהניח לנגן בארגעל בימי החול.

תשובה. טרם נחוה את דעתנו הקלושה נפן נא אל משכנות הרועים המה הגבורים אנשי השם אשר כתבו פסק דינם בשנת התקע"ט בעת אשר פרצה הרעה בראשונה, בעיר האמבורג, והתחילו שם מהרסים לפרוץ כמה פרצות בדת למרות עיני בד"צ דשם, והבד"צ דהאמבורג אסף מכתבים ופסקים מכל גדולי הדור ויחוקו דבריהם בספר הידוע אשר נקרא בשם: אלה דברי הברית. ושם קמו הגאונים חסידים וקדושים לאסור איסר על שלשה פשעים, ואחד מהם הוא אסור לנגן בביהכ"נ בשום כלי שיר בשבת ובי"ט אפילו ע"י אינו ישראל. והנה הגאונים דשם הסכימו כולם פה אחד שאסור לנגן בכלי שיר בביהכ"נ בשבת ובי"ט אפילו ע"י נכרי; אך אם מותר לנגן בחול בארגעל או אסור לא ראיתי הסכמה ביניהם. ואחרי העיון מצאתי שם בין הגאונים שלש שיטות.

(א) יש מהם שכתבו סתם שאסור לנגן בשבת וי"ט, ולענין חול לא פסקו כלום, ואפשר דס"ל דבחול שרי, או אפשר דספוקי מספקא להו ולא רצו לחלוט הדין לאיסור או להיתר. ואלה הם: בד"צ דק"ק האמבורג (ריש ספר אלה דברי הברית) ר' משולם זלמן הכהן בעל בגדי כהונה (אדה"ב צד א'), ר' אליעזר בעל שמן רוקח (שם צד כ"ג), ר' אברהם טיקטין ברעסלא (שם צד כ"ה), ר' אהרן יושע ראוויטש (שם צד כ"ט), ב"ד דק"ק פאדובא (שם צד נ'), והגאון ר' עקיבא איגר כתב בפירוש (שם צד כ"ח): גם בחול עדיין אין ההיתר ברור, עיין מ"ש בבאר שבע סי' ע"ד טעם שאין אנו מתפללים בפרישות כפים ומדמה לאיסור דלא תקים לך מצבה יע"ש. וזה הטעם שייך גם בארגעל עכ"ל. ובכן אפשר דלכל הגאונים הנ"ל לא היה ההיתר ברור.

(ב) ויש מהגאונים שהתירו בפירוש לנגן בחול ואלה הם: ב"ד דק"ק פראג ה"ה ר' אליעזר פלעקלש, ר' שמואל לאנדא, ר' ליב מעליש, וכתבו (שם צד י"ז): ומה שמנגנים בכלי שיר (ארגעל) בשבת קדש איסור גמור הוא לנגן, אפילו ע"י נכרי בשום כלי זמר, והמנגנים בקהלתנו בכלי זמרים בקבלת שבת, המנהג פה שמחוייבים המזמרים להסיר ולסלק מידם כלי זמר חצי שעה קודם ברכו עכ"ל. (ואפשר דלא התירו בחול אלא בשאר כלי זמרים ולא בארגעל) וכן פסקו עשרה רבנים דק"ק ליווארנא החתומים שם (שם צד ס"ז) וז"ל: וכולנו יחד אסרנו איסר לבלתי ינגנו (בארגעל) ביום ש"ק וי"ט ח"ו. ולא התרנו רק בחה"מ וערב שבת וערב י"ט קודם שתכנס קדושת שבת וי"ט לצאת ידי כל הדיעות בידוע וגם את זה לא התרנו כי אם ע"י ישראלים אנשים אשר יראת ד' בלבם וכו' עכ"ל.

(ג) ויש מהגאונים הבאים על החתום שאסרו בפירוש לנגן בארגעל בביהכ"נ בין בחול בין בשבת. ואלה הם: ר' הירץ שייאר (אדה"ב צד ה') אפשר נדנוד איסור משום איך נשיר וכו' וגם כן גדר קדושה עיין שם. הגאון בעל הח"ס (שם צד ט') במכתבו הראשון כתב מדלא תקנו אבותינו כלי שיר בתפלה אף על גב שמאתנו יצא השיר בעבודת בית המקדש ש"מ לא הוי ניחא להו בהא מטעם מיום שחרב ביהמ"ק אין שמחה לפניו וכו' איך נשיר וכו', ובמכתב שנית למד איסור חדש מדברי רב ספרדי בס' נוגה צדק (אשר החליט להתיר) והעלה דאסור משום חוקותיהם, ועיין בשו"ת ח"ס חלק ו' סי' פ"ד עד צ"ו ובמה שנרמז שם על שו"ת ח"ס חח"מ, גם הגאון מהור"ר מרדכי בנעט (שם צד י"ח) כתב דאסור גם בחול משום חוקותיהם וסיים וז"ל ולפענ"ד הספק עצום ויש לאסרו עכ"פ מצד הספק, וכ"כ הגאון מהור"ר ר' יעקב ליסא בעל חות דעת (שם צד פ"א) שאיסור גמור הוא לשיר בעוגב בבית הכנסת הן בחול והן בשבת ע"י נכרי, וכן פסקו הגאונים מוהר"ר שמואל אב"ד דק"ק אמשטרדם (שם צד ס"א) ומהור"ר משה טוביה מזונטהיים האנויא (שם צד ע"ו, מפקפוק שלא תתבטל הכונה) ומהור"ר הירש לקא"ב ווינטצענהיים בעל שו"ת שער נפתלי (שם צד פ"ה). ועיין בספר שו"ת מהר"י אסאד שם מובא תשובה ח' א"ח סי' נ"ט מרבו מהר"ם בנעט שאוסר בשבת לנגן בארגעל ולא הזכיר דאף בחול אסור, עיין שם ואפשר דכך היה השאלה לענין שבת ומשום דבחול ספוקי מספקא ליה לא הזכיר מזה.

ובשנת ה' תק"פ יצא לאור הספר הנחמד צרור החיים מהרב הגאון ר' אברהם לעווענשטאמם אב"ד דק"ק עמדען והוא העלה ג"כ דלנגן בארגעל אסור בין בחול בין בשבת משום ובחוקותיהם לא תלכו.

בשנת תרכ"ג חיבר הרב הגדול מו"ה דוד דייטש אב"ד דק"ק זאהרויא (אבערשלעזיען /סילעזיה עילית/) חיבור נחמד בל"א: דיא ארגעל אין דער זינאגאגע /העוגב בבית הכנסת/ ובו האריך בטוב טעם ודעת לברר איסור הארגעל בכל צדדיו, והעלה ג"כ דאף בחול אסור לנגן בו משום ובחוקותיהם ושם הביא ג"כ גוטאכטען לאיסור מדייני בערלין ה"ר הג' ר' אלחנן ראזענשטיין ומהרי"ם ד"ר זאכס זצ"ל. ובשנת תרכ"ב כבר השמיעו את קולם במ"ע: איזראעליט נומ' /מס' ב', ג', ד'/ הרב הגדול מוהר"ר מאיר ד"ר לעהמאנן זצ"ל ולהבדיל בין חיים למתים הרב הגדול מוהר"ר משולם זלמן ד"ר קאהן נ"י לברר איסור הארגעל בטוב טעם ודעת וכן נדפס פסק דין מהרב מהור"ר ישראל שווארץ אב"ד דק"ק קאלן באיזראעליט נומ' /מס' א' משנת אלף שמונה מאות ששים וחמש/. וכולם הסכימו לאסור בין בחול בין בשבת. וכן כתוב בהודעה נאמנה שלנו, אשר אנחנו נותנים לכל תלמיד בית – מדרשנו פה ברלין ביחד עם התרת הוראה, איסור הארגעל משום חוקותיהם. וא"כ אסור בין בחול בין בשבת. וכן ראיתי להרה"ג מוהר"ר שמשון רפאל הירש זצ"ל בפירושו לויקרא י"ח ג' שאוסר הארגעל משום חוקותיהם בין בחול בין בשבת. גם הגאון מהר"ץ חיות בספרו מנחת קנאות דף ה' ע"ב כתב דבארגעל יש לאו בחוקותיהם לא תלכו כמ"ש הרמב"ם בפי"א מהלכות ע"ז דבדבר המיוחד לע"ז אסור להתנהג אצלנו. אך ראיתי להרב ר' אברהם זוטרא בספרו מלחמות ה' שנדפס בהנובר תקצ"ו שמדבר מאיסור ארגעל בשבת ואינו אומר איסור בחול אלא אם זמרן נשי עיין שם צד /ק"ח עד קיא/.

ועתה נחזי אנן לברר הדין על בוריו, ויען כי המתירין החזיקו את ידם ואמרו שהיה גם בבית המקדש כלי שיר שהיה דומה לארגעל, וגם הביאו ראיה מהארגעל שהיה בק"ק פראג, על כן נחקור תחילה על הדברים האלה.

כלי שיר מגריפה שהיה בבית המקדש.

גרסינן בערכין י' ע"ב א"ר מתנה אמר שמואל מגריפה היתה במקדש עשרה נקבים היו בה כל אחד ואחד מוציא עשרה מיני זמר נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר במתניתא תנא היא אמה וגבוה אמה וקתא יוצא הימנה וכו' ע"כ. ועיין בירושלמי פ' החליל ובמדרש ילקוט קהלת רמז תתקפ"ט דשם פליגי רב ושמואל בצורת המגריפה. ואמרו המבארים כי זאת המגריפה היא כלי שיר כמו הארגעל. אמנם מבואר במשנה תמיד פ"ה מ"י שהמגריפה עיקר שמושה היה לדברים מיוחדים ולא לשיר עם הלויים. הן אמת שהתוי"ט כתב שם שהמגריפה דכאן אינה המגריפה דמשנה ח' פ"ג ודש"ס ערכין שהיה כלי שיר חשוב, דזה א"א שיזרקוהו שלא ישבר קניה עיין שם. אמנם כל רואה יראה כמה מן הדוחק הוא לומר שהיו ב' מיני כלי קול במקדש ושניהם שמם מגריפה. וכבר באר דבר זה היטב הראב"ד ז"ל בפירושו לפ"ג מ"ח דתמיד שכתב וז"ל: וזו שקראו מגריפה על שם שכמו שמגריפה גורפת הדשן יחד כך אותו הכלי מחבר מיני זמר יחד והא דתנן לקמן וכו' נטל את המגריפה וזרקו וכו'. האי זריקה לאו זריקה ממש שהרי מי מוציא קול ע"י זריקה אלא האי זריקה היינו כדאמרינן נזרקה מפי החבורה דהיינו שכל א' וא' כיון לדעת חבירו ויצא מהם הדבר כמו פתאום שלא היה יודע מה בדעת חבירו אעפ"כ כונו לדעת אחת משום אגב חביבא להו מלתא לאומרה לא המתין א' לחבירו ויצא מהם הדבר מהרה, כך בכאן גבי מגריפה דכשהיו רוצין לשורר בה לא היו מוציאין כל הקולות יחד אלא פעמים קול זה ופעמים קול זה כדרך שמנגן בכנורות שמרבים עניני קולות כדי לתקן הנגינה ובה היה מתחיל לשורר וממנה היו יודעים הלויים שכבר נכנסים לדבר בשיר אבל בכאן כשהגיע בין האולם ולמזבח זרקו כולם בפעם אחת דהיינו שכל הקולות שהיו בה היה מכווין להוציא ביחד ולפיכך היה קול גדול שלא היה אדם שומע את קול חבירו גם כשקול גדול נופל בפעם אחת נראה כיוצא פתאום עכ"ל. הרי דהיא היא המגריפה דערכין ודתמיד פ"ה, והתוי"ט אילו היה רואה דברי הראב"ד היה חוזר מדבריו. וא"כ חזינן דהמגריפה היתה משמשת לדברים מיוחדים ולא כשאר כלי שיר. וכן כתב הרב ר' אברהם משער אריה בספרו שלטי גבורים פ"ו דלגודל קול המגריפה לא יכלו לויים לשורר עמה עיין שם. ולפ"ז אין המגריפה דומה כלל לארגעל. אמנם אף את"ל דהמגריפה היא כלי שיר חשוב כמ"ש התוי"ט אכתי איכא לספוקי וכמו שהעיר כבר הרב הגאון מהר"ם בנעט דאיכא ספק עצום אם היה ארגעל במקדש, ויפה העיר תלמידו הרב מוהר"ר דוד דייטש בספרו הנ"ל צד /עשרים ושש/ דיש ראיה שלא היה ארגעל במקדש מסוגיא דערכין הנ"ל דאמר רשב"ג לא היה הדרולוס במקדש מפני שקולו עב (כן גי' הערוך) ומערבב את הנעימה (נעימה הוא בל"א: מעלאדיע /מנגינה/ והמתרגמים ליעבליכקייט /נחמד/ טועים) ועיי"ש בתוספתא. וכן איתא בירושלמי סוכה פ"ה לא היה ארדבלס במקדש מפני שהיה סורח את הנעימה. ושם אמר רשב"ל עוגב זה ארדבל"ס. וכבר פי' יפה ר' בנימין מוסאפיא הדרולוס וארדבלס שהוא לשון יוני /היידראלוס/ והוא בל"א וואזזערארגעל /עוגב הפועל ע"י מים/ שנשתמשו בימים ההם הרבה לנגן בו בפני שרים. (ע' ערש אונד גרובער ארטיקעל /היידראלוס/.) ורשב"ג העיד שלא היה במקדש מפני שמערבב את הנעימה וכן החליטו בזמננו המנגנים המפורסמים מייערבעער ובארטאלדי שהארגעל מערבב את הנעימה כאשר העיר על זה הרב ר' דוד דייטש שם בספרו. היוצא לנו מזה שנראה שלא השתמשו בארגעל במקדש לשיר. אמנם כן אף אי היו משתמשין בו במקדש לא עדיף ממצבה שהיתה אהובה בימי האבות ואחר כך נעשית שנואה מפני שעשאוה חוק לעבודה זרה. ונדבר עוד מזה לקמן בע"ה.

הארגעל בק"ק פראג.

המתירין מביאין ראיה מבית הכנסת על תנאי בפראג שהיה שם ארגעל ואין מוחה בדבר. וראיתי בספר אלה דברי הברית הנ"ל שהעידו על דבר זה הגאון מו"ה הירץ שייאר, וז"ל (צד ה') בק"ק פראג, עיר גדולה לאלקים, בתוכה תשעה בתי כנסת ובגדולה שבהם נהגו לזמר ולקבל שבת בכלי זמר וכו' ע"כ. והחתם סופר (שם צד ל"א) ז"ל ואבותינו ספרו לנו, שבימי קדם היה עוגב בפראג בבית הכנסת על תנאי וכו' גם אנו מקובלים שפסקו נגינתם בפראג טרם אמרם מזמור שיר ליום השבת, ומ"מ אמת שבפראג השיר היה להם בעוגב, גם שנו מהנגון המיוחד להם, אבל בכל שאר בתי כנסיות שבעיר גדולה לא' הלזו לא עשו ככה, וגם זו משנתקלקלה שוב לא תקנוהו עכ"ל. (אמנם הרב דהאמבורג כתב לי שלא הי' ארגעל בבהכ"נ אלטנייא אלא בבהכ"נ מייזעל).

והנה הראה לי הב' המושלם הבקי בספרות העברית כ"ה יעקב וואגנער נר"ו סדור אחד ישן משנת תל"ח לפ"ק (ואח"כ הראה לי תלמידי הב' הנעלה כ"ה אלכסנדר מארקס סידור זה מכורך ביחד עם ספר שפתי ישנים שנדפס באמשטרדם שנת ת"מ, ונראה מזה שגם אותו סידור נדפס באמשטרדם) שנדפס בו זמר קודם לכה דודי וכתוב על גבו וז"ל: זמר נאה מר' שלמה זינג"ר ז"ל שמנגנים בק"ק פראג בב"ה מייזל ז"ל בעוגב ובנבלים קודם לכה דודי, עכ"ל. ומבין השורות של השיר הזה ניכר הטעם למה התירו לקבל שבת בכלי זמר שכתוב שם חרוז אחד בזה הלשון: הן שבת הכלה עם החתן, בתפארת וגדולה, אם נשמור שתים כהלכתן, נזכה מיד לגאולה, ואז האל, ישלח גואל, ברינה בוא יבוא, זה היום עשה אל שמחת לבו נגילה ונשמחה בו. נראה מזה שמפני שהתירו לנגן לכבוד חתן וכלה, ג"כ התירו לכבוד שבת מלכתא וישראל בן זוגה שהם ג"כ כחתן וכלה, עכ"פ נראה מכאן שבימי קדם בבה"כ מייזעל בפראג היו מנגנים בעוגב ובנבלים, אף שאח"כ בטלוהו כעדות הח"ס. והרב מוהר"ר אברהם עמדין בספרו צרור החיים דף ו' ע"ב כתב וז"ל: ומה שהביא בעל הנוגה שספרו לנו מק"ק פראג שהיה שם מקדם ארגעל בביה"כ, אולי נבנתה הבית הכנסת עם הארגעל הזה, בעוד שלא היה מנהג זה בעבודתם ובאמת כפי ששמענו עמדה בית הכנסת הלזו מזמן בית שני, וכאשר נתקנה בהיתר, שוב לא היה האיסור חוקת העכו"ם חל עליה, ולא זזה ממקומה. אבל כאשר נפלה באמת אין מקימה עוד, מפני שבעת נפילתה כבר הנהיגו כלי שיר זה, ר"ל בארגעל, בבתי עבודתם לשם עבודתם דוקא ואסורה. עכ"ל. אמת שי"ל שבעת הקמת הארגעל בפראג לא היה מיוחד עוד לבית עבודתם דוקא, כי כידוע לא היה הארגעל בימי קדם נפרץ כ"כ בבתי עבודה שלהם. אך כיון שראינו שבב"ה מייזעל היו מנגנים בעוגב, יותר טוב לומר שלמדו להם היתר באשר חשבו דארגעל כתיב באורייתא בין כלי המקדש שהוא נבל או עוגב או שחשבו כאשר כתב בעל שלטי הגבורים בפרק י"א שאפשר שהוא מנים שנזכר בכתבי קדש, וסברו כיון דלאו מינייהו גמרינן מותר כדלקמן אות ד' ועיין אות ה'. וכיון שאח"כ בטלוהו הוכיח סופו על תחילתו שטעות היה בידם. ואין להביא ראיה ממנהג קהלה אחת ולסגור העינים בפני מנהגי שאר קהלות קדושות שלא ראינו ולא שמענו מנהג כזה, עד העת אשר גברה יד המהרסים. עוד אפשר שבק"ק פראג סברו כיון דשנו מהנגון המיוחד להם וגם לא היו מנגנים בשבתות וי"ט, אלה השנויים היו מיכיחים /מוכיחים/ דלא הלכו בחוקותיהם. אמנם בודאי אין לסמוך על סברות כאלה בשאר מקומות.

איסור הארגעל משום חוקותיהם.

דבר ידוע שאף שלרוב הפוסקים הגוים אין מוזהרין על השתוף, מ"מ לישראל שתוף אסור במיתה כשאר ע"ז, וא"כ חוקותיהם אסורים לישראל משום חוקות ע"ז. ויש לתרגם כאן במכתבנו מלת ע"ז בל"א: פרעמדער קולטוס /תרבות זרה/ ולא במלת גאטצענדיענסט /עבודת אלילים/. והנה לענין איסור חוקותיהם יש סתירה בין סוגיא דע"ז דף י"א ע"א ובין סוגיא דסנהדרין נ"ב ע"ב, דבע"ז מסקינן דלכך שורפין על המלכים משום דשריפה לאו חוקה היא אלא חשיבותא היא והיינו כמו שפירש"י דלאו חוק ע"ז הוא לשם ע"ז אלא שמראין שמי ששורפין עליו מיתתו חשובה להם, ובסנהדרין מסקינן דשריפה שרי משום דכיון דכתיב באורייתא לאו מינייהו גמרינן. משמע דלכ"ע חוקה היא והויא אסורה אי לאו דכתיב באורייתא. וליישב זאת הסתירה נאמרו תירוצים שונים, ויש כאן שיטות שונות.

(א) הר"י בתוס' ע"ז י"א ע"א ד"ה שלא, תירץ דתרי גווני חוקה הוו א' חוק לע"ז, ב' חוק הבל ושטות (אבערגלייבישער געברויך /אמונה טפלה נפוצה בעם/). ולענין חוק לע"ז לא מהני מה דכתיבא באורייתא, דהא חזינן במצבה דאף שהיתה אהובה בימות האבות מאחר שנעשית חוק לע"ז שנאה והזהיר עליה, ועל כן מזכיר הש"ס בע"ז דכ"ע לא חוקה היא כלומר לאו חוק היא לשם ע"ז, אבל מ"מ הוא חוק הבל ושטות ולזה מהני מה דכתיב באורייתא ולא מינייהו גמרינן, וא"כ אנו עושים משום דכתיב באורייתא ולא משום הבל ושטות שלהם, וזאת היא המסקנא דסוגיא דסנהדרין. היוצא לנו מזה דחוק לע"ז אסור אפילו כתוב בתורה, ושאר חוקות אי מינייהו גמרינן אסורי ואי כתיבי דלא מינייהו גמרינן שרו. וכן כתב הריטב"א בתי' שני עיין שם. ולפ"ז הארגעל אסור שהוא חוק לע"ז, כמ"ש כל הגאונים עיין גם צרור החיים.

(ב) הר"ן בחידושיו לסנהדרין נ"ב ע"ב כתב וז"ל: ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהו קא גמרינן, י"מ שהטעם בזה לפי שהתורה קדמה להם ואינו מספיק שבכל הדברים ג"כ יש לך לומר שלא קדמו הם אלא הטעם הנכון שהתורה אסרה כל מנהג מיוחד לנימוסי ע"ז שמא ימשך האדם אחריהן כמותן וכן נמי אם הכותים נהגו באיזה מנהג שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת בנסיון העושה כמותן יש בו משום דרכי האמורי וכדאמרינן במס' חולין (ע"ז ע"ב) אילן המשיר פירותיו טוענו באבנים וסוקרו בסיקרא ומקשינן בגמ' בשלמא טוענו באבנים כי היכי דנכחוש חילי' אלא וסוקרו בסיקרא אמאי ומתרץ כדתניא וטמא טמא יקרא כדי שידעו רבים ורבים יבקשו רחמים עליו, הרי נתבאר שהתלמוד לא היה תמה למה טוענין האילן באבנים דדבר טבעי הוא להכחיש האילן שאפשר שמחמת שכחו גדול משיר פירותיו והטעינה באבנים טוב לו מדרך הטבע אלא סוקרו בסיקרא למה כלומר שזה הענין הוא מדרכי האמורי שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת בנסיון, ומתרץ כדתניא וטמא טמא וכו', וכן פי' הרמב"ם ז"ל עכ"ל (אולי צ"ל הרמב"ן ז"ל). וכ"כ הר"ן בקיצור בהלכות בע"ז וז"ל: שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי אינה מדרכי האמורי לחוש שלא תעשה כמעשיהם לפי שלא אסרה תורה אלמא /אלא/ חוקות של ע"ז ודברים של הבל ובטלה וכולן יש בהן סרך ע"ז אבל דברים של טעם שרו. ובשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן כלי תשמישן שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש בו הוא עכ"ל.

היוצא לנו מזה להר"ן נמי כל חוקות של ע"ז או מנהג מיוחד לנימוסי ע"ז אסור בכל גוונא. אבל בשאר חוקות דבר שיש בו טעם והוא מיוסד בדרכי הטבע שרי, ואם לא אסור. ומאי דקאמר הש"ס דכתיב באורייתא היינו לומר שיש בו טעם הגון. ולפ"ז הארגעל אסור שמיוחד לע"ז.

(ג) הרבנו יונה בחידושיו לסנהדרין שם כ' פי' א' שאינו מובן ונראה שהוא מה שהביא הריטב"א בשם תוס' שנעתיק לקמן בע"ה. ובשם י"א כ' רבנו יונה דה"פ דהכא והתם חד טעמא הוא. דהתם הכי קאמרינן אלא כ"א שריפה לאו חוקה היא כלומר כיון דאשכחן שריפה בדאורייתא ודאי דלאו חוק ע"ז הוא אלא חשיבות בעלמא היא. שאילו היה חוק ע"ז לשרוף איך היו שורפין מתחלה ואיך היתה שריפה בתורה אלא ע"כ לאו חוק ע"ז הוא. והכא נמי אמרינן ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהו וכו' אלמא אית לן למימר דלאו חוקה אלא חשיבות היא שעשו להם הגוים עכ"ל. גם לפי פי' זה אינו מותר בכתוב באורייתא אלא חוק של עמים הקדמונים דאיכא למימר מדכתיב באורייתא ע"כ לאו חוק ע"ז הוא אבל בחוק מאוחר ודאי לא מהני מה דכתב באורייתא מידי דהוי אמצבה דהיתה אהובה בימי אבות ונעשית שנואה מפני שעשאוה חוק לע"ז אחרי כן. וא"כ גם הארגעל אסור.

(ד) הריטב"א בע"ז שם מביא בשם תוס' תירוץ דסוגיא דע"ז וסנהדרין פליגי אהדדי והאי דהתם (דסנהדרין) עיקר דהיא דוכתא. וא"כ לפ"ז אי כתיב באורייתא דלאו מינייהו גמרינן מותר בכל גוונא אפילו בחוק שעשאוה לע"ז. וצ"ל לפ"ז דהא דמצבה שאני דאסרה תורה בפירוש, ואי קשיא וליגמר מיניה צ"ל דהיה לו לש"ס שום דחוי דליכא למילף משם. מ"מ גם לפי תירוץ זה ליכא למשרי הארגעל, חדא דאיכא ספק עצום אי כתיב באורייתא, ועוד דהא אנן סהדי דמינייהו גמרינן וכל עיקר כוונת המהרסים היתה להתדמות להם, ואף שכחשו זאת בפיהם הלא ידוע שלא עשו זאת אלא לנקר עיני האנשים היראים.

(ה) המהרי"ק, הובא בב"י י"ד סי' קע"ח, כתב דאין לאסור משום חוק אלא באחד משני חלקים. הא' הוא הדבר אשר אין טעמו נגלה דכיון שעושה דבר אשר אין בו טעם נגלה אלא שהם נוהגין כן אז נראה ודאי כנמשך אחריהם ומודה להם. והמין השני הדבר אשר שייך בו פריצות ע"כ והביאו הרמ"א לפסק הלכה בסי' קע"ח ס"א בהג"ה. והנה המתיר הארגעל בספר נוגה צדק סמך יתידותיו על דברי מהרי"ק אלו וכתב דנ"ד אינו דבר משונה וגם אין בו משום פריצות. אולם כבר השיב עליו ר"א עמדין בס' צרור החיים דף ו' והראה שגם בארגעל יש בו אחד מטעמי האיסור שכתב מהרי"ק והוא היותו חוק תמוה שהארגעל אין משתמשים בו כי אם בבתי עבודתם ושם אין משתמשין בכלי שיר אחר והארגעל מוקצה לעבודת בית תפלתם וע"כ הרחיקוה משמחות של חול עיין שם. ופשוט נראה דמהרי"ק מודה לר"ן ותוס' דבחוק של ע"ז בכל גוונא אסור.

חוץ מזה כבר כתב מהר"ם בנעט (אדה"ב י"ח) שדברי מהרי"ק תמוהים מסוגיא דסנהדרין דחזינן דאף דאיכא טעמא רבא בסייף שלא לעשות לו מיתה מנוולת מ"מ אי לאו דכתיבא באורייתא הווי אסור. וכן כבר השיג הגר"א בהגהותיו לסי' קע"ח על המהרי"ק ועל הרב מסוגיא דסנהדרין עיין שם. ומו"ר מהר"ם שיק בתשובותיו חי"ד סי' קס"ה רוצה ליישב דמהרי"ק ורמ"א ס"ל דפליגי סוגיא דסנהדרין ודע"ז והלכתא כסוגיא דע"ז. ואח"כ תי' עוד שם בענין אחר והעלה דכל העושה מעשה או עבודה כדי לדמות עצמו לאומות עובר בכמה לאוין עיין שם וכל שהוא חוק לע"ז אפילו היא כתיבא אסור. גם יש לפרש סוגיא דסנהדרין למהרי"ק כמ"ש לעיל אות ב' להר"ן. הנך רואה שלכל הדיעות יש בארגעל איסור דאורייתא משום חוקותיהם. ועיין עוד א"ח סי' נ"ג סעיף כ"ה איסור לנגן בנגינותיהם. ובב"ח בתשובות סי' קכ"ז דבמיוחד לע"ז ודאי אסור. וא"כ ה"ה כאן. ועי' משא ומתן בדין חוקות הגוים במ"ע =במכתב עת= איזראעליט שנת /אלף שמונה מאות שישים ושש/ צד /חמש מאות שלושים ושלש/ שנכתב שם בטוב שכל מאת מו"ר מו"ה עזריאל הילדעזהיימער זצ"ל.

איסור הארגעל משום חקות /ח' פתוחה ק' שרוקה/ האפיקורסים.

שנינו במתני' חולין מ"א ע"א אבל עושה גומא בתוך ביתו וכו' ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינים ופירש"י יחזיק ידיהם בחוקותיהם יחקה לשון חוק. ואיתא שם בברייתא ובשוק לא יעשה כן משום שנאמר ובחוקותיהם לא תלכו ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו. ומעתה אני אומר שאף אם נצדד לומר שאין בארגעל משום חוקות ע"ז מ"מ אין להתירה משום שמחקה בזה האפיקורסים (כלומר שמחזיק ידיהם בחוקותיהם), שהרי ידוע שהתחילו בזה המהרסים לפרוץ פרצות בדת ד', חללו שבת בפרהסיא שנו התפלות וכפרו בביאת המשיח ועוד תועבות אחרות חברו עם הארגעל למרות עיני הרבנים החרדים לדבר ד'. ועתה אם נתיר הארגעל הלא יאמרו המהרסים הלא בחזקנו לקחנו לנו קרנים והרבנים עונים אמן אחרינו. ועוד מעט ויתירו גם שאר איסורים אשר (כפי דעתם) אין רוח העת סובלתם. ובאמת הנסיון מעיד שהעם לא יספיקו בהיתר מעט כי אם מושכים העון בחבלי השוא ובצדק כתבנו בהודעה נאמנה שלנו אשר הארגעל: נהיה לשורש פורה רוש ולענה לעבירה גוררת עבירות אחרות ותועבות גדולות, כי לא יארכו הימים ולרגל הארגעל קול מקהלות נשים שרות נשמע בהיכל ד'. ובסדר התפלה אשר קבלנו מאבותינו נפרצה פרצה אחר פרצה, ונהרסו שתות העבודה שבלב על ידי הוספה וגרעון, ע"י שנויים וחלופים אשר יענו ויעידו, כי כפרו המהרסים ובעטו בהבטחות ה' ע"י נביאיו, להשיב שכינתו לציון וסדר העבודה לירושלים באחרית הימים. וא"כ בזמננו יש איסור יותר בארגעל מפני שמחקים בזה המינים והאפיקורסים ומחזיקים את ידיהם בהריסות האמונה והדת.

לא אדבר על איסור הארגעל משום אבל על חורבן בית המקדש, אף שהרב מוהר"ר משולם זלמן הכהן נ"י במאמרו הנ"ל באיזראעליט הראה בטוב טעם שכל מי שמתאונן ומתאבל על ירושלים לא יאבה לשמוע את שיר ד' על אדמת נכר, והמיטיבים לבם בשיר הארגעל כבר מאסו בגאולה שנתיעדה ע"פ נביאינו, והעמאנציפאטיאן /שויון זכויות/ היא להם הגאולה האמתית וע"כ מוחקים בתפלה כל המאמרים המדברים מבנין ציון וירושלים. בכל זאת לא אדבר לאסור הארגעל מטעם זה יען שהשאלה היא שלא להתירה כי בחתונות ולכבוד המלך, וכבר התירו לנגן בחתונות. וכן יש להתיר לכבוד המלך יר"ה. אמנם כן כל ירא שמים יבחר בעת הזאת כלי שיר אחרים, אבל לא הארגעל שיש בה משום חוקות ע"ז וחקות /ח' פתוחה ק' שרוקה/ האפיקורסים. סוף דבר ברירא לן שאין להתיר הארגעל בשום אופן אפילו בחול וראיתי בלקט הקמח א"ח הלכות בית הכנסת ובה"מ וז"ל: ועיין בס' השירים על דבר ניגון המוזיקה בב"ה עכ"ל. וכמדומה לי שהוא ס' השירים אשר לשלמה לה"ר שלמה מן האדומים מנטובה, ד"ו שפ"ג. ועפ"י קאטאלאג של בן יעקב יש שם פסק הרי"א די מונדינא וב"ד דוויניציא להתירא נגד עוררין לאיסורא. ויען שהספר הזה אינו תחת ידי לא אוכל לשפוט עליו ולא ידענא מה הדבר אשר התירו הב"ד הנ"ל. מיהו אם רב אחד מאונס או מדוחק יתקע עצמו לדבר הלכה להתיר את הארגעל לחתונות ולכבוד המלך, באשר שהוא סומך עצמו על קצת המתירין שלא אסרו אלא בשבת, וגם יש לו קצת התנצלות שכיון שאינו מנהג לעבודת ד' רק לכבוד חתן וכלה ולכבוד המלך אינו הולך בחוקותיהם, שהם מנגנים בעבודה ובימי החג שלהם. הסומך עצמו בשעת דוחקו על היתירים כאלו, בשביל חטא זה אין בדעתי לבטל רשות התרת הוראה שנתתי לתלמיד. אך חוב עליו לפרסם הדבר איך וכיצד התיר כדי שלא ילמדו ממנו להתיר מכל וכל וצ"ע. וכשיבוא מעשה כזה לידנו נעיין ונתיישב בדבר. נעשה ונכתב יום ד' ב' דר"ח אדר ראשון תרנ"ז לפ"ק. אח"ז ראיתי מאמר השכל בענין ארגעל מהרבי' דוד אפפענהיים מגרי בעטשקערעק במ"ע ישורון להר"י קאבאק חלק ה' שנת /אלף שמונה מאות שישים וחמש/ שהחליט שהארגעל אסור עפ"י השכל והמדע ועי' בשו"ת מכתם לדוד לר' דוד פרדו שמתיר לנגן בשמחת תורה דוקא בביהכ"נ בכלי שיר הנקרא פאנדירי"ש עי"ש חא"ח סי' י"ט.

ב"ה בחדש אדר ראשון תרנ"ז לפ"ק.

שוכט"ס להרה"ג יושב בשבת תחכמוני.

מכ"ת ימחול נא אם אטריח אותו להציע לפניו דבר הלכה הלזה. הנה השאלה הרצופה בזה באה לפני מאחד מתלמידינו, וכתבתי עליה התשובה הנוכחית והסכים עמי מו"ר הג' מוהר"ר עזריאל הילדעזהיימער נ"י. אולם יען שהדבר הוא דבר קשה שאינו מפורש בפוסקים ויש להראות פנים לכאן ולכאן, וגם הוא דבר גדול כמעט כדיני נפשות, כי אפשר שיקרה דבר כזה לרבנים רבים שטפלי תלי בהו, והיו חייהם תלויים. על כן אמרתי שלא אומר לתלמידי בזה קבלו דעתי, עד אשר אציע דברי לפני איזה חכמי הדור, למען יחוו גם הם את דעתם הרמה, ומעתה שאלתי ובקשתי לפני מכ"ת שישים עינו ועיונו על הדבר הזה ויחרוץ את משפטו לרחק או לקרב לאסור או להתיר. ובברכת שלו' טו"ב הנני דו"ש ומוקירו כערכו הרם.

הק' דוד צבי האפפמאנן.

מכתב זה שלחתי לחמשה רבנים ה"ה הרה"ג מו"ה אביעזר אויערבאך אב"ד דק"ק האלבערשטאדט, הרה"ג מו"ה בנימין זאב פיילכענפעלד אב"ד דק"ק פאזען, הרה"ג מו"ה מרדכי עמרם הירש אב"ד דק"ק האמבורג, הרה"ג מו"ה מרדכי האראוויטץ אב"ד דק"ק פראנקפורט דמאין והרה"ג מו"ה משה אריה באמבערגער אב"ד דק"ק קיזזינגען. והשיבו כולם לאיסור חוץ מן הרב מוהר"ר מרדכי האראוויטץ שנמנע מלחוות דעתו אחר אשר כבר הורה זקן מו"ר הגאון מוהר"ר עזריאל הילדעזהיימער נ"י. ועיין בס' שדה חמד ערך בית הכנסת מה שהביא בענין זה מתשו' לב חיים."

 

4.10.3 הרב מרדכי הורוויץ[11] – שו"ת מטה לוי או"ח סי' ו

לגבי נגינה בעוגב בחול בביהכ"נ, נוטה לכך שאין בזה חוקות הגויים, אך נוטה להחמיר משום התרחק מן הכיעור, שלא ינהגו כדרך המהרסים (רפורמים).

"שלום וברכה לכבוד ידיד נפשי היקר הרב הג' חריף ובקי כש"ת מהו"ר דוד צבי האפמאנן נ"י.

על עסק הפסק אחת דברתי ולא אשנה כי אין לי רשות לפלפל בו אחר שהורה זקן דורנו מורנו ורבנו הגאון נ"י הש"י יאריך ימיו ושנותיו. ורק לפי שהפציר בי ידיד נפשי נ"י אדבר דברים אחדים להלכה ולא למעשה בנידון שלפנינו.

הנה לענ"ד במה שכתב ידידי נ"י להחליט שיש איסור דאורייתא משום ובחקותיהם לא תלכו אין דעתי מסכמת. ידע ידידי נ"י שלענין שבת וי"ט אני מחמיר בארגעל יותר מכל חברי אשר דברו עמי מענין זה כי לדעתי הך דאמרו משום שבות הם אסורים לעולם אפילו אם אין הטעם שאמרו בגמ' נוהג ואף אם החשש שמא יתקן כלי שיר אינו נוהג בארגעל מכל מקום כונת השבות היינו כמו שכתבו הראשונים משום שאופן שאמרה התורה לשבות בשבת נהרס ע"י דברים האלה ובגמ' לא נקטו הנך חששות רק להראות שיוכל לבא לידי מלאכה האסורה מן התורה ובשלמא הנך גאונים שלפנינו בלחמם מלחמת התורה והיראה נגד מהרסי הדת רצו לדחוק ולבקש איסור דאורייתא כדי להרחיקם מעבירה – (ובעו"ה לא עלתה בידם) משא"כ אנן שרוצים להראות דין והלכה ליראי ד' ולחושבי שמו למה לנו לבקש בדוחק אחר איסור דאורייתא הלא די לנו אם הוא מחמת שבות דרבנן וכל אשר יעבור על איסור דרבנן אין לו מקום בתוכנו. אבל בחול נשתנה הדבר ובזה אני אומר כיון שברור הדבר שעשו כן בק"ק פראג בהסכמת גדולי עולם בימי קדם מי יבא אחריהם להגיד שהוא אסור מדאורייתא משום ובחוקותיהם ובודאי הטעם שכתב מהרי"ק ז"ל אמת ונכון הוא ועוד האיך מצאנו ידינו ורגלינו בבית הכנסת עם הטאַלאַר? הוא גרע טפי מארגעל דבארגעל מנגנים גם בבתי זמר בקאנצערט־ זאאל וכדומה אבל הטאלאר הוא בגד שאין בו טעם כלל ואלמלי לא היו כהני האומות לובשים א"ע במלבושים האלה בלי שום ספק כלל אנחנו לא היינו עושים כך. על כן אני אומר שהטעמים שכתב ידידי נ"י משום ובחקתיהם אין להחליט לדינא אבל הטעמים שכתב משום שהארגעל נעשה מנהג המהרסים הוא ברור ונכון. וגם כאן אני אומר למה לנו לבקש טעם שאסור מדאורייתא הלא די לנו שהוא מנהג אפקורסים. ומטעם זה לא עשיתי מימי שום דבר בבית הכנסת שיש בו ארגעל אפילו בחול משום הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו – אבל אם יבא אלי איש ושאלני לאמר שלום יהיה לתורת ד' צבאות ואוכל לזכות את הרבים בקהלתנו אם אתיר להם בחול ואם לא, יבא על מקומי רב אחר, אחר בדעות ואחר במדות ויתיר להם לא בלבד לשיר בעוגב בשבת וי"ט אלא גם איסורים אחרים ח"ו ותהיה התורה הקדושה ח"ו נשכחת מילדי בני ישראל אז אין אני יכול לקבל עלי ועל צוארי האחריות על כל התקלות שתבאנה מזה ח"ו.

בעיקר הפסק דעתי שוה עם ידידי נ"י אבל אותה הסתירה אשר כבר הרגיש ידידי נ"י בדבריו שאם הוא איסור דאורייתא אמאי אין מזניחין אותו וגם אמאי לא מוציאין אותו מהתרת הוראה שנתנו לו, אותה הסתירה תשאר במקומה גם אם הוא אסור מדרבנן. אבל לדעתי שבחול הטעם משום הרחק מדרכי המהרסים שפיר יש לומר שכיון שאינו אסור רק בשבת וי"ט והם עושים אפילו בשבת וי"ט הרי יש קצת הפרש ואף שמשום הרחק מן הכיעור איכא ודי בזה ליראי די מכל מקום באופן הנזכר אף שאין להתיר גם אין להחליט לאיסור ובפרט שגם רבנים צדיקים גמורים נוחי נפש וגדולי עולם עשו כך הלכך אין מזניחין ואין פושטים מהם חלוקא דרבנן. וידוע שהרב הג' מהו' אלטמן זצ"ל מקארלסרוהע היה בעצמו בחול בבית הכנסת ונגנו בפניו על הארגעל. הלכך אין לומר שמי שהורה כמוהו יצא מתוך מחנה היראים. ואולי טוב הדבר אם לא יכתוב להרב השואל את כל תשובתו ורק יגיד לו שנמנו וגמרו בדאצענטענ קאללעניאום דאף שאין דעתם נוחה מזה ואין יכולים להתיר מכל מקום לא יקחו ממנו את התרת הוראה אשר נתנו לו מחמת דבר זה. ואולי טוב להגיד לו שלא יפרסם את הפסק רק יעשה את שלו כדי שלא ילמדו להיתר כי ממנו לא ילמדו כמו אם יתפרסם הדבר שהפסק יצא מפי מורים גדולי ישראל. והנני באמירת ברכה ושלום ידידו אוהבו בכל לב ונפש, מרדכי הלוי."

 

4.10.4 שו"ת זקן אהרן חלק א סימן ו

אוסר שירת נשים בבהכ"נ, ניגון בעוגב בחופה, ובת מצווה בבהכ"נ, בין השאר משום חוקות הגויים. (לא מחלק בין רפורמים לגויים).

"בדבר שאלתכם על שלשה פשעים אשר אלו הם המורדים מחריבי קרתא רוצים לתקן (לסכן) ולהנהיג בעירכם, ה"ה: א) לעשות תפלתם קב"ע קול באשה ערוה ולהעמיד נקבות לשורר עם החזן בבהכ"נ, ב) לנגן בעוגב (ארגיל) בימי החול בשעת חופה, ג) קאנפערמאציאן לנערות (חג הבגרות) בבהכ"נ, ועי"ז תערובות אנשים ונשים, זוגות זוגות בחור ובתולה גם יחד באים לחוג את חג זבח משפחה בהמון חוגג, מה אומר ומה אדבר, אין די מלים בפי לתאר את חומר האיסור וגודל המכשלה שיש בזה, כי אפי' אם היו הדברים הללו מצד עצמן דברים המותרים לגמרי, וגדולה מזו שאפי' היו דברים שיש בהן מצוה, אפ"ה עכשיו שעושים כזה שארי האומות שאינם מבנ"י, וגם רשעי ופושעי ישראל גופייהו, אלו הם הרעפארמער, שוב אסור זה לפנינו מדאורייתא וכמבואר בספרי (פ' שופטים) והובא שם ברש"י ז"ל עה"פ ולא תקים לך מצבה אשר שנא ד' אלהיך, אף שהיה המצבה חביבה בימי האבות, מ"מ עכשיו שנאוי מפני שעשו אותם האומות ג"כ חק לעבודתם ע"כ, ובכן גם העבודה הזאת אף אם מצד עצמם היו חביבים לפני המקום כמו אשר סבורים הנהו בריוני הבאים לתקן, בכ"ז עכשיו שכבר עושים כן שארי האומות וגם הרעפארמער בבתי תפלתן, וכל כוונת המתקנים החדשים הוא רק להתדמות לעכו"ם ולפושעי ישראל, עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס, מביאים אש זרה לעבודת הקדש, לזנות את בית יעקב, ואומרים שהם באים לפאר ולרומם את בית אלוקינו במקהלה נאה ובעבודות יפות, בודאי ששוב אסור לפנינו דבר זה מה"ת מלא תקים וגו' אשר שנא, וכל זה אפי' כשהיה עצם הדבר מצוה, אפ"ה לאחר שרשעים משתמשים בהם, נעשה שוב הדבר שנאוי משוקץ ומתועב, וכ"ש בדברים הללו שהדברים מצד עצמן יש בהן איסור גדול וכמו שנבאר…

והאחרון הכביד במה שרוצים להקהיל קהלות אנשים ונשים, בחורים ובתולות, לחוג חגיגת הבגרות לנערות, לבד שכל טעמי הפריצות והתיעוב שבארתי לעיל, איתנהו גם בזה, עוד כמה איסורי דאורייתא איכא בזה, אחרי שבודאי כל העושה כן כוונתו להתדמות לעכו"ם ולרשעי ישראל הרעפארמער, וכבר הזהרנו ע"ז בשבעה ל"ת ושני מ"ע, שלא לילך בחקותיהם, כמבואר ברמב"ם (פי"א מהלכות ע"ז) וז"ל אין הולכין בחקות העכו"ם ולא מדמין להם לא במלבוש ולא בשער וכיו"ב שנא' ולא תלכו בחקות העכו"ם ונא' ובחקותיהם לא תלכו ונא' השמר לך פן תנקש אחריהם, הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן אלא הישראל מובדל מהן וידוע במלבושיו ושאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן בנודעו ובדיעותיו וכה"א ואבדיל אתכם מכל העמים כו' עכ"ל, וכ"ה בטור וז"ל אסור ללכת בחקות העכו"ם אלא אפי' מנהג שנהגו בו אסור לילך בו דכתיב ובחקותיהם לא תלכו, ופי' הב"י שם שתוה"ק לא פירשה דבר וסתמה וכתבה ובחקותיהם לא תלכו בכל דבר ובכל זמן שיש בהמעשה התדמות לעכו"ם שעי"ז נראה שמודה לדתן אסור משום ובחקותיהם לא תלכו, מי יגלה עפר מעיניהם של המתקנים הללו לראות מ"ש האחרונים לענין אם נשים רשאות לבוא לבהכ"נ לשמוע קריאת פ' זכור מעשה עמלק, אף שלפי האמת חייבות הן בעיקר מצוה זו, בכ"ז כתבו שלא זו דרך הישרה שיבואו אנשים ונשים ביחד אף שהוא בשעת קריאת התורה שכולם מחויבים לעמוד באימה כנתינתה מסיני, וק"ו בשעת חדוה ושלא לצורך שום מצוה, וכ"ש לתקן דבר חדש אשר לא שמענו שמעה בלתי היום, וכן לא יעשה לשנות ממנהגי אבותינו אפילו בדבר שאין נדנוד איסור, כ"ש בדבר הזה אשר איסורו חמור מאוד, אביזרא דע"ז משום ובחקותיהם לא תלכו, וגם אביזרא דעריות, ודאי שהמתיר בזה הוא זקן ממרא והמחזיק בה הרי הוא כזורק אבן למרקוליס וארור ומובדל יהא מעדת ד': "

 

4.10.5 שו"ת אורח משפט אורח חיים סימן לו

בתשובה שמגיעה לקהילה באלג'יריה (לא בדרך ישירה) מרן הרב זצ"ל אוסר לנגן בעוגב בבית הכנסת. הטעם המרכזי משום חוקות הגויים, שכך עושים הנוצרים בתפילתם, וזה דבר מיוחד לתפילתם. אמנם הרב מוסיף שגם אם לא היה בזה משום דרכי האמורי, יש בכך משום חיקוי המינים שחז"ל אסרו (נראה כי הרב סובר כדעת רש"י בסוגיה בחולין לגבי מינים- "יחזיק ידיהם בחוקותיהם". כלומר, איסור חיקוי המינים/צדוקים שמופיע בחולין, הוא איסור נפרד משום חיזוק ידיהם[12]. עוד נראה שהרב מבין כי ה"מינים" המוזכרים בגמרא היו גם יהודים).

"ב"ה עיה"ק ירושלים תובב"א. י"ד טבת תרצ"ה.

בענין הספרדים בא' שיש מי שמתיר להם להעמיד עוגב בביהכ"נ =בבית הכנסת=, מפני שהוא אומר שכל האיסורים, שנאמרו בזה מגדולי רבותינו האחרונים בדורות הקרובים שלפנינו, לא נאמרו אלא לאשכנזים ולא לספרדים, אם יש מקום לדבריו.

נראה פשוט שאין לדברים הללו שום יסוד, שלא מצאנו חלוק בין אחינו האשכנזים והספרדים, אלא בדברים התלויים במנהגים או בדברים התלויים במחלוקת הפוסקים, שכל אחד הולך בשיטת רבותיו, אבל בדברים שהם גופי תורה ואינם שנויים כלל במחלוקת בין חכמי תורה מי זה יוכל לחלק את בית ישראל לחלקים מפורדים, והלא תורה אחת לכולנו נתנה מרועה אחד ב"ה. וכאשר /ובאשר/ על האיסור של העוגב בביהכ"נ, חוץ מהאיסורים הקשורים עמו בענין משמיע קול בשויו"ט =בשבת ויום טוב=, הלא הוא אסור מצד שני טעמים חזקים, חדא משום ובחוקותיהם לא תלכו, שכל מנהג שאנחנו רואים שנהגו בו הנכרים ולא נהגו בו ישראל הרי הוא בכלל חוקות הגויים, וכמש"כ הרמב"ם בפי"א מה' ע"ז הלכה א' אין הולכין בחוקות הגויים ולא מדמין להן וכו', וביחוד הדבר חמור ביותר בדברים שהם נוהגין בעניני עבודתם, שעל זה פרשה תורה השמר לך פן תנקש אחריהם וגו' לאמר איכה יעבדו הגויים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני (דברים י"ב ל'). ומבואר בספרי שם שאפילו דברים שאם הגוים לא היו נוהגים כן הי' בזה משום יופי ותפארת, מ"מ מאחר שהם נוהגים כן אסור להיות ישראל נוהגין כן, שהרי בין הדברים הכלולים בפסוק זה אמרו שם שלא תאמר הואיל והם יוצאים בארגמן אף אני אצא בארגמן, אף על פי שהיציאה בארגמן הי' זה קישוט יפה, ומצאנו שמרדכי יצא בלבוש מלכות וגו' ותכריך בוץ וארגמן, מ"מ מאחר שהגוים נוהגים כן אסור לנו לעשות כן, ומרדכי שיצא בארגמן צריך לומר או שלא הי' אז המנהג הזה מיוחד לגויים, או שהי' זה מפני שהי' קרוב למלכות, כדאמרי' בענינים אחרים שהם אסורים מפני דרכי הגויים, כמו דאי' בב"ק פ"ג א' שהמספר קומי הוא מדרכי האמורי וראובן בן אבטולמוס התירו לו לספר קומי מפני שהוא קרוב למלכות. ואף על פי שהמהרי"ק בתשובה קצ"ב כתב שבדבר שיש בו משום תועלת אין בו משום דרכי האמורי, פשוט הדבר שלא אמר כן אלא בדברים של רשות שלהם, שאין זה דרך עבודתם בבתי פולחנם, ובאמת נדחק המהרי"ק ז"ל בפי' הספרי שלא ללבוש ארגמן, וכתב שאין בזה שום תועלת, והדבר תמוה, וכי מעט תועלת הוא דרך הכבוד של הקרובים למלכות שהוא לבוש ארגמן, אלא שנראה שהספרי מדבר שם על הדברים המיוחדים להם לשם פולחנם והי' דרכם ג"כ ללבוש ארגמן, בהכנסם של גדוליהם לבתי עבודתם וע"כ הוא אסור בהחלט, אף על פי שיש בו תועלת, דהכי משמע פשטא דקרא שלא תאמר איכה יעבדו הגויים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני. ועל כן העוגב שהוא אחד מהדברים שהם קבועים בבתי הפולחן שלהם בודאי האיסור שנתפרסם מרבותינו האחרונים ז"ל, אינו תלוי כלל במנהג וחלוקי דיעות, והוא אסור לכל ישראל, ואפילו אם הי' מקום להסתפק ולומר שאין בזה משום דרכי האמורי, הרי אנחנו מוצאים שחז"ל אסרו לנו לחקות את המינים, כדאמרי' במשנה דחולין מ"א בדין שאסור לשחוט בגומא שלא יחקה את המינים.

והנה בדורות שעברו הרי השחיתו בזה פושעי ישראל ויצאו לחקות את הגוים בכוונה כדי להתדמות להם, וחשבו בטעות שעי"ז שיחנפו אותם בזה שיתנהגו כמנהגיהם יחדלו מלשנוא אותם ויזכו לזכיות, ובסוף יצאו רבים מהם לשמד ולהתבוללות, בין האומות, ועתה נתגלה שלא הועילו כלל בזה, והשנאה נתגברה עי"ז עוד יותר, ועכ"פ אלה שהנהיגו את העוגב יצאו מכלל התורה בהרבה גופי תורה, ובעטו בקדושת השבת, ומהם גם אלה שעזבו את קדושת הברית, ורבים מהם נשאו נשים נכריות, ובודאי אסור לחקות אותם, וע"כ אין לחשוב שום היתר על מנהג גויים זה מצדי צדדים.

והרי אנו רואים שכשמשנים ממנהגי ישראל ועושים כמנהג שמקפידין עליו המינים חוששין עליו שמא מינות נזרקה בו, ומשו"ה אמרי' במשנה מגילה כ"ד האומר איני עובר לפני התיבה בצבועין אף בלבנים לא יעבור, בסנדל איני עובר אף יחף לא יעבור, ואמרי' התם בגמ' הטעם משום דחיישינן שמא מינות נזרקה בו, וכתב רש"י מפני שהאפיקורסים היו מקפידין בכך, וה"ה בנ"ד בעוגב האפיקורסים הם מקפידים גדולים בזה מפני שהיא כל מגמתם להדמות להגויים ולצאת מן הדת והאמונה מורשת אבות. ע"כ פשוט שאסור לחקות אותם באין שום הבדל בין ספרדים לאשכנזים. ובתשובת הריב"ש סי' רכ"ד, הובא בכס"מ שם, כתב עוד שאפשר שאפילו אין דרך האפיקורסין להקפיד בזה חוששין שמא רוח אפיקורסות נזרקה בו, כיון שזה מקפיד במה שאין ישראל מקפידין, וק"ו בענין העוגב שכל ישראל הכשרים מקפידין בזה עד מאוד, ואינם נכנסים בשום אופן בביהכ"נ שיש בו עוגב שאין שום היתר להנהיג אותו בבתי הכנסיות באין הבדל בין אשכנזים לספרדים. וזהו כלל גדול בתורה, שכל מה שאנו יכולים להפריש את עצמנו מדרכים המביאים לידי עבודה זרה ולידי מינות דמשכא חייבים אנחנו לפרוש מהם, ועל כיוצא בזה אמרו בירושלמי ע"ז פ"א ה"ג על ענין משתה של נכרים גרדאי שאלון לרבי אסי משתה של נכרים מהו וסבר משרי להון מפני דרכי שלום, א"ל רבי בא והתני רבי חייא יום משתה של נכרים אסור, א"ר אמי אילולא רבי בא הי' לנו להתיר ע"ז שלהן, וברוך המקום שריחקנו מהם. ומזה אנו צריכין ללמוד על כל דבר שיש בו משום שמץ דרכי ע"ז שצריכין אנו להתרחק מזה מאד, וברוך המקום שריחקנו מהם ובחר בנו להיות לו עם סגולה מכל העמים, וזאת היא תהילתינו ותפארתינו להיות עם לבדד ישכון, וידעו כל עמי הארץ כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו לעולמים, ובזכות זה יחיש לנו גואל צדק ויבנה לנו כמו רמים מקדשו בהר ציון אשר אהב סלה במהרה בימינו אמן.

שלו' וברכה לכ' הרה"ג המצוין ר' חיים לשץ הי"ו (לשם) אחדשה"ט,

מכתביו ע"ד העוגב קבלתי מאז, ומפני רוב הטרדות נתאחרו דברי, ובאמת חשבתי שדי בההודעה הטלגרפית, שהוא אסור לכל ישראל.

אבל לעשות רצונו, הנני שולח לו את תשובתי בביאור, ויש להאריך מאד בענין זה, שהוא אחד מיסודי דת תוה"ק =תורתינו הקדושה=, שלא לדמות דרכי עבודת השי"ת לדרך פולחן הזרים. אבל הנני מוכרח לקצר, והי' זה שלו' כנה"י ונפש ידידו דוש"ת באה"ר מהר הקודש מירושלים1 הק' אברהם יצחק ה"ק."

 

4.10.6 שו"ת דעת כהן (ענייני יורה דעה) סימן קצז

בתשובה ארוכה אוסר לח"ק לשתף פעולה ולקבור אפר של יהודים שבקשו לשרוף את גופתם. בנוסף לטענות המרכזיות שהובאו בתשובה (שלא קשורות לחוקות הגויים), נראה שאותם המחקים את הגוים בשריפת הגופה נחשבים כאפיקורסים, ואסור לחזק את ידיהם ע"י קבורת אפרם.

"…והרי מצינו שאסור לחקות את המינים בכל דרכיהם, כדאיתא במשנה דחולין מ"א שאסור לשחוט בגומא כדי שלא יחקה את המינים, וכה"ג במגילה כ"ד ב' האומר איני עובר לפני התיבה בצבועין אף בלבנים לא יעבור, בסנדל איני עובר אף יחף לא יעבור, והיינו מפני שכן הי' דרך המינים, ואסור לעשות כמעשיהם. והריב"ש בתשובה סי' רכ"ד, הובא בכ"מ בה' תפילה פ"י ה"ה, כתב יותר מזה, שאפשר שאף אם לא הי' דרך האפיקורסין להקפיד, מ"מ כיון שזה מקפיד במה שאין ישראל מקפידין חוששין שמא איזה רוח אפיקורסות נזרקה בו, ובעבורו מקפיד במה שאינו ראוי להקפיד. וק"ו בנ"ד, שקפידא גדולה יש בישראל שתהי' קבורה דוקא נעשית במתים, שחייבים למנוע בכל עז, ושלא להשתתף בשום אופן שום ח"ק במילוי המעשה וחיזוק ידים של העבריינים, המוציאים את עצמם מכלל דרך הדת והאמונה לשנות מקבורה, שהיא מצוה וכפרה, ודרך קדושה לכל דורות עולם, לשריפה שהיא לנו ניוול גמור ודרך רשעות וטומאה…"

4.10.7 הרב חיים אלעזר שפירא[13] – נימוקי אורח חיים סי' קא סק"ב

אסור להתפלל בשפה זרה משום ובחוקותיהם לא תלכו, שלא יהיה כמודה לכופרים (רפורמים).

"יכול להתפלל בכל לשון שירצה וכו'. עיין בנושאי כלים בזה. ועיין בשו"ת צרור החיים (להגאון מה"ר אברהם לוונשטאם מעמדן ז"ל) במאמר שפה נכריה שבירר בראיות נגד דעת המתחדשים שאסור בימינו להתפלל רק בלשון הקודש לבדו, ועל כל פנים תחלת וסיום הברכה צריכה להיות בלשון הקודש שתיקנו חז"ל מטבע שטבעו חכמים עיין שם. וממילא הוא אסור לפי זה להנהיג להתפלל בלשון אחר כל התפלה משום ובחוקותיהם לא תלכו (ויקרא יח ג) ואל תשט אל דרכיה וגו' (על פי משלי ז כה) וכיוצא שהרי זה כמודה לדעת המינים המתחדשים הכופרים ר"ל."

4.10.8 הרב משה גרוס – דע מה שתשיב שער א אות ח

מחלק את האיסור לשלושה חלקים:

א. עיקר האיסור נאמר על מצרים ו-ז' עממין.

ב. מהיקש וסברא לומדים לשאר עובדי ע"ז (עפ"י החינוך).

ג. יש איסור נוסף לחקות מינים ואפיקורסים, כדי לא נמשך אחריהם (עפ"י חולין ותמיד). אלא שנוקט בלשון "נצטווינו", שלכאורה משמע מכך שזה דאורייתא.

"ועיקר הלאו ד"בחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג), נאמר נמי רק על מצרים ועל הז' עממין, וכדמפורש בקרא שם: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו, ובחוקותיהם לא תלכו". וכן איתא בספרא ויקרא פרשה ד' פ"ט: "ולא תלכו בחקות הגוי, אלו המצריים. אשר אני משלח מפניכם, אלו הכנענים". וגם מבואר בחינוך עשה רס"ב: "שלא ללכת בחקות הגוים מז' אומות, שנאמר ולא תלכו בחקות הגוי אשר אני משלח מפניכם, והוא הדין לכל שאר עכו"ם, כי הענין מפני שהם סרים מאחרי השם ועובדים עבודה זרה". מבואר מדבריו דלעולם עיקר הלאו נאמר רק על ז' אומות, אלא מהיקש וסברא ילפינן גם שאר עכו"ם וכל העובד עבודה זרה. ועל כן גם לוקין על לאו זה, וכמו שפסק הרמב"ם בפי"א דעבודה זרה ה"ב. שוב מצאתי מפורש כן ביראים סימן פ"ח יעוי"ש.  ובאמת עיקר הקפידא היה רק על מעשים מכוערים ופרוצים שהיו נוהגים בהם, וכמפורש בתורת כהנים פרשת אחרי,  ובב"י יו"ד סימן קע"ח בשם המהרי"ק . וכך נצטווינו שלא ללכת גם בחקות מינין ואפיקורסין ישראלים כדי שלא נמשוך אחריהם לחטאת, וכמבואר במשנה דחולין מ"א, א'-ב', דבשוק לא יעשה גומא להכניס הדם בתוכה, שלא יחקה את הצדוקים.  וכן פסק הרמב"ם בפ"א דתמידין ומוספין ה"י שלא היו כופתין את הטלה, כדי שלא יחקו את האפיקורסין. ומה שהשיג עליו הראב"ד בזה שיחקו אפיקורסין לא ידעתי מהו?  יעוין בבאר שבע לתמיד ל"א, ב' שתירצו על נכון.  ויעוין יו"ד סימן י"ב  ותוספתא דשבת סוף פ"ה."

4.10.9 שו"ת שרידי אש חלק ג סי' קיא

לגבי נטיעת פרחים על הקברים, מצד הדין קשה לאסור משום חוקות הגויים (שאין נטיעה זו הבל גמור וחסרת טעם), אך יש בזה מצד חיזוק ידיהם של המינים.

"…ולפי הנ"ל קשה למצוא יסוד לאסור את הפרחים, אלא שבכ"ז צדקו דברי המחמירים, כמש"כ במלמד להועיל. ואף שהגרד"צ הופמן כתב שאין לאסור מטעם חוקות הגויים, מ"מ יש לאסור מטעם האמור במשנה חולין מ"א, ע"א: אבל עושה גומא בתוך ביתו וכו' ובשוק לא יעשה כן כדי שלא יחקה את המינים. ופירש"י: יחזיק ידיהם בחוקותיהם. יחקה לשון חוק". ובברייתא שם: ובשוק לא יעשה כן משום שנאמר : ובחוקותיהם לא תלכו' ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו, ופירש"י: שמא מין הוא לעכו"ם ויבדלו מפתו ומיינו"."

4.10.10 שו"ת שרידי אש חלק א סימן ט

משמע מדבריו שאין לחזק ידי המינים (כנראה רפורמים) ע"י הכנסת פיוטים באנגלית לביהכנ"ס. אך נראה שאין זה בכלל חוקות הגויים.

"הכנסת פיוטים באנגלית לסדר התפילה בבית הכנסת

ב"ה, ועש"ק תבוא תשי"ד, מונטרה

כבוד ידידי ומכובדי הרה"ג החכם אוצר של י"ש ומדות טובות מהר"א יונג שליט"א רב אב"ד בקהלת יראים בניוארק רבתי

שלו' וברכה!

… אשר שאל כבודו לחוות דעתי בדבר השאלה אם להנהיג אמירת מזמורים בתוך התפילה בלשון אנגלית, זו היא שאלה עדינה מאד. מצד הדין בוודאי שאין כאן איסור, שהרי התפילות נאמרות בכל לשון, ואפילו המחמירים ליחיד מקילים לנשים. עי' שו"ע או"ח סי' ק"א ובמשנה ברורה ס"ק י"ח. ואולם ברור לי כשמש, שהחרדים יתנגדו לו ויוציאו עליו קול שהוא מן המתקנים, ח"ו, וימצאו אנשים בעלי קנאה שימצאו מקום להתגדר ויוציאו לעז ורינון, שבבית הכנסת שלו מתפללים בלשון אנגלית, ולמה לו להכאיב את לב היראים התמימים שנפשם בחלה בכל שינוי מנהג ובכל תיקון חדש.

ויעי' נא כת"ר בשו"ת חת"ס ח"ש ומובא גם במשנה ברורה סי' ק"א ס"ק י"ג, שמה שהתירו בכל לשון היינו באקראי, אבל לקבוע בתמידות אסור, שעי"כ גורמים להשכיח לשון הקודש.

והנה בעו"ה לא נשאר לנו מקום ליהדות שלמה וטהורה חוץ מביהכ"נ, ולכן צריך לדקדק ששם תהא לשון הקודש השוררת היחידה. ודבר זה, שאוסרים השימוש בלשון זרה בביהכ"נ, מעורר בלב את הצורך ללמוד לה"ק ויש לאיסור זה כוח השפעה [עמוד כא] גדול ביודעים ובלא יודעים, שע"י כן מתעצם בלב הרגשת הקדושה של התפילה ושל בית הכנסת.

ויש גם טעם שני לאיסור, שלא לשנות ממנהג אבותינו. ויפה ביאר הגה"ק בעל ד"ח ח"ש סי' י"ח, שעיקר דתנו מיוסד על תורה שבע"פ ומסורת אבות, כמש"כ: "שאל אביך ויגדך זקנך ויאמרו לך", ואם נעזוב דרך זו ונשנה דבר ממנהגי אבותינו, יגרום להירוס הדת, עי"ש בארוכה. ועי' רש"י לפסוק "אם לא תדעי לך… צאי לך בעקבי הצאן" [שיר השירים א', ח']: בפסיעות דרך שהלכו הצאן… התבונני בדרכי אבותיך הראשונים ולכי בדרכיהם.

וגם מה שכתב כת"ר נכון, שיש לחוש שממנו יראו ויתחילו לתקן גם עיקר התפילות בלשון אנגלית. ויעי' נא במס' חולין מ"א, ב במשנה: ובשוק לא יעשה כן, שלא יחקה את המינים, וברש"י: יחזק ידיהם בחוקותיהם.

סוף דבר, עצתי, עצת אוהב נאמן, שלא ינהיג מנהג זה בציבור. והרי כל אשה יכולה לעיין בשעת תפילה בתרגום אנגלי, אבל בפומבי ובציבור – לא! ויקוב הדין את ההר, בבית הכנסת משתמשים רק בלשון הקודש! והתפילה נאמרת רק בשפת קדושינו אנשי כנה"ג ושפת כל הדברות, שהרוו אותה בדם לבם ובדמעות עינם.

ידידו מברכו בכוח"ט בסשצ"ג

יחיאל יעקב וויינברג"

 

4.10.11 הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג – פסקים וכתבים כרך א' סי' יד

בעניין שינוי מבטא והגייה בתפילה, אוסר לשנות. אחד הטעמים לאיסור הוא כדי שזה לא יגרום לפקפוק במסורת ומתוך כך לנהירה אחרי הרפורמים אשר גם הם שינו המבטא. אמנם אין הכרח מדבריו שמסתמך על "לא יחקה את הצדוקים", כאיסור ממשי.

"…ה) שינוי כזה עלול בדור הזה ובמקומות ההם שהרעל הריפורמי כל כך מתפשט לצערנו הגדול, להביא הרבה מן המשכילים וביותר את המוני העם לידי מחשבת פיגול של יחס ספקני כנגד המסורת ומנהגי ישראל הקבועים. ולא אכשר דרא וצריך להזהר מפני רושם כזה, ובפרט במקום שאינם בני תורה וכדרך שאמרו רז"ל [בשבת קלט] להחמיר בעיר בשכר, מפני שבני בשכר אינם בני תורה. הריפורמים היו הראשונים באירופה לשנות את המבטא לספרדי, ואם כי אחינו החסידים שינו הנוסח, אבל המבטא לא שינו, ורק הריפורמים באו ושינו, זהו מקור לא טהור, והכל הולך אחר כוונת הלב, והלב יודע אם לעקל או לעקלקלות, ומה היתה כוונתם, כלום לדקדק יותר מאבותיהם שומרי תורה ומאמינים, כלל וכלל לא, ולא היתה כוונתם רק כדי להדמות לגוים, וכיון שבעירכם התפשט נגע של הריפורם, והם הריפורמים במקצת התפלה שמתפללים בלשון הקודש משתמשים במבטא ספרדי, ויהיה נראה בעיני ההמון כאילו אתם מחקים אותם, וממליץ אני על כגון דא, "שלא יחקה את הצדוקים" (חולין מא), וכבר אמרו רז"ל אפילו במתבדלים צדיקים, אלא איהו אסר ואינהו שרי וכו', כי היכא דלא ליגרור בתרייהו [ברכות סג]. ושאני מינות דמשכא [ע"ז כז ב] וצריך להתרחק מהשפעתם ככל האפשר. וגם אני ממליץ לכם לא לשנות כי זה יערער את האחדות וכבר אמרו חז"ל (פסחים נב) אל ישנה מפני המחלוקת. ועוד, שבודאי לא יעלה ביד רוב העם ללמוד את המבטא הספרדי כתיקונו, שאין ספרדים ביניהם, ונמצא שיצא מבטא חציו ספרדי וחציו אשכנזי וזה בודאי אינו כהוגן.

המקום יתן בלב כל אחינו הי"ו ללכת בדרך הקודש אשר בה הלכו אבותינו מאז ומעולם ונהיה שוב לעם אחד בלב אחד ביראה אחת ונזכה במהרה לגאולה השלמה, אמן.

יצחק אייזיק הלוי הרצוג

ראש הרבנים לישראל"

 

4.10.12 שו"ת שבט הלוי חלק א סימן כו

אוסר הכנסת עוגב לבית הכנסת, גם משום חוקות הגויים, כיוון שזה משמש לעובדי ע"ז (ככה"נ בכנסייה). אך מבסס זאת על הגמרא בחולין לגבי צדוקים/מינים, למרות שאין זה מקור הכרחי לשאר גוים. (אולי בהבאת מקור זה רומז לרפורמים).

"כבוד ידידינו הרב הגאון הצדיק עמוד הטהרה והמעש כש"ת מוהר"ר חנני' יום טוב ליפא דויטש שליט"א בעמח"ס טהרת יום טוב. אחדשה"ט ש"ת באה"ר.

לנכון קבלתי מכתבו, ואודות שאלתו וצערו, בענין בוני ביהכ"נ חדש שרוצים להכניס כלי שיר ארגעל בביהכ"נ של נשים וטוענים שלא ישירו בו בשבתות ויו"ט, וכ"ת שפיר חזי דדבר זה איסור גמור א"צ לפנים, אב"א שכל שינוי מדרך רבותינו וממה שהי' מימי קדם אפי' שינוי קל יש בו משום איסור של ואל תטוש תורת אמיך כמבואר בפסחים נו"ן ע"ב, ונוסף לזה איסור של ובחקותיהם לא תלכו, ועיין ביו"ד סימן קע"ח וכל המסתעף, ועיין לשון הרמב"ם בסה"מ לאוין ל' בשם הספרי.

וכבר ידוע כי כל אלה הדברים ככלי שיר ארגעל וכיו"ב, הם פרי התדמות לעובדי ע"ז ממש, ועיין חולין מ"א ע"א, ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את הצדוקים, פרש"י יחזיק ידיהם בחוקותיהם, וכמה הרעישו ע"ז תלמידי מרן הח"ס זי"ע בתקופת המלחמה למען יהדות החרדית כשרצו לשנות סדרי בתי כנסת, ועיין בתשובת מחולת המחנים מסי' א' עד סי' ח' העתיקו בקיצור הגאון הצדיק בעל "לב העברי" דף ס"ג ע"א יע"ש, ועיין בצוואת מרן הח"ס שהזהיר ע"ז וכיו"ב שלא לשנות סדרי בתי כנסת.

ודבר פשוט מאד שכל כלי שיר בפרט בעזרת נשים יבא לאיסור קול באשה ערוה, זמרי גברי ועני נשי פריצותא, זמרי נשי ועני גברי כאש בנעורת כמבואר סוטה מ"ח ע"א, ואפי' לכבוד מלך הקיסר שהי' חמור מאד בימים ההם, אסרו מרן הח"ס, כמבואר בתשובותיו חו"מ סי' ק"צ ע"ש דבריו הק'. ובבנין בתי כנסת בצורה חדשה כבר הזהיר הנביא (הושע ח') וישכח ישראל את עשהו ויבן היכלות וגו', והוא ק"ו ממה שמבואר בזה בירושלמי סופ"ה דשקלים שהקפידו ע"ז אפי' בפזור יותר מדאי לבניני קודש, ומה לי להאריך בפשוט ומבואר לאיסור והכל יודעים שזה וכיו"ב הי' ראש פרעות אויב להדיח אחב"י מדרכי התורה, ואל ישיאם יצרם לומר שבזה יקרבו הנערים, כי מרע לא יצא טוב, ואין תועלת באריכות בזה, כי הכל מבואר.

יהריני ידידו דוש"ת בלונ"ח מברכו בברכת התחזקות מצפה לרחמי שמים."

 

4.10.13 הרב יוסף אפרתי[14] – קובץ מורשה י, עמ' 72

לגבי השאלה האם יש בבניית אנדרטה משום חוקות הגויים. למעשה בסוף המאמר מסיק להתיר אך לא לכתחילה. מכל מקום לעניין מי כלול באיסור – בחוקי עכו"ם יש איסור גם אם אין בהכרח סרך ע"ז, כי העיקר להיבדל מן הגויים. אך במנהגי צדוקים[15], כל עוד אין סרך של ע"ז, אין בזה איסור (מכיוון שהגמ' בחולין איירי בדברים של ע"ז).

"א. באחת מישיבות ה"הסדר" נשאלה השאלה אשר לצערנו הזמן גרמא: האם מן הראוי להקים אנדרטא בשטח הישיבה לזכר תלמידי הישיבה הקדושים שנפלו בשרותם בצבא הגנה לישראל ?.

בשאלה כזו דנו כבר גדולי עולם ומצוקי ארץ ומכמה סניפים, כגון: שינוי מנהגים שלא היו נהוגים מעולם ועד היכן כוחו של מנהג. אך העולה על כולנה קשור בשתי נקודות: בדין חוקות עכו"ם ובדין איסור מצבה. מן הראוי א"כ לברר האם בכה"ג יש לחוש לכך אם לאו.

דבר שפתים אך למחסור, שכל מה שנכתב לבירור בעלמא נכתב, ואין הכוונה ח"ו לכתוב הלכה, כי אם ללקט בתר אמרות גדולי התורה שעסקו בכך…

חוק הצדוקים

ה. בנוסף לאיסור חוקות עכו"ם, מוצאים דין חוקות אפיקורסים, ועיקרו בסוגיה במסכת חולין, אלא שנראה כי יש הבדל בין השנים, ולפיכך אין לדמותו להכא, לענין הקמת אנדרטאות זכרון. איתא שם (במשנה בדף מא ע"א ובגמרא שם ע"ב) במסקנה: "אין שוחטין לגומא כל עיקר (רש"י: ואפילו בבית דמיחזי כמנהג צדוקים). והרוצה לנקר חצרו כיצד הוא עושה ? עושה מקום חוץ לגומא ושוחט ודם שותת ויורד לגומא, ובשוק לא יעשה כן (רש"י: שאין אדם חש לנקר את השוק) שלא יחקה את הצדוקים. תניא כוותי' דרבא: ובחוץ לא יעשה כן משום שנאמר ובחוקותיהם לא תלכו. ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו". בסוגיה זו ישנה תוספת חשובה והוא שהמושג חוק עכו"ם כולל גם חוקות ומנהגים של צדוקים, שהרי על מה שכתב רבא שלא יחקה את הצדוקים כתבה הברייתא "שנאמר ובחוקותיהם" והנה לכאורה יש כאן תערובת של מושגים איסור שחיטה לגומא משום דמיחזי כמנהג צדוקים, ואיסור שחיטה באופן שנהגו הצדוקים ואיסורו משום חיקוי חוק הצדוקים, והדבר צריך בירור. יש גם להגדיר מהו חוק הצדוקים כאן ? הרשב"א בתה"ב (שער ג) הביא כי המינים היו נוהגים לעשות גומא ולאסוף שם את הדם השחיטה ולאכול על הדם. ובכרתי ופלתי (ריש סימן יב) כתב "ושם היו יושבים וכשפו וקסמו בכך". לכאורה מה כוונת הכרתי ופלתי שהוסיף כשפו וקסמו בכך, הלא סגי בעצם הדבר שזהו מנהגם ?.

אך נראה לומר כי באיסור חק עכו"ם כיון שנוהגים בכך הגוים יש לאסור בכל גווני וזו כוונת התורה להבדיל בין הגוי לבין בנ"י, לעומת זאת בחוק הצדוקים והמינים אם אין בזה ממש משום עבודה זרה אין סיבה לאסור, ולפיכך שחיטה ומלוי הגומא הם בתורת ע"ז ממש. לפיכך אין לאסור אלא במקום מנהגם, וזה כנראה היה בחוץ דווקא. ובשחיטה מחוץ לגומא ורק הדם שותת ויורד לגומא אין עשית חוקם שהרי הם שוחטים דווקא על הגומא למלאותה וכאן הוא שוחט דווקא מחוץ לגומא. אך בכך חיקוי בעיני הרואים כפי הסבר רש"י, שאין אדם דואג לניקוי השוק. ובחצר שאין מנהג הצדוקים לשחוט שם ישנו רק ענין דמיחזי. ולפ"ז רק אם שחט על הגומא ממש – צריך בדיקה אחריו. העולה מכאן שיש שני איסורים: א) עשית דבר שיש בו חלק מע"ז של המינין. ב) ענין מראית עין. אך אין כאן מקור לאסור מעשה אפיקורסים בדבר שאין בו משום סרך ע"ז (ראה עוד בירושלמי פ"ט דכלאים ובאמונת יוסף שם. ובענין האיסור בחצר עיין בתוס' ובערה"ש ריש סימן יב, ובמש"כ בגאון צבי בחולין שם. ובדרכי משה כתב שבזה"ז בדיעבד הותר הדבר כיון שהיום אין בכך חוק המינים. ונתקשו בכך הכרו"פ ועוד שהרי נאסר הדבר במנין והיאך הותר וראה יד אליהו סי' ק. ובשם התורת יהונתן ראיתי כי בכהאי גוונא שבטל כל הטעם של הגזירה כלל ועיקר אין אומרים בזה דבר שבמנין (דבריו נאמרו בנדון לא תחנם) וראה משפטי עוזיאל מהדו"ת או"ח סי' סב. עלפי"ז אין מקום להסתפק במנהג עכו"ם לע"ז שנשתנה אם מותר לעשותו כיון שבטלה ע"ז זו שוב אין מקום לאסור, שלא עצם המעשה פסול. משא"כ בחוקי עכו"ם אחרים שאסור לחקות דרכי האמורי אף שהגוים כבר אין נוהגים בהם עדין יש מקום לאסור, מאחרי שעיקרו של המנהג בא מהגוים, וע"י כך עצם המעשה נפסל, ואכ"מ. וראה עוד במה שנדפס עתה מחדש בירושלים בחידושי הרי"ם ליור"ד ושם בסימן יב הביא מחלוקת אם שוחט על הגומא ממש יש בזה משום ע"ז או משום הליכה בחוקותיהם גרידא].

בנדוננו נראה כי אין איסור זה של חוק המינים שיך לעניננו. גם אם לא נקבל מה שכתבנו לעיל. שאין לאסור חוק אפיקורסים אלא א"כ הוא חק ממש לעבודה זרה, שהרי כבר הבאנו שבחידושי הרי"ם כתב שיש מחלוקת בדבר, ובאמת מגדולי הפוסקים חששו לחוק הצדוקים בכל מנהג שלהם, עיין מלמד להועיל (בסוף סימן טז בענין העוגב) ובשרידי אש (ח"ג סימן קיא בנידון העמדת פרחים על הקבר, ע"ש ודוק). מ"מ בנד"ד אין לאסור משום חוקות אפיקורסים כי בעניני אנדרטות לא ראינו שישנם אפיקורסים שקבעו להם זה למנהג קבוע כעין חוק שלהם דוקא. וברור, שבעוגב בתפילה ופרחים בבית הקברות היו אלו כעין סמל לכפירתם ולרצון השינוי של הרפורמים בהשואה לנאמני תוה"ק. משום כך יש בזה משום חוק האפיקורסים, אך א"א לומר שהאנדרטות שנעשו בארה"ק נעשו מחמת כך. (לכן אפשר שיש לדון בלויה צבאית עם פרחים וכד' משום חוק אפיקורסים, שהרי קבעו זאת למנהג בלוויות וה"ז שונה מנד"ד, ואכ"מ. ובנדון הרפורמים וחוקותיהם, לכן התנגדו גדולי הדורות לכל שינוי, וידועים הדברים לכל מבין וא"צ להאריך. שהרי המהרא"פ בסי' ב התבטא שכל מגמתם לעקור כל יסודי דתנו, ולפיכך בכל מנהג שלהם יש בו משום חיזוק הצדוקים, ולפיכך כתב החת"ס באו"ח סי' כח כי חדש אסור מה"ת בכ"מ. והסביר דבריו במכתב למהר"ץ חיות נדפס בדרכי הוראה סימן ו. וראה עוד במנחת קנאות ובאלה דברי הברית. וראה דברי חיים ח"ב או"ח יח, ומנח"א ח"ו סימן לי ובשו"ת נטע שורק או"ח כט, ובספר חתם סופר לר"א כ"ץ עמ' 84 ואילך. ושם משמעון עה"ת במבוא. ושו"ת מאזנים למשפט ח"ב סימן ד, ח, יד, יז ועוד, ואכ"מ).

האם רק בז' אומות ?

ו. נשובה ונלכה לנידון דידן. הנה באיסור חוק עכו"ם היה מקום לומר שכל האיסור הינו מוגבל רק לשבעת הגויים שישבו בארה"ק, וכמו שנראה לכאורה בלשון התורה. גם נראה כן לכאורה משיטת היראים. אך דבר שפתים אך למחסור וכבר בירר הגר"י ויינברג זצ"ל בספרו שרידי אש (ח"ג בסימן צ"ג) שאין הדברים כן אף שציין גם שם מ"ש בסביב ליראיו של הגאון מהרא"ו, ואף אם כנים דבריו מ"מ יחיד הוא בדעתו שהרי הראשונים לא כתבו כן, ואף לא הפוסקים בעקבותיהם. וראה בלשון הרמב"ם (ריש פי"א מהל' עכו"ם) ובשו"ע (יור"ד סי' קע"ח)…"

 

5. מקורות מסופקים

5.1 תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יא עמוד א

הגמרא דנה בשאלה איזה מיתה נחשבת כאידיהם. מסקנתהּ- לפי ר"מ כל מיתה יש בה פולחן, ולפי חכמים רק מיתה שיש בה שריפה נחשבת פולחן. אמנם השריפה עצמה לכו"ע לא נחשבת כ"חוקה" האסורה, אלא רק חשיבות.

בכל אופן משמע מדברי הגמרא שחוקה שייכת (אולי) רק בע"ז.

"יום הלידה ויום המיתה. מכלל דר"מ סבר: לא שנא מיתה שיש בה שריפה, ולא שנא מיתה שאין בה שריפה – פלחי בה לעבודת כוכבים, אלמא: שריפה לאו חוקה היא. מכלל דרבנן סברי: שריפה חוקה היא, והא תניא: שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי; ואי חוקה היא, אנן היכי שרפינן? והכתיב: ובחוקותיהם לא תלכו! אלא, דכ"ע – שריפה לאו חוקה היא, אלא חשיבותא היא, והכא בהא קמיפלגי, ר"מ סבר: לא שנא מיתה שיש בה שריפה, ולא שנא מיתה שאין בה שריפה – פלחי בה לעבודת כוכבים, ורבנן סברי: מיתה שיש בה שריפה – חשיבא להו ופלחי בה, ושאין בה שריפה – לא חשיבא ולא פלחי בה."

5.2 תוספות מסכת עבודה זרה דף יא עמוד א ד"ה ואי חוקה

מקשים מסנהדרין נב ע"ב, שם מובא כי חוקה הכתובה בתורה אין בה בעיית "בחוקותיהם לא תלכו", ולמה כאן לא תירצו כך? ר"י מסיק כי יש שני סוגים של "חוקות": א. לשם ע"ז. ב. הבל ושטות. בגמרא בע"ז מסיקים ששריפה היא לא חוקה של ע"ז, אלא ככה"נ של שטות, וכך מסיקים בגמ' בסנהדרין. וכיוון שהיא כתובה בתורה, היא מותרת.

מפשט הגמרא היה משמע שמדובר דווקא בגויים עובדי ע"ז. אך ממסקנת ר"י נראה שאפשר להשליך זאת גם על גויים אחרים.

"ואי חוקה היא היכי שרפינן – תימה מאי קפריך דלמא לעולם חוקה היא וכיון דכתיבא באורייתא לא גמרינן מינייהו דהכי אמרינן בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נב:) גבי מצות הנהרגין דרבנן אמרי בסייף כדרך שהמלכות עושה ור' יהודה סבר בקופיץ ותניא אמר להם ר' יהודה לחכמים יודע אני שמיתה מנוולת היא זו אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה ובחוקותיהם לא תלכו אמרו לו כיון דכתיב הריגה באורייתא אנן לא גמרינן מינייהו דאי לא תימא הכי הא דתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי אנן היכי שרפינן אלא כיון דכתיבא באורייתא לאו אנן מינייהו קא גמרינן ה"נ וכו' וא"כ מאי פריך ומיהו הא לא קשיא דאיכא למימר דרבנן דמתניתין היינו ר' יהודה דהתם לא חייש לכתיבה דאורייתא אכן קשיא דהכא מסקינן דלכ"ע שריפה לאו חוקה היא והתם משמע דחוקה היא לכ"ע והוה אסירא אי לאו טעמא דכיון דכתיב וכו' לכך פירש ר"י דתרי גווני חוקה הוו אחד שעושין לשם חוק לעבודת כוכבים ואחד שעושין לשם דעת הבל ושטות שלהם והכא בשמעתין מיירי באותו חק שעושים לשם עבודת כוכבים וה"פ ר"מ סבר שריפה לאו חוקה היא לעבודת כוכבים להכי פריך ואי חוקה לעבודת כוכבים אנן היכי שרפינן והא כתיב ובחוקותיהם לא תלכו ואף על גב דכתיבא באורייתא יש לאסור כיון שלהם הוא חק לעבודת כוכבים דומיא דמצבה כשהיו מקריבין עליה אבות היתה אהובה לפניו משעשאוה האמוריים חק לעבודת כוכבים שנאה והזהיר עליה דכתיב (דברים טז) לא תקים לך מצבה ומסיק אלא דכ"ע לאו חוק היא לשם עבודת כוכבים ומ"מ הוא חק הבל ושטות ובפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נב:) משתעי חק הוא משום חשיבות לפי מסקנא דהכא ולהכי אפילו רבי יהודה מודי דלא גמרינן מינייהו אי כתיבא בדאורייתא ולאו חק לעבודת כוכבים הוא אבל ודאי אי לא הוה כתיבא בדאורייתא לא היה לנו להתנהג אף במנהגן של שטות וסייף אינו כתיב בקרא אלא לשון הריגה כתיב ויש לקיימו בקופיץ ואפילו בעיר הנדחת נמי דכתיב (דברים יג) לפי חרב איכא למימר דקופיץ הוא בכלל חרב ורבנן סברי דאיכא טעמא התם דקופיץ מיתה מנוולת לא עבדינן כדאמרינן התם."

5.3 תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נב עמוד ב

משמע מהמשנה ומהגמ' שאיסור חוקות הגויים חל גם על המלכות שבזמנם (גם חכמים יסכימו כעיקרון). לקמן נראה באיזה מלכות מדובר.

"משנה. מצות הנהרגין – היו מתיזין את ראשו בסייף, כדרך שהמלכות עושה. רבי יהודה אומר: ניוול הוא לו, אלא מניחין את ראשו על הסדן וקוצץ בקופיץ. אמרו לו: אין מיתה מנוולת מזו.

גמרא. תניא, אמר להן רבי יהודה לחכמים: אף אני יודע שמיתה מנוולת היא, אבל מה אעשה, שהרי אמרה תורה ובחקתיהם לא תלכו! ורבנן: כיון דכתיב סייף באורייתא – לא מינייהו קא גמרינן. דאי לא תימא הכי, הא דתניא: שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, היכי שרפינן? והכתיב ובחקתיהם לא תלכו! אלא, כיון דכתיב שריפה באורייתא, דכתיב ובמשרפות אבותיך וגו' – לאו מינייהו קא גמרינן. והכא נמי, כיון דכתיב סייף באורייתא – לאו מינייהו קא גמרינן."

 

5.4 רש"י מסכת שבת דף טו עמוד א ד"ה המלכות

המלכות בימיהם הייתה רומי. (וכן ניתן להוכיח משלל מקורות, לדוג' הגמ' בשבת לג ע"ב לגבי הסיפור בשבח ובגנות רומי. עוד כדאי להדגיש שאין להוכיח מכאן שחוקות הגויים שייך גם בגויים שאינם עובדים ע"ז, כיוון שעדיין עבודת האלילים הייתה נפוצה בזמנם). מוכח שחוקות הגויים שייך גם בעמים מחוץ ל-ז' אומות.

"המלכות – הרשעה, רומי."

5.5 בית הבחירה למאירי מסכת עבודה זרה דף יא עמוד א

החוק האסור הוא חוק של ע"ז, ואם אין בו משום ע"ז אפשר שיהיה בו איסור משום דרכי האמורי.

(אם דרכי האמורי הוא חלק מאיסור חוקות הגוים, משמע שדין זה שייך גם בגוים שלא עובדים ע"ז. ועדיין אין כאן אמירה מפורשת).

"שריפה זו שהוזכרה במשנה שהיו שורפין עליו בגדיו וכלי תשמישו אין זה חק קבוע להם מדרך חוקי ע"ז שיאסר משום דרכי האמורי אין חק זה אלא דרך חשיבות ואחר שכן הואיל ושריפה כתובה בתורה כדכתוב ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים וגו' אין בה משום דרכי האמורי דכתיב בהו ובחוקותיהם לא תלכו וכמו שאמרו עליה בתלמוד סנהדרין אנן לאו מניהו גמרינן ומעתה שורפין אף למלכי ישראל או אף לנשיאיהם ואלו היה חק מדרך ע"ז לא היינו מתירין אף על פי שכתובה שריפה בתורה הואיל ועשאוה חוק לע"ז שהרי מצבה נכתבה וחזרה ונאסרה הקמתה ומה הם שורפין עליהם מטתם ובגדיהם וכל כלי תשמישם כמה שהם ואין בזה לא משום דרכי האמורי ואף לא משום בל תשחת שכבוד מלכים דוחתו וכשמת רבן גמליאל שרפו עליו בשוה שבעים מנה צורי מכלי תשמישו וכן מעקרין על המלך בהמות שהיה רוכב עליהן ואם היתה בהמה טהורה בכלל כלי תשמישו כגון עגלה המושכת בקרון רשאי לעקרה אלא שמ"מ בזו צריך להזהר שלא יעקרנה מן הארכובה ולמעלה כדי שלא יעשנה טרפה שאסור לעשות טרפה בידים ועל זו אמרו עקור שיש בה טרפה אסור אין בה טרפה מותר ואף על פי שיש בה צער בעלי חיים וצער בעלי חיים דאוריתא אף זה כבוד מלכים דוחתו:"

5.6 דעת הרשב"א

5.6.1 שו"ת הרשב"א חלק א סימן שמה

לטענת השואל- מי ששוחט לפי חוק הישמעאלים לכיוון מזרח, עובר גם על "בחוקותיהם" וגם על ע"ז ממש.

הרשב"א מסתייג מכך שזה עבודה זרה, כיוון שלא שוחט לעצם מסוים, אך עדיין אוסר (ולא כתב משום מה, לכאורה משום חוקות הגויים. אמנם, לפי דבריו, אם היה שוחט לעצם מסוים היה נחשב לע"ז).

אם אכן אין כאן ע"ז, ולדעת הרשב"א הישמעאלים אינם עובדים ע"ז, משמע שהאיסור נוהג בכל הגויים (ולכל הפחות אינו נוהג רק בשבעת עממים)[16].

"שאלת עוד בענין טבח ישראל ומקולי ישמעאלים. ומנהגם של ישמעאלים לשחוט לעולם כנגד המזרח. וכן בכל העבודות שלהם מחזירין פניהם לרוח מזרח וקורין לו אל קבלה. והם מחשבין דבר זה לדברי רוח שלהם תועלת. וכשיבא הישראל לשחוט לא יניחוהו לשחוט אלא אם כן ישחוט לצד האל קבלה כחקותם. וכשמעי הדבר חרה לי לפי שאין די שיש בזה משום לא תלכו בחקות הגוים (ויקר' כ) אלא שיש בזה אף משום עבודה זרה אחר שהם חושבים אותו רוח לתועלת. שהרי השוחט לשם הרים אפילו לרפואה בעלמא או לשם כשפי' אסור. ואף על פי שאין כונת השוחט הזה לכך וזה מחשב וזה עובד לא אמרינן מכל מקום אסור הוא משום נראה. וכמו ששנינו (חולין פ"ג דף מ"א) אין שוחטין לתוך ימים. ומפרש בגמרא משום נראה. הודיעני אם הדבר אסור מאי זה צד שיהיה. ובחסד הרחמן יישר חילי ואבטליניה.

תשובה: יישר חילך שמנעת וכן ראוי לגעור ולבטל המנהג. ומכל מקום אינו דומה לשוחט לשם הרים דהתם השוחט בעצמו מתכוין לכך אבל הכא זה מחשב וזה עובד לא אמרינן. ולשוחט לתוך ימים נמי לא דמיא דשאני התם דכיון דאיכא דשחטי לבבואה דימא. האי מאן דשחיט לתוך הים איכא משום נראה והוא הדין לשוחט לתוך הגומא. אבל שוחט ומחזר פניו לאחד הרוחות מאי קאמרי דילמא איתרמויי הוא דאיתרמי ליה הכין. דאפי' הרים נמי שיש ששוחט לשמו או לשם שדו לא שמענו שיהא אסור לשחוט בהרים. דלתוך ימים ונהרות אמרו בהרים לא אמרו. ולשם הרים אמרו על גבי ההרים לא אמרו. והטענה בזה משום דבכי הא אף משום נראה ליכא דמימר אמרי תמן הוה קאי ואיתרמויי איתרמי ליה. וכל שכן כאן דאיכא למימר איתרמויי איתרמי ליה. ועוד שאם אנו באין לדמותה לשוחט לתוך ימים אם כן אף אנו נזהר שלא לשחוט בשלנו כנגד המזרח ולא שמענו מי שנזהר בכך. ומ"מ אחר שהישמעאלים מקפידין בשלהן והן מזהירין בשעת מעשה בפירוש לשחוט כנגד המזרח דוקא. ראוי הוא לבטל המנהג ולגעור במי שעושה כן. ויישר חילך ותבטלינה."

 

5.6.2 תורת הבית הארוך בית ה שער א דף מ עמוד א

עפ"י הגאונים – הישמעאלים אינם עובדים ע"ז, ולכן יין שנגעו בו מותר בהנאה. (משמע שגם לרשב"א הישמעאלים אינם עובדים ע"ז, ולכן קשה לומר שבתשובתו לעיל העלה הנחה שיש בשחיטה ע"ז. עי' לקמן בעין יצחק).

"וגר תושב אינו אוסר יין במגעו בהנאה כמו שאמרנו וכן יינו מותר בהנאה. ומכאן סמכו הגאונים ז"ל להתיר מגען של ישמעאלים הללו בהנאה שהרי אינן עובדין ע"ג וכל שאינו עובד ע"ג יינו אסור בשתיה משום בנותיהן דגזירה ראשונה לאסור שתיה בלבד היתה ומשום גזירת בנותיהן וכמו שכתבתי…"

5.6.3 שולחן ערוך יורה דעה הלכות שחיטה סימן ד סעיף ז

מביא את תשובת הרשב"א לגבי שחיטה בכפיית ישמעאלים לכיוון מזרח, לאסור (מהרשב"א אפשר שהאיסור הוא משום חוקות הגויים).

"ישמעאלים שאינם מניחים ישראל לשחוט, אלא אם כן יהפוך פניו לא"ל קיבל"א, (דהיינו שיהפוך פניו נגד מזרח) כמנהג חקותיהם, אינו דומה לשוחט לשם הרים. ומכל מקום ראוי לבטל המנהג ההוא ולגעור במי שעושה כן, (הואיל ומקפידים על כך). (רשב"א סימן שמ"ה)."

5.6.4 מהרי"ץ – זבח תודה סי' ד סקי"ח

האיסור ברשב"א משום חוקות הגויים.

"והגם שאין בדבר זה שום גנאי נכלל באיסור חוקות הגוים ואסור לכתחלה עיין פר"ת."

5.6.5 באור הגר"א יורה דעה סימן ד ס"ק יא

מבין שטעם האיסור הוא מראית עין, ולא חוקות הגויים.

"ומ"מ כו'. דדומה קצת לשוחט לתוך ימים ולתוך גומא דאיכא משום מראית העין:"

5.6.6 הרב יצחק אלחנן ספקטור – שו"ת עין יצחק חלק א – אורח חיים סימן יא

נשאל לעניין תפילה במסגד, ומעלה בדבריו שאינו נחשב לבית ע"ז כיוון שהישמעאלים אינם נחשבים כעובדי ע"ז.

מציין לתשובת הרשב"א, שלכאורה משמע ממנו שיש להם דין ע"ז, ומנגד לגבי יין נסך כתב שאינם עובדי ע"ז. פותר את הקושיה בכך שמסיק מתשובתו של הרשב"א שאין בשחיטה ע"ז, רק דברי הבאי (כמו לרפואה). (לפי הבנה זו ברשב"א משמע שהאיסור הוא משום חוקות הגויים).

"ד. ולכאורה יש להעיר מהך דיו"ד סי' ד' סעי' ז' ישמעאלים שאינם מניחים לשחוט אא"כ יהפוך פניו לא"ל קיבל"א כמנהג חוקותיהם אינו דומה לשוחט לשם הרים כו'. וכתב הט"ז והש"ך שם בשם הרשב"א דזהו משום זה מחשב וזה עובד לא אמרינן כו' רשב"א סי' שמ"ה עכ"ל. הרי דגם ישמעאלים בכלל עובדים. ועיקר ההיתר התם הוא משום זה מחשב וזה עובד כו'. ולפ"ז יש להקשות על מה שכתבו כל הפוסקים הנ"ל וגם הרשב"א כנ"ל דישמעאלים אינן אוסרים יין במגען לאסור בהנאה משום דלא פלחי ע"ז. אבל באמת אינו קשה כלל לפי המבואר בגוף תשובת הרשב"א ח"א סי' שמ"ה דדרכן של הישמעאלים לשחוט דוקא נגד המזרח דמחשבין דבר זה לדברי רוח שלהם תועלת כו'. א"כ אינן עובדים ע"ז בשחיטתן למזרח רק דהוי כמו שוחט לרפואה וכיוצא בה מדברי הבאי שאומרים כו'. וכמבואר ביו"ד סי' ד' סעי' ה' דאסורה באכילה וע"כ הוכרחו כאן לומר הטעם משום זה מחשב וזה עובד כו' דיהי' מותר אף באכילה. ואין זה שום סתירה כלל למה שכתבו כל הפוסקים וגם הרשב"א בעצמו דישמעאלים אינן עובדי ע"ז. ולכן שפיר אין לנו להחמיר בנ"ד וכמש"כ לעיל. וכן י"ל בהך דחולין (דף ל"ט ע"ב) הנהו טייעי דאתי כו' דמא ותרבא לדידן כו' ופי' רש"י טייעי ישמעאלים כו' הרי דגם ישמעאלים היו עובדי ע"ז. דלפי מש"כ י"ל גם התם דהיה כוונתם לשם רפואה וכיוצא בה מדברי הבאי וכנ"ל. גם י"ל דהתם היו יוצא מן הכלל דהנהו טייעי הי' ידוע דעובדי ע"ז היה. אבל כ"ז דלא הוחזקו לעובדי ע"ז הם בכלל אומה דלא פלחי ע"ז."

5.6.7 ערוך השולחן יורה דעה סימן ד סעיף יד

מבין בדעת הרשב"א שמעיקר הדין אין איסור, ואם היה צד לאסור זה רק מטעם ע"ז ממש (ולא משום חוקות הגויים).

"בארצות הישמעאלים אינם מניחים לישראל לשחוט אם לא שיהפך פניו למזרח ונקרא בלשונם אלקיבל"י וכתב הרשב"א ז"ל דאינו דומה לשוחט לשם הרים דהתם השוחט עצמו מתכוין אבל הכא זה מחשב וזה עובד לא אמרינן ומשום מראית עין נמי ליכא דהרואה יאמר איתרמויי איתרמי ליה צד מזרח ומ"מ מאחר שמקפידים הישמעאלים בזה ראוי לבטלו ולגעור במי שעושה כן עכ"ל בתשו' [חלק א'] סי' שמ"ה ע"ש ומשמע מדבריו דאם א"א לו להישראל להשתמט מזה וכופיהו לעשות כן אין בזה איסור כיון שהישראל אינו מחשב כלום ושוחט כדרכו ומה לו אם שוחט במזרח או בשארי רוחות:"

5.6.8 מים חיים ח"ג סי' כז

מבין ברשב"א שאסר משום חוקות הגויים.

"מדברי הרמב"ם נראה שאיסור זה חל על כל העמים עובדי עבודה זרה. ויש הסוברים (יראים סימן שיג) שאינו חל אלא על עמי כנען ומצרים בלבד המפורשים במקרא. ויש שכתבו שעל אלה (מצרים וכנען) לוקים ועל כל יתר העמים עע"ז חל איסור בלבד ללא מלקות משום שלא נתפרשו בתורה. ויש הסוברים שאיסור זה חל על כל עמי תבל אף שאינם עובדי עבודה זרה כגון הישמעאלים (תשב"ץ הרשב"א הריב"ש ועוד).

ואף ששיטת הרמב"ם נראית נכונה ביסודה, וגם מרן בשו"ע (יו"ד סי' קע"ח) העתיק דבריו ופסק כן, אעפי"כ אם יותר לנו לדרוש טעמא דקרא המפורשת במקראות עצמם "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", הדעת נותנת שיש לפחות מקום לאסור הליכה בחקות הגויים אף שאינם עובדי עבודה זרה, ללא חיוב מלקות, כי איך ייטב בעיני ה' שנאמץ לנו חקותיהם ומנהגיהם של הישמעאלים ודומיהם שאינם עע"ז ולהגיע ח"ו להאמין באמונתם ותורתם, אלא שדבר הכתוב בהוה, במצרים ששם ישבו זמן רב, ובכנען שלארצם עתידים הם לבוא, אבל האיסור הוא על כל עמי תבל, וכפי שהרמב"ם עצמו פסק בדין הבא על הכותית, שבפסוק נאמר (בדברים ש-ח) כי יביאך ה' אל הארץ… ונשל גויים רבים מפניך החתי… והכנעני …שבעה גויים רבים ועצומים… לא תתחתן בם וגו', ופסק הרמב"ם (בהלכות איסורי-ביאה פרק י"ב) הבא על הכותית משאר עכו"ם דרך אישות לוקה מן התורה וכו', אף שבפסוק נזכרו שבעה עמי כנען בלבד, וטעמו שפסק כר' שמעון הדורש טעמא דקרא שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי לרבות כל המסירים, והוא הדין בנדוננו שכל הליכה בחקות הגויים העלולים להסיר אותנו מדרך התורה הוא בכלל האיסור, כיון שגרמו להתבולל בקרב הגויים, ובטעם איסור נאמר "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי".

5.6.9 מנחת אשר ג, ויקרא לג

מבין ברשב"א שאסר ישמעאלים משום חוקות הגויים.

"הרי לן איפוא דלא נתייחדה אזהרה זו בשבעה עממין ובעובדי אלילים דוקא, אלא להבדיל ישראל מן העמים ומכל חוקות הגוי, וכן רווחת השיטה בדברי כמה מרבותינו הראשונים שאפילו חוקות הישמעאלים שאינם עובדי ע"ז אסורים (עי' תשובות הרשב"א ח"א ס' שמ"ה, שו"ת הריב"ש סי' קנ"ח, תשב"ץ ח"ג סי' צ"ג וקל"ג) וכן פסק בשו"ע (יו"ד ריש סי' קע"ח), עיי"ש."

5.7 דעת החינוך

5.7.1 ספר החינוך פרשת קדושים מצוה רסב

כותב שדין זה שייך בכל הגויים, אך הטעם משום שסרים מהקב"ה ועובדים ע"ז.

נראה שהאחרונים נחלקו בדעתו האם מדובר רק בגויים עובדי אלילים, או בכל הגויים.

(הבינו בחינוך שהאיסור על כל האומות ממש "סביב ליראיו" סי' פח; ברית משה על הסמ"ג, לאוין נ; וכן נראה משרידי אש ב, לט. כולם הובאו בפרקים אחרים בסיכום).

"שלא ללכת בחוקות הגוים

(א) שלא ללכת בחוקות האמורי, וכן בחוקות הגוים, שנאמר [ויקרא כ', כ"ג] ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם, והוא הדין לכל שאר הגוים, כי הענין מפני שהם סרים מאחרי השם ועובדין עבודה זרה.

וענין המצוה הוא שלא נתנהג כהם במלבושינו וענינינו, וכמו שאמרו בספרא, ובחקותיהם לא תלכו, שלא תלכו בנמוסות שלהם, בדברים החקוקים להם, כגון טיטראות וקרקסאות והאסטריאות. וכל אלו הם מיני שחוק שעושין בקיבוציהן כשמתקבצין לעשות שגעונות וזנות ועבודת האלילים. ואמרו שם בחוקות הגוי, רבי מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים, רבי יהודה בן בתירא אומר שלא תגדל ציצית הראש כהם ולא תספר קומי, כלומר שלא יגלח מן הצדדין ויניח שער באמצע, וזהו הנקרא בלורית.

ונכפל זה הלאו במקום אחר במלות אחרות, שנאמר [דברים י"ב, ל'] השמר לך פן תנקש אחריהם. ולשון ספרי, השמר, בלא תעשה, פן, בלא תעשה, תנקש אחריהם, שמא תדמה להם ותעשה כמעשיהם ויהיו לך למוקש, שלא תאמר הואיל והן יוצאין בארגמן אני אצא בארגמן, הואיל והן יוצאין בכלוסין אני אצא בכלוסין, והוא מין ממיני זיון הפרשים. ולשון ספרי הנבואה [צפניה א', ח'] ועל כל הלובשים מלבוש נכרי.

משרשי המצוה, כדי להתרחק מהם ולגנות כל הנהגותיהם, ואפילו במלבוש.

מדיני המצוה, כתבנו קצתם, והביאו זכרונם לברכה מאלו קצת, עם יתר פרטיה, פרק שביעי משבת ובתוספתא דשבת [פ"ח].

(ב) ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר על זה ועשה דבר מאלו הדברים שזכרנו להדמות אליהם, חייב מלקות. והמתרחק מכל הנהגותיהם ומכל נמוסיהם וישים כל לבו ומחשבותיו אל השם ובמצוותיו היקרות, נפשו בטוב תלין לעולם וזרעו יירש ארץ [תהלים כ"ה, י"ג]."

 

5.7.2 מנחת אשר ג, ויקרא לג

מבין בחינוך שהאיסור בכל הגויים עובדי האלילים. (וכ"כ גם ב"דע מה שתשיב" שער א, ח; אנציקלופדיה תלמודית ערך "חקות הגוים", א; אור לגוים עמ' 204).

"…ובחינוך מצוה רס"ב הוסיף עוד וכלל במצוה זו כל העמים עובדי האלילים דבכלל חוקות הגוי הם, וזה לשונו שם "שלא ללכת בחוקות האמורי וכן בחוקות הגוים, שנאמר 'ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם' והוא הדין לכל שאר הגוים, כי הענין מפני שהם סרים מאחרי השם ועובדין עבודה זרה"."

5.8 שו"ת מהרי"ק סימן פח

הדברים האסורים הם: דבר שאין בו טעם, או דברים שיש בהם משום פריצות. (לכאורה אפשר להסיק שהדין שייך לכל הגויים, כיוון שאין כאן דין ע"ז, אך לא מוכח).

"שרי אלפי' ושרי מאות שרי צבאות ישראל הר"ר מסי"ר ליאון וידיד נפשי הח"ר שמואל שלום רב. ראה ראיתי את דבריכם ועליהם אשיב לקצרה לשני טעמים. ראשונה כי כבר כתבתם די המלאכה לעשות אותה והותר. שני' מפני בטול בית המדרש כאשר אנו לומדי' עתה סוגיא חמורה בחבורת חברי' המקשיבי' המתנדבי' לכתת רגליה' ללמוד וללמד תור' אם ח"ו יפקד מושבי מביניה' והבאתי עלי אשם. ואולם למצותיכם ארוצה לחוות דעי ואם כי זער שם זער שם ע"ד הקפ"א אשר כתבת' והיא ארוכה עד לארץ הולכת פנים ואחור ופתוח' מן הצדדין ואמנם מתוקנת תקון הגון להיות פטור' מציצית ועמעמו עליה קצת אנשי' לפי דבריכם באמר' היות בזה משום ובחקותיה' לא תלכו. לע"ד נראה דדבר (א) פשוט דלא לאסור משום חק אלא בא' משני חלקים האחד הוא הדבר אשר אין טעמו נגלה כדמשמע לשון חק. וכד פי' /וכדפי'/ רש"י בפי' חומש בפרש' קדושי' וז"ל חקים אלו גזרו' המלך שאין להם טעם לדבר עכ"ל. והרמב"ן כתב וז"ל החקי' הם גזרו' המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגל' תועלת' להם עכ"ל. הרי שהושוו שניה' דלשון חק משמע דבר אשר טעמו נעלם אלא שרש"י תפס בלשונו כאלו אין בו טעם כלל לא נסתר ולא נגלה והרמב"ן תפס עליו בכך ואמר שיש טעם אלא שאין נגלה ובכיוצא בזה הוא שהזכיר' תור' שלא לילך בחקותיה' דכיון שהוא עוש' דבר משונה אשר אין בו טעם נגל' אלא שהם נוהגי' כן אז נרא' ודאי כנמשך אחריה' ומודה להם דאל"כ למה יעשה כדברים התמוהים האלה ותדע דכן הוא שהרי כתוב בסמ"ג במצו' חקת הגוים וז"ל במסכת שבת מונה כל מה שהית' קבלה ביד חכמי' מחקותיה' ודרכי האמורי' ושם עיינתי מתוספת' דשבת ולא תמצא שם אפילו אחד שלא היה ניחוש או דבר תימה אשר לא יודע טעמו כאותם שמביא התלמוד בסוף פרק במה אש' כגון גד גדי וסינוק לא. והאומר לעורב צרח וכן שחטו את התרנגול שקרא ערבית וכו' ויותר מהמה כפליים וכולם כיוצא בהם שאין בהם לא טעם ולא סברא ידוע ומעט מהם אזכיר וכהנה רבות המספר קומי וכו' המגררת בנה בין המתי' וכו' המונה ומשליך צרורו' לים או לנהר והמספק והמטפח לשלהבת וכו' וכן הפוקק את החלון וכולי וכהנה רבות מאד וכולם דבר נחוש או דבר תימה וזה שכתוב בסמ"ג ששנה בתוספת' חקותיה' ודרכי האמורי חקותיה' הם דברי' התמוהי' ודרכי האמורי הם הנחושים ואם כי בכולם שנה שם הרי זה מדרכי האמורי או פירש לנו הסמ"ג ששני דרכי האמורי יש אחד משום נחוש ויש אחד משום חוקו' הגוים. וענין השני יש לאסור משום חקו' הגוים לפי הנז' לע"ד הוא הדבר אשר שייך בו נדנוד פריצת גדר הצניעו' והענו' ינהגו בו הגוים גם זה אסור ואם הלכ' בתנא דבריית' דספרי דקתני שלא תאמר הואיל ויוצאין בארגמן אף אני יוצא בארגמן וכו'. הואיל ויוצאין בקלוסין אף אני וכו' שדברו' הללו דברי שחץ וגאוה הם ולא באל' חלק יעקב אלא דברי ישראל ודרכם להיות' צנועי' וענוים ירשו ארץ ולא לפנות אל רהבי' ואף גם זאת נרא' דהיינו דווק' כשהוא עושה כדי להדמות אליהם ולא לתועל' ידוע' כדמשמע הלשון דקאמר שלא תאמר הואיל והם יוצאי' וכו'. ולא קאמר סתם שלא יצא בארגמן או בקלוסן כמו שהם יוצאי' אלא ודאי נרא' דלא שייך לאסו' משום הולך אחר חקותיה' אלא היכ' שהדברי' מראים שהישראל מתדמה אליה' כגון שעושה מעש' התמיה אשר אין לתלות טעם בעשייתן אלא מפני חקם כדפי' לעיל לתלו' וכן האומר הואיל והן יוצאין וכו' שהוא מכוין להתדמו' אליה' כדפי' אבל בענין אחר לא. וכ"ש בלבישת הקאפ"א שאין איסור בדבר ופשיטא דלא דמי לאותן השנוין בתוספ' שהרי טעם לבישתה ידוע בסימן היותם ממשיגים בחכמ' ההיא ואין לתלות לבישתה כ"א לתועלת הנמשך ממנו הן מחמת הכבו' הן מחמת ריוח ממון שמתוך כך יצא לו שם באות' חכמ' ומאן דכאיב ליה כיבא ליזיל לוותיה ובכה"ג לא שייך לאסור מאחר שהדבר מוכיח שאין מתכוין להתדמו' אליה' וגם הם לא הנהיגו זאת אלא לכבוד' ולתועלת' וכדפי' וגדולה מזו אמרו בשילהי פרק במה אשה (דף סז) וכן בחולין בשלהי פרק בהמ' המקשה (דף עז) דכל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמירי /האמורי/ ואף על גב שהרגילו בו האמוריי' מדהוצרך לומר דאין בו משום דרכי האמורי וכן שנינו בתוספתא האומר אל תפסוק בינינו פן תפסוק אהבתינו יש בו משום דרכי האמורי ואם מפני הכבוד מותר עכ"ל התוספתא הרי לך דכל שהוא משום תועלת וכבוד מותר ואף על גב דהרגילו בו אמוריים משום חוקם אפילו הכי כיון שאינו מתכוין אלא מפני הכבוד מותר כ"ש הכא שאין מתכוין אלא לתועל' וכבוד וגם הם לא הרגילו בלביש' הקאפ"א ההוא אלא לתועלת' ולכבוד' לא משום חק כלל ועיקר עוד נלע"ד להביא ראיה להתיר מדתניא בבריית' ומייתי לה בפרק הגוזל בתרא (דף קיג) גבי בגד של כלאים אסור להבריח בו את המכס וכו' רבי עקיבא אומר מותר להבריח את המכס וכו' וראיתי בהגהת סמ"ק אחד ויש מפרשים דמאן דשרי להבריח בו דהיינו להראו' בו שאיני יהודי וכגון במכס שאינו מוטל אלא ליהודי' וע"ז נחלק החולק ואמר דבכי האי גוונא אסו' מידי דהוה אשינוי ערקתא דמסאנא דשילהו /דשילהי/ פרק בן סורר ומורה (דף עד) ומדברי המתיר נלמוד ק"ו לנדון שאנו עומדי' עליו (ב) דהשת' אפי' במקו' שנרא' ככופר ח"ו בלבשו בגדים האסורי' לישראל דבר תור' אפ"ה מותר היכ' שאינו מתכוין ללובשו ואין בה משום איסו' כלאים ואף על גב דלובש בגדים האסורי' לישראל מ"מ במקו' הפסד ממון לא גזרי כגון להבריח בו את המכס ואף על גב דפשיט' דלא מיירי במקו' סכנה כלל מדפריך עלה והא אמר שמואל דד"ד אפ"ה מותר משום ריוח ממון למ"ד דבר שאין מתכוין מותר כדאית' התם כ"ש וכ"ש הכ' שיש להתיר לבישת הקפ"א במקו' ריוח ממון שהרי אין בה משום חשש איסור ולא דאוריית' ולא דרבנן: ולא שייך למימר דנראה ככופר ח"ו כדשייך התם לגבי כלאים ופשיטא דע"כ לא קמפלגי תנא קמא ור"ע אלא דמר אסר משום איסור כלאים עצמו ומר שרי דקסבר דבר שאין מתכוין מותר אבל אי לא הוה ביה משום איסו' כלאי' עצמו אף על גב דהוה שייך ביה משום מראית העין דנראה ככופר ח"ו אפ"ה שרי כדמשמע שם בהדי' כדקאמר בשלמ' לענין כלאים בהא פליגי דמר סבר דבר שאין מתכוין אסור וכו' משמע דלא אסור אלא משום טעם דאיסור כלאים ולא מטעם מראית העין וזה פשוט למבין וגם פשיטא די"ל דע"כ לא קא מפלגי אלא וכו' כדפי' לעיל אבל בכה"ג שאין בו משום נדנוד איסור כלל אף על גב דלא הורגלו בה היהודי' ללובשו פשיטא דמודו כ"ע לפי דעת המפרשים דהאי להבריח בו את המכס דהיינו להראו' בו שאינו יהודי ואפילו למאן דפליג עלייהו ומפרש דהאי להבריח בו את המכס דהיינו משום שאין פורעים מכס משום בגדי' שהאדם לובש בהם אבל להראות בו שא"י אסור פשיטא ופשיטא דע"כ לא קא אסר אלא התם דווק' שלבושו מוכיח עליו שא"י מאחר שהוא לבוש האסור ליהודים וגם מתכוין הוא בכך שלא יכירוהו שהוא יהודי התם הוא דיש לדמותו לההיא דפ' בן סורר ומורה דאפילו לשנויי ערקתא דמסאנא אסור אבל בכה"ג פשיטא דשרי לכולי עלמא שהרי אין הלבוש הזה אסור ליהודי' כלל ותדע דכן הוא דאלת"ה יקשה לך סוף סוף היאך מות' ללבוש אותו הבגד כדי להבריח בו את המכם /המכס/ נהי דאין בו משום איסור כלאי' דקסבר דבר שאינו מתכוין מותר מ"מ ליתסר משום מלבושי הגוי שהרי אין לך לבוש הגוים גדולה מזו מאחר שאותו לבוש אסו' לישראל מצד עצמו אלא ודאי שאין מתכוין לאיסו' אלא להרויח ממון והדברי' מוכיחי' כן בלובשו אותו במקו' המכס מותר הוא ולא גזרו עליו משום מלבושי הגוי כ"ש וכ"ש בכי האי גוונא כדפירש' ועוד נרא' להביא ראיי' להתי' ממה שמצאתי כתוב בהגהות הגדולו' אשר הוגהו על הסמ"ק וז"ל ואו' דהא דאמר אפילו ערקתא דמסאנא אסו' וכו'. עד היינו דווק' כשהגוים אומרים לו עשה כך כדי לחלל השם אז הוא אסו' אפי' בשנויי ערקת' אבל כדי שלא יהא ניכר שהו' יהודי כגון ללבוש בגדי נכרי שקורי' רא"יי או להתנהג בדבר שלא יהא ניכר מות' או כדי להעביר המכס דה"ק לא ילבש אדם כלאים כדי להעביר בו את המכס אבל ד"א מות' עכ"ל ההגהות בספר ישן. הרי לך בהדי' דמותר ללבוש בגדי נכרי ואפי' במכוין שלא יהא ניכר וכו' כ"ש וכ"ש הכא כדפרישית ואף על גב דאיכ' דפליג שם בהג"ה ואוסר בגד שקורין רא"יי בלעז וז"ל וששאלת אם מותר ללבוש בגדי רא"יי בלעז שלא יכירוהו ביהודי בדרכים נרא' דאסו' מההיא דפרק בן סורר ומורה. מ"מ דבר פשוט הוא דבלבישת הקאפ"א מודו כ"ע כדפירש' לעיל דהא לא שייכי כלל לההיא דסוף פרק בן סורר ומורה כדפי' ואינהו לא אסרו אלא משום דדמי להא דפ' בן סורר ומורה. עוד נלע"ד להביא ראי' להתיר מלשון רש"י פרק בן סורר ומורה (דף עד) שהרי פי' שם ההיא דאפי' לשנויי ערקת' דמסאנא אסור וז"ל אם דרך הגוים לקשור דרך כך ודרך ישראל לקשור בדרך אחר כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיו' צנועים אפי' שינוי זה שאין כאן מצוה אלא שינוי מנהגא בעלמא יקדש את השם יתעל' בפני ישראל חבירו עכ"ל. משמע דאפילו הנהיגו ישראל במלבוש אחד והגוים במלבוש אחר אם אין מלבוש הישראלי מורה על היהדות או על הצניעו' יותר מאותו שהגוים נוהגים בו אין שום איסו' לישראל ללבוש לבוש הנהוג בין הגוים מאחר שהוא בדרך כשרו' וצניעו' כאותו של ישראל דאי אמרת אפילו כה"ג אסור כיון שלא נהגו בה ישראל א"כ מה לו לפרש ולומ' דדווק' כגון שיש צד יהדות בדבר וכו' נימא דאפילו אין צד יהדות בזה מבזה מ"מ אסו' בפרהסיא ויקדש את השם בפני ישראל חבירו כיון שהוא אסו' משום בחקותיה' לא תלכו אלא ודאי פשיטא דאין איסו' בלביש' לבוש אשר הם רגילי' בו ואפי' אין ישראלי' רגילי' בו כיון שלא נמנעו בלבישתן משום צד יהדות וצניעו' כדפירש"י ואם יאמר האומר הלא כ' רב אלפס בפ' בן סורר ומורה וז"ל אפי' ערקת' דמסאנא אסו' פי' הגוים שבאותו זמן היו עושי' רצועו' במנעליהן אדומות ושל ישראל עושין שלהן שחורות כדי שלא ילבשו מלבוש נכרי עכ"ל דמשמע מתוך דבריו דיש להקפיד בלבישת נכרי נלע"ד דמפרש שהגוים היו עושי' אדומו' וכו' והיהודי' שחורות וכו' דדווק' בכה"ג הוא דיש להקפיד שאין דרך הצנועים להיו' אדום ללבושם וצבע השחור הוא דרך צניעו' והכנעה וכדאמרינן מי שיצרו מתגבר עליו ילבש שחורים ויתכס' שחורי' וכו' ומשום כך היו נוהגי' בשחורי' שלא ילבשו מלבוש נכרי דהיינו צבע אדו' כי תועב' ישראל הוא: (ג) ועוד היום מסורת בידינו להקפיד על לבישת האדום לבני עמינו. אבל אם היו הכותי' עושים רצועותיהן שחורו' לא היו הישראלים משנים מהם דאלת"ה לא היה לרב אלפס לומר לפי שהגוים הם נוהגי' באדום וכו' אלא הכי הוי ליה למימר אפילו ערקת' דמסאנא אסור כגון שהגוים עושי' רצועו' סנדליהם בצבע אחד והישראלי' מצבע אחר אלא ודאי מדהוצרך לפרש הצבעי' ש"מ דנקט דווק' שחור ואדום וכדפירש' וניחא השת' שלא יחלוק רבינו אלפס על רש"י שפי' דווק' שיש בו צד יהדות וצניעו' והן דברי רש"י הן הן דברי רבינו אלפס וכן כתב הערוך בערך כרבל וז"ל בפ' מי שמתו וכו' הך איתתא דלבש' כרבלתא בשוק' פי' בגד אדום כגון כרבלתא דתרנגול שאין דרך בנות ישראל להתכסו' בו שהוא פריצות ומביא לידי עביר' עכ"ל משמע דלביש' אדום פריצו' היא ומשום כך תלה רבינו אלפס האדום בגוי' והשחור ביהודי'. ואשר נשענו האוסרי' על דברי רבי' משה שכ' שיהיה הישראל מובדל מהם במלבושיו ושאר מעשיו וכו' אין משם ראיי' כלל דפשיטא דר' משה לא חייב להשתנות מן הגוי עכ"פ מדכתב אח"כ וז"ל לא ילבש במלבוש המיוחד להם ולמה לו לומר המיוחד להם לימא לא ילבוש במלבוש הדומה למלבוש' אלא ודאי דלא נאסר אלא במלבוש שכבר נתייחד אליהם ופרשו הישראלים ממנו משום צניעות וכדפי' רש"י בפ' בן סורר ומורה אי משום טעם אחר ודין הוא התם שיאסר דכיון שנתייחד להן מפני גיותה ופרשו הישראלי' ממנו מפני יהדות' אז כשלובשים הישראלי' נרא' כמודה להם ונמשך אחריה' וטעם זה לא שייך אלא בלבוש שנתייחד לכלל אומת' מחמת גיותן כדפי' אבל הקאפ"א הזאת שלא נתייחד' לכלל אומתן אלא לחכמי' מפני חכמתן ואין שום נכרי רשאי לישאנה אם לא יהיה חכם וגם אינה נוהגת בכל חכמי דתן כמו שהעיד הרב מסיר ליאון יצ"ו וגם שמעתי כי בצרפת אין נושאין אות' אפי' חכמי' פשיטא ופשיט' דאין זו מלבוש המיוחד להם מאחר שלא נתייחד אלא לחכמי' וכדפירש' ויפה כתבתם שאם כן הוא שיצטרך הישראל לשנו' מלבושיו ממלבושי הגוים עכ"פ א"כ אין אדם צדיק בארץ ודור שכולו חייב הוא זה שאין אדם בדור הזה שלא ילבש לבוש הדומי' ללבוש זקניה' או ללבוש ילדיהן והיאך יפצה אדם פה מצפצף לאסור מה שנהגו כל ישראל בפומבי לכל הפחות היה להם לירא ולומר אם אין ישראל נביאי' בני נביאי' הם וק"ו בן ק"ו שיש להם על מי יסמכו מתוך דברי רבותינו ז"ל ואין הישראל מחוייב להשתנו' מן הגוי כלל ועיקר רק שלא יהא מלבוש מיוחד להם וכדפי' ואולם מההיא דפ' סדר תעניות (דף כב) אין להוכיח שלא יצטרך איזה שינוי קצת ואף על גב דר' בנאה לא הקפיד אלא על המנעלים דמשמע דשאר בגדים היו דומים לשל גוים נוכל לומר דבאותו זמן לא היו נוהגי' לשנו' רק המנעלים או אפילו רצועו' המנעלי' לר"ת והיה להם די בזה כיון דאיכ' שינוי קצת. דלכל הפירושי' פשיט' שלא עלה על דעת הרמב"ם לומ' שיצטרך לשנות כל המלבושים כי מאחר שניכר הוא מובדל בין ישראל לעמי' פשיט' דאין צריך יות' וזה הוא שלא הקפיד אלא על המנעלי'. אמנם קצת יש להביא ראיי' מההיא דמסכת מעילה (דף יז) בפרק קדשי מזבח פעם אחת גזרו שמד על ישראל כו' עד הלך ראובן בן אצטרבולי וספר קומי והלך וישב עמה' וכו' משמע שלא הוצרך אלא לספר קומי כדי להתנכר אליהם ואם איתא דצריך הישראל להיות משתנה בלבושו מן הגוי עכ"פ היה לו לספר שלבש לבוש נכרי נתכסה בשלמה חדשה כאשר ספר שספר קומי. ועוד נלע"ד להביא ראיי' ממה דגרסינן בחולין (דף קו) פ' כל הבשר כי אתא רב דימי אמר מים ראשוני' האכילו בשר חזיר וכו'. עד ר' אבא מתני חדא מהני וחדא מהני לחומרא כלומ' להרבו' בחומר איסו' מים ראשוני' ואחרוני' ופי' שם רש"י וז"ל האכילו בשר חזיר וכו' שהיה חנוני ישראל מוכר בשר שחוט' לישראלים ומבשל ומאכיל וכשהגוי בא בחנותו מאכילו נבלו' ובא יהודי אחד לאכול ולא נטל ידיו וכסבור שגוי היה והאכילו דבר טמא עכ"ל. ואם אית' שהישראל יצטרך להיו' מובדל במלבושיו עכ"פ ואפי' יעש' הגוי מלבוש כדרך כל הארץ יצטרך הישראל להימין או להשמאיל כדי לשנו' לבושו מלבוש הגוי כאשר חשבו האוסרי' א"כ למה תלה התקל' בחומר מים הראשוני' אדרב' יש לתלותו באשר עבר על בחקותיהם לא תלכו דהוי מדאורייתא ולכל הפחות עדיפא ממים ראשונים דלא הווין אלא משום סרך תרומ' ומשום מצו' והוי ליה למימר דאיסו' בחקותיהם לא תלכו האכיל בשר חזיר דהא ע"כ היהודי ההוא היה לבוש בלבושי הגוים דאלת"ה היאך טעה בו החנוני ויחשבהו לגוי אם היה לבוש ישראל אשר אין הכותים לובשים אותם יותר היה לו לחשוב שהיה מזלזל בנטילת ידים אלא ודאי צריך לומ' דאפי' ילבש הישראל לבושי' כלבושי הגוים ואין הלבוש ההוא מיוחד לגוי יותר מלישראל דאין כאן בית מיחוש ולכך תלה התלמוד התקלה דאכילת בשר חזיר או נבילה באיסור דמים ראשוני' לבדו. ועוד בר מן דין ובר מן דין נבהלתי מה עלה על דעת האוסרי' הקאפ"ה משום לבושי הגוים דממה נפשך אם היא עשויה בדרך שתהי' פטור' מן הציצית כאשר כתב הוותיק הח"ר שמואל דמודינה יצ"ו א"כ פשיט' ופשיטא דאין כאן בית מיחוש כלל ועיקר שהרי מובדל הוא הרב' מהם שכל רואיו יכירו שזה לבוש יהודי בהיו' שם אותו תיקון המחבר כנפי הכסות כדי להפטר מן הציצית והיאך תאסרנו משום מלבושי הגוים דאדרב' מלבוש ישראל הוא דלא יעש' בכיוצא בו כי אם ישראל לבדו דבר פשוט הוא יותר מביעותא בכותחא שאין לגמגם בדבר ואם על הקאפ"א שלא נפטר' בציצי' דברו האוסרי' מה להם אצל קלות דברי' אשר אין בם מועיל לאסור משום בחקותיה' וכולי ילכו אצל חמורו' יאסו' הקאפ"א משום בטול עשה דציצי' שהיא שקולה נגד כל המצוה /המצות/ ולמה זה הבל יבהלו /יהבלו/ ולשונם יהגה הוות. וגם על נושאי עדי הזהב ורצועו' המוזהבות הפליגו לדבר ושמו אותם כדורש אל האובו' ואני בעניותי לא ידעתי מה ראו על ככה ובפרט לאותם הקרובים אל הממלכה וכבר הרחיב בזה הדבור הרב מסי"ר ליאון יצ"ו ודי מה שבבר /שכבר/ עשה:

5.9 דעת הרמב"ם

5.9.1 רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה א

מפשט דבריו מדובר בגויים עובדי ע"ז[17].

"אין הולכין בחקות העובדי כוכבים ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן שנאמר ולא תלכו בחקות הגוים, ונאמר ובחקותיהם לא תלכו, ונאמר השמר לך פן תנקש אחריהם, הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן, אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו, וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים, לא ילבש במלבוש, המיוחד להן, ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם, ולא יגלח מן הצדדין ויניח השער באמצע כמו שהן עושין וזה הנקרא  בלורית, ולא יגלח השער מכנגד פניו מאזן לאזן ויניח הפרע מלאחריו כדרך שעושין הן, ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עכו"ם כדי שיכנסו בהן רבים כמו שהן עושין, וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהן לוקה. +/השגת הראב"ד/ ולא יבנה מקומות כבנין היכלות עכו"ם. א"א איני יודע מהו זה אם יאמר שלא יעשה בהם צורות כמו שהן עושים או שלא יעשה שם חמנים סימן לקבץ בו את הרבים כדרך שהם עושים.+"

5.9.2 הרב מנחם קרקובסקי[18] – עבודת המלך הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה א

מסיק מהרמב"ם שמדובר בכל האומות. (ואולי רצה לומר שביחס למ"ד רק בשבעת עממים, הרמב"ם לא סבירא ליה הכי, אלא גם בשאר אומות שעובדות ע"ז).

"וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים. והוא מיותר לכאורה לגמרי והנה מדברי רבנו נראה ברור דלאו דבחוקותיהם לא תלכו קאי על כל האומות בכל הזמנים, ולכאורה יש לעיין דקרא דבחוקותיהם לא תלכו קאי על מאי דכתיב לעיל מיניה כמעשה ארץ מצרים וכו' וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו, ומשמע דקאי רק אהנך ועי' בחינוך מצוה רס"ב שלא ללכת בחוקי הגויים מז' האומות שנא' ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם, וה"ה לכל שאר עכו"ם כי הענין מפני שהם סרים מאחרי ה' וכו' עיין שם ועי' בספרא פ"ט ולא תלכו בחוקות הגוי אלו המצרים אשר אני משלח מפניכם אלו הכנענים ועי' בפסקתא זוטרתא, ועי' ביראים בחדש סי' שי"ג ולא תלך בחוקות הגויים ולא תעשה כמעשיהם של ז' אומות דכתיב בפרשת ואלה המשפטים והביאך אל האמורי וכו' וכתיב בתריה ולא תעשה כמעשיהם וכתיב בפרשת אחרי כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וכו' ובחוקותיהם לא תלכו, פירוש אפילו אינם עבירות אלא מעשיהם וחוקותיהם שהורגלו לעשות לשם תורה שלהם, וחכמים פירשו מה המעשים והחוקים שהורגלו לעשות לשם תורה שלהם וכו' כל מה שהיתה קבלה בידם שהיו מחוקותיהם ואין להוסיף עליהם ואינם מסברא כי אם בקבלה, וכאשר הזהיר הכתוב על מעשה ז' אומות וחוקותיהם כך הזהיר על מעשה ארץ מצרים וחוקותיהם שהרי הוקשו זה לזה וכו' עיין שם הרי דס"ל להדיא דעיקר הלאו בז' אומות ובארץ מצרים, ורבנו הרי להדיא דס"ל דהלאו קאי על כל האומות ועל זה הוסיף וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי ועל זה באה דרשת רז"ל אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי ואם לאו וכו' וכאן הרי להדיא בכל העמים ואשר על כן הביאו רבנו להוכחה דלאו זה על כל העמים קאי ופשוט ועי' מ"ש בדברי רבנו והראב"ד בפ"א מהל' תמידין ומוספין ה"י."

5.9.3 מים חיים ח"ג סי' כז

מבין בדברי הרמב"ם שהאיסור בגויים עובדי ע"ז.

"מדברי הרמב"ם נראה שאיסור זה חל על כל העמים עובדי עבודה זרה. ויש הסוברים (יראים סימן שיג) שאינו חל אלא על עמי כנען ומצרים בלבד המפורשים במקרא. ויש שכתבו שעל אלה (מצרים וכנען) לוקים ועל כל יתר העמים עע"ז חל איסור בלבד ללא מלקות משום שלא נתפרשו בתורה. ויש הסוברים שאיסור זה חל על כל עמי תבל אף שאינם עובדי עבודה זרה כגון הישמעאלים (תשב"ץ הרשב"א הריב"ש ועוד).

ואף ששיטת הרמב"ם נראית נכונה ביסודה, וגם מרן בשו"ע (יו"ד סי' קע"ח) העתיק דבריו ופסק כן, אעפי"כ אם יותר לנו לדרוש טעמא דקרא המפורשת במקראות עצמם "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", הדעת נותנת שיש לפחות מקום לאסור הליכה בחקות הגויים אף שאינם עובדי עבודה זרה, ללא חיוב מלקות, כי איך ייטב בעיני ה' שנאמץ לנו חקותיהם ומנהגיהם של הישמעאלים ודומיהם שאינם עע"ז ולהגיע ח"ו להאמין באמונתם ותורתם, אלא שדבר הכתוב בהוה, במצרים ששם ישבו זמן רב, ובכנען שלארצם עתידים הם לבוא, אבל האיסור הוא על כל עמי תבל, וכפי שהרמב"ם עצמו פסק בדין הבא על הכותית, שבפסוק נאמר (בדברים ש-ח) כי יביאך ה' אל הארץ… ונשל גויים רבים מפניך החתי… והכנעני …שבעה גויים רבים ועצומים… לא תתחתן בם וגו', ופסק הרמב"ם (בהלכות איסורי-ביאה פרק י"ב) הבא על הכותית משאר עכו"ם דרך אישות לוקה מן התורה וכו', אף שבפסוק נזכרו שבעה עמי כנען בלבד, וטעמו שפסק כר' שמעון הדורש טעמא דקרא שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי לרבות כל המסירים, והוא הדין בנדוננו שכל הליכה בחקות הגויים העלולים להסיר אותנו מדרך התורה הוא בכלל האיסור, כיון שגרמו להתבולל בקרב הגויים, ובטעם איסור נאמר "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי".

 

5.9.4 יד פשוטה על הרמב"ם, ע"ז יא, א

מבין ברמב"ם, ומבין שכך סבר גם עבודת המלך בדעתו, שהאיסור הוא בכל האומות שעובדות ע"ז.

"וכן הוא אומר וכו'. שני הפסוקים הנ"ל מוסבים על מצרים ושבע אומות, שהרי כתוב: 'כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו' (ויקרא יח, ג); וכן ולא תלכו בחקת הגוי אשר אני משלח מפניכם' (שם כ, כג). והיה עולה על דעתנו שאזהרה זו מתייחסת לאותם עמים בלבד. לפיכך מצטט רבינו פסוק שלישי מסוף הפרשה: 'ואבדיל אתכם מן העמים' ובו מפורש שההבדלה וההרחקה שנצטוינו עליה בפרשה זו היא לא רק ממצרים ומכנען כי אם מכל העמים עובדי עבודה זרה. (עבודת – המלך)"

5.9.5 מנחת אשר ג, ויקרא לג

מבין ברמב"ם שהאיסור בכל האומות ממש.

"ושיטת הרמב"ם (הל' עבודת כוכבים פי"א ה"א) דכל האומות כולם בכלל מצוה זו, דציוה הכתוב שיהא הישראל מובדל ומופרש מן העמים ומנהגיהם, וכמשמע מדבריו שכתב:

"אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים, ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן, שנאמר 'ולא תלכו בחוקות הגוים', ונאמר 'ובחוקותיהם לא תלכו', ונאמר 'השמר לך פן תנקש אחריהם', הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן, אלא יהיה הישראלי מובדל מהן וידוע בלבושו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו, וכן הוא אומר 'ואבדיל אתכם מן העמים'".

הרי לן איפוא דלא נתייחדה אזהרה זו בשבעה עממין ובעובדי אלילים דוקא, אלא להבדיל ישראל מן העמים ומכל חוקות הגוי, וכן רווחת השיטה בדברי כמה מרבותינו הראשונים שאפילו חוקות הישמעאלים שאינם עובדי ע"ז אסורים (עי' תשובות הרשב"א ח"א ס' שמ"ה, שו"ת הריב"ש סי' קנ"ח, תשב"ץ ח"ג סי' צ"ג וקל"ג) וכן פסק בשו"ע (יו"ד ריש סי' קע"ח), עיי"ש."

 

5.10 טור יורה דעה הלכות חוקות העובדי כוכבים סימן קעח

מפשט דבריו, ומהסתמכותו על דברי הרמב"ם משמע שמדובר רק בגויים עובדי ע"ז.

"אסור ללכת בחוקות העובדי כוכבים וא"צ לומר שלא לקסום ולנחש ולעונן שכל אלו מפורשין בתורה דכתיב לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים אלא אפי' מנהג שנהגו אסור לילך בו דכתיב ובחקותיהם לא תלכו וכן כתב הרמב"ם אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים ולא מדמין להם לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן אלא יהיה הישראל מובדל מהם וידוע במלבשו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל במדעו ובדעותיו ולא ילבש מלבוש המיוחד להם ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם ולא יגלח מן הצדדין ויניח השער באמצע כמו שהם עושין וזהו שנקרא בלורית ולא יגלח השער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ויניח הפרע ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עובדי כוכבים כדי שיכנסו בהם רבים כמו שהם עושין וכל העושה אחד מאלו וכיוצא בו לוקה. מי שקרוב למלכות וצריך ללבוש כמלבושיהם ולדמות להם מותר בכל:"

5.11 בית יוסף יורה דעה סימן קעח

כותב "גוים" ולא "עובדי כוכבים", ואף את הרמב"ם מצטט עם לשון "גוים". אמנם בשו"ע כתב "עובדי כוכבים".

"אסור ללכת בחוקות הגוים ואין צריך לומר שלא לקסום וכו' אלא אפילו מנהג שנהגו אסור לילך בו. בספרא פרשת אחרי מות (פרשתא ט אות ט):

וכן כתב הרמב"ם אין הולכין בחוקות הגוים ולא מדמין להם וכו'. עד סוף הסימן בפי"א מהלכות ע"ז (ה"א, ג)."

 

5.12 שולחן ערוך יורה דעה הלכות חוקות העובדי כוכבים סימן קעח סעיף א

נקט לשון "עובדי כוכבים" ולא "גוים" שלא כמו שכתב בב"י. (אולי צנזורה).

"אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים (ולא מדמין להם). (טור בשם הרמב"ם) ולא ילבש מלבוש המיוחד להם. ולא יגדל ציצת ראשו כמו ציצת ראשם. ולא יגלח מהצדדין ויניח השער באמצע. ולא יגלח השער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ויניח הפרע. ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עובדי כוכבים כדי שיכנסו בהם רבים, כמו שהם עושים. הגה: אלא יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו (שם). וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשום פריצות, כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים, והוא מלבוש שרים וכדומה לזה ממלבושי הפריצות, או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם, אבל דבר שנהגו לתועלת, כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן, מותר ללובשו. וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר, מותר (מהרי"ק שורש פ"ח). לכן אמרו: שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי (ר"ן פ"ק דעבודת כוכבים)."

5.13 ב"ח יורה דעה סימן קעח

איסור זה שייך גם במנהגים שאינם קשורים דווקא לע"ז, שלא כמו שכתב היראים והגה"מ. (אך אין הכרח להסיק שמדובר גם בגויhם שאינם עובדים ע"ז).

"ב. וכ"כ הרמב"ם אין הולכים וכו'. עיין שם בפי"א דע"ז האריך לבאר זה וכ"כ הסמ"ג לאוין נ' מזהיר שיהא הישראל מובדל מן הגוים במלבוש במנהג בדיבור וכו' וכך שיטת הפוסקים ודלא כהר"א ממיץ שכתב דלאו זה הוא נאמר בדוקא על החוקות שהורגלו בהם לשם תורה שלהן וחכמים פירשו מה המעשים והחוקות שהורגלו לעשות לשם תורה בפרק במה אשה ובתוספתא דשבת מונה כל מה שהיתה קבלה ביד חכמים שהיו מחוקותיהם ואין להוסיף עליהם כי אינן מסברא רק בקבלה עכ"ל וכן כתב בהגהות מיימוני בשמו פרק י"א דעבודה זרה בקצרה ומביאו בית יוסף סוף סימן זה אלמא משמע דאין איסור בשאר מנהגים המיוחדים לגוים דליתא אלא העיקר שבכל מה שמיוחד להם צריך הישראל להיות נבדל מהם אף על פי שאינו נזכר בדברי רבותינו ז"ל כי רבותינו ז"ל הזכירו הדברים שהיו נוהגים הגוים באותן הימים והוא הדין בכל מנהג הגוים שנתחדשו בכל הזמנים שצריך הישראל להיות נבדל ממנהגם במלבוש במנהג בדיבור והכי איתא להדיא בספרי פרשת ראה (פסקא כט) על פסוק השמר לך פן תנקש אחריהם (דברים יב ל) שלא תאמר הואיל והם יוצאים באבטינא [אף אני אצא באבטינא] הואיל והם יוצאין בארגמן אף אני אצא בארגמן הואיל והם יוצאין בתלוסין אף אני יוצא בתלוסין ופירוש תלוסין כתב הרמב"ם בספר מנין המצות דלא תעשה סימן שלשים וזה לשונו והוא מין ממיני זיין הפרשים וכבר ידעת לשון הנביא (צפניה א) על כל הלובשים מלבוש נכרי וכו' עיין שם ומכל מקום נראה דאותן הדברים המפורשים בדברי חכמים פרק במה אשה ובתוספתא דשבת וביתר מקומות אף על פי שאין הגוים נוהגין עכשיו בהם במקצת מקומות אסור לישראל לנהוג בהם דכיון שכבר היה קבוע חוק זה לשם תורה שלהן נראה כמודה להם ולתורתן אם נוהג כאותן מנהגים שהיה חוק מקדם. ועיין במה שכתב מהרי"ק בשורש פ"ח שהאריך בדין זה ומביאו בית יוסף ופסק כך הרב בהגהת שולחן ערוך (ס"א):"

 

[1] יבי"א ג יו"ד כד; עבודת המלך ע"ז יא, א; מים חיים ח"ג, כז; מנחת אשר ג, ויקרא לג.

[2] על שתי הטענות האחרונות ניתן לענות שלפי רוה"פ הגמרות שם אינן מדברות על איסור "חוקות הגוים" הרגיל. כפי שסוכם באנצ"ת.

[3] הרב אהרן וולקין (ה'תרכ"ה, 1864 – ה'תש"ב, 1942) היה רב העיר פינסק-קארלין, ופוסק הלכה באירופה של בין מלחמות העולם. נודע בעיקר בשל סדרת ספרי הפרשנות לתלמוד הבבלי "בית אהרן" וספר השו"ת "זקן אהרן". נספה בשואה.

[4] קונפירמציה (אשרור או אישוש) היא טקס דתי המקובל במרבית הכנסיות הנוצריות, ונחשב לאחד מטקסי הקבלה לנצרות.

[5] לא ברור לגמרי מהתשובה האם הוא מחשיב את הישמעאלים כעובדי ע"ז או לא.

[6] יש לחלק בין סוג המנהג האסור, לבין הגויים הכלולים באיסור. למ"ד שרק חוקי ע"ז באיסור, מובן מאליו שרק גויים עובדי ע"ז באיסור. אך למ"ד שגם שאר מנהגים שאין בהם טעם כלולים באיסור, עדיין אפשר לומר שאיסור זה חל רק על עובדי ע"ז, שמהם יש להרחיק ביותר.

[7] וכ"כ בהערות הגרי"ש אלישיב- "במשניות הגירסא היא שלא יחקה את המינין, וכ"נ דהצדוקים לא חשודים על ע"ז." כלומר זה שייך רק בעובדי ע"ז, כפי שעולה מעוד פרשנים על הסוגיה. ועדיין יכול להיות שמדובר ביהודים מומרים.

[8] בנוסף למקורות שהובאו לגבי שייכות הסוגיה לאיסור חוקות הגוים, בפשטות ניתן להסיק שסוגיה זו לא קשורה, מהסיבה שאף אחד מהראשונים שהובאו למעלה לא הזכיר סוגיה זו בהתייחסותו ל"חוקות הגוים". הזכירו רק את הסוגיה בסנהדרין, בע"ז, ועוד סוגיות של דרכי האמורי.

[9] אם אכן איסור חוקות הגוים היה קיים כאן, לא היה היתר לעשות כך בבית. אם עיקר החשש הוא מראית עין, נראה שחששו שמא ייראה כשוחט לע"ז ממש, וכ"כ רי"ד, וכך עולה מהמאירי. ואמנם גם למ"ד שעיקר הבעיה היא מראית עין, עדיין אפשר לומר, שהשוחט לתוך גומא ממש אסור משום חוקות הגוים, והשוחט מחוץ לגומא רק מיחזי כעושה חוקות הגוים. אלא שמלשון הברייתא "צריך לבדוק אחריו" משמע שהבעיה בשוחט לגומא היא לא חוקות הגוים אלא מינות ממש.

[10] הרב שמעון סופר (י"ג בטבת תקפ"א, 1820 – י"ז באדר ב' תרמ"ג, 1883) היה בנו של החת"ם סופר, כיהן כרב במטרסדורף ולאחר מכן היה רב ואב"ד קרקוב. מגדולי הרבנים במדינות האוסטרו-הונגריות במחצית השנייה של המאה ה-19.

[11] מרדכי (מרקוס) הלוי הורוויץ (י"ד באדר ה'תר"ד, 5 במרץ 1844 – ט"ז באדר ב' ה'תר"ע, 27 במרץ 1910) היה רב ואב"ד בפרנקפורט דמיין ובקהילות נוספות בגרמניה. עסק גם בהיסטוריה יהודית.

[12] כסברת מרן הרב, כך גם סברת הרד"צ הופמן במלמד להועיל.

[13] הרב חיים אלעזר שפירא ‏ (מכונה ה"מנחת אלעזר", על שם ספרו; ה' בטבת ה'תרל"ב, 17 בדצמבר 1871 – ב' בסיוון ה'תרצ"ז, 12 במאי 1937) היה אב"ד מוקצ'בו (מונקאץ') והאדמו"ר השלישי של חסידות מונקאטש. אחד מחשובי הרבנים במזרח-מרכז אירופה בין שתי מלחמות העולם, שהנהיג קו שמרני ותקיף של התנגדות לציונות, לתנועת המזרחי ולאגודת ישראל.

[14] הרב יוסף יקותיאל אפרתי (נולד בשנת ה'תשי"ג, 1953) הוא ראש בית מדרש גבוה להלכה בהתיישבות החקלאית, חבר ועדת הרבנים של דגל התורה ומומחה בתחום הכשרות. במקביל, שימש במשך כ-20 שנה כעוזרו האישי של הרב יוסף שלום אלישיב.

[15] אע"פ שהגירסה הנכונה היא מינים, לא ציין זאת.

[16] עוד נציין כי בתשב"ץ (ח"ג קלג) הבין בדעת הרשב"א שהאיסור משום חוקות הגויים, וכ"כ בפרי תאר (סי' ד סקי"א). אמנם, ביד יהודה (ד, סק"ז) הבין בדעת הרשב"א שעיקר הבעיה היא ע"ז ולא חוקות הגויים.

[17] בנוסף לעבודת המלך, היו עוד שהבינו בדעת הרמב"ם שמדובר בכל האומות: שרידי אש (ח"ב לט); "סביב ליראיו" על היראים (פ"ח); שו"ע המקוצר (קמד).

[18] הרב מנחם קרקובסקי (ה'תרכ"ט, 1870 – י"ד בחשון ה'תר"ץ, 17 בנובמבר 1929) היה רבן של טימקוביץ' (רו') חסלביץ' ונובהרדוק, מורה צדק ומגיד מישרים בוילנה וראש ישיבת "תורה ודעת" בנובהרדוק.