האם נוכחות שלושה בטבילה מעכבת
חלק זה של הסיכום עוסק במצב בו אין כלל בית דין בטבילה. בסיכום נפרד התייחסתי למצב שבו בית הדין נמצאים בחדר סמוך וכדומה.
סיכום
בשאלה האם מעכב שיהיו בית דין בטבילה יש לכאורה סתירה בגמרא. מחד למדנו שמעכב שיהיו שלושה בגיור, ומנגד למדנו שאפשר לסמוך על טבילה לנדה או לקרי לגיור. נחלקו בזה הראשונים:
הדעה המקילה מסבירה שהחלק שבו מעכב שיהיו שלושה הוא קבלת המצוות, אבל בטבילה צריך שלושה רק לכתחילה וזה לא מעכב. כך דעת תוס', מהר"ם, רא"ש, מרדכי, ר"ן, שטמ"ק, תוס' ישנים, אגודה, רי"ד, ריא"ז, תשב"ץ וטור.
בתוך הדעה המקילה יש סיעה חשובה שאומרת שאמנם הגיור תקף בדיעבד, אבל לכתחילה לא מתייחסים אליו כגר ולא מחתנים אותו עם יהודייה עד שיטבול כראוי, אמנם את בנו לא פוסלים. כך דעת רמב"ן ועוד בפירוש דעת הרי"ף, וכך גם יש שפירשו ברמב"ם (פירוש שני במ"מ להבנתי, וכן מוכח משו"ע), וכך סברו הרמב"ן, הרמ"ך,
הדעה המחמירה סוברת שטבילה שלא בפני שלושה לא נחשבת כטבילה לגיור. בתוך שיטה זו יש כמה הסברים: 1. אכן יש מחלוקת בגמרא, והלכה שמעכב שיהיו שלושה (בה"ג, הלכות פסוקות). 2. מדובר בגמרא שבטבילה לנדה ולקרי היו שלושה (ריטב"א, נימוק"י). 3. טבילה לנדה ולקרי מועילה בתור חזקה שנתגיירו בעבר, אבל בטבילת גיור מעכב שיהיו שלושה (מאירי ועוד בהסבר דעת הרי"ף והרמב"ם, ורמב"ן ועוד בדעת הרמב"ם). וכך גם דעת הראב"ן והרשב"ש וכך למדו רבים מהסמ"ג.
דעת הרי"ף – הרי"ף תירץ את הסתירה שלעיל, שסומכים על טבילה שלא בשלושה בדיעבד להכשיר את זרעו, אבל לא סומכים עליה לכתחילה להתייחס אליו כגר ולהשיאו אישה, ובתוך דבריו כתב "דאי לאו גיורא הוא לא הוה טבל לשם קריו".
יש מפרשים שהכוונה 'אם הוא לא התגייר פעם, לא היה דואג עכשיו לטבול', כלומר שהטבילה הזו היא כראיה שהוא נתגייר בעבר כראוי, אבל מי שבכלל לא טבל בפני שלושה אינו גר. וכ"כ מאירי, מ"מ בפירוש העיקרי, מהריב"ל וב"ח.
ויש אומרים שלדעת הרי"ף בדיעבד טבילה שלא בפני שלושה מועילה לגיור (רק לא להשיאו אשה), ונראה שפירשו שהכוונה בדבריו היא: 'אם לא היה תופס את עצמו כגר לא היה טובל לקריו', ולכן הטבילה לשם קרי נחשבת כטבילה לגירות למרות שלא היו בה שלושה. וכ"כ הרמב"ן, הרמ"ך, נמוק"י, ט"ז, וכן מוכח מהמרדכי, הרא"ש, הטור והשו"ע, וכן נראה גם מהרשב"א ור' ירוחם.
הרמב"ם – מדבריו נראה שמפרש שהטבילה שלא בפני שלושה היא רק כראיה, אבל טבילה בשלושה מעכבת. וכך פירשו אלו שפירשו כך ברי"ף, וכן הרמב"ן והרמ"ך (ותמהו על הרמב"ם). ואפשר להסביר שדעתו שטבילה שלא בפני שלושה נחשבת לגיור, ורק לכתחילה אין לסמוך על זה ולחתנו בישראל (כדעה השנייה בדעת הרי"ף).
בשו"ע כתב כדעת סתם כתוס' ורא"ש שהגיור תקף בדיעבד, והביא את דעת הרי"ף והרמב"ם בשמם שאם טבל או מל שלא בפני שלושה זה מעכב ואסור בישראלית אבל לא פוסלים את בנו. האחרונים נחלקו כמי מתכוון לפסוק השו"ע.
האם צריך עדות על הטבילה? – באחרונים (ב"ח, פרישה, ש"ך) נאמרו בסוגיה שני הסברים, שלפי אחד מהם אין צורך בעדות ולפי ההסבר השני צריך. לא העמקתי בזה מספיק.
הסתירה בין הגמרות
התקשו הראשונים בסתירה לכאורה שבין שני מקורות בגמרא. מצד אחד למדנו שגר צריך שלושה בטבילה (יש להדגיש שהמקורות מתייחסים גם לטבילה), ומנגד למדנו שניתן להכשיר גיור על סמך טבילה לנידה ולקרי (שבדרך כלל אין בהם שלושה).
יבמות מו, ב
אמר רבה עובדא הוה בי רבי חייא בר רבי ורב יוסף מתני רבי אושעיא בר רבי ורב ספרא מתני ר' אושעיא בר' חייא (פירשו רש"י ותוס' שכל אחד מוסיף על אלו שלפניו, ומכך שלרב ספרא חשוב להוסיף רב שלישי למדו שצריך שלושה) דאתא לקמיה גר שמל ולא טבל א"ל שהי כאן עד למחר ונטבלינך ש"מ תלת ש"מ גר צריך שלשה… אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן גר צריך ג' משפט כתיב ביה
יבמות מז, ב
ושני ת"ח עומדים על גביו. והא א"ר חייא א"ר יוחנן: גר צריך שלשה! הא א"ר יוחנן לתנא, תני: שלשה.
קידושין סב, א-ב
מגמרא זו יש ללמוד שהצורך בשלושה מעכב בדיעבד[1].
הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר… אינה מקודשת… בשלמא כולהו לאו בידו אלא גר הוי בידו גר נמי לאו בידו דאמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן גר צריך שלשה מ"ט משפט כתיב ביה כדין מי יימר דמזדקקו ליה הני תלתא
יבמות מה, ב
עבדיה דרבי חייא בר אמי אטבלה לההיא עובדת כוכבים לשם אנתתא, אמר רב יוסף: יכילנא לאכשורי בה ובברתה; בה, כדרב אסי, דאמר רב אסי: מי לא טבלה לנדותה? בברתה, עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל – הולד כשר. ההוא דהוו קרו ליה בר ארמייתא, אמר רב אסי: מי לא טבלה לנדותה? ההוא דהוו קרו ליה בר ארמאה, אמר ריב"ל: מי לא טבל לקריו?
ירושלמי קידושין ג, יב
…אלא[2] ר' יהושע בן לוי כהדא דתני בר קפרא. דתני בר קפרא: גר שמל ולא טבל הרי זה כשר, שאין גר שלא טבל לקירויו. וקשיא עלת לו טומאה קלה מטומאה חמורה? אמר רבי יוסי בי ר' בון כיון שזו וזו לשום קדושת ישראל עלת לו.
הסוברים שטבילה בפני שלושה אינה מעכבת (כשקבלת מצוות היתה בפני שלושה)
בתוספות הביאו כמה תירוצים:
- הצורך בשלושה הוא רק לכתחילה (ורק בקבלת מצוות הוא מעכב). תוס' ביבמות ובקידושין[3].
- אכן מעכב שיהיו שלושה בטבילה, אבל כשידוע שטבלו זה נחשב שהיו שם שלושה. תוס' יבמות בשם יש מפרשים.
- הצורך בשלושה הוא רק בשביל קבלת המצוות, ומשמע שלטבילה אין צורך בשלושה אף לכתחילה. (אמנם משמע שצריך אחד, עיין בהערה הקודמת). תוס' בקידושין בתירוץ השני.
תוספות יבמות מה, ב
מי לא טבלה לנדותה – תימה דאמר לקמן (דף מו:) דגר צריך שלשה דמשפט כתיב ביה ואפילו למאן דאמר בריש סנהדרין (דף ג.) דבר תורה חד נמי כשר מכל מקום אין דרך נשים להביא איש עמהן בשעת טבילה ואשה אינה ראויה לדון כדתנן (נדה דף מט:) כל הכשר לדון כשר להעיד ובהדיא איתא בירושלמי דיומא מעתה שאין אשה מעידה אינה דנה ודבורה לא היתה דנה אלא מלמדת להן שידונו אי נמי על פי הדיבור שאני וי"ל האי דבעינן שלשה היינו לקבלת המצות אבל לא לטבילה אף על גב דאמרינן לקמן (דף מז:) דשני ת"ח עומדים מבחוץ היינו לכתחלה דעדיף טפי. ויש מפרשים דכיון דידוע לכל שטבלה כאילו עומדים שם דמי.
תוספות קידושין סב, ב
גר צריך שלשה משפט כתיב ביה כדין – נראה דוקא בקבלת מצות הוא דבעינן ג' אבל בטבילה בחד סגיא אם כבר קיבל עליו המצות וראיה מההיא דיבמות (דף מה:) דקאמר התם ההוא דהוו קרי ליה בר ארמאי פירוש משום דמל ולא טבל אמר ריב"ל מי לא טבל לקריו כלומר וכי לא ראה קרי מימיו דצריך לטבול א"כ משמע מדנפיק בטבילת קריו משמע דלא בעינן שלשה ומיהו קשה מהא דאמר (שם דף מז:) דמושיבין אותה במים עד צוארה ושני תלמידי חכמים יושבים מבחוץ ומודיעין לה מקצת מצות קלות ומקצת חמורות ופריך והא בעינן שלשה ומשני תני שלשה אלמא משמע דלטבילה נמי בעינן שלשה ויש לומר דודאי למצוה בעינן שלשה אבל לא לעכב אי נמי י"ל דהא דבעי שלשה היינו טעמא משום קבלת מצות.
תוספות מהר"ם מרוטנבורג (בשיטת הקדמונים) מסכת יבמות דף מו עמוד ב
מהר"ם מרוטנבורג שמעכב שיהיו שלושה באחד משלבי הגיור – או בקבלת מצוות או בטבילה (אמנם אפשר לדחוק שהכוונה היא שזה מועיל רק כי יש קבלת מצוות חוזרת סמוך לטבילה).
והא דקאמר לעיל מי לא טבלה לנדותה, אע"ג דלכאורה מיירי דלא טבלה בפני שלשה, לא תיקשי מכאן, דאיכא למימר דשלשה דקאמר דצריך היינו בשעת קבלת מצוות, אבל בשעת טבילה לא צריך שלשה. וא"ת האמר ליה ר' יוחנן לתנא תני שלשה, ואשעת טבילה קאמר בסוף שמעתין. וי"ל דמיירי התם כגון דלא הוו שלשה בשעת קבלת מצוות, אז צריך שלשה בשעת טבילה. אבל היכא דהוו שלשה בשעת קבלת מצוות אז די בשנים בשעת טבילה.
מרדכי מסכת יבמות פרק החולץ
המרדכי דחה את הסבר הרי"ף (דעת הרי"ף תובא בהמשך), וכתב כתוספות שהצורך בשלושה מעכב רק בקבלת המצוות אבל לטבילה אינו מעכב ונצרך רק לכתחילה.
המרדכי מביא הסבר בשם הר' יהודה ברבי יו"ט ורבינו שמחה (וכך סתמו תוס' בקידושין כמובא לעיל), לפיו לא מעכב שהטבילה תהיה בפני שלושה אבל מעכב שתהיה בפני אחד, ומקשה על הסבר זה, שהרי בטבילת נדה מסתמא אין אפילו אחד.
[דף מה ע"א] יכילנא לאכשורי בה ובברתה [*בה] כדרב אסי מי לא טבלה לנדותה ומ"ש האלפסי [רמז לו] דלכתחלה בעינן ג' והכא בדיעבד ולהכי מכשרו בברתה אבל איהו בעי שלשה לכתחלה לאינסובי בת ישראל ליתא דהא קאמר יכילנא לאכשורי בה ובברתה אלמא בדיעבד הוי גר גמור ודוקא שהיו רגילין לנהוג (בה) בתורת יהדות בפרהסיא מקמי טבילת נדה וקרי ואותם היו רגילין לטבול לנדה ולקרי אבל לא נהג בתורת יהדות הא אמר לקמן מעשה באחד שאמר נתגיירתי ביני לבין עצמי כו' עד לדבריך עובד כוכבים אתה משמע אפילו בדיעבד נמי לא. אביאסף:
מי לא טבלה לנדתה וא"ת ומה בכך והלא לא טבלה בפני ג' ואמרי' גר שנתגייר בינו לבין עצמו אינו גר ואמרינן נמי צריך ג' משפט כתיב ביה וי"ל דלא בעינן ג' לעיכובא אלא לקבלת המצות ומשעה שיחדה לעצמו קבלה עליה בפני ג' אבל לא היתה יודעת שצריכה לטבול לשם גיורת ואע"ג דאמר לקמן שבשעת טבילה מיחדין לה שלשה ת"ח דמשמע מהתם (*דמשעת) [*דבשעת] טבילה צריכה ג' היינו לכתחלה דהכי שפיר טפי דליהוי בשעת גרות ומיהו עיכוב לא הוי בדיעבד כיון דהוי בשעת קבלה וה"ר יהודה ברבי יו"ט פי' על הך מלתא דמדאורייתא לא בעינן ג' לטבילה דמדאורייתא חד נמי כשר בדיני ממונות כדאמר בריש סנהדרין אלא מדרבנן הוא דאצריך בגירות כמו בדיני ממונות * וכן מצא מורי בשם רבינו שמחה ז"ל ולדבריו [*זו] אי אפשר דלא הוה חד בשעת טבילה וק"ק דתימה הוא וכי אנשים רגילים לילך במקום שנשים טובלות אם לא לצורך גירות ואשה אין נראה דכשרה דלדון אינה כשרה כדאמר כל הכשר לדון כשר להעיד ואשה אינה כשרה להעיד ואע"ג דגבי דבורה כתיב והיא שופטת את ישראל לא שפטה ממש אלא שהיתה מלמדת אותם הדינים עי' פ' שבועת העדות וסוף פרק רבי אליעזר דמילה:
רא"ש יבמות ד, לא
הרא"ש כתב כתוס' יבמות, שבקבלת מצוות מעכב שיהיו שלושה אבל בטבילה זה רק לכתחילה, והביא שיש מפרשים שכשידוע שטבלו זה נחשב שהיו שם שלושה (בתוספות הרא"ש כתב שפירוש זה דחוק)[4]. בסוף דבריו הביא הרא"ש גם את דברי הרי"ף (יבוארו לקמן).
עבדיה דר' חייא בר אמי אטבלה לההיא עובדת כוכבים לשם אנתתא א"ר אשי יכילנא לאכשורי בה ובברתה בה כדרב אסי דאמר רב אסי מי לא טבלה לנדותה. בברתה דאמר ריב"ל עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. ההוא דהוה קרו ליה בר ארמיתא אמר רב אסי מי לא טבלה לנדותה. ההוא דהוה קרו ליה בר ארמאה אמר ריב"ל מי לא טבל לקרויו וקשה דהא אמרינן לקמן דגר צריך שלשה משפט כתיב ביה. ואפי' למ"ד בסנהדרין (דף ג א) דבר תורה חד כשר מודה הכא דבעינן שלשה מידי דהוה אגזילות וחבלות. ועוד דאין דרך נשים שילכו עמהם אנשים בשעת טבילה ואשה אינה ראויה לדון מדאינה ראויה להעיד כדתנן כל שכשר לדון כשר להעיד. ובירושלמי פ' שני שעירי (ה"א) יליף לה מגז"ש דשני שני נאמר כאן ועמדו שני אנשים ונאמר להלן ע"פ שני עדים. וי"ל הא דבעינן שלשה היינו לקבלת המצות אבל לא לטבילה אע"ג דאמר לקמן דב' ת"ח עומדין לה מבחוץ היינו לכתחלה דעדיף טפי אבל אינו מעכב וי"מ כיון שידוע לכל שטבלה כאילו עומדין שם דמי. ומיהו קשה שטבילת נדה בלילה ולקמן (מו ב) אמרי' דאין מטבילין גר בלילה ותירץ רבינו מאיר ז"ל מדלא קאמר אין מטבילין גר בלילה מ"ט משפט כתיב ביה כדאמר גר צריך שלשה משפט כתיב ביה אלמא דלא גמרינן ליה ממשפט דאין לו דין משפט אלא לענין גוף הדבר שצריך שלשה אבל לא לזמן הטבילה. וגם פשטיה דקרא הכי איירי ושפטתם כתיב ביה דהוי שנים ואין ב"ד שקול ולילה לא הוי אלא מדרבנן ולכתחלה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי. אי נמי קבלת מצוה הוי כתחלת דין וטבילה הויא כגמר דין דהוי אפילו בלילה ומדרבנן הוא דבעינן ביום לכתחלה ורב אלפס ז"ל כתב דלכתחלה בעינן שלשה דלא מנסבינן ליה בת ישראל עד דטביל בפני שלשה אבל בדיעבד לא פסלינן לבריה אם לא טבל בפני ג':
הר"ן על הרי"ף מסכת קידושין דף כו עמוד א
הר"ן מפרש ש'צריך שלושה' שמעכב זה לקבלת המצוות, אבל בטבילה זהו צורך לכתחילה ואינו מעכב.
ופרכינן עלה דרבי יוחנן ממתני' דתנן הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר וכו' בשלמא כולהו לאו בידו אלא גר הרי בידו א"ל גר נמי אין בידו דאמר ר' יוחנן גר צריך שלשה משפט כתיב ביה דכתיב ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו כדאיתא התם מי יימר דמזדקקי ליה בי דינא וצריך שלשה דקאמרינן היינו בקבלת המצות אבל בטבילה כל שקבל המצות בפני שלשה אפי' טבל אחר כך בינו לבין עצמו גר מעליא הוא והכי מוכח בפרק החולץ (דף מה ב) בההוא דהוו קרו ליה בר ארמאה ואמר להו רב יוסף מי לא טבל לקריו וההוא דהוו קרו ליה בר ארמיתא אמר להו מי לא טבלה לנדתה אלמא בדיעבד אפי' שלא בשלשה סגי דאי לא היכי מתמה מי לא טבל לקריו דשמא לא טבל בפני ג' וסתם טבילה דנדה ובעל קרי נמי לאו בפני ג' היא אלא בינן לבין עצמן אלא ש"מ דג' בטבילה לא מעכבי ומיהו לכתחילה אפי' בטבילה בעינן ג' דאמרי' התם שהי כאן ונטבלינך למחר ואמרי' עלה ש"מ גר צריך ג' ואמרי' נמי גבי טבילה דגר ועבד משוחרר ושני תלמידי חכמים עומדין על גביו ואקשינן והא אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן גר צריך ג' א"ל תני ג' אלמא לכתחלה אפי' בטבילה צריך ג'.
שיטה מקובצת מסכת יבמות (בשיטת הקדמונים) דף מז עמוד א
נראה שהשטמ"ק מפרש שיש סתירה בין הגמרות, ולהלכה גם מי שנתגייר בינו לבין עצמו – גיורו תקף! (צ"ע אם הבין כך את הרי"ף).
בינו לבין עצמו אינו גר. כלומר אפילו בדיעבד. ולית הלכתא כותיה בהא, דהא אמרינן לעיל אפילו לא טבל בפני שלשה הוי [גר], כדאמרינן מי לא טבלה לנדתה ומי לא טבל לקירויו, ואע"פ שלא היה במעמד שלשה:
תוספות ישנים מכתבי יד – מתוך קובץ שיטות קמאי יבמות מה, ב (803 באוצר)
כתבו כתוס', שהצורך בשלושה הוא רק לקבלת מצוות (לא מבואר בדבריהם, אבל מסתבר שיסכימו שלכתחילה צריך שלושה בטבילה).
וא"ת והא אמרי' גר צריך שלשה ובטבילת נדות ליכ' ג' ואפי' אי איכ' נשים לא סגי בכך דאין כשרות לדון, וי"ל דהא דצריך שלשה היינו דוקא לקבלת מצות אבל בשעת טבילה לא צריך, וצ"ל דהכא מיירי כשקבלה כבר המצות והודיעוה מצות קלות וחמורות דאי לאו הכי לא סגי בטבילת נדות. [תוספות ישנים מכת"י].
האגודה מסכת יבמות פרק ד – החולץ ליבמתו
האגודה כתב כתוס' יבמות, שהצורך בשלושה מעכב רק לקבלת מצוות ולטבילה הוא לכתחילה, ויש מפרשים שצריך שלושה בטבילה אבל כיוון שידוע שטבלה זה נחשב שהם היו שם.
קשה לר"י הא דאמרינן [מ"ו ע"ב] גר שצריך שלשה [דמשפט כתיב] ובשעת טבילה לא הביא[ה] איש ואפילו הביאה נשים אשה אינה ראוייה לדון. ויש לומר (היינו) [האי] דבעינן שלשה היינו לקבלת המצו' אבל לא לטבילה ודי בנשים הטובלות אותם אף על גב דאמרינן לקמן [מ"ז ע"ב] שני תלמידי חכמים עומדים בחוץ הני מילי לכתחילה ויש מפרשים כיון שידוע לכל שטבלה כאילו עומדים שם דמי.
פסקי רי"ד מסכת יבמות דף מו עמוד ב
הרי"ד כתב שהצורך בשלושה הוא כשמתגייר ורוצה לישא יהודייה, אבל אם היה בחזקת יהודי וטובל לקריו זה מספיק גם אם לא טבל בפני שלושה, וזה דומה לזוג שלא ידוע שהתחתנו אבל חיים ביחד שמחזיקים אותה כמקודשת.
אני מבין שכוונתו כתוס', ואולי באופן קיצוני יותר, שמי שמוחזק ומתנהג כיהודי וטבל שלא בפני שלושה – נחשב לגר[5].
אמ' ר' חייה בר אבה אמ' ר' יוחנן גר צריך שלשה, משפט כת' ביה, משפט אחד יהיה לכם ולגר, והכי נמי אמרי' לקמ' ת"ר ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו בין גרו, מיכן אמ' ר' יהודה גר שנתגייר בבית דין הרי זה גר כול'. ואי קשיא הא אמרן לעיל מי לא טבל' לקירויו מי לא טבלה לנידתה, והא [התם] דליכא תלתא והוו גירי. יש לומ' היכא צריך תלתא בשעה שנכנס תחת כנפי השכינה ורוצה לישא בת יש', אבל אם עמד בחזקת יש' והיה טובל לקירויו אע"פ שלא טבל בפני שלשה די לנו, ודמיא הא לקידושין שהמקדש בעד אחד אינן קידושין, אבל אם ראינו שעמדה עמו בחזקת אשה ונתיחדה עמו צריכה ממנו גט, ואע"פ שלא ראו עדים שבא עליה וקידשה בביאה אנו מחזיקים אותה במקודשת כיון שיושבת תחתיו כאשה תחת בעלה, והם הכי נמי הכא כיון שאנו רואים שהוא נוהג תורת יש' הרי הוא גר גמור.
פסקי ריא"ז יבמות פרק ד הלכה ח – מובא גם בשלט"ג
הריא"ז כתב כתירוץ התוספות שכיוון שמוחזקת לטבול לנדתה זה נחשב שטבלה בפני שלושה לשם גירות. אמנם בהמשך כתב שמי שלא טבל בפני שלושה אינו גר, אבל נראה שהכוונה כאשר לא ידוע שטבל למרות שסתם אדם מוחזק לטבול
אות א – פתיחה
נכרית שנתגיירה אף על פי שלא טבלה לשם גירות, הואיל והיא מוחזקת לטבול לנדותה ככל בת ישראל הרי זו כמי שטבלה לשם גירות בפני שלשה, כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' כ"ד[6], ומותרת להנשא לישראל כשר וזרעו כשר אפי' לכהונה. וכן גר שנתגייר ולא טבל לשם גירות אם הוא מוחזק לטבול לקירויו הרי הוא כמי שטבל לשם גירות בפני שלשה ואם בא על בת ישראל לא פסלה…
אות ה
וצריך טבילה בפני ג' שצריך להתגייר בבית דין ונראה בעיני שאם מל בפני שנים וטבל בפני שלשה הרי זה גר כמבואר בקונטרס הראיות…
אות ו
ואין מטבילין אותו אלא ביום ולא בלילה ואסור להטבילו בשבת ואם הטבילוהו בשבת ה"ז גר ואם הטבילוהו בלילה שלא בפני שלשה אינו גר כמבואר בק"ה.
שו"ת תשב"ץ חלק ג סימן רכז
התשב"ץ בתשובה ביאר שלמרות שטבילה שלא בפני שלושה מועילה, קבלת מצוות בפני שלושה מעכבת. ומי [שמוחזק] שנוהג במנהגי יהדות זה מועיל לו במקום הקבלה.
כי אע"פ שטבילת גרים שנעשית שלא בפני ג' היא מתרת אותם לבא בקהל אבל צריך שיהא מקבל עליו התורה בפני ג' קודם טבילה שהרי משפט כתיב בה ואין משפט פחות מג' ומה שאמרו בגמרא (יבמות מ"ה ע"ב) מי לא טבלה לנדותה. זו /זה/ הוא באשה שהיא נוהגת כמנהג היהודי' והיו חוששין לבניה מפני שלא טבלה טבילת גרים ואמרו כיון שהיא נוהגת מנהג יהדות וטובלת לטהרת נדתה אותה טבילה עלתם /עלתה/ לה לטהרת גרות לפי שהיא טבילה של מצוה אבל אשה שהיא מוחזקת ישמעאלית מפני טבילה אחת שנעשית בצנעא שהיא כטובלת ושרץ בידה אינו מוציא אותה מחזקתה אם לא קבלה עליה תורת ישראל בפני ג'
טור יורה דעה הלכות גרים סימן רסח
הטור כתב כתוס' ורא"ש, שבדיעבד לא מעכב שהמילה והטבילה יהיו בשלושה, ורק קבלת מצוות מעכב שתהיה בשלושה, והביא את דעת הרי"ף.
וכל עניניו בין להודיעו המצות לקבלם בין המילה ובין הטבילה צריך שיהיה בג' הכשרים לדון וביום ומיהו דוקא לכתחילה אבל בדיעבד אם מל אותו או טבל בפני שנים ובלילה אפי' לא טבל לשם גירות אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדותה הוי גר ומותר בישראלית חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינו ביום ובשלשה ולרב אלפס אפילו בדיעבד שטבל או מל בפני שנים או בלילה מעכב ואסור בישראלית אבל אם נשא ישראלית והוליד ממנה בן לא פסלינן ליה
הסוברים שטבילה בפני שלושה מעכבת
ספר הלכות גדולות סימן ח – הלכות מילה
בה"ג מסביר שיש בשאלה מחלוקת אמוראים, שלדעת ריב"ל ורב אסי טבילה לקרי ולנדה תועיל, אמנם הלכה כר' יוחנן שגר צריך שלושה בטבילה.
גר שטבל לקריו ושפחה שטבלה לשם נדתה, עלתה להם טבילה. (שם מה ב) ההוא דהוו קארו ליה בר ארמא, אמר ר' יהושע בן לוי מי לא טביל לקריו, למימרא אי טביל לקריו שפיר דמי. (שם) ההוא דהוה קארו ליה בר ארמיתא, דכי איגיירא אימיה לא טבלה, אמר רבי אסי מי לא טבלה לנדתה, אי טבלה לנדתה שפיר דמי. והאידנא לא סגי בטבילה דקריו עד דטביל לשום גירות, דקיימא לן (שם מו ב) הלכתא גר צריך שלשה משפט כתוב בו. לעולם אינו גר עד שימול ויטבול, (שם) ואין מטבילין את הגר בלילה.
הלכות פסוקות הלכות מילה
וכ"כ בהלכות פסוקות, שלהלכה טבילה צריכה להיות בשלושה וזה מעכב.
ההוא דהוה קארו ליה בר ארמיתא, דכי איגירא אימיה לא טבילה לה. אמר רב אסי, מי לא אטבילה לנידתה, אי טבילה לנידתה שפיר דאמי. והאידנא לא, דקימא לן הלכתא גר צריך שלשה, מאי טעמא משפט כת' בו. לעולם אינו גר עד שימול ויטבול.
ספר מצוות גדול לאוין סימן קטז
סמ"ג כתב שאם לא טבל בפני שלושה – אפילו בדיעבד אינו גר. אמנם נראה לענ"ד שאפשר לפרש שהוא מדבר כשכל הליך הגירות לא היה בפני שלושה[7], אבל אם היתה קבלת מצוות בפני שלושה יסכים שהגיור תקף, וכשיטת התוספות. [8]
גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל אינו גר עד שימול ויטבול, וצריך שיטבול בפני שלשה כמו שאומר בפרק החולץ (יבמות מו, ב), והואיל והדבר צריך בית דין אין מטבילין אותו לא בשבת ולא ביום טוב ולא בלילה ואם הטבילוהו (ד"ו דף מ, ג) הרי זה גר (ע"פ רמב"ם פי"ג הל' א – ו) כדאמרינן בירושלמי (סנהדרין פ"ד ה"ה) דיינין שטעו ודנו בלילה דיניהם דין שנאמר (שמות יח, כב) ושפטו את העם בכל עת, ובה"ג (דף כד, ד) פסק מטבילין בשבת לכתחילה. טבל בינו לבין עצמו אפילו בפני שנים אינו גר, וכן א"ר יוחנן ור"ל בירושלמי (סנהדרין פ"א ה"א) שנים שדנו אין דיניהם דין, ובגר כתיב משפט שנאמר (במדבר טו, טו) משפט אחד יהיה לכם ולגר וכתיב (דברים א, טז) ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו (יבמות מו, ב תד"ה משפט).
ראב"ן יבמות מו, ב
הראב"ן מסכם שהטוען שהוא גר צריך להביא ראיה שקיבל גירות וטבל בפני שלושה. מכך שהוא מצריך ראיה שהטבילה היתה בפני שלושה מוכח שזה מעכב.
א"ר יוחנן [גר] צריך שלשה, שיטבול ויקבל גירות בפניהם, ובין בארץ ובין בחוץ לארץ צריך להביא ראיה שקיבל גירות וטבל בפני ג', ומשפט כתיב ביה ומה משפט ביום [ובג'] אף טבילת גר ביום ובג', ואינו גר עד שימול ויטבול.
חידושי הריטב"א מסכת יבמות דף מה עמוד ב
הריטב"א דחה את ההסבר לפיו טבילה בפני שלושה אינה מעכבת, כי טבילה היא מעיקר הגירות וכתוב בגירות משפט, הרי שזה מעכב. את הסיפורים בגמרא הוא מסביר שהטבילה היתה בפני בי"ד, אבל היתה עם כוונה לטבילת נדה או קרי, או שהיתה בסתם. (הריטב"א מסיים שהפירוש בשם 'רבינו הר"ם', נראה לי שזהו מהר"ם אבל לא ממש יודע).
והא דאמר רב אסי מי לא טבלה לנדותה וכו' מי לא טביל לקריו. משמע לפום פשטא דאע"פ שלא הטבילוה ב"ד כיון דאיהו הדר טבל לקריו ואיהי טבלה לנדותה בהכי סגי להו, וק"ל לרבנן קמאי וקמאי דקמאי ז"ל דהא בעי' טבילה בב"ד כדאיתא לקמן דאמרי ליה זיל האידנא ותא למחר לפי שאין טבילה בלילה, וכ"ת דבדיעבד אינו מעכב, והא משום דאמר נתגיירתי ביני לבין עצמי אתינא למיפסליה אלמלא שאין עדות לגוי, ותי' דבדיעבד כיון שנמול בב"ד וקיבל עליו בפניהם לטבול והודיעוהו קלות וחמורות אע"פ שטבל שלא בב"ד טבילתו טבילה, וההוא דהוו בעו למיפסליה, היינו משום דאמר נתגיירתי דאפילו מילה במשמע, א"נ שלא קבל בב"ד לטבול, וכל זה אינו מחוור, דכיון דבגירות כתיב משפט דבעי ג', וקיי"ל שאינו גר במילה בלא טבילה ומל ולא טבל כאילו לא מל, אפילו טבילה שהוא מעיקר גירות בעי' ג' לעכב.
והא דאמרינן הכא מי לא טבלה לנדותה מי לא טבל לקריו, הרי הוא דבר הלמד מעניינו דמייתינן לה על ההיא דאטבלה לשם אינתתא ואותה טבילה בפני ב"ד היתה כראוי אלא שהזכירו לשם אינתתא דנדות ולא הזכירו לשם גירות, ואף אלו ג"כ כך היו, שטבלו בשעת גירותם בב"ד לשם אינתותא ולשם קרי, והיו קורים אותם בן ארמיתא ובר ארמאה לפי שלא טבלו בפירוש לשם יהדות, א"נ שטבלו סתם ולא הזכירו כלום דסתמו כפירושו כיון דכבר מל וקבל עליו, ואעפ"כ היו מוציאים לעז עליהם שאין טבילתם טבילה, לכך אמר להו רב אשי כי סתמו כפירושו ולכל הפחות כיון דמשום גירות טבלו לא סגיא שלא היה דעתם בטבילתם לכל הפחות משום טהרת נדה או משום קרי והרי אלו בטבילה לשם יהדות כיון שטבילת קרי ונדה לא שייכי אלא בישראל. וכן אמר' בירושלמי גר שמל ולא טבל הרי זה גר כשר שאין גר שלא טבל לקריו ופי' שלא טבל בפירוש לשם גירות, ופרכי' וקשה ליה עלת ליה טומאה חמורה משום טומאה קלה, כלומר היאך תעלה טבילה קלה דלשם קרי לטומאה חמורה שעולה מטומאת גוים ופריק אמר רב יוסי בר בון מכיון שזו וזו לשם קדושת ישראל עלתה לו, והרי זה מבואר, מפי' רבינו הר"ם ז"ל.
נימוקי יוסף יבמות טו, ב
גם הנימוק"י דחה את הסבר התוס' שמספיק שקבלת המצוות תהיה בפני בי"ד בדיעבד, ומפרש שבסיפורים בגמרא היה מדובר שהם טבלו בפני בי"ד ורק הכוונה לא היתה לשם גיור, אבל בכל מקרה נוכחות של שלושה בטבילה מעכבת.
בסוף דבריו כתב שדעת הרי"ף כדעת התוס', שמחלק בין דיעבד לכתחילה שבדיעבד לא פוסלים את בנו.
מי לא טביל לקריו. שיטהר מטומאת קרי. ויש מקשין והיכי עלתה אותה טבילה כיון שלא היה בבית דין והא אמרינן לקמן [דף מו ב] זיל האידנא ותא למחר משום דאין טבילה אלא בבית דין וביום ולא בלילה ותירצו דכל שמל בבית דין וקבל עליו בפניהם לטבול והודיעוהו קלות וחמורות אף על פי שטבל שלא בבית דין טבילתו טבילה בדיעבד והא דאמר זיל האידנא ותא למחר היינו כגון שלא קבל בבית דין לטבול אבל זה אינו מחוור דהא בגרות משפט כתיב כמשפט דבעינן שלשה וכיון דמל ולא טבל כאילו לא מל אם כן אין ספק שגם בטבילה בעינן שלשה אלא הכא דאטבלה לשום אנתתא בפני בית דין קאמר והוא הדין הארמאי ומשום שלא הטבילו לשם יהדות היו מוציאין עליהם לעז והכי משמע בירושלמי דמקשה היאך תעלה טבילה קלה שהיא לשם קרי לטבילה חמורה שהיא טבילת גרות מטומאת עובד כוכבים ופריק א"ר יוסי בר בון כיון שזו וזו לשום קדושת ישראל עלתה לו כלומר דאילו לא היו משום ישראלית לא היו טובלין לא לקרי ולא לנדות ומיהו דעת רי"ף ז"ל כמו שתירצו הם לחלק בין דיעבד לכתחלה דאם טבל לקריו בדיעבד שלא בב"ד לא פסלינן לבריה:
שו"ת הרשב"ש סימן תסז
הרשב"ש בתשובה על עבד שרצה להתגייר וטבל בפני שניים, כותב שעדיין הוא גוי (בשם סמ"ג וטור, ומסיק כך גם מתוס' ורמב"ם), ואפילו לסוברים שבדיעבד לא צריך שלושה (רי"ף, רמב"ן ורשב"א) זה רק להכשיר בבנו אבל לא להשיאו אישה ולנהוג בו כישראל. וחזר לכתוב שהסמ"ג כתב שגם להכשיר בבנו צריך שלושה.
עוד שאלת. עבד גוי שהיה ביד ישראל ורצה להתגייר ומל ואח"כ טבל בפני שנים שלא בפני רבו ועכשיו רבו הוא רוצה להשתעבד בו, ושאלת אם דינו כגר או כעבד כנעני ומה הם חוקותיו ומשפטיו, והוא טוען שהוא בן ישראל משומד וכהן הוא.
תשובה. אם הדבר אמת שלא טבל אלא בפני שנים עדיין הוא גוי, מדאמרינן בפרק החולץ, ת"ר ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו מכאן אמר רב יהודה גוי שנתגייר בב"ד הרי זה גר בינו לבין עצמו אינו גר. והאי בינו לבין עצמו לאו דוקא אלא אפילו בפני שנים, דאמרינן התם נתרפא מטבילין אותו מיד ושני ת"ח עומדין על גבו וכו', וקא פרכי עלה ושני ת"ח עומדין על גבו והא אמר ר' חייא בר אבא גר צריך ג' אמר ליה ר' יוחנן לתנא תני ג'. ואפילו בדיעבד כתבו בספר מצות גדול ובספר יורה דעה שאינו כלום. וכן יש להוכיח מדברי התוספות כדמקשו גבי דלותא הגיורת וכו' מי לא טבלה לנדתה והיא /והא/ טבילת נדה בלילה וטבילת גר הוי דין ואין דין בלילה, וקא מתרצי דנדה נמי ביום שמיני טבלה ביום אי נמי משום אריא וגנבי כדאיתא בפרק תינוקת וכו', ומדמתרצי הכי ולא מתרצי בדיעבד שרי משמע להו דאף בדיעבד לא הוי כלום. וכן יש להוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות איסורי ביאה. ואף האומרים דבדיעבד לא בעי ג', היינו שאם נשא אשה בדיעבד וילד בן שאין לפסול הבן, אבל להשיאו אשה ולנהוג בו כבוד ישראל עד שיטבול בפני ג', וכן היא דעת הריא"ף ז"ל והרמב"ן והרשב"א ז"ל, אבל בספר מצות גדול מבאר מהירושלמי שאף בדיעבד לאכשורי בבריה צריך ג', מ"מ כפי כל הסברות זה שעדיין לא נשא ולא ילד בן אין לנהוג בו מנהג ישראל ולא תורת עבד כנעני עד שיטבול בפני ג' והטבילה שעשה בפני שנים אינה כלום, וזה כהסכמת כל הראשונים וכל האחרונים ז"ל.
דעת הרי"ף והרמב"ם
לרי"ף ולרמב"ם הסבר ייחודי, לפיו מי שטבל שלא בפני שלושה נחשב גר אבל לא לגמרי.
הרי"ף כתב שלא פוסלים את בניו, אבל אליו עצמו לא מתייחסים כאל גר ולא מחתנים אותו בישראל. והרמב"ם כתב שמתייחסים אליו כגר, אבל לא מאפשרים לו להתחתן ולהתערב בעם ישראל עד שיטבול שוב.
נחלקו הראשונים בביאור דעת הרי"ף:
יש אומרים, שכוונת הרי"ף שבטבילה לנדתה היא מתגיירת. כך דעת הרמב"ן, הרמ"ך, נמוק"י, וכן מוכח מהמרדכי, רשב"א, רא"ש, רבינו ירוחם וטור (שהביאו את דעת הרי"ף, ולא הזכירו את המשפט שלכאורה מתייחס לנאמנות). וכ"כ הט"ז.
ויש אומרים שכוונת הרי"ף היא שהטבילה לשם מצווה היא כראיה שנתגיירו בעבר כראוי בפני שלושה, אבל טבילה שלא בפני שלושה לא מועילה לגיור. כך ייתכן שפירש הרמב"ם (כך גם דייק המאירי), וכ"כ המאירי, המ"מ בפירוש העיקרי, מהריב"ל, ראנ"ח, תורת אמת והב"ח.
(את רוב הפוסקים שברשימות לעיל הבאתי כל אחד במקומו, ובסיכום דבריו ציינתי איך הוא מסביר את הרי"ף).
המשפט שעליו נסוב הוויכוח הוא "דאי לאו גיורא הוא לא הוה טבל לשם קריו". לפי הדעה הראשונה נראה שהכוונה היא שאם לא היה תופס את עצמו כגר לא היה טובל לקריו, ולכן הטבילה לשם קרי נחשבת כטבילה לגירות. והדעה השנייה נסמכת על המשפט הזה, וטוענת שהכוונה היא שאם אינו גר כי התגייר בעבר בפני שלושה – לא היה מתנהג עכשיו כיהודי.
(צ"ע, שנראה שיש שהבינו שהדין שלא נוהגים בו כגר ולא מחתנים אותו בישראל, אבל את בנו לא פוסלים – אומר שהוא לא נחשב גר. ותמוה, שאם בנו לא פסול הרי שהוא נחשב גר. לשון הדרכי משה (רסח, ג): "אם טבל לפני שנים או בלילה דלרב אלפס לא הוי גר…").
רי"ף מסכת יבמות דף טו עמוד א-ב
עבדיה דרב חייא בר אמי אטבלה לההיא עובדת כוכבים לשם אינתתא אמר רב יוסף יכילנא לאכשורי בה ובברתה בה כדרב אסי דאמר מי לא טבלה לנדתה בברתה דאמר רבי יהושע בן לוי עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ההוא דהוו קרו ליה בר ארמייתא אמר רב אסי מי לא טבלה לנדתה ההוא דהוו קרו ליה בר ארמאי אמר רבי יהושע בן לוי מי לא טבל לשם קריו סוגיא דשמעתא הכין הוא ואי קשיא לך ההיא דרבי יוחנן דאמר גר צריך שלשה מ"ט משפט כתיב ביה וקי"ל דהלכתא היא לא קשיא הא דרב אסי ודרבי יהושע בן לוי דיעבד הוא דלא פסלינן לבריה הואיל וטבל לשם קריו דאי לאו גיורא הוא לא הוה טבל לשם קריו והא דר' יוחנן לכתחלה דלא נהגינן ביה מנהג גר ולא מנסבינן ליה בת ישראל עד דטביל בפני ג'.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יג
הלכה ו
גר שמל ולא טבל או שטבל ולא מל – אינו גר עד שימול ויטבול. וצריך לטבול בפני שלושה. והואיל והדבר צריך בית דין – אין מטבילין אותו בשבת, ולא ביום טוב, ולא בלילה. ואם הטבילוהו – הרי זה גר.
הלכה ז
גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד שזכות היא לו, מעוברת שנתגיירה וטבלה אין בנה צריך טבילה, טבל בינו לבין עצמו ונתגייר בינו לבין עצמו ואפילו בפני שנים אינו גר, בא ואמר נתגיירתי בבית דינו של פלוני והטבילוני אינו נאמן לבא בקהל עד שיביא עדים.
הלכה ח
היה נשוי לישראלית או לגיורת ויש לו בנים ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי נאמן לפסול את עצמו ואינו נאמן לפסול את הבנים וחוזר וטובל בבית דין.
הלכה ט
גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד כגון שתטבול לנדתה ותפריש תרומה מעיסתה וכיוצא בזה, וכן גר שנוהג בדרכי ישראל שטובל לקריו ועושה כל המצות הרי אלו בחזקת גרי צדק, ואע"פ שאין שם עדים שמעידין לפני מי שנתגיירו, ואע"פ כן אם באו להתערב בישראל אין משיאין אותם עד שיביאו עדים או עד שיטבלו בפנינו הואיל והוחזקו עכו"ם.
ביאור דעת הרמב"ם
ההבנה הפשוטה ברמב"ם היא שטבילה בפני שניים לא מועילה לגיור, וסוגיית 'מי לא טבלה' עוסקת בבירור שנתגיירו כראוי בעבר. כך גם הבינו את דבריו ראשונים שחלקו עליו כדוגמת הרמ"ך (בן דורו) והרמב"ן, וכך כמובן הבינו אותו המפרשים כך את הרי"ף.
אמנם יש מבארים שדעתו שהטבילה מועילה לגיור למרות שאינה בפני שלושה (אלא שלכתחילה לא, ולכן אין משיאין לו אישה בלי שיטבול בפני שלושה). כך כתב המ"מ בפירוש השני, וכך נראה שפירש השו"ע[9].
חידושי הרמב"ן מסכת יבמות דף מה עמוד ב
הרמב"ן הבין בתחילה שכוונת הרי"ף היא שלא היו שלושה בשום שלב של הגיור, והקשה על זה (מהגר שטען שנתגייר בינו לבין עצמו, ומכך שהגיור אינו ביד הגר והוא תלוי בבי"ד). וכתב שאפשר לומר שלקבלת מצוות מעכב שיהיו שלושה, אבל אחרי שהיו שלושה בקבלת המצוות אם מל וטבל שלא בפני בי"ד – הגיור כשר ולא פוסלים את זרעו, אולם לא מחתנים אותו עם יהודייה עד שיטבול בפני שלושה כי לכתחילה צריך שלושה[10].
בהמשך דבריו הרמב"ן מקשה על הרמב"ם, שלפי דבריו הסוגיה עוסקת בחזקת יהדות. שאם הנושא הוא חזקת יהדות למה דיברו על טבילה, שזה דבר שיותר קשה לדעת מאשר שבת וכדומה (וכן קושיה נוספת).
נראה שדעת הרמב"ן כרי"ף, כי הוא מביא קושיה בין הגמרות ולא מביא תירוץ אחר חוץ מדעת הרי"ף.
יש לשים לב לאיך שהרמב"ן מפרש את הרי"ף: א. הגיור כשר, ולכן לא פוסלים את זרעו, אבל לא מחתנים אותו בישראל כי לכתחילה צריך 'גיור מושלם' [אפשר לפרש שזה מעין סייג, כדי שלכתחילה יטבלו בפני בי"ד]. ב. הטבילה עושה את הגיור ולא רק מעידה עליו, שהרי הרמב"ן הקשה על הרמב"ם שפירש שהטבילה יוצרת חזקה שהיה גיור.
מי לא טבלה לנדתה מי לא טבל לקרויו. קשיא להו לרבוותא והא אמר ר' יוחנן גר צריך שלשה משפט כתיב ביה ותניא נמי הכי מכאן אמר ר' יהודה וכו', ובעל הלכות גדולות ז"ל אמר מי לא טבל לקרויו והאידנא לא דקיימא לן גר צריך שלשה וכו', ואין זה נכון, וניחא ליה לרבינו הגדול ז"ל דההיא דר' יוחנן לכתחלה היא דלא נהגינן בה מנהג ישראל ומנסבינן ליה בת ישראל עד דטבל בפני שלשה, ואין דבריו ברורין משום דקשיא הא דאמר רב יהודה ואי אתה נאמן לפסול בניך והלא כשרין היו, וא"ת אף הבנים לכתחלה פוסלין אותן והרי אומר לו לדבריך גוי אתה, ויש לדחוק שהיה אומר שלא טבל לקרויו מעולם, מיהו הא קשיא לן טפי דאמרינן במסכת קדושין (ס"ב א') בענין המקדש את האשה לאחר שתתגייר גר נמי לאו בידו דאמר ר' יוחנן גר צריך שלשה מי יימר דמזדקקי ליה בי דינא ואי ס"ד לא צריך שלשה אלא לכתחלה אמאי לא תפסי בה קדושין דהא בידו הוא, ואפשר לומר דגבי קבלת מצוות צריך שלשה אפילו בדיעבד דמשפט כתיב ביה מה התם שנים שדנו אין דיניהן דין אף כאן אינו גר אפילו בדיעבד, אבל מי שהודיעוהו מקצת עונשין של מצות ומתן שכרן וקיבל עליו בב"ד לטבול ולמול אם הלך ומל וטבל שלא בפני ב"ד הרי זה כשר ולא פסלינן לזרעיה, ולא מנסבינן ליה לדידיה בת ישראל עד דטבל בפני שלשה, משום דלכתחלה בעינן שלשה בין בקבלה בין בטבילה כדאמרינן לקמן שהי כאן ונטבלינך למחר, וכדתניא אשה נשים מושיבות אותה במים עד צוארה ושני תלמידי חכמים מושיבין לה מבחוץ ומודיעין אותה ואמר ליה ר' יוחנן לתנא תני שלשה, אלמא בעינן קבלה בשעת טבילה ממש והכל בפני שלשה, ואפילו בגר זכר שקבל עליו קודם מילה חוזר ומקבל עליו בשעת טבילה בפני שלשה כדקתני לקמן ומוקמי לה לכתחלה.
והרמב"ם הספרדי ז"ל כתב כלשון הזה גיורת שראינוה בדרכי ישראל תמיד כגון שתטבול לנדתה ותפריש מעיסתה תרומה וכן גר שנוהג בדרכי ישראל שטבל לקרויו ועושה כל המצות הרי אלו גר צדק ואע"פ שאין שם עדים בפני מי נתגיירו, ואף על פי כן אם באו להתערב בישראל אין משיאין אותן עד שיביאו עדים או שיטבלו בפנינו הואיל והוחזקו גוים, ונראה שבא לפרש כן זו השמועה, ודברי תימה הם דא"כ הו"ל למימר מי לא שמר שבת אחת ולא לימא מי לא טבל לקרויו דיותר היה לו קל לידע ששמר שבת או נהג מצות מן הטבילה שהרבה שלא טבלו לקרויין מעולם, ועוד מדאמרינן אטבלה לההיא גויה לשום אינתתא משמע דהכי הוה עובדא ודאי דלא אטבלה אלא לשום אינתתא ואפ"ה אכשרוה משום האי טעמא דמי לא טבלה לנדתה, ובירושלמי במסכת קדושין בפ' האומר אלא ר' יהושע בן לוי כהדא דתני בר קפרא גר שמל ולא טבל הרי זה כשר שאין גר שלא טבל לקרויו, וקשיא עלתה לו טומאה קלה מטומאה חמורה אמר ר' יוסי בר בון מכיון שזו וזו לשם קדושת ישראל עלתה לו ע"כ, ויש לנו בו סמך לדברינו.
הגהות הרמ"ך על משנה תורה איסו"ב יג, ט
גם הרמ"ך בדומה לרמב"ן מפרש שהרי"ף לא עוסק בבירור על גיור שהיה בעבר, אלא בגיור בטבילה זו, ושהיא נחשבת כאילו טבלו בפנינו. ותמה על הרמב"ם שפירש שמדובר בבירור על גיור שהיה בעבר.
גיורת שראינוה בדךכי ישראל תמיד כגון שתטבול לנדתה וכן גר שנוהג בדרכי ישראל כגון שטובל לקרויו הרי אלו בחזקת גירי הצדק ואעפ"כ אין משיאין אותו עד שיביא עדים. תמה שהרי הרב אלפאסי וכל רבותי מפרשים מאחר שטבלה לנדתה או טבל לקירויו הרי הוא כאילו טבל בפנינו, ונראין דבריהם אע"ג דקשיא להו הא דתנאי לקמן גר צריך שלשה משפט כתיב ביה ותירוץ הרב אלפאסי נכון, וזאת הקושיא דחקו לזה הרב ולא נהיר זה הפי' דאף אם כדבריו כן הוא אמאי נקט טבילה בההוא גר ארמאה ובכל הנהו מעשים ולא אמר מי לא שמר שבת או מצוה אחרת.
מגיד משנה הלכות איסורי ביאה פרק יג
המגיד משנה תירץ את הרמב"ם, שטבילה שנקטו בגמרא זו רק דוגמה, והוסיף שאולי הרמב"ם סובר שצריך באמת שיטבלו כי זה נחשב גיור. והביא את הרי"ף, וכתב שדבריו דומים לדברי הרמב"ם. גם הביא את הרמב"ן שביאר שודאי שקבלה בפני שלושה מעכבת.
[הפירוש השני בדברי המ"מ, לפיו צריך לדעת בבירור שטבלו כי זה אחד מענייני הגירות – בפשטות נראה שכוונתו שהטבילה יוצרת את הגיור (יחד עם ההתנהגות כיהודי), אולם לפי מה שהבנתי יש שהבינו לא כך, אלא שזה פירוש דומה לפירוש הראשון. כך נראה שהבינו כמה אחרונים[11]].
[ט] גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל וכו'. שם ההוא דהוו קרו ליה בר ארמייתא אמר רב אשי מי לא טבלה לנדותה ההוא דהוו קרו ליה בר ארמאה אמר ריב"ל ומי לא טביל לקריו. ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דלהכשיר הבנים שכבר נולדו קאמר או להחזיקן בחזקת גרים גמורים וכי קאמרי מי לא טבלה הכי קאמרי היכי איפשר לחוש לא נתגיירו כראוי והרי הם נוהגים בכל המצות כישראלים גמורים וטובלים מטומאתן וטבילה דנקט לאו דוקא ואפשר גם כן שרבינו סובר שצריך ג"כ שיודע ודאי שטבלו לאיזה דבר לפי שהטבילה אחד מענייני הגרות ואעפ"כ ביאר רבינו שאם בא להתערב בישראל צריך להביא ראיה ובהלכות אמרו גבי מעשים אלו ואי קשיא לך ההיא דר"י דאמר גר צריך שלשה מ"ט משפט כתיב ביה וקי"ל דהלכתא היא ל"ק הא דר"א ודריב"ל דיעבד ולא פסלינן לבריה הואיל וטבל לשם קריו דאי לאו גיורא הוא לא הוה טביל לשם קריו והא דר' יוחנן לכתחלה הוא דלא נהגינן ביה מנהג גר ומנסבינן ליה בת ישראל עד דטביל בפני שלשה עכ"ל ההלכות וקרובים דבריהם לדברי רבינו. והרמב"ן ז"ל כתב דודאי לכתחלה צריך שלשה בין במילה בין בטבילה ואילו נתגייר בינו לבין עצמו לגמרי ואפילו דיעבד אינו גר דעכו"ם גמור הוא דמשפט כתיב ביה אבל אי קביל עליה בפני שלשה למול ולטבול והודיעוהו מקצת מצות כדינן והלך ומל וטבל שלא בפני ב"ד הרי זה כשר ולא פסלינן לזרעיה ולא מנסבין ליה לדידיה בת ישראל עד דטביל בפני שלשה משום דלכתחלה בעינן שלשה בין בקבלה בין בטבילה עד כאן דבריו ז"ל:
שו"ת ראנ"ח סימן צב
גם הראנ"ח ביאר שלדעת הרי"ף והרמב"ם טבילה שלא בפני שלושה אינה מועילה לגיור, והיא יכולה רק להיות ראיה שהתבצע גיור כראוי.
והרי"ף ז"ל כתב ואי קשיא לך הא דרבי יוחנן גר צריך ג' לא קשיא הך דרב אסי ודרבי יהושע בן לוי דיעבד הוא דלא פסלינן ליה לכהונה הואיל וטבל לקרויו דאי לאו גיורא הוא לא הוה טביל לקרויו והא דרבי יוחנן לכתחלה דלא נהגינן ביה מנהג גר ולא מנסבי' ליה בת ישראל עד דטביל בפני ג' ומדבריו נראה שאינו מפרש כפרש"י דטבילת נדות וקרי סלק' לטבילה אלא דכי טבלה לנדותה או לקרויו הוי ראיה דהוי גר ושנתגייר בפני ג' בקבלת מצות ומילה וטבילה כדינו ואף על פי שהרא"ש והנמוקי כתבו משם הרי"ף בענין אחר משמע דבריו כמו שכתבתי וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק י"ג מהלכות אסורי ביאה טבל בינו לבין עצמו ואפילו בפני ב' אינו גר בא ואמר וכו' גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד כגון שתטבול לנדתה ותפרוש מעסתה וכן גר שנוהג בדרכי ישראל שטובל לקרויו ועושה כל המצות הרי הן בחזקת גרי צדק ואף על פי שאין שם עדים שמעידים בפני מי שנתגיירו ונמצא כפי דברי הגדולים האלה דלעולם לא מהניא טבילה דבינו לבין עצמו וטבלה לנדתה וטבל לקרויו לא מהני אלא לראיה בעלמא על שטבלו והתגיירו כראוי
שו"ת תורת אמת סימן כ
גם הרב אהרן ששון מפרש שלדעת הרי"ף (והרמב"ם) טבילה שלא בפני שלושה אינה מועילה לגיור אלא רק כראיה שהיה גיור טוב, ומדגיש שכתב את זה כדי שלא נחשוב שכוונת הרי"ף שטבילה שלא בפני שלושה יכולה להועיל. אמנם הוא מעיר שמהטור יש לדקדק שדעת הרי"ף שטבילה שלא בפני שלושה תועיל, שלא הזכיר בדעת הרי"ף שהטבילה הזו היא ראיה, ועוד שהזכיר יחד עם טבילה גם מילה, והרי מילה לא יכולה להיות ראיה שכבר מל.
כל זה הוא לסברת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שכלם שוים דטעמא הוי משום הוראה שכבר טבלו כדין וכשורה אבל אם בודאי היינו יודעי' שלא טבל בפני ג' לא מכשרינן אפי' לולד ואפילו בדיעבד שטבל לקרוייו וזהו אפילו לדעת הרי"ף וכן הבין זה ההמגי"ד ז"ל בדברי הרי"ף ז"ל וכן מוהר"י ן' לב ז"ל. וכתבתי זה לפי שאפשר לומר שהרי"ף ז"ל לא אזיל מטעם הוראה אלא שסובר שאפי' ידענו בבירור שמעולם לא טביל בפני ג' אלא בפני ב' מכשרינן לבריה משום דג' הוי מדרבנן ובבריה לא החמירו ומאי דקאמר הרי"ף דאי לאו גיורא הוא לא טביל לשם קרויו לאו מטעם הוראה אזיל אלא בא לתרץ מה תועיל טבילת נדות לטבילת גרות ומתרץ דהאי טבילת גרות לשם טבילת גרות קעביד לה והיינו דקאמר דאי לאו גיורא הוא כו' דומה למה שכתב נמקי יוסף בשם הירושלמי. ויש לדקדק זה מלשון הטור ז"ל שכתב סתם דלדעת הרי"ף אפי' בדיעבד שטבל בפני שנים או בלילה מעכב ואסור בישראלית אבל אם נשא ישראלית והוליד ממנה בן לא פסלינן ליה כו' ולא הזכיר מטעם הוראה שכבר טבלה כראוי וגם ממה שהזכי' מילה דמשמע דלא הוי מטעם הוראה כו' שאיך נאמר שכבר מל פעם אחרת.
גם יש להביא קצת ראיה מדברי נ"י ז"ל. אבל האמת אצלי הוא מה שכתבתי.
ב"ח יורה דעה רסח, ז
הב"ח הסביר שהרי"ף מפרש שהסוגיה עוסקת בראיה וחזקה שהתגיירו בעבר כראוי, אבל מי שלא התגייר וטבל בפני שלושה[12] – אינו גר.
ויש להקשות דלכאורה משמע מדברי הרי"ף דאף בבינו לבין עצמו לא פסלינן לזרעיה כדמוכח מהני עובדי דמי לא טבלה לנדותה וכו' שלא היו לשם אלא נשים וזה סותר להך עובדא דרבי יהודה (מז א) שאמר נתגיירתי ביני לבין עצמי וכו' עד לדבריך גוי אתה ואין עדות לגוי ואי אתה נאמן לפסול בניך אלמא דבנתגייר בינו לבין עצמו אף זרעו פסול וקושיא זו כתובה במגדל עוז (פי"ג מא"ב ה"י) על שם הרמב"ן (מה ב ד"ה מי) ושכתב שיש לדחוק שאותו גר היה אומר שלא טבל לקריו מעולם אבל לפעד"נ מלשון הרי"ף דהא דלא פסלינן ליה לבן אינו אלא היכא דאתחזק לנו בכשרות שראינוהו נוהג בדרכי ישראל ועושה כל המצות דהשתא הוה ליה כאילו באו שני עדים ומעידין שנתגייר בבית דין פלוני כראוי וזהו שכתב דאי לאו גיורא הוא לא הוה טביל לקריו אלמא להדיא שאין טעם כשרותו דבטבילת קריו נעשה גר דהא ודאי לא נעשה גר בטבילה זו אפילו היתה בפני (ב') [ג'] אלא דטבילה זו ראייה שודאי נעשה גר גמור מקודם שנתגייר בבית דין כדין והכי אמרינן בפרק השולח (גיטין מ א) בכותב לשפחתו התקדשי לי דאמר ודאי שחררה מעיקרא כדין כמ"ש לעיל בסימן רס"ז (עמ' קמא – קמב) וה"נ דכוותה ואפ"ה סבירא ליה להרי"ף דלכתחלה לא נהגינן ביה מנהג גר ולא מנסבינן ליה בת ישראל עד דטביל בפני שלשה וטעמו דאין סומכין על החזקה היכא דאיכא לברורי כדאיתא בפ"ק דפסחים (ד א) ופ"ק דחולין (עי' ג ב) אבל לגבי הבנים הוי דיעבד וסומכין על החזקה. וזאת היא שיטת הרמב"ם…
ואע"ג דמדברי רבינו נראה שלא היה מפרש כך לדעת הרי"ף מדלא פירש דהא דלא פסלינן ליה לבן אינו אלא בדאתחזק בכשרות אלמא מדכתב בסתם דסבירא ליה דלהרי"ף בכל ענין כשר לא נהירא אלא כדפרישית עיקר:
ט"ז יורה דעה סימן רסח
הט"ז דחה את פירוש הב"ח, וביאר שכוונת המשפט ברי"ף שממנו דייק הב"ח שמדובר על נאמנות, מתייחס לעניין שטבילה שהיא לשם נדה תעלה גם לשם גירות. יוצא מדבריו שכוונת הרי"ף שטבילה שלא בפני שלושה מועילה בדיעבד (ואין משיאים לו אישה).
(ח) שטבל לקריו. פירוש שידענו בבירור דבר זה וכן באשה ואז סלקה טבילה זאת אפי' לשם גירות אע"פ שלא הזכיר בפירוש כן וכ"כ הרי"ף וז"ל דאי לאו גיורא הוא לא הוה טבל פירוש דאם לא היה בדעתו אז להיות גר לא היה טובל גם לקרי. ומה שכתב בסעיף י"א שאינו נאמן לומר נתגיירתי ביני לבין עצמי עד שיטבול בפני ב"ד התם לא ראינו ממנו שום טבילה לקרי ועכשיו רוצה לטבול לשם גירות ודאי צריך לכתחלה שלשה. ומו"ח ז"ל כ' דנראה לו שהרי"ף הכי קאמר מדטבל לקרי ש"מ שכבר טבל בפני ג' ולא משמע כן כלל גם מדברי רש"י ור"ן מבואר כן בהדיא דההיא טבילה לחוד סגי ליה אף אם לא היתה אחרת וכמשמעות דברי הטור וש"ע:
משפטי עוזיאל א, יו"ד יג
הרב עוזיאל דייק מהרי"ף ומהרמב"ם שאם כבר התחתנו לא מחייבים אותם להתגרש. צ"ע בזה, כי נדמה לי שזה ממש לא מוסכם.
ומשמע עוד שלדעת שניהם אם נשא אשה ישראלית אין מוציאין אותה ממנו, וכן דקדק הרי"ף וכתב ולא מנסיבינן ליה והרמב"ם הוסיף וכתב אם באו להתערב בישראל דוק מינה הא אם נתערבו בנשואיהם אין מוציאים אותם, ולפי"ז מה שאמר רב יוסף יכילנא לאכשורי בה היינו אחר נשואיה, ובזה נסתלקה השגת המרדכי על הרי"ף והרמב"ם.
פוסקים שלא לגמרי ברור כמי דעתם
בעיקר ראשונים שהביאו כמה פירושים ולא הכריעו.
חידושי הרשב"א מסכת יבמות דף מה עמוד ב
הרשב"א ביבמות מקשה על הרי"ף על פי ההבנה שמדובר שבשום שלב לא היו שלושה בגיור, ומתרץ על פי הרמב"ן שלכתחילה צריך שלושה גם במילה וטבילה, אבל אם קיבל עליו בפני שלושה ומל או טבל לבד – הגיור תופס ולא פוסלים את זרעו, אבל לו עצמו לא משיאים בת ישראל. ולא הביא דעה אחרת במסכת יבמות, משמע שפוסק כרי"ף.
הרשב"א בקידושין גם מביא את הקושיה, וכתב שיש בזה הרבה תירוצים, אבל הביא את הסבר התוס' שהצורך בשלושה בטבילה הוא רק לכתחילה, ורק בקבלת המצוות מעכב שיהיו שלושה. משמע שפוסק כתוספות.
כרגע אין לי הסבר לדעתו. בפשטות אפשר לומר שהוא לא מכריע, אלא רק מביא את הדעות השונות.
הא דאמרי' מי לא טבלה לנדותה מי לא טבל לקריו. איכא למידק דהא אמר ר' יוחנן לקמן גר צריך שלשה משפט כתיב ביה ואפילו לטבילה נמי כדאמרינן לקמן אמר ליה שהי כאן ונטבלינך למחר ואמרי' עלה ש"מ גר צריך שלשה, ורבינו אלפסי ז"ל כתב דההיא דר' יוחנן לכתחלה דלא נהגינן ביה מנהג ישראל ולא מנסבינן ליה בת ישראל עד שתטבול בפני שלשה, ועוד צריכה תלמוד דהא אמר ליה ר' יהודה לההוא דאתא לקמיה ואמר ליה נתגיירתי ביני לבין עצמי אי אתה נאמן לפסול בניך וקא פריש ר"נ דה"ק לי' לדבריך גוי אתה ואין עדות לגוי ואמאי אדרבה לפי דבריו ישראל הוא, ועוד דאפילו לדבריו בניו כשרים הם. אלא שבזו יש לומר דאף הבנים לכתחלה פוסלין אותן. ועוד דאמרי' בקדושין בפ' האומר (ס"ב ב') גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר גר נמי לאו בידו מי יימר דמזדקקי לי' בי דינא ואם איתא גר נמי בידו דאי בעי מתגייר בינו לבין עצמו וגר הוא בדיעבד. וכתב הרמב"ן נ"ר להעמיד דברי הרב אלפסי ז"ל דלכתחלה צריך שלשה בין במילה בין בטבילה ואלו נתגייר בינו לבין עצמו לגמרי אפילו בדיעבד אינו גר וגוי גמור הוא דמשפט כתיב ביה אבל אי קביל עליה בפני שלשה לימול וליטבול והודיעוהו מקצת מצות כדינו והלך ומל או טבל בינו לבין עצמו גר הוא לכתחלה ולא פסלינן לזרעיה אבל לדידיה לא מנסבינן בת ישראל לכתחלה, והשתא ניחא כלהו.
חידושי הרשב"א מסכת קידושין דף סב עמוד ב
גר צריך שלשה משפט כתיב ביה. כדכתיב ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו כדאיתא ביבמות פרק החולץ (מ"ז א') ואפי' למ"ד התם בריש סנהדרין דדיני ממונות דבר תורה אפילו בחד הכא לגזלות וחבלות מדמינן ליה דבעו ג' לכ"ע.
הכא משמע דגר צריך שלשה ואמרינן נמי בפרק החולץ ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו מכאן א"ר יהודה גר שנתגייר בב"ד הרי זה גר בינו לבין עצמו אינו גר, ואמרינן נמי התם מעשה בא' שבא לפני ר' יהודה וא"ל נתגיירתי ביני לבין עצמי כו' אמר לו נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך, ואיכא למידק דהא אמרינן התם בפרק החולץ ההוא דהוו קרו ליה בר ארמאי אריב"ל מי לא טביל לקריו ההוא דהוו קרו ליה בר ארמיתא אמר רב אסי מי לא טבלה לנדתה דאלמא אף בטובל בינו לבין עצמו ה"ז גר דאין סברא לומר שטבל לקריו בפני שלשה ואף היא לא טבלה לנדתה בפני ב"ד שאינן רגילין בכך, ועוד דא"כ אמאי קרו להו בני ארמאי, והרבה תירוצים נאמרו בזה, ובתוס' אמרו דאין עכוב בשלשה אלא בקבלת מצות אבל לאחר שקבל עליו מצות בפני ב"ד אע"פ שטבל בינו לבין עצמו ה"ז גר ואלו כבר קבלו עליהם מצות בפני ב"ד אלא שלא טבלו בפני ב"ד ומשום כך קרו להו בני ארמאי דס"ל דכיון דטבילה מתנאי הגירות ומעכבת בו כדאמרינן התם אינו גר עד שימול ויטבול אף היא תצטרך ג' ואמר להו ריב"ל וכן רב אסי דאינו צריך, והא דאמרי' התם שהי כאן ונטבלינך למחר ואתמר עלה ש"מ גר צריך ג' דאלמא אף בטבילה כן, ותו דאמרי' התם נתרפא מטבילין אותו מיד ושני תלמידי חכמים עומדין לו על גביו ואקשינן עלה והא"ר חייא בר אבא גר צריך ג' וא"ל ר' יוחנן לתנא תני ג', י"ל דהתם לכתחלה ולמצוה מן המובחר אבל בדיעבד אפילו טבל בינו לבין עצמו לשם דת משה ויהודית עלתה לו טבילה.
בית הבחירה (מאירי) מסכת יבמות דף מה עמוד ב
המאירי מביא בדבריו את כל הדעות שהזכרנו ולא מכריע, אמנם הוא דוחה את הפירוש שמדובר בגמרא שהיו שלושה בטבילה (ריטב"א ונמוק"י). [את השלבים והדעות בדבריו סימנתי בקו תחתון].
בתחילה מביא את דברי הרי"ף שהצורך בשלושה הוא לכתחילה אבל בדיעבד לא פוסלים, והביא את הקושיה של הרמב"ן שגוי לא יכול להתגייר בינו לבין עצמו, והסביר שכוונת הרי"ף היא לעניין נאמנות שנתגייר שכיוון שנוהג ביהדות סומכים עליו ורק לעניין נישואין לכתחילה לא. וביאר שלכן כתב כך הרמב"ם, שהנושא בסוגיה הוא נאמנות שהיה גיור. ומסיק שלדעת הרי"ף והרמב"ם הטבילה בפני שלושה לשם גרות מעכבת.
וממשיך בהבאת פירושים נוספים: את ההסבר של הרמב"ן לרי"ף מביא בשם גאוני ספרד (ר"י מיגאש), שקבלת מצוות בפני שלושה מעכבת אבל מילה וטבילה בפני שלושה מעכבות רק לכתחילה שאין להשיאו אישה (וזה שהטבילה לא היתה לשם גירות, זה בסדר מבחינתם כי היתה לשם מצווה, כירושלמי).
והביא את פירוש הריטב"א ש'מי לא טבלה' הכוונה בגיור בפני שלושה, וכתב שהוא פירוש נאה אלא שמהירושלמי לא משמע ככה וכן מהבבלי.
והביא הסבר נוסף, שהקבלה והמילה צריכות להיות בפני שלושה לעיכובא, כי אלו דברים שתלויים באחרים, אבל הטבילה מצד הדין לא צריכה וחכמים הצריכו לכתחילה משום הקבלה והמילה.
וגדולי הפוסקים תירצו בזו של שלשה שלא אמרו צריך שלשה אלא לכתחלה ר"ל שאין נוהגין בו מנהג ישראל להשיאו לכתחלה בנות ישראל עד שיתגיירו בפני שלשה או שיתברר בעדים שבפני שלשה נתגיירו אבל בדיעבד לא פסלינן להו ומקשים עליהם ממה שאמרו למטה מ"ז א' בההוא דאמר נתגיירתי ביני לבין עצמי ואמרו לו לדבריך גוי אתה ואין עדות לגוי ואדרבה לדבריו ישראל הוא וכן במסכת קדושין ס"ב א' בהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגיירי אמרו גר לאו בידו הוא כלומר דהא צריך שלשה ומי יימר דמיזדקקי ליה בי דינא ואם איתה גר נמי בידו ומכל מקום נראה מלשונם שכך היא כונתם דלכתחלה אפילו ראינוהו נוהג מנהג ישראל הואיל וכבר הוחזק בגוי אע"פ שהוא אומר שנתגייר בפני שלשה אינו נאמן לכתחלה שנשיאהו בבת ישראל עד שיביא עדים ואע"פ שבלא עדים סומכין על דבריו בעדות לענין הנהגתו בענין איסורין ושאר דברים לענין נשואין דוקא עד שיברר ואפילו כנס מוציאין כל שלא הוליד אבל אם נשא והוליד אין פוסלין את בנו ומאחר שראינו את אביו טובל לקירויו או את אמו טובלת לנדתה מחזיקין אותם שכבר נתגיירו בפני שלשה ולדעת זה הוא הדין בשאר הנהגות ומתוך כך נראה לי שכתבו בה גדולי המחברים גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל כגון טובלת לנדתה ומפרשת תרומה ומעשרות וכיוצא בזה וכן גר שראינוהו נוהג בדרכי ישראל כגון שטובל לקירויו ועושה את המצות הרי אלו בחזקת גירי צדק אע"פ שאין שם עדים בפני מי נתגיירו ואעפ"כ אם באו להתערב בישראל אין משיאין אותן עד שיביאו עדים הואיל והוחזק בגוי הא אם לא הוחזק בגוי נאמן אף לעצמו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ויש חולקים בזו כמו שיתבאר למטה מ"ז א' הא למדת שאף בדיעבד צריך שלשה ושהטבילה צריכה לשם גרות אלא שאנו סומכין עליו בדיעבד שכך היה ואין עוד קושיא מזו של נתגיירתי ביני לבין עצמי ולא מזו שאמרו מי יימר דמיזדקקי ליה ומכל מקום גאוני ספרד פירשו שלכתחלה צריך שלשה וכל שנעשו כל ענייני גרותו בלא שלשה אינו גר כלל אלא כל שקבל עליו בפני שלשה עול מצות אחר שהודיעוהו עניניהם וכן שקבל עליו בפניהם בזכר למול ולטבול ובנקבה לטבול והלך ומל וטבל בינו לבין עצמו גר הוא לכל דבר אלא שלכתחלה אין משיאין אותו ובדיעבד מיהא הואיל והוליד אין מוציאין וזהו תירוץ לענין שלשה אבל לענין טבילת נדות וקרי לא אלא שהם מפרשים שמכיון שראינוהו טובל לשם מצוה בודאי כל שכן שדעתו לטבילה של כלל דהיינו טבילת גרות וזהו שאמרו בתלמוד המערב קדושין פ"ג הי"ב גר שמל ולא טבל כשר אין לך גר שלא טבל לקירויו וקשי עלה לית טומאה חמורה מטומאה קלה כלומר והיאך תעלה טבילה לדבר חמור דהיינו גרות בכלל טבילה הצריכה לדבר קל דהיינו קרי אמר ר' יוסה מכיון שזו וזו לקדושת ישראל עלתה לו ויש מפרשים מי לא טבלה ר"ל בשעת הגרות וכדי ליכנס בטהרה ובפני שלשה היה אלא שהיו מרננים אחריהם על שלא הזכירו בה בפירוש לשם גירות ואמר שמכיון שבאותה שעה טבלה לשם טהרה אף טהרת גיותה בכלל והפירוש נאה אלא שאין תלמוד המערב מוכיח כן ואף לשון תלמוד שלנו דקאמר מי לא טביל והוא לשון הווה כלומר שהרי הוא טובל תמיד לקירויו ולא על שעת הגירות הוא אומר ויש מתרצים שקבלת עול מצות ומילה צריכים שלשה מפני שהם דברים הצריכים ליעשות על ידי אחר דהא איהו אכתי לא חזי שהרי מילה בגוי פסולה אבל טבילה דבדידיה לחוד תליא מילתא כשרה בדיעבד בלא שלשה מן התורה אלא דרבנן אצרכוה שלשה מגזירת קבלה ומילה ובדיעבד לא פסלינן ואע"ג דמקרא מייתינן לה דוקא לענין קבלה ומילה וזה תירוץ לענין שלשה הא לענין נדות וקרי אתה מפרשה בדרך שהזכרנו:
רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה נתיב כג חלק ד
רבינו ירוחם פירש כרי"ף, שהצורך בשלושה הוא רק לכתחילה ואין לחתן אותו בלי זה (ולא הזכיר כלל עניין של נאמנות וחזקה, משמע שמפרש את הרי"ף שטבילה שלא בפני שלושה מועילה לגיור). ואחר כך הביא את פירוש התוס' שלקבלת מצוות מעכב שיהיו שלושה אבל לטבילה זה רק צורך לכתחילה, ושיש מפרשים שצריך שלושה אבל כיוון שידוע שטבלה נחשב שהיו שם שלושה.
והא דאמרי' שצריך ג' להטבילו כדלקמן דוקא לכתחלה דלא ישא בת ישראל עד שיטבול בפני ג' אבל בדיעבד שלא בפני ג' לא פסלינן בנו וכן כתב רי"ף ובעלי התו' כתבו הא דבעי' שלשה דוקא לקבלת מצות אבל לא לטבילה ואף על גב דאמרי' דנותנין להם ג' תלמידי חכמי' דוקא לכתחלה דעדיף טפי אבל אינו מעכב. ויש מפרשים דכיון שידוע לכל שטבלה כאלו עומדין שם דאמי.
רבי אברהם מן ההר (מהד' בלוי) מסכת יבמות דף מה עמוד ב
רבי אברהם מן ההר מסביר שהנושא בסוגיית 'מי לא טבלה' הוא על נאמנות, שאם מקיימים מצוות מאמינים להם שנתגיירו והם בחזקת גרים. והוסיף שכך נראה שפירש הרמב"ם. גם כתב שבלי שלושה אין גיור (ניתן להבין שהצורך הוא בשלושה גם בטבילה, אבל לא מוכרחים).
והביא שיש מפרשים שהצורך בשלושה הוא להודעת המצוות לכתחילה, אבל בדיעבד אפילו אם היתה הודעת המצוות בפני אחד, הרי שבטבילה לשם נדה או קרי אח"כ הם עומדים באותה קבלה, והם גרים גמורים. בדף מז, א חזר וכתב שלפי דעה זו בדיעבד מספיקה קבלה בפני אחד.
ודע והבן דהא דאמרינן לקמן דגר שנתגייר בינו לבין עצמו הוי גוי גמור, הטעם שלא היה שם ב"ד, וגזירת הכתוב הוא כדתניא ושפטתם צדק וגו' מכאן א"ר יהודה גר שנתגייר בב"ד הרי זה גר. ומתרי לא מהני ואינו גר. והאי עובדא והני תרין עובדי דרב אשי ודר' יהושע הם היו מוחזקים בגוים והיו אומרים שנתגיירו בב"ד כדין גירי הצדק. מיהו לא היו להם עדים שיעידו שבב"ד פלוני נתגיירו. וקא מסקי הלין אמוראי שאעפ"י שאנו יודעים שהיו גוים ואין להם עדים שיעידו על דבריהם, בחזקת גירי צדק הם ונאמנים, דהא חזינן דעבדי המצוות ומתנהגים בדרכי ישראל. ואי לאו גירי נינהו לא הוו עבדי. והאי דנקט טבלה לנדתה ולקיריו, חדא מצוה נקט. והא דאמרינן לקמן הלכה עד שיביא ראיה, להשיאו לכתחלה בת ישראל קאמר, כמו שנכתוב. וכן נראה שפירש הר"ם ממה שכתב פרק י"ג בקדושה. ואית דמפרשי דהאי דצריך שלשה משום הודעת מקצת קלות וחמורות הוא, והני תלת עובדי מיירו שגיירם והודיעם מקצת קלות ומקצת חמורות ולא היו שם שלשה ולא טבלה מיד אלא שהאשה טבלה לנדתה והאיש טבל לקריו לאחר זמן, אותה טבילה עולה להם משום טבילת גירות, ומדטבלו ודאי באותה קבלה הם עומדים. והא דאמרינן דגר צריך שלשה להודיעם מקצת קלות, הני מילי לכתחלה אבל דיעבד אעפ"י שלא הודיעום שלשה ולא טבלו מיד אלא כשנזדמנה להם טבילת מצוה, גרים גמורים הם לבא בישראל לכתחלה. אבל נתגייר בינו לבינו שלא הודיעוהו כלל מצות קלות, גוי הוא כדלקמן.
רבי אברהם מן ההר (מהד' בלוי) מסכת יבמות דף מז עמוד א
בב"ד. מדכתיב גבי גר ושפטתם ש"מ דבעינן שיתגייר בב"ד, והטעם שיודיעוהו מקצת קלות ומקצת חמורות. בינו לבינו. שנתגייר מעצמו, כלומר שלא הודיעוהו ב"ד קלות וחמורות. אינו גר. ואפילו נתגייר בפני שנים, דב"ד בעינן והודעה דשנים לאו כלום היא, כדפרישנא לעיל לפירושא קמא. ולפירושא בתרא מהניא הודעה אפילו דחד בדיעבד, כמו שכתבתי לעיל.
שו"ת מהר"י בן לב חלק א סימן יב
מהריב"ל נשאל על ילדה שפחה שטבלה בפני נשים בילדותה ואח"כ נהגה עצמה כיהודייה. בראשית דבריו הוא פורס את הסוגיה שלנו.
בתחילה הביא את דברי הרי"ף, והסיק שדעתו כדעת הרמב"ם שהטבילה מצד עצמה אינה מועילה, והיא רק מלמדת אותנו שהוא בחזקת גר צדק. אח"כ הביא שדעת הרמב"ן שבקבלת המצוות מעכב שיהיו שלושה אבל בטבילה זה רק לכתחילה ושלא להשיאו יהודייה. בסוף דבריו מביא שהטור כתב שרק קבלת מצוות מעכבת אם אינה בשלושה, ותמה שלא מצא שיטה כזו בספרים הנמצאים אצלו (לא היה לו תוספות ורא"ש!!), והביא שהנמוק"י הזכיר שיש דעה כזו, ושעוד תירץ הנמוק"י שהצורך בשלושה בטבילה מעכב.
לסיכום, מהריב"ל הביא את השיטות השונות, ונראה בבירור שנטייתו לדעת הרי"ף והרמב"ם, ולפי הפרשנות שהם מפרשים שמדובר על סוגיית נאמנות וחזקה שנתגיירו בעבר, אבל טבילה שלא בפני שלושה לא מועילה.
אלמנה היתה לה שפחה אחת שלקחה בת שש שנים וגדלה בביתה ובהיותה בת תשע שנים בהיותה בבית הטבילה עם בת גבירתה חלתה פניה שתטביל אותה וטבלה בפני גברתה ויהודית אחרת ומשם והלאה נהגה עצמה כאחת מבנות ישראל ילמדנו רבינו אם יכולה להנשא לממזר ויהיו ולדותיה כשרים לבא בקהל ה' או אם לאו:
תשובה קודם שאבוא לעיקר התשובה ראיתי לכתוב הנהו עובדי דפרק החולץ והפירושים שנאמרו בהם ואח"כ אבוא לעיקר התשובה. אתמר התם [יבמות מה:] עבדיה דרבי חייא בר אמי אטבלא לההיא גויה לשום אתתא אמר רב יוסף יכילנה בה לאכשורי בה ובבתה בה כדברי רבי אסי מי לא טבלא לנדותה ותו אמרי' התם ההוא דהוו קרו ליה בר ארמאתא אמר רב אסי מי לא טבלה לנדותה ההוא דהוו קרו ליה בר ארמאי ואמר רבי יהושע בן לוי מי לא טביל לשום קריו ע"כ. והקשה הרב אלפסי ז"ל מההיא דאמר רבי יוחנן גר צריך שלשה מאי טעמא משפט כתיב ביה וקיימא לן דהלכתא היא ותרץ הרב האלפסי ז"ל דהא דרב אסי ורבי יהושע בן לוי דיעבד הוא דלא פסלינן לבריה הואיל וטבל לשם קריו דאי לאו גיורא לא הוה טביל לשם קריו והא דר' יוחנן לכתחלה דלא מנסבינן ליה בת ישראל עד דטביל בפני שלשה ע"כ. ודעתו ז"ל כדעת הרמב"ם שכתב [פי"ג מהל' אסורי ביאה] דטעמא דמהני טבילה כהאי גוונא לאו משום טבילה בעצמה דהוה לה כמאן דליתא כיון דלא היתה לשם גרות ובפני ג' אלא משום שהיא הוראה ואמתלא דכיון שנוהג כישראל שטובל לקריו ועושה כל המצות שהוא בחזקת גר צדק ומל וטבל כראוי בפני ב"ד ואפילו הכי אם בא להתערב בישראל אין משיאין אותם עד שיבואו עדים ע"כ והרב בעל המגיד משנה כתב שדברי האלפסי קרובים לדברי הרמב"ם ז"ל ונראה שאין חלוק ביניהם אלא שלדעת הרמב"ם אינו מספיק במה שיטבול לקריו לחוד להוראה שטבל כראוי אלא צריך שנראה אותו מתנהג בשאר המצות וגם שטבל לשם קריו וכמו שכתב המגיד משנה ז"ל ואפשר ג"כ שרבינו סביר שצריך ג"כ שיודע ודאי שטבלו לאי זה דבר לפי שהטבילה אחד מענייני הגרות ע"כ ולדעת האלפסי לא נצטרך לראות אותו מתנהג בשאר המצות והרמב"ם /והרמב"ן/ ז"ל תופס לו שיטה אחרת להחמיר דאפילו בדיעבד כי היכי דלא פסלינן לבריה צריך עדים שקבלת המצות היתה בפני ב"ד אבל אי קביל עליה בפני שלשה למול ולטבול והודיעוהו מקצת מצות והלך ומל וטבל שלא בפני ב"ד הרי זה כשר ולא פסלינן ליה לבריה אבל לא מנסבינן ליה לדידיה בת ישראל עד דטביל בפני שלשה משום דלכתחלה בעינן ב"ד בין בקבלה בין בטבילה וכמו שכתב הרב המגיד משנה בשמו ז"ל וראיתי בספר הטורים שכתב [טויו"ד סי' רס"ח] וז"ל וכל ענייניו בין להודיעו המצות לקבלם ובין במילה ובין בטבילה צריך שיהיו בשלשה כשרים לדין וביום ומיהו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם מל או טבל בפני שנים ובלילה אפילו לא טבל לשם גרות אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדתה הוי גר ומותר בישראלים חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינו ביום ובשלשה ע"כ וזאת הסברה היא דלא כמאן דלא כהרמב"ם והרב האלפסי ודלא כהרמב"ן נמי דלדבריו אם מל או טבל בפני שנים ואפילו שבקבלת המצות היה בפני שלשה אפילו הכי לא מנסבינן ליה בת ישראל ולדעת הטורים הוא מותר לכתחלה בישראלית וגם כי זאת הסברא היא מתיישבת על סוגיית הגמרא ומ"מ תמה אני איך כתבה הרב בעל הטורים בסתמא ולא ראיתי הסברא הזאת בשום אחד מהפוסקים הנמצאים אצלי אלא שמצאתי בנמקי יוסף שכתב וזה לשונו ותרצו דכל שהודיעוהו וקבל עליו בפניהם לטבול והודיעוהו קלות וחמורות אף על פי שטבל שלא בפני ב"ד טבילתו טבילה ע"כ. ואפשר להסכים דבריו לדעת הטורים ז"ל ועוד תירץ תרוץ אחר וכתב שגם בטבילה בעיא ג' אלא דאטבלא לשום אנתתא ובפני ב"ד קאמר והוא הדין הארמאי ומשום שלא טבלו לשם יהדות היו מוציאין עליהם לעז:
שולחן ערוך ואחרונים
שולחן ערוך יו"ד רסח
[בב"י הביא את הגמרא שצריך שלושה, והביא מהרמב"ם שזה מעכב, ומנגד הביא את הגמרא של 'מי לא טבלה'. כתירוץ, הביא את דברי התוס' והרא"ש, ואח"כ את דברי הרי"ף והרמב"ם ואת המ"מ שכתב שהנושא הוא חזקה שנתגיירו בעבר ואפשר שצריך גם טבילה דווקא, ולבסוף הביא את הרמב"ן שפירש את הרי"ף שאם היו שלושה בקבלת המצוות הגיור כשר בדיעבד (ורק לא מחתנים אותו)].
השו"ע כתב בסתם כתוס' ורא"ש, שבדיעבד לא מעכב שהמילה והטבילה יהיו בפני שלושה. והזכיר את דעת הרי"ף והרמב"ם בשמם.
את דעת הרי"ף והרמב"ם נראה שהוא מפרש שאינה קשורה לחזקה ובירור על גיור שנעשה בעבר, אלא כפירוש שהטבילה מועילה לגיור, ורק לכתחילה הגר עדיין אסור בישראלית (אבל את בנו לא פוסלים)[13].
כמי בדיוק פסק השו"ע? מצד אחד לפי הכללים כשיש את הרי"ף והרמב"ם הוא פוסק כמותם, ומצד שני השו"ע פוסק כסתם. נחלקו בזה האחרונים. אני לא נכנסתי לנושא הזה, אני מביא בהערה את סיכומו של הרב עובדיה לשאלה[14].
סעיף ג
כל ענייני הגר, בין להודיעו המצות לקבלם בין המילה בין הטבילה, צריך שיהיו בג' הכשרים לדון, וביום (תוס' ורא"ש פ' החולץ). מיהו דוקא לכתחלה, אבל בדיעבד אם לא מל או טבל אלא בפני ב' (או קרובים) (הגהות מרדכי) ובלילה, אפילו לא טבל לשם גרות, אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדתה, הוי גר ומותר בישראלית, חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה. ולהרי"ף ולהרמב"ם, אפילו בדיעבד שטבל או מל בפני שנים או בלילה, מעכב, ואסור בישראלית, אבל אם נשא ישראלית והוליד ממנה בן, לא פסלינן ליה.
לבוש יורה דעה סימן רסח
כ"כ גם בלבוש, והוסיף כמה הסברים:
א. בשיטת תוס' ורא"ש – עיקר 'משפט' נאמר לגבי קבלת מצוות, אבל מילה וטבילה צריכים שלושה רק מדרבנן ולכן אינם מעכבים.
ב. לרי"ף ורמב"ם – 'משפט' נאמר גם על מילה וטבילה (צ"ע אם כך, למה הגיור תקף בדיעבד כשהטבילה לא בפני שלושה).
ג. החלוקה של הרי"ף בינו ובין בנו – כיוון שהוא יכול לחזור ולהטיף דם ברית ולטבול זה נחשב לכתחילה, ולכן זה נחשב כתחילת דין שמקפידים שיהיה בשלושה. אבל לגבי הבן זה כבר נחשב כסוף דין, שכשר בדיעבד גם שלא בפני בי"ד.
כל ענייני הגר בין להודיעו המצות בין המילה בין הטבילה צריכים שיהיו בשלשה הכשרים לדון וביום, דמשפט כתיב גביה [במדבר טו, טז] משפט אחד יהיה לכם ולגר, מה משפט צריך ג' וביום, אף ענייני הגר צריכין ג' וביום. מיהו עיקר לשון המשפט משמע שלא נאמר אלא לענין גוף הגירות דהיינו לקבלת עליו המצות, אבל שאר הענינים שצריכין שלשה אינם אלא דרבנן, לפיכך לא אמרו שצריכין שלשה למילה ולטבילה אלא לכתחלה, אבל בדיעבד אפילו לא מל או לא טבל אלא בפני שנים או קרובים ובלילה הוי גר, ואפילו לא טבל לשם גירות אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדתה הוי גר ומותר בישראל, דהא מכל מקום היתה הטבילה לשם קיום דת תורתינו, חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה, ולהרי"ף [יבמות טו ע"ב בדפי הרי"ף] והרמב"ם [פי"ג איסו"ב ה"ז] אפילו בדיעבד שטבל או מל בפני שנים או בלילה מעכב ואסור בישראלית, דמשפט כתיב ביה, וסבירא ליה דקאי על הכל על קבלת מצות ומילה וטבילה, ולפיכך כל לגבי דידיה הוי לכתחלה שאף על פי שמל וטבל בפני שנים הרי יכול לחזור ולעשות הטפת דם ברית וטבילה אחרת בפני ג', לפיכך אין משיאין לו ישראלית עד שיחזור ויעשה בפני שלשה, דגבי דידיה הוי ליה כתחלת דין שאינו אלא בפני שלשה וביום, אבל אם קביל עליה בפני שלשה למול ולטבול והודיעוהו מקצת מצות כדינן, והלך ומל וטבל בלילה או שלא בפני שלשה ונשא אשה ישראלית והוליד ממנה בן לא פסלינן ליה, דגבי הבן הוי המילה והטבילה כגמר דין דמכשירינן בדיעבד שלא בבי"ד ובלילה.
צורך בעדות על הטבילה
סיכום:
רוב הראשונים שאמרו שהטבילה מועילה גם לא בפני שלושה, לא ציינו שצריך שיהיו שם שניים בשביל עדות (אלא רק אמרו בסוגיה אחרת – שצריך עדות על הטבילה).
הטור והשו"ע כתבו שאם היו רק שניים במילה וטבילה הגיור בדיעבד כשר. בדבריהם כתבו הב"ח והפרישה שני הסברים: 1. שבאמת לא צריך שניים בטבילה. 2. שהתכוונו שצריך שניים בטבילה, כדי שתהיה כאן עדות. וכ"כ הש"ך, ונראה שזה מוסכם.
אמנם הם צריכים להסתדר עם הגמרא של 'מי לא טבלה לנדתה', לכן יש לומר שהכוונה או שכשידוע שהתבצעה טבילה זה נחשב כאילו יש עדים (כ"כ הב"ח ומהר"י אסאד, וזה מתאים לתירוץ השני בתוס'), או שכשיש עדות של אישה זה מספיק (כך תירץ מהר"י אסאד, שיתאים לתירוץ הראשון בתוס'). וכתב מהר"י אסאד שזה בדיעבד, ועל לכתחילה כתב הפרישה שצריכים גברים לראות את הטבילה גם באישה.
הראב"ד גם כתב שצריך שניים שיעידו על הטבילה.
יש להעיר, שכל הצורך בעדות הוא דווקא במי שאם לא היה אומר כלל שהיה גוי – היינו מאמינים לו שהוא יהודי.
טור יורה דעה הלכות גרים סימן רסח (ודומה לזה כתב בשו"ע)
הטור והשו"ע כתבו, שגם אם לא היו שלושה אלא המילה או הטבילה היו בפני שניים – הגיור כשר בדיעבד, והתקשו בדבריהם, שנשמע שצריך שיהיו שניים לפחות, וזה לא נמצא בראשונים ונוגד את מה שכתבו הראשונים ש'מי לא טבלה לנדתה' מדבר בסתמא כשאין גברים במקווה, ואם כך אין עדות.
וכל עניניו בין להודיעו המצות לקבלם בין המילה ובין הטבילה צריך שיהיה בג' הכשרים לדון וביום ומיהו דוקא לכתחילה אבל בדיעבד אם מל אותו או טבל בפני שנים ובלילה אפי' לא טבל לשם גירות אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדותה הוי גר ומותר בישראלית חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינו ביום ובשלשה ולרב אלפס אפילו בדיעבד שטבל או מל בפני שנים או בלילה מעכב ואסור בישראלית אבל אם נשא ישראלית והוליד ממנה בן לא פסלינן ליה.
ב"ח יורה דעה סימן רסח
הב"ח הביא שני הסברים: 1. הטור אמר את זה כדי להדגיש שבקבלת מצוות לא מספיק שיהיו שניים, אבל במילה וטבילה באמת לא מעכב שיהיו שניים. 2. הטור סובר שאכן צריך שניים במילה וטבילה, כדי שתהיה עדות שהמילה והטבילה אכן התבצעו, אמנם אם זה ידוע ומפורסם אין בזה צורך, וכפי התירוץ בתוס' ורא"ש שכיוון שידוע לכל שטבלה זה נחשב כאילו היו שם עדים. וסיים הב"ח שכך נראה לו העיקר בכוונת הטור.
ומ"ש רבינו דמל וטבל בפני שנים. לאו דוקא שנים דאפילו באשה אחת נמי כשר בדיעבד כדמשמע מהני עובדי דאין דרך אנשים שיהיו בשעה שטובלות הנשים וכן כתבו תוספות בד"ה מי לא טבלה לנדותה וכן כתב הרא"ש להדיא והא דנקט רבינו שנים אינו אלא לאורויי דיוקא דבקבלת מצות אפילו היו שנים מעכב ולהוציא מדעת יש גדולים שהביא במרדכי פרק החולץ (סי' לו) דדבר תורה לא בעינן כלל לעיכובא שלשה דאפילו חד נמי כשר דליתא. ועוד י"ל דרבינו סבירא ליה דלמסקנת מהר"ם בדיעבד בעינן שנים אף למילה וטבילה דכיון דהכרנוהו בגוי אינו גר עד שיביא ראיה בעדים לכל ענייני גירות ובקבלת מצות בעינן שלשה והני עובדי דאמר מי לא טבלה וכו' התם היינו טעמא כמ"ש הרא"ש דיש מפרשים דכיון דידוע לכל שמל וטבל כאילו היו שם עדים מעידים דמי וכך מבואר בהרא"ש שם שדברי מהר"ם הם לקיים דברי היש מפרשים שכתב הרא"ש תחלה דשאני התם דידוע לכל וכו' ועל זה כתב דאע"פ דהטבילה בלילה כשר בדיעבד דהוי כגמר דין וא"כ נמשך דבעלמא היכא דאינו ידוע לכל בעינן שני עדים כשרים במילה וטבילה ושלשה בקבלת מצות כנלפע"ד העיקר בפירוש דברי רבינו:
פרישה יורה דעה סימן רסח, יח
בפרישה כתב בדומה לב"ח, בתירוץ הראשון כתב שלא חייבים בפני שניים, והוסיף הסבר אחר שי"ל שצריך שניים בשביל שתהיה עדות על הטבילה, והוסיף שגם באישה צריך שאנשים יראו שטובלת ויוכלו להעיד על כך.
בפני שנים. לאו דוקא שנים אלא בפני אחד כן מוכח בתוספות בפרק החולץ בדיבור המתחיל יש לך עדים דף מ"ז (ע"א) וגם בד"ה לא טבלה בנדתה דף מ"ה (ע"ב) מיהו י"ל דנקט שנים דכיון דאם מכירין היינו אותו שהיה עכו"ם אינו נאמן לומר גיירתי עצמי כמו שכתב רבינו בסוף סימן זה וא"כ צריכין שיהיו שנים לפחות שידעו שנתגייר כראוי ואף באשה נראה בשעה שטבלה נפשה היו צריכין לאנשים רואין אותה שטבלה להיות עדים בדבר:
ש"ך יורה דעה סימן רסח, י
הש"ך הביא את הפרישה.
אלא בפני שנים. לאו דוקא שנים אלא בפני אחד וכן מוכח בהתוס' פרק החולץ בד"ה יש לך עדים (דף מ"ז) מיהו י"ל דנקט שנים כיון דאם מכירין היינו אותו שהיה עובד כוכבים אינו נאמן לומר גיירתי עצמי כדלקמן וא"כ צריכין שיהיו ב' לפחות שידעו שנתגייר כראוי ואף באשה נראה בשעה שטבלה נפשה היו צריכין לאנשים רואים אותה שטבלה להיות עדים בדבר, פרישה:
שו"ת יהודה יעלה (אסאד) חלק א – יורה דעה סימן רג
מהר"י אסאד הקשה על ההסבר של הפרישה, מכך שהראשונים דנו על 'מי לא טבלה לנדתה' בצורך בבית דין, אבל לא הקשו בכלל הרי לא היו עדים בטבילת נדה. טענה שצריך לומר שאשה נאמנת (לתירוץ הראשון בתוס'), או שכיוון שידוע שטבלה זה כאילו ראו (לתירוץ השני בתוס'). והוסיף שגם הפרישה שאמר שצריך שיראו התכוון רק לכתחילה.
וראי' נ"ל מש"ס יבמות מ"ה מי לא טבלה לנידתה כו' ועד כאן לא תמהו התוס' ורמב"ן וכל הפוסקים ע"ז אלא מהא דגר צריך שלשה מ' משפט כתיב ביה דה"ל דין אבל בלא"ה בלא דין משפט לא קשיא להו ולפמ"ש הדר"ג ני' שאין לנו נפ"מ בזה כי אנו אין לנו אלא טבילת נדה לבעלה וזה ודאי א"צ עדים א"כ תקשה להו בפשוט הא גם בלאו דבעי' ב"ד הא עכ"פ עדות בעי' שטבלה כראוי לדעת הפרישה ואלו בטבילתה לנדתה ל"ה עדים כלל וע"כ דפשיטא להו דעל הטבילה לכתחילה צריך ב"ד אבל בדיעבד סגי ב"ד לקבלת עול המצות לבד וטבילה אפילו ע"א כשר נמי ל"צ בדיעבד אלא גם אשה נאמנת כתי' א' דתו' דף מ"ה הנ"ל או כיון דידוע שטבלה כאלו עומדים הב"ד שם דמי כתי' ב' דתוס' וע"כ גם הפרישה רק לכתחילה קאמר למילתיה שבודאי ל"ה בהעלם עין מאתו דברי תוס' יבמות מ"ה ד"ה מי לא טבל הנ"ל.
הרב יעקב ריינוביץ' (בית אברהם הירשוביץ עמ' 47)
בשאלה מעשית, בשעת הדחק שלא היה אפשר שהדיינים ייכנסו לבית הטבילה, הורו כמה רבנים להקל שבית הדין לא יראו את הטבילה. היחיד מביניהם שראיתי שמתייחס לצורך בעדות הוא הרב ריינוביץ', והוא מכריע שאין צורך בעדות על הטבילה, שלא כשו"ע (והטור) שכתבו שצריך, וכפי שהקשו הש"ך והפרישה.
וכדאי לסמוך בזה לכתחילה על דברי התוספות… והרא"ש… ודלא כהמחבר בשו"ע סי' רס"ח שכתב שאפילו לדעה הא בדיעבד סגי בפני ב' יעו"ש בש"ך שהוא דחוק.
שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קכז
באג"מ, במקרה שלא היו כלל גברים בטבילה (ורק היתה בלנית, שאח"כ התברר שהיא גויה), סיכם שגם לדעת התוס' והרא"ש שטבילה שלא בפני בי"ד מועילה, הרי שלפי הפירוש השני של הב"ח ושל הפרישה צריך עדים וכאן לא היו, ואפילו לפי הפירוש הראשון צריך עדות של עד אחד או אישה, וכיוון שבשאלה היתה רק גויה היא לא נאמנת.
ונמצא בעובדא זו שהב"ד היו בחדר אחר ולא ראו הטבילה והאשה שעמדה בשעת טבילה ואמרה בקול רם שישמעו הב"ד שבחדר האחר שכבר טבלה והכל בסדר נמצא שלא היתה יהודית אינו כלום לכו"ע, ל"מ להסוברים דבעי ב"ד בשעת טבילה שאף אם היו עדים כשרים בשעת הטבילה לא היה כלום משום שלא נחשבו שהיו הב"ד שם כיון שהיו בחדר אחר ולא ראו הטבילה ואף אם ראו דרך הפתח יש ספק אם נחשבו שהיו הב"ד שם. אלא אף להסוברים דלא בעינן ב"ד בשעת טבילה עכ"פ הא צריך עדים שיעידו שטבלה וע"א אינו נאמן בזה כפי' שני דהב"ח והפרישה והש"ך. ואף לפי' ראשון דהב"ח שכשיש שני עדים על קבלת המצות בפני ב"ד א"צ שני עדים על הטבילה שאחר כך ונאמן אף ע"א ואשה כמו באיסורין נמי הא כיון שהאשה היתה נכרית הרי אין לה נאמנות גם לאיסורין וממילא אין להאמינה גם לזה שטבלה ואף שנשמע להב"ד שנכנסה להמים הא ליכא עדות שטבלה כדין. ומש"כ כתר"ה דאולי יש להחשיב מה שהב"ד היו יכולים ליכנס ולראות הטבילה כעבידא לאגלויי לא מסתבר כלל כיון שידוע להאשה שעמדה שם שאין רוצים ליכנס לחדר הטבילה, ואף אם היה סברא כזו הא נכרית אינה נאמנת אף בעבידא לאיגלויי כדכתב גם כתר"ה. ולכן צריכה גרות מחדש לטבול לפני ב"ד כדין. והנני ידידו מוקירו ומברכו, משה פיינשטיין.
תוספות חד מקמאי יבמות מה, ב
מקור נוסף שלא היה מוכר, וכמעט לא הובא בשום מקום.
הראב"ד כתב שמה שהחשיבו את מי שלא טבל בפני שלושה כגר בדיעבד – זה דווקא אם ראו אותו שניים!
וכתב על זה בתוספות חד מקמאי שזה דווקא כשהוא הוחזק כגוי, אבל אם לא הוחזק כגוי נאמן, מיגו שהיינו מאמינים לו אם מלכתחילה היה אומר שהוא יהודי.
והראב"ד כתב והוא דחזו ליה בי תרי דטבל לקריו אבל לא חזו ליה בי תרי לאו כלום הוא ע"כ ואני אומר דוקא בדאיתחזק בעובד כוכבים אבל לא איתחזק בעובד כוכבים אם אמר טבל לקריו נאמן במגו:
הצורך בשלושה במילה
סיכום
בגמרא לא כתוב שמילה צריכה להיות בפני שלושה.
הרמב"ן ובעקבותיו ראשונים נוספים כתבו שמילה היא כמו טבילה, שצריכה להיות לכתחילה בשלושה, ואם היתה שלא בשלושה כתב הרמב"ן שאין משיאים לו אישה אבל את בנו לא פוסלים, כפי דעתו בטבילה.
לפי הפירוש של הטור והשו"ע הדין במילה הוא כמו בטבילה, שלכתחילה צריך שלושה, ואם נימול בלא שלושה יש בזה מחלוקת ראשונים. וכ"כ הלבוש.
הב"ח דייק שדעת הרמב"ם וסמ"ג שכלל אין צורך בשלושה במילה, ושכך משמע מהגמרא ומהרי"ף שבתיאור הליך הגיור רק לקראת הטבילה הזכירו את הצורך בשלושה, אחרי המילה. אמנם למעשה כתב שלכתחילה יש למול בפני שלושה, לחשוש לדעת הרמב"ן ודעימיה. וכ"כ אחרונים רבים[15]. יש לציין שהריא"ז כתב במפורש שבמילה לא מעכב שיהיו שלושה.
הסוברים שמילה היא כמו טבילה
חידושי הרמב"ן מסכת יבמות דף מה עמוד ב
את הרמב"ן הזה הביאו הרשב"א, המ"מ, ב"י ומהריב"ל (לא הבאתי כאן).
הרמב"ן כתב שאחרי שהיו שלושה בקבלת המצוות אם מל וטבל שלא בפני בי"ד – הגיור כשר ולא פוסלים את זרעו, אולם לא מחתנים אותו עם יהודייה עד שיטבול בפני שלושה כי לכתחילה צריך שלושה.
ואפשר לומר דגבי קבלת מצוות צריך שלשה אפילו בדיעבד דמשפט כתיב ביה מה התם שנים שדנו אין דיניהן דין אף כאן אינו גר אפילו בדיעבד, אבל מי שהודיעוהו מקצת עונשין של מצות ומתן שכרן וקיבל עליו בב"ד לטבול ולמול אם הלך ומל וטבל שלא בפני ב"ד הרי זה כשר ולא פסלינן לזרעיה, ולא מנסבינן ליה לדידיה בת ישראל עד דטבל בפני שלשה, משום דלכתחלה בעינן שלשה בין בקבלה בין בטבילה כדאמרינן לקמן שהי כאן ונטבלינך למחר, וכדתניא אשה נשים מושיבות אותה במים עד צוארה ושני תלמידי חכמים מושיבין לה מבחוץ ומודיעין אותה ואמר ליה ר' יוחנן לתנא תני שלשה, אלמא בעינן קבלה בשעת טבילה ממש והכל בפני שלשה, ואפילו בגר זכר שקבל עליו קודם מילה חוזר ומקבל עליו בשעת טבילה בפני שלשה כדקתני לקמן ומוקמי לה לכתחלה.
חידושי הריטב"א מסכת יבמות דף מה עמוד ב
וכל זה אינו מחוור, דכיון דבגירות כתיב משפט דבעי ג', וקיי"ל שאינו גר במילה בלא טבילה ומל ולא טבל כאילו לא מל, אפילו טבילה שהוא מעיקר גירות בעי' ג' לעכב.
טור יורה דעה הלכות גרים סימן רסח
הטור כתב כתוס' ורא"ש, שבדיעבד לא מעכב שהמילה והטבילה יהיו בשלושה, ורק קבלת מצוות מעכב שתהיה בשלושה, וכתב שלדעת הרי"ף מילה בפני שניים מעכבת מלהינשא.
וכל עניניו בין להודיעו המצות לקבלם בין המילה ובין הטבילה צריך שיהיה בג' הכשרים לדון וביום ומיהו דוקא לכתחילה אבל בדיעבד אם מל אותו או טבל בפני שנים ובלילה אפי' לא טבל לשם גירות אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדותה הוי גר ומותר בישראלית חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינו ביום ובשלשה ולרב אלפס אפילו בדיעבד שטבל או מל בפני שנים או בלילה מעכב ואסור בישראלית אבל אם נשא ישראלית והוליד ממנה בן לא פסלינן ליה.
בית יוסף יורה דעה סימן רסח
בב"י הסביר שלמרות שבגמרא לא נזכר הצורך בשלושה במילה, יש ללמוד מטבילה שגם מילה צריכה להיות בשלושה.
ומ"ש רבינו דמילה צריכה להיות בפני שלשה. אע"פ שלא נתפרש בהדיא בגמרא יש ללמוד כן מטבילה דלא גרעה מינה וכן נראה מדברי נימוקי יוסף (טו: דיבור ראשון) וכך הם דברי הרמב"ן שכתבתי בסמוך.
שו"ע יו"ד רסח, ג
כל ענייני הגר, בין להודיעו המצות לקבלם בין המילה בין הטבילה, צריך שיהיו בג' הכשרים לדון, וביום (תוס' ורא"ש פ' החולץ). מיהו דוקא לכתחלה, אבל בדיעבד אם לא מל או טבל אלא בפני ב' (או קרובים) (הגהות מרדכי) ובלילה, אפילו לא טבל לשם גרות, אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדתה, הוי גר ומותר בישראלית, חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה. ולהרי"ף ולהרמב"ם, אפילו בדיעבד שטבל או מל בפני שנים או בלילה, מעכב, ואסור בישראלית, אבל אם נשא ישראלית והוליד ממנה בן, לא פסלינן ליה.
לבוש יורה דעה סימן רסח, ג
וכ"כ הלבוש, וביאר שלדעת הרי"ף והרמב"ם 'משפט' נאמר גם על המילה.
כל ענייני הגר בין להודיעו המצות בין המילה בין הטבילה צריכים שיהיו בשלשה הכשרים לדון וביום, דמשפט כתיב גביה [במדבר טו, טז] משפט אחד יהיה לכם ולגר, מה משפט צריך ג' וביום, אף ענייני הגר צריכין ג' וביום. מיהו עיקר לשון המשפט משמע שלא נאמר אלא לענין גוף הגירות דהיינו לקבלת עליו המצות, אבל שאר הענינים שצריכין שלשה אינם אלא דרבנן, לפיכך לא אמרו שצריכין שלשה למילה ולטבילה אלא לכתחלה, אבל בדיעבד אפילו לא מל או לא טבל אלא בפני שנים או קרובים ובלילה הוי גר, ואפילו לא טבל לשם גירות אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדתה הוי גר ומותר בישראל, דהא מכל מקום היתה הטבילה לשם קיום דת תורתינו, חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה, ולהרי"ף [יבמות טו ע"ב בדפי הרי"ף] והרמב"ם [פי"ג איסו"ב ה"ז] אפילו בדיעבד שטבל או מל בפני שנים או בלילה מעכב ואסור בישראלית, דמשפט כתיב ביה, וסבירא ליה דקאי על הכל על קבלת מצות ומילה וטבילה, ולפיכך כל לגבי דידיה הוי לכתחלה שאף על פי שמל וטבל בפני שנים הרי יכול לחזור ולעשות הטפת דם ברית וטבילה אחרת בפני ג', לפיכך אין משיאין לו ישראלית עד שיחזור ויעשה בפני שלשה, דגבי דידיה הוי ליה כתחלת דין שאינו אלא בפני שלשה וביום, אבל אם קביל עליה בפני שלשה למול ולטבול והודיעוהו מקצת מצות כדינן, והלך ומל וטבל בלילה או שלא בפני שלשה ונשא אשה ישראלית והוליד ממנה בן לא פסלינן ליה, דגבי הבן הוי המילה והטבילה כגמר דין דמכשירינן בדיעבד שלא בבי"ד ובלילה.
אור שמח הלכות איסורי ביאה פרק יג
באור שמח הציע בתחילה לפרש שבמילה לא צריך שלושה, והנימוק הוא שהמתגייר עדיין נחשב כגוי ואפשר לדון אותו בדיין אחד [אבל צריך דיין אחד. אורי]. אבל כתב ש'נראה קצת' שמילה וטבילה הם כשני דברים המתירים, כלומר שזה מועיל לו להיות יהודי. אני מבין שכוונתו שלכן כן יצטרך שלושה במילה.
[ו] גר שמל ולא טבל כו', וצריך לטבול בפני שלשה כו' ואם הטבילוהו הרי זה גר (בזמן הבית):
נראה דהנה משפט כתיב ביה, ובאמת כשבא לפנינו עדיין הוא כבן נח, ובן נח נידון בדיני נפשות (בב"ד דידהו) ג"כ עפ"י עד אחד בדיין אחד (סנהדרין נז, ב), א"כ הוי כמשפט בן נח, וכשר אף בלילה, רק לפי שעל ידי זה נעשה ישראל יש לו דין ישראל, ומשפטו בשלשה, וכן כתוב משפט אחד יהיה לכם ולגר, וא"כ במילה שעדיין אינו גר עד שיטבול אפשר דלא בעו שלשה, ולפירוש תוספות (קידושין סב, ב ד"ה גר) א"צ ג' רק בקבלת מצות, שאז נתהווה לישראל ודינו כדין ישראל. אמנם נראה קצת דמילה וטבילה הוי כשני דברים המתירין שמעלין זה בלא זה, יעוין פרק מצות חליצה (יבמות) דף ק"ד ע"ב לענין חליצה ורקיקה לר"א דמדמה לשחיטה וזריקה בכבשי עצרת. ובזה הוי א"ש קצת, דמוקי ריש פרק הערל (שם עא, א) לר"ע קרא דתושב ושכיר לעו"ג שמל ולא טבל, דאף על גב דמילה מעלה במקצת וכמו שחיטה דמקדשא ללחם בלא זריקה, וכמו רקיקה דפוסל מאחין שלא ייבמו אותה, דמועלת במקצת, סד"א דלא מיקרי בן נכר ויאכל בפסח קמ"ל, ובאמת נראה דרע"ק סובר דכל זמן שלא נתנה תורה הוי סגי במילה בלא טבילה בפסח מצרים, ומצאתי זה באורך בתוספות ישנים (שם מו, ב אות ב') ולכן בעי קרא ואכמ"ל, ולכן פליג ראב"ש ביבמות (עיין רא"ש שם פ"ד סימן ל"א) וסבר דמלת גר כשר בלילה, משום דאכתי בן נח הוי, ומשפטו גם בלילה, וראב"ש לטעמו דאינן מעלין זה בלא זה ודוק:
הסוברים שמילה בשלושה אינה מעכבת
פסקי ריא"ז יבמות פרק ד הלכה ח
הריא"ז כתב שמילה בפני שנים מועילה כאשר טבל בפני שלושה.
לשון ריא"ז: וצריך טבילה בפני ג' שצריך להתגייר בבית דין ונראה בעיני שאם מל בפני שנים וטבל בפני שלשה הרי זה גר כמבואר בקונטרס הראיות.
ב"ח רסח, ז
הב"ח סובר שמילה לא צריכה להיות בפני שלושה, אמנם להלכה כתב שלכתחילה יש לחשוש לדעת הרמב"ן והטור שצריך שלושה במילה[16].
הוא מדייק מהרמב"ם[17] וסמ"ג שהטבילה לא צריכה להיות בפני שלושה, שהם כתבו שצריך לטבול בפני שלושה ולא כתבו שהמילה צריכה להיות בשלושה. ומוסיף שכך גם משמע בברייתא שבגמרא וכן ברי"ף (על מסכת שבת), שלאחר שאמרו שצריך מילה ולא הזכירו שלושה, כשהגיעו לדבר על הטבילה הצריכו שלושה[18].
הב"ח גם כתב שצריך נוכחות שניים במילה, אלא אם הגר מוחזק בכשרות.
וכל ענייניו וכו'. בפרק החולץ אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן גר צריך שלשה משפט כתיב ביה וסובר רבינו דכל ענייניו בשלשה דהא סתמא קאמר וכ"כ הרב המגיד על שם הרמב"ן בפי"ג מהלכות איסורי ביאה אבל ברמב"ם (שם ה"ו) וסמ"ג (לאוין קיו מ סע"ב) לא כתוב שלשה אלא בטבילה והכי משמע בברייתא (מז ב) דלא תנא דעומדין על גביו אלא בשעת טבילה דאז הוא נכנס בגירות וכדאמר התם (מו ב) אמר רבה עובדא הוה בי רבי חייא וכו' עד אמר ליה שהי כאן עד למחר ונטבילינך שמע מינה תלת שמע מינה גר צריך שלשה וכו' דר"ל לענין טבילה צריך שלשה והכי משמע מלשון הרי"ף פרק רבי אליעזר דמילה (נה ב) שכתב תחלה בסתם דמהלינן ליה ואח"כ אמר וכד מטבילינן ליה צריך למיזל בהדי תלתא וכו':
…
ומ"ש רבינו על שם הרי"ף דבמל בפני שנים מעכב ואסור בישראלית לא כתוב כך בספרים שלנו אלא שרבינו נמשך לשיטתו דדין מילה כדין טבילה ועלה על דעתו שכך תופסים כל הגאונים אבל כבר כתבתי (עמ' קנא ריש הסעיף ד"ה וכל) דלהרי"ף בפרק רבי אליעזר דמילה במילה לא בעינן שלשה אפילו לכתחלה וכן היא דעת הרמב"ם והסמ"ג ופשט הברייתא דפרק החולץ אלא מיהו בעינן שנים במילה היכא דלא אתחזק ובשלחן ערוך (ס"ג) נמשך אחר דברי רבינו בדעת הרי"ף והרמב"ם וליתא ודו"ק:
…
ולענין הלכה… אמנם כשלא היו שלשה במילה לכולי עלמא אינו מעכב אלא דלכתחלה ראוי לחוש לדברי הרמב"ן ורבינו דבעינן שלשה אף במילה ומיהו אע"ג דבדיעבד כשר בלא שלשה שני עדים כשרים מיהא בעינן אף במילה היכא דלא אתחזק בכשרות ואי אתחזק בכשרות לא צריך אלא דהחזקה לא מהני לגבי נישואין ולא מנסבינן ליה בת ישראל בלא טבילה בשלשה אבל לא פסלינן ליה לבן דיעבד כדלעיל.
ערוך השולחן יורה דעה רסח, ג-ד
בערוך השולחן גם למד שלדעת הרמב"ם לא צריכים להיות שלושה במילה, ותמה על השו"ע שכתב שלרמב"ם מעכב שיהיו שלושה במילה.
הוא גם מסביר שהטעם שאין צורך בשלושה לרמב"ם הוא שהפסוק משווה בין יהודי לבין גר, "משפט אחד יהיה לכם ולגר", וכמו שבברית של יהודי לא צריכים שלושה כך בברית של גר.
ודע דהרמב"ם לא הזכיר ב"ד רק גבי טבילה אבל הטור הצריך דליהוי ב"ד גם במילה וכבר בארנו טעמם בסי' רס"ז סעי' ד' ע"ש…
ותמיהני על מ"ש (השו"ע) דלהרמב"ם אם מל בפני שנים מעכב דהא הרמב"ם אפילו לכתחלה לא הזכיר במילה ג' רק בטבילה כמ"ש בסעי' ג'.
ערוך השולחן יורה דעה רסז, ד
והרמב"ם ס"ל דבמילה א"צ להיות ג' שהרי כתיב משפט אחד יהיה לכם ולגר והרי במילה של לכם א"צ ג' ואיך יהיה הוא חמור מהם.
שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קנח
האג"מ הציע להסביר בסוגיה שהטור והשו"ע מסכימים במצב רגיל שלא מעכב שהמילה תהיה בשלושה, ומה שכתבו שלדעת הרי"ף והרמב"ם מילה בשלושה מעכבת מלהינשא בישראל – הכוונה למקרה שהמילה היתה אחרי הטבילה, כי בשלב שבו הוא הופך להיות גר צריך שיהיו שלושה. ודייק כך ממה שבדברי הרי"ף הטור והשו"ע כתבו טבילה לפני מילה, כאשר בדר"כ כותבים קודם מילה ואז טבילה, כפי שיש לעשות לכתחילה. והוסיף שכיוון שיש מצב שהמילה בפני שלושה מעכבת, לכתחילה תמיד צריך שהמילה תהיה בפני שלושה.
בדבר גר קטן שמל שלא בפני ב"ד אם צריך להטיף דם ברית בפני ב"ד למאי דחידש הדגמ"ר /יו"ד/ סי' רס"ח סעי' ג' דבקטן שלא שייך בו קבלת מצות אף לכו"ע צריך ב"ד בטבילתו וא"כ אולי ה"ה למילתו וכדמשמע קצת מראש דבריו שהזכיר גם מילה עיי"ש.
הנה בגדול להרי"ף ורמב"ם שאף בדיעבד צריך לפני ב"ד משמע פשטות לשון הרמב"ם בפי"ג מאי"ב ה"ו דרק הטבילה צריך להיות בפני שלשה ולא המילה. וכן משמע לשון הרי"ף בשבת ס"פ ר"א דמילה דרק כד מטבלינן ליה הזכיר שצריך בהדי תלתא ולא כתב גם לעיל מזה גבי מילה שצריך בפני שלשה. אך בטור איתא שגם המילה צריך להיות בפני שלשה ולהרי"ף אף בדיעבד מעכב והסכים לו הב"י וכן כתב בש"ע /יו"ד/ סעי' ג' להרי"ף והרמב"ם. אבל הב"ח כתב דלרי"ף ורמב"ם וסמ"ג א"צ שתהיה המילה בפני שלשה וכן מסיק לדינא. ודברי הטור וב"י ודאי תמוהין מנא להו זה. ולולי דמסתפינא היה נלע"ד דאיירי הטור דהמילה היתה אחר הטבילה ויסבור דג"כ מועיל כדסובר הרמב"ן ולכן כיון דבהמילה הוא גומר ובה נכנס לגרות צריך שתהיה לפני ב"ד דהא זהו טעם הטבילה שצריכה בפני שלשה כדאיתא בב"ח משום שבה נכנס לגרות וכיון שמל באחרונה הוי איפכא דהטבילה לא תצטרך שלשה והמילה תצטרך ורק לכתחלה מצריך הטור שתרוייהו יהיו בפני שלשה ומהאי טעמא מכיון דלפעמים צריך שלשה להמילה ולפעמים להטבילה לכן צריך לכתחלה שיהיו שלשה לתרוייהו למילה ולטבילה ובדיעבד תליא מה נעשה באחרונה דאותה צריכה להשלשה גם לעכב בין אם היא מילה בין אם היא טבילה. ויהיה מדויק לשון הטור דבכל הסימן הזכיר מילה קודם טבילה ובהא דלרי"ף מעכב בדיעבד שלא בפני ב"ד כתב אפילו בדיעבד שטבל או מל בפני שנים מעכב וכן איתא הלשון בש"ע משום דכוונתו דוקא בדבר שהיה אחרון בין הטבילה בין המילה מעכב שלא בפני ב"ד וכיון שלכתחלה אף לרמב"ן הטבילה היא אחר המילה כדאיתא בבאור הגר"א סק"ה שכתב דלכתחלה ודאי בעינן מילה תחלה כמו שאמר שם עד שימול ויטבול וכן שם מ"ז נתרפא מטבילין עיי"ש לכן כתבו לענין עכוב השלשה שהוא באחרונה טבל תחלה שזהו ברוב הפעמים שעושין כלכתחלה ואח"כ נקטו או מל פי' או שאירע שעשו כהדיעבד שמל באחרונה בפני שנים מעכב. ויהיה ניחא טעם הב"י שכתב דלמד מטבילה דלא גרעה מינה שלכאורה לענין בדיעבד הא מסתבר שודאי גרעה מחמת דבטבילה נכנס לגרות כדכתב הב"ח אבל אם איירי כשהמילה היתה אחרונה ניחא טעמו שלא גרעה מטבילה שצריכה ב"ד מטעם שהיא אחרונה. אבל כשהיא ראשונה בזה גם להטור וש"ע לא מעכב שלשה אף לרי"ף ורמב"ם. ולכן לדינא יותר נוטה כהב"ח שאין מעכב שלשה במילה בדיעבד. אבל יותר מספק ודאי לא הוי אף אליבא דרי"ף ורמב"ם אף אם נפרש לשון הטור והש"ע שלא כדבארתי מצד שיטת הב"ח שמסתבר כותיה. ובגדול אינו נוגע לדינא לרוב הפוסקים שהיא גם הכרעת המחבר שבדיעבד א"צ שלשה אלא בקבלת מצות. אבל נוגע זה לענין קטן לחדוש הדגמ"ר, דלהב"ח שיותר נוטה כדבריו לא יצטרך שלשה במילה בדיעבד כיון שהיא היתה ראשונה ולכה"פ יותר מספק לא הוי.
דעה ייחודית – מילה בשלושה מעכבת וטבילה לא
בית הבחירה (מאירי) מסכת יבמות דף מה עמוד ב
המאירי הביא הסבר נוסף, לפיו למרות שלא מעכב שהטבילה תהיה בשלושה, מעכב שהמילה תהיה בשלושה, כי את המילה הוא לא יכול לעשות לבד. זהו אחד מרשימת הסברים בסוגיה שמביא המאירי.
ויש מתרצים שקבלת עול מצות ומילה צריכים שלשה מפני שהם דברים הצריכים ליעשות על ידי אחר דהא איהו אכתי לא חזי שהרי מילה בגוי פסולה אבל טבילה דבדידיה לחוד תליא מילתא כשרה בדיעבד בלא שלשה מן התורה אלא דרבנן אצרכוה שלשה מגזירת קבלה ומילה ובדיעבד לא פסלינן ואע"ג דמקרא מייתינן לה דוקא לענין קבלה ומילה.
האחרונים דנו בזה כמחלוקת ראשונים
למרות שבדרך כלל יש מהאחרונים שמסתמכים לגמרי על השו"ע בהצגת הסוגיה, כאן לא ראיתי אחרונים שדנו בסוגיה ולא אמרו שיש כאן מחלוקת ראשונים. רוב האחרונים גם תמהו על השו"ע שכתב שלרמב"ם צריך שלושה במילה, מביא כאן דוגמאות אחדות.
שו"ת מהר"ם שיק יורה דעה סימן רמח
ועתה נבוא לחילוק הג'] לברר אי בעי' ג' הרי אמרו ביבמות גר צריך ג' דמשפט כתיב בי' וכ' הטור כל עניני גירות הקבלה ומילה וטבילה צריך בפני ג' והוא מדברי הרמב"ן וכ' הב"ח שם בסי' רס"ח דמדברי הרי"ף והרמב"ם וסמ"ג נראה דלא בעי' במילה ג' ושנים איכ"ל דבעי' לעדים הואיל והכרנוהו בגוי (ומ"ש בש"ע שם סעי' ג' דלהרי"ף והרמב"ם אי מל בפני ב' לא מהני קשה וצ"ע) ולבסוף מסיק דלכתחילה יש לחוש להרמב"ן וטור להצריך גם במילה ג'.
אבן האזל הלכות עבדים פרק ח
והנה ביו"ד סי' רס"ח סעיף ג' כתב המחבר והוא מדברי הטור וז"ל כל עניני הגר בין להודיעו המצות לקבלם, בין המילה בין הטבילה צריך שיהי' בג' וביום, מיהו דוקא לכתחילה אבל בדיעבד אם לא מל או טבל אלא בפני ב' וכו' הוי גר ומותר בישראלית חוץ מקבלת מצות שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה, ולהרי"ף ולהרמב"ם אפי' בדיעבד שטבל או מל בפני שנים מעכב ואסור בישראלית, הנה מש"כ המחבר דגם מילה צ"ל דוקא בפני ג' הוא מדברי הטור וכתב שם על זה הב"י וז"ל ומש"כ רבינו דמילה צריכה להיות בפני ג' אע"פ שלא נתפרש להדיא בגמ' יש ללמוד כן מטבילה דלא גרעא מינה, וכן נראה מד' הנמוק"י וכך הם דברי הרמב"ן שכתבתי עכ"ל. והנה כפי הנראה מפשטות ד' הרמב"ם א"א לכוין כן בדבריו, דהא כתב בפי"ג מה' איסו"ב הל' ו' ז' וז"ל, גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל אינו גר עד שימול ויטבול וצריך לטבול בפני שלשה, והואיל והדבר צריך ב"ד אין מטבילין אותו בשבת ולא בי"ט ולא בלילה ואם הטבילוהו ה"ז גר, גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד וכו', טבל בינו לבין עצמו ונתגייר בינו לבין עצמו ואפי' בפני שנים אינו גר עכ"ל, ומבואר להדיא דלא הזכיר הרמב"ם כלל דין מילה דצ"ל בפני ב"ד וסובר דעיקר דין ב"ד צ"ל בטבילה דזהו עיקר הגירות אלא דבלא מילה לא נגמר הגירות, ולכן שפיר מבואר מה שהזכיר הרמב"ם כאן רק הטבילה משום דזהו עיקר הגירות מדצריך ב"ד אלא דהוא דין שלא נגמר הגירות רק לאחר שימול.
שו"ת משנה הלכות חלק ז סימן קעח
ולמודעי אני צריך מה שראיתי בש"ע יו"ד סימן רס"ח ס"ג דלהרי"ף והרמב"ם במל או טבל שלא בפני שלשה אפילו בדיעבד מעכב ולפענ"ד צ"ע דהרמב"ם לא כתב אלא דטבילה מעכב שלא בפני שלשה אבל במילה לא כתב שלשה כלל וכ"ש לעיכובא. הן אמת דבהל' י"ז שם כתב גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות ה"ז גר והנה זכר כאן מל וטבל תרוייהו בפני שלשה ונראה דדוקא התם הוא דבעי שלשה מפני דבעי קבלת המצות עכ"פ בפני שלשה והכא כיון דלא הודיעוהו מקצת מצות בעי עכ"פ מילה וטבילה בפני שלשה וי"ל. עכ"פ נראה מדברי הרמב"ם דס"ל דמל בפני שנים אינו מעכב בדיעבד עכ"פ וצ"ע אמחבר ונראה דיש שם ט"ס וצ"ל הרמב"ן והרי"ף ועי' טור וב"י וב"ח דנראה כן ועי' עה"ש שכתב ג"כ בפשיטות להרמב"ם רק טבילה מעכב שלשה ולא זכר כלל דבש"ע כ' להרמב"ם מילה מעכב ואולי דבש"ע שלהם באמת הי' גרסי רמב"ן במקום רמב"ם וצ"ע.
איברא דהב"ח כתב דגם דעת הרי"ף פר"א דמילה דלא בעי שלשה אפילו לכתחילה במילה וגם דעת התוס' והרא"ש והסמ"ג דבמילה לא בעינן ב"ד ועי' תוס' קידושין ס"ב ע"ב ושטמ"ק כתובות י"א ע"ב וקבלת המצות הוא דבעינן בשלשה דוקא והטור הוא דכתב דבעי שלשה גם למילה ועכ"פ לכתחלה בעינן ג' לתרוייהו וכמ"ש המחבר אבל בדיעבד אין נפ"מ בין גר לעבד וכנ"ל.
הערות שוליים
[1] וכן כתב הגר"א יורה דעה רסח, טו
ובקדושין ס"ב גר נמי לאו כו' ואם בדיעבד שפיר דמי בידו הוא ותי' תוס' דבקבלה היא
כעת חזרתי וראיתי שכך מפורש ברמב"ן.
[2] קודם לכן, הירושלמי מספר על גר אחד שמל ולא טבל והיה נשוי לבת ישראל, ור' יהושע בן לוי הורה שבניו כשרים. הירושלמי מקשה שר' יהושע בן לוי לכא' סותר עצמו שהרי הוא אמר שגוי הבא על בת ישראל – הולד לא כשר לגמרי ולא פסול לגמרי אלא מזוהם, כלומר פסול לכהונה?! ומוסיף הירושלמי שר' יהושע בן לוי סובר שטבילה מעכבת בגר, ולכן מתרץ הירושלמי כפי שציטטתי למעלה – שר' יהושע בן לוי סובר שהואיל ואין לך גר שלא טבל לקירויו – עלה לו.
[3] אמנם בתוס' בקידושין כתבו שלא צריך שלושה אלא אחד מספיק, ומשמע שבכל אופן יהיה צריך נוכחות של אחד (ובמרדכי הקשה, שלכאורה בטבילת נדה אין אפילו אחד. מעניין לשים לב שתוס' בקידושין הביאו ראיה מטבילה לקרי ולא הזכירו טבילה לנדה).
[4] תוספות הרא"ש קידושין סב, ב
גר צריך שלשה. נראה דהיינו דוקא בשעה שמקבל עליו המצות אבל בשעת טבילה לא מדאמרינן בריש החולץ ההוא דהוו קרו ליה בר ארמאה וקאמר מי לא טבל לקירויו וגבי בר ארמייתא מי לא טבלה לנדותה ואין דרך הטובלים להביא עמהם שלשה אפילו למ"ד בריש סנהדרין דבר תורה חד נמי כשר ודרך הטובלים להביא עמהם אחד לראות שטבלו יפה מ"מ טובלת לנדותה אין דרך להביא עמה איש, ואשה אינה כשרה לדון מדאינה כשרה להעיד, והא דתניא בהחולץ דשני ת"ח עומדים לה מבחוץ ומסיק תני שלשה היינו לכתחלה ומדרבנן, וכן הא דקאמר התם שהי כאן ונטבלינך למחר, ויש דוחים ההוא דלא טבל לקריו ולא טבלה לנדותה דכיון שידוע לכל שטבלו כאלו עומדים שם דמי ודוחק הוא
בתוספות הרא"ש יבמות מה, ב הביא בסתם את שני הפירושים:
מי לא טבלה לנדותה. תימה והא אמרינן לקמן דגר צריך ג' משפט כתיב ביה, ואפי' למ"ד בסנהדרין דבר תורה חד נמי כשר מ"מ אין דרך נשים להביא אנשים בשעת טבילה ואשה אינה ראויה לדון מדאינה ראויה להעיד כדתנן בנדה כל הכשר לדון כשר להעיד, ובירושלמי דיומא פרק שני שעירי יליף מגזירה שוה דשני שני נאמר כאן ועמדו שני האנשים ונאמר להלן ע"פ שני עדים. וי"ל דכי בעינן ג' היינו לקבל את המצות אבל לא לטבילה אע"ג דלקמן אמרינן דב' ת"ח עומדין מבחוץ היינו לכתחלה דעדיף טפי מ"מ אינו מעכב. וי"מ כיון שידוע לכל שטבלה כאילו עומדין שם דמי
[5] וכך גם הבינו בספרי הגיור של ימינו. הרב אהרן בוארון (לב אהרן ב, 136 באוצר) הביא שכך מוכח מדברי הרי"ד בהמשך שמתייחסים לדבריו כאן, שהקשה למה במי שטוען שנתגייר בינו לבין עצמו לא נאמר שהתנהגותו ביהדות יחד עם טבילה לקריו תעשה אותו ליהודי, ותירץ שאומר שלא טבל לקריו:
פסקי רי"ד מסכת יבמות דף מז עמוד א
מעשה באחד שבא לפני ר' יהודה ואמ' נתגיירתי ביני לבין עצמי אמ' לו יש לך עדים אמ' לו לאו, אמ' לו יש לך בנים אמ' לו הין, אמ' לו נאמן אתה לפסול את עצמך ואין אתה נאמן לפסול את בניך. פי' שאם היו עדים מעידים שלא נתגייר בבית [דין] אלא בפניהם בלבד אז לא היה גירותו גירות וגם בניו היו פסולין, ואי אמרת הכא נמי נימ' מי לא טבל לקירויו ואפי' שלא בבית דין כיון שעומד בחזקת יהדות כדכתבית לעיל. יש לומ' כגון שחקרו אותו ואמר שלא טבל לקירויו, דהא ר' יהודה או הא או הא בעי כדאמרן לעיל
[6] ע"פ הכתוב בויקיפדיה, קונטרס הראיות על מסכת יבמות לא שרד.
[7] כך ניתן להבין גם מדברי הב"ח, שמסביר שהרמב"ם וסמ"ג לא מצריכים שיהיו שלושה בתחילת הליך הגיור, אלא רק כאשר מגיעים לשלב של הטבילה.
ב"ח יורה דעה סימן רסח, ז
וכל ענייניו וכו'. בפרק החולץ אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן גר צריך שלשה משפט כתיב ביה וסובר רבינו דכל ענייניו בשלשה דהא סתמא קאמר וכ"כ הרב המגיד על שם הרמב"ן בפי"ג מהלכות איסורי ביאה אבל ברמב"ם (שם ה"ו) וסמ"ג (לאוין קיו מ סע"ב) לא כתוב שלשה אלא בטבילה והכי משמע בברייתא (מז ב) דלא תנא דעומדין על גביו אלא בשעת טבילה דאז הוא נכנס בגירות וכדאמר התם (מו ב) אמר רבה עובדא הוה בי רבי חייא וכו' עד אמר ליה שהי כאן עד למחר ונטבילינך שמע מינה תלת שמע מינה גר צריך שלשה וכו' דר"ל לענין טבילה צריך שלשה והכי משמע מלשון הרי"ף פרק רבי אליעזר דמילה (נה ב) שכתב תחלה בסתם דמהלינן ליה ואח"כ אמר וכד מטבילינן ליה צריך למיזל בהדי תלתא וכו':
[8] נראה שבחלק מהספרים נפלה טעות סופר בשלט"ג, שגרמה לחלק מהפוסקים לצטט שדעת הסמ"ק שטבילה בפני שלושה לא מועילה, אולם צ"ל סמ"ג (וכך הגיהו שם בעוז והדר).
[9] בב"י הביא את המ"מ שלהלן, שמביא את שני הפירושים לדברי הרמב"ם.
בשו"ע כתב את הרמב"ם יחד עם הרי"ף בסעיף ג, ומשם נראה שדעת הרמב"ם שאסור לו לישא ישראלית, אבל לא פוסלים את בנו. כלומר שהגיור תקף אבל עם סייג, כפי שביארתי בדעת הרי"ף.
לגבי מה שבסעיף י בהקשר של נאמנות הביא את דינו של הרמב"ם – נראה בפשטות שסובר שהדין נכון אבל אין לו קשר לסוגיית 'מי לא טבלה' (כך ניתן גם ללמוד מכך שהשמיט בסעיף י את האזכור של הטבילה, שהיה היסוד לקישור בין הסוגיות). וכן כתב בחמדת שלמה יו"ד ל, יא (273 באוצר), וביאר איך למד את הדין מהמשפט שאמר רבי יהודה לטוען שנתגייר בינו לבין עצמו שאם אין לו עדים אינו נאמן (מפאת הגלישה שבדבר והעצלות נמנעתי מלהביאו).
סעיף ג
… ולהרי"ף ולהרמב"ם, אפילו בדיעבד שטבל או מל בפני שנים או בלילה, מעכב, ואסור בישראלית, אבל אם נשא ישראלית והוליד ממנה בן, לא פסלינן ליה.
סעיף י
כותי או כותית שבא ואמר נתגיירתי בבית דינו של פלוני כראוי אינו נאמן לבא בקהל עד שיביא עדים ואם ראינום נוהגין כדרכי ישראל ועושים כל המצות — הרי אלו בחזקת גרי צדק ואע"פ שאין שם עדים שמעידים בפני מי נתגיירו ואעפ"כ אם באו להתערב בישראל — אין משיאין אותם עד שיביאו עדים או עד שיטבלו בפנינו הואיל והוחזקו עובדי כוכבים. אבל מי שבא ואמר שהוא עובד כוכבים ונתגייר בב"ד — נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.
[10] במשפטי עוזיאל א, יו"ד יג ביאר יותר, שהרי"ף סובר שמעכב שיהיו שלושה בטבילה כי אז מתבצעת קבלת המצוות, אבל אם היתה קבלת מצוות לפני כן בשלושה – אז ההערכה היא שהטבילה היתה על דעת כך ומועילה, אמנם כיוון שזו רק הערכה לא סומכים עליה להשיאו אישה.
ולע"ד נראה לומר בדעת הרי"ף שהוא סובר: דמה שהצריכו בית דין לטבילת הגר, היינו משום קבלת מצות המצורפת לה, דקבלת מצות בשעת טבילה מוכיחה על מעשה הטבילה שהיא נעשית לשם גרות, הלכך בטבל אחרי קבלת עול מצות אמדינן דעתיה שטבל לשם גרות. ואומדנא זו מהניא לענין זה שלא לפסול את בניו אבל להשיאו אשה אין אנו סומכין על אומדנא מסופקת ולא מנסיבינן ליה עד דטביל בפני תלתא דקבלת מצות צריך שתעשה בשעת הטבילה.
[11] יבי"א א, יו"ד יט, תמה על השו"ע שצירף את הרמב"ם לרי"ף, והרי לרמב"ם טבילה שלא בפני שלושה לא מועילה, וכמ"ש המ"מ, והוסיף שהב"י הביא את המ"מ ולא העיר. מכאן משמע שהבין שגם לפי הפירוש השני טבילה שלא בפני שלושה לא מועילה לגיור.
ותמוה, שהרי לד' הרמב"ם נראה שפוסלין אף את הבן, כל שנתברר שלא טבל בפני שלשה, וכמ"ש ה"ה והמאירי, (ואף מרן הב"י הביא דברי ה"ה, מבלי להעיר דבר ע"ז), שדוקא כשראינוהו נוהג בדרכי ישראל וטובל לקריו ועושה את כל המצות, שאז ישנה הוכחה שנתגייר כראוי לפני זה, אין לפסול את הולד.
וכן תמה גם הרב גדליה רבינוביץ (נועם כ, 275 באוצר), וכתב 'פירוש מחודש' לפיו הטבילה יוצרת את הגיור יחד עם ההתנהגות כיהודי שמחליפה את קבלת המצוות.
[12] הב"ח כתב שאפילו אם הטבילה היתה בפני שלושה – אינו גר. יש שני כיוונים להבין את זה, ועל שניהם קשה:
א. הסיבה היא שלא היתה קבלת מצוות לפני כן, אלא רק טבילה. קשה, שהרי כתב שדעת הרמב"ם כרי"ף, והוא כותב בהמשך שלדעת הרמב"ם לא צריך קבלת מצוות כל עיקר.
ב. הכוונה שאם הטבילה היתה לשם נדה ולא לשם גיור – היא לא מועילה. וקשה, כי לכאורה ירושלמי מפורש שהיא מועילה, ודחוק לומר שהרי"ף חולק על הירושלמי.
[13] ביבי"א א, יו"ד יט, ח התקשה לומר שכך השו"ע מפרש את הרמב"ם, ולכן הציע שני תירוצים: 1. שצ"ל 'רמב"ן' במקום 'רמב"ם'. 2. שרק החלק הראשון שאין להשיאו בת ישראל הוא גם לרמב"ם, אבל שבנו לא פסול זה רק לרי"ף.
ולולא דמסתפינא הו"א שצ"ל בלשון מרן ולהרי"ף ולהרמב"ן… ואם נרצה להניח דברי מרן הש"ע כהוייתם בלא ט"ס, צ"ל שדוקא הדין שאין להשיאו בת ישראל הוא להרי"ף ולהרמב"ם, אבל הסיפא שזרעו כשר אינה אלא להרי"ף, דאילו הרמב"ם מחמיר טפי ופוסל אף את זרעו, כשנתברר שלא טבל בפני שלשה.
[14] ביבי"א א, יו"ד יט הרב עובדיה עוסק בבירור מה פסק השו"ע (יש לו הנחת יסוד שהשו"ע פסק כשיטה אחת, מה שלענ"ד לא ברור בכלל), ומגיע למסקנה שיש בזה מחלוקת בין האחרונים [מעניין שהפוסקים הספרדים כאן סוברים שפסק לחומרא, והפוסקים האשכנזים שפסק לקולא]. נראה שדעת הרב עובדיה שהשו"ע פסק כרי"ף.
(ט) ועתה נבאר היאך דעת מרן לפסק הלכה, כי הנה לפי הכלל דסתם ואח"כ מחלוקת בש"ע הלכה כסתם, א"כ דעת מרן לפסוק להקל כדברי התוס' והרא"ש וסיעתם, שבדיעבד מותר להשיאו בת ישראל, והרי הוא גר גמור אף להקל. (וכן דעת הרשב"ץ ח"ג סי' רכז). ובאמת שלפ"ז יש לתמוה, כי מה ראה מרן ז"ל להניח הכלל שכלל לפסוק כתרי מגו תלת מעמודי ההוראה, וכ"ש הכא שאף דעת הרמב"ן והרשב"א להחמיר בזה… (י) אולם ראיתי לכמה אחרונים שכ' שבאמת דעת מרן לפסוק להחמיר כד' הרי"ף והרמב"ם, וכמ"ש הרה"ג ר' אהרן בן שמעון בס' נהר מצרים (ה' גרים אות יג), שדעת מרן לפסוק כהרי"ף והרמב"ם שאף במילה וטבילה בעינן שלשה לעיכובא, שהרי דרכו בקדש לפסוק כשנים מעמודי ההוראה. ע"ש. וכ"כ בשו"ת קרית חנה דוד ח"ב (חיו"ד סי' טו)… וכן מצאתי להדיא בשו"ת תעלומות לב ח"ג (דקי"א רע"ד), שכ' שדוקא במקום שאין דעת הסתם נגד עמודי ההוראה, נקטינן דהלכה כסתם, הלא"ה לא. ע"ש. וכן העיר בזה הרה"ג מהר"י מסלתון ז"ל בשו"ת שארית יהודה (חיו"ד סי' ט, דק"ד רע"א), שהביא דברי התע"ל, ולמד מזה לנ"ד, לומר דנקטינן כהרי"ף והרמב"ם. והן אמת שמצאתי בשו"ת שערי צדק (חאו"ח סי' פ), ובשו"ת לבושי מרדכי מה"ת (חיו"ד סי' קסב), שכ' שדעת מרן כאן לסתום כדברי המתירין. ע"ש. אין זה מוכרח כ"כ…
[15] לא ראיתי אחרונים שכתבו שאין בזה מחלוקת ראשונים אחרי השו"ע והלבוש, ורוב מי שראיתי הסכים לב"ח וחלק על השו"ע שאמר שאין מחלוקת. יש גם שפירשו באופן דחוק שהשו"ע בעצם מודה שהטבילה לא מעכבת לשיטת הרמב"ם.
[16] וכן סיכם בהקשר של מילת עבדים – שגם מילה צריכה להיות בשלושה כי גם בה צריך 'משפט'.
ב"ח יורה דעה סימן רסז, א
ומיהו נראה דלכתחלה נכון שתהא הטבילה לעולם בשלשה כדברי הרמב"ם וכן מילה בשלשה כדברי רבינו דגם במילה בעינן משפט.
[17] זו לשון הרמב"ם (וכן בסמ"ג בשינוי קל מאוד):
גר שמל ולא טבל או שטבל ולא מל – אינו גר עד שימול ויטבול. וצריך לטבול בפני שלושה.
[18] זו לשון הברייתא:
קיבל מלין אותו מיד… נתרפא מטבילין אותו מיד ושני ת"ח עומדים על גביו (בגמרא הגיהו: שלושה)…