שדין רוחין ולילין
עירובין
רוחין, שידין ולילין נוצרים מהוצאת זרע לבטלה
הגמרא בעירובין יח, ב מביאה שבמשך 130 השנים שבהן אדם הראשון פרש מאשתו הוליד "שדים, רוחים ולילין" מהוצאת זרע לבטלה באונס:
"ואמר רבי ירמיה בן אלעזר: כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין, שנאמר ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו, מכלל דעד האידנא לאו כצלמו אוליד. מיתיבי, היה רבי מאיר אומר: אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה, ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה? כי קאמרינן ההוא – בשכבת זרע דחזא לאונסיה."
ילקוט שמעוני תורה פרשת בראשית רמז מב חזר על הדברים:
"זכר ונקבה בראם [ה, ב] אמר ר' אלעזר כל אדם שאין לו אשה אינו אדם שנאמר זכר ונקבה בראם וגו'. א"ר אלעזר בן עזריה כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד שידין ורוחין ולילין שנאמר ויחי אדם ק"ל שנה ויולד בדמותו כצלמו [ה, ג] מכלל דעד האידנא לאו בצלמיה אוליד, מיתיבי היה רבי מאיר אומר אדם הראשון חסיד גדול היה כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו עמד וישב בתענית ק"ל שנה והעלה זרזי תאנה על בשרו ופרש מן האשה כי קאמרינן בשכבת זרע שיצא ממנו לאונסו".
רש"י מסכת עירובין דף יח עמוד ב ששדים, רוחים ולילין הם מיני מזיקין:
"שכבת זרע דחזיא לאונסיה – נעשה שידין ורוחין ולילין מיני מזיקין."
בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה כ, יא מוסיף על הגמרא ששדים היו מעברים את חוה:
"רבי סימון אמר אם כל חי אמן של כל החיים, דאמר רבי סימון כל מאה ושלשים שנה שפירשה חוה מאדם, היו רוחות הזכרים מתחממין ממנה והיא יולדת מהם, ורוחות נקבות מתחממות מאדם ומולידות ממנו הה"ד (שמואל ב ז) אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, בנוי דאדם קדמאה, מאן דאמר רוחי דביתא טבן דרבין עמיה, מאן דאמר אינון בישין דחכמין יצריה, רוחין דחקלא, מ"ד דאינון טבין דלא חכימין יצריה, ומ"ד דאינון בישין דלא רבין עמיה."
בית ארזים (הרב דוד קליין), גליונות ע"ס הש"ס עירובין יח, ב:
"הוליד רוחין ושידין ולילין וצריך טעם מ"ש ג' מינין גם מהיכא נפקא ליה ג' מינין ואולי מן ג' תיבות ויולד בדמותו כצלמו מכלל דעד האידנא לא הוליד וגם מה נעשה בלא – הולדה לא היה לא בדמותו ולא כצלמו."
הסבר רב האי גאון לדברי הגמרא על אדם הראשון
תשובות הגאונים – מוסאפיה (ליק) סימן כה מביא את הסבר רב האי גאון שהשדים היו גורמים לאדם הראשון להיכפות (אפילפסיה), ותוך כדי כך יצא לו שכבת זרע, או שיצא לו זרע לאונסו, ואישה לקחה את הזרע והתעברה ממנו:
"לרב האיי. וששאלתם הא דאמר ר' ירמיה בן אלעזר (עירובין יח ב) כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנדוי הוליד שדין ורוחין ולילין וכו' עד ופירש מן האשה קשיין אהדדי אם פירש מאין הוליד ואם קרב לגבה בין באונס בין ברצון לא פירש ממנה. הוי יודע כי זה שפרקו בשמועה זו ההיא שכבת זרע דחזא לאנסו אין פירושו שקרב אל האשה לאנסו כמו שעלתה על דעתך כדי שתאמר אם כן מכל מקום הרי לא פירש ממנה אלא כך אמרו שהיו רוחות רעות נכנסות בו וכופות אותו בדרך תשמיש ושכבת זרע יוצא ממני לאנסו כשהוא נכפה ואינו יודע מה נעשה בו ועדיין הרבה מן הנכפין שכבת זרע יוצא מהם והיו אותן הרוחות יולדות ממנו כדמותן או בריות בינוניות שאין אנו יודעים תבניתן. ואף עוד יש לומר כי הוא קרי שהיה נקרה בשונתו לאנסו כדאמרינן בגמ' דמי שמתו (בבא) תולה /חולה/ לאנסו ובריא לאנסו ובריא מרגיל אותה שכבת זרע כיון שמעיקרא יורה כחץ אם תקחנה האשה ותכניסנה לחדר רחמה אפשר שהיא מתעברת ממנה כדאמרינן התם (חגיגה יד ב) שאלו את בן זומא בתולה שעברה מהו מי חיישינן לדשמואל דאמר יכולני לבעול כמה בתולות בלא דם או דילמא דשמואל ליתה והא באמבטי עברה א"ל דשמואל ליתה איני והאמר שמואל כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינה מזרעת הא נמי מעיקרא יורה כחץ הואי וגם על פי זאת יאמר פרש מן האשה."
הסבר רב ניסים גאון (ברד"ק) – ילדים מכוערים או עם פגמים
רד"ק בראשית ה, ג מביא את הסברו של רב ניסים גאון שמדובר בילדים פגומים או מכוערים:
"וארז"ל (ב"ר כ"ד) כל אותם השנים שהיה אדם בנדוי היה מוליד רוחין שדין ולילין, שנאמר "ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו" מכלל דעד השתא לא בצלמיה אוליד. וכתב ה"ר נסים בשם ר' שרירא ז"ל פירוש דבר זה, כלטייה שקלל הקדוש ברוך הוא לאדם נתן בו אות שלא היו ילדיו דומין לו וכמו נשים שיולדות בריות משונות כאלו דאמרו רבנן (נדה כ"ד) אמר ר' יהודה אמר שמואל המפלת דמות לילית אמו טמאה לידה, ולד הוא אלא שהוא בעל כנפים, וכשהיה אדם הראשון בקללה לא היה מוליד אלא בריות משונות דמות שדין ולילין בכעור פניהם וגביהם, והם רוחות רעות, כדרך שהיתה רוחו של אדם רוח רעה בשעה שהיה מקולל, יצאו ממנו רוחות רעות שיש בהן רעה ואין בהן טובה, וכן דרך בני אדם לקרא למכוערי הדמות ולאנשים רעים שדים וכשחפין הקדוש ברוך הוא והסיר קללתו של אדם הראשון הוליד בנים שדומים לו במראה נאה ורוח טובה והוא שנא' "ויולד בדמותו בצלמו":"
רבינו בחיי
[רבינו] בחיי בראשית ה, ג מסביר שרוחות נקבות היו יולדות מאדם הראשון ורוחות זכרים מחוה:
"(ג) ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו. הכתוב הזה לעד כי קין לא הולידו אדם ולא היה בדמותו כצלמו, ופרישתו מן האשה ק"ל שנה מיום שנברא היה לסבה, כי הוצרך זמן כזה עד שיולדו ממנו וממנה הראויים להולד, ואלו הן רוחין ושדין ולילין. וכמו שדרשו: (ב"ר כד, ו) כל אותן ק"ל שנה שפירש אדם מן האשה רוחות נקבות היו מתחממות מאדם ויולדות זכרים, ורוחות זכרים היו מתחממין מן האשה ויולדים נקבות. וכן מצינו בנח, שלא הוליד עד ת"ק שנה והיה לסבה, שאילו העמיד תולדות בן ע' או בן ק' שנה, היה זרעו וזרע זרעו כלה קודם שיבא המבול, וע"כ כבש הקדוש ברוך הוא מעינו ולא הוליד עד ת"ק שנה, כי היה יפת בנו הגדול נענש קודם בא המבול ולא היה זוכה להנצל בנס הגדול ההוא. והוא הדין לשאר הדורות שהאריכו ימים, שיש בכל אחד ואחד סבה אילו היינו יודעים ומשיגים אותה."
אברבנאל: קין – שד, הבל – רוח, התאומות – לילין
אברבנאל בראשית ה מסביר ששדים, רוחין ולילין הם רמז לילדים שנולדו לפני שת:
"זה ספר תולדות אדם וגו' עד ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. הנה התחילה הפרשה הזאת בלשון זה ספר תולדות אדם ולא אמר אלה תולדות אדם לסבות. … גם כיון זה הכתוב כוונה שלישית והו' להבדיל בין התולדות שנזכרו בפרשה של מעלה מקין והבל ובין התולדות שיזכר בפרשה הזאת שאותם של מעלה היו תולדות חוה שנוטים לטבעה ברדיפת המותרות והמפורסמות ולא היו הם תולדות אדם כפי טבע שלמותו אבל התולדות שיזכר כאן היו תולדות אדם ולא תולדות חוה לפי שהיו האנשים הנזכרי' בהשתלשלות הזה אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת כמו שיתבאר וכדי להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור אמר כאן זה ספר תולדות אדם. וכן אמרו בפרק עושין פסים. אמר רבי אליעזר בן עזריה כל אותם שנים שהיה אדם בנדוי הוליד שדין ורוחין ולילין שנאמר ויחי אדם מאה ושלשים שנה ויולד בצלמו בדמותו מכלל דעד השתא לאו בדמותיה אוליד וכן אמרו בפרקי רבי אליעזר מכאן אתה למד שלא היה קין לא מזרעו ולא מדמותו ולא נולד בדמותו עד שנולד שת. ולא היתה כוונת השלמים האלה בשדין ורוחות דעות כוזבות שהיו לאדם בימים ההם כמו שחשב הרב המורה שאם היה כן יתחייב שהיתה הולדות שת שנשתלם אדם בעיונו וחשב דעות אמתיות קיימות. ויביא זה להכחיש פשט ההשתלשלות חלילה כי הפרשה הזאת היא כלה כפי פשוטה. אבל אמרו שדין ורוחין ולילין על הבנים והבנות שהוליד אדם קודם שת כי היה קין שד כפי רשעתו ומעשיו. והבל היה רודף רוח ברדיפת הכבוד והתאוה וההנהגה והתאומות שנולדו עמהם היו הלילין להיות כלם בנים ובנות תולדות חוה ולא תולדות אדם כמו שהיו שת וזרעו. והותרה בזה השאלה האחת."
ספורנו – רמת טומאה שונה
ספורנו כוונות התורה מביא שהשדים השונים שהוליד אדם הראשון הם נשמות רשעים שנבדלות זו מזו ברמת הרוע שלהן:
"ובכן ראוי להתבונן איך בטומאה ובכל טמא יתחברו השדים שהם מדיחים את אדם מן הדרך כפי האפשר אצלם ומשברים עליו רוח הטומאה במקומות הטומאה אשר שם רב משכנם כמו שהזכירו רז"ל פ' ד' מיתות הלן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה.
ונראה שהשדים הם נשמות רשעי ארץ נבדלות זו מזו לרוע כפי מה שהיה רב רשעם בעולם הזה. ולזה אמרו רז"ל בערובין פ"ב כל ק"ל שנה שהיה אדם הראשון בנדוי הוליד שדין רוחין ולילין. ולזה נטו קצת קדמוני האומות.
ושהם לבושים גוף מורכב מאש ואויר דברי הרמב"ן וז"ל בפרשת אמור וזה לזמן קצוב להם בגזרת האל יתברך כפי מדרגת רשעם למען ישאו את עונם ברעב ובצמא וכאב ושבר רוח כאמרו הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו וכו' ואתם תצעקו מכאב לב וכו'.
ושבהיותם מורכבים משני יסודות הם מתים בהפרד הרכבתם או בהתכת קצתם ובהיות אותם היסודות דקים וקלים ובלתי סובלים שום אחד מהמראות הם בלתי נראים ושטין באויר כדברי רז"ל פ"ק דחגיגה ובהיות החלק האוירי בהם נתך מן החלק האשיי בהם הם בהכרח אוכלים ושותים תמורת הנתך כדאיתא התם. ואחר ליחות המין האנושי יבחר בליחות כל בהמה וחיה ומיני השרצים אשר בהם דם והם הח' שרצים הכתובים בתורה כאשר בארו הם ז"ל (שבת פרק שמונה שרצים) אמנם יבחרו יותר בנבלת בהמה וחיה שהם רבות הדם והעפוש גם בחייהם ובכן מטמאות במגע ובמשא בלבד לא במדרס. ולזה נראה שהם מתחברים לכל טמא ליהנות ברוח טומאתו ויותר לטמא לנפש אשר טומאתו יותר נבחרת אצלם ובכן הם משרים רוח הטומאה על הלן בבית הקברות להודיעו איזה דרך נודע אצלם להשיג מותרות לחיי שעה ולפתותו כשה לאבדו וזה בעוד רשעם בם ואין אצלם דרך לתשובה."
הרמב"ם ותורה תמימה – אנשים חסרי דעת
ספר מורה הנבוכים חלק א פרק ז:
"ועל זה הענין מי שלמד איש ענין אחד והועילהו דעת, כאלו הוליד האיש ההוא, באשר הוא בעל הדעת ההוא. ובזה הענין נקראו תלמידי הנביאים, בני הנביאים, כמו שאבאר בשיתוף שם בן. ובזאת ההשאלה נאמר באדם, ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו. וכבר קדם לך (בפרק א') ענין צלם אדם ודמותו מה הוא, וכל מי שקדמו לו מן הבנים לא הגיעה אליהם הצורה האנושית באמת, אשר היא צלם אדם ודמותו הנאמר עליה בצלם אלהים ובדמותו. אמנם שת כאשר למדהו והבינהו ונמצא שלם השלימות האנושי, אמר בו ויולד בדמותו כצלמו, וכבר ידעת כי כל מי שלא הגיע לו זאת הצורה אשר ביארנו ענינה, הוא אינו איש אבל בהמה על צורת איש ותבניתו, אבל יש לו יכולת על מיני ההיזק וחדוש הרעות, מה שאין כן לשאר ב"ח, כי השכל והמחשבה שהיו מוכנים לו להגעת השלמות אשר לא הגיע, ישתמש בהם במיני התחבולות המביאות לרע והוליד הנזקים כאלו הוא דבר ידמה לאדם או יחקהו. וכן היו בני אדם הקודמים לשת. ואמרו במדרש כל אותן ק"ל שנה שהיה אדם נזוף בהם היה מוליד רוחות, ר"ל שדים, וכאשר רצהו השם הוליד בדמותו כצלמו, והוא אמרו ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו:"
תורה תמימה הערות בראשית פרק ה הערה ח:
"ח) הרמב"ם במורה פ"ז מראשון ביאר ענין אגדה זו דהכונה שהוליד רוחין ושדין ולילין היינו רק גופים הדומים לאנשים אבל בלא הדעת השלמה וכמו הקופים, והוכיח שם, דהלשון צלם ודמות כולל גם שלמות הדעת הראויה לבן אדם, יעו"ש. ונ"ל ראי' לדבריו ממ"ש בסנהדרין ק"ט א' בענין אנשי דור הפלגה שנחלקו לשלש כתות וכו', זו שאמרה נעלה וכו' נעשו קופין ורוחין ושדין ולילין, הרי דכל הני ענין אחד הוא עם קופים. וענין הנדוי הוא משך הזמן שגער בו הקדוש ברוך הוא מחטא אכילתו מעץ הדעת עד שנתפייס לו. וטעם הדיוק בדרשא זו נראה מדלא כתיב ויולד את שת בדמותו כצלמו, דהא מקריאת השם כבר סיפר בפרשה הקודמת, עיין בזה:"
בכבוד חכמים לרב יעקב לנדא (עירובין יח, ב) הרחיב את דברי הרמב"ם, שאדם הראשון הרגיש צורך לבוא על אשתו, ומהם נולדו האנשים הפחותים, ורק כאשר שב למדרגתו לאחר 130 שנה נולד שת:
"כתב הרב המורה ה"א פ"ז, בשאלת שורש ילד: כי הבנים שנולדו לאדם קודם שת לא היו שלמים ולא הגיעה אליהם הצורה האנושית, אשר הוא צלם האדם באמת, ובלעדי זאת הוא בהמה בצורת איש, אבל יש לו היכולת על מיני ההיזק וחדוש הרעות, משא"כ לשאר בעלי חיים. וזה לשון הרב : וכן היו בנ"א הקודמים לשת, ואמרו במדרש : כל אותן ק"ל שנים שהיה אדם נזוף בהם, היה מוליד רוחות, כלומר שדים, וכאשר רצהו ה' הוליד בדמותו כצלמו, והוא אמרו: ויהי אדם וגו' ויולד בדמותו כצלמו. ראה באמרו, כי רוחות ושדים ר"ל בני אדם חסרים, רעים ורשעים וסכלים במדות ודעות. וע"ז מקשה, שהרי אדם פרש מן האשה, ולא נזדוג לה כדרך כל הארץ לשבת אתה יחדו, למען הוליד בנים ובנות לקיים מצות פ"ו, ולבלי לגרוע עונתה, אך בכל זאת לעתים רחוקות כאשר היה אנוס עפ"י טבעו להתחבר אתה בהתקבץ בו מותרי הזרע והתגברה התאוה הטבעית בלא כונה (עיין רמב"ם ה' דעות מ"ה) אז היה מכרח להזדוג לה ואז נולדו לו הבנים שאינם שלמים, אישר יכונו בשם רוחין ושדין ולילין. אבל שת נולד לו אחרי כן, אחרי אשר אדם בעצמו שב למדרגתו, אחר תשובתו השלמה, ורצהו ה' ונתקבלה תשובתו, ואז נולד לו שת, והורהו ולמדהו והדריכו בדרך הטוב בדעות אמתיות ומדות ישרות, נאמר עליו שהיה גם הוא כאביו, בצלמו ודמותו, אשר הוא צלם אלקים, הרומז על שלמות האדם כפי היכולת. והבן."
ריקאנטי
בריקאנטי בראשית ה, ג כתב שלא באו לכלל פרצוף אדם החמוד, שחומדים אותו:
"(ג) ויחי אדם שלשים ומאת שנה וגומ' [שם ג]. אמר בשת כדמותו בצלמו, מכלל דבראשונים לא היו בצלם ודמות, כדאמרינן בעירובין [יח ע"ב] כל אותן מאה ושלשים שנה שהיה אדם דראשון נזוף הוליד רוחין שדין ולילין ולא באו לכלל פרצוף אדם החמוד, ועוד אבאר זה בגזירת האל:"
התעברות משד, לילית היא שדה נקבה
מגדים חדשין עירובין יח, ב כתב שלילית היא שדה נקבה:
"והנה מדברי המדרש הנ"ל מבואר דהשדים פרים ורבים מבני אדם, בין אשה משד ובין שידה מאיש, וכמ"כ ביפה תואר הנ"ל. וראיתי בשו"ת מחנה חיים ח"ג אבן העזר (סימן נה) שכתב לחדש דדוקא שידה יכולה להתעבר מאיש בן אדם, אבל אשה אינו יכולה להתעבר משד. והעיר מדברי המדרש הנ"ל דמבואר דחוה היתה יולדת משד וכתב דלא קיי"ל כהמדרש, ובגמרא דידן לא אמרו כן, וקיי"ל כגמרא דידן. וכתב לבאר בזה דברי הרשב"ם בב"ב (עג ב) גבי הורמין בר לילית, שהיה שד מאדם הבא על השידה, דמנ"ל לרשב"ם זה, דילמא היה אותו שד משד הבא על אשה מבני אדם. אלא על רכחך דאשה אינה יכולה להתעבר משד ע"ש. ועיין בספר מנחה חריבה עמ"ס סוטה (קכו, א מהספר), שכתב גם כן לדייק כן בדברי הרשב"ם ע"ש. ולעניות דעתי מדברי הרשב"ם אין שום הכרח לזה, דמה שפירש הרשב"ם שהיה שד מאדם הבא על השידה, הוא משום דבגמרא נקרא הורמין בת לילית, ולילית היא שידה נקבה כמו שמפורש בכמה מקומות ובחז"ל".
לא שימש כי היה בנידוי מה'
מהרש"א חידושי אגדות מסכת עירובין דף יח עמוד ב:
"בנדוי כו'. למסקנא ניחא שפירש מאשתו לפי שהיה בנדוי ומנודה אסור בתשמיש המטה ואף על גב דבעיא היא במס' מ"ק ולא אפשיטא מנודה מפי הקדוש ברוך הוא כי הכא חמיר טפי דכה"ג מחלקינן התם ושדין ורוחין שהוליד לאו מאשתו אלא משום דחזא ש"ז לאונסיה והשתא דאכתי לא אסיק אדעתיה דחזא לאונסיה צ"ל דלא פירש מאשתו וממנה הוליד רוחין ושדין משום שהיה בנדוי מן השמים וק"ל:
לאו בצלמו אוליד כו'. ובפרקי ר"א איתא ויחי אדם ק"ל שנה ויולד בדמותו מכאן אתה למד שלא היה קין לא מדמותו ולא מצלמו אלא שת ע"כ ולא הזכיר בפרקי ר"א את הבל וע"פ דעת המקובלים בסוד הגלגול היינו הבל היינו שת ניחא וק"ל:
פירש מן האשה כו' יש לדקדק בזה שהרי אחר שחטא בו ביום שנברא אדם ונקנסה עליו מיתה כתיב והאדם ידע את חוה וגו' ותלד את קין וגו' ותוסף ללדת את הבל וגו' וי"ל דלידתן היה בו ביום קודם שחטא והכי איתא בפ' אד"מ י"ב שעות הוי היום כו' שמינית עלו למטה שנים וירדו ד' כו' עשירית סרח י"א נידון כו' ע"ש וצ"ל אזה דאין מוקדם ומאוחר בתורה וק"ל:
העלה זרזי תאנים על בשרו כו' ויש סמך בקרא ויתפור עלי תאנה ויעשו וגו':"
וכן כתב בפתח עינים מסכת עירובין דף יח עמוד ב שבגלל הנידוי מה' לא שימש:
"ואמר ר' ירמיה בן אלעזר כל אותן השנים שהיה אדה"ר בנדוי וכו' כתב הרב מהרש"א וז"ל למסקנא ניחא שפירש מאשתו לפי שהיה בנדוי ומנודה אסור בתשמיש המטה ואף על גב דבעיא היא במ"ק ולא איפשיטא מנודה מפי הקדוש ברוך הוא כי הכא חמיר טפי דכה"ג מחלקינן התם עכ"ל וכתב עליו הרב עיון יעקב וקשה דהא התם פ' ואלו מגלחין בעי למפשט מדור המדבר שהיו מנודין לשמים ואפ"ה שמשו ומתרץ מנודה לשמים קיל וכו' ואולי י"ל דאדה"ר שחסיד גדול היה החמיר על עצמו עכ"ל ולי נראה דכונת מהרש"א פשוטה דלא דמי נדוי דאדה"ר לדור המדבר כי אדה"ר שמע נזיפה וקללה מפי הגבורה עצמו והא ודאי חמיר טובא מדור המדבר וז"ש מהרש"א מנודה מפי הקדוש ברוך הוא כי הכא חמיר טפי. ובמנודה לשמים כדור המדבר דחיה בעלמא דחי ולאידך גיסא דחי דשאני מנודה לשמים דחמיר ומסיק התם דספוקי מספקא ליה וזיל הכא קמדחי לה אבל באדה"ר פשיטא דחמיר ודאי ודוק:"
תשובה עם עלה תאנה
בתורת חיים מסכת עירובין דף יח עמוד ב כתב שמפני שחטא בעץ הדעת בתאנה העלה עלה תאנה על בשרו:
"והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה. מדקחשיב ליה העלאת זרזי תאנים לתשובה משמע דהעלאת זרזי תאנים על הבשר צער ועינוי הוא ונראה דהיינו הא דאיתא בפ' בן סורר ומורה עץ שאכל אדם הראשון תאנה הוא בדבר שקלקלו בו נתקנו שנא' ויתפרו עלה תאנה לפי פשוטו נראה דלאו בו ניתקנו מחטאם קאמר אלא בו ניתקנו שלא הלכו ערומים בגילוי ערוה אבל מדקא חשיב הכא בתוך התשובה שהעלה זרזי תאנים על בשרו נראה לומר דהא דכתיב ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות לא לכסות בשר ערותם בלבד נתכוונו אלא כוונתם היתה ג"כ לעשות תשובה ולכך העלו על בשרם זרזי תאנה לסבול צער ועינוי על חטאם והיינו דקאמר בדבר שקלקלו בו ניתקנו כי בו בדבר עשו תשובה ותקנה על חטאם".
סנהדרין
בסנהדרין קט, א מובא שהכת מדור הפלגה שרצתה לעלות לשמים להילחם עם הקב"ה נעשתה לקופים, לרוחות, לשידים ולילין:
"אמר רבי ירמיה בר אלעזר: נחלקו לשלש כיתות, אחת אומרת: נעלה ונשב שם, ואחת אומרת: נעלה ונעבוד עבודה זרה, ואחת אומרת: נעלה ונעשה מלחמה. זו שאומרת נעלה ונשב שם – הפיצם ה', וזו שאומרת נעלה ונעשה מלחמה – נעשו קופים ורוחות ושידים ולילין, וזו שאומרת נעלה ונעבוד עבודה זרה – כי שם בלל ה' שפת כל הארץ."
הסברו של רש"י
רש"י על הגמרא מפרש את ההבדל בין שלושת הדברים:
"שדים – יש להם צורת אדם ואוכלין ושותין כבני אדם. רוחין – בלי גוף וצורה. לילין – צורת אדם – אלא שיש להם כנפים, במסכת נדה (כד, ב)."
נדה כד, ב:
"אמר רב יהודה אמר שמואל: המפלת דמות לילית – אמו טמאה לידה. ולד הוא, אלא שיש לו כנפים. תנ"ה, א"ר יוסי: מעשה בסימוני באחת שהפילה דמות לילית, ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו ולד הוא אלא שיש לו כנפים."
כרש"י כתב גם במרכבות ארגמן (בראשית ה, ג):
"ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו (ה ג) – עד כעת הוליד רק שלא כדמותו ולא כצלמו, ומה הוליד? רוחות מזיקין, כי אותם מאה שלשים שנה פרש מאשתו והוליד רוחין ושידין ולילין (עירובין יח:). וכ"כ בזוהר בראשית (יט: נה.) ובמ"מ (ח"א דף רמה, תרנט), ובזוהר חדש (ח:) ובמ"מ (ח"א דף קכה).
ודע כי רוחין הם רוחות בלי צורה. שדין רוחות בצורת בני אדם. לילין צורת אדם ונוסף להם כנפים (ע' רש"י בסנהדרין קט. ובפירוש יין הרקח על האדרא רבא קמב: והו"ד במ"מ חי"ב דף שס). ודע שיש בני אדם שנשמתם חצובה מהס"א במקומות שונים, יש שאחוזים מהשדים ויש מהרוחין ויש מהלילין, ויש שנשמתם חצובה משורש עמלק ממש (ע' זוהר בראשית כט. ובמ"מ ח"א דף שס).
ודע שלטובה יצאו ממנו אותם אותם מזיקין, כי ע"י כן היה לו לאדה"ר תיקון, כי יצאה ממנו כל זוהמת הנחש שדבקה בו בהיותו בא על חוה טרם הוליד את שת, ובעת הולידו את שת הרי היה כבר נקי מאותה זוהמה לגמרי, כעין ישמעאל שיצא קודם בוא יצחק, ועשו קודם בוא יעקב, רמ"ק והו"ד במ"מ (ח"ט דף קלו)".
וכן פירש ביין הרקח (על אדרא רבא קמב, ב):
"ופירוש רוחין ושדין ולילין, כתבו רש"י ז"ל במסכת סנהדרין דף קט ע"א וז"ל: שדים יש להם צורת אדם, ואוכלים ושותים כבני אדם. רוחין בלא צורה. לילין -יש להם צורת אדם אלא שיש להם כנפים, כמ"ש במסכת נדה דף כד ע"ב עכ"ל. ואפר שעלעולין הנזכרים הכא, הן הם הלילין שזכרם רש"י ז"ל"
עוד מקומות שהביאו את המדרש
מדרש תנחומא (ורשא) פרשת נח:
"ונחלקו לג' כתות אחת אומרת נעלה ונשב שם וא' אומרת נעשה עמו מלחמה, וא' אומרת נעלה ונעבוד שם עבודת כו"ם, זו שאמרו נעלה ונשב שם, משם הפיצם ה', וזו שאמרו נעלה ונעשה עמו מלחמה נעשו קופין רוחין ושדין, וזו שאומרת נעבוד שם עבודת כו"ם בלע ה' פלג לשונם שנאמר ויפץ ה' אותם משם"
מדרש ילמדנו (מאן) ילקוט תלמוד תורה – בראשית אות נא:
"נחלקו לשלש כתות. אחת אומרת: נעלה ונשב שם, ואחת או': נעלה ונעשה עמו מלחמה, ואחת או': נעשה שם עבודה זרה. זו שאמ' נעלה ונשב שם, כתי' בהו ומשם הפיצם י"י (שם, ט'). זו שאמ' נעשה עמו מלחמה, נעשו קופין ורוחין ושדין. זו שאמ' נעשה שם עבודה זרה, עליהם נאמ' כי שם בלל י"י שפת וגו' (שם). ילמדנו."
מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור א:
"נחלקו לג' כתות, אחת אומרת נעשה ונשב שם, ואחת אומרת נעשה עמו מלחמה, ואחת אומרת נעלה ונעבוד שם ע"ז, ושלשתן לקו, אחת נעשו קופין רוחין ושדין, ואחת בלע ה' פלג לשונם, ואחת נפץ ה' אותם, הדא הוא דכתיב מגורת רשע היא תבואנו (משלי י כד)".
אברבנאל – אנשים שהורסים את הטבע (פעולות כשפים)
אברבנאל בראשית יא מסביר שהכוונה בכת שרצתה להילחם עם הקב"ה היא לאנשים שהיו עושים פעולות כנגד הטבע, ולכן הוא ממשיל אותם לשדים ולרוחין ולילין, שהם מלאכי חבלה הפוגעים בעולם:
"הנה במכילתא אמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים אמר ר' ירמיה בן אלעזר נחלקו לשלש כתות אחת אומרת נעלה ונשב שמה ואחת אומרת נעלה ונעבוד ע"ג. ואחת אומרת נעלה ונעשה מלחמה. זאת שאומרת נעלה ונשב שם משם הפיצם ה'. וזאת שאומרת נעלה נעשה מלחמה נעשו קופין ורוחין ושדין ולילין. וזאת שאומרת נעלה ונעבוד ע"ג שם בלל ה' שפת כל הארץ ע"כ. העירו בזה שהמלאכות האנושיות הן נערכות אל הטבע בג' אופנים כי יש מהם עוזרות אל הטבע לעשות מעשהו כעבודת האדמה ומלאכת הרפואה ודומיהם ועל אלו אמרו שהיו אומרים נעלה ונשב בשמים ר"ל שישתתפו עם הגרמים השמימיים שהם הפועלים הטבעיים ויעזרו אותם וידמו אליהם במלאכותיהם ושעל אלה נאמר ומשם הפיצם ה'. כי הנה ברצות השם הדברים הטבעיים המספיקים אל עצמם לא יצטרכו אל עזר המלאכה כמו שהיה בתחלת הבריאה. ויש מלאכות שהן מתחלפות וזרות לטבע לפי שיעשו דברים שאין לטבע מבא בהם כרוב המלאכות המעשיות מהלבוש ובנין הבתים ועשיית האניות וזולתם. וכנגד הכת הזאת מבעלי החכמות הזרות לטבע אמר החכם שהיו אומרים נעלה לשמים ונעבוד ע"ג שכמו שהשמים פועלים בזה החומר פעלות טבעיות ככה המה יעשו פעלות זרות מהם ובלתי נמשכות אחריהם ושעל אלו נאמר כי שם בלל ה' שפת כל הארץ לפי שבסבת המלאכות האלה הזרות הוצרכו לשמות זרים ומליצות זרות וזה היה בלבול לשונם כמו שביארתי. והאופן הג' מהמלאכות הם ההפכיות והמנגדות לטבע כהשלכת האבן למעלה והורדת האש למטה וכזה גם כן באנשים בקשת השררות אלו עם אלו והשתעבד אלו לאלו לפי שהטבע עשה את בני אדם חורין ושוים בתולדות'. וכנגד הכת הג' הזאת היו אומרים נעלה ונעשה מלחמה בשמים ר"ל שמלאכותיהם ינגדו וילחמו על המנהג הטבעי. ועל אלו אמר החכם שנעשו קופין ושדין ורוחין ולילין כלומר שהאנשים אשר כאלה הם מלאכי חבלה הורסים המנהג הטבעי ומשחיתים אותו."
כעין שדים – שיגעון, דעות רעות ומידות רעות
בכבוד חכמים סנהדרין קט, א הסביר שהכת שרצתה לעשות מלחמה רצתה את המגדל כדי להתקרב לכוכבים ולעשות כשפים, והם נענשו שבמקום כבוד הפכו לבזויים והשתגעו, או שהיו בעלי דעות רעות או מידות רעות, וזו הכוונה כעין שדים וקופים:
"אם אמנם הסכימו כלם על בנין המגדל, אך סבות תכליתיות שונות, היו לכל אחד מהם, אלה כונו לשום להם מקום מפלט, כאשר יבא עליהם שטף מים רבים ומבול על הארץ, ולזה הפיצם ד' ובשל מחשבתם; ושאמרו לעבוד ע"ז באשר שם בגובה יראו הכוכבים במסלותם אשר היו נעבדים מהם בלל ד' שפתם, למען לא יסכימו כלם בעצת רשע ; ואלה אשר נבערו ונכסלו באמרם נעשה מלחמה, כלומי אמרו כי בעמדם במנדל הגבוה, ויראו כל מערכות הכוכבים, אז יעשו בכשפיהם מעשה אולת. ופתיות באצטגנינותם, כדרכי הפתאים הקדמונים, בדמותם לשנות – המזל על ידי שרי הכוכבים ולפעול עליהם ועל המזלות לעשות רצונם כדרכי האומות הקדמוניות, אשר היה זה מפורסם בעולם, ודמו לבטל בזה דרכי המדע וההשגחה וכאילו יוכלו להכחישי בזה פמליה של מעלה, הכחות הטבעיים וההשגחיים לכל ההנהגה, להפוך הכל כרצונם, אלה האנשים ירדו מטה מטה באולתם, עדי היו לאנשים פראים, נשבת מאיש זכרם, חרפת אדם ובזויי עם, כעין שדים וקופין, יוצאים מגדר האנושי, כי נשתגעו ונתחברו בדעות כוזבות ומדות ומעשים מגונים ויבערו ויכסלו."
איבדו את מעלת האדם שהוא מורכב מעליונים ומתחתונים
בעץ יוסף כתב שהתגלגלו בקופים או במזיקין:
"קופין. פירוש בלשון לע"ז שימי"א (ערוך) ורוצה לומר שנתגלגלו בבהמות האלו. וקצת מהם נעשו נשמתן מזיקין ורוחות נעות ונדות בלי שום מנוחה כלל (ספר נשמת חיים)"
בעיון יעקב על הגמרא הביא שהם איבדו את מעלת האדם שיש בו עליונים ותחתונים ונשארו או רק בתחתונים (קופים) או רק בעליונים (שדים, רוחות ולילין):
"וזו שאומרת נעלה ונעשה מלחמה נעשו קופין ורוחין ושדים. אפשר דכך המדה הוא כי חפץ שלום הוא כדאי' בב"ר פי"ב והובא בילקוט דף מ"ו ע"א בא לבראות אדם אמר אם אני בורא אותו מן העליונים עכשיו רבים העליונים מן התחתונים בריה אחת ואין שלום ביניהם אלא הריני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים ע"ש וא"כ כיון שחפצים במלחמה ולא בשלום לכך נשתנה בריאתם שלא יהא משותף מן העליונים ותחתונים וגם בנבוכדנצר שאמר (ישעיה יד) אדמה לעליון נשתנה בריאתו עם חיות ברא:"
וכן הביא בכל ישראל (הרב שמואל הבר) סנהדרין קט, א:
"נעשו קופין ורוחין ושידים ולילין. היינו שנתגלגלו בשדים – כ"כ העץ יוסף בשם ספר נשמת חיים. וכתב העיון יעקב דהוי מדה כנגד מדה משום שברא הקב"ה האדם מן העליונים והתחתונים כדי שיהיה שלום ולא יהיה קנאה במעשה בראשית כדאיתא במדרש ועתה שפניהם למלחמה ולא לשלום הרי שיש לעשות מהם מן העליונים לבד (רוחין, שדים ולילין) או מן התחתונים לבד (קופין).
ובצפנת פענח מציין לברכות דף נח ע"ב, ומעירים דהכוונה להא דאמרינן התם הרואה פיל קוף…אומר ברוך משנה הבריות, דזה קאי על מה דאמרינן הכא דשינה כת השלישית להיות קופין וכו'."
תלוי להיכן הופצו
במרגליות הים סנהדרין קט, א סעיף ו כתב שתלוי להיכן הופצו, מי שהופץ למים הפך לרוח, ומי שהופץ ליער הפך לקוף, ומי שהופץ למדבר הפך לשד. בנוסף הוא מעיר שיש סוגים שונים של שדים: כאלה שנתהוו מבני אדם וכאלה שלא:
"נעשו קופים ורוחות ושדים ולולין. במדרש אגדה (ווין תרנ"ד) פ' נח כ' בעת שהפיצם מה שנפלו במים נעשו רוח המים, ומה שנפלו ביער נעשו קופים, ומה שנפלו במדבר נעשו שדים, ויעוין ברע"מ פנחס רכ"ד ב שדים דאינון כבני אדם כו' ובניצוצי זהר אות ה' דאלו השדים שנתהוו מגופים יתיחסו להם פעולות הגוף ע' זהר אחרי ע"ו ב, ויש שדים מהנבראים בערב שבת שמעולם לא היה להם גוף ע' תקו"ז תנ"ט (צ"ג א), זהר נשא קמ"ב סע"ב, בהעלותך קנ"ב א, קרח קע"ח סע"א, ובלק ר"ח ע"א, וע' רע"מ פנחס רנ"ג א ותצא רע"ז סע"א."
לילין – פילים
מלאכת שלמה מסכת כלאים פרק ח משנה ו:
"הפיל והקוף מין חיה. קשה לי דמאי אתא לאשמעינן, ושמעתי מפי חכם חסיד מקובל ר' משולם זצ"ל על ההיא דתניא בברכות בפרק הרואה, הרואה פיל וקוף וקיפוף אומר ברוך משנה הבריות דקשיא מאי שנוי שייך התם דהא כל בע"ח נמי משונה צורתם זו מזו ותירץ דבזמן דור המבול נפרע הקדוש ברוך הוא מן האנשים שהפכן לקופים ופילים והיינו שהקוף דומה לאדם ופיל נמי מבין לשון בנ"א".
סדר הדורות א, אלף תתקע"ג:
"והכה ה' את שלשת החלקים. אשר אמרו נעלה השמים ונעבוד אלהינו היו לקופים ושנהבים".
בחזון עובדיה טו בשבט הלכות ברכת שהחיינו ס"ק יז מצטט את מלאכת שלמה וכותב במקום פילים "לילין" ומוסיף "פילים" בסוגריים:
"נפרע הקב"ה מהם והפך מן האשנים לקופים ולילין (ופילים)".
שיער ושדים
בעירובין ק, ב נאמר על חוה:
"במתניתא תנא: מגדלת שער כלילית".
רש"י מסכת עירובין דף ק עמוד ב:
"כלילית – שד".
ברות רבה (וילנא) פרשה ו, א מובא שבעז זיהה שרות אינה רוח כי היה לה שיער:
"וילפת, לפתתו כחזזית התחיל ממשמש בשערה אמר רוחות אין להם שער, אמר לה מי את, רוח או אשה אמרה אשה, פנויה את או אשת איש, אמרה לו פנויה, טמאה את או טהורה, אמרה לו טהורה והנה אשה טהורה מכל הנשים שוכבת מרגלותיו שנאמר ויאמר מי את ותאמר אנכי רות אמתך וגו',"
ספר חסידים (מרגליות) סימן אלף קנה חילק בין שד זכר שיש לו שיער (ולכן הם נקראים שעירים) לבין שדה נקבה שאין לה שיער:
"ולמה קורא לשדים שעירים שלשדים זכרים יש להם שער בראשם ולנקבות אין להם שער לכך בועז הניח ידו על ראש רות כשראה שהיה לה שער שאל מי את."
חק משה עירובין ק, ב הביא שהחסד לאברהם חילק בין לילית שיש לה שיער לשדים אחרים שאין להם, ולדעת החק משה באמת אין לשדים שיער אבל הם מדמים עצמם להיות כבעלי שיער:
"ומגדלת שער כלילית. וקשה ממ"ש במדרש רות (רפ"ו) דשדין אין להם שער וכן הוא בזוה"ק בראשית (נ"ד) וישלח (קס"ט:). שוב ראיתי שכבר עמד בזה בחסד לאברהם (מעין שביעי עין גדי נהר כ"ב) ויצא לחלק בין לילית לשאר שדים. והקשה בעצמו שם על זה א"כ מנא ידע בועז שהיא אשה שמא היא לילית דיש לה שער יעו"ש. ולענ"ד י"ל דמה דאמר ומגדלת שער וכו' היינו בדמיון בעלמא ולא במשמוש ידים. דאף שאין להם שער באמת והמה קרוחי הראש מ"מ מתדמין בדמיון כאלו המה בעלי שער. וא"ת לפ"ז לא קשה מידי מבועז דהרי הי' שם משמוש ידים, ולכאורה יש להעיר א"כ מה זה דאתמר בזוה"ק ר"פ תצא לדבר עם אשתו קודם הזווג לצאת מחששא דשידא יעו"ש הא איכא עצה למשמש בראשה אם יש לה שער. י"ל דאיירי היכא דאין לה שער, או דאיכא צניעותא שלא לגלות השער אפי' בחושך כמבואר ביומא ר"פ הוציאו לו יעו"ש".
בשמחת הרגל (לחיד"א) על מגילת רות חילק בין שדים זכרים לנקבות:
"ויחרד האיש וילפת. אמרו רז"ל במדרש התחיל ממשמש בשערה אמר רוחות אין להם שער א"ל מי את וכו' וקשה דבש"ס בעירובין דף ק' אמרינן בקללות שנתקללה האשה מגדלת שער כלילית ופרש"י שד אלמא יש להם שער. וראיתי בספר חסידים סימן תתשס"א שכתב וז"ל ולמה קורא לשדים שעירים שלשדים זכרים יש להם שער בראשם ולנקבות אין להם שער בראשם לכך בעז הניח ידו על ראש רות כשראה שהיה לה שער שאל לה מי את בתי עכ"ל. אך קשה לזה מ"ש מגדלת שער כלילית דמשמע דהנקבות יש להם שער ושמא דוקא היא יש לה שער שהיא היתה חוה ראשונה או לאו דוקא אלא רוצה לומר כזכרים וז"ש רש"י שד ועמ"ש בילקוט חדש ערך כשפים אות נה".
וכן הובא בילקוט חדש כשפים נה:
"נה למה קורא לשידים שעירים, לפי שלשדים זכרים יש בראשיהם שערות, ולנקבות אין להם שערות בראשיהם, לכך בועז הניח ידו על ראש רות כשראה שהיה לה שער, שאל [רות ג, ט] מי את (בתי) (שס. ועיין (כליקוטיס) [כילקוט] לות לף קק"ל ע"ל [למז תלו]). וצ"ע, שמא זכר הוא. וי"ל דפשוט שהשדים שבאים להחטיא את האדם בלילה בראית קרי, לזכר בא נקבה, ולנקבה בא זכר, וכענין [תהלים צא, י] לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך, ודרשו נזוהר ח"א קסט:] לא תאונה אליך רעה, זו לילית, לא תבא להחטיאך, ונגע, דא סמאל, לא יבא לאהליך, זו אשתך. ולכן הנה ראה בועז ואמר ודאי להזיקני אין חשש, כי ודאי אחז חרב פיפיות בידו על ידי קריאת שמע נעי' ברכות ה.], וכל שכן שלמד תורה, כמו שאמרו חז"ל נרות רבה ה, טון על [רות ג, ז] וייטב לבו, אלא שחשב שמא שידה היא ובאה להחטיאו בשביל שלא היה נשוי, ומידי הרהור אי אפשר לצאת, לכן כשראה שיש לה שערות ידע ודאי שהיא בת אדם:"
שם, נו, הביא שיש שתי קליפות, מחלת ולילית, שיש ביניהן מלחמה:
"נו שתי קליפות יש, אחת נקראת מחלת, ועמה תע"ח כתות מלאכי חבלה כמנין שמה, והיא תמיד מרקדת ומחוללת, כשמה. השנית היא לילית, ועמה ת"פ כתות מלאכי חבלה כמנין שמה, והיא תמיד מיללת, כשמה. ומלחמה ארוכה ביניהם, ואינן פוגעות זו בזו אלא ביום הכיפורים, כדי שיהיו מתגרים וטרודים אלו באלו, ובין כך ובין כך תפילתן של ישראל ותעניתם עולה למעלה בלי קטרוג (ע"ס גלסנטי דף ז' ע"ס [יו.] פסוק [ליכס ל, ס] סיו כריס. ועיין סימן נ"ט וסימן ס"ל):"
עוד עניינים
שדים נקראים גם רוחות רעות
תענית כ, ב:
"כי הוה ליה מילתא דאסותא הוי מלי כוזא דמיא ותלי ליה בסיפא דביתא, ואמר: כל דבעי ליתי ולישקול. ואיכא דאמרי: מילתא דשיבתא הוה גמיר, והוה מנח כוזא דמיא ודלי ליה, ואמר: כל דצריך – ליתי וליעול, דלא לסתכן. כי הוה כרך ריפתא הוה פתח לבביה ואמר: כל מאן דצריך – ליתי וליכול."
רש"י מסכת תענית דף כ עמוד ב:
"מילתא דשיבתא – מנהג שדים, שמזיקין למי שיאכל ואינו נוטל ידיו, דשיבתא כהך דגרסינן במסכת יומא (עז, ב): אמר אביי משום שיבתא, והוה תלי ליה לההוא כוזא דמיא, כי היכי דלימשו ידייהו מינה."
יומא עז, ב:
"תנא דבי מנשה, רבן שמעון בן גמליאל אומר: מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק, ואינה חוששת."
רש"י מסכת יומא דף עז עמוד ב:
"מדיחה את ידה – לפי שרוח רעה שורה על הלחם הנלקח בידים שלא נטלן שחרית, ושם השד שיבתא."
מכאן עולה שלא תמיד מדייקים בהבדלים, ומשתמשים במילים "שדים" ו"רוחות" כמילים נרדפות.
רוחין ושדין בתור רוחות המשוטטות בעולם
שו"ת רב פעלים חלק ב – סוד ישרים סימן ט:
"אשר שאלתם על הבאים בסוד ה' איך ישנים שעה או שתים ביום ולא חיישי לדברי רבינו האר"י ז"ל, הנה הבאים בסוד ה' אין ישנים אלא מחמת הכרח שהיו נעורים בלילה בעסק התורה וא"א להם בלי שינה ביום, מיהו ודאי דאין חוששין להפסד נשמות העיבור, היינו דעתה בדורות אלו אין מחזיקים עצמם לצדיקים גדולים שזוכים לבא להם נשמות בסוד העיבור כדי שיהיו חוששין להפסידם, והאומר בזה"ז שהוא חושש לכך מחזי יוהרא ע"ד שאמרו בענין התכבדו מכובדים דבטלה אמירה זו בזה"ז מהאי טעמא והאומר כן מחזי כיוהרא, וגם אין חוששים פן בשינתם ביום החול יתלוה עם נשמתם מנשמות הרשעים הסובבים באויר, יען כי בזה"ז נחלש כח הסט"א, וגם דבר זה נחלש ואין ממנו חשש, וכאשר תראה שבזה"ז נתמעט מהלך הרוחין והשידין המשוטטין בעולם ולא נשאר בד"ז ממה שהיה בזמן הראשונים אפילו שיעור אחד מאלף, וכל זה מחמת חולשת הסט"א ומיעוט הקליפות, כי הא בהא תליא כידוע."
להתענות שלא יברא שד או רוח
שפתי כהן ויקרא פרשת מצורע:
"מצאתי כתוב שחסידים הראשונים היו מתענים עליו ארבעים כנגד ארבעים יום של יצירת הולד או שני ימים ושני לילות רצופים שהם מ"ח שעות, כדי שימח שלא יצא ממנו רוחין ושדין."
שפתי כהן דברים פרשת כי תצא:
"[כג, יא] כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור. יאמר כי לפי שלא היה לו פרישות וטהרה פגעה בו לילית שהיא שולטת בלילה ונקרה עמה ובא לידי קרי, שאילו היה בו טהרה לא היה בא לידי כך, אם כן מעין שיש בידו אירע לו כן, לזה יצא אל מחוץ למחנה וגלות מכפר עוון, ולא יבוא אל תוך המחנה שלא ילך ויחזור מיד אלא ישב מופרש ומובדל כל היום כולו כדי שיחשוב ויבין מה עוון בידו וישוב ממנו, וכבוא השמש יבוא, לפי שהשמש מלבנת ומטהרת וזה טימא עצמו או מחמת הרהור או מחמת שום עוון לזה אין לו פנים לבוא בעוד השמש אלא לאחר ביאת השמש, כמי שהוא מתבייש ובא בהחבא ואחר טבול, וכתבו ז"ל שחסידים הראשונים מתענים מטומאת קרי ארבעים יום כנגד יצירת הולד או שני ימים ושני לילות רצופים להתיש אותה הנאה שקיבל, ולמחות אותו זרע שקיבלה ממנו לילית שלא יעשה ממנו שום בריה כגון רוחין ושדין ויצאו לקחת נחלה מאביהן:"
השדים והרוחין שיצר האדם באים לקבורתו
שפתי כהן דברים פרשת כי תצא:
"[כא, טו] כי תהיינה לאיש שתי נשים. יכולים לפרשו על שני יצרים יצר טוב ויצר הרע. וילדו לו בנים יצר הטוב הוליד מצוות ויצר הרע עבירות ונקרא יצר הטוב שנואה לפי שכל האיברים שונאים אותו לפי שהוא מענן ומסגפן, ויצר הרע אהובה לפי שאוכל אכילה יתירה ומאכילן ומשקן. והיה הבן הבכור, רצה לומר שקודם שעשה עבירות עשה מצוות והיא יתירה על העבירות, כמו שאמר בקידושין פרק קמא (ל"ט ב) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין את ימיו ונוחל את הארץ, פירש רש"י ז"ל מצוה אחת יתר על זכויותיו, זהו והיה הבן הבכור לשנואה, והיה ביום הנחילו את בניו שהוא יום המיתה שבאו לחשבון לא יוכל וגו', לא יוכל סמאל לבכר את בן האהובה וגו', כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים עולם הזה ועולם הבא, כמו שאמרה המשנה מאריכין ימיו היינו בעולם הזה ונוחל את הארץ היינו בעולם הבא, לו משפט הבכורה הואיל והתחיל במצוה והיא יתירה על העבירות היא תליץ עליו שנאמר (איוב ל"ג, כ"ב – כ"ג) אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף וגו' ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר, כפר ותהה על העבירות שעשה, אם כן לו משפט הבכורה הבכרה כתיב הברכה, כפר בגימטריא ברחמים, שראוי לרחם עליו כי יצר לב האדם רע מנעוריו, זהו מצאתי כפר בגימטריא יצר משעה שננערתי מבטן אמי מצאתי היצר לפתח חטאת רובץ:
ועוד יש לפרש פרשה זו על אשתו של אדם ולילית, הם שתי נשים, ולפי שאין אדם ניצול משכבת זרע לבטלה, בא להזהיר שלפחות טיפה ראשונה ישמור אותה, זהו והיה הבן הבכור לשנואה, כדי שביום הנחילו את בניו שהוא יום המיתה יהיה גובר על הרוחין ושדין שנעשין מאותם טיפות של שכבת זרע, וקראם הזוהר נגעי בני אדם, ובעת הקבורה רוצים להתחבר עמו ואין יכולין לפי שמתגבר עליהם הבן הבכור. יכיר בגימטריא יהיה גובר, יכיר בגימטריא נגעי בני אדם הוא הגובר, ולזה הם הקפות שעושין למת להבריחם מעליו, כי סוד הקפה, קץ, לומר בזה בא לו הקץ שנאמר (בראשית ג', י"ט) כי עפר אתה ואל עפר תשוב, אבל הם לא נתהוו מן העפר וכו'. ומצאתי כתוב שצריך לומר אחר ההקפות פסוק ולבני הפילגשים אשר לאברהם וגו', כדי לשלחם מעל הקבר, וגם כן אומר פסוק והוא רחום יכפר וגו' כדי להשליך מעליו קצף ומשחית ואף וחימה, ובאומרו והוא רחום וכשיש רחמים לא יש קצף, והשאר נזכרים בפסוק, ישחית היינו משחית, אפו היינו אף, חמתו היינו חימה, וצריך לאומרו ארבע פעמים, וכשיש בן בכור מטיפה ראשונה אין צריך כל זה כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה, והכל רמוז בתורה. וצריך שתדע שיש לאדם ארבעה אויבים שבאים על האדם בשעת מיתה וכל אחד רוצה לגבות חובו ממנו שהם אף וחימה קצף ומשחית, כנגד ארבעה יסודות, קצף נגד הרוח, משחית נגד האש, אף נגד המים, חימה נגד העפר, ואומר פסוק זה לסלקם מעליו, ואמר כל חמתו, לפי שעדיין יש עליו חיבוט הקבר ודין התולעים, ואמר בזוהר (ח"ג קכ"ז א) שבעה עדנין יחלפון עלוהי. הם שבעה מיני עונשין. ומצאתי כתוב למה הבכור נוטל פי שנים לפי שהעבודה היתה בבכורות ולא היה להם חלק כדי שיהיו זריזים בעבודה, וכשחטאו בעגל ניטלה מהם העבודה וניתנה ללוים ונתן להם חלקם וחלק הלוים כדי לרבותם לפי שעלו לא ירדו אלא אם כן נמצא בהם עבירה, עם כל זה נתן להם הכפל, וכן בכר אותיותיו כפולות עד כאן:"