סיכום קצר

את הפוסקים חילקתי לשלוש קבוצות: 1) המחמירים – מי שיש להם יחס שלילי לבת מצוה ואסרו – יש שאסרו בפרהסיא ויש שאסרו אפילו בצנעא ושללו את המושג. 2) מקילים – אבל כתבו שאין עניין מיוחד לעשות בת מצוה ושהסעודה היא סעודת רשות. 3) מקילים וסוברים שיש עניין לעשות סעודה והיא סעודת מצוה.

המחמירים – כ"ד שו"ת זקן אהרן א, ו שכתב שיש בבת מצוה חשש של עירבוב גברים ונשים, והידמות לגוים ועובר על בחוקותיהם לא תלכו, ועל הרבנים למחות כנגד התופעה. וכ"ד הרב רפאל בלום בהקדמה לספר טל שמים ג, י. והרב דוד בן ציון קליין ב"מעיין" ניסן תשל"ג מכתבים למערכת עמ' 69. וכ"כ בדברי ישראל ליקוטי תשובות סימן ז, ובתשובות והנהגות א, קנו, ובנחלת פנחס א, צד.

המקילים שכתבו שסעודה היא רשות. אפשר למצוא את הבן איש חי שנה ראשונה ראה, יז שכתב שיש לעשות שמחה אבל לא נהגו לעשות סעודה משמע יש מה לחדוד ולא נהגו כחובה. ובשו"ת קול מבשר ב, מד מציע לציין את בת המצוה בתור שמחה משפחתית או בבית הספר עם הכיתה אבל לא בפרהסיא. ובישכיל עבדי ה, כח כתב שיש מה לחגוג שמחה זו, ובהערות עמ' רפו הדגיש שלא בבית הכנסת. וכן דעת הרב משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה או"ח א, קד, ובאו"ח ב, צז שכתב שמדובר בסעודת רשות  ולכן אין לעשותה בבית הכנסת, ומסביר שבבן שניכר שהגיע למצות (שמשלים מנין) הסעודה היא מצוה אבל אצל בת שלא ניכר אין מצוה.

המקילים שהסבירו שיש מצוה וחשיבות בחגיגת בת מצוה. כ"כ בשרידי אש ב, לט שהרחיב בסוגיא של חוקות הגוים וכתב שאין בעיה שחגיגת בת מצוה שלא עושים אותה כדי להידמות לגוים, ואין חשש של שינוי המנהג מפני שיש חשיבות חינוכית גדולה לדאוג לחינוך הבנות כבנים לענייני תורה ומצוות. וכ"ד הרב יצחק ניסים בנעם ז. וכן נראה שדעת שו"ת רבבות אפרים א, קנח. וכ"ד הרב חנוך זונדל גרוסברג ב"המעיין" טבת תשל"ג עמ' 41-42. וכ"ד שו"ת יביע אומר חלק ו או"ח כט.

מחמירים – יחס שלילי לבת מצוה

הרב אהרן וולקין (תרכ"ה – תש"ב); שו"ת זקן אהרן חלק א סימן ו

עוסק בשלוש תקנות שרצו לתקן בלונדון: 1) להוסיף מקהלה של נשים, 2) לנגן בעוגב בתפילה, 3) לעשות בת מצוה בבית הכנסת. כתב שגם אם הדברים האלו נחשבים טובים מצד עצמם, בגלל שלמדו אותם מהגוים והרפורמים אסורים כמו שמצבה אסורה למרות שהיתה אהובה בגלל שהגוים התשמשו בה לעבודה זרה.

לגבי בת מצוה כותב שחוץ העירוב גברים ונשים שנוצר יש בזה הידמות לגוים ועובר בחוקותיהם לא תלכו. וכותב שעל הרבנים להילחם בתופעה זאת ולא לפחד מה יכתבו עליהם בכתבי עת, ושהציבור הרחב לא מכיר את ההלכה ואם נגיד לו הוא יתמוך ברבנים:

"ב"ה יום ב' י"ז אדר שני תרפ"ז

כבוד ועד הרבנים דק"ק לונדון הבירה וביחוד להמזכיר הרב ר' צבי פערבר שליט"א

בדבר שאלתכם על שלשה פשעים אשר אלו הם המורדים מחריבי קרתא רוצים לתקן (לסכן) ולהנהיג בעירכם, ה"ה: א) לעשות תפלתם קב"ע קול באשה ערוה ולהעמיד נקבות לשורר עם החזן בבהכ"נ, ב) לנגן בעוגב (ארגיל) בימי החול בשעת חופה, ג) קאנפערמאציאן לנערות (חג הבגרות) בבהכ"נ, ועי"ז תערובות אנשים ונשים, זוגות זוגות בחור ובתולה גם יחד באים לחוג את חג זבח משפחה בהמון חוגג, מה אומר ומה אדבר, אין די מלים בפי לתאר את חומר האיסור וגודל המכשלה שיש בזה, כי אפי' אם היו הדברים הללו מצד עצמן דברים המותרים לגמרי, וגדולה מזו שאפי' היו דברים שיש בהן מצוה, אפ"ה עכשיו שעושים כזה שארי האומות שאינם מבנ"י, וגם רשעי ופושעי ישראל גופייהו, אלו הם הרעפארמער, שוב אסור זה לפנינו מדאורייתא וכמבואר בספרי (פ' שופטים) והובא שם ברש"י ז"ל עה"פ ולא תקים לך מצבה אשר שנא ד' אלהיך, אף שהיה המצבה חביבה בימי האבות, מ"מ עכשיו שנאוי מפני שעשו אותם האומות ג"כ חק לעבודתם ע"כ, ובכן גם העבודה הזאת אף אם מצד עצמם היו חביבים לפני המקום כמו אשר סבורים הנהו בריוני הבאים לתקן, בכ"ז עכשיו שכבר עושים כן שארי האומות וגם הרעפארמער בבתי תפלתן, וכל כוונת המתקנים החדשים הוא רק להתדמות לעכו"ם ולפושעי ישראל, עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס, מביאים אש זרה לעבודת הקדש, לזנות את בית יעקב, ואומרים שהם באים לפאר ולרומם את בית אלוקינו במקהלה נאה ובעבודות יפות, בודאי ששוב אסור לפנינו דבר זה מה"ת מלא תקים וגו' אשר שנא, וכל זה אפי' כשהיה עצם הדבר מצוה, אפ"ה לאחר שרשעים משתמשים בהם, נעשה שוב הדבר שנאוי משוקץ ומתועב, וכ"ש בדברים הללו שהדברים מצד עצמן יש בהן איסור גדול וכמו שנבאר:

א) קול באשה ערוה…

ב) ובדבר התקנה שרוצים להעמיד עוגב בבהכ"נ …

והאחרון הכביד במה שרוצים להקהיל קהלות אנשים ונשים, בחורים ובתולות, לחוג חגיגת הבגרות לנערות, לבד שכל טעמי הפריצות והתיעוב שבארתי לעיל, איתנהו גם בזה, עוד כמה איסורי דאורייתא איכא בזה, אחרי שבודאי כל העושה כן כוונתו להתדמות לעכו"ם ולרשעי ישראל הרעפארמער, וכבר הזהרנו ע"ז בשבעה ל"ת ושני מ"ע, שלא לילך בחקותיהם, כמבואר ברמב"ם (פי"א מהלכות ע"ז) וז"ל אין הולכין בחקות העכו"ם ולא מדמין להם לא במלבוש ולא בשער וכיו"ב שנא' ולא תלכו בחקות העכו"ם ונא' ובחקותיהם לא תלכו ונא' השמר לך פן תנקש אחריהם, הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן אלא הישראל מובדל מהן וידוע במלבושיו ושאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן בנודעו ובדיעותיו וכה"א ואבדיל אתכם מכל העמים כו' עכ"ל, וכ"ה בטור וז"ל אסור ללכת בחקות העכו"ם אלא אפי' מנהג שנהגו בו אסור לילך בו דכתיב ובחקותיהם לא תלכו, ופי' הב"י שם שתוה"ק לא פירשה דבר וסתמה וכתבה ובחקותיהם לא תלכו בכל דבר ובכל זמן שיש בהמעשה התדמות לעכו"ם שעי"ז נראה שמודה לדתן אסור משום ובחקותיהם לא תלכו, מי יגלה עפר מעיניהם של המתקנים הללו לראות מ"ש האחרונים לענין אם נשים רשאות לבוא לבהכ"נ לשמוע קריאת פ' זכור מעשה עמלק, אף שלפי האמת חייבות הן בעיקר מצוה זו, בכ"ז כתבו שלא זו דרך הישרה שיבואו אנשים ונשים ביחד אף שהוא בשעת קריאת התורה שכולם מחויבים לעמוד באימה כנתינתה מסיני, וק"ו בשעת חדוה ושלא לצורך שום מצוה, וכ"ש לתקן דבר חדש אשר לא שמענו שמעה בלתי היום, וכן לא יעשה לשנות ממנהגי אבותינו אפילו בדבר שאין נדנוד איסור, כ"ש בדבר הזה אשר איסורו חמור מאוד, אביזרא דע"ז משום ובחקותיהם לא תלכו, וגם אביזרא דעריות, ודאי שהמתיר בזה הוא זקן ממרא והמחזיק בה הרי הוא כזורק אבן למרקוליס וארור ומובדל יהא מעדת ד':

ואתם רבני ישראל מוריו ומדריכיו, חזקו אמצו, התאזרו כגבורים חלציכם לעמוד בקרב מול אויבי ה' המהרסים ופורצים גדרן של עולם היהודיי אשר רק ההבדל מן העמים והסייגים והגדרים שהוגדרנו, היא שעמדה לנו בכל דור ודור כשעומדים עלינו לכלותנו ולהציל אותנו מכף כל הקמים עלינו, רק ההבדלה והסייגים עמדה לפנינו כתריס בפני הפורענות, וכל אלו שבאים לפרוץ גדר של כרם ד' צבאות, מכלים הם אותו ברוח ובחמר, התורה והגוף כאחד, אל תתיראו מפני שפעת קלגסים אשר ימטירו עליכם קול קלמסים בכתבי העתים, מפיהם ומפי כתבם, אל ירך לבבכם מפני האיומים והפחדים שמפחדים אתכם, כי ד' ילחם לכם, השכימו והעריבו עליהם והם כלים מאליהן, ואולם בהיות שבודאי לכל העם בשגגה הוא שרצונם להתדמות להחפשים מחסרון ידיעתם שיש בזה איסורים חמורים וחרמות מגאונים קדמונים, חפץ אנכי לקוות כי אם אך תגידו להם דבר חוק ומשפט יקבלו באהבה עליהם את הדתן ולא יתנו כתף סוררת כי כל העדה כולם קדושים ושלום על דייני ישראל וכל ישראל כנפש המתאנח גונח ודואג על שמועות כאלו כי באו ומצפה להרמת קרן התורה הקדושה:

מברככם בברכת אהרן וואלקין:"

 

הרב רפאל בלום (הונגריה וארה"ב, תרס"ז – תשס"ה); הקדמה לספר טל השמים (תשי"ח)  ג, י:

כתב נגד מנהג יום ההולדת בכללי שהוא חוקות הגוים ומופיע אצל פרעה ובכלל טוב לו שלא נברא. וגם מכניס ביקורת על מנהג בת המצוה שהוא מנהג גרוע וחצוף, שבת לא נהיית "בת מצוה" שהיא פטורה מרוב המצוות אלא שהיא בת עונשים ואין עניין לחוג זאת:

"עוד הרבה דברים בעו"ה שאנו נכשלים בהתדמות לעכו"ם. עושים סעודת יום הולדת (בערטסדע"י פארט"י) כמה פעמים שמעתי צחות זה ממו"ר הגה"ק זי"ע שיום הולדת מצינו בכל התורה רק אצל פרעה לא זולת, ע"כ, והוא חוקת עכו"ם לכל דבריו. והלא טוב שלא נברא משנברא (עירובין יג:) ולשמחה מה זו עושה. ואין ראיה מצדיקים אשר כתבו שם תוספות דאשריו ואשרי דורו, ולהם היה מותר אם היו רוצים בזה אבל באמת אצל הצדיקים לא עשו זאת ולפשוטי עם כמונו מה זה ועל מה זה. (וכפי ששמעתי יש במדינה זו מנהג מכוער ליום הולדת י"ב שנה של בתולה עושים סעודת בת מצוה, הוא מנהג גרוע וחציפות ר"ל ומי שמע כזאת, בן נעשה בר מצוה, אבל האשה נעשית בבת י"ב בת עונשין ולא בת מצוה שכמעט מכולן פטורה, דבר שלא שערום אבותינו, ה' יצילנו. ובגדר הזה ג"כ מה שהנהיגו חתונה כסף, וזהב ודיימנאנ"ד, כל אלו חוקות העכו"ם ואין לו שורש בש"ס ופוסקים ומנהגי ישראל)."

 

הרב דוד בן ציון קליין (תר"פ – תשס"ט); המעיין ניסן תשל"ג מכתבים למערכת עמ' 69

מגיב למאמרו של הרב חנוך זונגל גרוסברג וכותב שלא יכול להיות שיש מצוה בעשיית בת מצוה שאם היה הרבנים בדורות הקודמים היו מתקנים לעשות בת מצוה. כותב שלדעתו גם אסור לציין בת מצווה גם לא בצנעא, שיסודו ממנהג של הרפורמים ואסור להדמות להם, ובדורינו הפרוץ יש להחמיר ולגדור יותר:

"בענין סעודת בת מצוה

ב, המעין" טבת תשל"ג כותב הרה"ג ח. ז. גרוסברג שליט"א בענין סעודת מצוה לבת כשנעשית בת מצוה" שיש לדון בזה הן לענין הברכה והן לענין הסעודה – ומסקנתו שלמרות שמעולם לא שמענו בדורות הקודמים שיעשו סעודה בבת כמו בבן. ונראה לו הטעם משום כל כבודה בת מלך פנימה, מ"מ בצנעה בתוך ביתו במסיבה משפחתית בודאי הגון ונכון לעשות חגיגת בת מצוה' וכו' ובסוף מביא בשם הגר"י נסים שליט"א דמי שעושה סעודה לבתו נראה לו שהיא סעודת מצוה ומנהג נכון והקרוא לסעודה זו מחוייב ללכת ובסוגריים הוא כותב וזהו דלא כאגרות משה או"ח סי' צ"ז.

הנה מאד מאד התפלאתי ע"ז במחכת"ר הרי הוא בעצמו כותב שמעולם לא שמענו בדורות הקודמים שיעשו סעודה גם בבת וא"כ הלא דבר הוא האם אבותינו ורבותינו בדורות הקודמים לא ידעו לברר את ההלכה שיש בזה משום מצוה? ולא רק בדורות הקודמים אלא גם בדורות הללו אף פעם לא שמענו מהמנהג הזה אצל יהודים חרדים רק אצל המתחדשים, כי בעצם מקור המנהג נובע מהרפורמים וא"כ למה לנו לחפש דברים ומנהגים חדשים אשר לא שערום אבותינו ורבותינו הק' והרי "חדש אסור מן התורה", כאימרת רשכבה"ג מרן החת"ס זצוק"ל, כי אין בזה שום מצוה כמו שמובא באגרות משה הנ"ל מהג' רבי משה פיינשטיין שליט"א שזאת היא "צערמאניא" ודבר רשות והבל בעלמא ואין שום ענין וסמך להחשיב זאת לדבר מצוה וסעודת מצוה עיי"ש.

ומצאתי דברים חריפים נגד המנהג הזה גם בטהרת יו"ט מכבוד גיסו הרה"ג מהעלמעץ שליט"א בחלק ט' בדף מ' ובין השאר הוא כותב שאפילו אם הי' דברים שיש בהם מצוה אפי"ה עכשיו שעושים כך שאר האומות וגם רשעי ופושעי ישראל ואלו הם הרעפורמים שוב אסור לפניו מדאורייתא כמובא בספרי פ' שופטים וברש"י עה"פ ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלקיך עיי"ש באריכות.

ולפע"ד ראוי לאסור דבר זה גם בבית ובצנעה כי בכל אופן אסור לנו להתדמות להרפורמים (כידוע לנו מתמיד ואכמ"ל). ואדרבה בדור פרוץ כזה ר"ל עלינו להתרחק מהם בכל מיני ריחוק ולא לעשות כמעשיהם ה"ו. ועלינו להחזיק אך ורק במנהגים שנמסרו לנו ע"י הכמינו הק' ז"ל מיסדי דור ודור.

הרב דוד בן ציון קליין

יסודות"

 

הרב ישראל וולץ (תרמ"ז – תשל"ד); דברי ישראל ליקוטי תשובות סימן ז:

כתגובה למאמרו של הרב חנוך זונדל גרוסברג במעיין הרב וולץ רצה שיפרסמו תגובה. באותו זמן הוא היה חולה ולא יכל ולכן ביקש הרב אלטר כהנא לכתוב תגובה. את התגובה שלך לירחון אוצרות ירושלים שערך הרב צבי משוקוביץ:

"בס"ד פעיה"ק ירשלים תובב"א

בימי הספירה, ברכה תדירא, למע"כ ידיד הרה"ח הנכבד והמפואר וכו' ספרא רבא מוה"ר צבי מושקוביץ שליט"א.

שלום וישע רב. הנני בזה לבקשו להעמיד את המאמר הרצוף בירחונו "אוצרות ירושלים" אשר נכתב לפי יוזמתי ובקשתי והדרכתי ושליחותי ע"י ידידי הרה"ג רבי אלטר כהנא שליט"א, מאחר ומפאת חולשתי לא יכולתי בעצמי לעשות זאת וממש לא היה לי מנוח מרוב כאב על הדבר הזה. ולמצוה גדולה יחשב לו בכדי למנוע את הפרצה הגדולה.

בתורה למפרע ובכל הכבוד ידידו ישראל וועלץ."

 

הרב שכטר מסביר באריכות שיש איסור לציין בת מצוה. דן בדברי פוסקים רבים, ומפרש את דעתם לחומרא.

מביא את דברי הזקן אהרן וכותב שהוא אוסר לא רק בבית הכנסת וזאת פשוט היתה השאלה.

מביא את דברי השרידי אש ולומד ממנו שהמנהג התחיל מהרפורמים ושהוא נוטה לאסור (לא יודע איך הסיק זאת ממנו. ד"פ), ובכל אופן תמה עליו מדוע לא אסר לגמרי כי ברור שהרפורמים עושים כדי להידמות לגוים.

מביא מהישכיל עבדי שכל טעם מי שנהג הוא בשביל שוויון זכויות, וזה דבר רע ואסור להידמות לגוים בזה.

וכן מביא מטהרת יו"ט שאסר.

מביא שיש להעמיד גדר במיוחד בדור הפרוץ שלנו. מביא עד כמה חמור לשנות מהמנהג אפילו אם לא מדובר במנהג שגורם מכשולות כמו בבת מצוה.

מתייחס גם לתגובה של הרב גרוסברג שכתב שהספרדים נהגו בבת מצוה ולכן לא מדובר בחיקוי מנהג של גוים. הוא דוחה הסברו שגם בבן איש חי כתוב שלא נהגו לעשות סעודה, וברור שחיקו את הרפורמים שחיקו את הגוים. וזהו מנהג רפורמים ולכן לא מועיל שאין רפורמים בארץ ישראל.

הצעתו של הרב גרוסברג לעשות מסיבה בצנעא לא מעשית גם לשיטתו שמותר. שהרי בסוף יעשו בפרהסיא והתורה חסה על ממונם של ישראל, ובת מצוה תהיה הוצאה מרובה:

"ב"המעין" טבת תשל"ג פורסם מאמר מאת בגרח"ז גרוסברג שליט"א בדבר סעודה לבת שהגיעה למצוות,  והעלה דאף דמעולם לא שמענו לעשות סעודה בבת, מכל מקום הגון ונכון לעשות כן במסיבה משפחתית מצומצמת בביתו בצנעה.

וביקשני הגאון הגדול המפורסם חד מקמאי משרידי הדור הקודם רבי ישראל וועלץ שליט"א לבוא בכתובים נגד דברי הרב הנ"ל ולהראות על הכיעור ובאיסור שבדבר, מאחר שמפאת חולשתו אינו יכול כעת לשות דבר זה. והנה באתי בזה לעשות רצון צדיק ולשמוע דברי חכמים ואביא אשר העלתה מצודתי בזה בעזה"י.

ראשית לכל דבר אעתיק בזה דברים החוצבים להבות אש באיסור וחרם אשר כתב בזה אחד מגדולי הדור שלפנינו אשר הוא היסוד לכל המשא ומתן דידן, וגם מאשר כתבו עוד ספרים בזה, ואשתדל גם לעמוד על דברי הרב הכותב הנ"ל בררם בכור האמת. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.

בשו"ת זקן אהרן (להגר"א וולקין מפינסק) ח"א (סימן ו) נשאל על אשר רצו להנהיג בלונדון להעמיד נקבות בבית הכנסת לשורר עם החזן, ולנגן בעוגב בעת החופה, ולעשות חג הבגרות לנערות בבית הכנסת. וכתב מקודם בכללות דאין די מילים בפיו לתאר את חומר האיסור וגודל המכשלה שבדברים אלו, אם מצד עצמם כו', ובפרט שעושים כן האומות וגם רשעי ופושעי ישראל ואסור זה לנו מדאורייתא מלא תקים לך מצבה אף שהיתה חביבה בימי האבות כו', וכל כוונת המתקנים החדשים בזה הוא רק להתדמות לעכו"ם ופושעי ישראל, וכל זה אפילו כשהיה עצם הדבר מצוה אפילו הכי לאחר שמשתמשים בזה הרשעים נעשה שנאוי ומשוקץ ומתועב, וכל שכן שהדברים הללו מצד עצמם יש בהם איסור גודל כו'. ואחר שהאריך לברר איסור ב' הדברים הראשונים שבשאלתו, כתב:…עכ"ל. [ואל יטעך ממה שכתוב שם בלשון השאלה לעשות בבית הכנסת, שכל דבריו רק בבית הכנסת גזה אינו, כי בכל דבריו בתשובה לא נזכר זה, והרואה דבריו בטעמי האיסור ישפטו בצדק דכוונתו על עיקר המעשה. וגם מה שכתב הטעם דתערובת אנשים ונשים, רואים שכתב זה רק לסניף , ועיקר דבריו הוא מאיסור ובחוקותיהם, וזה ברור].

ולכאורה היה די לנו בראותנו הדברים האלו מפורשים יוצאים מפי גדול מובהק בחרדת קודש על האיסור והשיקוץ שבדבר, ובקללה ושמתא על כל המחזיק בזה שארור ומובדל מעדת ה', ודבריו הם קלורין לעינים ומשמחי לב אלקים ואדם ועליהם אין להוסיף, דדא ביה כולא ביה ומינה לא תזוע. ובראותנו זאת לבד יחרד האיש וילפת המבין גודל חומר הענין ויאמר שב ואל תעשה עדיף ומה לו לצרה הזאת להכנס בדבר חרס חמור. אך להשלים הענין ובכדי שלא לתת פתחון פה למערער, אביא בזה גם מה שכתבו עוד ספרים.

בשו"ת שרידי אש ח"ג (סימן צג) [ונדפסה התשובה גם בירחון הפרדס כסלו-ניסן תשל"ג] האריך בנדון דידן דיש אוסרים מטעם ובחוקותיהם, ודן להתיר משום שאין הגוים עושים כן לשם עבודה זרה אלא לשמחת בגרות וכן הריפורמים אין עושים כן כדי להדמות להם, אלא שמסיים: אמנם יש מקום לחשוש למה שכתב בספר מלמד להועיל או"ח סימן טז [בענין העמדת עוגב בבית הכנסת] שיש גם איסור משום חיקוי האפיקורסים והמהרסים שהם היו הראשונים להנהיג מנהג זה של חגיגת בת מצוה [ז"ל המלמד להועיל שם: אף אם נצדד שאין בזה משום חוקות הגוי מכל מקום אין להתיר משום שמחקה האפיקורסים המהרסים כו' ואם נתיר הלא יאמרו הרבנים עונים אחרינו אמן ועוד מעט ויתירו גם שאר איסורים, ואמרו בחולין (מא א) ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינים ופרש רש"י יחזיק ידיהם בחוקותיהם עכ"ל]. ולמעשה סיים שם בשרידי אש דכיון שאין עושים זאת בבית הכנסת ניכר הדבר שאין הכוונה לחקות מנהגם, וזה תלוי בכוונת הרוצים לעשות זה אם לשם מצוה או לשם חיקוי המינים. ובנדונו שרוב בני קהלה אחת בצרפת רצו דוקא להנהיג זה כתב שאין לצאת במחלוקת נגדם. עכת"ד.

הנה רואים אנו מדבריו שראשוני מחדשי דבר זה היו הרפורמים, ומטעם זה נוטה לאיסור [ויש להעיר במה שחכך מתחילה להיתר דהריפורמים אינם עושים כן להדמות לעכו"ם, זה תמוה, כי הרי ידוע דזה דרכם כסל למו של המחדשים ההם שהיה רק להתדמות לעכו"ם בכל דבריהם וזה היה כל כוונתם ורצונם ותשוקתם – ובדבר זה רצו להדמות לעכו"ם בעלי שויון זכויות הנשים כמובא להלן – וא"כ ודאי שיש לאסור לפי דבריו. וכן מה שכתב דמשנים מהאפיקורסים במה שאין עושים בבית הכנסת, אינו מובן, כי לא שמענו שהם הנהיגו זאת דוקא בבית הכנסת, ואם כן לפי דבריו יש בזה איסור חיקוי האפיקורסים כמו שהביא מהמלמד להועיל וכנראה שמסכים אתו בסברתו זו].

ועיין מה שהאריך צדיק דורנו אדמו"ר הגה"ק שליט"א מסאטמאר, בקונטרס על הגאולה ועל התמורה (מע' קלט), על האיסו להחזיק במנהגים שהונהגו ע"י רשעים. ובע' קס"ג הביא מהאלשיך הקדוש בשם העקידה, פירוש הפסוק אם יפתוך חטאים אל תאבה, שהכוונה אפילו אם יפתוהו לדבר מצוה לשם שמים אל יאבה וישמע להם, כי אך פורשים רשת לרגלי השומע להם, וכעין זה כתב בפענח רזא פרשת קדושים על הפסוק אל תפנו אל האלילים, שזה אפילו אם יאמרו לשם שמים אנו עושים, ועיין מה שכתב עוד בזה הגה"צ הריא"ז מרגליות זצ"ל בספרו אשרי האיש (דף נ"ב והלאה).

ובישכיל עבדי ח"ה או"ח (סימן כח) נשאל על נוהג זה, וכתב שהדבר ברור שמתכוונים בזה לבחינת שויון זכויות בין הבן והבת [אלא שלעצם הדבר כתב דרצוי לעשות סעודה כיון שנכנסה למצוות, והביא מהבן איש חי (פ' ראה) דמשמע מדבריו שראוי לעשות סעודה אלא שלא נהגו כן, וא"כ במקומות שנהגו הגון הדבר, עכת"ד]. וכמה צדקו דברו במה שכתב שמקור הדבר בבעלי שויון זכויות האשה, שהם מקור הרע שבעולם הגרועים שבאומות ברוך שלא שם חלקנו כהם, ובודאי שאסור לנו להדמות להם. [ומש"כ דבמקומות שנהגו ראוי הדבר, באמת אין מקומות כאלו, והנהיגו זה רק פורקי עול תורה ומצוות שאצלם גם חגיגת בר מצוה הוא רק טעס בעלמא וחגיגת בגרות ולכן הנהיגו גם בבנות, וברוך ה' שבמחנה החרדים לדבר ה' לא נהוג זאת, וא"כ גם לסברתו אין לעשות כן להדמות להרשעים בעלי שויון הזכיות. ומש"כ דמשמע בבן איש חי דראוי לעשות סעודה, אינו נכון, כי זל"ק: אף על פי שלא נהגו לעשות לה סעודה עם כל זה תהיה שמחה אותו היום ותלבש בגד חדש ותברך שהחיינו כו' ויש נוהגים לעשות בכל שנה את יום הלידה ליו"ט וסימן יפה הוא עכ"ל. וא"כ חגיגה וסעודה מאן דכר שמיה, ומי שעושה עושה כבכל שנה ביום ההולדת].

ובטהרת יו"ט ח"ט (דף נה) הביא בזה פסק מהגר"א זילבר, וז"ל: הנני מסכים על האיסור שהכריז מר על אשר החלו ללכת בחוקי הרעפורמים לחוג לנערות חגיגת בגרות, שלא פללנו, וכל זה בכלל חדש שאסור, וכן לא יעשה בין החרדים כו', והדעתי האיסור מאז ברבים. עכ"ל. ועיין בקול מבשר ח"ב (בימן מד) שנוטה גם כן לאסור חגיגת בת מצוה, והביא משו"ת חות יאיר (סימן רכב) שכתב בענין אמירת קדיש כשאין שם בן רח"ל, וז"ל, אף כי אין ראיה לסתור הדבר כו' מכל מקום יש לחוש שעל ידי כך יחלשו כח המנהגים של בני ישראל שגם כן תורה הם ויהא כל אחד בנוה במה לעצמו על פי סברתו ומחזי מילי דרבנן כחוכא וטלולא ויבואו לזלזל בהם, עכ"ל.

ובאגרות משה או"ח (סימן קד) נשאל בזה, וכתב שאין לעשות זה בבית הכנסת כי בית הכנסת אינו מקום לדברי הרשות, והצערעמניא של בת מצוה הוא ודאי רק רשות והבל בעלמא כו', וכ"ש בזה שהמקור בא מהרעפורמער והקאנסערוואטיווער וכו' והוא רק כשמחה של יום הולדת בעלמא כו', ולחדש זה בבנות שהוא בלא מקור מצוה כלל אף בבית היה יותר טוב למנוע, אף דליכא איסור עכת"ד. חזינן מדבריו גם כן שזה דבר הבל ומקורו מהרשעים. ועל פי זה באמת יש לתמוה דלפי מש"כ בעצמו דמקורו לא טהור איך כתב דליכא איסורא, והרי חזינן לגדולי האחרונים שעמדו בעוז לאסור כל דבר שבא מהמחדשים וכמ"ש בזקן אהרן הנ"ל, ואין פה מקום האסיף להביא כל מש"כ הפוסקים בזה והדברים יגעים וידועים לכל בר בי רב. ועיין מש"כ בשו"ת מהרי"ק שורש קעט לנודונו וז"ל, נבהלתי מתרי טעמי חדא כי אין ההיתר אמיתי כו', ועוד כי ידוע שבעוונותיהו הרבים רבו היום המתפרצים פורצי גדר התורה וארצנו שממה בקעות פרצות אין חומה ותחת חזק את גדר התורה וגדור גדרה כי יתירו להם היתר אשר לא גבלו ראשונים אז ח"ו ירבה וכסו פני הדור חרולים קמשונים עכ"ל. וכבר הביא כעין זה בתשובת בעל ברכת חיים שבספר מקשי השם (סימן נה) מהשיטה מקובצת ביצה (לו א) דהא דאמרינן הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגים לא נאמר אלא לדורותם, אבל בדור הזה שמקילים בכמה דברים ראוי לעשות סייג לתורה. ובהגהות דבר צבי שם הביא משו"ת חתם סופר או"ח (סימן קכב) דעלינו להוסיף גדרים וסייגים כי בעוונותינו הרבים לא אכשר דרא והדור פרוץ במלואו ויש להוסיף אומץ להחמיר ולא להקל, עכ"ל החתם סופר, ומשה אמת ותורתו אמת דכן מפורש בשטמ"ק הנ"ל, וכ"כ בשלה"ק דבכל דור ודור צריכים גדרים וסייגים חדשים, וכ"כ בשם הגדולים (מערכת א) דבדורות אחרונים שגבר היצר להחטיא אנו צריכים לחוש לכל חומרות, עכ"ל הדבר צבי. ובמהר"ם שיק או"ח (סימן ע') כתב דאידנא שמחדשים חדשות ומשתדלים להשכיח תורה ומצוות מישראל ולהעביר התורה מבניהם אחריהם כו' השעה צריכה לכך לפרסם התורה והמצוות בלתי מזוייפים כמו שקבלנו מאבותינו ולהנחיל לבנינו אחרינו, וצריך מסירות נפש לזה, עכ"ל. ואם כתבו גדולים אלו כן בדורותיהם הם, אנן מה נענה אבתרייהו בדור יתום והפרוץ מרובה על העומד ה' ירחם.

ועיין בים של שלמה ב"ק פ"ז (סימן לז), דאחר שכתב דסיום מסכתא הוא סעודת מצוה והיה נראה לברך שהשמחה במעונו, כתב עוד: וכן הוריתי פעם אחת הלכה למעשה, ונתבלבלה השמחה במהומות גדולות על ידי סיבות קשות, ותליתי הסרחון בי שעברתי על דברי רבותי שלא שמעו מעולם דבר זה כו', ובודאי כל דבריהם בקבלה ובסודות פנימיות על כל שיחה ומלה, עכל"ק דפח"ח. תא חזי מה שתלה הסרחון רק על אמירת שהשמחה במעונו, ותלה סיבות קשות על עשיית דבר שלא שמעו מעולם, וכ"ש וק"ו בנידון דידן בעשיית דבר חדש לגמרי. וראה לשון קדשו של החתם סופר או"ח (סימן נא) וז"ל, שלא ילעג עוד על מנהגי ישראל שנעלם טעמם ממנו כי ממקור מים חיים הם נובעים, ורגיל אני לומר כל המפקפק על נימוסנו ומנהגנו צריך בדיקה אחריו כי מי שתורתו אומנתו ויראת ה' חתולתו ובילדי נכרים לא יספיק לא יתן לחטוא את בשרו, עכ"ל.

ובעיקר הדבר היה אפשר להאריך על המכשולות הגדולות שיכולם לצמוח ממנהג רע זה, אם בתערובת אנשים ונשים, והבאת נואמים ונואמות, וקול באשה, וזמרי גברי ועני נשי וכו' וכו'. וכל משכיל על דבר אמת יראה מה גדלה המכשלה ועד היכן זה יכול להגיע, אך אין צורך לכל זה כי די במה שהבאנו מגדולי הפסוקים לבטל גזר זה. וכדמות ראיה לנדוננו יש להביא מענין נשים בזימון בברכת המזון, דאיתא בשו"ע (סימן קצט ס"ז) דנשים מזמנות לעצמן רשות. ומקורו בגמרא ברכות (מה.) וכתבו התוספות שם ד"ה שאני, ומיהו לא נהגו העולם כן, וכתבו הטעם משום דליכא חובה. והובא בטור שם. וכן הוא באמת המנהג בכל תפוצות ישראל שלא נהגו הנשים לזמן אף שרשאין. וראינו מזה דרצו למנוע כינוסי נשים בכל אופן שהוא שכיול להביא למכשולות (ואפילו הרא"ש שהעלה שם דהוי חיובא ולא רשות, ותמה על המנהג, מכל מקום לא כתב לשנות המנהג). ודון מינה באתרין ואכמ"ל.

וידידנו הגב"צ קליין שליט"א אב"ד יסודות כבר יצא בהמעין ניסן תשל"ג נגד הרב הכותב בנ"ל בטוב טעם ודעת ודברים נכונים, שהרי כתב בעצמו שלא שמענו כן בדורות קודמים, והאם הם לא ידעו שיש מצוה, והרי חדש אסור מן התורה כמליצת החתם סופר [יו"ד סימן יט], וסיים שיש לאסור דבר זה גם בבית ובצנעה כי בכל אופן אסור להתדמות לרפורמים ואדרבא בדור זה עלינו להתרחק מהם בכל מיני ריחוק ולא לעשות כמעשיהם ולהחזיק אך ורק במנהגים שנמסרו לנו על ידי חכמינו מוסדי דור ודור. והרב הכותב הנ"ל השיג על דבריו שם באותו גליון – על פי הכלל דאדם עשוי להחזיק דבריו – דמה שכתב שהוא מנהג רפורם אולי כן בוא באמריקא אבל בארץ ישראל אין כל השתרשות מנהגים רפורמים, והרי כבר נהגו כן הספרדים מכבר כמ"ש בנעם בשם חיים וחסד, ועתה שהתחילו לנהוג גם האשכנזים לא על סמך מנהג חילוני נהגו אלא כשאר מסיבות יובלות מדומות, ואחר שכבר הונהג אין לומר על זה חדש אסור מן התורה שזה דוקא על מנהג חדש שאין לו סמך, ועוד דכיון שכבר הונהג אחריו אין מהרהרים אחריו, עכת"ד.

והנה כל דבריו בזה בטלים ומבוטלים ולא אמר כלום כמבואר לעין כל רואה, דמה שכתב שכן נהגו הספרדים מכבר, אינו נכון כלל, וכמו שהביא בעצמו מהבן איש חי דלא נהגו לעשות סעודה, וכן כתב בכף החיים (סימן רכה ס"ק יא) דאין עושים לה סעודה, וכן משמע מדברי הישכיל עבדי דלעיל. הרי לנו עדות גדולי הספרדים דאין נהוג אצלם. ומה שהביא מחיים וחסד גם כן אינו נכון, דאדרבא משמע משם שלא עשו אלא שכותב דמי שעושה נכון הדבר ושכן עושים בערי צרפת ושאר עיירות ע"ש. הרי דבשאר מקומות לא עשו. [וצרפת הרי היתה המקור למחדשים ומשכילים]. ואין מובן כלל מה שכתב עוד דאין מנהגי רפורמים בארץ ישראל, דמה זה שייך לנידון דידן והרי אנו דנים על מנהג זה שלכל הדיעות מקורו ברפורם, ולא נתקרר דעתו עד שכתב שאין להרהר אחר הנוהג כן כיון שכבר הונהג, וזה אין לו שחר, דמלבד שאין זה נכון כלל שכבר הונהג כן, ואדרבא לא שמענו עד היום זה בבתי היראים, ועושים כן רק פורקי עול המתדמים לרשעים, זאת ועוד דאפילו יעשה כי מישהו מהחרדים הרי זה בגדר חדש שאסור ומכל הטעמים דלעיל. ועיין מה שכתב בשו"ת אהל יעקב להר"י ששפורט (סימן סח) דאין לחוש לדברי המחזיקים במנהג חדש שיש בו שמץ פסול ולתא דאיסורא. וכתר כתב כעין זה בשו"ת הרא"ש (כלל נ"ה סימן י) דאם נהגו מנהג שיש בו עבירה יש לשנות המנג אפילו אם הנהיגוהו גדולים כו' ולא מבעיא במנהג של עבירה כו' אלא אפילו מנהג שיכול לבוא ממנו קלקול יש לבטלו עכ"ל. וכעין זה כתב בשו"ת הרדב"ז ח"א (סימן שנט) בשם הריטב"א אין חוששים למנהג כל שנראה לחכם בעל ההוראה בימים ההם שיש בו צד איסור.

והנני מתפלא על ידידי הרב הכותב כי לא ידעתי מה היה לו שנסתם ממנו חזון לראות את כל הנ"ל, ובא בדבר חדש אשר לא שערום אבותינו, ובתחילה נתן בעצמו טעם לשבח על שלא נהגו כן בדורות קודמים, משום כל כבודה בת מלך פנימה (ועל פי דברי החתם סופר בטעם שלא נהגו נשים בנר חנוכה משום דמצותה בחוץ), אלא שאחר כך נטה מדרך הסלולה שראוי לעשות כן בצנעה בביתן, וכי לא ידע שאי אפשר לקבוע מסמרות בזה ואם נתיר בבית בצנעה יעשו גם בהמון בפרהסיא באולמות והזמנת קרואים וסעודות גודלות, שזה לא נכון גם לדידיה, וכמה לא חלי ולא מרגיש שאין זה בר קיימא להבטיח שישאר רק בצורה משפחתית. ובאמת כמה יגיעות וטרחות יגעו גדולים וטובים בכל הדורות לתקן תקנות בצמצום הסעודות והשמחות כי התורה חסה על ממונם של ישראל ועוד מכשולים, וכאשר מצינו בזה בהרבה ספרים, וגם לאחרונה השתדלו בזה רבנים ואדמו"רים מאחר שעבר כבר כל גבול ואין מי שיעמוד בפרץ וכבר הגיע הדבר לסכנת נפשות ממש רח"ל כידוע  ומפורסם, אלא שאל אסתייע מלתא ולא יצא כלום מזה. (ולדעתי עיקר מנית קבלת דבר זה על ידי הציבור היה כי המנהיגים עצמם לא הראו בזה דוגמא יפה בשמחותיהם הם, ואילו היו ראשי ומנהיגי הדור מתחילים בעצמם במצוה ודאי שזה היה משפיע גם על ההמון, והוא רחום יכפר, ואכמ"ל). ועל כל פנים על הראשונים אנו מצטערים אלא שאיננו יכולים לבטלם, אבל ודאי שיש למנוע להנהיג דבר חדש הלזה שיביא לעוד הוצאות גדולות שכל אחד ילמד מחבירו לעשות יותר יפה ומהודר עדי אין לדבר סוף כאשר רואים לדאבוננו היום בשאר שמחות ואין לאל ידינו למנוע, אך בזה ודאי דמצוה גדולה ואסור להנהיג דבר זה אי משום טעם זה לחוד, לבד מכל האיסורים האמרים לעיל. ובכלל לא הבנתי מה רצה בזה הרב הכותב, מה ראה לתקן ומה מצא חסר לנו עד היום לבוא עלינו במנהגים חדשים, מה טעם יש בה ומה תועלת או טובה תצמח מזה. האם לא מצא די פרצות וגדרים וענינים לעורר עליהם הכדרכו מאז ומקדם, ומי מבקש זאת מאתנו לתת יד לפושעים ולהגן על העושים כן, וכי באים אלינו בטענות ותביעותת על שאיננו מנהיגים כן. סוף דבר לא ירדתי לסוף דעתו בזה. ובטוחני בידידי הרב הכותב שליט"א שידון אותי לכף זכות כי אין כוונתי לקנטר ח"ו אלא להעמיד הדת על תלה עד כמה שידינו מגעת ושלא להביא זמורות זרות ורעות לכרם בית ישראל (וכבר אמר לי הגר"י וועלץ שליט"א שאחר פרסום מאמרו הנ"ל באו אלינו אנשים בטענות אם נכון שהתירו פרושים את הדבר).

והיה מקום אתי גם לבוא בדבר אשר העלה שם הרב הכותב עוד שיברכו גם בבת ברוך שפטרני בלי שם ומלכות. אך אין לי המקום והזמן לזה, ואומר רק דכמה טרחו הרבה פוסקים – הרבה יותר ממה שהביא שם – לתת טעמים שונים למה שלא נהגו לברך בבת. ולא אשתמיט חד מינייהו שיקום ויאמר כמוהו כי אכן אין טעם מספיק וראוי לברך. ואדרבא כולם פה אחד טרחו ליישב המנהג וכדרך המסורה מדור דור דרך הסלולה ליישב דברי הפוסקים הקדמונים, אפילו אם הם קשים בעינינו, ולא לילך בצידי דרכים ולומר אכן יש לשנות הדבר וההלכה, וכי בכדי טרחו וכתבו כל כך הרבה בזה, ובקל היה מספיק להם לכתוב כמוהו, אך לא זו הדרך, וכבר אמרתי שאי אשפר לי להאריך בזה כעת, ודבריו מבוארים תכלית הביטול, ותו לא מידי.

סוף דבר, אנחנו נלך בעקבי הצאן אסותינו רבותינו הקדושים, לא לברך ברך שפטרני, ולא לעשות שום סעודה וחגיגה, וכל המשנה ידו על התחתונה, ואנחנו את נפשנו הצלנו למנוע את הרבים ממכשול ועל השומע תבוא ברכת טוב.

אלטר אליעזר כהנא."

 

הרב וולץ נותן הסכמה לתשובה זו של הרב אלטר כהנא:

"בהרה"צ שליט"א מספינקא-ירושלים.

בס"ד

נתתי שמחה בלילבי בראותי אשר נתמלאה בקשתי ונעשה רצוני לצאת למלחמת מצוה כנגד המתחדשים, על ידי ידידי הרה"ג וכו' רבי אלטר כנהא שליט"א, אשר שליחותא דידי קעביד בזה, ויישר כוחו וחילו לאורייתא, וראיתי את כל האמור וצדקו כל דבריו הנאמרים בטוב טעם ודעת כראוי, ודבר גודל עשה בזה לעמוד בפרץ נגד הפרצה הגדולה הלזו אשר תוצאותיה מי ישורנו. ומצוה גדולה על כל מי שהיכולת בידו למחות ולעמוד בעוז ובגאון נגד המהרסים להביא דבר זר כזה למחננו, ולמנוע את הרבים ממכשול והיה מחננו טהור, ולהשומע יונעם.

ישראל וועלץ."

 

בהמשך שולח הרב וולץ מכתב לרב יונה עמנואל עורך כתב העת המעיין. נראה שהרב יונה שלח מכתב שבו כותב על כך שמותר לחגוג בת מצוה, והרב וולץ עונה לו. כותב שלא מבין כיצד הרב גורסברג כותב לשנות מן המנהג בלי התייעצות עם רבנים אחרים. נראה שהרב יונה עמנואל כתב שיש לחלק בין סעודה לחגיגה, והרב וולץ כותב לו שאין חילוק גם סעודה וגם חגיגה אסורות. כותב שאין לחוש לקיפוח הבת, ושאם הן מדקדקות במצוות אפשר להסביר להן בקלות שלא מדובר בקיפוח אלא שמירה על מנהגי ישראל. חגיגת בר מצוה היא בגלל מצות ציצית ותפילין ואפשר להסביר זאת לבת. למרות שהכוונה טובה בעשית בת מצוה לחינוך לתורה, מדובר במנהג שמקורו ברפורמים ואסור.

זה שאולי גם חרדיות נוהגות לא הופך את המנהג לבסדר. אין בעיה במאמר החריף אולי הוא יועיל:

"בעזהי"ת. ג' לסדר והייתם נקיים מה' ומישראל.

שנת "השלום והשלוה" (תשל"ג) לפ"ק.

שלום וישע רב למע"כ ידיד הרבני החשוב והנכבד והנעלה וכו' מו"ה יונה עמנואל נ"י עורך כתב העת המעין.

אחדשה"ט! לנכון קבלתי מכתבו.

בראשית אודיעו כי אני עמוד על דעתי – וזה כפי אשר חנני השי"ת להבין מאשר זכיתי לשמש את רבותיי הקדושים זי"ע – אשר דבר זה הוא פרצה גדולה, והחרד לדבר ה' יחוס על נפשו ונפש ביתו ולא יעשה דבר זה. במקומה עמודת תמיהתי על הרב הכותב, מה ראה ככה לכתוב דבר זה מבלי התייעצות עם רבנים אחרים. ואודיעו נאמנה כי עוד מימי חורפי הייתי בקי ממש בכל כתבי רבינו הצדיק הרש"ר הירש זצ"ל (כתביו על התורה, גיזאמעלטע שריפטען ועוד, וכן בכתבי חתנו הר"ש ברייער), ורק ההבנה לפי ההתבוננות בכתבים היא שהביאתני הלום לצאת חוצץ, בראותי אשר בימי זקנותי אשר נתמעטו גדולי ישראל בעוה"ר נבוא למצב כזה של ביטול וזלזול מנהגי ישראל קודשים וחרד אני לבאות מי יודע מה יולד יום היום כך ומחר כך, ולכן דעתי כמאז שדבר זה אסור.

עתה לסדר מכתבו: אינני רואה בשום פנים חילוק בין "חגיגה" ל"סעודה", כל הדיון הוא נגד חדשות, ובכונה לא כתבתי סעודה בכדי שלא לתת פתחון פה לבוא ולומר אכן סעודה אסורה אבל חגיגה סתמית מותרת, כוונתי היתה לא לעשות כלום! לשון "איסור וחרם" שכתבתי הרי אינו שלי אלא של הגאון מפינסק זצ"ל, האם אסור כבר להעתיק דברי גדול בדורו גאון הגאונים? איני רואה שום צורך בשביל "שמינית שבשמינית של קיפוח הבת", כלשונו, לשנות מנהגי ישראל, אדרבא אם אכן הבנות מדקדקות במצוות וכו' (אשר דרך אגב, מלשון המכתב נראה כבא למעט אלו הדברים משאר בנות החרדים, דבר אשר אינו נכון כלל, והוא הוצאת לעז על אלפי יראים), בקל אפשר להסביר להן שאין כאן שום ענין של קיפוח אלא שמירה על מנהגי ישראל הישנים בלי זיז כלשהו, וכמו שאפשר להסביר להן למה מצוות תפילין ציצית וכדומה אינם רק בבן, – ואשר רק לכבוד חינוך מצוות אלו הונהגו סעודות בר מצוה, כך אפשר בנקל להסביר להן למה אין חגיגה בבת. ויסלח לי ידידי יקירי אם אומר שריח של רפורם נודף מהמילים קפוח בבת, – אף שבטוחני שכבודו לא נתכוין כלל לזה – כי אכן לפי דיננו הבת מקופחת היא אינה חייבת בכל מצות עשה שהזמן גרמא וכו', והן אף מצדיקות עליהן את הדין על כך ומברכות בכל יום שעשני כרוצנו, כי כך גזרה חכמתו יתברך, וזוהי באמת כנראה הסיבה שלא הנהיגו חגיגה להגיעה למצוות, וכמ"ש הפוסקים לענין ברכת ברוך שפטרני, ויש להסביר להן זאת ושיקבלו עליהן את הדין.

מש"כ בענין הליכת הבנות לבית הכנסת, לדאבוננו שמעתי כבר מחרדים שמביאים הבנות לבית הכנסת לקודש פנימה, ועיין מש"כ בזה בתשובה מאהבה (להגר"א פלעקלס) ח"ב הגהות לאו"ח (סימן רכט דף י סוף טו א). וזל"ק: אינו נכון שתבוא אשה כלל קטנה או גדולה לבית תפילת האנשים, אשר לדעת הזוהר וחכמי האמת האשה בבית ה' כהעמדת פסל שם, ומה לי קטן או גדול, ולא יאות עבדי אותן המביאין בנותיהן הקטנות לבית הכנסת, עכ"ל.

מש"כ עוד שכוונת העושים כן היא לחינוך הבת בדרך התורה, הנה לא פקפקתי בזה, אמרתי רק שאסור להנהיג דבר זה אשר מקורו ברפורם, אפילו אם הכוונה לטובה, ונגד זה אכן יש לדעתי לצאת למלחמת מצוה שלא להביא למחננו מנהגי רשעים, ולא יועילו שום השמעות דברי מוסר וכו' לטהר את המנהג שמקורו טמא, ואין לזה שום דמיון לסעודת החדשות שהביא כבודו, שהם על כל פנים אין יסודם טמא, מה שאין כן בנידון דידן. (דרך אגב: מה שנהגו לעשות קידוש בקריאת שם לבת, עיין בספר טעמי המנהגים (עמוד שצז) בשם ספר המאור הגדול, דבעת שקורא שם לבתו מצוה קצת לשמוח ולעשות סעודה כי באה נשמה קדושה מעולם העליון כו', ולכן עושים מועד ויו"ט להלל ולשבח לבוראו, עכ"ל ומה שהעיר על שעושים הקידוש בבית הכנסת שאסורים בו סעודות רשות, כבר האריך בזה להיתר וליישב מנהג העולם ידידינו הרה"ג רבי אלטר כהנא שליט"א במאמריו באוצרות ירושלים חלק פ"ו ופ"ט, ע"ש שהביא בטוב טעם הרבה צדדי היתר לזה מגדולי הפוסקים, ותכון דבריו דסעודות אלו דינם כסעודת מצוה מכמה טעמים, ע"ש).

מש"כ שכמעט כל תלמידות "בית יעקב" עושות כן, הנה לפי מיטב ידיעתי אחר חקיות רק מיעוט עושות כן, אך אפילו נאמר שכן הוא, האם התירו רבנים דבר זה? האם דנו על זה והחליטו כן? וא"כ ערבך ערבא צריך, ועל זה אנו דנין אם נכון הדבר. והיום עושות בבית בצנעה, ומחר – ויש מחר לאחר זמן – יעשו בבית כנסת כריפורמים. בענין שירת בנות חרדיות במסיבות, כבר דיברו באמרת הרבה נגד זה, (וידוע שהרה"ק מבעלז זצ"ל מחה על זה בתורף, וזה אחד הטעמים שלא רצה לייסד בית חינוך לבנות חסידיו). אך האם זה מיישב או מחפה על זה, וכי המחדך מלהתריע נגד זה פוטר אותנו כבר מלצעוק על דבר אחר. ושוב כנ"ל הרי אין זה מקורו טמא, אף שאינו אומר שזה טוב ויפה. אינני רואה שום "סכנה" בפרסום מאמר חריף , כדעת כבודו, אדרבא יראה הרואה כל אשר לפניו השומע ישמע והחודל יחדל ואנחנו נפשנו הצלנו. אין כאן שום בעיה וסכנה בפרסום האמת לאמיתה וישרים דרכי ה' וגו'. להיפך, אולי זה יועיל גם לאלה שכבר נתפשט אצלם לחדול מזה בראותם כל זאת, ואינני חושב שמישהו מהיראים באמת בראותו את כל זה ובכל זאת לא ירצה מלחדול שיבוא על ידי זה לידי איזו התדרדרות רוחנית ח"ו, בכל אופן כך נאה ויאה לנו לגלות דעתנו ברמה ולא לחשוש חששות שוא, ומן השמים ירחמו. והירא וחרד ושומע לדברינו לחדול מדבר זה יתברך בכט"ז.

ישראל ווערלץ"

 

הרב עמנואל הביא שמועה מהערוך לנר שבבת מצווה היו נכנסים לאולם שליד בית הכנסת והיה דורש לבת מצוה. והרב וולץ כתב שאין לסמוך על שמועות כאלו מרבנים:

"בשולי המכתב:

והר"י עמנואל אמר לי ששמע מחותנו הר"ר שלמה אדלר הי"ו בשם זיקנו הרי"ד הלוי במברגר מווירצבורג זצ"ל, שהיה לו מסורה מהגאון בעל ערוך לנר זצ"ל, שבבת מצוה היו נכנסים לאולם שעל יד בית הכנסת, והיה דורש דרשה להבת מצוה.

ולדעתי אין לסמוך על שמועה זו. כי ראשית למה לא נזכר זה בספרי הגרי"ד הנל, ביד הלוי ב' החלקים וספר נטיעה של שמחה. זזאת ועוד, עיין בשדה חמד פאת השדה מערכת בין המצרים (סימן א אות ג) שהביא מספר בית דוד חו"מ (סימן צ דף קח ע"ב), ומספר אהל יצחק יו"ד (ריש סימן ט), שאין לסמוך על מה שמעדיים אפילו גדולים וטובים שנעשה זה ימים ושנים מעשה בכי האי גוונא, דרובם כזבים מעיקרא, וטוב שבהם השומע לא דק ומדמה מילתא למילתא, ואין לסמוך עליו אפילו הוא בר סמכא, עכ"ל השדה חמד. ועיין עוד במצח צדק (הישן סימן סו) שהביא שכבר כתב כן הרשב"א המובא במהרש"ל חולין פא"ט (סיןמ נה), שאין להאמין לאומרים שיש מנהג להקל בשום דבר, ושהסכים עמו המהרש"ל שם וכתב וז"ל, כי כך הרגל לשונם להקל ואומרים שכך הוא, וחלילה להאמין ולהקל מה שהוא נגד רבותינו עכ"ל. ולכן גם אני אומר שאין להאמין זאת על צדיק כמותו.

(אוצרות ירושלים תשל"ד)."

 

הרב משה שטרנבוך (תרפ"ו); תשובות והנהגות א, קנו

כתב שאסור לעשות חגיגת בת מצוה הדומה לבר מצוה מפני שהוא מנהג של רפורמים ומטרתו ליצור שוויון בין גברים לנשים כהתנהגות אומות העולם. ראוי לערוך אירוע קטן עם חברות של הבת כדי לציין את זה שהגיעה למצוות אבל לא בפומבי כמו בר מצוה:

"שאלה: חגיגת בת מצוה אם מותר.

ידוע שהריפורמיים עושים לבת שמגיעה למצוות סעודה גדולה כמו לבן, ומסיבה כזאת איסור גמור, ושנוי מדרכי אבותינו, וכל מסיבה שמטרתה להתנהג עם נשים כאנשים (שויון) כאומות העולם הוי אסור גמור, ובמסיבה גדולה לבת מצוה כוונתם רק להוכיח שנשים כאנשים.

אמנם אף שאצלינו לא נהגו כלל ענין בת מצוה, מ"מ במקום שנהגו לקרוא לכמה מחברותיה ומשפחתה לבד לסעודה קטנה, שאין בזה שום דמיון לסעודת בר מצוה דאיש, כיון שאין סעודה גדולה ורק לנשים, אין אני רואה בזה אסור, וכיון שנהגו כאן כן, אין צורך למחות, כשאין הדבר בפומבי וכעין בר מצוה שאסור.

ולהיפך זה יעורר אותה לזכור שהיא מעכשיו בת מצוה וחייבת במצוות כגדולה, וראוי להזכירה לבת מחובתה מעכשיו במצות יותר, רק בארץ ישראל לא נהגו שום כנס לבת מצוה, אבל כאן להקים רעש למחות כשנהגו באופן שהבאנו אין אני רואה בזה שום ענין ויש להניחם במנהגם.

והפוסקים דנו למה לא יברך האב ברוך שפטרני גם לבת, ופירשו בכמה אופנים, ונראה עוד דלא נתקנה הברכה רק כשהוא לפניו וכדמוכח מנוסח הברכה "מעונשו של זה" ואין מדרכי הצניעות לבוא עם בתו לציבור ולברך."

 

הרב פנחס מייערס, נחלת פנחס א אות צד:

לאחר שמביא מקורות שונים שעסקו בעניין מסיק שאסור לעשות חגיגת בת מצוה. מותר לערוך אירוע צנוע, כגון הילדה בכיתה שלה שיעסקו בדברי תורה ובמצוות האישה. אין להשוות בין בר מצוה לבת מצוה, ולדעתו, יש להימנע מהביטוי "בת מצוה" המשווה את המצב לבר מצוה:

"אם נכון לעושת חגיגת בת מצוה.

תשובה: הנה בהקדמת הספר טל השמים סימן ג אות י כתב הגאב"ד קאשוי שליט"א בזה"ל: וכפי ששמעת יש במדינה זו מנהג מכוער ליום הולדת י"ב שנה של בתולה עושים סעודת בת מצוה, הוא מנהג גרוע וחציפות ר"ל ומי שמע כזאת, בן נעשה בר מצוה, אבל האשה נעשית בבת י"ב בת עונשין ולא בת מצוה שכמעט מכולן פטורה, דבר שלא שערום אבותינו, ה' יצילנו עכ"ל שם וע"ש. ועיין המבואר בשו"ת קול מבשר ח"ב סימן מד, ובשו"ת שרידי אש ח"ג סימן צג, ובתשובות והנהגות ח"א סימן קנו, ובשו"ת ישכיל עבדי ח"ה סימן כח, ובשו"ת יבי"א ח"ו סימן כט, ובשו"ת רבבות אפרים ח"א סימן קנח בארוכה. ועיין בתשובות וביאורים בשו"ע מהדת"ל סימן נז שהביא הגה"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש דברי הירושלמי ר"ה ג' ח' אשר ביום ההולדת מזל האדם גובר, ועש"ה שכתב שביום הולדת יש לקבל על עצמו איזו זהירות נוספת, ועל האדם להתבודד ולהעלות זכרונותיו ולהתבונן בהם, והצריכים תיקון ותשובה ישוב ויתקנם וע"ש, ובודאי שזה שייך גם באשה, ועי' באג"ק אדמו"ר מוהריי"צ זי"ע ח"ה עמ' קו וח"י עמ' נג, ובלקוטי שיחות חכ"ד שיחת ח"י אלול שם, ועי' בשו"ת אגרות משה או"ח ח"א סימן קד וח"ב סימן צז שכתב שחגיגת בת מצוה הוא ודאי רק דברי רשות ולא מצוה ואין להחשיב זה לסעודת מצוה, וע"כ  אסור לעשותה בבית הכנסת, ואף בבית ודאי היה יותר טוב למנוע אף שליכא אסור ועיי"ש.

וע"כ נלע"ד שבשום אופן אין לעשות חגיגה של הוללות שעושים ר"ל כמו ביום הולדת שג"כ רובא דרובא עושין חגיגה עם לצנות והוללות וע"ז אמר דוד המלך עליו השלום אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, מיהו דבר טוב לנהוג כמבואר בתשובות וביאורים בשו"ע הנ"ל ולעוררה ולעודדה לתורה ולמצות, ובפרט למצות אשר הנשים חייבות בהן, וזה יכולין לעשות על ידי חגיגה צנועה בבית עם תלמידות הכתה ולדבר בפניהם בדברי תורה וסיפורי צדיקים ולהסביר להם דרך החסידות שקבלנו מהבעל שם טוב הקדוש זי"ע ותלמידיו, ומובן לכל בר דעת שאינו דומה לסעודת מצוה דבר מצוה, ומן הראוי לבטל כל הלושן הלזה של בת מצוה, וידועים דברי מרן החתם סופר זי"ע שחדש אסור מן התורה יד"נ, וע"כ אין לנהוג ח"ו כהמתחדשים שאינם עושין חילוק בין בן ובת ופשיטא."

 

הרב אליעזר ולדנברג (תרע"ו – תשס"ז); שו"ת ציץ אליעזר חלק יח סימן לג

לאחר שמביא פוסקים מחמירים, כותב כדעתם שאין לערוך סעודת בת מצוה בפומבי בבית (משמע שאפשר לציין בחיק המשפחה המצומצמת) שיכולים בקלות להגיע לבעיות של צניעות:

"א. אודות חגיגת בת מצוה.

ב. אודות אכילת בשר בסעודת בר מצוה המתקיימת לאחר ר"ח אב.

ג. אודות ציון יום הולדת במלאת שבעים שנה.

ד. בענין אמירת תחנון כשיש בביהכ"נ חתן בר מצוה.

ה. מי שנעשה בר מצוה בט"ב שנדחה אם מחויב בתענית.

ו. קטן שקבע מזוזה אם יש חיוב להורידה ולחזור ולקבעה ע"י גדול.

ב"ה. כ"א מנ"א תשמ"ח לפ"ק ירושלים עיה"ק ת"ו. לכבוד הרה"ג היקר חו"ב גברא דמרא סייעא וכו' מוהר"ר אהרן זכאי שליט"א. ראש ישיבת "אור יום טוב" בפעיה"ק ת"ו. יקבל בזה כמבוקשו הסכמתי על ספרו החדש שמדפיס ועולה על מזבח הדפוס ובשם "מתנה לבר מצוה יכנהו". לחיבת הקודש אכתוב לו בזה מספר הערות.

א. לסימן ב' סעיף י"ג וסי' ד' סעיף ו' אודות עריכת חגיגת בת מצוה וסעודה וכו'. כבו' הביא רק דיעות מחייבים, ולא יתכן שבספר חשוב ופופולרי כזה לא יוזכר גם הצד השני של המטבע, דיעות השוללים, מערכה מול מערכה.

הנה בספר זקן אהרן (אבד"ק פינסק – קארלין, הנודע בעולם ההלכה בספריו החשובים), ח"א סימן ז' יוצא במלחמת תנופה נגד עשיית חגיגה פומבית לבת – מצוה, ובחרב פיפיות בידו ולשון חדה מלוטשת הוא מתאר חומר האיסור וגודל המכשלה שיש בזה באשר שבלתי נמנע שלא יכשלו עי"כ באביזרייהו דגילוי עריות מכמה פנים, וכי היה ראוי לאסור זה אפילו אם היה זה מדברים המותרים מעצמן, או אפילו דבר מצוה, מכיון שזה נעשה מעתה חק ומנהג שאר האומות ואחריהם הריפורמים ורשעי פושעי ישראל, על אחת כמה שזה גובל בעבירה על כמה איסורים, וישנו בדבר הזה גם תיקון דבר חדש אשר לא שמענו שמעה בלתי היום, וכן לא יעשה לשנות ממנהגי אבותינו אפילו בדבר שאין נדנוד איסור, כ"ש בדבר הזה אשר איסורו חמור מאד, אביזרא דע"ז משום ובחקותיהם לא תלכו, וגם אבזרא דעריות וכו', יעו"ש ביתר אריכות ובדבריו הבוטים כמדקרות חרב להעובר על זה.

את התשובה הזאת השיב הבעל זקן אהרן עוד בשנת תרפ"ז כדמצוין שם התאריך בראש התשובה, ונכתבה לועד הרבנים דק"ק לונדון הבירה.

ובשו"ת קול מבשר (הגאב"ד דק' טשרנאוויץ והגליל, ועוד) בח"ב סימן מ"ד השיב לשואלו שרצה להנהיג בכזאת בתוקף תפקידו, שאין כל מקום לזה לעריכת תכנית בת מצוה, ושאין גם מקום בהלכה שהאב יברך עליה ברוך שפטרני, ויעץ לו שאפשר לציין את המאורע הזה בתור יום שמחה וגילה בחוג של קרובים בביתה ובבית הספר לבנות שבו היא לומדת ותוכל המורה דשם להרצות הרצאה מעניני דיומא להבהיר חובת בת ישראל שהגיעה לגיל המצוות, זוהי תמצית תשובתו יעו"ש.

ואל השלישי אני בא, לספר שו"ת דברי ישראל להגה"צ הראב"ד מבודאפעסט ז"ל בח"ב בילקו"ת סימן ז', שיוצא במלחמת חרמה נגד עריכת חגיגת בת מצוה ועשיית סעודה וברכת ברוך שפטרני, הן במעודנים, וגם לרבות לא בבית, וקידודין די נור פולטין מפיו הק' נגד הרוצים לפרוץ זה ולהנהיג דבר כזה שלא שערום אבותינו, ואין נפ"מ בין אם כוונתם לשם שמים או שלא לשם שמים, ואורייתא קא מרתחא ביה לאין שיעור וערוך כדיעו"ש.

גם לרבות בשו"ת אגרות משה (להגר"מ פיינשטיין ז"ל) חאו"ח סימן ק"ד מורה ובא כי הצערעמאניע של בת מצוה הוא ודאי רק דברי רשות והבל בעלמא, ולכן הוא כותב דאין שום מקום להתיר לעשות זה בביהכ"נ, וכ"ש בזה שהמקור בא מהרעפאמער וקאנסערוויטיווער, ורק אם רצה האב לעשות איזה שמחה בביתו רשאי, אבל אין זה שום ענין וסמך להחשיב זה דבר מצוה וסעודת מצוה. ומסיים וכותב כי אף בבית היה יותר טוב למנוע ע"ש.

והאמת אגיד כי גם לענ"ד נראה כמסקנת הגדולים עליונים למעלה לאסור איסור הן במועדן והן בפומבי בבית, בגלל שבחגיגה פומבית לבת, לא ימלט מלהכשל באביזרייהו דאביזרייהו דג"ע מכמה פנים, ודי לחכימא, ועל אחת כמה שמאן דכר שמיה לבוא ולומר שיהא בזה מצוה, או שתקרא סעודת מצוה. ונער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי בין מחנה החרדים לדבר ה' שינהגו, או שיעלו על שפתי קדשם רעיון כזה, לערוך חגיגת בת מצוה, דידעו והבינו דעכ"פ מידי הרהור לא יצאו ממעמד כזה יהא אשר יהא.

וברצוני להדגיש כי גם הגה"ח הבן איש חי ש"א פ' ראה סימן י"ז איננו כותב כאילו שמהראוי להנהיג לעשות לה סעודה, ואדרבא כותב בדבריו שלא נהגו לעשות לה סעודה, וזהו בבחינה של פוק חזי מאי עמא דבר, וקרוב לודאי שהוא זה בגלל גדירת גדר שלא יבואו להכשל באביזרייהו דג"ע. והוא הקדוש לא מציע אפילו ברמז לשנות זה ולהנהיג כן לעשות סעודה, אלא כותב שעכ"ז (אעפ"י שהמנהג שלא לעשות סעודה) תהיה הבת שמחה אותו היום ותלבוש בגדי שבת ואם יש לאל ידה תלבש בגד חדש ותברך שהחיינו ותכוון על כנסתה בעול מצוות כדיעו"ש, וזה בודאי רצוי ומקובל באין כל עוררין על כך."

מקילים – יחס סתמי, רשות

הרב יוסף חיים מבגדד (תקצ"ה – תרס"ט); בן איש חי שנה ראשונה פרשת ראה סעיף יז

כותב שלא נהגו לעשות סעודה לבת מצוה אבל כן נהגו שמחה שלובשת בגדי שבת ואם יכולה קונים לה בגד חדש ומברכת שהחיינו:

"יז. הזכר יתחייב במצות בן י"ג שנה ויום אחד, על כן ביום הראשון של שנת י"ד יתפוס האב את בנו בידו ויאמר ברוך שפטרני מענשו של זה, ויהרהר שם ומלכות בלבבו, וישתדל לעשות סעודה לאוהבים וריעים ויזמין בה תלמידי חכמים וירבה בסעודה ושמחה כיד ה' הטובה עליו, שמסעודה זו יהיה סניגוריא גדולה על ישראל שיאמרו מליצי יושר לפני הקדוש ברוך הוא, רבש"ע ראה בניך כמה הם שמחים על אשר נכנסים בעול מצותיך, וסעודה זו נקראת סעודת מצוה, והברכה הנז' בלי שם ומלכות ויאמר האב אותה בתוך הסעודה, והיושבים יברכו את הבן שיזכה לתורה ויראת שמים וקיום המצות, והגדולים שבקרואים יניחו ידיהם על ראשו ויברכו אותו בברכת כהנים, ואם יודע הבן לדרוש בד"ת ידרוש דבר בעתו מה טוב, ואם לאו ידרוש האב, ואם לאו ידרוש ת"ח אחד מן הקרואים. וטוב דהבן ילבש בגד חדש ויברך שהחיינו ויכוין גם על הכנסו באותו היום בעול מצות, ואם אין לאל ידו יברך על פרי חדש. וגם הבת ביום שתכנס בחיוב מצות אף על פי שלא נהגו לעשות לה סעודה, עכ"ז תהיה שמחה אותו היום ותלבוש בגדי שבת, ואם יש לאל ידה תלבש בגד חדש ותברך שהחיינו, ותכוין גם על כניסתה בעול מצות. ויש נוהגין לעשות בכל שנה את יום הלידה ליו"ט וסימן יפה הוא וכן נוהגים בביתינו:"

 

יש שדייקו ממנו שלא נהגו לעשות סעודה אבל באמת לשיטתו אם יעשו זאת סעודת מצוה. ואכן נראה שיש לו ייחס חיובי לעניין.

הרב משולם ראטה (ישראל, תרל"ה – תשכ"ג); שו"ת קול מבשר חלק ב סימן מד

נשאל כיצד לחגוג בת מצוה לבנות. מביא שמברכים ברכת "ברוך שפטרני" על סיום לימוד התורה והחינוך של הילד. ומפני שעל פי הגמרא בנזיר כט, א אדם לא חייב לחנך את בתו שאין לה הרבה מצוות, לא מברכים. מוסיף שלא מקובל שאישה מברכת או מברכים בשבילה מול ציבור, ולכן אין לברך בציבור כדי לא להחליש את המנהגים. מציע לציין את בת המצוה בתור שמחה משפחתית או בבית הספר עם הכיתה:

"ב"ה, ב' כסלו תשי"ח, בני ברק. לכבוד המנהל של משרד הדתות ד"ר ש. ז. כהנא נ"י, בירושלים ת"ו.

ע"ד שאלתו בענין תכנית חגיגת בת מצוה, הנה בס' דברי חמודות על הרא"ש פ"ט דברכות אות ל' כתב פירוש הברכה של בר מצוה שמברך האב ברוך שפטרני מעונשו של זה: הכוונה בברכה זו היא שמברך על שעד עתה היה חובה ומוטל על האב לחנכו במצוות ולגדלו בתורה ונמצא כשמתרשל מכל זה שהוא נענש עליו, עיין שם שהשיג על הלבוש (המובא גם במג"א סי' רכ"ה סק"ה) שפירש באופן אחר והוא דחה את פירושו. וא"כ כיון דאמרינן בנזיר דף כ"ט בנו חייב לחנכו בתו אינו חייב לחנכה, ממילא לא שייך ענין זה גבי בת. ואף לפ"ד המג"א סי' שמ"ג סק"א שהביא דיעה שחייב לחנכה מ"מ כתב הפמ"ג בא"א סי' רכ"ה סק"ה דגם למ"ד שמחויב לחנכה לא יברך האב כשהגיעה לי"ב שנים לפי שאין בה כ"כ מצוות שמחויב לחנכה בקטנותה. וכן מוכח מלשון המדרש רבה פ' תולדות בפסוק ויגדלו הנערים אמר ר"א צריך אדם להטפל בבנו עד י"ג שנה, מיכן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מעונשו של זה, וע"ז פירש רש"י שם צריך אדם ליטפל בבנו ללמדו תורה ומצוות ובחדושי הרד"ל שם כתב משמע דווקא בנו אבל בתו לא, ולפ"ז אין הטעם בשביל שעד עתה היה אביו נענש על מה שעובר הקטן כאשר חשבו האחרונים ז"ל. שא"כ גם בבתו כן. אלא עיקר הכוונה על חייב ללמד תורה לבנו, ויש לו סיוע מדברי חמודות הנ"ל.

ועוד י"ל טעם אחר בזה, דהא ברכת הגומל היא מדינא דגמרא, ומנהג העולם שאין נשים מברכות ברכה זו וכתבו האחרונים באו"ח סי' רי"ט הטעם משום דסדר ברכה זו היא בפני עשרה ולאו אורח ארעא לאשה, ועי' שו"ת חות יאיר סי' רכ"ב שאחד נעדר בלי בן וציוה לפני מותו שילמדו עשרה כל יום תוך י"ב חודש בביתו בשכרם, ואחר הלימוד תאמר הבת קדיש, וכתב: אף כי אין ראייה לסתור הדבר כי גם אשה מצווה על קדוש השם ונחת רוח לנפש כי זרעו היא, מ"מ יש לחוש שע"י כך יחלשו כח המנהגים של בני ישראל שג"כ תורה הם ויהי' כל אחד בונה במה לעצמו ע"פ סברתו ומחזי מילי דרבנן כחוכא ואטלולא ויבואו לזלזל בהם.

ואפשר לציין את המאורע הזה בתור יום שמחה וגילה, בחוג של קרובים וידידים בביתה ובבית הספר לבנות שהיא לומדת בו, ויוכל המורה דשם (איש או אשה) להרצות הרצאה מענינא דיומא להבהיר חובת בת ישראל שהגיעה לגיל המצוות.

בכבוד רב, משלם ראטה"

 

הרב עובדיה הדאיה (תר"ן – תשכ"ט); ישכיל עבדי ה, כח; הערות עמ' רפו

כותב שהנהיגו חגיגות בת מצוה כדי ליצור שיוויון בין הבנים לבנות. כתב שיש לבת מצוה מקור שהתלבטו מדוע אצל בנות לא מברכים ברכת שפטרני מעונשו שללבוש הברכה היא על כך שהבאב לא נענש על חטאי הבן. ועל פי טעם זה של הלבוש שייך לחגוג בת מצוה שהאב לא נענש על חטאי בתו, והבת גם לא נענשת על חטאי אביה (ומה שלא מברכים ברכת ברוך שפטרני זה מפני שיש ספק שיש אומרים שמברכים על החינוך ואצל בת יש פחות מצוות – אמנם גם יש צד חינוך ולכן גם בזה יש צד לשמוח):

"י תמוז תשט"ו

לכבוד מר ד"ר ש. ז. (שמואל זנוויל) כהנא, מנהל הכללי במשרד הדתות

שלום וברכה!

היום קבלתי מכתב בשמו, על החתום מר ע. בלוי. בו שיאל על הנוהג עלש עריכת חגיגת בת מצוה נוהג שנעשה רווח בזמן האחרון בישראל.

הנה על הנוהג עתה אין מה לשאול, כי הדבר ברור שמתכונים בזה בבחינת שיווי זכויות, ולכן כמו שנהגו לעשות חגיגה לבר מצוה, גם הנהיגו לעשות כזאת לבת מצוה, שלא להטיל קנאה בין הבן להבת.

אמנם לעצם הדבר אם יש איזה יסוד לזה בספרות התורה לפי עניות דעתי יש לזה מקור, מדברי רמ"א באו"ח סימן רכה ס"ב שכתב מי שנעשה בו בר מצוה יברך ברוך שפטרני מעונש', ועי' להפרי מגדים שם ששאל, למה לא יברך בנקבה וכ"ש לפי' הלבוש דבנים קטנים נענשים בשביל האב לא שנא זכרים ונקבות ותירץ למאן דאמר בשביל חינוך דאין מחוייב לחנוך בתו קטנה, ואמנם לטעם הלבוש לא תירץ כלום, שהרי גם הבנות נענשות בעון האב, ובספרי ויקח עבדיהו ח"ב (ב.ב אות י"א יישבתי זאת דגם ענין העונש הוא תלוי בחינוך, ומכיון דאין כל כך חינוך בבת לזה אין מברכין).

יותר מזה, דעל כל פנים יש איזה עונש קצת לאב שלא מחנך בתו, ולכן אף שאין מחייבין אותו בברכה מספק, אך על כל פנים הרי כשהגיעה לפרקה, גם אותו החינוך הקטן, נשתחרר עתה ממנו, ולכן ראוי לעושת שמחה ביום שהגיעה לפרקה, הן מצד שהאב נשתחרר מעונשה, והן מצד הבת שנשתחררה מעונש מעונש האב בבחינת פוקד עון אבות על בנים, והוא ממש מעין השמחה שעושים בהגיע הבן לבר מצוה, שהוא מטעם הנ"ל, עי' בדברינו שם, גם הרי הבת עד גיל של שתים עשרה היא מתייחסת ביחס קטנה לפי התורה, וגיל שתים עשרה מתייחסת ביחס נערה, ולכן כיון שעלתה בדרגא, יש לעשות לה חגיגה, לסיבת עילויה.

עוד יש טעם, מפני כי הרי בהגיעה לגיל השתים עשרה ויום אחד, נכנסה לעול המצות, מה שחייבות הנשים, דוגמה הבר מצוה בהגיעו לגיל השלש עשרה ויום אחד, ולכן כמו שעושים חגיגה לבר מצוה, בזמן שנכנס לעול המצות, כן רצוי לעשות גם להבת.

וכן שוב ראיתי להרב רבי יוסף חיים מבבל זצוק"ל בספרו בן איש חי פרשת ראה אות י"ז, שכתב וז"ל וגם הבת ביום שתכנס בחיוב מצות, אף על פי שלא נהגו לעושת לה סעודה עם כל זה תהיה שמחה אותו היום ותלבוש בגדי שבת ואם יש לאל ידה תלבש בגד חדש ותברך שהחיינו ותכוין גם על כניסתה בעול מצות וכו' ע"כ, הרי שדעתו שראוי לעשות גם סעודה לבת ביום שנכנסת לעול מצות, אלא שלא נהגו, אבל במקומות שנהגו, ודאי דראוי והגון הדבר.

בכבוד רב

עבדיה בכמהר"ש הדאיה".

 

בישכיל עבדי חלק ח הערות עמ' רפו מבהיר לרב גרינבלט את דבריו שהתיר בת מצוה אבל לא מתיר לעשות את סעודת בת המצוה בבית הכנסת:

"ב"ה ט"ו מנחם אב תשי"ט.

לכבוד הרב הגאון הגדול, מהר"ר אפרים גרינבלט שליט"א. שו"ב ממפיס טנסי יע"א.

באשר להערותיו, על ספרי ישכיל עבדי ח"ה, הנני מתכבד לענות כפי אשר יורוני מן השמים.

א) בחלק או"ח סימן כח, בבת מצוה ציין לעיין בספר אגרות משה וספר זקן אהרן חלק א,, שכתבו לאסור בבית הכנסת, זאת אשיב בס"ד אחר המחילה רבה אין זה סותר לדברינו, אני כתבתי רק על עצם השאלה אם יש לב יסוד בהלכה, אך לא כוונתי בזה להתיר לעשות דבר זה בבית הכנסת, וכבר בחלק ו שיוצא לאור כעת בחלק אבן העזר סימן א כתבתי בארוכה לאסור לעשות חופה וקידושין בבית הכנסת מכמה טעמים והדברים קל וחומר לבת מצוה שודאי שאסור"

 

הרב משה פיינשטיין (תרנ"ה – תשמ"ו); שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קד; אורח חיים חלק ב סימן צז; או"ח ד, לו

באו"ח א, קד מובא שלדעת הרב פיינשטיין בת מצוה הוא דבר רשות ולכן אין לעשות את הבת מצוה בבית הכנסת כלל (אפילו עשו תנאי). הוא לא אוהב את המנהג (גם לא את המנהג של הבר מצוה) אבל הוא לא אסור:

"בדבר בת מצוה י"א שבט תשט"ז. מע"כ ידידי הנכבד הרה"ג מהר"ר ברוך אהרן פופקא שליט"א.

בדבר ענין החפצים להנהיג איזה סדר ושמחה בבנות כשנעשו בנות מצוה, הנה אין לעשות זה בבית הכנסת בשום אופן אף לא בלילה, כי בבית הכנסת אינו מקום לעשות דברי הרשות אף בנבנו על תנאי, והצערעמאניע (טקס) של בת מצוה הוא ודאי רק דברי רשות והבל בעלמא ואין שום מקום להתיר לעשות זה בבית הכנסת. וכ"ש בזה שהמקור בא מהרעפארמער וקאנסערוואטיווער (מהרפורמים וקונסרוטיבים). ורק אם רוצה האב לעשות איזה שמחה בביתו רשאי אבל אין זה שום ענין וסמך להחשיב זה דבר מצוה וסעודת מצוה, כי הוא רק כשמחה של יום הולדת בעלמא. ואי איישר חילי הייתי מבטל במדינתנו גם סדר הבר מצוה של הבנים שכידוע לא הביא זה שום איש לקרבו לתורה ולמצות ואף לא את הבר מצוה אף לא לשעה אחת, ואדרבה בהרבה מקומות מביא זה לחלול שבת ועוד איסורים. עכ"פ מה שכבר הונהג בפה וגם בא זה ממקור מצוה קשה לבטל, אבל לחדש זה בבנות שהוא בלא מקור מצוה כלל, אף בבית ודאי הי' יותר טוב למנוע אף שליכא איסור, אבל לעשות בביהכ"נ אף בלילה בשעה שאין מתפללין אסור."

 

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן צז מסביר מדוע למרות ששייך באישה הטעם של התחלת לקיים המצוות כמצווה ועושה (שזה אחד הטעמים שאמרו שהסעודה בבר מצוה היא סעודת מצוה) בכל זאת הסעודה לא נחשבת כסעודת מצוה. שיש כאן רק ידיעה שלא באה לידי ביטוי מעשי כל כך. שלבן כשהוא בר מצוה יכול להשלים מנין, אבל בת אין לזה ביטוי מעשי ולא עושים סעודת מצוה על ידיעה ללא ביטוי מעשי (ולא יעזור שהיא תדרוש כי נשים פטורות מלימוד תורה):

"בהערתו עלי בסימן ק"ד בענין סעודה לבת מצוה.

ומה שכתר"ה מתקשה מדוע אין מצוה בסעודת בת מצוה כשנעשית בת י"ב שנה כמו בבן דגם הבת הא מתחייבת עתה במצות, ויש להוסיף לחזק הקושיא שאף שאין הבת דורשת דאף אם תדרוש ליכא מעלה שפטורה מתלמוד תורה, מ"מ הא ביום שנעשה בר מצוה נחשבת סעודת מצוה אף כשאינו דורש כדאיתא במג"א סימן רכ"ה סק"ד ובדגמ"ר יו"ד סימן שצ"א סעיף ב' בשם מהרש"ל ביש"ש וא"כ גם בבת באותו היום שנמלאו לה י"ב שנה ויום אחד יתחשב סעודת מצוה ואין לומר דאה"נ כיון דלא הוזכר זה בשום מקום. ועיין בפמ"ג בא"א סק"ה שהקשה לענין ברכת שפטרני מ"ט לא אמרינן בבת כשנעשית י"ב שנה ולא הקשה על מה שאין עושין סעודה אף שטעם הסעודה כתב בסק"ד מא"ר משום דגדול המצוה ועושה וכן הוא במחצה"ש, שטעם זה הא ישנו גם בבת והיא קושיא גדולה.

והנכון לע"ד משום דאין ניכר חלוק בבת למעשה במה שנעשית גדולה יותר מקטנותה ול"ד לבן שניכר טובא שמעתה מצרפין אותו לכל דבר שבעי מנין עשרה ומנין שלשה. ועל ידיעה בעלמא כשלא ניכר למעשה אין עושין סעודה ושמחה אף שבעצם יש בזה אותה השמחה ממש. ומה שא"ר יוסף בב"ק דף פ"ז דמ"ד לי אין הלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן שמזה הוא המקור לעשות סעודה בבר מצוה כדהביא במחצה"ש ממהרש"ל ביש"ש, צריך לומר דג"כ הוא ניכר, ל"מ אם נימא דאם סומא פטור מן המצות לא מצטרף לעשרה אלא אף אם נימא שמצטרף דכיון שהוא בר דעת שייך שיצטרף אף שפטור ממצות, נמי באדם גדול כרב יוסף ניכר משום דמצד גדלותו נותנין לו לברך ולהוציא אחרים ואם הוא פטור אין יכול להוציא אחרים ולא היו יכולין ליתן לו לברך אף שהוא הגדול, עיין בפסחים דף קט"ז במה שר' יוסף הוציא בני ביתו באמירת אגדתא בליל פסח, ולכן היה זה דבר הניכר והיה שייך שיעשה סעודה. אבל כשלא ניכר במעשה ליכא מצוה לעשות סעודה."

 

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן לו נשאל מרב שנראה שהתיר לעשות סעודת בת מצוה בבית הכנסת. הרב פיינשטיין כותב לו שסעודת בת מצוה היא סעודת רשות ולכן לא עושים אותה בבית הכנסת. אמנם אם עושים קידושים בבית הכנסת בגלל שמחות שונות מותר לעשות קידוש לכבוד הבת מצוה. והבת יכולה לדרוש ליד השלחן אבל לא תדרוש על הבימה. כותב לו שינסה לשנות את הוראתו אלא אם הדבר יגרום למחלוקת או לזילות בו שקבע משהו וחזר בו. הרב פיינשטיין מסיים בכך שלדעתו הוא רואה שבת מצוה (ונראה שרומז גם לחגיגות בר מצוה) גורם יותר קלקולים (חלול שבת ועוד) מאשר דברים טובים:

"חגיגת בת מצווה בבית הכנסת ב' סיון תשי"ט. מע"כ הרב מאיר כהנא שליט"א רב בהוארד ביטש נוא יארק.

בדבר עצם חגיגת בת מצוה אין בזה ענין סעודת מצוה אלא הוא כשמחה של יום הולדת בעלמא שהוא רשות ולכן אין לעשות בביהכ"נ שסעודות הרשות אין להתיר בביהכ"נ אף כשנבנה על תנאי. אבל לעשות קידוש בביהכ"נ שנוהגין ברוב בתי כנסיות דמדינה זו לעשות בכל שמחה שיש להאדם לא גרעה שמחה זו משאר שמחות שעושין ורשאה גם לומר איזה מלים לכבוד שמחתה, וזה מסתבר שיסגי להתועלת שסובר כתר"ה שיש בזה אבל לא תאמר על הבימה אלא אצל השלחן שעושין הקידוש שם.

ובדבר הבת מצוה שכבר נקבעה אם יכול כתר"ה באופן שלא יהיה זילותא לכתר"ה וגם שלא יהיה מחלוקת לשנות שיהיה רק בעשיית קידוש יראה לשנות, ואם אפשר להיות מזה מחלוקת או זילותא לכתר"ה על שחוזר בו יניח כמו שהוקבע, אבל להבא ינהיג שיהיה רק בעשיית קידוש הרגיל לעשות בכל שמחה שיש לאדם.

והתועלת שכותב כתר"ה, לפי הנראה יוצא מזה אדרבה קלקולים בחלול שבת ועוד ואף בבנים לא ראינו תועלת מזה לקרבו לתורה ולמצות ואף אם באיזה בת יוצאת מן הכלל ראה כתר"ה איזה תועלת ברובא דרובן הוא אדרבה קלקול ולכן יש לרחק ענין החדש דחגיגת בת מצוה ולא לקרב אבל בלא מחלוקת כדלעיל. ידידו, משה פיינשטיין."

 

מקילים – סעודת בת מצוה, סעודת מצוה

הרב יחיאל וינברג (ה'תרמ"ד – ה'תשכ"ב), שרידי אש ב, לט

מבנה התשובה:

התשובה מחולקת לשלושה ענפים:

1) מבאר את מחלוקת הראשונים בהגדרת איסור ההליכה בחוקות הגוים – מה דאורייתא מה דרבנן, האם אסור רק מה שקשור לעבודה זרה או כל הדמות לגוים.

2) מציג את הסתירה בין הגמרא בסנהדרין לגמרא בעבודה זרה. ומביא את תירוצי הראשונים: ר"י בתוספות, ר"ן, רבינו יונה, ריטב"א, תוספות רי"ד. מביא את הגר"א שהקשה על הר"ן והמהרי"ק ומביא את תירוצי האחרונים לקושיות של הגר"א.

3) על חגיגת בת מצוה ההיתר לערוך חגיגה שלא בבית הכנסת ולא כחיקוי למנהגי הגוים – מביא את דעות המתנגדים ומסביר מדוע לא חושש. כותב שמה שחשוב זה הכוונה, ואם לא רוצים להידמות לגוים אלא לתועלת חיובית מותר. מבאר שהמציאות השתנתה ועכשיו היא כמעט מחייבת שיוויון בין בנים לבנות לעניין החגיגה וקיום תורה ומצות. מביא את ההגבלות של הרב פיינשטיין.

בענף הראשון מנסה להגדיר את איסור בחוקותיהם – 1) אילו גוים אסור לחכות? 2) האם  רק דברים הקשורים לעבודה זרה אוסר או כל הדברים? האם משנה מה המגמה של החיקוי לתועלת או כדי להידמות? 3) האם יש מדרג של דאורייתא ודרבנן?

מתחיל בהצגת דעת הרמב"ם ומסיק ממנו שחיקוי של כל הגוים אסורים בכל מנהגיהם. מביא את היראים ומציג שתי הבנות בדבריו: א) שאסור לחקות את מנהגי עמי כנען ומצרים ואסור רק מנהגי עבודה זרה[1]. וכן דעת מהר"א וואלקין. ב) דעת השרידי אש (וכותב שכן דעת הב"ח) שליראים לחקות את כל הגוים אסור. אולם מסכים שליראים מה שאסור זה רק מנהגי עבודה זרה. וכתב שכ"ד הראב"ד והחינוך.

מביא שהטור ושו"ע העתיקו את הרמב"ם, ושהרמ"א את המהרי"ק והציג את דעת המהרי"ק, ושלמהרי"ק גם הרמב"ם סובר כדעתו.

נכנס להסביר קושיא מההיתר לקרוב למלכות ללבוש בגדי גוים. שהב"י תמה ותירץ א) משום הצלת ישראל, ב) האיסור מסור לחכמים והם התירו לקרוב למלכות. למהרי"ק אין קושי שהתיר לתועלת. והביא מהב"ח שהתיר אם לא רוצה להידמות לגוים. ומכאן הזכיר את התוספות שכתב שלא גזרו להסתפר קומי למי שקרוב למלכות.

מזה הסיק שיש לתוספות רמה של דאורייתא ודרבנן. וכתב שגם למאירי – מה שקשור לעבודה זרה אסור מדאורייתא, מנהג גוים אחר מדרבנן (המאירי סובר שגם כך דעת הרמב"ם והשרידי אש מנסה לדייק זאת מהרמב"ם).

מביא משו"ת דברי יציב שמחלק – אם עושה מנהגי גוים להידמות להם עובר באיוסר תורה, אם לא עושה כדי להידמות אליהם איסור דרבנן, וחכמים התירו לקרוב למלכות. אולם השרידי אש לא מקבל את חילוקו שאין לו מקור. הוא מסכם את הענף שמנהגים שהם משום עבודה זרה אסור, ומנהגים אחרים אסורים רק אם רוצה להידמות לגוים.

"על חגיגת בת מצוה והאיסור לילך בחוקות הגויים

ב"ה

כבוד הרב הגדול מהרא"ד, רב ראשי בעיר גדולה בצרפת

ענף ראשון: מחלוקות הראשונים בהגדרת איסור ההליכה בחוקות הגויים

 

מביא את דעת הרמב"ם שאין לדמות לגוים בשום דבר:

"א

בדבר שאלתו אם מותר לחוג חגיגת בת מצוה ואם יש בזה משום "ובחוקותיהם לא תלכו" – הנה יש באיסור הליכה בחוקות הגויים מחלוקת הראשונים. ברמב"ם הל' עבודת כוכבים פי"א ה"א, כתב: "אין הולכין בחוקות העכו"ם ולא מדמין להם לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן, שנאמר: ולא תלכו בחוקות הגוי, ונאמר: ובחוקותיהם לא תלכו, ונאמר: השמר לך פן תנקש אחריהם, הכל בענין אחד הוא מזהיר: שלא ידמה להן אלא יהי' הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו. וכן הוא אומר: ואבדל אתכם מן העמים. לא ילבש במלבוש המיוחד להם ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם, ולא יגלח מן הצדדים ויניח השער באמצע כמו שהן [עמוד תמח] עושין, וזה הנקרא: בלורית. ולא יגלח השער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ויניח הפרע מלאחריו, כדרך שעושין הם. ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עכו"ם, כדי שיכנסו בהם רבים כמו שהן עושין. וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהן, לוקה". ובהשגת הראב"ד: "א"א, מהו זה, אם יאמר שלא יעשה בהם צורות כמו שהן עושים או שלא יעשה שם חמנים סימן לקבץ בו את הרבים כדרך שהם עושים" (ולהלן נבאר את הדברים).

יוצא מדברי הרמב"ם, שאסור להידמות לנכרים בכל דבר, בין בדברים שיש בהם משרשי עבודה זרה ובין בדברים שאין בהם משרשי עבודה זרה אלא שהם מיוחדים לאומות, ושכל זה אסור מהתורה, ואם עושה כן עובר בלאו ולוקה, ושאיסור זה כולל כל האומות שישראל שרויים ביניהם. ומקור דבריו בתו"כ פ' אחרי ובספרי פ' ראה. ועי' בספר המצוות ל"ת ל' ובסמ"ג ל"ת נ' ובחינוך מצוה רס"ב".

 

מביא מהיראים שמשמע ממנו שרק חוקות של מצרים ועמי כנען אסורות, השרידי אש מסיבר שפוט בגלל שהיראים כותב על סדר התורה, ובתקופת התורה אלו היו העמים הרלוונטים, אבל גם ליראים יש איסור בשאר העמים. ומביא שכן גם דעת הב"ח ביראים:

"ב

אולם מהספר יראים עמוד אלילים סי' פ"ח וכן ביראים השלם סי' שי"ג, נראה לכאורה שהלאו ובחוקותיהם לא תלכו נאמר בז' אומות ובמצרים בלבד, וז"ל: "ויראת מאלקיך, שלא תלך בחקות הגויים ולא תעשה כמעשה שבעה האומות דכתיב בפ' משפטים: והביאך ד' אל ארץ האמרי וגו' וכתיב בתרי': לא תעשה כמעשיהם וכתוב בפ' אחרי מות: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו' לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו, פי' אפילו אינן עבירות אלא מעשים וחוקות שהורגלו לעשות כן לשם תורה שלהן הזהירה תורה עליהן, וחכמים פירשו מה המעשים והחוקות שהורגלו לעשות לשם תורה בפרק במה אשה יוצאה [שבת ס"ז, א], ובתוספתא שבת פ"ז מונה כל מה שהיתה קבלה ביד חכמים שהי' מחקותיהם ואין להוסיף עליהן כי אינן מסברא רק בקבלה. וכאשר הזהיר הכתוב על ז' אומות ובחוקותיהם כך הזהיר על מעשה ארץ מצרים וחוקותיהן, שהרי הוקשו זה לזה, כדכתיב: כמעשה ארץ מצרים וגו'. ואף על גב דאמרי' בת"כ: על עבירות, לאו לאפוקי חקות שאינן עבירות, דהא תניא טובא חוקות שאינן עבירות כדתניא: המספר קומי הרי זה מדרכי האמרי וכו' וכיו"ב, אלא לעבור על חקות שהן עבירות, שני לאוין, לאו דעבירה ולאו דבחקותיהם לא תלכו. והכי תניא בספרי פ' אחרי מות: כמעשה ארץ מצרים, יכול לא יטעו נטיעות ולא יבנו בנינים כמותן? ת"ל: ובחוקותיהם לא תלכו, לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם, מה הי' עושין? איש נושא איש, ואשה נושא אשה, נישאת אשה לשנים, ואיש נושא אשה ובתה, לכך נאמר: ובחקותיהם לא תלכו".

ב

לכאורה יוצא מדברי היראים, שאין האיסור של ובחוקותיהם אלא בז' אומות ובמצרים, וכן דעת הגאון מהר"א וואלקין זצ"ל, בספרו "סביב ליראיו", ומתוך כך יצא ללמד זכות על כמה מנהגים שהתחילו החפשים לחקות אחרי מנהגי העכו"ם וכו', עי"ש, וכעין זה כתב הב"י ביו"ד סי' קע"ח: "שהרבה דברים שנויים באותה תוספתא (פ"ז דשבת) שיש בהם משום דרכי האמורי והרבה בני אדם נכשלים בהם ואין איש שם על לב. ושמא משמע להו שאין לחוש משום דרכי האמורי אלא לדברים שהוזכרו בגמ' בלבד, וכל שאר דברים השנויים בתוספתא הוו דלא כהלכתא, דאם לא כן לא הוה שתיק תלמודא מינייהו" – מ"מ אין ללמד זכות על החפשים, שהם עושים כדי להדמות לעכו"ם וזה אסור אפילו לבעל היראים, כמו שיבואר להלן.

אבל לענ"ד אין הדבר כן, אלא שהיראים סידר את הדברים כמו שכתוב בתורה, וזו אמת שבתורה נאמרו הדברים בז' האומות, אבל אח"כ כתב: "אפילו אינם עבירות אלא מעשים וחוקות שהורגלו לעשות כן לשם תורה שלהן… וחכמים פירשו מה המעשים והחוקות… בפ' במה אשה ובתוספתא פ"ז דשבת מונה כל מה שהיתה קבלה ביד חכמים שהי' מחקותיהם", והמעיין בגמ' ובתוספתא מה שמנו חכמים רואה, שהמדובר שם לא על ז' אומות שכבר עברו וחלפו מן העולם אלא על כל האומות האחרות, שהרי כל הדברים המנויים שם שהם מדרכי האמורי, ושלפי דברי רבינו היתה קבלה ביד [עמוד תמט] חכמים שהם מחוקותיהם, אי אפשר לפרש שהיתה קבלה ביד חכמים שהם מחוקות שבעת האומות. "

ג

ונראה שמה שכתב רבינו: "וכאשר הזהיר הכתוב על ז' אומות ובחקותיהם כך הזהיר על מעשה ארץ מצרים וחוקותיהם, שהרי הוקשו זל"ז כדכתיב" וכו' רצה לומר שלאו דוקא בז' אומות, אלא בכל ארץ מארצות האומות שישראל יושבין בהם אסור משום ובחוקותיהם. והלשון: שהרי הוקשו זה לזה כדכתיב כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וכו' מוכיח שכן היא כוונת רבינו. שאם לא כן אין הלשון שהרי הוקשו זה לזה מובן, והרי במצרים מפורש בתורה כן ולמה לו לומר שהרי הוקשו זה לזה? אלא שכוונתו לומר, שלאו דוקא ז' אומות בלבד אסרה התורה.

וזה כעין מה שכתב הרמב"ם בהל' עבודת כוכבים פי"א ה"א, לאחר שהביא כתובים מפורשים "ולא תלכו בחוקות הגוי", "ובחוקותיהם לא תלכו", הביא גם את הפסוקים השמר לך פן תנקש אחריהם, וכן את הפסוק ואבדיל אתכם מן העמים, שלכאורה אין הפסוקים האלה מדברים מהאיסור של הליכה בחוקות הגויים, אלא שמפסוקים אלה יש ללמוד, שהשי"ת רוצה להבדיל את ישראל משאר העמים, ומכאן ראי' שהפסוקים האמורים בז' אומות מתפשטים גם על שאר האומות.

ד

וכן יש לדקדק מלשון היראים באות נ"ז, שכתב: "צונו הבורא שלא ילך אדם בחקות הגוים לרדוף אחרי שרירות לבבו להיות זולל וסובא דכתיב בפ' קדושים: לא תלכו בחוקות הגוי, וחקות הגויים זוללים וסובאים". ובפ' קדושים נאמר: ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם, ובספרא שם: "בחקות הגוי, אלו המצריים: אשר אני משלח מפניכם – אלו הכנענים, כי את כל אלה עשו, מלמד שהי' הכנענים שטופים בדברים הללו". ואילו רבינו כתב: "שלא ילך אדם בחקות הגויים… וחקות הגויים זוללים וסובאים" וסובר רבינו כי המצרים והכנענים הם דוגמא לשאר האומות. וזה יוצא מהפסוקים: אשר הבדלתי אתכם מן העמים וכן: ואבדיל אתכם מן העמים. ובספרא: "אם מובדלים אתם מן העמים הרי אתם לשמי ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו". וכן מלשון החינוך מצוה רס"ב: "ובחקותיהם לא תלכו – שלא ללכת בחוקות… הגויים מז' האומות, שנאמר: ולא תלכו וכו' וזה הענין מאחרי שהם סרים מאת ה' ועובדים עכו"ם ועניין המצות שלא נתנהג כהם במלבושינו" וכו'. הרי לנו שבתחילה כתב שלא ללכת בחוקות הגויים מז' האומות, ואח"כ הביא כל המקומות שבהם נאסרה ההתדמות לנכרים.

ונראה שגם הב"ח הבין כן בדעת היראים. שהב"ח ביו"ד סי' קע"ח ס"ב חולק על היראים, וכתב על הגהות מיימוניות שהביא בשם היראים דמסברא אין להוסיף על מה שמנו חכמים שהיתה קבלה בידם שהיא מחקות העכו"ם – דליתא, אלא העיקר שבכל מה שמיוחד להם אסור, אעפ"י שלא נזכר בדברי רז"ל, כי רז"ל הזכירו הדברים שהיו נוהגים… באותם הימים וה"ה בכל מנהג הגויים שנתחדשו בכל הזמנים. ולא השיג על מה שכתב היראים שלא נאסר אלא בז' אומות – מוכח שגם הב"ח פירש דברי היראים כמו שפירשנו."

 

ליראים, חינוך וראב"ד איסור בחוקותיהם הוא רק בדברים שיש בהם צד של עבודה זרה:

"ה

והנה מדברי היראים יוצא מפורש, שהאיסור משום בחוקותיהם אינו אלא בדברים שיש בהם משום תורה שלהם, כלומר, שיש בהם רמז לעבודה זרה. ובחינוך כתב על טטראות וקרקסאות שנמנו בספרא: וכל אלה הם מיני שחוק שעושים בקיבוציהם כשמתקבצים לעשות שגעונות וזנות ועבודת אלילים. וזהו כדעת המהרי"ק שיובא להלן. ואילו מהרמב"ם הנ"ל משמע שכל דימוי לעכו"ם אסור, שהרי כתב: "יהי' הישראל מובדל מהם וידוע במלבושו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו".

ומדברי הראב"ד משמע שסובר כדעת היראים והחינוך. שכן בפירושו לספרא פ' אחרי, למה שאמר ריב"ב: שלא תנחור ושלא תגדל ציצית ושלא תספור קומי, הוא כותב: "שהוא דרך הגויים שמקשטין את עצמם לזנות כדי שיתנו הנשים עיניהם בהם". ולאיסור גידול בלורית, כותב הראב"ד: "וכמדומה לי שהן מגדלין אותן לעבודה זרה שנה או שנתים ולבסוף מגלחין אותו ומחרימין [עמוד תנ] אותו לנוי עבודה זרה", עיין שם. וכן משמע מהשגת הראב"ד על מ"ש הרמב"ם שם: "ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עכו"ם", כותב הראב"ד: "איני יודע מהו זה, אם יאמר שלא יעשה בהם צורות, כמובא למעלה". ונראה שהחילוק בין הרמב"ם והראב"ד הוא, שלהרמב"ם כל דימוי לנכרים אסור, ולראב"ד רק דברים שיש בהם משום זנות או עבודה זרה, כנ"ל. ועי' בט"ז ובש"ך יו"ד סי' קע"ח, שכפה"נ לא חילקו בכך."

 

הרמ"א הביא את דעת המהרי"ק, ודיון בדברי המהרי"ק:

"ו

והנה הטור והשו"ע ביור"ד סי' קע"ח העתיקו דברי הרמב"ם בשלימותם. והרמ"א הגדיר את הדינים של איסור חוקות העמים עפ"י דברי המהרי"ק סי' פ"ח שאין משום חוקות העמים אלא באחד משני פנים:

א. דבר שאין טעמו נגלה, שכיון שעושה דבר משונה שאין טעמו נגלה אלא שהם עושים כן, יש לחוש שיש בו שמץ עכו"ם מאבותיהם (ובד"מ כתב הרמ"א הטעם, שאז נראה ודאי שנמשך אחריהם ומודה להם, שאם לא כן למה יעשה כדבריהם התמוהים).

ב. דבר שיש בו משום פריצות כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים (ובד"מ הביא מ"ש בסנהדרין ע"ד, ב: אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא ופירש הרי"ף, שמנהג של עכו"ם שרצועותיהן אדומות ושל ישראל שחורים, דזה המנהג הוא משום צניעות, דאין דרך ישראל להיות לבושו אדום וצבע השחור מורה על ההכנעה והשפלות).

אבל דברים שאין בהם משום הנ"ל, אלא שנהגו לתועלת, כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה לובש מלבוש מיוחד, שעי"ז הוא ניכר שהוא רופא אומן, וכן אם עושים משום כבוד או טעם אחר, מותר. והכלל העולה הוא, שכל האיסור הוא כשהוא עושה כדי להידמות לעכו"ם בלא תועלת אחרת, אבל אם עושה לשם תועלת ממון או כבוד וכיו"ב מותר.

ז

ומקור כל הדברים הוא במהרי"ק הנ"ל. ולדעת המהרי"ק גם הרמב"ם סובר כן, ועיי"ש שהוכיח כן מלשון הרמב"ם שכתב בהל' עבודה זרה שם: "לא ילבוש במלבוש המיוחד להם", ולמה לו לומר המיוחד להם, לימא: לא ילבש במלבוש הדומה למלבושם? אלא ודאי דלא נאסר במלבוש שכבר נתייחד אליהם ופירשו הישראלים ממנו משום צניעות, כמו שפירש"י (סנהדרין ע"ד, ב), או משום טעם אחר.

וכן הוכיח, שכל שהוא עושה לשם תועלת או לשם כבוד מותר, מדאמרו בשבת ס"ז, א וכן בחולין ע"ז, א: כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, ואף על גב שהרגילו בו האמוריים. וכן שנינו בתוספתא שבת פ"ז הי"ב: "האומר אל תעבור בינותינו פן תפסיק אהבתנו, יש בו משום דרכי האמורי. ואם מפני הכבוד, מותר". והמהרי"ק הרבה בראיות, עי"ש.

ולפי המהרי"ק מתיישב מה שהקשה בב"י סי' קע"ח עמ"ש הרמב"ם והטור: "מי שקרוב למלכות וצריך ללבוש כמלבושיהם ולדמות להם, הוא מותר בכל" – כיון דמדאורייתא אסירי איך הי' כוח לחכמים להתיר איסור תורה לקרובי המלכות? ועיי"ש שתירץ שני תירוצים: א. משום הצלת ישראל מותר, דקרובים למלכות עומדים בפרץ לבטל הגזירות. ב. שהתורה לא פירשה דבר אלא סתמה וכתבה: "ובחוקותיהם לא תלכו" ומסרה הדבר לחכמים והם אסרו לשאר בני אדם וראו להתירם לקרובים למלכות, וקרא ובחוקותיהם יתקיים בקרובים למלכות בדברים שאינם מעלים ומורידים לענין קורבתם למלכות, וכן כתב בכ"מ פי"א דעבודה זרה. ולפי המהרי"ק אין כאן קושיא, שכיון שיש כאן תועלת אין בכך שום איסור.

ח

אח"כ ראיתי שהב"ח כתב ג"כ שאין כאן קושיא, שכל האיסור הוא רק כשרוצים להתדמות ולנהוג כמוהם, אבל מי שאין דעתו להתדמות להם מותר. וכדברי הב"ח יוצא מלשון הרמב"ם שכתב בהל' עבודת כוכבים פי"א ה"ג: "ישראל שהי' קרוב למלכות וצריך לישב לפני מלכיהם והי' לו גנאי לפי שלא ידמה להן, הרי זה מותר ללבוש במלבושיהם ולגלח כנגד פניו כדרך שהם עושים". משמע, שאין הטעם משום שיש בזה משום הצלת ישראל, אלא [עמוד תנא] כמו שכתבו המהרי"ק והב"ח, שהאיסור הוא רק למי שרוצה להתדמות להם, אבל לא למי שעושה כן מתוך כבוד או מניעת בזיון.

ותמוה הדבר שהב"י וכן הב"ח לא הזכירו דברי התוס' בבבא קמא פ"ג, א ד"ה התירו לספר קומי: "מתחילה לא גזרו על קרובים למלכות והוא הי' רגיל, כדאשכחן במעילה, שהלך אבוטולמוס בן ראובן וסיפר קומי שלא יכירו שהוא יהודי והטעה אותם". מדבריהם למדנו שני דברים, שהאיסור לספר קומי הי' גזירת חכמים ובתחילה לא גזרו על קרובים למלכות. ועוד, שאבטולמוס בן ראובן הי' רגיל בכך לספר קומי, כדי להטעות את השליטים ולא נתכוין להידמות אליהם. וזה כמו שכתבו המהרי"ק והב"ח. "

 

דעת המאירי שיש חלוקה של דאורייתא ודרבנן:

"ט

והדברים מפורשים במאירי לסנהדרין נ"ב, וז"ל: "אעפ"י שעיקר מניעת הליכה בחוקות עכו"ם אינה אלא לענין שרשי עבודה זרה, שלא ידמה להם במלבושיהם המיוחדים להם ובתספורת שערם ובשאר דברים המיוחדים לכומריהם ובבנין היכלות כשלהם עד שיחשוב הרואה עליו שהוא משלהם, אעפ"כ הדבר מתפשט מדברי סופרים בהרבה דברים שאינם ממין זה כדי שיתרחקו מהם ומאליליהם ולא ימשכו אחריהם מזו לזו. ומ"מ, כל מה שמצאנו כתוב בתורה או בנביאים שנצטוינו לעשותו או שהותר לנו לעשותו, עושין אעפ"י שדרך עובדי האלילים בכך, שלא ירדנו לה מתורת המשכות אחר נמוסיהם אלא מצד עצמנו… ומ"מ מה שנאסר משום עבודה זרה, אפילו מצאנוהו כתוב, אסור. שהרי אסרה תורה להקים מצבה, אעפ"י שכתוב: "ויצב יעקב מצבה", או שמא לא היינו אומרים כן אלמלא שהתורה אסרתה. וראשון עיקר" (כוונתו – שאפשר לומר שאפילו בדבר שיש בו משום עבודה זרה מותר אם מצאנו כתוב בתורה, והא דאסור לעשות מצבה הוא משום שהתורה אסרה בפירוש, וכן כתב בחידושי רבנו יונה לסנהדרין וסיים: "כך נראה עיקר". וגם בחידושי הריטב"א לעבודה זרה כתב כן בפירושו הראשון ומתוך זה העלה דסוגיות דעבודה זרה ודסנהדרין פליגי אהדדי והתם דסנהדרין עיקר דהיא דוכתא. עי"ש) – אבל המאירי דחה פירוש זה, כמש"כ: והראשון עיקר. עכ"פ למדנו מדבריו, שהאיסור מהתורה הוא רק בדברים שיש בהם משרשי עבודה זרה, אבל חכמים גזרו גם על שאר דברים שאינם ממין זה, כדי שלא ימשכו אחריהם, וזה כדעת התוס' בב"ק דף פ"ג הנ"ל.

י

וממשמעות לשונו של המאירי נראה, שלדעתו גם הרמב"ם סובר כן. שהרי המאירי מעתיק לשונו של הרמב"ם וכותב: "שלא ידמה להם במלבושיהם המיוחדים להם ובתספורת שערם ובשאר דברים המיוחדים לכומריהם ובבנין היכלות כשלהם", והם הם הדברים הנמנים ברמב"ם, כמובא למעלה. וכבר הבאתי למעלה, שגם המהרי"ק סובר כן, שהרמב"ם אוסר רק דברים המיוחדים להם. ולעיל הבאתי דעת הראב"ד בתו"כ, שגם בתספורת שערם יש סרך של עבודה זרה.

ואמנם מתחלת לשונו של הרמב"ם, שכתב: "שלא ידמה להם, אלא יהי' הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהם במדעו ובמדותיו", משמע שהוא אוסר כל דימוי שהוא ואפילו זה שאין בו משרשי עבודה זרה, מ"מ יש לומר שזה הוא מדרבנן, אבל מה שכתב בסוף דבריו: "וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהם לוקה" קאי על הדברים למעלה מזה, והיינו שעושה דברים שיש בהם סרך של עבודה זרה.

יא

וכן משמע מלשון הרמב"ם בספר המצוות מצוות ל"ת מצוה ל': "הזהירנו מללכת בדרכי העכו"ם ומהתנהג במנהגותיהם ואפילו במלבושיהם ובקבוציהם במושבם, והוא אמרו יתעלה: ולא תלכו בחוקות הגוי… ובא הפירוש: לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולשון ספרא: ובחוקותיהם לא תלכו שלא תלכו בנימוסות שלהם, בדברים החקוקים להם, כגון טרטיראות וקרקיסאות, ואלה הם מינים ממושבים שהי' מתקבצים בהם לעבודת הצלמים, ר"מ אומר: אלו דרכי האמורי שמנו חכמים. ר"י אומר: שלא תנחור ושלא תגדל ציצית ושלא תספר קומי, ומי שעושה דבר מאלו חייב מלקות".

[עמוד תנב] והוא ממשיך וכותב: "ונכפלה האזהרה מזה הענין בלשון אחר, והוא אמרו: השמר לך פן תנקש אחריהם, שמא תדמה להם ותעשה כמעשיהם ויהי' לך למוקש, שלא תאמר הואיל והם יוצאים… בתלוסין אף אני אצא בתלוסין, והוא מין ממיני זיון הפרשים. וכבר ידעת לשון הנביא: ועל כל הלובשים מלבוש נכרי (צפני' א', ח'). זה כולו להתרחק מהם ולגנות כל חקותיהם ואפילו במלבוש. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בששי משבת". מקור דבריו האחרונים הוא בספרי פ' ראה: "שלא תאמר, הואיל והם יוצאים באבטיגא אף אני יוצא באבטיגא, הואיל והם יוצאים בארגמן… הואיל והם יוצאים בתלוסין".

ואנו רואים, שרבינו עושה שתי חלוקות: חלוקה אחת של דברים החקוקים להם ולאבותיהם, שיש בהם ספק עבודה זרה, כמש"כ: "שהי' מתקבצים בהם לעבודה זרה", ועליהם אומר הרמב"ם שחייב מלקות, וחלוקה שני' של דברים אסורים אם רוצים להתדמות בהם לעכו"ם, כמ"ש: "הואיל והם יוצאים בתלוסין אף אני אצא בתלוסין", ועליהם אומר הרמב"ם: "זה כולו להתרחק מהם ולגנות כל חקותיהם ואפילו במלבוש". ולאו דווקא מלבושי כמרים, שזה אסור מהתורה, כמש"כ המאירי, אלא אפילו סתם מלבוש של עכו"ם והוא רוצה ללבוש אותו מלבוש הואיל והם עושים כן – אסור, אבל בזה אין הרמב"ם אומר שחייב מלקות, משמע שסובר כהמאירי והם אסורים רק מדרבנן. ובזה כתב הב"ח ביו"ד קע"ח, שאסור רק אם מתכוין להידמות לעכו"ם. "

 

החידוש של שו"ת דברי חיים, ודחייתו על ידי השרידי אש:

"יב

וראיתי בשו"ת דברי חיים ח"א, יור"ד סי' ל', שכתב על מ"ש התוס' בב"ק פ"ג, דמה שהתירו לאבטולמוס בן ראובן לספר קומי לפי שמתחלה לא גזרו על קרובים למלכות, ולא תירצו כתירוץ הב"ח, שלא נאסר אלא במי שעושה כן כדי להידמות לעכו"ם אבל במי שאין מתכוין מותר – שהתוס' סוברים שמהתורה אסור רק במי שרוצה להתדמות, אבל חכמים תקנו שלא יספר קומי אפילו אם אינו רוצה להתדמות, ולכן הקשו איך התירו לאבטולמוס בן ראובן? ותירצו, דלכתחילה לא גזרו על קרובים למלכות.

אולם זה חידוש גדול שלא שיערוהו הראשונים ז"ל, ואינו במשמע לשון התוס' הנ"ל. ועיין בשטמ"ק שם, שהקשו: והא אין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חברו? וכתבו בשם הר"י, יש לומר שראשונים לא גזרו על קרובים למלכות, ומשמעות הדברים שאיסור זה שלא יספר קומי הי' גזירת ראשונים.

ובדברי חיים דקדק מלשון המבי"ט בקרית ספר בפי"א מעבודה זרה, שהעתיק לשון הרמב"ם, וכתב: וכל אלו קבלה ביד חכמים שכך הי' מנהגם והם נכללים בפסוק ובחוקותיהם לא תלכו וכן כל שאר דברים שמנו בתוספתא, כולם מדאורייתא, נכללות בפסוקים כפי קבלת חז"ל, שהי' חוקי עובדי עבודה זרה, וכל העושה א' מאלו כיו"ב מחוקי עבודה זרה שמנו חז"ל לוקה.

וכתב בדברי חיים, שמכל זה משמע שאפילו אינו מתכוין לדמות אסור, שאם לא כן למה אמר דקבלה ביד חז"ל, שאם אינו מתכוין מותר ואם מתכוין לדמות א"כ איירי שמנהגם כן. אלא ודאי שס"ל להמבי"ט, שאפילו באינו מתכוין לדמות אסור ולפיכך אפילו אם הגויים כעת אין מתנהגים כך אסור מצד קבלת חכמים, שהאומות הראשונים עשו כן לחוק ואסור לישראל מדרכיהם, עכ"ל.

יג

אולם אפילו לפי דקדוקו של הדברי חיים אינו מוכח אלא בדרכים שיש בהם חוק של עבודה זרה, כמש"כ המבי"ט להדיא, אבל בדברים שאין בהם ספק של עבודה זרה, והוא רק מנהג בעלמא שנהגו בו העכו"ם – אינו אסור אלא אם מתכוין להידמות להם, אבל אם אינו מתכוין לכך אלא עושה כן בשביל תועלת, שהיא מותר אפילו לפי המבי"ט.

ובעצם דקדוקו של הדברי חיים, נראה שהמבי"ט רצה להסביר מה שאסרו בתוספתא דברים רבים שאין בהם סרך של עבודה זרה כגון האומר יתיר ונותר, האומר שתו והותירו, האומר לא לא, וכן הקושר חוט על גבי אדום, שבהשקפה ראשונה [עמוד תנג] אין בדברים אלו שום שייכות לעבודה זרה ועל זה כתב המבי"ט, שקבלה ביד חכמים שבאומות הראשונים הי' בדברים אלו סרך של עבודה זרה, וכמו שאמרו שם: "האומר, דגן וקדרון הרי זה מדרכי האמורי. ר"י אומר: דגן על שם עבודה זרה… האומר דני דני הרי זה מדרכי האמורי. ר"י אומר: דן ע"ש עבודה זרה".

סוף דבר, שבדברים שיש בהם סרך של עבודה זרה אסור אפילו באינו מתכוין להדמות להם, שהרי אין לומר שהוא רוצה להדמות לאומות הראשונים שהם עובדי אלילים ועושים מעשי שטות, אבל דברים שאין בהם סרך של עבודה זרה אסור רק אם רוצה להדמות להם. ודוגמא לכך מה שאמרו שם בתוספתא: "האומר אל תעבור בינותינו שלא תפסיק אהבתינו הרי זה מדרכי האמורי. ואם מפני הכבוד מותר", וכבר הזכירה המהרי"ק."

 

ניסיון הבאת ראיה למאירי שיש חילוק דאורייתא ודרבנן ודחיית הראיה:

"יד

ולכאורה יש להביא ראי' לדעת המאירי שמהתורה אסור רק מה שיש בו משרשי עבודה זרה, אבל שאר דברים אינו אסור אלא מדרבנן, ממה שכתבו התוס' בסנהדרין נ"ב, ב ד"ה אלא, שכל שיש בו משום עבודה זרה אסור אפי' הוה כתוב באורייתא, אבל בחוק שאינו לשם עבודה זרה אינו אסור אי כתיב באורייתא, כגון סייף ושריפה על המלכים שאינו לשם עבודה זרה, ולהכי מותר משום דכתיב באורייתא.

וראיתי בנועם ב' שהגר"ב זולטי נ"י כתב שדברי התוס' אינם מובנים, דמאי שנא, והרי תרוויהו נכללים בלאו ובחוקותיהם לא תלכו? ומכאן הוכיח שהתוס' סוברים כהמאירי, שרק חוק שהוא לעבודה זרה אסור משום ובחוקותיהם, אבל שאר דברים אינם אלא מדרבנן ולהכי מותר אי כתיב באורייתא, דבהני לא גזרו רבנן.

ולענ"ד אין מכאן ראי' שסברת התוס' היא, דאי כתיב באורייתא לא הוי בכלל ובחוקותיהם לפי שאינו עושה לשם הליכה בחוקות הגוים, כלשון הגמ': לא מינייהו קא גמרינן, אלא אנו עושים כן עפ"י מנהג התורה, אבל בעבודה זרה גילתה התורה שאסור לעשות כן אפילו מצאנוהו כתוב בתורה, שהרי אסרה תורה להקים מצבה אעפ"י שכתוב: "ויצב יעקב מצבה", כמש"כ המאירי בסנהדרין שם, והביאו הרב הנ"ל."

 

בענף השני מציג את הסתירה בין הבגמרא בסנהדרין שמשמע משם ששריפה היא חוקה לעומת הגמרא בעבודה זרה שמשמע ששריפה לא חוקה. הראשונים תירצו קושיה זאת ומתוך תירוצם אפשר להסיק מסקנות לגבי איסור בחוקותיהם מתי הוא אסור ומתי מותר –

א) תירוץ התוספות – חוק לעבודה זרה אסור אפילו כתוב בתורה, שאר חוקות – אם יש פסוק מותרות. מסיק מהם שרק מנהג שטות אסור שמוכיח שרוצה להידמות להם. שריפה הוא מנהג שטות ולכן מועיל פסוק (וזה מה שהגמרא בע"ז אומרת שהיא חשיבותא הכוונה עושים לחשיבות המלך אבל אכן שטות ולא עבודה זרה)

ב) הר"ן – אין סתירה בין הגמרות העיקר הטעם, ומה שכתוב בתורה מוכח שיש לו טעם. כל מה שאסור הוא חוק שיש בו סרך עבודה זרה.

ג) רבינו יונה – מתחיל בפירוש שהוא לא ברור, פירוש שני כר"ן.

ד) ריטב"א – א) הלכה כגמרא בסנהדרין ואפילו חוק לעבודה זרה אם כתוב בתורה מותר (וכך דעת ר"ת). ב) כר"י בתוספות. ונראה שמכריע כר"י.

ה) תוספות רי"ד – כל שלא עושים כדי להידמות לגוים מותר, לכן או שכתוב בתורה או שיש טעם מותר.

מסיק מכולם שאם מדובר בחוק שאינו לעבודה זרה אסור אם מתכוון להידמות להם ומותר אם לא עושים כדי להידמות. ויש מקצת שאוסרים רק חוק לעבודה זרה.

מביא את קושיית הגר"א על המהרי"ק והר"ן שששריפה וסייף יש להם טעם (שריפה – כבוד למלך, סייף – פחות מנוול מקופיץ) ובכל זאת צריך פסוק להתירם.

מביא את תרוץ מהר"ם שיק שהר"ן סובר שהגמרא בעבודה זרה עיקר או שיש חיסרון בשריפה וסייף ששריפה יש בה בל תשחית וסייף ניוול יחסית לעונשים אחרים (כחנק) ולכן צריך פסוק להתירו, אבל אם לא היה חיסרון מספיק טעם.

מסביר שהגר"א סובר שמה שכתוב בתורה מותר כי בעצם לא למדנו את זה מהגוים, ולר"ן ומהרי"ק מה שכתוב בתורה מותר כי מוכח שיש לו טעם:

"ענף שני: סתירת הסוגיות אי שריפה חוקה היא או לא ותירוצי הראשונים

טו

והנה כל הראשונים עמדו על הסתירה שבין הסוגיא בסנהדרין ובין הסוגיא דעבודה זרה, דבסנהדרין נ"ב, ב אומרת הגמרא, שר"י אוסר להמית את החייב מיתה בסייף משום ובחוקותיהם לא תלכו, ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא לא מינייהו קא גמרינן, דאי לא תימא הכי הא דתניא: שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, היכי שרפינן, והכתיב: ובחוקותיהם לא תלכו? אלא כיון דכתיב שריפה באורייתא, דכתיב: ובמשרפות אבותיך וגו' לאו מינייהו קא גמרינן, והכא נמי כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהו קא גמרינן. וגם ר"י סובר דשריפה חוקה, אלא דלא חייש לכתיבא באורייתא, כמש"כ התוס' בעבודה זרה י"א, א ד"ה ואי. משמע דלכ"ע דשריפה חוקה היא, והיא אסורה אי לאו דכתיבה באורייתא.

ובגמרא עבודה זרה י"א, א: מכלל דרבי מאיר סבר לא שנא מיתה שיש בה שריפה ולא שנא מיתה שאין בה שריפה פלחי בה לעבודה זרה (ופירש"י: "מדלא תלי ר"מ טעמא בשריפה, אלמא לאו חק העכו"ם הוא לשם עבודה זרה"), אלמא שריפה לאו חוקה היא, מכלל דרבנן סברי שריפה חוקה היא, והא תניא: שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, ואי חוקה היא אנן היכי שרפינן והכתיב ובחוקותיהם לא תלכו? אלא דכו"ע שריפה לאו חוקה היא אלא חשיבותא היא (ופירש"י: "מי ששורפין עליו מראין שמיתתו חשובה להם, חשיבה להם המיתה ששרפו עלה ופלחו לע"א"), והכא בהא קא מיפלגי, ר"מ סבר לא שנא מיתה שיש בה שריפה ולא שנא מיתה שאין בה שריפה פלחי בה לעבודה זרה, ורבנן סברי מיתה שיש בה שריפה חשיבה להו ופלחו בה, ושאין בה שריפה לא חשיבה ולא פלחי בה. משמע ששריפה לכולי עלמא לאו חוקה היא. והגמ' לא אמרה כיון דכתיב באורייתא לאו מינה גמרינן, אלא אמרה סתם: לאו [עמוד תנד] חוקה היא אלא חשיבותא היא. משמע שבין לר"מ ובין לרבנן שריפה לאו חוקה היא?

ונאמרו בזה תירוצים שונים, ומהם מסתעפות שיטות שונות בגדר חוקות העמים והאיסור ללכת בהם (ועי' בשו"ת מלמד להועיל או"ח סי' ט"ז עמ' שש עשרה).

טז

א. שיטת הר"י בתוס' עבודה זרה שם: "דתרי גווני חוקה הוו, אחד שעושים לשם חוק לעבודה זרה, ואחד שעושים לשם דעת הבל ושטות שלהם, והכא בשמעתין מיירי באותו חוק שעושים לשם עבודה זרה, וה"פ: ר"מ סבר לאו חוקה היא לעבודה זרה, להכי פריך (לרבנן דפליגי על ר"מ וסברי דחוקה היא), ואי חוקה לעבודה זרה אנן היכי שרפינן, והא כתיב: ובחוקותיהם לא תלכו ואף על גב דכתיב באורייתא יש לאסור, כיון שלהם הוא חוק לעבודה זרה, דומיא דמצבה כשהיו מקריבים עלי' אבות היתה אהובה לפניו, משעשוה האמוריים חוק לעבודה זרה שנאה והזהיר עלי', דכתיב: לא תקים לך מצבה. ומסיק, אלא דכו"ע לאו חוק הוא לשם עבודה זרה, ומ"מ הוא חוק הבל ושטות (ולהכי הי' לנו לאסור אי לא הוי כתיב באורייתא), ובפ' ד' מיתות [סנהדרין נ"ב] משתעי בחוק הוא משום חשיבות לפי מסקנא דהכא, ולהכי אפילו ר"י מודה דלא גמרינן מינייהו אי כתיבה באורייתא ולאו חק לעבודה זרה הוא. אבל ודאי אי לא הוה כתיבה באורייתא לא היה לנו להתנהג אף במנהגם של שטות, וסייף אינו כתיב בקרא אלא לשון הריגה כתיב ויש לקיימו בקופיץ, ואפי' בעיר הנדחת נמי דכתיב: לפי חרב איכא למימר דקופיץ הוא בכלל חרב. ורבנן סברי דאיכא טעמא התם, דקופיץ מיתה מנוולת לא עבדינן, כדאמרינן התם".

יוצא מדבריהם, שחוק לעבודה זרה אסור ואפילו כתיבא באורייתא אסורה, כדאשכחן גבי מצבה, כנ"ל. ושאר חוקות אסירי רק אי מינייהו גמרינן, אבל אי כתיבי באורייתא דלאו מינייהו גמרינן מותר. ושיטה זו כתובה גם בתוס' סנהדרין נ"ב וכן מובאת גם בחידושי הריטב"א למכות ד"ה ויש עוד לומר.

יז

והעולה מדברי התוס', שחוק שאינו לעבודה זרה אסור רק כשהוא מנהג של שטות והבל, דזה מוכיח שהוא עושה כן כדי להדמות להם, אבל אם אינו עושה כדי להדמות להם מותר, ומה שאמרה הגמרא: כיון דכתיבה באורייתא לא מינייהו גמרינן – הפירוש הוא שזה מוכיח שאינו עושה כדי להידמות לעכו"ם אלא עושה כן עפ"י מנהג הכתוב בתורה.

וצ"ל שהלשון "דכתיב באורייתא לאו מיניהו גמרי" לאו דוקא, אלא כל מי שעושה עפ"י עצמו ולא לשם דימוי לעכו"ם מותר. וכן כתב בביאור הגר"א ליור"ד קע"ח ס"ק ו': "ולאו דווקא משום דכתיב באורייתא, אלא כ"ד שהיינו עושים זולתם, מותר וכן במלבושים, אבל כל שלובשים מלבוש המיוחד להם, אסור".

ומדברי התוס' משמע, ששריפה על המלכים היא מנהג של שטות ומה שאמרה הגמרא גבי שריפה: חשיבותא היא, היינו שמנהג זה הוא מנהג של שטות, שמה שעושים משריפה חשיבותא למלכים היא מנהג של שטות, וכן המיתה בסייף היא מנהג של שטות שלהם, אי לא הוי כתיב באורייתא הי' לנו לאסור, ואף ר"י מודה בכך, אלא שר"י סובר דמיתת סייף לא כתיבא באורייתא, כנ"ל. וראה מה שאכתוב להלן בשם המהר"ם שיק, שמנהגי העכו"ם בסייף ובשריפת על המלכים הם מנהגי שטות, דלישראל נאסר מטעמים שונים.

יח

ב. הר"ן בחידושיו לסנהדרין כותב וז"ל: "ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהו קא גמרינן. יש מפרשים, שהטעם בזה לפי שהתורה קדמה להם, ואינו מספיק, שבכל הדברים ג"כ יש לך לומר שלא קדמו הם, אלא הטעם הנכון שהתורה אסרה כל מנהג מיוחד לנימוסי עבודה זרה, שמא ימשך האדם אחריהם כמותם. וכן נמי אם הכותיים נהגו באיזו מנהג שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת בנסיון, העושה כמותן יש בו משום דרכי האמורי, וכדאמרינן במס' חולין ע"ז, ב: אילן המשיר פירותיו טוענו באבנים וסוקרו בסיקרא. ומקשינן בגמ', בשלמא טוענו באבנים כי היכי דניכחוש חילי', אלא [עמוד תנה] וסוקרו בסיקרא אמאי (פירוש, דהא יש בזה משום דרכי האמורי. עי' שבת ס"ז, א)? ומתרץ, כדתניא: וטמא טמא יקרא, כדי שידעו רבים ורבים יבקשו רחמים עליו. הרי נתבאר, שהתלמוד לא הי' תמה למה טוענין האילן באבנים, דדבר טבעי הוא להכחיש האילן, שאפשר שמחמת שכוחו גדול משיר פירותיו והטעינה באבנים טוב לו מדרך הטבע, אלא סוקרו בסיקרא למה? כלומר, שזה הענין הוא מדרכי האמורי, שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת בנסיון? ומתרץ: כדתניא, וטמא טמא וכו'. וכן פירש הרמב"ם (אולי צ"ל: הרמב"ן, ועי' מלמד להועיל) ז"ל".

ראינו, ששיטת הר"ן היא, שכל חוקות של עבודה זרה או מנהג מיוחד לעבודה זרה – אסור בכל גוונא, אבל בשאר חקות, דבר שיש בו טעם והוא מיוסד בדרכי הטבע מותר. וצ"ל, שהר"ן מפרש מאי דאמרה הגמרא: דכתיב באורייתא לא מינייהו גמרינן, היינו לומר שבאם הוא כתיב בתורה בוודאי שיש בו טעם הגון, וזה שלא כפירוש התוס' שהבאנו למעלה.

וכן כתב הר"ן שעל הרי"ף לעבודה זרה י"א: "שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, אינה מדרכי האמורי לחוש ללא תעשה כמעשיהם, לפי שלא אסרה תורה אלא חוקות של עבודה זרה אלו (צ"ל: או) דברים של הבל ובטלה וכולן יש בהם סרך עבודה זרה, אבל דברים של טעם שרו, ובשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן כלי תשמישן, לומר שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש הוא". ולדבריו מיושבת הקושיא שהסוגיות סותרות זו את זו, שלפי הר"ן שתי הסוגיות מתכוונות לדבר אחד, שכל מה שכתוב באורייתא יש בו טעם. וכן משמע מדרבי הר"ן, שהאיסור לילך בחוקות העמים הוא רק בדברים שיש בהם סרך עבודה זרה.

יט

ג. כדברים האלה פירש גם רבנו יונה בפירושו לסנהדרין: "ויש אומרים, דה"פ דהכא והתם חד טעמא הוא, דהתם הכי קא אמרינן: אלא כו"ע שריפה לאו חוקה היא. כלומר, כיון דאשכחן שריפה באורייתא ודאי דלאו חוק עבודה זרה היא, אלא חשיבות בעלמא היא, שאילו הי' חוק עבודה זרה לשרוף איך היו שורפין מתחילה, ואיך היתה שריפה בתורה? אלא ע"כ לאו חוק עבודה זרה הוא. והכא נמי אמרינן: ורבנן, כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מיניהו וכו' אלמא אית לן למימר דלאו חוקה היא, אלא חשיבות שעשו להם הגויים".

ויוצא מפירושו זה שכל חוק של עבודה זרה אסור מהתורה, ורק מה שכתוב בתורה מוכיח שאינו חוק לעבודה זרה, כהר"ן הנ"ל. והא שאסרה התורה מצבה אעפ"י שהיא כתובה בתורה, משום שעכו"ם עשאוה אח"כ חוק לעבודה זרה, כסברת הר"י בתוס' עבודה זרה הנ"ל.

ואמנם רבנו יונה מפרש בתחלה פירוש אחר, אבל הדברים שם משובשים ומקוטעים וצריכים תיקון, ובמלמד להועיל שיער שהוא מה שכתב הריטב"א בשם התוס', אבל לא תיקן את הלשון המשובשת. וצ"ע ליישב את הלשון.

כ

ד. הריטב"א בעבודה זרה שם, מפרש בראשונה פירוש רש"י, שבתחילה סברה הגמ' דלר"מ שריפה לאו חוקה היא "דכיון דלרבי מאיר זימנין דעבדי שריפה וזימנין דלא עבדי שריפה מכלל דס"ל… דשריפה לאו חוקה היא למלכים, ואיד בלחוד הוי חוק. ורבנן סברי דשריפה נמי חוקה". ולהכי פריך "אליבא דרבנן הא דתניא: שורפין על המלכים ומסתמא ההיא ברייתא הלכה היא ורבנן היא. ופרקינן דכו"ע שריפה לאו חוקה היא ואפי' לרבנן אלא בחשיבותא היא. כלומר, ואיד שריפה דעבדי רבנן לאו משום חוק הוא אלא לפי שהמלך ההוא הי' חשוב ומרוצה להם, דפעמים המלך מקובל עליהם ומזרע המלוכה ולא עבדי לי' לא איד ולא שריפה משום דלא חשיב להו".

והריטב"א מדקדק דלגירסא זו (גירסת רש"י: אלמא שריפה לר"מ לאו חוקה היא) קשה קצת "דכיון דכולי קושין ופרוקין על רבנן הוא למה לן למידק מעיקרא מידי כדר"מ? ובכל הספרים שלנו גורסין: אלמא שריפה חוקה היא".

היינו, שבין לר"מ ובין לרבנן שריפה חוקה, שהי' נוהגין לעשות שריפה למלכים שהי' מרוצים, [עמוד תנו] אלא דר"מ סבר דאע"ג שלא הי' עושין שריפה למלך שאינו מקובל, איד מיהת עבדי כיון שמלך עליהם מכל מקום. ורבנן סברי דאף איד לא עבדי אלא למלך מקובל.

וא"כ קשיא בין לר"מ ובין לרבנן, איך אנו שורפין למלכים? ומשני, דכו"ע לאו חוקה היא, וזימנין דהוי מלך מקובל, ולא עבדי שריפה אלא למלך אהוב, שרצו לעשות לו כבוד, ובאיד הוא דפליגי, דר"מ סבר דאיד עבדי ליה לכל מלך, ורבנן סברי דלא עבדי איד אלא למלך חשוב להם. וזו שיטת ר"ת.

יוצא משיטתו, שהשריפה מצד עצמה לא היתה אסורה, כיון שאינה לשם עבודה זרה, אלא דלרבנן אסורה שריפה כשהיא נעשית למלך חשוב, שאז עושים איד, וזה אסור.

כא

ואח"כ כותב הריטב"א: "ומיהו אכתי איכא למידק אשמעתין, דהכא משמע דכל היכא דאמרת חוקה היא, כיון דכתיבא באורייתא לא אסירא לן דלאו מינייהו גמרינן, ובתוס' תירצו דסוגיין פליגן אהדדי וההיא דהתם (דסנהדרין) עיקר".

מוכח שהריטב"א סובר בפירוש זה, שלפי הסוגיא בסנהדרין אפילו בחוק של עבודה זרה אי כתיבא באורייתא מותר, משום דלאו מינייהו גמרינן, וצ"ל לשיטה זו, שמצבה אסורה אף על גב שכתובה באורייתא, משום שהתורה אסרה בפירוש. ולפי שיטה זו צ"ל שהגמ' בסנהדרין סברה שמה דכתיבא באורייתא מותר, הוא משום שאין לומדים זה מעכו"ם, אלא נוהגים עפ"י מנהג שכתוב בתורה, וכל שאין עושים כדי להידמות לעכו"ם אינו אסור, ואפילו אם יש בו סרך עבודה זרה.

ובסוף דבריו מביא הריטב"א תירוץ אחר לסתירת הסוגיות: "דהתם (בסנהדרין) אמסקנא דהכא קיימי, וכי אמרינן התם דכל היכא דכתיבא לא אסירא כשהיא חוק האומה ואינו חוק דרך לעבודה זרה דומיא דהריגה אסור. אבל הכא קס"ד דלרבנן חוק הוא לע"ג, וכל כה"ג הא ודאי אסור אף על גב דכתיבא באורייתא, ואסיקנא דכו"ע לאו חוקה דע"ג היא, אלא חוקה דמלכים היא ומשום חשיבותא דמלכתא בלחוד, וכיון דכן שרי דלאו מינייהו גמרינן (פירוש: כיון דכתיב באורייתא), ונראה שלזה כתב רש"י ז"ל בפירושו: "חק הוא לנכרים לשם עבודה זרה". ולא משום דסובר מרן ז"ל דלא אסר רחמנא אלא חוקה דעבודה זרה בשום מקום, שהרי אי אפשר לומר כן, אלא ודאי כדאמרן, כנ"ל".

וזו היא שיטת הר"י בתוס' עבודה זרה, שיש שתי גווני חוקה, כמובא לעיל. ומסגנון לשונו נראה שהריטב"א מכריע כשיטת הר"י, ולא כשיטת ר"ת הנ"ל.

כב

ה. בתוס' רי"ד לעבודה זרה י"א עמד ג"כ על הסתירה שבין סוגיא דסנהדרין ובין סוגיא דעבודה זרה, וז"ל: וראיתי שפירשו מפני קושיא זו כך, דכ"ע שריפה לאו חוקה היא לא (צ"ל: ולא) הוי אסור לעשות משום חוקה, דלא מיקרי חוקות הגויים אלא דבר שלא נהגנו מקודם לעשותו, כדכתבתי בפ' ארבע מיתות (ונראה שהיא שיטת הי"מ המובאת בר"ן לסנהדרין, שהטעם בזה לפי שהתורה קדמה להן ושהר"ן דחה אותה, והי"מ פירשו מ"ש: כיון דכתיב באורייתא לאו מינייהו גמרינן, כלומר, שאנחנו נהגנו מקודם לעשותו). ואינו נראה לי, שהלשון אינו מוכיח כן, דהכי הו"ל לומר: אף על גב דחוקה היא כיון דכתיבא באורייתא לאו מינייהו קא גמרינן, אבל השתא דאמר: לאו חוקה היא, משמע דאי הות חוקה הות אסירא לן. וי"ל דהאי דתריץ לי' הכי רבותא עביד למיעקר פירכי' לגמרי, דלא תידוק מהכא דהיא חוקה, דאיכא למימר חשיבותא בעלמא היא ולא חוקה היא, אבל ודאי אפי' אם תימצי לומר דהיא חוקה שריא משום דכתיבא באורייתא כדמפרש התם".

היוצא מדבריו, שכל שאין עושים כדי להדמות לעכו"ם, אם משום שכבר נהגנו מקודם, כמו בסייף דכתיבא באורייתא, או משום שאינה חוקה לעכו"ם אלא עושים כן משום חשיבות שרוצים לעשות חשיבות למלכם – מותר.

והכלל העולה מכל דברי הראשונים, שאע"ג שבהרבה דברים תלויים זה עם זה, מ"מ מודים, שאם הוא דבר שאינו חוק לעבודה זרה אלא [עמוד תנז] חוק האומה, אסור רק אם עושים כדי להידמות להם, אבל אם אינם עושים כדי להידמות להם מותר, ולקצת ראשונים מותר לעשות כמנהג עכו"ם אם אין בו סרך של עבודה זרה.

ודעת המהרי"ק הבאנו למעלה, שהאיסור לילך בדרכי העכו"ם אפילו אם אין בו סרך עבודה זרה אלא באחד משני פנים: א. דבר שאין טעמו נגלה, דכיון שהוא דבר משונה יש לחוש שיש בו שמץ עבודה זרה או שהוא עושה כן כדי לחקות מעשיהם. ב. דבר שיש בו משום פריצות, כגון שנהגו לעשות בגדים אדומים, והובא ברמ"א יור"ד קע"ח בשם המהרי"ק והר"ן עי"ש.

כג

והנה בביאורי הגר"א הקשה על המהרי"ק ועל הר"ן, שכתבו שאין איסור אלא בדבר שאין בו טעם או שהוא משום פריצות מסוגיא דסנהדרין, שא"ש: ורבנן, כיון דכתיב סייף באורייתא לא מינייהו קא גמרינן, דאי לא תימא הכי, הא דתניא: שורפין על המלכים וכו' והא כתיב: ובחוקותיהם לא תלכו? אלא כיון דכתיב שריפה באורייתא… לאו מיניהו קא גמרינן, וה"נ כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהו קא גמרינן. והא סייף יש בו טעם, דקופיץ היא מיתה מנוולת, וכן שריפה יש בה טעם, לשרוף לכבודם של מלכים, שלא ישתמש בהם אחר ואפילו הכי אסור אי לאו משום דכתיב באורייתא?

ומשום קושיא זו דחה הגר"א דברי הר"ן והמהרי"ק וכתב, שאפילו דברים שיש בהם טעם ושאין בהם שחץ – אסור, אבל רק ללמוד מהם אסור, וכו', עיין שם. ובאמת קושיית הגר"א תסוב גם על הר"י בתוס' עבודה זרה, שכתב שאסור דבר שעושים לשם הבל ושטות שלהם, ומשמע שבדבר שהוא שטות והבל העושה כן מוכיח שהוא עושה כדי להידמות להם, וכמו שכתב בדרכי משה המובא לעיל.

כד

וקושית הגר"א תירצו באופנים שונים. בשו"ת מהר"ם שיק יור"ד קס"ה כתב ליישב הקושיא על הר"ן, שהר"ן סובר כהריטב"א, שהסוגיות בסנהדרין ובעבודה זרה פליגי אהדדי, אלא שהריטב"א סובר דהעיקר כהסוגיא דסנהדרין, והר"ן סובר דאדרבא, הסוגיא דעבודה זרה היא העיקר, שהיא במקומה והרמ"א פסק כהר"ן, משום שגם הרמב"ם והחינוך והסמ"ג ס"ל כוותי'.

ואח"כ כתב, שיותר נכון לומר דשריפה על המלכים אף שהיא לכבוד, מ"מ אינו ראוי לישראל לעשות כן משום בל תשחית, וכמו שאסרו חז"ל לזרוק כלים על המת, וכן סייף שהוא ניוול, כמו שאמר ר' יהודה, ופירש"י: "מפני שהרגו מעומד ונופל", ואינו ראוי לישראל ליטול ממנו פניו וראשו שהוא צלם אלקים וטוב הי' יותר להורגו בחנק, וע"כ יאמרו הרואים שזה שהורגין בסייף משום דילפינן מינייהו ולכן הוכרחו רבנן לומר דההיתר הוא משום דכתיב בקרא ולאו מינייהו ילפינן.

ועל פי זה מיושב מה שהקשו הראשונים, הא במשנה אומר ר"י הטעם משום שנוול הוא ובברייתא אמר משום ובחוקותיהם לא תלכו? ונדחקו הראשונים לתרץ, שמ"ש ר"י נוול הוא, כוונתו שהדין הוא נוול משום בחקותיהם, עי' בתוס' וברמ"ה שם, ולפי הנ"ל יש לומר, שכיון שנוול הוא והוא עושה כן נראה הדבר שעושה כן להידמות לעכו"ם.

כה

ובעצם קושית הגר"א, נראה שהגר"א לשיטתו, שמפרש מה שאמרה הגמ': כיון דכתיב באורייתא לאו מינייהו גמרינן, דדבר שמפורש בתורה אינו בכלל ובחוקתיהם לא תלכו, לפי שדבר זה אין אנו לומדים מהם ואינו אסור אלא מה שאנו לומדים מהם אבל לא מה שאנו לומדים מהתורה. אבל מה שאינו כתוב בתורה, אסור משום שזה שאנו עושים הוא ממנהגי עכו"ם ואפילו אם יש בו טעם, ולכן הקשה על המהרי"ק והר"ן.

אבל הר"ן והמהרי"ק מפרשים מה שאמרה הגמ': כיון דכתיב בתורה לאו מינייהו גמרינן, שמה שכתוב בתורה בוודאי יש בו טעם, שאם לא כן לא היתה התורה כותבת דבר זה, כמו שפירשו בחידושי הר"ן ובחי' רבנו יונה בחולין, כמובא לעיל, ומסולקת קושית הגר"א.

[עמוד תנח] ובספרא לפ' אחרי נאמר: כמעשה ארץ מצרים… "יכול לא יבנו בנינות ולא יטעו נטיעות כמותם? ת"ל: ובחקותיהם לא תלכו, לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם. ומה הי' עושים? האיש נושא לאיש, והאשה לאשה. האיש נושא אשה ובתה והאשה ניסת לשנים, לכך נאמר: ובחקותיהם לא תלכו". ובתו"ת העיר על זה, שכאן מבואר דעיקר הקפידא הוא רק על מעשים מכוערים ופרוצים שנוהגים בהם וכן דברים שיש בהם שמץ עבודה זרה, וכ"כ הב"י בשם המהרי"ק.

וגם הוא הקשה קושית הגר"א מגמ' דסנהדרין, וכתב שהטעמים שיש במיתת סייף שהיא מיתה קלה ובשריפה על מלכים מפני חשיבות הם רק לנו, אבל לעכו"ם יש בהם משום ענין עבודה זרה. ובמח"כ הוא נגד הגמ' דעבודה זרה, ששם אומרת הגמ' להסביר דברי הברייתא שהתירה לשרוף על המלכים: משום חשיבותא היא, דהיינו שאינם עושים לשם עבודה זרה אלא לחשיבות המלכים ולפיכך ליכא בזה משום ובחקותיהם, וכן הוא נגד כל הראשונים שהבאנו לעיל, ואין להאריך יותר."

 

בנצרות יש טקס קונפירמציה שבו הילד נכנס לנצרות. אם בת מצוה הוא חיקוי של המנהג הזה הוא אסור. מעיר, שאם כך גם חגיגת בר מצוה אמורה להיות אסורה, אלא ברור שחוגגים על בגרות הבנים ולא לעבודה זרה. הנוהגים בת מצוה אומרים שלא אכפת לנו מה הגוים עושים אנו רוצים לחזק בלב הבת את האהבה ליהודת ולמצות.

מביא את הריב"ש שהתיר לעלות לקבר כל יום באבלות וכתב שזה שהגוים עושים משהו לא אומר שהוא אסור. שהעיקר כגמרא בעבודה זרה שיש טעם מותר.

יש טוענים שמנהג בת מצוה הוא שינוי המנהג, ועונה שהמציאות השתנתה הרבה ולא מספיק החינוך הביתי הרגיל לבנות כמו שהיה בעבר, ויש השפעה עצומה לחילוניות. ויש בעיה שבכל הנושאים הכללים כשפות, חינוך ומדעים דואגים לבנות כבנים, אבל בנושאי תורה ומצות מזניחים. לכן "שורת ההגיון הישר וחובת העיקרון הפדגוגי מחייב כמעט לחוג גם לבת את הגעתה לחיות המצות".

מתיר את חגיגת בת המצוה אך מגביל כמו שהגביל האגרות משה שלא לחגוג בבית הכנסת .

אין לדמות בת מצוה לאיסור ניגון בעוגב בבית הכנסת שבעוגב יש סרך עבודה זרה.

יש לחוש לדעת הרד"צ הופמן שלא לחקות את הרפורמים. אך אין כאן חיקוי שלהם כי לא חוגגים בבית הכנסת כך שניכר שלא עושים כמוהם.

למעשה, העיקר תלוי בכוונה אם עושים כדי להידמות או לשם מצוה. ויש יראי ה' שקשה להם מאוד עם שינוי המנהגים אך עליהם לזכור להיות בדרכי שלום, ולהבין שגם מי שרוצים את חגיגת בת המצוה פועל מתוך רגש דתי חיובי. לכן אין לצאת במחלוקת נגד מי שרוצה לחגוג בת מצוה אלא יש לכוון את החגיגה למקום של חיזוק רוח התורה והמצות בלב בנות ישראל:

"ענף שלישי: ההיתר לערוך חגיגת בת מצוה שלא בבית הכנסת ולא כחיקוי למנהגי הגויים

כו

ועכשיו נראה בנידון דידן אם מותר לחוג חגיגת בת מצוה. ויש שרוצים לאסור משום ובחוקותיהם (עי' שו"ת זקן אהרן סי' ו'), ולענ"ד תלוי בזה, שבאם נאמר שהקונפירמציאן של העכו"ם הוא לשם עבודה זרה, יש לאסור משום ובחוקותיהם בכל גווני.

אלא שלפי"ז הי' לנו לאסור גם חגיגת בר מצוה, שהרי אצלם עושים קונפירמציאן גם לזכרים, והי' לנו לאסור גם את התפילה, שהרי גם הם מתפללים לעבודה זרה. אלא שבזה לא שייך שיש בו משום עבודה זרה אלא שעושים כן חגיגת שמחתם לרגל בגרותם של בניהם. וגם הרפורמים מעמנו אינם עושים כן כדי להידמות להם, אלא לשם חגיגת משפחה ושמחתה שהגיעו בניהם לבגרות.

ואלה מאחינו שהנהיגו זה מחדש חגיגת בת מצוה אומרים, שהם עושים כן כדי לחזק בלב הבת, שהגיעה למצות, רגש אהבה ליהדות ולמצוותיה, ולעורר בה רגש הגאון על יהדותה ועל היותה בת לעם גדול וקדוש. ולא איכפת לנו מה שגם הגויים חוגגים חגיגת הקונפרמציאן בין לבנים ובין לבנות, הם בדידהו ואנן בדידן, הם מתפללים וכורעים בכנסיות שלהם ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

כז

ובשו"ת הריב"ש סי' קנ"ח כתב על המנהג שהולכים כל בוקר מז' ימי האבלות על הקברות ולקחו זה המנהג מישמעאלים, שאין בזה איסור משום ובחוקותיהם, "ואם מפני שעושים כן הישמעאלים – אין זו חוקה שיהא אסור משום ובחוקותיהם, כדאמרינן בפ"ק דעבודה זרה, ששורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי ומפרש התם דשריפה לאו חוקה היא אלא חשיבותא… ואעפ"י שגם העכו"ם עושין כן, לא נאסר משום דרכי האמורי, שאם באנו לומר כן נאסור ההספד מפני שגם העכו"ם מספידין… וכבר בקשתי ממך כמה פעמים לבל תדקדק לשנות מנהגיהם בדברים כאלה אם תרצה לעמוד עמהם בשלום. ועוד, שלא יקבלו זה משום אדם ואפילו בדבר שהוא אסור גמור. כל שאין מקבלין אמרו ז"ל (שבת קמ"ח) מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין". והובא בדרכי משה סי' שצ"ג.

והנה הריב"ש וכן הרמ"א שהביאו בדרכי משה הסתמכו בהיתרם על הסוגיא דעבודה זרה, ולא הוקשה להם מהגמ' דסנהדרין נ"ב שההיתר בסייף הוא משום דכתיב באורייתא, ומשמע דבלאו הכי אסור אפי' במקום שיש טעם, כמו שהקשה הגר"א, בע"כ שהם מפרשים הגמ' בסנהדרין כמו הר"ן ורבנו יונה, דהכא והתם חד טעמא הוא. כמובא למעלה.

כח

ויש טוענים נגד ההיתר של חגיגת הבת מצוה, משום שהוא נגד מנהג הדורות הקודמים, שלא נהגו מנהג זה. אבל באמת אין זו טענה, כי בדורות שלפנינו לא הצטרכו לעסוק בחינוך הבנות, לפי [עמוד תנט] שכל אחד מישראל הי' מלא תורה ויראת שמים, וגם האויר בכל עיר ועיר מישראל הי' מלא וממולא בריח וברוח היהדות, והבנות שגדלו בבית ישראל שאפו את רוח היהדות בקרבן באפס מעשה וכמעט שינקו את היהדות משדי אמותיהן.

אבל עכשיו נשתנו הדורות שינוי עצום. השפעת הרחוב עוקרת מלב כל נער ונערה כל זיק של יהדות, והבנות מתחנכות בבתי ספר נכרים או בבתי ספר חילונים, שאינם שוקדים להשריש בלב תלמידיהם אהבה לתורת ישראל ולמנהגי הקודש של היהדות השלימה, עכשיו מוטל עלינו לרכז כל כחותינו בחינוכן של הבנות.

והרי זה דבר מכאיב לב, שבחינוך הכללי, לימודי שפות וספרות חילונית ומדעי הטבע והרוח דואגים לבנות כמו לבנים, ואילו בחינוך הדתי, לימודי תנ"ך וספרות המוסר של חז"ל, וחינוך למצוות מעשיות שהנשים חייבות בהן, מזניחים לגמרי. לאשרנו עמדו גדולי ישראל בדור הקודם על הקלקלה הזאת ותקנו מוסדות של תורה וחיזוק דתי בעד בנות ישראל. הקמת רשת גדולה ומקיפה של בית יעקב היא ההפגנה הנהדרה ביותר של דורנו.

כט

ושורת ההגיון הישר וחובת העיקרון הפדגוגי מחייב, כמעט, לחוג גם לבת את הגעתה לחיוב המצות, והפלי' זו שעושים בין הבנים והבנות בנוגע לחגיגת הבגרות פוגעת קשה ברגש האנושי של הבת הבוגרת, אשר בשטחים אחרים כבר זכתה בזכיון האמנציפציא, כביכול.

ואף שנוטה אני להתיר חגיגת בת מצוה, מ"מ מסכים אני לדעת הגאון ר"מ פינשטיין בספרו אגרות משה או"ח ד' סי' ל"ו, שאין לחגוג חגיגה זו בבהכ"נ ואף לא בלילה אף שאין שם אנשים, כי אם בבית פרטי או באולם הסמוך לביהכ"נ. ובתנאי שהרב ידרוש בפני הבת הבוגרת דרשה מאליפה ולהזהירה להיות שומרת מהיום והלאה המצוות העיקריות בדברים שבינה למקום (כשרות, שבת, טהרת משפחה), הטיפול בחינוך הבנים, וחובת העידוד והחיזוק לבעל בלימוד תורה ובשמירת מצוות, והיותה שקודה לתת עיני' באיש שהוא ת"ח ויר"ש. וכל הדברים האלה הם טעמים גדולים להתיר חגיגה זו אפילו לפי שיטת הגר"א, שהנהו מחמיר מאוד בענינים אלה.

ל

ובמקום זה עלי להעיר על מ"ש הגר"ב זולטי בנעם ב' לאסור טכס של לוי' צבאי, דהיינו יריות באויר בכלי תותח, שהם מנהגי צבא ועושים משום כבוד המת וחלוקת כבוד צבא, מאחר שיצא מפי קדשו של הגר"א ביור"ד סי' קע"ח. שדבריו של הגרב"ז הם נגד הריב"ש המובא למעלה, וגם נגד התוספתא המובאת לעיל, שמפני כבוד מותר אפילו בדבר שיש בו משום דרכי האמורי, וגם הגר"א עצמו לא אסר אלא ברוצה ללמוד מהם, אבל זה אינו נקרא לימוד, אלא עושים כן שלא יתגנה הצבא הישראלי בעיני העמים, וכדרך שהתירו לספר קומי למקורבי מלכות, וכפי הטעם שכתב הרמב"ם בפי"א מעבודה זרה ה"ג: "והי' לו גנאי לפי שלא ידמה להן" ומכש"כ בטכס צבאי, שיש בו טעם הגון, שלפי דעתם של הראשונים אין בו שום סרך של איסור. ולדעתי הפריז הגאון הנ"ל על המידה.

וברור שאין לדמות ענין חגיגת בת המצוה לאיסור החמור שהטילו גדולי ישראל בשעתו על הניגון בעוגב (אורגעל) בבתי הכנסת לא רק בשבת ויו"ט אלא גם בימות החול (במלמד להועיל או"ח סי' ט"ז), שהניגון בעוגב יש בו משום סרך עבודה זרה, שכן העכו"ם משתמשים בו לשם עבודתם בבתי עבודה זרה שלהם (ועי' שם בשם הגר"א לוינשטם אב"ד דק"ק עמדין בספר צרור החיים. ולחנם נדחק בזה, שהדבר פשוט שהמהרי"ק מודה שבחוק של עבודה זרה בכל גווני אסור, וכללי המהרי"ק לא נאמרו אלא בדברים שאינם מיוחדים לעבודה זרה, אלא שלא הוצרך להזכירם).

ועוד, שבתחילת הכנסת העוגב בבתי כנסת ע"י המהרסים בלטה כונתם הזדונית לחקות מנהגי העכו"ם ולהדמות להם בכל דבר. ולא זו בלבד עשו, אלא גם חיללו את השבת בפרהסיא, התירו אכילת נבלות וטריפות ומחקו מסידור התפילות כל זכר לשיבת ציון וסדר העבודה לירושלים.

[עמוד תס] לא

ואמנם יש מקום לחשוש למה שכתב הגרד"צ הופמן במלמד להועיל הנ"ל, שיש גם איסור משום חיקוי האפיקורסים, כמו שנאמר במשנה חולין מ"א, א אבל עושה גומא בתוך ביתו… ובשוק לא יעשה כן, שלא יחקה את המינים. ופירש"י: "יחזיק ידיהם בחוקותיהם". יחקה לשון חוק. ובברייתא שם: ובשוק לא יעשה כן, משום שנאמר: ובחוקותיהם לא תלכו, ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו.

ואף ששם האיסור לפי שיש בו סרך של עבודה זרה, כמו שכתב רש"י במשנה, דטעמא דגומא משום שהוא חוק הצדוקים לעבודה זרה, מ"מ יש בו משום חיזוק למהרסים, שהם הי' הראשונים להנהיג מנהג חדש זה של חגיגת בת מצוה וכמש"כ במלמד להועיל שם, וזהו באמת טעם שלא לחוג חגיגת בת מצוה בבתי כנסת, נוסף על הטעם שכתב הגר"מ פינשטיין שליט"א בספרו אגרות משה שם, מכיון שחוגגים חגיגה זו חוץ לביהכ"נ ניכר הדבר שאין הכוונה לחקות מנהגי האפיקורסים, כמו שכתבו התוס' בחולין שם ד"ה ובשוק לא יעשה כן, שהרואה שעושה בביתו אומר לנקר חצרו הוא עושה. וגם כאן יראו הכל שאין עושים חגיגה זו בבית הכנסת כמנהגם הם, אלא לשם שמחת המשפחה ולשם חיזוק חינוכי לבת שהגיעה לגיל המצוות.

לב

כל הנ"ל כתבתי לבירורה של הלכה זו, ולמעשה הדבר תלוי בכוונת הרוצים לחדש מנהג זה של חגיגת הבת מצוה, אם הם מתכוונים לשם מצוה או חלילה לשם חיקוי המינים.

אמנם לא נעלם ממני, שיש בין היראים אוסרים ומחמירים, שאינם שמים לב בשאלות של מנהגים דתיים לשיקולים הגיוניים, ואף אינם נותנים דעתם לבירורים הלכותיים, אלא דנים עליהן עפ"י רגשות הלב בלבד. והלב היהודי הדבק במסורת הורים ומורים, נרתע מכל שינוי שהוא בנוהג הדתי. עליהם יש להמליץ מה שכתב הרמב"ם בפירושו למשנה גיטין פ"ה מ"ח: ואלו דברים אמרו מפני דרכי שלום וכו', יעי"ש.

אולם אין להם לשכוח כי גם המצדדים בהיתר של מנהג חדש זה של חגיגת בת מצוה, לבם דופק בחרדה לחיזוק החינוך הדתי של בנות ישראל, שבנסיבות של החיים בדור הזה הן זקוקות ביותר לחיסון רוחני ולעידוד מוסרי בהגיען לגיל המצות. ובמיוחד יש לזכור דברי הריב"ש בתשובתו הנ"ל, שאפילו בדבר שהוא איסור גמור, כל שאין מקבלים אמרו חז"ל מוטב שיהי' שוגגים ואל יהי' מזידין, ושאין לדקדק בדברים כאלה אם רוצים לחיות עמהם בשלום.

והואיל וכת"ר כתב שרוב בני הקהלה רוצים דוקא להנהיג מנהג זה של חגיגת בת מצוה לבנות, אין לכת"ר לצאת במחלוקת נגדם, רק לדאוג לכך שמנהג זה ישמש באמת חיזוק וחוסן להשלטת רוח תורה ומצות בלב בנות ישראל.

יחיאל יעקב וויינברג"

 

הרב יצחק ניסים (תרנ"ו – תשמ"א); נעם ז

במאמרו עוסק הרב ניסים בברכת "ברוך שפטרני". בסוף המאמר עוסק בבת, וכותב שלכאורה לפי הטעמים שאמרו לברכה היא שייכת גם לבת – יש מצוה לחנכה וגם האב מפסיק להענש ממנה. אולם הפרי מגדים כותב שלא מברכים בבת או מפני שהאב לא מחוייב לחכנה או שיש פחות מצוות לחנך אליהם. הפוסקים נקטו בברכה "בנו" ולא בתו. הרב ניסים כותב שלכאורה צריך לברך על בת וברור שיש מצוה לחנכה. המדרש שממנו למדו את הברכה היה על יעקב ועשו ולכן נקט "בנו" אולם הוא הדין לבתו. וכתב שיש מקום לברך בלא שם ומלכות.

לגבי סעודה, מביא את דברי הר"א מוסאפיא שכתב שאם עושים את הסעודה ביום הבת מצוה עצמו היא סעודת מצוה (נ"מ שאם מישהו הוזמן חייב ללכת):

"ועל הבת בהגיעה לפרקה, אם יש לברך, הנה מטעמי הברכה שנתבארו לעיל נראה שיש לברך ג"כ על הבת, דגם הבת צריכה חינוך, וגם היא נענשת בעון אביה, דבניו ובנותיו של אדם כשהם קטנים נענשים עבורו, אלא שלא מצאתי מי שכתב שיש לברך על הבת, כל הפוסקים שכתבו ברכה זו כתבו לברך על הבן, ונראה דס"ל דהמדרש שנקט בנו, דוקא נקט, ועל בתו לא מברך ולפי הטעמים האמורים י"ל דמ"ש למה לא יברך ג"כ על בתו, וראיתי שכבר עמדו בזה אחרונים ונתקשו לישב עיין שו"ת הלק"ט (ח"א סי' רכ"ב) ופרי מגדים (סי' רכ"ה א"א סק"ה) ו"קול קול יעקב" בנימוקיו על הש"ע ועוד, והפרי מגדים כתב לישב בדוחק לפירוש הראשון די"ל דאין האב מחוייב לחנך את בתו הקטנה, ולמ"ד מחוייב, אין בה כ"כ מצוות שמחוייב לחנכה בקטנותה, ואם משיאה לאיש בקטנותה, קנין אישה הוית, ואין נענש בשבילה אביה, וכ"כ בעל קול קול יעקב דלפירוש הראשון ניחא די"ל דאין האב מחוייב לחנך את בתו כדמשמע בנזיר ולמ"ד מחוייב קשה גם לפירוש הראשון ויש לישב, וה"ד שניהם בעל פתח הדביר ותמה על מ"ש שי"ל דאין האב מחוייב לחנך את בתו דליכא מ"ד הכי וכל הפוסקים קמאי ובתראי ס"ל שהאב מחוייב לחנך את בתו וכמ"ש החק"ל (באו"ח סי' ק"ע) דלכו"ע חייב האב לחנך את בתו במצוות דשייכי בה ובאסורים והאריך להוכיח כדברי החק"ל וכתב ודוקא בההיא דנזיר אמרינן דליכא חינוך בבת, ובכל התורה יש חינוך בבת, ואפי"ה לא תקנו לברך על הבת משום שאין בה כ"כ מצוות וכו' וכמ"ש הפרמ"ג. ולפירוש השני לא באו לכלל ישוב. ולולא דבריהם היה אפ"ל משום דהמדרש מיירי ביעקב ועשיו שטיפל בהם יצחק אבינו עד י"ג שנה נקט ר"א בנו ולאו דוקא, והפוסקים שכתבו ברכה זו נקטו כלשון המדרש, וה"ה בתו, וי"ל בכ"ז ומאפס פנאי הנני מקצר ואומר שיש מקום לברך על הבת בלא שו"מ.

וראיתי בס' שו"ת להר"א מוסאפיא בן הרב בעל "חיים וחסד" (שנמצא אצלי בכ"י) שכתב דמי שעושה סעודה ביום שבתו נכנסת בחיוב המצוות דהיינו בת י"ב שנה ויום אחד נ"ל דהיא סעודת מצוה כמו בבן י"ג וי"א, דמ"ש וזהו מנהג נכון, וכן עושים סעודת מצוה ויום שמחה בערי צרפת ושאר עיירות, לבן וכן לבת, ונ"מ שאם קראו אותו לסעודה שחייב ללכת, ובס' בן איש חי (פ' ראה אות י"ז) כתב: וגם הבת ביום שתכנס בחיוב מצוות אע"פ שלא נהגו לעשות לה סעודה עכ"ז תהי' שמחה אותו היום וכו' ותלבש בגד חדש ותברך שהחיינו ותכוין גם על כניסתה בעול מצוות ויש נוהגים לעשות בכל שנה את יום הלידה ליו"ט וסימן יפה הוא וכן נוהגים בביתינו ע"כ ע"ש."

 

הרב אפרים גרינבלט (תרצ"ב – תשע"ד); שו"ת רבבות אפרים א, קנח

היש"ש כתב שטעם שעושים סעודת בר מצוה והיא סעודת מצוה, על כך שהאב זכה להכניס את הבן בברית התורה. לפי טעם זה הדבר שייך גם בבת. מביא שבן אם דורש בסעודה היא נחשבת סעודת מצוה גם אם הסעודה לא ביום שנעשה בר מצוה. וכותב שבת לא שייך שתדרוש בדברי תורה (לא מרחיב על כך, אך מעלה אפשרות שמישהו אחר ידרוש):

"לאחרונה הונהג בכמה מקומות שעושים סעודה בעת שהבת נכנסת בחיוב המצות. דהיינו בגיל י"ב שנה ויום אחד. ונשאלתי אם סעודה זאת נקראת סעודת מצוה. והנה בבן כשמגיע לעול המצות כתב בים של שלמה בב"ק סימן ל"ז וז"ל וסעודת בר מצוה שעושים האשכנזים לכאורה אין לך סעודת מצוה גדולה מזו ושמה יוכיח עליה ועושים שמחה ונותנים למקום שבח והודאה שזכה הנער להיות בר מצוה. והאב זכה שגידלו עד עתה להכניסו בברית התורה וכו' ולפי"ז נראה דבבת ג"כ האב צריך לעשות סעודה שזכה עד כה ללמדה הדברים שהיא צריכה לדעת ותמשיך בהם. וכמו שכבר האריך בזה בחקרי לב אור"ח סימן ק"ע דלכו"ע האב חייב לחנך את בתו במצות דשייכה בה ובאיסורים. (וכבר האריכו האחרונים אם האב חייב לחנך את בתו) ולפי"ז יש להשתדל לעשות סעודת מצוה בבת כמו בבן.

ובבן כתב שם היש"ש דאם הנער דורש הוי סעודת מצוה אפילו אינו באותו יום. וממילא בבת אם עושין סעודה באותו יום הוי סעודת מצוה ואם לא באותו יום מסתברא דלא יהי' אז סעודת מצוה דלא שייך אצלה לומר שתדרוש בד"ת (ואולי אחר ידרוש ויחשב סעודת מצוה). ועיין בספר דברי מלכיאל ח"א סימן ג' שביאר מדוע בבן אח"כ הויא שמחה אף אם זה לא ביום שנעשה בן י"ג ויום אחד. ועיין בשו"ת אגרות משה אור"ח ח"ב סימן צ"ז שכתב לבאר מדוע אין מצוה בסעודת בת מצוה כשנעשית בת י"ב שנה הא מתחייבת עתה במצות. היות שאין ניכר חילוק בבת למעשה במה שנעשית גדולה יותר מקטנות ועל ידיעה בעלמא כשלא ניכר למעשה אין עושין סעודה ושמחה.

ועיין במג"א בסי' רכ"ה סק"ד שהביא מספר בי"ח בלקוטים[2] (ולא ידעתי לאיזה ספר כונתו, ואולי הב"ח אבל לא נדפס ממנו לקוטים) שמצוה לעשות סעודה ביום שנעשה בנו בר מצוה כיום שנכנס לחופה. וכפי שכתבנו מסתברא דג"כ בבת צריך לעשות. אבל לעשות סעודה ימים אחדים לפני שהגיעה לעול המצות אין זה כלום. וכ"כ בבן בהא דבכמה מקומות עושים את הבר מצוה שבוע וכדומה לפני שהגיע לי"ג שנה ויום אחד אין הסעודה תחשב כסעודת מצוה. והעלייה שמקבל הבן עפ"י רוב הוא מקבל מפטיר ואפשר לקרא לקטן למפטיר אבל אם נותנים לו עלייה אחרת או שהוא קורא כל הסדרא יש למחות בדבר ולא לעשות כ"ז עד שיהי' בן י"ג ויום אחד וכמבואר במ"ב בסימן רפ"ב ס"ג י"ג ובשער הציון אות ט"ז דקטן לא יוכל להיות מקרא את העולים. ועיין בשו"ת אגרות משה אורח חיים ח"ב סימן ע"ב שכתב אם הוא צער גדול לבר מצוה באופן שלמדוהו לקרא הסדרא שלפני שהגיע לי"ג ויום א' וכ"כ צער למשפחתו אין למחות אבל עכ"פ זה רק באירע שלמדוהו לקרא הסדרא דשבת הקודם אבל לכתחלה בודאי אסור ללמדו לעשות כך כמובן. ועיין בחוברת הד אליהו ה' מ"ש הרב וגשל שליט"א וכן בחוברת הפרדס מחודש כסליו תשכ"ד מ"ש הרב פנברג שליט"א בנידון קטן שיקרא לצבור.

ובספר בן איש חי פ' ראה אות י"ז כתב וגם הבת ביום שתכנס בחיוב מצות אע"פ שלא נהגו לעשות לה סעודה עכ"ז תהי' שמחה אותו היום ותלבש בגד חדש ותברך שהחיינו ותכון על כניסתה בעול המצות.

ובחוברת אור המזרח מתשרי תשכ"ד וכן בנעם ח"ז הביא הגר"י נסים שליט"א מספר שו"ת הר"א מוסאפיא זצ"ל (כת"י) דמי שעושה סעודה ביום שבתו נכנסת בחיוב המצות נ"ל דהיא סעודת מצוה וכו' ויום שמחה בערי צרפת ושאר עיירות לבן וכן לבת ונ"מ שאם האב קרא אותו לסעודה שחייב ללכת. וכתב הגר"י נסים שליט"א שיומא טבא יש לעשות לבת ות"ח ידבר על ערך המצות וכו'.

ובשו"ת ישכיל עבדי ח"ה אור"ח סימן כ"ח כתב בדבר המנהג של עריכת חגיגת בת מצוה דראוי לעשות שמחה ביום שהגיעה לפרקה. והביא דבר הבן איש חי שכתבנו לעיל וכתב שדעתו שראוי ג"כ לעשות סעודה לבת ביום שנכנסה לעול מצות אלא שלא נהגו אבל במקומות שנהגו ודאי דראוי והגון הדבר. ובשו"ת אגרות משה אור"ח ח"א סימן ק"ד כתב שיכולים לעשות סעודה לבת מצוה בבית פרטי. וסיים שיותר טוב שלא לעשות בבית פרטי. וכן עיין עוד מ"ש בספרו אור"ח ח"ב סו"ס ל'.

ובמ"ש הרב ניסים שליט"א דמברך בבת. עיין בחידושי הרד"ל בב"ר פס"ג דהקשה מבתו, וכן עיין בבני ציון אור"ח סי' רכ"ה. ועי' שו"ת קול מבשר ח"ב סימן מ"ד. ושו"ת ציון לנפש חיה לידידי הרב ליטר (שליט"א) זצ"ל בסימן מ"ה דהסביר מדוע אין מברך בבת. ועיין מ"ש ידידי הרב גרוסברג שליט"א בהמעין טבת תשל"ג ובחוברת ניסן עמוד ס"ט ע'. ושו"ת ישכיל עבדי בתשובה אלי בח"ו עמוד של"ז."

 

אמנם, למרות שנראה ממנו שהסעודה היא סעודת מצוה בכל זאת משו"ת ישכיל עבדי חלק ה הערות עמ' רפו משמע שהוא מקבל את דעת האגרות משה שאין לעשות את הסעודה בבית הכנסת:

"ב"ה ט"ו מנחם אב תשי"ט.

לכבוד הרב הגאון הגדול, מהר"ר אפרים גרינבלט שליט"א. שו"ב ממפיס טנסי יע"א.

באשר להערותיו, על ספרי ישכיל עבדי ח"ה, הנני מתכבד לענות כפי אשר יורוני מן השמים.

א) בחלק או"ח סימן כח, בבת מצוה ציין לעיין בספר אגרות משה וספר זקן אהרן חלק א,, שכתבו לאסור בבית הכנסת, זאת אשיב בס"ד אחר המחילה רבה אין זה סותר לדברינו, אני כתבתי רק על עצם השאלה אם יש לב יסוד בהלכה, אך לא כוונתי בזה להתיר לעשות דבר זה בבית הכנסת, וכבר בחלק ו שיוצא לאור כעת בחלק אבן העזר סימן א כתבתי בארוכה לאסור לעשות חופה וקידושין בבית הכנסת מכמה טעמים והדברים קל וחומר לבת מצוה שודאי שאסור"

 

וכנראה, שלמרות שסובר שמדובר במצוה בכל זאת אין לעשותה בבית הכנסת, כמו שלא עושים חופה וקידושין בבית הכנסת למרות שהן מצוה.

הרב חנוך זונדל גרוסברג (תרס"ד – תשל"ז); המעיין טבת תשל"ג עמ' 41-42

מביא את הדעות השונות על ברכת ברוך שפטרני. מביא את דברי הפרי מגדים שחינוך פחות שייך בבת. מקשה על דבריו שיש חובת חינוך למצוות רבות כמו שס"ה מצוות לא תעשה וגם כמה הרמ"ח. מצד שני לא מצא שכתבו הפוסקים שיברכו בבת. לכן כתב שמי שרוצה לברך יעשה כהרמ"א ויברך בלא שם ומלכות ועדיף שיעשה תוך כדי לימוד הסעיף בשו"ע וככה יוכל לברך בשם ומלכות.

כתב שבעבר לא עשו סעודה בבת מצוה מפני "כל כבודה בת מלך פנימה", אולם בימינו שבכל מקרה עושים סעודות חגיגיות לכל מיני אירועים שונים, לא הגיוני שדווקא סעודה לכבוד מצוה לא יעשו. ולכן יש לעשות סעודת מצוה עבור הבת מצוה לשם שמים ולומר בהם דברי תורה:

"סעודת בת מצוה

מוקדש לנכדתי חנה אב"י תח' בהכנסה לעול מצוות

באו"ח סימן רכה סעיף ד כתב הרמ"א יש אומרים מי שנעשה בנו בר מצוה יברך בא"י אמ"ה שפטרני מעונשו של זה. וטוב לברך בלא שם ומלכות.

וכתב המגן אברהם בסק"ה הטעם לברכה זו משום דעד עכשיו נענש האב כשחטא הבן בשביל שלא חנכו. ובשם הלבוש מביא שפירש להיפך דעד עתה הבן נענש בעוון האב.

עוד כתב המגן אברהם בסק"ד שמצוה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשה בנו בר מצוה כיום שנכנס לחופה. ומקורו הוא מהגמרא בב"ק דף פז וקדושין דף לא אמר רב יוסף השתא דשמענא להא דררבי חנינא דאמר גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה כל האומר הלכה כרבי יהודה… עבידנא יומא טבא לרבנן, מאי טעמא דכי מפקדינא אית לי אגרא טפי. – כשאני מצווה ועושה יש לי שכר יותר – ולכן כשנעשה הבן גדול והוא עכשיו מצווה ועושה יש לעשות סעודה כמו שאמר רב יוסף.

מסקנת הדברים שיש לנו בענין בר מצוה שני דברים – האחד הסעודה, והב' ברכת ברוך שפטרני המוטלת על האב.

ומעתה יש לנו לדון מה הדין בבת כשנעשית בת מצוה הן לענין הברכה, והן לענין הסעודה.

והנה בענין הברכה כבר עמד בזה הפרי מגדים שתמה למה לא יברכו גם בבת כשנעשית בת מצוה, דלפירוש הלבוש דבנים קטנים נענשים בשביל האב, הלא אין חילוק בין זכרים לנקבות, אך למאן דאמר משום חינוך יש לומר דאין האב מחוייב לחנך בתו קטנה, וגם למאן דאמר שכן מחוייב לחנכה, אין בה כל כך מצוות שמחוייב לחנכה בקטנותה.

והנה דבריו האחרונים לא יכולתי להבינם וכי שס"ה מצוות לא תעשה וכן כמה מרמ"ח מצוות עשה שנשים חייבות, וכן בכמה מצוות דרבנן אין בהם די משום המצוה לחנכה? וכן מה שכתב בראשונה דאין מחוייב לחנכה, הנה במגן אברהם סימן שמג סק"א מצדד דמחוייב לחנכה, ובמחצית השקל שם מביא לפשוט ספיקו של המגן אברהם מתוספות ביומא דף פב שכתבו דדוקא לענין נזירות אמורים הדברים דאין החיוב על האב, אבל שאר מצוות ודאי שמחוייב לחנכה. וכן סתם המשנה ברורה שם.

ומעתה חוזרת תמיהת הפרי מגדים למקומה למה לא יברכו גם בבת. והאמנם באמת לא שמענו מי שיברך, אך לפי האמור יש מקום לברכה זו. והנה בבן אף שכתב הרמ"א דטוב לברך בלא שם ומלכות, אולם הנוהגים כהגר"א ז"ל מברכין בשם ומלכות. וכן דעת רבינו הגרש"ז ז"ל והחיי אדם והקצור שלחן ערוך, וכן במגלה עמוקות בפרשת חיי שרה פסק דיש לברך בשם ומלכות, וכתב אם יבוא לידי אקיימנה. אך על כל פנים בבת מצוה הרוצה לברך יעשה כהכרעת הרמ"א ויברך בלא שם ומלכות. ויותר טוב שילמוד בדין כמובא בשו"ע ויכוין לצאת ידי ברכה. וראה בנועם ז' במאמר מהגר"י נסים שליט"א.

ועתה נבוא בענין הסעודה שלפי האמור דמקורו מהך דרב יוסף יש מקום לעשות סעודה גם לבת כשנכנסת לעול מצוות מפני שעכשיו היא מצווה ועושה. אולם גם בזה מעולם לא שמענו בדורות הקודמים שיעשו סעודה גם בבת כמו בבן. (בענין דרשה לבת מצוה ראה המעין" טבת תשל"ב, עמ' 29 ועמ' 61 הערה 25). ונראה הטעם משום דכבודה בת מלך פנימה, ומטעם זה כתב החתם סופר בחידושיו לשבת דף כ"א שאין הנשים נוהגות בנר חנוכה להיות מן המהדרין משום דמצותה בחוץ ברשות הרבים. אבל בצנעה בתוך ביתו במסיבה משפחתית בודאי הגון ונכון לעשות חגיגת בת מצוה, ובפרט בזמן הזה שנהגו לעשות כמה מיני מסיבות חגיגיות בכל מיני התרחשויות, ולכן לא תהא כהנית כפונדקית. אמנם כאמור רק בצורה משפחתית מצומצמת, אך העיקר שיהיה לשם שמים, ונכון וגם רצוי שבהזדמנות זו שידברו מעניני מצוות וחינוך הבנות המעותדות להקים בתים בישראל שיהיו לשם ולתפארת אבות ולהרמת קרן האומה הישראלית הנבחרת להיות אור לעולם כולו, וכן יש להרבות דברים בעניני צניעות שלדאבונינו הרב דורנו פרוץ מאד הן בלבוש המודרני שאפילו אצל הדתיות הוא מוזנח מאד. וכן בענין כסוי הראש בנשים נשואות גם אצל הדתיים הפרוץ מרובה על העומד. אף שיש לזה תקנה בלבישת פאה נכרית (בצורה צנועה), ולכן רצוי לדבר מענינים אלו, ואז בודאי שיחשב לסעודת מצוה על ידי קבלת עול מצוות, ויתברכו בברכת יוסף הצדיק שברכו יעקב אבינו בברכת המלאך הגואל… הוא יברך, ובן פורת יוסף בנות צעדה עלי שור, לשמור על חומת הרוחניות של היהדות המקורית ושילכו בדרכי האמהות הקדושות זכותם יגן עלינו אמן ואמן.

ולבסוף אמרתי להביא מדברי הגאון ומקובל רבינו חיים יוסף הבבלי בספרו בן איש חי בפרשת ראה שכתב וגם הבת ביום שתכנס בחיוב מצוות אע"ג שלא נהגו לעשות לה סעודה, עם כל זה תהיה שמחה אותו היום ותלבש בגדי שבת. ואם יש לה מלבוש חדש תלבשנו ותברך שהחיינו ותכוון גם על כניסתה לעול המצוות.

וכן הביא הגר"י נסים בנועם ז' בשם ספר חיים וחסד שכתב דמי שעושה סעודה לבתו נראה לי שהיא סעודת מצוה וזה מנהג נכון והקרוא לסעודה זו מחוייב ללכת. (וזהו דלא כאגרות משה" או"ח סימן צ"ז). ובכלל כתב בבן איש חי דיש נוהגין לעשות בכל שנה את יום הלידה ליום טוב, וסימן יפה הוא, ושכן נוהגין אצלו. וראה בספרי "חיי חנוך" על התורה בפרשת ויחי."

 

תשובת הרב גרוסברג, במעיין ניסן תשל"ג עמ' 70

מגיב שהמנהג לעשות בת מצוה אינו מהרפורמים. מביא כמה ראיות לכך: 1) בארץ ישראל לא מושפעים כל כך מהרפורמים, 2) הספרדים נוהגים כך, 3) כבר נוהגים לעשות מסיבות ושמחות לכל מיני דברים, כך שאין סיבה לא לעשות דווקא למשהו שיש בו צד מצוה.

אין בעיה של חדש אסור מן התורה שכבר הונהג בציבור:

"ראיתי את דבריו החריפים של הרה"ג הרד"ב קליין שליט"א. אולם לדעתי חידודה קודם לליבונה, כי ראשית כל יסוד הדברים לפי דעתו שהוא מנהג ריפורמי. אולי כן הוא באמריקה, אבל כאן בארץ ישראל, ברוך השם, לא ראינו ולא שמענו כל השתרשות מנהגים ריפורמיים בחיי היום-יום של אחינו יושבי הארץ הקדושה. וב"ה שאין להם שום דריסת רגל, ונקוה שגם לא תהיה להם שום דריסת רגל ולא שום השפעה על החיים בארץ ישראל.

ועצם המנהג שהנהיגו לעשות מסיבה משפחתית לבת מצוה, מלבד שכבר כתבנו שנהגו מכבר אצל אחינו הספרדים כמבואר במאמרו של הגר"י ניסים בשם ספר חיים וחסד – ולפי המבואר בשם הגדולים להרב חיד"א הוא זקנו של הרב הגדול מופת הדור מהר"ח אבולאפיא בעל עץ החיים – וכן בשו"ת ישכיל עבדי ח"ה או"ח סי' כ"ח כתב שיש לזה מקור מספרות ההלכה, ומביא מדברי הגאון והמקובל בן איש חי פר' ראה, ומסיק: הרי שדעתו [של הגאון רבינו בן איש חי] שראוי לעשות סעודה גם לבת שנכנסה לעול מצוות, אלא שלא נהגו, אבל במקומות שנהגו ודאי דראוי והגון הדבר".

ובס' ישכיל עבדי ח"ו, עמ' של"ז, בתשובתו לידידי הרה"ג ר"א גרינבלאט שליט"א שהעיר לו משו"ת אגרות משה, כתב: "אחר המחילה רבה אין זה סותר לדברינו, אני כתבתי רק על עצם השאלה אם יש לה יסוד בהלכה, אך לא כוונתי בזה להתיר לעשות דבר זה בבית הכנסת". ועתה שהתחיל לנהוג גם אצל אחינו האשכנזים, ודאי שלא על סמך וסרך מנהג חילוני ח"ו נהגו כן, אלא רק מכיון שבזמן האחרון נהוג לעשות כמה מסיבות ליובלות מדומות, יובל העשור וכדומה, הנהיגו לעשות גם מסיבה שיש בה סרך מצוה כאמור.

ואחר שכבר הונהג, אין לומר על זה חדש אסור מן התורה כאמרתו של מרן החת"ס זצ"ל, שזה נאמר דוקא על מנהג חדש שאין לו שום סמך. ויותר מזה, אחר שכבר הונהג, הנוהג אחריו אין מהרהרין אחריו. ולדוגמא בדיבור בשפה העברית. ידוע הוא כי החרדים לדבר ה' לא רצו לדבר בשפה זו בשום אופן, ומי שכן נהג לדבר, היה נחשד שנתפס לחילוניות ח"ו, והיה הדבר הזה חמור מאוד למי שיודע ומכיר את הישוב הישן בירושלים עיה"ק. וכעת אכשר דרא והחרדים הכי קיצוניים מדברים בריש גלי בשפה זו ובהברה ספרדית ונעשית שפה מדוברת אף בישיבות הקדושות וכן בחוצות קריה וברחובות עיר. והאם יבוא כעת מי שהוא ויהרהר אחריהם שנתפסו לחילוניות ח"ו? וכן בכמה מיני לבושים שנוהגים כעת, מה שלא נהגו מקדמת דנא, כל זמן שזה אינו מתנגד להלכה, וכל שכן מנהג זה שיש לו יסוד בהלכה כפי שאמרנו. וכבר אמרנו שכדאי הדבר שבמסיבה צנועה זו ידובר על צניעות הבת ועל יעודה להיות בת נאמנה למסורת ישראל עד שתהיה אם בישראל שתנהג את ביתה בתכלית ההידור כראוי לבת ישראל הכשרה, ובזכות נשים צדקניות נגאל במהרה בחג הגאולה, כמאמר חז"ל, והשם יצילנו משגיאות.

הרב חנוך זונדל גרוסברג"

 

הרב עובדיה יוסף (תרפ"א – תשע"ד); שו"ת יביע אומר חלק ו – אורח חיים סימן כט

שלושה דיונים יש בתשובה:

1. האם מברכים ברכת "ברוך שפטרני" בשם ומלכות – דילגתי על החלק הזה.
2. האם מברכים ברכת "ברוך שפטרני" לבת – מסקנתו שמברכים.
3. האם ראוי לערוך סעודת בת מצוה – כותב שראוי והיא סעודת מצוה.

דן בברכת "ברוך שפטרני" לבת מצוה. מביא שיש שני פירושים מדוע מברכים לבנים: 1) לבוש – מצד שהאב פטור מעונש על חטאי בנו – מצד הסבר זה שייך לברך גם אצל בת. 2) מגן אברהם – בגלל החינוך – מצד זה לכאורה אצל הבת שהאב אינו מחוייב לחנך את בתו אין לברך. אולם הרב עובדיה מאריך להראות ששייכת מצוות חינוך גם בבת ולכן גם למגן אברהם שייך לברך לבת במיוחד שבכל מקרה מברכים ללא שם ומלכות (כמו שביאר בס"ק א-ב שדילגתי עליהם שלא שייכים לנושא בת מצוה אלא בר מצוה):

"נשאלתי אודות מה שנהגו מקרוב לערוך חגיגת בת – מצוה, כשהגיעה הבת לגיל י"ב שנה ויום אחד, אם יש לזה מקום בהלכה. ואם יש לברך ג"כ ברוך שפטרני מעונשה של זו, כשם שמברכים על הבן שהגיע לגיל בר מצוה ברוך שפטרני מעונשו של זה. …

(ג) ולכאורה יש נ"מ בין פירוש המג"א לפירוש הלבוש, לענין בת שהגיעה לגיל שתים עשרה שנה ויום אחד, שלפירוש הלבוש שפטרני מעונשו של זה, היינו שהבן היה נענש עד עתה בעון האב, א"כ גם על הבת יש לברך שפטרני מעונשה של זו, שהרי גם הבת נענשת בעון האב, וכמ"ש בכתובות (ח:), רחב"א שכיב ליה ינוקא וכו', פתח ואמר וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, דור שאבות מנאצים להקב"ה, בניהם ובנותיהם מתים כשהם קטנים. ובשבת (לב:) ובכתובות (עב) בעון נדרים בניו ובנותיו מתים כשהם קטנים. ע"ש. ואילו לפירוש המגן אברהם שהוא מצד מצות חינוך, שעל האב לחנך את בנו, ובהמנעו נענש ע"ז, לפ"ז י"ל שא"צ לברך כן על הבת. דאמרינן בנזיר (כט) קסבר ר"ל בנו חייב לחנכו בתו אינו חייב לחנכה. וכ"כ הפרי מגדים (א"א סי' רכה סק"ה) וז"ל: והנה למה לא יברך בנקבה בת י"ב שנה, לפי' הלבוש שבנים נענשים בעון האב, לא שנא זכרים או נקבות, אבל למ"ד משום חינוך י"ל שאינו מחוייב לחנך בתו קטנה, כמ"ש המג"א (סי' שמג סק"א) מהגמ' נזיר (כט). ואפי' למ"ד מחוייב לחנכה, אין בה מצות כ"כ שיחוייב לחנכה בקטנותה, ואם משיאה לאיש בקטנותה, קנין אישה הויא ואינה נענשת בשביל אביה. ע"כ. וכ"כ בשו"ת מנחת עני (חאו"ח סי' ג) דנ"מ בין פי' הלבוש להמג"א לענין בת שהגיעה לי"ב שנה, שלפי' הלבוש ה"ה לבת, ולפי' המג"א א"צ לברך על הבת שאינו חייב לחנכה, וכ' שהעיקר כפי' המג"א, כדמוכח בב"ר (פר' סג) א"ר אלעזר צריך אדם להטפל עם בנו עד י"ג שנה, מכאן ואילך צ"ל ברוך שפטרני מעונשו של זה. הרי מבואר שעיקר הברכה על פטור העונש של האב מצד החינוך. ע"ש. וכ"כ בהגהות הרד"ל בבראשית רבה (פר' סג אות יג), שמד' המדרש משמע דדוקא בנו אבל בתו לא, ולפ"ז אין הטעם כמ"ש הלבוש וכו', שא"כ גם בבתו כן, אלא עיקר הכוונה על חיובו ללמד את בנו תורה. ע"כ. וכ"כ בשו"ת עין אליעזר (חאו"ח סי' י"ד). ע"ש. אולם הנה כתבו בתוס' ישנים (יומא פב) בד"ה בן שמונה ובן תשע מחנכין ובתינוקת וכו', קשה לי דהא בנזיר (כט) אמרינן האיש מדיר את בנו בנזיר, בנו אין בתו לא, קסבר ר"ל בתו אין מחוייב לחנכה. וי"ל דהתם לא איירי אלא לענין נזירות דוקא אבל לענין שאר מצות בודאי שחייב לחנך בתו. ע"כ. וכ"כ המאירי נזיר (כט) וז"ל: כשם שהאיש חייב לחנך את בנו למצות בזמן הראוי לפי ענין המצוה, אף בתו חייב לחנכה במה שראוי לה ג"כ, ע"ד שאמרו ביומא (פב) בתענית יוהכ"פ בחינוך שעות שלהם וכו'. ומ"מ כל זה במצות שיש בהן חיוב, אבל מצות התלויות ברצונו של אדם ובנדבת לבו כגון נזירות אין חובת חינוך ע"ז וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס קרימונה סי' ר). ע"ש. וז"ל רבינו אברהם מן ההר בפי' לנזיר (כט:), ומסתברא דלר' יוחנן בין אב בין אם חייבים לחנך במצות אחד לבן ואחד לבת, דלריש לקיש הוא דאמרינן קסבר בתו אין מחוייב לחנכה. והלכה כר' יוחנן. ע"ש. וכ"כ האורח מישור והקרן אורה (נזיר כט). וע"ע בקרן אורה שם שהסביר ג"כ דאף לר"ל ה"מ במצות חינוך דנזירות שהיא אזהרה יתירה להרגילו בפירוש, מש"ה בנו אין בתו לא, שאין מחוייב לחנכה בזה, אבל במצות חיוביות ודאי דמחוייב לחנך גם את בתו כדאמרינן ביומא (פב) לגבי עינוי שעות דיוהכ"פ. ע"ש. וזה כד' הת"י והמאירי הנ"ל. וכן העלה בשו"ת חקרי לב (חאו"ח סי' ע דקכ"ט סע"ב). והוכיח כן מהתוס' ישנים, ותוס' הרא"ש נזיר (כט). ע"ש. (ומ"ש החקרי לב שם (דקכ"ח ע"ד) לדחות דברי האורח מישור במ"ש דדוקא ר"ל ס"ל הכי, אבל ריו"ח פליג וס"ל דחייב לחנך גם את בתו, וכדאמרינן קסבר ר"ל וכו', שאין דבריו מוכרחים וכו', הנה בהגלות נגלות דברי רבינו אברהם מן ההר שכ"כ להדיא בודאי דלא מדחיא האי סברא בגילא דחיטתא. וכ"כ מרן החיד"א בברכי יוסף (סי' שמג סק"ז) בד"ה ואפשר, ושכ"כ התוס' והראשונים בכיו"ב. וכוונתו לד' התוס' פסחים (פא) ד"ה קסבר. וכ"כ מרן הכ"מ (ספ"א מה' תרומות) בשם הסמ"ג. והובאו ביד מלאכי (כלל תקמח). וביעיר אזן (מע' ק אות ג), ובספרו פתח עינים (תענית כ:) ד"ה קסבר מאכל אדם אין מאכילין לבהמה. וע"ע בשד"ח (מע' ק כלל מג). ע"ש). וע"ע בערך השלחן (ס"ס שמג) שהוכיח מד' הרשב"א בחי' ליבמות (קיד) שחייב לחנך גם את בתו. ע"ש. ושו"ר להרב פתח הדביר (סי' רכה סק"ד) שהביא דברי הפמ"ג, דלמ"ד משום חינוך, אינו חייב לחנך בתו, ושכ"כ הרב קול קול יעקב אשכנזי בנימוקיו לאו"ח (דמ"ח ע"ג), דהניחא להמג"א א"צ לברך שפטרני מעונשו של זה לגבי בתו, שאין האב חייב לחנך בתו, אבל לפי' הלבוש למה לא תיקנו לברך כן על הבת שהגיעה למצות, והשיב ע"ז הפתה"ד, שמדברי כל הפוסקים מוכח שהאב חייב לחנך בתו במצות שהיא חייבת בהן, וכמ"ש החקרי לב הנ"ל, ושכ"מ מד' הרשב"א שבב"י (סי' שמג) וכו'. עש"ב. ומעתה גם להמג"א יש לברך כן גם על בתו שהגיעה למצות, ומ"ש במדרש בנו, לאו דוקא, דה"ה לבתו, וכההיא דנזיר (כח:) דקתני האב מדיר את בנו, ולרי"ח ה"ה את בתו, כנ"ל. וע' בשו"ת הלק"ט ח"א (סי' רכב) שג"כ כ' לדקדק דהול"ל שמברך על בתו. ע"ש. ולפמש"כ אה"נ שמברך גם על בתו, ובפרט לפמש"כ שהעיקר לברך ברכה זו בלי שם ומלכות, א"כ אין כל חשש לאומרה גם לגבי בת שהגיעה למצות. ולית דין צריך בשש. ובאמת שדברי המדרש רבה דאמרי' צריך אדם להטפל בבנו עד י"ג שנה מכאן ואילך צ"ל ברוך שפטרני מעונשו של זה, מוכח להדיא כפירוש המג"א, שעד עכשיו היה האב נענש על חטא הבן כשלא חינכו, ודלא כהלבוש שפירש שהברכה על פיטור הבן מעונשו של אביו. וכן הוכיח במישור האליה רבה (סי' רכה סק"ד). וכן הסכים הלחם חמודות (פרק הרואה אות ל). וכ"כ מהר"ש יפה ביפ"ת פר' תולדות (פר' ס"ג סי' א), והובא בס' לב מבין (דפ"ב ע"ג). וע"ש. וע"ע בהלכה רווחת (סי' רכב אות ו). ע"ש. וע"ע למהר"י עייאש במטה יהודה (סי' רכה סק"א). ע"ש. ומה שהקשה הרב בירך את אברהם (סי' סה סק"ד) על פי' המג"א, דמנ"ל להמג"א שהאב נענש ע"ז, הרי בפחות מי"ג שנה אינו בר עונשין כלל, וחטאו לא נחשב לחטא, שאינו אלא מעשה קוף בעלמא, כיון שאין לו דעת. ע"כ. נראה דלק"מ, דהא בסנהדרין (נה:) בסוגיא דתקלה וקלון, אמרינן, גבי תינוקת בת שלש שנים ויום אחד, שאם בא עליה אחד מן העריות שבתורה מומתין על ידה, והיא פטורה, והא הכא דתקלה ליכא, קלון איכא, וקתני מומתין על ידה, ודחי, שאני התם דכיון דמזידה היא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עלה. ע"ש. וע' בשו"ת בית שערים (חיו"ד סי' תלז) שהביא קושית האחרונים מיבמות (לז:) דקטן לאו בר אזהרה כלל, ותירץ, דה"מ בשאר איסורין משום דקטן אין לו מחשבה וכמתעסק בעלמא חשיב, כמ"ש בחולין (יג), ולכן אין עליו שום איסור, משא"כ לגבי עריות, דקי"ל המתעסק בחלבים ועריות חייב משום שנהנה (כריתות יט:), קטן נמי בכלל האיסור אלא דרחמנא חס עליו לענין העונש. ע"ש. וממילא האב נתפס בעון בנו הקטן על מאכלות אסורות וכדומה אם היה בידו להוכיחו ולחנכו. וע' יבמות (קיד סע"א) להזהיר גדולים על הקטנים. ועוד שבדברים שבין אדם לחבירו דחמירי טפי י"ל שהאב נתפס בעונו, שהרי גם הקטן כשיגדל חייב לצאת ידי שמים, וכפי' רש"י (ב"ק צח:) ד"ה כפייה רפרם לרב אשי. ששרף שטר חבירו בילדותו. ואגבי מיניה כל מה שכתוב בשטר. ע"ש. וע"ע בחו"מ (סי' צו ס"ג), ובחי' הרש"ש (סנהדרין נה:). וע' בתשו' הרדב"ז ח"ה (סי' ב אלפים ושי"ד), ובמג"א (ס"ס שמג), ובשו"ת רעק"א (ס"ר /ס"ס/ קמז). ובשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סי' שלח). ובמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאו"ח סי' כח אות כ). ואכמ"ל יותר. [וע"ע בשו"ת ישכיל עבדי ח"ה (חאו"ח סי' כח). ויש להשיב על דבריו. ודו"ק]."

 

על פי המהרש"ל שכותב שסעודת בר מצוה היא סעודת מצוה שמשבחים ומודים שזכה הנער להיות בר מצוה, שייך גם בבת שמצטווה בכל במצוות שאישה חייבת בהם יש בכך יום טוב ומצוה לעשות סעודה. מביא את הבן איש חי, וכתב שבזמנו לא נהגו סעודה, אבל לדעתו היה ראוי לעשות סעודה. והביא את דברי האגרות משה וחלק עליו. הביא שיש אומריםש יש מצוה בסעודת יום הולדת עם דברי תורה כל שכן יהיה סעודת מצוה בסעודת בת מצוה. ומסיים הנח לישראל שבני נביאים הם:

"(ד) ומעתה הבוא נבוא גם לענין השאלה הראשונה אם נכון לערוך חגיגת בת – מצוה, לבת שהגיעה לגיל י"ב שנה ויום א', שנראה בודאי שיש מצוה לערוך סעודה ושמחה לבת – מצוה, ע"פ מ"ש מהרש"ל בס' ים של שלמה (פ"ז דב"ק סי' לז), שסעודת בר מצוה אין לך סעודת מצוה גדולה מזו, שנותנים למקום שבח והודיה על שזכה הנער להיות בר מצוה וגדול המצווה ועושה וכו', וראיה לזה מקידושין (לא) שאמר רב יוסף לבסוף, השתא דשמעיתא להא דא"ר חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, מאן דאמר לי דאין הלכה כר"י דאמר סומא פטור מן המצות, עבידנא יומא טבא לרבנן, דקא מפקידנא ועבידנא, ואף על פי שכבר היה חייב, על הבשורה בלבד רצה לעשות יום טוב, כ"ש בהגיע עת דודים וזמן המחייבו במצות שראוי לעשותו יום טוב. ע"כ. וה"נ בת שמתחייבת בכל המצות שהאשה חייבת בהן, והו"ל מצווה ועושה, שפיר יש לעשותו יום טוב, ומצוה נמי איכא. וכן ראיתי להרב בן איש חי (פרשת ראה אות יז) שכ', והבת ביום שתכנס למצות, אף על פי שלא נהגו לעשות לה סעודה, עם כל זה תהיה שמחה באותו יום, ותלבוש בגדי שבת, ואם יש לאל ידה תלבש בגד חדש ותברך שהחיינו ותכוין לפטור שמחת כניסתה בעול מצות. ע"כ. והנה אף שכ' שלא נהגו (בזמנו) לעשות לה סעודה, בזה"ז שעושים סעודה לבת מצוה, יפה עושים. וכן נראה מלשונו של הרב בן איש חי שתלה ד"ז רק במנהג. וכן ראיתי לידידי הרה"ג ר' עובדיה הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ה (חאו"ח סי' כח) שדייק כן מד' הבא"ח שדעתו שהיה ראוי לעשות סעודה לבת בהגיעה למצות, אלא שלא נהגו במקומו, אבל במקומות שנהגו ודאי דראוי והגון הדבר, כשם שעושים לבר מצוה סעודה וחגיגה בזמן שנכנס לעול מצות, והוא הדין והוא הטעם לבת – מצוה. וזה מלבד הטעם שהשמחה היא משום שהאב נשתחרר מהעונש המוטל עליו לחנך בניו ובנותיו עד שיגיעו למצות וכו'. ע"ש. וראיתי להרה"ג ר' משה פיינשטיין שליט"א בשו"ת אגרות משה (חאו"ח סי' קד) שכ', שחגיגת ושמחת בת – מצוה, אין שום סמך להחשיבם לסעודת מצוה, שאין זה אלא רק כשמחת יום הולדת בעלמא, ומ"מ אם רוצה האב לעשות איזה שמחה בביתו לבת – מצוה רשאי, אבל לא בבהכ"נ. ע"ש. ובמחכ"ת אין דבריו מחוורים, שמכיון שנכנסה למצות והויא כגדולה המצווה ועושה, בכל המצות שהאשה חייבת בהן, בודאי שיש בזה מצוה, וכדברי הרב בן איש חי הנ"ל. וכן ראיתי לידידי המנוח הרה"ג ר' עמרם אבורביע ז"ל בס' נתיבי עם (ס"ס רכה) שהביא שנתפשט המנהג בזה"ז שעושים חגיגת בת מצוה לבת שהגיעה למצות, והרב בן איש חי אישר המנהג הטוב הזה. וכדאי שהאב יברך שפטרני מעונשה של זו במסיבת החגיגה בלי שם ומלכות כדרך שמברכים לבן, כשהגיע למצות. וע"ש. ומכל שכן שרגילים לומר במסיבות כאלה דברי תורה מענינא דיומא, וגם שירים ותשבחות להשי"ת, ובכה"ג דהוי סעודת מצוה. כמבואר במרדכי (פסחים מט:) וברמ"א בהגה או"ח (סי' עתר ס"ב) ובאחרונים שם. וע"ע ביש"ש (ס"פ מרובה). ובמג"א (סי' רכה סק"ד). ואפי' בסתם יום הולדת אם אומרים שם ד"ת הוי סעודת מצוה. וע' בבן איש חי (פר' ראה אות יז) שכ', יש נוהגים לעשות את יום הלידה ליו"ט בכל שנה ושנה, וסימן יפה הוא וכן נוהגים בביתנו. ושמעתי שיש נוהגים לעשות סעודה ביום שנכנס בו בבריתו של אברהם אבינו בכל שנה ושנה ומנהג יפה הוא מאד, אך לא נהגנו בזה. ע"כ. ובשו"ת אפרקסתא דעניא (סי' קכג) כ' בשם החת"ס שאין לישראל לחגוג את יום הולדתו, אלא את יום שנכנס בו לבריתו של אברהם אבינו. ע"ש. והגאון הראש"ל ח"ד בדרא ר' דוד חזן ז"ל בעל הנדיב לב נהג לחוג את יום הולדתו מגיל שבעים והלאה מדי שנה בשנה, כמ"ש בישרי לב (מע' ברכת שהחיינו דף ב' ע"ב). והובא בשו"ת אפרקסתא דעניא שם. ועכ"פ בודאי שכשיש שם ד"ת ושירות ותשבחות להשי"ת דהוי סעודת מצוה. ומכ"ש לבן או בת שהגיעו למצות דהוו בכלל גדול המצווה ועושה וכנ"ל. והנח להם לישראל שבני נביאים הם. והנלע"ד כתבתי."

[1] היראים סובר שרק מה שמנו חכמים אסור, השרידי אש  מציין זאת אבל לא מתייחס לצד הזה בדבריו.

[2] מגן אברהם סימן רכה ס"ק ד: "ד   בר מצוה. היינו כשנעשה בן י"ג ויום אחד ועכשיו נהגו לברך בשעה שהנער מתפלל או קורא בשבת ראשונה שאז נודע לרבים שהוא בר מצוה (ל"ח). כ' בי"ח בליקוטים סי' כ"ט שמצוה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשו בנו בר מצוה כיום שנכנס לחופה ומשמע דהיינו ביום שנכנס לשנת י"ד וביש"ש פ"ז דב"ק כ' דאם הנער דורש הוי סעודת מצוה אפי' אינו באותו יום:"