מחלוקת מהרי"ק- גר"א
תמצית: הר"ן והמהרי"ק סברו שבכל דבר שיש טעם הגיוני אין איסור חוקות הגויים. הגר"א חלק עליהם והוכיח מדין סיף ושריפת מלכים שאף דבר שיש בו היגיון אסור ללמוד מהגויים. לדעתו מה שמותר הוא רק כאשר זה דבר שנהגנו בו לפניהם או שאינו מיוחד לגויים.
מהי המחלוקת בין המהרי"ק לגר"א?
המהרי"ק כתב שהאיסור הוא דווקא בדברים שמוכיחים היהודי מתכוון להתדמות לגויים כגון דברים שאין בהם טעם, או דברים שיש בהם משום פריצות גדר הצניעות, שאלו דברים שאלמלא היה רוצה לחקות את הגויים לא היה עושה:
שו"ת מהרי"ק סימן פח
"פשוט דלא לאסור משום חק אלא בא' משני חלקים האחד הוא הדבר אשר אין טעמו נגלה כדמשמע לשון חק… ובכיוצא בזה הוא שהזכיר' תור' שלא לילך בחקותיה' דכיון שהוא עוש' דבר משונה אשר אין בו טעם נגל' אלא שהם נוהגי' כן אז נרא' ודאי כנמשך אחריה' ומודה להם דאל"כ למה יעשה כדברים התמוהים האלה.
וענין השני יש לאסור משום חקו' הגוים לפי הנז' לע"ד הוא הדבר אשר שייך בו נדנוד פריצת גדר הצניעו' והענו' ינהגו בו הגוים גם זה אסור… ואף גם זאת נרא' דהיינו דווק' כשהוא עושה כדי להדמות אליהם ולא לתועל' ידוע' כדמשמע הלשון דקאמר שלא תאמר הואיל והם יוצאי' וכו'…"
והוא מסכם
"אלא ודאי נרא' דלא שייך לאסו' משום הולך אחר חקותיה' אלא היכ' שהדברי' מראים שהישראל מתדמה אליה' כגון שעושה מעש' התמיה אשר אין לתלות טעם בעשייתן אלא מפני חקם כדפי' לעיל לתלו' וכן האומר הואיל והן יוצאין וכו' שהוא מכוין להתדמו' אליה' כדפי' אבל בענין אחר לא."
והוא מוכיח עיקרון זה מכך שכל הדוגמאות שהביאו חכמים הם של דברים תמוהים:
"ותדע דכן הוא שהרי כתוב בסמ"ג במצו' חקת הגוים וז"ל במסכת שבת מונה כל מה שהית' קבלה ביד חכמי' מחקותיה' ודרכי האמורי' ושם עיינתי מתוספת' דשבת ולא תמצא שם אפילו אחד שלא היה ניחוש או דבר תימה אשר לא יודע טעמו"
על פי זה הוא מסביר איך ייתכן שמצאנו בכמה מקומות בתלמוד יהודים דומים במלבושם לגויים.[1]
בדומה לזה כתב הר"ן (על הרי"ף) מסכת עבודה זרה דף ב עמוד ב שלא אסרה תורה אלא דברים של הבל ובטלה, אבל דברים של טעם לא נאסרו:
ר"ן (על הרי"ף) מסכת עבודה זרה דף ב עמוד ב
"שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי. אינה מדרכי האמורי לחוש ללא תעשה כמעשיהם לפי שלא אסרה תורה אלא חוקות של עבודת כוכבים אלו דברים של הבל ובטלה וכולן יש בהם צורך עבודת כוכבים אבל דברים של טעם שרו ובשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן כלי תשמישן לומר שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש בו הוא:"
על עיקרון זה, שכתבו הר"ן והמהרי"ק לפיו דבר שיש לו טעם מותר, הקשה הגר"א (קעח, ז) מדברי הגמ' בסנהדרין בה מבואר לגבי סייף שאף שמוסכם שיש בו טעם והיגיון אם הוא מנהג גויים הוא אסור, ואף חכמים שהתירוהו לא התירוהו אלא בגלל שכתוב בתורה:
גר"א (קעח, ז)
"…מהרי"ק. וכ"כ הר"ן בפ"ק דעבודת כוכבים…
אבל בסנהדרין נ"ב ב' משמע להיפך דאמרינן שם תניא א"ל ר"י כו' ורבנן כו'[2] הלא"ה אף על גב דאיכא טעמא רבא משום מיתה מנולת אפ"ה היה אסור ואמר שם דאלת"ה כו' אלא כו' משמע הלא"ה אסור ועתוס' שם ד"ה אלא כו' ובעבודת כוכבים שם ד"ה ואי כו' ותורף דבריהם דשני חקים הן אחד לשם עבודת כוכבים וזה אסור אף בדכתיבא באורייתא ואחד בדברים של הבל ושטות וזה מותר דוקא בדכתיבא באורייתא.
ולפ"ד מש"ש אלא חשיבותא היא לאו שיש טעם בדבר כדברי הר"ן שלכך שרי אלא ר"ל חק שלהם על אדם חשוב לשורפן ולאו משום עבודת כוכבים…"
על מחלוקתו על הר"ן ועל מהרי"ק חוזר הגר"א בדיבור הבא. אמנם גם הגר"א הסכים שיש מקרים שמותר. ובדיבור הבא הוא מציג סייג אחד שאולי הוא שניים. ראשית כל דבר שהיינו עושים בלעדיהם[3] מותר, ואפילו לא נאמר מפורש בתורה. ובהמשך הוא מתאר זאת כ'דבר שאינו מיוחד להם'. בכך הוא דוחה את ראיות מהרי"ק ומסביר מדוע מצאנו בתלמוד יהודים שלבושם כלבוש הנכרים – מפני שלא היה מדובר בלבוש המיוחד לנכרים:
"וכ"ז כו' ולכן אמרו כו'. כבר כתבתי שדברי הר"נ תמוהין וגם דברי מהרי"ק אינן נראין…ואף על גב שנדחקתי ליישבן אבל לדינא לא נ"ל..אלא דודאי הכל אסור
רק דוקא ללמוד מהם אסור וכמש"ש כיון דכתיב לא מינייהו גמרינן ול"ד משום דכתיב באורייתא אלא כ"ד שהיינו עושין זולתם מותר וכן במלבושים אבל כל שלובשין מלבוש המיוחד להם אסור וכפשט דברי הרי"ף הנ"ל אפילו ערקתא כו' וודאי משום רצועה אחת אינו משום פריצות וז"ש אפילו ערקתא כו' וכמ"ש בספרי הנ"ל הואיל והן יוצאין כו' אבל מלבוש שהיינו לובשין בלא"ה מותר לכן ל"ק כל ראיות מהרי"ק הנ"ל לפי שלא היה מיוחד להם דוקא וכ"כ הרמב"ם המיוחד להם וכן בכ"ד ודברי מהרי"ק אינן נראין כלל (ע"כ):"
[1] בתוך דברי המהרי"ק יש דיון בשאלה מה הדין כאשר התועלת אותה האדם רוצה להפיק היא להדמות לגויים (כגון להנצל מהמיסים וכד') הנקודה הזו טעונה ליבון יסודי, אך לא עליה חלק הגר"א.
[2] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נב עמוד ב
"תניא, אמר להן רבי יהודה לחכמים: אף אני יודע שמיתה מנוולת היא, אבל מה אעשה, שהרי אמרה תורה ובחקתיהם לא תלכו! ורבנן: כיון דכתיב סייף באורייתא – לא מינייהו קא גמרינן."
[3] הלשון 'היינו עושים בלעדיהם' יכולה להתפרש כ'אם היינו חושבים על זה היינו עושים זאת בלעדיהם', אבל מההקשר נראה יותר שכוונתו לדבר שעשינו גם בלי ללמוד מהם.