איסור חוקות הגויים במלבוש נוכרים

מקורות תנאיים

ספרי

בספרי על דברים פרשת ראה פיסקא פא, מובאת דרשה לפיה אסור לאדם לומר (ובעקבות זאת לעשות מעשה): "הואיל והם יוצאים בארגמן, אף אני אצא בארגמן" או בבגדים אחרים שהנוכרים נוהגים ללובשם:

"פן תדרוש לאלהיהם לאמר – שלא תאמר: הואיל והם יוצאים בטנא – אף אני אצא בטנא; הואיל והם יוצאים בארגמן – אף אני אצא בארגמן; הואיל והם יוצאים בתולסין – אף אני אצא בתולסין, ואעשה כן גם אני".

מדרש תנאים

וכן הוא במדרש תנאים על דברים פרק יב:

"ופן תדרוש לאלהיהם לאמר – שלא תאמר: הואיל והן יוצאין בטגה – אף אני אצא בטגה; הואיל והן יוצאין בארגמן – אף אני אצא בארגמן; הואיל והן יוצאין בתלוסין – אף אני אצא בתלוסין. תלמוד לומר: ואעשה כן גם אני [וגו']".

לקח טוב

וכן בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים פרשת תבא דף מו, א:

"דבר אחר: ויהי שם לגוי – מלמד שהיו ישראל מצויינים שם. שהיה מלבושם ומאכלם ולשונם משונים מן המצריים. מסומנין היו וידועין שהם גוי לבדם, חלוק מן המצריים".

 

ראשונים

רמב"ם (איסור התורה הוא בכל מלבוש המיוחד לגויים [עובדי עבודה זרה])

ספר המצוות

הרמב"ם בספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה ל, כתב שחלק ממצוות לא תעשה של 'לא תלכו בחוקות הגוי' ו'בחוקותיהם לא תלכו' הוא להישמר מללכת "בדרכי הכופרים ומהתנהג במנהגותיהם, ואפילו במלבושיהם וקבוציהם במושבם". כמו כן, הרמב"ם קישר מצווה זו לאזהרה "השמר לך פן תנקש אחריהם" שקשורה לחיקוי פולחנם של עובדי הע"ז. והוסיף: "זה כולו להתרחק מהם ולגנות כל חוקותיהם ואפילו במלבוש":

"והמצוה השלשים היא שהזהירנו מלכת בדרכי הכופרים ומהתנהג במנהגותיהם, ואפילו במלבושיהם וקבוציהם במושבם. והוא אמרו יתעלה (ס"פ קדושים) ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם. וכבר נכפלה אזהרה זו ואמר (אח"מ יח ג) ובחוקותיהם לא תלכו ובא הפירוש (ספרא פרש' ט ה"ח) לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם…
ונכפלה האזהרה מזה הענין במקום אחר, והוא אמרו (ראה יב): השמר לך פן תנקש אחריהם [ולשון ספרי השמר בלא תעשה פן בלא תעשה תנקש אחריהם] שמא תדמה להם ותעשה כמעשיהם ויהיו לך למוקש, שלא תאמר: הואיל והם יוצאים בארגמן אף אני אצא בארגמן הואיל והם יוצאים בתלמוסין אף אני אצא בתלוסין. והוא מין ממיני זיון הפרשים. וכבר ידעת לשון הנביא (צפני' א) ועל כל הלובשים מלבוש נכרי. זה כולו להתרחק מהם ולגנות כל חוקותיהם ואפילו במלבוש. והתבארו משפטי מצוה זו בששי משבת (סז א) ובתוספת שבת (פ"ז – ח) גם כן".

משנה תורה

כיוצא בזה כתב הרמב"ם במשנה תורה הל' ע"ז יא, א:

"אין הולכין בחקות העובדי כוכבים ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן, שנאמר: "ולא תלכו בחקות הגוים"[1], ונאמר: "ובחקותיהם לא תלכו", ונאמר "השמר לך פן תנקש אחריהם". הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן, אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו, וכן הוא אומר: "ואבדיל אתכם מן העמים". לא ילבש במלבוש המיוחד להן, ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם… וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהן – לוקה".

 

סמ"ג (מביא את הרמב"ם)

וכ"כ בסמ"ג לאוין נ, כולל הבאת שלושת הפסוקים, בהם הפסוק בעניין התחקות אחר עבודה זרה. כמו כן מזכיר הסמ"ג את ההיתר של "קרוב למלכות" שרשאי להיות "מתנאה מקצת כמנהגם":

"שלא ללכת בחוקות הגוים, לא במלבושיהן ולא במנהגיהן, שנאמר: "ולא תלכו בחוקות הגוי" וגומר, ונאמר: "ובחוקותיהן[ם] לא תלכו", ונאמר: "השמר לך פן תנקש אחריהם" וגומר; הכל בעניין אחד הוא מזהיר שיהא ישראל מובדלין מן הגוים במלבוש, במנהג, בדבור. וכן הוא אומר: "ואבדיל אתכם מן העמים" (ע"פ רמב"ם ע"ז פי"א הל' א). ישראל שהיה קרוב למלכות וצריך לישב לפני מלכיהם הרי זה מתנאה מקצת כמנהגם (ע"פ הל' ג וע"ש ובכס"מ) כדאמרינן התם בסוף סוטה (מט, ב) אבטולס ברבי ראובן התירו לו לספר קומי כדרך הגוים מפני שהיו קרובים למלכות".

חינוך (מביא את הרמב"ם ומנמק שהאיסור משום עבודה זרה)

בספר החינוך מצוה רסב, א, כתב שאיסור הליכה בחוקות הגויים נכון "לכל שאר הגוים" ולא רק לאמורי, "מפני שהם סרים מאחרי השם ועובדין עבודה זרה". ומשמע לכאורה שהאיסור הוא בעובדי ע"ז. בשאר הדברים כתב כהרמב"ם:

"שלא ללכת בחוקות האמורי, וכן בחוקות הגוים, שנאמר [ויקרא כ', כ"ג] ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם, והוא הדין לכל שאר הגוים, כי הענין מפני שהם סרים מאחרי השם ועובדין עבודה זרה.
וענין המצוה הוא שלא נתנהג כהם במלבושינו וענינינו, וכמו שאמרו בספרא: "ובחקותיהם לא תלכו" – שלא תלכו בנמוסות שלהם, בדברים החקוקים להם, כגון טיטראות וקרקסאות והאסטריאות. וכל אלו הם מיני שחוק שעושין בקיבוציהן כשמתקבצין לעשות שגעונות וזנות ועבודת האלילים. ואמרו שם: "בחוקות הגוי" – רבי מאיר אומר: אלו דרכי האמורי שמנו חכמים, רבי יהודה בן בתירא אומר: שלא תגדל ציצית הראש כהם, ולא תספר קומי. כלומר שלא יגלח מן הצדדין ויניח שער באמצע, וזהו הנקרא בלורית.
ונכפל זה הלאו במקום אחר במלות אחרות, שנאמר: "השמר לך פן תנקש אחריהם". ולשון ספרי: השמר – בלא תעשה, פן – בלא תעשה, תנקש אחריהם – שמא תדמה להם ותעשה כמעשיהם ויהיו לך למוקש, שלא תאמר הואיל והן יוצאין בארגמן אני אצא בארגמן, הואיל והן יוצאין בכלוסין אני אצא בכלוסין, והוא מין ממיני זיון הפרשים. ולשון ספרי הנבואה [צפניה א', ח'] ועל כל הלובשים מלבוש נכרי.
משרשי המצוה, כדי להתרחק מהם ולגנות כל הנהגותיהם, ואפילו במלבוש".

יראים (איסור חוקות הגויים הוא רק בדברים שמנו התורה וחכמים כחוקות הגויים)

בספר יראים סימן שיג (בדפוס ישן סי' פח), חידש שאיסור הליכה בחוקות הגוים הוא רק בדברים שמנו חכמים כדרכי האמורי, "ואין להוסיף עליהם, ואינם מסברא כי אם בקבלה". לפי דבריו האיסור מצומצם מאד, וכולל רק את הדברים שמנו חכמים משום דרכי האמורי, ואת איסורי העריות (וע"ז) שמוגדרים בתורה כחוקות הגויים (למשל משכב זכר), ואז העובר עליהם עובר בשני לאווים:

"לא תעשו כמעשיהם, ובחקותיהם לא תלכו, ויראת מאלהיך, ולא תלך בחוקות הגוים, ולא תעשה כמעשיהם של שבעה אומות, דכתיב בפרשת 'ואלה המשפטים': והביאך אל האמורי וגו', וכתיב בתריה: 'ולא תעשה כמעשיהם', וכתיב בפ' אחרי מות: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו".
פירוש: אפילו אינם עובדות אלא מעשיהם וחקותיהם שהורגלו לעשות לשם תורה שלהם – הזהירה תורה עליהם. וחכמים פירשו מה המעשים וחוקים שהורגלו לעשות לשם תורה שלהם בשבת בפ' במה אשה יוצאה, ובתוספתא דשבת מונה כל מה שהיתה קבלה ביד חכמים שהיו מחוקותיהם. ואין להוסיף עליהם. ואינם מסברא, כי אם בקבלה. וכאשר הזהיר הכתוב על מעשה שבעה אומות וחוקותיהם, כך הזהיר על מעשה מצרים וחוקותיהם, שהרי הוקשו זה לזה, דכתיב: 'כמעשה ארץ מצרים לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו". ואף על גב דמפרשי בתורת כהנים: 'על עבירות לאו' – לאפוקי חוקות שאינם עבירות, דהא תניא טובא 'חוקות' שאינן עבירות, כדתניא [ב"ק פ"ג א']: המספר קומי הר"ז מדרכי האמורי וכו', וכי"ב, אלא להעביר על חוקות שניהן עבירות ב' לאוין – לאו דעבירה ולאו ד'בחוקותיהם לא תלכו'.
והכי מתנינן בספרי: 'כמעשה ארץ מצרים', יכול לא יטעו נטיעות ולא יבנו בנינים כמותם? תלמוד לומר: 'ובחוקותיהם לא תלכו' – לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם. מה היו עושים? – איש נושא איש ואשה נושא אשה, אשה נשאת לשנים ואיש נושא אשה ובתה. לכך נאמר: 'ובחוקותיהם לא תלכו'".

טור (מביא את הרמב"ם להלכה)

גם הטור יו"ד קעח, הביא את דברי הרמב"ם להלכה:

"… וכן כתב הרמב"ם: אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים ולא מדמין להם לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן, אלא יהיה הישראל מובדל מהם וידוע במלבשו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל במדעו ובדעותיו. ולא ילבש מלבוש המיוחד להם, ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם… ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עובדי כוכבים כדי שיכנסו בהם רבים כמו שהם עושין, וכל העושה אחד מאלו וכיוצא בו – לוקה. מי שקרוב למלכות וצריך ללבוש כמלבושיהם ולדמות להם מותר בכל".

בית יוסף (שני תירוצים למה מותר לספר קומי למרות איסור תורה של 'בחוקותיהם' ¹)

ה'בית יוסף' יו"ד קעח, ב, דן בשאלה כיצד ניתן להתיר למקורבים למלכות איסור תורה של 'בחוקותיהם לא תלכו'. הוא מציע שני הסברים: 1. "משום הצלת ישראל יש כח בידם להתיר". כלומר 'פיקוח נפש לאומי'. 2. התורה "לא פירשה דבר, אלא סתמה… ומסרה הדבר לחכמים, והם אסרו דברים אלו לשאר בני אדם, ולא ראו לאסרם לקרובים למלכות". בסוף דבריו מזכיר את שיטת ה'יראים' שרק מה שמנו חכמים נאסר. ואף לגבי זה הקשה ש"הרבה בני אדם נכשלים בהם ואין איש שם על לב", והציע שאולי "משמע להו שאין לחוש משום דרכי האמורי אלא לדברים שהוזכרו בגמרא בלבד" ולא בתוספתא:

"ואם תאמר: כיון דמדאורייתא אסירי הנך מילי, ומילקי נמי לקי עלייהו, היאך היה כח ביד חכמים להתיר איסור תורה לקרובי המלכות? ויש לומר דמשום הצלת ישראל יש כח בידם להתיר, דכשיש ישראלים קרובים למלכות – עומדים בפרץ לבטל הגזירות, וכדאשכחן ברבי ראובן בן אצטרובלי במסכת מעילה (יז.), וכההוא גברא דאיתא בפירקא דחסידי. והנהו ת' ילדים שהיו לדוד שהיו מספרי קומי ומגדלי בלורית, הנך נמי משום הצלת ישראל שרו להו, דהוו אזלו בראשי גייסות לבעותי האויבים.
ועוד יש לומר שהתורה לא פירשה דבר, אלא סתמה וכתבה: 'ובחוקותיהם לא תלכו', ומסרה הדבר לחכמים, והם אסרו דברים אלו לשאר בני אדם, ולא ראו לאסרם לקרובים למלכות. וקרא ד'ובחוקותיהם לא תלכו' יתקיים בקרובי מלכות בדברים שאינם מעלים ולא מורידים לענין קורבתם למלכות.
כתבו הגהות מיימוניות בפרק י"א מהלכות ע"ז (הל' א) בשם רא"מ (יראים השלם סי' שיג) דמסברא אין להוסיף על מה שמנו חכמים, שהיתה קבלה בידם שהוא מחוקות הגוים. וכתב סמ"ג (שם) בתוספתא דשבת (שם) מונה כל מה שהיתה קבלה ביד חכמים מחוקותיהם ודרכי האמורי עכ"ל. ובאמת שהרבה דברים שנויים באותה תוספתא שיש בהם משום דרכי האמורי, והרבה בני אדם נכשלים בהם ואין איש שם על לב. ושמא משמע להו שאין לחוש משום דרכי האמורי אלא לדברים שהוזכרו בגמרא בלבד, וכל שאר דברים השנויים בתוספתא הוו דלא כהלכתא, דאם לא כן לא הוה שתיק תלמודא מינייהו".

מהרי"ק (איסור התורה הוא רק כשאין היגיון נראה או כשזה דרך שחץ או פריצות)

בשו"ת מהרי"ק סימן פח, נשאל אודות בגד שנקרא קפ"א, שהיה למעשה מדי רפואה אצל הנוכרים, האם מותר לישראל ללבוש אותו מצד איסור 'בחוקותיהם לא תלכו'.
המהרי"ק מאריך לבאר שאיסור 'בחוקותיהם' מתקיים באחד משני אופנים: או כאשר מדובר במעשה ללא היגיון, כזה שהעושהו "נראה ודאי כנמשך אחריהם ומודה להם, דאם לא כן, למה יעשה כדברים התמוהים האלה?". או שמדובר בדבר ש"שייך בו נדנוד פריצת גדר הצניעות והענוה". שכן "דברים הללו דברי שחץ וגאוה הם". וגם אז, האיסור הוא "דווקא כשהוא עושה כדי להדמות אליהם, ולא לתועלת ידועה". לכן בבגד הקפ"א ודאי שאין איסור, הן מצד שזה לא בגד שפורץ את גדרי הצניעות, והן מצד שיש טעם בלבישתו, שהרי הלובשו רוצה שיידעו שהוא מומחה ברפואה, "הן מחמת הכבוד הן מחמת ריוח ממון, שמתוך כך יצא לו שם באותה חכמה, ומאן דכאיב ליה כיבא ליזיל לוותיה".
עוד באר המהרי"ק, ש"אפילו הנהיגו ישראל במלבוש אחד והגוים במלבוש אחר, אם אין מלבוש הישראלי מורה על היהדות או על הצניעות יותר מאותו שהגוים נוהגים בו – אין שום איסור לישראל ללבוש לבוש הנהוג בין הגוים, מאחר שהוא בדרך כשרות וצניעות כאותו של ישראל".
בהמשך כתב שגם הרמב"ם מסכים לרש"י שרק מלבוש שישראל פרשו ממנו מחמת סיבה ערכית, אסור ליהודי ללובשו משום 'בחוקותיהם'. וכפי שכתב הרמב"ם שהאיסור הוא במלבוש "שנתייחד להם" (בהמשך התשובה המהרי"ק מביא מספר ראיות לדבריו מדיוקים מהש"ס, שאותם לא הבאתי כאן):

"… על דבר הקפ"א אשר כתבתם, והיא ארוכה עד לארץ הולכת פנים ואחור ופתוח' מן הצדדין, ואמנם מתוקנת תקון הגון להיות פטור' מציצית. ועמעמו עליה קצת אנשים, לפי דבריכם, באמרם: היות בזה משום 'ובחקותיה' לא תלכו'.
לע"ד נראה דדבר פשוט דלא לאסור משום חק אלא בא' משני חלקים: האחד הוא הדבר אשר אין טעמו נגלה, כדמשמע לשון חק. וכדפי' רש"י בפי' חומש בפרשת קדושים, וז"ל: חקים אלו גזרו' המלך שאין להם טעם לדבר עכ"ל. והרמב"ן כתב וז"ל החקי' הם גזרו' המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגל' תועלת' להם עכ"ל. הרי שהושוו שניה' דלשון חק משמע דבר אשר טעמו נעלם אלא שרש"י תפס בלשונו כאלו אין בו טעם כלל לא נסתר ולא נגלה והרמב"ן תפס עליו בכך ואמר שיש טעם אלא שאין נגלה. ובכיוצא בזה הוא שהזכיר' תור' שלא לילך בחקותיהם, דכיון שהוא עושה דבר משונה אשר אין בו טעם נגל', אלא שהם נוהגי' כן, אז נראה ודאי כנמשך אחריהם ומודה להם, דאל"כ למה יעשה כדברים התמוהים האלה?
ותדע דכן הוא, שהרי כתוב בסמ"ג במצו' חקת הגוים וז"ל… ולא תמצא שם אפילו אחד שלא היה ניחוש או דבר תימה אשר לא יודע טעמו, כאותם שמביא התלמוד בסוף פרק במה אשה, כגון גד גדי וסינוק לא. והאומר לעורב צרח וכן שחטו את התרנגול שקרא ערבית וכו' ויותר מהמה כפליים. וכולם כיוצא בהם שאין בהם לא טעם ולא סברא ידוע, ומעט מהם אזכיר וכהנה רבות: המספר קומי וכו' המגררת בנה בין המתי' וכו' המונה ומשליך צרורו' לים או לנהר והמספק והמטפח לשלהבת וכו' וכן הפוקק את החלון וכולי וכהנה רבות מאד. וכולם דבר נחוש או דבר תימה. וזה שכתוב בסמ"ג ששנה בתוספתא חקותיה' ודרכי האמורי – חקותיהם הם דברי' התמוהים, ודרכי האמורי הם הנחושים. ואם כי בכולם שנה שם: 'הרי זה מדרכי האמורי'. או פירש לנו הסמ"ג ששני דרכי האמורי: יש אחד משום נחוש ויש אחד משום חוקו' הגוים.
וענין השני יש לאסור משום חקות הגוים לפי הנזכר לע"ד הוא הדבר אשר שייך בו נדנוד פריצת גדר הצניעות והענוה, ינהגו בו הגוים – גם זה אסור. ואם הלכ' בתנא דבריית' דספרי דקתני: 'שלא תאמר: הואיל ויוצאין בארגמן – אף אני יוצא בארגמן וכו'. הואיל ויוצאין בקלוסין – אף אני וכו". שדברים הללו דברי שחץ וגאוה הם, ולא באלה חלק יעקב, אלא דברי ישראל ודרכם להיותם צנועים וענוים ירשו ארץ, ולא לפנות אל רהבים. ואף גם זאת נראה דהיינו דווקא כשהוא עושה כדי להדמות אליהם, ולא לתועלת ידועה, כדמשמע הלשון דקאמר: 'שלא תאמר הואיל והם יוצאים וכו". ולא קאמר סתם: 'שלא יצא בארגמן או בקלוסן כמו שהם יוצאים', אלא ודאי נראה דלא שייך לאסור משום הולך אחר חקותיה' אלא היכא שהדברים מראים שהישראל מתדמה אליהם, כגון שעושה מעשה התמיה אשר אין לתלות טעם בעשייתן אלא מפני חקם, כדפי' לעיל לתלו', וכן האומר: הואיל והן יוצאין וכו', שהוא מכוין להתדמות אליהם, כדפי', אבל בענין אחר – לא.
וכ"ש בלבישת הקאפ"א שאין איסור בדבר, ופשיטא דלא דמי לאותן השנוין בתוספתא, שהרי טעם לבישתה ידוע בסימן היותם ממשיגים בחכמה ההיא, ואין לתלות לבישתה כי אם לתועלת הנמשך ממנו, הן מחמת הכבוד הן מחמת ריוח ממון, שמתוך כך יצא לו שם באותה חכמה, ומאן דכאיב ליה כיבא ליזיל לוותיה. ובכה"ג לא שייך לאסור, מאחר שהדבר מוכיח שאין מתכוין להתדמות אליהם. וגם הם לא הנהיגו זאת אלא לכבודם ולתועלתם… דעד כאן לא קא אסר אלא התם דווקא, שלבושו מוכיח עליו שאינו יהודי, מאחר שהוא לבוש האסור ליהודים, וגם מתכוין הוא בכך שלא יכירוהו שהוא יהודי, התם הוא דיש לדמותו לההיא דפ' בן סורר ומורה, דאפילו לשנויי ערקתא דמסאנא אסור. אבל בכה"ג פשיטא דשרי לכולי עלמא, שהרי אין הלבוש הזה אסור ליהודים כלל…
עוד נלע"ד להביא ראי' להתיר, מלשון רש"י פרק בן סורר ומורה (דף עד), שהרי פי' שם ההיא דאפי' לשנויי ערקת' דמסאנא אסור, וז"ל: 'אם דרך הגוים לקשור דרך כך, ודרך ישראל לקשור בדרך אחר; כגון שיש צד יהדות בדבר, ודרך ישראל להיות צנועים, אפי' שינוי זה שאין כאן מצוה אלא שינוי מנהגא בעלמא – יקדש את השם יתעלה בפני ישראל חבירו עכ"ל. משמע דאפילו הנהיגו ישראל במלבוש אחד והגוים במלבוש אחר, אם אין מלבוש הישראלי מורה על היהדות או על הצניעות יותר מאותו שהגוים נוהגים בו – אין שום איסור לישראל ללבוש לבוש הנהוג בין הגוים, מאחר שהוא בדרך כשרות וצניעות כאותו של ישראל… אלא ודאי פשיטא דאין איסור בלבישת לבוש אשר הם רגילים בו. ואפי' אין ישראלים רגילים בו, כיון שלא נמנעו בלבישתן משום צד יהדות וצניעות, כדפירש"י…
ואשר נשענו האוסרים על דברי רבינו משה, שכתב שיהיה הישראל מובדל מהם במלבושיו ושאר מעשיו וכו' – אין משם ראיי' כלל, דפשיטא דר' משה לא חִייב להשתנות מן הגוי עכ"פ, מדכתב אח"כ, וז"ל: 'לא ילבש במלבוש המיוחד להם', ולמה לו לומר 'המיוחד להם'? לימא 'לא ילבוש במלבוש הדומה למלבושם'! אלא ודאי דלא נאסר אלא במלבוש שכבר נתייחד אליהם, ופרשו הישראלים ממנו משום צניעות, וכדפי' רש"י בפ' בן סורר ומורה, אי משום טעם אחר. ודין הוא התם שיאסר, דכיון שנתייחד להן מפני גיותה, ופרשו הישראלי' ממנו מפני יהדותם, אז כשלובשים הישראלים נראה כמודה להם ונמשך אחריהם. וטעם זה לא שייך אלא בלבוש שנתייחד לכלל אומתם מחמת גיותן, כדפי', אבל הקאפ"א הזאת שלא נתייחדה לכלל אומתן, אלא לחכמי' מפני חכמתן, ואין שום נכרי רשאי לישאנה אם לא יהיה חכם, וגם אינה נוהגת בכל חכמי דתן – כמו שהעיד הרב מסיר ליאון יצ"ו – וגם שמעתי כי בצרפת אין נושאין אותה אפי' חכמים, פשיטא ופשיטא דאין זו מלבוש המיוחד להם, מאחר שלא נתייחד אלא לחכמים, וכדפירשתי.
ויפה כתבתם שאם כן הוא שיצטרך הישראל לשנות מלבושיו ממלבושי הגוים עכ"פ, א"כ אין אדם צדיק בארץ, ודור שכולו חייב הוא זה! שאין אדם בדור הזה שלא ילבש לבוש הדומים ללבוש זקניהם או ללבוש ילדיהן! והיאך יפצה אדם פה מצפצף לאסור מה שנהגו כל ישראל בפומבי! לכל הפחות היה להם לירא ולומר: 'אם אין ישראל נביאים – בני נביאים הם', וק"ו בן ק"ו שיש להם על מי יסמכו, מתוך דברי רבותינו ז"ל. ואין הישראל מחוייב להשתנו' מן הגוי כלל ועיקר, רק שלא יהא מלבוש מיוחד להם, וכדפי'… (בהמשך מביא מספר ראיות לדבריו)".

וכן כתב בקצרה בפסקים רנא:

"על דבר המלבוש המיוחד לחכמי הגוים, והיא הקאפה, שהיא ארוכה עד לארץ פנים ואחור ופתוחה מן הצדדין, אם אסור הישראלי החכם בחכמה ההיא ללבשה, ואם יש בזה משום ובחקותיהם לא תלכו.
אין לאסור משום חקות הגוים אלא באחד משני ענינים: האחד, הוא הדבר שאין טעמו נגלה, והעושהו נמשך אחריהם ומודה להם, אחרי שהוא עושה הדברים התמוהים כמו שהם עושים. והשני, הוא הדבר אשר יש בו צד פריצות גדר הערוה והצניעות, ונהגו בו הגוים, וזה הדבר אסור לישראל לעשותו בשכונתו כדי להדמות אליהם בלבד, ולא לתועלת ידועה. אבל בלבישת הקאפה הנז' אין איסור, שאין זה דומה לאותם הדברים הנז', שהרי טעם לבישתה ידוע הוא, שהיא לסימן ללובשה שהוא מן המשיגים בחכמה ההיא, ואין לתלות לבישתה אלא בתועלת ממנה – אם מחמת הכבוד אם מחמת ריוח ממון – שמתוך כך יצא לו שם בחכמה ההיא".

אחרונים

קרית ספר (כל מה שקבלו חכמים כמנהג הנוכרים שקשור לע"ז אסור משום 'בחוקותיהם'. תספורת קומי התירו מטעם הצלת ישראל)

ה'קרית ספר' על הלכות ע"ז יא, א (אזהרה מד), הביא את לשון הרמב"ם, והוסיף ש"כל אלו קבלה ביד החכמים שכן היה מנהגם, והם נכללים בפסוק 'ובחוקותיהם לא תלכו'. וכן כל שאר הדברים שמנו בתוספתא – כולם מדאוריתא וכו' נכללות בפסוקים כפי קבלת רז"ל שהיו חוקי עובדי ע"ז". כלומר המבי"ט מקשר את כל הדוגמאות שנתנו חכמים לאיסור 'בחוקותיהם לא תלכו', כולל אלו הקשורים למלבוש – לענייני עבודה זרה. לגבי המקורבים למלכות הקשה ה'קרית ספר' את קושיית ה'בית יוסף', ותירץ שמאחר שעושים להצלת עם ישראל מגזרות – מותר:

"אזהרה מד. הזהירנו מלכת בדרכי הגוים ומלהדמות להם, לא במלבוש ולא בשער ולא בכיוצא בהן, דכתיב: 'ולא תלכו בחוקות הגוים', ונאמר: 'ובחוקותיהם לא תלכו'… ונאמר: 'השמר לך פן תנקש אחריהם'. הכל בענין אחד הוא מזהיר – שלא ידמה להן, אלא יהיה מובדל וידוע במלבושו ובמעשיו, כמו שהוא מובדל בדעותיו. וכן הוא אומר: 'ואבדיל אתכם מן העמים'. לא ילבש במלבוש המיוחד להן, ולא יגדל ציצת ראשו כציצת ראשם… וכל אלו קבלה ביד החכמים שכן היה מנהגם, והם נכללים בפסוק 'ובחוקותיהם לא תלכו'. וכן כל שאר הדברים שמנו בתוספתא – כולם מדאוריתא וכו' נכללות בפסוקים כפי קבלת רז"ל שהיו חוקי עובדי ע"ז. וכל העושה אחד מאלו או כיוצא בהן מחוקי ע"ז שמנו חכמים ז"ל – הוא לוקה.
ישראל שהיה קרוב למלכות, והיה לו גנאי שלא ידמה להן – הרי זה מותר ללבוש בלבושיהן ולגלח כנגד פניו כמו שהם עושים. ואף על גב דהוי איסורא דאוריתא, התירו משום סכנת ישראל, דזימנין דמבטלי שמדא. וכמו שמוזכר בגמרא, והוי בכלל 'וחי בהם וגו", דלא הוי אביזרא דע"ז".

 

שולחן ערוך ורמ"א (שו"ע פוסק כרמב"ם, רמ"א מביא את המהרי"ק)

השולחן ערוך יו"ד קעח, א, פוסק את דברי הרמב"ם ש"לא ילבש מלבוש המיוחד להם". הרמ"א מביא בהרחבה את דברי המהרי"ק, שרק כאשר אין טעם בנוהג, או שהוא נעשה לשם פריצות, יש איסור 'בחוקותיהם':

"אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים (ולא מדמין להם). (טור בשם הרמב"ם) ולא ילבש מלבוש המיוחד להם…
הגה: אלא יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו (שם). וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשום פריצות, כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים, והוא מלבוש שרים וכדומה לזה ממלבושי הפריצות, או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם. אבל דבר שנהגו לתועלת, כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן, מותר ללובשו. וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר, מותר (מהרי"ק שורש פ"ח). לכן אמרו: שורפין על המלכים, ואין בו משום דרכי האמורי (ר"ן פ"ק דעבודת כוכבים)".
שם בסעיף ב מובא בשו"ע ההיתר של לבישת בגדי נוכרים עבור "מי שהוא קרוב למלכות וצריך ללבוש מלבושיהם":
"מי שהוא קרוב למלכות וצריך ללבוש במלבושיהם ולדמות להם – מותר בכל".

 

לבוש (שוזר יחד את הרמב"ם והמהרי"ק)

הלבוש יו"ד קעח, א, שוזר יחד את דברי הרמב"ם עם דברי המהרי"ק:

"אסור ללכת בחוקת גוים, ואין צריך לומר שלא לקסום ולנחש ולעונן, שכל אלו מפורשין בתורה, דכתיב: "לא תלמד לעשות כתועבות הגוים", "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים…". ואפילו מנהג בעלמא שנהגו בו לחק – אסור לילך בו, שנאמר: "ובחוקותיהם לא תלכו".
ולשון חק הוא אחד משני דברים, האחד שהוא עושה דבר משונה אשר אין בו טעם נגלה אלא שהם נוהגים כן, לפיכך ישראל העושה אותו המנהג נראה ודאי כנמשך אחריהם ומודה להם, דאם לא כן למה יעשה כדבריהם התמוהים ההם?
וענין השני הוא דבר שיש בו פריצות גדר דרך הצניעות והענוה ונהגו בו הגוים, כי לא באלה חלק יעקב, אלא דברי ישראל ודרכם להיות צנועים וענוים ירשו ארץ ולא לפנות אל רהבים. לפיכך לא ילך אדם בחוקות הגוים ולא ידמה להם ולא ילבש מלבוש המיוחד להם, דהיינו מלבוש שפירשו הישראלים ממנו מחמת צניעותן ויהדותן… שכל אלו הם דברים שהם עושין בלא טעם או דרך גאוה, והישראל יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהם במדעו ובדעותיו, בדברים שיש בהם משום חוק בעלמא או משום פריצות, כגון מלבושים אדומים שנהגו בו משום גאוה ומשום פריצות. אבל דבר שנהגו לתועלת, כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שהוא ניכר בו שהוא רופא אומן, מותר לרופא ישראל גם כן ללובשו, וכן מה שעושין משום כבוד או טעם אחר ההגון – מותר, ולכן אמרו [סנהדרין נב ע"ב] שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי".

 

חכמת אדם (מביא את המהרי"ק וגם את הגר"א בלי לציין שחולקים)

ה'חכמת אדם' פט, א, מביא את דברי המהרי"ק שהאיסור הוא כשהבגד הוא בגד של נוכרים שהישראלים פרשו ממנו מחמת גיותו, ולכן הלובשו נראה כמודה להם. וכתב ש"לכן אין לתמוה על כל ארץ אשכנ"ז שמלבושיהם דומין למלבושי העכו"ם, שמעולם לא שינו בגדיהם, וגם ידוע שאף על פי כן משונה קצת מבגדיהם, שארוכים מעט יותר ורחבים משל עכו"ם. אבל במדינה שכבר שינו אבותינו בגדינו מבגדיהם, ויהיה הטעם מה שיהיה, מכל מקום כיון שכבר שינו בגדיהם, העובר ולובש כבגדיהם – לוקה".
בהמשך מביא שנית את דברי המהרי"ק, ולצידם את דברי הגר"א[2] שדבר שנוהגים בו משום ע"ז, גם אם כתוב בתורה שישראל נהגו בו (כמו מצבה) – אסור לנהוג בו, ודבר של הבל ושטות, אם כתוב בתורה מותר, ואם לא – אסור. ולכן אסר הגר"א להעמיד אילנות בבית הכנסת, כי זה מנהג הגוים בחגיהם:

"אין הולכין בחוקות עובדי כוכבים ולא מדמין להם לא במלבוש ולא בשיער וכיוצא בהן, שנאמר (ויקרא כ', כ"ג) ולא תלכו בחוקות וגו' ונאמר (שם י"ח, ג') ובחוקותיהם לא תלכו ונאמר (דברים י"ב, ל') השמר לך פן תנקש אחריהם – שמא תדמה להם ותעשה כמעשיהם, ויהיה לך למוקש. שלא תאמר: 'הואיל והוא יוצא בארגמן – אף אני יוצא בארגמן. הוא יוצא בתלוסין – אף אני אצא בתלוסין'. והוא מין ממיני כלי זיין. וכבר אמר הנביא (צפניה א', ח'): ופקדתי וגו' על כל הלובשים מלבוש עכו"ם…
ואמרו חז"ל: בזכות שלושה דברים יצאו אבותינו ממצרים – שלא שינו בגדיהם ושמותם ולשונם. וההתקרבות להם גורם לעשות כמעשיהם, כדכתיב (תהלים ק"ו, ל"ה) ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם. ולכן צוה בוראנו להבדיל אותנו, כמו שכתוב (ויקרא כ', כ"ו): ואבדיל אתכם מן העמים… לא ילבש בגד המיוחד להם, ופרשו הישראלים ממנו מחמת צניעות או דבר אחר, שכיון שנתיחד להם מפני גיותו, ופרשו הישראלים ממנו מפני יהדותן – אז כשלובשים הישראלים נראה כמודה להם ונמשך אחריהם.
ולכן אין לתמוה על כל ארץ אשכנ"ז שמלבושיהם דומין למלבושי העכו"ם, שמעולם לא שינו בגדיהם, וגם ידוע שאף על פי כן משונה קצת מבגדיהם, שארוכים מעט יותר ורחבים משל עכו"ם. אבל במדינה שכבר שינו אבותינו בגדינו מבגדיהם, ויהיה הטעם מה שיהיה, מכל מקום כיון שכבר שינו בגדיהם, העובר ולובש כבגדיהם – לוקה.
בא וראה כמה האריך מהרי"ק בתשובותיו סימן פ"ח בענין הבגד שלובשים החכמים לכבוד, ודי בזה. ואם גזרו שמי שלא ילבש מלבוש עכו"ם יהרג כתב הש"ך ביורה דעה סימן קנ"ז ס"ק י"ז דיהרג ואל יעבור. ונהירנא כשגזרו פה בק"ק ווילנא בעת המלחמה שילבשו היהודים מלבושי עכו"ם, שמעתי מפי הגאון החסיד מורינו הרב אליהו ז"ל שאמר דיהרג ואל יעבור. ואף שזה צריך עיון גדול, על כל פנים צא וראה כמה גודל האיסור בזה, וכל בעל נפש ישים הדברים בלבו]. וכל דבר שהוא חוק לעבודה זרה, אף על גב דכתיב בתורה שהיו נוהגין בו ישראל – אסור משום בחוקותיהם. ולכן המצבה, אף על פי שהיתה אהובה לפני המקום בימי האבות, לאחר שנעשה חוק לעבודה זרה כתיב: 'ולא תקים לך מצבה'. וכן שריפה על המלכים, אילו היה חוק לעבודה זרה – אף על גב דכתיב בקרא, ויש לומר דהם למדו ממנו, אפילו הכי אסור. אבל מה שאינו חוק לעבודה זרה אלא להבל ושטות, אם כתיב בתורה מותר, ואם לא כתיב – אף זה אסור. ומטעם זה אסר הגר"א להעמיד אילנות בחג השבועות, כמו שכתבו האחרונים, כיון שכן נהגו בחג שלהם. ועתה בזמן הזה, על פי דינא דמלכותא לובשים בגדי המדינה, ודינא דמלכותא דינא. (נוסף מדפוס שני ואילך והוא נגד הסימן הקודם וכנראה שנוסף מפני הצענזור)".

 

קיצור שולחן ערוך (האיסור הוא בבגדי שחץ ופריצות או חוק שיש לחשוש שקשור לע"ז)

ב'קיצור שולחן ערוך' ג, ב, הביא אגב הלכות הנהגת הבוקר את דיני הלבוש, והזכיר את האיסור ללבוש מלבושי נוכרים. והגדיר שהאיסור הוא ב"מלבוש העשוי ליוהרא ופריצות", שבזה "לא יעשה הישראל כן". וכן "כל דבר שנהגו למנהג ולחוק, דאיכא למיחש שיש בו שמץ עבודת כוכבים – לא יעשה ישראל כן":

"אין הולכין בחוקות עובדי כוכבים, ולא מתדמין להם לא במלבוש ולא בשיער וכיוצא בהן, שנאמר: ולא תלכו בחוקות העובדי כוכבים… ולדוגמא, הא דאמרינן בגמרא דאסור לישראל להתדמות להם, אפילו ברצועות המנעל, שאם היה דרכם לקשור כך, ודרך ישראל בענין אחר, או שהיה מנהגם להיות להם רצועות אדומות, ושל ישראל שחורות, משום דצבע שחור מורה על ענות ושפלות וצניעות, אסור לישראל לשנות. ומזה ילמוד כל אדם לפי מקומו ושעתו, שהמלבוש העשוי ליוהרא ופריצות, לא יעשה הישראל כן, אלא מלבושיו יהיו עשויין בענין המורה על הכנעה וצניעות.
הכי אמרינן בספרי: 'שלא תאמר: הואיל והן יוצאין בארגמן – אף אני אצא בארגמן, הואיל והן יוצאין בקלוסין (כלי זיין) – אף אני אצא בקלוסין', שדברים הללו דברי שחץ וגאוה הם, ולא כאלה חלק יעקב. אלא דרכם להיות צנועים וענוים, ולא לפנות אל רהבים. וכן כל דבר שנהגו למנהג ולחוק, דאיכא למיחש שיש בו שמץ עבודת כוכבים – לא יעשה ישראל כן. וכן לא יגלח ולא יגדל שערות ראשו כמו הם, אלא יהא מובדל מהם במלבושיו ובדיבורו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהם במדעו ובדעותיו. וכן הוא אומר: 'ואבדיל אתכם מן העמים'".

 

כהונת עולם (הרב חיים ישראל אשכנזי – אסור ליהודים ללכת בבגד-דת מוסלמי. ה'כהונת עולם' – על פי המהרי"ק זה מותר, ואין לנו להרהר אחריו)

עד

בשו"ת כהונת עולם (לרבי משה הכהן) ח"א עד, מובאת שאלתו של הרב חיים ישראל אשכנזי לרב משה הכהן בעל ה'כהונת עולם'. השואל כותב שלדעתו אסור ליהודים ללבוש את ה"מלבושין הצבועין בירוק ככרתי או מנומרים" שלובשים המוסלמים, היות שזה בגד בעל זיקה דתית, שכן "עינינו הרואות שכל זמן אשר המצנפת ירוק על ראשו – יחזיקוהו למקודש ולא ירים איש מהם, ואפילו המושלים בעם, את ידיהם עליו עד הסירם המצנפת מעל ראשו" ולכן "אין לך סרך דתם גדול מזה". והוסיף ש"אפילו תימא דלא מיקרי סרך ע"ז, מכל מקום לא יגרע מחקת הבל ושטות שלהם":

"נסתפקתי כדת מה לעשות במלבושין הצבועין בירוק ככרתי או מנומרים מהצבע הנזכר, ומנהג יושבי הארץ הלזו להקפיד להניח ללבוש הצבע הנזכר או שמץ מנהג לזולתם, אי שפיר דמי ללובשם או אית ביה משום 'חקותיהם', וכדגרסינן בפ"ק דע"א דף י"א ע"א… והקשו בתוס'… ותירצו דתרי גווני חקה נינהו: חדא חקת הבל ושטות שלהם, ואינה לשם ע"ז, ואפילו הכי אי לאו דכתיבא באורייתא אסירא משום 'חקותיהם', ובהכי איירי ההוא דפרק ד' מיתות, והחקה אחרת היא הנעשית לשם עבודה זרה, והיינו דמסקינן הכא דשריפה לכולי עלמא לאו חקה כזו היא, דאי חקה לשם ע"ז היא, אפילו אי כתיבא באורייתא אסירא וכו', יעו"ש.
ואיברא דלפי זה קצת דוחק, דהכא והתם מחד קרא ילפינן, ומחד קרא מייתי להו, ולאו כי הדדי נינהו. ולכן היה נראה דליכא בין חקת ע"ז לחקת הבל שלהם ולא מידי, והא דלא משני הכא דטעמייהו דרבנן משום דכתיבא באורייתא, היינו על דרך: 'אפילו תימא דרבנן לא פליגי עליה דר"מ בהא, ניחא. ודכוותא בחידושי הרשב"א ז" פרק מי שמתו… איך שיהיה, הרי דעתם ז"ל דאפילו חקת הבל ושיטות שלהם, דלא כתיבא באורייתא, אסירא, משום חקותיהם. ודוגמא דחרב. וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"א מהלכות ע"ז, וז"ל: 'אין הולכין בחקות הגוים, ולא מדמין להם לא במלבוש ולא בשער וכו', אלא יהיה הישראל מובדל מהם…', יעו"ש. הרי דכייל ותני משם אחד שינוי המלבושים שהיא חקת הבל ושיטות שלהם, עם גידולי הבלורית שהיא חקת ע"ז. ומסתמא קאמר 'כל מלבוש המיוחד להם', ואע"פ שאין במה שפירש ישראל ממנו משום צניעות, ואע"פ שכבר הישראל ניכר בשאר מלבושים…
וראיתי למוהרי"ק ז"ל, בשו' פ"ח, שכתב דהרי"ף והרא"ש ז"ל בס"פ בן סורר סברי כר"ש ז"ל, דלא אסר אלא דבר שפרשו הישראל ממנו משום צניעות, והיינו דנקט אדום, וגם בדברי הרמב"ם ז"ל פירש כן, ודקדק מלשונו שלא כתב 'לא ילבש מלבוש הדומה למלבושים'…
ולפי שיטה זו לכאורה קשה, דכיון דאיכא איסורא דאורייתא, היאך התירו לשל בית רבן גמליאל לספר קומי שפה? וכדהקשה הרב ז"ל בסי' קע"ח, והוא ז"ל תירץ שם שני תירוצין, יעו"ש.
ולענ"ד אפשר לומר דמדאורייתא לא אסר אלא במתכוין להדמות להן, או אפילו בסתמא, ואמנם כשעושה לתכלית אחר ולא סגי בלאו הכי, לא אסר מדאורייתא, וכדדייק לישנא דספרי. ומה שאמרו שהתירו לשל בית רבן גמליאל, לאו דוקא שהיה אסור מתחלה והתירוהו מפני הדחק, אלא כלומר הורה להם כך שהם באו לידי מדה זו, והוצרכו להוראה זו…
מעתה נראה לענין הצניף הירוק שנוהגין בו זרע נביא הישמעאלים, דמשמע לכאורה דלכולי עלמא אסר, שלפי הנראה יש בו משום סרך דתם, כאשר עינינו הרואות שכל זמן אשר המצנפת ירוק על ראשו – יחזיקוהו למקודש ולא ירים איש מהם, ואפילו המושלים בעם, את ידיהם עליו עד הסירם המצנפת מעל ראשו. עום זה סרה קדושתו מעליו, והיה כאחד העם. וגם אינם לובשים אותו זולתי זרע הנביאים, כאמור – אין לך סרך דתם גדול מזה. ואפילו תימא דלא מיקרי סרך ע"ז, מכל מקום לא יגרע מחקת הבל ושטות שלהם. וכן אני אומר בצניף הלבן והצבע הארגווני הנקרא עא"ל, והמנעלים הלמונים, דכיון שהוא מיוחד להם, כמו שאנו רואים כמה מקפידים שלא להניח לאשר איננו מבני דתם ללובשו, יהא אסור, כיון שרוב הפוסקים מסכימים בזה, זולתי הר"ן… וכל שכן אי הוי של תורה. ואין דבר במה שדשו בי רבים והגאונים לא מיחו בידם, כי אפשר כי מארץ רחוקה באו הנה, ורגילים היו שם צבעים הנזכרים לבלתי היות כן חק אנשי אותם המקומות. ואחרי בואם לא מיחו בידם משום 'הנח להם לישראל כו". ופליאה דעת ממני לעת כזאת, עד שיחננו אבינו שבשמים. ובכן שמתי פנים כחלמיש אל מול פני הרב המובהק כמוהר"ר משה הכהן נר"ו, אליו פי קראתי, ולדבריו יחלתי, עד ישקיף וירא ויאיר עיני במאור תורתו בה דבר הצעיר חיים ישראל אשכנזי".

 

עה

בסימן עה משיב לו הרב משה הכהן  תשובה ארוכה בה הוא מתפלפל בעניינים שונים, ובסוף דבריו כתב שמכיוון שהמהרי"ק ראה את דברי הרמב"ם שנוקט בגישה מחמירה בעניין 'בחוקותיהם', "ועם כל זה כתב להתיר", "אין לנו הרהר אחריו". ובפרט שהאחרונים, החל מהבית יוסף והלאה, "הביאו דבריו בפשיטות, ואין חולק עליו":

"חזה הוית פום ממלל רברבן על כל קוץ וקוץ תלי תלים הן הם גופי הלכות, פה מפיק מרגליות… האמנם לענין דינא, לעד"ן דלית דין צריך בש"ש, דהוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא, אפילו לפי דברי התוס' המחמירים, וכמתבאר מדבריהם סוף פרק מרובה, וכל שכן שרבו המתירים, וכמו שנתבאר באורך בדברי החי' ידיד נפשי. ואף הרמב"ם דהוא מחמר ותר, וסובר דאיסור דאורייתא איכא, כיון דמהריק"ו ראה דבריו ועם כל זה כתב להתיר, מסתיין דרב גובריה אמרה, ואין אנו להרהר אחריו. ומה גם דמרן בבית יוסף ורבותינו האחרונים הבאים אחריו הביאו דבריו בפשיטות, ואין חולק עליו. הא ודאי דמדינא שריא ומנהגן של ישראל תורה היא כהלכתיה וכטעמיה של החכם המשיב ידיד נפשי ה"י. ואין ספק שמרוב חסידותיה דמר לא פנה לצדד ההיתר, אך אמנם אמינא ולא מסתפינא דסמוך לבו לא יירא, נכון לבו בטוח בה'. נאם הצעיר משה הכהן".

 

יפה ללב (הביא את דברי ה'כהונת עולם' שהתיר במה שאינו מזוהה עם דתם)

בשו"ת יפה ללב (לרבי רחמים ניסים יצחק פלאג'י) ז, סי' קעח, א, הביא את דברי ה'כהונת עולם' הנ"ל, וכתב שאמנם את הצניף של הישמעאלים "אסור לצנוף מדינא", אולם מותר ללבוש "מלבושים משאר צבעים" שאין הם קשורים לדתם:

"סי' קע"ח א, ס"א בהגה כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים… ואולם הרב כהונת עולם סי' ע"ה כתב ז"ל: צניף לבן וירוק אסור לצנוף מדינא, אבל מלבושים משאר צבעים ומנעלים אלמונים(?) שרו, יע"ש כ"מ בכתב יד של אחד קדוש, לא נודע למי".

 

חזון איש (האיסור הוא רק בבגד פריצות וכשמתכוון לחקות את הנוכרים, אך בבגד שלובש כי הוא יפה [והוא לא פרוץ] מותר. וזה גם לגר"א)

ה'חזון איש' על הספר 'דא גזירת אורייתא'[3] כותב שאין איסור 'בחוקותיהם' כאשר אדם לובש מלבוש מסוים מחמת שהוא "אוהב את היופי המוסכם", אלא רק כאשר הוא "מתאווה להתדמות להם", ויש בבגד פריצות או "דבר בלתי טעם". כמו כן, החזו"א מונה את הגר"א והרמ"א זה לצד זה כמי שסוברים כהגדרתו (וצ"ע על כך):

"אמנם ראוי לירא ד' יתברך לנטות בלבושים ובשאר עניינים לדרך היותר צנועה, וכמנהג החברים, והפרישה החיצונה איננה סימן יפה על הפנימיות. אבל איסור 'בחוקותיהם לא תלכו' אינו אלא במתאווה להתדמות להם, אבל לא באוהב את היופי המוסכם ואינו עולה על דעתו להתדמות להם. וכמו שכתב הגר"א ז"ל בביאור, וכמו שכתב הרמ"א ז"ל, דדווקא ביש בזה פריצות או דבר בלתי טעם, אבל יופי המוסכם אינו בכלל זה".

 

משנה הלכות (פסק כט"ז שהכל לפי הזמן והמקום, וחידש שיש חילוק בין בגד המיוחד להם שאסור בלאו להיות מובדל מהם בלבושו, שזו מצוות עשה)

בשו"ת משנה הלכות י, קטו, נשאל על ידי מחותנו בין היתר אודות "שינוי לבוש מנהגי אבות", וחידש שיש בזה שתי דרגות איסור: ישנה מצוות עשה להבדיל עצמנו מן הנוכרים, "ולזה לא צריך שיהיה מיוחד דוקא להם, מ"מ כיון שגם הם הולכין במלבושים אלו – הרי איננו מובדל מהם". "והשני, במלבושים המיוחדים להם, שבזה הוא כבר עובר בלאו ד'בחוקותיהם לא תלכו'". ומסכם: "בקיצור – 'להבדיל מן העמים' בכלל הוא מצות עשה לכל דבר להיות ניכר ההבדל מהם, והלאו עובר כשעושה להדמות להם במלבוש המיוחד להם, וכיוצא בהן".
עוד הביא את הט"ז והמזכירים את דבריו להלכה, שהאיסור הוא לפי המקום והזמן. וכן הביא את דברי רבי יצחק אלחנן שהסכים עם רבי שלום צבי הירש שבמקום שאדום לא נחשב לפריצות – אין בו איסור.
בסיום דבריו הביא את המחלוקת לגבי האם מספיק לשנות בדבר אחד או שאסור להידמות בשום דבר, ולא הכריע בה:

"אור ליום שנתלו בו המאורות לסדר 'ושמעו לקוליך' התשד"מ בנ"י יצו"א.
אל מעכג"ק מחותני הרהגה"צ ארי שבחבורה אספקלריה המאירה עוטה אורה מרגניתא דלית ביה טומא שושילתא דדהבא מזה בן מזה דזיו ליה כבר בתיא קדוש יאמר לו כו' כקש"ת מוה"ר משה מרדכי בידערמאן שליט"א אדמו"ר מלעלוב בארצינו הקדושה.
אחרי דרך בא בשאילת שלו' מעכג"ק מחותני שליט"א ביראת הכבוד ובאהבת אמת…
והנה בענין צורת הלבושים ושינוי לבוש מנהג אבות, נמי פשוט שמלבושי בני ישראל הם מובדלים ממלבושי עו"כ, ואין לשנות ממנהגי אבותינו; לאו דוקא מלבושיהם, שאמרו ז"ל שאפילו במצרים "ויהי שם לגוי" – מלמד שהיו בני ישראל מצוינים שם, ולא שינו את לבושם, זו הי' מעלה אחת וזכות שעל ידה נגאלו בני ישראל…
ובתורה כתיב: "ובחוקותיהם לא תלכו", והטור ושולחן ערוך יו"ד סי' קע"ח שלא ללבוש במלבושי עו"כ ס"א: "אין הולכים בחוקות עו"כ ולא מדמין להם, ולא ילבש מלבוש המיוחד להם, ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם וכו'. אלא יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו".
והחינוך מצוה רס"ב… ובסה"מ ל"ת ל' כבר ידעת לשון הנביא (צפניה א) ופקדת על השרים ועל בני המלך ועל כל הלובשים מלבוש נכרי וזה כולו להתרחק מהם ואפילו ממלבוש ע"ש…
ומיהו לענין המלבושים האיך, ובמה היו מלובשין אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב, באמת כי לפענ"ד קשה מאד הדבר להחליט להלכה בשביל חלום זה או אחר שנבאו בו האבות, או איזה צדיק אחר…
(דן מה בדיוק היה שונה בין ישראל לנוכרים לגבי ערקתא דמסאנא, והתפלפל מדוע לא הנהיגו ללכת במנעל בלי שרוכים כדי להינצל מגזרת השמד, ונשאר בצ"ע. עוד דן מדוע התחילו להנהיג לחבוש כובעי עור שלא כפי שעשו אבותינו, והביא נימוקים שונים וכו')
ואשר נלפענ"ד לישב למה שינו המנעלים, לפי שבזמנינו או בזמן רבותינו הצדיקים האחרונים ז"ל, לא היו משנים העכו"ם במנעלים מהישראלים, לא במנעל עצמו ולא בשרוך לא בצבע ולא בקשירה. דהללו לקחו מנעלים מכל מיני צבעים, לבן או שחור, ושרוך נמי בכל מיני צבעים, וגם בענין הקשירה לא היו משנים כלל. ולפ"ז נמצא ח"ו עברו בני ישראל על 'ובחוקותיהם לא תלכו'! והגם שלא עשו כן בדרך חק, מ"מ לא קיימו להבדיל מהם במלבושיהם, שהוא ענין בפני עצמו שיהיו בני ישראל מובדלים מהם. וכמ"ש הרמב"ם פי"א ה"א מהל' עו"כ: וז"ל… ע"כ. והנראה דעיקר הכוונה הוא להיות מובדלים מהן. והנה כתב הרמב"ם מתחלה: 'אין מדמין להם… הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן…', עד: 'וכן הוא אומר: ואבדיל אתכם מן העמים'. וזה הדין הוא בכלל, להיות מובדלים מכל כל מן העמים, זה עשה לעצמה. ושוב הוסיף: 'לא ילבש במלבוש המיוחד להם', 'וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהן – לוקה', כלומר במלבוש המיוחד יש עוד לאו שעובר עליו, ועל זה לוקה.
נמצא דתרי דינא נינהו: אחד, שצריך להבדיל מהן, ולזה לא צריך שיהיה מיוחד דוקא להם. מ"מ כיון שגם הם הולכין במלבושים אלו, הרי איננו מובדל מהם, ובתורה כתיב שנהי' מובדלין בהן: 'ואבדיל אתכם'. והשני, במלבושים המיוחדים להם, שבזה הוא כבר עובר בלאו ד'בחוקותיהם לא תלכו', ואין זה מדין 'ואבדיל.
בקיצור – 'להבדיל מן העמים' בכלל הוא מצות עשה לכל דבר להיות ניכר ההבדל מהם, והלאו עובר כשעושה להדמות להם במלבוש המיוחד להם, וכיוצא בהן.
וכבר כתב הט"ז סק"א, שהכלל הוא לישראל להבדיל מהם, מה לי כך ומה לי כך, כי המדינות חלוקות במנהגם בזה, ובכל מקום יחזיקו ישראל לשנות מלבושיהם מהם ומהמונם, ע"ש. ועיין מנ"ח רנ"א, מה שכתב על הט"ז דלאו 'בחוקותיהם' משתנה בכל דור ודור, ואם בימים הראשונים היו לובשים מלבושים אחרים, ועתה לובשים בגדים אחרים – בודאי אסורים לישראל לילך כמלבושיהם אשר נהגו עתה. ונ"ל פשוט דמותר לישראל לילך במלבושין הקודמין אשר העכו"ם עזבו עתה, כיון שהישראל ניכר במלבושיו. ע"ש מה שהאריך קצת בזה.
ולפי זה יש לומר דלכן שינו ללכת במנעלים בלי שרוך כלל, כדי להבדיל עצמן מן העכו"ם, כיון שהם התחילו ללכת במנעלים בכל מיני שרוך, ולא הי' הבדל אחר בענין מנעלים מן העכו"ם. וכדי לעשות הבדל בטלו השרוך. ואין בזה משום שינוי ממנהג אבותינו ומדרכי אבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב, שהלכו במנעלים עם שרוך, וגם אחריהם, עד שאמרו שאערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור, כיון דעושה כן כדי להבדיל. ובמלבושים העיקר שצריך לילך במלבושים כדי להבדיל מן העמים, ולהיות מצויינים במלבושיהם, מה לי כך ומה לי כך שהוא מובדל מן העמים צריך להלביש. ומה"ט גופא י"ל נמי ששינוי בכובעים, לפי שהישמעאלים הלכו בסודר, שינוי אותו בנ"י. ולפ"ז מובן נמי שבנ"י גם בזה הי' השינוי ממקום למקום, דבכל מקום שינוי לפי מה שהעכו"ם הלכו שם במלבושים, והיו ישראל שונים מזמן לזמן שלא יהיו נדמין ח"ו במלבושיהם להעכו"ם. וזה ענין שבקצת מקומות נשאו שטריימעל בשבת ובקצת מקומות כובעים ביבער ובקצת כובע שחור וכיוצא בזה, הכל לשם שמים כפי מנהג המקום שינו ממנהג העכו"ם שנהגו שם.
ולפ"ז יש ליישב נמי דהגם אי נימא דהאבות לבשו בזמנם בגדים של ארבע כנפות, כמו שנראה מקראי, או בצבע אחר – לא מקרי זה שינוי ח"ו כל שעשו כן משום שהעכו"ם שינו מלבושיהם, והיו צריך לשנות בשביל זה. ומובן בזה יותר לפ"מ שכתבו התוס' דנפ"מ בשרוך לענין הצבע.
וא"כ אם היו העכו"ם הולכים בצבע אחת, צריך ישראל לשנות לצבע אחרת ג"כ. וידוע ע"פ רבינו האר"י ז"ל צריך ללבוש בגד לבן בשבת, ועיין יערות דבש כמה התמרמר על ששינו מבגדי לבן לשחור בשבת, שהוא מעשה שטן שגורם לחילול שבת בגד שחור, שאם יפול עליו אבק ויסירנו – יתחייב משום 'כבוס'.
ומיהו עיין שו"ת פמ"א ח"ב סי' קנ"ב דכעת הוה בכלל יוהרא. ועיין בהקדמה למרכבת המשנה. ועיין דרכ"ת יו"ד סי' קע"ח אות ט"ז אמה שכתב הרמ"א: 'וכל זה אינו אסור אלא במה שנהגו בו העו"כ לשום פריצות, כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים', שהביא מתשובת הגר' יצחק אלחנן ז"ל באיש אחד שעשה בגדי חתונה לבנו של משי אדום יקרים מאד, אם רשאי ללבשן מחמת דברי הרמ"א והמהרי"ק. וכתב דבזה"ז כיון דאין דרך העכו"ם ללבוש כעת מלבושים אדומים דוקא, אין זה חוקות הגוי ומותר לישראל ללובשן, ע"ש באורך. ולפי מה שכתבנו, באמת תרי מילי נינהו, דלהבדיל ליכא כאן 'חוקות הגוים', וכמ"ש לעיל…
וקצת נראה לכאורה דדבר זה תלוי במחלוקת רבותינו הצדיקים האחרונים, אי בעי להיות מובדל בכל המלבושים, אי סגי אפילו במלבוש אחד. ועיין שו"ת דברי חיים חלק א' סי' ל', דאפילו לובשת רק מלבוש אחד של פריצות, אפילו אינה מתכוונת להתדמות להגויים ואפילו ניכרת בשאר מלבושיה שהיא יהודית – מכל מקום עוברת על לאו זה מהתורה. ובספר ערך ש"י הביא ראי' לדבריו. ועיין שו"ת אמרי נועם ח"ב סי' ש"ז ובשו"ת בית שלמה ח"א יו"ד סי' קצ"ו, על דבר המלכות מארץ אחרת שגזרה על היהודים שבארצו לשנות מלבושיהם למלבושי נכרים, וגדול אחד פסק שכל בני מדינה חייבים לברוח ממדינה זו. והוא ז"ל כתב דיכולין לסמוך על דברי הפוסקים דאינו עובר רק משנה כל המלבושים שלו, באופן שאין ניכר שום חילוק בינו ובין נכרי אם אינו משנה כל המלבושין, ויכולין להכיר בינו לבין נכרי – אינו עובר כל שיש עכ"פ שינוי מעט, ע"ש ודו"ק…".

כשהלבישה היא למטרות אחרות ולא כדי להידמות לנוכרים

דרכי משה בשם מהרי"ק

ב'דרכי משה הקצר' יו"ד קעח, א, הביא את דברי המהרי"ק, וסיים "משמע דכל האיסור אינו אסור אלא כשהוא עושה כדי להדמות אליהן, בלא תועלת אחרת, אבל ע"י תועלת – שרי":

"ומהרי"ק כתב שורש פ"ח… עכ"ל. והאריך בתשובה. משמע דכל האיסור אינו אסור אלא כשהוא עושה כדי להדמות אליהן, בלא תועלת אחרת, אבל ע"י תועלת – שרי, כדלעיל".

 

מטה אפרים

ב'מטה אפרים' (לרבי אפרים ארדיט) על הלכות ברכות פרק ז, ד"ה: 'ותו', כתב לעניין הליכה בגילוי הראש שכאשר מגלה ראשו כדי להתחמם, להנאת עצמו, ולא כדי להידמות לנוכרים – אין בזה איסור של 'בחוקותיהם לא תלכו'. והביא שכן עולה מדברי המהרי"ק, וכן כתב הרמ"א בשם האר"י. והוסיף ש"אף על פי שיש צד פריצות, מ"מ אינו עושה כדי להדמות אליהם, ואין בזה משום 'ובחקותיהם לא תלכו'":

"ותו… נראה להדייא דלא אסרה תורה אלא חוקות של ע"ז, וכל היכא שאין החוק ההוא משום הע"ז, ואיכא טעמא – אינו נכלל בכלל 'ובחקותיהם לא תלכו'. וא"כ הכא נמי, שרגילים לגלות ראשם תכף כשבאים לישב, אינו אלא להנאת עצמן, שמתחממין ראשם כשהם הולכים. ושפיר איכא טעמא רבה. ולא הוי נמי משום ע"ז… וכ"כ מוהר"י קולון, והביאו מרן ב"י ז"ל שם, שאינו אסור משום ובחוקתיהם אלא באחד משני פנים… וכתב עוד שם מרן, שאף גם זאת אינו אסור אלא כשעושה אותו להדמות להם, בלא תועלת אחר, עיין שם. וכ"כ האר"י בתשובה, והביאו הרב בעל דרכי משה שם בסי' קע"ח, דאינו אסור אלא כשהוא עושה להדמות להם בלא תועלת אחרת, אבל ע"י תועלת – שרי. א"כ אפי' הכא נמי בנידון דידן, שפיר הוי מילתא בטעמא, כמ"ש שמתחממין. ואף על פי שיש צד פריצות, מ"מ אינו עושה כדי להדמות אליהם, ואין בזה משום 'ובחקותיהם לא תלכו'. ומה שאמרו דרב הונא לא הוה אזיל ארבע אמות אינו אלא מדת חסידות".

 

ב"ח (איסור התורה הוא רק כשעושה כדי להידמות להם, שנראה כמודה לדתם)

הב"ח יו"ד קעח, ז, הביא את קושיית הבית יוסף ותירוצו הראשון, ואז תירץ תירוץ משלו, שכל האיסור הוא רק כשלובש מלבוש נוכרי כדי להדמות לנוכרים, שאז נראה "שמודה לדתם", אך "מי שאין דעתו להתדמות להן, אלא שצריך ללבוש כמלבושיהם ולדמות להם כדי שלא יהיה לו גנאי אם לא ידמה להן – דבר זה לא אסרה התורה":

"מי שקרוב למלכות וכו'. ברייתא סוף פרק מרובה וסוף סוטה. הקשה ב"י: כיון דלוקה על אחד מאלו, אם כן מדאורייתא אסירי, והיאך היו חכמים מתירין איסור של תורה לקרובי המלכות! ויש לומר דמשום הצלת ישראל יש כח בידם להתיר וכו' עכ"ל.
ולי נראה דליכא הכא קושיא, דלשון 'ובחוקותיהם לא תלכו' לא משמע אלא שרוצה להתדמות ולנהוג כמותם, שנראה שמודה לדתם. וכלשון הספרי: 'הואיל והן יוצאים בארגמן – אף אני אצא בארגמן' וכו'. אבל מי שאין דעתו להתדמות להן, אלא שצריך ללבוש כמלבושיהם ולדמות להם כדי שלא יהיה לו גנאי אם לא ידמה להן – דבר זה לא אסרה התורה, ולא עליו קאי הלאו. והכי משמע מלשון הרמב"ם, שכתב: "וצריך לישב לפני מלכיהם והיה לו גנאי לפי שלא ידמה להן וכו'". ואין ספק דמפי השמועה למדנו כך פירוש הלאו דובחוקותיהם לא תלכו".

 

משנת חכמים (מביא את הב"ח)

הב"ח הובא באחרונים רבים. למשל בספר 'משנת חכמים' (לרבי יוסף הוכגלרנטר) מד, סק"ב:

"והנה הבית יוסף בי"ד סימן קע"ח הקשה: והאיך התירו לספר קומי לבית רבן גמליאל?… ועי' בב"ח סימן הנ"ל, שכתב דהא דהתירו היינו דבכונה תליא מלתא, ואין איסור כי אם כשעושה חוקותיהם בכדי לדמות להם. מה שאין כן אם עושה הדברים משום דבר אחר. ע"ש באריכות".

 

מנחת חינוך (מביא את הב"ח)

והביאם ה'מנחת חינוך' מצוה רסב ב:

"וע' בספר משנת חכמים, הביא בשם הב"ח דאם אינו מתכוין לעשות כמעשיהם שרי, אף דהוי פסיק רישא, ובשאר איסורין פסיק רישא אף דלא ניחא לי' אסור, מ"מ כאן לא אסרה תורה אלא אם כוונתם להדמות להם, והעיקר תלוי בכוונה והלב יודע כו'".

 

רבי משה יהודה ליב זילברברג

בהערות רבי משה יהודה ליב זילברברג על המהרי"ק, סי' פח, כתב כדברי הב"ח מבלי להזכירו (ועי' ביבי"א להלן שהרגיש בזה):

"שורש פח… תמצית דברי קודשו דהאו ד'בחוקותיהם לא תלכו' הוא רק כשכוונתו להדמות להם… ונראה לעניות דעתי, האף אמנם שכן הוא… אכן מזה הדבר עצמו מוכח כמהרי"ק, שגוף הדבר לא אסרה רחמנא אלא מפני רוע כוונתו, שרוצה להפריש עצמו מעדת ישראל ולהדמות להם. ולהכי היכא שעושה כדי להטעות מותר. אבל אם נאמר שמעשה זו בעצמותה אסרה רחמנא, והרי לאו זה דומה לכל איסורין שבתורה, והאיך יעלה על הדעת שבשעת הדחק יאכל נבילות או יחלל שבת כדי להטעות! הרי אין מטעה אלא את עצמו! וכיון שדין זה אינו מבואר בגמ', לכן מביא ראיה זו… אם כה תאמר, הרי הדבר מוכרע מעצמו, שלא אסרה רחמנא עצמות המעשה אלא היכא שכיון להדמות להם דוקא".

 

בית שערים

והביאו גם בשו"ת בית שערים יו"ד רלו (שדן שם לגבי תספורת אך הזכיר את הב"ח שדבריו רלוונטיים גם לעניין מלבוש):

"… ועוד, דהרי כתב הב"ח דמשום הכי התירו לקרובי מלכות, ד'ובחוקותיהם לא תלכו' לא משמע אלא שרוצה להתדמות ולנהוג כמותם, שנראה שמודה לדתם, אבל מי שאין דעתו להתדמות להם אלא שצריך ללבוש במלבושיהם ולדמות להם כדי שלא יהיה לו גנאי אם לא ידמה להם – זה לא אסרה תורה וכו', ע"ש. ובספר שערי דעה כתב שגם ב"י כוון לזה בתירוץ א'. ואם כן בנדון דידן נמי אין מכוונין רק כדי שלא יהיה להם גנאי אם לא ידמו להם, ושרי".

 

שרידי אש

והביאו גם בשו"ת שרידי אש ב, לט, ח, וכתב שכדבריו עולה מלשון הרמב"ם:

"אח"כ ראיתי שהב"ח כתב ג"כ שאין כאן קושיא, שכל האיסור הוא רק כשרוצים להתדמות ולנהוג כמוהם, אבל מי שאין דעתו להתדמות להם – מותר. וכדברי הב"ח יוצא מלשון הרמב"ם, שכתב בהל' עבודת כוכבים פי"א ה"ג: "ישראל שהי' קרוב למלכות וצריך לישב לפני מלכיהם, והיה לו גנאי לפי שלא ידמה להן – הרי זה מותר ללבוש במלבושיהם ולגלח כנגד פניו כדרך שהם עושים". משמע שאין הטעם משום שיש בזה משום הצלת ישראל, אלא כמו שכתבו המהרי"ק והב"ח, שהאיסור הוא רק למי שרוצה להתדמות להם, אבל לא למי שעושה כן מתוך כבוד או מניעת בזיון".

 

יביע אומר

והביאו גם בשו"ת יביע אומר ג יו"ד כה, ד, וכתב שכן כתב גם ר' משה יהודה ליב (זילברברג) בעל ה'זית רענן':

"ומעתה נראה דאף בהנחת סרט שחור על בגדיו, וכן עניבה שחורה, אף על פי שלא מצינו שמנהג זה ביסודו הוא מנהג ישראל, מ"מ הואיל ויש טעם בזה לזכור את מתו ולתת עליו אות אבל, ואינו דבר תמוה או פריצות שפיר דמי.
ואם לחשך אדם לומר שהלא כ' הרמב"ם (ר"פ יא מהע"ז) שאין מדמין לעכו"ם במלבוש, וא"כ עי"ז הרי הוא כמדמה עצמו להם. הא ליתא. שלא אסר הרמב"ם אלא מלבוש המיוחד להם. וכמ"ש להדיא אח"ז. וכ' מהרי"ק (שרש פח), שהכוונה שישראל פירשו ממנו משום צניעות או ד"א, שכיון שנתיחד להם מפני פריצות, וישראל פירשו ממנו מחמת צד יהדות, הלובשו נראה כמודה להם. ע"ש. והובא בכ"מ (שם). וע' לידידי הרב הגאון מהר"ש טנא שליט"א בס' ברכת שלמה (שם) מ"ש בזה. ע"ש. וא"כ בנ"ד דלא שייך ה"ט נראה דמדינא משרא שרי. ובפרט שאינו עושה כן להדמות להם רק מפני צער אבלו עושה כן.
וע' בב"ח (ס"ס קעח) דה"ט שהותר לישראל הקרוב למלכות ללבוש כמלבושיהן. אף על גב דאיסור זה הוא מדאורייתא, משום שלא נאסר מה"ת אלא כשעושה כן להדמות להם, וכלשון הספרי הואיל והן יוצאין בארגמן אף אני אצא בארגמן. אבל מי שאין דעתו להדמות להם, אלא שצריך ללבוש כמלבושיהן ולדמות להן כדי שלא יהיה לו גנאי אם לא ידמה להן, דבר זה לא אסרה תורה. ע"ש. וה"ה הכא שעושה לשום טעם כדי לצער עצמו ולזכור המת כדי שיכנע לבבו עי"ז מותר, וע' בשו"ת דמשק אליעזר (סי' מו). ע"ש.
וכיו"ב ראיתי להגאון ר' משה יהודה ליב ז"ל בעל זית רענן ותפארת ירושלים, בהגהותיו על המהרי"ק (שרש קלז)… שהעיר במ"ש הרמב"ם (פי"א מהע"ז), שישראל שהיה קרוב למלכות מותר ללבוש כמלבושיהן אם יהיה לו גנאי כשלא ידמה להם. דה"ט משום שעיקר איסור ובחקותיהם ל"ת אינו אלא מפני כוונתו הזדונית להתדמות לעכו"ם, אבל בקרוב למלכות שעיקר כוונתו לבל יהיה לבוז בעיניהם לא נאסר כלל. וכשנעיין בתשו' מהריק"ו (סי' פח) נראה שכן הוא מגמת דעתו בזה. עכת"ד. ולא זכר שר מד' הב"ח שקדמו בזה".

 

עיקרי הד"ט בשם רבי עזריאל דאיינה (האיסור הוא "רק כשעושה להידמות להם ולא לתועלת ידועה")

בספר עיקרי הד"ט יו"ד יט, ט, כתב בשם רבי עזריאל דאיינה (בן תקופתו של רבי יוסף קארו), שלימד זכות על רבי שלמה מולכו, שריננו עליו שמתלבש כנוכרים, וכתב ש"אינו אסור לעשות כן רק כשעושה להדמות להם, ולא לתועלת ידועה. אבל כשעושה כן להתראות לפני המלך והשרים, בהיותו קרוב למלכות ולא יהיה בעיניהם נבזה ונמאס – שרי ושרי":

"כתב יד מהרב עזריאל דאיינה, סימן צ', דהליץ טוב על הרב שלמה מולכו, שהיו מלינים עליו שהיה הולך בתכסיסי עכו"ם ולובש מלבושיהם, דאינו אסור לעשות כן רק כשעושה להדמות להם, ולא לתועלת ידועה. אבל כשעושה כן להתראות לפני המלך והשרים, בהיותו קרוב למלכות ולא יהיה בעיניהם נבזה ונמאס – שרי ושרי, וכדאמרינן בפרק מרובה: המספר קומי…".

 

גר"א (גם כשיש טעם בלבישה אסור לחקות את הנוכרים [דלא כמהרי"ק])

לעומת דעת הב"ח ורוב רובם של הפוסקים, הגר"א לשיטתו הכללית (יו"ד קעח, ז) סובר שגם אם יש לנו טעם אחר בלבישה, כל דבר שלא היינו עושים בלעדיהם, והוא מיוחד לנוכרים – אסור ללבוש גם אם אין בזה פריצות:

"כבר כתבתי שדברי הר"נ תמוהין, וגם דברי מהרי"ק אינן נראין, ממ"ש בסנהדרין נ"ב תניא א"ל ר"י כו' והא סייף טעמא איכא ואף על גב שנדחקתי ליישבן. אבל לדינא לא נראה לי, וכן שורפין על המלכים ודאי טעמא איכא, כמ"ש הר"נ ואפ"ה פריך דאלת"ה כו'. אלא דודאי הכל אסור, רק דוקא ללמוד מהם אסור, וכמש"ש כיון דכתיב לא מינייהו גמרינן. ולאו דווקא משום דכתיב באורייתא, אלא כל דבר שהיינו עושין זולתם – מותר, וכן במלבושים. אבל כל שלובשין מלבוש המיוחד להם – אסור. וכפשט דברי הרי"ף הנ"ל אפילו ערקתא כו', וודאי משום רצועה אחת אינו משום פריצות. וז"ש אפילו ערקתא כו' וכמ"ש בספרי הנ"ל הואיל והן יוצאין כו'. אבל מלבוש שהיינו לובשין בלאו הכי, מותר. לכן ל"ק כל ראיות מהרי"ק הנ"ל לפי שלא היה מיוחד להם דוקא. וכ"כ הרמב"ם המיוחד להם וכן בכ"ד ודברי מהרי"ק אינן נראין כלל (ע"כ)"

 

דברי חיים (1. למבי"ט האיסור הוא גם אם לובש בגד של פריצות או שחץ מסיבות אחרות, ויש לחשוש לדעתו. 2. האיסור הוא גם בפריט לבוש אחד שנדמים בו לנכרים)

בשו"ת דברי חיים יו"ד א, ל, נשאל האם מותר ליהודייה ללכת ב"מצנפת… כדרך שהולכים בנות זולתינו".
בתחילת דבריו כותב ה'דברי חיים' שתי הקדמות: 1. האיסור שהזכירו חז"ל שלא ללכת בדרכי האומות, "אין כוונתם ח"ו להקל בכבודם, כי אדרבה – הזהירונו מאד לכבד שרי המדינה ויושביה". "ואדרבה גדולי החכמים החסידים היו בבית המלך ושריו תמיד". והאריך בנקודה זו. 2.  ה'דברי חיים' מבהיר ש"כל דברינו אינם רק להורות ולומר לעם: 'כן הוא דת תורה הקדושה'. אבל אין לכפות בחזקה, ואפילו לא בחרפת דבר, רק עדי יציעו הדבר לפני שרי המדינה, והמה יורו מה לעשות להעובר".
לגופה של שאלה, ה'דברי חיים' מביא תחילה את דברי המהרי"ק שרק הלובש דברים שהגוים לובשים דרך שחץ וגאווה או דרך פריצות, עובר משום 'בחוקותיהם לא תלכו'. אחר כך התפלפל בדעת התוס' לגבי מספר קומי, והביא את הב"ח הנזכר לעיל, וסיכם סיכום ביניים: "על כל פנים מדברי התוס' והב"ח ומהרי"ק ז"ל, ובבית יוסף המביאו בפשיטות, נראה דסבירא להו דבאין כוונתו להתדמות – מותר".
בהמשך דייק מדברי המבי"ט ב'קרית ספר' על הרמב"ם שגם כאשר לא מתכוון להידמות לנוכרי, אם הנוכרים לובשים בגד זה למטרות פריצות או שחץ – עובר באיסור תורה.
עוד כתב בהמשך דבריו ש"אפילו ניכרת ביתר מלבושיה שהיא יהודית, ורק מלבוש אחד של גוי שמורה על מניעת הצניעות – עוברת על לאו". והביא מספר ראיות לכך מהגמ'. אחר כך כתב שגם אם במדינות אחרות נהגו נשים יהודיות ללכת עם בגדים כאלו, כך שאין זה כבר נחשב לבגד של נוכריות בלבד, מכל מקום "מדינה ומדינה מנהגה". אך למעשה "אין אנו צריכים לזה", משום שבפועל "לא נמצאת בכל מדינת אשכנז שום אשה חשובה לילך בשערות ופיאה נכרית, רק איזה מנקלי העם פחותי הערך" ולכן "ח"ו לא על זה נאמר שהותר גם לנשי מדינתינו לנהוג כן":

"שאלה: אם מותר לבת ישראל לילך במצנפת בראשם כדרך שהולכים בנות זולתינו.
הנה טרם נשיב עיקר השאלה אקדים שתי הקדמות:
האחת, אם כי נתבאר בדברי הפוסקים [שיובא להלן] איסור להלוך בדרכי האומות, אין כוונתם ח"ו להקל בכבודם, כי אדרבה – הזהירונו מאד לכבד שרי המדינה ויושביה, ואפילו האומות שהכבידו עולם עלינו למאד, בדרך נגישה גדולה ואכזריות, המה המצרים – עם כל זה אחר הוציאנו הבורא יתברך שמו משם, והיינו ברום המעלות בלא פחד אנוש, הזהירנו יתברך שמו: 'אל תתעב מצרי' ולא להקל בכבודם, מחמת שנהנו מארצם. קל וחומר האומות שאנו חוסים בצלם, ונתן לנו השם יתברך חן בעיניהם להקל עולם מעלינו, והמה פורשים כנפיהם עלינו לשמרנו מרגשת פועלי און, והמה אוהבי חסד ומכבדי תורה – ישלם השם משכורתם הטוב – בודאי עלינו לכבדם ולרוממם. ולכן אין כוונת הפוסקים הנ"ל להקל בכבודם ח"ו, ולא נצטווינו להמנע חברתינו אתם, ואדרבה גדולי החכמים החסידים היו בבית המלך ושריו תמיד, כמו ר' אבהו [עי' סנהדרין י"ד ע"א] ור' יהושע בי קיסר [חולין נ"ט ע"ב] וכמו שמואל [עי' ברכות נ"ו ע"א] ורבא [עי' נדה כ' ע"ב] כידוע מהתלמוד.
ורק כי הקדוש ברוך הוא רצה ליתן התורה הקדושה לארץ, וסיבב על כל האומות ולא רצו ולא קבלו רק ז' מצות בני נח, ואנו בני ישראל קבלנו התורה הקדושה כולה – תרי"ג מצות – אנו מחויבים לשמרה, והאומות אין נענשים על קיום תרי"ג מצות, כי מתחלה לא קבלו. אבל ישראל נענשים בעברם אחת ממצות ה' מהתרי"ג מצות, וכמאמר הכתוב [עמוס ג' ב']: רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם.
ולכן בכלל אזהרות התורה שנרחיק עצמנו מגאות ומניאוף בהרבה גדרים, ולא נלמוד מהאומות ללכת בזה בדרכיהם, כי המה לא נצטוו ולא קבלו עליהם לעשות גדר להז' מצות. אבל בכללי התרי"ג מצות לעשות גדר לשארי מצות, והגדר בפני עצמו ללאו יחשב להעובר. ולכן אנו מוזהרים בגדר מעריות ומגאוה, אבל האומות אין מצווים בגדר…
שנית, צריך להקדים כי כל דברינו אינם רק להורות ולומר לעם: כן הוא דת תורה הקדושה. אבל אין לכפות בחזקה, ואפילו לא בחרפת דבר, רק עדי יציעו הדבר לפני שרי המדינה, והמה יורו מה לעשות להעובר. וכל דברינו רק להמקבל עליו עול תורה ברצון, ורק דורש האיך הדין נוטה – על זה כתבתי דברי בתשובה, וזה החלי:
תשובה: בודאי מבואר בש"ס ופוסקים לאיסור דהלאו: לא תלכו בחוקותיהם [עי' ויקרא י"ח ג']. מפרשים בתוספתא [עי' שבת פ"ז הל' א'] – הובא ברמב"ם במנין המצות בלא תעשה מצוה למ"ד, וגם בספרו היד כתב, וז"ל בפרק י"א מהל' עבודת כוכבים הלכה א': אין הולכין בחוקות העכו"ם ולא מדמין להם לא במלבוש ולא בשיער… עכ"ל. וכן כתב השו"ע יו"ד [סי'] קע"ח [סעיף א'].
ומהרי"ק ז"ל [שורש קצ"ב] כתב, דבדבר שעושין האומות לענין שחץ וגאות, או לפירצות מדרך הצניעות, הוי 'בחקותיהם'. והטעם, שורש הדבר, שהבורא ברוך הוא וברוך שמו הבדילנו מן העמים ונתן לנו תורתו הקדושה בתרי"ג מצות, ולהאומות רק ז' מצות בני נח, שלא רצו לקבל יותר. ולכן האומות אינם מוזהרים רק על עריות, כידוע מאמרם ז"ל בחגיגה פ"ב [י"א ע"ב]. אבל עניני חילוקי העריות משונים המה מישראל כידוע, וגם על דבר הגורם פירצת ניאוף לא נגזר עליהם, ועלינו לשמור חק שלא להלוך בחקותיהם בדבר שהוא חשש פריצות וניאוף, או מיני שחץ, כי בזה הבדילנו מן העמים בקבלנו עול מלכותו יתברך שמו בתרי"ג מצות. ואין אנו רשאים לפטור עצמנו ממה שקבלנו עלינו, ולכן בדבר שיש בו מנהג העמים ללבוש דרך פריצות, ובנות ישראל משתמרות מהילוך זה משום צניעות – העובר והולך במלבושי הפריצות עובר לאו ד'לא תלכו' ומלקין אותו.
ומה שכתב מהרי"ק וז"ל אם לא נתכוין להתדמות לגוי מותר, כוונתו דוקא באם כוונתו רק משום תועלת המועיל בדרך היתר, כגווני דנידון דידיה, דהיה הרופא נושא מלבוש כדרך הרופאים, דאין כוונתו רק לצרכי ממון. אבל אם אין כוונתו רק לילך דרך שחץ או כדי להתנאות בפני הבריות – בזה עצמו מתדמה להגוים, שגם המה עושים לשם פריצות ושחץ ובודאי אסור.
והנה ראיתי למעלת כ"ת שרוצה להשיג על מהרי"ק ולומר שדעת הרמב"ם והשו"ע דלא כוותיה. הן אמת דמשמעות הרמ"א הוא כדברי מעלת כ"ת, דלא כתב הרמ"א [בסי' קע"ח הנ"ל] להתיר רק באם הגוים עושים לתועלת ממון ולא לשחץ ופריצות, משמע דאם הגוים עושים זה משום שחץ או פריצות אסור לישראל אפילו אם מכוין הישראל לתועלת, אך מהרמב"ם ז"ל אין ראיה כלל. והרואה במהרי"ק דמשיא דעת הרמב"ם ז"ל לדעתו.
וגם הב"ח ז"ל [שם ד"ה מי] כתב כן באם אינו מתכוין להדמות מותר אפילו בדבר שעושין משום שחץ, כמו סיפור קומי. והנה הב"ח ז"ל מתרץ בזה קושית התוס' ז"ל בבבא קמא סוף פרק מרובה [פ"ג ע"א ד"ה התירו] שהקשו התוס' דאמאי התירו לר' ראובןקמד לספר קומי, ומתרץ הב"ח דאיסור הוא דוקא בבא להתדמות והמה לא באו ח"ו להתדמות, יעו"ש.
ובאמת לפענ"ד התוס' ז"ל הקשו שפיר לפי שיטתם, שהמה מפרשים דהמספר קומי היה גזרת ותקנת חכמים, כמו שמפורש בדבריהם בב"ק [הנ"ל]. ולכאורה קשה, למה להו התקנה? הא אסור מן התורה לספר, שלא לילך בחוקותיהם! וכמו שפסק באמת הרמב"ם ז"ל דלוקה מן התורה. ופירשו התוס' דהתקנה היה שגם אם לא יכוין להתדמות לגוי, דאז מותר מן התורה – אסור מפני התקנה. ועל זה שפיר הקשו, דא"כ האיך התירו לר' ראובן לספר קומי, הגם שאינו מתכוין לדמות לגוי, מכל מקום אסור מפני התקנה! ועל זה תירצו שם דעל קרובי מלכות מתחלה לא גזרו.
על כל פנים מדברי התוס' והב"ח ומהרי"ק ז"ל ובבית יוסף המביאו בפשיטות נראה דסבירא להו דבאין כוונתו להתדמות מותר.
אך מדברי הקרית ספר של המבי"ט ז"ל שכתב בפרק י"א מהלכות עבודה זרה, וזה לשונו: הזהירנו מלכת בדרכי הגוים ומלהתדמות להם, לא במלבוש ולא בשיער ולא בכיוצא בהן, דכתיב: 'ולא תלכו בחקות הגוים', ונאמר: 'ובחקותיהם לא תלכו'. ולשון ספרי [תורת כהנים פי"ג ה"ט]: בנימוסות שלהם ובדברים החקוקים להם, כגון טרטיראות וקרקיסאות שהם מיני מושבם כו'. הכל הוא בענין אחד – מזהיר שלא ידמה להן, אלא יהיה מובדל וידוע במלבושיו ובמעשיו, כמו שהוא מובדל בדעותיו. וכן הוא אומר: 'ואבדיל אתכם מן העמים'. לא ילבש במלבוש המיוחד להן כו'.
וכל אלו קבלה ביד חכמים שכך היה מנהגם, והם נכללים בפסוק 'ובחקותיהם לא תלכו'. וכן כל שארי הדברים שמנו בתוספתא – כולם מדאורייתא נכללות בפסוקים כפי קבלת רז"ל, שהיו חוקי עובדי עבודה זרה, וכל העושה אחד מאלו או כיוצא בהן מחוקי עבודה זרה שמנו חכמים ז"ל – לוקה. עכ"ל. משמע דאפילו אינו מתכוין לדמות, דאם כן (לא) [למה] אמר 'וקבלה ביד חז"ל'? והלא אם אינו מתכוין לדמות מותר, ואם מתכוין לדמות – א"כ על כרחך איירי שמנהגם כן! אלא ודאי שסבירא ליה להמבי"ט ז"ל שאפילו אינו מתכוין להתדמות אסור. וא"כ אפילו אין הגוים כעת הולכים כן, אסור מצד קבלת חכמים שהאומות הראשונים עשו כן לחק, ואסור לישראל לילך בדרכיהם.
היוצא לנו מזה שההולכים במלבושי זולתנו בדבר שיש בו צניעות ופריצות עובר על לאו ולוקה מן התורה, ואפילו אינו מתכוין לדמות לגוים.
ואפילו ניכרת ביתר מלבושיה שהיא יהודית, ורק מלבוש אחד של גוי שמורה על מניעת הצניעות – עוברת על לאו, דכן כתב בהדיא הר"מ ז"ל [סמ"ג ל"ת נ'] בשם התוספתא, וז"ל: 'שלא תאמר: הואיל ויוצאין בארגמן – אף אני יוצא בארגמן; הואיל ויוצאין בקלוסין – אף אני כו". שדברות הללו דברי שחץ וגאוה הם, ולא באלה חלק יעקב, אלא דברי ישראל ודרכם להיות צנועים במעשיהם וענוים ירשו ארץ, ולא לפנות אל רהבים כו'. עכ"ל. הרי דרק ארגמן לחוד, כדרך שעושין האומות לשחץ, נמי אסור, אפילו אם שארי מלבושיו הוא כישראל ממש – מ"מ אסור.
וכן משמע בברכות מהך דכרבלתא ומביאו מהרי"ק ז"ל בתשובה הנ"ל [שורש] פ"ח, דאיתא בש"ס ברכות כ' ע"א, וזה לשונו: כי הא דרב אדא בר אהבה, חזייה לההיא כותית דהוות לבישא כרבלתא בשוקא. סבר דבת ישראל היא, קם קרעיה מינה. אגלאי מילתא דכותית היא, שיימיה בד' מאה זוזי א"ל מה שמך א"ל מתון א"ל מתון מתון ד' מאה זוזי שוה עכ"ל הגמרא.
והנה לפי הנראה דרק הכרבלתא לבד היה נראה לו ללבוש פריצות, אבל בשארי מלבושין לא דיקדק אם המה כדרך היהודים. דאם לא כן הול"ל שראה אשה לובשת בגדי נכרי. מדקפיד בש"ס רק אכרבלתא, משמע שלא הבחין על יתר מלבושיה. וג"כ משמע הלשון מרש"י ז"ל [שם ד"ה ד' מאות], שאמר: 'אילו המתנתי – הייתי משתכר מאתן', והיינו שבמתינות היה מכירה שהיא גויה ממש ביתר מלבושיה, רק מחמת זהירות המסירת נפש על המצוה סבור שהיא יהודית בשאר מלבושיה, ורק בכרבלתא הולכת בפריצות. ולכן אמר: אלו המתין היתה ניכרת לו לגויה ממש ביתר מלבושיה.
הרי מוכח שבמלבוש אחד נמי עובר מן התורה, דאם לא היה איסור תורה – לא היה רשאי לבזותה בשוק, משום כבוד הבריות דדוחה לא תעשה שבתורה, והיינו לאו ד'לא תסור', כמבואר שם [ברכות י"ט ע"ב]. אלא ודאי דאפילו במלבוש אחת של נכרים שאינו של צניעות – עובר מן התורה. ועל זה נאמר: 'אין חולקין כבוד', והואי ככלאים דאורייתא שפושטו אפילו בשוק [שם]. ומשום הכי קרעיה רב אדא להכרבלתא מינה.
ואין לומר דכיון דכן הולכות במדינת אשכנז, א"כ לא נכלל בלאו ד'בחקותיהם', דבאמת הדין עם מעלת כ"ת דאין לנו רק מדינה ומדינה מנהגה, ויותר מכן מבואר בתשובות הרשב"א ז"ל החדשים חלק רביעי סי' צ', לענין גילוח, שהוכיח שאפילו אם עכשיו המנהג כן, למי שנהג על כל פנים איסור – אסור, יעו"ש.
ואך באמת אין אנו צריכים לזה, כי ידעתי בבירור בהיותי אצל מו"ח ז"ל במעהררין, שגם שם לא הלכו במלבושי פריצות כזה ח"ו, וכפי ששמעתי אז – לא נמצאת בכל מדינת אשכנז שום אשה חשובה לילך בשערות ופיאה נכרית, רק איזה מנקלי העם פחותי הערך, והיו לקלס. ורק בעוה"ר מקרוב נשתרבב המנהג הזה מן האפקורסים. ולכן ח"ו לא על זה נאמר שהותר גם לנשי מדינתינו לנהוג כן, והאיסור במקומו. והעובר לוקה מן התורה. ולכן מדין תורה הקדושה אסור לילך אפילו בדבר אחד פריצות כדרך העמים".

 

שרידי אש (גם לפי הדבר"ח במבי"ט זה רק לעניין ע"ז, אך בשאר דברים מותר למטרה אחרת)

בשו"ת שרידי אש ב, לט, יב-יג, כתב שגם לפי דיוקו של ה'דברי חיים' במבי"ט, שהאיסור הוא גם כשלא מכוון להידמות לנוכרים, זה רק לעניין דברים הקשורים לע"ז, אך לא לעניין דברים אחרים שאסורים משום חוקות הגויים:

"ובדברי חיים דקדק מלשון המבי"ט בקרית ספר בפי"א מעבודה זרה… וכתב בדברי חיים, שמכל זה משמע שאפילו אינו מתכוין לדמות – אסור, שאם לא כן, למה אמר דקבלה ביד חז"ל? שאם אינו מתכוין – מותר, ואם מתכוין לדמות – אם כן איירי שמנהגם כן. אלא ודאי שסבירא ליה להמבי"ט שאפילו באינו מתכוין לדמות אסור, ולפיכך אפילו אם הגויים כעת אין מתנהגים כך – אסור מצד קבלת חכמים, שהאומות הראשונים עשו כן לחוק, ואסור לישראל מדרכיהם, עכ"ל.
אולם אפילו לפי דקדוקו של הדברי חיים, אינו מוכח אלא בדרכים שיש בהם חוק של עבודה זרה, כמש"כ המבי"ט להדיא, אבל בדברים שאין בהם ספק של עבודה זרה, והוא רק מנהג בעלמא שנהגו בו העכו"ם – אינו אסור אלא אם מתכוין להידמות להם, אבל אם אינו מתכוין לכך אלא עושה כן בשביל תועלת שהיא – מותר אפילו לפי המבי"ט.
ובעצם דקדוקו של ה'דברי חיים', נראה שהמבי"ט רצה להסביר מה שאסרו בתוספתא דברים רבים שאין בהם סרך של עבודה זרה כגון האומר יתיר ונותר, האומר שתו והותירו, האומר לא לא, וכן הקושר חוט על גבי אדום. שבהשקפה ראשונה אין בדברים אלו שום שייכות לעבודה זרה, ועל זה כתב המבי"ט, שקבלה ביד חכמים שבאומות הראשונים הי' בדברים אלו סרך של עבודה זרה, וכמו שאמרו שם: "האומר, דגן וקדרון הרי זה מדרכי האמורי. ר"י אומר: דגן על שם עבודה זרה,,, האומר דני דני הרי זה מדרכי האמורי. ר"י אומר: דן ע"ש עבודה זרה".
סוף דבר, שבדברים שיש בהם סרך של עבודה זרה אסור אפילו באינו מתכוין להדמות להם, שהרי אין לומר שהוא רוצה להדמות לאומות הראשונים שהם עובדי אלילים ועושים מעשי שטות, אבל דברים שאין בהם סרך של עבודה זרה אסור רק אם רוצה להדמות להם. ודוגמא לכך מה שאמרו שם בתוספתא: "האומר: אל תעבור בינותינו, שלא תפסיק אהבתינו – הרי זה מדרכי האמורי. ואם מפני הכבוד – מותר", וכבר הזכירה המהרי"ק…".

 

גדרי פריצות

טוב טעם ודעת (עצם הניסיון לחקות את הגויים ולהידמות אליהם הוא הפריצות)

בשו"ת טוב טעם ודעת (לרבי שלמה קלוגר, ברודי, אוקראינה) א, קפח, כתב שאף שרש"י באר שהאיסור בערקתא דמסאנא הוא מצד שמה שישראל משנים מהנוכרים הוא מטעמי צניעות, אולם "אם גוזרין בשינוי כל המלבושים או רובן, ולא יהיה ניכר בין יהודי לנכרי – ודאי זה גופו הוי פריצות". כלומר לשיטתו, אם אדם מתאים את כל לבושו, או אפילו רוב לבושו, למלבושי הנוכרים, כדי להידמות להם, זה עצמו פריצות, ואסור משום 'בחוקותיהם לא תלכו', גם אם אין בבגדים שלובש פריצות מצד עצמם. והביא ראיות לכך:

"הנה על דבר החדשות, כבר כתבתי במהדורא ד' כמה תשובות בזה לאיסור. וכעת נוסף עוד בעזה"י ויהא רעווא שיהיו אמרינו לרצון לפני אדון כל, וצערינו בזה יקובל לפניו כניחוח ואישים.
הנה הן הראני אחד מקרא מלא בנביא צפניה קפיטל א' [פסוק ח] מה שכתוב שם: "והיה ביום זבח ה' ופקדתי על השרים ובני המלך ועל כל הלובשים מלבוש נכרי (ושוב הוגד לי כי הגאון מווילנא הביא קרא זה בשם הרמב"ם [ספר המצות ל"ת ל] דפירשו על מלבושי נכרים כפשוטו). הנה מבואר האיסור בכתוב, ואם כי המפרשים פירשו בדרכים אחרים, מכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו…
והנה לדינא נראה דהיינו ממש דין ערקתא דמסאני. ואף דרש"י פירש בסנהדרין דף ע"ד… כגון שיש צד צניעות בדבר, כוונתו כך דאם אין לובשין כן בהך ערקתא, וגוזרין רק על היהודי שכן ילבשו, אז כיון דלא ידמו בזה לנכרים בעינן שיהיה בעצם הלבוש צד פריצות, דבלאו הכי אין טעם שיהיה נוגע זה להד"ת, אבל אם הערקתא דמסאני שגוזרין הוא כעין לבוש נכרים, זה בעצמן הוי הפריצות, כיון שרוצין להיות נדמין להם. ובפרט דשם הוי הגזירה רק על ערקתא לבד, ובכל הלבושים יהיה משונה, לכך בעינן שיהיה בזה עצמו צד פריצות, אבל אם גוזרין בשינוי כל המלבושים או רובן, ולא יהיה ניכר בין יהודי לנכרי – ודאי זה גופו הוי פריצות. ופוק חזי רוב מדינות שעשו כן, למה פרצו גדר התורה תחילה? אין זה רק מכח הלבושים שהיו מלובשים כעין נכרים, זה גרם להם למעול מעל בתורתינו הקדושה בעצם וראשונה.
וראיה עוד דמה שכתב רש"י דיש בזה פריצות דאין כוונתו בפריצות מצד עצמו רק במה דידמו לנכרים זה הוי הפריצות, דאיך אפשר לומר דערקתא דמסאני הוי מצד עצמו פריצות, דהנה מלבד דאין השכל נותן שיהיה בערקתא צד פריצות מצד עצמו, חוץ מזה קשה, הרי אדרבא – התוס' הביא מאלעזר זעירא דהוי לבוש מסאני אוכמא… אם כן מוכח להיפוך, דהאוכמא הוי גאוה אבל לא פריצות!… ובעל כרחנו מוכח דסבירא להו דזה הוי רק פריצות זה גופו מה שלובשין כמו נכרים. ומזה מוכח דהוו משונין במנעליהן. וגם מפורש בדבריהם דגם בימים הקדמונים היו מדקדקין שלא ללבוש כמלבושי נכרים. וגם ממה שהביאו ממסכת תענית ממה דהיה לבוש מסאני אוכמא, משמע דבימי התנאים היו נזהרים שלא לילך במנעלים כדרך הנכרים…
והנה העולה ממה שכתבתי דודאי הוא איסור חמור, ואין אני אומר על השוגגים שאין יודעים הדין, כי להם ודאי ונסלח לכל העם הזה, כי לכל העם בשגגה, וה' הטוב יכפר בעדם. אבל לאלו היודעים, להם אני אומר: ח"ו לבקש צד היתר בשאט בנפש, כי השם יודע אם לעקל וכו'. ובנדון קושיות הגאון מוילנא על מהרי"ק, כבר כתבנו במהדורא ד' לק"ק קראקא בזה, ואין כאן פנאי להאריך…".

 

אגרות משה יורה דעה חלק א סימן פא

"בדבר מלבושים שבמדינה זו אם יש חשש איסור מלבושי נכרים והבאים לכאן מפולין אם רשאין ללובשן. י"ד מרחשון תשי"ג. מע"כ ידידי הרב המופלג מהר"ר בנימין צוקער שליט"א.
בענין המלבושים שבמדינה זו שאין חלוק בין ישראלים לנכרים אם מחוייבין בני פולין שבאו לפה וגם הנולדים מהם בפה ללבוש אותן המלבושים שהיו נוהגין בפולין מצד האיסור דמלבושי נכרים ואף שהאב כבר שינה בבואו לפה היה זה באיסור שנשאר האיסור כדאיתא בח"ס חאו"ח ס"ס קנ"ט. והעולם כמעט כולם נוהגין היתר אף יראי ה' אם יש ממש בהיתרם.
הנה שיטת מהרי"ק בשורש פ"ח שליכא שום דין שנצטרך ללבוש בגדים אחרים מהנכרים ורק אם לבישת הנכרים הוא פריצות ודרך גאוה והישראלים הנהיגו שלא ללובשם יש בזה האיסור. וכן אם הוא בלא שום טעם וצורך אלא לחוק הבל ושטות אסור שהלבישה בזה מראה שהוא רק להדמות אליהם דאל"כ למה יעשה כדברים התמוהין האלה ובזה משמע שאסור אף שלא הנהיגו עדין ישראל כלום. ופסק כן הרמ"א בסי' קע"ח אך הרמ"א נקט בטעם איסור ענין השני כשלבישתן הוא בלא טעם וצורך טעם אחר דאיכא למיחש שיש בו משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עכו"ם והוא מהר"ן ע"ז דף י"א שכתב שלא אסרה תורה אלא חוקות של עכו"ם ודברים של הבל ובטלה וכולן יש בהן צורך עכו"ם עיין שם. ואפשר שפליגי בדבר שאין שייך כלל חשש שמץ עכו"ם ונחוש, שלמהרי"ק יהיה אסור ולהר"ן ופסק הרמ"א יהיה מותר.
ועוד חידש מהרי"ק קולא שאף באלו שהוא בלא טעם וצורך אלא לחוק הבל ושטות אינם אסורין אלא כשהוא עושה כדי לדמות אליהם ולא לתועלת ידועה והוכיח זה מתוספתא שתניא האומר אל תפסוק בינינו פן תפסק אהבתנו יש בו משום דרכי האמורי ואם מפני הכבוד מותר הרי לך דכל שהוא משום תועלת וכבוד מותר אף על גב דהרגילו בו אמוריים משום חוקם ומטעם זה התיר הקפ"א לרופאים אף אם היה באופן האסור בלא זה כגון אם היו לובשין משום חוקם או בגד שיש בו נדנוד פריצת צניעות וענוה דמ"מ כיון שהוא לובש לתועלת מותר. (ובזה אפשר שיש להצריך שיהא ניכר שעושה רק לתועלת ולא מחמת שרוצה להתדמות לעכו"ם כדהבאת ממהר"מ שיק. ואין מובן לשון שיהא מוכרח מתוך מעשיו שהבאת ממהר"מ שיק שזה א"א להכיר מתוך הלבישה אלא הכוונה נראה שידוע לכל שיש בהלבישה תועלת וממילא הוא כאנן סהדי שבשביל התועלת הוא לובש ולא מצד התדמות לעכו"ם). זהו גם כוונת הרמ"א כיון שהביא זה ממהרי"ק ובמהרי"ק מפורש כן. וא"כ פשוט שאין שום שמץ איסור בסתם בגדים שלובשין במדינה זו אף שגם הנכרים לובשין בגדים אלו מדין מלבושי נכרים דאין בהם חשש שמץ עכו"ם ונחוש וגם לא דבר תמוה אלא לנוי וכדומה.
וגם בל"ז אין שייך איסור מלבושי נכרים דהא כמעט כל בני ישראל לובשין מלבושין אלו וא"כ מי אומר שהם מלבושי נכרים והישראלים לובשין בכאן במלבושיהם ומדוע לא נאמר שמתחלה הם גם מלבושי ישראל דלא נקבע כלל מתחלה להנכרים ואח"כ גם להישראלים דמתחלה הא נעשו גם לישראלים. ולכן אף להגר"א בבאוריו סוף סק"ז שפליג על הר"ן ומהרי"ק והרמ"א וסובר דבכל מלבוש המיוחד לנכרים אסור ג"כ הא מתיר בגדים שהיינו לובשין בלא"ה פי' לא בשביל שהנכרים לובשין באלו אף שקדמו הנכרים ללובשן וכ"ש באלו הבגדים במדינה זו דלא קדמו הנכרים כלל דמתחלה הם גם לישראלים כמו לנכרים שליכא איסור.
וא"כ אף אלו שבאו מפולין לכאן רשאין להתלבש בבגדים שלובשין בכאן דכיון שאין איסור כלל וגם הא לא נחשבו מלבושי נכרים כלל הרי הוא כמשנה מבגדי יהודים שבמקום אחד לבגדי יהודים שבמקום אחר שאין שייך בזה שום חשש איסור. ואף שבגדי המקום שבאו משם היו לאיזה זהירות יתירה כמו מקומות שלא לבשו אלא בגדי משי מצד חשש שעטנז או שלבשו בגדים ארוכים שהוא לצניעות יתירה וכבגדי ת"ח כיון שעכ"פ ליכא איסור ללבוש בגדי צמר וליכא פריצות בבגדים שלובשין בכאן והוא בא להשתקע כאן ואין דעתו לחזור רשאי לנהוג אף כקולי המקום שבא לשם כדאיתא בש"ע יו"ד סי' רי"ד סעי' ב' ובש"ך שם סק"ח ובמג"א סי' תס"ח סק"ט אף שהיה מנהג קבוע בכל המקום. ואם לא היה מנהג כל המקום רק אבותיו נהגו ללבוש בבגדי ת"ח ובגדי משי אין חיוב כלל על הבן להתנהג בחומרות אביו כדהאריך בזה החו"י בסי' קכ"ו. ומה שהבאת שחייבים בני ישוב חדש להתנהג במנהג העיר שיצאו משם רוב בני ישוב החדש. הנה לא שייך זה אלא בבאו מתחלת הישוב במקום החדש הרוב ממקום ההוא אבל בבאו מקצת שממקצת הראשון כבר נסתלקו חומרי המקום ההוא לא יאסרו שוב אף כשנתוספו במשך הימים עד שהיו הרוב. וראיה מהחו"י שם שלדעת קצתם שסברו שכיון שברחו אנשי הקהלה מהעיר והיו מיואשים שתבנה העיר בטלו חומרותיה והנהגותיה ואף שתחזור ותבנה אפי' בדור הזה לא יתחייבו לאשר ולקיים מנהגים הקדמונים והשיב להם רק שהצבור לא נתייאשו מלחזור משמע שהודה להם שאם נסתלק מהם חיוב מנהגם לא יתחייבו שוב וכ"ש בכאן שהוא במק"א שכבר נעשה על מקצת הראשון שם קהל אחר שלא יתחייבו שוב אף כשניתוספו מקצת מקצת עד שנעשו הרוב.
ובכלל במנהגי הבגדים יש להסתפק טובא אם יש לזה חשיבות מנהג כיון דאין בזה חשש ממש ולא עדיף ממנהג דאין רוחצין שני אחין בכבול ויציאה בקורדקיסין בשבת בבירי וישיבה על ספסלי נכרים בשבת בעכו בפסחים דף נ"א שאינם בדין מנהג ממש וגם מסתבר שלא היה מנהג הבגדים ע"פ חכם לכל המדינה שינהגו כן דלא מסתבר שיתקנו להתנהג לאסור ללבוש בגדי צמר שסתם בגדים שבתורה הם צמר או פשתים אלא שת"ח נהגו לעצמן לסלסול בעלמא והותחלו גם הרבה מהעם להתנהג כן מעצמן וכן היה זה בבגדים ארוכים כת"ח שודאי לא הנהיגו זה בדרך מנהג לאסור בגדים קצרים אך הנהיגו מעצמן. וא"כ ודאי קיל מנהג כזה שאין לחייב להתנהג כן במק"א.
אבל הבגדים שיש בהן פריצות ממש שנעשו מחדש בבגדי נשים אף שבעוה"ר כיון שגם הישראליות מלובשות בהן גם מתחלה אין להחשיבן מלבושי נכרים מצד עצם הבגדים אבל עצם הפריצות אולי יש להחשיב מחוקות העכו"ם וממילא יש לאסור בגדים אלו לישראליות לבד ענין הפריצות מצ"ע גם מצד מלבושי נכרים. ומה שמצריך מהרי"ק בנדנוד פריצות ודרך גאוה גם שפרשו הישראלים ממנו משום צניעות שמשמע דבלא פרשו ממנו ליכא איסור ולא אמרינן דיאסר משום דהפריצות גופה הוא חוק העכו"ם, אפשר הוא רק בנדנוד פריצות כהא דבגדים אדומים וכדומה אבל בבגדי פריצות ממש אפשר אף בלא הנהיגו עדין לפרוש ואף בלא פרשו יש לאסור. וצ"ע באיסור זה. אבל למעשה הא ודאי בגדים אלו יש לאסור על הנשים מצד עצם הפריצות אף אם נימא שליכא בהו האיסור משום מלבושי נכרים. ובמלבושי אנשים אין שייך זה. ידידו, משה פיינשטיין."

 

יביע אומר (כל בגד פרוץ הוא חוקות הגויים, גם אם יהודיות מתלבשות כך)

בשו"ת יביע אומר ו, יו"ד יד, נשאל לגבי בנות ב"בית ספר תיכון דתי" שהולכות בחצאיות מיני, האם עדיף לעודד אותן ללכת עם מכנסיים, כאשר ההנחה היא שלא יקשיבו אם ידרשו מהן ללכת עם חצאיות ארוכות.
תחילה פתח הרב עובדיה בהבהרת חומרת העניין, ובין היתר כתב שכל אשה שהולכת בבגד לא צנוע, מעבר להרהורי העבירה שהיא גורמת לגברים, וכו', היא גם עוברת על איסור 'בחוקותיהם לא תלכו', כי "מכיון שנצטוינו ללבוש בגדי צניעות ולהתרחק מבגדי פריצות, הרי אופנה זו מיוחדת רק לגוים, והמתנהג ע"פ אופנה זו עובר על 'ובחקותיהם לא תלכו'":

"ונוסף לכל זה, נראה לפע"ד שכל ההולכות ע"פ האופנה השחצנית הזאת בחצאיות (מיני), עוברות גם על 'ובחקותיהם לא תלכו', שבכלל איסור זה שלא להדמות להם במלבוש המיוחד להם, וכמ"ש הרמב"ם (בפרק יא מה' ע"ז ה"א). ומכיון שנצטוינו ללבוש בגדי צניעות ולהתרחק מבגדי פריצות, הרי אופנה זו מיוחדת רק לגוים, והמתנהג ע"פ אופנה זו עובר על 'ובחקותיהם לא תלכו'.
ונודע מ"ש מהר"י קולון (שרש פח), והובא להלכה בבית יוסף יו"ד (סי' קעח), שאין לאסור משום 'ובחקותיהם לא תלכו' אלא בדבר ששייך בו פריצת דרך הצניעות ונהגו בו העכו"ם, הא לאו הכי, אפי' היה מלבוש מיוחד לעכו"ם, אם אין מלבוש ישראל מורה על יהדות או צניעות יותר מאותו של עכו"ם – אין שום איסור לישראל ללבוש מלבוש הנהוג בין העכו"ם. ע"כ. וכ"פ הרמ"א ומהריק"ש שם.
ונמצא שההולכת בחצאית מיני, שהיא בגד בוגדים של פריצות נוראה, וכל מגמתה ללכת בדרכי האופנה לשמור ארחות פריז המביאה לידי זמה, בודאי שיש בזה הלאו של 'ובחקותיהם לא תלכו'. וכיו"ב כתב בשו"ת בית שערים (חיו"ד ס"ס רלו) ד"ה 'אלא'. וע"ע בשו"ת ערוגת הבושם (חיו"ד סי' קלח אות ד). ובשו"ת אגרות משה (חיו"ד סי' פא). ובשו"ת משנה הלכות ח"ד (סי' קטו). ולכן מצוה רבה להוכיח עכ"פ את הבנות הלומדות בבית ספר דתי, ולשקוד על תקנת בנות ישראל להדריכן בדרכי הצניעות כמנהג אמותינו הקדושות. ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב…".

כשאין פריצות בדבר

תשובות והנהגות

בשו"ת תשובות והנהגות א, תנג, נשאל "אם מותר ללבוש חליפות קצרות כדרך העכו"ם", והשיב שאין בזה איסור הואיל ולא מדובר בבגד לא צנוע, ואזי למהרי"ק גם אם עושים כן כדי לחקות את הגויים, אין בזה איסור. אולם אפשר שגם לגר"א אין בזה איסור, משום ש"יש לומר שבזמנינו אלו שלובשים כן – אינו כדי להדמות לעכו"ם ח"ו, אלא לשם יופי. ובזה אין איסור מדינא". אך ציין ש"הרבה יראים נוהגין לשנות שהכפתור לצד ימין ולא לצד שמאל כהעכו"ם", ועל יד כך יוצאים "מחשש חוקות העכו"ם", שכן די בשינוי קטן מהגויים כדי להינצל מהאיסור. והמחמיר תבוא עליו ברכה:

"מן הדין אין איסור אלא ללבוש מלבוש המיוחד להם כדי להידמות להם, והיינו אם בישראל נהגו מפני הצניעות במלבוש מיוחד, ועכו"ם בשלהם – אסור לישראל ללבוש כמותם. אבל אם אין למלבוש שום משמעות לפריצות – מותר, ולכן נהגו בפשיטות ללבוש בגדים קצרים ואין חוששין. (ומ"מ בשעתו שמעתי שרבינו החזו"א זירז ועודד ללבוש בגד ארוך, עד שלפעמים שמענו שאמר שאם המחיר שונה הוא ישלם ההפרש!).
ומיהו ברמ"א ר"ס קע"ח פוסק שאין איסור אלא אם נהגו העכו"ם מפני פריצות, והגר"א זצ"ל בביאורו חולק ואוסר בכל אופן, אם עושים כן רק מפני שכך מנהג העולם דהיינו העכו"ם. וכפי הנראה מנהג ישראל בבגדים ארוכים, ונהגו בקצרים מפני שלעכו"ם כך יפה יותר, ושינו מנהגם. ובזה לדעת הרמ"א אין כאן איסור, כיון שאין נוהגין כן לפריצות, אבל לדעת הגר"א יש לצדד לאסור, כיון שבלי העכו"ם לא היו לובשים, ואף שאין בזה פריצות אסור לדידיה. אבל יש לומר שבזמנינו אלו שלובשים כן אינו כדי להדמות לעכו"ם ח"ו, אלא לשם יופי, ובזה אין איסור מדינא. וכ"כ באגרות חזו"א ח"ג.
אמנם הרבה יראים נוהגין לשנות שהכפתור לצד ימין ולא לצד שמאל כהעכו"ם, ומלבד שיש בזה סוד התגברות הימין על שמאל לפי תורתינו הקדושה, יצאנו בכך מחשש חוקות העכו"ם, שאם יש איזה שינוי אין לחשוש כלל, וכמבואר בשו"ת מהרי"ק (פ"ח). וכן מו"ר הגאון רבי משה שניידער זצ"ל החמיר בזה מאד שיהיו כפתורי החליפה ימין על שמאל, ונראה הדבר ויאה שבזה יוצאין מכל חשש ופקפוק דלא לובשים כהעכו"ם.
ולפי זה מדינא אין לחשוש לאיסור בבגדים קצרים, אבל המחמיר ומדקדק לכפתר ימין על צד שמאל תע"ב שיוצא מכלל חשש גם לשיטת הגר"א הנ"ל, ואף שלא נהגו כן אנשי ליטא כאן, יש בזה הידור לפרוש מן העכו"ם וקדוש ייאמר לו ויקבל על כך שכרו".

כאשר נדרשים ללבוש בגדי נוכרים בכפייה

בית שלמה (כשמתלבש כנוכרי מחמת אונס מותר, כמהרי"ק. ואם שינה קצת – מותר)

בספר בית שלמה (לרבי שלמה דרימר, סקאלה, אוקראינה) יו"ד קצז, דן על מקום שבו המלכות גזרה שהיהודים ילבשו בגדי נכרים, האם מותר לאדם שצריך להגיע לעיר הזו ללבוש בגדי הנוכרים. הרב דרימר כתב שעל פי המהרי"ק פשוט שזה מותר, מכיוון שהם לא לובשים את הבגדים במטרה להידמות לנוכרים אלא כי זה נכפה עליהם. אך כתב שגם אם נחמיר שלא כמהרי"ק, די בשינוי קל ממה שהנוכרים לובשים כדי להינצל מאיסור 'בחוקותיהם', וכיוון שיש קצת הבדלים, לכו"ע אין בזה איסור. אולם אותם ש"לובשים מלבושי נכרים בלי שום אונס והכרח, רק להתדמות לנכרים הם לובשים מלבושי שחץ, תיפח רוחם, בזה ודאי הוא בכלל 'ובחוקותיהם'" גם למהרי"ק.
בסוף דבריו כתב שבפועל יש קלקולים גדולים מכך שמתלבשים כנוכרים, וזה גרם לפרצות גדולות והתבוללות, ולכן רק מחמת אונס מותר לעשות כן (כלומר גם כשאין איסור תורה, אין לעשות כן ללא אונס):

"במדינה אחת שהיה שם גזרה על היהודים לשנות מלבושיהם למלבושי נכרים, אי זה בכלל יהרוג ואל יעבור, ויהודי ממקום אחר הבא לשם באקראי מוכרח גם כן לילך כמנהג דשם במלבושי נכרים, אי רשאי לבוא לשם?
מכתבו קיבלתי, ונשתהה מאד הרבה על הבי דואר. ועל דבר שאלתו על דבר המלכות מארץ אחרת, שגזרה על היהודים שבארצו לשנות מלבושיהם למלבושי נכרים. ואיזהו אנשים יראי חטא ברחו למדינה אחרת, כי חששו אולי יש בזה חשש יהרג ואל יעבור, כמו בערקתא דמסאנא. ועתה מוכרח לבוא משם באקראי, אם מותר לו לבוא לשם באקראי, כי יצטרך לשנות מלבושיו, עד כאן שאלתו…
ובפרט שאינו כדאי להכריע נגד רבן של ישראל מהרי"ק ז"ל, שהאריך להוכיח שאין בזה חשש ערקתא דמסאנא, וגם אין עוברין ח"ו על 'ובחוקותיהם'. ופוק חזי שבארץ אשכנז אף בדורות שלפנינו ובדורות הקודמים שכולם לובשים מלבושים כמו נכרים ממש, ולא מיחו בהם חכמים גדולי ארץ שבכל דור, שהיו אז במדינות אשכנז, ובודאי סמכו על דברי מהרי"ק הנ"ל. ועל דברי החכמים הנ"ל אני תמה, מדוע לא הדפיס והרעיש בספרו על הנשים שבמדינותינו, ויותר בעירו שהם לובשים מלבושי נכרים בלי שום אונס והכרח, רק להתדמות לנכרים הם לובשים מלבושי שחץ, תיפח רוחם, בזה ודאי הוא בכלל 'ובחוקותיהם', כמו שכתב מהרי"ק שם, רק הרעיש על יראי ה' השלמים שבמדינה הנ"ל בחנם, נגד דברי מהרי"ק.
ובר מן דין הלא כתב מהרי"ק (שם) לדבר פשוט שאף אם נפרש דברי הרמב"ם שכתב שיהיה הישראל מובדל מהם במלבושין כפשטן, פשיטא שלא עלה על דעתו שיצטרך לשנות כל המלבושים, כי מאחר שניכר שהוא מובדל בין ישראל לעמים פשיטא דאין צריך יותר, כיון דאיכא שינוי קצת, ע"ש. ובוראי דברי מהרי"ק בזה מוכרחים, דהא מהרי"ק מביא ראיה לדבריו דאין דברי הרמב"ם כפשטן, ולא אמרינן רק בלבוש המיוחד לנכרים משום פריצות, דאל"כ קשה על הא דאמרינן (חולין קו. א) מים הראשונים האכילו בשר חזיר, והיינו דעל ידי שלא נטל ידיו היו סבורים שנכרי הוא והאכילוהו בשר חזיר, ועל כרחך היהודי הזה היה לבוש מלבושי נכרים, דאל"כ היה להם להכיר שהיא יהודי אף שלא נטל ידיו. וא"כ היה לו לתלות יותר דעל ידי שעבר על 'ובחוקותיהם' האכילוהו בשר חזיר, שזה גרם לו שעבר על איסור תורה, ולא לתלות על ידי שזלזל בנטילת ידים שאינו רק דרבנן גרמא ליה, וע"ש במהרי"ק, ובאמת הוא ראיה אלימתא מאד.
אמנם אם נאמר להחמיר דלא כמהרי"ק, על כרחך צריך לומר דבאמת היהודי הזה היה משנה קצת ממלבושיו, דדי בזה שלא עבר על 'ובחקותיהם' כמו שכתב מהרי"ק, רק שלא הכירו אותו כל כך על ידי שינוי מועט, כיון שלא נטל ידיו גם כן. אמנם עכ"פ מוכרח כבר שדי בשינוי מועט, וא"כ ידוע אשר היהודים הכשרים שבמדינה הנ"ל, אף שהוכרחו לשנות מלבושיהם, עם כל זה עושין המצאות שעכ"פ יש שינוי קצת במלבושיהם, ועכ"פ באיזה מלבוש שלא יהיה ממש כמלבושי נכדים, ובזה די לכולי עלמא וכנ"ל, וע"ש במהרי"ק. על כן אין מקום ללמד עליהם חובה שעשו ח"ו שלא כשורה.
אמנם לענין שאלת רו"מ, אף אם נאמר שלענין יהרג ואל יעבור מיגרע גרע, דאף שאם רוצה ללבוש בלא אונס אין בזה משום ובחוקותיהם, מכל מקום בשעת הגזרה יהרג, אף על ערקתא דמסאנא, כמו שנראה קצת מפשטות לשון הרי"ף, וע"ש במהרי"ק. ועי' בב"י. מכל מקום אף אם ח"ו עשו הכל שלא כשורה, מכל מקום עכשיו כבר נתפשט שם שהיהודים לובשים כך, פשיטא שהבא לשם ואינו רוצה ללבוש מלבוש שאינו כפי הנהוג שם, שלא יהיה כחתן בין האבלים, אין בזה חשש, ואין בזה חילול השם אחר שכבר נעשה בכך מלבושי ישראל, ואף שמי שעושה כן אינו עושה משום זה, רק שעושה כן מפני שלא יכירוהו הנכרים שהוא ממדינה אחרת כידוע, מכל מקום אחר שכבר כל היהודים שם במדינה נהגו ללבוש מלבושים אלו, עכשיו הבא לשם ולובש כמנהגים פשיטא דאין בזה מקום להחמיר…
אמנם אם נאמר דלא כדברי מהרי"ק, על כרחך צריך לומר דעכ"פ די בשינוי מועט, כמו שכתב מהרי"ק (שם) דזה דבר פשוט הוא, ועל כן י"ל דשפיר י"ל דטעו והחתימו נכרים בתורת ישראל ולא השגיחו כל כך על שינוי המועט שבמלבושיהם. ועכ"פ זה ודאי יש ראיה דשינוי מועט די, וא"כ אין מקום פקפוק וכמו שכתבתי למעלה. אמנם חלילה וחלילה לא לבקש צד קולא כל שהוא באתי, בדבר שאבותינו ואבות אבותינו נ"ע נהגו בו איסור חמור מכל, ללבוש שום מלבוש כמלכושי נכרים, ובזכות אבותינו נ"ע אנו קיימים.
ופוק חזי מה עלה בארצות אחרות שנפרצו שמה פרצות ר"ל, וזה גרם להם ראשונה מה שהם מלובשים באלו המלבושים ויתערבו בגוים וגו', לזאת חלילה וחלילה להקל בזה שום צד קולא, וכבר הרעישו בזה בספרי יראים הקדושים, ובפרט הדור הזה ראוי לגדוד גדר ביותר, בפרט שהלב יודע כו'. ואם אתה לובש בכדי להתדמות להם עובר על לאו של 'ובחוקותיהם', כמו שכתב מהרי"ק בעצמו, ולא באתי רק להראות וללמד סנגוריא בזה על אחינו בני ישראל במה שעשו על צד האונס וההכרח ולבם לשמים, ודי בזה. את זה ראיתי להשיב לרו"מ מתוך טרדות שונות, ושלום כנפשו ונפש דורש שלומו".

 

אמרי אש (כשהגויים מחייבים ללבוש בגד מסוים, זה אסור גם אם עושים מחמת אונס)

בשו"ת אמרי אש (לרבי מאיר איזנשטטר, נולד בשנת התק"מ [1780]) יו"ד נה, נשאל אודות הגזרה שגזרו בממלכת הבסבורג בשנת 1864 שיהודים לא יינשאו לפני גיל שלושים אלא אם החליפו את לבושם ללבושי הנוכרים. בדבריו כתב ה'אמרי אש' שגם לפי המהרי"ק יש איסור 'בחוקותיהם לא תלכו' ללכת בבגדי הגוים של פולין, היות שבגדי היהודים שם צנועים יותר, והמשנה ולובש את בגדי הגוים יש בזה משום פגיעה בצניעות, שאזי גם המהרי"ק יודה שאסור. ואף שהם עושים זאת מאילוץ ולא מרצון להידמות לגוים, כיוון שהגוים מצידם קבעו זאת כדי שהם ידמו לגוים – יש בזה משום 'בחוקותיהם לא תלכו' (ובכך הוא חולק על ה'בית שלמה'):

"אמרות טהורות אשר שלח מעלת כבוד תורתו נ"י, בענות לבבו אלי הגיעוני, וארא והנה חוקר ודורש ברוח מבינתו, אודות פקודה חדשה אשר הפקד בעניני נשואין בני עמינו, צוו כי לא יקחו נשים לפני הגיעם לשלושים שנה, אם לא ילבישו נפשם במלבושיהם ממש. וחקר כבוד תורתו בחכמת לבבו איזה דרך ישרה וטובה בעיני השם יתברך שיבור לו האדם, אם ללבוש כלבושיהם או להמתין עד שלושים שנה. וכבר כל יקר ראתה עיניו, ולא הניח מאומה אשר לא הביא בכור המבחן, ומה מני יהלוך. אך לעשות רצון יראי ה' הנני בא, לישא וליתן בדבריו קצת כפי מסת הפנאי בעזר השם יתברך…
אבל נראה לפענ"ד, דמלבד שעת הגזירה, יש במלבושי אחינו בני פולין ועטיפתם גם לדעת מהרי"ק משום לאו ד'בחוקותיהם לא תלכו', לא לבד מפני צבע השחור, שגם מהרי"ק כתב שהוא דרך צניעות, אבל בהעטיפה עצמה יש בזה צניעות. כי ענין הצניעות והפריצות בזה הוא מן המפורסמות, כמו שכתב הרמב"ם בענין ידיעת טוב ורע דאדם אחרי החטא, והוא עניין הסכמיי… וכן מלבושי בני פולין, אשר לפי הנראה בעיני מרבית עם ה' הוא לבוש יהדות וצניעות, והמשנה עטיפתו מוזר הוא לאחיו יראי ה', לפענ"ד גם לדעת מהרי"ק הוא בכלל 'בחוקותיהם לא תלכו'.
וגם נראה כי כאשר יראו השרים אשר ילבשו ישראל כמותם, ולא השיגו מגמתם בפקודה ההיא, יאמרו כי היה הרצון גם לגלח פאת זקנם, וזה בוודאי אף על ידי מספרים יש בו על כל פנים משום דבחוקותיהם לא תלכו, ואע"ג שאינו לובש מפני להתדמות להם, רק כי יוכל ליקח אשה, לעניין זה וודאי מצטרף הפקודה דצריך ללבוש למען להדמות להם ממש.
ואחרי כי לפענ"ד יש בהמשנה עטיפת אחינו בני פולין מפני הפקודה ההיא משום 'בחוקותיהם לא תלכו', שוב אין לנו לדון אם היא שעת הגזירה או לאו, וכן אם הוא להנאת עצמו או לא, רק כיון דלא שייך כאן דחיית עשה ללא תעשה כמובן, ממילא אין לעבור בלאו ד'בחוקותיהם לא תלכו' בקום עשה, לקיים מצות עשה דפרו ורבו לפני שלושים. וכל שכן אם אפשר לו ללכת למקום אחר ולקיים שתיהם. ואפילו אי אפשר – אין לעבור בקום ועשה…".

האיסור לפי הזמן והמקום

ט"ז (האיסור הוא לפי הנהוג באותה מדינה)

הט"ז ביו"ד קעח, א, כותב בקשר לגידול בלורית ש"יש לישראל להבדיל מהם, מה לי בכך ומה לי בכך, כי המדינות חלוקות במנהגם בזה". כלומר האיסור הוא לא על תספורת מסוימת, אלא על מה שנוהגים הנוכרים בכל דור ודור ובכל מקום ומקום לפי עניינו. וטיעון זה שייך גם לגבי מלבושים, כמבואר ב'מנחת חינוך' המובא להלן:

"… ואף על פי שאח"כ כתב פירוש אחר על מגדלי בלורית, דהיינו שמניחים השער באמצע, מ"מ חד טעמא הוא; שהכלל הוא שיש לישראל להבדיל מהם, מה לי בכך ומה לי בכך, כי המדינות חלוקות במנהגם בזה".

 

מנחת חינוך (האיסור הוא לפי הדור, לחומרא ולקולא, ולפי המדינה)

ה'מנחת חינוך' מצוה רנא מביא את דברי הט"ז הללו כבדרך אגב לנידון שהוא דן בעניין איסור הקפת הראש, וכותב בין היתר שאיסור 'בחוקותיהם' הוא לפי הדור, ולכן "אם בימים הראשונים היו לובשים מלבושים אחרים, ועתה לובשים בגדים אחרים – בודאי אסורים לישראל לילך כמלבושים ההם אשר נהגו בהם עתה". ומנגד, "מותר לישראל לילך במלבושין הקודמין אשר העכו"ם עזבו עתה, כיון שהישראל ניכר במלבושיו". וכמו כן, הדבר משתנה ממקום למקום:

"ולי קשה גם כן על דברי הט"ז, דזה דבר ידוע דהלאו 'ובחוקותיהם כו" הוא בכל דור ודור משתנה מלבושיהם, ובודאי אם בימים הראשונים היו לובשים מלבושים אחרים, ועתה לובשים בגדים אחרים – בודאי אסורים לישראל לילך כמלבושים ההם אשר נהגו בהם עתה. וכ"ה בלשון הר"מ פי"א ה"א: 'אין הולכין כו' כדי שיהיה ישראל מובדל וידוע במלבושו כו".
ונראה לי פשוט דמותר לישראל לילך במלבושין הקודמין אשר העכו"ם עזבו עתה, כיון שהישראל ניכר במלבושיו. וגם מצד הסברא נראה לי דזה תלוי בכל מדינה ומדינה, שלא יהי' לבוש בבגדים כדרך שהעכו"ם בני המדינה לובשים. ואם כן, לדעת הט"ז ח"ו לומר אם יהיה דור שהעכו"ם לא יגלחו הפאות, שיהיו הישראל מגלחים הפאות. או עתה שבמדינות טורקייא מגדלים העכו"ם זקנם, יהיו הישראלים מותרים להשחית זקנם ח"ו. וראה ובדוק לשון הר"מ גבי חוקות העכו"ם, כתב: אין הולכין בחוקות העכו"ם, ולא ידמו במלבושיהם. נראה שהתורה אסרה לפי הדור".

 

משנה הלכות (דברי הט"ז ומנ"ח "מוסכם מכל הפוסקים")

בשו"ת 'משנה הלכות' ד, קטו, ב, הביא את הט"ז הנ"ל, ואת המנ"ח הנ"ל, וכתב שזה "מוסכם מכל הפוסקים":

"ועי' ט"ז שהכלל הוא שיש לישראל להבדיל מהם, מה לי כך ומה לי כך, כי המדינות חלוקות במנהגם בזה. וכ"כ המנ"ח, ומוסכם מכל הפוסקים, וממילא ליכא לפסוק בזה על הכלל אלא על כל פרט…".

 

הרב שלום צבי הירש גולדבוים והרב יצחק אלחנן ספקטור

בקובץ התורני 'תורה מציון' שנה ה' חוברת ב' סימן יח, מתייחסים הרבנים צבי הירש גולדבוים בעל שו"ת 'ברכת שלום' והרב יצחק אלחנן ספקטור לשאלה האם מותר ללבוש בגד אדום כאשר כבר אין דרכם של הנוכרים ללבוש בגד זה.

תשובת הרב שלום צבי הירש גולדבוים

בחלק הראשון משיב הרב שלום צבי הירש (רבה של הרובישוב) ש"בזמננו אין לחוש זה, דאין דרך העכו"ם כעת ללבוש מלבושים אדומים דוקא. ורק בימי מהרי"ק ז"ל דרכם היה בכך, ועל כן אסר שם":

"נשאלתי על דבר שעשה איש אחד בגדי חתונה לבנו, והמה של משי אדום יקרים מאד. אם רשאי ללובשן כי יש מגמגמין בדבר. ונדרשתי לחות דעתי הקלושה בזה. והשבתי: הנה מבואר בתשובת מהרי"ק שרש פ"ח דזה ממלבושי העכו"ם, ועל כן אסור ללבוש מלבושים אדומים. והובאו דבריו ברמ"א יור"ד סי' קע"ח ס"א… אלא דנראה לעניות דעתי דבזמננו אין לחוש זה, דאין דרך העכו"ם כעת ללבוש מלבושים אדומים דוקא. ורק בימי מהרי"ק ז"ל דרכם היה בכך, ועל כן אסר שם. והרי חזינן חכמי הש"ס הקדושים האלהיים שדרכם היה לצאת בבגדים אדומים, כנראה מגמ' שבת קי"ד א' וקמ"ז א'. ועוד מצינו במסכת מועד קטן כ"ג א': רבא נפק בחימוצתא רומיתא סומקתא חדתא. ושוב ראיתי בהגהות יד שאול לש"ב הגאון ריש"א דדהבא ז"ל, אבד"ק לבוב, ביו"ד שם, שהעיר מכל הנזכר. ועוד הביא בקיאות מאיזהו מקומן בש"ס וש"ד עיי"ש.
עם כל זה, עדיין הייתי נבוך בזה לדינא, עד שהאיר השי"ת את עיני וחזה היית בספר יפה ללב לידידי רב רחומאי ורב אחא"י הרב המובהק מו"ה יצחק פאאג'י הי"ו, ראבד"ק אזמיר בטורקיא… חלק שביעי בחידושיו ליו"ד סי' קע"ח ס"א, שהביא מצא כתוב בשם אחד קדוש בשם ספר כהונת עולם סי' ע', שכתב וזה"ל: צניף לבן וירוק אסור לחנוף מדינא, אבל מלבושים משאר צבעים שרי. עכ"ל הטהור. ושמחתי [ולפלא שלא הביא שם ביפה ללב משו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קכ"ב שאסור ללבוש לבנים בזמן הזה, עיי"ש. ויותר תמה תמה אקרא שאין נזהרין בזה בזמננו. ועיין בהקדמת מרכבת המשנה על הרמב"ם דצויח ככרוכיא על זה, עיי"ש בנועם מליצתו].
אכן לא רציתי להקל בנידון דידן זולת אם יעלה בהסכמה חד מגאוני הדור דפקיע שמיה והוראתו בקדושה וטהרה. ויהיבנא עינאי ברב האי גאון רב אחא"י רחומא דלבאי, הגאון המובהק המפורסם בכל הגולה, מאוד נעלה, מו"ה יצחק אלחנן הי"ו אבד"ק קאוונא והמדינה. ותהלה להשי"ת הסכים אתי עמי הלכה למעשה בזה, ככתוב במכתב קדשו ההועתק מטה. ומפאת כי אין הדברים סובלים אריכות יותר, קצרתי ושמי חתמתי.
הצעיר, שלום צבי הירש".

 

הרב יצחק אלחנן ספקטור

ואלה דברי ידידי רב אהבה רחימתן עזיזא, הגאון המפורסם בכל קהל הגולה, תפארת סגולה, מו"ה יצחק אלחנן זצ"ל, אבד"ק קאוונא והמדינה, והועתק מכ"ק אות באות ממש. וז"ל הטהור:

"ב"ה בין המצרים יגיענו פדות והרוחה, יום ד' ג' מנחם אב תרנ"ב קאוונא.
כבוד ידיד נפשי הרב הגאון המפורסם כש"ת מו"ה שלום צבי נ"י בעל מחבר הספר ברכות שלום. בק"ק הרובשוב. שלום וכל טוב סלה.
אחר דרישת שלומו הטוב, מכתבו הגיעני במה שדרש ממני על דבר איש אחד שעשה בגדי חתונה לבנו של משי אדום, אם יש לחוש בזה לפי המבואר ביו"ד סי' קע"ח סעיף א' בהג"ה. הנה לדעתי אין לאסור זה בזמננו. ואין שום חשש בזה כו', ויפה כתב כבוד תורתו בזה. ואין בכחי לבא בארוכה כי קשה עלי הכתיבה, ועל כן אקצר ואומר שלום. ידידו דורש שלומו ומברכו ברוב חיים ושלום והצלחתו. יצחק אלחנן חופ"ק הנ"ל".

 

דרכי תשובה

ב'דרכי תשובה' יו"ד קעח, טז, הביא בשם רבי יצחק אלחנן

"… ועי' בקובץ תורה מציון שנה ה' חוברת ב', שהביא שם תשובת רב אחד וגם תשובת מו"ה יצחק אלחנן ז"ל באיש אחד שעשה בגדי חתונה לבנו, והמה של משי אדום יקרים מאד, אם רשאי ללבשן מחמת דברי הרמ"א בזה, שהם מדברי המהרי"ק. וכתב דבזמן הזה כיון שאין דרך העכו"ם ללבוש כעת מבושים אדומים דוקא, אין זה חוקות העכו"ם, ומותר לישראל ללובשן, עיי"ש באורך".

האם האיסור הוא בהידמות מלאה או אפילו בפריט לבוש אחד

דברי חיים (אפילו הידמות בפריט לבוש אחד אסורה)

ב'דברי חיים' הנ"ל מבואר שאפילו הידמות בפריט לבוש אחד בכלל איסור 'בחוקותיהם'.

ערך שי (סובר כ'דברי חיים' אף שלא מטעמו)

והביאו בספר ערך שי על יו"ד קעח, א, ואף שדחה את ראייתו ש ה'דברי חיים', לאחר מכן הביא ראיה אחרת לשיטתו. ונראה שסובר כמותו להלכה:

"ס"א: ולא ילבש מלבוש המיוחד. עיין שו"ת דברי חיים חלק ראשון ביו"ד ס"ל, ומה שכתב שם להוכיח דבמלבוש אחד גם כן יש איסור תורה, מהא דברכות דף כף, דראב"א חזיא לאשה… ואם רק מדרבנן, אסור לבזותה בשוק משום כבוד הבריות, דדוחה לאו ד'לא תסור'.
לענ"ד אינו ראיה, דשאני בפשע והכניס עצמו לזה במזיד… אבל בלאו הכי יש ראיה לזה ממה שכתב בית יוסף לעיל סימן קנ"ז, והביאו ש"ך שם סק"ה".

 

משנה הלכות בדעת המהרי"ק

בשו"ת משנה הלכות ד, קטו, ב, כתב שלמהרי"ק כל שיש היכר בדבר אחד שאינו לובש כמלובשי הנוכרים, כבר אין בזה משום איסור 'בחוקותיהם לא תלכו':

"… עוד זאת למודעי אני צריך, דהמהרי"ק כתב בתשובה פ"ח הנ"ל דודאי אין איסור ללבוש אלא כל מלבושי עכו"ם, דאז עושה להתדמות להם, אבל כל שלא לבש אפילו רק מלבוש אחד שלא כהם – כבר לא עבר א'חוקותיהם'. ודבריו מוכרחים. והגע עצמך, דאם לא כן, איך מותר לקנות נעלים בחנות שהולכים בהם עכו"ם וישראל? ובזה ודאי רובא דרוב דעולם אינם מקפידים, וכן קונים מכנסים וחלוקים ועוד, ואין פוצה פה ומצפצף.
ועל כרחך דכל שנמצא איזה שינוי – כבר ניכר שהוא יהודי ואינו רוצה להתדמות להם, לא איכפת לן בשאר מלבושים. ומ"מ כל מה שאפשר לתקן ודאי חיוב לתקן, ולכן אומר אני דאפילו אותם הלובשים מלבושים כאלו, מ"מ צריך לתקן הכפתורים והלולאות שיהיו מימין לשמאל, היפוך ממה שעושים העכו"ם. ובזה ודאי יראה בעצמו שאינו רוצה להתדמות להם, ויוצא ידי חובתו. וזה לפענ"ד מחויב לעשות לבד מה שידוע בזה ליודעי חן שצריך לגבר ימין על שמאל היפוך מעכו"ם, והוא גורם בעונ"ה לכמה רעות ולאריכת הגלות מה שמוסיפין כח לשמאל ומגברים על הימין, ומאד ראוי לזהר בזה".

חומרה בדברים הקשורים לעבודה זרה

אורח משפט (גם למהרי"ק כשהבגד קשור לע"ז אסור ללובשו אף מסיבה אחרת. מבחינה חינוכית זה קלקול לחקות את הנוכרים)

בשו"ת אורח משפט או"ח לו, נשאל מרן הרב קוק על העמדת עוגב בבית הכנסת, האם יש בזה איסור 'חוקות הגויים'. הרב קוק כותב שלגבי איסור 'בחוקותיהם לא תלכו' הכלל הוא ש"כל מנהג שאנחנו רואים שנהגו בו הנכרים ולא נהגו בו ישראל, הרי הוא בכלל חוקות הגויים". עוד כתב שמהדוגמה שהספרי מביא לגבי 'אף אני אצא בארגמן', מוכח ש"אפילו דברים שאם הגוים לא היו נוהגים כן היה בזה משום יופי ותפארת, מ"מ מאחר שהם נוהגים כן – אסור להיות ישראל נוהגין כן". ואף שהמהרי"ק כתב שבדבר שיש בו תועלת אין איסור דרכי האמורי, לכאורה קשה על דבריו, "וכי מעט תועלת הוא דרך הכבוד של הקרובים למלכות שהוא לבוש ארגמן?", ועל כרחנו לומר ש"הספרי מדבר שם על הדברים המיוחדים להם לשם פולחנם, והי' דרכם ג"כ ללבוש ארגמן, בהכנסם של גדוליהם לבתי עבודתם וע"כ הוא אסור בהחלט, אף על פי שיש בו תועלת", שהרי הפסוק "ואעשה כן גם אני" שהוא המקור לדרשת הספרי נאמר בהקשר של עבודה זרה.
בהמשך דבריו כותב מרן הרב קוק שגם מבחינה חינוכית יש קלקול גדול מהניסיון לחקות את הגויים, ובסוף דבריו מוסיף שהמשנה מהלבוש הנהוג בעם ישראל יש גם חשש ש'מינות נזרקה בו':

"ב"ה עיה"ק ירושלים תובב"א. י"ד טבת תרצ"ה.
בענין הספרדים בא' שיש מי שמתיר להם להעמיד עוגב בבית הכנסת, מפני שהוא אומר שכל האיסורים שנאמרו בזה מגדולי רבותינו האחרונים בדורות הקרובים שלפנינו, לא נאמרו אלא לאשכנזים ולא לספרדים, אם יש מקום לדבריו.
נראה פשוט שאין לדברים הללו שום יסוד, שלא מצאנו חלוק בין אחינו האשכנזים והספרדים, אלא בדברים התלויים במנהגים או בדברים התלויים במחלוקת הפוסקים, שכל אחד הולך בשיטת רבותיו. אבל בדברים שהם גופי תורה ואינם שנויים כלל במחלוקת בין חכמי תורה מי זה יוכל לחלק את בית ישראל לחלקים מפורדים, והלא תורה אחת לכולנו נתנה מרועה אחד ב"ה.
ובאשר על האיסור של העוגב בביהכ"נ, חוץ מהאיסורים הקשורים עמו בענין משמיע קול בשבת ויום טוב, הלא הוא אסור מצד שני טעמים חזקים, חדא משום ובחוקותיהם לא תלכו, שכל מנהג שאנחנו רואים שנהגו בו הנכרים ולא נהגו בו ישראל הרי הוא בכלל חוקות הגויים, וכמש"כ הרמב"ם בפי"א מה' ע"ז הלכה א' אין הולכין בחוקות הגויים ולא מדמין להן וכו'…
ומבואר בספרי שם שאפילו דברים שאם הגוים לא היו נוהגים כן הי' בזה משום יופי ותפארת, מ"מ מאחר שהם נוהגים כן אסור להיות ישראל נוהגין כן, שהרי בין הדברים הכלולים בפסוק זה אמרו שם: 'שלא תאמר הואיל והם יוצאים בארגמן אף אני אצא בארגמן', אף על פי שהיציאה בארגמן הי' זה קישוט יפה, ומצאנו שמרדכי יצא בלבוש מלכות וגו' ותכריך בוץ וארגמן, מ"מ מאחר שהגוים נוהגים כן – אסור לנו לעשות כן, ומרדכי שיצא בארגמן צריך לומר: או שלא היה אז המנהג הזה מיוחד לגויים, או שהיה זה מפני שהיה קרוב למלכות, כדאמרינן בענינים אחרים שהם אסורים מפני דרכי הגויים, כמו דאי' בב"ק פ"ג א' שהמספר קומי הוא מדרכי האמורי וראובן בן אבטולמוס התירו לו לספר קומי מפני שהוא קרוב למלכות.
ואף על פי שהמהרי"ק בתשובה קצ"ב כתב שבדבר שיש בו משום תועלת אין בו משום דרכי האמורי, פשוט הדבר שלא אמר כן אלא בדברים של רשות שלהם, שאין זה דרך עבודתם בבתי פולחנם, ובאמת נדחק המהרי"ק ז"ל בפי' הספרי שלא ללבוש ארגמן, וכתב שאין בזה שום תועלת. והדבר תמוה, וכי מעט תועלת הוא דרך הכבוד של הקרובים למלכות שהוא לבוש ארגמן? אלא שנראה שהספרי מדבר שם על הדברים המיוחדים להם לשם פולחנם, והי' דרכם ג"כ ללבוש ארגמן, בהכנסם של גדוליהם לבתי עבודתם וע"כ הוא אסור בהחלט, אף על פי שיש בו תועלת. דהכי משמע פשטא דקרא: שלא תאמר איכה יעבדו הגויים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני…
והנה בדורות שעברו הרי השחיתו בזה פושעי ישראל ויצאו לחקות את הגוים בכוונה כדי להתדמות להם, וחשבו בטעות שעי"ז שיחנפו אותם בזה שיתנהגו כמנהגיהם יחדלו מלשנוא אותם ויזכו לזכיות, ובסוף יצאו רבים מהם לשמד ולהתבוללות בין האומות. ועתה נתגלה שלא הועילו כלל בזה, והשנאה נתגברה עי"ז עוד יותר. ועכ"פ אלה שהנהיגו את העוגב יצאו מכלל התורה בהרבה גופי תורה, ובעטו בקדושת השבת, ומהם גם אלה שעזבו את קדושת הברית, ורבים מהם נשאו נשים נכריות, ובודאי אסור לחקות אותם, וע"כ אין לחשוב שום היתר על מנהג גויים זה מצדי צדדים.
והרי אנו רואים שכשמשנים ממנהגי ישראל ועושים כמנהג שמקפידין עליו המינים חוששין עליו שמא מינות נזרקה בו…
שלו' וברכה לכ' הרה"ג המצוין ר' חיים לשץ הי"ו (לשם) אחדשה"ט,
מכתביו ע"ד העוגב קבלתי מאז, ומפני רוב הטרדות נתאחרו דברי, ובאמת חשבתי שדי בההודעה הטלגרפית, שהוא אסור לכל ישראל.
אבל לעשות רצונו, הנני שולח לו את תשובתי בביאור, ויש להאריך מאד בענין זה, שהוא אחד מיסודי דת תוה"ק =תורתינו הקדושה=, שלא לדמות דרכי עבודת השי"ת לדרך פולחן הזרים. אבל הנני מוכרח לקצר, והי' זה שלו' כנה"י ונפש ידידו דוש"ת באה"ר מהר הקודש מירושלים1 הק' אברהם יצחק ה"ק.

חילוק בין קבע לעראי

פרישה (חילוק בין לבישת קבע [אפילו דמיון אסור] ללבישת עראי [רק בגד המיוחד להם אסור])

בפרישה קעח, ב, כתב שלפי הגרסה הנפוצה ברמב"ם, בשגרה הקבועה אסור ללבוש בגד שדומה לבגדי הגויים, וכן הדר בין הנוכרים ויש חשש שאם ילבש כבגדיהם יסברו שהוא נוכרי, עליו ללבוש מלבוש מיוחד השונה מהם. אולם "ללבוש מלבוש עראי – בו אינו אסור אלא במיוחד להן":

"עיין דרישה מה שכתבנו בשם מהרי"ק. ולפי זה נראה דמה שכתב הרמב"ם אחר כך 'לא ילבש מלבוש המיוחד להן', הוא פירוש למה שכתב תחלה 'וידוע במלבושיו', דהיינו דוקא במלבוש המיוחד להן. ולא גרסינן 'ולא ילבש' בוי"ו, אלא 'לא ילבש' בלא וי"ו, וכן הוא בהדיא במיימוני.
אבל לפי מה שכתב בספרי רבינו בוי"ו בכל הספרים, אי אפשר לפרשו הכי. וצריך לומר דרבינו סבירא ליה דהכי פירושו: דמלבוש שלובשין תמיד צריך שיהיה ידוע בו ומובדל מהן. וללבוש מלבוש עראי – בו אינו אסור אלא במיוחד להן. אי נמי, כשדר בין הגוים, דשייך לטעות ולומר שגוי הוא – אסור ללבוש כי אם מלבוש מיוחד. וזה שכתב 'ולא מדמין להן', וק"ל".

 

משנה הלכות

בשו"ת משנה הלכות חלק ד סימן קטו, ב, נשאל האם יש במלבושי ה"מודערן" (מודרנה) משום 'בחוקותיהם לא תלכו'. ותחילה הביא את דברי המהרי"ק והאחרונים שהביאוהו להלכה, וכן את דברי הט"ז שהכל לפי המקום והזמן, וכתב שזה "מוסכם מכל הפוסקים".
אחר כך הביא את דברי הטוטו"ד שמחמיר בדין זה, וכתב שאף הוא לא החמיר "אלא ברוצה להתדמות להם, אבל כשלובש מלבוש שלובשים ישראלים ועכו"ם, ואינו רוצה להתדמות להם אלא משום המאדע שלובשים בעונ"ה… אין בו משום 'ובחוקותיהם', אלא הוא ענין של שחץ ככל הענינים של המאדע בלע"ז".
בהמשך הביא את דברי הב"ח שכל שאינו מתכוון להידמות להם אינו עובר איסור. וכתב ש"כל זה קשה להבחין, ותלוי בכוונה כמובן, וגם תלוי במקום ובזמן והאדם".
לסיום כתב שלמהרי"ק רק אם מתדמה לגמרי לגויים עובר באיסור, אך אם יש היכר כלשהו מהגויים – כבר לא עבר איסור. וזו הסיבה שאנו רואים שיהודים קונים בגדים בחנויות של גויים "ואין פוצה פה ומצפצף", כי כל שיש היכר, ואינו מתכוון להידמות להם – מותר:

"מלובשים מלבושי מודערן אי עוברים משום ובחוקותיהם לא תלכו
עוד להנ"ל
ב) ובדבר שאלתו על החליפות (סוטס בלע"ז) שלובשים קצרים כדרך הנקראים מאדערן, וכנפי המלבוש עגולים ולא מרובעים, אי יש בהם משום איסור של 'ובחוקותיהם'.
הנה שאלה זו מסובכת היא מאד, ואי אפשר לפתרה בדרך אחד, כי דין זה תלוי בתנאים במקום ובזמן ובכוונת ישראל ובכוונת עכו"ם. יש מקום שאסור ויש מקום שמותר, ויש שמותר לאחד ואסור לשני, ואסור לזה ומותר לשני, ויש זמן שאסור ויש זמן שמותר הכלל שצריך לזה כמה תנאים.
והנה המהרי"ק שהבאתי לעיל כתב דחוקת הגוי תלוי בב' טעמים: מה שנהגו הגוים משום חק אסור, ומשום פריצות נמי אסור. והנה ודאי כי דבר זה נשתנה לפי המקום והזמן, ועיין רמ"א יו"ד סי' קע"ח לענין מלבושים בשם מהרי"ק, דאסור לבני ישראל לצאת בהם. והפמ"א ח"ב סי' קכ"ב אוסר ללבוש בגדים לבנים בזמן הזה. ועיין מרכבת המשנה שם ובקובץ תורה מציון שנה ה' חוברת ב' הביא בשם הגאון ר' יצחק אלחנן באיש שעשה בגדי חתונה לבנו והמה של משי אדום יקרים מאד, אם רשאי ללבשן מכח דברי מהרי"ק ורמ"א הנ"ל. והשיב דבזמן הזה שאין דרך עכו"ם ללבוש בגדים אדומים דוקא, אין זה חוקת הגוי, ומותר לישראל ללובשן (אף כי אני קבלתי מאבותי ורבותי ז"ל דגם בזמן הזה עד היום בנות ישראל מקפידין שלא ללבוש בגדים אדומים). ועי' ט"ז שהכלל הוא שיש לישראל להבדיל מהם, מה לי כך ומה לי כך, כי המדינות חלוקות במנהגם בזה. וכ"כ המנ"ח, ומוסכם מכל הפוסקים, וממילא ליכא לפסוק בזה על הכלל אלא על כל פרט.
והנה בשו"ת טוטו"ד קמא יו"ד סי' קפ"ח האריך לברר שישראל מחוייבים להיות מצוינים במלבושיהם, ודבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים. ואותן הלובשין במלבושי עכו"ם מפני שרוצים לדמות לנכרים – דינם כמומרים ונחשבים כעכו"ם, ע"ש. ועיין שו"ת אמרי אש חיו"ד סי' נ"ה. והנראה דהחמירו מאד בדבר זה, אלא דמ"מ אף הם לא החמירו אלא ברוצה להתדמות להם, אבל כשלובש מלבוש שלובשים ישראלים ועכו"ם, ואינו רוצה להתדמות להם אלא משום המאדע שלובשים בעונ"ה, אף שאין בזה ממדת חסידות – לא מיניה ולא מקצתיה – מ"מ אין בו משום 'ובחוקותיהם', אלא הוא ענין של שחץ ככל הענינים של המאדע בלע"ז. אבל אין בענין של מאדע דין ד'בחוקותיהם', וכמו שדייק מהרי"ק הנ"ל מלשון הרמב"ם ז"ל, שכתב 'ולא ילבש במלבוש המיוחד להם', ולא כתב 'במלבוש הדומה להם', שלא נאסר אלא במלבוש שכבר נתיחד להם, ופירשו ישראלים ממנו מפני צניעותן או דבר אחר, אז כשלבשו הישראלי נראה כדומה להם ונמשך אחריהם. אבל כשאינו מלבוש המיוחד להם, על דבר זה אין ישראל חייב להשתנות כלל, ע"ש.
ובשו"ת בית שערים למרן כק"ז יו"ד סי' רל"ו כתב ג"כ כעין זה, וז"ל: 'דדוקא אם כבר נהגו הגויים מקדם, ולא ישראל, רק אדרבה – פרשו ישראל מזה, וא"כ מינייהו ילפינן – אז אסור משום 'ובחוקותיהם'. אבל אם התחילו בזה נכרים וישראלים בפעם אחת, דלא מינייהו ילפינן – לא… ולכן פי' דאין אוסר אלא בדבר שהוא חוקה בלא טעם, ואין לו מבא בדרכי הטבע.
מ"מ ממהרי"ק נראה דבעי דתרווייהו איתנהו ביה: דבר שהוא חק בלי טעם – אסור אפילו לא קדמו הם, ודבר שאינו חק – אינו אסור אלא אם קדמו הנכרים. ומרן ז"ל הביא שם מה שכתב היעב"ץ בסידור שלו דיני ט"ב חלון ז', שבעוה"ר בכל המאדעס היהודים קודמין, ע"ש. וא"כ כל דבר שאינו אלא משום מאדע, אין בו משום 'ובחוקותיהם'.
ועוד בו, שהרי כתב הב"ח דמשום הכי התירו לקרובי מלכות, משום ד'בחוקותיהם לא תלכו' לא משמע אלא שרוצה להתדמות להם ולנהוג כמותם, שנראה שמודה לדתם. אבל מי שאין דעתו להתדמות להם, אלא שצריך ללבוש במלבושיהם ולדמות להם כדי שלא יהא גנאי אם לא ידמה להם – זה לא אסרה תורה. ובספר שערי דעה כתב שגם ב"י כיון לזה בתי' א', וא"כ בנידון דידן נמי ודאי אין מכוונין רק כדי שלא יהיה להם גנאי אם ילבשו מלבושים ארוכים, וליכא איסור. אלא דמ"מ אותן שלובשים מלבושים ארוכים משום צניעות, ואח"כ משנים להתדמות להם – ודאי יש בו כה"ג משום 'ובחוקותיהם'. אבל כל זה קשה להבחין, ותלוי בכוונה כמובן, וגם תלוי במקום ובזמן והאדם, וכמו שכתבתי לעיל. ואף שלא יצא מידי דחסידותא בזה, מ"מ ידי 'חוקותיהם' נמי לא עבר.
עוד זאת למודעי אני צריך, דהמהרי"ק כתב בתשובה פ"ח הנ"ל דודאי אין איסור ללבוש אלא כל מלבושי עכו"ם, דאז עושה להתדמות להם, אבל כל שלא לבש אפילו רק מלבוש אחד שלא כהם – כבר לא עבר א'חוקותיהם'. ודבריו מוכרחים. והגע עצמך, דאם לא כן, איך מותר לקנות נעלים בחנות שהולכים בהם עכו"ם וישראל? ובזה ודאי רובא דרוב דעולם אינם מקפידים, וכן קונים מכנסים וחלוקים ועוד, ואין פוצה פה ומצפצף.
ועל כרחך דכל שנמצא איזה שינוי – כבר ניכר שהוא יהודי ואינו רוצה להתדמות להם, לא איכפת לן בשאר מלבושים. ומ"מ כל מה שאפשר לתקן ודאי חיוב לתקן, ולכן אומר אני דאפילו אותם הלובשים מלבושים כאלו, מ"מ צריך לתקן הכפתורים והלולאות שיהיו מימין לשמאל, היפוך ממה שעושים העכו"ם. ובזה ודאי יראה בעצמו שאינו רוצה להתדמות להם, ויוצא ידי חובתו. וזה לפענ"ד מחויב לעשות לבד מה שידוע בזה ליודעי חן שצריך לגבר ימין על שמאל היפוך מעכו"ם, והוא גורם בעונ"ה לכמה רעות ולאריכת הגלות מה שמוסיפין כח לשמאל ומגברים על הימין, ומאד ראוי לזהר בזה".

[1] בפסוק כתוב: "ולא תלכו בחוקות הגוי".
[2] כלומר לא נראה מדברי החכמ"א שהבין שהם חולקים זה על זה. וצ"ע.
[3] מצוטטת גם בהערות לתשובת 'עם כלביא ו'בני בנים' ומקומות נוספים.