שדים – סקירה כללית
פירושים למשנה "אף המזיקין" (אבות ה, ו)
ר' עובדיה מברטנורא, מסכת אבות פרק ה, ו
הרע"ב מסביר שמזיקין הם השדים, שכביכול הקב"ה לא הספיק לברוא להם גוף עד שנכנסה שבת, ולכן הם רוח ללא גוף:
"אף המזיקין – אלו השדים. שלאחר שברא הקדוש ברוך הוא אדם וחוה היה מתעסק בבריאתן, וכשברא רוחותיהן לא הספיק לברוא גופותן עד שקדש היום, ונשארו רוחות בלא גוף:"
תפארת ישראל (יכין), מסכת אבות פרק ה
"לט) ויש אומרים אף המזיקין. הם מלאכי חבלה, שיענשו על ידיהן הרשעים בעה"ב. ולפעמים גם בעה"ז. והם ברוחניותם למטה מאד ממדריגות המלאכי שרת:"
רבי מתתיה היצהרי, על אבות פרק ה, ו
רבי מתתיה היצהרי מביא מהרמב"ן ששדים הם מלאכי אש הפוגעים ברשעים, ושיש להם גוף שאי אפשר להרגישו:
"וי"א אף השדים, שכתב הרמב"ן בפרשת וארא (שמות ז, יא) שהם בעלי גופות מאויר שאינו נרגש, והם מלאכי אש מלהטי רשעים."
וכשהוא מסביר מדוע ת"ק לא הביא את השדים הוא כותב שאולי ת"ק סובר שאין שדים:
"וי"א הוסיפו השדים, אולי ת"ק יכחיש מציאותם".
מרכבת המשנה לר"י אלאשקר, על אבות פרק ה, ו
ר"י אלאשקר מסביר ששדים יכולים לגרום לשיגעון, ושנבראו מפני שיש לפעמים צורך בהם. הוא מעלה גם אפשרות שהצרעה שבפסוק היתה רוח מרוחות השדים:
"וי"א אף המזיקים, שג"כ לפעמים יש בהם צורך לאומה, שעל ידם נעשו כמה נסים, כמו שנודע ממעשה של רשב"י ז"ל עם המלך, שגזר על ישראל שלא יעשו שבת ומילה. ובא רשב"י לאותו עיר לרפא את בת המלך, מחמת שנכנס בה שד אחד, והיתה אומרת לא אצא עד שיבא רשב"י. ובא רשב"י וריפא בת המלך, ובטל המלך הגזירה, והמעשה הוא ארוך (מעילה יז ע"ב). וזה אמרו יבא נס ואפילו ע"י שד. ואולי הצרעה הנזכרת בתורה (שמות כג, כח) היתה רוח מרוחות השדים."
מהותם וטבעם של השדים
בין רוחני לגשמי
דרך ה' (רמח"ל), חלק א פרק ה
הרמח"ל מסביר שהשדים הם בין רוחני לגשמי, שאי אפשר לקלוט אותם בחושים, אך אינם מלאכיים:
"ואולם נמצא מין אחד של נבראים, שהוא כמו אמצעי בין רוחני וגשמי, והיינו שבאמת אינו מורגש מחושינו וגם אינו נגבל בכל גבולי הגשם המורגש וחוקיו, ומצד זה נקראהו שלא בדקדוק "רוחני", אבל נבדל בענינו מן הסוג המלאכיי, אף על פי שיתדמה לו באיזה בחינות ויש לו חוקים פרטיים וגבולים מיוחדים, כפי מציאותם באמת. ונקרא זה המין – השדיי, שהוא מין השדים, ואולם גם הוא יתחלק לפרטים אחדים, שישוב המין הכללי סוג לגביהם, והם מינים אליו".
מאמר העיקרים (רמח"ל)
הרמח"ל כותב באופן דומה:
"עוד מין אחר של נבראים נמצא, שהוא מין אמצעי בין גשמי ורוחני, והיינו, שיש בו קצת מגבולי הגשם ועניניו ומשולל מקצתם, ושם המין הזה נקרא – שדים. ויש בהם קצת גופניות, אך לא כגופניות שלנו, ויש בהם קצת עניני רוחניות, אך לא כרוחנים ממש. וגם בהם יש מדרגות מדרגות ומינים שונים, וכפי מדרגותיהם כך הם החוקים והגבולים שלהם."
מאמר על ההגדות (רמח"ל)
הרמח"ל מבאר שיש השפעה הדדית בין העליונים לתחתונים, וכן הוא לגבי השדים:
"ועל כל אלה צריך שתדע, שחכמינו, זכרונם לברכה, לשיטתם הולכים, שהדברים הגשמיים מתנהגים ומתפעלים מכחות רוחניים למיניהם, דהיינו המלאכים השדים והמזיקים, וכל דברי העולם השפל מתנועעים בהשפעת העליונים, וכן הדברים הגשמיים עושים רושם ברוחניים. ומי שלא יכיר הדרך הזה, אי אפשר לו מעולם לעמוד על דעתם, זכרונם לברכה, כלל ועיקר."
דרך ה' (רמח"ל), חלק ג פרק א
הרמח"ל מביא שלנפש העליונה שבאדם יכול להיות עסק גם עם שדים:
"ואמנם, חקק הבורא, יתברך שמו, עוד שהנפש העליונה שזכרנו תינתק קצת באותו הזמן מקישוריה הגופניים, וחלקים ממנה, דהיינו עד הרוח, יהיו מתעלים ומתנתקים מן הגוף, ורק חלק אחד, שהוא הנפש, יהיה נשאר עם הנפש התחתונה. והנה החלקים המנותקים ישוטטו במה שהונח להם ויהיה להם עסק וענין עם הרוחנים, עם הפקידים, פקידי הטבע, או עם מלאכים, מלאכי הקבלה, או עם השדים, כפי מה שיזדמן לה לפי סיבה מהסיבות."
דרך פעולתם
גבורות ה' (מהר"ל), פרק נה
המהר"ל מסביר ששדים פועלים בצורה לא טבעית (שמעשיהם יוצאים מסדר המציאות) והם פועלים להזיק. מכות מצרים, אף שהיו פעולות רעות ובלתי טבעיות, לא היו מעשי שדים, מפני שהיו חלק מסדר המציאות:
"ואחר שדרש ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך והכיתי כל בכור אני ולא שרף ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ולא השליח, דרש עוד אני ולא אחר הם אלהים אחרים שנתן השם יתברך לפעול פעולות זרות ואינם בכלל סדר מציאות העולם ולא היתה הוצאה ממצרים בענין זה, כמו המזיקים והשדים אשר אין פעולתם נמשכת לסדר המציאות, ואף שכתוב (במדבר כ"ג) אל מוציאם ממצרים כתועפת ראם לו ואמרו רבותינו ז"ל ראם אלו השדים ותלה יציאת מצרים כתועפת ראם, הוא דבר עמוק ומופלא שבא לומר כי השם יתברך הוציא את ישראל בפעולות יוצאות מן הקש הטבעי במכות שבאו על מצרים, ודבר זה מתיחס אל מעשה שדים שהם מזיקים וכל פעולותם בלתי טבעית כי הם ומעשיהם יוצאים מן סדר המציאות, כמו שנתבאר בספר גור אריה, אפי' הכי לא היה ההוצאה על ידיהם רק היה הכל בסדר המציאות, זהו שרמזו חכמים במאמר הזה ועברתי אני ולא מלאך וגו', ואין פירוש זולת זה רק שהוא יותר עמוק מאוד ודי בזה:"
חידושי אגדות למהר"ל, סנהדרין דף סז עמוד ב
המהר"ל מסביר ששדים פועלים על פרטים, ולכן אינם פועלים על דברים כה קטנים שהם בטלים לעולם:
"שאין השד שולט וכו'. כי הדבר שאין לו שעור הוא בטל אצל כלל העולם, ואין השד שולט על העולם. דמיון זה שאין השד שולט על יסוד העפר ויסוד הרוח, רק על דברים שהם פרטיים, ולכך דבר שהוא פחות מכשעורה, שנקרא שעורה כלומר שדבר זה הוא שעור ועל זה השד שולט, ופחות מזה אין נקרא שעור ודבר שאינו שעור הוא בטל אצל העולם ולכך אין השד שולט עליו. וקאמר דאפילו על שום דבר אינו שולט ואינו יכול לברא שום דבר, כי אין השדים מכלל העולם, שנבראו בין השמשות, ולכך אינם יכולים לברא דבר רק שפועלים אסיפת דבר או להפריד דבר וזה מבואר."
שמותיהם, גופם ויסודותיהם
רמב"ן, ויקרא יז, ז
הרמב"ן מסביר ששדים נקראים שעירים או מפני שהם מפחידים או מפני שהמשוגעים רואים אותם כשעירים, ומסביר שנקראים שדים מפני שהם נמצאים במקום שדוד, ריק כמו המדבר:
"(ז) לשעירם – לשדים. וכן הוא אומר (ישעיה יג כא) ושעירים ירקדו שם, לשון רש"י מתורת כהנים (פרק ט ח). ואמר ר"א שנקראו השדים כן בעבור שישתער הגוף הרואה אותם. והקרוב, בעבור שיראו אותם המשוגעים כדמות שעירים. ומלת "עוד" תורה שכן היו ישראל עושים במצרים:
אשר הם זונים – כי כל מבקש אותם ומאמין בהם הוא זונה מתחת אלהיו, שיחשוב כי יש מי שמטיב או ירע חוץ מהשם הנכבד והנורא. וכבר רמז רבי אברהם במלת "עוד" האמת כאשר כתבתי למעלה (לעיל טז ח), וכן שם השעירים יתברר לך משם. ויקראו "שדים" בעבור שמשכנם במקום שדוד כגון המדבר, ועיקר מציאותם בקצוות כגון פאת צפון החרב מפני הקור:"
השדים הם בעלי גוף מיסוד האש והאוויר, ולכן גופם אינו מורגש בחושים, בניגוד לגוף האדם הבנוי מארבעה יסודות:
"ודע כי כאשר הבריאה מתחילה במעשה בראשית בגוף האדם ובכל בעלי הנפש והצמחים והמתכות מארבע יסודות, ונתחברו ארבעתם בכח אלהי, להיות מהן גוף גס מורגש לכל חמשת ההרגשות לעביו ולגסותו, כך היתה יצירה משני יסודות מן האש והאויר והיה מהם גוף אינו נרגש ולא מושג לאחת מן ההרגשות, כאשר נפש הבהמה איננה מושגת להרגשות לדקותה, והגוף הזה הוא רוחני יטוס לדקותו וקלותו באש ובאויר. וכאשר ההרכבה בכל דבר סיבת ההויה וההפסד במורכב מארבע יסודות, כך היא במורכבים האלו משני היסודות, כי בהתחברותם יהיה בעל הגוף חי ובהתפרדם יהיה כמת:"
על פי הסברו הוא מסביר את המדרש על השדים, שלפיו הם דומים למלאכים ולבני אדם: מפני שהם מיסוד האש והאוויר בלבד הם קלים ויכולים לטוס בשמים ולשמוע עתידות; מצד שני הם צריכים לאכול, כמו האש ש"אוכלת" את החומר הבוער:
"ולכך אמרו רבותינו (חגיגה טז א) ששה דברים נאמרו בשדים, שלשה כמלאכי השרת, ושלשה כבני אדם, שלשה כמלאכי השרת, יש להם כנפים כמלאכי השרת, וטסים כמלאכי השרת, ויודעין מה שעתיד לבא כמלאכי השרת. יודעין סלקא דעתך, אלא אימא שומעין מה שעתיד להיות. שלשה כבני אדם, אוכלין ושותין כבני אדם, פרין ורבין כבני אדם, ומתים כבני אדם. וסיבת המיתה פירוד החבור, היא הסיבה בכל המורכבים. וסיבת הטיסה, בקלות יסודותם, כאשר נראה גם בעוף כי מפני שגברו עליו האש והאויר והיסודות האחרים בו מעטים הוא טס ופורח, וכל שכן אלו שאין בהם מן היסודות הכבדים כלום שטיסתן גדולה, יעופו ולא ייגעו. וענין האכילה ללחוך מן המים והאש הריחות והליחות, כענין האש שתלחוך המים אשר בתעלה. והוא ענין ההקטרות שיעשו בעלי נגרומנסיא"ה לשדים, וסיבתה היובש אשר תיבש האש אשר באויר בגופן, וצריך להחזירה, כאשר היא האכילה באדם לצורך מה שהוא ניתך ממנו:
וענין מה שאמרו, שומעין מה שעתיד להיות, כי בטיסתן באויר השמים יקבלו העתידות משרי המזלות השוכנים באויר, והם נגידי התלי. ומשם יגידו גם בעלי הכנפים העתידות, כאשר הוא מנוסה בנחשים וכאשר אפרש במקומו (דברים יח ט) בע"ה:"
ספר הברית, מאמר ז פרק כב
בעל "ספר הברית" מביא שיש בריות מיסוד האוויר, ואלו השדים:
"והנה גלוי וידוע לכל שיש בְּרִיּוֹת ביסוד העפר וביסוד המים, גם יודע כמובא למעלה (בפרק ה' מאמר ו') איך יש בְּרִיּוֹת שמדורן באש גם כן. אמנם ביסוד הרוח לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט האדם שאין בו בְּרוּאִים, ובאמת אף הוא מלא בְּרוּאִים – אם לדעת המחקרים הוא מלא שרצים קטנים ודקים, ואמרו שהם הם המטילים ביצים אשר ישאם הרוח למקומות הָעִיפּוּשִׁים [המסריחים] ומהם יִתְיַלֵדוּ [יִנָּצֵרוּ] התולעים ואם לדעת המקובלים, יש בו הרבה שדים שנתהוה חומר כֻּלָּם מהרכבת חומר האש והאויר, והם ארבעה מינים המשתנים בצורתן שכל מין קבל צורתו מחומר יסוד אחר מהארבעה יסודות, וביסוד שקבל ממנו צורתו שם הוא שוכן. והשוכנים באויר מתחלקים לשלושה חלקים בשלושה חלקי האויר, כִּדְאִיתָא ב"עץ חיים" הנדפס בקארעץ' (שער קיצור אבי"ע פרק ח') וב"עץ חיים" כתב יד (בשער קליפת נוגה פרק ח'). והנה הפילוסופים ממאנים ולא מאמינים במציאות השדים, ואני דרך אמונה בחרתי, כי באמונה הם עושין ומקבלין בֵּין מִן בֵּין [זה מזה], מקבלה ואילך עד הנביאים, וכאשר קִיָּמוּ וְקִבְּלוּ חז"ל והזכירו אותם בש"ס בכמה דוּכְתִּין [מקומות]. ובפרק אין דורשין [חגיגה ט"ז] גַּרְסִינָן [למדנו], תנו רבנן: ששה דברים נאמרו בשדים וכו'. נמצא יש בְּרִיּוֹת בכל הארבעה יסודות כמו שאמר ר' עקיבא (בפרק העור והרוטב) על פסוק: וְהַצָעָב לְמִינֵהוּ (ויקרא יא, כט). מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה', יש לך בְּרִיּוֹת בים, ויש בְּרִיּוֹת ביבשה, יש בְּרִיּוֹת באור, ויש בְּרִיּוֹת באויר חולין קכז]."
ספר הברית, מאמר י פרק יג
בעל "ספר הברית" כתב שיש שדים המפחדים מרעמים:
" ומסגולת הרעם אשר בשמים ובארץ שיפסיד [יזיק] את היין ואת התירוש ואת השכר, לפי שהאדים החמים נכנסים בהם ומקלקלין אותם, אם לא שהחביות סגורות ומסוגרות היטב. ובעת הרעם השרצים מפילים ביצותיהם ותולעי המשי מתים הרבה, כמובא ב"מעשה טוביה". ויש מין שדים הנקראים דרגון [דרקון, יצור אגדי] והם יראים מן הרעם והברק ובורחים ומתחבאים בהחבא, כמובא בספר "חסידים" (סימן תשיט) [טעות הסימן הנכון הוא תסט]. ויש עוף הנקרא (היירונץ) שיברח בעת ההיא ויעוף על העננים להנצל מן הרעם, וְהוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן וענן וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו. וטבע זה העוף כי ימצא כסף או זהב יחביאנו ויכסנו בעפר או בְּעָלִים. יתברך עושה מעשה בראשית, וישתבח בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה. ונדבר מעתה במהות אבני אש הנקרא Donnerstien [כדור ברק] הנזרק לפעמים מתוך הרעם והברק, והוא."
ספר הברית, מאמר יא פרק ח
בעל "ספר הברית" כתב ששדים הם מיסוד האויר והאש, ומוכח בגמרא שהם קיימים:
"ויש גם כן גופים שאינם מורכבים מכל הארבעה יסודות רק יש בהם לפעמים הרכבת שנים או שלושה יסודות לבד, כמו העשן שאין בו מן העפר. אולם לדעת המקובלים יש גם מן הבריאה בעלי שני יסודות לבד, והם מציאות השדים שחומרן נברא מחומר אש ואויר לבד, אשר־על־כן אינם מוגשמים ונראים כשאר כל הַגַּשְׁמִיִּים והם משתנים בצורתן למשפחותיהם, כי כל אחד קבל צורתו מיסוד אחר. ולכן הם ארבעה מינים, ואותן שקבלו צורתן מיסוד האש שוכנים באש, ואותן שקבלו צורתן מיסוד הרוח שוכנים באויר, ושקבלו צורתם מיסוד המים שוכנים במים, ושקבלו צורתן מעפר שוכנים בעפר. כן כתב האר"י ז"ל ב"עץ חיים" הנדפס (שער קיצור אבי"ע פרק ח'), וב"עץ חיים" כתב יד הוא (בשער קליפות נוגה פרק ח'), וכן כתב הרמב"ן ז"ל. וחכמי המתפלספים כתבו שאין להם מציאות אלא בדמיון, וכל חכמתם אינה אלא דמיונות, לא אמת. ומה דמות יערכו לחכמי הגמרא שזכרו מציאותם פעמים רבות בש"ס, ב"ברכות" [דף י]: אִלְמָלֵי נִתְּנָה רְשׁוּת לָעַיִן לָרְאוֹת וַאֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד מִפְּנֵי הַמַּזִיקִים] וכו', וְמַאן דְבָעִי לְמֵידַע וּלְמֶחְזֵי וכו'; ב"פסחים" [דף קי"ב]: בליל ד' ובליל שבת יוצאת אַגְרַת בַּת מַחֲלַת וכו'; ב"גיטין" [דף ס"ח]: עוֹבָדָא דְאַשְׁמְדַאי שהביא השמיר למלך שלמה; ב"חולין" [דף ק"ה]: הַהוּא בַּר שִׁידָא דַּהֲוָה בֵּי רַב פָּפָא וכו'; ב"מעילה" [דף י"ז]: מעשה דְבֶּן תְּמַלְיוֹן; ב"חגיגה" [דף ט"ז]: ששה דברים נאמרו בשדים שלושה כבני־אדם ושלושה כמלאכים וכו'. לכן אַחַי וְרֵעָי, אַל דָּמִי לָכֶם, רק כן נמצא וכן היה באמת במציאות. והאנשים אשר יָשִׂישׂוּ כִּי יִמְצְאוּ גֶבֶר בְּגַבְרִין [גבר שבגברים] ואיש נכבד לסמוך עליו להכחיש דברי חכמי התלמוד בזאת, אינו אלא יען כי יחפצון להכחיש אחרי כן דבר יותר גדול מזה."
ספר הברית, מאמר יא פרק י
"כיצד הוא הפירוד? כאשר יפרד כח ההרכבה מן הדומם, בהשפיל המלאך הממונה על הדומם ההוא ויפרד משרשו העליון, מקום אחוזתו, אז נתפרד הדומם מהרכבתו וזהו מיתתו. ומיתת הצומח? בהעדר ממנו נפש הצומחת הַטְבְעִיִית, ונפסד בה כח הזן, והמוליד, והמגדל, בהשפיל המלאך או המזל הממונה על אותו הצמח בהפרדו משרשו העליון. וככה היא מיתת הבעל־חי בצאת נפשו החיונית, בהשפיל המלאך הממונה על אותו החי בהפרדו משרשו העליון. ותיכף בצאת נפשו החיונית מתבטלת מן המציאות לגמרי, כי אין קיומה אלא עם הגוף וּלְעֲמַת שֶׁבָּא כֵּן יֵלֵךְ. היא באה מן הארץ, כמה שנאמר: תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ (בראשית א', כ"ד), וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב, כמה שנאמר: וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ (קהלת ג', כ"א) כלומר, שמתבטלת כמו הגוף שלה, וגם שניהם מתפרדים חלקיהם וחוזרים לארבעה יסודות הנקרא ארץ. אפילו השדים מתים כבני האדם וחוזרים אל היסודות אשר לוקחו משם, כמו שאמרו חז"ל (בפרק אין דורשין, דף ט"ז), ואולם יש בהם שמאריכים ימים רבים מאד, והם המלכים שבהם והמפורסמים כאשמדאי וכדומה לו. אמנם הקבלה בידינו לעת כזאת שכבר מת אשמדאי ונתמנה אחר עַל מְקוֹמוֹ."
מקורם ומוצאם
חידושי אגדות למהר"ל, סנהדרין דף קט עמוד א
המהר"ל מסביר שלשדים אין צלם אלוקים:
"ומפני כי האדם אחד בתחתונים מפני שהוא לבד נברא בצלם אלקים, לכך נטל מהם צלם אלקים ונעשו רוחין ושדים שאין להם צלם אלקים כלל,"
מאמר החכמה (רמח"ל)
הרמח"ל מסביר שהשדים הם חלק מהסטרא אחרא – כוחות הופכיים לקדושה:
"הסטרא – אחרא היא כלל כחות נבראים, ויש בה תחילה עשרה מקורות מקבילים והפכים לעשר ספירות, ונקראים גם כן בשם זה, דהיינו עשר ספירות דקליפה, ונחלקים לארבעה עולמות: אצילות – בריאה – יצירה – עשייה, מקבילים והפכים לאצילות – בריאה – יצירה – עשייה דקדושה. ואמנם ארבע מדריגות דקליפה יש, זו קשה מזו, ובכל אחת מהן ארבעה עולמות: אצילות – בריאה – יצירה – עשייה, וארבע המדריגות נקראות רוח סערה, ענן גדול, אש מתלקחת ונוגה. שלוש מאלה הארבע הן רע גמור, אך קליפת נוגה יש לה זמנים ופעמים שמתחברת עם השלוש ונעשית רע, ופעמים משתעבדת לקדושה ונטפלת לה, והיינו שנפרדת מן השלוש, ומתחברת לקדושה, ומיטהרת, ונקראת תוספת מחול על הקודש, שהיא טוב. והנה מן המקורות האלה שזכרנו מתפשטים ענפים, והם כלל מלאכי החבלה והשדים וכל המזיקים."
מאמר העיקרים (רמח"ל)
הרמח"ל מביא שהמזיקין ממונים על הרעות:
"כת הטוב וכת הרע, פירוש, הממונים לטובות, בין הטובות הגופניות בין הטובות הנפשיות והממונים לרעות הגופניות והנפשיות; והממונים על הרעות נקראים מלאכי חבלה ומזיקין."
דרך עץ חיים (רמח"ל)
הרמח"ל כתב שהשדים לא היו אמורים לשוטט בעולם אולם לאחר שהאדם ירד ממדרגתו מילאו השדים את כל העולם:
"והנה בתחילה השדים וכל מדריגות הטומאה היו שקועים בנוקבא דתהומא רבה, ולא היה להם לשוטט בעולם כלל, כיון שהאדם ירד במדריגות, כנגדו עלו השדים ממקומם ומלאו כל העולם כמאמר רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות ו א): "וקיימי עלן ככסלא לאוגיא", וזה כי כבר הוכן האדם להיות ניזוק, חס וחלילה נמצאת למד, כי האדם לא לתכלית עמל נברא, ולא היה לו להשתדל בזה, אלא מפני שסר לדעתו של נחש – גרם לו שלא יוכל לצאת מתחת ידו עד עת קץ, וזהו מה שאמר שלמה (קהלת א יג): "הוא ענין רע נתן אלהים לבני האדם לענות בו", ענין רע ממש מבחינת הרע, והוא להם למה שלא היו חורין ממנו עד זמן התיקון השלם. ולזאת הכוונה אמרו גם כן במדרש (בראשית רבה יט): "איכה – איך הוה לך, אתמול לדעתי ועכשיו לדעתו של נחש", כי לא היה לאדם לעשות אלא מה שהוא לתכליתו של הבורא, יתברך שמו, וכשחטא נתן עצמו להיות פועל לפי מה שגורם לו הנחש. והנה על כן ראוי לו לאדם למאוס ודאי בכל ענייני העולם, ולהתאוות רק לפי מה שהוא לפי תכלית הבורא, יתברך שמו; ומה שהוא מוכרח לעשות מדברי העולם לא יעשהו באהבה כלל, אלא כמו שכפאהו שד. ולכן השלים אליפז (איוב ה ח): "אולם אני אדרוש אל אל ואל אלהים אשים דברתי" – אניח הבלי שוא של העולם כולו, ולכן אדרוש אל אל ואשים עניני לפי מה שכיון בבריאתי הבורא, יתברך שמו; אם לזאת הודית איפה, שאין לך לבקש ולדרוש אלא מה לעשות לפי התכלית שכיון בך בוראך. עתה אבאר לך היטב את הדרך אשר תלך בה לאחוז בחכמה על דרך נכון, שמענה ואתה דע לך!"
נפש החיים, שער א פרק יב
רבי חיים מוולוז'ין כותב שהמזיקין נבראים ממעשיו הרעים של האדם:
"ומשם ממשיך גם על עצמו רוח הטומאה שמלפפתו בעת עשיי' העון ואחר עשותו הרוח טומאה מסתלק למקומו והוא בחייו בגיהנם ממש המקיפו בעת עשיית החטא רק שאינו מרגיש עדיין עד אחר פטירתו שנלכד אז ברשת אשר הכין הן כחות הטומאה והמזיקין שנבראו ממעשיו וזשרז"ל רשעים מעמיקים להם גיהנם ר"ל שהן עצמם המעמיקים לעצמם הגיהנ' ומרחיבין אותו ומבעירין אותו בחטאי' וכמ"ש (ישעי' נ') הן כלכם קודחי אש גו' לכו באור אשכם ובזקות בערתם מידי היתה זאת לכם וגו'."
בהערה הוא מביא שהכוחות הרעים שהאדם בורא כלים מאליהם לאחר זמן:
"אמנם מרובה מדה טובה כו' בהפרש ויתרון רב כי הצחצחות ותוספ' קדושה שנתוספו ממעשיו הטובים הם נצחים וקיימים לעולם ונפשו מתעדן בהם תענוג נצחי. אבל הכחות הטומאה והמזיקין שנבראו ונתרבו מחטאיו. אחר קיבול כל העונש הנקצב לו. הם מתים וכלים מאליהם כי עצמות חיותן הוא רק מפגם החטא וההריסה שגרם בכחות והעולמות הקדושים. שמזה נמשך להם שפע חיות ונצוצי אור מועט דרך צנורות ארחות עקלקלות כענין אמלאה החרבה וכיון שקיבל דינו על ידיהם חיל בלע ויקיאנו ונפסק חיותם ממילא וכלים מאליהם. וזהו הענין שהגיהנם נקרא עלוקה שהעלוקה מוצצה הדמים הרעים ומזה היא מתה תיכף כן הוא ענין הגיהנם כנ"ל:"
מעמדם בעולם
ספר השם (ר' אלעזר מגרמייזא), עמוד קטו
ר' אלעזר מגרמייזא מביא שבתהילים ("הללויה הללו את ה' מן השמים..") מופיע שהבריות העליונות והתחתונות מהללות את ה', וגם השדים משבחים אך אינם מוזכרים:
"ולא הזכיר פראים ושדים שהם כבני אדם ופראים כחיות ועל כל אחד תנא ושייר. כמו שבני אדם משבחים כן השדים, והגיד הנביא היאך משבחים העליונים וכאילו התחתונים ברקיע עוזו."
תופעות שאינן שדים
בבא בתרא עג, א, וחידושי אגדות למהר"ל שם
"אמר רבה: לדידי חזי לי הורמין בר לילית כי קא רהיט אקופיא דשורא דמחוזא, ורהיט פרשא כי רכיב חיותא מתתאיה ולא יכיל ליה".
יש שהסבירו שהורמין (ויש גורסים הורמיז) הוא שד, אבל המהר"ל בחידושי אגדות שם סבר שאינו שד אלא בריה רוחנית אחרת:
"אמר רבה בר חנה וכו'. דע כי בא לבאר לנו כי יש נבראים שנבדלים משאר הנבראים שהם בעולם. ובאר לנו גדולת גלי הים ואח"כ ענין הבריאה הזאת שנקרא הורמיז, והוא כח רוחני. ואח"כ בא לבאר ענין הראם שאין ספק שג"כ הוא בריאה מיוחדת שאינו כמו שאר הנבראים. והורמיז זה אינו שד כי אינו מדבר כאן מן השדים אבל הוא בריה רוחנית ואינו בכלל המזיקים את הבריות, ואמר שענינו שיש לו מהירות וזריזות היותר גדול".
ספר הברית, מאמר י פרק טו
בעל "ספר הברית" מתאר תופעה (על פי ההערות בספר היא ויל או דה ויספ will-o'-the-wisp) שהיא לא שדים:
" ומזה המין גם כן מְאוֹרֵי הַמַּתְעִים הנקראים Irrlicht וְהֵמָּה קיטורים אשר יעלו מאדמת חומר או קנה וסוף, ולפעמים יאירו באויר קרוב לארץ כמאורי האש והיה כאשר יראום עוברי דרך מרחוק באישון לילה ואפלה יִתְדַּמֶּה להם כאלו נר מאיר מתוך חלון של איזה בית לנגדם, וְהֵמָּה ילכו אחריו עד בואם למקום ההוא, ואז ירגישו היותם מֶטְעִים מדרך המלך והנם תועים בשדה. וְעַמָּא דָבַר [העם נוהג] כשיקרה להם מקרה כזה בהיותם על הדרך בלילות, נכנס בְּלִבּוֹתָם אימה גדולה ומתיראים מפחד בלילות, וחושבין שמין ממיני השדים הנקראים לֵצִים עשו זה להם, למען הביא אותם אל המקום אשר הם חונים שמה לְצַחֶק בָּם או להזיק אותם, וּמְאֵימָתָהּ קורין את שמע ישראל. וּמִדַּלַּת עַם־הָאָרֶץ יש אשר מניחין תפילין בעת ההיא, ורומסים בחומר, ויאמרו איש אל אחיו מה לנו פה עם החומר, הב לי ידך ושתוק ואל תפחד כי אלקים אתנו, הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל, וחוזרים לאחוריהם בדרך אשר באו שמה, וכשמגיעים לביתם בשלום יספרו נס הזה לנשותיהם ובני ביתם, ויאמרו באנו אל המקום אשר השדים שוכנים שמה, הלצים הָאֵמִים [הגיבורים, הענקים] לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ. ויגדילו הענין וירחיבו הדבר עד שֶׁכָּל שָׁמְעוֹ תִּצַלְנָה שְׁתֵּי אָזְנָיו, יהלך עליו אימים ונכנס בלבו אֵימָתָה וְפַחַד. ולו חכמו בחכמת הטבע, מְעַט מִזְעֵיר, ידעו שזה בא מן האדים העולים מבארות בארות חומר או מחומר מים בְּסֵתֶר קָנֶה וּבְצָה בתוך הסוף, והשדים אינם יודעים מאומה מן המעשה ההוא. ולסיבה הזאת נקראו כל חזיונות האלה אשר זכרנו בשם מְאוֹרֵי מַתְעִים, על כי לא כאשר יתראו ויתדמו לעין הִנֵּה הִנָּם באמת במציאות. ובזה כָּלוּ דברי הפרק הזה ותמו פרקי המאמר הזה."
שדים, שניות ולילה
שניות וזוגות
באר הגולה (מהר"ל), באר השני פרק ד
"ועוד אמרו מה שאסרו חכמים לשתות זוגות הוא ענין כשפים. ואין הדבר כך, וכי איך לא יאמין האדם במזמור (תהלים פרק צא) "יושב בסתר עליון", שם נזכר בפירוש שצריך האדם שמירה מן המזיקין. וכי הדבר הזה רע ללמוד האדם על מה הם שולטים, להיות נשמר מהם. והנה דבר זה חכמה גדולה, ללמד האדם שיהיה ניצול מן המזיקין. אבל חס ושלום שיהיו פועלים בזה, רק להגן ולהציל. והרי דניאל קרא אותו נבוכדנצר (דניאל ד, ו) "רב חרטומיא", רוצה לומר גדול שבמכשפים כלם. ועוד כתיב (דניאל א, כ) "וכל דבר חכמה ובינה אשר שאל מהם המלך וימצאם עשר ידות על כל החרטומים האשפים אשר בכל מדינות מלכותו", וזה מוכח שידעו כישוף. וחס ושלום שיהיו הם מכשפים, רק להציל עצמם. ומפני שידעו בחכמתם שהשדים שולטים במי שאוכל או שותה שתים, היו מצילין האדם מזה, ולימדו אותו שאל יאכל שתים ואל ישתה שתים."
המהר"ל מסביר שאין בפעולות השמירה העצמית מפני שדים פגיעה במצוות "תמים תהיה":
"ואם רצו בזה שיהיה האדם תמים עם ה' (דברים יח, יג), ולא ישמור עצמו מן המזיקין, רק ילך לפי תומו בכל מעשיו, והוא יתברך ישמור אותו. דבר זה אין הדעת נותן, כי אין סומכין על הנס (ר' פסחים סד ב) בכמו דברים אלו כלל. כי השם יתברך נתן לאדם חכמה ודעת, שיהיה בכל מעשיו אדם שכלי, ולמה לא ישמור עצמו מן הדברים המזיקים. ודניאל נקרא "רב חרטומיא" (דניאל ד, ו) בשביל שידע ענין הכשוף ומעשה השדים, שידע לשמור מן ההיזק. ואם ציוה בתורה (דברים יח, יג) "תמים תהיה עם ה' אלקיך", ולא ילך אחר דברים כמו אלו, דבר זה שלא יפעול ויעשה דבר מה על ידי דברים אלו, לומר כי שעה זו טובה לזה, וכן שאר דברים, דבר זה נקרא שיצא האדם מן התמימות. אבל לשמור עצמו מן ההיזק, בודאי זה מעשה של אדם חכם שמתבונן על דרכיו, ולא שייך בזה נחוש ולא כישוף. ודבר זה ברור, אין צריך להאריך בדבר שהוא מבואר. ולא מחכמה מדברים מי שאמר עליהם כי לא נכון הוא דבר זה. ועוד יש הרבה דברים שנראה לבריות שראוי להרחיק אותם, והם קרבו אותם, והכל הוא כמו שאמרנו."
חידושי אגדות למהר"ל, ראש השנה דף יא עמוד ב
המהר"ל מבאר כאן שהשדים והמזיקין באים מצד שמאל, הפך מידת החסד של אברהם, ושמקורם בשניות ולא באחדות:
"לילה המשומר [ובא] מן המזיקים. דע כי המזיקים אינם שולטים בלילה הזאת לפי שנאמר (שמות י"א) ולא יחרץ כלב לשונו, [וזה רמז] כי לא היו המזיקים שולטים להזיק את ישראל. והטעם כי לילה [הזה מיוחד לגאולה והגאולה היא ג"כ מן המזיקין, ולפיכך אחר שאנו אומרין ברוך גאל ישראל, השכיבנו ה' לשלום ופרוס עלינו], … [כי לילה זה] מיוחד להיות בו נעשה נסים ונפלאות אשר הם חוץ מטבע ומנהגו של עולם, ומפני מדריגות ישראל בזאת הלילה שהם ברשותו של הקדוש ברוך הוא לא יכול המזיק לשלוט בו. וזה כי זאת הלילה אשר גאלם ולקחם לו, ומפני זה אין דבר רע שולט בהם. … ודבר פשוט בכל מקום שיש גאולה אין שלטון המזיק, כי הגאולה היא שגורם שהוא יגאל [אותם] מרשות אחר והש"י [לקח ישראל אליו] והלקיחה גורם שהם ברשות הש"י ואין מזיק שולט בהם. אמרו חכמים (ברכות ט' ב') הסומך גאולה לתפילה אינו [ניזק] כל היום [וכמו שבארנו במסכ' ברכות ע"ש, … כי מאחר שהש"י גאל אותם מרשות אחר וסמך התפילה שהיא הכניסה לרשות הש"י כי זה מורה התפילה שהוא נושא נפשו אל הש"י להתפלל אליו, ולפיכך הסומך גאולה לתפילה אינו ניזק כל אותו היום. … וכן הדבר הזה לגמרי כי בזאת הלילה גאלם יתברך, ולא הגאולה בלבד רק שלקחם אליו כדכתיב (שמות ו') וגאלתי אתכם ולקחתי אתכם לי לעם, ולפיכך זאת הלילה היא שמורה מן המזיקים.
ואתה תדע [להבין עיקר דבר זה] כי זאת הלילה אין המזיקים שולטין בה, מפני כי זאת הלילה היא … מיוחדת לאכילת המצה אשר המצה היא משומרת מן השאור והחמוץ, והמזיקים הם כלם נמשכים מן החמץ והשאור בעבור שהם נמשכים מן צד שמאל. ובמדרש בפרקי ר"א (פ"ג) צפון שם הוא מדורן של מזיקים ושדים ורוחות שנאמר מצפון תפתח הרעה והלילה הזאת הפך הדבר שהיא מתיחסת אל החסד, לפיכך אכילת מצה בלילה הזאת דוקא. וכבר אמרנו לך כי זאת הלילה מדת אברהם שולט בו שהוא מדת החסד, לפיכך אין המזיקים הרעים שהוא היפך זה יכולים לשלוט בו, וידענו כי לעולם המזיקים שולטים על הזוגות כמו שאמרו חכמי' בפסחים (קי"ג א') הלילה הזאת היא לאברהם שנקרא אחד כדכתיב כי אחד קראתיו ולפיכך אין הלילה הזה שולטים בו המזיקים וברור הוא מאוד למבין. … [הלילה הזאת היא בחודש הראשון והיא ליל ראשון של פסח אם כן הלילה היא ראשון לגמרי ומפני כי הלילה הזה ראשון לגמרי עד שהוא ראשון דראשון אין המזיקין שולטין בו כי המזיקים הם שולטין בשניות שהרי אסרו חכמים (פסחים קי"ג א') זוגות בשביל המזיקין ששולטים על הזוגת דוקא וכבר הארכנו בזה במסכת ברכות (ה' א') אצל הקורא ק"ש על מטתו מזיקים בדלים ממנו וגם כתבנו דבר זה בחבור גבורת השם (פל"ח) ושם הארכנו בזה ע"ש]."
גבורות ה' (מהר"ל), פרק לח
המהר"ל מבאר שמזיקים קשורים לשניות, כי מה שיש בו שניות הוא דבר שאינו עצמי אלא מקרי (הכל בא מה' אחד, ומה שיש התפרטות הנראית כסותרת זו את זו הוא דבר מקרי ולא דבר מהותי ועצמי לעולם), והשדים לא נבראו "בעצם" (כלומר, יש בהם צד של פחיתות, ואינם מהותיים לעולם) אלא נמשכו מזה שיש עולם כשם שהמקרה נמשך אחר הדבר העצמי:
"ליל שמורים לה' במס' ר"ה (דף י"א ע"ב) פרשו רבותינו ז"ל כך, הלילה הזה ליל שמורים שהוא מוכן ועומד הלילה הזה מצד עצמו להוציא השם יתברך את ישראל ממצרים, והכנת הלילה שיש לו מצד עצמו לפי שמשומר הלילה ובא מן המזיקים כלומר מששת ימי בראשית שאין מזיקים שולטים בלילה הזה, ולפיכך ראוי לגאול את ישראל מן המזיקים שהם צריהם בזה הלילה וזהו לדעת רבי יהושע. ולדעת רבי אליעזר פירוש הכתוב כך, ליל שמורים לה' להוציאם ממצרים, ומה הוא הכנת הלילה הוא הלילה הזה לה', כלומר שלעתיד ג"כ יגאל ישראל בלילה הזה ולכך הוא ליל שמורים לה'. ומה שאמר הלילה הזה משומר ובא מן המזיקין הוא ענין גדול מאוד נתבאר במה שיום פסח נקרא ראשון, אף על גב שמצאנו שנקרא יום טוב ראשון של חג הסוכות גם כן ראשון אין ראשון כמו זה, כי הוא ראוי להקרא ראשון מצד שהוא בחדש ראשון ג"כ, ואין המזיקים שולטים בזה כי אין מזיקים שולטים רק בשניות, כמו שידוע במה שאמרו חכמים (פסחים ק"ט ע"ב) שלא לאכול זוגות ולשתות זוגות כי המזיקים שולטים על זה ואינם שולטים על אחדות, ודבר זה סוד נפלא נתבאר בספר באר הגולה, והלילה הזה אין בו שניות כלל שהרי הוא ליל חג ראשון בחדש הראשון. ולפיכך הקשו בפרק ערבי פסחים (שם) מהא דתקנו חכמים ארבע כוסות שהם זוגות וכי תקנו רבנן דבר דאתו לידי סכנה, ומתרץ ליל שמורים כתיב ליל המשומר ובא מן המזיקים, פירוש הזוגות אינו מזיק בלילה זה, כי הלילה הזה אין בו זוג כי הוא ראשון לגמרי ואין להאריך. ועיקר זה כי הדבר שהוא בעצם הוא ראשון, והדבר שאינו בעצם הוא בשניות, והמזיקים אין בריאותם בעצם רק נבראים מפני שהם נמשכים אחר העולם, כמו דבר המקרה שהוא נמשך אחר מה שהוא בעצם, ולפיכך אינם שולטים רק על שניות לא על ראשון, ומפני זה היתה הגאולה גם כן בלילה הזה, כי כל גאולה היא ראשונה כמו שנתבאר למעלה עיין שם, ולפיכך אין המזיקים שולטים בלילה שהוא ראשון, והבן זה היטב מאוד:"
חידושי אגדות למהר"ל, קידושין דף כט עמוד ב
המהר"ל מסביר שכוחם של השדים בא מהריבוי, שהוא הפך האחדות:
"אדמי ליה כתנינא דשבעה רישא. והטעם הזה ידוע למבינים למה כתנינא של שבעה ראשים, כי הוא כח השד היותר עליון שיש לו שבעה ראשים. ודע כי השבעה תמצא תמיד על מספר הרבוי, כמו בדרך אחד תצא אליו ובשבעה דרכים ינוסו (דברי' כ"ח), וכן כל מקום, והשדים כוחם הרבוי כי הם הפך האחדות, שכן אמרו (ברכות ה' א') כל הקורא קריאת שמע על מטתו מזיקים בדלים ממנו, והם שולטים על הזוגות דוקא."
של"ה, מסכת פסחים, מצה עשירה, דרוש ו
השל"ה כותב שה' ברא את הרע לבחון את האדם, וסמאל נראה כנחש ופיתה את אדם וחוה לאכול מעץ הדעת בכך שגרם להם להאמין בשניות (שיש יותר מאלוה אחד: שה' אכל מעץ הדעת ובכך יכול לברוא עולמות, וגם הם יכולים). ולכן השדים שנמשכים מסמאל משפיעים על זוגות:
"תקטז. ואם תקשה, למה באמת בראם השם יתברך כך. התשובה, כי האלהים עשה, כדי לצרף ולזכות הבריות, כמו שברא החזיר ומנע אכילתו, וכיוצא באלה שהמציא השם יתברך את הרע, כדי להזהירו עליו, לבחון אותנו אם נשמור מצותיו. זהו סוד שהרשהו לאכול מפרי הגן, כי הם לא היו דומין זה לזה, והרי עץ הטוב והרע הם כל פירות שלא מנע ממנו סמאל אכילתם, שלא יבוא לידי טעות הנזכר. אשר לטעם זה בראו לאדם יחידי, שלא יטעה, כאשר אירע באמת, שבא סמאל ולבש עצמו בנחש, לפתות אותו להאמין בשניות ולא באחדות הקודם, כמו שאמר מן העץ אכל וברא עולמו כו' (בראשית רבה פי"ט ס"ד). וזהו שאירע לו שקיצץ בנטיעות, והיה מין וכפר בעיקר (סנהדרין לח ב), הכל נמשך מאכילת הפרי. ולאחר שנענש, אז ידע כי אשם, וקיבל תשובה עליו.
וזהו סוד הזוגות, והוא מנין השדים הנמשכים מסמאל שנתלבש מהנחש, וכמוזכר שם בערבי פסחים (פסחים קי א), האי מאן דאכיל זוגות מאי תקנתיה, לינקט זקפא דימינא בשמאליה, ויאמר, אנן ואתון הא תלת, ואי שמע מאן דאמר ואנא הוא ד', יאמר, ואנא הא חמש, ואי שמע כו' עד… הוה עובדא, עד… חד ומאה ופקע שידא. הרי, שהשד היה מונה תמיד הזוגות, שהשדים נשפעים מצד סמאל המורד בקונו, ופיתה את אדם הראשון להאמין בזוגות. והאדם שנתקבלה תשובתו, והודה לבסוף באחדות יתברך, והבין כי אף שיש קצת נבראים שהם בשיווי אחד, אין מזה קושי, מאחר שהוא פועל אמת את העולם ברצון, כמו שכתבתי למעלה, ואין טעם ברצון, (עיין שם עוד באורך ענין הזה, והרבה מאמרים השייכים לזה). זהו שאמרו, שבענין הכוסות לא היה חשש הזוגות."
שליטת השדים בלילה
דרך חיים (מהר"ל), פרק ג משנה ד
המהר"ל מביא שבלילה שהוא שינוי מהסדר הרגיל של העולם ניתנה רשות למזיקין להזיק:
"הנעור וכו'. אחר ששנה התנא מעלת העוסק בתורה וגנאי אשר מסלק עצמו מדברי תורה, שנה הדבר הזה הנעור בלילה וכו'. ופירוש זה כי הוא השם יתברך סדר העולם כפי הראוי וסדר שמירתו גם כן שיהיה העולם עומד בשמירתו יתברך, ויש דברים שהם יוצאים מן השמירה הזאת כמו שיתבאר, ועל זה אמר כי האדם היוצא ממה שסדר השם יתברך שמירת העולם הוא מתחייב בנפשו כאשר יוצא מן השמירה. וזה כאשר נעור בלילה, כי הלילה לא נברא אלא לשינתא או לגירסא כדאמרינן בעירובין (ס"ה, א'), וכאשר הוא עושה כך אז נפשו משומר מן השם יתברך, כי ביד השי"ת יפקיד רוחו ונשמתו דכתיב כי בידך אפקיד רוחי פדית אותי ד' אל אמת, אם כן הנעור אין נשמתו פקודה ביד הש"י, ובלילה נתנה רשות למזיקין להיות שולטין בו ולפיכך הנעור בלילה הרי הוא יוצא משמירת הש"י ומסדר העולם".
שלמה ואשמדאי בדברי המהר"ל
חידושי אגדות למהר"ל, גיטין דף סח עמוד א
"ושדה עצמה וכו'. פירוש כי ש' מיני שדים היו בשיחים ושדה עצמה כלומר השם המשותפים בה כל השדים דהיינו מה עניין השד לא ידעתי, ואיך יודע כל שלש מאות שדים המחולקים מאי עניין כל אחד ואחד כאשר לא אדע השם המשותף אל כל השדים כל שכן שלא ידעתי כל אחד ואחד ויראה כי שלש מאות שדים הם, וטעם מופלג, כי השדים לפי גודל הכח שלהם לכך שייך להם שלש מאות והבן זה."
עניין מרכזי מהגמרא כאן הוא להסביר עד כמה גדולה היתה מלכות שלמה, ששלט גם על התחתונים וגם על העליונים. ולכן השדים היו תחת מלכותו:
"דכתיב והבית וכו'. זה המאמר יש בו שאלות רבות עצומות ומפני שהם נגלים נראים אין להאריך בשאלות. דע כי המאמר הזה בא להודיע עניין שלמה המלך שהיה מולך על עליונים ותחתונים שנאמר (דה"י א' כ"ט) וישב שלמה על כסא י"י, ומזה תוכל להבין שהיה משתמש בשרביטו של מלכות השם יתברך, ולכך נקרא שלמה והוא שמו של הקדוש ברוך הוא, ובשמו יתברך היה מושל על עליונים ותחתונים, ולפיכך היה מושל על הרוחות והשדים. ולכך כאשר היה צריך אל שלמה השמיר לבניין בית המקדש, והשמיר הזה הוא בריאה אינה אצל בני אדם, ולא היה אפשר להגיע אל בריאה הזאת כמו שאפשר להגיע אצל שאר דברים, רק מצד שהיה שלמה מושל אף על הרוחניים ולכך היה מושל אף על בריאה זאת גם כן. ולכך אמרו אייתי שדה ושידתן וכבשינהו אהדדי פירש שהיה מושל עליהם בכח ממשלתו והיה מושל עליהם בכח וזה נקרא דכבשנהו תלתא יומי עד שאמרו באיזה עניין יגיע אל השמיר הזה. ואמרו לו כי לגודל עניין השמיר הזה, אין יודעין ממנו רק אשמדאי מלכא אשר מדריגתו על השדים אפשר שידע הוא בטורא פלניא ואמר לה היכי איתא אמרו לו בטורא."
המהר"ל שולל את ההבנה שהשדים שותים מים גשמיים כמו בני האדם, אך הרעיון הוא שכשם שבני האדם זקוקים לקבל משהו כדי לחיות, כך גם השדים צריכים לקבל משהו חיצוני כדי להמשיך לחיות. לכן בגמרא תיארו זאת כך שאשמדאי שותה מים, שהם המשקה הפשוט ביותר, וכמובן שאין הכוונה ששתה מים גשמיים:
"ומה שאמר כרא ליה בירא וכו', דע כי השדים הם כחות מתיחסות לעליונים ומתיחסות לתחתונים, עד שאמרו עליהם (חגיגה ט"ז א') ששה דברים נאמרו במזיקין שלשה יש בהן כבני אדם ושלשה דברים כמלאכים ואמרו אוכלים ושותים כבני אדם, ואל יעלה על דעתך כי יש להם שתיה כמו שתיה שלנו, כי אין הדבר כך כי אין להם שתיה שלנו, אבל השתיה הוא לפי יחוס עצמם, כי במה שהתחתונים אי אפשר להם מבלתי קבלה והוא אכילה של התחתונים, ובמה שאלו כחות הם מתיחסים אל התחתונים שייך בהם קבלה גם כן, ואין בקבלתם עניין גשמי ממש כמו שלנו, וקבלתן לפי ערך המקבל. ומה שאמר כריא ליה בירא דמיא וכו'. עניין זה כי הם רוחניים ולכך אמר כי שתייתם שהוא קבלתם הוא מים שהם פשוטים, ואין הפירש מים שלנו שהם גשמיים רק דבר אשר הוא שייך להם ומתיחס להם, ועוד יתבאר כל דבר זה."
השדים שייכים גם לעליונים וגם לתחתונים, ולכן אשמדאי נמצא גם בישיבה של מעלה וגם בישיבה של מטה, ומשיג השגות גם מעולם עליון וגם מעולמנו.
"ומה שאמר דסליק לרקיע וגמר מתיבתא דרקיע וכו', ר"ל כי אלו רוחנים הם משכילים בהשגה שהיא שייכית אל העליונים ותחתונים, שעצמם מתדמה לעליונים ולתחתונים כמו שהתבאר, ולכך אמר דסליק לרקיע וגמר מתיבתא דרקיע ונחת לארעא וגמר מתיבתא דארעא כפי שהם בעצמם מן העליונים ומן התחתונים, ולכך יש לו מתיבתא שהוא השגה של העליונים והשגה של התחתונים כפי מה שהם מן העליונים ומן התחתונים."
לאשמדאי יש חותם משלו, שלא כמו בני אדם שכולם משותפים לקבלה אחת (לפי המשל והנמשל הכוונה לאוכל, שכולם יכולים לאכול אותו דבר), ואילו אצל השדים כל אחד מקבל משהו אחר:
"ואחר כך סייר לגושפנקי ושתי, כי אחר שהשיג בסדר העליונים והתחתונים ואז יש להם מה שראוי להם לקבל כי הקבלה הוא זולת השגתן, ולכך גמר תחלה מתיבתא דרקיע ומתיבתא דארעא, ואחר כך סייר לגושפנקי ושתי ר"ל כי קבלת כל אחד מיוחד לו, ולא כמו שהוא אצלינו כי הכל משותפים בקבלה אחת אבל אצלם כל אחד ואחד מיוחד בקבלתו ולפיכך יש חותם גושפנקו מיוחד וכל זה שכלי בלבד ולא גשמי."
שלמה שולח את בניהו, כי המלך עצמו צריך להיות נבדל במדריגתו ולא להתחבר לשדים:
"ואמר דשדר לבנייהו וכו', כי הנצוח לכחות אלו הם השדים הוא על ידי הכח הנשלח מן המלך, כי המלך ראוי שיהיה נבדל ולא יצא ממדריגתו, בפרט לדבר הזה שהיא התגברות על הרוחנים האלו, שאין המלך שהוא נבדל ראוי להתחבר להם, לכך אמר דשלח בנייהו כי ההתגברות עליהם על ידי כח אחר פועל ההתגברות עליהם."
העליונים אינם צריכים לקבל חיות תמידית מה', אבל התחתונים צריכים. גם השדים צריכים לקבל חיות תמידית מה', וכל שד מקבל את החיות המיוחדת לו, ולכן מתואר שלאשמדאי היה חותם משלו על בור המים:
"ואמר שלקח עמו זיקי דחמרא וגבבא דעמרא, כבר אמרנו לך כי התחתונים מתיחסת אליהם הקבלה, ודבר זה דבר גדול ועמוק, אם העליונים צריכים לקבל השפע תמיד, כי יש חושבין שהעליונים מקבלים שפע תמיד מן השם יתברך, ודבר זה דעת רבי עקיבא כדאיתא במסכת יומא בפרק י"ה (ע"ה ב'), ויש אשר ימאנו בדבר, שאין העליונים מקבלים שפע תמיד מן השם יתברך, ודבר זה דעת רבי ישמעאל כדאית' שם וכבר האריכו בזה. והכרעת חכמי האמת הוא כך, שכל התחתונים כמו האדם וכל אשר מתיחס אליהם מקבלים קיום והוא הפרנסה, וכל העליונים אינם מקבלים קיום תמיד אחר שנבראו מן השם יתברך. והרוחנים האלו שהם השדים, מתיחסים אל התחתונים והם גם כן מקבלים הקיום, ודבר זה יקרא שתיה, ואין קבלת הקיום הוא שוה אל כלם ביחד, רק כל אחד ואחד הוא מקבל, וכמו שהם מחולקים בעצמם כך מה שמקבלים כל אחד קבלתו מיוחד לו ולכך יש לו גושפנקי מיוחד."
לאדם יש אפשרות להשפיע על הקבלה של השד, כך שיקבל דבר שאינו מתאים לו:
"והאדם לפי מדריגתו ומעלתו העליונה גובר ומתעלה על הרוחנים והוא מבטל את סדר שלהם, עד שנותן להם קבלה אחרת שהוא בטול להם, והיינו שאמר כי בניהו אשר נשלח מן המלך כמו שאמרנו, הוא שהיה כורה בירא למטה ומסלק המים וכורה בור למעלה להכניס יין במקומו, ואין היין הזה ענין גשמי גם כן, וכן אין המים גשמיים רק מופשט מן הגשמי, רק כי האדם אינו בעל כח בעצמו והוא מקבל כח כמו כאשר מקבל היין, והשדים יש להם הפשיטת יותר שהיה נקרא מים כי המים הם פשוטים ביותר. ואמר שהיה כורה להם מתתאי דהיינו האדם יש לו כח על זה להחליף את אשר ראוי להם, דהיינו מה שמקבלים מחליף האדם בעניין אחר, אבל שיהיה החילוף בפעל הגמור זה אינו רק החלוף הוא פנימי ותוך הדבר וזה נקרא דהוי… גושפנקי מבחוץ, והיה החלוף הזה פנימי. וזה שאמר דכורה בירא מתתאי וכו', כי המים הם התחתונים והיין הוא עליון, והאדם יש לו כח להביא יין שכוחו למעלה למטה, והמים שהם למטה והורידו עוד יותר למטה ובזה יהיה היין כמו המים שהיו בתחלה השדי והוא מבטל כח האלו שיש בהם הפשיטת, ולכך היה כאלו היה בטל כחו לגמרי."
שלמה התגבר על אשמדאי בכך שהוא מורכב והשד פשוט, וגרם לשד להיות מושפע ממורכבות. וזהו המשל שהוא נותן לאשמדאי יין, שהוא משקה מורכב יותר ממים (ניתן להסביר שהפשטות היא שהשדים יכולים לקלוט רק עניין אחד, ורעיון מורכב מבלבל אותם. כפי שראינו, המהר"ל הסביר גם שהשדים קשורים לשניות ולא לאחדות: השניות היא הסתכלות פשטנית על העולם – יש טוב ויש רע – ואילו האחדות היא מבט מורכב יותר, שלפיו גם הטוב וגם הרע יוצאים מאותו שורש, ובעצם גם ברע יש טוב):
"כלל הדבר, כי שלמה היה מוציא את אשמדאי מן הפשיטת שיש לו בעצמו, עד שהיה לו התחברות אל המורכב כפי מה שהוא אדם כי האדם הוא מורכב, ודבר זה בטול כח אשמדאי כי השדים יש להם הפשיטות, וזה נקרא ששתה אשמדאי חמרא, כי היין יוצא מן הפשיטת רק יש בו הרכבה. ובשביל זה היה תחת שלמה המלך עליו השלום, אף על גב שהוא אדם מורכב כמו שהוא ידוע ואז גוזר עליו בשמו יתברך אשר נקרא על האדם בפרט, ואז היה תחת שלמה המלך עליו השלום לגמרי, ואלו דברים יש להבין מאד. וכבר אמרנו, שאין זה עניין גשמי רק הכל מופשט מן הגשמי, רק שבא לומר כי האדם כמו שלמה היה מתעלה על כח אשמדאי שכחו גדול מאד, והיה מסלק מאתו קבלתו והיה נותן לו קבלה אחרת ובזה היו גובר עליו."
הכוונה בכך שאשמדאי נרדם היא שכוחו היה בטל מול שלמה:
"ואמר דרוה וגנא פורתא, ר"ל כי היה מגיע לו בטול, כי השינה הוא בטול אל הישן, כמו שאמרו חכמים (ברכות נ"ג, ב') שינה אחד מן ששים מן המות, וכאשר מגיע אליו בטול מה, אז כח שלמה היה גובר עליו בכח השם, כי השם הוא עם האדם ביותר ובזה הוא מושל על כוחות אלו. ודבר זה ידוע למבינים כי שמו הגדול נקרא על ישראל, ולכך אחר שנתן לו היין ובזה היה גובר עליו, לכך אמר שהיה נותן עליו שמא דמריה, כי בכח שמא דמריה היה גובר עליו והבן זה מאוד."
אשמדאי מפיל את הדקל, כי כוחות המזיקים מתגרים בגבוהים ומפילים אותם (כלומר גאוותנים או בעלי מעמד גבוה). הוא מפיל את הבית, המציין חוזק, שכן המזיקים מפילים את החזקים. מול האלמנה, שהיתה בשפלות ובפשטות, לא יכול היה להזיק לה. בנוסף, המזיקים דווקא מסייעים לצדיקים (אשמדאי עזר לעיוור) וגורמים רעה לבעלי התאווה.
"ואמר כי נקיטא ליה מטי דקלא וכו'. דע כי לבאר כל עניין אלו הכוחת והנהגתם, לכך אמר שהיה מטא דקלא כו' ר"ל הדקלא הוא גבוה מאוד, ודבר זה להודיע כי בכל הגבוהים הכוחת האלו מתגרים בהם עד שהם מפילים אותם, כי זה עניין הכוחת האלו שהם מתגרים בגבוהים עד שהם מפילים אותם, ואמר כי מטא לביתא שביה, פירש כי גם אשר הוא יושב בחוזק מאוד, ואין דבר שהוא יושב בחוזק כמו הבית, גם כן שביה כי הוא מתגרה דוקא באותם שיש להם חוזק הישוב כי מזיק הוא ודבר זה מבואר מאוד. ואמר כי מטא לגבי כובא דארמלתא, ובשביל שפלות האלמנה היא מדברת תחנונים, ועם כל זה ענינו של כחות אלו להזיק, מכל מקום בשביל שפלות שלה היה מסלק עצמו מן הבית כי לשון רכה משבר דבר שהוא בעצמו קשה, וזהו דכתיב (משלי כ"ה) ולשון רכה תשבר גרם, כי הגרם כחו וחוזקו של אדם הוא ולכך נקרא עצם שהוא עצמו של דבר, וכל עניין זה כי כח השבים אינם רק שיש בהם הפשיטת, ולכך האלמנה בשביל שפלות שלה שהוא מדת הפשיטת שהיה בו היתה משברת כח המזיקים שכחם גדול מאוד. ועוד אמר כי כח זה כאשר היה רואה אחד שהוא בעל יסורין וצדיק גדול מסייע לו כח זה, וכן כאשר ראה בעל תאוה כמו שהוא השכור והוא גם כן רשע גמור מסייע לו, וכל זה שיקבל עולמו בעולם הזה. ושבעה דברים זכר כאן מה שהיה עושה להראות ולהודיע מה שנמצא בו, ובאדם אינו כך כי הכח הזה מבקש להפיל הגבוהים, וגם אותם שמדמים עצמם שיש להם ישוב חזק הם רוצים לעקור, ומי שהוא משפיל עצמו נשבר הוא מלפניו ומי שהוא צדיק ואף שהוא שפל ביותר הם מסייעים לו כי הצדיק הוא בן עולם הבא ושם אין מזיקים להזיק, כמו שאמרו (תו"כ בחוקותי פ"ב) מזמור שיר ליום השבת למי שעתיד להשבית המזיקים מן העולם, וכן הם מסייעים לרשע להאביד את הרשעים מן עולם הבא, והראה לו עוד דברים פחותים שיש באדם שלפעמים אדם שמח וראוי לו התוגה מה שאין נמצא בהם והאדם חושב שיחיה זמן רב ואינו כך, ורוצה לדעת הדברים הנעלמים ומה שאתו לא ידע וכל זה באדם, ואין להאריך יותר בעניין זה."
חידושי אגדות למהר"ל, גיטין דף סח עמוד ב
עוברים שלושה ימים עד ששלמה פוגש את אשמדאי, כי יש הבדל בין האדם לשדים:
"לא עיילי לגבי שלמה עד תלתא יומי. כי הכח הזה נבדל מן האדם, ולכך לא עייל עד תלתא יומי, כי שלשה מורה על הבדל גמור [הא' כי] יש לו שנוי מצד הנפש שאינו כראוי, והב' מצד גופו לכך אמרו ביומא קמא אנסיה משתה שהשתיה מבלבל השכל כאשר הוא שכור, ויום השני אמרו אנסיה ליה מיכלא כי רוב האכילה מזיק הגוף עד שהוא מקבל ההשתנות, וכל זה הוא אצל האדם מה שאינו נמצא זה בשדים לכך עד שלשה ימים לא בא לפני שלמה, ואמר כשהיה בא אצלו [משח ד'] גרמידי וכו' וביאור זה, כי אין ראוי לאדם שיהיה גדולה כמו זאת לכבוש העליונים כי מה לו עליהם, ועל זה השיב לו כי אין זה מצד גאותו רק מצד שהוא רוצה לבנות בית המקדש ולכבוד שמים שהוא מושל בעליונים ובתחתונים עושה זה."
שר הים הפוך מהשמיר, ולכן השמיר נמצא אצלו: (1) השמיר גוזר דברים ומפרידם, והים מחובר כולו; (2) הים מבטל את היישוב (אי אפשר לחיות בים), והשמיר גורם לכך שאפשר לזרוע עצים במקומות קשים.
"ואמר לדידי לא מסיר ליה רק מסיר הוא לשר של ים, כי בריאה זאת אין ראוי שיהיה מסור לכח השדים, ואמר שמסרו לשר של ים והוא מסרו לתרנגולתא ברא, ונראה פירושו כי שר של ים שהוא ממונה על הים הוא הפך של השמיר, כי השמיר הזה הוא בוקע וגוזר ההר, וכל כחו רק שהוא גוזר ובוקע וזהו הפך הים כי כאשר גוזר הים הוא נבקע ואינו הולך, כדכתיב (תהלים קל"ו) לגוזר ים סוף לגזרים ואין הים רק שהוא הולך ממקום למקום, ולפיכך שר של ים אשר הוא ממונה על הים והגזירה הוא מבטל הים והשמיר הפך הים שהרי השמיר גוזר ומנגר.
ועוד כי הים מבטל הישוב כי כאשר המים הם מכסים הארץ הישוב בטל לגמרי עד שאין עוד ישוב, וכאשר גזר השם יתברך על הישוב, גזר על הים יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה (בראשית א') שהוא הישוב, ונגר טורא הוא הפך כי על ידו הגיע הישוב, לכך אמר שהוא נמסר לשר של ים כי מכח הפך אחד ימצא [הפכו] ושר של ים שהוא ממונה על הים והוא מבטל הישוב ימצא נגר טורא שהוא הפך זה, מכל מקום אין נגר טורא אצלו ואדרבא הם הפכו, רק כי מכח הפך אחד ימצא הפכו ויכול לעמוד עליו, והגזירה של נגר טורא הוא הפך הים, ולכך כאשר עומד על עניין הים מכח זה יעמוד על הפכו הוא דבר הגוזר שהוא הפכו. לכך אמר לדידי לא מסר אלא מסרו [וכו'], כלומר כי אצל שר של ים נמצא ענינו מה שהוא, כי מכח הפך אחד ימצא הפכו, ודבר זה ידוע."
השמיר גוזר דברים, ולכן מתאים שיהיה אצל התרנגול, שהוא גבר שגוזר על עצמו לעשות משהו ועושה:
"אבל שר של ים מסרו (לתרי דלתא) [לתרנגולתא] ברא, כי זהו שוה ומתיחס לו לגמרי, וזה כי עניין השמיר שהוא חותך וגוזר דבר שהוא קשה, לכך בריאה זאת אין לה יחוס אל שום בריאה רק אל תרנגולתא ברא, כי הם מתיחסים כי נקראת תרנגולתא שהוא גבר, וכל גבר חזק ואינו משנה, לא כמו הנקיבה שקלה להתפתות ומש(ת)נה. וזה שאמר דמהימן אשבועתא ומה שנמסר אליו אין שנוי לו, והוא מתיחס אל השמיר שגוזר הדבר בכח.
ואמר דבדקו קינה, פירוש, עם כי השמיר הזה מצד עצמו הוא שייך אל תרנגולתא ברא דמהימן אשבועתא, מכל מקום האדם מצד שכלו מושל על כל זה מצד שכלו עד שיביא השמיר תחת רשותו. ואמר דחנק נפשיה אשבועתיה, ור"ל בזה מפני שמצד עצמו של בריאה [זו] כל הנהגתו וענינה גזירה בלי שנוי והשנוי הוא בטול אליו, וזהו דחנק נפשיה אשבועתיה. כלל הדבר כי בא להגיד כי השמיר הגיע, מפני שהיה על הכוחות הרוחנים כמו השדים ועל זה היה שלמה מושל והיה מגיע אליו השמיר, אף שאין ראוי אל השמיר שיהיה לו שנוי מענינו ובמקום שהוא שם יהיה. וכל הדברים האלו אינם גשמיים רק שכליים בלבד, כלומר שבא לומר כי שלמה מפני גודל כחו אשר הוא [מושל] על השדים היה מגיע אליו השמיר ובא לרשותו של אדם, וכל עניין השמיר שהוא גוזר וחותך לכך לא נמסר רק לתרנגולתא ברא דמהימן אשבועתא, כלומר שכל הנהגתו בלא שנוי לפי שהוא גבר יבא השמיר אל האדם, כי אם היה נמסר לשום בריאה היה בא השמיר אל האדם, ובריאה זאת אינה ראויה שתהיה עם האדם כלל וכלל.
ואמר ומאי עביד ביה, בא לפרש מה השמיר הזה משמש בעולם, עד שאין ראוי שיקח אותו האדם לרשותו, לכך אמר כי ראוי שיהיה במקום שאין ישוב כי על ידו נעשה הישוב, ולכך עצם שמו נגר טורא כי כח זה חותך ההרים עד שנעשה הישוב בעולם, לכך הוא נמסר לשר של ים כמו שהתבאר למעלה. ואין צריך לומר כלל, כי הדברים האלו גשמיים כמו שבארנו למעלה, רק כי מצד המופשט מן הגשמי כמו שבארנו לך פעמים הרבה. וכן מה שאמר דחנק נפשיה אשבועתיה, יש לך להבין שהכל הוא מושכל לבד ואז תוכל להבין עניין המאמר הזה על אמתו לא זולת (וזה) [ואין] להאריך יותר."
הקב"ה כולל הכל, גם יצירה וגם הרס. היצירה היא מעשה של מלאכים, וההרס הוא מעשה של שדים. שדים נקראים "ראם" (מלשון "רום") כי הם מעל הטבע הרגיל, והם נבראו אחרי ששת ימי המעשה ולכן הם מעליהם:
"כתועפות אלו המלאכי' ראם אלו השדים וכו'. פירוש הכתוב, כי הוא יתברך כולל הכל בין הנהגת העולם ובין היוצא מסדר העולם. וזה כי המלאכים ממונים על הנהגת העולם, והשדים הם הפך זה מזיקים את העולם, ולפעמים השם יתברך הוא עושה מעשה הנהגת העולם, ולפעמים מחריב אותה. וזה שאמר אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו, כי הוא יתברך הוציאם ממצרים, וכאשר הוציא אותם ממצרי' פעמים ברא בריאה כמו צפרדע וכינים, ופעמים החריב כמו דבר שחין וחושך וכיוצא בזה. וזה שאמר כתועפות אלו המלאכים, ראם אלו השדים. ומה שנקראים המלאכים כתועפות, מפני כי תועפות לשון עפיפה הנאמר במלאכי השרת (ישעי' ו') ויעף אלי אחד מן השרפים, ומה שנקראו השדים ראם, מלשון רום, הוא ידוע שנבראו השדים בסוף מעשה בראשית בין השמשות (אבות פ"ה), וידוע כי דבר שהוא אחר ששת ימי הטבע מתרומם על הטבע."
האדם גובר על השדים בזכות ה"צורה" שבו (הצד הרוחני המהותי שלו) ודבקותו בה':
"ואמר ליה שקול שושלתי מינאי והב לי עזקתך, פירוש כי מושל היה על הרוחנים בכח השם אשר האדם דבק בו ביותר עד שאין כח להראות תוקפו וכחו, ואמר הב לי עזקתך, כי עזקתך הוא חותם צורה כי מצד הצורה נחשב האדם מלך בתחתונים, ובשביל כך הוא מושל אף ברוחנים, וצורה זאת מצד שהוא בחומר יש לה סלוק מן האדם וכמו שאמרו ז"ל (שבת קנ"א ב') על פסוק נמשל כבהמות נדמו שבשעה שהאדם חוטא נראה האדם [כמו] בהמה וצורת האנושית נטלת ממנו, ולכך אמר שקול שושלתי מינאי שעליו חקוק השם, והוא הדביקות שיש לאדם בו יתברך ועל ידי הוא גובר על הרוחנים האלו, כי גם לדבר זה יש סלוק כאשר ידוע, והב לי עזקתך הוא חותם צורה שיש לאדם ומצד שני דברים אלו היה שלמה מושל בעליונים ובתחתונים, מצד אשר האדם יש לו דביקות בו יתברך, ומצד חותם צורתו שהוא מלך בתחתונים, וכדכתיב בקרא (בראשית א') נעשה אדם בצלמנו וירדו וגו', ולאלו שני דברים יש סלוק.
וכאשר רצה שלמה לדעת כח השדים, ואין השדים בכח שלהם רק אם יסולק הכח מן האדם אשר הוא דבק בו יתברך כי בזה הוא מלך על השד, וגם יסולק ממנו צורתו שהאדם נברא בצלם אלקים ובזה הוא מושל אף על השדים. ואלו שני מעלות היו לשלמה כי היה לו הצורה השלימה, שהרי מצד הצורה האדם מושל כדכתיב (שם) וירדו בדגת הים ובעוף השמים, ודבר זה היה לשלמה עד שהיה מושל אף בעליונים, ולכך אמר שקול אלו שני דברים ממני, ר"ל מצד אשר אין אלו שני דברים עם האדם אז ממשלת הרוחנים האלו הם השדים גדול מאוד. וזה שאמר דבלעיה שבלע לצורתו כי כוחות אלו מתנגדים לצורה זאת ובולעים כח צורתו בצד בחינה מה, ודבר זה מבואר למי שיודע בסתרי חכמה."
המהר"ל מסביר שהכוונה בכך ששלמה לא מלך אינה לכך שחדל למלוך בפועל, אלא לכך שירד ממדרגתו:
"ואמר דיהיב חד גפא בארעא וחד גפא ברקיע, דבר זה הוא כח השדים כי הם מן התחתונים ומן העליונים כמו שהתבאר, וזה שאמר דיהיב חד גפא בארעא וחד גפא ברקיע, ופתקי' ארבע מאות פרסה ור"ל שמצד הכח שלו היה נדחה שלמה ממדריגתו דחיה גמורה עד שלא היה לשלמה שום קירוב אל מדריגתו הראשונה, ונקרא זה דפתקיה ארבע מאות פרסה. ומפני כי כוחות אלו מתנגדים לאדם לכך הם נכנסים ברשות האדם, ובשביל כך היו כאלו נטל המלכות משלמה והיה השד במקומו, ושלמה נדחה מן המלכות וכאשר נדחה ממדריגתו אמר מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול וגו'."
נחלקו מהו הדבר הקרוב שנשאר לשלמה: האם נפשו (מקל) או גופו (מלבוש). השאלה היא האם נשארה לו סמכות (מקל) או כבוד מינימלי (מלבוש):
"חד אמר זה מקלו וחד אמר זה גונדו. ביאור זה, כי האדם מצד שהוא אדם יש לו קנינים ואין אדם בלא קנין והקנין הראשון אשר הוא לאדם פליגי, חד אמר זה מקלו כי המקל הוא משמש את הנפש, כי הנפש פועלת והמקל כלי עשוי לפעול צרכו לכח הליכתו ומה שהוא צריך אליו והמלבוש הוא מלבוש גופו, ומחלוקת אלו החכמים מר סבר נפשו עיקר האדם והקנין הקרוב אל הנפש הוא המקל, ולכך אמר זה חלקי מכל עמלי הוא מקלו, ומר סבר גונדו, סבר כי חלקי מכל עמלי הוא מלבושו שהוא יותר קרוב אל האדם מצד הגוף שהוא גם כן חלק האדם.
וראוי עוד להבין דברים אלו מה שאמר חד אמר זה מקלו וחד אמר זה גונדו, דע כי שלמה היה אדם מולך על העולם, וכאשר היה נדחה מן מלכותו היה נדחה מכל וכל בין ממלכותו עד שאין נשאר לו רק המעט יותר, ולפיכך פליגי, למאן דאמר כי זה חלקי מכל עמלי קאי על מלכותו שהיה לו ונשאר לו המקל שקרוב אל מלכותו, וכמו שאמרו (סנהדרין ח' א') טול מקל והך על קדקדם, ולמ"ד זה גונדו סבר כי זה חלקי מכל עמלי כי המלך הוא שראוי אל הכבוד ויש לו בגדי מלכות, ואמר כי לא נשאר לו רק מלבוש השפל יותר, דרבי יוחנן קרי למאני מכבדותי (שבת קי"ג, ב') ומחלוקת זה תבין מן הדברים של מעלה, ועיין בפרק שני דסנהדרין עוד.
ואמר דהוי מחזיר על הפתחים, כלומר כי כל כך היה נדחה מן מלכותו עד שמצד הדחיה היה חוזר על הפתחים ואומר אני קהלת, ורצה לומר כי לא היה הדחיה מן המלכות כמו שאר דחיה מן המלכות שהדחיה הוא דרך ארעי, כי אף שאר מלך פעמים הרבה נדחה מן מלכותו דרך ארעי, אבל דבר זה היה דחיה גמורה, וזה שאמר שוטה בחדא מילתא לא סריך, כי השוטה מדבר דברים לשעה ולא היה דחיה זאת דרך ארעי כלל. ואמר כי הסנהדרין שהם מוציאים הכל אל הפעל, שלחו לבנייהו קבעי לך מלכא וכו' כלומר אם הנהגת מלכותו כאשר מקדם אמר להו לא, וזה מפני כי היה סר הוד המלכות ממנו כמו שהתבאר למעלה, כי הכח הזה מתנגד לאדם דוחה האדם ונכנס ברשותו, כמו שני דברים המתנגדים זה לזה. ואמר שלחו למלכותיה, ואמרו בדקן כרעיה, באור זה כי יש חלוף בין כח זה ובין האדם מצד הרגלים, כי האדם לחשיבות צורתו, יש אל רגליו התגלות, אבל זה לפחיתות צורתו של זה הכח, אף אם יש לו גלוי בפנים שלו שהוא עיקר צורתו, מכל מקום אשר רחוק מן הפנים אין גלוי אליו. ועוד שבא לומר כי אין האלו כוחות מציאתם בפעל בשלימות, וכמו שבארנו במקום אחר שבשביל כך אמרו שנבראו בין השמשות ולא גמרן, ומה שלא גמרן הוא ברגל שהוא מקום שיש חסרון ופחיתת ושם אין נמצא נגלה בפעל שהדבר שהוא שלם הוא נמצא בפעל הנגלה, ולכך יש מוקי ברגליו שהם נסתרים ולא נמצאים נגלים בפעל, וכמו שפרשנו גם כן אצל המלאכים שנאמר אצלם (ישעי' ו') בשתים יכסה רגליו, ודבר זה התבאר בחבור נצח ישראל ולכך אמר דאתי במוקי רגליו הוא כסוי הרגל, ותבע להו בנדותייהו וגם לבת שבע אמיה, ור"ל כי אינו בסגנון הראשון שלו כי הוא נוטה עתה אל הפחיתות, וזה שאמר דתבע להם בנידות שלהם.
ואמר דאייתי לשלמה ונתנו לו שושלתיה ועזקתיה ופרח, פירש כי קבלת ישראל והם המליכו את שלמה ומצד זה יש חזרה אל עזקתיה ושושלתיה, כי הם נותנים עזקתיה ושושלתיה והם הדברים אשר התבארו למעלה ופרח. ופליגי, אם כאשר נדחה והוסר הוד מלכותו ממנו אם חזר אליו קדושתו, כי המלך שנמשח בשמן המשחה יש לו קדושה ופליגי אם קדושת מלכותו הוסר ממנו אף שהיה מלך בנגלה לא היה קדושת מלכותו. וכבר התבאר לך כי כל עניין המאמר הזה שכלי בלבד, כמו שהודיענוך פעמים הרבה מאוד מאוד ועניין הדברים כמו אלה שהם שכליים, לכן אם לא תפרש את המאמר הזה בעניין שכלי לא תעמוד עליו. והמאמר הזה הוא להודיע לך עניין שלמה ומדריגתו שהיה לו ממשלה על הרוחניים האלו. מפני שהיה צריך זה לבנין בית המקדש, ומפני שהיה מושל על הרוחניים האלו הגיע מה שהגיע לו, וכל דבר זה עניין מושכל בלבד כאשר אמרנו לך פעמים הרבה מאוד ודי בזה למבינים."
שדים וכישוף
ההבחנה בין כישוף למעשה שדים
חידושי אגדות למהר"ל, סנהדרין דף סה עמוד ב
המהר"ל הסביר שהמכשפים פועלים בעזרת שדים:
"המרעיב עצמו וכו'. דבר זה תשובה לשאלה גדולה, למה המכשפים והחרטומי' פועלי' הרבה, ואלו הצדיקים אינם יכולים לפעול כאשר קוראים אל הש"י. ותשובה זאת כי הוא יתברך קדוש ומשרתיו קדושים, ואם האדם צדיק הש"י קרוב אליו ועושה רצונו ואם אינו צדיק אינו קרוב אליו. אבל המכשפים והחרטומים פועלים על יד שדים וכחות אלו אין צריך לזה קדושה כלל".
חידושי אגדות למהר"ל, סנהדרין דף סז עמוד א
המהר"ל מסביר את ההבדל בין כישוף לפעולת שדים (ולכן יש לומר שמה שהובא קודם, שהמכשפים פועלים בעזרת שדים, מתייחס לאופן אחד של כישוף): כישוף מכחיש פמליא של מעלה ומשנה את סדר העולם, אך רק באופן זמני, ואילו פעולת שדים יוצרת דבר חדש ואינה מכחישה פמליא של מעלה (אינה פועלת נגד דבר שנגזר):
"למה נקרא שמם כשפים וכו' פירוש ההפרש שיש בין מעשה כשפים ובין מעשה שדים כי הכשוף הוא שמשנה סדר העולם וזה שאמר שמכחיש פמליא של מעלה, ומפני שהם לשעה בלבד כמו כל אלו מעשים שהביא. ולכך מביא קרא להט החרב שאין בלהט דבר ממש, כי הדבר שהוא בסדר העולם הוא דבר מקוים. ומעשה שהשד [עושה] הוא שמביא דבר חדוש ע"י השד ואינו מכחיש פמליא של מעלה, כי השד אינו יכול לשנות כח פמליא של מעלה, רק פעולת הכשוף שמערב הסדר מבלבל אותו ובזה מכחיש פמליא של מעלה וזה מבואר."
חידושי אגדות למהר"ל, מנחות דף פה עמוד א
המהר"ל מסביר שבמצרים היו שני סוגים של חרטומים: של כשפים ושל שדים:
"יוחני וממרא. נרא' שנים היו אחד למעשה שדים והשני למעשה כשפים, וממרא היה למעשה כשפים שמכחישין וממרין על פמליא של מעלה."
חידושי אגדות למהר"ל, חולין דף קה עמוד ב
המהר"ל מסביר שכאשר בגמרא אומרים "בר שידא" הכוונה למי שעושה מעשה שדים:
"ההוא בר שידא. נראה פירושו, שהיה מורגל במעשה שדים ובענינים [של] שדים, לכך נקרא בר שידא ולא קאמר ההוא שידא. ומה שאמר אי ידעית דרגילתו בהו וכו' פי' אתם ת"ח רגילין לשפוך ממנו כך יראה".
של"ה, פרשת משפטים, תורה אור
השל"ה מביא מספר החינוך שכישוף ומעשה שדים אלו שני דברים שונים:
"ואל תחשוב כי מלאכת הכשוף והשדים דבר אחד, שהרי בפירוש אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין שם) 'בלטיהם' (שמות ז, כב) מעשה שדים, 'בלהטיהם' (שם שם, יא) מעשה כשפים, משמע מזה שענין הכישוף אפשר להעשות בלתי מעשה שדים, ואמנם גם עם השדים יעשו לפעמים אותן. ואותן השדים שמשתמשים בהן למלאכת הכשוף נקראים מלאכי חבלה. כן כפירוש רש"י ז"ל, לפי שענין הכישוף לעולם אינו נעשה רק לחבל, עכ"ל (החינוך)."
דרך ה' (רמח"ל), חלק ג פרק ב
הרמח"ל מביא שאפשר לעשות כשפים בעזרת שדים:
"ט. והנה על פי הדרך הזה, כמו שהמציא לאדם דרך להשיג בו הארה והשכלה ורוח הקודש שלא כדרך הטבע הגשמי, כן הוצרך שיימצא לטוב הגדול הזה – ההיפך, והוא שיוכל האדם להמשיך חושך ועכירות ורוח טומאה שלא כדרך הטבעי, והוא ענין טומאת הכישוף והדרישה אל המתים, שהרחיקנו התורה מהם, וענינם הוא המשיך על ידי הזכרות בתנאים ידועים השפעות הטומאה וזוהמא, מה שהוא הריחוק היותר גדול ממנו, יתברך שמו, הפך הדבקות בו ממש; והדבר נמשך מאותם כחות הרע שזכרנו בחלק ראשון פרק ה, שהושמו להם בגזרתו, יתברך, שמות יוזכרו בם, ויימשך על ידי זה מהם משך הטומאה במדרגות ידועות, שלא כדרך הטבע, וכן ייעשו על ידיהם מעשים שלא כמעשים הטבעים, כמעשה החרטומים וזולתם, כפי מה שנמסר להם בכח הפועלים ההם לפעול, ובאותם הגבולים שהושמו להם. וכן על ידי השדים ייעשו מעשים כאלה, לפי מה שנמסר בידם גם הם שיעשו, ובגבולים ההם המיוחדים להם".
השבעת שדים והפעלתם
דרשות ר"י אבן שועיב, פרשת וארא
ר"י אבן שועיב מסביר שבעזרת השבעות אפשר לגרום לשדים לעשות כשפים, וכן ששדים יש להם גוף אוויר שאינו נרגש (כמו שכתב הרמב"ן):
"דרך נחש עלי צור זו שיחת שדים, כי עניינם הוא מפורסם בתלמוד והם שני מיני השבעות, וכמו שמוזכר בפרשה בלטיהם, כי הראשון גזור מלהט החרב המתהפכת, והם מלאכי חבלה והוא כח גדול אחד מהשדים שהם שרים שוכנים באויר, וכמו שכתוב בנער אלישע והנה ההר מלא סוסים ורכב אש סביבות אלישע. והגזירה השנית השבעת השדים והוא מגזרת בלאט מן ותבא אליו בלט, כי הם בעלי גופות מאויר שאינו נרגש, וזהו נחש עלי צור, כי כל אלו השדים באים ממנו ומכחו וממנו כח פרעה. ואמר עלי צור כי הוא יונק מן הצור פחד יצחק צד שמאל, ועלי כמו סמוך כמו שרפים עומדים ממעל לו, וכתיב והחונים עליו, ומתרגמינן ודסמיכן עלוהי. ורז"ל אמרו לנו כל העניינים אלו,"
ספר סודי רזיא, חלק ב, הלכות המלאכים
ר' אלעזר מגרמייזא כתב ב"סודי רזיא" שאפשר לגרום לדברים להראות במציאות בעזרת שדים (סוג של כשפים):
"ולאותן הפילוסופים שדברו על המלאכים מראות מחשבות גזירותיו, א"כ איך יכולים החרטומים לעשות בלהטיהם אם לא יוכלו את מחשבות ה' להטותם לשום דבר, רק בעולם יש רוחות ושדים ועל ידי קסמים ולהטיהם. אבל למחזות ה' לא יוכלו להטות, רק לרוחין ושדין יכולין לעשות, שיבואו ויטו הלבבות לאהוב איש את האשה ואשה את האיש, ולעשות שרי כוס ושרי בוהן, שיבאו השדים והרוחות ויראו למחשבתו ולדעתו מה שחפץ. והראייה (דניאל ב, י – יא) לא איתי אנש על יבשתא די מלת מלכא יוכל להחויה כל קבל די מלך רב ושליט מלה כדנה לא שאל לכל חרטום ואשף וכשדי, ומלתא די מלכא שאל יקירה ואחרן לא איתי די יחוינה קדם מלכא להן אלקין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי. הרי נודע שלא יוכלו לדחוק וללחוץ את העליונים, אבל הרוחין שעם בשר כשחוקרין מן הקול שמו[ת] המלאכים שבין בני אדם, אותם יכולים לדעת עתידות ולהשביע ולא אותן שנרחקין מן הישוב."
ספר העיקרים (ר' יוסף אלבו), מאמר ג פרק ח
ר' יוסף אלבו מביא שאפשר להשתמש בשדים לכשפים, והתורה אסרה זאת מפני שמדובר בכוחות טומאה:
"ולהיות כל האנשים כוספים לדעת העתיד להתחדש עליהם מיום אל יום בכל פרטי עניניהם, היו הקדמונים נמשכים אחר הקוסמים וידיעת משפטי הכוכבים, והיו קצת האומות עושים כשפים ועובדים השדים כפי חלוף מדרגותיהם, אלו עובדים לשדי האש ומעבירים בניהם ובנותיהם באש ואלו עובדים לשדי האויר, שכן כתב רבינו האיי בתשובה כי יש שדים מיסוד האש ויש שדים מיסוד האויר, וכל זה היו עושים כדי שיחול עליהם רוח טומאה מן השדים להגיד עתידותיהם. …וכל אלו הדרכים לפי שהם עבודה לשדים ומצד רוח טומאה, הרחיקה אותם התורה ואמרה לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים (דברים י"ח י"א). ובארה הטעם בזה כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה וגו' (דברים י"ח י"ב), כלומר לפי שהוא יתברך קדוש ומשרתיו קדושים וטהורים, ראוי שתתרחקו מכל הדברים הללו שהם מצד רוח הטומאה, ועל כן הזהירה על הטמאות וחייבה כרת לטמא הנכנס למקדש, כי רוח הטומאה תהיה סבה שיסתלק רוח הקדש מן המקדש."
ספר השם (ר' אלעזר מגרמייזא), עמוד ג
ר' אלעזר מגרמייזא סובר שבעל שדים יכול לעשות דברים בהויה, אבל הוא מוגבל:
"ואם תאמר שמא מן הממונה על בעל כשפים, ומן הממונה על בעל שדים אותה הויה. זה אין אנו יכולין לומר, לפי שמצינו חפצים שבעלי כשפים ובעלי שדים לא יכלו לעשות ולהגיד וה' עשה והגיד, כמו משה כנגד החרטומים, ואליהו כנגד נביאי איזבל, ואלישע שריפא המצורע, ועל פיו ילדה ובמותו החייהו, ודניאל כנגד נשף ואשף וחרטום. הרי ניכר שיש הויה שאין יכולת לעשות אלא להקב"ה והוא בעל ההויה והויות הגזירה".
תורת המנחה (ר' יעקב ב"ר חננאל סקילי), פרשת אמור, דרשה מט, עמוד 454
בעל "תורת המנחה" הביא שאפשר לעשות כשפים ולגלות עתידות מסוימות בעזרת שדים:
"ומה שאמר כן דרך אשה מנאפת, רמז על הכחות החיצונות שהן הן כוחות הטומאה, שמהן כח השדים והכשוף, וע"כ אמר אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און, שמכחישין פמליא של מעלה (חולין ז ב). ומה שאמר נפלאו ממני ולא ידעתים, כי רצה לדעת העתידות המתחדשות בעולם על ידיהם דכת' (דניאל ד יד) בגזירת עירין פתגמא, וכבר היה יודע קצת ע"י השדים והרוחות, אלא שלא היה סומך עליהם מפני שמכזבים. וזהו שאמר במקום אחר (קהלת יב י) בקש קהלת למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת, וכי יש דברי שקר אלא שהיה רוצה לדעת העתידות על אמתתם ע"י רוח הקדש והן הכחות הפנימיות."
ידיעת עתידות וחלומות
רמב"ן, ידיעת השדים את העתיד (מקום הדברים לא צוין במקור)
הרמב"ן מסביר שהשדים אינם יודעים מה יהיה בזמן רחוק אלא רק בזמן קרוב, שכן הם מקבלים את הידיעות מנגידי התלי, שיודעים עתידות רק לזמן קצר (כפי שהוא מסביר בעניין שיחת העופות):
"ואלו ואלו אינם יודעים במה שעתיד להיות לימים רבים ולעתים רחוקות, רק יודיעו בעתיד להיות בקרוב, כי ידעו בנסיונותם שיקבלו מן השדים בנגזר לבא. ולכך תרגם אונקלוס, יזבחו לשדים לא אלוה (דברים לב יז), דבחו לשדין דלית בהון צרוך, יאמר שאין בהם שום צורך כי לא ימנעו הנזק העתיד ולא יעשו שום תועלת וגם לא יודיעו ברחוק שישתמר ממנו האדם בדעתו. והוא לשון הכתוב גם כן "לא אלוה", כאילו אמר "לא כח וממשלה", כי אלהים לשון אילות וכח, אל הם, יאמר שאין בשדים אילות ושום כח, ולכך אין צורך בהם כי לא ירעו וגם היטב אין אותם:"
ספר הברית, מאמר יז פרק יג
בעל "ספר הברית" מביא שחלומות רעים יכולים לבא משדים (ונראה שהוא מפרש כאן ששדים גורמים למחשבות רעות):
"ולפעמים החלומות הולכים אחר הַפֶּה, ובאים מטבע המזונות שאכל ביום אתמול ומאכל אשר היתה בפיהו. ולפעמים באים החלומות לפי הרהורי הדברים שנשתקע בהם בשינה – וַחֲזוֹן לִבָּם יְדַבֵּרוּ, כי בא החלום ברוב ענין שהרהר ביום אתמול או קודם השינה. ומטעם זה אין אדם מתבייש בחלום, שאם היה מתבייש לא היה נראה לו שהוא שוכב ומשחק עם אשה, מפני שלא היה מתבייש בשעה שהרהר בעצם היום שעבר, כי אין אדם בארץ אשר ידע הרהורי חברו. אבל ירא שמים יוצא ידי שניהם: הוא מתבייש להרהר ביום מפני יודע מחשבות – כי אלקים יִרְאֶה לַלֵּבָב, אף הוא נשמר מכל דבר בחלומות ולא בא לידי קְרִי בלילות. גם יקרה לפעמים לשכל נפש רשע, המשוטט אָנֶה וָאָנָה בעולם משוט בארץ ומתהלך בה, שמתדברים עמו מלאכי רעים וְכחות חיצוניים הנקראים שדים, ומראים לו דברים אשר רובם ככלם כזבים והבלים. כאשר אמרו ב"זוהר" הנזכר וזה לשונו: אִי לָאו דְכִיאַת, אִסְתָּאֲבַת בֵּינַיְיהוּ וְאִתְדַּבְּקַת בְּהוּ, וְלָא סָלְקָא יַתִּיר. וּלְזִמְנִין דְּחַיְיכִין בָּהּ וּמוֹדָעֵין לָהּ מִלִין כְּדִיבִין, וּכְדִין אָזְלָא כְּהַאי גַוִונָא כָּל לֵילְיָא, עַד דְּיִתְעַר בַּר נָשׁ. עד כאן לשונו. וְהַשָּׂכֶל מראה כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לגוף על־ידי הַמְּדַמָּה.
והנה החלום הזה, גם מה שבו מן האמת לפעמים מדברים הקרובים לבוא, אף הוא על־ידי השדים אשר הֵמָּה רוּחִין מְסָאֲבִין [טמאים] כמו הדברים בטלים שעמו, על־כן חלום אחד הוא כאשר אמרו ב"זוהר" (פרשת חיי שרה, דף קי"ל ע"א) וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר שם: כָּל אִינוּן רוּחִין מְסָאֲבִין נַקְטִין לָהּ, וְאִתְדַּבְּקַת בְּהוּ בְּאִינוּן דַּרְגִין תַּתָּאִין דְּשָׁטְיָין בְּעָלְמָא. וְאִינוּן מוֹדִיעֵין לָהּ מִלִין דְּאִינוּן קְרֵבִין לְמֵיתֵי בְּעָלְמָא, וּלְזִמְנִין דְּמוֹדְעִין לָהּ מִלִין כְּדִיבָן, וְחָיְיכָן בָּהּ. עד כאן לשונו. וְאַף־גַּם־זאת הוא בעתים רחוקים שיזדמן שירכיבו בו קצת מן האמת, אך רוב החלומות ממין הזה אין בו מן האמת כלל וְכַלָּהּ שָׁקֶר, חָזוּ שָׁוְא וְתָפֵל, ובושו החוזים ובעלי החלומות ההם. ולפעמים לא יתחברו השדים עם שכל האנושי המשוטט, בסודם לא יבא נפשו, אבל ירד השד אל הגוף השוכב וילחש באזנו לתוך עומק חור האוזן מה שירצה. והעד, אם תלחש באוזן הנער הקטן בשעה שהוא ישן מה שתדע שחביב עליו, למחר יאמר לך שכך וכך חלם לו אם תשאל אותו על חלומו."
שדים, עבודה זרה וקרבנות
עבודת שדים ושעירים בישראל ובעמים
ספר השם (ר' אלעזר מגרמייזא), עמוד קיג
ר' אלעזר מגרמייזא כותב שאומות העולם עושים מה שהשדים מצווים אותם וזו כוונת התורה כשכתוב "אלהים אחרים":
"ויש כ' פעמים בתורה כת' בפרשת בראשית ה' אלהים, וא' טרם תיראון מפני ה' אלהים (שמות ט, ל). כנגדם כ"א פעמים בתורה אלהים אחרים. ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים (בראשית ב, ד), ה' שחידש דברים בעולם, ואמר אלהים רבונו של עולם במחשבות גדולות ובתבונות שאין להמיר ולבטל ולומר לא יתקיימו מעשיו, ולאומות העולם שנקראו אלהים אחרים שכל מה שיצוו להם השדים עושים."
כד הקמח (רבינו בחיי), השגחה
רבינו בחיי מביא מהרמב"ן שהשטן והשדים הם בחלקו של עשו:
"וכבר נתנו ז"ל בחלקו מן האומות עשו כי הוא עם היורש החרב והמלחמות, ובחלקו עוד השדים הנקראים מזיקים בלשון חכמים ושעירים בלשון תורה כי כן יקרא הוא ואומתו שעיר וע"כ הוא וכחותיו המשטינים והמזיקים ע"כ לשונו ז"ל."
אברבנאל, משמיע ישועה, מבשר טוב השני – נבואה ד'
אברבנאל אינו מסביר את עניין השדים אלא מזכיר אותם, בין כעבודה זרה שעבדו אותה ובין בדרכים אחרות, כפי שיובא להלן:
"העין השביעי שכל דברי השירה הזאת נתקיימו בכל חלקיה, אם החסדים שקבלו מהשי"ת בירושת הארץ ודשנותיה וטובותיה, ואם בעונות והחטאים מע"ז והשדים שיעבדו האנשים והנשים בהיותם בארץ, ואם בעונשים והמכות שיבאו עליהם, כי כל זה מהטבת הרשע והעונש נתקיים בשלמות ולא נפל מכל דבריו, וכן נתקיים בלתי כליית האומה עם כל צרותיה:"
אברבנאל, משמיע ישועה, מבשר טוב השלישי – נבואה ז'
"ושעיר על רעהו יקרא, והוא כנוי לשדים מלשון ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים (ויקרא יז, ז), וכן אך שם הרגיעה לילית ומצאה לה מנוח (ישעיה לד, יד), שהיא השדה הנקראת בדברי חז"ל לילית, וכן תרגם יונתן שעירים ולילית על שדים ושדות. וגם זה היה מדה כנגד מדה כי במקום שבבצרה היא רומי היתה קדושת אלהי אדום ועצביהם יהיו עתה שדים ורוחות."
שעיר לעזאזל, דם ואיסור אכילת דם
תורת המנחה (ר' יעקב ב"ר חננאל סקילי), פרשת אחרי–קדושים, דרשה מח, עמוד 447
בעל "תורת המנחה" כתב שהמתקרבים לשדים מטילים באדם זוהמה בנפש הקדושה, ורק ביום הכיפורים נותנים להם דורון:
"רוח הטומאה השורה על הדם וענין עזאזל
ודרוש בפרשה, ובענין עזאזל, ותחבר עם עזאזל איסור אכילת הדם וכסוי הדם, כי טעם אחד להם כי הדם הוא הנפש החיונית הבהמית והיא רוח הטומאה השורה על הדם, והן הן השדים שזובחים להם כדי להפיק רצונם כמו שנא' (דברים לב יז) יזבחו לשדים לא אלוה, ועל כן אמר בכאן ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, ומתרגמינן לשדים, ור"ל אף על פי שצויתי אתכם לשלוח דורון לעזאזל שהוא הממונה על אלו, לא צויתי זאת אלא ביום הכפורים בלבד כדי שלא יקטרג עליכם, אבל בשאר הימים הזהרו לכם שלא תזבחו עוד זבחיכם לשעירים, וזהו מלת "עוד", מפני שהנפש נטמאת בהם, שבהם רוח הטומאה, ובהתקרב אליהם מטילין זוהמתן בנפש הקדושה הנאצלת מנשמת שד-י ומזיו יקרו הקדוש."
דרשות ר"י אבן שועיב, אחרי מות וקדושים
ר"י אבן שועיב מסביר שעל ידי אכילה על הדם היו מגלים עתידות בעזרת השדים:
"לא תאכלו על הדם. מדרשים רבים דרשו מזה הכתוב, כמו שאמרינן בסנהדרין שלא יאכל אדם מבהמה קודם שתצא נפשה. ושלא יאכל אדם קודם שיתפלל על דמו, והסנהדרין שלא יאכלו יום שדנין בו דיני נפשות. אבל לדרך הפשט הוא מין ממיני כשוף שהיו מאספין דם בגומא אחד והשדים מתקבצים שם כפי דעתם ואוכלים על שולחנם להגיד להם העתידות, וכאשר היו ישראל עם שאול במחנה ההוא היו מתפחדים מאד מן הפלשתים ולא היה שאול עושה דבר בלי שאלת אורים, כמו שנ' ויאמר אל הכהן נקרבה הלום אל האלקים. והעם היו שואלין בשדים או בכשפים לדעת דרכם ומעשיהם ואוכלין על הדם לעשות המעשה ההוא, ולכך אמר הכתו' ויגידו לשאול לאמר הנה העם חוטאים לאכול על הדם ויאמר בגדתם גולו אלי היום אבן גדולה. לומר הנה השם עושה לכם תשועה גדולה ואתם שואלים ללא אלקים, בגידה היא זו, וזה הטעם כתב הרב רבינו משה ז"ל באיסור אכילת הדם בעבור שהיו אוכלין אותו הרוצים להתחבר לשדים, ולכך אמר ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם, כמו שאמר בנותן מזרעו למולך שהוא מין ע"ז ולא נאמר כן במצוה אחרת."
ווי העמודים, עמוד הדין פרק טז, יט
בעל "ווי העמודים" מבאר שמדם הבהמות נוצרים שדים, ולכן במדבר, שבו יש הרבה שדים, נאסר בשר תאווה, ורק בפתח אוהל מועד היה אפשר לשחוט:
"יט. הקושיא ראשונה, שדימה שחוטי חוץ לשופך דם, יתורץ על דרך שמצאתי בספר תנחומת אל (להג"ר יצחק ארויו, שאלוניקי של"ח; ריש פ' אחרי מות) וזה לשונו: וטעם מצוה זאת, בעבור כי בדם איזה חי יש בעצמותו אד דק אשר ממנו יתהווה רוח נושא לכח החיוני, וזה הכח הנשוי בו הוא נפש החי. והנה כאשר ישחט החי, אותו הנפש הוא בעצמות הדם, ומאותן הנפשות אשר בעצמות הדמים, יתהוו מהם שדים ומזיקין אשר המדברות משכן ומושב להם, ולזה אם היה שישחטו אותו במדבר, השדים ומזיקין שנתהוו מזה הדם יזיקו וימיתו ישראל. משום הכי צוה השם יתברך שישחטו פתח אהל מועד, אשר השכינה שורה, שהיא כאש האוכלת כל דבר ולא יוזקו עדת ישראל מהם. ומשום הכי לא נאסר בשר תאוה רק במדבר, ששם משכן השדים ומזיקין. ואל תתמה ממה שפירש שיתהוו המזיקין ושדים, כי הנה הזהר פרשת ויקרא (ח"ג דף ט"ז ע"ב) כתב, כי נשמת הרשעים אילין אינון מזיקין דעלמא. ואם כן, אינו רחוק כי מן הנפש הבהמה יתהוו מהם מזיקין. ובר מן דין, כי שמעתי בשם הזהר, שפירש על 'אדם כי יקריב' (ויקרא א, ב), כי הבהמה שאדם מקריב הוא אדם כמוהו, שבא בגלגול נפש מהרשע. וזהו ממש, כי נשמתא דרשעים אילין אינון מזיקין דעלמא, כי נפש הרשע הוא נפש בהמה אשר בא בה. והנה, הכתוב מסייע 'דם יחשב לאיש ההוא דם שפך' כפשוטה, עד כאן לשונו."
שדים בעיני הפילוסופים ובדרך משל
הכוזרי והרמב"ם
ספר הכוזרי, מאמר ג, ה
לפי הכוזרי, החסיד אינו מפנה את מחשבתו לשדים המחשבתיים והדמיוניים:
"וישמש בכחות ובאיברים כפי אשר יצוה מבלי המרות, ויצוה אותו שלא יפנה אל השדים המחשביים והמתדמים, ולא יקבלם ולא יאמין בם, עד שיועץ את השכל, ואם יכשיר מה שיש אצלם יקבלם, ואם לא ימרם, ויקבל החפצי זה ממנו ויסכים לעשותו".
קשה לקבוע מה הוא אומר כאן על השדים, שכן ייתכן שזהו רק ביטוי שהוא משתמש בו, וגם כאן מדובר בתרגום, ולכן ייתכן שלא התכוון לשדים ממש.
ספר הכוזרי, מאמר ג, עג
הכוזרי מביא שה' הוציא את ישראל ממצרים ללא השדים:
"אך ההגדות, מהם שנוהגים מהם דרך הצעה והקדמה לענין שרוצים לנחצו ולאמצו, כמו שאמרו: כשירד רבון העולמים למצרים, לנחץ האמונה שיציאת מצרים היתה בכונה רבה מאת האלהים יתברך, לא במקרים ולא במצועים מתחבולות בני אדם וברוחניות כוכבים ומלאכים ושדים, וכל אשר יעבור בלב מחשב, אבל בדבר האלהים לבדו".
ספר הכוזרי, מאמר ה, יג–יד
"יג. אמר הכוזרי: אני רואה לדברים האלה הפילוסופיים יתרון דקדוק וברור על שאר הדברים.
יד. אמר החבר: וזהו מה שהייתי מפחד עליך מהפתוי ומנוחת הנפש על דעותם, למה שנתברר מהם המופת בחכמות ההרגליות וההגיון, בטחו הנפשות על כל מה שאמרוהו בטבע ובמה שאחר הטבע, וחשבו שכל מה שאמרוהו מופת. ולמה לא תספק בטענותם ביסודות הארבעה ראשונה, ותתבע אותם בעולם האש אשר יטענו ששם האש העליונה אין גוון לו, שימנע גוון השמים והכוכבים, ומתי השגנו אנחנו אש יסודית, אבל איכות חמה בתכלית אם תחול בארץ תהיה גחלת, ואם תחול באויר שלהבת, ואם תחול במים תהיה מים רותחים. ומתי ראינו גשם אשי ואוירי נכנסים בחומר הצמח והחי, עד שנגזור שהוא מורכב מהארבעה כלם אש ואויר ומים וארץ. אמור שהשגנו המים והארץ והשתנותם והכנסם בחומר הצמח, ולאויר ולחמימות השמש עזר בהויה בדרך האיכות, לא בגשם אש ולא בגשם אויר. או מתי ראינו אותם נתקים אל אלה הארבעה בעיניהם, אם ינתק חלק אל דמות העפר אינו עפר, אבל הוא אפר ראוי לרפואה, והחלק הנתק אל דמות המים אינו מים, אבל הוא סחיטה או לחות ארסי או מזוניי, לא מים ראויים לשתיה, והחלק הנתק אל דמות האויר היה אד או קיטור, לא אויר ראוי להתנשם בו. ואלה גם כן פעמים ישתנו אל בעלי חיים או לצמחים, או יקפאו בחלקי הארץ, ושבו מהשתנות אל השתנות, ובפלא יפול בהם השתנות אל יסוד גמור. אמת כי אחר המחקר יוצא לנו ההכרח להודות בחמימות והקרירות והלחות והיבשות, ושהם איכיות ראשונים לא ימלט מהם או ממצועיהם גשם מהגשמים, ושהשכל יתיך המורכבות אליהם, וירכיב מהם ויניח להם עצמים נושאים, ויאמר אש ואויר ומים וארץ בציור ובמאמר, לא שהם היו כלל פשוטים חוץ לשכל, ויתרכב מהם כל הווה. ואיך יאמרו זה והם יאמרו בקדמות, אם כן לא סר האדם הווה משכבת זרע ודם, והדם מהמזונות, והמזונות מהצמחים והצמחים כמו שאמרנו מזרעים, והמים אשר ישתנו לדומה להם בעזר מהשמש והאויר והארץ, ועוד שלכל הכוכבים ומצבי הגלגלים רושם ועזר בו. הנה זה הספק ביסודות על דעתם. ואולם על דעת התורה הנה האל ברא העולם כמו שהוא, ובעלי חיים שלו וצמחיו מצויירים, ולא יצטרך להקדים מצועים ולהרכיב הרכבות. ובהודות בחדוש, קל כל קשה והתישר כל מעקש. כשידומה מזה העולם שהוא לא היה ואחר כן היה בחפץ האל בעת שרצה ואיך שרצה, לא תצטער בחקירה איך התהוו הגשמיים ואיך נקשרו בהם הנפשות, ולא תתרחק נפשך מקבול הרקיע והמים אשר מעל לשמים, והשדים אשר יזכירום רבותינו, והספורים המקווים מן ימות המשיח ותחיית המתים והעולם הבא. ומה צרכנו אל זאת התחבולה בהשארות הנפש אחר כלות הגוף, והמסופר הצודק המקובל כבר אמת אצלינו היעודים, הניחם יהיו רוחניים או גשמיים. ואם נמשיך דרכי ההגיון לקיים הדעות בם ולבטלם, יכלו החיים בלעדי תולדה. ומי לנו באמתת מה שהביאונו בשהנפש עצם שכלי, לא יוגבל במקום ולא תשיגהו הויה ולא הפסד, ובמה תוכר נפשי מן נפשך או מן השכל הפועל, ושאר העלות והעלה הראשונה. עוד איך לא יתאחדו נפש אריסטו ונפש אפלטון, וידע כל אחד מהם דעת חברו והאמנתו וסתריו. וכלל הפילוסופים עוד, איך לא ישכילו מושכליהם פתאום כמו שהם אצל האל ואצל השכל הפועל, ואיך תשיגם השכחה, ולמה יצטרכו אל התבונה במושכליהם חלק אחר חלק. עוד איך לא ימצא הפילוסוף את נפשו כאשר יישן וכשנשתכר וכשהגיע לו ברסא"ם, כלומר מורסא במוח, וכשמצאה אותו הכאה במוחו, וכשיזקין ויבלה, ומה אשר נגזר על מי שהגיע לקצה מחכמת הפילוסופיא, וקרהו בלבול שחורי או ברסא"ם ושכח כל חכמתו, האם אין זה הוא בעינו, או נאמר שהוא זולתו. עוד נניח שהבריא מחליו בהדרגה, וקבל עליו להתלמד מראש והזקין ולא ישיג המדע הראשון, האם ישובו לו שתי נפשות נבדלות, אחת משתיהן בלעדי האחרת. עוד נניח שנשתנה מזגו אל אהבת ההתגברות והתאוות, הנאמר כי יש לו נפש בגן עדן ונפש בגיהנם, ואיזה הוא הגבול מהמדע שתשוב בו נפש האדם נבדלת מהגוף בלי אובדת. אם היה בכלל מדע הנמצאות, הרבה מה שנשאר על הפילוסוף לא ידעהו ממה שבשמים ובארץ ובים, ואם היה מספיק הקצת, הנה כל נפש מדברת נבדלת, לפי שהמושכלות הראשונות תקועות בה, ואם היה אמנם תפרד הנפש בציור העשרה מאמרים ומה שלמעלה מהם מהתחלות התבונה, ויוכללו בהם הנמצאות כלם כשיקחם הגיוניות מבלעדי השלמה לחלקיהם, הוא מדע קרוב יושג מיומו, ורחוק שישוב האדם מלאך מיומו, ואם אי אפשר מבלתי הגעתם לקצה וההקפה בהם הגיוניות וטבעיות, הוא ענין בלתי מושג, והוא אובד בלי ספק על דעתם. והנה כבר נתפתית לדמיונות נפסדות, ובקשת מה שלא נתן לך יוצרך עליו, ולא הושם בטבע בשר השגתו בהקש, אבל הושם זה בטבע הנבחרים מסגולת הבורא יתברך, הזכים מזכי הבריאה, בתנאים אשר הזכרנום, יגיעו אותן הנפשות אשר יציירו העולם בכללו ויראו אלהיהם ומלאכיו, ויראה קצתם את קצתם וידע קצתם סתרי קצתם, כמו שנאמר: גם אני ידעתי החשו. ואנחנו לא נדע איך זה ובמה זה, אם לא שיבואנו מדרך הנבואה. ואילו היתה חכמת הפילוסופים בזה אמת, השיגוה בדברם בנפשות ובנבואה, והם כשאר בני אדם. אמת שיש להם יתרון בחכמה האנושית, כמו שהיה אומר סקראט הראשון לעם: אני לא אכפור חכמתכם האלהית, אבל אני אומר לא אדעה, אמנם אני חכם בחכמה האנושית. ויש להם התנצלות למה שנצטרכו אל הקשיהם, להעדר הנבואה והאור האלהי אצלם תקנו החכמות המופתיות תקון אין תכלית אחריו, והתייחדו בזה. ואין חלוף בין שני אישים בחכמות ההם, וכמעט שאין הסכמה בין שני אישים במה שיתחלפו אחר זה מהדעות במה שאחר הטבע, גם בהרבה מהטבע, ואם נמצא כת אחת מסכמת על דעת אחת, הנה אין זה לחקירה ותולדה שעמדה עליהם דעתם, אבל שהם סיעת אחד מהמדברים יקבלו ממנו, כסיעת פיתאגורי"ש וסיעת אבנדקלי"ס וסיעת אפוקרא"ט וסיעת אריסטו וסיעת אפלטון וזולתם, ובעלי החשך והאור וההולכים, והם מסיעת אריסטו, ולהם בהתחלות דעות מפסידות השכלים, יבזם השכל, כהעללתם בסבוב הגלגל שהוא יבקש שלמות יחסר לו כדי שיהיה נכחי לכל צד, ולמה שלא יתכן זה תמיד לכל חלק יבקשהו על ההמרה והעקב, וכמו התעצמם בשפעים השופעים מהראשון יתברך, ואיך התחייב מהמדע בראשון מלאך ומן המדע בעצמו גלגל, והודרגו אל אחת עשרה מדרגות, ועמדו השפעים אצל השכל הפועל ולא יחוייב ממנו לא גלגל ולא מלאך. ודברים הם בספוק למטה מספר יצירה, ובכלן יש ספקות ואין הסכמה בין פילוסוף וחבריו, אבל ינוצלו על כל פנים ונתן להם שבח על מה שטענו ממופשט הקשיהם וכוונו הטוב, ועשו הנימוסים השכליים ומאסו העולם, והם על כל פנים מעולים, אחר שלא יחוייב להם קבול מה שאצלנו, ואנחנו יחוייב לנו קבול העדות והקבלה הנמשכת אשר היא כראיה."
מורה הנבוכים (הרמב"ם), חלק א פרק ז
הרמב"ם מסביר שהפועל "ילד" יכול לשמש גם במשמעות מושאלת של לימוד. על פי זה הוא מסביר את דברי חז"ל שאדם הראשון היה מוליד רוחות, כלומר שדים, שהכוונה לבני אדם שלא הגיעו לשלמות שכלית, והם גרועים מבהמות כי יש להם שכל והם משתמשים בו לרעה:
"ועל זה הענין מי שלמד איש ענין אחד והועילהו דעת, כאלו הוליד האיש ההוא, באשר הוא בעל הדעת ההוא. ובזה הענין נקראו תלמידי הנביאים, בני הנביאים, כמו שאבאר בשיתוף שם בן. ובזאת ההשאלה נאמר באדם, ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו. וכבר קדם לך (בפרק א') ענין צלם אדם ודמותו מה הוא, וכל מי שקדמו לו מן הבנים לא הגיעה אליהם הצורה האנושית באמת, אשר היא צלם אדם ודמותו הנאמר עליה בצלם אלהים ובדמותו. אמנם שת כאשר למדהו והבינהו ונמצא שלם השלימות האנושי, אמר בו ויולד בדמותו כצלמו, וכבר ידעת כי כל מי שלא הגיע לו זאת הצורה אשר ביארנו ענינה, הוא אינו איש אבל בהמה על צורת איש ותבניתו, אבל יש לו יכולת על מיני ההיזק וחדוש הרעות, מה שאין כן לשאר ב"ח, כי השכל והמחשבה שהיו מוכנים לו להגעת השלמות אשר לא הגיע, ישתמש בהם במיני התחבולות המביאות לרע והוליד הנזקים כאלו הוא דבר ידמה לאדם או יחקהו. וכן היו בני אדם הקודמים לשת. ואמרו במדרש כל אותן ק"ל שנה שהיה אדם נזוף בהם היה מוליד רוחות, ר"ל שדים, וכאשר רצהו השם הוליד בדמותו כצלמו, והוא אמרו ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו:"
מורה הנבוכים (הרמב"ם), חלק ג פרק כט
הרמב"ם מתייחס לשדים כחלק משגעונות הצאב"ה:
"ואני עתיד להודיעך בפרק יבא למה שמו הצאב"ה אמונותיהם כתובות עם עבודת האדמה וזה הספר מלא שגעונות עובדי עבודה זרה, וממה שנפשות ההמון נוטות אליו ונקשרות בו, ר"ל עשיית הטלסמאות והורדת הרוחניות והכשוף והשדים והמזיקים והשוכנים במדברות"
מורה הנבוכים (הרמב"ם), חלק ג פרק מו
הרמב"ם עוסק באמונת הצאב"ה, שיש בה התייחסות רבה לשדים. הוא מזכיר שהיתה אמונה בשדים כבר בזמן משה, ונראה שהוא מסביר שמדובר בדמיונות:
"ודע שזמן זאת האמונה היה קרוב לימי משה רבינו, והיו בני אדם נמשכים אחריה מאד וניסתים בה, תמצא זה כתוב בשירת האזינו, יזבחו לשדים לא אלוה, וכבר בארו החכמים ענין אמרו לא אלוה, אמרו שהם לא פסקו מעבודת דברים נמצאים עד שעבדו דמיונות, לשון ספרי לא דיין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות, אלא שעבדו בבואה שלהם, ובבואה הוא שם הצל,"
שדים כמשל לאמונות ולעוונות
מלמד התלמידים (הרב יעקב אנטולי), דרשה לשבת שובה
בדרשה לשבת שובה על הפסוק "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" הוא עוסק ביום הכיפורים, שצריך לכפר בו גם על ענייני מחשבה ואמונה:
"וכן יניח כל מחשבותיו בכל אמונה כוזבת והיא המינות ולא יצייר בלבו רק הראוי בלבד להאמין ולא ימלא מאוייו רק לקיים הגוף או להעמיד המין.
ובשני תנאים אלה ישלם האדם לא באחד מהם בלבד כי כן באה המצוה בזכירת כל המצות אחרי לבבכם זה מינות ואחרי עיניכם זה זנות והמינות כוללת כל אמונה כוזבת והזנות כולל כל תאוה שלא לצורך. ובשמירה זאת ישיג האדם שלמות אנושית לא שיסמוך על מעשיו הטובים בלבד ויתענה כל ימיו ויתן כל אשר לו בצדקה ויזהר מכל התאות הגופניות כי אם יאמין עם זה הכל מה שאין ראוי להאמין עליו יתעלה יאבד טובה הרבה. והוא המאבד טובות שאר האומות שכל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כלה כי שלמות האדם כפי שלמות כונתו עם מעשיו הטובים. ולפיכך יום הכפורים שהוא היום הנבחר והקדוש לכפר על חטאתינו אחת בשנה צוה השם דבר זה מאד והוא חדוש גדול בענין הכפרה שצוה לשלוח השעיר החי לעזאזל לשאת את כל עונותם אל ארץ גזרה מלבד קרבנם לשם. ראה והתבונן שהתורה הצריכה ביום הזה שני מיני כפרה כנגד שני מיני עבירה והמין האחד ממיני הכפרה ההם הוא כשאר הכפרות שבאו בתורה שהן על המעשיות א"כ המין האחר הוא על העבירות המחשביות שהכל תלוי בהן אם הם כאן הכל כאן ואם הם בטלות כל הרע בטל."
הוא מבאר שמדברי חז"ל על השעיר לעזאזל נבעו אמונות כוזבות בדבר מלאכים שנהפכו לשדים:
"ואל זה כונו רבותינו ז"ל באמרם אמר סמאל לפני הקדוש ברוך הוא על כל האומות נתת לי רשות ועל ישראל אי אתה נותן לי רשות אמר לו הרי יש לך רשות בהן ביום הכפורים אם יש בהם חטא ואם לאו אין לך רשות עליהם לפיכך היו נותנין לו שוחד ביום הכפורים שלא יבטל את קרבנם שנאמר גורל אחד לי"י וגורל אחד לעזאזל. וזה המאמר להם הוא מן המאמרים הזרים שנמצא בדבריהם כי לפי משמעותו הפשוטה ראוי לשחק על אמרו. ועם ההתבוננות הטוב ראוי לשמוח בו שמחת עולם לפי שגלה לנו סוד מסודות התורה והודיענו כוונת היום הגדול והנורא ומי יכילנו כי מעט הם שידעו הכונה בזה או בדומה לו כי רוב בני אדם הופכים הכונה לפי פחיתות ההבנה שמים חשך לאור ואור לחשך. ועל הדרך הזה יצאו מדברי החכמים אמונות רעות ובדרך זה פשטה האמונה במציאות השדים הם סמאל וכת שלו עד שאיזה אומות מחזיקים אמונתם בהבל זה שאומרין שכת המלאכים העליונה על כל הכתות נפלה לגאותה מן השמים וחזרה להיות כת שדים והם המסיתים האדם והמסבבים כל רע והם שהיו מושלים בגיהנם עד שבא גואלם. ועל זה יסדו אמונתם ופרשו בו הפרשה שנאמרה על סנחריב ואמרו שסמאל נקרא הילל בן שחר. וזה הענין כלו הוא רחוק מאד שלא היה ראוי להרהר בו כל שכן לכתבו. ולולי שפשטה ההזיה הזאת בכל האומות עד שרבים מבני עמנו מאמינים במציאות השדים בדרך שהם נמצאים בעצמם. והם מושלים בעולם עד שיבהילו השומעים בספור הבלי ההשבעות ומיני הכשפים והקסמים הקדומים וזה הענין היה קדום ומפורסם באומות הסכלות עד שהתורה התמימה המחכימת פתי עשתה תחבולות גדולות למחות זה הדעת הבטל ולא יכלה לו עד עתה כי נשאר הרושם עד היום בין כל האומות.
ואין ספק אצלי שהדעת הזה יצא מרוע הבנת דברי החכמים הקדמונים שהיו מסתירים דעתם בחכמה מן ההמון ובלבד בחכמת הטבע שהיו מעלימים אותה מאד עד שמשה רבינו ע"ה הסתיר במעשה בראשית בפתיחת התורה כמו שנראה לכל מבין וכמו שהתאמת בדברי רז"ל ולפי ההבנה ההמונית נמצאו בדבריו ובדברי זולתו מן הנביאים אמונות בטלות מאוד."
גם יצר הרע והשטן מכוונים לטובה:
"וזה גם כן שהאומות אומרים שכת המלאכים הגבוהה נפלה מן השמים לארץ וחזרה כת שדים נמצא לפי ההבנה ההמונית בדברי רז"ל בפרקי דר' אליעזר כי כן נאמר שם הפיל סמאל וכת שלו ממקום קדשו מן השמים. ועוד נאמר שם אמרו מלאכי השרת אם אין אנו באין בעצה על אדם הראשון אין אנו יכולין לעמוד בו והיה סמאל שר הגדול שבשמים וכו' מה עשה לקח כת שלו וירד וראה כל הבריות שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו ולא מצא חכם להרע אלא נחש והיתה דמותו כמין גמל ועלה ורכב והיתה התורה צועקת ואומרת מה סמאל וכו'. וידוע שסמאל בדברי רבותינו ז"ל שם לשטן וקראו גדול כשם שאמר שלמה ובא מלך גדול כי הוא באמת גדול הימים לקדמותו בטבע האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו וקראו שר שבשמים כי כן הוא ממלאכי השרת כמו שבא ויבא גם השטן בתוכם להתיצב על י"י ואמרו ממקום קדשו נמשך לזה הענין. ולפי שנאמר גם כן בבראשית רבה שאף יצר הרע נאמר עליו והנה טוב מאד כי הוא מכוון במציאות האדם אך לא כונה ראשונה."
יש שתי אמונות רעות: (1) שבמלאכים יש קנאה, אף שאין להם גוף והחטאים נובעים מהגוף החומרי; (2) שיש מלאכים־שדים שנפרדו מה' ומכשילים את האדם לדרך רעה:
"וכפי זה הענין צריך שיובנו שני המאמרים האלה צדיקים ילכו בם דרך ישרה ופושעים יכשלו בם. ובהם וכיוצא בהם נכשלו המאמינים בזה שהרי מצאו שם הפיל סמאל וכת שלו ממקום קדשו מן השמים הרי נמצא במאמר הזה נפילתם מן השמים ובמאמר האחר נמצא שהיה סמאל השר הגדול שבשמים והוא הוא שהתעה האדם וחלילה מהאמין דבר זה כפשוטו כי בהאמין הדבר הזה כפשוטו יאמינו שתי אמונות בטלות ורעות מאד. האחת ביחס הקנאה למלאכים שהם קדושי עליון ואין להם דבקות בחומר וידוע שהקנאה קנין מקניני האדם הדבקים במשיגי החומר וזה דבר מפורסם בכל האומות שהנפש לא תחטא לולי דבקותה בחומר ואיך יחטאו המלאכים שהם נבדלים מכל חומר עד שיקנאו להחטיא האדם. והשנית היא כפירה גמורה בהאמין שהשם יתברך ברא כת מושלת על האדם להחטיאו ולגרום כל רע וכל הפסד אין זה רק כדברי אלה שאומרים ששני אלהות הן אחד טוב ואחד רע ועל הכפירה הרעה הזאת שיצאה קודם מתן תורה בארץ מצרים שיצאו אבותינו משם ובארץ כנען שבאו לירשה הקפידה התורה מאד וכדי למחותה הזהירה אזהרות רבות ועם הכל נשארה האמונה בתוכם עד שהיו זובחים לשדים כמו שאמר יזבחו לשדים לא אלוה חדשים מקרוב באו ואמר כי הם חדשים שהתחדשו בלבות הפתאים ומקרוב באו במחשבתם הרעה לא שהיה להם מציאות. ועל דבר זה והנמשך אחריו נחתם גזר דין על אבותינו ועלינו להגלותינו בין האומות כמו שאמר הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם ואני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם. וגוי נבל נאמר על ישמעאל שחקיו נבלים והם שבאו באחרונה להכעיסנו כדרך הזכרת הכתוב וי"י הצדיק מדד לנו מדה כנגד מדה המשיל בנו לא עם כנגד הממשלה והאלוהות שנתנו אבותינו ללא אלוה והכעיסנו בחקי גוי נבל שהם חקים לא טובים והבלי נבלה כנגד הבלי החקים שהכעסנו בהם השם הם שלמדנו מן האומות הקדומות שהם נמשכים אחר האמונה הבטלה ביחס הממשלה האלוהית לזולתו מלאכים או שדים או צבא השמים. ולמחות הדעת הבטל הזה בא עיקר הקרבן במקום קדוש ידוע כמו שאמר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים והם השדים כמו שביאר בהוכיחו אותם יזבחו לשדים לא אלוה וכן תרגם אנקלוס ולא יזבחון עוד ית דבחיהון לשדין ושאר המצות הנגררות בפרשה ההיא זאת היא הכונה בהם כאזהרת אכילת הדם וכמצות כסוי הדם לפי שהיתה אמונתם הרעה שהדם מזון השדים ועליו יתחברו ויעשו רצון עובדיהם."
הוא מסביר את המדרש על סמאל, שיורד לעולם ורואה שרק הנחש חכם, כך שהכוונה היא שיצר הרע שבאדם הוא הנחש שבו, הכוח המרגיש (רגש או חושים) שממנו נובעים החטאים:
"ולפי שהיו בני עמנו נמשכים אל האמונה הזאת אחר האומות בא כתוב בתורה סמוך למצוה הנזכרת כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וגומר ובחוקותיהם לא תלכו ואחר כך הזהיר על המין האחר מן העבירות והוא הזנות והקדים לו המינות לפי שהוא שורש כל העונות ובו תעו הקודמים במה ששמעו או במה שמצאו כתוב כפי מה שהזכרנו בפרקי דר' אליעזר ואחר שהוא כן צריך שנתעורר ונעורר עליהם ועל כיוצא בהם. ונאמר שכבר הורנו הרב המורה והודיע לכל שסמאל הוא שם לשטן וכן הזכיר הדבר האמתי שאמרו ז"ל ששטן הוא יצר הרע אם כן היצר הרע וכחותיו הם סמאל וכת שלו לפי שכל הכוחות הם באות בממשלת השמים ומין האדם הוא הנבחר מכל המינין השפלים ולפיכך נאמר שהיה סמאל השר הגדול שבשמים והוא שלקח כת שלו וירד וראה כל הבריות שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו כלומר העולם הזה השפל שאנו בו ולא מצא חכם להרע כנחש והוא הבא בתורה והנחש היה ערום מכל חית השדה וכבר הקדמנו שהוא החלק המרגיש באדם שאליו נמשכות כל התחבולות והערמות הרעות לא אל הזן או על שאר חלקי הנפש החיה. …"
הוא מסביר שסמאל הוא האמונה הנפסדת:
"ולפי שהחלק העיון באדם דבק בחומר נאמר בו שהנחש השיא האשה והאשה לקחה מפרי העץ ותאכל ותתן גם לאישה ויאכל וכבר קדם לנו זה על מה שאמרו ז"ל כיון שנבראת אשה נברא שטן עמה ולפי שמציאותו במציאותה והאדם דבק בה ועמהם מלאכי השרת אמרו ז"ל ששה דברים נאמרו בשדים שלשה כמלאכי השרת ושלשה כבני אדם וזה הסוד כבר ביארוהו ז"ל במאמר שאמרו שסמאל הוא המשיא לעשות כל המעשים שהוא עושה ולדבר כל הדברים שהוא מדבר. ובמאמר ההוא נראה מפורש שההקפדה ההיא על דברים שהוא מדבר והיא האמונה הנפסדת והיא שאמרו והלא אינו מדבר אלא מדעת רעה שעליו וכו'. ולפיכך צריך להתעורר הערה רבה על המין הזה מן הדבור ולעזוב מין החטא הזה ולשלחו כלה. …"
הוא מסביר ששעיר החטאת בא כנגד חטאים הבאים מתאווה, אבל שעיר לעזאזל בא כנגד חטאים של אמונה כוזבת:
"ולהשלים הכונה הזאת בא שעיר החטאת הנשחט אבל המשתלח בא כנגד המין הנמשך למחשבה רעה העולה על לב בני אדם והוא המינות ר"ל כל אמונה כוזבת על השם במין ממיני השתוף והנמשך אליהם בדעות האומות ואשר יתעה האדם במה שדברה תורה בלשון בני אדם והוא ראוי לשולחו חי לגמרי כנגד החלק החי החוטא והוא שאמר סמאל על ישראל אי אתה נותן לי רשות כלומר שהרי כבר הזהרתו לא יהיה לך אלהים על פני והנמשך על זה והוא שהשיב לו הרי יש לך רשות עליהם ביום הכפורים אם יש בהם חטא ר"ל שהרי היום ההוא נועד להם להתקדש ולהתענות ולהתודות ולקרא השם המפורש בוידוים ואם יש בהם חטא באמונתם הרי יש לך רשות עליהם. ולפיכך היו משלחין שעיר אחד לעזאזל והוא שם משותף מורכב מעז אזל להעיר אותם שהשעיר אזל לו והלך מאתם כמו שנקרא שעיר המשתלח הכל להעיר על שלוחו לגמרי והוא שהמשילוהו בשחד ר"ל שבו היו מפייסים אותו ומעבירים מעליהם כל מחשבה רעה עד שלא יבטל קרבנם כי לולי זה היה בטל לפי שהכל תלוי במחשבה אבל הוא היה נושא את כל עונותם שהם הזדונות אל ארץ גזרה כלומר שלא ישאר לו שום זכר בישוב ששם רצון האדם הטוב. וכן אמר יואל הנביא ואת הצפוני ארחיק מעליכם והדחתיו אל ארץ ציה ושממה ורבותינו ז"ל אמרו זה יצר הרע שצפון בלבו של אדם ולבאר זה הענין הוסיפו ואמרו למקום שאין בני אדם מצויין שם להתגרות בם."
לסיכום דבריו, הוא יוצא נגד האמונה הכוזבת שלשדים יש כוח עצמי לעשות רע, ונראה שהוא מסביר את השדים כמשל לאמונות רעות שיש לאדם.
ישועות משיחו (אברבנאל), חלק שני, העיון השני, פרק א
אברבנאל מסביר במדרש מסוים ששדים הם עוונות הדור:
"והלימוד העשירי הוא, שחזר היהודי פעם שנית לבקש על מנחם, ושאמרה לו אמו ששדים רוחין ועלעולין לקחוהו ממנה והטמינוהו. רמזו בזה לגבול השני מזמן המשיח והוא זמן האפשריות אשר זכרתי. ולכן אמרו שבא היהודי פעם שנית לדרוש ממנה כי בפעם הראשונה תרמוז לזמן הגלות המחויב והשנית רומזת זמן גבול האפשריות. ועליו אמרה אמו שהוא רמז על האומה "ששדים ורוחין עלעולים" ר"ל עונות הדורות ופשעיהם מנעו הטוב ממנו ועכבו ביאת המשיח, וכמו שהוכיחה מפסוק "כי רחק ממני מנחם משיב נפשי" (שם א, טז), לפי שהרחוק יבחן מפני אפשרות הקורבה כאלו היה מעותד להתקרב לבא והעונות הבדילו בינו ובינה. אמנם ר' אבין ראה כי כל דברי המשל המיוחס אל הערבי הוא להודיע בעצם וראשונה שמיד בשעת החרבן נגזרה ביאת המשיח, ולכן אמר מה לנו לכל המשל הזה, כיון שהדבר מבואר בדברי ישעיהו שאמר (י, לד) "והלבנון באדיר יפול" על חרבן בית המקדש, וסמוך לזה (יא, א) "ויצא חוטר מגזע ישי" שהוא מלך המשיח, הנה א"כ בעת שנחרב הבית עלה במחשבה להצמיח קרן לדוד שישוב לבנותו."
בהמשך הוא מביא הסבר ששדים הם אומות העולם:
"והיא אמרו "מה מנחם בריך עביד" ר"ל מה עושה שלא בא עד עתה, כי זה שאלת כל אשר יקרא בשם ישראל איש לאחיו. ואמו רמז לאומה משיבו "ששדין ועלעולין לקחוהו ממנה", שירמוז כמו שזכרתי לעונות ישראל ופשעי הדורות. ואולי כיוונו בזה לאומות אדום וישמעאל שהם שדים ועילעולין לקחו המשיח מן האומה, כי הם אמרו שבא המשיח אליהם וכאלו גזלו אותו מהאומה ולקחוהו מהם,"
של"ה, מסכת שבועות, פרק נר מצוה, סב
השל"ה כותב שכוונת הזוהר באמרו שדים תלמידי חכמים אלו יהודים העוסקים בפילוסופיה ושהשדים שהם כבהמות הם עמי הארץ (אין הכרח שהוא מסביר כך את כל המקרים של שדים; ייתכן שרק את המימרא הזאת בזוהר הוא מפרש כך):
"סב. ומה מאוד האריך הרב המקובל בספרו עבודת הקודש בחלק התכלית פרק ט"ו, וט"ז, וי"ז, וי"ח, וי"ט, ופרק א' מחלק סתרי תורה. בפרקים אלו גילה קלונם ברבים, והזהיר במאוד מאוד מהם, ואמר (שם פרק יט), כי שלמה המלך ע"ה יסד ספר משלי ברוח הקודש על שתי נשים, אחת אהובה והאחת שנואה, השנואה היא הפילוסופיא, אשה המנאפת, והיא אשה זרה, אשר אמריה החליקה, והיא המפתה את האדם, ולא ידע כי בנפשו הוא, מביאו לידי מינות. והאשה המשכלת, אשה יראת ה', היא תתהלל, היא 'תורה צוה לנו משה מורשה' (דברים לג, ד), את תקרי 'מורשה' אלא מאורסה (ברכות נז א). ובזהר פרשת כי תצא (ח"ג דף רע"ז ע"א) גילה, כי אית שדים תלמידי חכמים, וכנגדן בארץ מארי פילוסופים דישראל, ואית שדים כבהמות, וכנגדן בארץ עמי הארץ כו', עיין שם. אחר כך סיים (שם ע"ב), ואית אחרנין מארי סתרי תורה, דאינון ירתון נשמתין מסטרא דמלכותא קדישא דאיהי כלילא מי' ספירין וכו'. על כן אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, למלא כרסינו ממקרא, משנה, תלמוד, ופוסקים. ואחר כך לעסוק בחכמת הקבלה, ואז מתקדש בקדושה גדולה, ואז נשמתו תלך בדרך סלולה, ההולך בית אל, מקום אשר שם היה אהלה, ותתרומם ותתגדל ברוב גדולה, ומכל מאורות העליונים כלולה."
הגנה מפני שדים והשבעתם
ספר השם (ר' אלעזר מגרמייזא), עמוד יז
ר' אלעזר מגרמייזא מביא שאין להשביע בשם ה' מלאכים, שדים ובריות, אך אם מזיקים נראים לאדם (הם יכולים להראות בדמויות שונות או בחלום) – ישביע אותם בשם ה' שלא יבואו אליו:
"אוהבי השם נכרים מלהזכירו לבטלה ולא ערום ולא ישביע בשם לא מלאכים ולא שדים ולא הבריות שמא יעברו על ידו. ואדם שנראים לו מזיקין אפילו אם נראים לו כדמות חתולין או דמות אחר ישביע אותו מזיק בשם, ואפילו מי שרואה בחלום המזיק או בעל החלום בדמות אדם שכבר מת ישביענו בשם. כגון ראה ראובן מת בא אחריו ואינו יודע איזה הוא, ילך על קבר ראובן אחר ויאמר משביע אני עליך ועל כל הנקראים בשמך ועל כל המתים שלא תבא אחרי, ואפילו באותו לשון המדינה שלא יזיקנו, ואפילו אם ישביעהו שלא יצא משם בלא רשותו לא יצא עד שיתן לו רשות, ואוהבי שמו לא ישביע בשמו. וכל אדם לא יזכיר את השם עד שיהא בו ג' דברים מקום טהור, ומלבושים טהורים, ובשרו טהור. ד' אוהבי שמך, ואוהבי שמו, לאהבי שמך, לאהבה את השם."
ספר השם (ר' אלעזר מגרמייזא), עמוד קכט
ר' אלעזר מגרמייזא מסביר שהשדים נבראו על תנאי: אם הם שומעים מישהו משביע בשם ה' הם חייבים לבוא לעזור לאותו אדם:
"ודע ובין שנבראו כל המזיקין והשדים על תנאי, מהן אשר נבראו מהן עפש ורגש של אש יוצא מן עץ ששמו סבבו"ק, ומהן שנבראו מן הרוח והם רוח ברוח והתנו על עצמם שכל מי מהם ישמע המשביע ידבר ויוציא שם אלהים חיים מפיו ולא יבואו כהרף עין ימותו מיתה משונה, ויפלו כולם בצרעות, ועל זה הדבר הם באים כהרף עין, שכמו שיצא הדיבור מפי המשביע ילך באויר העולם שהוא רוח וילך ויודיעם מיד נראין רוח וקושרים קשרים בתוך רוח ובאים כמו בהרף עין, אלא יבין אחר שתעשה כל צורכיך ותשלים כל דבריך החזירם לשלום ואל תמתינם ותאמר חזרו לשלום כל אחד מכם למקומו ושלום לי ולכם ושלוה ביני וביניכם."
ספר חסידים (מרגליות), סימן תסט
"כי יש מזיק שקורין אותו דרגו"ן בלשון יון אם יכוהו בחרב לא ינזק אבל כיוצא בו נולד מן דרגון יכול להכותו. והיה שם אחד שנולד מבת המלך ומדרגון שד אמר אותו דרגון שהיה בועל אשת המלך איני מתירא אלא מאותו דרגון בן בת המלך ואותו היה בבית הסוהר, אמר המלך לאותו בן בת המלך אניח אותך בן חורין וצא מן הסוהר הלך ולקח חרב אביו וישב תחת המטה של אשת המלך מיד אותו השד הריח, אמר אני מריח ממי שאני ירא, אמר אעפ"כ לא אניח מלבעול הלך ובעל וזה שתחת המטה יצא והמתין לאחר ששימש וירד מן המטה הכהו ועשה בו חבורה אחת, אמר אותו השד הכני פעם שניה כדי להחיות כי מי שפעם אחת יכהו ימות ואם ישנה להכותו יחיה ויעשה לכמה ראשים ויעשה לכמה נזק, אמר המכה אותו פעם אחת ילדתני אמי ולא שתים לכך לא אכך עוד, ואשת המלך יצאה וזה המוכה היינו אותו הבועל מת ונפח בשרו עד שנתמלא כל החדר שלא יכלו להוציאו דרך הפתח וצוה המלך ושברו גג החדר וחתכוהו חתיכות חתיכות וכמה עגלות מלאו מבשר דרגון ופנוהו משם, והמלכה לא אמרה אותו דרגון בעל אותי כי אז המלך היה מת אלו היתה מגדת שהדרגון בועלה היה בעלה האדם מת והיא היתה יורדת ודלה ועניה ואין לה הצלחה כל ימיה, אבל אמרה בדמות המלך בא ועטרת מלכות בראשו כך מנהגה ומתחילה בדמות הבעל נראה לאשתו והוא דרגון כשהוא במקומו או בתוך בית לא יזיק אבל כשהוא יוצא נשרף המקום וכשיש רעמים וברקים הוא בורח אם יכול יברח בבית אצל אדם אז ינצל ואז נלחמים ומורים חצים מיני מזיקים בשעת ברקים ורעמים ובני אדם שנזוקים בשעת ברקים ורעמים כגון שמכסה על פניהם בשעת לידה צריכים אז שימור מברק ורעם, סוף דבר אין מזיקים מתגרים אלא במי שמתגרה בהם כגון שכתב הוא או אבותיו קמיעות או עסק בהשבעות או בכשפים או בשאלת חלום לכך לא יעסוק אדם בהם ולא יאמר אעשה בשביל פיקוח נפש בהשבעות וקמיעות כי אין זה חכמה כי מקצר אדם חייו וחיי זרעו ואין דוחין נפש מפני נפש וכתיב (דברים י"ח י"ג) תמים תהיה עם ה' אלהיך אין לאדם לעשות אלא יתפלל להקב"ה על כל נגע ומחלה ועל כל צוקה וצרה."
של"ה, שער האותיות, אות קו"ף – קדושה
"אין משיחין בבית הכסא מפני הסכנה דשדים דשכיחי התם, וצריך צניעות ושתיקה להנצל (ברכות סב א; רמ"א או"ח סי' ג' ס"ב)"
ווי העמודים, עמוד העבודה פרק ז, יב
בעל "ווי העמודים" מביא שהמזבח מונע משדים להזיק:
"ועוד, גמרא בזבחים, דורש: למה נקרא שמו 'מזבח', מזיח מחבב ומכפר. ומסיק בגמרא, מזיח גזירות רעות מכפר עוונות. נמצא, המזבח מזיח גזירות רעות שלא יבואו לעולם, והרעות באים מצפון, לכן הזהיר הקדוש ברוך הוא, שהמזבח יהיה רבוע, להודיע שהוא אחד ואין שני לו. כי הריבוע של המזבח, יורה על ריבוע של עולם, שאפס זולתו לגמור פינת רוח צפונית. ונוסף על זה, המזבח מזיח גזירות רעות, שלא יבואו המזיקין והשדים ופורעניות לעולם, מה שאין כח לאחר לעשות זה. ואם כן, מכח הריבוע מוכח שה' אחד ושמו אחד ואין שני לו, כי הריבוע זה מורה על ריבוע של עולם כנזכר לעיל. ולכן, אין מקום לטעות לומר לאכילה צריך, ויש שתי רשויות, מכח שלא יש מי שיוכל לגדור רוח רביעית".
ווי העמודים, עמוד העבודה פרק ז, כה
בעל "ווי העמודים" מזכיר ששדים מזיקים יותר למי שהוא ברעב:
"ואגב יובן סדר פורעניות הנזכרים בפסוקים 'מזי רעב', ואחר כך 'לחומי רשף'. והוא על דרך הגמרא פרק המקבל (בבא מציעא קז ב): תנו רבנן, י"ג דברים נאמרו בפת שחרית: מצלת מן החמה, מן הצינה… מן המזיקין. ודע, מה שכתב הרמב"ן פרשת אחרי מות (ויקרא יז, ז), בענין השדים, בפאת צפון שהוא חרב מפני הקור. וזהו שפיר 'מזי רעב', כתרגומו: נפוחי כפן. ממילא, מתוך הרעבון, אין להם פת שחרית להנצל מן המזיקין, לכן אמר 'ולחומי רשף' אלו המזיקין והשדים, שנלחמו בהם הבאים מצפון, כי ברעבון לא ינצלו מהם, וגם השדים מלאים קור, משום הכי דירתן בצפון, נמצא שברעבון לא ינצלו מן המזיקין ומן הצינה. ואמר 'ושן בהמות אשלח בם', הענין הוא, החזקוני פרשת האזינו (דברים לב, יז) מביא פירוש שנקראים שדים, ששודדים דעתן של בני אדם. וכן משמע בהרמב"ן פרשת אחרי מות (ויקרא יז, ז) בענין 'ולא יזבחו לשדים'."
שדים לעתיד לבוא
ספר השם (ר' אלעזר מגרמייזא), עמוד פ
ר' אלעזר מגרמייזא מסביר שבדור השני של המשיח כבר יתבטלו מעשה שדים וכשפים, ובכך יתבטל גם יצר הרע:
"ולעתיד לבא בדור ראשון של משיח מ"ה שנה נוהגים קרבנות, אבל בדור שני שאחריו נשכחות הצרות הראשונות, ובדור הראשון של משיח ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי (שם סו, כד), וצורם לבלות שאול (תהלים מט, טו), ולהט אותם היום הבא (מלאכי ג, יט), שאול ואבדון (משלי כז, כ) אמרו ואבדה, דין אבדה י"ב חדש כדין פושעים בגיהנם, וכן אבידת המת, וכתיב (תהלים קט, יג) בדור אחר ימח שמם, אלה לחרפות לדראון, ואלה לחיי עולם, ואין רשעים ואין גיהנם, קודם שיהיו שמים חדשים יזכרו הראשונות, וכי נסתרו מעיני זה הדור שאחריו לא תזכרנה הראשונות, אין מזל ואין כוכב ולא תעלינה על לב מעשה כשפים ושדים, וביום שיבטל מעשה כשפים ומעשה שדים והשבעות יבטל יצר הרע ואין עון בעולם ואין צער בעולם, ומשתי את עון הארץ ההיא ביום אחד (זכריה ג, ט)".
ספר השם (ר' אלעזר מגרמייזא), עמוד פא
הוא חוזר על כך:
"ואת רוח הטומאה אעביר מעשה שדים וכשפים ויצר הרע, ולפיכך אין חוטא ואין קרבן, ועולה על הרהורי הלב שנאמר (יחזקאל כ, לב) והעולה על רוחכם".
נשמת חיים – מציאות השדים ופעולותיהם
כישופים ואובות הם ממעשה השדים, ולכן בעל "נשמת חיים" בא להוכיח את מציאות השדים בשלוש דרכים: (1) על פי הקבלה; (2) על פי השכל; (3) על פי החוש
נשמת חיים, פרק יג
"אחר שהזהירה התורה הקדושה לבני ישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם אשר בעבורם הקיא אותם הארץ אסרה להם בענין העבודה זרה מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ ובעבור שהדברים האלו נמשכים כמעט כלם מהוראת מציאות השדים אכריח נא מציאותם על פי שלשה עדים אשר בהם יתקיים כל דבר והם הקבלה השכל והחוש. והסתכל קורא משכיל שזה כלל גדול להראות ההשארות הנפש וזה שכאשר משפטנו נוציא לאור להוכיח שיש מציאות השדים הגם שאינם נראים צדק ילמדו יושבי תבל להודות גם בנשמות הגם שלא למראה עיניהם ישפוטו ואינם נרגשות בחוש."
הוא מביא מקומות במקרא ששדים מופיעים בהם, וגם מקשר את הנחש שבגן עדן לשטן, שהוא בעצם שד:
"ואומר שכאשר נעיין בתורה האלהית הנה היא מאמתת מציאות הרוחות האלו הלא תראה שספרה לנו איך הנחש הסית והדיח לחוה ובהיות שלא היה בעל נפש ולא חי מדבר בודאי ראוי לקבל מה מה שכתב הרב רבינו סעדיה הגאון ונמשכו אחריו רבים שהשטן היה המדבר לא הנחש, וכן בפרקי ר' אליעזר כעת במרום תמריא תשחק לסוס ולרוכבו מל'הר לאדם שיש בו רוח רעה כל מעשים שהוא עושה וכל דברים שהוא מדבר מדעתו הוא עושה ומדבר והלא אינו עושה אלא מדעת רוח רעה שיש עליו כך הנחש כל המעשים שעשה וכל הדברים שדבר לא עשה ולא דבר אלא מדעתו של סמאל ועליו הכתו' אומר בדעתו ידחה רשע, וכן היה ענין אתונו של בלעם שהיא לא דברה מעצמה אבל מלאך ה' דבר בפיה גם בפרשת אחרי מות כתוב מלא הוא ולא יזבחו עוד זבחיהם לשעירים ונקראו שעירים מפני שנראים מדלגים בתמונת שעירים כאשר הוא מפורסם בין חכמי אומות העולם. ודבר זה מפורש עוד בתורה יזבחו לשדים לא אלוה ושנוי בנביאים ושעירי' ירקדו שם ומשלש בכתובים ויבא גם השטן בתוכם."
הוא מסביר שהשם "שדים" הוא מלשון "שדה", שכן השדים נמצאים בשדות, במקומות מבודדים. הם נקראים גם "שטנים" כי הם מזיקים לאדם:
"ונקראו שדים על שם שדה כי דירתם ומושבם לרוב על פני השדה ולבדד ישכונו. ושטנים כי הם מזיקים לבני האדם כמו ויקם ה' שטן לשלמה את הדד וכו'"
הוא מרחיב בעניין השדים מספר הזוהר:
"ואתה המעיין אם תרצה לדעת מהות הרוחו' האלו לך נא למדרשו של רשב"י ותחזנה עיניך נפלאות, הלא הוא בפרשת כי תצא עמוד תקלה' כתב ז"ל. אוקמוה מארי מתניתין דאית ממנהון כמלאכי השרת ואינון תלמידי חכמים וידעין מאי דהוה ומאי דעתיד להמהוי ואינון בדקיונייהו בארעא אינון מארי פילוסופיה איצטגניני ולקותא ישראל דידעין מאי דהוה ומאי דעתיד למהוי באותות דחמה וסיהרא ולקותא דלהון וכל ככב ומזל ומה אחרי בעלמא. ואית מנהון כבהמה פרין ורבין כבהמה דיוקנא דלהון לתתא אנון עמי הארץ ואוקמוה מארי מתניתין דאינון שקץ ובנותיהון שרץ ועל בנותיהם נאמר ארור שוכב עם כל בהמה ואינון שונאין לתלמידי חכמים מארי משנה דאינון מלאכי השרת ממש ואית אחרנין מארי סתרי תורה דאיהו ירתין נשמתין מסטרא דמלכותא קדישא וכו'. וכן בתקונים דף מא' אית שרין דאינון קדישין כגוונא דמלאכין ראה נא פה קדוש מפיק מרגליתא איך חלק איך חלק הבריות האלו בג' כתות ואיך בהם נמצאו בין בני האדם בארץ. ובכל זאת אפלטון לא נפל מכל דבריו ארצה באשר הוא גם כן הפלי' לדבר מעניינם וקרא שמם רימוניס' באומרו שיש ביניהם חכמים גדולים ויש ביניהם טפשים וסכלים אשר אינם יודעים מימינם לשמאלם. וכן כתב עוד הרש"בי בפרשת פנחס עמוד תסח' ובגין דא אמרו מארי מתניתין דאינון ג' מינים מינייהו חד מין דלהון כמלאכי השרת וחד כבני אדם ומין תליתאי כבעירן ואית בהון חכימין באורייתא דבכתב ודבעל פה איתקרי יוסף שידא על שם דאוליף ליה שד ולאו למגנא אמרו מארי מתניתין אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו. והנה ענין אשמדאי תמצא במסכת גיטין וכתב הרב רבינו בחיי בפרשת בראשית ויש אומרים שנעמה היתה אשת אשמרון אם אשמדאי והשדים נולדו ממנה וד' נשים היו אמות השדים לילית ונעמה ואגרת ומחלת ויש לכל אחת ואחת מהן מחנות וכתות של רוח הטומאה אין להם מספר."
הוא מביא גם מקורות שונים מהגמרא על שדים:
"ושרש דבר תמצא בזוהר בראשית עמור קעו' ז"ל א"ל ר' אבא והא תו אתנינו ראינון מתים כבני נשא מ"ט איהי קיימת עד השתא א"ל הכי הוא אבל לילית ונעמה ואגרת ומחלת דנפקן מסטרא דלהון כלהון עד דיבער קב"ה רוחא מסאבא מעלמא דכתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. ובפרשת אחרי מות אמרו שמרוח קין נולר רוח זכר שנקרא תובל קין ואחרת נקבה הנקרא נעמה. ובודאי שכבר היו רוחות שנבראו ערב שבת בין השמשות וקין באומרו והיה כל מוצאי יהרגני היה ירא לא באשר חשבו רבים מהחיות כי אם מהמזיקין הללו כי לא היו אז בעולם אלא אביו ואמו ולכן חקק לו ה' אות משמו במצחו כמו קמיע להגן עליו כך נרא' לי. והתלמוד ומדרשי' מלאי' על כל גדותיה' מהרוחות הללו הלא בברכות פ"ה אמרו האי דוחקא דכלא מנייהו הוי וסוף פרק ז לא' נרא' השד ומזיק לב' נרא' ואינו מזיק לג' אין נראה כל עיקר. גם בפרק ע"פ אמרו שבלילי רביעיות וע"ש יוצאת אגרת בת מחלת עם ס' רבוא מלאכי חבלה ויש לה רשות לחבל. וכמה וכמה דברים מענייני השדים ואמרו עוד אילמלא נתנה רשות לעין לראות אין שום בריה יכולה לעמוד. וכן משביעין השד לצאת כההוא עובדא דבן תמליון בברתיה דקיסר המוזכר דמסכת מעילה. ובערובין אמרו על הלכות יוסף שידא אמרינהו ובקדושין פ"א דאביי קטל ההוא מזיק דאתחזי לי' כתנינא דשבעה רישיי. ובחולין פרק כל הבשר הביאו ההוא עובדא דשירא דהוה משמש לרב פפא, וענין השד שהיה עומד תחת המרזב ושבר החבית ושמתיה מר בר רב אשיי ובגיטין פרק קורדייקוס על הכתוב בשלמה ומקבות והגרזן וכל כלי ברזל לא לא נשמע בבית בהבנותו שאל לחכמי' היכי אעביז א"ל זיל ואייתי שידא ושדתין וכן עשה ושאל מהם על השמיר וזהו וישב שלמה על כסא ה' שמלך על העליונים ותחתוני'. ובברייתא פרק חלק אמרו אין שואלין בדבר שדים בשבת ר' יוסי אומר אפילו בחול אסור – ואמרו עוד שדי שמן ושדי בצים נשאלין מהם בשבת מפני שמכזבין. ובענין נתינת הגט חשו למוטל בבור שמא שד הוא."
הוא מביא גם מבראשית רבה, ומסביר שלשדים יש גוף, אך לא גוף שלם כשאר הבריות המורכבות:
"גם בבראשית רבה פרשת ז' אמרו ואת כל רמש האדמה אתמהא , ר' אומר אלו השדים שברא הק"בה את נשמתן ובא לברוא את גופן וקדש השבת ולא בראן וזהו כענין מה שנאמר בפ'ה דאבות ויש אומרים אף המזיקים ומה שאמר שקדש השבת ולא ברא הגוף רצונו שלא ברא גופם שלם כשאר המורכבים מד' יסודות אבל גוף ודאי יש להם כמו שאבאר לפנים.
גם בפרשת ס"ג העירו עליהם בעובדא דקלטיינוס ובפסוק ישלח עזרך מקדש אמרו במדרש תנחומא פרשת קדושים אמר ר' ברכיה מעשה היה בעירנו ברוח א' שהיה שרוי על המעין ובא רוח אחרת להזדווג לו ובקש להוציאו משם והיה שם חסיד א' ור' יוסי איש ציתור שמו נגלה לו אותו הרוח א"ל ר' הרי כמה שנים שאני נתון כאן ולא היזקתי לשום בריה לא ביום ולא בלילה והרוח הזה בא עלי ממקום אחר ומבקש להוציאני מכאן ולישב הוא ולהזיק את הבריות א"ל מה נעשה לו. א"ל טלו מקליכם ומגליכם וצאו עליו בשעת צהרים ואיכא דאמרי עם מצמחי דיומא ואמרו שלנו נוצח ויברח וכך עשו והבריחוהו. אמרו לא זוו משם עד שראו כטיפת דם צף על המעיין. גם שם בפרשת משפטים נאמר שכל העולם כלו מלא רוחות ומזיקין ואמר ר' יהודה בר שלום בשם ר' לוי אין לך בית רובע בחללו של עולם שאין בו תשעה קבין מזיקין ובפרשת נשוא אמר ר' ברכיה הכהן ברבי יש מזיק שהוא פורח בעוף וקושש כחץ מדבר באופל יהלוך ומקטב יצוד צהרים זה קטב מרירי שכל מי שרואה אותו אין לו אחת חיים בעולם בין אדם בין חיה. באיזה צר עשוי ראשו דומה לעגל וקרן יוצאה בתוך מצחו והוא עשוי אפסיין ומרירי שולט משבעה עשר בתמוז עד ט' באב לפיכך מקטב ישוד צהרים. ובאיכה רבתי אמר ר' יוחנן שכלו מלא עינים קליפות קליפות ושעודות שעודות ור' שמעון בן לקיש אומר עין אחת נתונה על לבו וכל מי שרואה אותו נופל ומת. ובפרק נגמר הדין א"ר יוחנן אסור לו לאדם שיתן שלו' לחבירו בלילה חיישינן שמא שד הוא ובפרק המוכר את הספינה אמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי הורמיז בר ליליתא (פירוש שד) דהוה קא רהיט אקופיה דשורא דמחוזא ורהיט פרשא כי רכיב סוסיא בתתאי ולא יכיל ליה זמנא חדא הוה מסרגן ליה תרתי חיותא וקיימין אתרי גישרי דדונג ושוואר מהאי להאי ומהאי להאי. ונקיט תרי כסי דחמרא בידיה ומוריק מהאי להאי ולא נטפא מינייהו ניטפא לארעא ואותו היום שאותו יעלו שמים ירדו תהומות הוה פירוש שראה אותו השד על שיני החומה רץ ברגליו יותר מהפרש רוכב ורץ לפי תומו על הסוס בעמק ושהיה דולג מפרדה זו לפרדה זו בתרי גישרי של אותו נהר רחוקים זה מזה ושפך בהדי דקא מדלג השני כוסות ביחד זה בתוך זה ואין נשפך אפילו טפה אחת לארץ אף היום ברוח סערה עולים ויורדים בו האניות בים מכח הרוח ובשבת פ"ב המכבה את הנר מפני רוח רעה וכו'. ובזוהר פר' וירא אליו עמוד רפב' אמר ר' יוסי כל זמנא דמחבלא לא אחמי אפוי דברנש לא מחבל ליה והביא ראיה מאשת לוט דכיון דאהדרה אנפה לאסתכלא מיד ותהי נציב מלח ועל כן קראו נאמר ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו ער בקר ובפרשת שמות עמוד תעה' בשמותם עלי אדמות את הרוחות האלו וגזרו על גמגימא שמועד הוא להרע תמיד לאדם וסמניך ויבא גם השטן בתוכם ולא כתיב ויבא השטן אלא גם. ותחת רגליו כמה גרדינין אהרנין וכו' – ואמרו עוד חז"ל בקדושין פ"ד דר' פלימו היה רגיל לומר גירא בעיניה דשטנא ואתחזי ליה וצעריה ובסנהדרין פ"ו גמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה ובפרקי דר' אליעזר אמרו שמדור המזיקין לרוב הוא בפאת הצפון אשר משם תפתח הרעה ודברים רבים כיוצא באלו תמצא מפוזרים בהרבה הגדות ומדרשים לחכמי ישראל הראשונים."
עד כאן הרחיב במקורות מדברי חז"ל על שדים. כעת הוא עובר לחכמי ישראל שאחרי התלמוד (הכוזרי, רבינו בחיי, הרמב"ן, אברבנאל, רבי יהודה חסדאי ועוד):
"וכי תאוה נפשך לדעת דעת חכמי ישראל האחרונים הסכת נא ושמע הנפלים אשר היו בארץ המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם ומי יראה את אלה יוצאים לקראת חז"ל ולא יצא. הלא החכם הגדול ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי מאמר חמישי סי' י"ד אומר ולא תתרחק נפשך מקבול הרקיע והמים אשר מעל לשמים והשדים אשר יזכירום רבותינו וכו'. אחריו החזיק הרב רבינו בחיי בפרשת בראשית ונמשך לדברי חז"ל שכל אותן ק"ל שנה שפירש אדם מאשתו רוחות נקבות היו מתחממות מאדם ויולדות זכרים ורוחו' זכרי' היו מתחממין מן האי האשה ויולדים נקבות ואלו הן רוחין ושדין ולילין כמוזכר בזוהר ברא' עמור קעו' ובפר' נח על מה שדרשו מכל החי לרבות את השדים אמר שהגזרה היתה לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים וזה כולל כל בעלי נפש התנועה שעל הארץ והוסיף לומר עוד מתח' השמי' להראות שגזרת המבול היתה אף על הבריות שהן מתחת גלגלי היסודות והם השדים ועל כן הוצרך להכניסם אל התבה פן ימחו באויר אשר מתחת השמים וכן במעשה כתוב כל העוף למינהו כל להם צפור כל כנף כל העוף למינהו אלו עופות טמאים, כל צפור אלו עופות טהורים כל כנף אלו השדים שכן אמרו חז"ל שיש להם כנפים וטסין באויר והאריך עוד בפרשת ויתרו באומרו מן הידוע כי השדים ג' חלקים יש מהם שוכנים באויר בגלגלי היסודות והם המחלימים את האדם בלילה ויש מהם שוכנים בקרבנו והם המחטיאים את האדם ויש מהם שוכנים בתהומו' ואילמלא נתנה להם רשות לעלות היו מחריבים את העולם – ודרשו רז"ל אשר בשמים לרבות חמה ולבנה ככבים ומזלות, ממעל לרבות מלאכי השרת ואשר בארץ לרבות אדם ובהמה וחיה ועוף מתחת לרבות שקצים ורמשים, ואשר במים לרבות דגי הים, מתחת לארץ לרבות השדים- ועוד לו בהרבה מקומות מפירושו לתורה מענין קטב מרירי ומזיקים אחרים- ושרש כל דבריו תמצא כהרמב"ן בפרשת יתרו ופרשת אחרי מות הפליא לדבר וקיים מציאות השדים וז"ל ויקראו שדים בעבור שמשכנס במקום שדוד כגון המדבר ועיקר מציאותם בקצוות כגון פאת צפון החרב מפני הקור. גם בין הפוסקים הרש"בא בתשובותיו סי' תיג' והרי'בש בשאלה צב' שניהם כאחד קיימו מציאותם ומכת פלוסופי בני עמינו הרב ר' חסדאי בספרו אור ה' מאמר ד' דרוש ו' גזר עליהם היריעה בעניינים ההוים והעתידים הטבעיים, בקשת הכבוד יען באמצעות העבודות יתרצו ויעתרו לבקשת העובד בחירת הרע וההסת' לחטוא כמו השטן לאיוב והפעלו' בתכלית הקלות והתלבשות באנושות בפתע ע"ש – גם הרב רבינו שם טוב בס' האמונות שער ה' פרק א האריך בעניינם והרב דון יצחק אברבנאל בפרשת שופטים קיים מציאותם ומפורסם הוא בכונות התורה מה שעליהם החליט הרב ר' עובדיה ספורנו ובעל נוה שלום כתב מאמר ב' סי' א' על מה שאמר רב פ"ק דברכות האי דוחקא דכלא מנייהו הוי וכו' אלו המאמרים ודומיהם רבו בגמרא וזה נמשך אחר דעתם במציאות השדים ואם הפלוסופים יכחישו זה אולם מציאותם מפורסם בתורה ובדברי רז"ל עם שנתפרסם ונמשך בעולם ונתאמת אצל החוש וכו'. סוף דבר דעת כל חכמי ישראל הוא שכל מה שכתוב בתורה מענין הרוחות הדבר כפשוטו וכמו שהוכיח ענין חרטומי מצרים אשר בכח השדים האלו פעלו עולה ובדרכיהם הלכו."
הוא מביא שלפי המקובלים השדים נוצרו על ידי המלאכים עזא ועזאל, שירדו לעולם, נעשו גסים, נהפכו והולידו שדים:
"והמקובלים אמרו עוד שעזא ועזאל קטרגו על בריאת אדם הראשון ואמרו למה בראת אותו עתיד היה להכעיס לפניך א"ל הק'בה אילו ירדתם בעולם השפל הייתם חוטאים כמוהו וכן הורידם וחטאו והם בני אלדים דכתיב ויראו בני האלדים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, ואחרי שחטאו נתגלמו כי כיון שהמלאך הוא שבעת ימים בארץ נעשה עב ומיד שנתגלמו באופן ששלט בהם יצר הרע כשבקשו לחזור למקומם וזכרו שם המפורש לא יכלו לעלות כי נדחו ממחיצתם והפילו אותם לארץ בהרי חשך ומהם יצאו הנפילים וענקים גדולי הקומה אשר היו בארץ המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם ומהם וזרעם הם מזיקין. וכן בתרגום יונתן בן עוזיאל כתוב שמחזאי ועזיאל הינון נפילין מן שמיא. ואמרו עוד שמקין יצאו שדין ולילין ושעל כן לא הוזכרה בתורה מיתה בזרעו כמו שנזכרה בשאר תולדות האדם באשר מין בפני עצמו נחשבו."
הוא מתעמת עם דעת הרמב"ם, הסובר שאין כשפים כי אין שדים. עיקר דחייתו את דעת הרמב"ם היא שהרמב"ם נתפס לשיטת הפילוסופים, ומה שהעיון השכלי (של אריסטו) לא קיבל התאמץ להסביר אחרת בתורה. הוא דוחה שיטה זו, שאינה שיטת חז"ל:
"אכן ידעתי נאמנה קורא ידיד שידרוך הדורך את קשתו כנגדי ויציבני כמטרא לחץ באומרו הנה נא בריה דאפילו באלף לא בטיל הרמ"בם ז"ל בהלכות ע"ז סוף פ' יא' גוזר ומקיים שכל מעשה הכסוף מעונן ומנחש כלם תהו והבל ואינם דברי חכמה כי הוא אינו מאמין במציאות השדים ולכן יסבור שהמעשים האלו כלם הם מעשה תעתועים ומאמרו קיים במורה פ' לז' מהחלק השלישי וז"ל והמעשים ההם אשר יעשו אותם המכשפים אין ההקש נותן אותם ולא יאמין השכל שהם יחייבו דבר כלל וכו' ומי כמוהו מורה: אולם שמע נא מלי וכל דברי האזינה ואולי יערב עליך חכי דע שהרמ"בם היה פלוסוף גדול וכמעט לא האמין אלא שההקשה השכלית מחייבת. פקח עיניך וראה איך הוא בס' המורה ח"ב פרק כ"ה כתב ז"ל דע כי אין בריחתנו מן המאמר בקדמות העולם מפני הכתובים אשר באו בתורה בהיות העולם מחודש כי אין הכתובים המורים על חדוש העולם יותר מן הכתובים המורים על היות השם גשם ולא שערי הפירוש סתומים בפנינו ולא נמנעי' לנו בענין חדוש העול" אבל הי' אפשר לנו לפרשם כמו שעשינו בהרחק' ואולי זה היה יותר קל הרבה והיינו לפרש הפסוקים ההם ולהעמיד קדמות העול' כמו שפירשנו הכתובי' והרחקנו היותו ית' גשם – ואמנם הביאונו שלא לעשות זה ושלא נאמינהו ב' סבות הא' מהם שהיות השם בלתי גוף יתבאר במופת ויתחייב בהכרח שיפורש כל שיחלוק על פשוטו המופת ויודע שיש לו פירוש בהכרח וקדמות העולם לא התבאר במופת ואין צריך שיודחו הכתובים ויפורשו מפני הכרעת הדעת שאיפשר להכריע סותר בפנים מן ההכרעות וזה סבה אחת וכו'. הנך רואה איך חלק כבוד למופת בלבד ואיך אם קדמות העולם תתבאר במופת היה מעקם לנו את הכתובים כאשר עשה במקומות המורים ההגשמה וזה לא יתכן באשר אינו מן הראוי לשעבד התורה למופת ארסטו נכון למועדי רגל ושהשפחה תירש גבירתה כי מה שאנו גוזרים שאין לו להק"בה דמות ולא צורה ולא צורה הוא מפני שהתורה הזהירה על כך באומרה ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה וכבר אמרו חז"ל דברה תורה כלשון בני אדם ואיך היה מפרש הפסוק הראשון בראשי' ברא אלקים את השמים ואת הארץ האם כפי דעת אחרים מהחומר ההיולי ולא מהאפס המוחלט זו תהיה כפירה גדולה ומעולם לא עלתה אפילו בדעת אפלטון כאשר חשבו רבי' אם כן יצא לנו מזה שהרמב' בהרב' מקומות נשא פנים לפילוסופיאה. ואתה תחזה שפירש פתרון המראה מהסולם ליעקב והמרכבה העליונה שראה יחזקאל אשר לו נפתחו השמים וראה מראות אלקים על דרך המחקר וכפי דעתו כל מה שראו והשיגו כבר השיגוהו ארסטו וחכמי יון בהתפלסם בהתפלספותם מבלי שיהיו נביאים. ואם כן לא לא היתה ההשגה שהשיגו נבואיית כ"א מחקריית והשכל לא יסבול הדבר הרע הזה. אבל כבר הגדתי לך שפיו ידבר חכמות והגות לבו תכונות טבעיות למודיות ואלהיות. ובאשר ארסטו לא דבר מענין השדים גזרו סיעתו רעיו ומיודעיו מפרשי ספריו שלא היה מאמין בהם כי לבו כלב ים ולא הניח במציאות מקום להתגדר בו, וכן האמין הרמ"בם ועל היסוד הזה החליט שפשט הכתוב בענין הנחש אינו כלום שמעולם לא דבר ולא סמאל בתוכו כאשר חשבו רבים אבל רמז ומשל היה כאשר תראה בהתחלת ספרו. וכן בפרק מו' מהחלק השלישי על פסוק ולא יזבחו עוד לשעירים אמר שכל זה ממעשי השדים הוא מדמיון ההמון שנמשכו לרעת הצאבה שהיו חושבים שהדם הוא מזון השדים וכשאכל אותו מי שאכלו כבר השתתף עמם בעזרתם ויבואוהו ויודיעוהו העתידות והכל שקר וכזב ודמיונות הבל. ובפרק כב' פירש ענין השטן של איוב על הכח המתעודד על דרך מה שאמר ר' שמעון בן לקיש הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות ולכן אינו מן התימה אם הוא כארסטו מכחיש השדים כי הוא נתפתה לדרך הפלוסופים אינם מאמינים אלא מה שהעין רואה וגוזר העיון הטבעי – ואחרי כן יצא אחיו בעל דרך אמונה במ"ב ש"ב ואמר שואת האמונה אינה הכרחית באמונת התורה ומאמרי רז"ל באשר כלם אפשר שיבוארו על דרך זה שיקראו לפעולות הדמיון שדים והם צורות ברואות בדמיון מזיקות לשכל אנושי ולא יראו כי אם בדמיון אם שיהיה להם מציאות ואם שלא יהיו נמצאים אלא כפי ציור הדמיון עכ"ד ודמיונותיו דמיונות הבל ושקר וכזב דברי על כן אמרתי טוב וישר הוא לצאת בעקבי הצאן שה פזורה ישראל כי הם קבלוה אמת והצדק על משכנות הרועים רעים אהובים ולברוח מאהלי קדר אדום והגרים אשר הלכו חשכים וזאת תורת העולה מהפרק הזה שמציאות השדים אמת ודעת קדושים ראשונים עם אחרונים מקשיבים לקול מורים דברי חכמים כדרבונות ובמסמרות נטועים."
נשמת חיים, פרק יד
"ממה שהעין רואה ואזן שומעת מביא ראיה לנמצאים האלו ובפרש מהכנסם בגופי החיים"
הוא מתחיל ביסוד שהעובדה שלא רואים משהו אינה אומרת שהוא לא קיים במציאות: כשם שאת הקב"ה לא ניתן לראות והוא קיים, כך גם יסוד האוויר קיים אף שלא רואים אותו וכו':
"ידעתי קורא משכיל ידעתי שיש חכמים בעינים ונגד פניהם נבונים שיתחזקו בכל תוקף להכחיש טענותינו אי בעית קרא ואי בעית סברא, וכל אחד יתנשא לאמר אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ואיך נשפוט במציאות השדים אשר מעולם עין לא ראות ואיך ימצא בריה בעין רואה ואוזן שומעתוהיא אינה נראית לחוש, גם אתה הקהה את שניו ואמור לו הנה האין סוף אל גדול גבור ונורא מלא כל הארץ כבודו ולא יראנו האדם וחי ועם כל זה מי הוא זה ואיזה הוא המכחיש מציאותו אם כן לא כל הנעלם מן העין ראוי להכחיש. ואם האדם אינו יכול להשיג כבוד השי"ת ואין אתנו יודע עד מהותו שהם הפנים ולבד מצד פעולותיו הנכבדים שהם האחורים נוכל להשיג מציאותו גם בקלות נוכל להשיג מציאות הרוחות האלו (המבדיל בין טומאה לטהרה) מצד פעולותם אשר לעין כל נגלו ואם עדין יתעקש המתעקש ויאמר אכן נודע הדבר ורבים יחכמו באלה הדברים ומעירים אותם אבל איך אתאמת באמונה שלמה בדבר אשר לא ראיתי אינו עד, ואם לא תאמין אלא מה שיראו עיניך אם כן כחש נא ביסוד הרוח שאזן שומעת ואין העין רואה שירושלים העיר רבתי עם וויניציאה המהוללה לא היה ולא נברא בעבור שלא ראית אותם ואז תהיה מכת הנקראים סינופטיקוס אשר היו גוזרים כי אין אמת לשום דבר כלל לא למופת ולא למוחש אשר עמהם התוכח הרב רבינו סעדיה במאמר הראשון והם סכלים ונבערים מדעת ועתה אחר ההקדמה הזאת הט אזנך לי ושמע אמרתי ואגיד לך דברים אמתיים ומנוסים אשר ארעו בזמנינו זה מבד העתיקים אשר באזנינו שמענו ואבותינו ספרו לנו וישן מפני חדש תוציא."
הוא מביא מהניסיון מעשים שונים של שדים שנכנסו בבני אדם וגרמו להם להשתגע, ושחכמים הצליחו להוציא אותם בעזרת השבעות. מוטיב חוזר בסיפורים הוא שכאשר השדים יוצאים מהאדם הם שוברים כלי זכוכית:
"הלא מאז השמעתיך והגדתי לך מציאות הרוחות הללו ולראיה החושיית אשר יעדתי הראני ה' והנה ששה אנשים באים מדרך שער העליון אשר מפנה צפונה ואיש כלי מפצו בידו קצף אף חמה משחית משבר ומכלה שש הנה שנא ה' משלחמת מלאכי רעים מעידים ומגידים אמיתתם. העד הא' הנסיון הוכיח הכנס' הרוחות האלו בגופי החיים וכל ספרי ההשבעות הנמצאים בלשון נוצרים הנקראים איקוורצישמי מעידים על זה כאשר כתבו חכמי האומות מרטין דיל ריאו בודינו וויאירו וכמה חדשים גם ישנים המונים המונים וכי לא תאמין בהם זיל נא קרי במסכת מעילה פרק ד שם תמצא איך פעם אחד גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל שלא ישמרו את השבת שלא ימולו את בניהם ושיבעלו נדות ואיך רשב"י הלך לבטל הגזרה ובדרך יצא לקראתו בן תמליו (שד) אמר רצונכם שאבא עמכם בכה ר"ש ואמר שפחת של בית אבא נזדמן לה מלאך שלשה פעמים אני אפילו פעם אחת ובא הנס מכל מקום קדים הוא על בברתיה דקיסר כי מטא התם אמרו בן תמליון צא נפיק אזל אמר להון שאול כל מה דאית לכון וכ'. ויש באגדה אחרת אמר להון בן תמליון אנא קדימנא ואעיל בברתיה דבת קיסר ותשתגע ולא לישכחו אסא דמסי לה עד דאתית אתון ותימרון לי פוק ונפקינא ובההוא עבדי לכו מאי דבעית וזה יהיה לכם אות דכי נפיקנא מינה מתברנא כל כלי זוכוית של בית קיסר. וכעין מעשה זה אירע בעיר ארג'ל בברבראיה בזמננו זה בבתו של מנהיג העיר על ידי חכם אחד יודע ההשבעות גם בזפר החמישי מהקדמוניות לרומיים יוסף בן גוריון יועץ חרשים ונבון לחש בדברו מענין חכמת שלמה כתב כדברים האלה אני ראיתי אחד מבני עמנו נקרא שמו אלעזר לפני הקיסר ויספאסיאנוס וכל השרים ואנשי המלחמה אשר אתו שרפא לאיזה איש שכפאו שד ואופן הרפואה כך היה לקח טבעת אחת אשר תחת החותם היה איזה עיקר מהעיקרון שהורה שלמה וישם אותה באפיו ותכף ומיד נפל קומתו לארץ אחר זה קרא עליו ההשבעות הנקראים משלמה המלך ונשבע לו שיצא ולא יכנס עוד בו לעולם ולמען ידעו הכל נאמנה שהשד היה שומע לקולו וסר למשמעתו צוה להביא לפניו ספל מלא מים ואמר לו כשתצא פגע בספל ושפוך המים וכן עשה עכ"ד ואל תחשוב קורא משכיל שהטבעות והחותמות האלו הם הנקראים בפי האומות צורות טבעות וחותמי שלמה כי הכל שקר וכזב ואין בעולם מי שיודע סודם. וראה נא בענין פרה אדומה ברבה אמרו חז"ל אותו מין דאית אדם שנכנסה בו רוח חזזית א"ל הן אל ומה אתם עושים לו א"ל מביאין עקרים ומעשנין תחתיו ומרביצין עליה מים והיא בורחת נראה דכך היה מנהגם עם ההשבעות. ובפרקי רבי אליעזר אדם שנכנס בו רוח רעה כל מה שעושה ומדבר מדעת רוח רעה שעליו."
הוא מביא מעשה שהיה בזמנו, בשד שנכנס לאישה:
"ונחזור לענין גם בעיר סיביליאה בזמננו זה מפורסם הוא לעין כל והגידו לי יותר מעשרים אנשים (מאנוסי בני עמנו אשר באו לחסות תחת כנפי השיכנה) שפה ולשון אחת איך עיניהם ראו ולא זר שחורה אחת מהבאות מאץ אנגולה ולה רוח אחרת עמה והיא בקו הבריאות הולכת באשר ייטב לה והורח או השד הזה בחקה תשכב תחת השד הימנית והיו קוראים אותו אגוסטיניללו וכאשר היו שואלים ממנו איזה דבר היה קורא לכל אחד ואחד בשמו טף ונשים אשר מעולם השפחה לא ראתה ומגיד להם מענין הגנבות או שאלות אחרות דברים כהוייתן ויתמהו האשנים איש אל רעהו כי היה לפלא בעיניהם איך בעתה ורגע אחד היתה לצד השמאלית השחורה מדברת עם שואלה דבר והרוח לצד הימנית בקול רק עד מאד יוצאת מתחת השד שואל בענין ומשיב כהלכה ותהיה לנס ועל כן כשומעם אנשים החקירה הנקרא אינקיזיסיאון את הדבר הזה ויתפשו אותה ויתנוה בבית הסוהר ואחר ימים כראותם שלא היה לה עון ואשמה לחפשי שלחוה."
הוא מביא מעשה ששמע, שלפני זמן לא רב נכנס שד לתוך אדם עד שנפל למשכב, וקם מיד לאחר שיצא:
"והשנה שעברה שמועה שמעתי מאת אנשים אשר באו למחנינו קדוש שקרה מקרה שהגידה מקום חניית איזה דנבים וקמו עליה מרעים והכו אותה מכת חרב ויאמרו שמטוה וישמטוה. גם בזמנינו זה ספרו לי גרי ואזרחי ארץ טיטואן אשר בחלקת האפריקה איך השנה שעברה בא מעיד ארגיל למחניהם קדוש בחור מיו' שנים שמו מיסוד ונתארח בחצר אחד של ששה בעלי בתים אצל בית הכנסת הקטנה מקרודוס. ויהי היום נתאספו כולם ועשו אותו יום משתה ושמחה, ובסוד משחקים שפכו במרחשת של ברזל אשר על האש יין שרוף בלעו אגואה ארדינט וגפרית ויכבו את הנרות ומיד נראו פניהם כראות פני מתים ויהיו הם חוגגים ואכלים ושותים והנה הבחור הזה לקח המרחשת וילך וישפוך אותה על הביב מקום ששופכין שם הזוהמות ומיד נפל כמת לארץ וידעו כל העם כי נכנס בו איזה רוח וילכו ויקראו יהודי אחד לעושת לו השבעות ולא יכול לו רק בלי מניעת השפתים אשר שמה הגידה כאומרה שהיתה סעדה, והסיבה שנכנסה בבחור היתה כי שפך על בגדיה המרחשת בעברה דרך שם ורעה לא תמצא בה, וכן הבחור הזה נופל על המיטה בלי דיבור ובלי אכילה ושתיה כי אם מה שבעל כרחו דרך הפה היה בולע לה טו ימים עד שבא אצלו ערבי אחד זקן ומכשף מופלג אשר בתוך חצי שעה פטר אותו מחליו ויקת כמו ישן וישאלו אתו סבת רוע מזלו ולא ידע סבת צרת נפשו כי אמר ומה בידי רעה גם פה לא עישתי מאומה כי אם שפיכת המרחשת."
עוד סיפור על שד:
"וכתב הרב בעל מעשה השם בדף ה' ז"ל וכבר שמענו בזמננו זה מפי מגידי אמת הגדה מפורסמת שיקרה לאנשים נופלים נרדמים בביטול חושיהם ומפיהם יצא עתק לדבר ולהשיב ושפתותיהם בלתי נעוות וקול דברים יוצא מגרונם ומשיבין כענין, וסופרי העיתים כתבו שאצל הסינים מנהג קבוע כשרוצים שלאל מן השד איזה דבר שאחד מהם משטתה על הארץ ופניו למטה ואחד מהם מתחיל לשיר באיזה ספר וקצת מהם עונים אחריו ויתר העם הנצבים מנגנים עד שזה האיש מתחיל לעשות עם הפה צורות משונות סימן שכבר נכנס בו השד ואו שואלים ממנו דבר ומשיב להם ולעולם בדברים עתידים במילים מסופקים כאשר אמרתי ואלו הדברים הם מפורסמים לכל וכמעט שאין צריכין ראיה."
הוא מביא שיש חולאים נוספים, מלבד השיגעון, הבאים משד, כמו פחד ("מי שכפאו שד"), דיכאון (כמו אצל שאול) ואפילו שחין (כמו באיוב). הוא מסביר שהשדים רוצים מרגוע ולכן נכנסים לגופי בני האדם, וכן שהם שלוחים של הקב"ה להעניש את החוטאים. בנוסף, השדים נכנסים בגופות של מתים:
"ותדע ועד שיש מין ממני החלאים שסבתם השד וכן ברז"ל הוא אומר מי שכפאו שד וכו', וכך קיימו בעלי חכמת הרפואה ובפרט מרטין די איאו בספרו השלישי משאלותיו מזכיר הרבה חלאים רעים ונאמנים אשר מכח השדים נמצאו כמו כאב לב פארליזיא חולי הנופל הנכפין והמצורעים ודומיהם וכן קיים אגוסטינוס בספרו עיר האלקים וטומאש חלק א שאל קטו סימן ה וואליס מהפילוספיאה האלהית פרק כח, וכן מצינו בענין איוב שהשטן הכה אותו בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו וכשאול הוא אומר ותלח רוח אלקים רעה אל שאול ואם עוד תאוה נפשך זיל וקרי בזוהר פרשת תזריע עמוד נב ותראה איך בבית המנוגע היו מטהרים הבית ואפקיה לרוח מסאבא מאתריה ולבתר מנתצי ביתא אבנין ואעין וכלא ובני לה כמלקדמין ואם תאמר מה התועלת ברוחות האלו ליכנס בגול האדם? דע שהרוחות הללו הם נדחים כעלה נדף עולים ויורדים מהר לגבעה בלי מרגוע ויש להם נחת רוח כשנכנסים בגופי בני האדם הנעזבים בעד חטאתם למקרה כי הרוחות האלו הם שלוחי השם כמו שהם הגזלנים והלסטים וכמו שאמרו רז"ל הרבה שלוחים למקום ולא עוד אלא שמתאוים תאוה אף להתייחד אל גופי המתים וכמו שמעיד ליאו אלאסיאוס שראה בשיאו וקוראים שם לרוחות הללו בורקולאקאס, וכן באישון לילה ואפלה מתלבשים בכופות המתים והולכים מדחי אל דחי וקוראים לפתחים ומזקים לפוגעים בם."
נשמת חיים, פרק טז
"ענין הנפלא מהרוחות בועלים הנשים ואפשרות הפעולה הזאת"
הוא מביא מעשים על שדים הבועלים בני אדם (בתחילה הם נראים כנשים ואוספים זרע מגברים, ואחר כך נראים כגברים ובועלים נשים). עוד הוא מביא ששאלו שאלה הלכתית על אישה ששד בעל אותה:
"העד הרביעי והיה לאות ולעד הוא מה שנתפרסם בפי הכל מענין הרוחות הבועלים הנשים ונבעלות מהאשנים ונקראים בלשון לע אינקובוס ושוקובוס, ואמתת הענין הזה כתבו חכמי האומות בספריהם ובפרט אגוסטינוס ס' טו פרק כג בספרו עיר האהים וטוטארו המפרש הגדול שאלה ו פרק ו ואמורמים שתחלה מתלבשים בגוף אשה (כי יש להם יכולת להתלבש לרצונם) ואחר שנבעלות לאיזה איש ממש ומקבלים בנקבותם הזרע מיד מתלבשים בגוף אנוש ובועלים לאיזו נקבה ומזריעים בה הזרע שבכל כחו וחיותו שמרו ופרים ורבים בבני אדם כמו שאמרו חז"ל ועל זה היסוד מספרים כמה וכמה מאורעות שאירעו לבתולות שנבעלו לשדים. וממה שעיניו רואות בספר הזוהר אינו שהאמת אתם שכן בפרשת בראשית עמוד קעו נאמר ז"ל ואל תקשה לך האי דהא ברנש כד אינו בחלמיה אתיין רוחין נוקבין וחייכן עמיה ומתחממן מיניה ואזלידן לבתר אי הכי כל קר' דחמיה ברנש הוא מגו רוחין נוקבין דאתיין ומזדווגן עמיה ומתחממן עמיה ואולידן דוכרין ונקבן ואלין אקרון נגעי בני אדם ולא מתהפכן אלא לדקיוני בני נשא ולית לון שערין ברישא ועל דא כתיב בשלמה והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, ואפילו בהאי גוונא רוחין דכורין אתיין לנשי עלמא ומתעברן מינייהו ואולידן רוחין וכלהון נגעי בני אדם וכו'. הא למדת שהרשב"י הסכים בכל מה שנאמרו בשדים אשר הם בלי ספק מהמדרגה התחתונה ומאלו החטאים בנפשותם ופתאים הדרים ביניו. וכן דרשו לא תאונה אליך רעה זו לילית לא תבא להחטיאך ונגע דא סמאל לא יבא באהלך זו אשתך, ואמרו עוד שלשדים זכרים יש להם שערות ולכן נקראו שעירים ולנקבות אין להן שערות, ולכן בעז הניח ידו על ראש רות וכשראה שהיה לה שערות כשהרגיש בעצמו שאשה שוכבת מרגלותיו והכיר שלא היתה שידה אז שאל לה בת מי את כמו שתמצא כתוב בספר החסידים סימן תתשסא ואם תרצה לדעת הלכה למעשה ראה נא מה שקרה בזמננו זה בארץ פולוניאה וזיל קרי בספר המנהיר שאלה קטז ז"ל נדרשתי ממעלת כ"ת על המעשה זר ותמוה אשר בא לידך באשה שנבעלה לרוח או לשד שקורין טרכ"ט ובא עליה בתחלה בדמות בעלה ובשניה כדמות פריץ והיא אשה בעולת בעל אם היא נאסרת לבעלה פאילו ישראל דשמא סופה היתה ברצון כו'. תשובה הנה אהוב לפי המושכל נראה בעיני לדמותו לנרבעת לבהמה דין הענין תלוי בפרין ורבין אלא באישות תלה רחמנא דכתיב ושכב איש אותה ובהמה ורוח לא מקרו איש וכ', וכן התיר אותה לבעל גם בין כתבי שבח יקר וגדולת האר"י כתוב לאמר וכן באשמורת אחד ישבו בביתו ואמר לתלמידיו עתה רואה אני שתי שדות מלובשות במלבושי משי אדומים מקושטות בתכשיטי זהב ואבנים טובות על ראשם ושלשלאות של זהב בצואריה והן נכנסות לחדר פלוני לטמא שני בחורים ויהי כאשר פתר להן כן היה וכן הגידו לי אנשי אמת שבזמננו זה איש היה בארץ טיואן אשר בחלקת האפריקה ושם בנו הבכור שלמה גאון ישמרהו אל ויהי בחצי בלילה בהיותו מושכב על מטתו והנה כיוצאת מקירות הבית אשה ברה כלבנה מקוטרת מר ולבונה הולכת ומתקרבת לו ותפעם רוחו ותאחז במשפט התפילין ידו ויזעק אל ה' ויאמר הוישעה המלך ולקול זעקו קמו כל אניש הבית ותברח מפניו פניה לא לו עוד אולם כעת ההיא חלה ויהי חליו חזק מאד ובנגיע עתו תהיה מתתו כפרה לכל עונותיו צפד עורו על עצמו יבש היה כעץ."
הוא מביא דעות שונות מחכמי האומות אם שדים יכולים להוליד. בנוסף הוא מביא את תופעת המכשפות, נשים שלפי המסופר כרתו ברית עם השטן בדמיונן:
"ואמנם אם כפי העיון אפשר שהנשים תשגלנה לשדים יש לשאול אם יש להם כלי ההולדה כי אין דעות חכמי האומות מסכימות שאפילו אם נניח שיש לה כיון שאין להם המזג ההכרחי להולדת הרוח החיוני הבא מהלב לאשכים שממנו הזרע הראוי להוליד והתעוררות התאוה הוקושי הרי הן כשדים בזכרים ואינן ראוין לשמש ולהוליד כמ"ש פיטרו די אבאנו בכה מויחוכיו וגם החכם הגדול של הנוצרים אגוסטינוס בפירושו לבראשית מסתפק אם הנשים נבעלות באמת לשדים כדי להחיות מהם זרע ומדברי הרשב"י הנ,ל וממה שכתב עוד בפרשת בראשית עמוד צו נראה שיאן להם כלי ההולדה אלא שחייבין בבני נשא ועבדי לון דאושדון קרי ואז לוקחין השכבת זרע ומקבלין אותה ומולידין אבל אחרים האמינו שיש להם כלי התשמיש וזרע ראוי להוליד אבל הנולדים מהם קטנים כננסים ודומים לקופים והנה כל ארץ אשכנז ואולסאסיאה צרפת ומדינות אחרות יודעים מעשה המכשפות הנקראות בלשונם שאגי' או איקשפיאטאריציש והן נשים שכרתו ברית עם השדים ויש להן עת ידעוה ונועדות במקום מיוחד חבורות חבורות ושם מרקדות ומכרכרות בלילות ונבעלות לשיעירם והיינו לרוחות שנדמות להן כדמות תיישים ובכל יום נתפשות בחקריה ואם הן מכחישות בדבר מנסים אותן במים שהנקיות מאשמה נשקעות וכן נצלות ונגאלות. והחטאות פצות וכפצורים עפות ובכל אחת דתן להיות נשרפות הגם שהן נערות יפות ובכל יום נעשים שפטים אלו וכמה ספרים נדפסו על דרכיהן ומעלליהן. ובעלי הנמוסים ישאלו ויסתפקו עליהן אם הן חייבות מיתה או לאו שהנראה בעיני גדולי חכמיהם הוא שהן אינן חוטאות במעשה ואינן מתוועדות למקום להתחבר לשדים, אדרבה אינן זזות ממטתן ואינו אלא פועל דמיוני שהכריחו דעתן וכפיהו להאמין שהשטן יזדווג להן וישבע תאותן בזנות במה שלו הכח יותר משום בן אדם בגודל ובקושי הכלים ואריכות הפעולה ושאר מיני תענוג וכאילו נראה להן בחלום שמטיילות ומרקדות עם השדים ומתוך הבעילות הדמיוניות מתחממות ובאות לידי שפיכת זרע והנאה גדולה יש להן כמו שהודו קצת מהן בחקירה. ואינו באמת אלא מעשה שדים והיינו דמין נפסד והוא כמו שכתב הבדרשי ומה יתרון מולך בחזיון לילה או במראה אליו יתודע יאספו אליו כל עדרי בעלי אסופות והקיץ זרקה נפשו ופי הדעת הזה הן נספות ונשרפות בלא משפט שלא נמצא כתוב בשום ספר התורות עונש על מחשבות הלב הסתורות ואשר ישיבו הוא שבדין על כל זה הן נדונות לפי שכורתות ברית בלבן הזונה עם השטן וכאילו מסרו עצמן גופן ונשמתן לו ופרקו עול ה' מעל צוארן והתורה אמרה מכשפה לא תחיה."