האם אסור לחגוג יום הולדת מפני חוקות הגויים?

תקציר

יום הולדת מופיע בתורה אצל פרעה, וכן מופיע במשנה בעבודה זרה ח, א כאחד מימי האד של הגוים.

על פי מקורות יש אומרים שאסור לחגוג יום הולדת שהוא חוקות הגוים. כ"כ אוצר כל מנהגי ישורון השמטות יד שהצטער על אימוץ מנהג יום ההולדת, וכ"כ שו"ת ערובת הבשם או"ח ב רטז המתנגד בחריפות לחגיגות יום הולדת וכותב שהוא מנהג בורים ושהולכים בחוקות הגוים; וכ"כ בשו"ת הלל אומר קלט, והרב יצחק אלפייה באהבת השם קעג; ושו"ת מקוה המים ד או"ח סג שכתב שאין מקור בדברי חז"ל ליום הולדת והוא נטע זר בתוכנו וחיקוי הגוים.

יש שלא אהבו את חגיגות יום ההולדת, אולם לא כתבו שיש בו בעיה של חוקות הגוים, אלא על פי הגמרא בעירובין יג, ב האומרת "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא", לכן אין מה לחגוג יום הולדת. כ"כ האדר"ת בנפש דוד עמ' מ-מא שכתב שכעס על המברכים אותו ליום ההולדת, וכ"כ הרב חיים אלעזר שפירא בדברי תורה ה, פח שכתב שאצל יהודי שיש לו תרי"ג מצות שהוא קרוב להיכשל לא נח לו שנברא ולכן אין לו לחגוג. וכ"כ בשו"ת דברי יציב ליקוטים והשמטות סד, וכ"כ בשו"ת להורות נתן ט, ה שהוסיף שזה שהכתב סופר חגג יום הולדת חמישים היה שהוא זיכה את הרבים ולימד תורה ולכן נח לו שנברא אבל אנשים רגילים לא.

אולם מצאנו רבים שחגגו יום הולדת – כ"כ הבן איש חי א ראה, יז שכתב שבמשפחתו חוגגים. וכ"כ בשערי הלכה ומנהג או"ח ב, שג שיש לערוך התוועדות וסעודה ביום ההולדת.

ומדוע אין חשש חוקות הגויים? כתב בשו"ת בית ישראל או שיש ביום הולדת טעם שהוא יום הודאה והכרת הטוב לקב"ה על חייו. ואין חיסרון בזה שבתורה יום הולדת מופיע אצל פרעה שלומדים גם מגוים שבתנ"ך, כמו בעגלון מלך מואב. חכמים לא יצוו על יום הולדת כי נח לו לאדם שלא נברא וטוב יום המוות מיום הוולדו, אבל נכון שאדם פרטי יציין את יום הולדתו.

וכ"כ שער שמעון אחד ג, נג-נד, "הנח להם לישראל" וכתב שיש טעם ביום ההולדת כהכרת הטוב ושמחה על זה שלא מת באמצע השנה. וכ"כ הרב מאיר מזוז בהערות על בן איש חי שנה א ראה, יז שיש טעם ליום הולדת שהוא כבוד לו ולאחרים. וכ"ד שו"ת יצחק ירנן ה, נד ומביא עוד מקור לציון יום הולדת מהמדרש.

עוד סוגיא שהתעוררה לגבי יום הולדת הוא על המנהג להניח נרות על העוגה ולכבותם. הרב יוסף  בן נאים בנוהג בחכמה אות ש "שמחת הילדים" מביא מנהג מרוקו לחגוג יום הולדת לילדים עם עוגה ונרות. מנגד, הרב יוסף בר שלום בויצבור יוסף א, נא כתב שאסור לקיים מנהג זה של הנרות שהוא מנהג נוצרי (יכול להיות שהמקור למנהג הוא פגאני שנהגו להדליק נרות על עוגות עגולות ולכבותם עבור אלילת הירח); ובויצבור יוסף ב, סה כתב שאין לעשות התחקמות ולכוון שכל נר על העוגה יהיה נר שמדליקים עבור צדיק שברור שעושה כך כדי לקיים את מנהג הגוים. בספר ואין למו מכשול א, לג כתב שאין לקיים את מנהג הנרות על העוגה אבל מותר להדליק נרות עבור הצדיקים שיש בזה טעם לכבוד הצדיק.

שתי סוגיות קטנות לסיום: 1) דנו לגבי מעמד הסעודה ושהחיינו ביום הולדת 70 – בשו"ת חוות יאיר ע כתב שבמרכים ואם יגידו דברי תורה הסעודה תחשב סעודת מצוה. מנגד בשו"ת אפרקסתא דעניא א, קכג כתב שאין לברך.

2) לחגוג יום הולדת ביום המילה – בשו"ת אפרקסתא דעניא א, קכג מביא מחמיו בשם החתם סופר שאין לחגוג יום הולדת אלא לחגוג את יום המילה. הבן איש חי שנה א ראה יז מזכיר מנהג זה וכותב שלא נהג כך אך מביא תפילה שהיה אומר ביום המילה שלו.

גוים חוגגים יום הולדת

שני מקורות יש לעניין שיום הולדת היה חגיגה של גויים.

המקור הראשון, הוא בבראשית פרק מ פסוק כ, שלפרעה יש יום הולדת:

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו וַיִּשָּׂא אֶת רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים וְאֶת רֹאשׁ שַׂר הָאֹפִים בְּתוֹךְ עֲבָדָיו:"

 

המקור השני הוא במשנה בעבודה זרה דף ח עמוד א שיום הלידה נמנה כאחד מהימים של אידי הגוים:

"ואלו אידיהן של עובדי כוכבים: קלנדא, וסטרנורא, וקרטיסים, ויום גנוסיא של מלכיהם, ויום הלידה, ויום המיתה".

 

וכ"פ בשולחן ערוך יורה דעה הלכות עבודת כוכבים סימן קמח סעיף ז גם על גוי יחיד:

"עובד כוכבים שעושה הוא חג לעצמו ומודה לעבודת כוכבים ומקלסה, כיום שנולד בו ויום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא בו מבית האסורים ויום שעשה בו משתה לבנו וכיוצא באלו, אינו אסור אלא אותו יום ואותו האיש בלבד".

 

מצאנו מקור בתלמוד שלכאורה צויין יום הולדת, וזה אצל רב יוסף שהגיע לגיל ששים עשה יום טוב לחכמים כי יצא לפחות מכרת של שנים. תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כח עמוד א:

"אמר רבה: מחמשים ועד ששים שנה – זו היא מיתת כרת. והאי דלא חשיב להו – משום כבודו של שמואל הרמתי. רב יוסף, כי הוה בר שיתין עבד להו יומא טבא לרבנן. אמר: נפקי לי מכרת. אמר ליה אביי: נהי דנפק ליה מר מכרת דשני, מכרת דיומי מי נפיק מר? אמר ליה: נקוט לך מיהא פלגא בידך.[1]"

 

אולם ככלל, יהודים לא ציינו ולא חגגו ימי הולדת, ולכן התעוררה שאלה האם מותר לחגוג יום הולדת שאולי יש בחגיגת יום הולדת איסור של "בחוקותיהם לא תלכו". עוד יש לעיין, גם אם נאמר שאין איסור האם טוב לחגוג יום הולדת או בעל פי היהדות אין מה לחגוג את היום שהרי "נח לו לאדם שלא נברא".

הסבירו שחגיגת יום הולדת אסור משום חוקות הגויים

הרב אברהם עבר הירשוביץ (ארה"ב ואוסטרליה, 1840-1924); אוצר כל מנהגי ישורון

באוצר כל מנהגי ישורון השמטות יד מצטער על אימוץ מנהג יום ההולדת מפני שהוא חיקוי של הגוים:

"לחוג את יום הלידה נזכר בראשונה אצל מצרים "יום הולדת את פרעה ויעש משתה לכל עבדיו" (בראשית מ) יום הלידה יום גנסיא (ב,ר פכ"ח) והרומים והיונים חגגו לא רק את יום הולגת של החיים אלא גם יום הולגת של האנשים שכבר מתו, ולא מצינו לא בחכמי התלמוד ולא בגאונים הראשונים ואחרונים שחגגו יום הלידה, בקוונא עיר מולדתי בשנת 1889 רצו אוהבי הרה"ג רבי יצחק אלחנן לחוג חג יובלו למלאות חמשים שנה לרבנותו וגם זה מאן בדבר ויעצור בעדם מלהפיק זממם. ולדאבון לבנו בני ישראל אחינו האוהבים לחקות על מעשה שכניהם כקוף המחקה בלי דעת בין טוב לרע עושים הם כשמחת קציר ליום הולדת, ושמחה מה זו עושה?"

 

הרב משה גרינוולד (הונגריה, 1853-1910), ערוגות הבשם

שו"ת ערוגת הבשם או"ח ב רטז מתנגד בחריפות לחגיגת יום הולדת שבעים של רב מסוים. הוא כותב שמדובר במנהג בורים שאבותינו לא שערום שהולכים בחוקות הגוים. ושאין לחגוג שום חג חדש כל עוד בגלות. ויש בזה קטנות אמונה שאדם צריך לדאוג מיום המיתה ולא לחגוג שהוא מזדקן. וכן בניו של אותו רב לא צדיקים ולכן אין לו בכלל מה לחגוג שהם יפגעו בעולם הבא שלו:

"בחודש אדר יתרומם קרנו בכבוד והדר כבוד אהובי הרב הגדול וכ' פלוני נ"י בק"ק פלוני יע"א.

יקרת מכתבו הגיעני בזמנו בעת קאימנא בחד כרעא בערעא ובחד כרעא בעגלה להיותי טרוד בטרדת ניסעה של מצוה ובשובי לביתי נקבצו ובאו טרדות אגודות שלא היה באפשרי לדחותם בחזקת היד ע"כ אחרו פעמי תשובתי ועם מעכ"ת הסליחה. והנה מע' בקש חוות דעתי על דעת חג יובל של שבעים שנה אשר ברצון הרב פלוני לחוג היום מלאת לו שבעים שנה והני כנישאי בלוחאי דידיה קראו עצרה לעירו של הרב הנ"ל והרעישו על זה במ"ע אשכנזית והונגרית והוסיפו טפשות לקורא לשם רבנים דרשנים בעלי פטטים להטיף בבית הכנסת מעל הבימה לכבוד הרב ולכבוד החג ולכבוד הרגל עבירה וטמא דערא אשר לא ידעו ולא יבינו ובחשיכה יתהלכו נמשכים אחריהם מבלי משים אם ראוי ונכון ושפיר הכי למיעבד אי לא ומעכ"ת נ"י ביקש אות ממני לשיח עצות בנפשו אם נכון לקחת חבל בהמון חוגג הלזה מפני דרכי שלום או לא?

ואען ואומר, מה נאמר ומה נדבר, לב כל ירא וחרד בקרבו נשבר, ונפשו עליו תאבל, בהעלותו על הלב איך ירדו פלאים, ואיך החושך יכסה ארץ, וערפל תפרוש כנפיה על הולכי נתיבות, שהיו ראוים להשתדל להתהלך לפני אלקים באור החיים, ועתה קודר יתהלכו אורחות עקלקלות, אצל ההורים המה רואים באנשים אשר ראויים לומר עליהם, והיה כאשר ירים משה, הלא תקרא וקולה תרים ותבונה תתן קולה, בקול דברים, לכו נא הגברים, עברו ושובו משער לשערים, שאו עיניכם אל ההרים, הביטו אל מחצבת צורים, ואל מקבת נקרת בורים הנהיה כדבר הזה במחנה העברים, או הנשמע כמוהו בין זקני שערים רבותינו מוסדי דור דורים.

אין זה כי אם מנהג בורים, תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים חדשים מקרוב באו, אבותינו לא שערום, ההולכים בחוקות העמים כמשפט משכילי הזמן, המכונים נעאלאגען, כי מעולם לא נשמע מגברא רבא שיחוג חגיגת יובל של שבעים שנה בקול המון חוגג, ובפרט מיום גלות הארץ אשר גלינו מארצינו ונתרחקנו מעל אדמתינו.

ומהאי טעמא קיימא לן דבטלה מגילת תענית ומפרש טעמא בפרק קמא דראש השנה, משום דקמייתא בטל אחריינתא מוסיפין והגם דשם מיירי לענין קביעות לדורות מכל מקום למדנו מיהת דאין נכון לחוג יובל חדש ועיין בפ' סי' תצ"ו לענין אי צבור יכולין לקבוע יום טוב ביום שנעשה להם נס ומה שהשיג על מהר"ם אלשקר דמייתא במגן אברהם סימן תרפ"ז משום היו"ט ובח"ס או"ח סימן קצא פליג על פר"ח ע"ש במסקנא אף שהעלה שלא אמרו שלא להוסיף אלא דומיא בהנך שנתפשטו בכל ישראל אבל עיר אחר או מדינה אינו דומה להנך ומותר בלי פקפוק מכל מקום העלה שם דווקא ממיתה לחיים דומיא דמרדכי ואסתר אבל בפדות משום צרות לא דהרי אמרי רז"ל גבי מרדכי ואסתר מאי דרוש מעבדות לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כל שכן ואם כן כל זמן שאנו בגלות וליכא פדיון מעבדות לחירות כל שאין הצלה ממיתה לחיים ממש הבו דלא להוסיף עלה לקבוע יו"ט עכ"ד, והגם שם נמי י"ל דמיירי לקבוע יו"ט לדורות אבל אחר העיון מוכח דגם לפי שעה אין לעשות כן דהא מובא שם בפרש"י דמעבדות לחירות אמרינן שירה קאי על שיר שעל הים ושיר זה לא הוקבע לאמר לדורות ואפילו הכי אי לאו ק"ו מעבדות לחירות וכו' לא היינו חוגגין שיר ויו"ט אפילו לשעתא וע"כ דגם על זה סובב מסקנתו של הח"ס ז"ל.

וכל זה אמינא אגב אורחא. אבל בלאו הכי נראה לי כל העושה חג יובל של שבעים שנה וכיו"ב, בודקין אחריו שמא מקטני אמנה הוא. הרי אמרו חז"ל, הסתכל בג' דברים, דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.

ואם כן מי שעולה על לבו חרדת ריב"ז, שאמרו עליו בסוף פ"ב דסוכה, שלא הניח מקרא משנה וכו' דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים שיחות מלאכי השרת, דבר קטן הויות דאביי ורבא, דבר גדול מעשי מרכבה, לקיים מה שנאמר להנחיל לאוהבי יש, מכל מקום כמה חרדה אחזתו כשנכנסו תלמידיו לבקרו (ברכות דף כ"ח עיי"ש), כשנזכר שצריך ליתן דין וחשבון. אם כן כיון דימי שנותינו בהם שבעים שנה וגומ', הרי קרוב זמן ועידן הנ"ל, ולשמחה מה זו עושה. ומהאי טעמא לא אשכחן לרבותינו רבנן קשישאי שעבדו הכי.

שמא תאמר שכל מי שנכון לבו בטוח בה' שהוא מנוחלי ארץ העליונה, ראוי לו לגיל ולשמוח כי קרוב יום ירושת נחלתו. הנה כבר אמרו רז"ל בירושת הארץ, משונה נחלה זו מכל הנחלות שבעולם, שכל הנחלות שבעולם, החיים יורשים את המתים, וכאן המתים יורשים את החיים, כדארז"ל בבבא בתרא דף קי"ז והובא בפרש"י פרשת פנחס. ונראה דאע"פ דהדין אמת כפשוטו בנחלת הארץ, מ"מ גם רמז יש בה, לרמז על נחלת ארץ העליונה, כמאמר הכתוב ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, דדרשו רז"ל, דקאי על כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, ובירושה זו המתים יורשים את החיים, בניהם אחריהם, דאם אינם נוהגים כשורה, מנכין לו מירושתו של הארץ, ולעומת זה אם בניו אחריו צדיקים, הרי ברא מזכה אבא.

ואם כן אי אפשר לאדם לשמוח בהגיע תור לירש נחלת ארץ העליונה, אלא אם נכון לבו בטוח בה', כי יטול חלק בבחי' נחלת הארץ, אשר המתים יורשים את החיים. ומי שרואה את בניו ובנותיו מזלזלין במצוות, ומקילין באיסורים, והולכים אורחות עקלקלות, ראוי שיהא בשרו עליו יכאב, ונפשו עליו תאבל, בהגיע לימים אשר אין בהם חפץ. על כן מי שעושה חג יובל כזה, אינו אלא מן המתמיהים, ואין רוח המקום נוחה הימנו,

והשי"ת ישלח חסדו ואמתו, ויאיר פניו אתנו סלה, להאיר עיניו במאור תורתו, ולשוב באמת ובתמים, ואך טוב וחסד ירדפונו, ונזכה לשבת בבית ה' לאורך ימים, ובקיבוץ פזורנו מבין העמים, נזכה לביאת גואל צדק משיחנו הולך תמים, ולבנין בית עולמים, כימי עולם וכשנים קדמונים.

כאו"נ ונפשי המחכה לישועת עולמים

הדוש"ט ה"ק משה בלאאמו"ה עמרם ז"ל דוו"ד".

 

תולדות בעל ערוגת הבשם עמ' חצר

מובא סיפור הקדמה לתשובה:

"סיפר הרה"ח מו"ה יושע העשיל פריעדמאן ז"ל, תלמיד רבינו, כי בעיר אחת גדולה לאלקים, רצו בני הקהלה לחוג את יובל השבעים של רב העיר. הדבר חרה מאד להיראים דקהלה ההיא, לחוג את יום הולדת של הרב, דבר שלא שערום אבותינו, וחדש אסור מן התורה. הם באו לרבינו וסיפרו לו דברים כהוייתן. אמר להם רבינו, אספר לכם מעשה רב ממורי ורבי הגאון בעל הכתב סופר", בשנת תרכ"ט כשנתהוה הפירוד בין היראים והנעלאגען, נערכו בפעסט אסיפות גדולות בנושא זה. מורי בעל כתב סופר הוצרך להפסיק שיעוריו

הקבועים בישיבתו, וימים רבים שהה בפעסט, בכל שבוע היו נוסעים כמה בחורים מתלמידי ישיבתו לשבות אצל רבם על שב"ק.

רבינו שלמד אז בפרעשבורג בשנות נעוריו, נועד אף הוא לנסוע אל רבו עם אחוזת התלמידים. גם חבירו רבי יהודה גרינוואלד ז"ל [אח"כ הגאון אב"ד סאטמאר] היה אז יחד אתו. וכשהגיעו לבית רבם ורצו ליכנס ליתן שלום, כנהוג, מצאו שהדלת היתה סגורה, ומתוך חדרו שמעו קולות ובכיות נוראות. לאחר שעה קלה נפתחה להם הדלת, הם נרעשו לראות עיניו וצורתו איך שהם מלאים דמעות. כדרך שאלת תלמיד לרב שאלו לרבם לומר להם פשר דבר אולי אינו מרגיש בטוב ויש לו יסורים, אז ילכו לקרוא לרופא.

רבם הרגיע אותם ואמר להם, דעו נא תלמידיי חביביי, היום הזה הוא יום שבו נולדתי [ראש חודש אדר], הוא הזמן שבו יאמרו המושלים בואו חשבון, לעשות חשבון הנפש ולהתבונן על תכלית ביאתו לעולם הזה, הרי אני בן נ"ך שנים וד"ן אני את עצמי במה עסקתי כל אותן השנים הללו אשר נצבו עלי כמו נ"ד, במה בליתי עיתותי היקרים, ומצאתים בלא תכלית, אין בי לא תורה ולא חכמה ולא צדקות, ולמה לא אבכה על בילוי ימי אשר אינם חוזרים. אמנם התחזקתי את עצמי כי עכ"פ מהיום והלאה אני מקבל עלי לעבוד את ה' כדבעי.

ובכן – סיים רבינו – ראו והתבוננו בתקיפי קדמאי איך התנהגו ביום הולדת שלהם, אף שכל ימיהם לא עסקו רק בתורה ועבודה וגמילות חסדים. ראו איזה בנים הניח אחריו מורי ורבי, כולם אהובים וברורים, ואיך הם הבנים שגידל זה הרב (שלא הלכו בדרכיו, ואחד מהם היה מנהל בבאנק ומחלל שבת), ומהו השמחה של יום הולדת שלו.

הם העריכו גם מכתב לרבינו וביקשו ממנו לחוות דעתו, דעת תורה, גם בכתב, אם נכון לקחת חבל בחגיגה הלז מפני דרכי שלום.

ואציגה פה המכתב שהשיב להם רבינו".

 

הרב הלל פוסק (אוקראינה, 1881-1953)

בשו"ת הלל אומר (הרב הלל פוסק) סימן קלט "על יובל הששים" מביא דברי תורה שאמר ביום הולדתו כדי שהסעודה תהיה סעודת מצוה (על פי דעת החות יאיר). מביא שמה שרב יוסף חגג יום הולדת ששים, זה היה דווקא כי הוא תלמיד חכם וחגג יחד עם תלמידי חכמים, בעצם אין עניין לציין שלא עם תלמידי חכמים. מביא שהרב מקובנא (הרב אלחנן ספקטור) לא הסכים שיחגגו לו. מביא הסבר נוסף לסעודה ביום הולדת שבעים וזה כי הוא ניצל מדבר שיש כל שבעים שנה בעולם.

מכריע שיום הולדת הוא מנהג של גוים וצריך להתרחק ממנו, ולכן נוהגים ישראל להזכיר דווקא יום הילולא ולכן נמנעו הגדולים לחוג אותו.

"ערב ראש חודש שבט דהאי שתא, זה היום שנעשיתו ב"ה בן ששים, ומפני שראיתי בחוות יאיר סימן ע' שמדבר שם אי הוי סעודת היובל מצוה והעלה שסעודת מצוה לא הוי ולענין ברכת שהחיינו הניח בצ"ע וגם הפמ"ג במ"ז סימן תמד ס"ק ט הלך בדרך זו, וכן בשיורי טהרה מערכת ס' אות וד' ובפת"ש יו"ד סו"ס ר"ז כולם בדעה אחת שסעודת מצוה לא הוי, רק אם דורשים בדברי תורה על ידי זה בעצמו נעשה לסעודת מצוה, כדין שנים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה כאלו אכלו משלחן שמים, לכן עלה בדעתי לדבר מענינא דיומא, וביחד עם חברי הרבנים המשתתפים בירחוני לברר מנהג זה של יובל הס' וע"י הד"ת יחשב זה כסעודת מצוה אליבא דכ"ע, וכ"כ ברמ"א סי' תר"ע שע"י זמירות ותשבחות הוי סעודת מצוה כל שכן על ידי דברי תורה. וע"י שו"ת הרב"ז סי' מ"ג.

ממקור מקומו (מו"ק כח) רב יוסף כי הוה בר שיתין עבד להו יומא טבא לרבנן, אמר נפקא לי מכרת יש ראיה לדברינו, כי בודאי רב יוסף ורבנן הוי עסקי באורייתא, וזהו היו"ט שלהם "יומא טבא לרבנן" דוקא, אבל "אנשים פשוטים" כשיתאספו לחג היובל אפי' יובלו של גדול אין זה יו"ט, והעיקר היא התורה כש"ש רב יוסף: אי לאו האי יומא וכו' (פסחים סח), ונוסף לזה אהבתו העזה לרבנן כמ"ש: תיתי לי, דכי אתא צורבא מרבנן קמאי לדינא וכו' ועיי שבועות ל' וזהו עיקר היו"ט של רב יוסף להסב במסיבת מלכים – רבנן. שמים רבים לא יכלו לכבות אהבתן, עד שלא ראה שום חובה עליהם, אבל אנן מה נענו אבתריה, שבעוה"ר כתה גרועה בת"ח: יש מהם מסורבלי פרנסה, ויש ת"ח גדולים נפוחי כפן, רח"ל, ואין איש שם על לב, ואוי לו לדור בפרנס כזה שאינו יודע בצערן של ת"ח, איך הם חיים, ובמה הם מתפרנסים נגידא סמייתא בעוה"ר (ב"ק נ"ב), והא שהחוות יאיר והפמ"ג מספקים בהשהחיינו ובדבר הסעודת מצוה ברור להם, הלא לכאורה הברכה חמורה יותר משום ברכה לבטלה ולא תשא וכו'. ויש לומר שבברכת שהחיינו לא שייך ספק ברכות להקל, ושלא לברך, כי זה אמרינן רק בברכה שיש בה וצונו אז הוי בר"ל, אבל בברכת הודאה אין כאן בר"ל שמודה לה' וכו'. עי' טהרת המים מע' ס' או תי"א בשם… ועי' ט"ז או"ח סי' מ"ו סקיז בשם ר"ת והראיש, במזכיר ח' דרך ברכה אע"פ שאינו חייב בה, אין בזה מי שום לית, ועי' חד וחלק חיב צד ליד שי עבד עובדא בנפשיה וברך בשו"מ לחג השביעים שלו והעלה שלשים א"צ לברך ע"ש טעמו ונימוקו. אבל בנוגע לסעודת מצוה יש חשש אחר כמ"ש להלן.

וראיתי בכנסת חכמי ישראל סי' ש"מ והשבועון דרשנו גליון ב' תרצ"ח, שרצו חכמי הזמן לעשות איזה חג יובל לכבודו של הגאון מקובנא זצ"ל, ויצא הגאון במחאה חריפה והודיע בכנסת חכמי ישראל ניסן תרמ"ט, שמי שלא ישמע לדבריו יוגרם לו צער ודאבון לב, הקפיד הגאון ע"ז מאד ואסר. (ראה הצפירה גליון 66 שנת ט"ז, וב"דרכנו" שם גליון י"ט, רוצה להוכיח מר פליסקין שחג יובל ס' או ע' היא מצוה שאין למעלה ממנה, מובן שאינו בר סמכא ע"ז, אחרי שכבר הורה זקן, הגאון מקובנא זצ"ל, ולי הוסיף מצוה א' ע"ז כתיב והיה כאשר תרייד (אם תוסיף על התרי"ג) וכו. לא תוסיפו ולא תגרעו כתיב.

ועי' ספר חסידים סי' רי"ג[2] במקור חסד[3] לדיין הרב מרגליות יצ"ו, שהעיר מקור ע"ז הירושלמי יבמות פ"ח ה"ג. שאחת לס' או לע' שנה דבר בא לכלות הממזרים, וכדי שלא לביישם מכלה גם צדיקים שביניהם, דוגמת כיון שניתן רשות למשחית וכו' ובפרט כשעושה המשחית למען המצות, שלא לבייש, וזה מקור המנהג סעודת ס' או ע', שעבר הדבר עליו והוא ניצל, כעין סעודת הודאה או סעודה שעושה בעל הנס, לפי שבודאי במשך הזמן הזה היה דבר בשבבותיה. ומפני מה דוקא א' לע' או לששים שנה. כי עד זמן זה מדכר דכירי אינשי ע"ש. ואפשר לומר שעד זמן זה אפשר לעורר הזכרון. כפי הגמ' שמן זית משיב את הלימוד של ע' שנה (הוריות).

אבל חג שמצינו בתור היום הולדת פרעה, ועי' ערוך ערך גנס ובפסיקתא דנחמו שציין שם שיוסף אמר לאחיו: עד שלא ירדתם לכאן היו נוהגין בי המצריים כעבד, משהורדתם הודעתם גנוסיא שלי, נמצא שזה מנהג מלכים, מלכי אוד אוה"ע, וגם עם יוסף נהגו מנהג מלכות, ואף שכל ישראל בני מלכים הם, אבל מחוקותיהם צריך להתרחק ואפשר הא שהוסיפו יום א' לגדלות, י"ג שנה ויו"א לבר מצוה, י"ח שנה ויו"א לישא אשה (ב"ח בקו"א), בן שש ויו"א למקרא (ב"י יו"ד סי' רמ"ה), ומהרב יוסף ברונא שבעינן שיעבור גם אותו יום כולו, ניכר מכל זה שדקדקו מאד לבלי ליתן ליום הולדת שום חשיבות, והסיבה: אחרי שתתחילו הנוצרים לעשות חג מיום הולדת אותו האיש, (אפשר בירוש' ע"ז פ"א חיב יום הלידה דיחיד, השמיט הצענזר איזה דבר, ופי' היחיד הידוע" ולכן בימי אנטיוכיס גזרו על היהודים לחוג חג הלדת, כי היהודים היו נזהרים מזה (אוצר ישראל מ"ע יום הולדת). מובן מכל זה איך שצריך להתרחק מחגים כאלו, ולא לחנם החזיקו בזה החפשים לחוג אותו בפומבי גדול, וכמה צדקו בזה הגאון מקובנא זצ"ל והגאונים הנ"ל שהחליטו שאין זה ס"מ כלל, וסעודה של ד"ת ות"ח בראשם הוי ס"מ גם בלי חג היובל, וזהו הטעם ששומרים וזוכרים תמיד רק יום ההלולא של מנהיגנו וגדולנו ולא יום הולדתם. וזשה"כ: טוב יום המות מיום הולדתו ואחרית דבר מראשיתו. סיומא דכולא נ"ל שסעודת מצוה כזו ע"י ד"ת היא חיובית ביום הולדת של כל שנה. ואם ג"ס שיש דעה שהיא דאורייתא (לבוש), מותר לת"ח לקיימה בד"ת (מג"א וח"י בסי' תמ"ד סק"ב בשם הזוהר, כמ"ש סעודה זו שצריך להשתמט ממנה כמ"ש, בודאי שמחויב לי קיימה אך ורק בד"ת, ומקור לזה בנגלה ובנסתר: איתא בש"ך פ' אמור עה"פ יום הכפורים הוא מקרא קדש, הכפורים" בגימ' שנת, חשב חקב"ה ביום ברא את האדם שיחיה האדם כמלאך ד"צ, כמ"ש אני אמרתי אלקים אתם, והדבר לא נתקיים, ובהיות שמחשבתו של הקב"ה אינה חוזרת ריקם. לכן גזר שיום אחד בשנה עכ"פ יהיה כמלאך, והוא יוכ"פ, ויום א' בשנה קרוי שנה. ע"ש. ואני אוסיף לדבריו הקדושים ע"ס הפסוק: אכן כאדם תמותון, שאסור לדחות יום זה על יוכ"פ כי מי יודע ואל תאמר – כשאפנה אשנה, ומצוה שבאה לידך אל תחמיצנה, לכן היום הראשון של כל שנה מימי חייו, הוא יום הולדת, מחיוב בר נש לקיים מחשבתו ורצונו של הקב"ה ולקדישו כולו, ולא רובו מתוך כולו, שיהיה קודש לה'. ומקורו בנסתר בזוהר: אית זמנין דסיהרא איהי בפגימו ושריא בדינא וכו' ומאן דאתילד בההוא זימנא להוי תדיר בגריעותא ומסכנוסח וכו' – ובנ"ד כל המשתדל באורייתא בטול מניה חיובא דכוכבים ומזלות וכו' (פינחס דף רט"ז, תקונים דקיא זוחר וישב דק"ס) ועכ"פ ישתדל בי אורייתא יומא דא. כי מסוגל היום הזה לבטל ממנו כל גזרות רעות עי' ירושלמי ר"ה יט ע"ד שלא במהרה אדם נופל ביום גנוסיא שלו, נמצא שיום זה הוא יום הצלחה ומזל."

 

הרב יצחק אלפייה (חלב וישראל, מאה 20), אהבת השם שביל קעג

מוכיח מפרעה והמשנה בעבודה זרה ומהירושלמי שיום הולדת הוא חוקות הגוים. ומסביר שרב יוסף לא חגג את יום הולדתו אלא שניצל מכרת, ודווקא משם מדויק שרק מסיבה של כרת אסור אבל סתם יום הולדת אסור:

"(חג מולדת) וראיתי להעיר על אלו העושים יום חג מולדת שזהו דרך עובדי אלילים דכתיב ביום הולדת את פרעה, וידוע הוא שהמלכים מונין להם מיום מלכותם, אמנם להרחקת ישראל מן מנהגי האומות והגויים מונים למלכי ישראל מיום ראש חודש ניסן כנזכר במשנה שהוא ראש השנה למלכים, ואפילו שהמלך מלך ביום כ"ט באדר ביום ראש חודש ניסן שלאחריו מונין לו שנה שניה כידוע ומבואר בהתלמוד ובפוסקים, וליחיד אין שום אחד עושה לו יום חג מולדת דיש בזה צד איסור מחוקות העמים, ומה שראינו שנזכר בגמרא (מועד קטן דף כח). שרב יוסף עשה סעודה בהגיעו לשנת הששים לא היה משום חג מולדת, דאם הוא משום חג מולדת מאי שנא שנה זו מיתר השנים, אלא ודאי ששום בר ישראל אינו עושה יום חג מולדת שזהו מנהגם של העובדי אלילים וחק הוא להם ואסור לנו ללכת בדרכיהם, ומה שעשה רב יוסף בשנת הששים, אחת שלא היה ביום המולדת אלא אחר כך והטעם שעשה הסעודה כנזכר שם שניצול מהכרת דשני ואמר ליה אביי וכו' תפוס מיהא פלגא, ולכן טועים הם המביאים ראיה משם להתיר אלא אדרבא משם הוא ראיה ברורה לאיסור איסר, דאי לא תימא הכי טעמא למה לי? ולמה לא הזכיר יום מולדת ? אלא ודאי כדאמרן משם ראיה לאיסור.

ושוב ראיתי הדבר מפורש ואיסורו משום חוקי הגויים דכן איתא (בירושלמי ע"ז פ"א ה"ב וז"ל ) יום גינוסיא של מלכים ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה, יום הלידה ויום המיתה עד כאן לציבור מכאן ואילך ליחיד. (ופירש הרב פני משה שם וז"ל ) יום גינוסיא של מלכים הוא יום הלידה כדכתיב ויהי ביום השלישי וכו', ומאי הדר דקתני יום הלידה עד כאן לציבור, יום גינוסיא הוא שעושים ביום הלידה של מלך יום איד לכל המון העם, ויום הלידה דהדר תני הוא שעושין אותו יום איד ליחיד כל אחד בביתו ביום הלידה שלו וכיום תגלחת זקנו דלקמיה הוי. והרב (מראה הפנים שם) הזכיר פלוגתא דהרמב"ם והראב"ד והפלוגתא ביניהם בביאור יום גינוסיא של מלכים אכן לכולי עלמא מיום הלידה דקתני במתניתין מתחילין חגי פרטיים כמבואר שם דבריו באורך, על כל פנים יצא לנו מזה שחג יום מולדת זהו מכלל חוקי העובדי אלילים וחשבוהו רז"ל מכלל חגיהם שאסור וכו', ואם כן אסור לנו לעשות כמעשיהם ובחוקותיהם לא תלכו כתיב, וברוך המקום שריחקנו והבדילנו מהם ומחגיהם.

נחזור לענינינו שכל הנהגותינו בדרכי הובלת הנעדרים הוא מתוקן לנו מזמן קדמון על פי ותיקין והוא מיוסד לנו מדורות הראשונים קבלה איש מפי איש ומדור דור עד דורגו זה עד ועד בכלל. ולכן אין רשות וכח לשום בר ישראל לשנותו, גם לא לשום רב וגאון בישראל לעשות לנו בזה איזה חדשה בארץ כי חדש אסור מן התורה, ומה גם לעבור על דברי רבותינו שציוו והזהירו שלא לשנות המנהג, וכתבו התוספות הזהרו במנהג אבותיהם בידכם, והבא לישנות ידו על התחתונה, ומי יודע אם לא מרה תהיה לו באחרונה, או לזרעו ולמשפחתו גם כן על הכשילו את כל העם לסוג אחור ממשפטי וחוקי התורה הנאמנה.".

 

שו"ת מקוה המים ד או"ח סג; הרב משה מלכה (מרוקו ישראל, מאה 20)

בשו"ת מקוה המים (הרב משה מלכה) ד, או"ח סג כתב שאין מקור בדברי חז"ל לחגיגת יום הולדת והוא נטע זר בתוכנו, בעצם חיקוי של הגוים. אין עניין לחוג יום הולדת כי אדם לא יודע מה יהיה אחריתו, ולכן מציינים אצל הצדיקים דווקא את יום פטירתם כיום הילולא

"כב' אדר ב' תשל"ח. לכבוד מר זאב ברונר נ"י. כאן.

…

שחרתני, במכתבך מיום חי' לחודש זה, להודיעך דעת תורה והלכה, על חגיגת "יום הולדת" ומקורו, והנני לענות לך כדלקמן:

אין שום מקור בדברי חז"ל, לחגיגת יום הולדת, ואינו אלא נטע זר בתוכנו; אמנם בתורה, נזכר ביחס לפרעה מלך מצרים (בראשית מ' כ') אך לא אצל מלכי ישראל, שכן לא מצאנו אף אחד מאבות העולם, או משופטיישראל ומלכיו, שנהגו לחוג יום הולדת, אברהם עשה משתה גדול ביום הגמל יצחק בנו (שם כ' ח') אך לא ביום הולדת. הורדוס, אמנם, עשה משתה לכל בני ביתו ולכל אוהביו, ביום הולדתו, אף הוא רק חיקה את היונים שנהגו כן, (ארציי ערך יום הולדת) כמו שכן נהגו גם הרומאים, מובן מאליו, שאין לנו לחקות את מנהגי האמות ולעשות כמעשיהם. ובאמת, מה יתרון לו לאדם לחוג את יום הולדתו, ולשמוח בו, אם אינו בטוח שיהיה לו טוב באחריתו, ואף אם הוא צדיק גדול ובעל מעשים, מי יערוב לו שלא ישנה את טעמו, וכבר אמר איוב: הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה. (שם ד' חי') ויוחנן שמש שמונים שנה בכה"ג ולבסוף נעשה צדוקי, (ברכות כט' עא'), וא"ך לשמחה מה זו עושה? וכבר המשילו חז"ל את החיים והמות לשתי ספינות אחת נכנסת לנמל ואחת יוצאה וכר' (ראה קה"ר ז' ד'), ולכן נהגו לקרוא ליום פטירת הצדיק יומא דהלולא, ואל תטעה מיום ז' אדר שנקבע ליום שמחה, שלא מפני שבאותו יום נולד מרע"ה, אלא מפני שבאותו יום נסתלק. ולכן שמחים בו כמו יום ההלולא של הרשב"י ע"ה (ראה אוצ'י ערך אדר), ובאמת מעולם לא ראיתי נוהגים חגיגה זו בחו"ל, ורק הצעירים הללו, המחקים כל מנהג זר ומחר, שיש בו ריח של מודרניות הם שנהגו כן להדמות לאירופים; ומזה נשתרבב המנהג של חגיגת הבת מצוה, שאין לו שורש ויסוד בהלכה התלמודית ולא בדברי חז"ל ורק חיקוי למנהג הריפורמים והקונסרבטיבים אשר נהגו כן, אך ריח הקתוליות נודפת ממנו, וכמו שכן כתב הרה"ג משה פיינשטין שליט"א בספרו אגרות משה אר"ח חא' סי' קד' וז"ל: והצרמוניא של "בת מצוה" הוא דבר הרשות, והבל בעלמא וכו' שזה בא ממקום הקונסירווטיבים והריפורמים, ואין זה כלל סעודת מצוה, רק כשמחת יום הולדת, ואי איישר חילי אבטל גם הבר מצוה של הבנים שכידוע לא הביא זה שום איש לקרבו לתורה וכר עכ"ל. מכאן אתה למד, שגם חגיגת הבת-מצוה וגם חגיגת יום הולדת, הבל המה מעשה תעתועים, וזמורת זר המה בכרם ה' צבאות, ולכן שומר נפשו ירחקם. זהו מה שנ"ל להשיב בקצור כפי הפנאי ואתו הסליחה.

שוב יצא לאור הספר יחוה דעת להרה"ג הגאון הרב עובדיה יוסף הרב הראשי והראש"ל וראיתי לו בחב' סי' כ"ט שכתב לחזק את המנהג של חגיגת הבת מצוה יער"ש והנלע"ד כתבתי. בברכת חג כשר ושמח

הצב"י משה מלכה"

 

נח לו לאדם שלא נברא

עוד התנגדו לשמחה ביום הולדת משום שנח לאדם שלא נברא, כמובא בגמרא בעירובין דף יג עמוד ב:

"תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו. ואמרי לה: ימשמש במעשיו".

 

נציין את דברי תוספות מסכת עירובין דף יג עמוד ב שמביא שהגמרא מדברת על סתם בני אדם, אבל צדיק אשריו ואשרי דורו ונח לו שבא לעולם:

"נוח לו לאדם שלא נברא – והא דאמרינן בפ"ק דע"ג (ד' ה.) בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאילמלי הן לא חטאו לא באנו לעולם הא מפרש התם אימא כמי שלא באנו לעולם א"נ הכא איירי בסתם בני אדם אבל צדיק אשריו ואשרי דורו."

 

ולמרות דברי תוספות, רובנו סתם בני אדם, וגם הצדיקים לא מעמידים עצמם כצדיקים, ולכן מתוך גמרא זאת כתבו מן הפוסקים שאין לחגוג יום הולדת.

האדר"ת (ליטא וירושלים, 1843-1905)

בנפש דוד עמ' מ-מא האדר"ת שהיה לו יום הולדת בשבועות מעיד שהיה מתעצב כשהיה חושב על יום הולדתו שנח לו לאדם שלא נברא וחשש מהחטאים. וגם היה כועס על מי שברכו אותו ליום הולדת שמצאנו רק אצל פרעה ואין מה לשמוח רק צדיקים (כדברי התוספות):

"והנני להודיעכם בני יקירי וחביבי, ה' עליכם תחיו, לאריכת ימים ושנים, בדרכי השי"ת ותוה"ק ועול מצוותיו, כל הנהגותי במשך כל השנה, מראשית שנתי, הוא יום מולדתי בחג העצרת… אמנם כל פעם נעצבתי, במדה ששמחתי בה, בהיותי נותן אל לבי, מה פעלתי בכל משך השנה, מאשתקד עד היום, מה תקנתי בחיי הבלי במשך שנה שלימה, ולשמחה זו מה זו עושה, כבר נמנו וגמרו רבותינו הקדושים נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, אמנם התחזקתי בעצמי להוציא העצב מלבי.

אכן בכל לבי כעסתי על המברכים לברכני ליום הולדתי ולשמחני בו. ומרגלא בפי מעודי, שלא מצאנו שמחת יום הולדת בספרינו הקדושים, רק בלידת פרעה לבד, ודבר זה אינו לרוח עם קדוש המקובל אצלינו ונוח לו שלא נברא משנברא, ואם כן למה נשמח ביום הולדתינו, בטרם ידענו שהועלנו בבריאתנו, רק צדיקים יכולים לשמוח כדברי התוספות (ע"ז ה, א, ד"ה שאלמלא וכו'), אבל אנחנו מה חיינו מה מעשינו ומה צדקותינו"

 

וכן במכתבו למרן הרב זצ"ל המופיע באדר היקר יד (עמ' צג) חוזר שיום הולדת היה גורם לו עיצבון כי נח לו לאדם יותר משנברא, ורק ביום הולדת ששים שמח מזה:

"אבשרו דבר שינעם לו, הן יום עצרת הוא יום מולדתי, ביום שניתן בו תורה הקדושה, ואולם בכל שנה נזהרתי מלהזכיר גם לעצמי דבר זה, שהיה גורם לי עצבון וכאב לב, כי ידעתי שבעוה"ר אין לי לשמוח על זה, ובכמוני ודאי שאמרו נוח לו שלא נברא, אכן בשנה הזאת שמחתי ב"ה שנתקיים בי כדרב יוסף בשלהי מועד קטן דנפקא מכרת דשני ב"ה, ולישועתו אקוה שיצילני גם מכרת דיומי, ויזכני לשוב בתשובה שלמה לפניו, ועד זיבולא בתרייתא ליהוי שלמא"

 

הרב חיים אלעזר שפירא (1871-1937), דברי תורה ה, פח

כותב שלא שמענו מחכמים שחגגו ימי הולדת, והטעם שנח לו לאדם שלא נברא. ביהודי יש לו הרבה מצוות לא תעשה יותר סיכוי שיכשל ולכן אין לו מה לחגוג בזה שהוא נולד, גוי לעומת זאת, יש רק 7 איסורים כך שיש לו על מה לחגוג:

"ממה שאמרתי פה קהלת מונקאטש דרוש בבית הכנסת לרצון הממשלה ירום הודה, ליום הולדת שר הרעפובלי"ק הנודע למשגב בכל העולם במדת טובו וישרתו.

והנה יום הולדת אצל בני ישראל, לא שמענו מרבותינו ואבותינו הקדושים זי"ע לעשות כן ביום שמחות ביום תולדותם, והטעם פשוט נראה מרוב ענותנותם, כי אמרו חז"ל (עירובין יג, ב): "טוב לו שלא נברא משנברא", (על כן לשמחה מה זו עושה ביום ההוא כיון שטוב היה אם לא היה נברא ונולד). אולם הטעם שם כתב במהרש"א (חידושי אגדות ברכות יז, א ד"ה אלהי. מכות כג, ב ד"ה תרי"ג) מה שאמרו נמנ"ו וגמרו, היינו שנמנו חשבו וספרו את המצות עשה ולא תעשה, שהלא תעשה הם מרובים (שס"ה), והמצות עשה רק רמ"ח על כן גמרו שטוב לשא נברא, כיוןש הוא קרוב להפסד ורחוק משכר, כיון שהלא תעשה מרובים כנודע, (וכבר דיברנו מזה בחיבורינו מנחת אלעזר חלק א בתרעא זעירא, ועוד בכמה דוכתי). וזהו בישראל שקיבלו עליהם לשמור ולעשות התרי"ג מצות, מה שאין כן באומות העולם, שאין להם רק חוב שבע מצות, לא שייך הך שנמנו וגמרו ממספר תרי"ג, ועל כן אצלם, ובפרט מחסידי אומות העולם כמו מלך הרעפובלי"ק שלנו הנשיא הנ"ל, על כן הוא אצלם יום תולדותם יומא דמזלא ושמחה.[4]"

 

הרב יקותיאם יהודה הלברשטם (1905-1994), דברי יציב

שו"ת דברי יציב ליקוטים והשמטות סימן סד מתייחס לחידוש של הרב נפתלי יעקב הכהן שכתב בקונטרס בספרו אוצרות הגדולים שעשו שמחה ביום ז' באדר שהוא יום הולדת משה רבינו. הרב הלברשטם מביא ראיה לדבריו מרא"ש ותוספות על הגמרא בנזיר יד, א ששם הגמרא מסתפקת מי שאומר אהיה כמשה בז' באדר האם הוא נזיר או לא, והתוספות והרא"ש מסבירים שאולי הוא נדר שמחה כיוון שזה יום הולדתו של משה. ומציין שלא מצאנו שאבותינו חגגו ימי הולדת ובשפטות הטעם הוא שמוסכם שנח לו לאדם שלא נברא. ואפשר להסיק מדעתו שמי שפשפש במעשיו וכבר נח לו שנברא יש מה לחגוג יום הולדת

"בענין יום ז' אדר.

ב"ה, קרית צאנז, י"ב אדר תשכ"ח

אחדשת"ה קבלתי ספרו אוצר הגדולים ח"ג[5] ומרוב הטרדות העמוסים עלי, בפרט בשבועות האחרונים במבצע להרמת קרן התורה אשר בודאי ידוע לכת"ה, לא יכולתי לבוא בתשובה מאהבה עד הנה, אך לחביבותא דתוה"ק ההכרח אתי לענות ואבוא בהערה קצרה ממה שעלתה במחשבתי בפתחי ספרו וראיתי בדף הראשון שכתב מה שלענ"ד דבר חדש, שאח"כ הסכימו ישראל בתיקון שמעתה יעשו יום שמחה ביום הולדת משה ז' באדר אף שלא מצינו בתורתנו קביעות שמחה בזה וכו'.

הנה יש לעורר מהא דנזיר דף י"ד ע"א אמר כמשה בשבעה באדר מאי עיין שם, ובשיעור הישיבה הארכתי בסמיכות איבעיא זו לשם ובמה שהרמב"ם השמיט איבעיא זו, עיין פ"ד מנזירות ובלח"מ שם ה"ו. ורש"י פירש דמשמע כמשה שנפטר בשבעה באדר ושוב לא שתה יין וכו', וצ"ב הכוונה, ועיין בברכת ראש. ובמאירי שמת בו ולא שתה יין כל אותו היום כלומר שיום מותו ודאי לא נתעסק בצרכי גופו כלל עיין שם, וכנראה שזה פרש"י. ובתוס' שם[6] דביום הוולדו דהיינו בז' באדר שמחו שמחה גדולה וביום מותו בז' באדר מסתמא רבים נדרו בנדר ורבו נזירים בישראל מחמת צער עיין שם, וביותר בפי' הרא"ש[7] דמסתמא וכו' או דלמא לא שהרי גם בז' באדר נולד וכמו כן הוא יום משתה ושמחה עיין שם, דמשמע דנקבע כן לדורות, ואולי אפשר להעמיס כן בדברי התוס'. ובפשטות שלא נקבע תיכף בלידתו שחששו מפני הסכנה במצרים, ומרים חששה מה יהיה בסופו, וע"כ שנקבע לאח"ז, וכן י"ל במ"ש בשטמ"ק שם בשם ה"ר עזריאל עיין שם.

ובאמת אצל אבוה"ק זי"ע לא ראינו שחגגו יום הלידה באיזה שמחה, ובפשטות הטעם דנוח לו לאדם שלא נברא משנברא. אך התוס' בעירובין דף י"ג ע"ב [בד"ה נוח] כתבו א"נ הכא איירי בסתם בני אדם אבל צדיק אשריו ואשרי דורו עיין שם, ובזה י"ל שם עכשיו שנברא יפשפש במעשיו וכו' היינו שבזה יבא למדרגת נוח לו שנברא."

 

הרב נתן גשטטנר (הונגריה וישראל, 1932-2010); להורות נתן

שו"ת להורות נתן חלק ט סימן ה מביא שלא נהגו אבותינו שמחה ביום הולדת. זה שהכתב סופר מעיד שחגג יום הולדת זה מפני שהוא זיכה את הרבים ולימד תורה ולכן מי שכזה נח לו שנברא. מביא גם שיום הולדת הוא יום של  תשובה וחשבון נפש:

"בס"ד, קרית אגו"י בני – ברק, כ"ח אדר א' תשנ"ב לפ"ק.

רב שלומים למע"כ ידידי הרבני החסיד הנכבד יקר רוח ירא וחרד לדבר ה' מוקיר רבנן ותלמידיהון מוה"ר דניאל זוסמן יחי' לאי"ט, בק"ק מונטריאל יצ"ו.

ע"ד שהתרעם מע"כ נ"י על העושה מסיבת מרעים ליום הולדת, אשר לא ראינו כן אצל אבותינו הקדושים, ולא ראה זאת אלא אצל נכרים.

א) ראיתי בשו"ת אפרקסתא דעניא להגה"צ מבראשוי ז"ל (סי' קכ"ג), שכתב "מצאתי בכתבי מו"ח הגה"צ ז"ל בשם החתם סופר ז"ל, דאין לישראל לחוג יום מולדתו כי אם את יום שנכנס בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום". והביא שם ממה שכתב בס' תורת משה להחת"ס ז"ל (פ' וירא) על הפסוק ביום הגמל את יצחק, וז"ל "ונראה ביום מילתו עשה סעודה, וכל בכל שנה כדרך שמלכים עושים ביום הולדת את פרעה, כן עשה אברהם אבינו ע"ה בכל שנה ביום מילתו של יצחק". וכעי"ז כתב בס' דברי תורה לבעל מנחת אלעזר ז"ל (מהדורא ה' סי' פ"ח) "יום הולדת אצל בני ישראל לא שמענו מרבותינו ואבותינו הקדושים זי"ע לעשות כן יום שמחות ביום תולדותם, והטעם פשוט נראה מרוב ענותנותם, כי אמרו חז"ל (עירובין יג ב) טוב לו שלא נברא משנברא, על כן לשמחה מה זו עושה ביום ההוא, כיון שטוב היה אם לא היה נברא ונולד". ומבואר מדברי גאוני קשישאי ז"ל, שלא נהגו אבותינו ורבותינו הקדושים ז"ל לנהוג שמחה וחג ביום הולדת.

ב) ובשו"ת זקיני כתב סופר ז"ל (יו"ד סי' קמ"ח) כתב לבנו הגדול, הוא זקיני הג"ר יעקב עקיבא סופר ז"ל ממיאווא, וזה לשונו "הנה ברך לקחתי ליום מולדתי א' דראש חודש אדר, שהגעתי בעזה"י לשנת חמישים, והודיתי להשי"ת ברבים על שהחינו וקימנו לזמן הזה וברוך ית"ש הנותן ליעף כח ללמוד וללמד, כן יעזרני למען שמו ותורתו עד זקנה ושיבה אל יעזבני ואל יטשני, ויהיה עמי כאשר היה עם אבותינו הקדושים זצ"ל להגדיל תורה ולהאדירה, ולגדור פרצי התורה אשר רבו בעו"ה, ויציל אותנו ממוציאי דיבה על תוה"ק, ועלינו יציץ נזרו תרוממנה קרנות צדיק. ועשיתי ביום ההוא זה היום עשה ה' לי סיום למס' פסחים, ואמרתי ביום א' דר"ח בעיר מלוכה ויען ברבים בסיום המסכתא וביום שלאחריו פה לפני בני ישיבה ואסיפת לומדי תורה, ואעלה פה בקצרה וכו'". ומבואר שרבינו הכתב סופר ז"ל ביום הולדתו החמשים סיים מסכתא ואמר חידושי תורה ברבים והודה להשי"ת ברבים שהחייהו וקיימהו לזמן הזה. ולא תקשי דהא בגמרא עירובין (יג ב) הנ"ל מסיק דנמנו וגמרו דנוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, דהא כתבו התוס' שם דזה מיירי בסתם בני אדם, אבל צדיק אשריו ואשרי דורו עכ"ד, ובתוס' הרא"ש שם כתב דהא דנוח לו לאדם שלא נברא "איירי תחלה שלא נודע עדיין מה יהיה בסופו, אבל הא פשיטא שחייהן של צדיקים טוב לעולם הזה וטוב לעולם הבא". ומבואר דבצדיק ומכל שכן המזכה את הרבים טוב לו שנברא, וזה שהודה הכת"ס ז"ל על שזכה ללמוד וללמד ולהגדיל תורה ולהאדירה ולגדור את פרצות הדור, ובודאי שזכות גדולה היא להיות ממזכי הרבים וכדכתיב (דניאל י"ב) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, ובהני ודאי שנוח לו שנברא כי ברייתו טוב לעולם הזה וטוב לעולם הבא וכמש"כ הרא"ש ז"ל.

ג) ובזה יתפרש משנה אבות (פ"ב מ"ט) רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ושמאי, הוא היה אומר אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת, וצריך ביאור שדוקא במימרא זו הוצרך לומר שקיבל מהלל ושמאי ושניהם כאחד אמרו לתלמידיהם דבר זה. ונראה, דהנה במדרש שמואל שם פירש, אם למדת תורה הרבה והשגת תורה הרבה, אל תחזיק טובה שהיא התורה לעצמך לך לבד ולא תרצה ללמד לאחרים, רק יפוצו מעינותיך חוצה ואל תחזיק אותם לעצמך לבד, כי לכך נוצרת ללמוד וללמד ומחוייב אתה ללמד לאחרים עכ"ד. ולדרכנו יומתק יותר, דהא אמרו בעירובין (יג ב) שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא, נמנו וגמרו נוח לאדם שלא נברא יותר משנברא עיין שם, אולם כל זה מי שאינו מזכה את הרבים, אבל מי שמלמד תורה לאחרים ומזכה את אחרים בתורה ובמצוות, בזה מודים בין בית שמאי ובין בית הלל שנוח לו שנברא. וכמו שכתבו תוס' דבצדיק אשריו ואשרי דורו, והיינו צדיק כזה אשר גם דורו מאושר על ידי שהצדיק מלמדם תורה ומצוות. וזה שאמרו, רבן יוחנן בן זכאי קיבל הן מהלל והן משמאי, דאע"ג דחד מנייהו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, אבל יש עצה שיהיו שניהם מודים דנוח לו שנברא, והיינו ש"אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך", אלא ילמד גם לאחרים וכמו שפירש במדרש שמואל, ויהא מזכה את הרבים, "כי לכך נוצרת", דבכהאי גוונא יהיו הכל מודים דנוח לו שנוצר ונברא, דבצדיק כזה אשריו ואשרי דורו. וזה שהודה רבינו הכתב סופר ז"ל ביום הולדתו החמשים על שזכה ללמוד תורה וללמד לאחרים, דעי"ז נוח לו שנברא ובדין הוא לברך ולהודות להשי"ת על זה.

ד) ועיין בהקדמת ס' כתב סופר על התורה (אהל לאה עמוד כ"ט), שכותב בנו דו"ז הג"ר שלמה סופר ז"ל אבד"ק בערעגסאז "בעת ההיא בראש חודש אדר יום הולדת אבינו זצ"ל, בהיותו בפעסט, ציוה למשמשו שלא יניח לאדם לבוא לפניו כל היום, והיה רגיל מימי נעוריו לסיים על יום זה איזה מסכתא, וכל הבאים חזרו בלא מלואת מבוקשם, ובא רב גדול אחד מתלמידיו ומקורב למשפחתינו וביקש ליכנס, והגידו לו את אשר ציוה רבו, והיה הדבר לפלא בעיניו ובעל כרחו נכנס, והשתומם על המראה כי מצא את רבו גועה בבכי, ושאלו רבינו למה אתה בוכה, ויאמר דע תלמידי חביבי היום הזה הוא יום אשר בו נולדתי והרי אני בן נ"ד שנים, וד"ן אני את עצמי ויאמרו המושלים בואו חשבון הנפש במה עסקתי כל אותן השנים הללו אשר נצבו עליו כמו נ"ד, במה ביליתי עתותי היקרים ומצאתי בלא תכלית הרבה, אין בי לא תורה ולא חכמה ולא צדקות ולמה לא אבכה על בילוי ימי אשר אינם חוזרים, ויש לי לבכות מאין הפוגות, וכשמוע התלמיד את דברי רבו בכה גם הוא, כי אם בארזים נפלה שלהבת, אשר כל ימיו לא עסק רק בתורה עבודה וגמילות חסדים במדה גדולה כל כך ובכל זה בוכה ודואג על שנותיו, מה יענו אזובי הקיר אשר באמת בילו שנותיהם בבהלה" עכ"ל. וכעין זה כתב בשו"ת מגדלות מרקחים לש"ב הגה"צ מצעהלים זצ"ל (סי' ל"א) "איש אחד מאונגוואר סיפר לי כששים שנה לפני זה, מהרב הגאון הצדיק בעל אמרי א"ש שהיה אב"ד דשם, שבעל הבית אחד נכנס לחדרו באיזה יום ומצא אותו בוכה בדמעות שליש, שאל אותו מה זה ועל מה זה, ואמר שהיום נעשה בן שבעים שנה ואינו יודע איך יוכל ליתן דין וחשבון". הרי שיום ההולדת הוא יום של תשובה וחשבון הנפש.

ה) וראיתי בשו"ת דודי זקיני ערוגת הבושם ז"ל – דפוס ניו יורק תש"מ – (או"ח סי' רט"ו) שאין נכון לחוג יובל שבעים שנה, כי הוא מנהג בורים חדשים ההולכים בחוקות העמים, ומעולם לא נשמע מגברא רבא שיחוג חגיגת יובל שבעים שנה בקול המון חוגג, דהרי אמרו חז"ל הסתכל בשלשה דברים דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, וא"כ מי שעולה על לבו חרדת ר' יוחנן בן זכאי (בש"ס ברכות כח ב) שאמרו עליו שלא הניח מקרא משנה וכו' (סוכה כח א), ואעפ"כ כמה חרדה אחזתו כשנזכר שצריך ליתן דין וחשבון, א"כ כיון דימי שנותינו בהם שבעים שנה, הרי קרוב הזמן הזה ולשמחה מה זה עושה, ומהאי טעמא לא אשכחן לרבותינו רבנן קשישאי דעבדי הכי, ומכש"כ כשבניו ובנותיו מזלזלין במצוות שבשרו עליו יכאב בהגיע לימים אין בהם חפץ עיין שם. ובשו"ת בנו מגדלות מרקחים (סי' ל"א) הנ"ל, כתב דאף שכתב בשו"ת חות יאיר (סי' ע') לברך שהחינו כשהגיע לכלל שבעים שנה, אבל לא עשו יום טוב ורעש גדול, והעיקר שהרעיש אביו הגאון בעל ערוגת הבושם על זה, כי חרה לו מפני שהשואל היו כל בניו ובנותיו קלים וריקים, ולכן לשמחה זו מה היא עושה עיין שם.

ו) ובשו"ת גנזי יוסף (סי' ד') העתיק תשובת הגאון בעל שו"ת פרי השדה ז"ל, שכתב ע"ד אם לברך שהחינו כשנתמלאו לו שבעים שנה, דלא מצינו לברך על זמן אלא ביום טוב שהוא ודאי שמחה, שזכה להזמן שמחוייב בו במצוות שאינן נוהגות בשאר ימים, אבל לברך על מה שהקב"ה נתן לו חיים, לא מצינו ברכה מיוחדת, רק מה שמברכין בכל יום המחזיר נשמות, אבל על מה שזכה להגיע לשנת שבעים לא תקנו ברכה, וי"ל הטעם דמי יאמר זכיתי לבי שהשלים עצמו בימי חייו וא"כ נוח לו שלא נברא, ומ"מ יש איזה אנשי מעשה שבכל שנה כשמגיע יום הולדתם מהדרין לברך שהחינו על פרי או בגד חדש, ואין חילוק בזה בין השנה שהגיע לשבעים או לשאר השנים ביום לידתם ודאי מהראוי ליתן שבח והודיה לשמו הגדול ית"ש עיין שם. ובס' מנהגי חתם סופר (סימן ז' אות י"ד) כתב כי החת"ס ז"ל נהג ביום ז' תשרי [שאז היה יום הולדתו וכמו שכתב כן בעצמו בגליון ס' פרי חדש (או"ח סי' תכ"ח) בלוח המחזורים אצל שנת תקכ"ג], להשלים את החומש עם התלמידים, ונתן לכל אחד מתלמידיו הנמצאים שם לפניו ארבעה צ"ל לקנות להם לחמי חלב עכ"ד. ויתכן דעל פי זה נהג הכת"ס ז"ל לסיים מסכתא ביום הולדתו.

ז) ועיין ירושלמי ראש השנה (פ"ג ה"ח) עמלק כושפן גדול היה, מה היה עושה היה מעמיד בני אדם ביום גינוסיא שלו לומר לא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא שלו, מה עשה משה עירבב המזלות, ופירש קה"ע שעמלק היה מעמיד למלחמה עם ישראל בני אדם שהיה אותו היום יום לידתו, לומר לא במהרה ניזוק אדם ביום מולדתו שאז המזל השולט ביום ההוא עוזר לו עיין שם. ולכאורה לא מצינו כן אלא בעכו"ם, אבל בישראל הרי פליגו בש"ס שבת (קנו א) אם יש מזל לישראל. ובתוס' שם כתבו דלמ"ד אין מזל לישראל הא דאמרו במו"ק (כח א) בני חיי ומזונא לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא מ"מ על ידי זכות גדול משתנה עיין שם. אולם מימרא דירושלמי הנ"ל הובא גם בילקוט (חבקוק ג'), ובס' זית רענן להמג"א ז"ל על הילקוט שם כתב אהא דאמרו דלא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא שלו "ואם תאמר והא אמרינן בצדיקים ביום שנולד הוא מת, וי"ל דהיינו לטובה שממלא שנותיהן אבל אין נהרג בלא זמנו ביום שנולד", ומשמע דפשיטא ליה דענין זה נאמר גם בישראל.

ח) גם יש להעיר מהא דמדרש רבה (קהלת ז' א') בפסוק טוב שם טוב משמן טוב ויום המות מיום הולדו, נולד אדם מונין לו למיתה מת מונין לו לחיים (כשנולד מונין כמה שנים הוא משנולד ושנתקרב ליום המיתה, ומשמת מונין כמה שנים הוא שמת ונתקרב ליום התחיה לעולם הבא. מתנות כהונה ר"פ ויקהל), נולד אדם הכל שמחין, מת הכל בוכין, ואינו כן אלא נולד אדם ואין שמחין לו שאין יודעין באיזה פרק ומעשים יעמוד אם צדיק ואם רשע אם טוב ואם רע, ומת הם צריכים לשמוח שנפטר בשם טוב ויצא מן העולם בשלום, משל לשני ספינות פורשות לים הגדול, אחת יוצאת מן הלמן (מחוף הים לתוך הים. מתנ"כ), ואחת נכנסת ללמן, היוצאת מן הלמן הכל שמחין והנכנסת ללמן לא שמחו לה, היה שם פקח אחד אמר להם חילוף הדברים אני רואה, זו שהיתה יוצאת מן הלמן לא צריכין לשמוח עמה שאין יודעין באיזה פרק עומדת כמה ימים מזדווגת לה וכו', ושנכנסת ללמן הכל צריכין לשמוח שנכנסה לשלום, כך מת אדם הכל צריכין לשמוח ולשבח שנפטר בשם טוב בשלום מן העולם, הוא ששלמה אמר ויום המות מיום הולדו עיין שם. ומבואר שביום שנולד אין לשמוח כי אין יודעין באיזה פרק יעמוד אם יהיה צדיק או רשע ח"ו, וא"כ גם ביום הולדתו שבכל שנה כל שאינו יודע שהוא צדיק לשעבר ולהבא מה מקום לשמחה.

ט) והיוצא מן האמור שלא ראינו אצל אבותינו ורבותינו שיעשו יום שמחה ביום הולדתם וכמו שהעידו גאוני קשישאי הנ"ל, אלא שמצינו לרבינו הכתב סופר ז"ל שעשה סיום מסכתא ביום זה, וכן החת"ס סיים לימוד החומש עם תלמידיו ונתן להם צדקה, והגאון בעל פרי השדה כותב שיש אנשי מעשה המברכים שהחינו על פרי חדש או בגד חדש. האמנם ראיתי בס' בן איש חי (פ' ראה אות י"ז) שכתב דיש נוהגין שעושין יום הלידה ליו"ט וסימן יפה הוא וכן נוהגין בביתו עיין שם, אבל לא ראינו כן אצל אבותינו וכנ"ל. [ועוד כתב שם "ושמעתי שיש מקומות נוהגים לעשות בכל שנה סעודה ביום שנכנס בו האדם לבריתו של אברהם אבינו, ומנהג יפה הוא וערב לי מאוד אך לא נהגנו בזה בביתנו, ורק אנא עבדא נהגתי לומר בכל שנה ושנה ביום שנכנסתי בבריתו של א"א בקשה זו וכו'", עיין שם. והוא כמו שהבאנו לעיל מהחת"ס].

 

אין איסור חוקות גוים ביום הולדת. ואין ראיה מהמשנה שיום הולדת נחשב איד של גוים שיש שם עוד ימים כמו יום שעלה בו מן הים ויום שיצא בו מבית האסורים, שמצאנו שחוגגים אותם יהודים – כך שאין הימים במשנה נחשבים חוקות הגוים (כנראה אלא ימים שהגיוני לשמח בהם). ומנהג הצדיקים לעשות מיום הולדת יום חשבון נפש. ומה שחגג רבא יום הולדת 60 זה היה רק לחכמים ולא סעודת מרעים:

"י) ומה ששאל מע"כ נ"י אם יש בזה משום מנהג עכו"ם, הנה מצינו בש"ס עבודה זרה (ח א) ואלו אידיהן וכו' ויום הלידה, ופירש"י יום הלידה של מלך עושין כל בני מלכותו יום איד משנה לשנה ומקריבין זבחים עיין שם, וברמב"ם (פ"ט מעכו"ם) וכן בשו"ע יו"ד (סי' קמ"ח ס"ז) איתא, עכו"ם שעושה הוא חג לעצמו ומודה לאלילים ומקלסה ביום שנולד בו ויום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא בו מבית האסורים וכו' עיין שם. ומשמע דגם ביחיד נהגו בזה ולא רק מלך, וכירושלמי ע"ז (פ"א סוה"ב) עיין שם ובפני משה. אולם אין מזה ראיה שיהא בגדר חוקת העכו"ם שאסור לישראל, דהא חזינן שנהגו לעשות יום איד גם כשעלו מן הים ויום שיצא מבית האסורים, והרי גם ישראל צריכין להודות בהני שהן מארבעה הצריכין להודות וכדאיתא בברכות (נד ב). ומצינו בס' מגילת איבה (לבעל תוס' יום טוב ז"ל) שנאסר בבית האסורים ע"י המלכות, וכשיצא לחפשי ביום כ"ח מנחם אב, כתב "והיה ספק בעיני אם אקבע גם יום משתה ושמחה ביום כ"ח בחודש מנחם אב יום צאתי לחפשי, כי כן רבים מבני עמינו כשינצלו מגזרת משפט מות קובעים ליום ההוא יום משתה ושמחה" עיין שם. הרי שנהגו ישראל לעשות יום שמחה כל שנה שבו יצא מבית האסורים, ואף שמצינו כן בעכו"ם, ועל כרחך שאין זה בגדר חוקות העכו"ם. ועיין ביו"ד (סי' קע"ח ס"א). אולם לענין יום הולדת כיון שכך העידו גאוני עולם וצדיקים שלא נהגו אבותינו לעשות יום טוב, הרי מנהגם תורה הוא, והוא יום של חשבון הנפש ולימוד תורה ועשיית מצוות.

יא) ועיין מועד קטן (כח א) רב יוסף כי הוה בר שתין עבד להו יומא טבא לרבנן אמר נפקא לי מכרת, א"ל אביי נהי דנפק מר מכרת דשני מכרת דיומי מי נפק מר (שמא ימות מיתה חטופה. רש"י), א"ל נקוט מיהא פלגא בידך. וכתב בס' עיון יעקב שם, דעביד יומא טבא לרבנן כלומר ולא סעודת מרעים עכ"ד. ומבואר דאף כשהגיע לכלל ששים שנה אשר אז נפיק מכרת, מ"מ אין מקום לעשות סעודת מרעים, רק יומא טבא לרבנן דהיינו לתלמידי חכמים, וכפירש"י שבת (קיט א) אהא דאמרו שם אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן, פירש"י לתלמידים ראש ישיבה היה עכ"ל. ובס' לקט יושר (יו"ד עמוד מ') לתלמיד בעל תרומת הדשן ז"ל כתב "ביום שסיים הגאון [תרומת הדשן] זצ"ל עשה סיום למסכת וזימן אליו ב' זקנים כדי לפטרו גם מסעודת ששים". וכשנעשה בן שבעים, אף דנראה בשו"ת חות יאיר (סי' ע') דיברך שהחינו, אבל כתב בהגהות חת"ס לשו"ע או"ח (סי' רכ"ה) שיברך בלא שם ומלכות, וכ"כ בברכי יוסף שיורי ברכה (סי' רכ"ה) שם. ועיין בשו"ת בית ישראל להגה"צ אב"ד עדעלין ז"ל (סי' ל"ב) שכתב, דמה שאין העולם עושין סעודת בר ששים או בר שבעים או בר שמונים רק מקצת מזעיר אנשים, הוא משום חשש עין רעה ע"כ מסתירין שנותיהם, אבל מי שרוצה לעשות יש לו סמך מגמרא מו"ק הנ"ל עיין שם. אולם היינו רק לצורבא מרבנן ולא סעודת מרעים וכנ"ל.

ידידו דורש שלומו הטוב ומברכו באריכות ימים ושנים וכל טוב סלה."

 

עוד שלא נהגו יום הולדת

הרב חיים קנייבסקי

דרך שיחה פרשת וישב עמ' קעד:

"כתב האדר"ת בספרו נפש דוד: "בכל לבי כעסתי על המברכים , לברכני ביום הולדתי ולשמחני בו, ומרגלא בפי מעודי שלא מצאנו שמחת יום הולדת בספרינו הק' רק בלידת פרעה…"

תשובה: בגמרא מפורש (מו"ק כח, א) שבמלאות ס' שנה היה יו"ט שיצא מכרת, משמע שביום הולדת אחר לא עשה כלום. אצלינו בבית לא עשו כלום".

 

תלמידי חכמים שציינו יום הולדת

בן איש חי שנה ראשונה פרשת ראה יז מעיד שבמשפחו חוגגים יום הולדת:

"ויש נוהגין לעשות בכל שנה את יום הלידה ליו"ט וסימן יפה הוא וכן נוהגים בביתינו."

 

בשערי הלכה ומנהג או"ח ב, שג מביא מנהגים שונים ליום הולדת, ובסעיף י מביא שיערכו סעודה:

"לערוך התוועדות של שמחה עם בני ביתו, חבריו ודידיו – שבח והודיה להקב"ה (ובאם אפשר – לברך שהחיינו על פרי חדש או בגד חדש), מתוך שמחה של תורה ושמחה של מצוה".

 

אין חשש חוקות הגויים

הרב ישראל זאב הורוביץ (הונגריה מאה 18-19)

שו"ת בית ישראל (הרב ישראל זאב הורוויץ) סימן עו כותב שאין לחשוש ביום הולדת משום חוקות הגוים שיש בו טעם כהודאה והכרת הטוב לקב"ה על חייו (הוא פוסק כמהרי"ק ולא מזכיר שום דעה אחרת). ומציין שבתורה אצל פרעה מופיע יום הולדת ושלומדים גם מגוים שבתנ"ך, כמו בעגלון מלך מואב. חכמים לא ציוו על יום הולדת כי נח לו לאדם שלא נברא וטוב יום המוות מיום הוולדו, אבל נכון שאדם פרטי יציין את יום הולדתו:

"בענין חוקת עכו"ם במשתה ביום הולדו בכל שנה.

אדם מישראל אם מותר לעשות משתה ושמחה בכל שנה באותו יום שנולד בו. היות שלא נשמע מנהג זה במחנה העבריים, רק בין האומות העולם בשרים גדולים, אי יש חשש בזה משום חוקת הגוי?

בבית יוסף ביו"ד ריש סימן קעח בשם מהר"י קולון כתב, דאין לאסור משום חוקת עכו"ם אלא באם הוא אחד מן ב' חלקים. א', אם הוא דבר אשר אין טעם נגלה כדמשמע לשון חק. והב', אם הוא דבר ששייך בו פריצות ואינו דרך צניעות  וענוה, עכ"ד בקיצור. ומעתה בענין נדון הנ"ל אין בדבר אחד מן ב' חלקים הנ"ל. אלא יש טעם בדבר, ואדרבה גם שבח והודאה מזה למקום ב"ה והכרת הטובה, ר"ל נותן הודאה לה' על שהוציא אותו ה' מבטן אמו בן קיימא וחי שלם באבריו ולא נעשה נפל, וה' זן וכילכל אותו מאותו יום עד היום הזה. והגם שאומות העולם עובדי ע"ז עושין משתה ושמחה בהודאה זו ע"ד הנזכר ומכוונים ומודים לעכו"ם, אבל בר ישראל העושה כן בוודאי כוונתו לשמים, א"כ מהיכי תימא נימא דיהיה זה בכלל חוקת עכו"ם, ולא עוד אלא אדרבה יש לן סמך גדול מן התורה דראוי לעשות כן באותו יום שנולד בו לזכור חסדי המקום.

דהנה בסוף פרשת וישב (בראשית מ, כ) נאמר: ויהי ביום השלישי יום הולדת פרעה עשה משתה וכו'. ולכאורה לענין מה הוצרך התורה להודיענו שהיה המשתה ביום הולדת ומה נפקא מינה, אם לא שנאמר שהתורה בא ללדינו אותו הנהגת טובה שראוי כן גם לבר ישראל. ואין להקשות על זה וכי שייך ללמוד הנהגה טובה לישראל מן פרעה גוי עובד ע"ז. לאו קושיא היא, דהנה בספר שופטים סימן ג (פסוק כ), גבי אהוד שאמר לעגלון מלך מואב דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא, ומזה למדנו בירושלמי דכל דבר שבקדושה צריך עמידה, והובא לפסק הלכה בשו"ע או"ח סימן נו סעיף א ברמ"א, ויעויי"ש במגן אברהם ס"ק ד. הרי להדיא דאנו למדין דין זה מן גוי עובד ע"ז עגלון מלך מואב עמידה לכל דבר שבקדושה.

ואין להקשות א"כ לפי זה דיש מקום על זה אבע"א קרא ואבע"א סברא, דהיינו הכרת הטובה, א"כ קשה למה לא מצינו בזה שום זכר ציווי ואזהרה בדברי רז"ל בגמרא או כדומה, וגם באמת אין נשמע זה במחנה עבריים הנהגה זו. אבל לזה יש תשובה.

דהנה המגן אברהם סימן מו ס"ק ט, הביא בשם הב"ח שהקשה אמאי לא מברכין נוסח הברכה שעשני ישראל, ולמה מברכין שלא עשני גוי. ותירוץ משום שאמרו (עירובין דף יג:) נוח לאדם שלא נברא משנברא, ע"כ לא שייך לומר שעשני ישראל, ולכ אומרים הלואי שלא עשני, ועכשיו שעשני ברוך שלא עשני גוי, עכ"ד.

ומעתה יובן שלא הזהירו רז"ל ע"ז לעשות משתה ושמחה ביום הולדו, דהרי ע"ד כלל יום הולדו לא טוב הוא כי נוח וכו', ועוד הרי אמר שלמה (קהלת ז, א) טוב יום המות מיום הולדו, א"כ שמחה זו מהו עושה היום, אמנם כל זה ע"ד כלל מה"ט לא רצו חכמים לעשות ציווי על זה, אבל ע"ד איש פרטי אשר מתבונן בחסדי ה' ועל כל הטובות אשר גמל אותו מעודו ושמח באותו יום בודאי תבוא עליו ברכה.

והנה אמרו רז"ל (ילקוט שמעוני תהלים רמז תתפט) על הקרא כל הנשמה תהלל, על כל נשימה תהלל יה, א"כ לכל הפחות פעם אחת ביום הולדו ראוי להזכיר ע"ד כלל על כל הנשימה שיצא מן יום שיצא מבטן אמו עד הנה להזכיר טובות יתברך, וכמ"ש (תהילים כב, י) כי אתה גוחי, ומבטן אמי אלי אתה (שם פסוק יא)."

 

שער שמעון אחד ג, נג-נד; הרב שמעון חיררי (תוניס וישראל, מאה 20-21)

בסימן נשאל על חגיגת יום הולדת. השואל נטה לחשוב שיש כאן בעיה של חוקות הגוים. הרב חיררי עונה שאין בעיה בזה. ומביא שזה שישראלים נוהגים כך "הנח להם לישראל אם לא נביאים בני נביאים", כך נהג הבן איש חי. סובר שסעודת לכבוד יום הולדת יש בה סעודת מצוה. ומביא מקור ליום הולדת מדברי התוספות שמסביר מה שכתוב בגמרא בבא קמא פ, א שחכמים הלכו לבית "ישוע הבן" שהכוונה שנולד בן (ולמרות שלכאורה נראה שהכוונה רק על הולדת בן בכל זאת), ופירש שמדובר גם ביום הולדת. מסיים בהבאת שני טעמים לחגיגת יום הולדת: 1) הכרת טובה לה', 2) שמחה על כך שלא מת באותה שנה ומוחזק עכשיו כצדיק שצדיקים נפטרים ביום הולדת שלהם:

"ולאור האמור נראה לי להשיב כאן בדרך אגב מה שנשאלתי מהרב… אברהם יצחק הופמן שליט"א מקרית שומרי אמונים בירושלים מלומדי כולל יראי ה' בעיר הקדש שם. וזה לשונו: רציתי לברר הענין אם מותר לעשות שום מסיבה ביום הולדת, ואם לא כן, למה? וגם אם יש שום פקפוק למשל בגנים ביום הולדת של איזה ילד לחלק מעדנים, ולפום ריהטא אין מנהג ישראל כלל בענין יום הולדת. אצפה ואקווה לשמוע בירוריו הלכה למעשה בטעמיו ונימוקיו. עד כאן לשונו הטהור (המכתב כולל עוד שאלה).

ויען שמעון ויאמר, מבין ריסי עיניו של ידידי כבוד הרב השואל נראה כי לא טוב בעיניו המנהג הזה שעושים בגנים מסיבת יום הולדת. אכן הנח להם לישראל, אם אין נביאים הם (פסחים סו:). ועיני צדיק תראנה להגאון בן איש חי (שנה א' פרשת ראה דין י"ז) שכתב: ויש נוהגין לעשות בכל שנה את יום הלידה ליום טוב, וסימן יפה הוא, וכן נוהגים בביתנו. עד כאן לשונו הטהור. הרי דגדולי הדור מאשרים את המנהג הזה ונהגו בו בבתיהם ובחומותם. ואכן כאמור שהמדרש הנזכר מסייעם שיום הולדת הוא יום שמחה, שעבורו עכב הקדוש ברוך הוא הקמת המשכן, עד יום הולדת יצחק. והגם ששם לא עשו מסיבה, שהרי זאת היא כל ראייתו של מלאכת שלמה הנזכר לעיל, שבעבור שהיו שתי השמחות בלי אכילה, לכן מותר לערב שמחה בשמחה, מכל מקום הרי גם בחינוך הבית של המשכן שם לא עשו למרות שהיא סעודת מצוה, כמו שהביא החסיד הקדוש והגאון רבי יצחק אלפייה זכר צדיק לברכה (בהקונטרס היחיאלי בית אדם י"א אות ט') שכתב: בנה בית חדש או קנה בית בנוי מאחרים, מברך שהחיינו, ועתה נוהגים שאין מברכין שהחיינו על הבית, אלא עושים לו חינוך בסעודה, להודות לה' על הטובה הקיימת הזאת, ויש סמך לסעודה מדברי רבותינו זכרונם לברכה במדרש, ולכך נקראת סעודה של מצוה. ונהגו שילבוש בעל הבית בגד חדש בתוך אותה סעודה של מצוה, ויברך עליו שהחיינו ויכוין על הבית. עד כאן. הרי שגם סעודת חינוך הבית שהיא מצוה, גם כן לא עשו לפי דברי מלאכת שלמה הנזכר. ולכן יש לדרוש סמוכין משכן ליום הלידה שהם שתי שמחות בהדי הדדי הוזכרו, ולומר בשניהם סעודת מצוה. ואיך שיהיה מאחר דיום שמחה הוא, תו ליכא לפקפוקי בזה.

ומיהו עינא דחזי שפיר שהמנהג הזה של יום הולדת הוא קדום מימי קדם ומקורו הוא בש"ס (בבא קמא פ.): רב שמואל ורב אסי איקלעו לבי שבוע הבן, ואמרי לה לבי ישוע הבן… וכתבו התוספות שם: לבי ישוע הבן, פירש הקונטרס, פדיון הבן וכן הערוך. וקשה, דאף על גב דמתרגמין פדיון, פורקן, מכל מקום אין שייך לשון ישועה. ורבינו תם פירש שנולד שם בן, ועל שם שהולד נושע ונמלט ממעי אמו כדכתיב, והמליטה זכר (ישעיה סו), נקט לשון ישועה, והיו רגילין לעשות סעודה. עד כאן. הרי שזה היה מנהג קדום מימי רבותינו בעלי התלמוד. ולא עוד, נראה דהיא סעודת מצוה, דאי לאו הכי לא היו הולכים לשם הנהו גדולי הדור למסיבה. נמצאת אתה למד שסעודת יום הולדת היא קדומה, וסעודת מצוה נקראת לדעת רבותינו בעלי התוספות שהם אחרונים וראו את פירוש הרש"י והערוך ודחו אותו.

ובמשי'ם חפשי ראיתי בענף יוסף שם בגמרא שכתב על דברי התוספות הללו: ואחד מן הגדולים הוכיח מכאן דסעודת מצוה היא, מדאיקלע רב להתם, דהא אמרינן בפרק גיד הנשיא דרב לא הוי מתהני מסעודת הרשות. והיה רוצה לומר דאם שאנו עושים עכשיו לאחר שנולד זכר, נכנסים לשם בלילי שבת הסמוך ללידה דהיא סעודת מצוה, והיינו אותה סעודה דפירש רבינו תם, וקבעוה בליל שבת שהכל מצויין בבתיהם. (מטה משה) עד כאן.

וכן ראיתי בטעמי המנהגים (עניני מילה תתק"ג) שכתב כהאי גוונא, ושם בהגה דאתיא בתוך דאם נולד הבן ליל שבת אחר צאת הכוכבים, באותו הלילה עושים זאת, דמשמע מהתוספות הנזכר שכתבו שנושע מבטן אמו וקרוב ללידה, אבל בשבת השני סמוך למילה לא הוי מצוה. כללא דמלתא, סעודה שנעשית על גמר מצוה, הוי מצוה, סיום מסכת וכדומה, סעודת בן שבעים שנה, סעודה למי שנעשה לו נס, או נותן ספר תורה וכלי קדש, וליל שבת של בן זכר, ופדיון הבן, ובר מצוה ביום שלוש עשרה או אחר כך דוקא אם דורש, וסעודת אירוסין, ואפשר כל שבעת ימי המשתה.

ועיין אליה רבה (סימן תקנ"א סעיף קטן כ"ו) דלילה שלפני המילה מזמינין המוהל והסנדק ושאר קרובים ואוהבים, הוי סעודת מצוה. ובסימן תמ"ו סעיף קטן ו' כתב, דסעודת שידוכין הוי מצוה כמו סעודת אירוסין. (ועיין מגן אברהם סימן תמ"ד סעיף קטן ט'). וסעודת ראש חדש. ועיין דרישה (סימן תקט"ו) דאורחים נכבדים שנתארחו בביתו וסועדים אצלו, הוי סעודת מצוה. אבל אם נתארחו אצל אחר וזימנם אחר לסעוד, יש ספק אם מיקרי סעודת מצוה. וסעודה לכבוד אורח חכם מורינו שבא לעיר, סעודת מוצאי שבת, כל אלו נקראים סעודת מצוה. וסעודת חנוכה, אם אומרים שירות ותשבחות הוי מצוה. וסעודת חינוך הבית, אם לא הניח תחלה לשתות בביתו ולנהוג קלות ראש, רק שעושה סעודה לחנכו תחלה לומר בו דברי תורה ולדרוש בו מעין המאורע, הוי סעודת מצוה. (מ"א סימן תקס"ח סעיף קטן ה' בשם רש"ל זכרונו לברכה).

ובכן עין רואה שאכן מנהג ישראל קדום הוא זה. רק דבאיזה מקומן קבעוהו בליל שבת מטעם האמור. אכן כל זה לשיטת התוספות שדחו פירוש רש"י, ומיהו עיין בהגהות בן אריה הנדפס בסוף התלמוד שכתב: עיין תנחומא סוף פרשת אחרי מבואר כרש"י. עד כאן. וראיתי שם שכתב: אמר רבי אמי, משה מקלס לכנסת ישראל, אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה', עם הושע בה' אין כתיב, אלא עם נושע בה', משל לאדם שהיה לו סאה חטין של מעשר שני, מהו עושה מהן, נותן מעות ופודין אותן. כך ישראל במה הן נפדין, כביכול בהקדוש ברוך הוא, שנאמר עם נושע בה'. עד כאן. הרי שנתערערה עיקר ראיית התוספות שכתבו לא שייך לשון ישועה על פדיון. ואם כן לכאורה גם הראיה איננה מאחר דעצם הפירוש אינו.

אכן נראה דבכל זאת הראיה במקומה עומדת, דמכל מקום ממה שפירש רבינו תן שנולד בן, ולא חש לקמחיה איך באו ראשי ישיבות לסעודת רשות, וכל שכן רב שלא נהנה מסעודת הרשות כמו שהבאתי לעיל, משמע דפשיטא להו דהוי סעודת מצוה. והדין דין אמת. ומיהו כמובן יש לדחות ולומר הזדמן להו אגב אורחייהו להיות שם, ולא באו בגלל הסעודה, ומיהו מאחר שהבאנו שגדולים סמכו על זה שהיא סעודת מצוה, עלייהו יש לסמוך.

(אגב ראיתי למהרש"א זכרונו לברכה שעמד על השינוי בפירוש רש"י, שעל שבוע הבן, כתב, ברית מילה, ולא כתב סעודת מילה. ואילו בפדיון הבן, כתב, משתה לפדיון הבן. ואין מכאן ראיה לסעודת ברית מילה אלא בפדיון הבן. עד כאן. אלא שהיא גופא קשיא, דמנין לו לרש"י זאת?)

ונראה לתת טעם לדבר: א) שצריך אדם להכיר בטובתו של הקדוש ברוך הוא, ולכן ביום הוולדו עושה חגיגה להודות לבוראו שביום הזה בראו בהאי עלמא, (ולא משני אם נח לו שנברא או לא נח לו, כי אדם חייב לברך…). ב) מאחר שהקדוש ברוך הוא ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום, שנאמר את מספר ימיך אמלא (ראש השנה יא). ולכן כשעברה לו שנה ולא מת, השתא מיהא הרי הוא צדיק, שהקדוש ברוך הוא מילא את ימיו יום לשנה של הולדתו. ודי בזה כעת."

 

בסימן נד (קכז) ממשיך את הרעיון שסעודת יום הולדת היא גם סעודת מצווה. וכותב שאין לחשוש שיום הולדת נזכר רק אצל פרעה, שהרי למדנו הלכות מגוים כמו שמלבן לומדים לא לערב שמחה בשמחה:

"נלוה לזה חגיגת בת מצוה, ראיתי בתשובות שרידי אש (חלק ג' סימן צ"ג) שהאריך הרבה בזה כיד ה' הטובה ביותר, ולסכום כתב: ולמעשה הדבר תלוי בכוונת מחדשי המנהג, אם הם מתכוונים לשם מצוה… אמנם לא נעלם ממני שיש בין היראים אוסרים ומחמירים, והם דנים על פי רגשות הלב בלבד, והלב היהודי הדבק במסורת הורים ומורים, נרתע מכל שינוי שהוא בנוהג הדתי… יעין שם.

וכעת נדפס חדש ספר מנוחה שלוחה, והביא שם האי שאלתא דחגיגת בת מצוה שנשאלה מילדה אחת שמוצאה ממשפחה דתית, והסבא שלה התנגד לרצונה לערוך חגיגת בת מצוה. וערכה רגשי לבבה להראשון לציון (דאז) הרב הגדול יצחק נסים שליט"א והשיב, אדרבה ראוי ורצוי לערוך חגיגה לכבוד מאורע זה בחייה, את החגיגה יש לערוך בבית בחברת קרוביה, ובהשתתפות רב אשר ישא דברים לרגל המאורע, וידבר במעלת שמירת המצות ובשכרן. הבת ראוי שתלבש בגד חדש, ותברך עליו שהחיינו. מן הנכון שתכין הרצאה קצרה על המאורע ועל ערך היום. האב יאמר, ברוך שפטרני מעונשה של זאת, בלי שם ומלכות, כמו שאומרים על הבן. עד כאן.

ועין רואה בבן איש חי שכתב: וגם הבת ביום שתכנס בחיוב מצות, אף על פי שלא נהגו לעשות לה סעודה, עם כל זה תהיה שמחה אותו היום, ותלבש בגדי שבת, ואם יש לאל ידה תלבש בגד חדש ותברך שהחיינו. ותכוין גם על כניסתה בעול המצות. עד כאן. ולשונו מורה לי שאין חשש בדבר. ובענין הרצאה שכתב הרב הנזכר, עיין לקמן בחלק אבן העזר (סימן ג') מה שכתבתי בענין הרצאת אשה. בכל אופן לענינינו דיום הולדת, נראה דשפיר עבדי. ולא לומר חדש, שהרי כבר היה לעולמים. דכתיב ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה ויעש משתה לכל עבדיו. הרי שרמוז בתורה חגיגת יום הולדת.

אכן ידעתי כי מהר תשיבני, מה אתה מביא ראיה מפרעה, אדרבה משם ראיה לאסור, משום ובחוקותיהם אל תלכו. (עיין בשרידי אש הנזכר שם שהאריך מאד בענינו והסיק בכחא דהתירה). אכן אל תהא נבהל להשיב אמרו, ועיניך תראנה במועד קטן (ח:) בתוספות דבור המתחיל לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, שכתב: ובירושלמי דרש מדכתיב מלא שבע זאת. הרי דלמדינן ממה שבקש לבן הארמי שבקש לעקור את הכל ואילו פרעה לא גזר אלא על הזכרים. והטעם פשוט כי לא לחנם נכתב. והגם דבודאי יש לחלק בין הענינים בפשיטות, מכל מקום זכר בעלמא אנא קאמינא, ויש עוד כהנה, ומכל מקום אחרי דברי הגאון בן איש חי הנזכר אין להרהר יותר.…

הדרן להא דיום הולדת, אשרי עין שזכתה כעת לראות בספר הקדוש והיקר יביע אומר (חלק א' אורח חיים סימן כ"ז) בדין סעודת פדיון הבן אי הוי סעודת מצוה, ופתח לה פתחא מההיא דבבא קמא הנזכרת לעיל של שבוע הבן וישוע הבן. וכתב לפי פירוש הרש"י והערוך שהכוונה היא פדיון הבן, ואם כן הוי סעודת מצוה, שהרי רב לא אכל מסעודת הרשות. אך לדברי התוספות שההוא יום הולדת, ולא הויה סעודת מצוה, ועל כרחך דרב איקלע ולא אכל, ואם גם לפירוש רש"י יש לומר איקלע ולא אכל, ואם כן גם פדיון הבן אין ראיה מזה שהיא מצוה. יעין שם. ומזה נראה דדעתו הקדושה בפשיטות שיום הולדת אין סעודתו סעודת מצוה.

וראה זה חידוש שגם אחרי שהביא דברי הקדוש תרומת הדשן (סימן רס"ט) שגם הוא בענינו שחל יום הפדיון בשבת מה לעשות, הביא שנוהגים לעשות סעודה לפרסומי מצות, וכן מוכח מן התלמוד דאפילו בימיהם נהגו כן, דשבוע הבן וישוע הבן הנזכר דפירש הרש"י שהוא פדיון הבן, ואף על גב דהתוספות מפרשי בשם ר"ח דהיו רגילין לעשות סעודה כשנולד זכר על שנושע ונמלט ממעי אמו, מכל מקום בהא לא פליגי ארש"י שהיו רגילין לעשות סעודה לפדיון הבן. ואחד מהגדולים הוכיח משם דסעודת מצוה היא, לרש"י כדאית ליה, ולפר"ח כדאית ליה, מדאקלע רב לשם והוא לא נהנה מסעודת רשות. עד כאן. הרי דמפורש שלדעת אדם גדול לפי התוספות, סעודת יום הולדת הרי היא מצוה. כי אין מחלוקת בין רש"י לתוספות בעצם הסעודה שכן היו עושים, ורק בפירוש ישוע הבן נחלקו. יעין שם.

וראה זה פלא שסיים על זה מרן יביע אומר הנזכר: "הראת לדעת שסעודת פדיון הבן היא סעודת מצוה. עד כאן לשונו הטהור. ואילו על יום הולדת לא הסיק מזה כלום. ואמרתי אולי כי לא נחית להכי, שהרי השאלה היתה בענין פדיון ומילה, ולכן לא הזכיר להא דיום הולדת. אכן ראיתי גם בלוח המפתחות, לא הזכיר את זה כהרגלו בקדש, אכן גם זה אמרתי זה נכלל במה שכתב. ועוד פרטים. אכן ראיתי גם בילקוט יוסף שלא רמז לזה. ולא ידעתי למה.

הן אמת דמשם לא מוכח רק מתי שנולד, ולא בכל שנה, והראיה לזה גם ממה שהבאנו שזה מה שקבעו בליל שבת. וכן כתב בתרומת הדשן הנזכר, וזה רק פעם אחת ולא אשנה לו. והוי כמו פדיון הבן שלא עושים רק שנה ראשונה, אבל לא עושים מזכרת כל שנה. היוצא מזה הוא, שרק השבוע הראשון שנולד בו איכא סעודה ולא כל שנה, וגם זאת נראה שדעת מרן הקדוש יביע אומר לא חש לה. אכן מכל מקום מאחר שמצאנו שהגאון בן איש חי הנזכר לעיל הזכיר להא מנהגא דרגילים לעשותו יום טוב, וכתב עליו שהוא יפה, והבאנו קצת סמך מהמדרש. ודברי מרן יביע אומר לא הזכיר מפורש מה דעתו, אם כן יש לנו אילן גדול לסמוך עליו, והנח להם לישראל. כך נראה לעניות דעתי.

והגם שיש מקום לדחות גם הראיה מבן איש חי הנזכרת, דהנה עין רואה לטור אורח חיים (סימן עת"ר) שכתב: ונעשה בו נס והדליקו בו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום שמונה ימים טובים בהלל ובהודאה… והיה אומר הר"מ מרוטנבורק זכרונו לברכה שרבוי הסעודה שמרבים בהם, הן סעודת הרשות, שלא קבעו אלא להלל ולהודות ולא משתה ושמחה. עד כאן. הרי עין רואה שהלשון יום טוב, אינו מוכרח להיות במשתה ושמחה, אלא להלל ולהודות. ואם כן מאן מפיס לן מהי כוונתו האמיתית של הבן איש חי שכתב, לעשות בכל שנה את יום הלידה ליום טוב, פירושו במשתה ושמחה, אולי רק להלל ולהודות. ומיהו נראה כל כהא היה לו לבאר כמו שביאר הטוב. לכן נראה דהנח להם לישראל. וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אמן ואמן."

 

הרב מאיר מזוז (1945-2025)

בהערות והארות של הרב מאיר מזוז על בן איש חי פרשת ראה אות יז כתב שאין לחשוש ביום הולדת משום בחוקותיהם לא תלכו שיש טעם (ומותר למהרי"ק ורמ"א) של כבוד לו ולאחרים. וכן הבעל שם טוב חגג יום הולדת:

"שמעתי שיש מתנגדים ליום הולדת שטענו שהוא מחוקות הגוים, כמ"ש יום הולדת את פרעה, וכמבואר בשו"ע יו"ד (סי' קמח, ז). ויש ליישב ע"פ דברי מהרב יוסף קולון ופסקו הרמ"א (ביו"ד ריש סי' קעח) שדווקא במנהג של פריצות או שאין בו טעם רק חק בעלמא, אבל דבר שנהגו לתועלת או משום כבוד או טעם אחר מותר ע"ש. והכא נמי יש ביום ההולדת תועלת וכבוד לו ולאחרים. וכמדומה ראיתי שהבעש"ט היה עושה סעודה ביום הולדתו י"ח אלול, ואין בודקין מן המזבח ולמעלה".

 

שו"ת יצחק ירנן ה, נד; הרב יצחק ברדא (ישראל מצאצאי תוניס, 1952)

בשו"ת יצחק ירנן ה, נד (הרב יצחק ברדא) כתב שמי שנוהג יום הולדת יש לו על מי לסמוך. למרות שבתורה מופיע יום הולדת על פרעה, מצאנו גם שבישראל ציינו זאת, מזה שדחו את הקמת המשכן ליום שנולד בו יצחק ואברהם. מביא מהושע שמלכי ישראל ציינו יום הולדת, וכתב שאפשר שלא רק מלכים שכל בני אדם שמחים ביום ההולדת. מזכיר את רב יוסף ואת שו"ת חוות יאיר, ואת הכתב סופר שציין יום הולדת:

"בס"ד, יום י"ד אייר התשנ"ב. פסח שני, והילולא דרמב"ה זיע"א אודות שאלתו אם יש מקור לעשות שמחה ביום הולדת, של אדם, או"ד לא. הנני להשיבו בס"ד.

א) אמנם מצאנו בתורה (פ' וישב): יום הולדת את פרעה, ויעש משתה". ובגמרא בבלי (ע"ז י.) וירושלמי (ריש ע"ז) יום גינוסיא הוא יום הלידה". וכן פירש יונתן בן עוזיאל (פ' וישב) יום הולדת, יום גינוסיא".

אולם אחר הבדיקה בס"ד מצאנו שגם לישראל יום ההולדת יש בו שמחה, וזה יצא ראשונה בפסיקתא רבתי (פרשה ו' פסקת ותשלם כל המלאכה): בעשרים וחמשה בכסליו נגמרה מלאכת המשכן [ועמד] מקופל עד אחד בניסן שהקימו משה… שחשב לערב שמחת המשכן בחודש שנולד בו יצחק שבניסן נולד יצחק וכו'. שחשב לערב שמחת בית המקדש בחודש שנולד בו אברהם". עכ"ל. הוא קמן שיום שנולדו בו האבות, הקב"ה זימן בכוונה יום שמחה כמ"ש בגמרא עת מזומנת לטובה" (יבמות עב.). ובמפורש מצאנו כן במדרש תנחומא (פ' פקודי אות יא) מפני שחשב הקב"ה לערבב שמחת המשכן בשמחת היום שנולד בו יצחק, אמר הקב"ה הריני מערב שמחתכם שמחה בשמחה". עכל"ה. הרי מבואר שביום שנולד בו יצחק הוא יום שמחה. והגם שנחלקו חז"ל (בר"ה יא.) שר"א אומר בתשרי נולדו האבות ור' יהושע אומר בניסן נולדו. וכן הוא בב"ר (פרשה מ"ח) ובתוס' ר"ה (שם ד"ה אלא) בשם פרקי דר"א (פרק כט) וע"ש בתירוץ ר"ת דהני דאמרי בתשרי ס"ל כר"י דבניסן נברא העולם. ע"ש. ואגב דאיירי זכורני שכן יישב מו"ר ועט"ר הגאון הנאמ"ן נר"ו מחלוקת המדרשים על פטירת רחל אמנו ע"ה בירחון אור תורה (שנה י' עמוד רצג), וע"ע בספר בן יהוידע להגרי"ח (ר"ה י.) ובספרו בניהו שם. ואכמ"ל.

ב) וגם אמנם מצאנו בהושע (ז' ה') שיום הולדת עשו רק המלכים ובניהם. וע"ש במפרשים. ובמדרש שמו"ר (ט"ו ט'). ואולי י"ל דמלכים ואבות שאנו, וכמ"ש התוס' כיו"ב( בע"ז ה. ד"ה שאלמלא) דכשהוא צדיק אשריו ואשרי הדור שהוא בתוכו. ובסנהדרין (קיג:) צדיק בא לעולם טובה באה לעולם. ועוד. משא"כ שאר כל אדם ליכא שמחה כולי האי, דבעו ברכה, בעין מ"ש בגמרא (ב"מ קז.) ע"פ ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך לעולם בלא חטא. ע"ש. ומצאתי בס' תורה שלמה (בראשית א' מט) בשם מדרש שכל טוב": רוב בני אדם מחבבים אותו היום שנולדו בו, ושמחים בו, ועושים בו משתה". ע"כ. ואפשר דלאו דוקא מלכים אלא רוב בני אדם שמחים ביום ההולדת.

וכיו"ב מצאנו במדרש (איכה רבתי א' נ"א) שביום ט"ב נולד משיח גואל לישראל. וע' במחצית השקל (סי' תקנב סקי"א) דלכן עושים זכר בערב ט"ב ע"י ריבוי סעודה". ע"ש. ואם כי י"ל דהוא מחמת גאולתן של ישראל. וכמ"ש כיו"ב המג"א שם שלאחר בנין ביהמ"ק השני הפכו את יום ט"ב ליום טוב ועשו בו משתה ושמחה ע"ש. ועוד מצאנו שנקרא מועד שנא' קרא עלי מועד בגלל לידת המשיח [הגם שבפסחים עז. למדו שר"ח נקרא מועד. וכ"כ רש"י (תענית יז: וערכין י:), מ"מ בפוסקים מבואר שלמדו זאת על ט"ב]. וכן ידוע של"ג לעומר יום הילולא דרשב"י וכמ"ש בשו"ת יצחק ירנן (ח"א סי' מ). וכתב הרה"ק ר' צבי אלימלך שפירא בס' בני יששכר (חדש אייר מאמר ל"ג בעומר) ובודאי גם ביום זה נולד". ולא נמצא לזה גילוי. וכבר מצאנו לכמה חכמים שעשו יום הולדת כמו בעל הכתב סופר בגיל חמשים, ומצאנו בגמרא (מו"ק כח.) דרב יוסף עבד יומא טבא לרבנן כשהגיע לגיל ששים אמר נפקי לי מכרת". גם בשו"ת חוות יאיר (סי' ע) כתב שעושים סעודה בגיל שבעים עם ברכת שהחיינו ע"ש. וע"ע בהגהות חת"ס (א"ח סי' רכה) ופמ"ג (סי' תמד מש"ז אות ט) ובשו"ת בית ישראל (סי' לב) ובשו"ת גנזי יוסף (סי' ד) ואכמ"ל.

לסיכום: מי שנוהג לעשות שמחה ביום ההולדת שלו, יש לו על מה שיסמוך, ובפרט כשמגיע אדם לגיל ששים או שבעים ושמונים, וכמו שעשו רבותינו עליהם השלום. זיע"א."

 

נרות על העוגה

הרב יוסף בן נאים

נוהג בחכמה (הרב יוסף בן נאים) אות ש' "שמחת הילדים" מביא מנהג מרוקו לחגוג יום הולדת לילדים עם עוגה ונרות:

"מנהג מצוי ביד היהודים שיש להם בנים ובנות, כשיהיה הילד או הבת בני שנה, עושים עוגה עבה וגדולה במיני מתיקה ותבלין ידועים, ונועצים שעוה מצויירת בגוונים, ומדליק אותה הילד או הבת שהשלימו השנה. וכן כשיהיו בני שתים יעשו שני שעוות, וכן כשיהיו בני שלש שנים ידליקו שלשה. והולכין על זה הדרך עד שיגדילו ומזמין ילדים או ילדות כגילם, וההורים מזמינים הקרובים, ומדליקים בפניהם הילד או הבת השעוה. ואחר שהות מה שרוצים לאכול העוגה ההיא, מכבה אותה הילד או הבת ומסיר אותה מהעוגה. והילדים והילדות מנגנים ניגון ידוע לזה, ואוכלים העוגה ההיא ושותים כוס של הטיי ואוכלים ממתקים ושוחקים, ומכים כף אל כף והנשים צועקים בפיהם יו־יו [=צהלולים], ושמחים שמחה רבה ומבקשים עליהם שיזכו לשנה אחרת ויעשו כן, וכן עזה"ד. והכל עושין לסימן טוב שיזכו לאורך ימים ושנים."

 

הרב יוסף בר שלום (ישראל, מאה 20-21)

בויצבור יוסף (הרב יוסף בר שלום) א, נא כתב שלמנהג ספרדים מותר לערוך יום הולדת, אבל אסר את המנהג לשים עוגות על העוגה ולכבותם שהוא מנהג נוצרי:

"ועל כן נראה שמה שנהגו לעשות יום הולגת, לדעת רבני אשכנ אין דעתם נוחה מזה ויש שדרשו אף לבטל המנהג. ולפי רבני ספרד הקילו בזה בתנאים שלא יהיה פומביות יתירה ולשמור על כללי הצניעות.

ועתה נדון בענין הדלקת הנרות ביום הולדת, שמדליקין נרות כפי מנין השנים. הנה ידוע כי יסוד ענין זה של הדלקת הנרות מקורו הוא ממנהג הנוצרים, וא"כ פשוט הוא שאסור לעשותו. ויש בארץ ישראל בעיר בני ברק בנו של אחד הכמרים הגדולים שנתגייר בגיור אמת וצדק, ולומד בכולל, ושאלוהו למנהג זה, וענה שזה מנהג חשוב שלהם בכנסיה שביום הולדת של האדם מדליקין נרות כפי מנין שניו והוא מכבה אותם בפעם אחת. זה דרכם כסל למו. וע"כ יש לאסור מנהג זה מה שנוהגים להדליק נרות לכבוד יום הולדת של האדם, משום שאנו מדמים לגויים בזה, ויש בזה איסור משום ובחוקותיהם לא תלכו. ואכמ"ל."

 

בויצבור יוסף ב, סה נשאל האם יכולים להדליק נרות ביום  הולדת ולכוון שכל נר הוא לכבוד צדיק מסוים. וענה שהמנהג של הדלקת נרות בא מעבודה זרה ויש להתרחק ממנו. אין לעשות התחקמות, שהרי ברור שרוצה לקיים את מנהג הגוים של הדלקת נרות שהרי לא מדליקים נרות ומכוונים עבור צדיקים בחתונה או בשאר שמחות. וכן חשש שהרואים לא ידעו שהדליקו לכבוד צדיקים. לכן אסר, ואם רוצים להדליק עבור צדיקים ידליקו בבית:

"האם אפשר להדליק נרות ביום הולדת לפי הגיל לכבוד הצדיקים.

שאלה. יש הנוהגים להדליק נרות בבר מצוה או בת מצוה וכד', ולאחר ההדלקה בעל השמחה מכבה אותם. וכפי ששמעתי הרב פסק לאסור משום מנהג גויים. שאלתי אם נדליק את הנרות כמנהג ההוא, אלא שנדליק אותם לכבוד הצדיקים, כל נר מדליקים לכבוד תנא, או אמורא, או רבנים וצדיקים ידועים זיע"א. ומשאירים את הנרות דלוקים כל האירוע ולאחר האירוע הם ממשיכים לדלוק בבית בעל השמחה (כמו בכל הדלקות נרות לע"נ הצדיקים). האם אפשר לנהוג כן על פי ההלכה?

תשובה: הנה במסכת ע"ז (דף יב ע"א) אמרה הגמרא שיש להתרחק ממנהג ע"ז, דאיתא שם ת"ר עיר שיש בה ע"ז אסור להכנס לתוכה ולא מתוכה לעיר אחרת וכו' ישב לו קוץ בפני ע"ז לא ישחה ויטלנה מפני שנראה כמשתחוה לע"ז, נתפזרו מעותיו בפני ע"ז לא ישחה ויטלם בפני ע"ז מפני שנראה כמשתחוה לע"ז, וכו'. וכן הוא שם (בדף יז ע"א) שדרשו על הפסוק "הרחק מעליה דרכך" זו מינות. ופרש"י צועקת הבא תקרובת לע"ז. והקשו שם (בתוס' ד"ה הרחק) שמצאנו כמה אמוראים דאזלו לבי אבידן (מקום ע"ז). ותירצו דזה היה להתווכח עמם ולא היה שם מקום מינות ממש אלא מקום ויכוח ומתקבצים שם חכמי ע"ז ונושאין ונותנים בדינים וכו' ודלא כפירוש הקונטרס שפירש שהוא מקום ע"ז. ע"כ.

ועי' בשו"ת תעלומות לב חלק ג (סי' נז אות ג). ועי' בשו"ת משנה הלכות ח"ד (סי' קיד וסי' קט"ו) שדן שם אף על הלבוש שאם הלבוש מעיל קצר שבשוליו עגולים זה נקרא מלבושי הגוי וכתב בשם שו"ת מהרי"ק (סי' פה) שהאיסור של מלבושי גוים אם לובש את כל מלבושיהם אבל אם אחד מהם לא עובר איסור שמתדמה להם ולא עובר על איסור "ובחוקותיהם לא תלכו". ועי"ש ח"ו (סי' קלט) שהאריך שם בדין זה שלא להכנס לבית ע"ז וכן אף לשחק כדור שם יש לאסור וכל זה משום מראית העין ומשום לא תעשו כמעשיהם. וא"כ ה"ה לנידו"ד שיש להמנע מכל צד שיש בו דוגמא למה שעושים הגויים בכנסיות שלהם.

ומכאן אנחנו למדים שאפי' דבר שאינו ע"ז ממש אלא סרך של מעשי עובדי עבודה זרה, יש להתרחק ממנו ולא לעשות כמעשיהם. וכבר פסק מרן בשו"ע יו"ד (סי' ק"נ סעי' א) וז"ל, מצוה להתרחק מדרך ע"ז ד' אמות. לא רק שלא להכשל בעבודה זרה ב"מ, אלא מצוה "להתרחק". וע"כ בענין השאלה שמדליקים נרות בחגיגת הבר מצוה כמנין שנות חתן הבר מצוה או הבת מצוה, הנה זה ידוע אצל הנוצרים עובדי ע"ז שכשעושין יום הולדת מדליקין נרות כפי מספר השנים של אותו אדם ואותו אדם מכבה אותם כמה שיכול בפעם אחת. ומאחר שאנו יודעים שמנהג ההדלקה לפי מספר השנים הוא לא עפ"י שורת הדין, ויסודו מנהג נוצרים ע"כ צריך להתרחק מזה. וא"כ כל מה שיש דמיון לע"ז יש חובה להתרחק וק"ו שלא לעשות כמעשיהם, ויש לאסור מנהג זה של הדלקת הנרות לעם ישראל.

וא"כ מה שיש מתחכמים להדליק ע"ש הצדיקים והאמוראים והתנאים, נראה שגם בזה יש למנוע, כיון שתחילת המנהג והבאתו הוא כיון שהגויים מדליקין נרות בכנסיה שלהן לפי השנים, אף אנו נדליק לפי השנים לכבוד הצדיקים שלנו להבדיל. ומכיון שיודעים שאסור לעשות ממש כמנהג הכנסיה כן מלבישים את זה בלבוש אחר שמדלקים לכבוד הצדיקים. ולמה לא עושים כן בחתונה וכדו' או בשאר שמחות, אלא כיון שבר מצוה הוא יום הולדת ובזה מנהג הגויים להדליק נרות לפי השנים. צא וראה שכן עושים בחגיגות בר מצוה דווקא של אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות, ומהיכן בא המנהג? ודאי ממסיבות יום הולדת של הגויים. וא"כ העיקר להדמות להם ולעקור מנהג קדמונים של עם ישראל שלא עשו כזאת. ועוד, מי שיבוא לאחר הדלקת הנרות לא ידע שהדליקו לשם תנאים וצדיקים אלא שיודע שהדליקו לשם החינגא ויש בזה מראית העין וחששות שיאמרו הנה גם אצל השומר תורה ומצוות הצדיק הזה מדליקים נרות לפי מנין השנים, ולכן ראוי למנוע כל טקס של הדלקת הנרות.

והאמנם בהדלקת נרות לכבוד הצדיק עושה עמם חסד, ומצוה קעביד שמדליק לכבודם נר, וכן נוהגים תמיד בהילולות הצדיק שמדליקין לזכרו נר ומזכין גם אחרים בזה, והוא מצוה. מיהו הדלקת הנר שם נעשית אך ורק לכבוד הצדיק, שהרי כל ההילולא לכבודו, ולא כאותם שעושים בר מצוה לשמחת עצמם, והתקליטן או מנהל הטקס שרצונו לעשות כל מיני דברים מעניינים ומושכים מסדר שם שלש עשרה נרות ועושה מזה טקס ופולחן, כמו בטקסי הגויים, שבזה אע"פ שמדביק לאותו טקס את שמו של הצדיק כדי להכשיר את עצמו, לאו שפיר עבד. ואם רוצים באמת להדליק נרות לזכר הצדיקים ושזכותם תהא מגן וצינה על הבר מצוה, ידליקו ביום הבר מצוה בביתם, והכי עדיף. ושומע לנו ישכון בטח."

 

ואין למו מכשול א, לג; הרב אברהם ישראל

ואין למו מכשול (הרב אברהם ישראל) א, לג כתב שמנהג יום הולדת הוא מנהג טוב, אך יש לבטל את מנהג הנרות שמקורו ממנהג גויים, אך מותר להדליק נרות עבור צדיקים:

"רבים ושלמים נהגו לחגוג מסיבת יום הולדת ומנהג טוב הוא, אולם מה שנהגו בכמה מקומות להדליק נרות כמנין השנים, יש לעורר שמקור מנהג זה בא ממנהג הגויים ולכן יש לבטלו. אולם אותם שנוהגים להדליק נרות על שם צדיקים רשאים הם להמשיך במנהגם".

 

בהערה לג מביא את דברי הרב נן נאים שהביא שנהגו במרוקו לכבות נרות מעוגה ביום הולדת. מעיר על כך שיש סכנה בכיבוי נר וגם שורש המנהג מעבודה זרה. הביא את דברי הרב יוסף בר שלום שאסר אפילו להדליק לכבוד צדיקים. הוא עצמו סובר שמותר להדליק לכבוד הצדיקים כי כבר יש טעם בזה (לפי זה שהוא מחפש טעם רואים שסובר שהנרות אסורות ממש משום בחוקותיהם לא תלכו שהותר לדעת המהרי"ק רק כשיש טעם – למרות שלא מזכיר את הסוגיא):

והנה לעצם הדין אי שרי להדליק נרות כמספר השנים, אפתח בדברי הגר"י בן נאים זצ"ל בספרו נוהג בחכמה (ערך שמחת הילדים עמ' ריט) שכתב בזה"ל: … ע"כ.

והנה נשמע מדבריו, שהיו נוהגים להדליק נרות על העוגה ולכבותם, כפי שנוהגים האידנא. אולם יש להעיר על מנהג זה, חדא, דמבואר בדברי חז"ל שאין לכבות נר בפיו, והמכבהו בפיו דמו בראשו, כמבואר בספר כה"ח פלאג'י (סי' לא אות כה), ובבא"ח (פנחס אות חי) וכ"כ בס' שמירת הגוף והנפש (סי' רסז ס"ח). ע"ש. ולכן יש לבטל מנהג זה משום סכנה. ובנוסף לכך כתב בשו"ת ויצבור יוסף ב"ש (ח"א סי' נא) שמנהג זה יסודו מהנוצרים, ויש בבני ברק בן של אחד הכמרים הגדולים שנתגייר ולומד בכולל, ושאלוהו למנהג זה, והשיב, שזה מנהג חשוב אצלם בכנסיה, שביום ההולדת מדליקין נרות כפי מניין השנים של האדם, והוא מכבה אותם בפעם אחת, וזה דרכם כסל למו ולכן יש לבטל מנהג זה. ע"כ. והניף ידו שנית בחלק ב' (סי' סה), והוסיף שיש שמתחכמים להדליק נרות לכבוד הצדיקים, וגם זה יש למנוע, כיון שתחילת המנהג הוא מהגויים שמדליקים נרות ביום ההולדת לכן אין להדמות להם כלל ויש לבטל מנהגים אלו. ע"ש.

אולם אחה"ר יש להפריד בין הדבקים דשאני הכא שמדליק לכבוד הצדיקים ואין זה מנהג שאין לו טעם אלא אדרבה מראה בכך כבוד לצדיקים וכן אמר לי הגאון ר' יצחק יוסף שליט"א. וראה עוד בשו"ת מים ההלכה (ח"ד סי' מו) שכתב שמנהג חגיגת יום הולדת יש לו יסוד אבל מנהג הדלקת הנרות יש לבטלו, מפני שמקורו מן הגויים".

 

הרב ישראל סיתהון

הרב ישראל סיתהון באתר והגית נשאל על נרות יום הולדת ואסר מפני שמדובר במנהג עבודה זר:

"שאלה:

רבים עתה עם הארץ החוגגים יום הולדתם עם עוגה מקושטת ומדליקים עליה נרות כפי מנין ימי שנותיו, ובעל השמחה מכבה את הנרות בנשיפה, ובזמן הכיבוי יש שמבקשים משאלה, האם יש חשש בדבר.

תשובה:

אין לעשות כן כלל, וצריך להתרחק מהבלים כאלו כמטחוי קשת, ויש בזה חשש איסור דאורייתא וגם סכנה.

מקורות:

דע כי 'מנהג' זה (אותיות 'גהנם') מקור מקומו טמא ולקוח ממנהג הגוים ויש בזה חשש איסור של 'ובחקותיהם לא תלכו' (עי' שו"ע יו"ד סי' קעח ס"א), וכמ"ש בשו"ת ויצבור יוסף (ח"א סו"ס נא) כי יסוד ענין זה הוא ממנהג הנוצרים ופשוט שאסור לעשותו, ונתאמת מגר צדק שמנהג הוא להם בכנסיה שביום ההולדת מדליקים נרות כפי מנין שנות האדם ומכבה אותם בפעם אחת, ועל כן יש לאסור מנהג זה כי יש בזה משום ובחקותיהם לא תלכו, ע"כ. וע"ע בספר הגיוני הפרשה (פ' וזאת הברכה עמוד תשסו) שהאריך הרבה בזה, והביא דמקור מנהג זה הוא ממסורת עבודת אלילים של תרבות יון, שאנשים ביום הולדתם היו חפצים למצוא חן לפני אלילם הנקרא 'ארטמיס' (הירח), והיו מקטירים עוגות עגולות כדי לסמל את הירח במלואה, ומדליקים עליה נרות כדי לסמל את אור הירח, וכשמכבה הנרות בנשיפה אחת היה מבקש משאלה, שעם כיבוי הנר המשאלה היתה עולה לשמים יחד עם העשן, ע"ש.

גם חשש סכנה יש בדבר, וכמ"ש בספה"ק ראשית חכמה (חופת אליהו רבה) בשם המדרש דשלשה דברים העושה אותם דמו בראשו, ואחד מהן המכבה הנר בפיו (מפני שנכפה). וכ"כ הבא"ח (ש"ש סו"פ פנחס אות יח), ובהליכות עולם (ח"ז עמוד רמח), ע"ש. וע"ע בשו"ת יבי"א (ח"ט או"ח סי' צה אות יד). (ועי' טה"ב ח"ב עמוד קח). ולכן שומר נפשו ירחק מזה."

שהחיינו וסעודת מצוה ביום הולדת שבעים

חוות יאיר (אשכנז, מאה 17)

בשו"ת חוות יאיר סימן ע נשאל מה מוגדר סעודת מצוה, מתלבט אם סעודה של מי שבן שבעים כשמברך שהחיינו האם היא סעודת מצוה, ולכן כותב שכדאי לדרוש בסעודה כדי להחשיבה כסעודת מצוה. רואים מכאן שכבר בימי החות יאיר נהגו לציין לפחות את יום הולדת שבעים בסעודה:

"שאלה אילת השחר וכו' נ"י פ"ה ע"ה כמוהר"ר חיים נר"ו אל ירע בעיני הוד רוממות מכ"ת שבא איש מסכן לא חכם לרמוס חצרות קדשו בשאלה אחת קטנה והיא צורך שעה באשר בין כסא לעשור נדרתי איזה נדרים לאסור איסור על נפשי לפרישות ומהם שלא לאכול ולסעוד בסעודת רשות ובאשר אירעו מאז כמה סעודות של אורחים גדולים שבאו לכאן וחילו ב"ב גדולים בעושר וכבוד שאסעוד עמהם בשלש סעודות אחר הדרוש כנהוג והמה מפצירי' בי והמניעה מלכת אליהם הוא לי להיזק קצת מכמה פנים חפצתי לדעת אחר שבעלי הדרוש ורוב המסובי' ת"ח ולא פסק פומייהו מפלפול ודבר הלכה בסעודה ואתייקורי דמתייקרו בי וקרוב לומר דבכה"ג סעודת מצוה הוי יודיעני נא מכ"ת בחסדו ואגב ירחיב הדיבור בשאר סעודות דוגמת זו ויתן גדר וכלל לסעודת מצוה או רשות למען אדע דרך זו אלך ולו תהיה הצדקה ושכר כפול מן השמים:

תשובה קשה מאד לתת גדר לסעודת מצוה וכמ"ש הפילסוף הפרטים לא יכללום המספר ומעט מזעיר נמצא בפוסקים…(ודן בסעודות שונות)…

מש"כ יום המוגבל לחבורה בכל שנה או סעודת בן שבעים שיש להסתפק אפילו זה הבן שבעים מברך שהחינו כי כך נ"ל מ"מ לא יחויב שיהיה סעודות מצוה לכן ראוי לדרוש בהם."

 

הרב דוד שפרבר

מנגד, בשו"ת אפרקסתא דעניא חלק א סימן קכג נשאל האם מותר לברך שהחיינו ביום הולדת שבעים. עונה שאין לברך שלא תיקנו חז"ל ברכת שהחיינו על כך, וגם האדם עצמו מן הסתם עצוב על זה שמזדקן. ואין להביא ראיה מרב יוסף שעשה סעודה בגיל ששים כי יצא מכרת שמדובר על סעודה ולא ברכה:

"ברכת שהחיינו ביום מלאת שבעים שנה – בענין סעודת חנוכת הבית

יהי שלום בחילך לאורייתא הבחור המופלג כו' כמר נפתלי פריעד נ"י בק"ק פאליען יצ"ו.

ע"ד ברכת שהחיינו ביום מלאת שבעים, ודעתך שיש לברך בשם ומלכות, הן אמת שהחו"י סי' ע' כתב דנ"ל לברך שהחיינו, וסתמא משמע בשו"מ כבר כתב בשיו"ב סי' רכ"ג דיברך בלא שו"מ כיון דלא הוזכר בש"ס ופו' ובשו"ת עו"ש סי' כ"ב כתב דאין לברך שהחיינו אלא היכא דתקנו חז"ל, ועי' רמ"א שם ס"א דנתפשט המנהג להקל בברכת שהחיינו, עי' מ"א שם, כ"ש בנ"ד, דהרי ברכה זו נתקנה על השמחה שאדם שמח אם במצוה הבאה לפרקים או בקנה חפץ שי"ל שמחה בו וכיו"ב, משא"כ ביום מלאת לאדם שבעים לשמחה מה זו עושה, מי פתי יסור הנה לומר ששמח כאשר עבר עליו כלח ושאול צעדיו יתמוכו, ואפי' מי שכל ימיו חיי ישרים, יתעצב על לבו בבוא עתו, מי לנו גדול מהתנא האלקי ריב"ז שבכה תמרורים, ומה יעשו אזובי קיר, והרי כתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה ורהבם עמל ואון, עי' שבת קנ"ב, "ווי לה להדא דאזלא ולא אתיא", מאי היא, ינקותא, ואיך נשלה א"ע לברך שהחיינו ולבו בל עמו, ואם להודות להשי"ת על שהחיינו עד כה, הלא כל הנשמה תהלל יה, ואמז"ל על כל נשימה ונשימה וגם הרי בכ"י אנו מברכים המחזיר נשמות כו', אבל ברכת שהחיינו אינה אלא במקום שמחה, ואף על פי שעושים סעודת הודאה, וכתב הפמ"ג או"ח סי' תמ"ד סק"ט דהיא סעו"מ ע"ש.

וי"ל סמך מן הש"ס (מו"ק כ"ח א) רב יוסף כי הוה בר ס' עביד להו יום טוב לרבנן, אמר נפקי לי מכרת, ועי' בס' מקור חסד על ס"ח סי' רי"ג עוד סמוכין לזה, מ"מ לברך אין ראי' רק למיעבד יום טוב, וכמו מאן דשלים מסכתא, וגם אין למדין מאגדות במקום הזכרת השם. עי' חו"י שם."

 

מביא מחמיו (הרב משה שטרן, לפי ויקיפדיה) בשם החתם סופר שאין לחגוג יום הולדת אלא לחגוג את יום המילה:

"ואגב אזכיר מה שמצאתי בכתבי מו"ח הגה"צ ז"ל בשם החת"ס ז"ל דאין לישראל לחוג יום מולדתו, כ"א את יום שנכנס בבריתו של אאע"ה, ועי' בספרו תורת משה פ' וירא ע"פ ביום הגמל[8], ורבב"ח ז"ל שם כתב מנהג העולם שיעשה אדם סעודה ביום שנולד לו בן או ביום המילה לכבוד המצוה, וע"ש עוד טעם על שעיכב אאע"ה משתה יצחק עד יום הגמל.

ונ"ל דאין ראי' ממה שאמז"ל (מגילה י"ג ב) והוא לא ידע שבז' אדר מת משה ובז' אדר נולד משה, ופירש"י כדאי הלידה שתכפר על המיתה די"ל שאני מרע"ה שנולד מהול (סוטה י"ב א) ונשלמה צורתו מיד בשעת לידתו."

 

דן בפס' שהביא מקודם:

"ואיידי דאתא האי קרא ימי שנותינו כו' לידן נימא בי' מלתא. דז"ל רש"י ז"ל שם: ימי שנותינו אלה ובעונותינו אלה ובעלומנו אלה שבעים שנה הם ע"כ. ודברי קדשו הם כחידה סתומה, ועכ"פ נראה דבא לפרש דתיבת "בהם" מוסב על עונותינו ועל עלומנו שבפסוק ח', ויונתן תרגם, יומי שנותנא בעלמא הדין שובעין שנין מתאלמין ע"ש, והוא ג"כ פלאי, ונ"ל דמתאלמין מלשון אלם ופי' פערשטומען ור"ל פערשווינדען עי' ערוך ע' אלם א'.

ולענ"ד י"ל דתיבת "בהם" מוסב על "ימי" דסליק מני', ובזה יעיר אוזן לשמוע בלמודים, דהשבעים שנה הם מתקבצים מכל הימים כולם של השנים, ואילו אתאביד מני' יומא חדא אין כאן שבעים שנה, כ"ש אם רהבם (רובם) עמל ואון, מה נעשה ליום פקודה ומה נשיב לבעל הפקדון לז"א להלן: מי יודע עז אפך וכיראתך עברתך, ות"י: מאן הוא דידע לאתבא עונשא דתוקפך, אלהין צדיקיא דדחלין מנך משדכין רוגזך כי מפני פחד ה' והדר גאונו אשר עלינו להשלים לו את הנפש אשר הָפקדה אתנו וליתן לפניו חשבון דבר יום ביומו, חיל ורעדה יאחזהו בעמדו כבר על עברי פי פחת, לאמר מי יודע עוז אפך אשר יחרה על אבדן הימים אשר גזו חיש ועפו בכתף נגעי בנ"א ר"ל. אמנם רוח ה' דבר בהתנא אלקי יב"ע וגילה פני הלוט אשר נעים זמירות ישראל טמן ברמז דברות קדשו גם תשובה שאלה עמוקה זו אשר לא אלמן ישראל מאלקיו ואמר "אלהין צדיקיא דדחלין מנך משדכין רוגזך" וע"י לכתו לבית שם ועבר, תעלה ארוכה גם לעלה נדף, ואין ראי מר"א בן דורדיא (ע"ז י"ז). כי הוא לא פנה רק לגרמי שמים ולדוממי עולם השפל שיבקשו עליו רחמים ולא פנה אל צדיקי עולם מוסדי דור ודור, ולזה מסיים נמי: למנות ימינו כן הודע, לבל נאבד יום א' למען ונביא לבב חכמה, דאין לבב האדם שלם בחכמה עד מלאת לו שבעים שנות חיים, חיי תמימים, ועד אז הוא רק בוסר לחכמה ומטרת האדם עלי תבל ארצו להביא לבב חכמה לפני יוצרו ויחננו מרדת שחת, ויאושר חלקו בארצות החיים, אם לבו עמו להראותו את עושר כבוד חכמתו כאמז"ל הצדיקים לבם ברשותם, לכן עצת ה' היא תקום למנות ימינו, שכל יום ויום מימי חיינו עלי אדמות, יהי' דבר שבמנין, א"ת שדרכו למנות שא"ל ביטול בדברי הבאי, למען נביא לבב חכמה תשורה לאבינו מלכנו שבשמים ושים לבך ע"ז וטוב לך."

 

מביא לעניין חנוכת בית שלא מדובר בסעודת מצווה אם יש שם קודם שתיה וקלות ראה, אלא צריך דברי תורה:

"ולענין סעודת חנוכת הבית, עי' מ"א סימן תקס"ח סק"ה בשם רש"ל דאם לא הניח תחלה לשתות בביתו ולנהוג קלות ראש, רק שעושה סעודה לחנכו תחלה לומר בו ד"ת ולדרוש בו מעין המאורע, הוי סעו"מ ע"ש, וכ"כ בס' בל"י ובגליון מהרש"א יו"ד סי' שצ"א ס"ב, ובס' יד אליהו בחלק כללים אות ח' סק"ה כ' ז"ל מנהג העולם לעשות סעודה בבונה בית חדש, עיין ירושלמי סוטה פ"ח ה"ב דבחו"ל לאו מצוה היא בסעודה עכ"ל, ונראה דמה"ט התנו הפוסקים הנ"ל כדלעיל, ושלום לך וכ"ט כאשר עם לבבך ולבב החפץ באשרך.

דוד שפערבער"

לחגוג את יום המילה

בשו"ת אפרקסתא דעניא א, קכג מביא מחמיו (הרב משה שטרן לפי ויקיפדיה) בשם החתם סופר שאין לחגוג יום הולדת אלא לחגוג את יום המילה:

"ואגב אזכיר מה שמצאתי בכתבי מו"ח הגה"צ ז"ל בשם החת"ס ז"ל דאין לישראל לחוג יום מולדתו, כ"א את יום שנכנס בבריתו של אאע"ה, ועי' בספרו תורת משה פ' וירא ע"פ ביום הגמל, ורבב"ח ז"ל שם כתב מנהג העולם שיעשה אדם סעודה ביום שנולד לו בן או ביום המילה לכבוד המצוה, וע"ש עוד טעם על שעיכב אאע"ה משתה יצחק עד יום הגמל.

ונ"ל דאין ראי' ממה שאמז"ל (מגילה י"ג ב) והוא לא ידע שבז' אדר מת משה ובז' אדר נולד משה, ופירש"י כדאי הלידה שתכפר על המיתה די"ל שאני מרע"ה שנולד מהול (סוטה י"ב א) ונשלמה צורתו מיד בשעת לידתו."

 

בבן איש חי שנה ראשונה ראה, יז לאחר שמביא שהוא חוגג יום הולדת מביא תפילה שנהג לומר ביום הברית:

"ושמעתי שיש מקומות נוהגים לעשות בכל שנה סעודה ביום שנכנס בו האדם בבריתו של אברהם אבינו, ומנהג יפה הוא וערב לי מאד, אך לא נהגנו בזה בביתנו, ורק אנא עבדא נהגתי לומר בכל שנה ושנה ביום שנכנסתי בבריתו של אברהם אבינו בקשה זו, רבש"ע גלוי וידוע לפניך כי בהיום הזה שהוא יום כך לחודש פ' שהוא היה יום שמיני ללידתי, נכנסתי בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום, בשנה הראשונה שנולדתי בה, וקיים בי עבדך אבי מצות מילה ופריעה כאשר צוית אותנו בתורתך הקדושה, ונתגלה הכלי השלישי של היסוד האמיתי הנקרא קודש קדשים, ויצא אורו ונתבטלה אחיזת החיצונים ונתחברו שמונה ושבעים אורות החסדים עם שמונה ושבעים אורות הגבורות, ונתמתקו אורות הגבורות באורות החסדים:

אנא ה' למען שמך הגדול ולמען רחמיך וחסדיך תעזריני ותסייעני לשמור אות ברית קודש אשר חתמת בבשרנו, ותצילני מכל חטא ומכל הרהורים רעים ומחשבות פגומות, ותצילני מכל פגם הברית הן במחשבה הן בדבור הן במעשה הן בחוש הריאות הן בחוש השמיעה הן בשאר חושים, ובכולם אהי' טהור בקדו' הברית בלי שום פגם והרהור רע כלל, ותזכני שאתגבר על יצה"ר ותהיה מחשבתי קשורה ודבוקה בקדושתך תמיד, כי ברחמיך הרבים בחרת בנו מכל האומות, ורוממתנו מכל הלשונות, והבדלת אותנו מכל טומאותיהם ותועבותיהם, ככתוב בתורתך ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, נודה לך ה' אלהינו ואלהי אבותינו על שהוצאתנו מארץ מצרים, ופדיתנו מבית עבדים ועל בריתך שחתמת בבשרינו, ועל תורתך שלמדתנו ועל חוקי רצונך שהודעתנו, ועל חיים ומזון שאתה זן ומפרנס אותנו, אנא ה' לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי, ותמשוך עלי מחשבות קדושות וטהורות זכות ונכונות, ויהיה לי לב שמח בעבודתך תמיד, ותעזרני על דבר כבוד שמך מעתה ועד עולם אכי"ר:"

[1] יש אומרים שגם פסוק זה בהושע הוא עדות למנהג שנהגו מכלי ישראל לחגוג יום הולדת. כתוב ב הושע פרק ז פסוק ה: "יוֹם מַלְכֵּנוּ הֶחֱלוּ שָׂרִים חֲמַת מִיָּיִן מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים". ופירש מצודת דוד הושע פרק ז פסוק ה: "ר"ל ביום שמחת מלך ישראל כיום הלידה או יום המלכתו אז נעשו השרים חולים בעבור נאדות מהיין כי הרבו למלאותם לשתיה ונעשו חולים מרבוי השכרות:"

[2] ספר חסידים (מרגליות) סימן ריג: "יש הריגת דבר או חרב שלא נגזר אלא לכלות הממזרים וכדי שלא לביישם שאם לא ימותו רק הממזרים היה נודע והיתה המשפחה מתביישת מפני חברתה. ועוד יש הריגה לפי שאבות הכשרים לא עשו סייג לדבר וכתיב (ויקרא ו' י"ח) במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת וכתיב (קהלת ג' ט"ז) ומקום הצדק שמה הרשע. ועוד שאין לכשרים לדור בעיר עם הרשעים. וכן כמה ממון נאבד כשישנו עם ממון שנעשה בעולה כדכתיב ביהושפט (דהי"ב כ' ל"ז) בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך וזהו יש נספה בלא משפט (משלי י"ג כ"ג)."

[3] מקור חסד ריג, א: "חסר הסיום וצ"ל לכן נוטל הכשרים עמהם, ומקורו בירושלמי יבמות פ"ח ה"ג אחת לששים או לשבעים שנה דבר בא לכלות וכו'. וזהו שעד שיתין שנין מידכר אינש כתובות כ ע"ב.. ולאשר הדבר מכלה אותם כי היכי דלא ליטמעו בקהל ישראל עד שיתין שנין דמדכרי שהוא ממזר אין לחוש דליטמעו (ושאינו ידוע בלא"ה אינו חי ע' יבמות ע"ח ב) ואך אחר כך דלא מדכרי עוד בעשיריה זו דבר בא ומכלה אותם (ויש לשלב זה עם אמרם בכריתות ו ע"ב אחת לששים או לשבעים שנה היתה באה של שריים לחצאין ונודע שהקטורת היא לעצור המגיפה ואכמ"ל) ונוטל הכשרים עמהם שלא לבייש המשפחה ע' קדושין ע"א א, וזהו מקור מנהג סעודת שבעים דהוי כסעודת הודאה לפי שודאי היה דבר בשבבותיה בימיו וניצל"

[4] בספר שאלות ותשובות בסוד שיח ב, מז (לרב שבתי יגל) מסביר שהורים שמחים ביום הלידה עצמה אולם התינוק עצוב שנח לו שלא נברא: "והנה נראה לענ"ד להוסיף מעט על האמור, שלפי דברי האדמו"ר ממונקאטש יש להבין מדוע אם כן את עצם הלידה עצמה אנו כן חוגגים? הרי לית מאן דפליג שהלידה עצמה היא מאורע משמח וגם במחוזותינו נוהגים לאחל מזל טוב להורים, ולחגוג מאורע זה, ואם את יום ההולדת אין אנו מציינים משום שיום ההולדת מזכיר לנו את הלידה ונוח לו שלא נברא, אם כן מדוע חוגגים אנו את הלידה עצמה? וצריך לומר שיש לחלק בין הרך הנולד לבין הוריו, עבור הרך הנולד באמת הלידה אינה נחשבת מאורע משמח, שהרי נוח לו שלא נברא (הערה ו: "ובאמת מיד לאחר יציאת העובר מהרחם הוא פורץ בבכי…"), אך עבור הורי הרך הנולד הלידה עצמה היא סיה לשמחה, שזכו להגיע לעת הזאת לקיים מצווה חשובה של העמדת בנים ובנות בהאי עלמא"

[5] הרב נפתלי יעקב כהן כתב סדרת ספרים בשם אוצר הגדולים על תולדות חכמי ישראל. בהקדמה לחלק ג כתב קונטרס. הרב הלברשטם מגיב על מה שראה שם. אלו הדברים: " מאמר זכר צדיקים לברכה (העתק מקונטרסי דרושים על המועדים)

הנה איתא בגמ' מגילה יב אמר רב חמא בר חנינא תנא כיון שנפל לו הפור בירח אדר שמח שמחה גדולה אמר נפל לי הפור ביום שמת משה רבם והוא אינו יודע שבשבעה באדר מת משה ובשבעה באדר נולד משה ע"כ ובספרים רבו הפירושים וכולם נכונים לפי חלקם מסיני.

ולי הדיוט יש לי עוד דברים בזה, ובהקדם עוד מדרש על פסוק ויתמר ימי בכי אבל משה שבכו למד יום קודם מיתתו עיי"ש בילקוט והלשון קשיא שאז אחרי למד יום אינו תמו ימי אבל משה אבל התחילה שנית כמובן.

ונראה דהנה האריך מרן חתם סופר בספריו לבאר דאחת מחטאי העגל היה כי לפי הבנתם כי היה אז מיתת משה וכמו דאיתא במדרש שהשטן הראה להם דמות משה מת פורח וכו', וא"כ היה להם לעשות הספד חמור כראוי והם לא עשו כן אלא ויקומו לצחק בתופים ובמחולות לכבוד העגל והיינו דכתיב כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם, כי הנה ענין עבודת העגל אינו בושה בכל העמים עובדי אלילים, אך זה שלא עשו הספד למנהיגם ואיכא פגם בכבוד הצדיק וכפיית טובה וכו' ובאותו ענין לשמצה בקמיהם וכו' עכ"ד.

ונלע"ד דבר חדש שאח"כ הסכימו ישראל בתיקון שמעתה יעשו יום שמחה ביום הולדת משה שבעה באדר, אף שלא מצינו בתורתינו קביעות שמחה בזה והיינו רק לגבי פרעה בפרשת וישב, יש לומר שזה אחר שגרם החטא ונעשה טוב לו שלא נברא משא"כ בדורו של משה שעליו נאמר כי טוב וטוביה שמו הנה בוודאי טוב לו שנברא והשכילו לעשותו יום שמחה ובזה יתוקן על מניעת הספד בחטא העגל, שמחה זו יושפע להם שפע שמחות, ולא עוד שהגדולי ישראל שידעו ענין מיתת צדיקים ביום לדתם כמו האבות הקדושים, הנה ידער שיום ז' אדר יהיה יום קשה על משה השכילו בקביעות שמחה לתקן הכל בזה.

ולא עוד שבשעה שנודע לישראל ממיתת משה שכבר נגזרה גזירה והבינו שתהיה ביום שבעה באדר, כבר השכילו לנהוג ענין אבלות מקודם ובזה יתוקן הפגם של מניעת הספר בשעת חטא העגל."

[6] תוספות מסכת נזיר דף יד עמוד א: "אמר כמשה בז' באדר מהו – דביום הוולדו דהיינו בז' באדר שמחו שמחה גדולה וביום מותו בז' באדר מסתמא רבים נדרו בנדר ורבו נזירים בישראל מחמת צער והוא אמר בסתם אהא היינו כמו שהיה דורו של משה בז' באדר ביום מותו ונזירות קבל עליה או כיום הוולדו קאמר ושמחה קבל עליה"

[7] פירוש הרא"ש מסכת נזיר דף יד עמוד א: "אמר כמשה בז' באדר מהו. מי אמרינן דהוי קבלת נזירות דמסתמא ביום שנפטר משה רבינו רבו נוזרים נזירות מחמת צער. או דלמא לא שהרי גם בז' באדר נולד וכמו כן הוא יום משתה ושמחה."

[8] תורת משה פרשת וירא בראשית כא, ח: "ביום הגמל את יצחק. חכז"ל (פרקי דר"א פכ"ט, ועי' תוס' שבת ק"ל ע"א ד"ה שש) דרשו ביום ה'ג' היינו ביום שמיני מל, אז עשה משתה. וצ"ע הא פשטי' דקרא לא מיירי מיום המילה, ונראה ביום מילתו עשה סעודה וכן בכל שנה כדרך שמלכים עושים ביום הולדת את פרעה כן עשה אאע"ה בכל שנה ביום מילתו של יצחק שהוא יום אחרון של פסח בחוצה לארץ, שהרי ביום ראשון של פסח נולד, והנה הניקתו כ"ד חודש מיום ליום וכלה זמן ההנקה ביום א' של פסח, ולא רצתה לגמלו בפסח שלא יצטרך להשקותו ולהאכילו חמץ בפסח, והמתינה לגמלו עד יום אחר פסח שנזדמן ביום שמחת יום מילתו ונצטרפו ב' שמחות ביום א', ע"כ עשה משתה גדול יותר משארי ימי הגמ"ל וק"ל."