יג – חינוך קטן לציצית | הרב אלעד ברנשטיין

חינוך קטן למצוות ציצית

מקור הדין

סוכה מב, א: תנו רבנן קטן היודע: לנענע – חייב בלולב, להתעטף – חייב בציצית (לחנכו מדבריהם. רש"י). לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין". (וכן הוא בתוספתא חגיגה א, ב)

ערכין ב, ב: "הכל חייבין בציצית לאיתויי מאי? לאיתויי קטן היודע להתעטף, דתניא קטן היודע להתעטף חייב בציצית".

ירושלמי סוכה (פ"ג הלכה יב): "יודע לנענע חייב בלולב, יודע להתעטף חייב בציצית (ליקח לו ציצית. קרבן העדה)".

ספרי זוטא פרק טו (פרשת שלח) "דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית – להזהיר את הגדולים על ידי הקטנים להנהיגן במצות ציצית מכאן אמרו כל תינוק שיודע להתעטף חייב בציצית".

רמב"ם ציצית ג, ט: "נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הציצית מן התורה, ומדברי סופרים שכל קטן שיודע להתעטף חייב בציצית כדי לחנכו במצות".

וכ"כ הסמ"ג עשין כו: "תניא בסוף לולב הגזול [דף מ״ב] קטן שיודע להתעטף חייב בציצית".

וביראים סי' תא למד זאת מפס': "ותניא [סוכה מ"ב א'] תינוק שיודע להתעטף בציצית חייב בציצית דכתיב חנוך לנער ע"פ דרכו".

 

תוקף החיוב:

כיום רוב הבגדים אין להם ד' כנפות, ואפילו על גדול אין חובה לקנות בגד של ד' כנפות כדי להטיל בו ציצית, ולכן יש לברר מהו תוקף חיוב חינוך הקטן בציצית, האם יש מצוות חינוך לקנות לו בגד של ד' כנפות או שמא רק אם יש לו בגד כזה צריך להטיל בו ציצית?

מאירי (סוכה מב, א): "קטן היודע לנענע אביו חייב לחנכו בנטילת לולב, וכן היודע להתעטף חייב על דרך זה בציצית – ר"ל שאביו חייב לחנכו, וכן בכולם אלא שבזו לא אמר אביו לוקח לו טלית, שאין החיוב אלא בשיש לו בגד בן ארבע כנפים ואף הגדול אינו צריך לחזר אחריו".

 

וכ"כ רבינו יהונתן מלוניל (סוכה מב, א): "ותנא חייב בציצית אם יש לו טלית, שכל קטן וגדול אי אפשר שאין לו טלית, וכיון שיש לו והוא יודע להתעטף בו מיחייב להטיל ציצית בטליתו, דהא חובת מנא הוא שאם אין לו אין חייב לקנותה, כדאמרינן בפרק ר' אליעזר דמילה [שבת קל"א ע"ב] שהרי בידו להפקירן, אבל בתפלין [דרך] הוא ליקח לפי שאין כל בני אדם רגילין ללבשן, להכי תנא לוקח, שחייב אביו ליקח אותם מיד סוחריהם או סופריהם".

וכ"כ בספר המכתם:

 

מנגד במרדכי (סוכה רמז תשסג) כתב: "קטן היודע לנענע חייב בלולב – תני בירושלמי דפירקין יודע לנענע חייב בלולב לא סוף דבר לנענע אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד כשורה ומנענע, יודע להתעטף בציצית אביו לוקח לו טלית לא סוף דבר להתעטף אלא להשליך שתי כנפות לאחוריו ושתי כנפות לפניו ואוחז בציצית כשורה בשעת ק"ש".[1]

 מבואר בדבריו שכדי לחנכו חייב לקנות לו טלית למרות שאין בזה חובה מן הדין, שהרי גם גדול שאינו לובש בגד עם ארבע כנפות אינו צריך ללבוש ציצית.

וכך מבואר מדברי התוס' (ערכין ב, ב): " אביו לוקח לו תפלין – וגבי ציצית לא נקט לישנא ד"לוקח" דמסתמא טלית יש לו, וגבי לולב נמי יכול לצאת בלולבו של אביו, אי נמי משום דתפלין דמיהן יקרים שייך בהו לקיחה".

דייק מדבריו הא"ר וארצות החיים (להלן) שהברייתא לא נקטא 'לוקח לו ציצית' משום שמסתמא יש לו, ולכן כתבה 'חייב בציצית', אך אם אין לו צריך לקנות לו.

 

וכ"כ טור (או"ח יז): "קטן היודע להתעטף אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו".

 

פסיקת השו"ע והאחרונים:

 

וכתב הב"ח (או"ח יז, ג) שלהלכה אין האב חייב לקנות לבנו בגד ד' כנפות לחייבו בציצית, אלא רק אם יש לו בגד המחוייב צריך מדין חינוך להטיל בו ציצית. וביאר את סברת המרדכי והטור שהצריכו את האב לקנות לבנו בגד שחייב בציצית משום שבזמנינו כולם זהירים לקנות לעצמם בגד החייב בציצית, ו'כל חנוך לקטן הוא שיהא רגיל מקטנותו לקיים המצות כאשר רואה באביו':

"קטן היודע להתעטף אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו -… פירוש חייב בלולב לחנכו, וכן חייב בציצית לחנכו אבל אביו אינו חייב ליקח לו לא לולב ולא מלבוש בת ארבע כנפות שאפילו הוא עצמו אין חייב לקנות טלית בת ארבע כנפות כמו שכתוב בסמוך סימן י"ט וסימן כ"ד… ורבינו (הטור) שכתב כאן דצריך לקנות לקטן ציצית לחנכו הוא לפי שעכשיו הוזהרו הכל לקנות לעצמן כדלקמן בסימן כ"ד לפיכך צריך לקנות גם לקטן לחנכו כמו לעצמו, דכל חנוך לקטן הוא שיהא רגיל מקטנותו לקיים המצות כאשר רואה באביו. שוב ראיתי כתוב במרדכי סוף פרק לולב הגזול (סי' תשסג) שכתב על שם הירושלמי וזה לשונו יודע להתעטף בציצית אביו לוקח לו טלית לא סוף דבר להתעטף אלא להשליך שני כנפות לאחריו ושני כנפות לפניו…וע"פ הירושלמי כתב רבינו אביו צריך ליקח לו ציצית".

 

שו"ע יז, ג: "קטן היודע להתעטף אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו".

 

וביאר המג"א יז, ג שכוונת השו"ע כהסברו של הב"ח את הטור שצריך לקנות לו בגד החייב בציצית: "ציצית – פירוש ליקח לו טלית (ב"ח, מרדכי) ועיין ריש סי' כ"ד דאינה חובה כל כך".

 

וביאר מחצית השקל יז, ג: "רוצה לומר דבש"ס דידן איתא [סוכה מב, א], קטן היודע לשמור תפלין, אביו חייב לקנות לו תפלין, קטן היודע להתעטף, חייב בציצית. ומדלא קתני גם כן גבי ציצית שאביו חייב לקנות לו טלית, משמע דוקא אם כבר יש לקטן טלית אביו צריך לתקן לו ציצית, אבל אין צריך לקנות לו טלית. אלא שהמרדכי הביא בשם הירושלמי [סוכה פ"ג הלכה יב] דקתני שאביו חייב לקנות לו טלית, ופסק כוותיה. אלא שאם היה התלמוד שלנו חולק, לא היה [לו] להניח תלמוד שלנו ולפסוק כהירושלמי, ולכן כתב מ"א ועיין ריש סימן כ"ד, דאינה חובה כל כך, ורוצה לומר דתלמוד שלנו אינו חולק על הירושלמי, אלא דוקא בתפילין דהאב מחויב לקנות לעצמו תפלין, וכיון שבנו הגיע לחינוך קתני ברייתא לשון חיוב שאביו חייב לקנות לו תפילין דחייב לחנכו, שיעשה הבן מעשה המצות כמו האב. אבל בציצית דהאב גופיה אם אין לו טלית בת ד' כנפות, אינו מחוייב מצד הדין לקנות לעצמו טלית בת ד' כנפות, אלא שטוב ונכון שיקנה לעצמו, וניהו דגם בבנו אם הגיע לחנוך הוא מצד היושר והטוב לקנות לו טלית, דבן שהגיע לחינוך יש לו כל דין האב. ובאמת זה כוונת הירושלמי, שאביו חייב לקנות לו טלית. היינו מצד היושר והטוב ולא מצד הדין. מ"מ הש"ס דידן לא ניחא ליה לומר על מה שאינו אלא מצד הטוב ונכון, לשון חיוב, כיון דאינו חיוב גמור. לכן קתני חייב בציצית, דודאי אם כבר יש לו טלית. יש חיוב על האב לתקן לו ציצית כמו לעצמו".

 

וכ"כ הלבוש יז, ג: "קטן היודע להתעטף, כגון שיודע שישליך שתי ציצית לפניו ושתים לאחריו, ויודע לאחוז הציצית בידו בשעת קריאת שמע כמו שנוהגין, אביו חייב ליקח לו ציצית לחנכו במצות. ונ"ל דאפילו גם יברכו עליהם כדי להתלמד, כמו בחינוך שאר מצות".

 

אליה רבה יז, ס"ק ג: צריך ליקח לו ציצית – בש"ס סוף פרק לולב הגזל [סוכה מב ע"א] קטן היודע לנענע חייב בלולב, להתעטף חייב בציצית, וכתב הב"ח פירוש חייב בלולב לחנכו, וכן בציצית, אבל אביו אין חייב ליקח לו מלבוש בת ד' כנפות, שאפילו הוא עצמו אין חייב כדלקמן סימן כ"ד [ס"א]…עכ"ל. ותמהני דאישתמיטתיה דברי תוס' ריש ערכין [ב ע"ב ד"ה אביו] זה לשונם, גבי ציצית לא נקיט לישנא דלוקח דמסתמא טלית יש לו, וגבי לולב נמי יכול לצאת בלולבו של אביו…עכ"ל, ולדינא מבואר מדברי תוס' דאפילו בדברים יקרים מחויב ליקח לבנו לחנכו, ואם אין לו טלית נראה דמחויב ליקח לו טלית לחנכו. ואף להב"ח עכשיו שהוזהרו הכל לקנות לעצמן, מחויב לקנות לבנו".

 

וכ"כ שועה"ר יז, ד שאביו חייב לקנות לו טלית: "קטן היודע להתעטף כגון שיודע להשליך ב' כנפות לפניו וב' כנפות לאחריו, ויודע לאחוז הציצית בידו בשעת קריאת שמע כמו שנוהגין, אביו חייב לקנות לו טלית בת ד' כנפות ולהטיל בה ציצית כדי לחנכו במצות (ועיין סי' כ"ד דזה אינה חובה כל כך, אבל מכל מקום אביו חייב להטיל ציצית לכל בגד שיש לו ד' כנפות שהבן מתלבש בו כיון שכבר הגיע לחינוך)".

 

וכ"כ בארצות החיים למלבי"ם יז, ג, והוסיף בהמאיר לארץ שם ס"ק כג: "אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו – בגמ' שלנו איתא 'חייב בציצית', 'חייב בלולב', 'אביו צריך ליקח לו תפילין', וכתבו התוס' בערכין (ב, ב ד"ה אביו) דגבי ציצית לא נקיט לישנא ד'לוקח' דמסתמא טלית יש לו, וגבי לולב יכול לצאת בלולב של אביו…  אי נמי משום דתפילין דמיהם יקרים שייך בהו לקיחה עכ"ד. והב"ח ומהרל"ח לא ראו דברי תוס' אלו ועיין בא"ר. והמרדכי בסוכה בשם הירושלמי מביא גרסא 'אביו לוקח לו טלית'. ועכ"פ מדברי התוס' מבואר דצריך ליקח לו, ולא כב"ח. וי"ל דבתפילין צריך למנקט 'לוקח לו' משום דיוצא בתפילין של חבירו הו"א דיכול להשאיל לו תפילין שלו – קמ"ל דצריך ליקח לו בפנ"ע, אבל בציצית ולולב שאינו יוצא בשל אחרים א"צ להשמיענו דפשיטא דלוקח לו".

וכ"כ משנ"ב יז, ט: "ליקח לו ציצית – פירוש ליקח לו בגד של ד' כנפות ולהטיל בו ציצית כדי לחנכו במצות".

 

[מנגד] ערוך השולחן יז, ה, כתב שגם מדין חינוך א"צ לקנות לבנו בגד המחוייב בציצית, אלא רק אם יש מצווה עליו להטיל לו ציצית: "כתב הרמב"ם שם מדברי סופרים שכל קטן היודע להתעטף חייב בציצת כדי לחנכו במצות – כלומר שאביו מחויב ליקח לו טלית [ב"ח ומג"א], וכן הוא במרדכי ע"פ הירושלמי שם. והדבר תמוה הא גם הוא בעצמו אינו חייב ליקח טלית ואיך נחמיר על חינוך בנו יותר ממנו? ואני לא מצאתי זה בירושלמי שם כלל אלא כלשון הש"ס שלנו 'חייב בציצית' כלומר אם לובש בגד בת ד' כנפות, וצ"ע".

כף החיים (יז, ס"ק יב): "צריך ליקח לו ציצית וכו' — מלשון זה שאמר: ליקח לו ציצית ולא אמר "ליקח לו טלית", משמע היינו דוקא אם יש לבן בגד של ד' כנפות צריך אביו ליקח לו ציצית כדי לחנכו במצוות, אבל אינו חייב ליקח לו בגד בת ד' כנפות, וכ"כ מהר"ל ן' חביב אות ב' בהגהת טור בית יוסף. אבל המרדכי כתב סוף פרק לולב הגזול והביאו ב"ח על שם הירושלמי, דאביו צריך ליקח לו טלית, וכתב דזה נמי כוונת הטור, יעויין שם והביאו מגן אברהם ס"ק ב. מיהו כתב המגן אברהם "ועיין ריש סימן כ"ד" דאינה חובה כל כך. וכ"כ ר' זלמן אות ד' ופרי מגדים שם, ועיין מחצית השקל. ומ"מ אביו חייב להטיל ציצית לכל בגד שיש לו ד' כנפות שהבן מתלבש בו, כיון שכבר הגיע לחינוך (ר' זלמן שם, פמ"ג שם, וכ"כ פתחי עולם שם)".

 

שו"ת עשה לך רב חלק ג סימן א:

נשאל מאשכנזי רווק שרוצה להתעטף בטלית גדול למרות שזה נגד מנהג אבותיו, ובתוך דבריו בירר דין חינוך למצוות ציצית, וביאר שלפי התוס' מה שכתוב שקטן היודע להתעטף 'חייב בציצית' היינו שאביו חייב לקנות לו בגד ד' כנפות המחוייב בציצית, לעומת המאירי והב"ח שאין חובה לקנות לקטן בגד החייב בציצית אלא רק אם יש לו חייב מדין חינוך לשים לו ציצית (וכמובא לעיל). אומנם גם לב"ח כיום הואיל וכולם נהגו בט"ק אזי מכח המנהג חל חיוב מצוות חינוך על האב לקנות לבנו בגד ד' כנפות. וביאר שלכן הטור שינה את לשון הגמ' מ'חייב ציצית' ל'אביו צריך ליקח לו ציצית' משום שהחובה היא על האב מדין חינוך. עוד הוסיף שמטעם זה נהגו הספרדים לקנות לילדים גם טלית גדול לתפילה מדין חינוך:

"מקור הלכה זאת במסכת סוכה (סוכה מב, א), קטן היודע לנענע חייב בלולב, להתעטף חייב בציצית, לשמור תפלין אביו לוקח לו תפלין. מן הראוי לשית לב שבלולב וציצית נאמר שחייב בהם, ואילו בתפלין נאמר שאביו לוקח לו תפלין. מפני מה לא נאמר כן גם בלולב וציצית.

הרב בית חדש (בטור או"ח הלכות ציצית סי' י"ז) פירש שבאמת אין אדם חייב לקנות לולב ויכולים הוא ובנו לברך על הלולב שקונים הצבור בשותפות, וכן אין הוא חייב לקנות לו מלבוש בן ארבע כנפות, שאפילו האב עצמו אינו חייב בכך, אבל תפלין שאין דמיו יקרים צריך לקנות לעצמו וגם לקטן כדי לחנכו.

והטור (שם) פסק קטן היודע להתעטף אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו. והרב בית חדש פירש דברי הטור לפי שעכשיו הוזהרו הכל לקנות לעצמם (כלומר, קבלו אותה לחובה אחרי אזהרת גדולי הראשונים, עיין בסימן כ"ד), לפיכך צריך לקנות גם לקטן לחנכו כמו שחייב לקנות לעצמו.

וקצת קשה שכאילו חיוב רכישת התפלין היא משום שאין דמיו יקרים. ועוד שנראה שתפלין יקרים יותר מציצית או לולב. והתוס' (בערכין דף ב': ד"ה אביו) עמדו על הקושי הנ"ל. וכתבו לפרש דגבי ציצית לא נקט לשון לוקח דמן הסתם יש לו, וגם לולב יכול לצאת בלולבו של אביו, כוונתם לומר משא"כ בתפלין ולכן נאמר בהם אביו לוקח לו. עוד כתבו לתרץ משום דתפלין דמיהם יקרים שייך בהם לקיחה עכ"ל. הרי מבואר ההיפך מדברי הב"ח, ויוצא חיוב גמור מן הדין על האב לקנות לבנו טלית אם אין לו, וכך כתב הרב אליה רבה (סימן י"ז) להשיג על הב"ח.

אלא שדברי הב"ח יש להם על מה שיסמוכו, והמאירי שהיה מגדולי הראשונים כתב בפירוש "שבזו לא אמר אביו לוקח לו טלית שאין החיוב אלא כשיש בגד בן ארבע כנפות, ואף גדול אינו צריך לחזור אחריו" (סוכה מ"ב א) ממש כדברי הב"ח. אלא שהב"ח עצמו כבר כתב שעתה כבר נהגו הכל להיות זהירים במצות ציצית, ולכן חל חיוב מכח המנהג על האב לקנות ציצית לבנו לחנכו במצוה.

וכיון שאין להטיל על קטן שום חיוב, וכוונת הברייתא היא להטיל על האב חיוב לחנך את בנו, תיקן הטור הלשון וכתב: קטן היודע להתעטף אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו (ועיין בחידושי הגהות שם, ועוד). וכך פסק גם מרן בשולחן – ערוך. ובבית – יוסף העתיק לשון הגהות מיימוניות בשם הירושלמי "שכיון שיודע להשליך שתי כנפות לאחוריו ושתים לפניו בשעת קריאת – שמע נתחייב בציצית". והכל מדין חינוך כשם שחייב בחינוך בנו בכל מצוות התורה.

זה פשט ההלכה, וכיון שכולה מדין חינוך, נהגו קהילות הספרדים לחנך את הילדים הקטנים שהגיעו לחינוך, להתעטף בטלית גדול בשעת התפלה כגדולים, שכן גדולים הוזהרו על כך, "יזהר שיהיה לבוש ציצית בשעת התפלה" (מרן בשו"ע סי' כ"ד ס"א). וזה נוסף על טלית – קטן שלובשים כל היום".

 

הגדרת "יודע להתעטף":

תוס' ערכין ב, ב: "היודע להתעטף – משום דאמר במו"ק (דף כד.) כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה שמעטפין טליתם עד שפמם כדאיתא במדרש, ומצאתי בסילוק א' שעשה הר' יוסף טוב עלם שנותן ציצית א' מלפניו ואחד מלאחריו מימין וכן לשמאל".

מרדכי (סוכה רמז תשסג): "תני בירושלמי דפירקין… לא סוף דבר להתעטף, אלא להשליך שתי כנפות לאחוריו ושתי כנפות לפניו ואוחז בציצית כשורה בשעת ק"ש".

הגהות מיימוניות ציצית ג, כ: "ירושלמי לא סוף דבר להתעטף אלא יודע להשליך שני כנפות לאחוריו ושנים לפניו כשורה בשעת ק"ש ע"כ".

וכך הביא בהגהות אשרי בשם האו"ז (על הרא"ש סוכה סי' לד): "ולהתעטף בציצית היינו שיודע להשליך שתי כנפות לפניו ואוחז בציצית כשורה בשעת ק"ש".

וכ"פ השו"ע והרמ"א יז, ג: "קטן היודע להתעטף אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו. הגה: ודוקא כשיודע לעטוף שני ציציות לפניו ושנים לאחריו (הגהות מיימוני פ"ג), ויודע לאחוז הציצית בידו בשעת קריאת שמע (מרדכי סוף פרק לולב הגזול)".

[אומנם הרמ"א כתב 'ודווקא שיודע…', אך מדברי הלבוש ושועה"ר לעיל משמע שאופן ההתעטפות הזו אינה בדווקא ש'יודע לעטוף שני ציציות לפניו ושתיים לאחריו וכו", אלא דוגמה וכפי שכתבו 'היודע להתעטף כגון שיודע להשליך ב' כנפות… ולאחוז הציצית בידו בשעת ק"ש'].

 

מהו גיל חינוך לציצית?

א. עיקר הדין:

ערכין ב, ב: "הכל חייבין בציצית לאיתויי מאי? לאיתויי קטן היודע להתעטף, דתניא קטן היודע להתעטף חייב בציצית".

רש"י ערכין ב, ב: "שהגיע לחינוך – פלוגתא היא בפרק בתרא דיומא (דף פב.) חד אמר כבר שמונה כבר תשע וחד אמר כבר תשע כבר עשר שמחנכין אותו לשעות".

תוס' ערכין ב, ב: "שהגיע לחינוך. פלוגתא היא בפרק ח' דיומא (דף פב.) חד אמר כבר שמונה כבר ט', וחד אמר כבר תשע כבר עשר שמחנכין אותו למצות לשון הקונטרס, ולא נהירא דהתם בחינוך קטן להתענות איירי, אבל בשאר מצות כל אחד ואחד לפי דרכו כדאשכחן לעיל גבי לולב וסוכה ותפלין".

וכ"כ הכלבו ציצית סי' כב: "קטן שלא הגיע לחינוך – פי' בקונטריס פלוגתא היא בפרק בתרא דיומא [פ"ב ע"א] חד אמר כבר שמונה וכבר ט'. וחד אמר כבר י' מחנכין אותו לשעות. ואינו נראה לר"י דפלוגתא דהתם לא איירי אלא בתענית דיום הכיפורים אבל בשאר מצות כל אחד ואחד לפי חניכתו כדאמרינן לעיל יודע להתעטף חייב בציצית. יודע לנענע חייב בלולב יודע לשמור גופו חייב בתפילין".

 

מנחות מ, ב "תניא: טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו והגדול יוצא בה דרך עראי – חייבת בציצית, אין הקטן מתכסה בו ראשו ורובו אף על פי שהגדול יוצא בה עראי – פטורה".

בהגדרת קטן זה כתב הטור סימן טז: "שיעור טלית להתחייב בציצית כל שקטן בן ט' שנים יכול לכסות בה ראשו ורובו וגדול אינו מתבייש לצאת בה באקראי לשוק".

 

הסמ"ק (סי' לא) כתב: "טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו וגדול יוצא בו עראי חייב בציצית, שמעתי שהקטן חייב בציצית, רוצה לומר קטן שהגיע לחנוך, כדאמר (סוכה דף מ"ב) קטן היודע להתעטף חייב בציצית".

 

1) מדברי הבית יוסף (סי' טז) מבואר שמה שנקט הטור גיל 9 אינו קשור לגיל חינוך הקטן למצוות ציצית אלא זהו הגיל שבו הקטן אינו צריך שמירה: "רבינו מפרש דהכי קאמר הרמב"ם קטן המתהלך לבדו בשוק עם טליתו ואינו צריך אחר לשמרו שלא יאבד הטלית… וסובר רבינו דכל שהוא פחות מבן תשע צריך לשמרו שלא יאבד הטלית".

וכך ביאר הב"ח (טז, א) שדברי הסמ"ק שהקטן שבאמצעותו מודדים את שיעור הט"ק הוא קטן שהגיע לחינוך, הכוונה לגיל 6-7 שזהו גיל החינוך למצוות הציצית, ונחלק בזה על הטור שסובר שהקטן איתו מודדים הוא בגיל 9 כי בגיל זה אינו צריך אחר לשומרו:

"ומ"ש רבינו דקטן זה מיירי בקטן בן תשע שנים נראה דלמד כך ממה שכתב הרמב"ם קטן זה המתהלך לבדו בשוק ואין צריך אחר לשומרו ולילך עמו וסובר רבינו דהיינו בן תשע. אבל בסמ"ק (סימן ל"א) כתב וזה לשונו…ושמעתי שהקטן רצונו לומר קטן שהגיע לחינוך כדאמרינן (סוכה מב א) קטן היודע להתעטף חייב בציצית עכ"ל. והגיע לחינוך הוא בן שש ובן שבע. מיהו כדברי רבינו נקטינן דדוקא בקטן בן תשע".

[ יש לציין שגם בספר החינוך מצווה שפו מובא שגיל הקטן בו מודדים הוא 6-7 כדברי הסמ"ק לפי ביאור הב"ח: "ויהיה שיעורו גדול כדי שיוכל להתכסות בו ראשו ורוב גופו של קטן המתהלך בשוק לבד מבלי שומר, ולפי הדומה שזמן זה הוא כבר שית כבר שבע"].

 

2) אומנם המג"א טז, א חולק על הב"ח וסבור שהטור והסמ"ק לא נחלקו ושניהם סוברים שמשערים בקטן שהגיע לגיל חינוך ומסכימים שזה בגיל 9: "בטור כתוב בן ט' שנים ונ"ל דס"ל דזהו שיעור חינוך כמ"ש התוס' ריש ערכין, דלא כמ"ש הב"ח דהטור חולק על הסמ"ק".

וביאר מחצית השקל: "סבירא ליה דגם הגיע לחינוך שכתב סמ"ק רצונו לומר בן תשעה, והיינו כדעת הטור,  וכמו שכתבו התוספות בערכין דף ב' ע"ב ד"ה שהגיע לחינוך כו', ומ"מ התוספות שם סיימו ולא נהירא".

וכ"כ שועה"ר טז, א: "שיעור טלית שחייבת בציצית שיערו חכמים אם היא גדולה כל כך שקטן שהגיע   לכלל חינוך מצות ציצית דהיינו שהוא בן ט' שנים שאז הוא מתהלך לבדו בשוק וטליתו עליו וא"צ לשמור טליתו שלא יאבד ממנו ואם הוא מתכסה בה ראשו ורוב אורך גופו ורוב רחבו וגדול בן י"ג שנים הלובשה אינו מתבייש לצאת בה באקראי לשוק היא נקראת כסות וחייבת בציצית".

 

יוצא א"כ שלדעת המג"א ושועה"ר הטור נקט גיל תשע מפני שלדעתו זה גיל חינוך (וכשיטת רש"י שהביא התוס' בערכין ודחאו). אך לדעת הבית יוסף והב"ח הטור אינו סובר שגיל חינוך לציצית הוא תשע, אלא שרק בקטן כזה צריך לשער את שיעור הטלית החייבת בציצית. [נראה שהעיקר כדעת הב"י שאין ללמוד מהטור לגבי גיל חינוך לציצית, שהרי הטור כתב במפורש בסימן יז שחיוב חינוך לציצית הוא משידע להתעטף שבאופן פשוט זה לפני גיל תשע].

בן איש חי לך לך יד: "קטן היודע להתעטף צריך אביו ליקח לו ציצית לחנכו – והאי קטן יש אומרים בן תשעה שנים (מג"א), ויש אומרים הפקח בן שש ואינו פקח בן שבע (הב"ח) צריך אביו לקח לו ציצית לחנכו".

וכ"כ כף החיים יז, י: "קטן היודע להתעטף וכו' — והאי קטן יש אומרים בן תשעה שנים (מג"א), ויש אומרים הפיקח בן שש שנים ואינו פיקח בן שבעה (הב"ח), עיין לב חיים סימן ק"א, וכן פסק בן איש חי פרשת לך לך אות י"ד. ויש שכתבו משהגיע לג' שנים צריך לחנכו, וסימן לדבר "שלוש שנים יהיו לכם ערלים ובשנה הרביעית" וכו' (חס"ל אות א', שערי תשובה אות ד', כרם שלמה). והיינו דוקא פחות מבן י"ג, אבל מי"ג ואילך חייב בציצית כגדול (שיורי כנסת הגדולה בהגהת הטור אות ב', עולת תמיד אות ז', חס"ל שם, שתילי זיתים אות ז')…".

 

בסידור הרב של בעל שועה"ר כתב שגיל חינוך קטן לציצית הוא מגיל 6: "בקטנים שהגיעו לחינוך דהיינו מבן שש שנים עד בן י"ג" (מובא להלן בהרחבה).

 

שו"ת אור לציון ח"ב (פרק ב, ציצית סעיף ז) כתב, ששיעור קטן היודע להתעטף הוא כבן חמש:

"מאיזה גיל חייב הקטן בציצית, ומהו שיעור הטלית קטן שלו? תשובה – קטן היודע להתעטף אביו חייב לחנכו בציצית, והוא כבן חמש שנים. ושיעור הטלית, בכדי שיכסה גופו מלפניו, מצווארו עד סוף חיבור עצמות החזה, וכן מאחריו כשיעור הזה. ויש להיזהר שלא ליתן לו לברך על הציצית אלא אם כן נעשתה טויית הציצית בעבודת יד".

 

שו"ת יחוה דעת (הגרע"י) ח"ד סי' ב, פסק כדברי הב"ח שגיל חינוך לציצית הוא גיל 6-7, והביא שכ"פ ר' חיים פלאג'י בשו"ת לב חיים:

"מצוה לחנך גם את הקטנים שהגיעו למצות חינוך, במצות ציצית, וכמו שאמרו חז"ל בסוכה (מ"ב ע"א) קטן היודע להתעטף בציצית אביו לוקח לו טלית. ובספרי זוטא (סוף פרשת שלח לך) אמרו, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית, להזהיר גדולים על הקטנים, מכאן אמרו תינוק היודע להתעטף בציצית אביו לוקח לו טלית. (וכן הוא בילקוט שמעוני שם). וכן נפסק בשלחן ערוך /או"ח/ (סימן י"ז סעיף ג'). וכתב הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת לב חיים חלק א' (סימן ק"א), שקטן שהוא כבן שש כבן שבע שנים, נקרא הגיע לחינוך לענין שאביו צריך לחנכו במצות ציצית. וכמו שכתב בספר החינוך (סוף פרשת שלח לך). וכ"כ הב"ח (סימן י"ז) בפירוש דברי הסמ"ק ע"ש. ולכן נכון לחנך הקטנים בטלית קטן. וכן כתב בשו"ת שמן רוקח חלק ג' (חלק אורח חיים סימן כ"ה), שישראל קדושים הם, ומנהגם לעשות לבניהם הקטנים בגד של ארבע כנפות עם ציצית לחנכם במצות, ואין לשנות המנהג. ע"כ. וכ"כ בשו"ת ישכיל עבדי ח"ח (בהשמטות, סימן כ"ד). ועל מורי בתי הספר לזרז את תלמידיהם שהגיעו לכלל חינוך לחנכם במצוה יקרה זו….".

ילקוט יוסף ציצית יז, ה: קטנים שהגיעו לחינוך [שהוא בגיל 7 – 6], טוב ונכון לחנכם ולהלבישם טלית קטן תחת בגדיהם במשך כל היום… ומחנכים את הקטנים לברך על הטלית, ואין בזה שום חשש ברכה לבטלה".

 

[יש לציין לדעה מעניינת שהובאה בבעלי התוס' על התורה שגיל החיוב בציצית לקטן, הוא מ'שאינו צריך לאימו' – מושב זקנים ויקרא יב, ב: "גדל מעט ביותר מעטפו בציצית כמו שארז"ל (סוכה מ"ב א' ע"ש) קטן שאינו צריך לאמו חייב בציצית"]

 

ב. מנהג המהדרים:

אליה רבה יז, ס"ק ג: "ובספרי יראה [קיצור של"ה חולין סוף עניני ציצית] כתבו להלביש לקטן טלית קטן כשיודע לדבר, ולפחות שיהא בן ג' שנים, וסימנך כי האדם עץ השדה [דברים כ, יט] כמו העץ הוא ג' שנים ערלים. וכן להרגיל באותיות התורה, דמכל זה יזכה בקטנותו לנשמה רמה".

שערי תשובה יז, ב: "וכתב באליה רבה בשם ספרי יראים להלביש לקטן טלית קטן כשיודע לדבר. ולפחות מחוייב להלבישו כשיגיע לבן ג' שנים, וסימן "כי האדם עץ השדה", כמו להעץ הוא ג' שנים ערלה. וכן להרגילו באותיות התורה, עיין שם". וכ"כ בספר שבט מוסר (פרק ל"א)

חסד לאלפים יז, א: "קטן היודע להתעטף, ובפרט אם יודע לעטוף שתי ציציות לפניו ושתים לאחוריו, ויודע לאחוז הציציות בידו בשעת קריאת שמע, אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו. ויש שכתבו שמשהגיע לשלוש שנים צריך לחנכו, וסימן לדבר, "שלוש שנים יהיה לכם ערלים, ובשנה הרביעית" כו' (ויקרא יט, כג-ד).".

וכ"כ ערוה"ש יז, ה: "וכתב רבינו הרמ"א דדוקא כשיודע לעטוף שני ציציות לפניו ושני ציציות לאחריו, ויודע לאחוז הציצית בידו בשעת ק"ש עכ"ל, ומנהגינו כשהתינוק בן ג' שנים לובשים אותו בציצית וסימנך שלש שנים יהיה לכם ערלים והאדם הוא עץ השדה ומרגילים אותו באותיות התורה כן כתבו ספרי היראים [ש"ת סק"ד]".

 

גודל הטלית של קטן:

מלשון הגמ' בסוכה מב, א 'הוא קטן היודע להתעטף חייב ציצית' והיינו כעטיפת הישמעאלים, ומהירושלמי שביאר 'להשליך שתי כנפות לאחוריו ושתי כנפות לפניו', למדו הפוסקים ששיעור הטלית של קטן הוא בשיעור שיכול לעטוף בו ראשו ורובו שלו – כפי גודלו של הקטן (אינדיבידואלי):

תוס' ערכין ב, ב: "היודע להתעטף – משום דאמר במו"ק (דף כד.) כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה שמעטפין טליתם עד שפמם כדאיתא במדרש".

מרדכי (סוכה רמז תשסג): "תני בירושלמי דפירקין… לא סוף דבר להתעטף, אלא להשליך שתי כנפות לאחוריו ושתי כנפות לפניו ואוחז בציצית כשורה בשעת ק"ש".

פמ"ג (או"ח משב"ז טז) – "וודאי קטן שהגיע לחינוך בסי' י"ז סעיף ג חייב אביו לעשות לו ציצית בטליתו, ומיהו וודאי משערין ראשו ורובו של קטן כמות שהוא, ואם בר שית משערין בראשו ורובו שלו חייב אביו מדרבנן להטיל בו ציצית".

 

משנ"ב יז, ט: "שיעור טליתו כתב בפמ"ג בסי' ט"ז ובדרך החיים שהוא כדי להתעטף בו ראשו ורובו שלו – ומשערינן בקטן עצמו שמתעטף בו לפי גדלו ולפי קטנו, ואם יש בו זה השיעור אז צריך אביו להטיל בו ציצית ולברך עמו, ואם אין בו זה השיעור אין מברכין עליו".

סידור האדמו"ר הזקן (לבעל התניא, ציצית) כתב ששיעור ט"ק מגיל 6 עד 13 שנים הוא אמה על אמה לפניו ולאחריו ביחד:

"בקטנים שהגיעו לחינוך דהיינו מבן שש שנים עד בן י"ג אפשר להקל ולסמוך על דברי האומרים ששיעור בגד להתחייב בציצית היא אמה על אמה בלבד".

 

[אומנם ראיתי שמביאים בשם ספר חנוך לנער פרק ט' סעיף ג' שמגיל 9 כבר לא מודדים לפי ראשו ורובו שלו (אינדיבידואלי) אלא לפי השיעור של הגדולים, אע"פ שראשו ורובו שלו באופן אישי קטן יותר].

 

שו"ת אג"מ (יו"ד ח"ג סי' נ"ב אות ב):

כתב לחלק בין ילדים שלא הגיעו לחינוך (3-9) שהם יכולים ללכת בבגד בכל שיעור שהוא שהרי בעצם הם פטורים לגמרי, לבין קטנים שהגיעו לחינוך (9 ומעלה) שראוי שיהיה להם שיעור בט"ק שלהם מדין חינוך (ותלה דין זה במחלוקת העקרונית בדין חינוך האם הוא בעצם ההתרגלות לקיום המצווה ואז לא משנה גם אם אין בו שיעור, או שצריך לקיימה בדיוק כפי שהגדול מצווה), אומנם כתב שאפשר להקל שלא כפמ"ג שהצריך ראשו ורובו של הקטן, אלא כתב שהוא מעט פחות מראשו ורובו של הקטן, וכראיה לדבריו הביא מכך שגדול חייב בציצית בבגד שקטן בן ט' מתכסה בו ראשו ורובו, ואע"פ שלגדול הוא פחות מראשו ורובו, א"כ כ"ש קטן לפני בר מצווה שיכול להקל גם בשיעור של מעט פחות מראשו ורובו שלו. והוסיף שמ"מ גם קטנים בגיל חינוך שאין להם שיעור בט"ק יכולים לברך בהסתמך על הדרכ"מ:

"בדבר קטן ששיעור טליתו להתחייב בציצית הוא כדי שיתעטף כל קטן וקטן לפי גדלו ולפי קטנו כדכתב המ"ב בסי' י"ז סקי"ט בשם הפמ"ג, ותמהת על זה שלא ראה מי שמחמיר בזה, לכאורה הא דטעם שמקילין לא קשה כלל דהרי הביא המג"א בריש סימן ט"ז מתשובת רמ"א שגם הגדולים היו הולכים בט"ק פחות מכשיעור, אך שבדרכ"מ כתב שילמדו את העם שיברכו בבקר על טלית גדול ויפטרו את הקטן, ומלשון זה משמע שסובר שאין זה ברכה לבטלה אם יברכו על טלית הפחות משיעור אלא שיותר טוב שיברכו על טלית הגדול ויפטרו בו את הקטן מלברך עליו בעצמו, וכמפורש בד"מ סימן ח' אות ג' בסופו שרוב המון העם מברכין על ארבע כנפות אף שהם קטנים ביותר, ובאות ה' כתב שמטעם זה הנהיגו לברך על טלית קטן 'על מצות ציצית' כי חששו לדברי הפוסקים שאין יוצאין בטלית קטן כזה ואם היו מברכין 'להתעטף' היה משמע דעכשיו מקיימי כתקנה רק מברכין השי"ת שנתן לנו מצות ציצית ואף שאין מקיימין אותה כתקנה, אבל הא לכאורה גם כשמברכין בלשון על נמי הוא ברכה לבטלה כשאינו מקיים המצוה וכשהוא ספק עושין המצוה כשאינו יכול לקיימה בודאי ואין מברכין, ונראה בטעמו שכיון שנהגו מאיזה טעם לילך כל היום בט"ק שהוא פחות מהשיעור יש חיוב מצד מנהג זה לעשות ציצית גם בבגד של ד' כנפות דפחות מכשיעור ועל מנהג הא נמי נהגינן לברך, אבל שאין מקיימין בזה המצוה כתקנה שהוא מחיוב התורה. והטעם דהנהיגו לחייב לעשות ציצית גם כשהוא פחות מהשיעור נראה דכיון דמדין התורה וגם מדרבנן ליכא חיוב מצות ציצית אלא כשמתלבש לצורך לבישתו בבגד שיש לו ד' כנפות מצמר ופשתים שחייבה תורה ומשאר מינים מדרבנן אבל כשמתלבש במינים שפטורין מציצית או בבגדים שאין להם ד' כנפות לא עבר על העשה אבל מ"מ אמר מלאכא לר' קטינא במנחות דף מ"א דאיכא עונש על אדם שהולך רק בבגדים שפטורין מעשה ואינו מחייב עצמו בלבישת בגד לקיים מצות ציצית, שלכן כנראה היה זה דבר קשה על המון העם שעוסקין במלאכה או מצד העניות לעשות בגד גדול של ד' כנפות שיהא כשיעור הנהיגו לחייב גם בפחותים מכשיעור בציצית כדי להראות שרצונם בקיום מצות….ולכן אף שלענין זה איכא יותר אינשי דהולכין בט"ק שיש לו השיעור עדיין מקילין לקטנים שאינם בני מצוה.

אבל תמיהתך הוא על אלו שרוצין להחמיר לעשות כדינא בכל דבר ג"כ מקילין בקטנים שלובשין אותן שלא כהשיעור אף לפי גודלן, הנה בקטנים קודם שיעור החינוך שעדיין אין יכולין להתעטף בעצמן שג"כ נוהגין אינשי שלובשין אותן בציצית לא שייך להקשות דהא פטורין בעצם לגמרי ורק שעושין זה יותר מהחיוב לכן הלבישו אותם אף דבר שאינו מדינא כלום.

אבל בקטנים שהגיעו לחינוך לכאורה תמוה על אלו שמקילין, ואף שאפשר דסגי לקטן פחות מכפי שהוא מתעטף בו ראשו ורובו דלא כהפמ"ג במשבצות, דהא הגדול מתחייב בבגד שקטן בן ט' מתכסה בו ראשו ורובו אף שלהגדול הוא פחות מ"מ הא לא מדקדקי גם על זה.

והנה בעצם תלוי זה במחלוקת המג"א והאחרונים שהביא המ"ב בסימן תרנ"ח: דהמג"א בסק"ח סובר שביום ראשון לא יצא הקטן באתרוג שאינו שלו אלא שאול וכוונתו דלא יצא האב ידי חינוך, והמ"ב בשם אחרונים כתב דמצות חינוך מתקיים גם בשאול וכתב שכן משמע במרדכי בשם ראב"ן משום דגם בזה מתחנך הקטן למצות, ועיין באג"מ יו"ד ח"א סי' קל"ז, שלהמג"א לא יצא במצות חינוך דציצית כשליכא השיעור לקטן ולהאחרונים שהביא המ"ב ושכן סובר המרדכי בשם ראב"ן יצא אף שליכא השיעור כיון שעכ"פ מתחנך בזה[2], שא"כ מה שלא קפדי ליקח ט"ק שיש בהו כשיעור לבניהם הוא אליבא דהמ"ב בשם אחרונים והמרדכי בשם ראב"ן, ומשמע דהמ"ב בשעה"צ סובר כוותייהו, ובכאן עוד עדיפא דהא איכא גם גדולים דהולכין בפחותין מכשיעור. ולהפמ"ג דכתב דבעינן שהיא שיעור גם בד' כנפות של קטן יסבור גם באתרוג דלא מקיים מצות חינוך כשלא יקנה לקטן, ויצטרך לקנות ביחוד להקטן אתרוג ומיניו כשאפשר לו. עכ"פ איכא טעם נכון למה שלוקחין בעד הקטנים אף לאלו שהגיעו לחינוך ד' כנפות שפחותין מכשיעור, אבל יותר נכון לקנות להחייבין בחינוך דהם להמג"א (סי' ט"ז סק"א) בני ט' שנים ומעלה ד' כנפות שיש להם כשיעור שהוא לפ"מ שכתבתי לעיל פחות מעט מראשו ורובו".

 

שו"ת אור לציון ח"ב ציצית פרק ב

כתב שגודל הט"ק של הילד הוא: "ושיעור הטלית, בכדי שיכסה גופו מלפניו, מצווארו עד סוף חיבור עצמות החזה, וכן מאחריו כשיעור הזה". ובחלק הביאורים שם כתב הרב בן ציון אבא שאול: "ולענין שיעור הטלית, נראה שכיון שבגדול השיעור הוא בכדי שיכסה ראשו ורובו של קטן, ובגדול שיעור כזה מגיע עד לטבורא דליבא, שהוא סוף עצמות החזה, (ראה בזה בכה"ח בסימן ט"ז אות ב', וראה עוד במ"ב בסימן י"ז ס"ק ט'), א"כ בקטן דומיא דגדול השיעור הוא שיגיע לסוף החזה של הקטן שלובש טלית זו, ואז יוכל הקטן לברך על טלית זו".

 

ספר 'חינוך הבנים למצות ודיני קטן' הרב יהושע נויבירט:

(סעיף כג הערה פא) כתב שאולי בדין חינוך לציצית ניתן לסמוך על שיטת ערוך השולחן שא"צ שיעור לגודל הט"ק: "ועיין ערוה"ש טז, ה שא"צ שיעור לט"ק, ואולי לגבי קטן יש לסמוך עליו".

 

ברכה על הציצית עם הקטן – בט"ק שאין בו שיעור או שציציותיו נקרעו?

הואיל והקטן חייב בציצית מדין חינוך, אביו אף יכול לברך עמו את ברכת 'על מצוות ציצית' וכשאר ברכות המצוות של דין חינוך (הלבוש יז, ג; פמ"ג יז, ג; שתילי זיתים יז, ו; לעיל), אומנם נחלקו האחרונים האם כדי שיוכל לברך צריך שהט"ק תהיה כשרה בגודלה ובפתילים שלה:

המשנ"ב יז, ט כתב שאם אין שיעור בט"ק אין לברך עם הקטן עליו: "ואם יש בו זה השיעור אז צריך אביו להטיל בו ציצית ולברך עמו, ואם אין בו זה השיעור אין מברכין עליו".

וכפי שכתב המשנ"ב בסימן תרנ"ח ס"ק כח דן לגבי העצה ביום הראשון של סוכות לתת לקטן את ד' המינים רק בהשאלה כדי שיוכל הגדול לצאת בו אח"כ, שנחלקו הפוסקים האם האב קיים בזה את מצוות החינוך:

 "וה"ה אם לא מקנה ליה כלל לקטן או שאומר לו יהא שלך עד שתצא בו ואח"כ יהא שלי כבתחילה דהו"ל כשאול כנ"ל בס"ג, אלא דבכל אלו העצות לא מהני רק לגדול שיהיה יכול אח"כ לצאת בו, אבל הקטן לא יצא בנטילה כזה דהא אינו שלו ולא מקרי לכם ולא קיים בו אביו מצות חינוך (מג"א). ויש מאחרונים שסוברין דמצוות חינוך מתקיים גם בשאול דהא גם בזה מתחנך הבן למצות וכן משמע במרדכי בשם ראב"ן".

[ובשער הציון שם אות לו הביא את המרדכי וביאר כך: "דכתב שם (המרדכי), ובקיאי הדעת מחזירין אותו למקומו והתינוקות מעצמן נוטלין אותו ומברכין עליו, וכן איתא באור זרוע בשם ראב"ן, ומדשיבח אותן משמע דסבירא לה כן להלכה, ולדעה הראשונה הלא לא קיים האב מצות חינוך, אלא ודאי דסבירא לה דמצות חינוך הוא רק על עצם המצוה ולא על פרטי המצוה. ואח"כ כך מצאתי בברכי יוסף שגם הוא כתב דמזה משמע דסבירא לה לראב"ן דיוכל הקטן ליטול לולב בלא הקנאה… וגם פשטיות הלשון דשו"ע דכתב 'שפיר דמי' משמע גם כן דיוכל אביו לעשות כן לכתחילה ולברך עמו ויוצא בזה מה שמוטל עליו"].

 

אומנם בשער הציון נראה שנוטה לומר כדברי האומרים שמקיים את מצוות החינוך גם אם זה לא בכשרות, אך לעניין הברכה אם המצווה לא נעשית באופן הכשר לא יברך עמו, וכפי שכתב בנד"ד לגבי ט"ק שאין בו שיעור שאין לברך עמו.

בנוסף לכך כתבו הפוסקים (להלן) שבקטן שלא הגיע לחינוך לציצית (3-4) הדין קל יותר ואפשר לברך עמו על המצווה גם כשלא נעשית בכשרות, ולכן בכה"ג יכול לברך עמו על ט"ק אע"פ שאין בו שיעור (גם לדעת המשנ"ב). (אומנם האג"מ להלן פוסק שגם לאחר גיל חינוך יכול לברך עמו אף על ט"ק פסולה).

 

ארצות החיים למלבי"ם יז, ג:

כתב בהמאיר לארץ ס"ק כג שקטן לא יוצא יד"ח בט"ק שאולה, וכפי שפטורה מציצית אצל גדול (וממילא אביו לא מקיים בזה דין חינוך, ולכן פשוט היה לגמ' שאביו צריך לקנות לו ט"ק, משא"כ בתפילין שהיה יכול לצאת גם בתפילין של מישהו אחר):

"עכ"פ מדברי התוס' מבואר דצריך ליקח לו, ולא כב"ח. וי"ל דבתפילין צריך למנקט 'לוקח לו' משום דיוצא בתפילין של חבירו הו"א דיכול להשאיל לו תפילין שלו – קמ"ל דצריך ליקח לו בפנ"ע, אבל בציצית ולולב שאינו יוצא בשל אחרים א"צ להשמיענו דפשיטא דלוקח לו".

 

שו"ת שבט הלוי (ח"ג, ו)

כתב שאם אין שיעור כשרות בט"ק יכולים לברך עליו, אך סייג שזה רק בקטן שלא הגיע לחיוב חינוך בציצית, אך בקטן שהגיע לחינוך אין לברך אם אין שיעור כשרות בציצית:

"בעניין ילד הלובש ט"ק שאין בו שיעור האם מותר לברך ברכת ציצית ואין בזה ברכה לבטלה… העיקר מה שנראה בזה שיש חילוק בזה בין הגיע לחינוך או לא, דבהגיע לחנוך גם זה מכלל חינוך שיעשה המצווה כצורתה, ואע"ג דלענין כמה דברים שאינם שייכים בקטן מצד קטנותו א"א לחנכם בכל פרטי המצוה כמו ענין הקנאה ביום א' דיו"ט של סוכות לענין לולב אם הי' כבר ביד קטן אחר דא"א להקנות להשני ונמצא זה מברך בשאינו שלו, שאני התם דאי אפשר…. וכיון דשיעור בגד בקטן אפשר ואפשר, הוא גם בכלל חינוך וכ"כ באשל אברהם או"ח סי' י"ז ס"ג, וכן מצאתי בס' מאסף ל"ה סי' ט"ז ס"ק ה' העתיק שיעור ט"ק לקטן שהגיע לחינוך בשם הגה"ק בעל התניא זי"ע. וע"ע בביאור הלכה סימן ט"ז בשם הפמ"ג.

איברא בקטן שלא הגיע לחנוך והגיע לחנוך ברכה לבד, רק רוצים לחבב עליו המצוות, יכולים להרגילו גם בשאין בו שיעור כ"נ פשוט ועיי' בשד"ח מערכת ו' קמ"א אות ע"ה".

 

הליכות שלמה פ"ג אות ד':

וכ"כ בהליכות שלמה אלא שסייג את הפסיקה ולא התיר לכתחילה לברך גם עם קטנים שלא הגיעו לחינוך (גיל 3-4) אלא כתב רק שאין לגעור בנוהגים לברך עם קטנים אלו על ציציות פסולות, משמע שלמעלה מגיל זה יש לגעור שלא יברכו עמהם:

"המחנכים את הקטנים בני ג' וד' שנים לברך על ציציותיהם, אע"פ שוודאי פסולות הן – אין למחות בהם". [ובהערה שם הוסיף: "ובכה"ג בשאר מצוות אסור לחנך את הקטן בברכה לבטלה כגון לעניין אכילת מרור שאסור לחנך קטן שאינו אוכל כזית מרור בכדי אכילת פרס לברך על אכילת מרור משום דאין לחנך את הקטן לברך ברכה לבטלה… לענין מצות ציצית שהיא חשובה מאד וגם נוהגת כל היום, כיון שקטנים אלו לא הגיעו עדיין לחינוך אין לגעור במחנכים אותם לברך"].

 

פס"ת (יז, אות ב)

כתב לחלק בין הגיע לגיל חינוך ללא הגיע לגיל חינוך:

"לעניין שיעור גודל הטלית קטן עפ"י המוכח מהפוסקים יש לחלק את שנות הילד לשלשה:

מגיל שלש עד גיל שש – אין לתת תשומת לב כלל לגודלו של הט"ק, ובכל גודל שהוא ניתן להלבישו וגם לחנכו לברך עליו 'על מצות ציצית', אם יש בו ציציות בד' כנפותיו, שאורכם מהקשר הסמוך לבגד לכל הפחות ד' אגודלין (8 ס"מ). [ובהערה ביאר: "דבגיל זה אין חיוב כלל לחנכו למצות… וניתן להסתמך לכתחילה על הסוברים (ערוך השולחן) דאין נותנים כלל שיעור לט"ק וכל שעושים אותו לשם מצוה שפיר דמי לקיים בו מצות ציצית ואפילו אינו ראוי לכסות ראשו ורובו…ואיברא דבגיל קטן כזה אפילו בט"ק קטן ממדים יש בו בדרך כלל שיעור ראשו ורובו"].

מגיל שש עד גיל תשע – שהוא בכלל חיוב חינוך למצות, יש להקפיד שיהיה בט"ק עכ"פ השיעור חצי אמה על חצי אמה מכל צד (ואפשר להקל עפ"י שיעור האמה הקטן ועפ"י מדות הס"מ הוא 24 על 24 ס"מ), ורוחב הכתפיות ג' אצבעות (6 ס"מ), ואורך הציציות מהקשר הסמוך לבגד ד' אגודלים (8 ס"מ) לכל הפחות.

ומגיל תשע – שהוא לכל הדיעות גיל חיוב חינוך למצות ציצית, יש להקפיד לכל הפחות על שיעור שלשת רבעי אמה על שלשת רבעי אמה מכל צד (36 על 36 ס"מ) וכתפיות ברוחב ג' אצבעות לכל הפחות וכנ"ל, והציציות ארוכים י"ב אגודלין (24 ס"מ) מהקשר הסמוך לבגד, ויש לחנכו לקיים מצות ציצית כגדול, דהיינו שילך לבוש בציצית כל היום ולא ילך ד' אמות ללא ציצית…".

 

ובהערה 8 ביאר שמה שכתב המשנ"ב שלא יברך על בגד שאין בו שיעור היינו לאחר גיל חינוך, אך קודם גיל חינוך (3-4) יכול אף לברך עמו: "… הוא עפ"י המבואר בפמ"ג סי' תרנ"ז מ"ז סק"א שאפילו קטן לפני גיל חינוך אפשר ללמדו לומר הברכות בהזכרת השם אע"פ שאינו מחויב בהם, כדי שיתרגל לומר ברכות כהוגן, ומש"כ במשנ"ב הכא שאם אין לט"ק שיעור לא יברך עליו היינו מגיל חינוך ואילך".

 

שו"ת אגרות משה:

מנגד האגרות משה (יו"ד כ, נב) לעיל כתב שגם אם אין שיעור כשרות בגודלה של הט"ק יכול הקטן לברך עליו אע"פ שהגיע לגיל חינוך, וזאת בהסתמך על הדרכ"מ שכתב כך גם לגבי גדולים שנהגו לברך אע"פ שאין שיעור בגודל הט"ק, ולכן הנהיגו לברך נוסח 'על מצוות' ולא 'להתעטף', וכן בהסתמך על דברי המשנ"ב בהלכות ד' מינים שנוטה לפסוק כדעה שאומרת שלא חייבים שיעור משום שמ"מ מתחנכים לקיום המצווה.

 

בשו"ת אור לציון ח"ב פרק ב ציצית,

כתב שיש להקפיד לא לברך עם הקטן אם טוויית הציצית לא נעשתה בעבודת יד, ובביאורים הוסיף שכדי לברך עם הקטן צריך שהציצית תהיה בכשרותה לגמרי, ולא ציין חילוק בין קודם גיל חינוך לאחר גיל חינוך (אומנם מסתבר שדיבר בפשטות לאחר גיל חינוך דהיינו 6 או 9): "ויש להיזהר שלא ליתן לו לברך על הציצית אלא אם כן נעשתה טויית הציצית בעבודת יד".

שו"ת אור לציון ביאורים שם: "אולם יש להזהר ולהקפיד שיהו הציציות עשויות מטויית עבודת יד, וכמו שנתבאר בספר אור לציון תשובות ח"א חאו"ח סימן ב', ע"ש, ולכן אם יש בטלית קטן ציצית מעבודת מכונה, אין לתת לקטן לברך על טלית זו. והוא הדין שיש להקפיד על שיעור הבגד, וכן שרוב הבגד יהיה סתום, וכמו שנתבאר בבאורים לתשובה הקודמת ע"ש, וכל שהציצית קטנה מכן אין לתת לקטן לברך על ציצית זו".

 

שו"ת דעת נוטה ר' חיים קנייבסקי ח"ב (סי' תקצ-תקצט).

בתשובותיו מצריך לכתחילה להקפיד על כשרות הפתילים גם לילד קטן, אומנם לגבי גודל הבגד כותב שאפשר להקל משום שבזה אין פסול אלא רק בגד שלא מחוייב כלל בציצית, משא"כ כאשר הפתילים פסולים אין מקיים בזה כלל מצוות חינוך, ולכן כתב שלא לברך עם ילד על ט"ק שהפתילים פסולים[3]. עוד כתב שאע"פ שהמשנ"ב כתב שאין לברך עם קטן על ט"ק שאין בו שיעור, מ"מ זהו רק לכתחילה, אך בדיעבד ניתן לסמוך על דברי המשנ"ב בהלכות ד' המינים שמקיימים דין חינוך גם באתרוג שאול ביום הראשון של סוכות כי העיקר שיתרגל לקיים את המצווה, ואע"פ שלא כל הפרטים בכשרות (עוד כתב לתרץ שההבדל הוא בין אם זה קטן שלא הגיע לחינוך שאז אפשר לברך עמו, לבין קטן שהגיע לחינוך שאז אם הציצית פסולה אין לברך עמו):

סי' תקצ – "קטן כבן ג' או ד' שחוטי הציצית בט"ק שלו נגררים בארץ ואם יקצרום לא יהיה שיעור באורכם האם מותר לקצר? תשובה – לא לקצר מהשיעור" [ובהערה ציטטו מר"ח קנייבסקי עוד: "צריך שיהא באורכן י"ב גודלים וכמבואר בשו"ע (י"א, ד)… אין להקל בזה בקטן ובעינן שיהיו חוטי הציצית כמצוותם לכתחילה"].

סי' תקצא – "נהגו העולם להלביש לילדיהם הקטנים שאינם בני חינוך טלית קטן כדי להרגילם במצוות, ומצוי טובא שהציציות נפסלים להם, האם יכולים להלבישן באותן טליתות שנפסלו?  תשובה – אין ראוי [ובהערה ביאר ר"ח בע"פ: "דכשמלביש לקטן טלית שציציותיה פסולין, בין אם היה הפסול מחמת שנקרעו ונפסלו, ובין אם היה הפסול בעשייתן וכגון שנטוו ונעשו שלא לשמן וכיו"ב אין מקיים בזה מצות חינוך כלל, ולא דמי למה שנתבאר להלן סי' תקצ"ז דאפשר לחנכו בטלית שאין בה שיעור אפי' כדי לעטוף בו ראשו ורובו של אותו קטן, דשם אינו פסול רק שאינו בגד המחוייב וכשמטיל בו ציצית כדין שייך לחנך הקטן על ידו. ומהאי טעמא אמר רבינו דאף כשאין בטלית שיעור דמן הדין פטורה מציצית אפ"ה צריך ליזהר שיהיו הציציות כשרים דאל"כ ליכא מצות חינוך כלל וכנ"ל עכ"ד"].

סי' תקצב: "האם יכול להניח לקטן שלא הגיע לחינוך לברך על טלית קטן פסול? תשובה – לא יברך.

סי' תקצג: "האם מוטל על האב לעיין בחוטי הציצית של בניו הקטנים שלא הגיעו לחינוך לראות אם נפסלו וכדאיתא בשו"ע סי' ח' ס"ט דקודם שיברך צריך לעיין בחוטי הציצית ובכאן לענין ציצית של קטנים בודאי יותר עשויים הם ליפסק וליפסל? תשובה: לא נהוג".

סי' תקצז – "כמדומה שאין העולם מקפידים בטליתות של קטנים כבני ג' וד' שיהיה בהם שיעור כדי לעטוף בו ראשו ורובו של אותו קטן, ואעפ"כ מחנכים אותם לברך עליהם, האם אפשר לעשות כן.  תשובה: מותר".

סי' תקצח – "שאלה: בשיעור טלית של קטן כתב המ"ב סי' י"ז סק"ט שהוא כדי להתעטף בו ראשו ורובו שלו ומשערינן בקטן עצמו שמתעטף בו לפי גדלו ולפי קטנו, ולכאו' צ"ע על מה סמכו העולם לחנך הקטנים [שהגיעו לחינוך] בטליתות שאין בהם שיעור כדי לעטוף בו ראשו ורובו של אותו קטן ומברכים עליו. תשובה: עי' מ"ב תרנ"ח כ"ח".

סי' תקצט – "שאלה: בהנ"ל לכאו' לפי"ז קשה למה הצריך המ"ב שיהא בשיעור הטלית כדי להתעטף בו ראשו ורובו של אותו קטן. תשובה: לכתחילה יש ליזהר".

 

הרב עזריה אריאל (תשובה מאתר ישיבה).

לגבי החוליות והקשרים כתב שגם אם חלק מהחוליות והקשרים נפרמו ונפתחו, אין צריך להקפיד בזה משום שזה הידור ומעיקר הדין מספיק חוליה וקשר, ולכן אם גם החוליה הראשונה והקשר נפתחו אז צריך לתקן לו, מעבר לכך לא.

ולגבי חוטים שנקרעו כתב שבדין חינוך לקטן אפשר לסמוך על השיטות הכי מקילות בדין גרדומין גם אם לא נפסקו להלכה, וזו דעת ר"י שסובר שאפילו אם כל החוטים נקרעו עד הגדיל, ולא נשאר כדי עניבה מהחוטים כלל, אפשר לקיים את שיעור 'כדי עניבה' גם בגדיל עצמו ללא ענף כלל.

עוד כתב שילדים הקטנים מגיל 6 כלל א"צ לדקדק בציציותיהם כי אין בהם בכלל דין חינוך לציצית מעיקר הדין, וכל ההקפדה והחיוב של דין חינוך לציצית הוא רק מגיל 6 ומעלה:

"מהי הגדרה של ציצית פסולה אצל ילדים? האם כל הכריכות והקשרים צריכים להיות כסדרם ( לאשכנזים, 7,8,11,13)? או מספיק שהפתילות יהיו שלמות וארוכות בלבד?

תשובה:

  1. יש להבדיל בין מה שרצוי לבין מה שמחויב: רצוי לשמור על כלל הקשרים והכריכות, ובפרט רצוי לוודא שהמבנה הכללי של חוטי הציצית יישמר, דהיינו שבערך שליש מהציצית יהיה עשוי קשרים וכריכות ובערך שני שליש חוטים נפרדים. ברם, אין זו חובה לסדר את הקשרים והכריכות שנפרמו, כל עוד נשארה קבוצת הקשרים והכריכות הראשונה (הסמוכה לבגד). אם גם הקבוצה הראשונה נפרמה – יש לתקנה…

מבחינת ההורים, אם יש טרחה במעקב ובסידור של החוטים, ניתן להקל ולהתעלם מהעניין, או לדחות לשעת כושר שבה נוח לכם לסדר את זה. בפרט בילדים קטנים מגיל שש, אין כל צורך לדקדק בכשרות הציציות שלהם.

  1. חוטי הציצית שנקרעו – משאלתך משתמע שאתה סבור שאם חלק מהחוטים נקרעו הציצית נפסלה, וזה דבר מצוי מאוד אצל ילדים. זה לא מדויק: גם אם נקרעו כל חוטי הציצית, ונשארו (בכל פינה מארבע הפינות) שבעה חוטים קצרים שבכל אחד מהם ארבעה ס"מ בלבד – הציצית עדיין כשרה (לילדים). אם נשארו רק שלושה חוטים קצרים כאלה – הציצית פסולה. ואם נשארו בין ארבעה לששה – הדבר תלוי בשאלה אלו חוטים נקרעו וכיצד נקשרה הציצית בתחילה…(כאן מאריך בדין גרדומין וחוטי ציצית שנקרעו אצל מבוגרים, וכאן מבאר שאצל ילדים אין צריך לחשוש לשיטת ר"ת:) מסתבר שבציצית של ילדים אין צורך להקפיד על כך (על שיטת ר"ת), משום שכאמור חיובם אינו אלא מדין חינוך מדרבנן וגם משום שהקפדה על כך בציציותיהם היא בגדר הפסד וטרחה מרובה (יצוין עוד שסברת רבנו תם בנויה על ההנחה שכאשר יש תכלת החלוקה בינה לבין הלבן היא שניים – שניים, וסברה זו שנויה במחלוקת ורוב הפוסקים המצדדים בהטלת תכלת בימינו נוקטים כשיטת הרמב"ם או הראב"ד שדי בחוט אחד של תכלת, ואכמ"ל).

יש דעה מקילה אף יותר, שאפילו אם כל החוטים נקרעו אפשר להסתמך על "כדי עניבה" מן הגדיל ללא ענף כלל (שיטת ר"י, מובאת בשו"ע סעיף ג). לכתחילה אין סומכים על שיטה זו כל עוד יש ברירה, ראו משנ"ב ס"ק יג. אולם לגבי ילדים, שחיובם רק מדרבנן, יש מקום להקל על סברה זו בשעת הצורך

ילדים קטנים מגיל שש – לא הגיעו לגיל חינוך למצוות ציצית (ב"ח סי' טז וביאור הלכה שם ס"א ד"ה ואז חייב ובן איש חי, שנה ראשונה, לך לך סעיף יד). ויתירה מזו, שבפשטות הבגד הקטן שהם לובשים אינו ראוי כלל למצוות ציצית, מאחר שאין בו הגודל המתאים לכסות "ראשו ורובו" (ראו שו"ע סי' טז ס"א וביאור הלכה הנ"ל ומשנ"ב שם סק"ד ובסי' יז סק"ט; אך בערוך השלחן סי' טז ס"ה חידש שכל בגד בעל ארבע כנפות שמקובל ללבשו, ללא קשר לגדלו, חייב בציצית). לכן הציציות שהם לובשים הם רק בתור סגולה והתרגלות במצווה ולא קיום ממש של מצוות ציצית (ויש שאף פקפקו אם מותר להרגילם לברך על ציצית זו, אך להלכה הדבר מותר – שבט הלוי ח"ג סי' ו ועיין גם הליכות שלמה עמ' כז הערה ח). ממילא פשוט שאין להקפיד על כשרות ציציותיהם".

 

שו"ת מגדנות אליהו חלק א סימן ח[4]

דן האם מקיימים דין חינוך של קטנים לציצית בט"ק שאולה, נשאל באופן שהציציות של ילדים שונים מתערבבים בכביסה, והשיב שיש להקל בזה לפי דברי הסוברים שדין חינוך אינו בכל פרטי המצווה אלא רק לחנכו בעיקר המצווה, וביאר שדין ציצית שאולה הוא רק פרט במצווה. עוד כתב שמדברי המג"א שכתב שאין חובה כל כך לקנות לקטן בגד ד' כנפות כדי לחייבו בציצית, נראה שלכתחילה קטן יכול לצאת בט"ק שאולה:

"נשאלתי בעניין חינוך קטנים במצות ציצית, דמצוי מאוד שכשמכבסים את בגדיהם מתחלפים ציציותיהם זה עם זה, והרי בשביל שבגד יהיה חייב בציצית צריך שיהיה שייך להלובש אותו, דטלית שאולה פטורה מציצית, וא"כ כשיש לו שני בנים קטנים ובכביסה נתחלף ביניהם הטליתות, נמצא לכאורה שכל אחד מהם לובש טלית שאולה, ונשאלתי אם יש בזה חשש.

ונראה דיש לצדד להקל… על פי דעת המרדכי [סוכה סי' תשנ"ט] וברכי יוסף [סי' תרנ"ח אות ו'] שהביא במ"ב [שם ס"ק כ"ח] שאין חייבים לחנך הקטן בכל פרטי המצוה, אלא צריך לחנכו רק בעיקר המצוה, ומטעם זה יוצא ידי חובת חינוך במצות לולב אף אם הלולב אינו שייך להקטן עיי"ש. א"כ קל וחומר בנדון דידן, שהרי הא דאין יוצאין בלולב השאול ביום ראשון הוא מדאורייתא, ולכו"ע אי אפשר לברך עליו… ואפ"ה ס"ל להפוסקים הנ"ל דאין צריך לחנך את הקטן בזה, כל שכן כאן בציצית דכתב הרא"ש [חולין פ"ח סי' כ"ו] שאפשר לברך על טלית שאולה כמו שמותר לנשים לברך על מצות עשה שהזמן גרמא, אם כן כל שכן דהא דצריכים שהטלית יהיה שלו הוא רק פרט בהמצוה, ואין חייבים לחנך את הקטן בזה. 

והגם דיש מקום להקל לפי שיטות הנ"ל, מ"מ נראה דכדאי להחמיר בזה, ויש לכתוב שם של כל אחד ואחד על הטלית קטן שלו, או לכתחילה יש לעשותם שותפין בב' הטליתות, דטלית השותפין חייבת בציצית, ואכמ"ל.

אמנם יש להעיר בזה עוד להמבואר בשו"ע או"ח [סי' י"ז סעי' ג'] דקטן היודע להתעטף אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו, וכתב במג"א שם [ס"ק ג'] ובשו"ע הרב שאין חובה כ"כ שיקח לו טלית, ואביו חייב רק להטיל ציצית לכל בגד שיש בו ד' כנפות שהבן מתלבש בו כו' עיי"ש, ומבואר משם לכאורה דגם בטלית שאולה סגי בשביל חינוך. וצ"ע".

 

שו"ת משנה הלכות חלק יח סי' יט:

דן האם קטן יכול לצאת בט"ק שאולה ומקיימים בזה מצוות חינוך, שהרי בגדול בגד שאול פטור מציצית. ולומד זאת יחד עם דין קטן בארבעת המינים שאולים, ומבאר שלרמב"ם לא יוצא בשאול משום שקטן חייב בכל פרטי המצווה:

"אם קטן יוצא בציצית או לולב שאולים – במה שכתב במחלוקת רש"י ותוספות ריש חגיגה (דף ב' ע"א ד"ה איזהו) בקטן דאביו מביאו לעזרה, אי חייב גם בעולת ראיה. וכתב דזה תלוי אי קטן חייב בכל פרטי המצוה, וממילא להרמב"ם (חגיגה פ"ב ה"א) דקטן פטור מעולת ראיה, על כרחך דקטן אינו מחויב בכל פרטי המצוה, דאם לא כן האיך אביו מקיים מצות חינוך. ולפי"ז יצא לו דקטן יוצא בציצית שאולין ולולב שאול.

ובאמת כי רציתי להעמיד דבריו וחפץ אני בהיצדקו, אבל מה אעשה כי בזה לא עלתה לו כהלכה, שהרי כתב הרמב"ם (לולב פ"ח ה"י) ואין נותנין אותו לקטן, שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה, ונמצא שאם החזיר לו אינו חוזר. ובשו"ע (או"ח סי' תרנ"ח ס"ו) העתיק לשון הרמב"ם, ואח"כ כתב ויש מי שאומר שאם הגיע לעונת הפעוטות מותר, והוא דעת הר"ן (סוכה דף מ"ו ע"ב ד"ה גרסינן). מבואר דלהרמב"ם אפילו בהגיע לעונת הפעוטות אסור. וכך כתב בהדיא בלחם משנה (שם) ובבית יוסף (שם בדק הבית ד"ה ומטעם). והטעם, דסבירא ליה דכשנותן לו קונה מן התורה, כמבואר ברמב"ם (מכירה פכ"ט ה"א ובמגיד משנה שם), ועיין באחרונים בסימן תרנ"ח.

ואי נימא דלהרמב"ם יוצא הקטן אפילו בשאול, אם כן אמאי לא יתן אותו לקטן לצאת בו בתורת שאלה ולא יקננו לו. אלא על כרחך דסבירא ליה להרמב"ם דקטן אינו יוצא בשאול, וכדעת הרא"ש (סוכה פ"ג סי' ל') הביאו המגן אברהם (שם סק"ח). ואפילו אם אמר לקטן יהא שלך עד שתצא בו, לא יצא ידי חינוך. ועיין בכורי יעקב (ס"ק י"ח). נמצא דעל כל פנים אע"ג דיש מחלוקת אם קטן יוצא בלולב השאול, אבל להרמב"ם נראה דאינו יוצא, וממילא אי אפשר להעמיס זה במחלוקת הנ"ל. [ואף שלהרמב"ם אינו חייב בכל פרטי המצוה, שאני ראיה דמצות העליה והקרבן הם ב' דברים נפרדים, מה שאין כן שאול בלולב הוי פסול בעצם הלולב].

והנה במצות ציצית כתב הרמב"ם (ציצית פ"ג ה"ט), ומדברי סופרים שכל קטן שיודע להתעטף חייב בציצית כדי לחנכו במצות. והטור או"ח (סי' י"ז) כתב, קטן היודע להתעטף אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו. משמע דסבירא ליה דצריך ליקח לו. ומיהו הב"ח (שם ד"ה קטן) כתב, דאין אביו חייב ליקח לו ציצית ולא לולב, שאפילו הוא עצמו אינו חייב לקנות לו טלית בת ד' כנפות, וכל שכן לולב דדמיו יקרים, אלא הקטן מברך אלולב של אביו. ועיין בחידושי הגהות (שם סק"ב) בשם מהרל"ח. אבל האליה רבה (שם סק"ג) תמה דאישתמיט מיניה דהב"ח ז"ל דברי התוספות ריש ערכין (דף ב' ע"ב ד"ה אביו) וז"ל, גבי ציצית לא נקיט לישנא דלוקח, דמסתמא טלית יש לו, וגבי לולב נמי יכול לצאת בלולבו של אביו, אי נמי משום דתפילין דמיו יקרים שייך בהו לקיחה, עכ"ל. מבואר מתוספות דאדרבה אפילו בדמים יקרים חייב ליקח לבנו לחנכו. וזה היפך ממה שכתב הב"ח דדוקא תפילין שאין דמיו יקרים צריך לקנות לקטן. וגם בתפילין גופייהו כתבו התוספות שהם יקרים, והב"ח כתב שאינם יקרים. וכנראה דבמדינת הב"ח היה אתרוג יקר המציאות מאד עד שתפילין לא היו דמיהם יקרים לגבי אתרוג, אבל על כל פנים נראה דגם ציצית צריך לקנות לקטן".

 

חינוך הבנים למצות ודיני קטן – הרב יהושע נויבירט:

סעיף כג: "קטן היודע להתעטף, רוצה לומר שהוא יודע לעטוף שתי ציציות לפניו ושתים לאחריו ויודע לאחוז הציצית בידו בשעת קריאת שמע, חייב אביו לקנות לו ציצית; ונוהגים להלבישו טלית קטן משיגיע לגיל שלוש. גודלה של טלית־ קטן צריך להיות כדי שיוכל לכסות בה ראשו ורובו, והוא לפי גודלו ולפי קוטנו של הילד. ומשהגיע למצוות, חייב ללבוש טלית קטן כשיעור, דהיינו 60 על 90 ס"מ, ואין הוא מקיים מצות ציצית בלובשו טלית שאין לה שיעור, וגם ברכתו על טלית זו היא לבטלה".

 

 

 

[1] בירושלמי שלנו הנוסח הוא כמו הבבלי 'חייב בציצית' ולא 'אביו לוקח לו טלית' וכמ"ש ערוך השולחן להלן.

 

[2] שו"ת אג"מ יו"ד ח"א סי' קלז: "מחלוקת הפוסקים בהא דלא ליקני אינש הושענא לינוקא ביו"ט קמא שאר"ז בסוכ' דף מ"ו שהמג"א בסי' תרנ"ח סק"ח סובר דלא יצא הקטן וכוונתו דלכן לא יצא האב ידי מצות חינוך ויצטרך האב לקנות להקטן לולב ואתרוג אחר כשלא יוכל להקנות לו אחר שיצא הוא משום שצריך לו למחר שיהיה שלו מצד ספקא דיומא עיין בלב"ש וכן סברי רוב האחרונים. אבל המ"ב בס"ק כ"ח הביא שיש אחרונים שסוברין דמצות חינוך מתקיים גם בשאול ושכן משמע במרדכי בשם ראב"ן ועיי"ש בשער הציון שמשמע שכן דעתו נוטה להלכה".

 

[3] סברא נוספת לכך שנראה שחילוק זה נכון, משום שפסול גודל הט"ק הוא פסול שאינו ניכר וברור לקטן, משא"כ אם החוטים נקרעו זהו פסול שניכר וברור גם לקטן שהציצית שלו פסולה, ועל פסול כזה ראוי להקפיד שלא יבוא לכלל טעות כשיגדל. וגם הדיון של המשנ"ב בד' המינים מדובר בפסול שאול ביום הראשון שזהו פסול שאינו ניכר כלל (שהרי המינים עצמם כשרים), ולא בטוח שהיה אומר זאת בפסול ניכר כמו אתרוג שנחתך חציו וכד'. וכפי שכתב הריטב"א בסוכה ב,ב שעיקר טעם הפסולים במצוות בדין חינוך הוא שמא יבוא לטעות כשיגדל: "מהא שמעינן דקטן שמחנכין אותו במצות צריך לעשות לו מצוה בהכשר גמור כגדול דהא מייתינן ראיה בשמעתין מסוכה של הילני משום דלא סגיא דליכא בבניה חד שהגיע לחינוך דבעי סוכה מעלייתא, וגדולה מזו אמרו במסכת עירובין (מ,ב) גבי זמן ביום הכפורים ליטעמיה לינוקא דלמא אתי למיסרך".

 

[4] של הרב אלתר אליהו רובינשטיין, היה רבה של אנטוורפן.

 

 

var div = document.getElementsByTagName("hr")[0].nextElementSibling; var divN = div.parentElement; divN.id = "naama"; div.id = "notes"; //var div = document.getElementById("notes"); div.style.display = "none"; var button = document.createElement("button"); button.textContent = 'הצגת הערות'; button.setAttribute("onclick","myFunction2()"); divN.insertBefore(button, div); //divN.appendChild(button); // var links = document.getElementsByClassName("aup1"); var links = document.getElementsByTagName("sup"); var i; for (i = 0; i < links.length; i++) { var x = links[i].firstChild.getAttribute("href"); x = x.substr(1,x.length); links[i].firstChild.removeAttribute("href"); links[i].firstChild.setAttribute("href", "#"); links[i].firstChild.setAttribute("class", "aup1 " + x); links[i].firstChild.addEventListener("click", myFunction); //var id2 = document.getElementById(x); //id2.parentElement.style.display = "none"; } function myFunction() { var cl = this.getAttribute("class"); var str = cl.substr(5,cl.length); //var id = document.getElementById(str); this.setAttribute("href", "#" + str); if(div.style.display == "none"){ div.style.display = "block"; button.textContent = 'הסתרת הערות'; //return true; } else{ div.style.display = "none"; button.textContent = 'הצגת הערות'; } //return true; } function myFunction2() { if(div.style.display == "none"){ div.style.display = "block"; button.textContent = 'הסתרת הערות'; } else{ div.style.display = "none"; button.textContent = 'הצגת הערות'; } }
תפריט

תוכן עניינים

הרחבות לפניני הלכה אנו משתמשים בקובצי Cookie כדי לשפר את חוויית המשתמש שלך. המשך השימוש באתר מהווה הסכמה לשימוש בקובצי עוגיות.