שאלת חוקות הגויים בעמידה בצפירה
תקציר
מוסכם, שמי שנמצא בחוץ צריך לעמוד בצפירה מפני שאם לא יעמוד ויזלזל בה יגרם חילול השם. אפילו באהלי שם אוצר פסקי ע"ז, ל שהוא היחיד שמצאתי הסובר שיש בצפירה משום בחוקותיהם לא תלכו כותב שמי שנצא בחוץ יעמוד מפני חילול השם. בנוסף הוא מתבסס על היתירו של הב"ח שמותר ללכת בחוקות הגויים כאשר לא מתכוונים להידמות לגויים. היתרים אלו הביאו רבים.
עיקר הסיכום יעסוק באדם הנמצא במקום פרטי. את הסיכום ניסיתי לסדר לפי סדר מהסוברים שיש איסור או חשש איסור בצפירה, לאחר מכן הסוברים שאין איסור אבל לא ראוי לעמוד בצפירה, ולבסוף הסוברים שאין עניין לעמוד בצפירה, עד מי שסובר שראוי לעמוד בצפירה.
האוסרים – באהלי שם – אוצר פסקי ע"ז סימן ל סובר שיש חשש ב"חוקותיהם לא תלכו" בעמידה בצפירה, וכתב שבפומבי צריך לעמוד כדי שלא יהיה חילול השם, והדבר דומה למקורב למלכות שמותר לו ללבוש בגדי גויים. אולם עדיף לא להיכנס לספק.
ספק איסור – במנורה בדרום כב, הרב ישראל גולדברג, "בענין עמידה בשעת הצפירה לזכרון חללי ישראל". נשאל על עמידה בשעת הצפירה. הוא מחלק את התשובה לשתים: 1) האם יש חשד אם לא יעמדו בצפירה, 2) האם יש איסור בחוקותיהם. צריך לציין שנקודת המוצא שלו שלילית מאוד על הנושא, לדעתו צפירה היא שטויות ואין בכלל צורך לעמוד בה אם לא מפני הרואים. ואכן כתב שמבחינת חשד כתב שיש חשש, ששאר הציבור יחשבו שהציבור החרדי/דתי ללא ערכים. 2) האם יש בצפירה איסור בחוקותיהם לא תלכו. וכותב שאין איסור, אולם לגר"א יש איסור ולכן ראוי לא לצאת החוצה לפני זמן הצפירה כדי שלא יצטרך לעמוד.
ראוי להימנע – במערכי השולחן (הרב נועם ירמיהו) סימן יב "האם מותר לעמוד דום בצפירה ביום הזיכרון, או שיש בכך איסור מחמת לא תלכו בחוקות הגוים?" כתב שאין איסור חוקות הגוים בעמידה בצפירה מכיוון שיש טעם לעמידה בצפירה, ואפילו מצאנו בתורה שעומדים לכבוד, ושותקים באבל. ומי שנמצא בחוץ כדי למנוע חילול השם יעמוד. אמנם מכיוון שהדבר נלמד בכל זאת מהגוים ראוי מאוד להימנע ומי שלא צריך שלא יעמוד בצפירה.
מותר ואין ענין – בשו"ת עשה לך רב חלק ד סימן ד כותב שבעמידה בצפירה יש טעם של כבוד לנופלים ולכן למרות שאם כולם היו דתיים, היו קובעים משהו אחר, בכל זאת יש טעם ומותר לעמוד בצפירה. נראה ממנו שיש צד קטן של ביטול תורה ולכן כשהוא בציבור יעמוד שבכל זאת יכול להרהר ובכך שעומד בציבור מכבד. אבל מי שנמצא לבדו, מפני שמדובר בכבוד חיצוני לא יעמוד ויתבטל מלימודו. וכן דעת הילקוט יוסף יו"ד קעח, ח.
אין איסור ביטול תורה בעמידה בצפירה – בתחומין ד, 125-129, הרב יהודה הרצל הנקין, "קימה לכבוד הנופלים ביום הזכרון" מציג במאמר את הסוגיה של בחוקותיהם לא תכלו וכותב שאין איסור בעמידה בצפירה. וכותב שמי שבבית המדרש יעמוד וימשיך להרהר בדברי תורה. וכן בשו"ת באהלה של תורה א, כג. בנוסף, מביא סברא חשובה, לפיה גם לדעת הגר"א מותר לעמוד בצפירה שכל דבר שהיינו עושים ללא הגוים מותר. ומסביר הרב אריאל שהכוונה שכל דבר שהשכל האנושי היה מקבל גם ללא הגוים אין בו משום בחוקותיהם גם לדעת הגר"א.
הסוברים שיש ערך בעמידה בצפירה – כך דעת הרב גורן שמעיד שהוא הגה את רעיון העמידה בצפירה, כמובא בספר בעוז ובתעצומות עמ' 256-257. וכן מובא בתחומין ג עמ' 388 בשם הרב צבי יהודה. וכ"כ בפסקי שלמה ו, עמ' 62. וכ"כ הרב אליעזר מלמד בפניני הלכה זמנים ד, יג, ומוסיף את העניין שלא לפרוש מן הציבור.
הסוברים שיש בעמידה בצפירה משום חוקות הגויים, אך בפומבי יעמדו מפני חילול השם
הרב מיכאל פרץ
באהלי שם – אוצר פסקי ע"ז סימן ל, סובר שיש חשש חוקות הגויים בעמידה בצפירה, וכתב שבפומבי צריך לעמוד כדי שלא יהיה חילול השם, והדבר דומה למקורב למלכות שמותר לו ללבוש בגדי גויים. אולם עדיף לא להיכנס לספק:
"ד. בשעת הצפירה העומד משום חילול השם, אינו עובר משום חוקות הגוים. ואם אין חשש של חלול השם, יש להמנע משום חשש איסור תורה של חוקות הגויים….
ו. והנה בארץ ישראל הנהיגו להשמיע צפירה בכל העיר, לזכרון חללי מלחמות ישראל ואז עומדים השומעים. והנה מנהג זה העתיקו מהגויים. שכן עושים הגויים לזכר חלליהם. אלא שאין בזה פריצות. וגם שעושים כן כדי לכבד את החללים בעמידה עם הצפירה. שמפסיקים הליכתם או עיסוקם ע"מ לעמוד לכבוד החללים. וממילא תלוי בחכמים לפי מה שביאר הבית יוסף בהיתר למי שמקורב למלכות ללבוש כמותם. משום שדין זה נתון להוראת החכמים. וגם בזה נראה הדין כך. ואם חכמים יקבעו שהוא חוקות הגויים הרי יהא איסור של תורה לעמוד בצפירה. ואם יתירו, הרי זה מותר. ויש בזה חשש נוסף של חילול השם. שיש שחושבים שבזה מזלזלים בחללים שמתו על הגנת עם ישראל. וכפיות טובה, וחוסר התחשבות. ובזה רבו המתירים לעמוד שלא יהא חילול השם. ומובן שלדינא נראה דדמי למקורב למלכות שהתירו והכא נמי חכמים ודאי יתירו למנוע חילול השם. אלא שתלוי במציאות אם יתרגלו שהחרדים לא עומדים ושיש בזה דעות שונות ממילא יהא עדיף שלא לעמוד, אבל אם התרגלו שכן עומדים הרי יש לעמוד ולמנוע חילול השם. ומובן שיש להמנע להכנס לספק זה. ועיין שו"ת ילקוט יוסף (סימן קעח, ב)."
להלכה מותר לעמוד בצפירה, ויש לחוש לדעת הגר"א שאסור ולכן ישאר בבית
הרב ישראל גולדברג
בקובץ מנורה בדרום כב, תחת הכותרת "בענין עמידה בשעת הצפירה לזכרון חללי ישראל" נשאל הרב ישראל גולדברג על עמידה בשעת הצפירה. הוא מחלק את התשובה לשתיים: 1) האם יש חשד אם לא יעמדו בצפירה, 2) האם יש איסור בחוקותיהם. צריך לציין שנקודת המוצא שלו שלילית מאוד על הנושא, לדעתו צפירה היא שטויות ואין בכלל צורך לעמוד בה אם לא מפני הרואים. ואכן כתב שמבחינת חשד כתב שיש חשש, ששאר הציבור יחשבו שהציבור החרדי/דתי ללא ערכים. 2) האם יש בצפירה איסור בחוקותיהם לא תלכו. וכותב שאין איסור, אולם לגר"א יש איסור ולכן ראוי לא לצאת החוצה לפני זמן הצפירה כדי שלא יצטרך לעמוד:
"א). שאלה: הנה זכינו לדור כאן בישראל 'ארץ הקודש' וב"ה ישנם הרבה מוסדות תורה אלא שבעוונותינו נמצאים אנו בעידנא דגלותא ויד שונאי ישראל תקיפה ואין הכיסא שלם והשלטון ביד הכופרים הארורים ישמרנו ה', והם כבכיול קובעים חוקי המדינה.
וידוע בקרב הלומדים השאלה המתעוררת כבכל שנה על מה שהנהיגו השלטונות כאן בארצנו מקדמא דנא לעשות יום לזכרם של חללי השואה וגם יום לזכרם של החיילים שנספו במלחמות מאז קום המדינה, ובאותו הזמן משמיעים צפירה ובעת ההיא נהגו המון העם לעמוד דקה דומיה לזכרם של הנפטרים הללו.
ודבר זה מעורר גיחוך בקרב מחננו היכן מצינו כדבר הזה שצריך לעמוד בעת "אזעקה" וכל שכן אחר שהרגילו אותנו לברוח בעת אזעקה ועכשיו רוצים שנעמוד. ומקור מנהג זה הוא מן הגויים כידוע ועד היום נוהגים כן בכל העולם[1].
והשאלה היא מי שהולך ברחוב בשעת הצפירה וסביר להניח שאחרים רואים אותו או עלולים לראותו (כגון הדיירים בבניינים שליד שמא רואים אותו מהחלון) כיצד עליו לנהוג, שאם יש בזה איסור דאורייתא שלא ללכת בחוקות הגויים א"כ אסור לעמוד וא"צ לחשוש לחילול ה'[2]. ואם אין בזה איסור מסתבר דצריך לעמוד כדי שלא יתחלל שמו יתברך, או אולי גם בזה נאמר הואיל והוא עושה כראוי אין לו להתחשב כלל באלו הטועים מחמת חסרון ידיעת ההלכה.
ב) תשובה: בעהי"ת נדון כאן בשני נושאים מרכזיים:
א. חשד – אם צריך להתחשב בעמי הארץ הטועים.
ב. באיסור – אם בכלל יש כאן איסור שלא ללכת בחוקות הגויים.
והנה רואים בכמה מקומות בחז"ל דגם כאשר עמי הארץ טועים מחמת חוסר ידיעה בתורה אף דהמעשה הוא היתר גמור ואין בו אף לא מידת חסידות מ"מ חייבו חז"ל להחמיר במקרים אלו כדי שלא להיראות בעיני העם כעוברים על ההלכה. וא"כ ה"ה בניד"ד כשם שצריך להיראות בעיניהם כמדקדקי הלכה כן צריך להיראות בעיניהם כבעלי מידות טובות.
ונביא לזה קצת מקורות. ג' מקומות מצינו באותו דף בפסחים (נא.) דצריך להחמיר כאנשי המקום, והביאה הגמ' דמנהג אנשי 'כבול' ששני אחים לא יכנסו במרחץ אחד אע"פ שאינו נכון כלל ומנהג טעות, צריך להחמיר במקומם. וכן אנשי 'בירי' החמירו שלא לצאת בקורדקיסון (מנעלים רחבים) בשבת כי טעו שצריך לחשוש שמא יפול המנעל ויבוא לטלטל ד"א ברה"ר, ואע"פ הנמצא בכבול צריך להחמיר. וכן בעכו לא היו יושבים על ספסלי נכרים בשבת מפני החשד (דחששו שנראה כמוכר סחורה בשבת). הרי שהחמירו באלו מפני עמי הארץ.
וכן מצינו ביבמות (כב.) אח ואחות גויים שהלכו והתגיירו לא אסורים להתחתן זה עם זה אע"פ שגר שנתגייר כתינוק שנולד דמי ובדינא אינם אחים, וטעם האיסור מפני שלא יאמרו עמי הארץ שהם באים מקדושה חמורה לקדושה קלה. ופירש"י (ד"ה לכל מסורה) וז"ל "אי שרית לקיומה אתי נמי למישרי ערוה בישראל דכו"ע לא ידעי דטעמא דגר משום דכקטן שנולד דמי" עכ"ל.
והיה מי שרצה לומר דניד"ד שאני דעד כמה שיראו ציבור שלם של יראי ה' שאינם עומדים השכל מחייב שכנראה יש להם איזה סיבה נכונה ולכן חוזרת אליהם הטענה שעליהם מוטל לבדוק ולחקור הענין. ועוד כאן הוא המצאה של דבר חדש משא"כ במקומות שהחמירו מפני הרואים הטעות הגיעה לרואים ע"י שחשבו שיש בזה איזה שהוא איסור תורה או איסור דרבנן אבל לא שחשבו שצריך לעשות דבר חדש כמו בניד"ד שהם המציאו שצריך לעמוד. אבל נראה שגם כאן אילו היו הם המיעוט היתה זו טענה נכונה, אבל הם רואים אותנו כמיעוט וכביכול אנו שבאים לחדש לכן כן צריכים אינם בגדר שמטעים את עצמם. וגם הטענה שהוא דבר חדש שהמציאו אינה טענה לענ"ד כיון דהוא ענין של ערכים טובים בעיני כל העולם לכן צריכים אנו לחוש שלא להיראות בעיניהם כאנשים חסרי ערכים."
מתחיל לדון בעניין בחוקותיהם לא תלכו. מביא את דעת התוספות המחלק בין חוק של ע"ז שאסור תמיד, לעומת חוק שמטעם הבל ושטות שלהם שמורת אם יש בו טעם או נזכר במקרא. ומביא שכך סובר המאירי, ועוד שלמאירי חוק שאינו מעבודה זרה אסור רק מדרבנן, לעומת החינוך הסובר שאסור מדאורייתא. על פי דבריהם אסור לעמוד בצפירה שאין פסוק שרומז עליו.
מנגד, מביא את דעת הרמ"א שכתב כמהרי"ק שמה שאסור הוא מנהג שאין בו טעם או מנהג משום פריצות ועבודה זרה. ולפי דבריו מותר לעמוד בצפירה שיש טעם להראות כבוד ולעשות זכר לחללי ישראל. ומביא שהר"ן כמהרי"ק:
"ג). ועתה נדון בעצם איסור דחוקותיהם. הנה אסר לן רחמנא לנהוג כחוקות הגויים, ומקור סוגיא זו הוא מהגמ' בסנה' (נב:) דנחלקו שם במשנה ר' יהודה ורבנן במיתת סייף כיצד עבדינן, דרבנן סברי דמתיזין ראשו בסייף כדרך שעושין המלכות, ור"י סבר דמניחין ראשו בסדן וקוצץ ראשו בקופיץ. ואיתא בגמ' דטעמא דר"י דאף שהיא מיתה מנוולת אין לעשות בסייף כדרך שהמלכות עושין משום שכך נהגו הגויים, ונאמר בתורה (ויקרא יח-ג) "ובחקתיהם לא תלכו", ואילו לרבנן לא חשיב איסור כיון דכתיב להדיא בפסוק (ירמייהו לד-ה) "ובמשרפות אבותיך" הלכך לאו מינייהו גמרינן ולא חשיב שנוהגים כחוקותיהם.
ובתוס' (שם ד"ה אלא) הקשו דהגמ' בע"ז (יא.) הסיקה דשריפה לאו חוקה היא, ומשמע דאם מה שהיו שורפין על המלכים היה חוקה היה אסור אע"ג דכתיב בפסוק, ואילו כאן משמע דכיון דכתיב בפסוק מותר. ותירצו (כאן, וגם בע"ז בתירוץ השני) בשם ר"י דתרי גווני חוקה הן:
א. שעושין לשם חוק עבודת כוכבים.
ב. שעושין לשם דעת הבל ושטות שלהם.
ולפ"ז כתבו לבאר דהיכא דעושים הם לשם חוק ע"ז לכן גם אם כתוב בפסוק לא עבדינן אבל היכא דלא עושים לשם ע"ז רק לשם חוק בעלמא, אם כתוב בפסוק מותר כיון דלא גמרי' מינייהו אלא מהפסוק אבל אם היה לשם ע"ז אף דלא גמרי' מינייהו לא עבדי' כוותייהו (ע"ע בקה"י בע"ז סי' ה).
וכ"כ המאירי (שם ד"ה אע"פ) ושם מפורש יותר הטעם דע"ז הוא חמור יותר וילפי' מקרא דאף שכתוב לא עבדינן כוותיהו, וז"ל "אע"פ שעיקר מניעת הליכה בחקות עובדי האלילים אינה אלא לענין שרשי ע"ז וכו', אעפ"כ הדבר מתפשט מדברי סופרים בהרבה דברים שאינם ממין זה, כדי שיתרחקו מהם ומאליליהם ולא ימשכו אחריהם מזו לזו.
ומ"מ כל מה שמצאנוהו כתוב בתורה או בנביאים שנצטוינו לעשיתו או שהותר לנו לעשותו עושין אע"פ שדרך עובדי האלילים בכך שלא ירדנו לה מתורת המשכות אחר נמוסיהם אלא מצד עצמינו מעתה דנין בסייף אע"פ שהם ומלכיהם דנין כן, שהרי התורה הזכירתו באנשי עיר הנדחת "לפי חרב" וברוצח "נקם ינקם" ונקימה זו החרב דכתיב "חרב נוקמת נקם ברית" וכן שורפין על מלכי ישראל ואין חוששין לדרכי האמורי שהרי כתוב "ובמשרפות אבותיך וכו' ישרפו לך".
ומ"מ מה שנאסר משום ע"ז אפילו מצאנוהו כתוב אסור שהרי אסרה תורה להקים מצבה אע"פ שכתוב ויצב יעקב מצבה, או שמא לא היינו אומרים כן אלמלא שהתורה אסרתה וראשון עיקר והוא שאמרו (במסכת ע"ז יא.) ואי שריפה חקה היא אנן היכי שרפינן" עכ"ל. ולפ"ז יוצא שבניד"ד שאינו מנהג דע"ז לכן אם היה כתוב בפסוק היה מותר לעמוד אבל מאחר ואין כזה פסוק אסור לעשות כמותם מדרבנן, אלא שיש לחלק באופן אחר כפי שיתבאר לקמן בעהי"ת.
ד). הנה להדיא במאירי (שהבאנו לעיל) שרק חוקים דע"ז אסורים מדאורייתא ואילו שאר חוקים מדרבנן, אבל מדברי החינוך (מצוה רסב) מפורש שגם בשאר עניינים הוא מן התורה, וז"ל "שלא ללכת בחוקות האמורי וכן בחוקות הגוים, שנאמר (ויקרא כ-כג) "ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם", והוא הדין לכל שאר הגוים, כי הענין מפני שהם סרים מאחרי השם ועובדין עבודה זרה.
וענין הם המצוה הוא שלא נתנהג כהם במלבושינו וענינינו, וכמו שאמרו בספרא, ובחקותיהם לא תלכו, שלא תלכו בנמוסות שלהם, בדברים החקוקים להם, כגון טיטראות וקרקסאות והאסטריאות. וכל אלו מיני שחוק שעושין בקיבוציהן כשמתקבצין לעשות שגעונות וזנות ועבודת האלילים. ואמרו שם בחוקות הגוי, רבי מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים, רבי יהודה בן בתירא אומר שלא תגדל ציצית הראש כהם ולא תספר קומי, כלומר שלא יגלח מן הצדדין ויניח שער באמצע, וזהו הנקרא בלורית" עכ"ל.
עוד כתב בטעם הדבר "משרשי המצוה, כדי להתרחק מהם ולגנות כל הנהגותיהם ואפילו במלבוש" עכ"ל. ומבואר להדיא בדברי החינוך כפי שהוכיח מן הספרא שחוקותיהם הוא לאו דוקא ע"ז ודומה לו אלא אף ענייני פריצות ושחוק והוא כדי שלא נדבק בהם.
וכן משמע ברמב"ם (ע"ז יא-א) דטעם הדבר כדי שלא נלמד ממעשיהם וז"ל בקיצור "אין הולכין בחקות העובדי כוכבים ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן שנאמר "ולא תלכו בחקות הגוים", ונאמר "ובחקותיהם לא תלכו", ונאמר "השמר לך פן תנקש אחריהם", הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו, וכן הוא אומר "ואבדיל אתכם מן העמים"" עכ"ל (אמנם עדיין לא מוכרח כדברי החינוך בפרט זה שגם שאר עניינים שאינם ע"ז אסורים מן התורה, דיתכן שמה שמנה שם הם דברים שעושים אותם הכומרים וכיו"ב ולא מצד פריצות וגאוה).
ה), וברמ"א הביא תשובת המהרי"ק (סי' פח. והזכירו גם בספרו דרכי משה. והובא גם בב"י) שבלאו דחוקותיהם כתב יש ב' עניינים:
א. מנהג שאין בו טעם – דאין ללכת בדרכיהם בדבר שאין בו טעם דיש לחוש שמא מקורו הוא מחמת ע"ז, וזהו שאמר הפסוק לשון 'חוק' שהוא דבר שאין טעמו ידוע (כדפירש"י על החומש קדשים יט-יט "חקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר").
ב. מנהג של פריצות הענוה והצניעות – אסור ללכת אחריהם בכל דבר שנהגו בו משום דרך פריצות או גאוה (אף שאין בו חשש ע"ז) דאין זה מדרכם של ישראל קדושים. עוד הוסיף וז"ל "ואף גם זאת נראה דהיינו דווקא כשהוא עושה כדי להדמות אליהם ולא לתועלת ידועה" עכ"ל.
ונעתיק קצת מלשונו הנוגע לעניינינו "וכן שנינו בתוספתא "האומר אל תפסוק בינינו פן תפסוק אהבתינו יש בו משום דרכי האמורי, ואם מפני הכבוד מותר" עכ"ל התוספתא הרי לך דכל שהוא משום תועלת וכבוד מותר ואע"ג דהרגילו בו אמוריים משום חוקם אפילו הכי כיון שאינו מתכוין אלא מפני הכבוד מותר" עכ"ל. וא"כ הכ"נ בניד"ד דמה שעומדים הוא כדי להראות כבוד ולעשות זכר לחללי ישראל ואינו אסור משום לאו דחוקותיהם.
ו). וסיים שם הרמ"א וז"ל "ולכן אמרו שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי", וציין לר"ן פ"ק דע"ז (יא.). ושם כתב הר"ן וז"ל "שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי – אינה מדרכי האמורי לחוש ללא תעשה כמעשיהם, לפי שלא אסרה תורה אלא חוקות של עבודת כוכבים אלו דברים של הבל ובטלה וכולן יש בהם צורך עבודת כוכבים, אבל דברים של טעם שרו, ובשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן כלי תשמישן לומר שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש בו הוא" עכ"ל. ומבואר מדבריו דאם יש בו טעם (ואינו דרך ע"ז) אינו אסור מצד חוקות הגויים וכדברי המהרי"ק.
ז). ובבהגר"א (שם סוף ס"ק ז) תמה עליהם מהגמ' בסנה' (לעיל), דמוכח שם דאי לאו טעמא דהוה כתיב סייף באורייתא (כדרך שעושה המלכות) לא הוה שרי לן למיעבד כדרך הגויים, ומבואר דאע"ג דאיכא טעם רבתי (שלא לעשות לו מיתה מנוולת בקופיץ) מ"מ היינו אוסורין לנהוג כן, שו"ר שגם במנ"ח (מצוה רסב) הקשה כן. וראיתי מיישבים דשאני התם דאיכא חשש טובא שעושין כן משום ע"ז, אשר על כן לא מספיק לזה הטעם של ברור לו מיתה יפה, משא"כ בעלמא שעושין דבר ויש בו טעם ותועלת בלא החשש הנ"ל מותר."
מביא שהאגרות משה כתב שאין איסור בחוקותיהם לא תלכו בתיאטרון ואצטדיוני ספורט. ותמה עליו ומביא שבזמנו של האגרות משה לא היתה שם פריצות, אך בימינו שיש אסור:
"ח). ועיין בשו"ת אגרות משה (י"ד ח"ד סי' יא) שנשאל במקומות כמו בתיאטרון שעושין שם ענייני שחוק, וכן אצטדיוני ספורט אם יש איסור דחוקותיהם להולכים שם. וכתב דאף שהדבר אסור מחמת ליצנות וביטול תורה מ"מ אין הדבר אסור משום חוקות הגויים כיון דאין בו חשש ע"ז, שהרי אין עושים כן אלא להנאת עצמן.
ותימה, הרי ידוע לכל שהכל שם מתנהל על דרך הפריצות והגאווה מבגדים אדומים שאסורים משום פריצות ומ"ש כמשנ"ת, ועוד שמבואר כן להדיא בספרא (אחרי מות פרשה ח פרק יג אות ט, והביאו רש"י על החומש פ' אחרי מות יח-ג) "ומה ת"ל ובחוקותיהם לא תלכו, שלא תלכו בנימוסות שלהן בדברים החקוקין להם, כגון תיטריות וקרקסאות והאסטריות" וכו' עכ"ל.
ולהצדיק את הצדיק שמעתי מת"ח אמריקאי שזוכר כי בימי צעירותו כאשר כיהן הגרמ"פ לא היה אז מעורב באיצטדיוני הספורט פריצות כמו בזמנינו, ורק היו משחקים בכדור והיו עושים עסק מ"כלום" אך לא יותר מזה, ורק במציאות דאז כתב האג"מ דאינו אסור מצד חוקות הגויים דאין זה דומה למשחקים שעושים בזמנינו. וכן משמע בחינוך (מצוה רסב ד"ה וענין) דמה שאמרו קרקסאות וכו' מיירי בדברים האסורים ממש, וז"ל "וכל אלו מיני שחוק שעושין בקיבוציהן כשמתקבצין לעשות שגעונות וזנות ועבודת האלילים" עכ"ל. אבל לכאורה לפי מש"כ שם "משרשי המצוה כדי להתרחק מהם ולגנות כל הנהגותיהם ואפילו במלבוש", טעם זה שייך גם כאן, והמציאות מוכחת שההימשכות אחר מקומות אלו מקררת את האדם ומציבה אותו במצב של שאיפות להבל וריק (כאשר רואה איך שמכבדים את המשחקים) ומתחבר אחר תאוותיהם".
מגיע למסקנה, שמפני שיש טעם בעיני האנשים שעומדים בצפירה למה שעושים, שהוא הערכה לנופלים ולמשפחותיהם ואין בדבר ע"ז או פריצות אין איסור חוקות הגוים. למרות שאנחנו סוברים שאין בזה טעם אמיתי:
"ט). מסקנת הדברים: נראה פשוט וברור שהעומדים בצפירה אינם עושים כן משום טעם ע"ז או פריצות אלא אדרבא כוונתם היא לטובה כדי להביע הערכתם וצערם על קרוביהם הנפטרים ושאר חללי ישראל. וכיון שבעיני העולם הוא מנהג שיש בו טעם הגון, לכן אף שאנו בזים לזה ואין חלקנו עמהם מ"מ איסור חוקותיהם לא שייך בזה כמבואר ברמ"א (י"ד קעח-א)[3].
וכ"כ בספרו דרכי משה (שם) וז"ל "משמע דכל האיסור אינו אסור אלא כשהוא עושה כדי להדמות אליהן בלא תועלת אחרת אבל ע"י תועלת שרי כדלעיל" עכ"ל (ומקורו מדברי המהרי"ק סי' פח והר"ן על הריף. ע"ז יא., והבאנו לעיל), הכ"נ בניד"ד אע"ג דאין תועלת לנפטר עי"ז מ"מ אינם עושים כן כדי להידמות לגויים, ואדרבא עושים כן משום הפלת החללים בגלל הגויים אלא שזוהי דרכם היחידה להביע צערם ולהנציח זכר חלליהם (כי בשל חוסר השכלתם אינם מכירים במסורת אבותינו)."
מחזק את דעתו משו"ת הריב"ש שהתיר לעלות לקבר בכל יום מהשבעה, ולמרות שאין תועלת לנפטר מכך, כי יש סיבה. אולם מפני שהגר"א מחמיר ומדובר בספק דאורייתא ראוי לכתחילה לא לצאת מהבית לפני הצפירה:
"שו"ר בשו"ת הריב"ש (סי' קנח) שנשאל במנהג איזה מקום שמי שמת לו מת היה הולך לבית החיים כל יום ויום מימי השבעה, והרב השואל סבר לאיסור משום חוקות הגויים, והשיבו הריב"ש דאין לאסור משום שעושים בשביל כבודו של מת.
ומסתבר דאין תועלת לנשמת הנפטר בעצם ההליכה כל יום מימי השבעה שהרי המדקדקים אין עושין כן ואולי אף מזיק, מ"מ התיר הריב"ש כיון דלא נהגו כך סתם בלא סיבה אלא בשביל כבוד הנפטר, ונראה דדמי ממש לניד"ד דאין העומדים מכוונים בסתם אלא בשביל כבוד החללים. ודמי ממש למה שהבאנו לעיל מהגמ' בסנה' שהוא מקור הסוגיא דשורפין על המלכים, דהא אין שום תועלת לנפטר רק שעושים כן משום שרוצים להביע כבוד לחללים, וא"כ נפשוט להתירא מגוף מקור הסוגיא.
אמנם בביאור הגר"א שם תמה על הר"ן והמהרי"ק ואף דחה ראיותיהם (וניסה שם ליישב וכתב שזה דוחק) ונקט דבפשטות הסוגיא נראה דאפי' בדברים שיש בהם טעם (כמו מיתת סייף וכיו"ב) גם כן אסור משום חוקותיהם, ולפ"ז גם בניד"ד אסור לעמוד. אמנם העיקר להלכה כדעת הר"ן והמהרי"ק ופסק הרמ"א דמותר במקום שיש טעם (כמובן במקום שאינו מטעם פריצות וגאוה). ומ"מ מאחר והוא ספק דאורייתא נראה דראוי לחוש לכתחי' לדעת הגר"א ולא לצאת מהבית בזמן כזה שיצטרך לעמוד בחוץ."
מעלה סברא שכאשר יש חשש איבה גם להגר"א לא יהיה איסור דאורייתא כי האיסור הוא להידמות לגוי מתוך רצון ואל מתוך איבה (כאשר עושים משום חשש איבה, אין רצון אמיתי להידמות לגוי):
"אמנם אמר לי הגר"א פלקוביץ' שליט"א דיתכן דלא חשיב ספק דאורייתא דגם הגר"א מודה דעיקר האיסור נאמר היכא דעושה את המנהג בסתמא אבל היכא דמצד עצמו לא היה עושה את המנהג ורק עושה כן מפני איבה י"ל דיצא מכלל איסור דאורייתא. ויש לעיין בדבריו לאור הטעם שביארו הראשונים כדמוכח בפסוקים (ונרחיב בזה לקמן) שהוא כדי להבדיל בין ישראל לעמים כדי שלא ילמדו ישראל ממעשיהם ולא ילכו בעקבותיהם, אם חששה התורה להימשכות בענין זה".
מרחיב על החשיבות שלא לחלל שם שמים:
"ונלע"ד כדבר פשוט שמי שנמצא בחוץ וממשיך ללכת במקום שאחרים רואים אותו אם הוא מקום שמצויים בו חילונים או אפילו רק יכולים לראותו מהחלון הרי זה ממעט בכבוד שמים, ואף שאינו עובר עבירה אבל למעשה גורם שנאה כלפי התורה ויראי ה'. שוב שמעתי כן ממו"ר הגרא"מ קניגסופר שליט"א.
וראה מה שאחז"ל (שבת קיד.) "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה שנאמר כל משנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא משניאי" עכ"ל. הרי שתפקידנו בעולם הוא לקדש שם שמים ולהאהיב את ה' ותורתו על העולם, וכל שכן שלא לעשות להיפך ח"ו.
עוד אחז"ל (בברייתא ביומא פו.) ""ואהבת את ה' אלקיך" שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו, אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".
אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו, אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו, ועליו הכתוב אומר באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו" עכ"ל.
ולומר שהחילונים מטעים את עצמם וזו בעיה שלהם אינה טענה כיון דס"ס הדבר פשט בעולם בהמון העם לעמוד בצפירה ומחמת כן רואים בזה כדבר הרגיל וכל זמן שלא עמדו לברר הדבר הרי הוא בעיניהם כדבר נכון וישר ופשוט, וכאשר רואים מי ששומר תו"מ שאינו עומד אלא מתעלם הרי זה בעיניהם כדבר רע ותמוה וסבורים שאינו חושב אלא על עצמו ואין לו ערכים בסיסיים ובעיניהם הוא המחדש (וכל שנה ושנה מתקוממים על זה מחדש בריש כל חוצות, ושואלים בתוקפנות מדוע חרידים לא עומדים בצפירה"?!).
וכבר הבאנו לעיל (בתחילת הסימן) דרואים בכמה מקומות בחז"ל דגם כאשר עמי הארץ טועים מחמת חוסר ידיעה בתורה אף דהמעשה הוא היתר גמור ואין בו אף לא מידת חסידות מ"מ חייבו חז"ל להחמיר במקרים אלו כדי שלא להיראות בעיני העם כעוברים על דברי הלכה. וא"כ ה"ה בניד"ד כשם שצריך להיראות בעיניהם כמדקדקי הלכה כן צריך להיראות בעיניהם כבעלי מידות טובות[4]."
מפלפל בפסוקים שבהם למדו את איסורי בחוקתוהים לא תלכו. מביא שלכאורה מרש"י האיסור הוא רק ב7 עממים. אולם לשאר הדעות הוא לכולם והתורה הזהירה דווקא עליהם כי זה מקום שישראל היו ולכן יש יותר חשש שימשכו אחריהם:
"והנה מצינו ג' פסוקים המדברים באיסור זה שלא ללכת בחוקות הגויים, ומקומם בג' פרשיות שונות:
א. במשפטים (כג-כד) "לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם ולא תעשה כמעשיהם כי הרס תהרסם ושבר תשבר מצבתיהם", וכתב הרמב"ן וז"ל "יתכן שהיא אזהרה מדרכי האמורי שמנו חכמים (שבת סז.) כמו שהזהיר במקום אחר "ובחקותיהם לא תלכו", ואמרו בספרא שם אלו דרכי האמורי שמנו חכמים" עכ"ל. ושם מיירי בע"ז ובז' עממים.
ב. באחרי מות (יח-ג) – "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו, ובחקתיהם לא תלכו". ושם לא מוזכר כלל ענייני ע"ז אלא נסמך לפרשת עריות ומשמע דקאי על זה, וגם סיימה הפרשה "אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם", אלמא מיירי גם בעריות ולא רק בע"ז[5].
ג. בקדושים (כ-כג) – "ולא תלכו בחקת הגוי אשר אני משלח מפניכם כי את כל אלה עשו ואקץ בם", וגם שם מיירי בסוף פרשת עריות ובז' עממים שהרי סיים "אשר אני משלח מפניכם".
וצריך להבין מהו שציין הכתוב דוקא לז' עממים, ובפסוק שבאחרי מות דיקדק בזה רש"י וז"ל "כמעשה ארץ מצרים של מצריים ושל שמעשיהם מגיד כנעניים מקולקלים מכל האומות, ואותו מקום שישבו בו ישראל מקולקל מן הכל" עכ"ל.
וקשיא לי טובא, וכי דוקא על גויים אלו שהיו רעים ביותר ציוותה תורה שלא לעשות כמעשיהם אבל סתם גויים היתכן דאפשר ללמוד מהם, ומה לי מקולקל קצת ומה לי מקולקל הרבה, בזה ובזה עלול האדם להידבק במעשיהם וסופו יורד שאול, ואדרבא דוקא מי שאינו מקולקל הרבה יש יותר מקום לטעות וללמוד ממנו.
וצריך לומר דשיטת רש"י שדוקא על ז' עממים הזהירנו הכתוב, וכנראה ההסבר בזה מאחר והחוק עצמו הוא חפצא דהיתרא אלא שמטרתו או שעצם המציאות עלול לגרום לדברים רעים, לא חששה התורה אלא בז' עממים שאם יתקרבו אליהם מרוב רשעותם הרבה יתקלקלו מהר וירדו שאול תחתית. משא"כ שאר העמים ההתקרבות אליהם אינה מהווה סכנה כל כך גדולה כמו בז' עממים (וע"ע לקמן בסוף הסי' שנפרש דברי רש"י באופן נוסף).
ולולא דבריו היה מקום להציע הסבר אחר, דמה שהזהירנו על ז' עממים דיבר הכתוב בהווה, כלומר כוונת התורה שאחר שתבואו לארץ ותירשו את הארץ הרי שבהכרח תיראו שם כמה מנהגים שלהם ופעמים שיראה לכם כמנהגים טובים ועל כן תחשבו לנהוג כמנהג המקום, על זה בא הכתוב ומצווה שלא ללכת בדרכיהם כלל, שאם לא תיבדלו מהם בסופו של דבר תהיו כמוהם ח"ו.
ואזהרת הכתוב על "מצרים" ה"ק הרי ראיתם כמה אכזרים היו המצריים ולאיזה דיוטא תחתונה הגיעו ע"י מעשיהם המקולקלים, לכן תיזהרו שלא להתנהג כמוהם שמא תיעשו כמוהם בסופו של דבר. וביותר נראה שכוונת הפסוק באופן הפשוט יותר להזהירם מחמת שבאו משם, ולכן יש חשש יותר שילמדו ממעשיהם שהרי זה מה שהכירו וראו.
וכל זה מתבאר היטב ע"פ דבריו נודעים של הרמב"ם בהל' דעות (ריש פרק ו) וז"ל "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם" עכ"ל בקיצור. ועל כן הזהיר על מקום שבאו משם ועל מקום שבאו לשם כדי להבדילם מהם.
ולפי דרכינו יוצא דאיסור זה לא נאמר דוקא על ז' עממים וכן הוא להדיא בחינוך (מצוה רסב) וז"ל "ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר על זה ועשה דבר מאלו הדברים שזכרנו להדמות אליהם חייב מלקות. והמתרחק מכל הנהגותיהם ומכל נמוסיהם וישים כל לבו ומחשבותיו אל השם ובמצוותיו היקרות "נפשו בטוב תלין לעולם וזרעו יירש ארץ" (תהלים כה-יג)" עכ"ל.
ולפ"ז מובן מדוע סיים הכתוב בפרשת קדושים "אני ה' אלקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים" וכו' "והייתם לי קדשים כי קדוש אני ה', ואבדל אתכם מן העמים להיות לי", והרי ההבדלה קאי גם אשאר אומות ולא רק על מצרים וז' עממים שהם גרועים ביותר, א"כ מוכח דהאיסור דחוקות הגויים קאי נמי אשאר גויים, שהרי זו תכליתה שנהיה עם קדוש לה' ונבדל מהם. אמנם לשיטת רש"י נצטרך לומר דאה"נ שהזהיר הפסוק על הרעים ביותר דסגי בהבדלות מהם כיון ששהותנו עמם ולא עם אחרים (אבל אחר שגלו לבין שאר האומות נשאר קשה כיצד אני קורא בזה "ואבדל אתכם מן העמים").
שו"ר דכבר כתב בכל זה בכלי יקר (בפסוק שבפרשת אחרי) ושם פירש דמסתמא ישראל היו במקום המבורר ביותר שהוא טוב וממילא גם הגויים שם היו טובים יותר, וכן ארץ כנען מחמת קדושתה מסתמא הגויים שדרו שם היו טובים יותר משאר האומות. ולכן נקט הכתוב רבותא שאפי' מאלה לא תלמד. אמנם הביא דברש"י איתא להדיא דהם גרועים יותר, ותמה על זה דחלילה לומר דאפשר ללכת אחר חוקות שאר הגויים שאינם מז' עממים, ומכח זה הכריח כדבריו, ע"ש.
ולכאורה יש להוכיח כשיטת רש"י דז' עממים היו גרועים ביותר, שהרי מבואר בחז"ל שהיו אדוקים בע"ז יותר משאר האומות, ועוד שנצטוו בכניסתם לארץ למחותם, וכן מבואר בכמה דוכתי על המצריים שהיו רשעים ביותר, ודברי הכלי יקר דרבותא קמ"ל צריכים לי עיון.
והא דהקשה הכלי יקר דמסתמא ישראל היו במקום המבורר שהוא טוב וא"כ כיצד יתכן דז' עממים היו רעים יותר. נראה לפרש דאדרבא היא הנותנת, דזה גופא שהמקום טוב ומבורר ויכול להשפיע על האדם להיות גדול יותר, מאותה סיבה יכול לגרום להיפך, והרי שכל אדם בוחר לנתב כוחותיו אם לטוב אם למוטב. ולכן מסתבר דז' עממים באמת מכובדים וחכמים אלא שקילקלו והשתמשו בצורך הרוחני שלהם לע"ז'. היו ולכן אע"ג שבעצם היו רשעים מכולם הוצרך הכתוב להזהיר דוקא עליהם שלא להידבק בהם ובמעשיהם מחמת שהיו נראים כרמי מעלה (ודוגמה ברורה לזה היא מהנצים ימ"ש, דקודם שהתחילה השואה האיומה היו נראים בעיני כולם כרמי מעלה ואף דגלו בזה בתור שיטה כידוע, עד שנודע גודל שחיתותם ואכזריותם בהרג הממוני ובזוועות האיומות שעשו באומה הישראלית (ובשאר החלשים) רח"ל."
הסוברים שמותר לעמוד מעיקר הדין, אך לא ראוי למי שנמצא לבדו
מערכי השלחן
במערכי השולחן (הרב נועם ירמיהו) סימן יב "האם מותר לעמוד דום בצפירה ביום הזיכרון, או שיש בכך איסור מחמת לא תלכו בחוקות הגוים?" כתב שאין איסור חוקות הגוים בעמידה בצפירה מכיוון שיש טעם לעמידה בצפירה, ואפילו מצאנו בתורה שעומדים לכבוד, ושותקים באבל. ומי שנמצא בחוץ כדי למנוע חילול השם יעמוד. אמנם מכיוון שהדבר נלמד בכל זאת מהגוים ראוי מאוד להימנע ומי שלא צריך שלא יעמוד בצפירה:
"שאלה: האם מותר לעמוד בזמן הצפירה ביום הזכרון לזכר הקדושים שנלחמו למען עם ישראל ונפלו במלחמה, או שיש בכך איסור משום לא תלכו בחוקות הגוים!
מקור האיסור שאסור ללכת בחוקות הגויים… (ועוסק במקור)
…במורה נבוכים (ח"ג פל"ז) כתב הרמב"ם:
"ודע שיעור זאת התועלת הגדולה גם כן, ולהרחיק מכל מעשה הכשוף הזהיר מעשות דבר מחוקותיהם, ואפילו במה שנתלה במעשה העבודה וכיוצא בהן. רצונו לומר, כל מה שיאמר שהוא מועיל ממה שלא יגזור אותו העיון הטבעי, אבל נוהג לפי דעתן כמנהג הסגולות והכוחות המיוחדות, והוא אומרו ובחוקותיהם לא תלכו ולא תלכו בחוקות הגוים. והם אשר יקראום ז"ל דרכי האמורי, מפני שהם סעיפי מעשה המכשפים שהם דברים לא יגזרם היקש טבעי, אך הם מושכים למעשה הכישוף אשר הם נסמכים לעניני הכוכבים בהכרח, ויתגלגל הענין להגדיל הכוכבים ולעובדם ולרוממם. ואמרו בפירוש כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, רוצים בזה שכל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר, וזולתו אסור".
וכדברים האלו נפסק להלכה בטוש"ע (יו"ד סימן קע"ח סעיף א'), עיין שם.
אלו חוקות הגויים נאסרו לעשות?
ב) ואולם לענין נידון דידן, אפשר ללמוד ממה שכתב הרמב"ם במורה נבוכים (המובא לעיל) שדבר שהוא עשוי על פי אדני ההגיון האנושי ולא מחמת סיבה דתית של עובדי עבודה זרה – אין בו איסור משום לא תלכו בחוקות הגוים, ומותר לעשות כן. וכך כתב במפורש רבי יוסף קולון בשו"ת מהרי"ק (שורש ח"ף) :…
ומדברי המהר"י קולון יש ללמוד, שאם יש טעם על פי אדני ההיגיון לאותה החוקה שהגוים עושים – אין בכך משום חוקות הגוים, ויהיה מותר גם ליהודי לעשותה. ועל פי זה יש להסביר מה שכתוב בגמרא במסכת שבת (סייז.): "אביי ורבא דאמרי תרוייהו: רפואה אין בו משום דרכי האמורי". וכך פסק המאירי (שם) ועוד. ומסתבר שגם הלכה זו מסתמכת על יסוד זה, שבדבר שהוא הגיוני על פי אדני השכל – אין בו משום דרכי האמורי. (ועיין עוד מועד לכל חי סימן ט"ז סעיף ח' במה שכתב בשם האדני פז לענין מנהג כפרות דווקא בתרנגול לבן). …
ד) ועל פי דברי המהר"י קולון הנ"ל, יש לומר שהוא הדין והם הדברים לנידון דידן שיהיה מותר לעמוד בשעת הצפירה, משום שהטעם לעמידה הוא להוקיר את זכרם של אותם הקדושים על ידי השתיקה והעמידה, ויש בכך טעם הגיוני. ועל אף שדבר זה שעל ידי העמידה והשתיקה יוקירו את זכר אותם הקדושים – בדו זאת מלבם, מכל מקום, עדיין מצאנו בחז"ל שישנם מצבים בהם עמידה ושתיקה מסמלים כבוד :
לעניין עמידה – כך מצאנו שעמידה לפני זקן ורב (עיין במסכת קידושין לב:, ושם ג'"ל:), נעשית בכדי לכבדם.
ולעניין שתיקה – כבר מצאנו בתורה שכשנפטר אדם, אותם הקרובים לנפטר קיבלו על עצמם את הדין באהבה בשתיקה. זה יצא ראשונה בחומש ויקרא בפרשת שמיני (י', ג') אחרי מות נדב ואביהו, מתואר בתורה על אהרן אביהם: "וידום אהרן". וגם בספר יחזקאל (כ"ד, ט"ז – י"ז) אחרי שהקב"ה אומר ליחזקאל הנביא: "בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה ולא תספוד ולא תבכה ולא תבוא דמעתך" – המוסב על לקיחתה של אשתו של יחזקאל, מוסיף הקב"ה ואומר לו להתנהג בהנהגות המיוחדות רק לו: "האנק דום מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך ונעליך תשים ברגליך ולא תעטה על שפם ולחם אנשים לא תאכלי'. ולמדה מכך הגמרא במסכת מועד קטן (טייו.): "אבל אסור בשאילת שלום, דקאמר ליה רחמנא ליחזקאל: 'האנק דום' (שם)". ופירש"י (שם ד"ה דהא אמר ליה): "כלומר, בדבר זה תנהוג אבילות שתדום ולא תשאל לשלום". ורואים שהשתיקה מסמלת אבילות. והוא הדין לנידוננו.
ומכיוון שיש טעם לעצם העמידה ולעצם השתיקה – אין בכך איסור משום לא תלכו בחוקות הגויים. ולהיפך, דכבר אומרים חז"ל במסכת חולין (פ"ט.):
"אמר רבי יצחק: מאי דכתיב (תהלים נייח, ב'): 'האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם' – מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאלם! יכול אף לדברי תורה? תלמוד לומר: 'צדק תדברון' (שבדברי תורה מותר לדבר, ואף מצווה לדבר בהם). יכול יגיס דעתו? תלמוד לומר: 'מישרים תשפטו בני אדם'".
ורואים שישנה מעלה לאדם ששותק ואינו חוטא בדיבורו. וכבר אמרו חז"ל גם כן במסכת מגילה (ח"י.):
"דרש רבי יהודה איש כפר גבוריא, ואמרי לה איש כפר גבור חיל: מאי דכתיב לך דומיה תהלה? סמא דכולא משתוקא. כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא: מלה בסלע משתוקא בתרין".
וכאן בזכות אותה הצפירה זוכים אנו לדקת דומיה עולמית בלי לשון הרע, בלי רכילות, ובלי דברים ביטולים ועבירות! ועל כך אמרו חז"ל במסכת מכות (כ"ג סע"א):
"רבי שמעון אומר: ממקומו הוא למד שנאמר ונכרתו הנפשות העושות וגו', ואומר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, הא כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה".
והוא הדין לנידוננו, שמכיון שהסקנו שאין עבירה לעמוד דום בשעת הצפירה, ומאידך, האדם שעומד מתבטל מעבירות ונחשב לו כאילו עשה מצוה – נראה דאולי אפשר לומר דאף יש סרך של מצוה לנהוג כן[6]. וכך שמעתי מהרה"ג אהרן ירחי שליט"א באזכרה של מו"ר הגאון הגדול הרב יעקב יוסף זצ"ל. [ואחר כך אשכחית מרגניתא טבא בספר החפץ חיים חייו ופעלו (ח"א בעמוד ע"ז) להרב משה מאיר ישר זצ"ל, במעשה שהיה עם החפץ חיים זצ"ל ואחד מתלמידיו :
"פעם בא אליו תלמיד אחד והתלונן בפניו: "רבי, הרי הנך משדלנו תדיר לדרוש בפני הצבור, והנה דרשתי במשך שעתים רצופות בפני קהל שמילא את בית הכנסת מפה אל פה ואינני רואה שהשפעתי משהו בדברי, שאפילו אחד ישתנה לטובה! מה תועלת איפוא בדבר?".
השיב לו הרבי על כך : "מתפלא אני עליך שכה תדבר. הלא ידוע מה שהביא הגאון מוילנה באחד מספריו בשם המדרש, שעל כל רגע ורגע שאדם חוסם פיו זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער. כל זה – סיים החפץ חיים – עבור רגע אחד של שתיקה. ועתה שווה בנפשך את השכר שמגיע עבור מניעת קהל שלם במשך שעתים רצופות מלשלוח פיהם ברעה? הרי אין לשער ערכה של מצוה זו! ומה תבקש עוד?".
והרי לנו, שאת יסוד הדברים הנ"ל כבר אמר הכהן הגדול מאחיו הגאון החפץ חיים זצ"ל].
ואפשר להוסיף להקל את דברי מרן הבית יוסף (ביו"ד ס"ס קע"ח) :
"כתבו הגהות מיימוניות בפרק י"יא מהלכות עבודה זרה (הלכה א') בשם רא"מ (יראים השלם סימן שי"ג), דמסברא אין להוסיף על מה שמנו חכמים שהיתה קבלה בידם שהוא מחוקות הגוים. וכתב סמ"ג (שם): בתוספתא דשבת (שם) מונה כל מה שהיתה קבלה ביד חכמים מחוקותיהם ודרכי האמורי, עד כאן לשונו. ובאמת שהרבה דברים שנויים באותה תוספתא שיש בהם משום דרכי האמורי, והרבה בני אדם נכשלים בהם ואין איש שם על לב. ושמא משמע להו שאין לחוש משום דרכי האמורי אלא לדברים שהוזכרו בגמרא בלבד, וכל שאר דברים השנויים בתוספתא הוו דלא כהלכתא, דאם לא כן – לא הוה שתיק תלמודא מינייהו".
ועיין עוד בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן קס"ז) שכתב:
"ויתר מזה נראה שכל מה שלא נאסר בגמרא באותן המנויין בדרכי האמורי – אין לנו לאוסרן, לפי שאין הסגולות נודעות לנו ואין לנו לדון עליהם מדרכי הטבע המפורסם".
והניף ידו בשנית בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן תתכ"ה). ועיין עוד למרן הרב חיד"א זצ"ל בשיורי ברכה (ביו"ד סימן קעייט ס"ק די) שכתב:
"ובתוספתא דשבת (פרקים ז' – ח') מונה כל מה שהיה קבלה ביד רז"ל מחוקותיהם ומדרכי האמורי, ויש אומרים שאין להוסיף עליהם מסברא. ובאמת שהרבה דברים שנויים באותה תוספתא שיש בהם משום דרכי האמורי, והרבה בני אדם נכשלים בהם ואין איש שם על לב. משמע להו דאין לחוש משום דרכי האמורי אלא לדברים שהוזכרו בגמרא, ושאר הדברים השנויים בתוספתא הם דלא כהלכתא, דאם לא כן – לא הוה שתיק תלמודא מינייהו. מר זקני הרב חסד לאברהם בהגהותיו כתב יד".
וראה עוד להגאון האדיר רבי צבי הירש שפירא אב"ג מונקאטש זצ"ל בדרכי תשובה (סימן קע"ט ס"ק ל') שהביא בשם שו"ת שארית יעקב (סימן י"ב), שרק מה שהוזכר בש"ס שהוא מדרכי האמורי או מה שנוהגים העכו"ם לעשות ואין יודעים בו עניין רפואה ולא שום תועלת אחרת – דווקא הוא נאסר משום דרכי האמורי. אבל מה שלא שנזכר בש"ס ואין נוהגים בו העכו"ם, או אפילו נוהגים בו – אם יודעים בו עניין רפואה אפילו שלא כדרך השכל או תועלת אחרת – אין בו משום דרכי האמורי. וכאן שהוכחנו שיש לכך טעם שכלי לעמידה בצפירה – שפיר דמי לעמוד, ואין בכך איסור משום דרכי האמורי. ועיין עוד למרן מופת הדור והדרו רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"ו ס"ס נ') שהביא כיד ה' הטובה עליו חבל נביאים דסבירא להו הכי, שכל מה שלא הוזכר בש"ס – אין בו איסור משום דרכי האמורי. ועיין עוד בשו"ת אדני פז (ח"א יו"ד סימן היין) לרב אברהם אבידר שליט"א.
ומכאן תשובה מוצאית למה שכתב הגאון הגדול נשיא בית אב לשבט לוי רבינו שמואל הלוי וואזנר זצ"ל בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סימן קל"ו), שמהסמ"ג המובא בבית יוסף רואים שהחמיר בכך, ורק הבית יוסף כתב שיש בני אדם הנכשלים במקצת דברים, ועל כן יצא ללמד עליהם זכות שמא מה שלא נמצא בש"ס אין בו משום דרכי האמורי. ולכן הסיק שכיון שדעת הסמ"ג להחמיר – אין לעשות מעשה לכתחילה נגד התוספתא. ואמנם, כאן בעמידה בצפירה, מלבד שאינו עושה כן לכתחילה (שהרי לא מצאתי למי שמחמיר שלא לעמוד בצפירה בעמידה, שייצא במיוחד בשעת הצפירה לבחוץ כדי שיתפס ב'קלקלתו', ויהיה חייב לעמוד…), אלא שאותו האדם עומד מחמת שאין לו ברירה כדי שלא יהיה חילול ה'. (ועיין לקמן במה שכתבנו בנוגע לאדם שלא נמצא במקום ציבורי בשעת הצפירה). ובנוסף מכל האחרונים הנ"ל ועל צבאם חונה הרשב"א, חזינן דסבירא להו שבדבר שיש בו טעם אין שום איסור שלא ללכת בחוקות הגויים. ועיין עוד בשו"ת יחוה דעת הנ"ל שכתב בשם שו"ת הרדב"ז (ח"א סימן לייד), שמה שלא הביאו בעלי ההלכות את התוספתא, אפשר דסבירא להו שכיוון שלא הובאה בתלמוד – אינה להלכה. וכך הביא גם בשם הרשב"א (ח"א סימן לייה), ובר"ן (סוף פרק ד' דראש השנה בד"ה ותמיהני). ולכן נראה שאפשר להקל גם משום טעם זה. וכעת ראיתי להרה"ג רזיאל כהן שליט"א בשו"ת מחקרי ארץ (חייד סימן נייה ס"ק ג') שכתב להעיר מדברי מרן במקום אחר שלא בכל דבר הוא סובר כדברי ההגהות מיימוניות הנ"ל. ומשום שראיתי את דבריו סמוך ונראה לחתימת התשובה, לא מצאתי את העת והפנאי להתייחס לדבריו כראוי, ובגלל שבתשובתנו זו צירפנו כמה צירופים להקל ואף הוא היקל שם בנידוננו, לא ראיתי להאריך בכך, ועוד חזון למועד. ומה שכתב שם (בס"ק די) להעיר על דברי האחרונים שלמדנו ממרן בבית יוסף להקל בנידונים אחרים, שהאחרונים שהביאו את דבריו הביאוהו רק לסניף להקל. לא נראה כך מדברי חלק מן האחרונים, ולך נא ראה בספרתים]."
מביא את דעת הגר"א וכותב שהלכה כרמ"א וכדעות המקילות שאם יש טעם אין איסור בחוקותיהם לא תלכו:
"דעת הגר"א בנוגע לחוקות הגויים שיש בהן טעם
ה) והנה בעתיה בהגלות לפניי דברי הגאון מוילנא זצ"ל בביאור הגר"א (יו"ד סימן קע"ח ס"ק ז'), שחלק על דברי הרמ"א והראשונים האלו, וכתב לאסור אף במקום שיש במנהג האמורי טעם וסיבה הגיונית. וידועים ומפורסמים דברי הגר"א במעשה רב (סימן קצ"ה) בנוגע לחג השבועות :
"בשבועות אין להעמיד אילנות, כי מאחר שאינו אלא מנהגא ולא מדינא והוא חוק גויים – נכון לבטל".
וכך הובא באחרונים, ראה בחיי אדם (כלל קלייא סעיף י"ג) הובא:
"הגר"א ביטל מנהג מהלעמיד אילנות בעצרת".
ומעין זאת כתב בערוך השלחן (או"ח סימן תצייד סעיף ו'):
"וכתבו שנוהגין לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת ובהבתים זכר לשמחת מתן תורה… ויש נהגו להעמיד אילנות, אמנם בדורות שלפנינו ביטלו האילנות והעשבים מטעמים שידעו הגדולים שבדור".
וכך הובא גם כן במשנה ברורה (שם ס"ק י'):
"והגר"א ביטל מנהג זה, משום שעכשיו הוא חק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם".
ועיין עוד להגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סימן י"א ס"ק ה') שהעלה כדעת הגר"א.
והנה, מלבד שהגר"א חולק על הראשונים שם וגם על הרמ"א, אף הרמ"א גופיה (או"ח סימן תצייד סעיף ב') כתב להכשיר מנהג זה, וכלשונו :
"ונוהגין לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת והבתים, זכר לשמחת מתן תורה".
ואילולי דהוה סבירא ליה דמנהג זה לא כשר – היה כותב לבטלו. וככל הנראה דברי הרמ"א מסתמכים על מה שכתב בהלכות חוקות הגוים, שבמקרה בו יש טעם לעשיית אותו החוק – אין בכך איסור. וכך כתב הגאון המהרש"ם זצ"ל בדעת תורה (או"ח סימן תצ"ד סעיף ג' ד"ה ונוהגין לשטוח עשבים) בענין מנהג שטיחת העשבים, ולאחר שהביא את דעת הגר"א, הוסיף וכתב:
"וזה כמה שנים מצאתי בתשובת ריב"ש סימן קנ"ח במה שנהגו לצאת לבית החיים כל ז' ימי אבילות לבקר המתים, ונשאל כיוון דהישמעאלים נהגו כן אי איכא בזה משום בחוקותיהם לא תלכו, והשיב דכל דבר שאינו חוקה אלא עושים מאיזה טעם ליכא בזה משום בחוקותיהם, והביא מהא דשורפין על המלכים וכו' עיין שם עוד בזה".
ועיין עוד בספר הלכות חג בחג – ספירת העומר וחג השבועות (פייח הערה 24) שכתב בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שהמנהג בארץ ישראל ליתן עשבים וירק בבית הכנסת על כל פנים, ולפי שהיום אין בכך במקומותינו משום חוקות הגוים, משום שמצויים אצלנו רק ישמעאלים ואין עושים כן אצלם, ובפרט ששמים רק עשבים וירק כעיקר מנהג הרמ"א ולא ענפי אילנות. [ואמנם, ציין שם לספר ארחות רבנו (מהדורה שנת תשעייד חייב בעמוד קי"ח) שהגאונים החזון איש והקהלות יעקב זצ"ל לא הניחו עשב וירק כלל בבית הכנסת שלהם (וזאת על אף שהקהלות יעקב צידד להתיר בשטיחת עשב, ועוד הוסיף שם שהגוים למדו מהיהודים ולא היהודים למדו זאת מן הגוים; וכך כתב גם כן בארחות רבנו שם ח"ג עמוד קפ"ט, עיין שם), וכך מנהג הפרושים והרבה ישיבות קדושות]. ועיין עוד במה שכתב על כך בארוכה מרן מופת הדור והדרו הגאון רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"ד סימן ל"ג) להתיר. ולכן, נראה להסיק כדעות המקילות, ופוק חזי לרבים מן האחרונים שהקילו בכך, [וראה לקמן שהבאנו צירופים נוספים להקל, ונראה דאולי אפילו הגר"א היה מודה בנידוננו]."
מביא את דברי הב"ח שאפילו אם אין טעם אם אדם עושה את החוק של הגויים מפני שלא מעוניין להידמות לגוים. ולכן בצפירה שיגרם גנאי ליהודים שומרי מצות אם לא יעמדו שמותר להם לעמוד בצפירה:
"אדם שעושה מעשה בכדי להידמות לגויים כדי שלא יהיה לו גנאי האם מותר לעשותו?
ו) ונראה דאף אם לא היה טעם לעמידה זו, אפשר היה להקל על פי דברי הב"ח (יו"ד סימן קע"ח ס"ק ז') שהביא את קושיית הבית יוסף מדוע מותר למי שקרוב למלכות להתלבש במלבושיהם ולהידמות להם, והרי איסור זה הוא איסור דאורייתא ולוקים עליו, ואם כן היאך התירו חכמים איסור זה במקום צורך? ותירץ:
"ולי נראה דליכא הכא קושיא, דלשון 'ובחוקותיהם לא תלכו' לא משמע אלא שרוצה להתדמות ולנהוג כמותם, שנראה שמודה לדתם, ולשון הספרי 'הואיל והן יוצאים בארגמן אף אני אצא בארגמן וכו". אבל מי שאין דעתו להתדמות להן אלא שצריך ללבוש כמלבושיהם ולדמות להם כדי שלא יהיה לו גנאי אם לא ידמה להן, דבר זה לא אסרה התורה ולא עליו קאי הלאו, והכי משמע מלשון הרמב"ם שכתב 'וצריך לישב בפני מלכיהם והיה לו גנאי לפי שלא ידמה להן וכו', ואין ספק דמפי השמועה למדנו כך פירוש הלאו דובחוקותיהם לא תלכו".
ומדבריו תורה יוצאת בהינומא, שבמקרה בו יש לאדם גנאי ויצחקו עליו אם הוא לא ידמה לגויים – אין בכך איסור של ובחוקותיהם לא תלכו (ואולי אפשר לתלות שגם היתר זה נובע מחמת ההיגיון שיש בדבר, שאדם עושה מעשה כזה כדי לא להראות מוזר. אלא שכאן ההיגיון מסתתר מאחורי התנהגותו של אותו האדם, אך שם איירינן במעשה שהוא גופא היגיוני ובר הבנה. ודו"ק).
והוא הדין לנידוננו, שמכיוון שיגרם גנאי ליהודים ששומרים תורה ומצוות אם לא יעמדו במרחב הציבורי בשעת הצפירה – נראה דיהיה מותר להם לעמוד."
מביא שאדם שנמצא בחוץ בשעת הצפירה מותר לו לעמוד. ומי שנמצא במקום פרטי למרות שאין איסור, בכל זאת לא כדאי לעמוד, שהדרך של התורה לכבוד המתים זה לתת צדקה או תפילה. וממלא מדובר במנהג שמחקה גויים שלמרות שאין בו איסור הוא לא ראוי:
"במה דברים אמורים
ז) ובבואנו אל עמק שוה, היא מוצאית שאדם הנמצא בחוץ בשעת הצפירה – מותר לו לעמוד ואין בכך שום איסור. אבל אם נמצא מאחורי דלת סגורה דלתיים ובריח – עדיף לו שלא לעמוד, דנהי דאיסורא ליכא, מכל מקום, כל מה שכתבנו נועד לסנגר על העומדים או על אלו הנמצאים בחוץ בשעה זו. ובנוסף, עדי שיעמוד ולא ימשוך תשומת לב,על מנת שלא לגרום לחילול ה' (וכמו שאומרת הגמרא במסכת יומא (ע"ב:) על הפסוק 'ולמשניאי ה" וכו', עיין שם), וכידוע שהתקשרות עטה ורצה לתפוס אנשים כאלה. אולם, אם אותו אדם נמצא בבית – אזי עדיף שישב וילמד באותו הזמן, משום שאסור לאדם לחשוב שעמידה זו מועילה מצד כלשהו לאנשים שהלכו לעולמם נ"ע, וכל מה שיכול לעמוד לו לאדם בעולם הבא הם התשובה ומעשים טובים שעשה, או תשובה ומעשים טובים שעושים לזכותו. ודבר זה נלמד ממה שכתב הבית יוסף (או"ח ס"ס תרכ"א בשם המרדכי):
"כתב המרדכי, מה שהורגלו לידור צדקה ביום הכפורים עבור המתים, יש להביא ראיה מספרי (שופטים פסקא רי) דתניא בפרשת עגלה ערופה (דברים כא, ח), 'כפר לעמך ישראל' – אלו החיים, 'אשר פדית' – אלו המתים, מלמד שהמתים צריכין כפרה. וכתב הרוקח (סימן ריז ד"ה ומה) מה שפוסקין צדקה עבור המתים ביום הכפורים, יש להם אסמכתא שכתוב בסוף פרשת תצוה (שמות ל, י) 'הכפורים אחת בשנה יכפר', וסמוך ליה 'ונתנו איש כופר נפשו לה". ומה מועיל למת שהחי נותן צדקה בעבורו!! אלא ה' בוחן לבות החיים והמתים, אם אותו המת בחיים היה נותן צדקה, ואם היה עני אותו המת אך לבו בטוב והיה נותן אם היה לו – אז תועיל לו קצת, כי החי יכול לבקש להקל דין המת כדוד על אבשלום (סוטה י:), וכרבי יוחנן על אחר. אבל אם נתן בעבור רשע, אין מועיל. ונותנים לכבוד המתים, שהצדיקים מליצים על צאצאיהם, עד כאן".
וכך פסק מרן (שם סעיף ו') :
"נהגו לידור צדקה ביום הכפורים בעד המתים".
ואת טעם הבית יוסף העתיקו גם הט"ז (שם ס"ק ד'), והבאר היטב (שם ס"ק ח'). ועיין עוד בכף החיים שכתב בנוגע לנדירת הצדקה ביום הכפורים בעד המתים, ש"העולם נהגו כן אפילו בשאר זמני ושבתי כשמזכירין נשמותיהם של קרובין, וכן מבואר ממה שאמרו בזוהר פרשת תרומה דף קל"ח ע"א יעוין שם. יפה ללב חלק ה' אות ביי (לשון הכף החיים).
וכך נפסק גם ברמ"א (יו"ד סימן רמ"ט סעיף ט"ז):
"מה שנוהגין לפסוק צדקה עבור מתים בשעת הזכרת נשמות – מנהג ותיקין ומהני לנשמותיהם".
ועיין עוד בש"ך (יו"ד סימן רנ"ו ס"ק י"ב). והנך הרואה, שדווקא דברים רוחניים מועילים לאדם, ואיננו צריכים ראיות נוספות לכך, משום שזה דבר פשוט לכל בר דעת. וכל עניין העמידה בעת הצפירה נלקח ממנהגי הגויים. ואנחנו שכתוב עלינו (שיר השירים א', ח') 'היפה בנשים' – דהיינו היפה שבאומות, איננו צריכים ללמוד לא מדובשם ולא מעוקצם.
ועיין עוד בלשונו הזהב של הגאון האדיר רבי חיים מצאנז זצ"ל בשו"ת דברי חיים (יו"ד סימן לי):
"ויש להסביר הדבר על פי דברי הש"ס בביצה (כ"ה ע"ב) שאמרו, לא נתנה התורה לישראל רק מפני שהם עזים, היינו בטבעם המרשים במדות. ולכן נתנה התורה לשבור תלמוד בבלי קושי הטבע, באזהרות וגדרות יתירות לגאוה וניאוף וגזל וכדומה, כדי לשמור דרך המיצוע, כי המה בטבעם עלולים לעזות, לזה גדרה התורה הקדושה בגזירות יתרות. אולם האומות אינם צריכים לחומרות יתרות, כי אינם עזים בטבעם, ודי להם בז' מצוות. ולכן הזהירנו התורה שלא לילך בדרכיהם מבלי עשות גדרים לערוה וגאות וגזל, כי אינן מופרשים מטבעם מחמת טבע העזות, וצריכים אנו למשמרת יתירה. אבל חס ושלום אין כבוד האומות קל בעינינו, כי מכירים אנו טובתם אשר אתנו, ובהטיב ה' אתנו בגאולתנו גם שכרם הטוב ישלם כמבואר בכל ספרי רבותינו ז"ל".
ואם כן, למה אנו צריכים לחקות את ההנהגות של אומות העולם שאין בהם ריח וטעם כלל ועיקר. וכעין זה כתב בספר ארחות צדיקים (בהתחלת שער הגאוה) :
"הגאוה מתחלקת לשני חלקים: האחד – גאות האדם בגופו. והחלק השני – גאות האדם במעלות החכמה ובמעשיו. גאות האדם בגופו יש בה שני חלקים, האחד טוב והאחד רע. וזאת היא גאות האדם בגופו – הרעה בעת שתתגבר הגאוה בלב האדם, אז תמשול על האדם מקדקדו עד כף רגלו… וגם ניכרת בענין מאכל ומשקה, ובמלבושי בגדי גאוה מלבושי נכרי, ועל זה הוזהרנו בתורת משה שנאמר (ויקרא כ', כ"ג) 'ולא תלכו בחוקות הגוי', וכתיב (ויקרא י"ח, ג') 'ובחוקותיהם לא תלכו', ונאמר (דברים י"ב, לי) 'השמר לך פן תנקש אחריהם'. הכל ענין אחד הוא, מזהיר שיהא ישראל מובדל במלבושיו ובדבריו ובכל מנהגיו מן הגוים. וכן הוא אומר (ויקרא כ', כ"יו) 'ואבדיל אתכם מן העמים".
ומכיוון ששורש ההתנהגות של האומות מקורו בגאוה, כנלמד מדברי הארחות צדיקים, ולא חלק ישראל חלקם, וכמו ששנינו במסכת יבמות (ע"ט.) שעם ישראל ענוים רחמנים וגומלי חסדים. ובמיוחד על הגאוה אמרו חז"ל במסכת מגילה (כ"ט.):
"דרש בר קפרא: מאי דכתיב למה תרצדון הרים גבנונים? יצתה בת קול ואמרה להם, למה תרצו דין עם סיני, כולכם בעלי מומים אתם אצל סיני. כתיב הכא גבנונים, וכתיב התם או גבן או דק. אמר רב אשי שמע מינה: האי מאן דיהיר בעל מום הוא".
ולכן, איננו צריכים ללמוד מהם, ובטח שלא לקיים את מאמר הכתוב: "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" (תהילים ק"ו, ל"ה). ובשו"ת יביע אומר (ח"י יו"ד סימן חי"ן בהערות לרב פעלים בח"ב סימן כ"ט ס"ק כ"ב בד"ה אולם) כתב דברים הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים מפז בעניינים אלו :
"אולם למרות כל הנאמר לעיל שאין בזה משום ובחוקותיהם לא תלכו, או משום דרכי האמורי, ואין למחות בידם, מכל מקום האיש הנבון והמשכיל בתורת ה', יש לו להתרחק מכל דברי הבל והזיות שנהגו בהם הנשים מחוסרי הדעת, וכגון אלו שאומרים, שיולדת תוך ארבעים יום לא תכנס לבית חתן וכלה, פן תגרום שהכל תהיה עקרה, וכן להיפך בכלה הנכנסת לבית יולדת. וכן כל כיוצא בזה, שאינן אלא פטפוטי נשים סכלות מחוסרי הדעת. ויתכן מאוד שלמדו כן מן השכנות בחוץ לארץ אשר לא מבני ישראל הנה. וכבר כתב הרמב"ם (פרק יא מהלכות עבודה זרה הלכה ט"ז) שאין ראוי לישראל שהם עם חכם ונבון להמשך אחר ההבלים וההזיות של הגוים, וכל המאמין בלבו בדברים אלו, וחושב שהן אמת ודברי חכמה, אלא שהתורה אסרתם, אינו אלא מן הסכלים והטפשים, והוא בכלל הנשים והקטנים מחוסרי הדעת, שאין דעתם שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת יודעים שאינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהם חסרי הדעת, ומפני כך הזהירה התורה תמים תהיה עם ה' א-להיך. עד כאן. וכן מצאתי להגאון הראשון לציון רבי בן ציון עוזיאל זצ"ל בשו"ת משפטי עוזיאל (חיו"ד מהדורה תנינא סימן כ"א) שכתב, ששמע מה שאומרים בנוגע לחתן וכלה שנכנסים לבית היולדת, או להיפך, כנ"ל. וכתב, שהם דברי שוא ותפל, שאין בהם ממש, וצריך להתרחק מהם, ומה גם שאמונות תפלות אלו גורמים לריב ומדנים בין משפחות ישראל, ומעשים בכל יום עינינו הרואות שמבקרות יולדות וכלות אשה את רעותה, ואינם נפגעות במאומה, ואין שטן ואין פגע רע. לכן אסור להעלות על הדעת הזיות טפלות אלה, ויש לפרסם שדברי הבל הם. לא ידעו ולא ישחיתו. עיין שם. ודפח"ח. וכן כל הדברים שיוצאים מההיקש הטבעי והשכלי, יש להרחיקם הרחק כמטחוי קשת. וכמו שכתב הרמב"ם במורה נבוכים (חייג פרק לייז). ע"ש…"
ומדבריו תורה יוצאת, שאין להתייחס לכל מנהג הרווח וזורח בין אנשים, משום שרבים מהמנהגים אשר רוח תשאם, ומכף רגל ועד ראש אין בהם מתום פצע וחבורה ומכה טריה. ואולם בכהאי גוונא בנידון דידן כפי שהארכנו לעיל, גם לפי מרן בעל היביע אומר זצ"ל יהיה מותר לעמוד מחשש חילול ה' ועוד סניפים כאלה ואחרים. אלא שכמובן אם יוכל בזמן הצפירה שלא להיות במקום בו מצויים אנשים – עדיף שלא יעמוד, וכמו שכתבנו לעיל[7].
ח) ולאחר זמן ראיתי שככל הדברים שכתבנו, כך כתב בקצרה גם כן הגאון רבי חיים דוד הלוי זצ"ל בשו"ת עשה לך רב (ח"ד סימן ד' עמודים מ"ד – מ"ה) :… (מצטט מתשובתו)
הלכה למעשה
להלכה למעשה: אין איסור לעמוד בשעת הצפירה ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל. אבל יחד עם זאת, מכיוון שמנהג זה אין שורשו יהודי אלא בא מארצות הגויים – ראוי להימנע מלעמוד בשעת הצפירה. ואולם, אם נמצא במקום שיש אנשים רבים – יש לעמוד על מנת שלא יווצר חילול ה'. אך אם הוא נמצא בחדרי חדרים – ראוי שלא יעמוד, ובזמן ההוא ילמד לעילוי נשמת אותם הקדושים איזה פרק תהילים או פרק משניות. וכל שכן אם נמצא בעת לימוד בכולל או בבית המדרש – אין ראוי להפסיק באמצע הלימוד בשביל לעמוד, ויצא שכרו בהפסדו."
הסוברים שמותר לעמוד בצפירה, אך אין עניין בכך ולכן יחיד לא יעמוד כאשר עוסק בדבר חשוב
הרב חיים דוד הלוי
בשו"ת עשה לך רב חלק ד סימן ד כותב שבעמידה בצפירה יש טעם של כבוד לנופלים ולכן למרות שאם כולם היו דתיים, היו קובעים משהו אחר, בכל זאת יש טעם ומותר לעמוד בצפירה. נראה ממנו שיש צד קטן של ביטול תורה ולכן כשהוא בציבור יעמוד שבכל זאת יכול להרהר ובכך שעומד בציבור מכבד. אבל מי שנמצא לבדו, מפני שמדובר בכבוד חיצוני לא יעמוד ויתבטל מלימודו:
"עמידת דום בשעת הצפירה ביום הזכרון וביום השואה
———-
השלום והברכה, הנני מאשר קבלת מכתבו מיום ד' תשרי דנא, בצירוף ההזמנה לשמחת כלולותיך, ואפתח בברכה נאמנה (כיון שלצערי לא אוכל להשתתף מהעדר פנאי), יתן ה' ותזכה להקים בית נאמן בישראל, מלא אושר וברכת ה', בנחת ושלוה וכל טוב סלה.
ועתה נבוא לדון בשאלתך: "האם עמידה בצפירה ביום הזכרון לחללי מערכות צה"ל או יום השואה, הנה בגדר ביטול תורה או מצד חוקות הגויים, ואסורה, או שמא התיחדותו של כל עם ישראל עם מקימי המדינה, כשלב בהתגשמות חזון הגאולה, הינה עומדת כנגד ביטול תורה" וכו'.
בראשונה אציין שאין אני רואה בעמידה זאת שום ביטול תורה, שכן באותה דקת – עמידה ניתן להמשיך ולהגות באותם דברי תורה שעסק בהם לפני כן. וגם טבע הדברים הוא כך, שאין אפשרות לאדם להנתק מהגיגיו ומחשבותיו בפתאומיות, וראיה לדבר ממה שהוצרכו להתיר כניסה למרחץ אף מתוך הלכה שאינה פסוקה ולא חיישינן שיהרהר, דבמרחץ שומר עצמו מהרהור תורה (הרמ"א בשו"ע יו"ד ס"ס רמ"ו ועיין עוד במקור ההלכה בדרכי משה שם, ובגוף תשובת תרומת הדשן סימן מ"א והדברים ארוכים ואכמ"ל). ומכאן שאלמלא האיסור בהרהור דברי תורה במקומות מטונפים היה קשה לנתק את חוט המחשבה מיד, ולכן אין אני רואה כל חשש של ביטול תורה.
נותר לברר אם יש בזה משום חוקות הגויים, וכבר כתבתי בזה (ב"עשה לך רב" חלק ראשון סימן מ"ד) בדין פרחים בהלויה ולבישת שחורים, והוכחתי שם שאין איסור הליכה בחוקות הגוים נוהג אלא בדבר שנהגו בו העכו"ם לשם פריצות, או שהוא מנהג ללא שום טעם, שיתכן שיש בו משום חשש ע"ז, אבל דבר שנהגו לתועלת, כגון לבושי שרד וכדומה או לכבוד, או לסבה אחרת מותר (שו"ע יו"ד סי קע"ח).
מעתה ברור שעמידת דום לדקה לזכרם של נופלים, וכן יריות כבוד לזכרם, או לכבוד אישים חשובים וכדומה, הם ענין שנתקבלו בכל העולם כמחוות של כבוד, ואין אני רואה כל איסור אם גם אנו מסגלים אותם, אף כי יתכן שהיה טוב יותר לו נמנעה חברתנו מדברים אלה מכל וכל, כי אחרי הכל הם דברים שבעיקרם תפלים וחסרי טעם.
לו היתה חברתנו דתית או רובה דתית, היה מן הראוי שבאותה דקה של התיחדות, יעמדו כל העם על רגליהם ויקראו פרק תהלים אחד לנשמתם וזכרם של הנופלים, ואז היה גם טעם לעמידתם, שכן כל עת שמזכירים נפטר, יורדת נפשו באותה שעה למטה לארץ ולכן נהגו לעמוד בשעת אזכרת נשמות דרך כבוד (כ"כ בספר אמת ליעקב אלגזי בשם מוהרד"ך ששמע מפי מוהר"י מולכו שאמר כן מפי חכם גדול בקי בסתרי תורה). אלא שכיון שכבר נהגו והנהיגו כך גם במדינתנו, אין שום צד איסור אם ינהג אדם כן, כיון שכבר נתקבל שזו הדרך לחלוק כבוד לנופלים. והנמנע תתפרש כונתו שלא כהלכה.
———-
אבל פשוט לי ביותר שאדם היושב בביתו הפרטי ואין איש רואהו באותה שעה, אינו רשאי להתבטל מתלמודו השוטף ולהסתפק בהרהור בלבד, ויהיה זה מן הטעם הפשוט ביותר שכל העמידה הזאת היא ענין של כבוד מדומה שנהגו בו, וכל כבוד אינו אלא לעיני הרואים בלבד.
וראיה לדבר מדין מורא אביו שהוא איסור תורה, ושנינו בברייתא (קידושין ל"א ב) איזהו מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו וכו' ואעפי"כ שלא בפניו מותר. ואף שדעת הט"ז (ביו"ד סימן ר"מ סק"ב) לאסור גם שלא בפניו וכך דעת הגה"ק מהר"ח בן עטר בספרו ראשון לציון, ציינו מוהרח"פ בספרו רוח חיים על יו"ד שם, ומשמע שהסכים עמו, אעפי"כ רוב גדולי הפוסקים אינם סוברים כן, והרב בן – איש – חי (פרשת שופטים שנה שניה אות ב') כתב "לחוש לדעת המחמירים כיון שהוא איסור תורה" ולאסור אפילו בינו לבין עצמו, אבל פשוט שמעיקר הדין אין איסור בדבר.
וכל זה מדין מורא אב (שהוא חמור מכיבוד) והוא איסור תורה, כל שכן וק"ו בדברים שהם משום כבוד מדומה שאם אין איש רואהו אין שום טעם לעמוד דקת דומיה.
זאת ועוד, אם אין איש רואהו נראה שגם אם אין הוא עוסק בתורה אין שום צורך לעמוד בודד בביתו דקה, ואין בזה לא כבוד ולא טעם וריח כלל ועיקר.
אבל בישיבה שאתם יושבים בצוותא ועוסקים בתורה, אין שום מניעה לחלוק כבוד לנופלים כדרך שהנהיגו בני הדור, ויהרהר באותה שעה בתורה."
ילקוט יוסף
ילקוט יוסף קצוש"ע יורה דעה סימן קעח, ח – הלכות חוקות העכו"ם כתב שמקום שיש חילול השם יעמוד שמעיקר הדין אין איסור בחוקותיהם בעמידה בצפירה:
"ח. במקומות שנוהגים להשמיע צפירה בכל העיר, לזכרון חללי המלחמות וכדומה, יש אומרים שאסור לשומע הצפירה לעמוד על מקומו כפי שעושים אחרים, מחשש איסור "ובחוקותיהם לא תלכו". ויש חולקים וסוברים שמאחר ואין עושים זאת בלי שום טעם וסיבה, וגם אין בזה משום פריצותא, אין בזה איסור. והעיקר לדינא שאם הוא נמצא במקום שהמשך הליכתו או נסיעתו תגרום לחילול ה', או תגרום למחלוקת ואיבה לשומרי התורה והמצוות, רשאי לעמוד על עומדו, כיון שמעיקר הדין אין בזה איסור משום ובחוקותיהם לא תלכו, ויקרא פרק תהלים באותה שעה."
לא כתב במפורש שאין עניין לעמוד כשהוא לבדו, אבל כך יוצא לדעתי מדבריו.
הסוברים שאין איסור חוקות הגויים כלל בעמידה בצפירה (לא התייחסו למי שלבדו)
הרב יהודה הרצל הנקין
בתחומין ד, 125-129, הרב יהודה הרצל הנקין, "קימה לכבוד הנופלים ביום הזכרון" מציג במאמר את הסוגיה של בחוקותיהם לא תכלו וכותב שאין איסור בעמידה בצפירה. וכותב שמי שבבית המדרש יעמוד וימשיך להרהר בדברי תורה (לא התייחס למי שנמצא לבדו):
"ראשי פרקים:
הצגת הבעיה
א. גדרו של איסור "בחוקותיהם לא תלכו" – מחלוקת הרמ"א והגר"א
- מנהג עכו"ם שהותקן עבור כולם, גם ליהודים.
- קימה לכבוד מדאורייתא
ב. "ביטול בית המדרש" לצורך קימה.
ג. סיכום להלכה
הונהג בארץ לקום לדקת דומיה בעת צפירת האזכרה ביום הזכרון לחללי צה"ל וביום הזכרון לשואה ולגבורה. ויש בזה שתי שאלות: האחת, האם מותר לעשות כן משום איסור "בחוקותיהם לא תלכו", שכן, מנהג זה הובא ממדינות זרות, ואילו במסורת ישראל נהגו לכבד את אלה שהלכו לעולמם בתפלה, בלימוד תהילים ומשניות, וכדומה. הב', האם מותר ללומד תורה להפסיק מלמודו כדי לקום לדקת דומיה?"
מביא שלדעת רוב הדעות אין איסור "בחוקותיהם לא תלכו" על מנהגי גוים שיש בהם תועלת או נועדו לכבוד. הדבר נלמד משריפה על המלכים שהגמרא אמרה שמותר כי יש בו "חשיבותא" ולא עבודה זרה. מביא שכך דעת הר"ן, מהרי"ק ורמ"א. ולכן בקימה לזכר הנופלים אין איסור כי יש בו תועלת של זיכרון הנופלים:
"א. גדרו של איסור "בחוקותיהם לא תלכו" מחלוקת הרמ"א והגר"א
לרוב הדעות אין איסור "בחוקותיהם לא תלכו" חל על מנהגים שטעמם הוא תועלת או כבוד. כן פסק הרמ"א ביורה דעה סימן קעח סעיף א': "… יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו, וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשם פריצות… או בדבר שנהגו למנהג וחוק ואין טעם בדבר… אבל דבר שנהגו לתועלת כגון דרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן מותר ללבשו וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר מותר, לכן אמרו שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי'", שריפה על המלכים נדונה במסכת עבודה זרה דף יא, א ושם אמרו שהגויים עושים כן, לא משום חוק לעבודה זרה, אלא משום "חשיבותא" כלומר כבוד, ולכן אינו אסור. ומכאן פסקו הר"ן ועוד ראשונים ומהרי"ק והרמ"א ורובם ככולם של אחרונים שבדבר שיש בו תועלת או כבוד אין בו משום "בחוקותיהם לא תלכו".
ולכן במנהג הקימה שבודאי יש בו תועלת, כיון שעל ידי קימה ושתיקה מסתייע אדם בזכרון והתבוננות בנופלים ובנסיבות מיתתם, וגם הוא טכס של כבוד, אין בו איסור בחוקותיהם לדעת רוב רובם של ראשונים ואחרונים".
הגר"א סובר שגם במה שיש בו תועלת אסור משום בחוקותיהם לא תלכו אלא אם כתוב בתנ"ך. הוא למד זאת מהגמרא בסנהדרין שהסבירה שמותר לשרוף על המלכים מפני שכתוב בתנ"ך. ולמרות שדעת רוב הראשונים לא כגר"א, יש מקום לחשוש לדעתו ולכאורה לדעתו יהיה אסור לקום לכבוד הנופלים. אולם הרב הנקין יסביר שמותר גם לגר"א:
"ואולם דעת הגר"א ביורה דעה שם היא שאפילו מה שיש בו משום כבוד ותועלת מכל מקום אסור משום "בחוקותיהם לא תלכו" אם נלמד מן הגויים, זולת אם המנהג כתוב בתנ"ך שאז אנחנו אומרים "לאו מינייהו גמרינן" – אין אנחנו לומדים מהם. מקורו של הגר"א הוא במסכת סנהדרין דף נב, ב, ששם הסבירו את מנהג שריפת רכוש על מיתת מלכים, לא משום שהגויים שורפים רק ל"חשיבותא", אלא מפני ש"כתיב שריפה באורייתא, דכתיב (ירמיה לד, ה) בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך'." הרבה התעסקו בפרוש הסוגיות האלה, ולא נחזור על הדברים. כבר כתבתי בשו"ת בני־בנים סי' ז' שלהלכה העיקר כדעת ראשונים ואחרונים ולא כהגר"א. ומכל מקום, יש שחשו לדעת הגר"א. ועיין בשנתון נועם כרך ב' עמוד ק"ע שיש מי שפסק כדעת הגר"א, ואף שלא הביא שום טעם להכריע כהגר"א נגד רוב רובם של וראשונים ואחרונים, ולע"ד הפריז על המידה, וגם בהקדמה ל"משנה ברורה" לא כתב להכריע כהגר"א אלא במחלוקת אחרונים, אבל לא נגד מסקנת ראשונים ואחרונים, וכל שכן כשאין המנהג כהגר"א מכל מקום יש מקום לחוש לדעת הגר"א. שהרי, אין אנו נוהגים לקום לתועלת עצמנו, אלא לכבוד הנופלים, וכלום יש כבוד לנופלים במנהג שיש עוררים עליו משום איסור תורה ?
לכן אבאר שגם לדעת הגר"א אין בקימה לכבוד הנופלים שום נדנוד איסור של "בחוקותיהם לא תלכו", אלא הוא היתר גמור. והוא משני טעמים:"
שני הטעמים שמביא הרב הנקין שגם להגר"א מותר לקום לכבוד הנופלים הם: 1) מה שאסור זה רק מנהג שהגויים הנהיגו לעצמם ולא ליהודים, אבל דברים שהונהגו לכל המדינה גוים ויהודים לא נחשבים כמנהג גוים. 2) הרעיון של קימה לכבוד נמצא בתורה לעניינים שונים ולכן מותר גם לעמוד לכבוד הנופלים. ולא צריך שהתורה תתיר במדיוק את מה שנוהגים מספיק שיהיה קרוב (כמו שהנביא התיר שריפה על מלכי בית דוד, ומכח זה מתירים שריפת על מלכי ישראל ועל הנשיאים):
"1. מנהג עכו"ם שהותקן עבור כולם, גם ליהודים
לפי מה שכתב בשו"ת אגרות משה חלק יורה דעה חלק ראשון סימן פ"א, שלא נקרא מנהג עכו"ם אלא מה שנהגו בעצמם בשביל עצמם ולא עבור היהודים גם כן. שם דן להתיר מלבוש ואופנה ושאר ענינים שלכאורה אסורים משום מנהג עכו"ם לדעת הגר"א ויש להעיר, שהרבה מאלה שעוררו על הקימה לכבוד הנופלים לדעת הגר"א לא שמו לב לעורר על שאר מנהגים ומצרכים ומעשים בכל יום שגם כן נלמדו מן הגויים, על זה תירץ בשו"ת אגרות משה שדברים אלה לא נתקנו מלכתחילה בשביל גויים בלבד, אלא בשביל כל התושבים בארצות ההם בין גויים ובין יהודים, ולכן אין בהם איסור גם לדעת הגר"א. לפי זה גם הקימה לכבוד הנופלים אינה נכנסת בגדר מנהג עכו"ם. שכן, המנהג לקום לזכר חללי המלחמות הונהג בארצות הגויים באופן שכל התושבים גויים ויהודים כאחד קמים, וכן קמים הם לכבוד כל החללים שהם חיילים גויים ויהודים כאחד כידוע. ואין זה דומה למה שאסר בשו"ת כתב סופר חלק יורה דעה סימן קעה לישא את המת בעגלה, כיון שהיה המנהג מיוחד ללוויות של גויים כי אין יהודים נקברים בלוויות של גוים, ולכן חשש לחוקותיהם, מה שאין כן כאן שקימה לכבוד הנופלים הונהגה מכתחילה גם לגויים וגם ליהודים. ולכן גם דינא דמלכותא דינא אינו אסור אף הוא לדעת הגר"א.
- קימה לכבוד מדאורייתא
קימה לכבוד, אכן כתובה באורייתא. הן בתורה, "מפני שיבה תקום" (ויקרא יט, לב); בנביאים "מלכים יראו וקמו" (ישעיה מט, ז) ועיין במסכת תענית דף יד, א; בכתובים "וישישים קמו עמדו" (איוב כט, ח), ובעוד פסוקים. ולכן הקימה לכבוד הנופלים "לאו מינייהו גמרינן" ומותר לכל הדעות גם לדעת הגר"א.
ואם ישאל השואל, הלא הקימה הספציפית לכבוד הנופלים, שאינם בחיים ואינם עומדים לפנינו, אינה מוזכרת בכתוב? לזאת באה התשובה, שגם משרפות המלכים אינן נזכרות בירמיהו אלא לגבי מלכי בית דוד, ואילו בתוספתא ובגמרא למדו "שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי" גם לגבי מלכי ישראל ומלכי החשמונאים. ועוד למדו "כשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים", והנשיאים בודאי לא נכללו בפסוק בירמיה. וגם לפי הסוברים שהיתה בנשיאי הסנהדרין מעין מלכות לאו מלכות ממש קאמר, ועיין בספרי שו"ת בני בנים בחלק המאמרים בדין נשיא ומלך. אלא על כרחך, כיון שהמעשה כתוב בתורה בענין אחד אין בו מחוקות עכו"ם גם בענין שונה, כיון שהוא לאותה התכלית לשם כבוד, והוא הדין קימה לכבוד הנופלים, כיון שקימה עצמה כתובה בתורה.
וזו כוונת המאירי במסכת עבודה זרה שם, שכתב "כיון ששריפה כתובה בתורה אין בה משום דרכי האמורי וכמו שאמרו עליו בתלמוד בסנהדרין אנן לאו מינייהו גמרינן, ומעתה שורפין אף למלכי ישראל או אף לנשיאים". ועיין בשו"ת חתם סופר חלק חושן משפט בהשמטות סימן קצא שכתב שכיון ד"של נעליך" כתוב בתורה לכן אין איסור מטעם חוקות עכו"ם להתפלל יחף אפילו במקום שהגויים הולכים יחפים לפני מלכיהם. הרבה אפשר לחלק בין התגלות ה' למשה בסנה והמלאך ליהושע לבין תפלה יחפה, ועוד לפי הסוברים שקדושת בית הכנסת אינה אלא מדרבנן. בודאי אינה דומה לנוכחות הקב"ה הכתובה בתורה. אלא כיון שהענין של יחפות כתוב בתורה, שוב לאו מינייהו גמרינן גם בשאר ענינים.
וכן יש לדייק מן הסוגיא במסכת סנהדרין דף נב, ב שלמדו למיתת רוצח שהיא בחרב מן הצוואר אף שהוא מנהג מלכות עכו"ם, כמו שאמרו במשנה: "מצות הנהרגין, היו מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה". בגמרא שם התקיף רבי יהודה את דעת חכמים כיון שלדעתו יש בזה משום בחוקותיהם לא תלכו, ותירצו חכמים שהוא כתוב בתורה. ושם הביאו שעיקר סייף הכתוב בתורה נכתב אצל עיר הנדחת ולא אצל רוצח, ופירש רבנו יונה "דכיון דאשכחן סייף בעיר הנדחת לית ביה משום בחקותיהם לא תלכו ואיכא לאוקמא נמי נקימה דרוצח בסייף". כלומר, כיון שבענין אחד הוא כתוב בתורה, הפעולה עצמה אינה מחוקות הגויים ולכן אפשר להשתמש בו גם בענין שלא נכתב בפרוש, אף על פי שבאותה מדה יכולנו להוציא להורג את הרוצח על ידי קופיץ מן הצוואר כמו שעורפים עגלה ערופה, שבזה אין מנהג מלכות עכו"ם, וגם זה היה במשמעות הכתוב כמו שכתב ביד רמ"ה.
ומה שבגמרא שם הכריעו להרוג בסייף ולא להרוג בקופיץ משום "ואהבת לרעך כמוך" ברור לו מיתה יפה", פסוק זה כוחו להכריע רק אחרי שנתברר שבין בזה ובין בזה אין בו משום חוקות עכו"ם, אבל לא לבטל את האיסור של בחקותיהם לא תלכו אילו היה קיים בסייף, וכמו שכתב בחידושי הר"ן שם שמשום "ואהבת לרעך כמוך" גם אי אפשר להסב ממיתה אחת לשניה".
מרחיב שיש חשש ביטול תורה בבית המדרש ולכן מגיע למסקנה שימשיכו להרהר בדברי תורה בזמן הצפירה שאין חיוב ללמוד בקול כל רגע:
"ב. "בטול בית המדרש" לצורך קימה
השאלה הב', אחר שבררנו שאין איסור באופן כללי לקום לכבוד הנופלים, היא ספציפית לאלה שלומדים תורה בשעה שנשמעת הצפירה: האם יש להם להתבטל מלימודיהם כדי לקום לדקת דומיה? במי שלומד לבדו, אין הדבר מהוה שאלה שהרי אפילו להפסיק בדבור באמירת "מרפא" למי שנתעטש, לא הקפידו אלא בצוותא בבית המדרש אבל לא ביחידות, וכמו שאמרו במסכת ברכות דף נג, א "של בית רבן גמליאל לא היו אומרים 'מרפא' משום ביטול בית המדרש".ועיין בספר גליוני הש"ס במסכת סנהדרין דף נב, ב שם. וכל שכן להפסיק שלא על ידי דבור.
אבל בלימוד בבית המדרש מצאנו קפידה מיוחדת שלא לבטל שם את הלימוד אפילו לשעה קלה, כמו לגבי אמירת "מרפא" הנ"ל. וביורה דעה סימן רמו נחלקו הפרישה והטורי זהב האם גם היום אסור לאמר "מרפא" בבית המדרש, שלדעת הפרישה כיון שבעו"ה אין נזהרים היום אפילו משיחה בטלה לכן אין להקפיד על אמירת מרפא גם כן, והט"ז חולק עליו ואוסר. אמנם יש לומר שכאן שאין מפסיקים את הלימוד ע"י דיבור אלא על ידי שתיקה, גם הט"ז יודה. אלא שמצאנו שהקפידו שלא להפסיק את הלימוד בבית המדרש אפילו על ידי שתיקה. במסכת ברכות שם אמרו, "היו יושבים בבית המדרש והביאו אור לפניהם, בית שמאי אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו, בית הלל אומרים אחד מברך לכולם משום שנאמר (משלי יד) ברוב עם הדרת מלך'. בשלמא בית הלל מפרשי טעמא אלא בית שמאי מאי טעמא קסברי משום בטול בית המדרש, תני נמי הכי של בית רבן גמליאל לא היו אומרים מרפא בבית המדרש". ועיין בתוספתא ברכות פרק ו' הלכה לג ששם הנוסח הוא הפוך ובית הלל הם שחשו לביטול בית המדרש. וגם לנוסח הגמרא, מסתבר שבמקום שאין הטעם של "ברוב עם הדרת מלך" בית הלל יודו לבית שמאי שאין לבטל את הלימוד בבית המדרש.
מה מהווה ביטול בית המדרש? ישנם כמה פרושים:
- רבנו יונה פירש "שצריכים כולם לשמוע הברכה כולה ולענות אמן אחר הברכה, ונמצא שמתבטלים בעניית אמן יותר ממה שיתבטלו כשיברך כל אחד ואחד". לפי דבריו הקפידה היא על המלה היתרה שיצטרכו לאמר "אמן", ובדומה לקפידת רבן גמליאל שלא לאמר "מרפא".
- רש"י, לפי הנדפס מסביב לרי"ף, פירש "שבזמן שאחד מברך לכולם צריכים לשתוק מגרסתם עד שיתכוונו כולם וישמעו אליו ויענו אמן". לפי דבריו, הביטול הוא גם על ידי השתיקה שחייבים כל הלומדים לשתוק לקראת התחלת הברכה על ידי המברך. ורש"י שעל הגמרא פירש "שצריכים לשתוק מגרסתם כדי שיתכוונו כולם", ויש לפרשו כפי הנדפס מסביב לרי"ף. וגם יש לפרש את רש"י שעל הגמרא, שהקפידה היא על השתיקה מלימוד אפילו בשעת הברכה עצמה, שמכל מקום אין ראוי לבטל את הלימוד בבית המדרש כולו אפילו כדי לברך בצוותא לפי דעת בית שמאי.
נמצא לפי זה, שביטול בית המדרש על ידי שתיקה אסור לפי פרש"י, אך לא לפי רבנו יונה. ויש להעיר שלכאורה רבנו יונה אינו מפרש היטב את הקפידה המיוחדת שיש בלימוד בבית המדרש לעומת הלימוד ביחידות, שהרי כתב "שמתבטלים בעניית אמן יותר ממה שיתבטלו כשיברך כל אחד ואחד", והרי כשיברך כל אחד ואחד לבדו אינם מברכים באותה שעה ממש ואין הלימוד בבית המדרש נפסק לגמרי, ואיך מדמה רבנו יונה את זה לעניית אמן על ידי ההשואה "יותר ממה שיתבטלו… " כאילו מדובר באותו סוג של ביטול? והיה נראה לפרש לדעתו, שהקפידה היא על ביטול הלימוד בבית המדרש אפילו על ידי כל יחיד ויחיד לבדו, שאף על פי שאין קפידה לענות "אמן" וכן לענות "מרפא" מחוץ לבית המדרש. מכל מקום בית המדרש מקודש יותר ולכן אין להפסיק בדבור בשעת הלימוד בבית המדרש. ולא מטעם ההפסקה הכללית של הלימוד בבית המדרש אסרו לפי פרושו את הדיבורים המיותרים, אלא שהקפידו על כל יחיד ויחיד שלא יפסיק בדבור, ולכן כל יחיד אם עונה אמן מבטל את לימודו בבית המדרש יותר מאם היה מברך לעצמו בלבד. ואם נפרש כן בדעתו, נמצא שגם הוא מקפיד על הפסקת הלימוד אפילו על ידי שתיקה, שכן אדם השומע ברכה מאת אחר ועונה "אמן" מתבטל מלימודו יותר מאם ברך את הברכה בעצמו ולא ענה "אמן", רק אם נחשב כחלק מן הביטול גם את שתיקתו כששומע לאחרים. אלא שיש לדחות, שכאן כשמקשיבים לברכת האחר בכוונה לצאת, "שומע כעונה" וכאילו הם בעצמם דברו, אבל שתיקה בלבד באמת אינה נחשבת לביטול בית המדרש לדעת רבנו יונה, ושלא כפרש"י. גם יש לדחות את עיקר ההנחה שאם היו מברכים כל אחד לעצמו לא היו מברכים באותה עת, כי מן הסתם מיד כשמביאים את האור היה כל אחד פותח בברכה.
היוצא לדברינו, שלדעת רש"י יש קפידה מצד "ביטול בית המדרש" אפילו בשתיקה כללית של כל הלומדים בו. ואף על פי שאין כן דעת רבנו יונה וגם אפילו אם יש בזה ביטול בית המדרש יש מחלוקת אחרונים האם יש לחוש אפילו לדבור היום, כיון שבעו"ה מתבטלים על ידי שיחה בטלה לגמרי – והרבה פסקו כדעת הפרישה ושלא כדעת הט"ז, ועיין בערוך השלחן ביורה דעה סימן רמו שם – מכל מקום, כבר כתבתי שאין ראוי להכנס אפילו לחשש איסור כשמדובר בפעולה לכבוד הנופלים.
ולכן לע"ד בשעת צפירת האזכרה, יקומו הלומדים שבבית המדרש ויהרהרו בדברי תורה למשך דקת הדומיה, לעלוי נשמות הנופלים, שבזה אין ביטול בית המדרש כלל, וכמו שגם בלימוד רגיל לפעמים כל אחד מהרהר בלימודו באותה עת. ומה שצריך ללמוד בקול וכו', ועיין בסימן רמו שם, אינו אלא בדרך כלל. ועיין ברמב"ם הלכות חגיגה פרק ב' הלכה א' שאלם פסול מפני שאינו מלמד, ולא מפני שאינו לומד."
מסכם שאין איסור בחוקותיהם אבל יש חשש ביטול תורה בבית המדרש ולכן יהרהר בדברי תודה במשך הצפירה:
"ג. סיכום להלכה
א. אין בקימה לכבוד הנופלים משום "בחוקותיהם לא תלכו", ואפילו לדעת הגר"א.
ב. יש קפידה מיוחדת של ביטול בית המדרש, ולכן על הלומדים בבית המדרש בעת הצפירה לקום ולהרהר בדברי תורה – בין אלה שהיו עוסקים בהם או בענינים אחרים – למשך דקת הדומיה."
הרב יעקב אריאל
בשו"ת באהלה של תורה א, כג, מציג את סוגית "בחוקותיהם לא תלכו" – את הרמ"א שמביא כמהרי"ק ואת הר"ן, לעומת זאת את הגר"א. מביא שהגר"א סובר כתוספות.
מביא את הסבר הגר"א למהרי"ק, שאין טעם להריגה דווקא בסייף ולכן צריך למהרי"ק פסוק להתירו. אמנם יש על זה קושיא שבמה יהרגו אם לא בסייף וזו כנראה קושיית הגר"א. והרב אריאל תירץ שאם לא היה כתוב סייף היינו חושבים אולי להרעיל ככה שיש פחות ניוול.
ומה שצריך פסוק לשריפה על המלכים למרות שיש בזה טעם של כבוד, שהיינו יכולים לחשוב שהכבוד הוא דווקא לשמור את חפצי המלך.
וכותב שלגר"א דבר שהיינו עושים ללא הגוים מותר. ומסביר הרב אריאל שהכוונה שכל דבר שהשכל האנושי היה מקבל גם ללא הגוים אין בו משום בחוקותיהם גם לדעת הגר"א:
"שאלה
א. איסור ההליכה בחוקות הגויים
ב. טעם המנהג לעמוד לכבוד הנופלים
ג. חובת העמידה בצפירה מדין "איבה"
תשובה
מסקנות
* * *
ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וביום הזיכרון לשואה ולגבורה מקובל להשמיע צפירה ממושכת, וכל הציבור נדרש לעמוד אז דום כדי לכבד את זכר הנופלים והנספים. היו שערערו על מנהג זה בטענה שיש בו משום הליכה בחוקות הגויים. יש לשאול א"כ, האם יש לעמוד בשעת הצפירה באותם ימים או עדיף להימנע מכך?
א. איסור ההליכה בחוקות הגויים
בשו"ע (יו"ד סי' קע"ח סעי' א') כתב הרמ"א בשם המהרי"ק (שורש פ"ח):
וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשם פריצות… או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר… ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם. אבל דבר שנהגו לתועלת, כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד… מותר ללובשו. וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר, מותר.
והרמ"א הוסיף בשם הר"ן (לרי"ף ע"ז דף ב' ע"ב ד"ה שורפין):
ולכן אמרו, שורפין על המלכים אין בו משום דרכי האמורי.
ובביאור הגר"א (ס"ק ז') כתב שהר"ן הוכיח כן מהסוגיא בע"ז (י"א ע"א) הדנה באיסור משום חוקות הגויים שיש בשריפה הנעשית לכבודם של מלכים שמתו:
…דרבנן סברי שריפה חוקה היא. והא תניא: שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי! ואי חוקה היא, אנן היכי שרפינן, והכתיב "ובחוקותיהם לא תלכו"? אלא דכו"ע שריפה לאו חוקה היא אלא חשיבותא היא.
ופירש הר"ן (שם), שכוונת הגמרא לומר שיש טעם בדבר, שבגלל כבוד המלך שורפין עליו את כל חפציו האישיים ולא ישתמש בהם אחר. והגר"א הקשה עליו מהגמ' בסנהדרין (נ"ב ע"ב), שם משמע להיפך. וכך נאמר שם במשנה:
מצוות הנהרגין, היו מתיזין את ראשו בסייף, כדרך שהמלכות עושה. ר' יהודה אומר: ניוול הוא לו, אלא מניחין את ראשו על הסדן וקוצץ בקופיץ. אמרו לו: אין מיתה מנוולת מזו.
ועל כך נאמר בגמרא:
תניא: אמר להן ר' יהודה לחכמים: אף אני יודע שמיתה מנוולת היא, אבל מה אעשה, שהרי אמרה תורה "ובחוקותיהם לא תלכו". ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא, לא מינייהו קא גמרינן.
והקשה הגר"א: הרי טעם גדול יש בדבר שהורגים בסייף ולא בקופיץ, כי סייף פחות מנוול את הנהרג מאשר קופיץ, וא"כ למה לן פסוק? וכן נאמר בהמשך הגמרא (סנהדרין שם):
דאי לא תימא הכי, הא דתניא שורפין על המלכים… והכתיב "ובחוקותיהם לא תלכו"? אלא כיון דכתיב שריפה באורייתא… לאו מינייהו קגמרינן.
וקשה, הרי לדעת הר"ן, כיון שיש טעם בדבר, ששורפין על המלכים משום כבודם, הדבר צריך להיות פשוט שמותר, ולמה לי פסוק? ואכן מכוח קושיות אלו הוכיחו התוס' (סנהדרין שם ד"ה אלא; ע"ז שם ד"ה ואי) שיש שני סוגים של חוקות הגויים:
א. חוק לע"ז אסור אפילו כשיש פסוק להתירו. וכמו מצבה שהיתה אהובה בזמן האבות ונאסרה לאחר מכן (עי' רש"י דברים י"ז כ"ב).
ב. חוק של הבל ושטות מותר רק אם התורה התירה אותו במפורש.
ולפי זה סובר הגר"א כתוס' (ע"ז י"א ע"א ד"ה ואי) ששריפה על המלכים מותרת בגלל חשיבותה. ואין כוונתו לומר כמו הר"ן שהדבר מותר בגלל כבודו של המלך, וא"כ יש טעם בדבר, אלא שאין כאן כוונה לע"ז; וכמו שהגמ' במסכת ע"ז (מ' ע"ב) מחלקת בין אנדרטא לכבוד המלך לבין פסל העשוי לאלוה. כי דרכם של המלכים בימי קדם היתה להחשיב את עצמם לאלוה, ולכן שריפה עליהם יכולה להיות פולחן לע"ז. ומשום כך צריכה היתה הגמ' לומר שהדבר נעשה לכבודם כמלכים ולא כפולחן לע"ז. אך לא זו הסיבה להתיר, אלא הפסוק. וא"כ התוס' חולקים על הר"ן והמהרי"ק, ומהש"ס מוכח כדבריהם.
והגר"א עצמו ניסה לתרץ את דברי המהרי"ק, וכתב שלדעתו באמת אין טעם להריגה דווקא בסייף, ולכן צריכים פסוק להתירו. ואם לא היה כתוב סייף בתורה, לא היו הורגים כלל בסייף. וצ"ע במה היו הורגים, הרי התזת הראש לא כתובה בתורה, וע"כ היו הורגים בסייף גם ללא הפסוק. זוהי כנראה קושיית הגר"א.
ולענ"ד נראה לומר שאם לא היה כתוב סייף בתורה היה הנידון נהרג בכל מיתה אחרת. ואע"פ שהמלכות נוהגת בסייף, והיא מיתה הנחשבת טובה לענין זה בעיניהם; אנו לא היינו עושים כן, כי אין זו המיתה הטובה ביותר בעולם. והרי הרבה מיתות ישנן, ואין טעם והיגיון דווקא למיתה זו. אמנם יחסית לקופיץ זוהי מיתה פחות מנוולת, אך הרעלה למשל היא מיתה פחות מנוולת מסייף. (מיהו עדיין קשה שמאחר שהמלכות עושה כן מטעם כלשהו, אין איסור בדבר, ויש לומר שאכן אין לה טעם וכדלעיל). א"כ אין להקשות מדוע צריך פסוק בסייף.
אך קשה א"כ, מדוע צריך פסוק לדין "שורפין על המלכים"? ויש לומר שגם לר"ן היתה הו"א לומר שאין בשריפה על המלכים רק כבוד. שהרי באמת הדבר תמוה, אמנם כבוד המלכות הוא שלא ישתמש הדיוט בשרביטו של מלך; אך מלך אחר, מה בכך? אדרבה, זה כבוד המלכות (עי' רמב"ם הל' מלכים פ"ב ה"א)! ותפיסה זו, שהכל שייך למלך אישי מסויים ועם מותו הכל נשרף, אינה הגיונית עפ"י תפיסתנו, ולכן צריך פסוק להתיר זאת. (וייתכן שיש כאן שמץ האלהה של המלך). ומה שהגמ' במסכת ע"ז (שהובאה לעיל) כתבה שזהו לכבודם, אמנם כן הוא, אך עדיין צריכים אנו לפסוק שיגדיר לנו אם כבוד כזה הוא אכן כבוד; שהרי אפשר לכבד דווקא ע"י שמירת החפצים האישיים.
ולמעשה כתבו הגר"ע יוסף (שו"ת יביע אומר ח"ג סי' כ"ד) והגר"ב ז'ולטי ("נועם" ח"ב עמ' קס"א-ק"ע), שמחלוקת סוגיות היא: והר"ן והמהרי"ק פסקו כסוגיה בע"ז. ולדעתם זוהי דעת רוב הראשונים. אלא שהגר"ב ז'ולטי כתב שאעפ"כ ראוי לחוש לדעת הגר"א.
מיהו הגר"א עצמו (בליקוט שם) התייחס לסברת התוס' שכתבו שגם במקום שיש טעם הגיוני למנהג יש לאסור משום חוקות הגויים, והוסיף שרק ללמוד מהם אסור; אך דבר שהיינו עושים זולתם מותר; וכן במלבושים. וכנראה רצונו לומר שאם גם בלעדיהם היינו עושים את אותו לבוש מותר. ורק מלבושים המיוחדים להם אסורים. ובכוונתו נראה לענ"ד לומר שכל דבר שהשכל האנושי או הטעם האנושי היה מקובל עלינו גם בלעדיהם, אין בו משום "חוקותיהם". כי אין כאן חיקוי, אלא שימוש בדבר שהשכל האנושי וחוש היופי האנושי משותפים בו לכולנו.
ואכן מצינו שסברה אנושית שווה לגזה"כ, שכן הגמ' שואלת בכל מקום: "למה לי קרא, סברא הוא"? וכן נאמר "חכמה בגויים תאמין". ולכן נראה לענ"ד שגם לדעת התוס' והגר"א אין איסור בדבר הגיוני, שגם אלמלא הגויים היינו עושים אותו מסברא שלנו. (ועי' שו"ת "בני בנים" ח"ב סי' ל')."
כותב שיש טעם לעמדיה בצפירה. אמנם יכול להיות שאם הדתים היו צריכים להחליט מה לעשות היו בוחרים במנהגי האבילות הקלאסים מכל מקום בגלל שיש חילונים שלא מכירים תפילות וכד' יש סיכוי שגם דתיים היו מחליטים על עמדיה בצפירה. וזה שמתחשבים בחילונים זה בסדר מפני שהם תינוקות שנשבו (כל הפילפול כאן הוא כדי שיתאים גם לדעת הגר"א). גם במקורות היהודים מצאנו שעומדים לכבוד. הצפירה יכול להיות שהוא ממש מנהג של מדינת ישראל:
"ב. טעם המנהג לעמוד לכבוד הנופלים
לאור מה שאמרנו, שכל מנהג שאף אנו מסכימים להיגיון שיש בו, אין בו משום חוקות הגויים, צ"ע מה הדין בצפירה הנשמעת ביום הזיכרון. שכן יתכן שאף אנחנו היינו מגיעים לדבר זה גם בלעדיהם. אמנם אין ספק שמאחר שיש לנו מנהגי אבילות משלנו, מסתמא לא היינו נזקקים לדבר אחר, והיינו מסתפקים בלימוד משניות, אמירת קדיש ואזכרה כמקובל. ואדרבה, יש טעם לפגם בכך שאין אנו מסתפקים במנהגי ישראל המקובלים מדור דור, ויוצרים לנו מנהגים חדשים אשר לא שערום אבותינו. ומ"מ גם אנחנו אם היינו רוצים לשתף במעמד ציבורי את כל הציבור, כולל את אלו בתוכו שאינם מסוגלים להתפלל וללמוד, כגון הדיוטות וילדים, ואלו שלא למדו ואינם מסוגלים ללמוד יתכן שבעצמנו היינו מגיעים לרעיון שעמידה בזמן הצפירה לכבוד הנופלים היא הדרך הנאותה. ומה בכך שלמדנו את הדרך הזאת מהגויים? הרי עמידה לכבוד אינה דבר מיוחד לגויים, היא יחס אנושי כללי! וגם אנחנו היינו נוהגים כך במצב בו אנו נתונים בבואנו לחפש דרך הולמת לכבד את הנופלים, שתהיה מקובלת על כל הציבור! (ובפרט שיש בכך רושם גדול, שכל המדינה נעצרת לכמה דקות דומיה בעצם היום לזכרם של הקדושים הי"ד).
ואין לומר דהא גופא, שהציבור אינו מסוגל ללמוד משניות ולומר קדיש, זהו עצמו משום שהוא הולך בחוקות הגויים. אמנם נכון: הגורם למצב זה היה חיקוי לגויים; אך כרגע הדבר נעשה מתוך הרגל ולא מתוך חיקוי לגויים. ורוב רובו של הציבור תינוק שנשבה הוא.
ואף במקורותינו מצינו עמידה לכבוד. נאמר בתורה (ויקרא י"ט ל"ב) "מפני שיבה תקום". ובמשנה (ביכורים פ"ג מ"ג) נאמר שהאומנין שהיו בירושלים היו עומדים לכבוד מביאי הביכורים. וכן כתב הט"ז (יו"ד סי' שס"א ס"ק ב') שיש לעמוד בפני כל העושה מצוה. והט"ז שם הקשה על כך ממה שנאמר במסכת מועד-קטן (כ"ה ע"א), שם משמע שמן הראוי לעמוד גם בפני תלמידי- חכמים שמתו. מיהו הש"ך (נקה"כ שם) דחה את ראייתו. וגם הט"ז עצמו דחה ואמר שהמדובר במת תלמיד-חכם דווקא. אך מפשט לשון השו"ע (שם, סעי' ד') עולה קצת כדברי הט"ז בקושייתו. ואלו דבריו:
אפילו במקום שאינו צריך ללוות את המת, צריך לעמוד מפניו.
משמע שמפני המת עומד, ולא רק מפני המתעסקים בו. אמנם המדובר שם כשהמת לפנינו, ולא בעמידה לזכרו של המת. עכ"פ מצינו שם עמידה לכבוד אדם שמת. וא"כ העמידה כשלעצמה לכבוד המת אינה מאפיינת מנהג גויים דווקא.
והנה ברמב"ם (הל' ע"ז פי"א ה"א) הנוסחה המקורית (בהוצאת מוסד הרב קוק) היא: "אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים" ולא "גויים". משמע שאין איסור ללכת בחוקות גויים סתם, אלא רק בחוקות עובדי עבודה זרה. אולם הרמב"ם עצמו סובר שהנוצרים עובדי ע"ז הם. וא"כ, אם נניח שמנהג זה נלמד מהמדינות הנוצריות, נראה שיש לאסור. מיהו כיום שרוב העולם אינו אדוק בדתו, אין הגויים עובדי ע"ז אלא גויים סתם, ואין איסור לעשות כמעשיהם.
ובמשנת יעב"ץ (ח"ב סי' ט"ו ד"ה ומש"ע) כתב שרק בקום ועשה אסור ללכת אחריהם, אך בשב ואל-תעשה מותר. וא"כ ההולך ברחוב ושומע צפירה ונעצר, אינו עובר עבירה, גם אם נחוש לדעה האוסרת. אך מי שיושב בביתו ורוצה לקום, יתכן שיש להחשיבו כעושה מעשה, וצ"ע.
ומסרו לי אנשים שעלו מחו"ל שהם אינם מכירים מנהג כזה בחו"ל. וא"כ זוהי המצאה ישראלית מקורית, ואין בה שאלה של הליכה בחוקות הגויים. מיהו דבר זה טעון בדיקה, אם באמת אין כאן חיקוי של הנכרים."
גם אם יש איסור בעמידה בצפירה חייב לעמוד משום איבה, שחשש איבה הוא לא רק מול גוים הוא גם מול עמי הארץ, במיוחד כאשר יש ציבור חרדי שלא מתגייס לצבא יש חשש איבה:
"ג. חובת העמידה בצפירה מדין "איבה"
והנה, גם אם נניח שיש כאן איסור של הליכה בחוקות הגויים, יש לדון בנושא זה מצד "איבה". שזה פשיטא שאם יהודי היה חי בין הגויים, וביום הזיכרון לחלליהם היו עומדים היה חייב גם הוא לעמוד; ואם לא היה עומד, היה גורם לאיבה בינו לבינם. ומצינו שהתירו לפעמים אפילו איסורי תורה משום "איבה" (עי' שו"ת דברי-חיים ח"ב, או"ח סי' כ"ה). ומדוע לא נחוש לאיבה בינינו לבין יתר עם ישראל?
ואין לומר שדין "איבה" נאמר רק על היחסים שבין ישראל לאומות העולם. שהרי מצינו "איבה" גם בין חברים לבין עמי הארץ (עי' חגיגה כ"ב ע"א).
ועוד, אמנם כולנו בני איש אחד נחנו. אבל המצב הנוכחי, בו חלק מהעם משרת בצבא ומקריב קרבנות יוצר מתיחות בינו לבין חלקים אחרים בעם. אמנם יש הצדקה לדחיית גיוסם של בני ישיבות שתורתם אומנותם (עי' לקמן סי' צ"ו בתשובה), אך הציבור הרחב אינו מבין בכמה עמל התורה נקנית. וכתוצאה מכך נוצר מצב מוזר, שבו רוב הציבור אינו מבין מדוע רק הוא מסכן את עצמו למען הכלל; והמינימום שהוא מצפה לו הוא יחס של כבוד לנופלים. ואם הצד השני לא יגלה יחס של כבוד, האיבה עלולה להגיע לסכנת נפשות ממש, וד"ל.
אמנם נימוק זה תקף יותר ביחס ליום הזיכרון לחללי צה"ל; אך גם ביום השואה, העובדה שחלק מהציבור אינו עומד בשעת הצפירה נתפסת בהגיונם של האחרים כפרישה מן הכלל, ויש כאן חשש גדול לאיבה.
תשובה
יש לעמוד בזמן הצפירה בימי הזיכרון לחללי צה"ל ולחללי השואה, ואין לחשוש לאיסור מצד חוקות הגויים. וזאת מפני שמנהג זה אינו מנהג של עכו"ם, ואף יש לו טעם הגיוני. ויש פוסקים רבים שאפשר לסמוך עליהם להקל בשאלה זו. ובגלל המצב העדין בו עם ישראל נמצא, יש לחוש גם לאיבה, ולכן יש לעמוד בשעת הצפירה. (ומן הראוי לומר בשעת העמידה את תפילת "יזכור" או "אב הרחמים" וכדומה).
מסקנות
א. לדעת רוב הפוסקים, איסור "ובחוקותיהם לא תלכו" אינו אמור במנהג שיש לו טעם הגיוני, ואין חשש שיש בו סרך עבודה זרה.
ב. גם לדעה המחמירה, איסור זה אינו אמור במנהג שגם אילו הגויים לא היו נוהגים כמותו היינו מנהיגים אותו מכוח ההיגיון שלנו.
ג. יש לחוש ל"איבה" לא רק ביחסים שבין יהודים לגויים אלא גם ביחסים שבין יהודים ליהודים אחרים."
הרב אלחנן פרינץ (שו"ת אבני דרך ו, קיד)
מביא את התוספות שיש שני סוגי חוקות הגוים ושצריך פסוק להתיר. מנגד, בתוספות בע"ז ומהרי"ק וריב"ש עולה שכל שיש היגיון מותר. וכן מביא את ההגהות מיימוניות שכתב שרק מה שמנו חכמים אסור. מביא את דברי עשה לך רב שהתיר, ושכתב ללמד כשעומדים בצפירה, ואת שו"ת בני בנים שכתב שאם לא יקומו לצפירה יש כאן מחזי כיוהרא:
"האם אין בעיה לעמוד בצפירה ביום השואה משום (ויקרא יח, ג) "ובחוקותיהם לא תלכו"? התוספות במסכת סנהדרין (נב, ב ד"ה "אלא') מבאר שישנם שני סוגים של חוקות הגויים. יש חוק לעבודה זרה שאסור בכל מצב, וישנו חוק של הבל ושטות אשר מותר רק אם התורה התירה אותו במפורש. אולם בעיון בתוספות במסכת עבודה זרה (יא, א ד"ה "ואי חזקה') ובראשונים ובהם מהרי"ק (שורש פח) והריב"ש (קנח) עולה שכל מנהג שאף אנו מסכימים להיגיון שבו, אין בו משום חוקות הגויים. ובהגהות מיימוניות (הלכות עבודה-זרה יא) הביא בשם הרא"ם שאין להוסיף מסברא על מה שמנו חכמים, שהיתה קבלה בידם שהוא מחוקות הגויים.
בעניין חוקות הגויים, כותב הרמ"א (יורה דעה קעח, א): "אלא יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו. וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשום פריצות, כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים, והוא מלבוש שרים וכדומה לזה ממלבושי הפריצות, או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם, אבל דבר שנהגו לתועלת, כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן, מותר ללובשו. וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר – מותר". עוד בגדר "ובחוקותיהם" עיין בספר החינוך (מצווה רסב), ספרא (אחרי-מות, פרשתא ט, פרק יג, אות ח), רמב"ם (עבודה-זרה יא, א, ג). חכמת אדם (פט), שו"ת בית-שלמה (יורה דעה קצז), שו"ת שרידי אש (יורה דעה קח), שו"ת מלמד להועיל ( אורח-חיים טז), שו"ת בני בנים (ב, ל) ושו"ת יביע אומר (ג יורה דעה כד).
בשו"ת עשה לך רב (ד, ד) כתב שיש להתיר לעמוד דום בצפירה כיוון שהם נתקבלו בכל העולם כמחוות כבוד, שכן האיסור של "ובחוקותיהם" זהו דווקא כאשר נהגו בו העכו"ם בשביל פריצות, או שהוא מנהג ללא שום טעם שאז יתכן שיש בו חשש לעבודה זרה. אבל דבר שנהגו לתועלת או לסיבה אחרת – מותר וממילא ניתן לומר כי על ידי הצפירה כל בית ישראל מתייחד באותו זיכרון, וכ"פ להתיר להעמיד בשעת צפירה ולא חשש לחוקות הגויים גם בשו"ת באהלה של תורה (א, כג) וע"ש שבייחוד הדין הזה נכון לגבי יום השואה שאם לא יעמוד יש לחוש להתעוררות שנאה ואיבה וכבר הורה הלל (אבות ב, ד): "אל תפרוש מן הצבור" ועיין עוד בקובץ תחומין (ד, עמוד 125).
אולם וודאי שהדבר הראוי היה שבעת הצפירה והעמידה להתייחדות היו כולם אומרים תהילים לעילוי נשמת הנספים. בשו"ת עשה לך רב (ד, ד) כתב שאין בעמידה ביטול תורה שכן גם בזמן העמידה בצפירה ניתן להמשיך ולהגות בדברי תורה שבהם הוא עוסק.
בשו"ת בני־בנים (א, י) דן האם העמידה בצפירה איננה ביטול בית המדרש וכתב ש"בעוונותינו אין מתכוונים בלימוד כראוי ומפסיקים לדברים בטלים ולשיחת חולין אם לא יקומו לצפירת האזכרה ולדקת הדומיה מחזי כיוהרא, ואפשר שיש גם חילול ה' כיוון שבית המדרש פתוח לרבים והעולם מקפיד" וסיים "יש לקום ולהרהר בלימוד בשתיקה למשך דקת הדומיה ואחר־כך לחזור ללימוד בקול". אנו החיים ממשיכים את זכרם של הקדושים וכבר אמר קהלת (ז, ב) ש"והחי יתן אל לבו", ומיום נורא זה עלינו להתחזק ולהוסיף יד ושם לנרצחים בלימוד תורה ומעשי חסד."
הסוברים שיש חובה עצמית לעמוד בצפירה, וכ"ש שאין בכך חוקות הגויים
הרב שלמה גורן
בעוז ובתעצומות עמ' 256-257 הרב גורן מספר איך נקבע יום הזיכרון להיות היום לפני יום העצמאות. בתוך סיפורו הוא מעיד שהרעיון לעשות צפירה היה רעיון שלו. כך שברור שלא סבר שיש כאן חוקות הגוים:
"קביעת הצמידות בין יום הזיכרון לחללי צה"ל ליום העצמאות
כיום, אנחנו מקבלים כמובן מאליו את העובדה שיום הזיכרון לחיילי צה"ל ויום העצמאות סמוכים וצמודים זה לזה. ברצוני לספר כיצד העניין הזה בעצם נוצר ונרקם. בשנה הראשונה למדינה, שנת תש"ט, טיפלתי הרבה בחללי צה"ל, עברתי את קווי האויב והחזרתי מעבר להם קרוב לאלפיים חיילים שעצמותיהם התפזרו על ההרים ולא נקברו.
במשך השנה היו בינינו דיונים וויכוחים לא מעטים בעניין היום שייקבע כיום הזיכרון לזכר החללים שלנו, שנפלו והקריבו את חייהם למען תקומת ישראל. חיפשנו ימים מתאימים בשנה, שראויים לקבוע בהם יום זיכרון לכל החללים. עסקתי בזה בשיתוף המחלקה להנצחת החייל במשרד הביטחון. בהתחלה חשבנו על ל"ג בעומר, מכיוון שזהו יום המסמל את מלחמות ישראל בתקופת בר כוכבא ותלמידי רבי עקיבא, הלוחמים הקדומים שלנו. התאריך הזה מצא חן בעיני רבים, אך לאחר מחשבה שנייה החלטתי להתנגד לו, מפני של"ג בעומר חל בכל שנה שלושה עשר ימים אחרי יום העצמאות, והוא נחשב ליום של שמחה. הרי עד ל"ג בעומר לא מסתפרים ולא מתחתנים, ובו ביום יש הרבה מאוד חתונות. חשבתי לעצמי שזה לא מתאים שניקח יום של שמחה ונהפוך אותו ליום אבל. אחר כך חשבנו על תשעה באב, אבל גם הרעיון הזה נפסל, מכיוון שלא רצינו לערבב בין היום שמסמל את חורבן בית המקדש ליום המסמל את נפילתם של גיבורי ישראל הקדושים. אלו שני נושאים שונים לחלוטין שלא מצאנו לנכון לקשור ביניהם.
חשבתי אולי לקשור אותם לעשרה הרוגי מלכות, אבל התברר שאת רבי עקיבא הרגו ביום הכיפורים, וגם זה לא מסתדר. כך יצא שמרוב חיפושים אחרי היום, עברה כמעט שנה מאז הכרזנו על המדינה, ועדיין לא נקבע יום זיכרון. אלפי חיילים נפלו במלחמת השחרור ובכל הקרבות הקשורים לשחרור ישראל, עוד מעט כבר חוגגים את יום העצמאות החדש, ועדיין לא נקבע יום זיכרון לחיילי צה"ל.
שלושה ימים לפני יום העצמאות הראשון ניגשתי בדחיפות לרמטכ"ל יגאל ידין ואמרתי לו שהחלטנו לקבוע את היום שלפני יום העצמאות כיום הזיכרון, פשוט כי כבר אין לנו ברירה. באותו הזמן חשבתי שזה יהיה זמני, עד שנקבע יום אחר. ביקשתי ממנו שתצא פקודת יום ראשונה לחיילים בעניין זה. לאחר כשעה היתה פקודת היום מנוסחת, ואני לקחתי אותה מידי הרמטכ"ל ורצתי לאולפני הרדיו של קול ישראל כדי לשדר את הפקודה. להפתעתי מצאתי את האולפן ריק, והפקידה שהיתה שם אמרה לי שאין מי שתשדר ותקריין, וכי הקרייניות יגיעו רק בעוד כמה שעות.
צלצלתי מיד למשרדי במטכ"ל. בדיוק היה שם גיסי, הרב שאר ישוב כהן, אשר היה באותה העת רב חיל האוויר. ביקשתי ממנו שיבוא מיד למשרד שלנו, שאז עוד היה ברמת גן, במקום שבו ישב בן־גוריון במלחמת השחרור. הוא הגיע, הטכנאית הפעילה את השידור בתחנה והוא הקריא את פקודת היום, וכך היום הזה הוכרז כיום הזיכרון לחללי צה"ל. זו היתה הפתעה לכולם.
למחרת בבוקר הלכתי לרמטכ"ל. ביקשתי ממנו שיודיע לממונה על האזעקה שיש להפעיל את הסירנות במתכונת של צפירת הרגעה, ויפרסם שזה לכבוד החללים שלנו. זו היתה הפעם הראשונה שערכנו את יום הזיכרון בשנת תש"ט, בצמוד ליום העצמאות. זה סיפור ההצמדה והחיבור של יום הזיכרון ויום העצמאות, ושל הצפירה ביום הזיכרון.
באותו הזמן הצדקתי זאת. חשבתי שזה בדיוק כמו שנוהגים בשמחת תורה תחילה רוקדים ושמחים, ופתאום עוצרים את הכול ואומרים "יזכור". חשבתי שכשם שאפשר כך לעבור מאבל לשמחה ולחבר ביניהם, כך אפשר לעשות גם בין יום הזיכרון ליום העצמאות. באותו הזמן לא ידעתי שהמתכונת הזו תהפוך קבועה, כחלק מלוח השנה של מדינת ישראל."
הרב צבי יהודה
בתחומין ג עמ' 388 מובא בשם הרצי"ה שיש מצוה קדושה בעמידה בצפירה, ומתבסס על התוספות שאין איסור של חוקות הגויים בעניין:
"העמידה בזמן הצפירה לחללי צה"ל, יש בה מצווה קדושה של זכרון כבוד הקדושים. ומבואר בקדושת דברי רבותינו בעלי התוספות (עבודה זרה יא, יא ד"ה ואי) בפירוש, שלא כל מה שמסודר בין הגויים יש בו משום בחוקותיהם לא תלכו, אלא אם יש בו משום הבלי עבודה זרה עכו"ם, ועל אחת כמה וכמה כאשר ניכרת הפרישה מזה ברבים."
פסקי שלמה ו, עמ' 62
בפסקי שלמה מביא הרב אבינר את דברי הרצי"ה. מביא שהשו"ע פסק כתוספות. שאין הלכה כגר"א, ושגם כנראה הגר"א יתיר עמידה בצפירה כי עמידה לכבוד מופיעה בתנ"ך (וצפירה זה מנהג נדיר בעולם כך שלא מדובר במנהג גוים). מביא דברי הרב שפירא. ומי שחושש מביטול תורה יכול לומר תהילים או משניות:
"ש: האם מותר לעמוד בשעת הצפירה או שזה אסור משום חוקות הגויים? האם אין בזה ביטול תורה?
ת: כבר כתב על זה רבנו הרב צבי יהודה: "העמידה בזמן הצפירה לחללי צה"ל, יש בה מצוה קדושה של זכרון כבוד הקדושים ונבואר מקדושת דברי רבותינו בעלי התוספות במסכת עבודה זרה (יא א ד"ה ואי) בפירוש, שלא כל מה שמסודר בין הגויים יש בו משום בחוקותיהם לא תלכו, אלא יש משום הבלי עבודה זרה של עכו"ם, ועל אחת כמה וכמה כאשר ניכרת הפרישה מזה ברבים (תחומין ג 388).
ואכן כשיטת התוספות נפסק בשולחן ערוך: "…יהא מובדל מהם במלבושו ובשאר מעשיו, וכל זה אינו אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשם פריצות… או בדבר שנהגו למנהג וחוק ואין טעם בדבר… אבל דבר שנהגו לתועלת… וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר מותר, לכן אמרו: שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי" (שו"ע יו"ד קעח א). שורפים בגדי המלך משום כבודו וכן בנדון שלנו עומדים ושותקים משום כבוד הנופלים.
אמנם הגר"א מחמיר שאפילו דבר שהוא כבוד ותועלת אסור אם נלמד מן הגויים, אלא אם כן נזכר בתנ"ך כגון שריפה על המלכים (יו"ד שם). אבל רוב הפוסקים אינם סוברים כדעת הגר"א. אך בנדון שלנו, יתכן שגם לשיטת הגר"א יהיה מותר כי קימה לכבוד קיימת בתנ"ך כגון בפני תלמיד חכם או זקן ועוד. אגב, עצם הצפירה לצורך עמידה היא מנהג נדיר בעולם. לכן זה לא מנהג גויים, זה מנהג שלנו.
אמר הגר"א שפירא: "יש לעמוד בעת הצפירה ביום הזכרון לחללי צה"ל, כי זהו מנהג המדינה אשר יש לכבדו, בודאי בהקשר מיוחד ורגיש זה. צויין שגם הגר"מ אליהו נוהג לעמוד ("הרבנות הראשית לישראל" עמ' 1474 – מ"צ).
באשר לביטול תורה, מצוה אינה ביטול תורה. ומי שירצה, יוכל לומר תהילים או משניות."
פניני הלכה
הרב אליעזר מלמד בפניני הלכה זמנים ד, יג הביא את דברי הרב צבי יהודה והוסיף גם את העניין של לא לפרוש מן הציבור
"בחוק יום הזיכרון קבעה הכנסת, כי היום שלפני יום העצמאות יהיה "יום זיכרון גבורה ללוחמי צבא-הגנה לישראל שנתנו נפשם על הבטחת קיומה של מדינת ישראל וללוחמי מערכות ישראל שנפלו למען תקומת ישראל, להתייחדות עם זכרם ולהעלאת מעשי גבורתם". "יקוימו אזכרות, עצרות עם, וטכסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות החינוך; הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן". כמו כן נקבע כי "ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים". לקיום דקות הדומיה נשמעת צפירה בכל רחבי הארץ, והציבור נוהג לעמוד בה לכבוד הנופלים. בפועל, בליל יום הזיכרון בשעה שמונה נשמעת צפירה בת דקה אחת, ולמחרת בשעה אחת עשרה צפירת התייחדות בת שתי דקות. הטכסים נערכים סביב שעת הצפירה.
יש טוענים שמנהג העמידה בצפירה הועתק מהגויים, ולכן אסור לקיימו, משום שאסור ללכת בדרכי הגויים, שנאמר (ויקרא יח, ג): "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ". אולם למעשה, דעת הפוסקים, רובם ככולם, שהאיסור ללכת בחוקות הגויים הוא רק כאשר ישנו אחד משני התנאים: או שיש במנהג הגויים משום פריצת הצניעות והענווה, או שהוא מנהג ללא שום טעם ותועלת, וברור שהוא נעשה משום אמונה תפלה של הגויים (מהרי"ק שורש פח, ריב"ש קנח). וכן דעת רבי יוסף קארו והרמ"א (ב"י ורמ"א יו"ד קעח, א). וכיוון שיש טעם במנהג, שעל ידי הצפירה והדומיה מתייחדים כולם יחד באותו הזיכרון, אין בזה משום איסור הליכה בחוקות הגויים.[13]
ויש טוענים שנכון למי שעוסק בלימוד תורה שלא יתבטל מלימודו בעת הצפירה. אולם מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל כתב: "העמידה בצפירה לחללי צה"ל, יש בה מצווה קדושה של זיכרון כבוד הקדושים". ואפשר להוסיף, שהרהור בזיכרונם של הקדושים ובמצוות מסירות הנפש להצלת העם ולכיבוש הארץ הוא הרהור בדברי תורה. וגם מי שאינו מבין זאת, צריך לשים לנגד עיניו את דברי הלל הזקן שהורה (אבות ב, ד): "אל תפרוש מן הצבור"".
בהערה 13 מציג בקצרה את סוגית בחוקותיהם ושרוב הפוסקים לא סברו כגר"א, ומוסיף שמנהג הצפירה יכול להיות שמקורו יהודי:
"אמנם לדעת הגאון מווילנא, גם כאשר יש טעם למנהג, אין לחקות את הגויים, ולכן אסר להניח ענפים בבית הכנסת בחג השבועות, שכך נוהגים הגויים בימי אידיהם, להניח אילנות בבית תיפלותם (ח"א קלא, יג, ועי' באור הגר"א יו"ד קעח, ז). אבל למעשה רוב הפוסקים חלקו עליו וקיימו את המנהג, וכפי שכתבו הרמ"א או"ח תצד, ג, ומ"א תצד, ה, שהואיל ויש טעמים למנהג קישוט בתי הכנסת, אין בזה הליכה בחוקות הגויים. ואם כך אמרו על מנהג הענפים שמקורו בבית עבודה זרה, קל וחומר שאין לחוש לאיסור במנהג העמידה בצפירה, שאין בו שמץ עבודה זרה. בנוסף לכך, אמנם דקת דומיה היא מנהג ידוע, אבל השמעת צפירה באותה שעה היא מנהג שייתכן שנהוג כיום רק במדינת ישראל, וגם בעבר כפי הנראה רק מעט מדינות נהגו בו למשך תקופה לא ארוכה, כך שקשה לקרוא למנהג הצפירה 'מנהג גויים'."
בהערה 14 הביא מקורות לאיסור לפרוש מהציבור. וכתב שאין ביטול תורה בהרהור במצוות קידוש השם, ועדיף להיכלל עם הציבור אפילו כשהאדם לבדו:
"פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות ב, יא: "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא… הלך לראות בסבלותן של ישראל, היינו דתנן, הלל אומר: אל תפרוש מן הצבור…". וכן מובא במדרש שכל טוב לשמות שם, בהרחבה: "תנו רבנן: בזמן שהציבור בצער ופירש אחד מהם ואכל ושתה, שני מלאכי השרת מלוין אותו ומניחין אוכלין (גחלים) על ראשו, ואומרים: 'פלוני פירש עצמו מן הציבור בעת צרותיהם, אל יראה בנחמות ציבור'. תניא אידך: בזמן שהציבור בצער, אל יאמר אדם: 'אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עלי נפשי', ואם עשה כן, עליו הכתוב אומר (ישעיהו כב, יג-יד): וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן, אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת, מה כתיב אחריו: וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן".
דברי הרצי"ה הובאו בתחומין כרך ג' עמ' 388. ב'עשה לך רב' ד, ד, כתב שמי שעוסק בתורה בביתו ימשיך בלימודו, כי העמידה בצפירה היא כבוד מדומה, ואין צריך לנהוג בו אלא לעיני הרואים בלבד. וכשהוא בציבור יעמוד ויכול להמשיך להרהר בלימוד. וכ"כ הרב הנקין בתחומין כרך ד', עמ' 125. אולם נראה כפי שכתבתי, שהרהור במצוות קידוש השם הוא עצמו הרהור בדברי תורה, ועדיף לכלול עצמו עם הציבור במחשבות קדושות."
[1] הערה א: "ואין צריך לומר שאין כל חיוב לעמוד כאשר נמצא אדם לבדו בביתו, שהרי אין בזה שום תועלת לנפטרים, ואולי יש בזה ביטול תורה או סתם ליצנות, ואם רוצים לעשות דברים לעילוי נשמה אין לנו אלא דרך אבותינו כמו שנהגו על ידי לימוד משניות וכיו"ב (ואם כדי ליצור הערכה ולעשות אות זכרון אין אנו צריכים לשטויות שכאלו, ורק עמי הארצות שאין בהם ריח תורה, ואין להם דרך רוחנית להביע צערם והערכתם, מרגישים צורך לכך כדי לבטא הערכתם ולהביע כאבם)."
[2] הערה ב: "שהעבירה עצמה היא חילול ה' כמבואר בגמרא בברכות (יט. ובשו"ע י"ד שג-א) "אמר ר"י אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק מ"ט אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב" עכ"ל. ועוד שאין אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך (שבת ד.) וכל שכן שהם מטעים עצמם."
[3] הערה ד: " ואף בתורתנו הקדושה מצינו שעמידה היא דרך להביע כבוד וחשיבות כמ"ש "מפני שיבה תקום" אלא שכאן קמים לצפירה".
[4] הערה ה: "עוד אומרים העולם דבזמן זה של הצפירה כאשר כל כך הרבה מפושעי ישראל עומדים דומיה ופוסקים ממרדף תאוותיהם, ולכאורה הוא עת רצון מאחר ומתמעטת משאת הפשע באותה עת (שהרי הם מתכוונים לבר טוב ולא לעבירה ח"ו). ואף שגם בכל לילה רובא דרובא בטלים, הכא הוי עת רצון טפי דמפסיקים ופורשים ממעשיהם ונכנס בהם קצת רצינות לרגע אחד בזמן אחד). שוב שמעתי שאמר כן הגר"א וייס שליט"א".
[5] הערה ו: "אמנם עדיין אין ראיה מפורשת לשאר עממים כי הפסוק מזהיר על העבר ועל התיד כלומר על מצרים שבאו משם ועל אר כנען שבאו לשם ויתבאר עוד לקמן"
[6] הערה 24: "וכך מצאתי פסק של הרבנות הראשית לישראל שחתומים עליו הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל והגאון רבי אברהם שפירא זצ"ל המובא בספר שו"ת הרב הראשי (שנים תש"נ-תשנ"ג בעמוד 157) בשם הגאון המקובל הרב מרדכי אליהו זצ"ל"
[7] הערה 26: "ולאחר זמן, ראיתי בע"ה שככל הדברים האמורים העלו גם כן להלכה: הגאון הרב מאיר מאזוז שליט"א ראש ישיבת כסא רחמים בספר אסף המזכיר (ערך עמידה דו). [וכך העלו גם כן בשו"ת עשה לך רב (ח"ד סימן ד), ובשו"ת באהלה של תורה (ח"א סימן כ"ג), ובספר ימי ניסן ואייר – הלכה ממקורה (עמודים 141-143). ועיין עוד בספר ימי ניסן ואייר (בעמוד 143 הערב 4) בטעמים הנוספים שהוסיף להיתר בנידון הנ"ל [ועיין בשו"ת אשר חנן (ח"ו סימן כ"ט) במה שהאריך והרחיב בכך בטוב טעם ודעת להתיר]".