ד – רחב | דף מקורות | הרב יונדב זר

יהושע ב

א וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה. ב וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת הָאָרֶץ. ג וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל רָחָב לֵאמֹר הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ אֲשֶׁר בָּאוּ לְבֵיתֵךְ כִּי לַחְפֹּר אֶת כָּל הָאָרֶץ בָּאוּ. ד וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ וַתֹּאמֶר כֵּן בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה. ה וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר בַּחֹשֶׁךְ וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ לֹא יָדַעְתִּי אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם כִּי תַשִּׂיגוּם. ו וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל הַגָּג. ז וְהָאֲנָשִׁים רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם דֶּרֶךְ הַיַּרְדֵּן עַל הַמַּעְבְּרוֹת וְהַשַּׁעַר סָגָרוּ אַחֲרֵי כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ הָרֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם. ח וְהֵמָּה טֶרֶם יִשְׁכָּבוּן וְהִיא עָלְתָה עֲלֵיהֶם עַל הַגָּג. ט וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם. י כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם. יא וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱלֹוהֵיכֶם הוּא אֱלֹוהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת. יב וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ נָא לִי בַּה' כִּי עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד וַעֲשִׂיתֶם גַּם אַתֶּם עִם בֵּית אָבִי חֶסֶד וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת. יג וְהַחֲיִתֶם אֶת אָבִי וְאֶת אִמִּי וְאֶת אַחַי וְאֶת אַחְיוֹתַי וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְהִצַּלְתֶּם אֶת נַפְשֹׁתֵינוּ מִמָּוֶת. יד וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם לָמוּת אִם לֹא תַגִּידוּ אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיָה בְּתֵת ה' לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת. טו וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד הַחַלּוֹן כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת. טז וַתֹּאמֶר לָהֶם הָהָרָה לֵּכוּ פֶּן יִפְגְּעוּ בָכֶם הָרֹדְפִים וְנַחְבֵּתֶם שָׁמָּה שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שׁוֹב הָרֹדְפִים וְאַחַר תֵּלְכוּ לְדַרְכְּכֶם. יז וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הָאֲנָשִׁים נְקִיִּם אֲנַחְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶּה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ. יח הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ וְאֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֵּךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה. יט וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ וַאֲנַחְנוּ נְקִיִּם וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה אִתָּךְ בַּבַּיִת דָּמוֹ בְרֹאשֵׁנוּ אִם יָד תִּהְיֶה בּוֹ. כ וְאִם תַּגִּידִי אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיִינוּ נְקִיִּם מִשְּׁבֻעָתֵךְ אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ. כא וַתֹּאמֶר כְּדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא וַתְּשַׁלְּחֵם וַיֵּלֵכוּ וַתִּקְשֹׁר אֶת תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן. כב וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ הָהָרָה וַיֵּשְׁבוּ שָׁם שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שָׁבוּ הָרֹדְפִים וַיְבַקְשׁוּ הָרֹדְפִים בְּכָל הַדֶּרֶךְ וְלֹא מָצָאוּ. כג וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם. כד וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ.

זבחים קטז, א-ב

ואף רחב הזונה אמרה לשלוחי יהושע: (יהושע ב, י) 'כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף'. מאי שנא התם דאמר (יהושע ה, א) 'ולא היה בם עוד רוח' ומאי שנא הכא דקאמר (יהושע ב, יא) 'ולא קמה עוד רוח באיש'? דאפילו אקשויי נמי לא אקשו. ומנא ידעה? דאמר מר: אין לך כל שר ונגיד שלא בא על רחב הזונה. אמרו: בת י' שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים וזנתה כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר. אחר נ' שנה נתגיירה. אמרה: 'יהא מחול לי בשכר חבל חלון ופשתים'.

*ספרי זוטא במדבר י, כט

וכן את מוצא ברחב הזונה שהטמינה את מרגלי יהושע שנא' וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמר (יהושע ב, א), יש אומרין כלי נגרות היו בידן ויש אומרין כלי קדרות היו בידן. ר' שמעון אומר אמר להן עשו עצמכן כחרשין ואתם עומדין על רזיהן. וילכו ויבאו בית אשה זונה, ר' יהודה אומר ארבעה שמות של גנאי היה לה. נקרא שמה רחב הזונה כשמה, ד"א רחב הזונה שהיתה מזנה עם בני המדינה מבפנים ועם הליסטים מבחוץ שנא' כי ביתה בקיר החומר ובחומר היא יושבת (שם ז, טו). ד"א רחב הזונה שהיתה מארץ כנען ולא היה בארץ כנען בני אדם רעים וקשים מהם. ד"א רחב הזונה שהיתה מאנשי יריחו מאותן שכתוב בהן כלייה שנאמר כי החרם תחרימם (דברים כ, יז) ועליה הוא אומר ומשפחות בית עבודת הבוץ (דה"י א' ד, כא) שהיתה עסוקה בבוץ ד"א שהטמינה את המרגלים בבוץ. ר' אליעזר בן יעקב אומר שהיתה עסוקה בבי סינן. לבית אשבע לבית שנשבעו לה המרגלים שנאמר ועתה השבעו לי בה' (יהושע ז, יב) ונאמר ותשב בקרב ישראל עד היום הזה (שם ו, כה). ר' שמעון אומר לפי שהיום הזה רוה ברקיע כך יהא זרעך קיים לפני לעולם שעמדו ממנו שמונה נביאים וכולהם כהנים ואלו הן ירמיה וחלקיוה שרייה מחסייה ברוך בן נריה חנמאל שלום ויש אומרין אף יחזקאל ובוזי ואף חולדה הנביאה מבני בניה היתה כתיב הכא אשת שלום בן תקוה (מלכים ב' כב) וכתיב התם את תקות חוט השני תקשרי בחלון (יהושע ז, יח). ומה אם מי שהיתה מגויי הארץ וממשפחות האדמה על שעשתה מאהבה נתן לה המקום מאהבה על אחת כמה וכמה אלו היתה מישראל.

ר' צדוק הכהן מלובלין – צדקת הצדיק אות מד

מי שיש לו תשוקה גדולה לתאוות הגוף אל יתעצב בזה לחשוב כמה פגום הוא שיש לו תשוקה כל כך. כי אדרבה הוא כלי מוכן לתוקף אהבת ותשוקת דרישת האמת. וכמו שנחמו ההוא סבא [אשר הוא אליהו לדעת יש מפרשים בתוס' פרק קמא דחולין (ו' א) ושמעתי דכן הוא האמת ודקושיית תוס' שם אין כאן מקומו] לאביי (סוכה נ"ב א) ועל זה אמרו דלעתיד לבוא צדיקים נדמה להם יצר הרע כהר ורשעים כחוט השערה ואינו שקר רק שניהם אמת כי לאלו תשוקתם ותאוותם עצומה ביותר:  

זהר א' רמא, ב

רבי אבא הוה יתיב ליליא חד וקם למלעי באורייתא, עד דהוה יתיב אתא רבי יוסי ובטש אפתחא, אמר סיפטא בטופסרא קפטלאי שכיחי, יתבו ולעו באורייתא, אדהכי קם בריה דאושפיזא ויתיב קמייהו, אמר לון מאי דכתיב (יהושע ב יג) והחייתם את אבי ואת אמי וגו', וכתיב ונתתם לי אות אמת, מאי קא בעאת מנייהו, אמר רבי אבא יאות שאלת, אבל אי שמעת מידי אימא ברי.

אמר תו שאלתא, דהא אינון יהבו לה מה דלא בעאת מנייהו, דכתיב את תקות חוט השני הזה תקשרי בחלון וגו', אלא הכי אוליפנא, היא בעאת סימנא דחיי, דכתיב והחייתם את אבי וגו', ואמרה סימנא דחיי לא שרייא אלא באות אמת, ומאי איהו אות אמת, דא את ו', בגין דביה שריין חיין, הכי אוליפנא סימנא דמשה קא בעאת. ואינון אמאי יהבו לה תקות חוט השני, אלא אינון אמרי משה הא אסתלק מעלמא, דהא אתכניש שמשא, והא מטא זמנא דסיהרא למשלט, סימנא דסיהרא אית לן למיהב לך, ומאי איהו תקות חוט השני הזה, כמה דאת אמר (שיר ד ג) כחוט השני שפתותיך, סימנא דיהושע יהא גבך, בגין דשולטנותא דסיהרא השתא, קמו רבי אבא ורבי יוסי ונשקוהו, אמרו ודאי זמין אנת למהוי ריש מתיבתא או גברא רבא בישראל, ומנו רבי בון.

*ר' צדוק הכהן מלובלין – מחשבות חרוץ אות טו

והלולב נגד הו' שהוא עצם החיי עולם המתפשט בנפשות מישראל זרע יעקב על ידי השלכת האמת דרגא דיעקב ארצה, שהו' הוא אות אמת המשפיע חיים, כמו שמובא בזוהר (ח"א רמ"א ב) על פסוק (יהושע ב', י"ג) 'והחייתם אותי' דרחב על ידי האות אמת הוא הו' הרמוז בתקות חוט השני הדומה לו'. וכן הלולב דומה לו. וזהו שורש החיים המתפשט בששה קצוות שהם כל כוחות הפעולה דנבראים, ועל כן כל הארבעה מינים כלולים בלולב בברכה. ואמרו ז"ל (סוכה ל"ז ב) לפי שגבוה מכולם, היינו שכוחו בהתגלות יותר מכולם, כי כוחות הפעולה הם המתגלים בנפעל. ועל כן שתי אותיות אחרונות דשם הם הנגלות, וראשונות – הנסתרות כנודע. ובו טעם ולא ריח, כי השלימות דכוחות הפעולה אפילו יהיו הנסתרות לא כן, דמחשבה רעה אין הקב"ה מצרף למעשה בזרע ישראל (קידושין מ' א).

דברים רבה ב, כח

'אז יבדיל משה' – מה כתיב למעלה מן העניין? וידעת היום והשבות אל לבבך. מהו והשבות אל לבבך? אמר ר' מאיר: אמר הקב"ה: 'את ולבך יודעים מעשים שעשית וייסורין שהבאתי עליך, שלא כנגד מעשיך הבאתי עליך'.

דבר אחר: 'כי ה' הוא האלוהים'. רבנן אמרי: יתרו נתן ממש בעבודת כוכבים, שנאמר (שמות יח): 'עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים'. נעמן הודה במקצת ממנה, שנאמר (מלכים ב ה): 'הנה נא ידעתי כי אין אלוהים בכל הארץ כי אם בישראל'. רחב שמתהו בשמים ובארץ, שנאמר (יהושע ב): 'כי ה' אלוהיכם הוא אלוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת'. משה שמו אף בחללו של עולם, שנאמר: 'כי ה' הוא האלוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד'. מהו 'אין עוד'? אפילו בחללו של עולם.

אמר רבי אושעיא: אמר הקב"ה: 'תנו לה מפרי ידיה', אתה העדות עלי: 'ואין עוד'. ואף אני מעיד עליך (דברים לד): 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה'.

מה כתיב 'למען ייטב לך והארכת ימים'? אמרו ישראל לפני הקב"ה: 'רבש"ע! זו היא אריכות ימים?! אדם הורג נפש בשגגה, וגואל הדם רודף אחריו להורגו, והכל מתים שלא בעונתם'. אמר הקב"ה למשה: 'חייך! יפה הן מדברין לך, ותפרוש להן ערי מקלט', שנאמר: 'אז יבדיל משה'.

*רות רבה ב, א

רבי סימון בשם ריב"ל ור' חמא אבוי דרבי הושע בשם רבי לא נתן דברי הימים אלא להדרש הה"ד (דה"א ד, כא): "בני שלה בן יהודה ער אבי לכה" אב ב"ד של לכה "ולעדה אבי מרשה" אב בית דין של מרשה "ומשפחות בית עבדת הבוץ" זו רחב הזונה שהטמינה המרגלים בבוץ הה"ד (יהושע ב, ו): "ותטמנם בפשתי העץ" א"ר יהודה ברבי סימון בבוסמין היתה עסקה "לבית אשבע" שנשבעו לה המרגלים שנאמר "ועתה השבעו נא לי בַּה'" "ויוקים" שקיימו לה השבועה הה"ד (כג): "ויבואו הנערים המרגלים" ומה תלמוד לומר "ואת כל משפחותיה הוציאו" תני רשב"י שאפילו היתה משפחתה מאתים אנשים והלכו ונדבקו במאתים משפחות אחרות כולן ניצולות בזכותה ואת כל משפחתה לא נאמר אלא "ואת כל משפחותיה".

(כב): "וְאַנְשֵׁי כֹזֵבָא" שכזבה במלך יריחו שנאמר (יהושע ב, ד): "ותאמר כן באו אלי האנשים וגו'" "ויואש" שנתיאשה מן החיים "ושרף" שתקנה עצמה לשרופין "אשר בעלו למואב" שבאתה ונדבקה בישראל ועלו מעשיה לאביה שבשמים "וְיָשֻׁבִי לחם" שנדבקה בישראל שקבלו את התורה שכתוב בה (משלי ט, ה): "לכו לחמו בלחמי" "והדברים עתיקים" ר' איבו ור' יהודה בר' סימון אומרים דברים הללו סתומין כאן ומפורשין במקום אחר.

(כג): "המה היוצרים" אלו המרגלים הה"ד "וישלח יהושע בן נון מן השטים וגו'" ר' יהודה ור' נחמיה חד אמר כלי נגרות היה בידם "מרגלים חרש לאמר" ר' נחמיה אומר כלי קדרות היה בידם מקדרין חרש לאמר תני רשב"י חרש כמשמעו אמר להם עשו עצמכם חרשין ואתם עומדים על רזיהם ר"ש בן אלעזר אומר מתוך שאתם עושים עצמכם חרשים אתם עומדין על אופניים שלהם "ויושבי נטעים" שהיו בקיאין בנטיעה על שם שנאמר (במדבר יג, כג): "ויכרתו משם זמורה" "וגדרה" שהטמינה אותן אחריה גדר שנאמר "ותאמר להם ההרה לכו" ויש אומרים ששרתה עליה רוח הקדש עד שלא נכנסו ישראל לארץ וכי מהיכן היתה יודעת שחוזרין לשלשת ימים מיכן ששרתה עליה רוח הקדש "עם המלך במלאכתו ישבו שם" מכאן אמרו עשרה כהנים נביאים עמדו מרחב הזונה ירמיה חלקיה שריה מחסיה חנמאל שלום ברוך נריה יחזקאל בוזי ויש אומרים אף חולדה הנביאה מבני בניה של רחב הזונה היתה:

מגילה יד, ב

אמר רב נחמן: חולדה מבני בניו של יהושע היתה. כתיב הכא: (מלכים ב כב, יד) 'בן חרחס' וכתיב התם: (יהושע כד, ל) 'בתמנת חרס'. איתיביה רב עינא סבא לרב נחמן: שמונה נביאים והם כהנים יצאו מרחב הזונה, ואלו הן: נריה ברוך ושריה מחסיה ירמיה חלקיה חנמאל ושלום, רבי יהודה אומר: אף חולדה הנביאה מבני בניה של רחב הזונה היתה, כתיב הכא 'בן תקוה' וכתיב התם (יהושע ב, יח) 'את תקות חוט השני'. אמר ליה: 'עינא סבא', ואמרי לה: 'פתיא אוכמא, מיני ומינך תסתיים שמעתא, דאיגיירא ונסבה יהושע'. ומי הוו ליה זרעא ליהושע? והכתיב (דברי הימים א ז, כז) 'נון בנו יהושע בנו'? בני לא הוו ליה, בנתן הוו ליה.

ירושלמי ברכות ב, ח

כד דמך ר' חייא בר אדא בר אחתיה דבר קפרא קביל ר"ל עילוי דהוה רביה. נימר תלמידיה דבר נשא חביב עליה כבריה. עאל ואיפטר עילוי (שיר השירים ו) 'דודי ירד לגנו לערוגת הבושם לרעות בגנים' – לא צורכה אלא 'דודי ירד לגנו לרעות בגנים'. 'דודי' זה הקב"ה. 'ירד לגנו' זה העולם. 'לערוגת הבושם' אילו ישראל. 'לרעות בגנים' אילו אומות העולם. 'וללקוט שושנים' אילו הצדיקים שמסלקן מביניהן. משלו משל למה הדבר דומה? למלך שהיה לו בן והיה חביב עליו יותר מדאי. מה עשה המלך? נטע לו פרדס. בשעה שהיה הבן עושה רצונו של אביו, היה מחזר בכל העולם כולו ורואה אי זו נטיעה יפה בעולם ונוטה בתוך פרדיסו, ובשעה שהיה מכעיסו – היה מקצץ כל נטיעותיו. כך בשעה שישראל עושין רצונו של הקב"ה – מחזר בכל העולם כולו ורואה אי זה צדיק באומות העולם ומביאו ומדבקו לישראל, כגון יתרו ורחב. ובשעה שהן מכעיסין אותו – היה מסלק הצדיקים שביניהן.

*ילקוט שמעוני יהושע ט

כי שמענו את אשר הוביש ה' וגו' ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם, וכתיב ויהי כשמוע כל מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ימה ולא היה בהם עוד רוח מאי שנא התם דכתיב ולא היה בהם עוד רוח ומאי שנא הכא דכתיב ולא קמה עוד רוח, לאשמועינן דאפי' איקשוי לא איקשו. מנא ידעה דאמר מר אין לך כל שר ונגיד שלא בא אל רחב הזונה. אמרו בת י' שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים וזנתה כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, לסוף חמשים שנה נתגיירה, אמרה לפניו רבש"ע (ו) בשלשה חטאתי לפניך (בנדה בחלה ובהדלקה) בשלשה מחול לי בחבל בחלון ובחומה שנאמר ותורידם בחבל וגו', ומה שכר נטלה על כך, ר"א אומר זכתה שיצאו ממנו שמנה נביאים וכהנים ואלו הם ירמיה וחלקיה ושריה ומעשיה ברוך בן נריה חנמאל ושלום. וכתיב ומשפחות בית עבודת הבוץ לבית אשבע אלו בני רחב הזונה שהטמינה את המרגלים בבוץ, לבית אשבע שנשבעו לה המרגלים. רבי יהודה אומר אף חולדה הנביאה היתה מבני בהניה של רחב שנאמר וילך חלקיהו הכהן ואחיקם ועכבור אל חולדה הנביאה אשת שלום בן תקות וכתיב הנה אנחנו באים בארץ את תקות וגו'. והלא דברים ק"ו ומה אם מי שהיתה מעם שנאמר בו לא תחיה כל נשמה על שקרבה עצמה כך קרבה המקום, ישראל שעושין את התורה עאכ"ו. יש נשים חסידות גיורות הגר אסנת צפרה שפרה פועה בת פרעה רחב רות ויעל אשת חבר הקיני: