קריאת שמות יהודים בשמות של נוכרים
מקורות תלמודיים (שמובאים בדברי הפוסקים)
מסכת גיטין
במסכת גיטין יא, ב, מובאת ברייתא האומרת ש"רוב ישראל שבחו"ל שמותיהן כשמות עובדי כוכבים":
"גיטין הבאים ממדינת הים ועדים חתומים עליהם, אף על פי ששמותיהן כשמות עובדי כוכבים – כשירין, מפני שרוב ישראל שבחו"ל שמותיהן כשמות עובדי כוכבים".
מדרש רבה[1]
שמות רבה
במדרש שמות רבה פרשת שמות פרשה א, מובא שאחד הדברים שבזכותם נגאלו ישראל ממצרים היה "שלא שינו את שמם"[2]:
"אמר רב הונא בשם בר קפרא: בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם ושלא שינו את לשונם ושלא גלו סודם ושלא הפקירו נשותיהן".
במדבר רבה
וכן מובא במדרש במדבר רבה פרשת נשא פרשה יג:
"דבר אחר: למה נאמר ג' מיני עולה? כנגד ג' מדות טובות שהיו בידן של ישראל במצרים, ובזכותן נגאלו: שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ושגדרו עצמם מן הערוה".
אחרונים קדומים
בשמים ראש ("כל ששמותיהם נאים ומעשיהן כעורין – השם ניתן מעצמו לקרות")
בשו"ת בשמים ראש, המיוחס לרא"ש, סי' קצ, נשאל על ידי תלמיד חכם שנער אחד שאלו מדוע מצאנו שיש חכמי ישראל שנקראים 'ישמעאל', ואין שנקראים 'עשו'.
לאחר שה'בשמים ראש' התייחס לשאלה החינוכית כיצד צריך להתייחס לשאלה כזו מצד הנער, לגופו של עניין כתב ש"כל ששמותיהם נאים ומעשיהן כעורין, השם ניתן מעצמו לקרות. אבל בשם כעור, או שאין לו הוראה נעימה, מתוך שנתלבש בה רשע – סימנא מילתא". כלומר אפשר לקרוא בשם בעל משמעות חיובית, גם אם רשע (ונוכרי) נקרא באותו השם:
"ועל דבר הנער אשר שאלך מדוע נמצא בגמרא ר' ישמעאל, ולא ר' עשו, וכתבת דהצצת ברימזותיו שדרך ליצנות אמר כן, ושגם כמה פעמים הגיעו במקצת אגדות בתלמוד היה כמצחק, ואף על פי כן עדיין אתה מסופק אם רוח מינות נוצצה בו, או מנהג נערות בעלמא.
לא יהא אלא ספק ספיקא, דוחהו מישיבתך, דבכגון דא חיישינן למיעוטא, ח"ו ימשיך תלמידים אחרים אחריו. ואל תהי עניו יותר מדאי, שלא יאמר עליך כעל ר' זכריה בן אבקולס, והשם ישמרנו ולתפלותינו ישע, שלא תהא סיעתינו כסיעתו של אלישע.
ובעיקר השאלה כיצד היו קורין 'ישמעאל', אין אנו צריכין לדברי המדרש שעשה תשובה, דכל ששמותיהם נאים ומעשיהן כעורין, השם ניתן מעצמו לקרות, אבל בשם כעור, או שאין לו הוראה נעימה, מתוך שנתלבש בה רשע – סימנא מילתא".
מהרשד"ם (מידת חסידות להתרחק מכך אך אין איסור [למעט מקרים של חילול השם])
בשו"ת מהרשד"ם יו"ד קצט, נשאל לגבי אנוסי פורטוגל, שכשחזרו ליהדותם שינו את שמותיהם הנוכריים שהיו להם בהיותם אנוסים, לשמות יהודיים. אולם שאלתם היתה אם הם "יכולים לכתוב ולשנות שמם כשמות אשר היו להם בגיותם" כאשר הם כותבים מכתבים לקרוביהם או "למי שנושא ונותן ממונם". וההוה אמינא לאסור לדעתם היא ש"נראה מקיים היותו עדין גוי, ובלתי מודה בתורת ה'".
המהרשד"ם פתח בכך ש"ודאי מדת חסידות הוא להרחיק האדם עצמו בכל מיני הרחקת שאפשר" מהידמות לנוכרים, אולם "מן הדין נראה בעיני דבר ברור שאין בזה חשש איסור כלל". ומתחיל לדון באריכות מצד חילול השם שעלול להיות בדבר, אך לא מתייחס כלל לעניין 'בחוקותיהם לא תלכו'.
וגם כשהוא מזכיר את תשובת המהרי"ק סי' פח, שלכאורה עוסקת ממש בשאלת 'בחוקותיהם לא תלכו', הוא לא מזכיר כלל הקשר זה, אלא כותב שמדברי המהרי"ק עולה שאין בזה בעיה של חילול השם, שכשם שלמהרי"ק האיסור הוא דווקא כשלובש בגד האסור בלבישה ליהודים, אך ללבוש בגד של גויים שאינו אסור ליהודים מותר, כך לגבי שמות, כיוון שאין איסור בקריאת שמות של נוכרים (כפי שלמדנו בגמ' בגיטין, שבחו"ל רוב ישראל קרויים בשמות של נוכרים), אין בזה חילול השם.
בסיום דבריו כותב המהרשד"ם שאת כל הנ"ל כתב כדי "להפיס דעת השואל", אולם לאמיתו של דבר, "כפי האמת כל מה שאוסרים ומחמירים הפוסקים ז"ל אינו אלא שלא ישנה האדם עצמו וגופו בפני הגוים, שלא יחשבוהו לגוי ויאמרו ויראו באצבע: 'פלוני זה – גוי הוא', ואיכא חלול השם. אבל במה שכותב צרכיו ואח"כ חותם שמו כשם גוי, ומי שנשתלח אליו הכתב יודע בודאי שהוא יהודי" אין בזה איסור (אך גם בסיום דבריו, הדיון שלו הוא רק מצד חילול השם):
"שאלה: אלו האנוסים שבאו מפורטוגל, והיו להם שמות כשמות הגוים, ואחר שבאו לבקש את ה' ואת תורתו משנים שמם לשמות בני ישראל, ויש להם צורך לכתוב ממקום אשר הם יושבים ביהדותם אל המקום אשר היה להם שמות כשמות הגוים, אם לקרוביהם ואם למי שנושא ונותן ממונם, אם יכולים לכתוב ולשנות שמם כשמות אשר היו להם בגיותם, או אם יש חשש איסור בדבר, מפני שנראה מקיים היותו עדין גוי ובלתי מודה בתורת ה'.
תשובה, אמת כי מדת חסידות לא קאמינא, דודאי מדת חסידות הוא להרחיק האדם עצמו בכל מיני הרחקת שאפשר, ובפרט למי שעברו על ראשו המים הזדונים. אכן, מן הדין נראה בעיני דבר ברור שאין בזה חשש איסור כלל. ואע"ג דלכאורה היה נראה להביא קצת ראיה לאסור ממה שכתב הטור יו"ר סי' קצ"ז וז"ל: אסור לאדם לומר שהוא גוי כדי שלא יהרגוהו, דכיון שאומר שהוא גוי הרי מודה לדתם וכופר בעיקר, ע"כ. ויאמר האומר דהכא נמי כיון שקורא עצמו בשם גוי הוה ליה כאומר שהוא גוי ואסור, ואפילו אם תמצא לומר דשאני התם, מכל מקום גם יש בנדון ההוא יתר שאת, שהוא להציל עצמו מן המות ואפילו הכי אסור, הכא דלא הוי אלא לצורך ממון או דבר אחר היה ראוי לאסור.
אלא שנראה בלי ספק שאחר עיון כל דהו ימצא האדם שהדין הוא שהוא מותר, וראיה לדבר ממה שאמרו בנדרים פרק קונם (סב, ב), אמר רבא: 'שרי לצורבא מרבנן למימר: עבדא דנורא אנא, לא יהיבנא אכרגא', מאי טעמא? – לאברוחי אריא מיניה הוא דאמר. ולא מבעיא לפירוש רש"י דעבדא דנורא היינו עבד של ע"ז פלונית, שהדברים ק"ו ובן בנו של ק"ו, דהשתא התם שמראה את עצמו בפירוש עבד הע"ז, כי מפני זה פטורים מהמס, מותר, משום דמוכח מלתא דלא אמר הכי אלא לאפטורי מכרגא, הכא בנדון דידן שהוא יהודי ועובד ה' ואינו עומד הוא עצמו במקום שהולך שם הכתב, לשנאמר שיחזיקו אותו הגוים לגוי, אלא כדי שאם יבא הכתב ביד גוי לא יפסידו נכסיו בחשבם מגוי הם, אעפ"י שהם אינם יכולים לידע מי הוא זה ואי זה הוא הנקרא בשם זה, וגם אל מי שנשתלח אליו הכתב כבר ידוע כונה זו וברור לו שהכותב יהודי, פשיטא ודאי דמותר.
אלא אפילו לדעת שאר המפרשים שפירשו 'עבדא דנורא אנא' – עבד לאיש שהוא כומר לעובדי האש… וכל שכן בנדון דידן שאינם רואים רק הכתב, ואינם יודעים האיש, רק שיחו כנז', דפשיטא שמותר.
ואע"ג דאיכא התם מפרשים דפירשו דדוקא לצורבא דרבנן התירו כן, וכמו שכתב הרא"ש ז"ל (כפירושו לנדרים שם), דלא חיישינן שמא יתפאר לזלזל יותר. והנמוקי ז"ל (ב"ק שם) פירש טעם אחר, לפי שהצורבא דרבנן יודע לכוין לבו נגד הבורא ב"ה שהוא אש אוכלה, הא לאיניש אחרינא לא. מכל מקום בנדון דידן ליכא לפלוגי בין צורבא דרבנן לאיניש אחרינא, דדוקא התם איכא למיחש שמא יתפקר ויזלזל יותר אם אינו צורבא מדרבנן, דשמא יחקרו אותו בדברים ויצטרך לומר דברים אחרים מגונים ואסורים כדי להחזיק דבריו הראשונים, מה שלא יעשה הצורבא מרבנן, שאם יבא לידו כך יפסיד המס ויותר ולא יוציא דבר איסור מפיו. מה שבנדון דידן לא שייך זה כלל, כיון שאינו אלא כתב אחד בעלמא שלוח אל מלכות אחר, פשיטא דליכא למיגזר. וק"ל. וכל שכן לטעמו של הנמוקי, שבנדון דידן אין חלוק בין צורבא דרבנן לאיש אחר כלל. ואין צורך להאריך כלל בזה. וכל שכן וק"ו לדעת הר"ן ז"ל, שפירש דהאי דנקט צורבא דרבנן לרבותא נקט, דאפילו לדידיה שרי, כל שכן לאדם אחר.
ועוד יש להביא ראיות אחרות, וכתבם מהררי"ק ז"ל בשרש פ"ח, כדי להוכיח משם שאלה אחרת וז"ל: ועוד נראה לי להביא ראיה להתיר, מדתניא פרק הגוזל (ב"ק קיג, א) גבי בגד כלאים אסור להבריח בו את המכס כו', וראיתי בהגהת סמ"ק ז"ל, ויש מפרשים דמאן דשרי להבריח בו דהיינו להראות בו שאינו יהודי, וכגון במכס שאינו מוטל אלא ליהודים כו', עד ולדברי המתיר נלמוד ק"ו לדבר שאנו עומדים בו כו', עד ואפילו למאן דפליג עלייהו ומפרש דהאי להבריח בו את המכס דהיינו שאין פורעין מכס מבגדים שהאדם לובש בהם, אבל להראות בו שאינו יהודי אסור, פשיטא ופשיטא דעד כאן לא קאסר אלא התם דוקא שלבושו מוכיח עליו שאינו יהודי, מאחר שהוא לבוש האיסור ליהודים, וגם מתכוין הוא בכך שלא יכירוהו שהוא יהודי, התם הוא דיש לדמותו לההיא דפרק בן סורר ומורה (סנהדרין עד, ב) דאפילו לשנויי ערקתא דמסאנא אסור, אבל בכהאי גוונא פשיטא דשרי לכולי עלמא, שהרי אין הלבוש הזה הוא אסור ליהודים כלל, ע"כ. עוד הביא ראיה אחרת מהגהת הסמ"ק שכתב וז"ל: הא דאמרינן דערקתא דמסאנא אסור, היינו דוקא כשהגוים אומרים עשה כך כדי לחלל ה', אז הוא דאסור, אבל כדי שלא יהיה ניכר שהוא יהודי, כגון ללבוש בגדי נכרי או להתנהג בדבר שלא יהא ניכר – מותר, או כדי לעבור המכס, דהכי קאמר לא ילבש אדם כלאים כדי לעבור בו המכס, אבל דבר אחר הותר. ואיכא מאן דפליג.
מכל מקום אומר אני שגם בנדון דידן נוכל לומר כדברי מהדרי"ק ז"ל, מן הראיה הראשונה נאמר דלדברי המתיר ק"ו לנדון דידן, דהשתא התם דעביד מעשה בידים, והלבישה בעצמה הוא דבר איסור כלאים, אנו מתירים לו כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי. נדון שלנו, שאין הכונה אלא כדי שלא יכירו הכותב אם הוא יהודי אם גוי, לא שיחשבו על זה האיש הנראה לעיניהם, כי עינים להם ולא יראו, כל שכן וק"ו שהוא מותר.
גם החילוק שחלק מהררי"ק ז"ל לדעת האוסרים יש לחלק בנדון דידן, ונאמר דעד כאן לא קאסרי התם אלא דוקא התם שלבושו מוכיח עליו שאינו יהודי, מאחר שהוא לבוש האסור ליהודים, אבל שמות הגוים אינם אסורים ליהודים, וראיה לדבר דאמרינן בגיטין פרק א' (יא, ב), גיטין הבאים ממדינת הים, אעפ"י ששמותיהם כשמות גוים כשרים, מפני שרוב ישראל שבחוצה לארץ שמותיהם כשמות גוים, וגם בארץ ישראל היו שמותיהם כשמות גוים, דלא איכא בין ארץ ישראל לחו"ל אלא רוב, וכמו שנראה שם מפירוש רש"י (ד"ה אע"פ). ולא תימא דוקא שמות הרגילים ישראל וגוים יחד, אבל שמות מובהקים לגוים לא, שהרי מתוך דברי הרא"ש (שם סיי יא), משמע בפירוש שהיו ישראלים נקראים כשמות מובהקים של גוים, שכתב וז"ל, אמר ליה לא בא לידנו אלא גט שהיו חתומים עליו לוקוס ולוס והכשרנוהו, דכיון דלא שכיחי ישראל בשמות הללו, ודאי לא טעה השליח להחתים אנשים כאלה שהם דומים בשמותם לגוים עד שחקר ופשפש אחריהם ונודע לו שישראל הם והחתימם. הרי בפירוש שישראל שקורא עצמו בשם שמות גוים מובהקים, ישראל כשר הוי, וכשר לחתום בגט. וא"כ נוכל לומר כפי זה דבנדון דידן נמי אפילו לדברי האוסרים התם, הכא מותר בודאי.
כל זה נראה לענ"ד שאינו צריך אלא לרווחא דמלתא, להפיס דעת השואל, אבל כפי האמת כל מה שאוסרים ומחמירים הפוסקים ז"ל אינו אלא שלא ישנה האדם עצמו וגופו בפני הגוים, שלא יחשבוהו לגוי ויאמרו ויראו באצבע פלוני זה גוי הוא, ואיכא חלול השם. אבל במה שכותב צרכיו ואח"כ חותם שמו כשם גוי, ומי שנשתלח אליו הכתב יודע בודאי שהוא יהודי, ואחרים הרואים הכתב חושבים שנכסים אלו אינם מיהודי אלא מגוי, ואינם יודעים האיש בעצמו, וכל זה גם כן אינו דבר של פרהסיא, דלימא דאיכא חלול השם חלילה – מותר. הנלע"ד כתבתי".
מהריט"ץ (דן לעניין כשרות חתימה בצוואה עם שם של נוכרי, ולא מזכיר איסור חוקות הגויים)
גם בשו"ת מהריט"ץ החדשות קנח, נשאל שאלה דומה, האם אנשים ש"כשהם בין הגוים משנים את שמותם בשם גיות, וכשהם בין ישראל נקראים בשם יהדות", וחתמו בו על שטר צוואה, האם כשרים לעדות.
המהריט"ץ מביא מספר הוכחות לכך שפשוט שכשרים לעדות בשטר, ומתוך דבריו מובן שאין איסור בעצם העובדה שהם נקראים בשמות של נוכרים (שאם לא כן היה אומר שכיוון שנעשית כאן עבירה של 'בחוקותיהם לא תלכו', ממילא העד פסול. ובכל אופן, המהריט"ץ לא משמיע כל מילת ביקורת על נוהג זה):
"שאלה. ראובן שנפטר לבית עולמו וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק. ולא הניח בנים ולא בנות אלא אח אחד ובני אח אחר. ולראובן הנזכר היה לו בן ובת מגויה אחת, שהורתן ולידתן היה שלא בקדושה, ואחר כך נתגיירו, ובשעת פטירת אביהם היו כבר גרי צדק. ואביהם הנזכר עשה צוואה, בערכאות של גויים כשהיה שכיב מרע…
הצוואה הנזכרת נכתבה על ידי סופר גוי, והעדים החתומים בה הם אלו: גאשפאר פירנאנדיש טראנקוזו. פ'ראנסיסקו מינדיש טאנקוזו. מנואל דודריגיש ויג'א. אנטו'נייו מארטיניש. מנואל מינדיש קארדוא. איל ליסינסייאדוא דייובו לופיס קאראדוא.
ושמענו אומרים שהעדים הם ישראלים, וכשהם בין הגוים משנים את שמותם בשם גיות, וכשהם בין ישראל נקראים בשם יהדות. ילמדנו רבינו אם עדים אלו פסולים הם מחמת זה אם לאו. על הכל יאיר עינינו במאור תורתו ושכמ"ה…
והשתא ניתי לשאלת השואל ששאל השאלה שניה, שעדי השטר הם ישראלים, וכשהם בין הגוים משנים את שמותן בשם גיות, וכשהם בין ישראל נקראים בשם יהדות. ילמדנו רבינו אם עדים אלו פסולים מחמת זה או לא, עכ"ל השואל. ובאמת אי משום הא לא איריא ולא צריכה רבה, דודאי כשרים. דהא בגט מומר שאלו לרבינו תם אם יכתבו שם דגיות בגט, וכתב: 'חלילה לכתוב שם גיות בדת משה וישראל'. והביא ראיה מהתוספתא: 'גר ששינה שמו וכתב שם גיות – כשר וכו", עכ"ל. הרי שאפילו הגר שבודאי שינו שמו כשנתגייר, וקראו לו שם חדש, ועם כל זה אם כתב שם דגיות – מהני. אם כן גם העדים שרגילים כשהם בין הגוים להקרא בשם דגיות, ואולי היו אנוסים מתחלה והיו קוראים אותם כן, ואחר כך אפילו כשחזרו לדת משה וישראל חותמין שם גיות אין בכך כלום.
ועוד ראיה מסוגייאן דגמרא בפרקא קמא דגיטיןי גבי מתניתין כל השטרות העולין בערכאות של גוים וכו'. בעי ריש לקיש מר' יוחנן עדים החתומים על הגט ששמותם כשמות גויים מהו. אמר ליה מעולם לא בא לידינו אלא לוקוס ולוס והכשרנו, ודוקא לוקוס ולוס דלא שכיחי ישראל דמסקי בשמייהו אבל שמות אחרים דשכיחי ישראל דמסקי בשמייהו לא ע"כ. ופירש רש"י: והכשרנו בעדי מסירה עכ"ל. הרי דעדי ישראל רגילין לכתוב בשם דגיות אם לא לוקוס ולוס, לכך פסולין שמא יחשבו שהם ישראלים ויכשירום בלא עדי מסירה. הרי הדבר ברור דכשרים נינהו. וזה פשוט, כיון שרגילים דכשהן בין הגוים חותמין בשם גויים. ועוד הסברא דלא גרע מחרותא וכוורא דחתימי גדולי האמוראים כדאיתא בגמראיא וזה פשוט. ומעתה הרי השאלה הזאת מותרה".
אחרונים מאוחרים
חתם סופר (זוהי "דרך עקש" אך לא הזכיר איסור)
בשו"ת חתם סופר ח"ד אה"ע ב, לח, נשאל לגבי אשה ששמה העברי שעמו נולדה הוא 'לביאה', אולם "מחמת דרכם דרך עקש לשנות שם העריסה לשם גוים", השתנה שמה ל'לעני', והשאלה היא "איך לכתוב בגט וכתובה". כבדרך אגב אנו לומדים מדבריו שהוא ראה באור שלילי את תופעת שינוי השם לשם של נוכרים, אולם הוא לא הגדיר זאת כאיסור:
"גי"ה הגיעני, נידון אשה ששמה מעריסה לביאה, ומחמת שדרכם דרך עקש לשנות שם העריסה לשם גוים, על כן נקראת בפי כל – וגם חותמת עצמה – 'לעני'. ועומדת עתה להתגרש, איך לכתוב בגט וכתובה ושאר כתבים נאבדו…".
מהר"ם שיק (יש איסור תורה של 'בחוקותיהם לא תלכו' בקריאת שם נוכרי)
בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד קסט, נשאל המהר"ם שיק, שהיה תלמידו של החתם סופר, אודות יהודים ש"מכנים עצם בשם הגוים", והשואל הוכיח אותם על כך, והם טענו שדי בכך שהם משמרים גם את השם העברי, ועושים בו שימוש בעת העלייה לתורה.
המהר"ם שיק השיב שטענתם היא "דבר הבל וטפשות, כי בוודאי יש בזה איסור דאורייתא", וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות ע"ז על פי הספרי, שאסור להידמות לנוכרים בלבוש, ואם כן "הוא הדין וכל שכן דאסור לדמות להם בשמם".
בהמשך הוא מספר ששר נוכרי אחד הקשה לו כיצד זה שהיהודים מתביישים בשמותיהם ומאמצים שמות של נוכרים, בעוד שכל אומה ולשון מתפארים בשמות בני עמם ואינם קוראים בשמות אחרים. המהר"ם שיק כתב ש"לא היה בפי מענה להשיב לו, אבל דחיתי אותו בדברים שהגלות גורם זאת". אולם בהמשך הסביר שזה טיעון שאינו נכון, כי בדורות הקודמים בגלות כן שמרו על שמותיהם, ואילו הדור החדש מתבייש בשמות אבותיו (והסביר כמה חמור הדבר):
"לשנה ובה יכתב ויחתם… מוה' מאיש קאליש נ"י.
אם אמנם שאין אני יודע לכנות אותו, מכל מקום ראיתי שראוי להשיב על הדבר אשר שאל, שיש בני אדם שמכנים עצמם בשם הגוים, ומעלתו נ"י הוכיח אותם, דהרי אמרו במדרש שבזכות זה שלא שינו את שמם זכינו לצאת ממצרים; והם משיבים שלזה די במה שיש להם שם יהודי לקרותם בו לעלות לתורה.
וזה דבר הבל וטפשות, כי בוודאי יש בזה איסור דאורייתא, כמו שכתב הרמב"ם בפרק י"א מהלכות ע"ז, דמקרא מלא נאמר בסוף פרשת קדושים: "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", ומשם ילפינן בספרי דאין רשאין לדמות להם בשום אופן, וכל שהוא עושה לדמות להם – עובר על מה שנאמר בתורה דאסור לנו לדמות להם. וכשם שאסור לנו לדמות להם במלבושם ובהילוכם ובשאר מנהגיהם, הוא הדין וכל שכן דאסור לדמות להם בשמם, ועלינו לעשות כמו שעשו אבותינו, שנאמר בהם: "ויהי שם לגוי גדול", ודרשו חכז"ל: מלמד שהיו ישראל מצויינים שם.
וביותר ביאור אמרתי הכוונה דהנ' בהיותי רב דק"ק יערגין סמוך לפרעשבורג, ופעם נזדמן לי כשמסרתי המאטריקעל להשר המיועד לזה, התרעם לפני ואמר כי לא נאה מה שיהודים קורין עצמם בשם הגוים, ושאר כל האומות מחשיבין השמות הבאים להם מראש האומה, דהיינו אועארי' פראנצעזיא וכדומה, כולם מחשיבין הלשון והשמות שלהם, ואינם משנים בשום אופן, כי מחזיקים זאת להם לכבוד ולתפארת. והיהודים, אשר הם מקדמוני האומות קיומי העולם, המה בושים עצמם להקרא בשם חפצם ומשנים שמם לשם האומות, וזה להם גנאי גדול.
ולא היה בפי מענה להשיב לו, אבל דחיתי אותו בדברים שהגלות גורם זאת.
אבל באמת, גם בזה נתקיים בנו הקרא "כי דור תהפוכות המה, בנים לא אמון בם", שאבותינו וכל הדורות אשר לפניהם היה עליהם עול הגלות בתקפו, ומכל מקום לא שינו את שמם ולא היה להם שם הישראלי לביוש ולבזיון; ואדרבה, היה להם שם הישראלי לכבוד ולתפארת, וכמו שאמרו חכז"ל על הקרא "איש יהודי היה בשושן", שהיה מוכתר בנימוסין, שעשה לעצמו כתר שהוא יהודי, וקיימו "בחקותיהם לא תלכו", "ואבדיל אתכם מן העמים". ועכשו, שהוקל כובד הגדול, ואין הישראלים מבוזים בין האומות – הם משנים שמם ולשונם כדי לדמות עצמם לאומות העולם!
ויש להמליץ זה בקרא "כי דור תהפוכות המה", וזהו שכתוב "בנים לא אימון בם",[3] היינו שאינם רוצים בשם המגדלים אותם. ומהתימה, שהרי אמרו ביומא דף ל"ח ע"ב דאסור לקרות בשם איש שהוא רשע, דרשעים לא מסקינן בשמיהו, שנאמר: "שם רשעים ירקב", ע"ש. ואותן אנשים קוראין עצמם בשם הגוים, והרי בזה הם מראים שהם מחשיבים את הגוים יותר מהישראלים, והרי מעולם היה הדרך לקרוא שם בניהם ובנותיהם על שם אבותיהם, או על שם צדיקים קדושים וגאונים גדולים, שהם היו החשובין. והחדשים מבזים אבותיהם וגדוליהם וקדושיהם, ומחשיבין ומשבחין ומפארין שם הגוים לקרוא שם צאצאיהם על שמם, והרי זה בזיון גדול לאבותיהם! כל אחד מישראל שהביא ביכורים היה קורא בקול גדול "וירד מצרים שם", "ויהי שם לגוי גדול", ו'גדול' הוא לשון חשיבות, והיינו דדרשו בספרי שהיו מצויינים שם, דהיינו מלשון שֵם, והיינו שהיינו מצויינים גם כן בשֵם. אף על פי שעבדו עמנו עבודת פרך – אפילו הכי לא נתנו לקרות לעצמם בשם הגוים, ושם היהודי לא היה להם לבוז ולקלון, וזהו שעמדה לאבותינו ולנו בצאתינו ממצרים.
וכתבו התוס' בגיטין דף ל"ד ע"ב בשם ר"ת, שח"ו להזכיר שם נכרי בגט, ואפילו בגט שאינו צריכין להיות נזהר לכתוב כל השמות, ומטעם זה בפולין אין כותבין בשום גט כימי שם גיות שיש ליהודי, כדאיתא בספר חידושי אנשי שם, ונהי דמרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל כתב בתשובת אבן העזר סי' קי"ח דכיון שקרא עצמו בשם ההוא, צריכין להזכיר גם בגט, יעו"ש, וטעמו ונימוקו עמו. ואני מזהיר כמה פעמים בדרשותי על האיסור ההוא, וכל ימי הזהרתי את בני ובנותי על האיסור ההוא, ובעזרת ה' יתברך לא שמעתי שילמדו ח"ו לעשות כמעשים של הקלים הנ"ל, וראוי לכל בר ישראל הנאמן לה' ולתורתו להזהיר את בני ביתו ואת הסרים למשמעתו על ככה. והשומע ישמע ותבוא עליו ברכת טוב. דברי הדו"ש וחותם בברכת כוח"ט, הק' משה שיק מברעזאווע".
דרכי תשובה (מביא את דברי מהר"ם שיק)
והביאו ב'דרכי תשובה' יו"ד קעח, יד:
"עי' בשו"ת מהר"ם שיק שם סי' קס"ט, שהרעיש על מה שיש בני אדם שמכנים עצמם בשם הגוים, כי בודאי יש בזה איסור דאורייתא מקרא ד"ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", דאין רשאי לדמות להם בשום ענין, וכמו שאסור לדמות להם במלבושם ובהליכם ובשאר מנהגיהם, מכל שכן דאסור לדמות להם בשמם, עיי"ש באריכות".
מהרש"ג (כשאין כוונה בזה להידמות לנוכרים אין איסור 'בחוקותיהם', אך זה עלול לגרום לתקלות)
בשו"ת מהרש"ג ב, קצד, תלמיד המהר"ם שיק, נשאל אודות מנהגם של "כמה אנשים" שרוצים שיזכירו את שם המשפחה כשעורכים אזכרת נשמות לקרוביהם, והשאלה היא האם "יש להיראים לעמוד בפרץ למחות בכח שלא לעשות כן".
הרב גרינפלד השיב ש"גם אני רואה בדבר זה פריצות והמשכה אחר חוקות העכו"ם", והאריך לבאר את חומרת הדבר. אולם בהמשך כתב ללמד עליהם זכות, שמאחר שאין כוונתם "למען להתדמות בזה לעכו"ם, רק כוונתם בזה שידעו בני המקום בעד מי עושים ההזכרה", לכן "לא שייך האיסור של 'ובחוקותיהם לא תלכו'". אולם נכון לפעול לבטל נוהג זה, משום שעלולות לצאת ממנו תקלות. ולכל הפחות יש לפעול שהנוהג יהיה להוסיף את תיבת 'המכונה' לפני אזכור שם המשפחה:
"אחדשה"ט הגיעני מכתבו בדבר אשר כמה אנשים רוצים שיזכיר הש"ץ את הנפטרים כשמזכירים נשמות ברגלים ומועדים בשם ליווי של המשפחה, בדרך משל: לומר 'ראובן בן יעקב שווארץ' או 'ווייס' וכדומה, אם יש להיראים לעמוד בפרץ למחות בכח שלא לעשות כן, ושאל חוות דעתי.
הנה אמת הדבר שגם אני רואה בדבר זה פריצות והמשכה אחר חוקות העכו"ם, שהרי כיון דתפלה זו היא לפני הקב"ה, הלוא ידוע דלפני הקב"ה אין כאן שם ליווי, ואינו נחשב כלל לשם, ורק השם שנותן לו בשעת מילתו שנכנס בבריתו של אברהם אבינו, ולנקיבה בשעה שעולה לתורה, זה נחשב למעלה שם, והשם ליווי ניתן מאת הממשלה, שמכרחת את כל אדם שיהיה לו גם שם ליווי, וכי מה ענין לשם זה לתפלה שמתפללין לפני הקב"ה? ועיין בספר מעיין גנים להגה"ק מהרצ"א זצ"ל, בעל מחבר ספר בני יששכר, אשר הוא על ספר אוה"ח למוה"ר יוסף יעבץ ז"ל, אחד ממגורשי ספרד, בפרק שלישי בהגהות שם כתוב בזו הלשון: והנה מה נאמר ומה נדבר וכו', לא ישאו על שפתם השם יהדות והשם ליווי הניתן להם בגזירות המלך, בזה יתפארו אפילו הוא מכוער וכו', הן המה כחות הע"ר אשר לא יזכו לחזות בנועם השם, ויהיו לחרפות ולדראון עולם, וכל בית ישראל יעלזו בכבוד ותפארת עד עולם, עכ"ל.
הרי עד כמה הרחיק הגה"ק הנ"ל הדברים הללו, ופשוט בעיני דמה שאמרו חכמז"ל במדרש רבה פרשת אמור, שאחד מהדברים שנגאלו ישראל ממצרים הוא בזכות שלא שינו שמותם, הכונה גם בזה, שלא שינו שמותם להיות נקרא בשם ליווי של המשפחה, וכן בשו"ת מורי מהר"ם שי"ק חיו"ד סימן קס"ט, שכתב דיש בשינוי השם דררא דאיסור דאורייתא, עיי"ש. ואם כן איך יתכן להזכיר בשם זה בשעת התפילה שמתפללין להשי"ת שהנשמה חונה בין צדיקים בגן עדן בין האבות הקדושים? וכי להם היה שם ליווי ח"ו? והנה דעתי שיש קצת ללמד זכות על אותן אנשים שאין כוונתם ח"ו מה שרוצים שיזכיר הש"ץ בתפלתו גם שם הכנוי של המשפחה, למען להתדמות בזה לעכו"ם, רק כוונתם בזה שידעו בני המקום בעד מי עושים ההזכרה, שבהזכרה של שמו ושם אביו אכתי אינו נזכר לבני המקום כל כך מי הוא, שאין המון עם רגילים כל כך בשם הזה. אבל כשמזכיר הש"ץ את כינוי שם ליווי של המשפחה, ניכר להם ביותר מי הוא האיש שמתפללין עבורו, ונודרין עבורו נדבה להח"ק (חברה קדישא?) או לשאר עניים. ואם אין כוונתם להתדמות, לא שייך האיסור של 'ובחוקותיהם לא תלכו', כמבואר ביו"ד בסי' קמ"ח. אבל אכתי עם כל זה, יכול הדבר לגרום כמה רעות, דאחר כך ירצו שגם לעליה של תורה יקראו בשם הכינוי של המשפחה, וכן לשאר ענינים שנוגעים רק לדברי תורה. ובאמת לא נשמע כן בישראל לערב חול בקודש.
ומבואר באבן העזר סי' קכ"ט דאפילו בגט אין כותבין שם הכינוי של המשפחה, מכל שכן בעניני תפלה להקב"ה לטובת נשמת המת, בוודאי אינו ראוי והגון להזכיר שם הכינוי של המשפחה.
ועוד יוכל לגרום על המת איזה קטרוג, שהיה נקרא כן בחייו, ויהיה ההזכרה יותר לקטרוג ולמזכרת עון. לכן לפע"ד ראוי להשתדל ולבטל הדבר, ורק לומר שם הנפטר ושם אביו בשם הקודש שלו, ולא יותר. ולא אמנע מלכתוב שאם ח"ו לא יוכלו לפעול זאת שלא יזכירו על הנפטר שם ליווי של המשפחה, אזי על כל פנים ראוי לבחור הרע במיעוטו, להזכיר מקודם שיאמרו שם הכינוי של המשפחה תיבת 'המכונה', ובדרך משל אם שם ליווי של המשפחה הוא 'ראזענבערג', אזי יאמרו בהתפלה: 'עבור נשפת ראובן בן יעקב המכונה ראזענבערג,' דבזה ידעו על כל פנים דתיבת ראזענבערג אינו שם העיקר שלו, רק שהוא מתכנה, ד'המכונה' מורה שאינו עיקר השם. או שיאמרו: 'ראובן בן יעקב ממשפחת ראזענבערג', וזה עדיף טפי ממה שיאמרו בסתמא: 'ראובן בן יעקב ראזענבערג', כנ"ל מסברא, כעין שעושין גבי כתיבת השמות בגיטין.
והנני בזה ידידו דו"ש וש"ת בלונ"ח. שמעון גרינפעלד".
צפנת פענח (כאשר השם הנוכרי הוא תרגום של השם העברי, אין איסור)
בשו"ת צפנת פענח לרבי יוסף רוזין (המכונה רוגצ'ובר) א, סי' רע"ה, דן בקצרה בנוגע לקריאת שמות גויים, והזכיר את המהר"ם שיק הסובר שזה איסור דאורייתא, ואחר כך כתב שהאיסור הוא רק כש"משנה לשם אחר", אך "היכי דמתרגם שמו של לשון הקודש בביאור שאר לשון – לא אכפת לן כלל":
"על דבר האנשים המכנים את עצמם בשמות הגויים [עי' בתשובת מהר"ם שיק יו"ד סי' קס"ט דזה איסור דאורייתא]
בגדר שמות… על כל פנים, רק דהיכי דמתרגם שמו של לשון הקודש בביאור שאר לשון, לא איכפת לן כלל, אבל אם משנה לשם אחר – ודאי אסור…".
מהרש"ם ("יש בזה פוקה ומכשול להיות בכלל מעכבי הגאולה", אך לא הזכיר איסור)
בשו"ת מהרש"ם ו, י, נשאל לגבי אשה שתרמה פרוכת לבית הכנסת, ועליה רשום שמה הלועזי. והשיב שאם רק הכתב הוא לועזי אך השם עברי, "אז יש מקום לצדד" לאפשר זאת. אולם אם "שינתה את שמה והציגה אותו בכינוי כפי שקורין העכו"ם כנהוג בזה"ז, הרי יש בזה פוקה ומכשול להיות בכלל מעכבי הגאולה", שהרי אבותינו נגאלו ממצרים משום ששמרו על שמותיהם, וממילא אם לא מקפידים על כך – מעכבים חלילה את הגאולה. והזכיר גם את תשובת המהר"ם שיק בדבריו.
אולם יש לציין שהגם שהמהרש"ם מזכיר את מהר"ם שיק, הוא לא כותב שיש בזה איסור, אלא שזה מעכב את הגאולה:
"… ולענ"ד באם שתפרה את שמה כפי שהוא בלשון עברי, ורק שהכתב הוא הגרי, אז יש מקום לצדד מהטעמים שכתב רו"מ, אבל באם ששינתה את שמה והציגה אותו בכינוי כפי שקורין העכו"ם כנהוג בזה"ז, הרי יש בזה פוקה ומכשול להיות בכלל מעכבי הגאולה, שהרי חז"ל מנו זאת בין זכויות ישראל במצרים שנגאלו בשביל שלא שינו את שמם, והיא שעמדה לאבותינו, ועי' שו"ת מהר"ם שיק סי' קס"ט שהתמרמר מאד על המנהג הרע הזה שמשנים שמותיהם, והביא כמה ראיות לזה ע"ש.
ואין לומר דהגם שד"ז נחשב לזכות בשעת יצ"מ, אבל אין במניעתו עון וחטא אם אין עושים כן, זה אינו שהרי אמרו בירושלמי פ"ק דיומא ה"א כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו, והוי כמעכב הגאולה, ועי' ברכות נ"ה ע"א ג' דברים מקצרין ימיו של אדם וכו', משום דכתיב בהוא אריכת ימים ומונע מהם, וכבר כתב הר"מ במו"נ בהקדמתו לח"ב הקדמה י"ח ובעקדה ריש מגילת איכה כי הסרת המונע יחשב למוציא מכח אל הפועל, וא"כ מניעת הטוב הוא כפועל רע, [ומזה יש לדון במ"ש הרמ"א יור"ד סי' של"ט ס"א בשם ש"ג דהסרת המונע לא הוי מעשה ואכמ"ל], ובש"ס דשבת קמ"ט ע"ב כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, מנ"ל וכו' מהכא גם ענוש לצדיק לא טוב אין לא טוב אלא רע וכתיב לא יגורך רע ע"ש.
הרי מבואר כי מניעת הטוב הוא בכלל רע, וכיון שמניעת שינוי השם נחשב לזכות, נשמע מזה כי שינוי השם נחשב לחטא, וכמעכב הגאולה בידים דמי, וא"כ אין לנו להניח במקום הקודש והצדק אשר שם אנו עומדים לבקש רחמים על גאולתינו ופדות נפשינו להיות שמה מקום הרשע למזכרת עון".
ישועות מלכו (השכחת השם היהודי היא דבר חמור. אך לא מזכיר שיש בזה איסור)
בשו"ת ישועות מלכו (לרב ישראל יהושע מקוטנא) או"ח יב, נשאל אודות רצונם של כמה מחברי קהילה יהודית כלשהי לשנות מן המנהג ולהסתפק באמירת 'יעמוד כהן' וכיוצא בזה, במקום להזכיר את שם העולה.
תחילה העיר ה'ישועות מלכו' שלא רצה להתערב בעניין, אך משנודע לו ש"עוד לא שקטה המריבה", אזי "ההכרח יאלצני לבוא במכתב אל כבודכם ויה"ר שיקובלו".
גם ה'ישועות מלכו', כמו המהרש"ם, באר בהרחבה מדוע חמור להשכיח את השימוש בשמות היהודים, אך לא כתב או רמז שיש איסור תורה בשימוש בשם של נוכרים (אם כי יש לציין שהוא התייחס למקרה שבו השלטונות הכריחו את היהודים לאמץ שם של נוכרים):
"ב"ה י"ב ניסן תרמ"ג לפ"ק פה קוטנא. שובע שמחות ורוב ברכות להנכבדים האפרתים היקרים בק"ק טשענסטחוב ישמרם צורם וינשאם.
אחדשה"ט, זה איזה שבועות אשר הגיעני איזה מכתבים מקהלתכם בדברי ריבות אשר בשעריכם אודות שינוי מנהגי ביהכנ"ס, בדבר אשר מקרוב באו וחפצים לשנות מנהג אבותינו להפר חוק מלקרוא בשם לעולה לתורה רק יעמוד כהן יעמוד לוי וכו'.
ויען כי קשה מאד בעיני להתערב בדבר שחוץ לעירי, ע"כ עצרתי במילין כי חשבתי שאפשר למצוה זו להתקיים ע"י אחרים. אמנם אחר שמעי כי עוד לא שקטה המריבה, לכן ההכרח יאלצני לבוא במכתב אל כבודכם ויה"ר שיקובלו.
והנה ראיתי להזכיר מליצת רבותינו חכמי הש"ס בפ"ק דקידושין שאלו את ר' אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם, והשיב צאו וראו מה עשה נכרי אחד באשקלון ודמא בן נתינא שמו יעו"ש. וככה נאמר אנחנו: צאו וראו מה עשה עם פוילען בפרייסען /פולין בפרוסיה/ במחוז פאזען, כאשר יצאה הפקודה מטעם הממשלה אשר כל תלמיד פולנאי הלומד בהגימנאזיע /בגימנסיה/ ישנה השם הפולנאי ויקרא בשם האשכנזי, גדלה צעקתם בהיכל הקיסר כי זה יוכרחם להתבולל בין עמי אשכנז, וישכח שם וזכר פולנאי מהם. ונתקבלה בקשתם.
ואם ככה עשו עם פוילין היושבים בפרייסען, אחרי שיצאה הפקודה משרי הממשלה, הלא בושה וכלימה לנו בני אברהם יצחק ויעקב אשר בשאט נפש ובלב חפצה נבקש לשכוח שמות הקדושים אשר בהם מצוינים שהם מזרע אברהם, יצחק ויעקב, וממעי יהודה יצאו.
וכ"כ הרא"ש פרק השולח, שהיהודים בארץ אשכנז רגילים הגוים לקרותם בשמות הגוים, באופן שהיו מוכרחים לשנות השם. אמנם הציבו להם ציונים, אשר בבהכנ"ס באסיפת העם יקראו אותם בשמות אבותם, זרע אברהם. על כן, אחי ורעי, אל נא תאיצו להשחית את הציון האחרון אשר השרישו והנחילו אבותינו לבל ישכח שמות היהודים, והנביא ירמיהו צווח: 'הציבו לכם ציונים', ואיך נשרש אנחנו לעקור הציון הנותר בשאט נפש?
על כן אבקש לבל יהיה דבר זה נקל בעיניכם, כי מלבד שיש בזה חשש באיסור אשת איש לענין גיטין, כי אם ישכח שם הקודש יהא חשש פיסול, גם חוץ מזה אין זה דבר נקל. וחז"ל דרשו מקרא הנאמר בספר ישעיהו ירהבו הנער בזקן ונקלה בנכבד שמי שחומרי חומרות בעבירות דומין בעיניו כנקלות ואינו ראוי שידורש על עוונות הגלויות כביאות העריות וחילול שבת, כי זה עון נגלה. אמנם הכונה על דבר שפירש הר"מ ז"ל בספר מורה נבוכים, על מה דאיתא בתלמוד: 'קשה הרהור עבירה מעבירה', כי בהרהור פוגם בחלק המובחר שבו הוא הנפש, לא כן בחלק המעשה. וגם אנו נאמר שכשם בחולי הגוף המחלה אשר הוא באברים הראשונים במוח ובלב נראה הנקב קטן כחודו של מחט הדק יותר מסוכן ממחלה כבדה, אשר באברים התחתונים כיד ורגל כמו כן העון הקל הנוגע בכללות ישראל חמור ביותר מעבירה פרטית יחידית.
הלא תראה כי עון הפעור נזכר בתורה יותר לחירוף מחטא העגל, יען כי בעון הפעור נתגלגל בו היתר תערובות בין העמים. לכן העון הקל הנוגע לכללות ישראל הוא חמור באיכות מעבירה חמורה יחידית. לכן אבקש מאוד, ידידיי, לבל תאיצו לחדש דבר בלי ידיעת גדולי הדור, והרבה הי' לי לכתוב בזה, אמנם א"א להעלות הכל על הגליון. ואומר שלום לכל אנשי העיר ותקבלו את חג הבע"ל ברוב שמחה וד' ישפות לנו ולכם ולכל ישראל כל טוב.
נאום ישראל יהושע חופ"ק קוטנא".
עץ יהודה (אין 'בגידה בדת' בקריאת שמות של נוכרים. לא מזכיר כלל עניין 'בחוקותיהם')
בשו"ת עץ יהודה (לרבי יהודה אליעזר רבינוביץ') חלק 'שונות' סי' יב, נשאל "אם מותר לבן ישראל להתכנות ולהקרא בשמות הלועזים והנכרים מנקודת מבט דתי". הרב רבינוביץ' מאריך להביא ראיות לכך שהדבר מותר, ושכן נהגו כבר מזמנים קדמונים. בדבריו הוא כלל לא דן באופן ממוקד מצד 'בחוקותיהם לא תלכו', אלא באופן כללי האם "על ידי כנויהן יש איזה בגידה במנהגים הדתיים שלנו".
לאחר שהביא מספר ראיות, והאחרונה שבהן מדבריי ה'בשמים ראש' הנ"ל, למסקנה הוא כותב: "הרי רואים דברים קרובים, דאפילו בשם רשע דעליו נאמר הקרא 'ושם רשעים ירקב', אם רק יש לשמו הוראה נעימה וצלצול יפה לאוזן – מותר הכנוי בו. ואם כן כל שכן בשמות הלועזים והנכרים מותר הקריאה, אם צלצולם יפה ונעים לאוזן הנאורים הדרים בין הנכרים והגוים":
"שאלה: אם מותר לבן ישראל התכנות והקרות בשמות הלועזים והנכרים?
- תשובה. הנה במדינתנו רוסיא… אשר התכנה בשם נכרי ארקאדי יפימאביץ, במקום השם הישראלי אהרן בן חיים. ובשביל כך פסלו את בחירתו. נתעוררה אגב אורחא שאלה: אם מותר לבן ישראל להתכנות ולהקרא בשמות הלועזים והנכרים מנקודת מבט דתי. ולפי הודעת העתונים העבריים תוצג שאלה זו לפני אסיפת הרבנים בעיר הבירה פטרסבורג לפתרון. לכן אמרתי לחוות דעת על הספק הזה.
אם נשים עין חודרת על השמות הבאים בספר בראשית, אז יגלה לעינינו חזיון יקר, כי לפנים בראשית התפתחות האנושיות היה מנהגם לתת שמות לבניהם לפי מאורעותיהם וקורותיהם הפרטיים…
הרי רואים אנחנו כי שמות האבות ושבטי י"ה היו שמות רבים בתנ"ך ע"פ הקורות הפרטיות, אשר למותר הוא להביאם לדוגמאות. ולכן השאלה מתי נעזב המנהג הזה, העתיק מאד, ותחתיו בא מנהג חדש לכנות הבנים בשמות אבותינו וקרובינו, כמנהגו בימים אלה…
עתה נחזה נא אם היה בזמן מן הזמנים איזו התנגדות לשמות הלועזים, ואם על ידי כנויהן יש איזה בגידה במנהגים הדתיים שלנו. והנה לכוארה אפשר שהיהודים לא קבלו ברצון גמות שמות הלועזים, מהאגדה המפורסמת על דבר אלכסנדר מוקדון ופגישתו עם שמון הצדיק, ובעל הספר יוסיפון הוסיף מדיליה עוד, ואחריו נמשך הראב"ד בעל ספר הקבלה… כי כל ילדי הכהנים אשר יוולדו בשנה הזאת בכל ערי יהודה וירושלים, יקראו על שמו אלכסנדר. ובזה רצה המחבר ההוא לתת מקור וסבה לשם 'אלכסנדר' בישראל אשר לא נשמע מלפנים בטרם באו היוונים לארץ ישראל… אמנם כבר השיג עליו הרב הגאון המבקר החרוץ ר' שלמה יהודה ראפפורט בספרו הנכבד "ערך מלין"… וז"ל שם: כי עוד זמן רב לפני אלכסנדר בן יוחנן כה"ג נמצאים שמות יונים גם בין חכמי התלמוד, ואנטיגנוס איש סוכו לעד, גם עליו נאמר כי נקרא כן על שם שר הצבא של אלכסנדר מוקדון, עכ"ל…
ז) ויש להביא ראיה כי כנוי שם בשם לועזי ונכרי איננה בגידה במנהגים הדתיים, והראיה כי הגרים אשר התיהדו לפנים, לא היו אנוסים כלל לעזוב את שמם הראשון שהיה להם בגיותן, ואונקלוס הגר לעד, שהיה עקילס היוני שהתגייר ותרגם את התורה ינוית, ורק הייהודים שבשו במבטאם מעקילס לאונקלוס… וליכא למימר: בכונה התכוון לשמות שמו מעקילס לאונקלוס למען טהרו משם נכרי, שהרי נראה שלא החליפו שמו, שהירושלמי מזכירו בשם עקילס. אולם מוכח מכאן שליכא שום איסור בזה…
עוד ראיה ממה דאיתא בשו"ת בשמים ראש (בסימן ק"צ)… הרי רואים דברים קרובים, דאפילו בשם רשע דעליו נאמר הקרא 'ושם רשעים ירקב', אם רק יש לשמו הוראה נעימה וצלצול יפה לאוזן – מותר הכנוי בו, ואם כן כל שכן בשמות הלועזים והנכרים מותר הקריאה, אם צלצולם יפה ונעים לאוזן הנאורים הדרים בין הנכרים והגוים".
משנה הלכות (מצד 'בחוקותיהם' אין איסור, אך מצד קריאת שם אדם רשע כן)
בשו"ת משנה הלכות ד, קיד, נשאל "אי מותר לישראל לקרא עצמו או בנו בשם עכו"ם", או שיש בזה משום 'ובחוקותיהם לא תלכו'.
והשיב שמצד 'בחוקותיהם לא תלכו' אין איסור, כדברי המהרי"ק שרק בדבר ללא טעם או שיש בו פריצות יש איסור 'בחוקותיהם'. וכאן זה לא שייך. לאחר מכן הביא את דברי המהר"ם שיק ודעימיה, והקשה עליהם מהגמ' בגיטין שממנה עולה במפורש שבחו"ל רוב היהודים נקראו בשמות של נוכרים, ואין לומר שרוב ישראל שבחו"ל עשו זאת שלא ברצון חכמים (אמנם כתב שלא מלאו ליבו לחלוק עליהם, מאחר שהם עצמם הביאו את הגמ' הזו והתפלפלו בה).
עוד תמה עליהם, כיצד התעלמו מדברי המהרשד"ם שעולה ממנו שאין בזה איסור. ולכאורה מאחר שלא הזכירו את דעתו בדבריהם, יש לקבל את דבריו, שכן "כל היכא דהאחרונים לא הביאו דברי ראשונים אשר חולקים עליהם – קיי"ל כראשונים".
לכן לכאורה היה צריך להתיר זאת.
אלא שכתב סברה להחמיר בימינו, שהואיל ואסור לקרוא בשמות של רשעים (והאריך להוכיח נקודה זו), וכל הגויים כיום נחשבים רשעים כיוון ש"לא מצינו אף אחד לדעתי בכל כדור הארץ שישמור ז' מצות בני נח מפני צווי השם יתברך שמו", ממילא אסור כיום לקרוא בשם של רשעים. ורק אם יהודי שנקרא בשם של רשעים חזר בתשובה ומת, מותר לקרוא לצאצאיו על שמו, כיוון שלא קוראים להם על שם גויים אלא על שם של יהודי.
לסיכום הדברים כתב "העולה מזה דלכתחילה ודאי אסור לקרא בשם עכו"ם, וח"ו לעשות כן… ולכתחלה כל שיש בידו למחות – ימחה מלעשות כן, ככל שאר האיסורים. ובפרט כי אותם שקורין בשמות האלו הוא רובא דרובא מפני שרוצים להתדמות להם ולהתבולל ביניהם כמובן":
"אי מותר לישראל לקרא עצמו או בנו בשם עכו"ם
ב"ה ר"ח תמוז התשכ"ה ברוקלין נ"י יצו"א.
כבוד הב' החשוב שואל כענין חו"ב וכו' הב' משה מרדכי לאווי הי"ו, תלמיד ישיבה הקדושה טעלז.
אחדשה"ט, למאן דלא חזינא קמברכינא ובדבר השאלה אי שפיר דמי לבן ישראל לקרא את בנו או עצמו בשם עו"כ או דילמא יש בזה משום 'ובחוקותיהם לא תלכו'. והעיר מדברי שו"ת מהר"ם שי"ק יו"ד סי' קס"ט דס"ל דהוה איסור דאורייתא וגם הביא שו"ת צפנת פענח ח"א סי' ער"ה ושו"ת ח"ס א"ע סי' קי"ח ומהרש"ם א"ע סי' רל"ב ח"ג ועוד איזה אחרונים, רובם מצוינים בתשובות מזה לזה. ומחמת כי אין הזמן גרמא כעת לפלפל בדברי צדיקים האחרונים ז"ל, ע"כ אבא רק לעצם הדין מה שנלפענ"ד בס"ד.
וזה יצא ראשונה מה שמסתפק אי יש בזה משום ובחוקותיהם לא תלכו, הנה כבר כתב לן מהרי"ק שורש פ"ח, הביאו הב"י בש"ע יו"ד סי' קע"ח וברמ"א שם, דאין איסור משום 'ובחוקותיהם' אלא בדבר שהוא חק להם בלי טעם בעולם, או דבר אשר שייך בו משום פריצות דרך צניעות וענוה, דבדבר שהוא בלי טעם אלא חק ופלא עושהו, אז ודאי נראה שהוא נמשך אחריהם ומודה להם, דאם לא כן, למה יעשה דברים התמוהים האלה? ודבר אשר שייך בו פריצות גדר הצניעות והענוה ונהגו בו עו"כ ולישראל אסור, ע"ש באריכות ובדברי אחרונים.
ולפ"ז בדידן תרווייהו ליתנהו לא משום חק ולא משום פריצות של צניעות וענוה, אלא שיש בזה משום מה שאמרו שצריך להתרחק מהם ומהמונם, הוה דרך שחץ וגאוה, ולא להתדמות להם. ולדעת מהר"ם שי"ק דס"ל דהוא מדאורייתא הוא מקרא ד'ואבדיל אתכם מן העמים', ועיין חנוך מצוה ב' משרשי המצוה, שרצה הש"י לקבוע בעם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו אות קבוע בגופם להבדילם משאר עמים בצורת גופם, כמו שהם מובדלים מהם בצורת נפשותם וכו', ע"ש.
ברם אף דאהובים עלינו דברי הגאון מהר"ם שי"ק ושאר אחרונים ז"ל, מ"מ לא אוכל להכחיד דלכאורה אישתמיטתיה מינייהו דהצדיקים האחרונים ז"ל דברי גדול הדור, מראשוני האחרונים ז"ל מהרשד"ם ז"ל בתשובה סי' קצ"ט, שכבר דן בדין זה. וזה זמן רב ציינתי על גליון שו"ת מהר"ם שיק שלי, וז"ל: עיין גיטין י"א ע"ב, וז"ל: 'גיטין הבאים ממדינת הים, אעפ"י ששמותיהן כשמות עו"כ – כשרים, מפני שרוב ישראל שבחוצה לארץ שמותיהם כשמות עו"כ'. הרי מפורש דלא רק שנמצאים ישראלים ששמותיהן כעו"כ, אלא רובם שבחו"ל שמותיהם כשמות עו"כ. ואי היה בזה איסור דאורייתא, ח"ו שיעברו רוב ישראל באיסור דאורייתא! ואפילו נימא שלא ברשות חכמים עשו, אבל רוב ישראל ליכא למימר שלא ברשות עשו. וגם באמת כי גם בא"י היו מועטים שהיו שמותיהם כשמות עו"כ, דליכא בין א"י לחו"ל אלא רוב, דבחו"ל רובם כשמות עכו"ם ובא"י מיעוטם כשמות עו"כ. אבל פשוט דהיו שמותיהם כשמות עו"כ. ובגמ' לא מצינו דיהיה איסור בזה מדינא.
אלא דמ"מ לא מלאני ליבא לחלוק על האחרונים ז"ל, שהרי גם הם ראו דברי הגמ' הנ"ל, וקצתם הביאו דברי הגמ' ואפ"ה פלפלו באיסור זה. עד שהאיר ה' עיני ומצאתי למהרשד"ם הנ"ל, שכתב בתשובה: אף דודאי אמת דאין בזה משום מדות חסידות, וודאי שצריך להתרחק מהם כפי מה שאפשר, אבל לומר שיש בזה איסור וכו'. וכתב באלו האנוסין שבאו מפורטוגל… וכתב ראיה זו מגמ' גיטין הנ"ל דמותר לכתוב… הרי בפירוש שישראל שקורא עצמו בשם שמות גוים מובהקים ישראל כשר הוא, וכשר לחתום בגט. וכתב עוד, דכל זה להמחמירים, אבל האמת – כל מה שאוסרים ומחמירים הפוסקים ז"ל, אינו אלא שלא ישנה האדם עצמו וגופו בפני הגוים, שלא יחשבוהו לגוי ויאמרו פלוני גוי הוא ואיכא חילול השם, ע"ש כל התשובה. מבואר עכ"פ דליכא בזה לדעת מהרשד"ם לא איסור דאורייתא, אלא אפילו איסור דרבנן ליכא. ופלא על המהר"ם שי"ק ז"ל ושאר אחרונים שלא ראו דברי מהרשד"ם ז"ל, שהיה גדול הדור וגובה ארזים גבהו, ואף כי ודאי ביד האחרונים ז"ל לחלוק אפילו עליו ז"ל, אלא דכל זה אם הביאו דבריו וחלקו עליו, אבל כל היכא דהאחרונים לא הביאו דברי ראשונים אשר חולקים עליהם – קיי"ל כראשונים, דאמרינן: 'אילו ראו דבריהם, היו מביאין אותן וחוזרין בהם'. א"כ הכי נמי, לפי הכלל המקובל בינינו היה בזה ההלכה כמהרשד"ם נגד האחרונים ז"ל שלא ראו דבריו.
והא ראי' שהביא המהר"ם שי"ק מדברי ר"ת גיטין ל"ד ע"ב, שח"ו להזכיר שם נכרי בגט, הנה פשוט בזה כמו שדחו האחרונים ז"ל, דהתם מיירי במומר שרוצה להזכיר שם עכו"ם שלו, כמו שמבואר בתוס' שם, וזה ודאי דאין להזכיר שם מומר שנתן לעצמו לע"ז ממש. אבל פשוט דאם בא ישראל לגרש אשתו, שאין לו אלא שם עו"כ, דמגרש בשמו זה בלי שום פקפוק. וכן העלו כל האחרונים ז"ל, וא"כ אין ראי' מדברי ר"ת לדברינו.
איברא דלאחר העיון קצת בהא הלכתא, נראה לפענ"ד דלקרות בשם גוי בזמן הזה אסור, ואפשר לכ"ע אפילו אליבא דמהרשד"ם. אלא דמתחלה נדקדק קצת במקור השמות מיום אשר שם שמות בארץ, וידוע דבשנים ראשונים מאז בריאת האדם היו קורין שמות הנולדים על שם המאורעות, ואדם הראשון קרא לאשתו 'חוה' על שם שהיתה אם כל חי, וכשנולד בן שלישי קראו 'שת' "כי שת לי ה' בן אחר וגו' ".ובנח כתיב: "ויקרא שמו נח לאמר: זה ינחמנו וגו'". וצור מחצבתינו, אברהם אבינו ע"ה, דרשו שמו: "כי אב המון גוים נתתיך", ובנו – עולה תמימה אבינו יצחק – על שם הצחוק נקרא 'יצחק', וישמעאל – "כי שמע אלקים", ובחיר שבאבות על שם שידו אוחזת בעקב עשו, וכן י"ב שבטי י-ה בני יעקב, ומנשה ואפרים בני יוסף, ומשה רבינו – "כי מן המים משיתיהו". וכן רבו כי רבו עד אין מספר. ומה שלא נהגו בדורות האחרונים כן כתב בספר חסידים שהוא משום שאין אנו יודעים בזה לקרות על שם המאורע ולכן התחילו לקרא על שם משפחתם אשר בארץ המה…
והנה מצינו בבנ"י שקראו בשמות עכו"ם, כגון שם 'נח' מצוי בין אחינו בני ישראל, וכן שם של 'ישמעאל'… אמנם אכתי מצינו עוד שם – 'אלכסנדר', והתם נמי אפשר לומר דמשום שלום מלכות עשו כן, דהעלו כל הנולדים שנה שלמה על שם אלכסנדר. ומצינו עוד אחד מרבותינו בעלי התוס' – 'רבינו פטר' שמו, ומה לי להרבות בראיות ולהביא שמות? והלא גמרא מפורשת גיטין הנ"ל דרוב ישראל שבחו"ל ומיעוטם בא"י שמות עו"כ להם!
ומיהו מצינו לאידך גיסא שמות דלא מסקינן בשמייהו: שם 'עשו', אף שהיה בנו של יצחק אבינו, 'ירבעם בן נבט', 'אחאב', 'אבשלום'. ועיין תוס' יומא הנ"ל מה שתמהו בשם אבשלום, האיך נותנין, ותי' 'אבשלום' לחוד ו'אבישלום' לחוד. עכ"פ מצינו שמות דמסקינהו בשמייהו אפילו שמות עו"כ, ושמות דלא מסקינהו בשמייהו אפילו הם שמות ישראל.
ומה שנראה בזה בס"ד, דמקור כל הדברים… מאי 'ושם רשעים ירקב'? – אמר ר' אלעזר רקביבות תעלה בשמותן, דלא מסקינן בשמייהו. ופרש"י רקביבות – חלודה, דהוי כברזל שאין משתמשין בו, שלא יקרא אדם לבנו שם אדם רשע. למדנו מדבריהם ז"ל דאין קורין לבן ישראל בשם אדם רשע, ואין נפ"מ בין רשע ישראל לרשע עכו"ם לענין זה. עוד למדנו, דשמות שקרא להם הקדוש ברוך הוא, אפילו היו האנשים רשעים כישמעאל – קורין אותם. עוד שמענו דמי שהי' צדיק אפילו מאומות העולם מסיקין על שמייהו, שהרי ישמעאל מאומות העולם הי' ואי לאו דרשע הי' לא הי' קשה להו לתוס' האיך מסיקין על שמיה. וגם נח, דמהם היה, ומסיקין על שמיה.
נמצא דהעיקר העולה אצלנו הוא אם מי שקורים אחריו הי' צדיק או רשע, ואפילו מחסידי אומות העולם – מסיקין בשמייהו. אלא דקצת יש לומר עוד דדוקא קודם מתן תורה, שקראו שמות על שם המאורעות, אז היו מסיקים אפילו על שם עו"כ אינו רשע, אבל לא לאחר מתן תורה. אמנם מאלכסנדר מוקדן לכאורה לא משמע כחלוק הנ"ל, אם לא דנימא דהתם משום שלום מלכות עשו, וכנ"ל.
ומעתה אומר אני, כיון דהלא עכשיו כל הגוים רשעים הם, ולא מצינו אף אחד לדעתי בכל כדור הארץ שישמור ז' מצות בני נח מפני צווי השם ית"ש, ואפילו ימצא אחד ששומר ז' מצות ואינו מודה שנתנו למשה רבינו מסיני – להם אין זה כלום, כמ"ש הרמב"ם פ"ח מה' מלכים… הרי מבואר דכל שהעכו"ם אינו שומר ז' מצות שלו בתור צווי שנצטוו כן ע"י משה רבינו, הרי זה רשע, ואינו מחסידי אומות העולם. ואני ברור לי שבזמן הזה אין שום עכו"ם בעולם שיקיים ז"מ שלו באופן זה וממילא כולהו רשעים נינהו…
אבל כיון שהעלינו בס"ד כן, פשוט דאסור לאסיק בשמייהו, מאחר דקיי"ל בגמ' יומא הנ"ל דאסור להסיק בשם רשעים, משום דכתיב: 'שם רשעים ירקב'. וכיון דהיום כלהו רשעים נינהו, אסור להסיק בשם עכו"ם לכ"ע. ואיסור גמור הוא מדברי קבלה וגמרא. ולא דמי להני, דבימי הגמ' דאמרו שם יהודי שבחו"ל רובם שמותם כעו"כ, דאז בזמניהם אכתי היו עו"כ חסידי אומות העולם, ולא היו רשעים גמורים, ואחריהם היו קורין בניהם ולא הי' איסור בדבר. משא"כ עכשיו.
ומעתה יש לומר גם בדברי מהרשד"ם, דמביא ראיה לעצמו מגמ', דהתם דוקא באופן כזה מותר, אבל לקרא בשם עכו"ם שהוא רשע ודאי דאסור ומודה מהרשד"ם לזה. ואפילו נימא דלא נחית מהרשד"ם לזה, מ"מ הרי מסתברא מילתא כן. וא"כ להלכה ודאי דאין להסיק בשם גוים, וכדעת מהר"ם שיק ז"ל אף דלא מטעמיה.
עוד מצאתי ראיה דלא לקרא בשם עכו"ם, בספר חסידים סי' תתשל"ט: זה ספר תולדות אדם וגו' לקרא בשם לקרא לנער בשם ה' שהוא שמו של יהודי, פירוש שיקרא את שם הנער אחר שמו של יהודי, ולא שם של נכרי, ע"ש. על כן ודאי שאין ח"ו לקרא בשמות העכו"ם, שהוא רק להתדמות להם, וכל מי שיראת ה' נוגע בלבבו ירחק מהם הרחק כמטחוי קשת. מ"מ מה שנהגו הראשונים בזה נראה הוא משום מה שכתבתי בדורות הראשונים.
עוד אני אומר דגם מה שכתבנו דאסור, הוא רק מי שקורא אחר עו"כ, אבל אם מי שהוא קרא לבנו בשם עכו"ם, אפילו רשע בזמן הזה, והשי"ת ברוב רחמיו וחסדיו ובלתי ידח ממנו ידח החזירו למוטב ונעשה ישראל כשר, ומעז יצא מתוק – כמו שמצינו הרבה ב"ה בזמן הזה – ואח"כ מת הוא, מותר אח"כ לקרא בשם אביו אשר נקרא מאבי אביו בשם עו"כ, אף ששם עכו"ם הוא, כיון דעכשיו הוא כבר קורא לבנו בשם ישראל וכשר היה. ולפ"ז נמי שפיר יש ללמד זכות על רוב מאחינו בנ"י, אפילו יש להם שמות כאלו אבל רובם מהשומרי תורה לא העלו שמותיהם אלו מן עכו"ם ח"ו, אלא שע"י סיבה הוא שבא ע"י אחד מבני משפחה, אבל כיון שנטהר נטהר. [ועיין תוס' שבת י"ג ע"ב ד"ה שבנא נראה לר"י. ומיהו עיין רשב"א שו"ת ח"ד סימן צ' בלאו דלא ילבש גבר שאם הראשון עשה להתדמות לנשים אף דהבאים אחריהם אינם מתכוונים כ"א להתדמות אליו, מ"מ כולם נידונים ע"ש כוונת הראשון]. והנח להם לישראל באופן כזה, וממילא כל הני כנוים בכלל זה הם, ואין להרעיש העולם בשביל זה, אף שמי שיראת ה' נוגע בלבבו גם מזה ירחק כמובן.
העולה מזה דלכתחילה ודאי אסור לקרא בשם עכו"ם, וח"ו לעשות כן, אבל לאחר המעשה הנח להם לישראל באופנים הנ"ל. ולכתחלה כל שיש בידו למחות – ימחה מלעשות כן, ככל שאר האיסורים. ובפרט כי אותם שקורין בשמות האלו הוא רובא דרובא מפני שרוצים להתדמות להם ולהתבולל ביניהם כמובן".
אגרות משה (קריאה בשם נוכרי היא דבר מגונה אך אין בזה איסור)
או"ח ד, סו (אין איסור בקריאה בשם נוכרי, אלא שזה מגונה. וכשיש בזה כיבוד הורים – אף לא מגונה. ויש צד שאחר מתן תורה אין קפידא שלא לקרוא בשמות נוכרים)
בשו"ת אגרות משה או"ח ד, סו, נשאל האם "לשנות שם לעז לשם בלשון הקודש", כאשר שם אמו הוא שם לעז, ורוצה לקרוא לבתו על שם אמו. והשיב ש"אף שהוא דבר מגונה" לקרוא בשם לעז, "אינו אסור". והביא ראייה משמו של ה'מגיד משנה' – וידאל, שהיה שם לועזי, וכן משמו של רבי מיימון, אביו של הרמב"ם, ועוד. ובאר שכאשר "כבר נתרגלו ישראל באלו השמות" אין בזה אפילו גנאי, ולכן כאשר רוצה לקרוא לילדו על שם סבו, "שהוא ענין כבוד המשפחה" אזי "איכא עליו לכבדם". וכל שכן כשרוצה לקרוא על שם אחד מהוריו, שאז יש עליו חיוב מצד כיבוד הורים לקרוא לילדו על שמם כפי שנקראו בחייהם.
בהמשך האג"מ מציע לומר שכל ההקפדה על שמות המיוחדים לעם ישראל היתה דווקא לפני מתן תורה, שאז ההבדל בין ישראל לעמים לא היה גדול, והיה צורך לבדלם על ידי שינוי בשמותיהם, מלבושיהם ולשונם. אך לאחר שקיבלנו תרי"ג מצוות, הן אלו שמבדילות אותנו מהעמים, ואין צורך או אף חובה מוסרית לקרוא דווקא בשמות עבריים המיוחדים לישראל. אך סיים: "אף שמסתבר כן, מסתפינא לומר זה בלא ראיות גדולות":
"אם לשנות שם לעז לשם בלשון הקודש שקורא לבתו ע"ש אמו. בע"ה י"ג כסלו תש"מ לאברך אחד.
הנה בדבר שמות של לעז, שכתבתי שאף שהוא דבר מגונה אינו איסור, שלכן חזינן שכמה שמות של לעז מכל מדינה ומדינה נעשו במשך הזמן דגלות הארוך שנתחלפו המדינות, שאף שמסתמא צווחו מתחלה – נשתקעו השמות בין ישראל, עד שנקראו כבר לשמות ישראל. ובשמות נשים הם ביותר אצלינו שאנו מבני אשכנז הם משמות אשכנז ומגולי ספרד הרבה שמות משל ספרד.
וגם גאוני עולם מגדולי הראשונים, כבעל ה'מגיד משנה' ששמו היה רבינו ווידאל, וכמה גאונים, כדמשכחינן בתשובות ראשונים. וגם שם 'מיימון' אביו של הרמב"ם, כנראה שהוא שם לעז, שלכן ח"ו לנו לומר שלא עשו כהוגן, דאחרי שכבר נתרגלו ישראל באלו השמות – אין בזה שייכות לטעם הגנאי, ואין לשנות לקרא שם בנו או שם בתו על שמות הזקנים והזקנות שנקראו בשמות לעז, שהוא ענין כבוד המשפחה, אף שהם מדור הקודם, שעכ"פ איכא עליו לכבדם. וכ"ש כשיש עליו לקרא על שם הוריו ממש, שחייב בכבודם. וגם בדברי חז"ל במדרשים איתא שקורין עכשיו הבנים והבנות ע"ש דורות הקודמים, צריך לקרא כפי השם שנקראו, אף שהוא שם לעז בלא שינוי.
ולכן כשתלד אשתך תחי' בשעה טובה ומוצלחת, והולד תהיה בת, תקרא אותה על שם אמך ע"ה. אבל מכיון שאמך ע"ה מתה צעירה בימים, וגם שלא כדרך סתם מתים, יהיה כדאי לקרא משמות אמך רק שם גיטל, כי שם 'דריזל' בהוספת הדלת, לא ידוע לי איזו שם הוא, ובלא שום מובן. ולהוסיף עוד שם משמות הצדקניות שבקראי שלדעתי היה טוב אם אפשר בשם חנה, ותקרא 'גיטל חנה'. וגם יש לקרא גם חנה גיטל, ואין קפידא בזה.
ומה שמשמע ממכתבך ששם 'צפרה' הוא מלשון צפור, לא מסתבר, אלא יותר נוטה שהוא מלשון השקפה ומלשון 'נהורא', אך שאיכא גם רמז לצפור. וגם שם פיגא אינו שייך לפיגל, אלא כשהוא קצור לשם פיגל, אבל כשנקראת 'פיגא' – אינו ענין לשם 'פיגל', והוא מכוונה אחרת שלא ידוע לנו מקור שם זה.
ובאם ליכא שום טעם לשום שם, יש ודאי לבחור בשם אחד מהנביאים והצדיקים שבקראי, או למי שהכרנוהו בדור זה לצדיק וגאון, ואף כשהוא חי.
והנה בעצם, הא מצינו הרבה שמות של אמוראים שנקראו בשם דארמית, כגון ר' פפא ור' זביד ומר זוטרא ומר קשישא ומר ינוקא, ועוד הרבה. ומהגאונים – רובם נקראו בשם ארמית, אך אולי יש לומר דארמית שאני, כדאיתא בירו' סוטה פ"ז ה"ב: 'לא תהא לשון ארמי קלה בעיניך, שהרי הוא נמצא בתורה ובנביאים ובכתובים', וגם עיקר הגמ' דבבלי וירושלמי הוא בארמית, ותרגום אונקלוס הוא בארמית, והקדיש הוא בארמית, שלכן אולי גם השמות עדיפי. וגם הרבה שמות דארמית היו בעולי בבל, ושמות אנשי כנסת הגדולה היו רובן דארמית, ואף שאיתא במדרשות שלא היו שמותיהן נאים – לא משמע שהוא בשביל שהיו ארמית, וגם לא נאמר שם בלשון גנאי, אלא לומר שם לענין המעשים שהיו טובים שזה מיפה את הכל.
והנה יש מקום לומר דזה ששיבחו חז"ל ויק"ר ל"ב בגלות מצרים שלא שינו את שמותן, הוא לקודם מתן תורה, שלא היה היכר גדול בשביל קיום המצות דבני נח. ובפרט שחלק גדול מישראל עבדו גם כן עבודה זרה, ורובן לא מלו את בניהם עד סמוך להגאולה כשהיו צריכין לאכול הפסח שמל אותן יהושע. ומשמע שהיה רוב גדול לבד שבט לוי שהם מלו את בניהם, כדכתיב: 'ובריתך ינצורו' בברכת משה. ואף שפרש"י על אלו שנולדו במדבר, היה זה גם במצרים, כמפורש במדרשות, שלכן בשביל האמונה שיגאלו ורצו שיהיו ניכרין שהם ישראל – הנהיגו להקפיד שלא ישנו את שמם ולא ישנו את לשונם.
ומטעם זה שייך זה להגאולה, משום שבשביל אמונת הגאולה הקפידו על זה. אבל אחר מתן תורה אין לנו חיוב מדינא, וגם לא מעניני זהירות ומוסר, אלא מה שנצטוינו התרי"ג מצות לדורות והמצות שנצטוו לשעה, וכפי שנאמרו בתורה שבעל פה. ולכן לא הקפידו ע"ז רבותינו, דהא אף עניני זהירות ומוסר ומעלה נמי נאמרו מסיני, עיין בריש פרקי אבות ברע"ב, ולא היה זה בקבלה שכן איכא מעלה גם אלאחר מתן תורה, אלא שבזכות זה נגאלו אבותינו, שאפשר לפרש שהיה מעלה ודבר טוב רק אצלם, כדלעיל, ולא אחר מתן תורה. ואף שמסתבר כן, מסתפינא לומר זה בלא ראיות גדולות. ידידו, משה פיינשטיין".
אג"מ או"ח ה, י (בשמות שכבר השתקעו בישראל אין כלל קפידא, וגם בשמות שלא – אין איסור אלא שמגונה)
בשו"ת אגרות משה או"ח ה, י, הביא קושייתו של הרב עמנואל ראב"ד, שהקשה על תשובתו הקודמת של האג"מ מניין שמותר לקרוא בשמות של גויים גם כשאין להם משמעות? הלא הדוגמאות שהביא האג"מ ליהודים שנקראו בשמות של נוכרים הם כאלו "שיש להם באור", כמו ווידאל, שמשמעותו היא 'חיים', וכדומה.
הרב פיינשטיין השיב לו שגם במקומות שבשפה שדיברו בהם משמעות המילה חיים לא היתה 'וידאל', עדיין היהודים קראו לילדיהם בשם זה, הרי שאין זה תלוי בכך שיש משמעות למילה. עוד הוסיף האג"מ ש"אף אם נימא שהשם יש לו פירוש וכוונה, האם בשביל זה אין שם זה משמות של נכרים דהמדינה?". לכן באר האג"מ שסיבת ההיתר היתה ש"היה זה משום הסביבה שבגלות, שכל הדיבור המובן והמורגל אף לרובא דרובא, וגם אצל חכמי התורה ובלמוד התורה, היה רק בשפת המדינה". וקריאת השמות בלעז לא נודעה לחקות את הגויים אלא כי זו היתה השפה שבה דיברו גם היהודים. והאריך לבאר את העניין מבחינה היסטורית.
הרב פיינשטיין שלל את טענתו של המקשה, שטען שהיהודים היו קוראים בשמות לעז שהגויים לא השתמשו בהם, אלא הומצאו למעשה על ידי היהודים. הרב פיינשטיין טען שלא סביר שכך היה הדבר, אלא "כשהן שמות שהיו בשפת אנשי המדינה, גם להמשפחה היו נראין יפין; לא מצד שנקראו כן הנכרים, אלא שהשמות יפין לפי השפה". ולכן קראו להם בשמות אלו. עוד הוסיף ש" וגם הרבה עשו שלא כהוגן בשביל למצוא חן בעיני שכניו הנכרים, ואף שמיחו בהם לא הועיל".
לקראת סוף דבריו כתב ש"שמות שכבר הושקעו בישראל לחשיבות שמות ישראל, כבר מצינו הרבה גדולי ישראל שנקראו בהלעז. כמו בער ולא דוב, וואלף או וועלוול ולא זאב, ומנעדל ולא מנחם, וליב ולא אריה… ליכא שום קפידא, מאחר שכבר הושקעו שמות אלו בישראל ונחשבו שמות ישראל".
בסוף דבריו הביא את דברי השואל, שהגיב על סברתו של הרב פיינשטיין מהתשובה הקודמת, שרק לפני מעמד הר סיני היה חשוב להקפיד על שמירת שמות ישראל, וטען השואל שבימינו שיש יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות, חזר העניין לקרוא דווקא בשמות ישראל. והשיב הרב פיינשטיין שזה נכון רק לגב חילונים גמורים שממילא לא ברור אם יקשיבו לנו (אם אם מקיים חלק מהמצוות, עדיין ניכרת יהדותו. כך עולה מדבריו אף שלא מפורש לגמרי):
"קריאת הבנים והבנות בשמות לעז, ובעניין איזה שמות פרטיים וכתיבתם בגט
בע"ה ח' מרחשון תשמ"ב.
מע"כ ידידי החשוב ומכובד מאד ורוצה לתקן דורנו זה, כש"ת מוהר"ר עמנואל ראב"ד שליט"א שלום וברכה לעולם.
א. במה שוודאי שאין איסור בקריאת בנים ובנות בשמות לעז כיוון שהרבה גדולי עולם נקראו בשמות כאלה.
הנה בתשובתי באג"מ או"ח חלק ד' סימן ס"ו כתבתי שלקרוא הבנים והבנות בשמות לעז הוא דבר מגונה, ואינו איסור, הוא ודאי אמת וברור. ומסתבר שוודאי צווחו מתחילה, עד שנשתקעו השמות בין ישראל, שנקראו כבר לשמות ישראל. וכדהבאתי הרבה גדולי עולם שנקראו בשמות לעז, כרבינו ווידאל בעל המ"מ והר' מיימון אביו של הרמב"ם. וכשתעיין בריב"ש תמצא ערך כ"ה שמות ת"ח שהם שמות לועזיות לבד, שכנראה לא היה להם אלא זה השם דלעז לבד. ומה שפי' מע"כ איזה שמות שיש להם באור, שווידאל הוא תרגום צרפתי חיים, הנה שם ווידאל מצינו בחכמי ספרד ולא בחכמי צרפת, ובלשון ספרד תרגום של חיים הוא ביבאנט, עיין בלשון המחבר בש"ע אה"ע סימן קכ"ט סעיף י"ז. וכמו כן נקרא חיים בנבנשת בלשון ספרד, כמו שהיה נקרא בעל כנה"ג. מ"מ אפשר שהיו אבותיו של רבינו ווידאל מצרפת שבאו אחר זמן לספרד. אבל בריב"ש שהוא ספרדי איתא עוד אינשי בשם ווידאל, או אנווידאל, שהוא ג"כ שם ווידאל אך בהוספת אותיות אנ קודם עיקר השם, כמו שאיתא שם הרבה שמות בהוספת אותיות כמו אנשמואל אנמשה וכדומה, וכן הוא אנווידאל שהוא היה מי שנקרא ווידאל, אבל בהוספת אותיות אנ והוא כנראה היה סימן לאיזה גדלות וחשיבות וכדומה, שא"כ חזינן שא"א לומר כפירוש מע"כ.
אבל אף אם נימא שהשם יש לו פירוש וכוונה, האם בשביל זה אין שם זה משמות של נכרים דהמדינה? ואם רוצה לקרא לבנו בשם חיים לסימן ברכה, הלא יותר טוב ונקל לקרותו חיים בלשון הקודש שגם מלאכי השרת מכירין, ולא ביבאנט ובנבנשת ולא ווידאל. אלא היה זה משום הסביבה שבגלות, שכל הדיבור המובן והמורגל אף לרובא דרובא, וגם אצל חכמי התורה ובלמוד התורה, היה רק בשפת המדינה. דחכמי צרפת דיברו ולמדו התורה, במה שהוצרכו לבאר הרב לתלמידיו וגם חכם לחברו חכם, רק בצרפתית. וחכמי ספרד שהיה מתחילה בשפה ערבית, למדו בערבית וחיברו חיבוריהם בלשון הערבי, כדמצינו הסוגיות הקשות ביאר הרי"ף בלשון ערבי. וגם הרמב"ם כתב פירוש על משניות בלשון ערבי, וכן ספר מורה נבוכים, ורק ספר פסקי הלכות שקראו היד החזקה חיבר בלשון הקודש, משום שלא רצה לשנות ספר של הלכות פסוקות מלשון המשנה. אבל חכמי צרפת אף שלמדו ולימדו לתלמידים בשפת צרפתית, לא מצינו שחיברו חיבורים בכתב אלא בלשון הגמ'. וכן חכמי אשכנז אף שלמדו ולימדו בשפת אשכנז, לא מצינו שחיברו בכתב אלא בלשון הגמ', אבל בכל הענינים דברו בשפת אשכנז. ושפת אשכנז זכתה מברכת נח, יפת אלקים ליפת, שאף אחר שירדו משם לפולין ולרוסלאנד אשר משלה גם על ליטא וליטביא ועוד מדינות, שנשאר שפת אשכנז לשפת היהודים, אך שנתערבו הרבה תיבות מלשונות פולין ורוסלאנד, וגם ממדינות הקטנות, שממילא אינה שפת אשכנז ברורה, אלא נעשה כשפה חדשה בשם אידיש, אף שרוב השפה הוא שפת אשכנז, וגם איכא שינוי בהברותיה. ושפה זו היא גם אצל היהודים באונגארן וכן במדינות הקטנות ביוראפ, ואף במדינות הגדולות דצרפת וענגלאנד, שרובא דרובא של היהודים הנמצאים עתה, באו מחדש לשם מרוסלאנד ופולין, וכל המדינות שהיו תחת רוסלאנד ושייכות עמהם, כולם נחשבו כבני אשכנז, ודיברו כל השנים בשפת אשכנז זו, שנקרא אידיש מחמת ההברה ומחמת עירובי מלים מלשונות פולין ורוסלאנד ושאר מדינות. ולימוד התורה בכל הישיבות הגדולות, ואף בא"י, הוא באידיש. אף שאיכא שינוי קצת בהאידיש ממקום למקום, מצד עירוב שפת המדינה שהם שפות אחרות בכל מקום ומקום.
אבל אף אחר שרוב ישראל דברו באידיש, היה חלק גדול שדברו רק בשפת המדינה אף אלו שידעו לדבר גם באידיש. ומטעם זה הרבה שמות עוד יותר משמות דלה"ק נקראו האינשי, אף באנשים, ובנשים הם רובא, בשמות המדינה. אך אחר שנעשה שפה בשם אידיש שעיקרה אשכנזית, מאחר שהשמות שקראו כשהיו באשכנז נשתקעו אצלם, נעשו כשמות של שפת האידיש. אבל בתחילה כשהיו אבותינו דורות הקודמים באשכנז, קראו הרבה לבניהם ובנותיהן בשמות המדינה. ובשביל זה כתבתי דמוכרחין ליתן שם הילדים על שם הזקנים והזקנות שהוא כבוד המשפחה.
ומש"כ מע"כ שהנכון לדעתו הוא שאף שהיו שמות של לעז היו שמות שרק יהודים השתמשו בהם. הנה האמת לא היה כן, ולא שייך סברות לשנות המציאות. וגם מסברא לא שייך כלל לומר זה שיבדו שמות אחרות שלא היו בעולם כלל בלא שום טעם, וגם המשפחה לא היו מניחים, מאחר שהוא בלא טעם. אבל כשהן שמות שהיו בשפת אנשי המדינה גם להמשפחה היו נראין יפין, לא מצד שנקראו כן הנכרים, אלא שהשמות יפין לפי השפה. וגם הרבה עשו שלא כהוגן בשביל למצוא חן בעיני שכניו הנכרים, ואף שמיחו בהם לא הועיל. והרי חזינן שיש רצון לקרוא שם כשמות הנכרים, דהרי נחשב זה לדבר גדול לאבותינו במצרים שלא שינו את שמם, ליגאל בזכות זה, ובגלות דהשבעים שנה שינו הרבה את שמותיהם לשמות הנכרים…
ומש"כ ששם אלכסנדר היה זה מתוך לחץ, שהוצרכו לפצותו על שלא הרשו לו להכניס את תמונתו למקדש, היא עובדא בדויה לגמ' שלנו. דשמעון הצדיק היה חשוב מאד בעיניו, כמפורש ביומא דף ס"ט ע"א, דכיוון שראה לשמעון הצדיק ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו ואמר שהוא מפני שדמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי, אלא היה זה לכבודו להכרת טובה. ומה שראיתי בטיב גיטין אות מ"ב שאיתא ביוסיפון שהכ"ג הבטיח לו שהכהנים אשר יוולדו בשנה ההיא יהיו נקראים על שמו, וגם זה הוא טעם נכון, מאחר שאינו ענין איסור אף שהוא דבר גנאי, שייך לעשות זה להכרת טובה. ואדרבה עשו זה בשמחה, והכניסו שם אלכסנדר בכלל שמות העברים, שלכן כותבים שם אלכסנדר כמו אם היה שם עברי מעולם, ולא אלעקסנדער כמו שהיו צריכין לכתוב אם היה שם לעז. ואם יש להאיש עוד שם לעז שהוא כנוי, כמו זוסא או זיסקינד, כותבין אלכסנדר המכונה זוסא והמכונה זיסקינד כמו בשם עברי וכינוי, ולא כשם לעז וכינוי דכותבים דמתקרי. בכל אופן לא שייך להביא שם אלכסנדר לכאן…
ה. שמות לעז שכבר נחשבים שמות ישראל, ואם איכא למימר שבימינו הווי כקודם מתן תורה להקפיד בשמות ישראל דווקא
ובדבר שמות שכבר הושקעו בישראל לחשיבות שמות ישראל, כבר מצינו הרבה גדולי ישראל שנקראו בהלעז. כמו בער ולא דוב, וואלף או וועלוול ולא זאב, ומנעדל ולא מנחם, וליב ולא אריה. ואף אלו ששמם הקודש יהודה, נמי הרבה שנקראו בשם יהודה ליב, קורין אותן רק בשם ליב, וכדומה הרבה שמות, ליכא שום קפידא, מאחר שכבר הושקעו שמות אלו בישראל ונחשבו שמות ישראל. ובכלל בשמות אריה, דוב וזאב, אף שהן מילות דלה"ק, אפשר אין זה שייכות להחשיבם שמות דקודש, שלכן לא עדיפי משמות הלעז, דליב, בער ווואלף. ורק אלו שנמצאו בקראי, שייך להחשיבם שמות דקודש למעליותא. אבל מענדל והענדל לגבי מנחם ומנוח, דג"כ מצינו גדולי ישראל שנקראו בשם הלעז ולא בשם מנחם ומנוח שהם שמות קדש דהוזכרו בקראי, ומ"מ נקראו מענדל והענדל, צריך לטעם שכבר הושקעו להתחשב שמות של ישראל.
ומה שכתבתי בסוף התשובה שם, סברא דיש מקום לומר דהמעלה שלא שינו את שמותן אפשר היה זה קודם מתן תורה, שרק בזה שלא שינו את שמם ולשונם היו ניכרין שהם מבני ישראל, ולא אחר מתן תורה. שכתב מע"כ, ששייך גם עתה שאיכא כאלו שאין להם לא טעם וריח של תורה ומצוות. הנה שייך זה רק לאלו שאינם יודעים כלל מתורה ומצוות, ולאלו הא לא שייך כלל לדבר בזה. ואם אחד יכול להשפיע גם על אלו, ישפיע עליהם באמונה וקיום מצוות, שוודאי עדיפי, ויותר נקל מלהשפיע בעניין השמות. אבל בעצם כתבתי סברא זו רק לעניין סברא ולא לדינא כדכתבתי שם. והנה ביארתי הענין בביאור גדול ואמיתי על כל מש"כ מע"כ.
והנני ידידו מוקירו ומברכו, משה פיינשטיין".
אג"מ אה"ע ג, לה (חוזר ואומר שזה מגונה אך אין איסור. ותמיד הרבנים 'צווחו' כשקראו בשמות של נוכרים)
בשו"ת אג"מ אה"ע ג, לה, נשאל בעניין אופן כתיבת שמות לועזיים בגט, כאשר יש לאדם גם שם עברי וגם שם אנגלי. כבדרך אגב, הוא מציין שתופעה זו של קריאת שמות לעז היא "נגד השבח ששיבחו חז"ל את אותינו במצרים בכמה מדרשות שלא שינוי את שמם, ושבשביל זה נגאלו ממצרים".
בהמשך כותב הרב פיינשטיין שהגם שתמיד "צווחו" על כך שאנשים מאמצים שמות של נוכרים, מכל מקום "לא ידוע הגבול עד כמה לנו לצווח. וממילא אין מקום לעשות חלוק לדינא בין שמות הלועזים… שעתה נעדיף שמות הלועזים דצווחו מתחלה, מחמת שכבר הורגלו ופסקו מלצווח, נגד שמות האנגליים שעדיין יש לצווח. ואחר כמה שנים שיפסקו מלצווח מחמת שיהיה כבר הרגל בין היהודים בשמות אלו, ישתנה הדין? שזה דבר שלא מסתבר כלל" (ההקשר שם הוא לעניין כתיבת הגט, אך אפשר ללמוד מכך שהיתה התנגדות ו'צווחה' כנגד תופעה זו).
לסיום הוא שב וכותב שאימוץ של גויים "ודאי הוא דבר מגונה מאד, מאחר שחז"ל שיבחו זה, וחשבו זה מהדברים שבשבילם נגאלו ממצרים. אבל איסור ממש לא מצינו בזה". וכשם שלגבי 'לא שינו את לשונם', אנו רואים שבגלות כולם מדברים בלשון לעז, כולל יראי שמיים, כך לגבי 'לא שינו את שמם', זוהי מעלה להקפיד על כך אך מי שאינו מקפיד אין בידו עוון:
"בענין שמות הלעז שעורר חכם אחד שיש לעשות חלוק בין השמות שנתקבלו מכבר בין היהודים לשמות האנגליים שקורין במדינה זו ג' תמוז תשכ"ו. מע"כ ידידי הרב הגאון מוהר"ר מרדכי יעקב גאלינקין שליט"א הגאב"ד וואוסטער מאסס.
בדבר ענין השמות, שעורר כתר"ה שבמדינה זו כמעט רובא דרובא אף מיראי השי"ת ואף מרבנים נקראים בשמות הנכרים של המדינה משמות האנגליים, אשר הוא נגד השבח ששיבחו חז"ל את אבותינו במצרים בכמה מדרשות שלא שינו את שמם ושבשביל זה נגאלו ממצרים, שלכן דעת כתר"ה שהיה לנו לכתוב בגיטין המכונה משמות הלע"ז שנתקבלו כבר בין היהודים ונחשבו כבר כשמות של יהודים לשמות הלעז החדשים, כגון אשה ששמה שינדל ובפי כל נקראת שרלאטא שיכתבו שינדל המכונה שרלאטא ולא בדמתקריא, והביא כתר"ה שכן איתא באהלי שם. הנה עיינתי באהלי שם כלל ז' סעיף כ"ב ס"ק נ"א בד"ה ולפע"ד, שכתב באשה ששמה ריזל שהוא לעז שנתקבל כבר בשמות יהודים ונקראת בפי כל טרעזיע שבשו"ת הר המור איתא שיכתבו טרעזיע דמתקריא ריזל כיון דרובא קרו לה טרעזיע והמיעוט ריזל, והוא השיג דיש לכתוב ריזל המכונה טרעזיע מתרי טעמי, חדא משום ששם ריזל הוא שם עצם, ובני ישראל בחרו בו לשם מובהק וטרעזיע לבנות ישראל לעולם אינו אלא כינוי, שבזה אף כשהכינוי הוא בלה"ק יש לכתוב המכונה כדכתב בסעיף ח' והביא בס"ק כ"ד מתשובת מהרח"ש באשה שנקראה מעריסה גראסיוזא ונקראת בפי כל שבתולה שכותבין גראסיוזא המכונה שבתולה אף ששם שבתולה הוא לה"ק דנגזר משבת משום שהוא לכינוי מחמת שנולדה בשבת, וכן כתב בס"ק מ"ז עיין שם, ועוד טעם דשם נכרים לישראל הוא בהכרח רק כינוי דאף עכו"ם הבוחר לו שם ישראל קראו הכתוב כינוי עיין שם. אבל הא אין נוהגין כמותו וצריך טעם ע"ז.
ונראה לע"ד משני טעמים: חדא דליכא גבול על זה, מתי נתחיל לחשוב שמות הלעז שכולן לקוחים מן הנכרים להחשיבם שמות היהודים? שהרי זה מאות בשנים שכבר נחשבו שמות יהודים, אף שבעת שהתחילו לקרות בשמות הנכרים דשפת אשכנז הרי היו ודאי מפורסמים רק לשמות נכרים דבמדינת אשכנז, וכן מצינו שמות נכרים בספרדים שנלקחו מן הנכרים דמדינת ספרד, ומצינו גדול העולם מרבותינו הראשונים שנקראו רק בשם לעז דספרד הוא המ"מ שנקרא רבינו ווידאל, ובריב"ש מצינו שמות הרבה ומהן גם של גדולי דורו בספרד שהיו להם שמות דלעז של הנכרים של הספרדים ושל ערבים, ובודאי מתחלה צווחו ע"ז. ולכן גם שמות האנגליים שבמדינותינו וכדומה בארצות אחרות שג"כ יש לצווח ע"ז, אבל לא ידוע הגבול עד כמה לנו לצווח. וממילא אין מקום לעשות חלוק לדינא בין שמות הלועזים מאחר שהוא רק לזמן שעתה נעדיף שמות הלועזים דצווחו מתחלה מחמת שכבר הורגלו ופסקו מלצווח נגד שמות האנגליים שעדיין יש לצווח ואחר כמה שנים שיפסקו מלצווח מחמת שיהיה כבר הרגל בין היהודים בשמות אלו ישתנה הדין שזה דבר שלא מסתבר כלל. שלכן לענין גט כל הלועזים שוין ואין לשנות אף עתה.
וכשיעיין שם באהלי שם הוא רק צרוף טעם, ועיקר טעמו הוא משום דשם 'ריזל' נקראה מעריסה לשם עצם שלה, ושם טרעזיע הוא רק שם שקראו לה אח"כ לכינוי, שכן איתא שם בעובדא שמביא משו"ת הר המור שכתב: "והאשה היה שמה ריזל, ונקראת עכשיו טרעזיע", וגם בזה סובר בהר המור לכתוב 'טרעזיע' שנקראת ברובא בראשונה, ו'ריזל' ב'דמתקריא'. והכרעת אהלי שם אינה מוכרחת, דמי יודע כוונותיהם בזה, דגם בזמן טובא דאחר הלידה, ואף בגדלות, יכולין לקרא בשם אחר. ואדרבה, אם הכוונה היא לא טובה, שרוצה בשם נכרית – הרי רצונה שיתחשב זה שמה, דהא מאסה בטוב בשמות יהודים ובחרה ברע בשמות נכרים, ומנא לו לומר ששם הנכרים הוא לכינוי בעלמא ולא לשם ממש?…
ומצד עצם הדבר שמשנים את שמותיהם לשמות נכרים, ודאי הוא דבר מגונה מאד מאחר שחז"ל שיבחו זה וחשבו זה מהדברים שבשבילם נגאלו ממצרים. אבל איסור ממש לא מצינו בזה. והוא כמו 'לא שינו את לשונם', דג"כ הוא מהארבעה דברים שחשיב התם, שחזינן שאף שהוא מצוה לדבר בלשון הקודש, כדאיתא בספרי ס"פ עקב, והובא ברש"י בפ' החומש שם על הפסוק 'לדבר בם', מ"מ אינו איסור, דהא כל ישראל מדברים בלשון חול של האומות מזמן שגלינו בחטאינו בין האומות. ואף גדולי תורה וחסידי עולם לא דברו בלשון הקודש. ועיין בפיה"מ לרמב"ם ריש תרומות שמשמע שנשכח ממנו חלק גדול מלה"ק מהדברים שלא הוזכרו בקראי, והוא משום שלא דברו בלה"ק, וכן אפשר הוא גם בלא שינו את שמותן ולכן כיון שאינו איסור רק מעלה גדולה לא הועילה הצויחה.
ועיין בחדושי הרד"ל בויקרא רבה פרשה ל"ב פיסקא ה' שגורס לא היו קורין ליהודה ליאני ולראובן רופא, ופי' שם שליאני הוא אריה בלשון רומי, והוא שם הנזכר בדברי הראשונים ליאון כינוי ליהודה, וכוונתו דמתחלף מצד ההברות המשונות של המדינות לשינוי קטן, ובעצם ליאני וליאון הוא שם אחד, והוא השם שסובר המחבר שכותבין: "יהודה דמתקרי ליאון". ולרמ"א כותבין המכונה. וכן בשם 'ליב' יפלגו, כמפורש שם. אלמא דאף שהם ליאון המפורש בדברי חז"ל שאין לקרא בשם זה הוא כמו שם ליב אצלינו, וא"כ איך נימא דשם ליאון הנזכר בפירוש שלא קרא בשם זה נחשב עתה כשם ישראל נגד שמות דלועזים אחרים? ולכן לדינא בגט כל שמות הלועזים שוין כמנהג יושבי על מדין. ידידו ואוהבו, משה פיינשטיין".
הרבי מליובביטש (כותב שהמנהג להקדים את השם העברי לשם הלועזי. ומשמע שאין איסור)
בשו"ת שולחן מנחם ה, קיט, כתב ש"מנהג ישראל הוא" ש"מקדימין תחלה את השם בלשון הקודש, ואחר כך מוסיפים גם את השם בלשון חול". ומתוך הדברים מובן שאין בזה בעיה:
"מנהג ישראל הוא, שכאשר קורין לילד ב' שמות, שם בלשון הקודש ושם בלשון חול, מקדימין תחלה את השם בלשון הקודש, ואחר כך מוסיפים גם את השם בלשון חול".
מנחת אשר (גם למהר"ם שיק האיסור הוא כשמתכוון להידמות לנוכרים. אך לא טוב לקרוא בשם נוכרי, ובשם שהשתרש בישראל אין כלל מניעה להשתמש)
בספר 'מנחת אשר' (לרב אשר וייס) שמות סימן א, דן בהרחבה בשאלת קריאת שמות נוכריים ליהודים, והביא את המקורות הנזכרים לעיל, המחמירים והמקילים. בסיכום הדברים, לאחר שהביא את דברי המהרשד"ם ומהריט"ץ הנ"ל, כתב שנראה שגם המהר"ם שיק סובר שכל האיסור הוא דווקא "במי שמשתמש בשמות נכריים כדי להדמות להם ולהיבדל מעדת ישראל וכדרך המשכילים והמתחדשים בדורו", אך "בזמנינו שרבים מן החרדים השלימים בכל מעשיהם ומדקדקים במצוות בגאון ובעוז משתמשים בשמותיהם בקשריהם עם הגויים, אין בזה איסור כלל אף לשיטתו".
ועם כל זה, בסוף דבריו כתב שלשם של האדם יש השפעה עליו, ושם של נוכרי גורם להשפעה רעה על האדם. לכן "ראוי להמנע לגמרי מלאמץ שם נכרי. ואף אם יש צורך לעשות כן בקשרי מסחר עם הגויים וכדו', יש להקפיד לא להשתמש כלל בשמות אלו בינינו לבין עצמנו". אולם מסייג שזה דווקא לגבי שמות שעוד לא "נשתרשו בקרב ישראל עם קדוש":
"ואפשר לפי דרכם לפרש את דברי חז"ל שלא שינו שמם לשונם ולבושם, דהיינו עיקר הקפידא היא שלא לשנות שלשתם יחד, דבכך בטל כל ההיכר שישראל הוא, ויטמע בין הנכרים. אבל אין איסור כאשר נוהג הוא בכל דבר כישראל ומשום צורך מסויים כגון מסחר וכדו' הוא משנה שמו או לבושו או לשונו.
ובאמת היה נראה דגם כונת המהר"ם שיק אינו אלא במי שמשתמש בשמות נכריים כדי להדמות להם ולהיבדל מעדת ישראל וכדרך המשכילים והמתחדשים בדורו, אבל בזמנינו שרבים מן החרדים השלימים בכל מעשיהם ומדקדקים במצוות בגאון ובעוז משתמשים בשמותיהם בקשריהם עם הגויים, אין בזה איסור כלל אף לשיטתו.
סוף דבר, נלענ"ד ברור דמה שאמרו חז"ל על אבותינו שבמדבר שלא שינו שמם לבושם ולשונם, תורת נצח היא ולא בטלה אף בזמנינו, וידוע הרמז של החת"ס ויבא יעקב שלם אותיות שמם לשונם מלבושם. אבל אין זה אלא במי שחפצו בכך להדמות לנכרים ולהבדל מעדת ה' ולא במי שנהג כן לצורך ענין מסויים, ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.
אמנם זאת למודעי, כי ידוע דיש השפעה בשמו של אדם, וכבר כתב החת"ס על התורה (כפרשת קלס) דהשם קרח שהיה מאלופי עשו גרם לו לקרח שיקח מקח רע לעצמו ולכל ישראל ופירש בדרכו ויקח "קרח" דעצם השם גרם לכל הרע עי"ש, וע"ע מש"כ בבני יששכר בחדש ניסן (מסמר ל' לכוס י') ע"ד הסוד וכן בספר מעין גנים פ"ג דפרעה מלך מצרים קרא למילדות העבריות מרים ויוכבד שמות נכריים, להכניס בהם טבע רע. וידע כי בעודן בעלות שמות ישראל, לא תעשינה כזממו, אך המילדות ירדו לסוף דעתו של אותו רשע ולא אימצו שמות אלו. ויש ללמוד מדבריו דאף כאשר מאמץ אדם שם נכרי, ברבות הימים יש בזה השפעה רעה, ולא רק בשם שניתן לו בלידתו. וגדולה מזו מצינו ביומא (פיג ע"כ): ר"מ הוה דייק בשמא וכו', אמר ליה: 'מה שמך?', אמר ליה: 'כידור', אמר: 'שמע מיניה אדם רשע הוא, שנאמר "כי דור תהפוכות המה"'. וכל ענין זה נעלה מבינתנו, ומשום כך, אף שביארתי דאין בזה איסור כלל, ראוי להמנע לגמרי מלאמץ שם נכרי. ואף אם יש צורך לעשות כן בקשרי מסחר עם הגויים וכדו', יש להקפיד לא להשתמש כלל בשמות אלו בינינו לבין עצמנו (ואין זה דומה לשמות נכרים שכבר נשתרשו בקרב ישראל עם קדוש כפי שנתבאר לעיל)."
[1] יש עוד מדרשים שהביאו זאת. הבאתי מדגם מייצג.
[2] יש לציין שגם כאן וגם במדרש במדבר רבה דלהלן לא כתוב 'שלא שינו את לבושם', אלא שלא היו פרוצים בעריות. בשונה מהמדרש המקובל בציבור.
[3] מלשון אומֵן, כלומר מאמץ ומגדל.