חוקות הגויים בהנחת פרחים על הקבר

סיכום קצר

רבים אסרו לנטוע פרחים או צמחים אחרים על הקבר או בבית הקברות. יש לציין שאיסור חוקות הגויים הוא לא הטעם היחיד. לדוגמא הרד"צ הופמן בשו"ת מלמד להועיל ב, קט מציין שהרב הילדסהיימר, הרש"ר הירש, והרב מאיר להמן החמירו גם משום בחוקותיהם, ולדעתו אין איסור בחוקותיהם שיש טעם, אבל אוסר בכל זאת מטעמים אחרים.

בשו"ת מנחת אלעזר ד, סא, ג מביא מסבו הרב שלמה שפירא שאסר בגלל ארבע סיבות: 1) הסיבה העיקרית – בחוקותיהם לא תלכו, 2) הפליה אסורה בין עשירים לעניים, 3) בל תשחית, 4) איסור הנאה.

עוד כתבו שאין לנטוע עצים ופרחים משום בחוקותיהם לא תלכו – בית שערי יו"ד תכח; הר צבי יו"ד רעט, מנחת יצחק א, לא.

לכאורה, אפשר לומר שהם לא יאסרו להניח פרחים על מיטת המת או הקבר ללא נטיעה שלא על זה דיברו. אמנם נראה לדעתי שהם (למעט הרד"צ הופמן) היו מחמירים כי לנטוע עצים והנחת זרי פרחים זה חוק גוים באותה רמה. וכן בווי העמודים וחשוקיהם לה, מא הבין שהם יאסרו גם בהנחת זרי פרחים.

ויש שאסרו להניח זרי פרחים על מיטת המת בעת הלוייה. כ"כ בטעמי המנהגים ליקוטים עמ' לה שלמרות שהיה מנהג יהודי בזמן הגמרא להניח הדסים על המת בעת הלוויה עכשיו אסור לנהוג כך כי הוא נהפך למנהג גוים, וכמו המצבה שהיתה אהובה בימי האבות ושנואה עכשיו. וכ"כ בישכיל עבדי ד יו"ד כה שמדובר בחוקות הגוים, ונגד התפיסה של היהדות שיום המיתה הוא יום דין ולכן אין לקשט את המת. וכן פסק הרב בצלאל ז'ולטי בקובץ נעם ב עמ' קסא שכתב שצריך להחמיר כגר"א.

מנגד, הרב דוד סקלי בשו"ת קרית חנה דוד ח"א נשמטות וליקוטים סימן ג כתב שמותר להניח פרחים על מיטת המת שיש לו מקור בגמרא. וכ"כ הרב עובדיה יוסף, יביע אומר ג, כד שכל מנהג של גוים שמופיע במקורות שלנו, ולאו דווקא במקרא, מוכח שלא למדנו אותו מהגוים ולכן מותר לנהוג כך. בפרט שמצרף את דעת היראים שרק מה שמנו חכמים בתוספתא אסור, ועוד שפוסקים רבים קיבלו את דעת המהרי"ק שאם יש טעם לחוק מותר לנהוג בו. ולכן הסיק שאין למחות במי שרוצה להניח פרחים ורק להסביר להם בנחת ואם לא מקבלים לא להתווכח.

חשוב לציין, שגם המתירים מסכימים שמדובר בשינוי מהמנהג המקובל. כך רואים מהרב גורן בתרומת הגורן פד, שכותב כי המנהג הוא לא להניח פרחים על קברים מפני שיש בזה חשש של בחוקותיהם לא תלכו (ולא שממש אסור). בצה"ל הדין קל יותר שהטקס לקוח מנוהלי צבאות בעולם שאין בהם חוקות הגוים (ומשתי סיבות לא נלחם בזה למרות שזה נוגד את המנהג: א) לדעתו, זה לא ממש חוקות הגוים – למרות שזה נגד המנהג, ב) איפשרו לדתיים הלויות ללא פרחים). וכ"כ בשו"ת עשה לך רב א, מד שאין יסוד למחות במי שרוצה להניח פרחים, ובמים חיים ג, כז כתב שלמרות שזה נגד המנהג הוא פסק כמהרי"ק. וכ"ד הרב דב ליאור בשאלה אינטרנטית שכתב שאין איסור בחוקותיהם אבל הוא נגד המנהג.

המקל ביותר שמצאתי הוא הרב אליקים לבנון שהתיר בשאלה אינטרנטית לבת שירות להכין זרים עבור טקס הלוויה שכתב שאין בזה איסור בחוקותיהם כלל, ולא כתב שום דבר על המנהג – משמע סובר שאין שום בעיה להניח פרחים.

אוסרים לשתול פרחים או צמחים על הקבר

הרב שלמה שפירא (תקצ"ב – תרנ"ג); מובא בשו"ת מנחת אלעזר ד, סא, ג

השואל מתלבט אם מותר לשתול פרחים לנוי על הקבר. השואל העלה שני טעמים לאיסור: 1) חוקות הגוים שהגוים עושים כך, 2) הפליה בין עשירים לעניים, שלא עושים כך בתכריכים. השואל דוחה את העמים – 1) הרבה ישראלים עושים כך אז אין חוקות הגוים, 2) אנחנו בונים מצבות יפות לעשירים כך שכנראה לא חוששים לאפליה במצבות:

"על דבר שאלתו אם מותר לנטוע על קבר איש נגיד וחשוב פרחים וציצים לנוי והתעורר מעכת"ה לאסור משום שני דברים א' משום חוקות העכו"ם שכן עושים העכו"ם ועוד משום דקיי"ל שאין משנין בעשיר מבעני לתכריכין כמבואר ביו"ד סי' שנ"ב כן הכא אסור לעשות לעשיר ציצים ופרחים על קברו שאין עושין כן לעני.

ושוב דחה שני הטעמים מ"ש משום חוקות העכו"ם, דחה שכן עושין הרבה ישראלים בעיר הנז' במכתבו. ומ"ש שאין משנין בעשיר מבעני דחה דהלא מצבת אבן עושין לעשיר בעד סך רב ולעני עושין מצבה בעד סך מועט כן אין לדקדק אם יעשו לעשיר על קברו ציצים ופרחים ולעני לא יעשו. עכ"ד."

 

תשובת הרב שפירא שהסברה הראשונה של השואל נראית. חוששים לחוקות הגויים למרות שנוהגים כך בעירו מפני שבמקומות שמתגוררים יהודים יראי ה' לא עושים כך ורק בעירו שגרים שם אנשים שלא מקפידים על חוקות הגויים (בגדול, יוצא מדבריו שהולכים לפי הדתיים ולא לפי החילונים). וזה שבונים מצבות יפות לעשיר זה מאותו חומר שבונים לעני אבל אסור שיהיה חומר מסויים שרק עשירים יכול לממן כמו פרחים:

"א) אמנם לענ"ד נראין דבריו הראשונים ואין דחיותיו כלום מ"ש שכן עושין הרבה ישראלים בעיר הנז' במכתבו. הנה בערי ישראל אשר רוב יושביה הם יראי ה' וחרדים על דבריו אין עושין כן רק בעיר ההוא כנודע שיש הרבה ישראלים שאין חוששין על ובחוקותיהם לא תלכו. ודי בזה.

ומ"ש שכן עושין לעשיר מצבת אבן בעד סך רב ולעני בעד סך מועט. זהו אינו דחייה. דמה שעושין לעשיר אבן בסך רב ולעני בסך מועט זהו דומה למה שעושין לעשיר תכריכין מפשתן יקרים ולעני מפשתן גרועים דסוף סוף הוא פשתן דמותר כמבואר בש"ך (סי' שנ"ב סק"א) אבל בציצים ופרחים שלעני אין עושין ציצים ופרחים כלל על קברו ולעשיר עושין זהו דומה להוצאות העשיר בדרגש ולעני בכליבה דאסור כדאמרי' בגמ' מ"ק (דף כ"ז) עיין שם."

מביא שאסור גם משום בל תשחית וגם משום איסור הנאה:

"ב) אמנם אם הציצים ופרחים הם מריחים ריח טוב נראה לענ"ד לאסור עוד מטעם דפסקינן (בסי' ש"נ) שאסור לתלות במת דברים שיש בהם אוכל נפש וכתב הש"ך (סק"ב) משום בל תשחית שאוסרו באכילה דאסור בהנאה ששייך למת. והנה בדין בל תשחית מבואר בספר החינוך (מצוה תקכ"ט) דאפילו גרגר חרדל אסור לאבד. והנה גרגר חרדל בעצמו אין בו שיוי מעות רק מקצת דמקצת וגם אינו מאכל אדם רק ראוי לתבל בו מאכל כמו שפירש"י (ריש פ' וירא) מ"מ יש בו לאו דבל תשחית מכש"כ הציצים ופרחים שהם שוים עכ"פ יותר מהגרגר חרדל וגם ראויים לתבל בהם מאכל להריח את המאכל וראויים להרבה מיני מרחקת וכיוצא בודאי יש בו משום בל תשחית, והא שהיו נותנים בשמים על המתים כמבואר בברכות (ריש פ' אלו דברים) דתנן אין מברכין במוצאי שבת על בשמים של מתים הרי שהיו נותנים בשמים מריחים על מתים התם הוא לצורך כדי להעביר הריח הלא טוב מן המתים כדאמרינן שם בגמ' (נ"ג ע"א) לעבורי ריחא הוא דעבידי ובכה"ג שיש בו צורך אין בו משום בל תשחית כמבואר בחינוך שם אבל בנ"ד שאין בו צורך[1]  הרי עוברים משום בל תשחית.

ג') ועוד נלע"ד לאסור משום דהקבר וכל אשר עליו אסור בהנאה כמבואר ביו"ד (סי' שס"ד) וכשנוטע ציצים ופרחים המריחים על הקבר הרי יהי' ריח טוב על הקבר ונמצא ההולך סמוך להקבר ומריח הריח טוב נמצא נהנה באיסורי הנאה לפי"ד הרמ"א שם דגם בעפר הקבר היינו הקרקע שלקחו מן הקבר וחזרו ונתנוהו בשם דהוי תלוש ולבסוף חיברו ג"כ אסור בהנאה. ומבואר ביו"ד (סי' ק"ח סעי' י"ז) שאסור להריח באיסורי הנאה עיין שם ועיי' באבני מלואים בשו"ת (סי' ט')."

הטעם העיקרי משום בחוקותיהם לא תלכו:

"ד') ועוד והוא העיקר משום ובחוקותיהם לא תלכו ובפרט בביה"ק שהוא מקום קדוש של משכן הרוחות והנשמות וירצו לזכותו לחיי העוה"ב ואיך יחללוהו במילי דאיסורא. היוצא לנו מזה שאם הציצים ופרחים יש בהם ריח טוב אסור משום ארבעה טעמים הנ"ל ואם אין בהם ריח טוב אסור מתרי טעמי.

שלמה שפירא."

 

הרב עמרם בלום (תקצ"ד – תרס"ז); בית שערים יו"ד תכח (תרמ"ב)

נשאל על נטיעת אילנות ושתילת פרחים על קברים, והשואל רצה להתיר על פי אוהל שיש על קברי צדיקים. עונה שאסור לנטוע עצים ופרחים שזה מעשה הבל ובורות ודימוי לגוים ויש לגעור במי שעושה כך ושחדש אסור מן התורה.

לגבי האוהל כתב שלחסידים שעושים כך בטוח יש טעם נסתר, ומביא 3 טעמים על פי הפשט – 1) אין לקבור צדיק עם בינוני, 2) צדיק לא מטמא באוהל, ועושים הפרדה לקברים האחרים שמטמאים בד' אמות, 3) כדי שיהיה אפשר ללמוד בקבר שלא יהיה לועג לרש לשאר הקברים (כי כשמישהו לימד תורה אין לועג לרש ללמדו ליד קברו)

"שיל"ת חוסט שנת תרמ"ב לפ"ק.

לכבוד ידידי הרבני המופלא ומופלג, מלא פלג, וכו' מו"ה פנחס ארי' הכהן נ"י ביישוב עדיעק תע"א:

מכתבו היקר קבלתי וכו' ומה ששאל אודות אחד שרוצה לנטוע אילנות ופרחים על קבר קרוביו, הנה הוא מעשה הבל ותעתועים ובורות והתדמות לעכו"ם וראוי לגעור בו בנזיפה, ומה שהביא מהאהל שעושים על קברי צדיקים, הנה התחילו בזה החסידים לעשות כן לגדוליהם ורבותיהם ומסתמא יש להם טעם בזה עפ"י נסתר אבל נ"ל בזה תרי ותלת טעמי גם עפ"י פשוטו:

א) דמבואר בשו"ע יו"ד שס"ב ס"ה דאין קוברין צדיק וכשר ובינוני אצל חסיד מופלג, ומשמע אפילו בשיעור הרחקה דהיינו וי"ו טפחים כמבואר שם ס"ד ולכן עושים אהל לחסיד מופלג שיהיה מחיצה מפסקת [ע"ל סי' ת"ל ביתר ביאור]:

ב) דמבואר שם בסימן שע"א ס"ה דמת מטמא תוך ד' אמות עש"ה בש"ך סקי"ח, אלא ביש מחיצות גבוהות יו"ד, והנה קברי צדיקים אינן מטמאים ועיין תוס' כתובות ק"ג ד"ה אותו מ"ש ר"ח כהן על ר"ת ז"ל ועיין בספר ישמח משה פרשת שמיני דאין לסמוך ע"ז לדינא, [ע"ל סי' תמ"ח] אבל מ"מ עושים אהל במחיצות שלא יגיע טומאה לשם מד' אמות של שאר קברים, ואולי עושים רמז למה שאחז"ל עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מדור לצדיקים לכל אחד מדור בפ"ע לפי כבודו:

ג) ויותר נ"ל דהנה מה שהולכין על יום יא"צ של צדיקים הוא עפ"י רש"י יבמות דף קכ"ב ע"א ד"ה תלתא ריגלי ע"ש והנה בב"ק ט"ז דרשינן גבי חזקיהו מלך יהודא וכבוד עשו לו במותו שהושיבו ישיבה על קברו, והקשה בשמ"ק שם הא הוי לועג לרש ותירץ כיון שהוא הרבה תורה בחייו ליכא משום לועג לרש ע"ש שהאריך עוד ועיין במג"א וטו"ז או"ח סי' מ"ה וסי' ע"א דבביה"ק אפילו חוץ לד' אמות של קבר שייך משום לועג לרש וא"כ איך אפשר להושיב ישיבה על קברי צדיקים ביום יא"צ הלא הוא לועג לרש וניהו דמשום איהו גופא ליכא משום לועג לרש כתירוץ שמ"ק הנ"ל אבל משום שאר מתים איכא ואפילו הוא חוץ לד' אמותם כנ"ל, לכן עושים אהל כדי שיהיה רשות חלוק לעצמו ומותר וא"ש:

ועכ"פ גם זה אין לעשות כ"א לאדם גדול וכמו שאחז"ל במגילה דף כ"ג כיון דבעי למימר עמדו יקרים וכו' בציר מיו"ד לאו אורח ארעא ופרש"י דא"כ מה הנחת למרובים וה"נ דכוותיה מה הנחת לגדולים, אבל לנטוע אילנות וציצים ופרחים דברים אשר בדו שוטים מלבם ולשון נכרים הוא דברים אשר לא שערום אבותינו ודאי יש למחות בידו והחדש אסור בכל מקום מה"ת, וה' יחיינו מיומים, ויבנה ערי יהודה וירושלים ובלע המות וכו' כנפשו ונפש ידידו הדוש"ת:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל:"

+/הערות/

ציונים לספרים המביאים את דברי הבית שערים, שו"ת יביע אומר ח"ג יו"ד סי' כ"ד, ח"ז יו"ד סי' ל"ד+."

 

הרב דוד צבי הופמן (תר"ד – תרפ"ב); שו"ת מלמד להועיל חלק ב (יורה דעה) סימן קט

כותב שהרב הילדסהיימר והרב הירש והרב מאיר להמן אסרו, והם אסרו גם מטעם חוקות הגוים. הרד"צ הופמן סובר שאין כאן איסור חוקות הגוים, אבל בכל אופן יש לאסור מהטעמים האחרים שהם הביאו (לא כותב מה הטעמים):

"שאלה: ע"ד האילנות והפרחים על הקברים ועל דבר העטרות שעושין למתים.

תשובה: בעלי המ"ע איזראעליט בשבת תרנ"ט בחדש סיון ותמוז נר' /מספר ארבעים ושמונה, חמישים ואחת/ מובאים פסקים מאת גדולים מו"ר ר' עזריאל הילדעסהיימער הרב ש"ר הירש והרב מהר"ם לעהמאנן ז"ל שאוסרים פה אחד ומובא שם טעמיהם ונימוקיהם ואין לזוז מפסקם. ומ"מ מה שהביאו שם טעם חוקות הגוים לענ"ד אינו נכון עפ"י שכתב הריב"ש סי' קנ"ח ומובא בד"מ סי' שצ"ג דהליכה לביה"ק כל בקר מז' ימי אבילות אינו אסור משום חוקותיהם אף שלקחו מנהג זה מהישמעאלים דאין זה חקה שאין עושין אלא מפני כבוד המת כשם ששורפין על המלכים, שאם באנו לומר כן נאסור ג"כ ההספד מפני שהעכו"ם ג"כ מספידין עיין שם. ומ"מ שאר הטעמים שכתבו הגאונים הנ"ל מספיקין לאסור ולא יעשה כן בישראל."

 

הרב אלעזר חיים שפירא (תרל"ב – תרצ"ז); שו"ת מנחת אלעזר ד, סא, ג

מביא שהנהיגו בקהילתו כבר מאביו לאסור הנחת פרחים על הקברים. מביא את תשובת סבו הרב שלמה שפירא האוסרת הנחת פרחים על הקברים בגלל 4 סיבות: 1) הטעם העיקרי בחוקותיהם לא תכלו, 2) הפליה אסורה בין עניים לעשירים, 3) בל תשחית, 4) איסור הנאה:

"ג) ואשר שאל אם צריכים לעקור (ולמחות ביד המתחדשים שנוטעים) עשבים ושושנים המריחים בביה"ק על קברות קרוביהם. הנה בעה"י נאסר הדבר בפה"ק מאאמו"ר הקדוש זי"ע ובית דינו וניתן פקודה להח"ק ולהשמשים שישגיחו שלא להניח זה. וכן השגנו אז בכתובים מהח"ק דארטה' בפעסט כי נאסר הדבר בבית החיים שלהם וגם ידענו ממקור נאמן כי גם בעיר הבירה וויען בשנים קדמוניות טרם החלה מספחת הכפירה וממשלת הרבנות של יעלינעק וגיעדעמאן הי' נטיעת השושנים על הקברים נאסר בבית החיים הגדול דווינא מטעם הרב והח"ק דשם שלא לילך בחוקותיהם. עכ"פ בעת יניחו בקבריהם. ועכ"פ לא תהא תורה שלימה שלנו וכו' ומצאתי מבואר הדבר להלכה בכת"י שו"ת שם שלמה לכ"ק אאזמו"ר הקדוש זי"ע אבדפה"ק [ומפני טעם שכתבתי כ"פ בחיבורנו לאשר אסר לנו בצואתו להדפיס חיבוריו בשלימות. עכ"פ אעתיק בזה ג"כ דברי תשובתו] וז"ל.… עכ"ל מרן אאזמו"ר הנ"ל."

 

מציין למשנה בטהרות שקטן שהוא ליד הבית הקברות ובידו שושנים והשושנים באו מבית הקברות הקטן טהור (כי מעמידים שמישהו אחר הביא לו אותם). ברור שהשושנים הגיעו מבית הקברות היהודי ולמה היו שם שושנים? מתרץ הרב שפירא שהמשנה באה להגיד את הדין של טומאה טוהרה ואי אפשר ללמוד ממנה לעניין פרחים על הקברים – או משום שהם הונחו על ידי עוברי עבירה או משום שיש שם שושנים שגדלים מעצמם[2]:

"והנה לכאורה י"ל הערה גדולה על זה ממשנה מפורשת בטהרות (פ"ג משנה ז') תינוק שנמצא בצד בית הקברות והשושנים בידו ואין השושנים אלא במקום טומאה טהור עכ"ל עיין שם הפי' שא"א שיקח השושנים אלא אם יכנס לבית הקברות. טהור כיון דאיכא למיתלי באחר שלקטן ונתנן לו. ועיי' תוס' נדה (דף י"ח ע"ב) בד"ה רוב תנוקות מטפחין וכו'.

הרי שהיו שושנים על הקברות ואין לומר דלא היו השושנים על הקברות ממש דא"כ ממילא טהור אפי' אם נכנס התינוק לשם ודוחק לומר דלא היו על הקברים רק בצד ביה"ק אלא שבע"כ הוצרכו לעבור ולהאהיל על הקברות משום שלא הי' דרך אחר ע"כ קראוהו במקום טומאה ז"א דפשטא דלישני' דמתני' לא נראה כן. וגם אין לומר שהי' קברי עכו"ם (שכן הוא גם בימינו חוקיהם ומנהגם לנטוע שושנים על קברי מכובדיהם כנ"ל) ז"א דא"כ באנו לפלוגתא רבתי אם קברי עכו"ם מטמאים באהל. וכיון דמעיקר הלכה פסקינן כר"ש דקברי עכו"ם אין מטמאי' באהל רק שצריכי' להחמיר לכתחלה כמבואר ביו"ד (סי' שע"ג) ועיי' בדברינו במנח"א (חלק א' סי' ס"ז) דלמה דפסקינן מדינא כר"ש גם מדרבנן מותר קברי עכו"ם עיין שם א"כ הך סתם מתני' דטהרות תאמר דהיא דלא כהילכתא א"ו דמיירי בקברי ישראל ולמה היה שם שושנים? אלא שי"ל דלא מיירי ולא נחית הכא במתני' דטהרות רק לדיני טומאה בלבד ומיירי כשנטעוהו שמה עוברי עבירה או י"ל בפשוט יותר דמיירי בשושנים שאינם מריחים שגדלו על אילנות הגדלים מעצמם על הקברים ולא נטעום כלל ול"ש משום ובחוקותיהם וגו' ולא כל הלין טעמי ואין שום דחי' מזה. ומחי' חיים יתן לנו חיים ארוכים וברוכים, ושוכט"ס

ידידושתו"ט."

 

הרב צבי פסח פרנק (תרל"ג – תשכ"א), שו"ת הר צבי יו"ד רעט

שו"ת הר צבי יורה דעה סימן רעט דן על שתילת פרחים על הקברים. הוא אוסר מבחינה הלכתית שיש איסור הנאה מהקבר. וכותב שגם ללא האיסור הנאה לא ראוי לישראל לנהוג כך שזה מנהג גוים וזה מעין בחוקותיהם לא תלכו:

"נטיעת פרחים על הקברים. ע"ד השאלה אם מותר לנטוע פרחים על הקברים כמו שנהגו העכו"ם.

…

העולה מכל הנ"ל שנטיעה על הקברות לדעת רש"י אסורה משום דזה וזה גורם אסור לכתחילה, וגם דהוי כעין מחליף איסור הנאה על הפרחים, ואף על גב שהוא עצמו לא נהנה מזה הא לא גרע מלהאכיל איסור הנאה לכלבי הפקר שאסור, ובלא"ה מכיון שהוא מנהג עכו"ם אינו ראוי שישראל יעשה כמעשיהם והוי מעין דבחוקותיהם לא תלכו, ולכן אין לעשות כזאת בישראל."

 

הרב יצחק יעקב וייס (תרס"ב – תשמ"ט); שו"ת מנחת יצחק חלק א סימן לא

מביא טעמים שונים לאסור נטיעת פרחים בבית הקברות. אסור משום בחוקותיהם לא תלכו ואין לומר שיש לו טעם מפני שהוא טעם מדומה:

"בענין ציצים ופרחים סביבות הקברים.

על דבר השאלה אשר חדשים מקרוב באו, והתחילו ליפות את ביה"ק כחוקות העכו"ם בנטיעות ציצים ופרחים סביבות הקברים

תשובה. הנה לדעתי אין לעשות כן מכמה טעמים.

(א) א' משום דכוונתם להתדמות למנהג שנהגו העכו"ם, ויש בזה משום ובחוקותיהם לא תלכו (עי' יו"ד סי' קע"ח), ואין לומר דיש בזה כבוד למתים, ולא שייך ובחוקותיהם בכהאי גוונא וכמו שכתב הר"ן (פ"ק דע"ז) ומהרי"ק (שורש פ"ח) הובא בב"י וד"מ וש"ע שם, דהרי הוי רק כבוד המדומה להחיים, ומה תועלת להם להמתים בזה, וביותר עי' בזה בב"ח שם.

(ב) ב' על פי מה דאיתא במס' מגילה (דף כ"ט ע"א) ת"ר ביה"ק אין נוהגין בהן קלות ראש וכו', ואין מלקטים בהן עשבים, ואם ליקט שורפן במקומן, מפני כבוד מתים (ומפני כבוד מתים ארישא עיין שם) ומדכללינהו בחדא בבא, מוכח ע"כ דשוים בדינם, וכמו דאין נוהגין בהם קלות ראש בכולו אויר המוגבל ומוגדר של בית הקברות, ה"נ סיפא דאין מלקטין בהם עשבים, ואם ליקט וכו' בכולו בית הקברות אפילו במקום הפנוי, שלא חפרו עדיין שם, וכן מוכח מלשון ואין מלקטין בהן עשבים, דמשמע דסובב על בית הקברות כולו, ועי' בזה בשו"ת מהרי"א (חיו"ד סי' שס"ג) וכן הוכיח הב"ח (ביו"ד סי' שס"ח) מד' הרמב"ם (פי"ד דאבל) ומד' הרא"ש (במגילה שם) ורק דל"ה בזה שאינן על הקברות, רק איסור מדרבנן לכ"ע עיין שם, וכ"נ מסתימת דברי הש"ע (סי' שס"ח), ולכך לצורך רפואה שרי עיין שם. ועי' שו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' שנ"ח) ובת' מהרש"ם (ח"א סי' מ"ד וסי' ס"ב) מה שהביאו מדברי הש"ג (פ"ו דסנהדרין) ות' רמ"ע מפאנו (סי' נ"ז) בזה וע"ע שו"ת זקן אהרן (ח"א סי' ס"א) מזה.

(ג) אכן התוס' שם כתבו (בד"ה אין מרעין) בהאילנות שנוטעין בהן מותרין, ואין בהם משום כבודם של מתים, אחרי שאינן על הקברים עצמן, וכ"כ הרא"ש שם, ובפסקי התוס' ובמרדכי בשם הר"י הוסיפו גם גנות, ובסמ"ג בשם מורו כתב כן גם לענין עשבים, ורק הד"מ העיר עליו לחלק בין אילנות לעשבים, דעשבים בכל ענין אסור, וכן כתב הב"ח שם, והוסיף בטעמא דמילתא מפני הרואים מרחוק, שיאמרו דלוקטים העשבים מהקברים עצמן, משא"כ פירות אינן גדלין על הקברים עצמן אלא על האילן, והמציא כן הפי' בדברי התוס', אבל קשה דלא הו"ל להתיר אלא אילנות, אבל גנות דומה לעשבים, וע"כ חילק בין אילנות לגנות שבאו על ידי נטיעה וזריעה, דהא פשיטא דאין נוטעין וזורעין אלא מן הצד, וליכא למיחש, דהכל יודעין שאינן על הקברים, מה שאין כן בעשבין דגדלים מעצמם בכל מקום, על הקברים ועל שאין שם קברים, איכא משום כבודן של מתים, דיאמרו דלוקטין העשבים מעל הקברים עצמן, וסיים דלכן מה שהנכרי עושה לו גן בבית הקברות, צריך ליזהר שלא יהא אילן נטוע ולא גן זרוע, אלא במקום שאין בו ספק קבר עיין שם.

(ד) והיוצא לנו מזה דאף לד' הב"ח, יש ליזהר שלא יהא נטוע וזרוע במקום ספק קבר. ובש"ע העתיק רק היתרא באילנות, והשמיט גנות, ובזה י"ל כחילוק הא' של הב"ח, דדוקא פירות מותרים משום דאינן גדלין על הקרקע בעצמה, אלא על האילן, והנה הטור לא הביא כלל היתרא דליקט אילנות, ועיי"ש בב"ח מזה, וגם הרמ"א השוה דין עשבים לאילנות, דכתב (בסעי' א') דמותר ליהנות מהעשבים שעל הקברות, או פירות אילנות שעליהן, לצורך הקברות, ובבאה"ג העיר בזה דהרי אילנות מותרים בלאו הכי, ותי' דמיירי על הקברים עצמן, מ"מ נראה מדברי פסקי מהרי"ו (סי' ג') הובא בד"מ הארוך (סי' שס"ח סעי' ב') דכתב בנדון קברות שלקחום גוים, ואי אפשר להוציא אלא בדמים מרובים, דמותר למכור הגפנים והאילנות שעל בית הקברות, כדי שיהי' להם מעות להוציא מידי גוים, ל"מ אם הגפנים אינם על הקברות עצמן דשרי, אלא אפילו הם על הקברים ממש וכו' עיין שם, וכן כתב הב"ח בעצמו שם, בזה"ל ולכן מה שנוהגין הגבאים ללקט הפירות, ולמכור והדמים לצדקה וכו' עיין שם, משמע דלא הוי פשוט כל כך להתיר אף באילנות רק לצורך מצוה, ואפ"ל מטעם הש"ג הנ"ל, דשייך בזה הוקצה למצוותו, עיין שם.

(ה) ועוד אפ"ל כיון דכל ההיתר באילנות, לפי טעם הב"ח, משום דליכא למיחש דיאמרו דנוטלין מעל הקברים עצמם, משום דהכל יודעין שאינן על הקברים, ואם כן הא דבר תלי' במציאות, והיכא דבאמת ישנן אילנות נטועות על הקברים עצמן, שוב יש לחוש משום כבודן של מתים, אף באותן שאינן נטועות על הקברים, והרי אשכחן דבאמת ישנם נטועות על הקברים עצמן, וכמו שכתב בפסקי מהרי"ו בנידונו גם באותן שעל הקברים ממש, וממילא זולת מה שהוי לצורך מצוה, הוי אסור גם מה של"ה על הקברים, ועוד הרי בת' מהרי"א שם, העיר על טעם הב"ח הב' מד' המאירי (במגילה כ"ט) שכתב וז"ל ואם לקטן שורפן וכו', וגדולי המפרשים מיחו במקומותיהם שלא לקיים במו אילנות לאכול פירותיהם, ודוקא במקום קברות, ויש שמתירים לקיימן, אלא שמוחין בהם שלא ליטע ושלא לזרוע, וקצת רבינו /רבני/ צרפת כתבו שלא נאסר אלא בעשבים וירקות שהם בקרקע עולם, אבל באילנות מותר עכ"ל, ונעלה /ונעלם/ זה מהב"ח, דבהדיא כ' דבאילנות על הקברים עצמם פליגי, ותוס' ס"ל דמותרים הפירות לפי שגדילים על האילן ולא על הקרקע וכפי' הא' דהב"ח, ובאמת אסור זרעים כעשבים עיין שם, רצונו לומר דזרעים אסורים אף שלא במקום הקברות מדרבנן על כל פנים, כעשבים, ואף שהביא אחר כך מד' פסקי התוס' והמרדכי, דכללו גם כן גינות להיתר כמו אילנות, וש"מ כמסקנת הב"ח להחמיר באילנות במקום הקברות עצמן, זה רק מה שנוגע להחמיר, אבל להקל על ידי זה בזרעים שלא במקום הקברות לא שמענו, דיש לחוש לשאר פוסקים שלא הזכירו גינה להיתרא וכנ"ל.

(ו) והיוצא לנו מזה דל"מ באותן נטיעות של פרחים וכיוצא בזה שסביבות הקברות, דיש לחוש שיונקין ממקום הקברות עצמן, אלא אף ברחוק ממקום הקברות אסורין בהנאה, ואם לקטן אף לצורך בית הקברות שורפן במקומן, וכפסק הש"ע שם, ואם כן הרי צריכין להזהר שלא להנות מהם, וגם לשרוף במקומן מה ששרש וקצר וקשה מאד להזהר בזה, וע"כ בשלמא באילנות הנטועות מקודם שנעשה בית הקברות ועשבים הגדלים מעצמן אין עצה, וצריכין לעשות כתקנת חז"ל, אבל ליטע לכתחילה ולמסור הדבר להמון עם אשר בודאי לא יעשו כתיקון חז"ל, בודאי אין רוח חכמים נוחה מזה.

(ז) י"ל כמ"ש המהר"מ שיק חאו"ח (סי' ע"ח וע"ט) לענין האיסור נטיעות אילנות בחצר ביהכ"נ, דדבר זה מרבה וממשכי שם ישיבות של יושבי קרנות, עיין שם, ואם כן ה"נ יוכל להביאם לידי קלות ראש וזלזול המתים, ועוד בטעותם כי בזה יעשו טובה להנשמה יחליפו טוב ברע, כי במקום אשר היו צריכים לעשות דברים המועילים לתיקון הנשמות להרבות בתפילה וצדקה ולימוד אשר יש קורת רוח להנשמות בזה, ירבו בדברים של מה בכך, ויש עוד חששא משום דרכי האמורי, ויגרמו עוד צער להנשמה, ועל כן שומר נפשו ירחק מזה.

(ח) אחרי כותבי הנ"ל מצאתי שכבר עמד על מדוכה זו בשו"ת שם שלמה מהה"צ ממונקאטש ז"ל מובא בשו"ת מנח"א (ח"ד סי' ס"א) שאסר משום ד' טעמים, א' משום שאין משנים בעשיר מבעני כמבואר ביו"ד (סי' שנ"ב), ב' משום בל תשחית כעין דאיתא ביו"ד (סי' ש"נ עיין שם בש"ך סק"ב), ג' בציצים המריחים משום חשש איסור הנאה בציצים ופרחים המריחים, וכמבואר ביו"ד (סי' ק"ח סעי' י"ז) שאסור להריח באיסור הנאה, ד' והוא העיקר משום ובחוקותיהם, ועוד כתב שם במנח"א שכבר נאסר הדבר בבית החיים דפעסט ודווינא ובמונקאטש עיין שם, והנה הגם דשם מיירי מציצים ופרחים שעל הקברות עצמן, אמנם כל הטעמים שייכים אף בסביבות הקברים דשייך בזה גם כן משום איסור הנאה וכמו שאמרנו למעלה, וכיוצא בזה מצאתי בתשובת נהרי אפרסמון (חיו"ד סי' קל"ח)."

 

האם יחמירו גם בהנחת זרי פרחים?

בווי העמודים וחשוקיהם לה, מא רואים שהוא הבין שהמנחת אלעזר ומנחת יצחק יאסרו גם בהנחת זרי פרחים:

"האם מותר להניח זר פרחים על קבר. תשובה: לא. כי הוא מנהג עכו"ם, ויש בזה איסור משום ובחוקותיהם לא תלכו' כמבואר בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ד סימן סא) ובמנחת יצחק (ח"א סימן לא), ובנוסף על כך, יש בזה איסור בל תשחית שהרי למת אין בזה כל תועלת, ואם יתנו את הכסף של שווי הפרחים לעילוי נשמת המת, הרי שאז יהיה תועלת אמיתית למת, אך הנחת פרחים על הקבר אין בזה תועלת ומצער את המת, ויש בזה גם בל תשחית."

אסרו להניח פרחים על מיטת המת אפילו בעת הלוויה

הרב אברהם שפרלינג, טעמי המנהגים (תרנ"א) ליקוטים עמ' לה:

למרות שהיה מנהג יהודי להניח הדסים על המת בעת הלוויה עכשיו אסור לנהוג כך כי הוא נהפך למנהג גוים, וכמו המצבה שהיתה אהובה בימי האבות ושנואה עכשיו:

"וראיתי בספר אחד שמביא ראיה מש"ס דנשתנה מנהג במתים ממה שנהגו מלפנים. ובודאי עבור דהנכרים התחילו לנהוג כן לכן עזבוהו ישראל. דהנה תנן (ברכות דף נג ע"א) אין מבריכם על הנר ועל הבשמים של מתים מאי טעמא נר לכבוד הוא דעבידא. ואמר רב יהודה אמר רב כל שמוציאין לפניו ביום ובלילה אין מברכים עליו. ופירש"י מת שהוא חשוב להוציא לפניו נר ביום אם הוציאוהו בלילה במו"ש לקבורה אין מברכין על אותו נר דלכבוד עבידא ולא להאיר ע"ש. וכן תנן (ביצה ו ע"א) יו"ט שני לגבי מת כחול שויה רבנן ואפילו למיגז ליה גלימא ולמיגז ליה אסא. הנה גם בזה נראה שהמנהג היה בימי התלמוד לתת פרחים והדסים למת. ומדוע עתה נשתנה אלא ודאי הטעם לפי שהעכו"ם התחילו לנהוג כן וכמבואר בספרי פרשת שופטים על קרא לא תקום לך מצבה אשר שנא ה' אלוקיך אף שהי' המצבה חביבה בימי האבות, מכל מקום עכשיו שנא אותה. מפני שעשו האומות אותם גם כן חק לעבודתם והובא ברש"י ע"ש".

 

הרב עובדיה הדאיה (תר"ן – תשכ"ט); ישכיל עבדי ד יו"ד כה

נשאל לגבי מנהג הספרדים החדש להניח על המיטה של מת פרחים בזמן הלוויה. הרב הדאיה מתנגד למנהג וכותב שהוא חוקות הגוים. מסביר באריכות את הבעייתיות שבמנהג, שאדם לאחר מותו הוא ביום דין ונשפט על העבירות שלו ולא מדובר ביום שמחה. לכן אין כל עניין לקשט אותו כאילו הוא ביום שמחה. ולכן כותב שיש לבטל את המנהג הזה:

"באשר רצון צדיק לדעת מנהג הספרדים במה שחדשים מקרוב באו להניח זירי פרחים על ארונו של מת בזמן שמוליכים אותו לבית הקברות. אם יש איזה סמך למנהג או להיפך אם יש איזה שמץ איסור בזה. ויש למונעם יורינו המורה ושכמ"ה.

תשובה: א) מנהג זה לא שמענו ולא ראינו מעולם  פה ארץ ישראל ורק זה עתה חדשים מקרוב באו המודרנים מערי אירופה, שהביאו מנהג זה עמהם וזה כנראה נשתרבב ממנהגי הגויים המודרנים שם, שעושים כזאת. שאינם מאמינים בעונשים והדינים הקשים של אח"מ (אחרי המוות). אלא אומרים כי הרי הוא כחתן וכהן פאר שהולך להקביל פני המלך פני בוראו מלכו של עולם. ועל זה מלבישים אותו כל כלי חמדתו כביום חתונתו וכן לאשה עם כל תכשיטיה היקרים בבגדי פאר והמדה ועל זה כל אחד מעטר אותו בזירי פרחים. דוגמת מה שמעטירים לחתן בימי חופתו וביום חתונתו. אך לא לאלה חלק אלקים, דבמה יזכה ילוד אשה אשר כולו מלא סרחון ואשפתות מרוב ימים ימי חלדו על הארץ ובמה יזכה נער את ארחו על רוב פשעיו וזדוניו אשר כולו עלה קמשונים וחרולים. ועליו להיות מלא חרדה ובהלה לקראת יום הדין הגדול והנורא. בעמדו למשפט לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. אשר מקצפו תרעש הארץ ומקולו ירגזו ממלכות ואין לפניו לא עולה ולא מקח שוחד ולא משוא פנים. הוא העד  הוא הדיין והוא עתיד לדון, ואנו עם בני ישראל מאמינים בני מאמינים. ע"כ העונשים והדינים הקשים והמים הזידונים בפח יוקשים. שעוברים עליו כמה גלגולים קשים ומרים. ואין לך יום דין קשה מיום המיתה. ושע"ז תקנו כמה סגולות וענינים שעל הבנים לעשות בשנה ראשונה להקלת העונש מעל אביהם. ולאיש אשר אלה לו לשמחה מה זו עושה לעטרו בזירי פרחים ועשבים. בשעה שנפשו עליו תאבל על רוב פשעיו חטאותיו וזדוניו ואזהרה שמענו שחייבים להרבות בבכיה ולהרים קול על המת באשר החי יתן אל לבו ואין זה אלא כחקת הגויים. והעושה זאת מלבד שהרי מראה עצמו כאילו כופר ח"ו דלית דין ולית דיין אלא שהרי הוא עובר על ובחקתיהם לא תלכו. וע"כ כל מי שיש בידו היכולת עליו לשרש מנהג הרע הזה מעיקרו שלא תתפשט המספחת יותר ח"ו."

 

מתייחס למקורות שונים שנראה מהם סתירה לדבריו: הרמב"ן כתב שלאחר הקבורה תולשים עשבים מבית הקברות. אין מכאן סתירה שהוא לא מדבר שמביאים עשבים לקבורה אלא מהעשבים שכבר גדלים בבית הקברות:

"ב) הן אמת שראיתי למי שהביא מתורת האדם להרמב"ן (דט"ל ע"א) שנהגו שאחרי קבורת המת כשחוזרים תולשים עשבים מן הארץ ומשליכים אותם אחרי גויהם ואומרים ויצוצו מעיר כעשב הארץ ע"ש. אמנם פשוט דאין זה ענין לנידון דידן דזה אחרי הקבורה ומן המחובר לרמוז לתחיית המתים. דוגמת העשבים שצצים מן המחובר וכן המת אחרי שנקבר צץ אחר כך מן המחובר בזמן תחיית המתים. מה שאין כן בנידון דידן זה לפני הקבורה וגם מניחים אותה על הארון או מוליכים אותם לפניו וזה אינו אלא לסימן של כבוד ולתפארת כדרך המלווים לחתן בזמן חתונתו ואין זה ענין לחיית המתים. ובפרט שהמנהג נשתרבב מחקת העמים והעמים אינם מאמינים בתחיית המתים כלל."

 

עוד סתירה לכאורה מדברי מלכיאל שכתב שמקשטים את בגדי הנפטר כדי כשיקום בתחיית המתים יקום מכובד לקראת האירוע. הרב הדאיה כותב שהכוונה בתכריכין רק כדי לרמוז לתחית המתים אבל לא מוסיפים קישוטים נוספים ולא פרחים כי זה נגד התפיסה שיום המוות הוא יום דין:

"ג) אחרי החיפוש מצאתי בספר הדרת קודש (להרב יוסף שווארץ מרומניה) בסימן סג אי"ב שכתב וז"ל וע"ד מנהג הספרדים שמקשטים את המתים וכו' ראיתי בשו"ת דברי מלכיאל ח"ה סימן קה דהקישוט הוא כדי לחזק את האמונה בתחית המתים כדאיתא בירושלמי כתובות פרק יג הלכה ג (וכ"ה בירושלמי כלאים פרק ט הלכה ג) וכו' עכ"ל ואין בידי ספר דברי מלכיאל הנ"ל לראות טו"ט ונימוקו. וגם חיפשתי בירושלמי בב' המקומות הנ"ל ולא ראיתי שמץ דבר מזה כלל ולפי הנראה שקישוט שנזכר בספר דברי מלכיאל הנ"ל, הוא בגוף המת עצמו ז"א בגוף התכריכין עצמם ע"ד מאי דאיתא בפרק חלק (צ ב) דשאלה קלו אפטרא מלכתא את רבי מאיר ידענא דחיי שכבי דכתיב ויציצו מעיר כעשב הארץ אלא כשהן עומדים עומדים ערומים או בלבושיהם עומדים. אמר לה ק"ו מחטה וכו' צדיקים שנקברים בלבושיהם על אחת כמה וכמה ע"ש. וכיון דעומדין בלבושיהם מקשטים להם הלבוש בעד שבזמן שיקומו לתחיה יקומו בלבושים מקושטים שהם נכבדים אך ענין זירי פרחים שנותנים על הארונות או לפניהם. אין בו שום ענין לחיזוק האמונה בתחיה דכבר עוברים וכלים לפני הקבורה. והרי זה דומה למ"ש עוד שם על המנהג שנותנים בקברם צדה וכסף שכתב דהוא מנהג שטות וצריך לבטל מנהג זה. גם כתב עו"ש נהגו לברך שהחיינו בתחילת הקבורה וגם על זה כתב דצריך לבטלו דאין מברכין שהחיינו רק על מצוה שיש בה שמחה ע"ש ודון מינה ואוקי באתרין דגם מנהג זה הוא מנהג שטות כי לשמחה מה זו עושה וצריך לבטלה."

 

אין קושיא משריפה על המלכים לכבודם (כנראה שהקושיא היא שרואים שלכבוד המת מוכנים גם להשחית דברים יפים) שהשריפה זה לכבודם שלא ישתמשו בבגדי המלך ודווקא במלך ולא באדם רגיל שיש בל תשחית:

"ד) ואין זה ענין גם לשורפים על המלכים לכבודם. שזה רק בגדיו של מת (אולי צ"ל "מלך") שלא להשתמש זר בכל תשמישם כמ"ש הרמז"ל בסוף הלכות אבל (פי"ד הכ"ו) מלך או נשיא שמת יש להם לשרוף מטתם וכל כלי תשמישם ואין בזה דרך האמורי ולא משום השחתה שנאמר בשלום תמות ובשרפות אבותיך הראשונים ישרפו לך מה שאין כן בנידון דידן אין זה כלי תשמישן וגם יש בם משום בל תשחית והרי זה דומה למ"ש הרמז"ל שם (פ"ד ה"ב) ואסור לקבור בתכריכין של משי ובגדים המוזהבים הרקומים אפילו לנשיא שבישראל שזהו גסות הרוח והשחתה ומעשה עכו"ם וכו' ע"כ והוא הדבר בנידון דידן ואותו הקישוט שהמליץ עליו בדברי מלכיאל הנ"ל צריך לומר דהקישוט הוא באותם התכריכין הרגילים היינו בבגדי פשתן הרגלים לא בבגדי זהב ומשי ויהי רצון שיבולע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים אמן ואמן

ע"ה עבדיה הדאיה ס"ט."

 

הרב בצלאל ז'ולטי (תר"ף – תשמ"ג); קובץ נעם (ח"ב עמ' קסא)

נשאל על טקס לוויה צבאית שיש בו יריות והנחת פרחים על הקבר, האם מותר? מסקנתו שיש להחמיר ולאסור עפ"י דעת הגר"א (למרות שמודה לרמ"א שמותר והאיסור לרוב הראשונים הוא דרבנן).

מסביר שדעת התוספות כמאירי שחוק של גוים שמקורו בעבודה זרה אסור מהתורה, ולכן אסור אפילו יש פסוק. לעומת זאת, חוק גוים שלא קשור לעבודה זרה אסור מדרבנן ולכן הקילו בו חכמים שאם יש פסוק כמוהו מותר (כך מסביר איך התוספות מסבירים שיש שני סוגי בחוקותיהם לא תלכו עם דינים שונים).

מנגד, דעת הרמב"ם והסמ"ג שגם חוקים שלא קשורים לעבודה זרה אסורים מדאורייתא.

מביא את הסבר רש"י והרי"ף לערקתא דמסאנא. שלרש"י מדובר בקשר של מנהג יהודית, ולרי"ף צבע הרצונות. מביא שהכסף משנה הבין שהם חולקים בדין שלרש"י גם על מנהג צריך למסור את הנפש ולרי"ף דווקא על דין. הרב ז'ולטי מביא שהמהרי"ק והש"ך הבינו שרש"י ורי"ף לא חוליקם, והסביר את רש"י ורי"ף כמאירי. שכשיש חוק של גוים שהוא לא משום ע"ז האיסור דרבנן ולכן רש"י קרא לו מנהג – מנהג חכמים, והרי"ף התייחס אליו כאיסור כי הוא אסור.

לרמב"ם לא ברורו מדוע ערקתא דמסאנא נחשבת מצוה קלה, ומסביר על פי הכסף משנה שהתורה נתנה לחכמים סמכות לקבוע את גדרי בחוקותיהם (לכן היו יכולים לקבוע שמותר בגזירת שמד ולא קבעו, ולכן נקראת מצוה קלה).

מביא את הב"ח שמסביר שאין איסור כשלא מתכוון להידמות לגויים, ומקשה מדין ערקתא דמסאנא שלא מתכוון להידמות לגוים וגם מהגמרא בסנהדרין שרבי יהודה מקשה על חכמים על הסייף שזה כדרך שהמלכות עושה וחכמים לא התכוונו להידמות לגוים.

מביא את הר"ן שכותב שכל חוק שיש בו טעם מותר. ומביא את הגר"א שהקשה עליו מהגמרא בסנהדרין. מתרץ את הר"ן שסובר שהעיקר כגמרא בעבודה זרה, ולשיטתו האיסור הוא רק בחוק לעבודה זרה. מציע עוד תירוץ שכל מה שעונים חכמים לרבי יהודה בסנהדרין זה לשיטתו של רבי יהודה. לר"י בחוקותיהם הוא גם בחוקים שלא רק לעבודה זרה אבל חכמים סוברים שאסור רק חוק לע"ז, אבל לשיטתו עונים לו שיש פסוק.

יוצא ממסקנתו, שרק לרמב"ם ולסמ"ג יש איסור דאורייתא בחוקים שאינם לע"ז, ולרוב הראשונים (רי"ף, רש"י, תוספות, מאירי, ר"ן) הוא מדרבנן.

להלכה למעשה לעניין השאלה של טקס צבאי (והנחת פרחים על הקבר בתוך הטקס) לכאורה מותר על פי דעת הרמ"א שכשיש טעם מותר במיוחד שלרוב הראשונים האיסור הוא מדרבנן. אמנם מאחר שיצא מפי קשו של הגר"א שאסור יש לאסור:

"איסור הליכה בחקות הגוים

בדבר השאלה אם טכס של לויה צבאית" דהיינו הנחת זרי פרחים ויריות באויר בשעת סתימת הגולל אם יש בזה איסור משום בחקותיהם לא תלכו.

תשובה : תנן בסנהדרין נ"ב ע"ב מצות הנהרגין היו מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה, ר"י אומר ניוול הוא לו וכו'. ובגמרא תניא אמר להן ר"י לחכמים אף אני יודע שמיתה מנוולת היא אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה ובחקותיהם לא תלכו, ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא לא מינייהו קא גמרינן. דאי לא תימא הכי הא דתניא שורפין על המלכים היכי שרפינן והכתיב ובחקותיהם לא תלכו, אלא כיון דכתיב שריפה באורייתא דכתיב ובמשרפות אבותיך וגו' לא מינייהו קא גמרינן.

ובתוס' שם בד"ה אלא, תמהו דמשמע הכא דאע"ג דחוקה היא כיון דכתיב באורייתא שרי, ובפ"ק דע"ז פריך ושריפה חוקה היא והכתיב ובחקותיהם לא תלכו ומסיק לאו חוקה היא. ויש לומר דהתם קאמר לאו חוקה היא לשם ע"ז דאי הוי חוקה לע"ז אפילו הוה כתוב באורייתא לא הוה מהני, אבל הכא איירי בחוק העכו"ם שלא לשם ע"ז דומיא דסייף דכיון דכתיב באורייתא לא מינייהו גמרינן ישרי. ולכאורה דברי התוס' אינם מובנים כיון דגם חוק עכו"ם שאינו לשם ע"ז הוא בכלל ובחקותיהם לא תלכו, א"כ מאי שנא הוא מחוק שהוא לשם ע"ז שאסור אפילו הוה כתוב באורייתא הלא תרוויהו הם בכלל ובחקותיהם לא תלכו.

ונראה בביאור דברי התוס' דכתב שם המאירי וז"ל, אעפ"י שעיקר מניעת הליכה בחקות עכו"ם אינה אלא לענין שרשי עבודה זרה שלא יתדמה במלבושיהם המיוחדים להם ותספורת שערם ובשאר דברים המיוחדים לכומריהם ובבנין היכלות כשלהם עד שיחשוב הרואה עליו שהוא משלהם, אעפ"כ הדבר מתפשט מדברי סופרים בהרבה דברים שאינם ממין זה כדי שיתרחקו מהם ומאליליהם ולא ימשכו אחריהם מזו לזו ע"כ. הרי מבואר דהאיסור מה"ת משום בחקותיהם לא תלכו הוא רק בדברים השייכים לע"ז שלהם כגון מלבושים ותספורת שערם המיוחדים לכומריהם אבל בדברים שאין בהם צורך ע"ז האיסור הוא רק מדרבנן. ולפי זה מובנים היטב דברי התוס' דבחוק שהוא לשם ע"ז שהאיסור הוא משום בחקותיהם לא תלכו מה"ת לא מהני אפילו הוה כתוב באורייתא, אבל בחוק שהוא לא לשם ע"ז שהאיסור הוא רק מדרבנן לכן אי כתוב באורייתא לא גמרינן מינייהו ושרי, דלא גזרי בזה רבנן משום בחקותיהם לא תלכו. וכן כתב שם המאירי וז"ל. ומכל מקום מה שנאסר משום ע"ז אפילו מצאנוהו כתוב אסור שהרי אסרה תורה להקים מצבה אעפ"י שכתוב ויצב יעקב מצבה ע"ש.

אמנם הרמב"ם כתב בפי"א מהלכות ע"ז ה"א, אין הולכין בחקות העכו"ם ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן שנאמר ולא תלכו בחקות הגויים וכו', הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו. וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים לא ילבש במלבוש המיוחד להן ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם וכו' וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהן לוקה. הרי כתב הרמב"ם סתמא דהאיסור משום בחקותיהם לא תלכו הוא מה"ת ולוקה גם בחוק שהוא לא לשם ע"ז אלא כל דבר שהוא מיוחד לנכרי וישראל עושהו להתדמות להם הוא עובר בלאו ולוקה.

וכן כתב הב"ח ביור"ד סימן קע"ח ס"ד וז"ל, וזה שכתב הרמב"ם ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם והוא שמגדלין השער לנוי וליופי כמו הבתולות דרך שחץ וגאוה, אי נמי לשם ע"ז. הרי מבואר דגם אם מגדל ציצית ראשו לנוי וליופי הוא עובר בלאו ולוקה כמו שכתב הרמב"ם. ולשיטת המאירי הנ"ל אינו עובר מה"ת אלא אם הוא לשם ע"ז כמש"כ ובתספרת שערם המיוחדים לכומריהם".

והנה הסמ"ג הלכות ע"ז וחקות הגוים ל"ת נ' כתב, שלא ללכת בחקות הגוים לא במלבושיהן ולא במנהגיהם שנאמר ולא תלכו בחוקות הגוי וכו', הכל בענין אחד הוא מזהיר שיהא ישראל מובדלין מן הגוים במלבוש במנהג בדבור וכו'. הרי כתב דגם בדבור יש איסור משום בחקותיהם לא תלכו. ומשמע מדבריו שהאיסור מה"ת הוא לא רק בחוק שהוא לשם ע"ז אלא כל דבר שהוא מיוחד לנכרי וישראל עושהו להתדמות להם הוא עובר בלאו מה"ת משום בחקותיהם לא תלכו. ועיי' בב"ח יור"ד סימן קע"ח ס"ב.

ולפי זה נמצא לשיטת הרמב"ם והסמ"ג אין לחלק, כמש"כ התוס' בסנהדרין הנ"ל, בין חוק שהוא לשם ע"ז אפילו הוה כתוב באורייתא לא הוה מהני ובין חוק שלא לשם ע"ז כיון דכתוב באורייתא לא מינייהו גמרינן ושרי. שהרי גם בחוק שאינו לשם ע"ז יש בו איסור מה"ת משום בחקותיהם לא תלכו, א"כ אין הבדל בינו לבין חוק שהוא לשם ע"ז שאסור אפילו הוה כתוב באורייתא. והנה בעיקר קושית התוס' הנ"ל על הסתירה מסוגית הגמרא בסנהדרין על סוגית הגמרא בע"ז כבר כתב בחדושי הריטב"א בע"ז די"א ע"א בשם התוס' שתירצו דסוגיי' פליגי אהדדי וההיא דהתם עיקר דהיא דוכתא. וא"כ להלכה גם בחוק שהוא לשם ע"ז אי הוה כתוב באורייתא לא מינייהו גמרינן ושרי.

והנה איתא בסנהדרין ע"ד ע"א, לא אמרו אלא בצנעא אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. מאי מצוה קלה וכו' אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא. ופירש רש"י שרוך הנעל שאם דרך הנכרי לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר כגון שיש צד יהודית בדבר ודרך ישראל להיות צנועים, אפילו שינוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש את השם בפני חבריו ישראל. ולכאורה צ"ע כיון שיש צד יהודית בדבר ודרך ישראל להיות צנועים בקשירה זו, א"כ למה כתב רש"י שאין כאן מצוה אלא מנהג, הלא יש בזה איסור מה"ת משום בחקותיהם לא תלכו כמש"כ הכ"מ בפי"א מהלכות עכו"ם ה"א בשם המהרי"ק וברמ"א יור"ד סימן קע"ח ס"א דמלבוש שנהגו העכו"ם ללבוש לשום פריצות ופירשו הישראלים ממנו מפני יהדות, אסור לישראל משום בחקותיהם לא תלכו.

ואמנם כן כתב הרי"ף בפרק בן סורר ומורה, ערקתא דמסאנא פירוש הנכרים שבאותו הזמן היו עושין רצועות של מנעליהן אדומות וישראל היו עושין שחורות כדי שלא ילבשו מלבוש נכרי, אם יאמר הנכרי לישראל עשה רצועות מנעליך אדומות בפרהסיא או נהרוג אותך יהרג ואל יעשה ואע"פ שהיא מצוה קלה. ועיי' בחדושי היד רמ"ה שם שכתב מאי מצוה קלה וכו' אפילו ערקתא דמסאנא כך שמענו שבאותו הזמן היו רגילין ישראל לקשור סנדליהן ברצועות שחורות והעכו"ם באדומות וכו', דלית ביה אלא משום ובחקותיהם לא תלכו יהרג ואל יעבור.

הרי מבואר דהרי"ף והיד רמ"ה לא מפרשי כרש"י שהקשר של ישראל ברצועה הוא שונה משל הנכרי, אלא לפירושם יש שינוי בגוף הרצועות דשל נכרי היו אדומות ושל ישראל היו שחורות כדי שלא ילבשו מלבושי נכרי שאסור משום בחקותיהם לא תלכו. אמנם גם לפירושם צ"ע דא"כ למה זה נקרא מצוה קלה הלא הוא לאו מה"ת ולוקה כמש"כ הרמב"ם בפי"א מהלכות עכו"ם ה"א.

והנה כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה ה"ג, וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזירה אבל בשעת הגזרה וכו', ויגזור גזירה על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצות יהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר המצות. ועיי' בכ"מ ועל מה שכתב הגמרא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור שאלו מאי מצוה קלה אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא. ופירש רש"י שרוך הנעל שאם דרך העכו"ם לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר כגון שיש צד יהודית בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפילו שינוי שאין בו מצוה אלא מנהג בעלמא. והתימא על רבינו שכתב אפילו על מצוה משאר מצות, דמשמע דדוקא מצוה אבל לא מנהג. ואפשר שרבינו היה מפרש ערקתא דמסאנא כמו שפירש הרי"ף שהיו רצועות ישראל משונות כדי שלא ילבשו מלבוש כותי שזו מל"ת היא כמ"ש בפי"א מהלכות עכו"ם. מבואר בדבריו דהרי"ף ורש"י לא פליגי רק בפירוש המילים של ערקתא דמסאנא" אלא פליגי בעיקר הדין דלדעת הרי"ף לא אמרינן יהרג ואל יעבור אלא על מצות ל"ת מה"ת וכדעת הרמב"ם, ולדעת רש"י אפילו על מנהג בעלמא יהרג ואל יעבור.

ולכאורה דברי הכ"מ צ"ע, דלמה ליה למימר דהרמב"ם אינו מפרש ערקתא דמסאנא כפירוש רש"י שהשינוי הוא בקשר של הרצועה, אלא שהרמב"ם מפרש כפירוש הרי"ף שגוף הרצועות היו משונות כדי שלא ילבשו מלבוש כותי שזו מל"ת. והלא גם לפירוש רש"י שהשינוי הוא בקשר של הרצועה יש לומר שזו מל"ת של בחקותיהם לא תלכו כיון שיש צד יהודית בדבר ודרך ישראל להיות צנועים כמש"כ רש"י וא"כ למה ליה להכ"מ לומר דהרמב"ם מפרש ערקתא דמסאנא כהרי"ף ולא כרש"י.

ונראה דכתב הב"י ביור"ד סימן קע"ח בשם הגהות מיימוניות בפי"א מהלכות עכו"ם בשם רא"מ. דמסברא אין להוסיף על מה שמנו חכמים שהיתה קבלה בידם שהוא מחקות העכו"ם. ואשר ע"כ אפשר לומר שהקבלה היתה שרק אם גוף המלבוש דומה לשל נכרי הוא בכלל בחקותיהם לא תלכו אבל אם גוף המלבוש אינו דומה לשל נכרי רק הקשר שקושרים את המלבוש דומה לשל נכרי אין זה בכלל חקות העכו"ם, כי אין להוסיף מסברא על מה שמנו חכמים והם אמרו מלבוש של נכרי. ובזה ניחא הא דכתב רש"י דערקתא דמסאנא אין זה מצוה אלא מנהג כיון שהוא מפרש שהשינוי הוא רק בקשר ולא בגוף הרצועה א"כ אין זה בכלל בחקותיהם לא תלכו. ועל כן כתב הכ"מ דהרמב"ם מפרש ערקתא דמסאנא כהרי"ף שיש שינוי בגוף הרצועה ולכן הרי זה בכלל מצות ל"ת של בחקותיהם לא תלכו.

אולם הב"ח ביור"ד סימן קע"ח ס"ב כתב על דברי הגהות מיימוניות הנ"ל, דליתא אלא העיקר שבכל מה שמיוחד להם צריך הישראל להיות נבדל מהם אע"פ שאינו נזכר בדרז"ל, כי רז"ל הזכירו הדברים שהיו נוהגים הגוים באותן הימים והוא הדין בכל מנהג הגוים שנתחדשו בכל הזמנים שצריך הישראל להיות נבדל במנהג בדיבור עיי"ש. ועיי' בט"ז אור"ח סימן ח' סק"ג, דעכשיו יש איסור על גילוי ראש משום בחקותיהם לא תלכו כיון שחק הוא עכשיו אצל הנכרים. והיינו כדעת הב"ח דגם במנהג הגוים שנתחדש יש איסור של חקות הגוים.

וכן משמע מדברי הרמב"ם דכתב בפי"א מהלכות עכו"ם ה"א אין הולכין בחקות העכו"ם ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן שנאמר ולא תלכו בחקות הגוים וכו' וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהן לוקה ומדכתב סתמא וכיוצא בהן" מוכח כדעת הב"ח דלאו דוקא מה שמנו חכמים אלא כל מה שנהגו עכו"ם אסור להדמות להם. ולפי זה הרי שוב צ"ע הא דכתב רש"י דערקתא דמסאנא אין זה מצוה אלא מנהג הלא יש בזה לאו של לא תלכו בחקות הגוים.

עוד יש לתמוה דהנה המהרי"ק שורש פ"ח הביא מה שפירש רש"י ערקתא דמסאנא והביא גם את פירוש הרי"ף וכתב בתו"ד וז"ל, וניחא השתא שלא יחלוק רבינו אלפס על רש"י שפירש דוקא שיש בו צד יהודית וצניעות, והן דברי רש"י הן הן דברי רבינו אלפס. ועיי' בש"ך יור"ד סימן קנ"ז סק"ה הרי מבואר דלדעת המהרי"ק הרי"ף ורש"י לא פליגי כלל בעיקר הדין כמש"כ הכ"מ הנ"ל, אלא הם מחולקים רק בפירוש המילים של ערקתא דמסאנא אם השינוי הוא בגוף הרצועה או רק בקשר של הרצועה אבל בעיקר הדין לתרוויהו האיסור הוא משום בחקותיהם לא תלכו וצ"ע הלא רש"י כתב דאין זה מצוה אלא מנהג בעלמא ובשיטת הרי"ף כתב היד רמ"ה דיש בזה ל"ת של בחקותיהם לא תלכו.

לכן נראה דדעת הרי"ף ורש"י הוא כמש"כ המאירי הנ"ל, דהאיסור מה"ת להדמות לחקות העכו"ם הוא רק בדברים המיוחדים לע"ז שלהם, כגון מלבוש ותספרת שער המיוחדים לכומריהם, אבל בשאר חקות העכו"ם שאינו לשם ע"ז האיסור הוא רק מדרבנן. וזה מפורש ברש"י בע"ז די"א ע"א בד"ה אלמא, דכתב לאו חק עכו"ם הוא לשם ע"ז. ובחדושי הריטב"א שם הביא את דברי רש"י הנ"ל וכתב וז"ל, ונראה שלזה כתב רש"י ז"ל בפירושיו חק הוא לנכרים לשם ע"ז, ולא משום דסובר מרן ז"ל דלא אסר רחמנא אלא חוקה דע"ז בשום מקום שהרי אי אפשר לומר כן אלא ודאי כדאמרן כנ"ל עכ"ל. אמנם בדעת רש"י אפשר באמת לומר שסובר שהאיסור מה"ת הוא רק בחוק עכו"ם שהוא לשם ע"ז אבל בחוק שאינו לשם ע"ז האיסור הוא רק מדרבנן כמש"כ המאירי ועל כן כתב רש"י דערקתא דמסאנא אין זה מצוה אלא מנהג, היינו שאין זה מצוה מה"ת אלא מנהג מדרבנן. והן הן דברי הרי"ף כמש"כ המהרי"ק שערקתא דמסאנא אסור משום בחקותיהם לא תלכו היינו דמדרבנן יש בזה איסור משום חקות העכו"ם וזהו דאמרינן שהיא מצוה קלה היינו מצוה מדרבנן.

וכן מפורש בשאילתות פרשת וארא שאילתא מ"ב וז"ל, ואפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור מאי מצוה קלה אמר רבה בר יצחק אמר רב אפילו ערקתא דמסאנא. אפילו הא דאיסור דרבנן היא מאי פירושא וכו' עיי"ש. הרי מפרש מצוה קלה היינו איסור מדרבנן, א"כ גם לדעת הרי"ף ורש"י יש לפרש מצוה קלה היינו איסור מדרבנן משום חקות העכו"ם.

אולם דעת הרמב"ם הוא שעל מצוה מדרבנן לא אמרינן יהרג ואל יעבור ורק על מצות ל"ת מה"ת אמרו יהרג ואל יעבור ומפרש ערקתא דמסאנא דיש בזה ל"ת מה"ת של בחקותיהם לא תלכו כמש"כ הכ"מ. וצ"ע דא"כ למה זה נקרא מצוה קלה, ואין לומר דכל מצות ל"ת היא מצוה קלה כדאמרינן בשבועות די"ב ע"ב ואלו הן קלות עשה ולא תעשה ואלו הן חמורות כריתות ומיתות בי"ד. דא"כ למה אמרו בגמרא מאי מצוה קלה אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא, ולדעת הרמב"ם דרק על ל"ת יהרג ואל יעבור וזוהי מצוה קלה דל"ת היא מצוה קלה א"כ למה תפסו ל"ת זו של בחקותיהם לא תלכו ולא כל ל"ת אחר של תורה.

ונראה דכתב הרמב"ם בפי"א מהלכות עכו"ם ה"ג ישראל שהיה קרוב למלכות וצריך לישב לפני מלכיהם והיה לו גנאי לפי שלא ידמה להן הרי זה מותר ללבוש במלבושיהן ולגלח כנגד פניו כדרך שהן עושין. והקשה הכ"מ כיון שכתב רבינו שלוקה על כל אחד מאלו האיך היה כח ביד חכמים להתיר איסור תורה לקרובי מלכות. ותירץ אי נמי שהתורה לא פרטה דבר אלא אמרה ובחקותיהם לא תלכו ומסרה הדבר לחכמים והם ראו שאין לגזור על הקרובים למלכות. הרי מבואר שלאו זה שונה מכל לאוין שבתורה שכאן התורה לא פרטה דבר אלא אמרה ובחקותיהם לא תלכו ומסרה הדבר לחכמים לומר על מי נאמר לאו זה ועל מי לא נאמר לאו זה. ובזה יהא ניחא הא דכתב הטור יור"ד סימן קע"ח אסור ללכת בחוקות העכו"ם ואין צריך לומר שלא לקסום ולנחש ולעונן שכל אלו מפורשים בתורה, ותמה שם הב"ח מאי ואצ"ל דקאמר, הלא לכל אחד כתבה התורה לאו בפני עצמו ומאי אולמיה דהאי לאו מהאי לאו. אבל לפי מש"כ הכ"ם הנ"ל הרי באמת אולמיה כל לאו שבתורה מלאו דבחקותיהם לא תלכו שהרי כאן לא פרטה התורה דבר אלא מסרה לחכמים ולכן כתב הטור אסור ללכת בחקות העכו"ם ואצ"ל שלא לקסום ולנחש ולעונן שכל אלו מפורשים בתורה והיינו שבלאוין אלו פרטה התורה איסורן משא"כ בלאו של בחקותיהם לא תלכו לא פרטה התורה דבר אלא מסרה לחכמים. ואשר ע"כ אמרו בגמרא מאי מצוה קלה אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא והיינו דהלאו של לא תלכו בחקות הגוים הוא מצוה קלה כיון שהתורה לא פרטה דבר ומסרה לחכמים והתירו לקרובי מלכות א"כ אמרו שגם על לאו זה בשעת השמד יהרג ואל יעבור.

והנה בעיקר מחלוקת רש"י והרמב"ם הנ"ל אם באיסור מדרבנן אמרינן יהרג ואל יעבור לכאורה יש להביא ראיה לשיטת רש"י מירושלמי שביעית (מובא בחדושי הר"ן סנהדרין ע"ד ע"א) בראשונה היתה המלכות אונסת הורי ר"י שהיו חורשין חרישה ראשונה וכו', והקשו לא כן אר"ז נמנו וגמרו בעלית בית נתזא על כל התורה כולה מנין שאם אמר הכותי לישראל לעבור על כל המצות שיעבור ואל יהרג הדא דתימא בינו לבין עצמו אבל ברבים אפילו מצוה קלה לא ישמע לו וכו'. והלא ההלכה היא ששביעית בזה"ז מדרבנן א"כ מאי מקשי אפילו מצוה קלה לא ישמע לו הלא במצוה מדרבנן באמת יעבור ואל יהרג כמו שפסק הרמב"ם שרק באיסור לאו מה"ת יהרג ואל יעבור. ואשר מוכח מזה כדעת השאילתות ורש"י שגם על מצוה מדרבנן בשעת השמד יהרג ואל יעבור.

אמנם נראה דכתב הכ"מ בפ"ד מהלכות שביעית הכ"ה, דרש"י והרמב"ם מחולקים בזה אם שביעית בזה"ז הוא מה"ת או רק מדרבנן דרש"י סובר ששביעית בזה"ז הוא מדרבנן אבל הרמב"ם סובר דשביעית בזה"ז הוא מה"ת ורק שמיטת כספים הוא מדרבנן עיי"ש. וא"כ נמצא דרש"י והרמב"ם אזלי לטעמייהו דרש"י לטעמיה דשביעית בזה"ז הוא מדרבנן א"כ מוכח מהירושלמי דגם על מצוה מדרבנן בשעת השמד יהרג ואל יעבור אבל הרמב"ם לטעמיה דשביעית בזה"ז הוא מה"ת א"כ שוב אפשר לומר דרק על איסור תורה אמרינן יהרג ואל יעבור.

ולפי זה להלכה דפסקינן בטור יור"ד סימן של"א דשביעית בזה"ז הוא מדרבנן א"כ מוכח כדעת רש"י דהא דאמרו בגמרא אפילו מצוה קלה היינו מצוה מדרבנן וכמבואר בירושלמי דגם על איסור חרישה בשביעית בזה"ז שהוא מדרבנן יהרג ואל יעבור ולכן פסק הטור ביור"ד סימן קנ"ז כדעת רש"י דבשעת השמד אפילו על מנהג בעלמא שנהגו אם באים להעביר עליה יהרג ואל יעבור ועיי' בב"י שם ובש"ך סק"ה. ולפי זה מוכח מפירוש הרי"ף והיד רמ"ה דמפרשי ערקתא דמסאנא שהרצועה של ישראל היה שונה משל נכרי וזוהי מצוה קלה והיינו איסור מדרבנן משום חקות העכו"ם א"כ מבואר כמש"כ המאירי הנ"ל דאיסור תורה של הליכה בחקות הגוים הוא רק במלבוש ותספרת שער המיוחדים לכומריהם שהוא מחוק ע"ז, אבל מלבוש ותספורת שער של נכרי שאינו מחוק ע"ז האיסור הוא רק מדרבגן.

ובזה יהא ניחא הא דתמה הב"י ביור"ד סימן קע"ח ובכ"מ הלכות עכו"ם פי"א ה"ג, על הא דישראל שהיה קרוב למלכות מותר ללבוש במלבושיהן ולגלח פניו כדרך שהן עושין, והלא כתב הרמב"ם שלוקה על כל אחד מאלו א"כ האיך היה כח ביד חכמים להתיר איסור תורה לקרובי מלכות. והנה התוס' בב"ק דפ"ג ע"א בד"ה התירו לספר קומי כתבו, מתחילה לא גזרו על קרובים למלכות. וצ"ע הלא אין זה גזירה דרבנן אלא איסור תורה מקרא דבחקותיהם לא תלכו ולוקה על לאו זה. ובשיטה מקובצת שם בד"ה של כתבו, התירו לספר קומי מפני שהיו קרובים למלכות, ואעפ"י שאין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חבירו אא"כ הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, יש לומר דראשונים לא גזרו על קרובים למלכות. משמע דגזרת ראשונים הוא, והלא איסור לאו מה"ת הוא.

לכן נראה לפי המבואר הרי שיטת התוס' היא כשיטת המאירי דאיסור תורה שיש בהליכה בחקות העכו"ם הוא רק בחק של ע"ז שלהם כגון במלבוש ותספרת שער המיוחדים לכומריהם, אבל במלבוש ותספרת שער שאינו מחק ע"ז אלא שזה חוק של נכרים לנוי וליופי כמש"כ הב"ח ביור"ד סימן קע"ח ס"ד שמגדלין השער לנוי וליופי כמו הבתולות דרך שחץ וגאוה, אי נמי לשם ע"ז. א"כ אם זה לשם ע"ז יש בזה איסור מה"ת אבל אם העכו"ם מגדילין השער לנוי וליופי ההליכה בחוקות אלו הוא רק איסור מדרבנן. ואשר ע"כ נראה דמה שהתירו לספר קומי היינו משום שזה היה מחקות הנכרים לנוי וליופי אבל זה לא היה חוק לשם ע"ז, ולכן כיון שזה רק איסור מדרבנן התירו לקרובים למלכות אבל איסור תורה לא שייך לומר שהתירו לקרובים למלכות. וזהו דכתבו התוס' והשיטה מקובצת שמתחילה לא גזרו על קרובים למלכות כיון שזה רק גזירה מדרבנן.

והנה הב"ח ביור"ד סימן קע"ח ס"ז תירץ קושית הב"י הנ"ל, דהאיך התירו איסור תורה לקרובים למלכות. וכתב הב"ח דליכא הכא קושיא דלשון ובחקותיהם לא תלכו לא משמע אלא שרוצה להתדמות ולנהוג כמותם וכו', אבל מי שאין דעתו להתדמות להן אלא שצריך ללבוש כמלבושיהם ולדמות להם כדי שלא יהיה לו גנאי אם לא ידמה להן דבר זה לא אסרה תורה ולא עליו קאי הלאו וכו'. ואין ספק דמפי השמועה למדנו כך פירוש הלאו דבחקותיהם לא תלכו. והנה לפי דבריו יש לישב הא דכתב רש"י בסנהדרין ע"ד ע"ב אפילו ערקתא דמסאנא שאין זה מצוה אלא מנהג בעלמא והלא יש בזה איסור תורה משום חקות העכו"ם. אבל לפי דברי הב"ח הרי ניחא כיון שאין רצונו וכוונתו להדמות לעכו"ם שהרי אונסים אותו על כך לכן אין הוא עובר על לאו של בחקותיהם לא תלכו. אבל עכ"פ מנהג יש בזה לא לעשות הקשר של הרצועה כמו הקשר של הנכרי ועל כך נאמר שיהרג ולא יעבור.

אכן עצם דברי הב"ח הם תמוהים דהרי אמרינן בסנהדרין נ"ב ע"ב גבי מצות הנהרגין בסייף כדרך שהמלכות עושה אמר להן ר"י שהרי אמרה תורה ובחקותיהם לא תלכו. והלא התם אין כוונה להדמות לעכו"ם ובכל זאת אומר ר"י שהרי זה בכלל ובחקותיהם לא תלכו. ואולי אפשר לומר כיון שחכמים אמרו כדרך שהמלכות עושה" א"כ מצות הנהרגין בסייף הוא כמו שהגוים עושים לכן הרי זה בכלל ובחקותיהם לא תלכו וצ"ע.

והנה כתב הר"ן על הרי"ף בפ"ק דע"ז וז"ל, שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, אינה מדרכי האמורי לחוש ללא תעשה כמעשיהם לפי שלא אסרה תודה אלא חוקות של עכו"ם אלו דברים של הבל ובטלה וכולן יש בהם צורך ע"ז אבל דברים של טעם שרו, והשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן  כלי תשמישן לומר שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש בו הוא. והרמ"א בשו"ע יור"ד סימן קע"ח ס"א הביא את דברי הר"ן. ועיי' בביאור הגר"א שם סק"ז שתמה על הר"ן שזה נגד גמרא מפורשת בסנהדרין דנ"ב ע"ב גבי מצות הנהרגין בסייף כדרך שהמלכות עושה אמר להן ר"י שהרי אמרה תורה ובחקותיהם לא תלכו ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא לא מינייהו קא גמרינן. ומשמע דאי לא הוה כתוב באורייתא הוה אסור משום בחקותיהם לא תלכו אע"פ שאין זה חוק לצורך ע"ז כמש"כ התוס' שם דמה שהוא חוק לע"ז לא מהני גם אי כתוב באורייתא וכן אמרינן שם דשורפין על המלכים ואין בזה איסור משום בחקותיהם לא תלכו משום דכתיב שריפה באורייתא, וזה לא כמש"כ הר"ן דשורפין על המלכים משום דאין בזה צורך לע"ז וטעמא איכא לשרוף לכבודן.

ונראה בדעת הר"ן דהנה התוס' שם בסנהדרין תמהו על דאמרו דשורפין על המלכים ולית ביה משום בחקותיהם לא תלכו משום דכתיב שריפה באורייתא לאו מינייהו קא גמרינן, והלא בע"ז די"א ע"א פריך ושריפה חוקה היא והכתיב ובחקותיהם לא תלכו ומסיק לאו חוקה היא. והנה בחדושי הריטב"א שם בע"ז הביא בשם תוס' שתירצו דסוגיי' פליגי אהדדי וההיא דהתם עיקר דהיא דוכתא.

אולם הר"ן סובר דהעיקר היא כסוגיית הגמרא בע"ז, דהאיסור משום חקות הגוים הוא רק בחוק שהוא לצורך ע"ז, ועל כן שורפין על המלכים כיון שאין זה חוק של ע"ז אלא טעמא איכא לשרוף לכבודן. ולא קשיא מסוגית הגמרא בסנהדרין דלא משמע הכי כמש"כ הגר"א, כיון דסוגיי' פליגי אהדדי כמש"כ הריטב"א א"כ הר"ן פסק כסוגיית הגמרא בעבודה זרה. וזוהי גם שיטת רש"י שמביא הריטב"א שם בע"ז בד"ה דף, דלא אסר רחמנא אלא חוקה דע"ז עיי"ש. ובזה ניחא גם הא דכתב רש"י דערקתא דמסאנא אין זה מצוה אלא מנהג, והיינו משום דהקשר שהנכרי עושה אין זה מחוק ע"ז על כן אין בזה איסור משום בחקותיהם לא תלכו אלא זה רק מנהג בעלמא.

ויש עוד להוסיף דלא פליגי סוגיי' אהדדי, דהנה ר"י דאמר בסנהדרין דמצות הנהרגין הוא לא בסייף שהרי אמרה תורה ובחקותיהם לא תלכו א"כ מוכח שהוא סובר שיש איסור משום חקות הגוים גם בחוק שאינו לצורך ע"ז שהרי סייף הוא חוק המלכות ולא חוק של ע"ז. א"כ אפשר לומר שרבנן שהשיבוהו כיון דכתיב סייף באורייתא לא מינייהו קא גמרינן דאי לא תימא הכי הא דתניא שורפין על המלכים וכו' אלא כיון דכתיב שריפה באורייתא לאו מינייהו קא גמרינן והכא נמי כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהו גמרינן. היינו שרבנן השיבו לר"י לשיטתו שיש איסור משום בחקותיהם לא תלכו גם בחוק שאינו לע"ז מ"מ מצות הנהרגין הוא בסייף כיון דכתיב באורייתא לא מינייהו קא גמרינן והא ראיה משורפין על המלכים שאין בזה איסור משום חקות הגוים משום דכתיב באורייתא א"כ גם סייף כתיב באורייתא. אבל לרבנן באמת לא צריכין לטעמא משום דכתוב באורייתא אלא הטעם הוא ששורפין על המלכים משום דהאיסור של בחקותיהם לא תלכו הוא רק בחוק של ע"ז ולא בחוק של טעם שהוא לכבוד כסוגית הגמרא בע"ז וכמש"כ הר"ן. ומצינו כה"ג בפלוגתא אחריתי של ר"י ורבנן בירושלמי שבת פרק הבונה ה"ה, דאמרינן בשיטתו הושיבוהו בשיטתך שאתה אומר כתב אף הוא אינו מן המובחר. ועיי' בחדושי הרשב"א גיטין כ' ע"א שמביא את דברי הירושלמי הנ"ל לפרש גם את דברי הבבלי עיי"ש.

מעתה מיושב שפיר דברי הרמ"א בשו"ע יור"ד סימן קע"ח ס"א שהביא את דברי הר"ן הנ"ל להלכה ולא קשה קושית רבינו הגר"א ז"ל. והנה כתב שם הרמ"א, אלא יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העכו"ם לשום פריצות כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים והוא מלבוש שרים וכדומה לזה ממלבושי הפריצות, או בדבר שנהגו למנהג לחוק ואין טעם בדבר דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עכו"ם מאבותיהם, אבל דבר שנהגו לתועלת וכו', וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר מותר לכן אמרו שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי. הרי מבואר דהאיסור משום חקות הגוים הוא בחוק שאין טעם לדבר ויש למיחש שיש בו שמץ ע"ז מאבותיהם וזהו דרכי האמורי. וכן בחוק של עכו"ם שנהגו לפריצות. ולכאורה משמע דתרוויהו האיסור הוא מה"ת.

אמנם לפי המבואר יוצא שרק שיטת הרמב"ם והסמ"ג היא שגם בחוק שאינו לצורך ע"ז האיסור הוא מה"ת אבל שיטת רוב הראשונים דהיינו הרי"ף רש"י תוס' המאירי הר"ן והטור הם שהאיסור מה"ת הוא רק בחוק לצורך ע"ז אבל בחוק שאינו לצורך ע"ז אלא חוק המלכות, האיסור הוא רק מדרבנן.

מסקנת הדברים

הנה בגוף השאלה לכאורה היה מקום להתיר טכס של לויה צבאית" אע"פ שהוא מחקות הגוים כיון שאין זה חוק של ע"ז שלהם אלא זה נוהג צבאי ועושין זה משום כבוד המת ובדבר שעושין משום כבוד הרי פסק הרמ"א שמותר. ובמיוחד לפי המבואר הרי רוב ראשונים סוברים שחוק שאינו לצורך ע"ז האיסור הוא רק מדרבנן. ויש להוסיף גם את שיטת הגהות מיימוניות הנ"ל דמסברא אין להוסיף על זה שמנו חכמים שהיתה קבלה בידם שהוא מחקות העכו"ם. וא"כ בנדון דידן אין זה בכלל האיסור של חקות הגוים.

אך מאחר שיצא מפי קדשו של רבינו הגר"א ז"ל שם בשו"ע יור"ד סימן קע"ח סק"ז, שלדינא לא נראה לו דברי הרמ"א, אלא כל דבר שלא כתוב באורייתא וכן כל דבר שלא היינו עושין זולתם יש בזה איסור משום חקות העכו"ם. א"כ טכס של לויה צבאית" בודאי אסור משום חקות הגוים."

 

התירו להניח פרחים על מיטת המת בעת הלוויה

הרב דוד סקלי (תרכ"ב – תש"ט); שו"ת קרית חנה דוד  ח"א השמטות וליקוטים שבסוף הספר סימן ג

מדבר על המנהג להניח פרחים על מטת המת וכותב שמותר שיש לזה מקור בגמרא, כך שכבר ישראל נהגו בזה:

"מה שנוהגין אנשי אירופה להניח בוקי'ס דהיינו חבילות של מיני בשמים ומיני פרחים ושושנים על מטה של מתים יש לזה סמך וסמוכים לעד לעולם מהא דאיתא במסכת נדה לז מעשה דשילא ורב אסי כי נח נפשיה דשילא חזו דפרחה אסא מהאי פוריא להאי פוריא ופירש רש"י ז"ל ד"ה דקא פרח אסא רגילין היו להניח הדס על הטה וההדס של אלו פורח היה והולך ממטה למטה אמרי שמע מינה עבדו רבנן פייסא בהדי הדדי ע"ש שמנהג ישראל תורה, ועיין עוד במסכת ביצה דף ו דקאמר תלמודא למיגז ליה אסא ופירש רש"י וז"ל הדס היו מניחין על מטת מת לכבודו ע"ש".

 

לכאורה, אפשר לדייק ממנו שאם לא היה מקור יש מה לדון לגבי חוקות הגוים, מכיוון שמצא שהמנהג הוא יהודי זה מייתר את הדיון. קשה להכריע ממנו מה יגיד על הנחת פרחים על הקבר שלא נמצא בגמרא.

הרב עובדיה יוסף (תרפ"א – תשע"ד); שו"ת יביע אומר חלק ג – יורה דעה סימן כד

מביא את דברי התוספות בסוגיא ולמד ממנו ומהמאירי שכל חוק של גוים שאינו של עבודה זרה אם לא למדנו אותו מהם מותר (ניתן לדיין שאם למדנו מהם אסור). זה שצריכים פסוק זה כדי להוכיח שלא למדנו מהגוים, אבל לא צריך פסוק דווקא אלא כל עדות כמו מגמרא וממדרשים מספיקה.

מעלה עוד אפשרות שחוק גוים שלא קשור לעבודה זרה הוא מדרבנן, וחכמים לא רצו לגזור איסור כלפי משהו שממש מופיע בתנ"ך.

אולם נראה לו יותר כהסברו הראשון. ולכן מותר להניח פרחים ובשמים על מיטת המת, שהרי מצינו מקורות שונים בחז"ל שהניחו הדסים על מיטת המת (ואין סיבה לחלק בין הדסים לשאר בשמים כמו שושנים). וקשה לומר שזה חוק ללא טעם שחז"ל התירו אפילו ביו"ט שני לבקש מגוי לקטוף הדסים עבור המת, מכאן שחז"ל הבינו שיש כאן כבוד למת:

"נשאלתי אם מותר לתת זר פרחים על ארונו של המת, או יש בזה משום ובחקותיהם לא תלכו, שכן מנהג אוה"ע לעשות למתיהם.

(א) גרסינן בע"ז (יא) מכלל דרבנן סברי שרפה חוקה היא, והתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, ואי חוקה היא אנן היכי שרפינן והכתיב ובחוקותיהם לא תלכו. אלא דכ"ע שריפה לאו חוקה אלא חשיבותא היא.

ובתוס' שם, תימה מאי קפריך דילמא לעולם חוקה היא וכיון דכתיבא באורייתא לא מנייהו גמרינן. כדאמרי' בסנהדרין (נב:) גבי מצות הנהרגין, דרבנן אמרי בסייף כדרך שהמלכות עושה, ור' יהודה סבר בקופיץ. ותניא א"ל ר"י לחכמים יודע אני שמיתה מנוולת היא זו, אבל מה אעשה והתורה אמרה ובחקותיהם ל"ת. אמרו לו כיון דכתיב הריגה בתורה לא מנייהו גמרינן. דאלת"ה הא דתניא שורפין על המלכים, אנן היכי שרפינן, והכתיב ובחקותיהם ל"ת, אלא כיון דכתיבא באורייתא לאו אנן מנייהו גמרינן כו'. ופי' ר"י דתרי גווני חוקה הוו. דהכא בשמעתין ס"ד דהוי חק שעושין לע"ז כו'. ואף על גב דכתיבא באורייתא יש לאסור בכה"ג, דומיא דמצבה שכשהיו מקריבין עליה האבות היתה אהובה לפניו, ומשעשאוה עכו"ם חק לע"ז שנאה והזהיר עליה. ומסיק דשרפה לאו חק ע"ז היא. ומ"מ הוא חק הבל ושטות. ובסנהדרין (נב:) משתעי בכה"ג דמשום חשיבות הוא לפי מסקנא דהכא. ולהכי אפי' ר"י מודה דלא מנייהו גמרינן אם כתובה בתורה משום דלאו חק ע"ז הוא. אבל ודאי אי לא הוה כתיבא באורייתא לא היה לנו להתנהג אף במנהגן של שטות, ובתורה לא כ' סייף רק הריגה ויש לקיימו בקופיץ כו'. ורבנן סברי דאיכא טעמא התם דקופיץ מיתה מנוולת לא עבדינן. ע"כ. וכן מבואר במאירי ע"ז (שם).

ולכאורה נראה בכוונתם, שכל שאינו חק לע"ז אי לא מנייהו גמרינן אף על גב דאינהו נמי עבדי הכי ליכא בכה"ג משום ובחקותיהם לא תלכו כלל. והא דבעינן דכתיבא באורייתא, אינו אלא כדי להוכיח שהוא מנהג קדום אצלינו ולאו מנייהו גמרינן. ולכן כל מנהג שנזכר בדברי חז"ל בש"ס ומדרשים, אף על פי שגם העכו"ם עושים כן בזה"ז, אין לחוש בו כלל משום ובחקותיהם לא תלכו. וכן משמע מלשון הר"א אב"ד בס' האשכול ח"ג (עמוד קיז) שכ', ת"ר שורפין על המלכים ואין בזה משום דרכי האמורי שנא' בשלום תמות ובמשרפות אבותיך ישרפו עליך כו'. ולא מקרי השחתה כיון שהוא לכבודו. ולא אסור משום בחקותיהם ל"ת, שאין חק לע"ז, אלא לכבוד עושים. וקרא מוכיח שנהגו כך בישראל בימי נביאים. ע"ש. אלמא דלא בעינן שיהיה כתוב בתורה אלא בכדי להוכיח בלבד שהוא מנהג קדום. ובהכי ניחא מאי דסגי לן קרא דדברי קבלה (דכתיב במשרפות אבותיך ישרפו עליך) להתיר שרפה, אף על גב דאיסור של ובחקותיהם לא תלכו הוי דבר תורה. וד"ת מד"ק לא ילפינן. (ב"ק ב:).

ומיהו אי משום הא לא איריא, שי"ל כמ"ש המאירי סנהדרין (עמוד ריב) וז"ל: אף על פי שעיקר מניעת הליכה בחקות העכו"ם אינה אלא לענין שרשי עבודה זרה, שלא יתדמה להם בלבושיהם המיוחדים להם, ובתספורת שערם ובשאר דברים המיוחדים לכומריהם, ובבנין היכלות כשלהם, עד שיחשוב הרואה עליו שהוא משלהם, אעפ"כ הדבר מתפשט מדברי סופרים בהרבה דברים שאינם ממין זה, כדי שיתרחקו מהם ומאליליהם, ולא ימשכו אחריהם מזו לזו. ומ"מ כל מה שמצאנו כתוב בתורה או בנביאים כו', מעתה דנין בסייף אף על פי שהם ומלכיהם דנים כן שהרי התורה הזכירתו וכו'. וכן שורפין על מלכי ישראל שהרי כ' ובמשרפות אבותיך ישרפו לך. עכת"ד. נמצא שדברים אלו אינם אלא מדרבנן, גזרה משום חוקי ע"ז, וכל שמפורש בכתוב, ואפי' בנביאים, לא מצאו חז"ל לנכון לגזור נגד המפורש בקרא. וכמ"ש מרן הכ"מ (פ"ג מה' מלכים ה"ז), דהא דאמרי' בסנהדרין (יט) גבי מלך לא דן ולא דנין אותו, לא שנו אלא במלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דנים ודנים אותם, שנא' בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט, אף על גב דהא דמלך לא דן ה"ט משום מעשה שהיה בימי שמעון בן שטח, מ"מ כיון שהזכיר הכתוב בפי' שבית דוד צריכים לדון, אפי' אירע תקלה על ידם לא היו גוזרים עליהם שלא לדון, שלא לחלוק על הנאמר בכתוב. ורק במלכי ישראל רשאים לגזור. ע"ש. וכ"ה בשטה מקובצת כת"י בשם תוס' הרא"ש. והובא בשעה"מ (פ"ה מיוסה"ת ה"ח). ע"ש. וה"נ לא גזרו ע"ז כיון שמפורש בכתוב ובמשרפות אבותיך ישרפו לך.

(וע' רש"י תענית (טו) ד"ה ובקבלה, שכל מקום שהנביא מצוה ומזהיר את ישראל קרי לה דברי קבלה, אבל כשהוא מספר והולך לא קרינן ליה קבלה, אף דיליף מניה מילתא אגב אורחיה. ע"ש. אולם כאן הואיל ומ"ש בנביא ובמשרפות אבותיך ישרפו לך, נאמר בלשון כה אמר ה'. חשיב נמי ד"ק. ומכ"ש שבשו"ת הלק"ט ח"ב (סי' קיב) כ', שתלמיד טועה כ"כ ברש"י הנ"ל, שהרי בב"ק (ב:) קרי לקרא דצדקיה בן כנענה ד"ק. וכ"כ כיו"ב בחי' מהר"ץ חיות (תענית שם) בשם החו"י. ע"ש.)

איברא דבסנהדרין (נב:) אמרינן, אנן היכי שרפינן והכתיב ובחקותיהם ל"ת, מוכח דהוי דבר תורה ולא מדברי סופרים, והסוגיא שבסנהדרין היא לאחר המסקנא שבע"ז (יא) דלאו חוקה לע"ז הויא שריפה אלא חשיבותא היא, דאי לאו הכי לא הוה מהני מאי דכתיבא באורייתא. וכמ"ש התוס' והמאירי. ודוחק לומר דלאו דוקא מייתי מקרא, אלא דהו"ל למיגזר משום חק ע"ז, דפשטא דהש"ס ל"מ הכי. (וכ"מ מדקאמר אמרה תורה ובחקותיהם ל"ת, וע' תוס' ר"ה (ה) ד"ה אמרה.) ומ"מ י"ל עפמ"ש מרן הכ"מ (פי"א מה' ע"ז ה"ג) דהא דשרינן לישראל הקרוב למלכות ללבוש כמלבושיהן, אף על פי שלדעת הרמב"ם לוקה ע"ז מה"ת, הואיל והתורה לא פרטה דבר אלא אמרה בדרך כלל ובחקותיהם ל"ת, מסרה הדבר לחכמים, והם ראו שלא לגזור על הקרוב למלכות. ע"ש. ולפ"ז מה"ט נמי ניחא מה שלא כללו בגזירתם מה שנזכר בנביאים. וע' ברכ"י בשיו"ב (סי' קמז סק"ב). ודו"ק.

ומ"מ נלע"ד כמש"כ לעיל בד' התוס', דלא בעינן שיהיה מבואר במקראות, אלא בכדי להוכיח בלבד שהוא מנהג קדום, וכיון דלאו מנייהו גמרינן ליכא בהכי משום ובחקותיהם ל"ת. וכדמשמע נמי בס' האשכול. ולפ"ז י"ל שכל מה שנזכר בש"ס ומדרשים שפיר דמי.

ומעתה הואיל ומצינו בדברי רז"ל שהיו נוהגים לתת בשמים על מטת המת. וכן לפניו, אין לחוש בזה משום איסור ובחקותיהם ל"ת. דהכי אשכחן במתני' (ברכות נא:) אין מברכין על בשמים של מתים, וכ' הלח"מ (פי"ג מה' אבל ה"ו), דדייקינן מהכא הא אתויי מייתינן, וכדדייק בגמ' (מ"ק כז). והיינו שמשימים בשמים בבית המת או על המת עצמו להעביר הריח. ע"כ. ובירושלמי (פ"ח דברכות ה"ו), ולא על הבשמים של מתים, הדא דאת אמר בנתונים למעלה ממטתו של מת, אבל אם היו נתונים לפני מטתו של מת מברכים, שאני אומר לכבוד החיים הם עשויים. ע"כ. וכן פסקו הטור א"ח (סי' רצז) והש"ע א"ח (ס' ריז). ע"ש. וכן מצינו בביצה (ו) יום טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן אפי' למיגז ליה אסא. ופרש"י, שהיו מניחין הדס על מטת המת לכבודו. וכן פסקו הטוש"ע א"ח (סי' תקכו ס"ד) ובאחרונים שם. וכן בנדה (לז) בעובדא דר' שילא ורב אסי חזו דפרחא אסא מהאי פוריא להאי פוריא. ע"ש. ומכיון שמצאנו שבימי רז"ל נהגו כבר בהנחת והולכת בשמים והדס על מטת המת, וכן לפני המת, לאו מנייהו קא גמרינן, ולדידן נמי משרא שרי. (ומסתברא ודאי שאין חילוק בין שושנים ופרחים לשאר בשמים).

איברא דחזי הוית בחי' הר"ן (סנהדרין נב:) שכ', כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מנייהו קא גמרינן, י"מ דה"ט משום שהתורה קדמה להם. ואינו מספיק, שבכל הדברים ג"כ יש לך לומר שלא קדמו הם. אלא הטעם הנכון שהתורה אסרה כל מנהג מיוחד לנימוסי ע"ז, שמא ימשכו אחריהם כמותם. [ולא ס"ל להר"ן שיש ב' עניני חקים, חק ע"ז וחק הבל ושטות, כמ"ש התוס' (ע"ז יא) הנ"ל. וכמו שיתבאר להלן בסמוך]. ע"כ. אלא שי"ל דהתוס' יסברו כהי"מ שהביא הר"ן ז"ל, וס"ל שאין לומר כן בכל הדברים, עד שיהיה לנו הוכחה שאנחנו קדמנו להם במנהג זה. שבלא זה הו"ל ספקא דאורייתא ולחומרא. ומיהו במה שמבואר בדברי רז"ל אמרינן דלאו מנייהו גמרינן, שאל"כ לא היו חז"ל מניחים לנהוג כן. ובלא"ה יש להעמיס גם בד' הר"ן שהוא דרך הוכחה, שאילו היה בזה חק ונימוס ע"ז לא היתה התורה כותבתו, אלא היתה אדרבה מזהירה עליו פן ימשך אחרי ע"ז ונימוסיה. [ושוב מצאתי למהר"ש שולל בס' נוה שלום (חידושי פוסקים סי' טז) שכ' ע"ד חי' הר"ן הנ"ל, דהא דבעינן כתיבא באורייתא הוא להורות ולאמת שאין בו צורך לע"ז, אבל באמת כל שאנו יודעים שאין בו צורך ע"ז, ויש טעם למנהג, אין בזה משום ובחקותיהם ל"ת. ע"ש]. ומעתה ה"נ במה שהוזכר בדברי רז"ל שנהגו כן, אין בזה משום ובחקותיהם ל"ת. ומה גם שי"ל קצת דהאי דנ"ד נמי חשיב כאילו כתוב בתורה, דכתיב בדברי הימים ב' (טז יד), גבי אסא מלך יהודה, ויקברוהו בקברותיו אשר כרה לו בעיר דוד, וישכיבוהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים, ופי' רז"ל (ב"ק טז:) מאי בשמים וזנים ארשב"נ בשמים שכל המריח בהם בא לידי זמה. ע"ש. ואף שיש לצדד בראיה זו. עכ"פ נראה שיש לנו סמוכין לומר דאף בנ"ד לאו מנייהו גמרינן. ומה גם שי"ל דלא חשיב חק הבל ושטות, שהרי חשבוהו רז"ל לכבוד המת, והתירו לחלל יום טוב שני בעבור זאת. ודו"ק."

 

מביא שהר"ן, הריב"ש, והמהרי"ק בדעה אחת שאם יש טעם החוק של הגוים מותר למרות שלא כתוב בתורה. ומביא את קושית הגר"א על המהרי"ק שאם היה מספיק טעם שהגמרא בסנהדרין לא היתה אומרת שצריך פסוק:

"(ב) והנה הר"ן פ"ק דע"ז (יא) כ' בזה"ל, שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, פי' אינו מדרכי האמורי לחוש ללא תעשה כמעשיהם. לפי שלא אסרה תורה אלא חוקות של ע"ז, אלו דברים של הבל ובטלה, וכולן יש בהן צורך (נ"א סרך) ע"ז, אבל דברים של טעם שרו. ובשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן כלי תשמישן לומר שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש בו הוא. ע"כ. ומבואר דס"ל שכל שאינו חק ע"ז ויש טעם לדבר משרא שרי. ודלא כמ"ש התוס' דתרי גווני חוקה איכא. וכן מתבאר בחי' הר"ן סנהדרין (נב:). ע"ש. גם בשו"ת הריב"ש (סי' קנח), נשאל על הנוהגים לצאת לבית הקברות בכל ז' ימי אבלות בבוקר, אם יש לאסור ד"ז ולומר שלקחו מנהג זה מהישמעאלים. והשיב, שאף שכ"ה מנהג הישמעאלים, אין זו חוקה שיהא אסור משום ובחקתיהם ל"ת. וכדאמרי' בע"ז (יא) שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי. ומפרש התם דשרפה לאו חוקה היא. וכן שורפין על הנשיאים מטתן וכלי תשמישן. ואף על פי שגם העכו"ם עושים כן, לא נאסר משום דרכי האמורי, שאם באנו לומר כן נאסור ההספד מפני שהעכו"ם ג"כ מספידים. ואף על פי ששנינו בתוספתא שאין שורפין על ההדיוטות כבר פי' הרמב"ן דה"ט משום דאיכא יוהרא והשחתה. עכת"ד. והביאו הרמ"א בדרכי משה (סי' שצג אות ב) לדינא. ומבואר דלדעתו ז"ל אין חילוק בין היכא דכתיבא באורייתא או לא. שאל"כ מה הוכיח מדין הספד שמפורש בתורה. ומרן הב"י ביו"ד (סי' קעח) הביא מ"ש מהר"י קולון (שרש פח), שאין לאסור משום ובחקותיהם ל"ת אלא בא' מב' ענינים. הא' הוא הדבר שאין טעמו נגלה, כדמשמע לשון חק. וכפרש"י ורמב"ן פר' קדושים. שכיון שעושה דבר משונה שאין בו טעם נגלה, אלא שהם נוהגים כן, אז נראה ודאי כנמשך אחריהם ומודה להם. שאל"כ למה יעשה כדבריהם התמוהים ההם. ותדע שכ' הסמ"ג במצות חוקות העכו"ם, וז"ל, במס' שבת (סז) מונה כל מה שהיתה קבלה ביד חכמים מחקותיהם ודרכי האמורי. ועיינתי שם ובתוספתא דשבת ולא מצאתי אפי' א' שלא היה ניחוש ודבר תימה שלא נודע טעמו, כאותן המובאים בש"ס, שאין בהם לא טעם ולא סברא וכו'. והענין השני הוא הדבר ששייך בו פריצת דרך הצניעות והענוה ונהגו בו העכו"ם ג"כ אסור. להברייתא דספרי דקתני שלא תאמר הואיל והן יוצאין בארגמן אף אני וכו', שדברים אלו דברי שחץ וגאוה הם. ואף גם זאת נראה דהיינו דוקא כשהוא עושה כן כדי להדמות להם בלא תועלת אחרת. ודקדק כן מלשון רש"י. וסיים, ואפי' מנהג ישראל במלבוש אחד והעכו"ם במלבוש אחר אם אין מלבוש הישראל מורה על יהדות או צניעות יתר מאותו של העכו"ם אין שום איסור לישראל ללבוש את המלבוש שנהוג בין העכו"ם. ע"כ. ומבואר ג"כ דנקיט כשיטת הר"ן והריב"ש שכל שיש בו טעם ותועלת מותר, ואין צורך שיהיה כתוב בתורה. גם הרמ"א בהגה ביו"ד (סי' קעח) פסק כד' הר"ן ומהרי"ק הנ"ל. וכ"פ מהריק"ש בהגהותיו שם. ע"ש. וקשה טובא דמה יענו כל הני רבותא להסוגיא דסנהדרין (נב:) דקאמר דלא שרינן שריפה על המלכים אלא משום דכתיבא באורייתא. וכן סייף. וכבר תמה מאד בביאורי הגר"א (סי' קעח) ע"ד הר"ן בזה, וכ' לדחות דבריו מההלכה. גם במנחת חינוך (סי' רסב) עמד ע"ד מהריק"ו הנ"ל. והניח בצ"ע. ע"ש.

 

הסבירו שהר"ן סובר שהגמרא בעבודה זרה וסנהדרין הן חלוקות:

"(ג) וראיתי למהר"ח ישראל בשו"ת כהונת עולם (סי' עד) בד"ה ואמנם הר"ן, שישב על מדוכה זו, ותירץ וז"ל, ונראה שדעת הר"ן שהסוגיות מתחלפות הן מפ"ק דע"ז לפרק ד' מיתות. וכאלה רבות בש"ס. וכמ"ש הרמב"ן במלחמות בפ"ק דסוכה (ט). ולפי הסוגיא דע"ז כיון דשרפה לאו חוקה היא לית בה משום ובחקותיהם ל"ת, אף על גב דלא כתיבא באורייתא, דחקה של הבל שלהם לא מקריא חקה. א"נ אפשר דהתם בסנהדרין רבנן לדבריו דר' יהודה קאמרי, דכיון דקרית לסייף חוקה א"כ שריפה נמי הוה לך למיסר, אלא דע"כ שרית לה כיון דכתיבא באורייתא, ה"נ סייף לשתרי נמי מה"ט. ע"כ. והנה כתירוצו הראשון מתבאר בחי' הריטב"א ע"ז (יא) וז"ל, ובתוס' תירצו דהסוגיות פליגי אהדדי, וההיא דהתם עיקר דהיא דוכתא. ע"כ. ולדעת הר"ן וסיעתו אדרבה סוגיא דע"ז חשיבא סוגיא בדוכתה והיא עיקר, שהרי כל איסור ובחקותיהם ל"ת אינו אלא מפני נימוסי ע"ז וחקותיה. וכמ"ש בחי' הר"ן (סנהד' נב:) הנ"ל. וכן מצאתי להגאון מהר"ם שיק בתשובותיו (חיו"ד סי' קסה), וכן בספרו על תרי"ג מצות (סי' רסג), שאחר שהקשה כאמור ע"ד הר"ן ומהרי"ק ורמ"א, כ' ליישב, דבע"כ צ"ל שהסוגיות דע"ז וסנהדרין פליגי אהדדי, וכמ"ש הריטב"א בע"ז שם, אלא דלהריטב"א קי"ל כהסוגיא דסנהדרין. ולהר"ן וסיעתו אדרבה הסוגיא דע"ז היא עיקר שהיא סוגיא בדוכתה, דאיסור זה שייך בע"ז וכמ"ש הר"ן שם. וכן קבעו הרמב"ם (בפי"א מה' ע"ז). ואף על פי שהתוס' חולקים ע"ז, מ"מ הרמ"א פוסק כהר"ן וסיעתו שרבים הם. עכת"ד. וע"ע למהר"י עייאש בס' מטה יהודה (סי' תכפא /תקפ"א/ סוף ס"א), שהקשה ע"ד מהריק"ו הנ"ל מהסוגיא דסנהדרין דבעינן כתיבא באורייתא, וחילק דשאני סייף ושריפת המלכים שהם דברים המסורים לרבים, ומש"ה קפדינן שיהיה כתוב בתורה, כדי שלא יראה שאנו הולכים בחקותיהם. משא"כ דברים שנעשים ע"י יחידים בתוך ביתם ולא מפרסמא מילתא אין לאסור אלא בדבר התמוה ואין בו טעם. אלא שעדיין קשה על הר"ן והרמ"א שכ' דה"ט דשורפין על המלכים משום טעמא איכא לשרוף כלי תשמישן לכבודן לומר שאין אחר עשוי להשתמש בו. ואיני יודע איך הלכו אחר המסקנא דהסוגיא דע"ז (יא) ולא שתו אל לבם ליישב הסוגיא דסנהדרין (נב:). ודוחק לומר דס"ל דהסוגיות חלוקים הם בזה, וקי"ל כהסוגיא דע"ז משום דסוגיא בדוכתה עדיפא. וצל"ע. ע"כ. ובספר נוה שלום (חי' פוסקים סי' טז) העיר על המט"י, מדברי הריטב"א הנ"ל, וכ' דאפשר דט"ס נפל בדברי הריטב"א (וצ"ל וההיא דהכא עיקר), וכדמוכח מתחלת דבריו שיש חיסור לשון וט"ס בקושיא. ע"ש. עכת"ד. גם הלום ראיתי להגאון מליבאוויטש בשו"ת צמח צדק (חיו"ד סי' צא) שהביא קו' הגר"א ע"ד הר"ן, וכ' לתרץ דס"ל להר"ן דסוגיות מתחלפות הם, וסוגיא דסנהדרין סברה דשרפה חוקה היא ואפ"ה שרי משום דכתיבא באורייתא ולאו מנייהו גמרינן. ולסוגיא דע"ז לאו חוקה היא כלל. כיון שיש בה טעם משום חשיבותא. (ועוד כ' הצ"צ שם לתרץ ד' הר"ן, דס"ל דמ"ש בסנהדרין כיון דכתיב באורייתא, לאו דוקא הוא, אלא כיון שהוא דבר שיש בו טעם שרי. וראייתו מחולין (עז סע"ב) בשלמא טוענו באבנים וכו'. [וכמ"ש בחי' הר"ן סנהדרין שם]. ע"ש.) גם בשו"ת אמרי אש (חיו"ד סי' נה) יהיב דעתיה לתרץ דברי מהרי"ק, שהב"י והרמ"א והבאים אחריהם פסקו כן, דשאני סייף שהוא דבר נימוס בענין דין ומשפט, וכן שריפה על המלכים, ואילולא היו כתובים בתורה, אין ללמוד מהם למען לא יראה כמוקיר ומגדיל עניני נימוסיהם, ויבא להמשך אחר שאר דעותיהם. משא"כ בענין המלבושים. ע"ש. וקרובים דבריו לד' המט"י הנ"ל, אם כי חלוקים בטעמן ונימוקן."

 

יש שהסבירו שמה שאסור משום בחוקותיהם לא תלכו אלו דברים שהגויים תיקנו בחוק כחובה, ולכן צריך פסוק. אמנם הגרע"י דוחה הסבר זה מפני שבתוספתא שדיברה על בחוקותיהם לא תלכו יש גם דברים שהם רשות:

"(ד) ולכאורה עוד יש לאלוה מלין לתרץ ד' מהר"י קולון הנ"ל, דס"ל שעיקר איסור ובחקותיהם לא תלכו לא שייך אלא כשאנו מחקים את העכו"ם דרך חובה וחק הכרחי, כגון מצות הנהרגים בסייף שהוא דרך חיוב על הב"ד, וכן שורפים על המלכים והנשיאים שהוא דרך חובה, וכמ"ש הב"ח (סי' שמח). ובשבט יהודה (שם). וכ"כ הט"ז באו"ח (סי' שיא סק"ד). ע"ש. ומש"ה בעינן כתיבא באורייתא כיון שהוא כדרך העכו"ם שעושים כן דרך חק וחיוב. משא"כ בענינים שהם רשות אי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מקרי חקה לאסור אסר לעשות כמותם אם לא שהוא דבר שאין בו טעם או שהוא דרך שחץ וגאוה ומתכוין להדמות לעכו"ם. ויסוד זה נמצא גם בשו"ת נטע שורק (חאו"ח סי' ב), בענין מ"ש הט"ז (סי' ח) שיש איסור לאו של ובחקותיהם ל"ת בגילוי הראש, וכתב דהטוש"ע ומהרש"ל דס"ל דליכא בהאי אלא מדת חסידות, ס"ל דלא שייך איסור ובחקותיהם ל"ת אלא כשעושים הדבר דרך מצוה על דרך שהעכו"ם עובדים, אבל בשאר דברים מהיכא תיתי לאסור, ואה"נ אם עושה דבר מצוה של עבודת ה' בגלוי הראש, כגון שמברך בשם ומלכות בגה"ר, כדרך שעובדים הגוים לע"ז איכא איסור של ובחקותיהם ל"ת. ע"ש. ולפ"ז ניחא דברי מהרי"ק שלא תקשה עליו מהסוגיא דסנהדרין (נב:). והרי הוא כמבואר. אולם יש להקשות ע"ז ממ"ש בחולין (מא:) ובשוק לא יעשה כן משום ובחקותיהם לא תלכו, ואף על גב דדרך רשות הוא. [וי"ל]. וכן בספרא (פר' אחרי סי' קלט), ובחקותיהם ל"ת שלא תלכו שלא תלכו /שתי תיבות האחרונות כפולות במקור/ בנימוסות שלהם בדברים החקוקים להם כגון תיאטראות וקרקסאות ואסטריות. ר"מ אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים. ריב"ב אומר שלא תנקור ושלא תגדל ציצת (הראש) ושלא תספר קומי. (פי' הראב"ד, שלא לנקור הרואה עצמו במראה לנאות א"ע והוא דרך הגוים שמקשטים את עצמן לזנות כדי שיתנו הנשים עיניהם בם.) ע"ש. וכל אלו דרך רשות הם ולא חובה, ועכ"ז עובר על איסור ובחקותיהם ל"ת. וכן הרמב"ם (ר"פ יא מהל' ע"ז) הביא כל הדברים המובאים בספרא, שהעושה כן לוקה משום ובחקותיהם ל"ת. וכן מהרי"ק (שרש פח) הביא דברי הספרי, שלא תאמר הואיל והן יוצאין בארגמן אף אני אצא בארגמן. ע"ש. ומחוורתא כדשנינן מעיקרא דברי הר"ן והריב"ש ומהרי"ק הנ"ל. וע"ע בשו"ת בית שערים (חיו"ד סי' רלו). ע"ש. ובתשובה אחרת בדין גלוי הראש כתבנו ע"ד הט"ז ושאר אחרונים בזה. ואכמ"ל."

 

מביא שהלכה כמהרי"ק שרבים פסקו כדעתו וגם כך פסק הבית יוסף והרמ"א (בתוך דבריו מתייחס כדרך אגב למלבוש נכרי וכותב שאסור להתלבש במלבוש של כומר אלא אם כן מדובר בפיקוח נפש או קרוב לזה):

"(ה) ולענין הלכה נראה שהואיל ומרן הב"י הביא דברי מהר"י קולון להלכה, וכ"ה דעת הר"ן והריב"ש, וכן פסקו הרמ"א ומהריק"ש בהגהותיהם, נראה שכן עיקר לדינא. וכן ראיתי בשו"ת כהונת עולם (סי' עה), בענין המלבושים המיוחדים לישמעאלים אם מותר לישראל ללבוש כמותם, והרב הפוסק מהר"ח ישראל העלה להחמיר בזה. ובא רעהו וחקרו מהר"ש שפמי והעלה להתיר עפ"ד הר"ן ומהר"י קולון. ועיניהם נשאו אל רבם הרב המחבר כהונת עולם מהר"ם הכהן ז"ל להכריע ביניהם, ושרטט וכתב, דלענין דינא נ"ל דלית דין צריך בשש, דהו"ל ספיקא דרבנן ולקולא. וכ"ש שרבו המתירים. ואף על פי שהרמב"ם סובר שאיסור תורה הוא, מ"מ כיון דמהריק"ו ראה דבריו ועכ"ז פסק להתיר, מסתיין דרב גובריה אמרה ואין אנו רשאין להרהר אחריו. ומה גם שמרן הב"י ורבותינו האחרונים הבאים אחריו הביאו דברי המהריק"ו בפשיטות, ואין חולק בדבר, הא ודאי דמדינא שרי. ומנהגן של ישראל תורה הוא כהלכתיה וכטעמיה של הרב הפוסק להתיר, ואין ספק שמרוב חסידותו של הרב מהר"ח ישראל לא פנה לצדדי ההיתר. אך אנא אמינא ולא מסתפינא דסמוך לבו לא יירא נכון לבו בטוח בה'. ע"כ. (ובמה שאסרו שם לצנוף במצנפת לבנה מפני שהוא חק דתם, הנה בס' יפה ללב ח"ה (סי' קעח סק"ב), מתיר גם בזה להולך בין העכו"ם ולובש מין המיוחד להם כגון מצנפת לבנה שיחשבוהו שהוא גוי ולא יזיקוהו. ע"ש. וי"ל דמיירי במקום חשש סכנה. ומש"ה שרי אפי' במלבוש המיוחד להם. וכן העלה בשו"ת סמא דחיי (חיו"ד סי' ז). ע"ש. ומ"ש בס' חסידים (סי' קצט) שמותר ליהודי לשנות בגדיו שלא יכירוהו אבל לא יתקן עצמו כעין כומר. ע"ש. מיירי שיכול להנצל בשינוי בגדים בעלמא, הלא"ה מותר ללבוש בגדי כומר. וכמ"ש בס' ברכות שמים (דס"ב ע"א). והובא בעקרי הד"ט (סי' יט אות ט). והוכיח כן מהס"ח עצמו (סי' תשב), שהתיר לאשה שהולכת בדרך ללבוש בגדי כומרת כדי שלא ישכבו עמה. וסכנת נפשות ודאי חמירא טפי. ע"ש. וע' ביו"ד (סי' קנז ס"ב) ובאחרונים שם. ואכמ"ל.) וכן ראיתי להגאון אמרי אש (חיו"ד סי' נה), שהביא דברי הגר"א שחולק על מהרי"ק והרמ"א בזה. והוא ז"ל העלה שאין לדחות דברי מהרי"ק אחר שהב"י והרמ"א והאחרונים הבאים אחריהם הביאוהו להלכה. ע"ש. וע"ע בשו"ת כרך של רומי (סי' א) בענין העמדת כלי השעות (שעון) בבית הכנסת, שיצאו עוררים ע"ז, בהיות שכן מנהג הנוצרים לתלות המורה שעות בבתי כנסיותיהם, ויש בזה משום ובחקותיהם. והרהמ"ח עמד וימודד ארש והעלה בכחא דהיתרא עפ"ד מהר"י קולון דקמן, וה"נ טעמו ידוע לדעת את השעה ולזרז את העם לעבודת ה', ואינו דבר תמוה וכו'. ע"ש. (וע' בשואל ומשיב תליתאה (ח"א סי' רצט) בענין זה. ע"ש.) וע' בשו"ת תעלומות לב ח"ג (סי' נז ס"ג), שהסתמך ג"כ על מהריק"ו והרמ"א לנידונו. ע"ש."

 

מביא פוסקים שהתירו לקחת את המת בעגלה בגלל שסמכו על דעת המהרי"ק (ואת הפוסק שאסר מסביר שהוא גדר גדר מיוחד):

"(ו) וכן בקדש חזיתיה להגאון כתב סופר (חיו"ד סי' קעה), שנשאל בענין מה שרצו להנהיג לקחת את המתים לבית הקברות ע"י עגלות המיוחדות לכך רתומות בסוסים. והשיב, כי הנה מטעם חוקות העכו"ם שמוליכים בעגלות, כבר קבע הרמ"א בהגה /ביו"ד/ (סי' קעח) שכל שעושים משום כבוד או לטעם אחר אין בו משום ובחקותיהם ל"ת. והוא מתשובת מהר"י קולון (סי' פח). ואף שיש לדחות ראיותיו וכו', מ"מ מסברא הדין נכון, ומי יבא אחרי הרמ"א אשר כבר עשהו וקבע כן להלכה. עכ"ל. וכיו"ב כ' הגאון מהר"ם שיק (חיו"ד סי' שנא) דרשאין לעשות עגלה מיוחדת לפי כבוד המתים ואין בזה משום ובחקותיהם ל"ת, וכמבואר ברמ"א (סי' קעח) שכל שהוא לתועלת או לכבוד אין בזה משום ובחקותיהם ל"ת. וכמ"ש כן גם הרה"ג השואל אב"ד דסטמאר. ובלא"ה י"ל דלאו מנייהו ילפינן ויש לזה שורש במקרא וכו'. וכן נהגו בק"ק פרשבורג להוליך המתים בעגלות מכוסים. וכן עשו בחיי רבינו החת"ס זצ"ל ובית דינו ולא היה פוצה פה ומצפצף. וכן הוא בשאר קהלות. ועכ"פ יזהרו שלא תהיה העגלה המיוחדת לזה כדוגמת העגלה של אוה"ע, שכיון שעושה להדמות להם אסור משום ובחקותיהם ל"ת. ע"ש. גם בשו"ת מחנה חיים (ח"ג מאה"ע סי' עז) העיד בגדלו שכן היה המנהג בזמן החת"ס ובית דינו וכנ"ל. ע"ש. וכן פסק להקל בשו"ת הגאון מהר"ץ חיות (סי' ו). ע"ש. וכן פסק הרה"ג מהר"א בן שמעון בשו"ת ומצור דבש (חאו"ח סי' ז). ובספרו נהר מצרים (רפ"ח ע"ב) הזהיר, שלא תהיה העגלה כדוגמת העגלות של מתי הגוים, משום דהוי חקות העכו"ם. ועוד טעמים. ע"ש. הן אמת שידוע שהגאון מהר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה ח"ב (סי' רלה), חגר בעוז מתניו ורגז וקצף נגד אלה שרצו לחדש בקהלתו להוביל את המתים בעגלה. אי משום שבכתף הוא יותר כבוד למתים מאשר להובילו ע"י סוסים, וככתוב בארון הקודש בכתף ישאו, והוי הורדה מכבודם, אי משום חוקת העכו"ם. ע"ש. וכמה נצטער אותו צדיק ע"ז. וכמ"ש בס' תולדות שלמה. גם בשו"ת בית שערים (חיו"ד סי' תכז) העלה לאסור בזה. ושם כ' להשיב ע"ד המהר"ם שיק הנ"ל שאין זה דומה למ"ש מהרי"ק והרמ"א, שאיזה תועלת יש בעגלה שחורה וסוסים מעוטפים שחורים, אלא שאוה"ע נהגו כן ושמוהו לכבוד, וממילא היהודים שעושים כן עוברים על ובחקותיהם ל"ת. ע"ש. ואין דבריו מוכרחים, שהרי מבואר בתשו' מהר"ם שיק שההובלה נעשתה להקל על הח"ק לבל יסבלוהו על כתף דרך רחוקה עד ביה"ק. (ושחורים הוא ענין אבלות כנודע.) וכל שיש טעם לדבר ליכא משום ובחקותיהם ל"ת, כמ"ש הר"ן והריב"ש. וכ"פ הרמ"א. וע' בשו"ת פקודת אלעזר (סי' קכט וקל וקלא), כי בקהלתו אוהעל ניסו לחדש מנהג של הובלת המתים בעגלה, והתפטר מרבנותו בגלל זה. וכשנתקבל לרב באונגוואר מצא שכבר נהגו כן בימי הגאונים שהיו לפניו והחריש, שאין לסתור מה שעשו הראשונים וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת דודאי השדה (סי' מא). ובשו"ת מנחת אלעזר ח"א (סי' כו). ע"ש. וקרוב אני לומר שהגרש"ק בקעה מצא וגדר בה גדר, בידעו שאלו הרוצים לחדש מנהג זה, כוונתם אינה רצויה, בחשבם להתדמות לעכו"ם ויעשו להם כונים. ולמרות עיני כבודו התקוממו לחקות את העכו"ם במשכם העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה. אשר ע"כ דרך קסתו וירק את חניכיו וירדפם עד חובה. אבל כשאנו יודעים שאין הכוונה להתדמות לגוים מותר בלי פקפוק. וכמו שפסק הרמ"א בש"ע. ולכן גם גאוני עולם החת"ס וכל קדושים עמו הניחו למנהג זה בקהלתם, ומי לנו גדול ממשה אשר יצא לקראת המתחדשים ומרגלא בפומיה לומר החדש אסור מן התורה בכ"מ, וע"כ מפני שידע שהנוהגים כן במקומו כוונתם לשמים, ולא עלה על דעתם מחשבות און להדמות לעכו"ם. (וע' בשו"ת חת"ס (חאו"ח ס"ס קנט) ובשו"ת בית שערים (סי' תכז) הנ"ל.) ובכגון זה אמרו אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואשר על כן גם הרה"ג מהר"א בן שמעון הנהיג כן בארץ מצרים ואגפיה, וכן נהגו בהרבה מקומות, ולית דחש להא לד' המחמירים. מפני שיש לנו ע"מ לסמוך ה"ה הר"ן והריב"ש ומהרי"ק והרמ"א הנ"ל. וע' בס' צרור החיים (קול השיר ד"ו ע"ב), ובשו"ת פרי השדה ח"א (סי' מח), שסמכו ג"כ ע"ד מהרי"ק ורמ"א הנ"ל. ע"ש."

 

מביא שיש שפסקו כמו הרא"ם והגהות מיימוניות ויש שצירפו את דעתם להקל, וברור שאפשר לסמוך לצרף את דעתם להקל:

"(ז) ובאמת שמלבד כל האמור, יש להעיר עוד ממ"ש הר"א ממיץ בס' יראים (סי' פח) שאזהרת התורה ובחוקותיהם ל"ת היינו אפי' דברים שאינם עבירות אלא מעשים וחוקות שהורגלו לעשות לשם תורה שלהם. וחכמים פירשו מה המעשים והחוקות הללו. ובפ' במה אשה (סז) ובתוספתא דשבת מונה כל מה שהיתה קבלה ביד חכמים שהיו מחוקותיהם. ואין להוסיף עליהם כי אינם מסברא רק בקבלה. עכ"ל. ומרן הב"י /ביו"ד/ (ס"ס קעח) הביא דברי הגמ"י (פי"א מהע"ז) שכ"כ בשם הרא"מ. והוסיף הב"י בשם הסמ"ג, דבתוספתא דשבת מונה כל מה שהיתה קבלה ביד חכמים מחקותיהם ודרכי האמורי. וכ' ע"ז הב"י, ובאמת שהרבה דברים שנויים באותה תוספתא שיש בהם משום דרכי האמורי. והרבה בנ"א נכשלים בהם, ואין איש שם על לב. ושמא משמע להו שאין לחוש משום דרכי האמורי אלא לדברים שהוזכרו בגמ' בלבד. וכל שאר דברים שבתוספתא הוי דלא כהלכתא, דאל"כ לא הוה שתיק תלמודא מנייהו. עכ"ל. (וכעין זה כ' בשו"ת הרדב"ז ח"א (סי' לא) וז"ל, ומה שלא כתבוה (לתוספתא) בעלי ההלכות אפשר דס"ל שכיון שלא הובאה בתלמוד אינה הלכה. ע"ש. וכן בהר"ן (ספ"ד דר"ה) ד"ה ותמיהני, כ' כיו"ב לגבי הירוש'. וע"ע בשו"ת הרשב"א ח"א (ס"ס לה). ע"ש.) והנה כן מבואר גם בתשו' הרשב"א (סי' קס"ז ותתכ"ה), שאין לאסור משום דרכי האמורי אלא באותם שהוזכרו בגמ' בלבד. ע"ש. וכן ראיתי להגאון החיד"א בשיורי ברכה (סי' קעט סק"ד), שהביא בשם מר זקנו הרב חסד לאברהם בהגהותיו כת"י, כלשון מרן הב"י הנ"ל, וכתב ע"ז, ותחלת דבריו הוא כלשון מהריק"ש שגם הוא כ' בהגהותיו שאין להוסיף עליהם מסברא. והוא דעת הרא"מ בס' יראים והובא בהגמ"י. ומ"ש שהתוספתא אינה כהלכה אלא כגמ' דידן, הכוונה דסתמא דהש"ס ידע דאיכא תנאי דפליגי על תוספתא זו ונקיט כוותייהו. עכ"ל השיו"ב. ונוראות נפלאתי על הרב ז"ל דכל רז לא אניס ליה, וכאן במחכ"ת אשתמטיתיה דברי מרן הב"י הנ"ל, ודברי החסל"א מועתקים מהב"י מרישא עד גמירא אות באות תיבה בתיבה. כאשר יראה הרואה. ובאמת שהב"ח כ' ע"ד היראים והב"י דליתא, והעיקר שבכל מה שמיוחד לעכו"ם צריך הישראל להיות נבדל מהם, אף על פי שאינו נזכר בדברי רז"ל. ושכן שיטת הפוסקים. ומ"מ אותם הדברים המפורשים בש"ס ובתוספתא ובשאר מקומות אף על פי שאין העכו"ם נוהגים בהם עכשיו במקצת מקומות, אסור לישראל לנהוג בהם, שכיון שכבר היה קבוע חוק זה לשם תורה שלהם נראה כמודה להם וכו'. עכת"ד. וע' בשו"ת חת"ס (חאו"ח סי' קנט) שכ', ואשר שם פניו (הרב השואל) נגד מגלחי הזקן, לא ידעתי מה הרעש הגדול הזה, לכו נא ונוכחה, אי משום חוקות הגוים, אשאלהו ויודיעני מי התיר לנו נעלים שחורים המבואר בש"ס לאסור. ע' תענית (כד) דהוה מסיים מסאני אוכמי. וע' תוס' ב"ק (נט:). האם נאמר שגם זה מקור משחת כאשר כתב על עם ה' אלו, לא ניחא למרייהו למימר הכי, ולא נמצא בדחז"ל שיהיה הפרש בין ישראל לעכו"ם בגילוח הזקן, כי אז כל האומות ג"כ היו מגדלים זקנם וכו'. וברור שאילו תחלת המנהג לגלח באיסור היה בזה משום חוקות העכו"ם, אבל אחר שכבר נהגו ישראל לגלח תו אין בו שום נדנוד ופקפוק כלל, ואפי' ריח איסור אין בו. וגם בההיא דמסאני אוכמי צ"ל שנתפשט בתחלה בהיתר וכיון שהותר הותר. ע"כ. ולכאו' זהו היפך הב"ח דס"ל שכל שהיה פעם אסור משום חוקות העכו"ם לא פקע איסורו לעולם. ומה נענה במסאני אוכמי הנ"ל. וע' להגאון מהרש"ם בס' דעת תורה יו"ד (סי' יב סק"ד). ע"ש. ובאמת שאחרונים רבים סוברים כדברי הרא"מ והגמ"י ומרן הב"י הנ"ל. ומהם הגאון נר מצוה ח"א (דף ריג). והובא להלכה בשו"ת רב פעלים ח"ב (חיו"ד סי' כט), שכל שלא הובא בש"ס אין בו משום דרכי האמורי. ע"ש. וכן בשו"ת כהונת עולם (סי' עה), ובשו"ת בית שערים (ס"ס רלו), ובשו"ת תעלומות לב ח"ג (סי' נז), סמכו ע"ד הרא"מ והגמ"י הנ"ל. וכ"כ מהר"י עייאש במטה יהודה (סי' תקפא). להתחשב בסברת הר"א ממיץ והב"י הנ"ל. וע' בס' דינא דחיי (לאוין נ) שכ' לסייע למרן הב"י הנ"ל מתשו' הרשב"א (סי' קסז). ע"ש. גם בשו"ת אדמת קדש (חיו"ד סי' ה) סמך ע"ד הרשב"א (סי' קסז) הנ"ל. (וע' בב"י ובש"ע א"ח (סי' תרה) ובאחרונים שם.) וע"ע בס' שם חדש ח"א (דמ"ד ע"ג). ע"ש. וע' נוה שלום (בחי' פו' סי' טז) מ"ש להעיר על המט"י מד' הב"ח. ואנן בדידן בודאי דמצינן לסמוך ע"ד האחרונים, שמצרפין סברת הרא"מ והגמ"י והב"י להקל."

דן בהיתר של לא מתכוון להידמות לגוים (הב"ח):

"(ח) ובהיותי בזה ראיתי בשו"ת דברי חיים מצאנז (חיו"ד סי' ל) שכ' בזה"ל, והנה הב"ח מתרץ בזה קו' התוס' (ס"פ מרובה). שהקשו, דאמאי התירו לו לרבי ראובן לספר קומי, ומתרץ הב"ח שהאיסור הוא דוקא בבא להדמות לעכו"ם, והם לא עשו להתדמות להם. ע"ש. ובאמת דלפע"ד הקשו שפיר התוס' לשטתם, שהם מפרשים דהמספר קומי הוא מגזרת ותקנת חכמים כו' ולכאו' ל"ל תקנה הא אסור מה"ת משום ובחוקותיהם ל"ת, וכמ"ש הרמב"ם דלוקה מה"ת, ופי' התוס' דהתקנה היא שגם אם לא יכוין להדמות לעכו"ם שאז מותר מה"ת אפ"ה אסור מפני התקנה כו', ולכן תירצו דעל קרובי מלכות לא גזרו מתחלה. ע"כ. ובאמת שהב"ח (ס"ס קעח) לא כ' כן ע"ד התוס', רק שבא ליישב קו' מרן הב"י ע"ד הרמב"ם שסובר שבכ"ז לוקה מה"ת, וא"כ היאך התירו לקרובי מלכות, וע"ז כ' הב"ח ליישב שמי שאין דעתו להתדמות להם אלא שצריך ללבוש מלבושיהם ולהדמות להם רק בכדי שלא יהיה לו גנאי אם לא ידמה להם ד"ז לא אסרה התורה כלל. ואין ספק שמפי השמועה למדנו שכך הוא פי' הלאו דובחוקותיהם ל"ת. ע"כ. והוא תי' נכון לפמ"ש מרן הב"י עצמו בשם מהריק"ו שאין איסור אלא כשעושה כדי להדמות אליהם בלא שום תועלת. (והיינו גם לד' הרמב"ם, וכמ"ש בתשו' מהריק"ו וכ"כ בשו"ת דב"ח שם.) וס"ל להב"ח דלהתוס' מעיקרא לק"מ דאינהו ס"ל שכל איסור זה אינו אלא מדרבנן, וכמ"ש ג"כ המאירי בסנהדרין (נב:) שכל שאינו חק ע"ז אינו אסור אלא מד"ס. וא"כ פשיטא שהיה ביד חז"ל שלא לגזור על הקרובים למלכות. ורק הקו' על הרמב"ם דס"ל דלוקה מה"ת, ואיהו תנא ופליג על התוס' דס"ל דאיסור זה אינו אלא מדרבנן, (ומיהו מהרח"א בס' מקראי קודש (דף ס"ג ע"ב) כ' להשוות ד' הרמב"ם להתוס' הנ"ל. וע"ש. אך בשו"ת כהונת עולם (ס"ס עה) מבואר דהתוס' והרמב"ם פליגי בהכי. ע"ש.) וע"כ דשאני היכא שאינו עושה להתדמות. ואף על גב דבסנהדרין (נב:) גבי הריגה בסייף, קאמר ר' יהודה ומה אעשה שהרי אמרה תורה ובחוקותיהם לא תלכו. אף על פי שאין דעתינו להדמות להם, רק משום ברור לו מיתה יפה, ואף רבנן לא חלקו ע"ז אלא משום דכתיבא באורייתא. הנה כבר כתבנו לעיל דהסוגיות דע"ז (יא) וסנהדרין (נב:) פליגי אהדדי. וחד מתרי טעמי נקטינן לקולא או כשעושה משום חשיבותא ואיזה טעם שהוא, כההיא דשורפין על המלכים, וכמ"ש הר"ן והריב"ש. או כשאין עושה בכדי להתדמות להם. וכד' מהריק"ו והב"ח הנ"ל. וע' בשלחן גבוה (סי' קעח סק"י). ע"ש. וראיתי עוד להדב"ח מצאנז שם שכ', ועכ"פ מד' התוס' ומהרי"ק והב"י והב"ח נראה דס"ל דבאין כוונתו להדמות להם מותר. אך מד' המבי"ט ל"מ כן, שכ' בקרית ספר (פי"א מהע"ז), הזהירנו מלכת בדרכי העכו"ם ומלהתדמות להם במלבוש או בשיער וכיו"ב וכו', וכל אלו קבלה ביד חכמים שכן היה מנהגם, ונכללים בפסוק ובחקותיהם ל"ת. וכן כל שארי הדברים המנויים בתוספתא כולם מה"ת ונכללות בפסוקים כפי קבלת רז"ל שהיו חוקי ע"ז, ולוקים עליהם. ע"כ. ומשמע שאפי' אינו מתכוין להדמות אסור, שאל"כ למה אמר וקבלה ביד חז"ל, הלא אם מתכוין להדמות על כרחך איירי שמנהגם כן, א"ו דס"ל להמבי"ט שאפי' אינו מתכוין להתדמות אסור. ולכן אפי' אין העכו"ם כעת הולכים כן אסור מצד קבלת חז"ל, כיון שכן עשו לחק האומות הראשונים. עכת"ד. ולפע"ד ג"ז אינו מוכרח, שי"ל שכוונת המבי"ט לומר שדוקא אלו שקבלה ביד חז"ל שהיו מחוקות העכו"ם, אבל להוסיף עליהם מסברא אין לנו. וכמ"ש הר"א ממיץ והגמ"י והב"י הנ"ל. ומהריק"ו עצמו בתוך דבריו העתיק לשון הסמ"ג, שכ', במס' שבת (סז) מונה כל מה שהיתה קבלה ביד חכמים שהם מחקותיהם ודרכי האמורי וכו'. והובא בב"י. (וגם המבי"ט מסתמא צדיק עתק עפ"ד הסמ"ג הללו.) וע"כ לא נתכוון הסמ"ג לפי' הדברי חיים הנ"ל, שא"כ לא היה מביאו מהריק"ו לסיוע לדבריו, מבלי להעיר שהוא מתנגד למה שהתנה שאינו עובר אא"כ מתכוין להדמות להם, א"ו כמש"כ. וע' בעקרי הד"ט (סי' יט אות ט) שהביא בשם הרב עזריאל דיאנא בתשו', שג"כ העלה שאינו עובר אא"כ מתכוין להדמות להם, והכי עביד עובדא בנפשיה מהר"ש מולכו ז"ל. ע"ש.

(ט) ותבט עיני בשו"ת ערוגת הבושם (חיו"ד סי' קלו), שהביא מ"ש המנ"ח בשם המשנת חכמים, דמה שהתירו הפוסקים כשאינו מתכוין להתדמות לעכו"ם, לא דמי לפסיק רישיה, דהכא ליכא איסורא כלל אלא באופן שכוונתו להתדמות להם, וכ' ע"ז, ובאמת צע"ג דהיא גופא מנא לן. ואדרבה מדכתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, משמע דרחמנא קפיד שתהיה הבדלתו ניכרת מהם. וכ"מ ממ"ש הרמב"ם שצריך שיהיה מובדל מהם במלבושים וכו'. ומתוך כך נ"ל דבאמת צריך שתהיה מחשבתו ניכרת שאין כוונתו להתדמות להם, הלא"ה אסור. ובזה ניחא ג"כ שאין לחוש לחשדא פן יחשדהו הרואה שכוונתו להתדמות להם. וכבר העיר בזה המהר"ם שיק (מצוה רסג). ולפי האמור ניחא. עכת"ד. והנה הגאון מהר"ם שיק בתשו' (חיו"ד סי' קסה), וכן בספרו על המצות (שם) כתב, שמדברי המהרי"ק משמע דבעינן שיהיה מוכח מתוך מעשיו שאינו עושה להתדמות להם הלא"ה אסור. אלא שסיים (המהר"ם שיק), אבל מדברי הרמ"א בהגה /ביו"ד/ (סי' קעח) משמע דלא חיישינן לחשדא ומראית העין. ע"כ. ונמשכו אחריו בזה בשו"ת נהרי אפרסמון ח"א (חיו"ד סי' קלח). ובשו"ת פרי השדה ח"א (סי' מח). ע"ש. ואנכי בעניי תימה תימה אקרא שייחסו למהרי"ק מילתא דלא ס"ל, ואדרבה יש להוכיח מדבריו כל בתר איפכא, שהרי כתב (בשרש פח), דמדקאמר בברייתא דספרי שלא תאמר הואיל והן יוצאין בארגמן אף אני יוצא בארגמן וכו', ולא קאמר סתם שלא יצא בארגמן כמו שהם יוצאים, מוכח דלא שייך לאסור משום ובחקותיהם ל"ת אלא היכא שהדברים מראים שהישראל מתדמה אליהם, כגון שעושה מעשה התמוה אשר אין לתלות טעם בעשייתו אלא מפני חקם, וכן האומר הואיל והן יוצאין וכו' שהוא מכוין להתדמות אליהם כדפי', אבל בענין אחר לא. וכ"ש בלבישת הקאפה שאין איסור בדבר, שהרי טעם לבישתה ידוע בסימן היותם משיגים בחכמה ההיא ואין לתלות לבישתה אלא לתועלת הנמשך מזה הן מחמת הכבוד הן מחמת ריוח ממון, שמתוך כך יצא לו שם באותה חכמה, ובכה"ג לא שייך לאסור מאחר שהדבר מוכיח שאינו מתכוין להדמות להם, וגם הם לא הנהיגו זאת אלא לכבוד ולתועלת. עכ"ד. הא קמן דס"ל שכל שיש איזה טעם שהוא בדבר, אין לאסור משום ובחוקותיהם ל"ת, אלא כשמגלה דעתו להדיא שעושה כן להדמות אליהם, הלא"ה משרא שרי ולא חיישינן לחשדא ולמראית העין. הואיל ויש לתלות שעושה כן מפני איזה טעם. ורק העושה מעשה תמוה שאין לתלות שום טעם בעשייתו אלא מפני חקם, שהדברים מראים שכוונתו להדמות אליהם אסור. ושלא כהבנת המהר"ם שיק וסיעתו בד' המהרי"ק. (וע"ע בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד ס"ס שנא). וכמו כן דברי הערוגת הבושם דחויים מההלכה ונסתרים מדברי מהרי"ק הנ"ל. ולכן גם הרמ"א סובר להתיר בזה, ולא חייש למראית העין, וכד' מהרי"ק אשר ממנו מקור דברי הרמ"א בהגה. ושוב מצאתי בשו"ת בית שערים (חאו"ח סי' נח) שהשיג על המהר"ם שיק מדברי מהרי"ק הנ"ל. והעלה שמכיון שיש איזה טעם ותועלת למנהג הגוים, לא שייך מראית העין כלל, שהרי כל העושה כן הוא משום התועלת המגיע לו מזה. ואיך יעלה על הדעת לחשדו שעושה כן להתדמות להם. ע"ש. ועכ"פ בנ"ד שאף הגוים עושים זאת רק לכבוד המת מותר, כיון שיש טעם לדבר. וכמ"ש הר"ן והריב"ש ומהרי"ק הנ"ל. וע' בתשובה דלהלן בענין לבישת שחורים בימי האבל."

 

מביא את את המנחת אלעזר והבית שערים שאסרו נטיעת פרחים על הקברים ושאחד הטעמים הוא משום בחוקותיהם לא תלכו. וכותב שמפני שיש טעם אין איסור משום בחוקותיהם לא תלכו. ומביא גם פוסקים שאסרו להניח בקברים אבל טעם האיסור לא היה משום בחוקותיהם:

"(י) ואנכי הרואה בשו"ת מנחת אלעזר ח"ד (סי' סא), שהביא מ"ש מר זקנו הרב בשו"ת שם שלמה כת"י, אודות השאלה אם מותר לנטוע פרחים על קבר איש נכבד לנוי, והשיב לאסור מכמה טעמים. ומהם שההולך סמוך אליהם מריח ריח טוב מהשושנים, ואנן קי"ל שהקבר וכל אשר עליו אסור בהנאה. ועוד והוא העיקר שיש לאסור משום ובחקותיהם לא תלכו, שכן דרך הגוים לעשות. ע"ש. גם בשו"ת בית שערים (חיו"ד סי' תכח) נשאל בזה, אם מותר לנטוע אילנות ופרחים על הקברות, והשיב, הנה הוא מעשה הבל ותעתועים, ומעשה בורות והתדמות לעכו"ם, והעושה כן ראוי לגעור בו בנזיפה. ע"ש. אולם לפי האמור לעיל כיון שיש בזה טעם שעושים כן לנוי ולכבוד, י"ל דליכא בהכי משום ובחקותיהם ל"ת.

+/מלואים/ ע' בס' גשר החיים ח"ב (עמוד קפה), שכ', דאע"ג דשרי מעיקר דינא, מ"מ נהגו בירושלים ת"ו ובשאר עיירות שבא"י שלא לנטוע אלא חוץ לבית – הקברות. וכן נכון. ע"ש. וע' בקובץ נועם הנ"ל שם, /ח"ב/.+

וכן מצאתי הלום בשו"ת מלמד להועיל (סי' קט), שנשאל ג"כ בדין נטיעת פרחים על הקברות, והביא מאיזה מכתבי עתים שהובאו שם פסקים מאת הגאונים ר' עזריאל הילדסהיימר ור' ש"ר הירש ומהר"ם לעהמאנן ז"ל שאוסרים פה אחד מכמה טעמים. וכתב, ומ"מ מ"ש שם טעם לאסור משום חוקות העכו"ם, לע"ד אינו נכון, לפמ"ש הריב"ש (סי' קנח), שכל שאינו חקה בלי טעם אינו אסור משום ובחקותיהם ל"ת, ומטע"ז התיר לבקר בביה"ק כל שבעה אף על פי שכן נהגו הישמעאלים. דמה"ט נמי שורפין על המלכים. ע"ש. אלא דמ"מ יש לאסור מטעמים אחרים שכ' הגאונים הנ"ל. עכת"ד. גם הגאון הראגצובי בשו"ת צפנת פענח (סי' עד) אסר נטיעת גן ואילני סרק על בית הקברות, ואפי' במקום שאין שם קברים. וכמ"ש הראב"ד בהשגות (פ"ח מה' טומאת מת ה"ג). ע"ש. ואילו משום ובחקותיהם ל"ת לא קאמר. (והא דתנן בטהרות (פ"ג מ"ז) תינוק שנמצא בצד ביה"ק והשושנים בידו ואין השושנים אלא במקום טומאה טהור. דתלינן באחר שנתנם לו. ומוכח שהיו נוטעים שושנים בצד הקברות. כבר תי' המנח"א שם דמיירי שגדלו מעצמם על הקברים. וע"ש.) והלום ראיתי בשו"ת מנחת יצחק ח"א (סי' לא) שנשאל ג"כ בזה והעלה לאסור גם מטעם ובחקותיהם ל"ת. ע"ש. ואין דבריו מחוורים. והרי הוא כמבואר. ולפי דרכנו למדנו לנ"ד דלא שייכי הנך טעמי דנטיעת שושנים על הקבר, מש"ה משרא שרי להוליך זר פרחים לפני הארון של המת או על גבי הארון. "

 

מביא את דברי הישכיל עבדי שאסר משום שזה מנהג חדש ונגד הרעיון שיום המוות הוא יום דין. הגרע"י דוחה את חששותיו, וכותב שהפרחים הם כבוד למת ושצדיקים יש להם כבוד במיתתם, ומחזיקים את המת כצדיק:

"(יא) וחזיתיה לידידינו הרב הגאון ר' עובדיה הדאיה שליט"א בשו"ת ישכיל עבדי ח"ד (חיו"ד סי' כה) שנשאל בנ"ד, אם יש סמך להנוהגים להניח זרי פרחים על ארון המת בעת שמוליכין אותו לביה"ק. וכ', מנהג זה לא שמענו ולא ראינו פה א"י, ורק זה עתה חדשים מקרוב באו מערי אירופה שהביאו מנהג זה עמהם, ונראה שנשתרבב מנהגם זה ממנהגי הגויים המודרנים שעושים כזאת, בהיות שאינם מאמינים בחומר מדת הדין והעונשים הבאים לאחר מיתה, ורק אומרים שהוא כחתן יכהן פאר שהולך להקביל פני המלך מלכו של עולם וכו'. ולכן מעטרים אותו בזרי פרחים. אך לא כאלה חלק יעקב דבמה יזכה ילוד אשה על רוב פשעיו וזדוניו וכו'. ולכן כל העושה כן מלבד שמראה עצמו כאילו כופר ח"ו בחשבו דלית דין ולית דיין. אלא הוא עובר ג"כ על ובחקותיהם ל"ת. ולכן כל מי שיש בידו יכולת עליו לשרש את המנהג הרע הזה מעיקרו שלא תתפשט ותפשה המספחת יותר ח"ו. עכת"ד. ועמו הסליחה שלא זכר שר מכל דברי הפוסקים הנ"ל, אשר מבואר יוצא מדברי קדשם דנקטינן כמהר"י קולון ומרן הב"י והרמ"א ומהריק"ש וסיעתם דליכא בכה"ג משום ובחקותיהם לא תלכו. וכשיטת הר"ן והריב"ש, שחולקים על התוס' בזה, וס"ל שכל שיש איזה טעם בדבר שפיר דמי לעשותו. ומכ"ש בנ"ד שהוא מנהג קדום עוד מזמן התלמוד לתת על ארון המת וכן לפניו בשמים והדס לכבוד המת, וכמו שנתבאר לעיל. וכאשר דמיתי מצאתי ראיתי להרה"ג החסיד מהר"ד הכהן סקלי ז"ל בשו"ת קרית חנה דוד ח"א (בליקוטים שבסוף הספר סי' ג), שכ', שמה שנוהגים אנשי אירופא להניח שושנים ופרחים על מטת המת יש לזה סמך ממ"ש בנדה (לז) חזו דפרח אסא מהאי פוריא להאי פוריא. ופרש"י שהיו רגילים להניח הדסים על מטת המת. וכן בביצה (ו) למיגז ליה אסא, ופרש"י שהיו נותנים הדסים על המת לכבודו. עכת"ד. וכן נוהגים זה מכבר במצרים ואגפיה, ואין פוצה פה ומצפצף. ואשר חשש שהעושה כן מראה עצמו ככופר ח"ו בחומר מדת הדין וכו', הנה גם זה אינו מוכרח, מכיון שאין בזה אלא כבוד המתים, וא"כ למה לנו לדונם לכף חובה, ולחשוב כך על עם ה'. (ומכ"ש באדם צדיק שנפטר שהולך בשמחה לחיי עוה"ב, וכמ"ש במ"ק (כה:) קצף על עולמו וחמס ממנו נפשות ושמח בהם ככלה חדשה, רוכב ערבות שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק. ע"ש. וממילא נהגו כן בשאר המתים שמחזיקים אותם בכשרים. וכעין מ"ש הרמ"א (ס"ס שעו). וזה י"ל). ומ"ש עוד בישכיל עבדי שם שיש בזה ג"כ משום בל תשחית, וכעין מ"ש הרמב"ם (פ"ד ה"ב) ואסור לקבור בתכריכין של משי ובגדים מוזהבים אפי' לנשיא שבישראל, שזהו גסות הרוח והשחתה ומעשה עכו"ם. ע"כ. וה"ה בנ"ד. עכת"ד. יש לחלק בפשיטות דשאני התם שהם בגדים יקרים מאד, הלא"ה משרא שרי מעיקר הדין, ורק ע"פ תקנת ר"ג נהגו בתכריכין זולים. כמ"ש בכתובות (ח:). וכן מבואר בס' שבט יהודה (סי' שנב). ע"ש. וא"כ בזרי פרחים שאינם יקרים כ"כ שפיר דמי."

 

מסיק שמי שמניח פרחים על ארון המת יש לו על לסמוך, אולם מפני שבכל זאת מדובר בשינוי המנהג כדאי להסביר זאת בדרכי נועם, ואם לא יקבלו הנח להם לישראל. לא טוב לנטוע עצים בבית הקברות:

"(יב) המורם מכל האמור שהנוהגים להניח זרי פרחים ושושנים על ארון או מטת המת (וכן לשאתם לפניו), יש להם ע"מ שיסמוכו במנהגם זה, ואין בזה משום ובחקותיהם לא תלכו.

+/מלואים/ הלום ראיתי לידידי הגר"ב זולטי שליט"א במאמרו הנכבד בקובץ נועם ח"ב (עמוד קסא) והלאה שהאריך בזה (ובענין טקס של לויה צבאית.). והעלה להחמיר עפ"ד הגר"א. ע"ש. ולפע"ד העיקר להקל בזה. זולת לההולכים בכל מנהגיהם ע"פ הגר"א. הלא"ה יש לנו סמוכין ע"פ גדולי הפוסקים שהובאו בפנים.+

ובכל זאת נראה שכדאי להעיר למוסר אזנם לבל יחדשו מנהג זה בארצנו הקדושה, (ובפרט דחיישינן משום יקרא דקמאי). ובודאי שאם אומרים להם זאת בדברי חן ונועם והסברה יקבלו את דברינו ברצון. וכמ"ש על כיו"ב בשבת (לד), צריך למימרינהו בניחותא כי היכי דלקבלו מניה. ומכ"ש בזמנינו זה בדורות החופש והדרור. ולפעמים מחמת מרירות לב האבלים, יתריסו נגד המוחים בידם בעוז ובתוקף, ובפרט בחשבם שמניעת דבר זה פוגע בכבוד המת, בהיות שהסכן הסכינו במנהגם זה בחוץ לארץ. ועכ"פ אם הוכיחום ולא קבלו הנח להם לישראל שיש להם ע"מ שיסמוכו. ולפי דרכנו למדנו שאינו נכון לנטוע אילנות או שושנים ופרחים בבית הקברות. ולא טוב עשו בעמם אלו העושים כן בקברות צבאיים. נטעו נוטעים וחללו את קדושת המקום. ה' הטוב יכפר בעד. והנלע"ד כתבתי."

 

כתבו שאין איסור חוקות הגויים בהנחת פרחים על הקבר

הרב שלמה גורן (תרע"ח – תשנ"ה); תרומת הגורן פד

כותב שהמנהג הוא לא להניח פרחים על קברים מפני שיש בזה חשש של בחוקותיהם לא תלכו. בצה"ל הדין קל יותר שהטקס לקוח מנהלי צבאות בעולם שאין בהם חוקות הגוים (לא מרחיב, מסביר שיש בזה יופי טכסי, אולי הכוונה שברור שאין קשר לעבודה זרה), ובכל אופן נראה שאם הוא היה אחראי היה מבטל (נראה ממנו שלא עמד על זה כי: א) לדעתו, זה לא ממש חוקות הגוים – למרות שזה נגד המנהג, ב) איפשרו לדתיים הלויות ללא פרחים):

"שאלה: האם מותר להניח זרי פרחים על קברו של נפטר?

השלום והברכה,

תשובה

ב"ה י"ח אלול תשל"ב

ברצוני להשיב לך על שאלתך במכתבך, בדבר הנחת זרים על קברו של נפטר. כבר נשתרש המנהג בקרב הקהילות היהודיות האורתודוכסיות בעולם שלא להניח פרחים על קברים. אע"פ שאין בזה איסור מפורש מבחינת ההלכה, הרי נתקבל הדבר כנוגד את המסורת היהודית, על סמך העובדה שזה מנהג של גוים שיש בו חשש של "ובחקתיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג).

אבל בכל זאת לא היה בכוחי, בזמן מילוי תפקידי כרב ראשי של צה"ל, לבטל את המנהג של הנחת זרים בלוויות של צה"ל, מאחר שזה לקוח מנוהלי הצבאות בעולם, שאין בהם משום חוקות הגוים אלא יופי טכסי בלבד. וגם בצה"ל, כל שהמשפחה היתה דתית במיוחד, היתה מבקשת שלא להניח זרים, לא בשעת ההלוויה ולא על הקבר. לכן אין להסתמך על הנוהל בצה"ל להנהיג הנחת זרים על הקברים בקרב האזרחים.

בכבוד רב,

שלמה גורן".

 

הרב חיים דוד הלוי (תרפ"ד – תשנ"ח); שו"ת עשה לך רב חלק א סימן מד; מים חיים ג, כז

נשאל על הנחת פרחים על ארון והקבר של המת. ומביא שאיסור חוקות גויים הוא רק בדברים שהם משום עבודה זרה ופריצות ולכן מותר. וכן מביא שיש יסוד כבר ביהדות למנהג זה. כותב שאין שום יסוד למחות בנוהגים כן, ונראה שלדעתו מותר לכתחילה ואפילו יש טעם של כבוד למת, אולם נראה שלא ראה בהנחת פרחים ערך מיוחד:

"פרחים בהלויה ולבישת שחורים, ובחוקותיהם לא תלכו

———-

שאלה:

לאחרונה עדים אנו למנהג חדש, הנחת זרי פרחים על ארון מת וכן על קברו. כמו"כ נפוץ מנהג חדש ללבוש בגדים שחורים לסימן אבלות. וכיון שנוהגים אלה הם מדרכי העמים, האם אין בהם איסור משום ובחוקותיהם לא תלכו.

———-

תשובה:

האיסור ללכת בדרכי העמים וחוקותיהם הוא איסור תורה, כאמור: ובחקותיהם לא תלכו. אלא שהאיסור הוא כאשר עושים כמעשיהם מתוך הרצון לחקותם בעבודת אלהיהם, ולכן דבר שהיה נהוג בישראל, אין חובה להמנע משום שגם העמים נוהגים בו (כך יוצא מפורש מסוגיא דסנהדרין נב א). וחומרת האיסור פוחתת עוד יותר כאשר אין הדבר קשור כלל בעבודת אלהיהם.

וכבר מצאנו הנחת בשמים על מיטת מת במקורות הקדומים שלנו. כך מסופר על אסא מלך יהודה "ויקברוהו בקברותיו אשר כרה לו בעיר דוד וישכיבוהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים" (דברה"י ב' טז – יב. ויעויין מסכת ב"ק טז ב). והמושג "בשמים של מתים" מצוי בש"ס ובהלכה בכמה מקומות. ואף כי שם הכונה היא כפשוטה להפיץ ריחות נעימים סביב המת (שיתכן וינדפו ממנו ריחות בלתי נעימים), ואילו בזמנינו הדבר נעשה לכבוד ולא לריח, עכ"פ כבר מצאנו יסוד לכך.

זאת ועוד, שכבר נפסק הלכה למעשה, שאין איסור זה נוהג אלא בדבר שנהגו בו העכו"ם לשם פריצות, או דבר שנהגו בו למנהג ולחוק ללא טעם (שיש בו חשש מנהגי ע"ז) אבל דבר שנהגו בו לתועלת, כגון לבושי שרד של רופאים וכדומה או לכבוד, או לסבה אחרת מותר (שו"ע יו"ד סי' קע"ח). ואין ספק שהנחת פרחים על ארון המת הוא ענין של כבוד, ואין שום יסוד למחות בידי אלה הרוצים לנהוג כן.

הוא הדין והוא הטעם שאין שום סבה להמנע מלבישת בגדים שחורים משום "ובחקותיהם לא תלכו", ואדרבא מתוך המקורות הקדומים שלנו בש"ס ובמדרשים נראה שמנהג זה היה נוהג בישראל, ובאגדה אמרו: אמר משה ליהושע לבוש עלי שחורים וכו'. אעפי"כ על דרך חכמת האמת יש נזק בלבישת בגדים שחורים, ובירושלים נהגו ללבוש בגדים לבנים לעילוי נפש הנפטר, ואין זו המסגרת המתאימה להסברת פרט זה יותר."

 

במים חיים ג, כז לאחר שמביא את המהרי"ק כותב שזה למה התיר להניח פרחים למרות שמנהג שלומי אמוני ישראל אינו כן:

"ומטעם זה השיבותי לפני שנים רבות (עיין בספרנו "עשה לך רב" חלק ראשון סימן מ"ד) על המנהג להניח זרי פרחים על קבר המת או לבישת בגדים שחורים לסימן אבלות שאין מקום לאסרם שכל הכונה היא דרך כבוד ואין למחות בנוהגים כן, אף ששלומי אמוני ישראל אינם נוהגים בכך."

 

הרב דב ליאור (תרצ"ד); אתר ישיבה

אין איסור בנחת פרחים על הקבר, אבל כיוון שהוא מנהג של גוים ואין ביהדות מנהג כזה עדיף שלא לנהוג כך:

"שאלה

האם מותר להניח פרחים על גבי מצבות הנפטרים ז’’ל או ליד קברם או שמא יש בדבר חשש שזהו מנהג של גויים?

תשובה

ביהדות לא מצינו מנהג להניח פרחים על הקבר, אך הגויים מביעים כבוד לנפטר בדרך זו, ולכן אף על פי שמותר להניח פרחים על הקבר, אני לא ממליץ לעשות כך אלא אני ממליץ להביע כבוד לנפטר בדרכים אחרות, בדרכים שהתוו לנו רבותינו (לימוד משניות, חזרה בתשובה, הנחת אבן על הקבר וכו')."

 

הרב אליקים לבנון (תש"י); אתר ישיבה

כותב שחוקות הגוים אסור רק כשיש בו נגיעה של עבודה זרה ואין בהנחת פרחים נגיעה של עבודה זרה ולכן היא מותרת לכתחילה:

"שאלה

שלום וברכה, אני קומונרית בבני עקיבא במושבה שרובה המוחלט חילונית (אנטי דתית..) לקראת יום הזיכרון ביקשו ממנו עזרה בהכנת זרים לקברי הנופלים. האם זה נכון שזה מנהג גויים ולא ראוי לעשות ככה? האם מותר לנו להשתתף בהכנת הזרים והאם מותר להשתתף בטקס בו מניחים אותם או שעדיף להתחמק מזה?

תשובה

שלום. מנהג גויים. אסור הוא, כאשר יש בו נגיעה לעבודה זרה. הנחת פרחים אין בה כל נגיעה כזאת. השתתפו בשמחה! "

[1] הערת המנחת אלעזר: "[א"ה, לכאורה הוא נסתר ממשנה מפורשת בב"ב (כ"ה ע"א) מרחיקין את הנבילה "ואת הקברות" ואת הבורסקי מן העיר נ' אמה ופירש"י משום ריח רע וכן פסקינן בש"ע חו"מ (סי' קנ"ה סעי' ג') א"כ יש בו צורך להרחיק הריח רע מן הקברים. אמנם הרי אנו רואין בכל הקהלות גדולות בפולי"ן ששם משכן רבותינו הפוסקים זי"ע שלא הרחיקו הביה"ק הישן אפי' חמשה אמות (ולא עוד חמשים) מביהכ"נ ודיורין א"ו פשוט כיון דעינינו רואות בחוש דאין שום ריח רע על הקברים מלמעלה בע"כ הוא רק נאמר בימיהם בימי חכמי הש"ס אולי שלא העמיקו הקברים בהניח שם המתים. ואולי מפני שקבורים בכוכין הי' הארון קרוב לפתוח כדמצינו שהיו פוקדין על המתים כדאמרינן במס' שמחות (פ"ח) עד שלא הצטרכו לפתוח הקבר אבל לא בימינו, א"כ לא שייך כלל אעבורי ריחא בקברים המכוסים כבר]"

[2] לעניות דעתי, הדחיה חלשה והראיה מהמשנה מוכרחת שהיה מנהג יהודי להניח פרחים בבית הקברות, אחרת המשנה לא היתה כותבת שושנים, היתה יכולה להביא כל דוגמא אחרת.