חוקי ע"ז שיש בהם תועלת ברורה
סיכום לסיכום
בסיכום הבא נסקור את יחס הפוסקים לחוקים המשמשים לע"ז, בשאלה האם יש היתר כאשר כוונת הנוהגים לשם טעם ותועלת. לכאורה נראה מהפוסקים כי יש חלוקה ברורה. אך למעשה, קשה להגדיר באופן ברור את דעת רוב הפוסקים, מכיוון שלא תמיד ברור האם התכוונו ממש לחוק של ע"ז. בנוסף, קשה להחיל זאת על המציאות בשטח, כיוון שגם הגדרת "חוק לעבודה זרה" אינה ברורה, מה שבעיני פוסק אחד נחשב כחלק מע"ז, בעיני פוסק אחר לא ייחשב[1].
בכל אופן כן נכתבו דברים מפורשים. את המקורות מהם ניתן להסיק לצד מסוים נציין בנפרד.
מקורות מפורשים שחוק לע"ז אסור בכל אופן: תוס' (ע"ז יא, א "ואי חוקה"); ריטב"א (ע"ז יא, א); מאירי (ע"ז יא, א); גר"א (יו"ד קעח סק"ז); מחולת המחנים (סי' א. סי' ה); מהר"ם שיק (יו"ד קסה; אה"ע פז); שו"ת דברי שאול (יו"ד שמח); מלמד להועיל (א או"ח טז); אורח משפט (או"ח לו); שרידי אש (ג, צג; ב, לט).
גם מבין הפוסקים הנ"ל לא בכולם מפורש ממש שגם כשיש תועלת יהיה אסור, אלא כתבו שבחוק לע"ז אסור אף אם יש מקור בתורה. מכאן ניתן ללמוד בדבריהם בקל וחומר לחוק של ע"ז עם תועלת שיהיה אסור (אין טעם יותר גדול ממקור מקראי)[2].
מקורות מהם ניתן להסיק שיהיה אסור בכל אופן: שו"ת יהודה יעלה (אסאד, א או"ח לט); שדי חמד (מערכת חתן וכלה וחופה א); כף החיים (או"ח קנ ס"ק כז); שו"ת אפרקסתא דעניא (א סי' קיח); שו"ת מנחת אלעזר (א, נז); משפטי עוזיאל (אה"ע תנינא ס).
כפי שכתבתי למעלה, קשה לומר בבירור באחרונים האם דיברו ממש בחוק לע"ז. במקורות אלו (שהסקתי לאיסור) הפוסקים דנו במקרים שעל פניו נחשבים כחוק לע"ז[3], אמנם לא כתבו במפורש שזהו חוק לע"ז, ואין הכרח לומר שאלו חוקי ע"ז[4].
מסיבה זו נראה שאין מי שכתב באחרונים במפורש שחוק לע"ז יהיה מותר ע"י תועלת. יש פוסקים שהתירו חוקים שנראים כחוקי ע"ז ע"י תועלת, אך לא כתבו במפורש שאלו חוקי ע"ז, כמו שנראה להלן.
אמנם, נראה שבראשונים יש התייחסות מפורשת להתיר ע"י טעם אף חוקי ע"ז: תוספות רי"ד (ע"ז יא, א) שלא חילק כמו תוס', ושריפה שהיא חוק ע"ז מותרת ע"י טעם ופסוק; ר"א בן הרמב"ם (המספיק לעובדי השם פרק כה).
מקורות שניתן להסיק מהם היתר ע"י טעם ותועלת: רא"ה (ע"ז יא, א); הרב שם טוב סאמון (לעניין עוגב, מובא בס' נוגה הצדק); רבי שלמה יונה (עוגב, מובא באסופות א); כרך של רומי (סי' א, לעניין שעון ובניית היכלות); דעת תורה (או"ח ה, תצד, ג); שו"ת מחזה אברהם (או"ח כט); הרב דוד אשכנזי (תשובה לרב קוק, מקור בכת"י בספריה הלאומית); שו"ת מנחת יצחק (א, כט, ג); שו"ת תעלומות לב (ג, נז, אותיות ג-ד); עשה לך רב (ו, נה); יבי"א (ג יו"ד ט).
בכל אחרונים אלו אין הכרח לומר שמדובר בחוק לע"ז ממש, כפי שהסברתי. וגם בראשונים- ברא"ה, אין וודאות (לענ"ד) האם התיר ע"י טעם גם חוק ע"ז.
1. מקורות מהם מפורש שבחוק לע"ז אסור בכל אופן
תוספות מסכת עבודה זרה דף יא עמוד א ד"ה ואי חוקה
משמע מדברי התוס' שחוק לע"ז אסור בכל מקרה, אפילו אם יש פסוק (ק"ו כשיש בו תועלת).
"…לכך פירש ר"י דתרי גווני חוקה הוו אחד שעושין לשם חוק לעבודת כוכבים ואחד שעושין לשם דעת הבל ושטות שלהם והכא בשמעתין מיירי באותו חק שעושים לשם עבודת כוכבים וה"פ ר"מ סבר שריפה לאו חוקה היא לעבודת כוכבים להכי פריך ואי חוקה לעבודת כוכבים אנן היכי שרפינן והא כתיב ובחוקותיהם לא תלכו ואף על גב דכתיבא באורייתא יש לאסור כיון שלהם הוא חק לעבודת כוכבים דומיא דמצבה כשהיו מקריבין עליה אבות היתה אהובה לפניו משעשאוה האמוריים חק לעבודת כוכבים שנאה והזהיר עליה דכתיב (דברים טז) לא תקים לך מצבה…"
חדושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף יא עמוד א
מביא את תירוצי התוס' באופן מעט שונה: אפשרות ראשונה לומר שהגמ' חלוקות (ר"י וחכמים), אפשרות שנייה שהגמ' בסנהדרין נשענת על מסקנת הגמ' בע"ז. כלומר, כל חוק של ע"ז אסור אע"פ שכתוב בתורה, אך חוק של האומה מותר רק אם כתוב בתורה.
"…ומיהו אכתי איכא למידק אשמעתין דהכא משמע דכל היכא דאמרת חוקה היא [אסירא, ובסנהדרין (נ"ב ב') אמרינן דאע"ג דחוקה היא] כיון דכתיבא באורייתא לא אסירא לן דלאו מינייהו גמרינן, ובתוספות תירצו דסוגיי פליגן אהדדי וההיא דהתם עיקר דהיא דוכתה, ויש עוד לומר דהתם אמסקנא דהכא קיימי וכי אמרינן התם דכל היכא דכתיבא לא אסירא כשהוא חק האומה ואינו חק דרך לע"ז דומיא דהריגה בסייף, אבל הכא קס"ד דלרבנן חק הוא לע"ז וכל כי האי גוונא הא ודאי אסור אף על גב דכתיבא באורייתא, ואסיקנא דכו"ע לאו חוקה דע"ז היא אלא חוקה דמלכים היא ומשום חשיבותא דמלכותא בלחוד וכיון דכן שרי דלאו מינייהו גמרינן, ונראה שלזה כתב רש"י ז"ל בפירושיו חק הוא לגוים לשם ע"ז, ולא משום דסובר מרן ז"ל דלא אסר רחמנא אלא חוקה דע"ז בשום מקום שהרי אי אפשר לומר כן, אלא ודאי כדאמרן, כנ"ל."
בית הבחירה למאירי מסכת עבודה זרה דף יא עמוד א
חוקי ע"ז אסורים אע"פ שכתובים בתורה (ואולי ק"ו בחוקים עם תועלת).
"שריפה זו שהוזכרה במשנה שהיו שורפין עליו בגדיו וכלי תשמישו אין זה חק קבוע להם מדרך חוקי ע"ז שיאסר משום דרכי האמורי אין חק זה אלא דרך חשיבות ואחר שכן הואיל ושריפה כתובה בתורה כדכתוב ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים וגו' אין בה משום דרכי האמורי דכתיב בהו ובחוקותיהם לא תלכו וכמו שאמרו עליה בתלמוד סנהדרין אנן לאו מניהו גמרינן ומעתה שורפין אף למלכי ישראל או אף לנשיאיהם ואלו היה חק מדרך ע"ז לא היינו מתירין אף על פי שכתובה שריפה בתורה הואיל ועשאוה חוק לע"ז שהרי מצבה נכתבה וחזרה ונאסרה…"
גר"א קעח סק"ז
מביא דברי התוס' האוסרים חוק של ע"ז אף אם כתוב בתורה (ואפשר שק"ו לחוקים עם תועלת).
"…ועתוס' שם ד"ה אלא כו' ובעבודת כוכבים שם ד"ה ואי כו' ותורף דבריהם דשני חקים הן אחד לשם עבודת כוכבים וזה אסור אף בדכתיבא באורייתא…"
הרב ישראל דוד מרגליות שלזינגר[5] – מחולת המחניים סי' א (עמ' 28 בדפי האוצר)
העוגב אסור משום חוקות הגויים, אפילו דוד המלך היה מעיד שניגן בו, ואפילו אם היה כתוב בתורה היה אסור כמו שכתב התוס' לגבי מצבה שהייתה אהובה, ומכיוון שנעשתה חוק לע"ז נאסרה, ולא יועיל שום פסוק.
"…ובענין כלי זמר האָרגעל מה לנו להאריך באיסור ההוא אפי' אם מלכנו דוד הי' עומד לפנינו ויאמר בכלי זמר הזה הייתי משורר ועל ידי כן שרתה עלי השכינה ורוח הקדש אנחנו משיבים לו מלכנו דוד וכי אתה גדול מאבותיך אשר הקריבו לפני ד' במצבה וגם היתה המצבה אהובה מאד לפני ד' כאמור בתורה כמה פעמים ובכל זאת עתה חייבים עליה מלקות יען שנשתקעה בגלות מצרים נאסרה להחזירה לדת ישראל והק"בה אמר שהוא שונא להחליף נימוסי הדת בדת אחרת כאמור אשר שנא ד' אלקיך, כן כלי זמר הזה אפי' יהי' אמת שהיתה אהובה לפני ד' מ"מ עתה חייבים עלי' בדת ישראל כמה מלקות ארבעים כי מדין תורתינו אסור לנו להחליף נימוסי הדת בנימוסי דת אחרת ומאחר שנשתקעה חד דינא דמצבה היא.
וא"ת הלא כתיבא באוריי' הללוהו במינים ועוגב כבר ידעת דברי התוס' במס' ע"א דף י"א ד"ה חוקה דבחוקת הדת כתיבא לא מהני דאפי' כתיבא באורייתא שהיתה מתחילה אהובה כיון שנשתקעה ונעשית חוקה לדת אחרת אסורה להחזירה לדת ישראל שהרי אין לך כתיבא ואהובה יותר מן מצבה דכתיב אשר משחת לי שם מצבה ובכל זאת נאסרה, וכל זה היינו צריכין להשיב אלו היה מלכנו דוד מעיד עליה אשר עוגב היא אָרגעל…"
שו"ת מחולת המחניים סי' ה
אוסר באופן נחרץ שינוי מקום הבימה משום חוקות ע"ז, אע"פ שהשואלים הדגישו כי יש בדבר כמה תועלות ברורות.
"מנהג פולין והאשכנזים והספרדים נחלק בענין העמדת שליח ציבור בשעת התפלת שאצל פולין והאשכנזים שהוא מנהג כל סביבותינו עומד הוא בקצה מזרח ולא על הבימה אבל אצל הספרדים עומד הוא על הבימה ואמנם אצל שניהם הבימה היא באמצע אלא שאצל הספרדים תורה ותפלה במקום אחד והכל באמצע ואצל האשכנזים והפולין רק קריאת התורת הוא באמצע ולא התפלה והנה אנחנו מצאנו מקום לה' טוב משניהם דהיינו להעמיד הבימה למעלה בקצה מזרח ושם יעמוד גם החזן וגם הקורא בתורה, ותפלה ותורה במקום אחד ואמנם הכל בקצה מזרח ולא כאשר נהגו הספרדים באמצע ושם אמצעי לא יזכר כלל. והרוחנו בזה כמה דברים: א. לקיים שויתי ה' לנגדי תמיד אצל ארון הקדש שם הוא מקום השראת שכינה גם שם תהי' הקריאה בתורה. ב. הרוחת מקומות הרבה בבהכ"נ. ג. הנסיון מעיד לנו אשר הקהלות שעקרו את הבימה מן האמצע עומדים באימה יתירה בבהכ"נ ולא ישיחו שיחה בטילה ולא ינועו אבר כעומד לפני המלך, ומורא מקום קדשו עליהם, פניהם אל היכל ה' קדמה, והקהילות אשר יחזיקו במנהג הישן להניח הבימה באמצע יקילו הרבה במצות עשה של מורא מקדש מעט שהיא בהכ"נ שלנו, לפעמים ישיחו, לפעמים ינועו, לפעמים ישמעו קולם בתפלתם, וכל אלה יען שאין מורא מקדש על שכמם, וכבר הזהיר אבינו יעקב באמרו מה נורא המקום הזה על מורא המקדש, ומעתה הנסיון מכריע אשר הפעולה של עקירת הבימה מנהג יפה הוא. ד. לרומם בית אלקינו ולתת אותו לתפארת בעיני העם אשר אנחנו בצלם חוסים, שכאשר יראו את בית תפלות ישראל צורתו דומה לבנין היכל בית תפלות שארי הדתות אשר הבימה עומדת בקצה מעלה, יאמרו היא העיר אשר בחר ה' בו, בית אוה למושב לו והיא תפארתינו לעיני העמים אם בית הכנסת שלנו דומה ממש בצורתו ובתבניתו כבנין היכל בית תפילות כל שארי הדתות, ע"כ שאלות קהלות ישראל החדשים המתחדשים חדשות לבקרים.
…ואומנם אשר אמרתם לרומם בית ה' בעיני העם אשר צילם מרחף עלינו כבר ביארתי 'לא לפניו חנף יבוא' וחלילה להחניף בעבודת ה' את בני האדם, והוא החונף העובד אנשים ולא את ה', והשרים מבקשים מאתנו לראות עבודתינו לה' ולא עבודתם להם, כי לא נעשה בהכ"נ בלתי לה' לבדו, ואמנם המתדמה נימוסי ומנהגי דת ישראל לנימוסי שאר הדתות הוא מחליף דת בדת כי כל דת ודת כשם שיש לה מצות ומעשים מובדלין זה מזה כן יש להם מנהגים ונימוסים מובדלין, והמערב את הנימוסין הוא מבזה דת שלו ונוטע כלאים בכרם בית ישראל, ובארנו למעלה בסי' א' שעובר המחליף נימוס בנימוס בשבעה לאוין גמורין והוא חמור מחילול שבת, כי המה לאווין של ע"ז, וגם על מראית עין שנראה עובר על לאו של ע"ז… ואמנם העושה להתדמות בית הכנסת שלנו בצורתו לצורת בתי תפלות שאר העמים ה"ז עובר בשבעה לאוין כמבואר לעיל סימן א' ואם אין כוונתו לזה רק שנדמה לנו שעשה בשביל זה הרי הוא עובר על מראית עין של לאו דהרחקת ע"ז אשר לכמה פוסקים יהרג ועל יעבור, ועכ"פ צריך לכ"ע למסור ולאבד כל ממון שלו על מראית עין של לאו ע"ז כמבואר באריכות לעיל סימן א' בע"ה. ועל כל פנים אפילו אין בו לאו דע"ז עכ"פ יש בו כמה מלקות של לאוי' דמצבה כמבואר לעיל דאפי' מי שאין כונתו להתדמות עכ"פ נהי דאין בו לאו דע"ז אבל שארי הלאוין דמצבה ובחוקות הגויים וכדומיהן אית ביה, אפילו באיש אשר עושה כן עבור דוחק מקומות ולא להתדמות…"
שו"ת מהר"ם שיק יורה דעה סימן קסה
בעניין שינוי מיקום הבימה, הדבר אסור משום חוקות הגויים, אך עם עושה זאת לתועלת ולא כדי להידמות הדבר יהיה מותר עפ"י מהרי"ק ודעימיה. אך אם עושה זאת כדי להידמות אסור אע"פ שמכוון גם לתועלת, אך מ"מ לא ברור שזה איסור דאו'. אמנם בחוקים הנובעים מע"ז כמו ניגוני ע"ז יהיה אסור אף לתועלת. (מכאן לומדים כמה דברים: א – לדעת המהר"ם שיק הזזת בימה אינה נחשבת כחוק של ע"ז. ב – חוק לע"ז יהיה אסור אף לתועלת).
"…וע"כ הבונים ביהכ"נ ומעמידים הבימה למעלה בקצה המזרח לפני ארון הקודש ומכוונים מעשיהם וקול זמריהם למנהגי עבודות שאר האומו' לדמו' עצמם להם עוברים בכמה לאוין ב' לאוין של ובחקותיה' לא תלכו ולא תלכו בחקת הגוי שנאסר שלא לדמות להם…
אמנם מ"ש מעלתו נ"י אפילו בעושה כן משום רווח המקום וכו' עובר ג"כ משום בחקותיה' לא תלכו ומייתי ראי' מסנהדרין דף נ"ב ע"ב דלולא דכתיב סייף באוריית' אף על גב דמרויח דלית בי' ניול כולי האי ולא צערא כולי האי כמו בקופיץ אפי"ה הי' אסור משום בחקותיה' לא תלכו זה לא נראה לפי ענ"ד לדינא כן דהרי מבואר בש"ע יו"ד סי' קע"ח סעי' א' בהג"הה דכל שעושה כן משו' כבוד או רווח ותועלת לו לית בי' משום בחקותיה' לא תלכו והוא מדברי מהרי"ק שורש פ"ח שכ' בד"מ וביאר שם דלאו זה סובב על ב' ענינים או בעושה מעשה תמוה כמו דרכי אמורי או בעושה דבר שאינו ראוי לישראל כגון בלובש בגד של שחץ ושניהם טעם אחד להם שעי"ז ניכר ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שעושה כן כדי לדמות להם וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה בפ"ק דע"ז והובא בב"י סי' קע"ח שזה איסור בלורית כדי שלא לדמות וכ"כ החינוך במצוה רס"ב שכל שעוש' אחד מאלו שזכר שם כדי להדמות אליהם חייב מלקות מבואר דווקא בעושה כדי להדמות…
ועכ"פ לפי"ז הדרן לנידון שלנו דאם מעמידין הבימ' באמצע כדי לדמות לבתי תיפלה להם בוודאי אית בי' כמה לאוין ואף אם עושין כן משום הרווחת מקום אם כי אינו ברור אם אית בי' איסור דאורייתא של ובחקתיהם אבל וודאי כיון דכך נהגו מעיקרא לעשות הבימה באמצע ואין ראוי לשנות מנהג אבותינו אשר מעולם וע"כ מוכח מילתא דעושה כן כדי לדמות ואפי' אי אין כוונתם לדמות מ"מ דברים שבלב אינם דברים…
מיהו כל זה שייך בדבר שלא עשו אותה חוק לע"ז אפילו אם הישראל עושה כדי להרוויח או לתועלת אחר אסור לעבוד את ה' בדבר ההוא וראי' ממצבה שנאמר לא תקים לך מצבה וכפרש"י שם וכמו שביאר הרמב"ן בחומש ומעלתו כ' דאשר שנא הוא כלל וזה דוחק אלא כפי' הרא"מ בחומש שם דהוא נתינת טעם ומ"מ הה"ד בדברים אחרים איכ"ל דאסור וראי' מדברי התוס' בע"ז דף י"א ד"ה ואי חוקה וכו' שכתבו לפרש כן דכל שהוא חוק לע"ז אפילו אי כתיבא אסור וכן מצאתי בתשובת הב"ח סי' קכ"ז דאותן ניגונים שמיוחדים לע"ז אסורין מהאי טעמא…"
שו"ת מהר"ם שיק אבן העזר סימן פז
אם עושים חופה בביהכ"נ כמו הגויים הנוצרים יש בזה חוקות הגויים, ואין היתר המהרי"ק (דבר עם טעם) מועיל לכאן, ומציין לתשובתו בקס"ה. ככה"נ כוונתו למה שכתב שבחוק לע"ז גם אם יהיה תועלת אסור (הובא לעיל).
"…ואם רוצין לשנות המנהג ולעשות החופה בביהכ"נ כדי לדמות לשאר דתות כאשר הוא באמת טעם רוב המשנים והרוצים לשנות אית בי' משום איסור דאורייתא שלא לדמות דתינו לדת שאר אומות כמ"ש הרמב"ם בפי"א מע"ז מקרא דהשמר פן תנקש אחריהם ואין זה ענין לתשובת מהרי"ק וכמו שביארתי במקום אחר (עיין בחלק יו"ד סי' קס"ה)…"
שו"ת דברי שאול יו"ד שמח
מביא דברי ר"ן, ומסיק שכל דבר שיש בו טעם והיגיון מותר אא"כ מדובר בחוק לע"ז. ולומד מהריב"ש (לאו מינייהו גמרינן) להתיר להעמיד אילנות בביהכ"נ בשבועות (דלאו מינייהו גמרינן). מכאן ניתן גם להסיק שלא ראה במנהג הגויים לגבי אילנות כחוק לע"ז.
"…והנה אעתיק כאן מ"ש בגליון הש"ע יו"ד סי' קע"ט ס"א בהג"ה דברמ"א לא מוזכר מזה דכתיב בתורה רק דכל שעושין משום כבוד או משום טעם מותר לכן אמרו שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי והנה לא נזכר כלל דצריך שיהיה כתוב בתורה וע"ז כתבתי ע' בר"ן בע"ז ובחידושי' לסנהדרין שם שכתב דעיקר תלוי אם אין בו סרך לע"ז מותר אף דאינו כתוב בתורה ולא הזכיר כלל שיטת התוס' וכפי הנרא' הר"ן אינו חולק על שיטת התוס' דאל"כ היה לו להזכיר עכ"פ. אך באמת הוא מפרש דמה דאמרו כיון דכתיב באורייתא לאו מינייהו גמרינן היינו דכל הטעם דחקה הוא בשביל שאין השכל מחייבו ואין להשכל מבוא בהם אסרה תורה לעשות כחקותיהם א"כ בדבר דכתיב בתור' וא"כ הוא דבר ששכל קנוי בו ויש לו מבוא בטבעי א"כ שוב לא שייך לומר דהוה חק לאמורי רק בדבר שעשו חק לע"ז הוא דל"מ דהא מ"מ הוא מחקה עובדי ע"ז… ומן האמור (דברי הריב"ש. נ.ב) נגלה מבואר לקיים מנהג של ישראל שמעמידין אילנות בחג השבועות, והגאון מוהרא"ו ז"ל מנעו, ואמר דיש בו משום חוקת עכו"ם, כמו שכתב בספר חיי אדם משמו, והיינו דכל דלא כתוב בתורה הוה בכלל חק אמורי ואסור… ובזה מיושב היטב השגת הטור, שהב"י והד"מ נדחקו מה הבין הטור בדברי רבינו, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דהטור הבין דברי רבינו שהתורה אסרה משום חק אמורי, ואם כן היה מקום להקל כמו בהקפה, דכתיב בתורה, ועל זה כתב דלא אסרה התורה בשביל חק כלל, וזה ברור כשמש. ועל כל פנים בזה די לקיים מנהגן של ישראל שמעמידין אילנות בחג השבועות, ודו"ק היטב".
שו"ת מלמד להועיל חלק א (אורח חיים) סימן טז
גם המהרי"ק יודה שחוק לע"ז יהיה אסור בכל אופן (אף אם יש בו תועלת).
"…(ה) המהרי"ק, הובא בב"י י"ד סי' קע"ח, כתב דאין לאסור משום חוק אלא באחד משני חלקים. הא' הוא הדבר אשר אין טעמו נגלה דכיון שעושה דבר אשר אין בו טעם נגלה אלא שהם נוהגין כן אז נראה ודאי כנמשך אחריהם ומודה להם. והמין השני הדבר אשר שייך בו פריצות ע"כ והביאו הרמ"א לפסק הלכה בסי' קע"ח ס"א בהג"ה. והנה המתיר הארגעל בספר נוגה צדק סמך יתידותיו על דברי מהרי"ק אלו וכתב דנ"ד אינו דבר משונה וגם אין בו משום פריצות. אולם כבר השיב עליו ר"א עמדין בס' צרור החיים דף ו' והראה שגם בארגעל יש בו אחד מטעמי האיסור שכתב מהרי"ק והוא היותו חוק תמוה שהארגעל אין משתמשים בו כי אם בבתי עבודתם ושם אין משתמשין בכלי שיר אחר והארגעל מוקצה לעבודת בית תפלתם וע"כ הרחיקוה משמחות של חול עיין שם. ופשוט נראה דמהרי"ק מודה לר"ן ותוס' דבחוק של ע"ז בכל גוונא אסור…"
שו"ת אורח משפט אורח חיים סימן לו
גם המהרי"ק יודה שמנהגי פולחן ע"ז יהיו אסורים בכל אופן אע"פ שיש בהם תועלת, ולכן העוגב אסור.
"…ואף על פי שהמהרי"ק בתשובה קצ"ב כתב שבדבר שיש בו משום תועלת אין בו משום דרכי האמורי, פשוט הדבר שלא אמר כן אלא בדברים של רשות שלהם, שאין זה דרך עבודתם בבתי פולחנם, ובאמת נדחק המהרי"ק ז"ל בפי' הספרי שלא ללבוש ארגמן, וכתב שאין בזה שום תועלת, והדבר תמוה, וכי מעט תועלת הוא דרך הכבוד של הקרובים למלכות שהוא לבוש ארגמן, אלא שנראה שהספרי מדבר שם על הדברים המיוחדים להם לשם פולחנם והי' דרכם ג"כ ללבוש ארגמן, בהכנסם של גדוליהם לבתי עבודתם וע"כ הוא אסור בהחלט, אף על פי שיש בו תועלת, דהכי משמע פשטא דקרא שלא תאמר איכה יעבדו הגויים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני. ועל כן העוגב שהוא אחד מהדברים שהם קבועים בבתי הפולחן שלהם בודאי האיסור שנתפרסם מרבותינו האחרונים ז"ל, אינו תלוי כלל במנהג וחלוקי דיעות, והוא אסור לכל ישראל…"
שו"ת שרידי אש ח"ג סי' צג
לדעתו, המהרי"ק יודה שחוק של ע"ז יהיה אסור בכל אופן (אף אם יש טעם).
"…ועי' שם בשם הגר"א לוינשטם אב"ד דק"ק עמדין בספר צרור החיים. ולחנם נדחק בזה, שהדבר פשוט שהמהרי"ק מודה שבחוק של ע"ז בכל גווני אסור, וכללי המהרי"ק לא נאמרו אלא בדברים שאינם מיוחדים לע"ז, אלא שלא הוצרך להזכירם…"
שו"ת שרידי אש חלק ב סימן לט עמוד תנח – תס
בדין חגיגת בת מצוה. אם מנהג הגויים בחגיגה זו הוא לשם ע"ז (חוק לע"ז) יהיה אסור בכל אופן (אף אם יש טעם). אלא שבעניין זה אין חוק לע"ז אלא רק שמחה לרגל הבגרות.
"כו
ועכשיו נראה בנידון דידן אם מותר לחוג חגיגת בת מצוה. ויש שרוצים לאסור משום ובחוקותיהם (עי' שו"ת זקן אהרן סי' ו'), ולענ"ד תלוי בזה, שבאם נאמר שהקונפירמציאן של העכו"ם הוא לשם עבודה זרה, יש לאסור משום ובחוקותיהם בכל גווני.
אלא שלפי"ז הי' לנו לאסור גם חגיגת בר מצוה, שהרי אצלם עושים קונפירמציאן גם לזכרים, והי' לנו לאסור גם את התפילה, שהרי גם הם מתפללים לעבודה זרה. אלא שבזה לא שייך שיש בו משום עבודה זרה אלא שעושים כן חגיגת שמחתם לרגל בגרותם של בניהם. וגם הרפורמים מעמנו אינם עושים כן כדי להידמות להם, אלא לשם חגיגת משפחה ושמחתה שהגיעו בניהם לבגרות…"
2. מקורות שניתן להסיק מהם שיהיה אסור בכל אופן
שו"ת יהודה יעלה (אסאד) חלק א' או"ח סימן ל"ט
אוסר בניית צריח על גג ביהכ"נ כמו הנוצרים משום חוקות הגויים, ואף אם כוונת המחדשים הייתה לתועלת של כבוד ותפארת הדבר אסור (לומד מדין בניית היכלות ע"ז, לכאורה מדובר בחוק לע"ז ואסור אף לתועלת).
"…ולקהילות קדושות ק"ק ווייטצען וק"ק יארמוטה כתבתי תשובה על דבר שרוצים לעשות מגדל על גג בית הכנסת החדשה – הנני להודיעכם שזהו איסור דאורייתא בכלל אזהרת 'ובחוקותיהם לא תלכו', שלא לבנות בהכ"נ כמו שהם עושים כמבואר ברמ"א וטור וש"ע וב"ח וכל הפוסקים, ואין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ד', מפסוק זה למדנו כל מקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב, ואם כי אותן האנשים המבקשים חדשות במנהגי ובנין ביהכ"נ, דנתי אותם לזכות שכוונתם לש"ש לכבוד ה' שיהי' לכבוד ולתפארת אבל טעות היא אצלם בלא יודעים שכל זה הוא בכלל אזהרת התורה הנ"ל. וכבוד זה אסרה תורה "לא תעשון כן לה' אלוהיכם" כמ"ש בספרי ובתשובת מהרי"ק בארוכה. וענין זה הוא שחוק וגאוה ולא באלה חלק יעקב לפנות אל רהבים ולהתדמות אליהם ח"ו, ואם המה מ"מ עומדים על דעתם לא לשם מצוה הוה כ"א לתאות נפשם רוצים לחלוק על האמת בשאט נפשם… בכן אחיי ורעיי הנכם יודעים אותי שאיני חסיד וצדיק רק אדם פשוט ישר ונאמן רוח אני, אוהב את המקום ואוהב את הבריות וכפי כן לבי, אומר אני לכם אשרי אדם שומע לי ולמען השם השמרו לכם לעלות בהר ונגוע בקצהו כו', ואוי להם לאותן שנושאים פנים לדור ואין מוחין מלעשות כזאת וכזאת. ואתם ידידיי ראשי העדה הרה"ק ונכבד בעדתו וכל אנשי סגולה חבירתו יצ"ו עליכם החיוב לעצור ולעמוד בפרץ שלא ישונה שום ענין ממנהג אבותינו תורה היא ולא תהיה המכשלה הזאת תחת ידכם כו' ואם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו. ובזה יגדל תפארתכם וירום כבודכם ע"כ לשוני… כה דברי אוהבכם הנאמן המצפה לשמוע מכם בשורה טובה בקרוב, דש"ת הק' יהודא אסאד"
שדי חמד מערכת חתן וכלה וחופה א
לגבי עריכת חופה בביהכ"נ, אף אם יאמרו שיש להם טעם לעשיית החופה שם אין להתיר (אך לא ברור מדבריו האם זה נחשב כחוק לע"ז, או סתם מנהג גויים).
"…ומאחר עלות כל זה פשיטא ודאי דאם יש כח בידינו לבטל מנהג זה במקום שנהגו כן מימי קדם כך היא חובתינו והס כי לא להזכיר להנהיג כן מחדש ואף אם יאמרו דאין כונתם להתדמות להמצרים אלא מפני טעם אחר אסור…"
כף החיים או"ח סימן קנ ס"ק כז
עשיית צריח לכבוד ביהכ"נ אסורה משום חוקות הגויים (אע"פ שלכאורה מדובר בחוק לע"ז- שככה"נ מדובר בנוצרים עפ"י תשובת מהר"י אסאד לקמן, בכל אופן אסור גם לתועלת של כבוד).
"ודע שאין להתיר ח"ו לעשות מגדלים על בית הכנסת כדי שעל ידי כך ירומם בית הכנסת כי ידוע שדבר זה נאסר במניין מגדולי זקני המדינה, ועיין ביהודה יעלה סי' ל"ט, דהוא אסור מהתורה משום ובחוקותיהם לא תלכו".
שו"ת אפרקסתא דעניא (חלק א סי' קיח)
בעניין שינוי מיקום הבימה, אסור משום חוקות הגויים (לכאורה זהו חוק לע"ז, כך נראה מסוף דבריו), ואפילו לתועלת כמו יופי ביהכ"נ.
"…ותו דאפי' לא היה לנו שום מקור לבימה באמצע רק שהוא מנהג בכל תפוצות ישראל החרדים לדבר ה', בוודאי אסור לשנות משום אל תטוש תורת אמך, כ"ש בדורות אחרונים שבעוה"ר כל העושים בדרך אחרת, רעה נגד פניהם להדמות לחקות הגוים ר"ל, והו"ל תו איסור גמור מהתורה משום ובחוקותיהם לא תלכו. והוא גרע עוד ממ"ש הט"ז או"ח סי' ח' סק"ג לענין גילוי ראש ע"ש וכ"כ מהר"י ברונא דמה דמשמע בש"ס דכיסוי ראש הוא רק מדת חסידות, זהו דוקא לדידהו שהיו בא"י והוו מסגו הכי, משא"כ אנן דדיירינן בין האומות וחשיב כחקות עכו"ם כו' כעובר על דת יהודית ע"ש…. וכבר העידו עליהם שלומי אמוני ישראל, דכל מגמת פני המשנים לקעקע ביצתן של כל מנהגי ישראל ותורתו ח"ו, וכך דרכו של יצה"ר כו'.
ואפילו תאמר שיש בהם מי שכוונתו לנוי בהכ"נ הלא עליו הכתוב אומר (דברים י"ב) ופן תדרש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו כו' ואעשה כן גם אני, לא תעשה כן לה' אלוהיך (עי' ספורנו ואוה"ח הק' שם). ומה לנו להאריך בדבר שכבר קראו עליו מלא "וישכח ישראל עושהו ויבן היכלות"…"
שו"ת מנחת אלעזר ח"א סי' נז
לעניין הגבהת ביהכ"נ ע"י דגל או מגדל לחובת עשיית ביהכ"נ גבוה מכל גגות העיר. אין להגביה בצורה זו כיוון שזו הידמות לבתי עבודתם האסורה מדאו', אע"פ שע"י זה נוותר על תקנת חכמים לבניית ביכ"נ גבוה (משמע שחוק לע"ז אסור אע"פ שיש בו תועלת הלכתית).
"…אך הנה בזמנינו לענ"ד דיצא שכרו בהפסדו אם יעמוד דגל או כעין מגדל על הביהכ"נ שזהו דרך המתחדשים בעו"ה להתדמות להיכלות שלהם ובכמה מקומות שהתירו להם אין ממש בהיתרם רק מטעם עבר ושנה נעשה להם כהיתר… וראיתי בשם גדול א' שהעיר מדברי הראב"ד (פי"א מה' ע"ז פ"א) שנראה משם אם עושה בביהכ"נ סימן שהוא מקום לקבץ בו את הרבים כדרך שהם עושים ג"כ אסור מדאורייתא ע"ש, וא"כ בנידון דידן גם דגל הוא סימן לפעמים לבית קיבוץ שלהם ע"כ טוב ההחדל בוודאי, בפרט מגדל שאסור בוודאי שהוא התדמות להם…"
משפטי עוזיאל אה"ע תנינא סי' ס
בעניין חופה בביהכ"נ, נראה מדבריו כי מדובר בחוק לע"ז, ואע"פ שבתוך דבריו מזכיר כי אלו הרוצים לערוך בביהכ"נ עושים זאת כדי לחסוך כסף (טעם/תועלת), מ"מ אסור משום חוקות הגויים.
"…ומי הכניסנו לתגר זה, וכלום המבקשים זאת לשם שמים מתכוונים ? ודאי לא! אלא מתעטפים בצביעות של קדושה, ובאמת כל כוונתם היא להתהדר בבית הכנסת שאינו שלהם להרבות קרואיהם ולחשוך ממון שהיו צריכים לתת לבתי קפה או בביתם. ואלה הם מועלים בקדשי שמים, ולזה אנו צריכים לסייע והלא הלכה פסוקה היא שאסור להכנס בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ולא מטיילין בהם (שם), וכל שכן שאסור להשתמש בהם להנאתם הממונית או – להתהדר בהם לכבודם…
ולבסוף אני מסכם ואומר, שאין כל היתר לסדר חו"ק בביהכ"נ הואיל וזה אסור מצד עצמו מפני קדושת ביהכ"נ, ומשום בחקותיהם לא תלכו משום חלול כבוד ומורא מקדש, ואסור בהחלט לכל רב לסדר חופה וקידושין בבית הכנסת אפילו אם על ידי כך תקופח פרנסתו. וכמו שכן העלה להלכה הכתב סופר ז"ל, דזה חמור ממסייע ידי עוברי עברה הואיל ומסדר הקידושין הוא העושה מדבר ומקיים ומבלעדו לא יהיה הקידושין במעמד ההוא. אולי גרע הרבה ממסייע ואני איני מחליט רק כמסתפק. וכל זה במקום שאינו אלא מנהג בלבד (צ"ל מנהג ישראל בלבד) אבל במדינתנו שמנהג האומות הנוצרים שבנשואיהם עומדים בבתי תפלות שלהן בפנים והכומר משיאן זה לזה, יש בזה כמה לאוין של חקות הגויים. השמר לך פן תנקש אחריהם, בפרט כי מעשה חופה וקידושין הוא ממצות התורה שיש בה עבודת יוצר הכל" (כתב סופר אה"ע סי' מ"ז). ודבריו אינם צריכים חיזוק, ולכן בארצנו שאין זה מנהג ישראל, ולעומת זאת הוא מנהג הנוצרים, בודאי שאין להדמות אלהם, שכן נאמר מפי ה' לעמו בחירו ואבדיל אתכם מכל העמים להיות לי", אלא יש להמשיך מנהגם של ישראל לסדר חופה וקידושין בבית בצניעות וקדושה הראויה, כדי שתהיה קדושת ה' שרויה בביתנו ובמחננו כאמור ונקדשתי בתוך בני ישראל".
3. מקורות מפורשים להיתר ע"י טעם
תוספות רי"ד מסכת עבודה זרה דף יא עמוד א
לגבי הסתירה בין הגמרות: מביא שתירצו כי שריפה היא לא חוקה כיוון שהיא קדמה אצלנו כמו שכתוב בתורה. אך תירוץ זה קשה לרי"ד, כיוון שמלשון הגמ' בע"ז משמע שאם הייתה חוקה, הייתה אסורה אע"פ שכתובה בתורה.
לכן מתרץ שאין צורך לעקור את הקושיה לגמרי – בע"ז אכן מסיקים כי שריפה לאו חוקה, ובסנהדרין הגמ' טוענת שאף אם תמצי לומר שהיא חוקה, מותרת כיוון שכתובה בתורה.
לסיכום- חוקה הכתובה בתורה (קדם אצלנו) מותרת. דבר שיש בו חשיבות (טעם) מותר אע"פ שלא כתוב בתורה. מכאן ניתן ללמוד שחוקה שהיא לע"ז כשריפה מותרת אם כתובה בתורה ואולי אף אם יש בה טעם.
"לא דכ"ע שריפה לאו חוקה הוא וחשיבותא היא כו' קשיא לי דהכא מוכח דאילו הוות שריפה חוק קבוע לאמוריים הוה אסר לן אלא משום דאינו חוק קבוע להם אלא כשחשובה עליהם מיתת מלכם שורפין וכשאינה חשובה להם אין שורפין מש"ה שרי לן לשרוף על המלכים. ובפ' ארבע מיתות ב"ד אמרי' תניא אמר להן ר' יהודא לחכמי' אף אני יודע שמיתה מנוולת הוא אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה ובחוקותיהם לא תלכו ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא דכתיב הכה תכה את יושבי העיר ההוא לפי חרב לאו מנייהו גמרי' דאי לא תימא הכי הא דתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי היכי שרפינן והכתיב בחוקותיהם לא תלכו אלא כיון דכתיב שרפה באורייתא בשלום תמות ובמשרפות אבותיך הראשוני' ישרפו לך לא מנייהו קא גמרי' ה"נ כיון דכתב סייף באורייתא לאו מנייהו קא גמרינן אלמא שריפה חוקה ומשו' דכתיבא באורייתא שריא. וראיתי שפירשו מפני קושיא זו כך דכ"ע שריפ' לאו חוקה היא לא הוי אסור לעשות משום חוקה דלא מיקרי חוקות הגוים אלא דבר שלא נהגנו מקדם לעשותו כו' כדכתבית בפ' ארבע מיתו' ואינו נראה לי שהלשון אינו מוכיח כן דהכי הו"ל למימר אף על גב דחוקה כיון דכתיבא באורייתא לאו מנייהו קא גמרי' אבל השתא דאמר לאו חוקה היא משמע אי הות חוקה הות אסורה לן ויש לומר דהאי דתריץ לי' הכי רבותא עביד למיעקר פירכי' לגמרי דלא תידוק מהכא דהיא חוקה דאיכא למימר חשיבותא בעלמא היא ולא חוקה אבל ודאי אפי' אם תימצי לומר דהיא חוקה שריא משום דכתיבה באורייתא כדמפרש התם: [מהדו"ק]"
המספיק לעובדי השם פרק כה
בעניין דברים שיש לנו בהם מסורת והגויים נוהגים, כמו השתחויה וכד' הדבר מותר אע"פ שהגויים נוהגים. ונראה מדבריו שאם יש במנהג תועלת (אע"פ שאין לו מקור במנהגינו) יהיה מותר.
"…אחרי זה אנו אומרים שניתן לפקפק ולהקשות על מה שביארנוהו לגבי חיוב ההשתחוויה וזולתה בכמה פקפוקים, ולחשוב לגביה כמה מחשבות מוטעות.
הראשונה שבהן
שיאמר מה שכבר נאמר שכך עובדים הגוים, ועל כן יש להימנע מזה כדי שלא יתדמה לגוים ויעבור על דבריו יתע': "ולא תלכו בחקת הגוי", ועל דבריו: "ובחקתיהם לא תלכו".
… ואחד מפוסקי ההלכה, והוא מהידועים שבין תלמידי – חכמי יון ומהזקנים שבהם, החל פוסק איסור על זה בהיותו מחקות הגוים, לדעתו, באמרו, על – פי מה שנאמר לנו על אודותיו, שאין זו המשמעות שלו, אף שלפנים בישראל היו עובדים את ה' בהשתחוויה – הנה חובה לאסרה הואיל [עמ' 42:] ונוהגים בה (הגוים). הוא אומר שראיה להיקש זה המקובל אצלו, היא אמירה שנמצאה אצל אחד החכמים ז"ל בפירוש דבריו יתע': "ולא תקים לך מצבה אשר שנא יי אלהיך", שאותה האמירה מורה שהמצבה הייתה אהובה לפני המקום והראיה לכך – שיעקב אבינו עליו השלום, עבד בה את ה' – "ויקח את האבן וכו' וישם אתה מצבה", ואף משה עליו השלום, עבד בה את ה' – "ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל"; אחר – כך שנאה משום שהכנענים עבדו באמצעותה וזוהי משמעות דבריו "אשר שנא" אצל מי שמעמיד את הנימוק הזה מהם ז"ל. שמעתי שהם חושבים ראיה זו לטובה, ופוסק הלכה זה אף המשיך לגבי זולתה בעניין גינוי ההשתחוויה, ואף לגבי איסורה וגינוי מי שנוהג לפיה, אפילו הוא פחות ממנו בחכמה.
…מדוע אפוא לא תכליל את המזבח? … מדוע אתה נמנע [עמ' .43] מלהשתחוות ואינך נמנע מהעמידה בתפלה שהרי הגוים עומדים גם – כן בתפלתם…
…והרי אמרו ז"ל: "כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי",2 והתירו ב"אילן שמשיר את פרותיו טוענו באבנים וסוקרו בסיקרא" – אפילו הוא מהמפורסמים שבדרכי האמורי, ובלבד שלא יעשה מתוך כוונה להידמות אליהם, אלא לתועלת אחרת, כפי שביארו ז"ל: "טוענו באבנים כי היכי דלכחוש חיליה סוקרו בסיקרא כי היכי דנבעי אינשי עליה רחמי";3 ואם הם התירו זאת בגלל סיבה זו, האם לא נצווה אנו לעבוד את ה' יתע' במה שפירשה אותו התורה ואשר מסורות הנביאים דנו בו, למרות שהוא דרך הגוים?…
…שחוקות הגוים שנאסרו ואשר התורה אסרה אותן הן אלה שהתורה פירשה את איסורן, כגון עריות אשר הפסוקים האלה נאמרו עליהן, וכבר הזכרנו זאת בהקדמה הרביעית שההידמות אליהם במלבוש המיוחד [עמ' 43:] להם, כגון לבוש הנזירים ודומיהם מעובדי עבודה זרה או גילוח החלק הקדמי של הפנים וגידול הבלורית וכד' ממה שביארוהו אנשי המסורה וכפי שהבהרנוהו בתחילת חלק זה בדברנו על איסור מנהגי עובדי עבודה זרה, אולם מצוות ישראל שהגוים עובדים באמצעותן, אין לדמות מישהו המאמין בתורת משה ובקי בעיקריה ויש לו חריפות ההיקש בהלכה, שימנע אותן מעצמו מחמת (שהיא) תורה שביארה שמטרתה – שהגוים יתדמו לנו וילכו על – פי תורתנו…
…ומה שחידשוהו זולתנו ואין לו יסוד באמונתנו ולא במנהגינו הקדומים נימנע ממנו משום "חקות הגוים"; ואפילו לא היו אותם גוים עובדי עבודה זרה צריך להימנע ממנו, כדי שההידמות אליהם לא תגרום להאמין בתורתם או להיכשל במה שהתורה הזהירה מפניו: "לא תסף עליו",2 ואמר שלמה: "אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת";3 וכן מה שחידשוהו הקראים ודומיהם, יש להימנע ממנו – "שלא יחקה את המינים".
4. מקורות שניתן להסיק מהם שיהיה מותר ע"י טעם ותועלת
רא"ה מסכת עבודה זרה דף יא עמוד א
נראה בדבריו שבחוקי ע"ז מותר אם יהיה בהם טעם (אמנם, אפשר להבין בדבריו שחוקי ע"ז אסורים בכל אופן, אך סרך ע"ז מותר ע"י טעם).
"וחכמים אומרים כל מיתה שיש בה שריפה יש בה ע"ז. דסברי רבנן ששורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, שלא אסרה תורה בחוקותיהם אלא בחוקות של ע"ז או בדברים של בטלה וכולו סרך ע"ז, אבל בדברים של טעם מותר… [כדאשכחן] בחוליןמ) כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי [ובשריפה על המלכים] טעם איכא לכבודן לשרוף כלי תשמישן, כלומר אין אדם אחר ראוי להשתמש [במה שנשתמש בו] הוא. וכשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים. פירוש גדול שבסנהדרין. ומה הן שורפין עליהן מטתן וכל כלי תשמישן מעשה שמת ר"ג ושרף עליו אונקלוס הגר שבעים מנה צורי. כלומר כלים שהן שוין כך."
הרב שם טוב סאמון (עפ"י נוגה הצדק)
אחד הטעמים להתיר עוגב בביהכ"נ – שמושך אנשים לביהכ"נ (אין זה הטעם העיקרי להיתר).
"…ותו טעמא אחרינא איכא בהאי מלתא, דע"יכ באים לב"הכ להתפלל האנשים והנשים לשמע אזן אשר ישמעו כלי השיר הערב הנ"ל. וכבר אמרו ר"זל: לעולם יעסוק אדם וכו', שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ואין להאריך בדברי' פשוטים • זהו הנראה לפ"ענד דמותר ושפיר למעבד הכי להללו בכלי שיר העוגב הנ"ל…"
רבי שלמה יונה[6] – פסק על האורגאנו (כת"י מתוך אסופות א)
אף בחוקי ע"ז לא אסרו חכמים אלא מנהגים רעים. אך מנהגים טובים, ויש בהם שורש בתורה מותרים.
"…ואם תאמר ועתה הואיל והאורגאנו הוא כלי זמר אשר מנגנים בו הנוצרים בבית תפלתם נחדל ממנו, בשביל שיש לחוש שמא נכלל תחת סוג חוקות הגוי, אשיב כי כונת תורתנו הקדושה באמרה ולא תלכו בחוקות הגוי היתה להזהיר את בני ישראל כדי שלא ילכו בדרכי האמורי שהמה אורחות עקלקלות יורדות אל חדרי מות ומטמאות כל העובר בהן, אך לא לאסור את כל אשר עושים שאר העמים אע"פי שאין נזק במעשיהם, כלי לפי סברת חכמים הראשונים לא כל הגוים נחשבו כעובדי ע"ז… ורק האמונות הכוזבות ומנהגי שטות והבל וריק המה הדברים המתועבים שצריך להתרחק מהם, והן הנה באמת חוקות הגוים האמורות בתורה, וגם החכמים האחרונים שחששו מאד לדבר יותר מן הראשונים, בשביל שבזמניהם רבו הגרושים והשמדות, לא אסרו לגמרי לעשות את כל אשר הנכרים עושים בלתי הבדל בין טוב לרע ובין האמת והשקר, כי אדרבא כתבו בהדיא דלא מנהייו [!] גמרינן, וכמו שיש לנו להתרחק מכל וכל מחוקותיהם כאשר הן חוקות של הבל ושטות, כך אין לנו לחוש מהן כאשר הן דברים טובים וישרים ** ויש להן שורש בתורה…"
כרך של רומי סי' א
בעניין הצבת שעון בביהכ"נ, בדומה לנוצרים. מתיר את הדבר עפ"י כללי המהרי"ק: השעון המדובר אצל הנוצרים אינו נועד לאסוף את העם לתפילה[7], אלא נועד לטובת הכלל לידע את השעה. לכן נחשב כמנהג עם טעם, ואינו חוק לע"ז. ואף אם היה השעון משמש לאסוף לתפילה אין איסור- מכיוון שהוא לא חוק לעבודת אלא רק נועד לזירוז, ומכיוון שסוף סוף יש לישראלי שמשתמש בו טעם הגון (לפי הטעם האחרון יוצא, כי אף במקום שהחוק נועד לע"ז יהיה מותר אם יש טעם ותועלת, אך לפי שאר טעמי הכרך של רומי אין להוכיח).
"…אמנם לבא לידי גמר בכל פרטי נדון זה ארח חיים למעלה למשכיל ושורשו פתוח בתשובת הגאון מוהר"ר יוסף קולון זלה"ה בתשו' סימן פ"ח ופסקה מרן בית יוסף ביו"ד סימן קע"ח ובכסף משנה ריש פי"א מה' ע"ז ומור"ם שם בהגהה והיא תשובת התר לבישת הקפ"א של כוהני הנוצרים. ונתן תרי טעמי…
ואם גם זאת נראה דהיינו דווקא כשעושה להדמות אליהם, ולא לתועלת…
ומעתה נחזי אנן בנדון דידן של כלי המכה השעות אם יש בו סרך איסור, וכד דייקינן שפיר לית ביה ולא חדא מהב' חלקים הנכללין בלאו דל"ת בחוקות הגוים הנ"ל, ויצא הראשון מה שהוא חוק אשר לא נודע טעמו, זה לא שייך בנד"ד שהרי הנחת כלי המכה השעות בבתי כנסיות הנוצרים אינו חוק ודת כלל, ומה שהונח שם הוא לטובת הכלל לידע ולהודיע השעה לכל עובר ושב ולכל הדרים באותה השכונה ואינו עשוי לאסף העם לבית תפלתם. שהרי לאסף העם לבית תפלתם, הרי יש להם אותו הגדול שמקשקשים אותו בידיהם, שבאותו איכא תרתי חדא לאסף העם, והב' שברוב הימים חזר להיות עבודה (זרה) ממש כנודע ומפורסם. אבל באותו של כלי השעות שאין בו שום אחד מהני תרתי טעמי ודאי מותר גמור. ואפי' היו אותן ההכאות של כלי השעות, לאסף העם לבית תפלתם עכ"ז מותר. חדא דאינו חוק ועבודה כי אם זרוז לעם לבא לקראת אלהיו. וזאת שנית. כיון דלהישראלי העושהו טעמו ידוע ונגלה שאיש הישראלי אינו עושהו להתדמות ואינו דבר תמוה, שהרי יש לו טעם מפורסם, והוא כי כל שכונת בה"כ העניים והאביונים ידעו השעה ויצא אדם לפעלו וכדומה ודאי דאין לפקפק…. וא"כ מהיכא תיתי שיהא הישראלי אסור לקובעו חוץ מבה"כ להשמיע לעם בני ישראל השעות חסד חנם, אפי' שלא היה סרך מצוה כי אם לנוח בני השכונה, כ"ש ק"ו דאיכא מצוה רבה כדי להתפלל תפלה בעונתה…"
כרך של רומי סי' א
בדעת הרמב"ם לגבי בניית היכלות כמו היכלות הגויים. אינו מסכים לפרש את דברי הרמב"ם על בניית בתי כנסיות שלנו בצורה רחבה כמו בתי ע"ז. אחד ההסברים – הרמב"ם אסר בניית היכלות בצורה שמראה על עניין ע"ז (לדוג' מספר חלונות כמספר ימות החמה שעובדים אותה), וגם באופן זה יהיה מותר אם עושה זאת מטעם נגלה. הסבר נוסף ברמב"ם – דיבר על בניית היכלות כתיאטראות וכד'. בכל אופן, רואים לפי ההסבר הראשון כי הרב חזן מעלה אפשרות לחוק של ע"ז שיהיה מותר אם עושה זאת מטעם ותועלת.
"ואל תשיבני ממה שפסק הרמב"ם פי"א מה' ע"ז ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של ע"ז כדי שיכנסו בהן רבים כמו שעושין הם ע"כ. הרי שאסור לבנות כבנין היכלות של עכו"ם. אפי' שיופי וגודל הבנינים הם דברים השוים לכל נפש ונפשו של אדם מחמדתן. עם כל זה כיון שקדמו הם וקבעום לע"ז נאסר לנו על דרך מצבה אשר שנא ה'. הא ודאי בורכא (שטות) היא. וטרם כל אודיעך דלשון הרמב"ם זה לא ימלט מאחד מב' פנים: האופן הא' אם תפרשהו על בית העבודה עצמה ומקום תפילתם (מה שאינו לפי האמת כמו שיבא) בהכרח צריך שתפרשהו כמ"ש הרב מגדול עוז ז"ל שם שכונת הרמב"ם לאסור. היינו שמדקדק האיש הישראלי לבנות ביהכ"ס כדמות וצורת ומדת ההיכל של ע"ז הדק היטב לא נופל דבר. ועכ"ז כתב הרב מגדול עוז אם קבלה נקבל מפני שאמרה הרמב"ם שדברים אלו קורין בגרון שר"ל שלולי שכתבה הרמב"ם לפי הדין האיש הישראלי מותר באותו בנין ממש. וכמו שכתב הראב'ד ז"ל שם לבד בענין הצורות שבלאו הכי הוא איסור בפני עצמו. הא לאו הכי מפני הדמות בגוף הבנין לא איכפת כלל דאנן מישובו של עולם גמרינן. דגם אנו בני אדם ורצוננו לעבוד את יוצרנו ולפאר ולרומם כנסיותינו בכל מין בנין מפואר שבעולם. ולא משגחינן אם בנוי כמוהו בית לע"ז או לא זהו השגת הראב"ד ז"ל וכונת המגדול עוז.
ולנע"ד נראה לומר בבקשת המחילה רבה דאילו היתה כונת הרמב"ם ז'ל כמו שתפסו הם ז"ל על בנין בית לע"ז גופיה, יותר ראוי לפרשו באופן נאות – והיינו שבנין בית לעבודה זרה בנוי על אופן שמורה באצבע העבודה הזרה מתוך בניינו כמו שתאמר שפתחו בקירות הבית שס"ה חלונות כמנין ימות החמה לעבודה או בגגה ארובה כדי לעשות כינוס למלאכת השמים, אין הכי נמי באופן כזה אם בונה הישראלי בית הכנסת ודאי אסור, דלמה יבנה בנין כזה שמגוף הבנין נראה האמצעות והכנה לע"ז. וכל זה שלישראלי אין לו טעם כי אם להדמות, אבל אין הכי נמי אם בונה בנין כזה מטעם אחד ידוע ונגלה ודאי דמותר, כיון דהוא צריך לאותו בנין מטעם אחר. ודבר זה למדנו מוהרי"ק שם וז"ל "הרי לך דכל שהוא משום תועלת וכבוד מותר ואע"ג דהרגילו בו אמוריים משום חוקם, אפילו הכי כיון שאינו מתכוין אלא מפני הכבוד מותר" ע"כ זה היינו יכולים לפרש בדברי הרמב"ם ז"ל והוא יותר מרווח.
אבל האמת הוא דכוונת הרמב"ם ז"ל על הפן הב' שפירש הרב מרכבת המשנה אשכנזי ז"ל והוא הפירוש האמיתי וממנו לא נזוע וז"ל: לא יבנה מקומות וכו' עיין השגות ואנכי הרואה דרבינו הוציא דין זה מהת"כ פ' אחרי וז"ל. ובחוקותיהם לא תלכו – וכי מה הניח הכתוב לאומרו וכו' וכו' אלא שלא תלכו בנימוסות שלהן בדברים המחוקקים להם כגון טיאטראות וקרקיסאות והאיסטריאות (ויגד עליו ריעו דזהו מקום מוצא דין זה דמסיים ריב"ב אומר שלא תנחור ולא תגדל ציצית ושלא תספר קומי) ובערוך ערך תאטר פי' שהן בנינים בגובה לראות משם השחוק. ובמוסף הערוך כתב שבזמן קדמין היו בעיר רומא שלשה בנינים משוערים שנקראו כן, ויש מפרשים קרקיסאות מקום שמתקבצים לשתות יין וזה מבואר בדברי רבינו ז"ל. ודברי הראב"'ד ז"ל נפלאו ממנו עכ"ד המרכבת המשנה ז"ל. ודבר ה' בפיהו אמת שזהו ודאי כוונת הרמב"ם ז"ל שהרי כתב ולא יבנה מקומו' כבנין היכלו' של עכו"ם כדי שיכנסו בהם רבים ע"כ. ואי ס"ד על בנין בתי כנסיות של עכו"'ם משתעי מאי האי דכתב כדי שיכנסו בהן רבים, ודאי שבנין בתי כנסיות של ע"ז הוא ליכנס רבים, ועוד הכנסת הרבים במקום אחד מי אסירא? והלא גם אנחנו היה לנו בית עולמים בנוי לתלפיות ת"ק על ת"ק שנכנסים בו כפלים כיוצאי מצרים ועומדים צפופים ומשתחוים רוחים. א"כ הס כי לא להזכיר איסור זה, אלא ודאי דכונת הרמב"ם ז"ל לאסור היינו אם כונת הבנין הגדול והנורא ההוא אין לו טעם אחר כי אם כדי שיכנסו רבים לראות השחוק והקלות ראש וכיוצא מהבלי העולם. כמו שהיה הקולוסי"או שהזכירו הערוך ז"ל ועד היום הוא חי וקיים ונראה מגוף עגול בניינו ורבוי חלונותיו שהוא עשוי בקום עשה כדי שיכנסו בו רבים לראות השחוק והקלות ראש. ובנין כזה ודאי אסור לישראל. וכמו שכתב להדיא מוהר"י קולון ז"ל בתשובה הנז"ל בענין השני שכתב כי יש לאסור משום חוקות הגוים הדבר אשר שייך בו נדנוד פריצת גדר הענוה והצניעות…"
דעת תורה או"ח ה, סי' תצד, ג
אין חוקות הגויים בהעמדת האילנות מכיוון שיש בכך טעם (להזכיר שנידונים על פירות האילן). אמנם לא ברור האם זה נחשב כחוק לע"ז.
"ונוהגין לשטוח עשבים וכו'. עי' מג"א סק"ה [דנוהגין להעמיד אילנות בבית הכנסת ובבתים כדי לזכור שבעצרת נידונין על פירות האילן]. ועי' בחיי אדם שהביא מהגר"א ז"ל שפקפק בזה, דאיכא משום 'בחוקותיהם לא תלכו'. וזה כמה שנים מצאתי בתשובת הריב"ש ס' קנ"ח במה שנהגו לצאת לבית החיים כל ז' ימי אבילות לבקר המתים, ונשאל כיון דהישמעאלים נהגו כן, אי איכא זה משום 'בחוקותיהם לא תלכו', והשיב דכל דבר שאינו חוקה אלא עושים מאיזה טעם – ליכא בזה משום 'בחוקותיהם'. והביא מהא דשורפין על המלכים וכו', ע"ש עוד בזה.
ועי' בדרכי משה יו"ד סי' שצ"ג, שרמז לריב"ש הנ"ל, ואם כן הכי נמי בנידון דידן אין חשש כלל, כיון שאנו עושים כן להזכיר שנידונין בו על פירות האילן. אחרי זה מצאתי בספר יוסף דעת ליו"ד סי' שמ"ח, שהאריך בדברי ריב"ש והעלה גם כן דמנהגן של ישראל להעמיד אילנות תורה היא. וע"ע בספרו יד נדרים להלכות נדרים סי' ר"ג ביד יוסף מה שכתב בזה. וכפי שנהגו העכו"ם במדינתנו, שמעמידים האילנות גם בחוץ, אם כן כיון שאנו עושין כן רק בפנים, בלאו הכי אין חשש".
שו"ת מחזה אברהם או"ח כט
לגבי נטיעת אילנות בביהכ"נ, כמו שהגויים נוטעים בבית תפילותיהם. לפי המהרי"ק יהיה מותר כיוון שיש בכך טעם של כבוד, שאף הגויים עושים זאת לכבוד בבתי שרים חשובים. אמנם לשיטת הגר"א הדבר יהיה אסור כיוון שהגויים נוהגים בזה לבתי ע"ז (נראה מדבריו כי מדובר בחוק לע"ז, ואעפ"כ למהרי"ק יהיה מותר אם יש בכך טעם).
"אמנם מטעם אחר יש לאסור לכאורה, במקום שהעכו"ם נוהגים בזה בבתי תפלותיהם איכא ביה משום 'ובחוקותיהם', וכן ראיתי בתשובת מהרש"ם סי' קכ"ז. ולכאורה יש לומר לפי מה שכתב הרמ"א ביו"ד סי' קע"ח מתשובת מהרי"ק, דכל מה שעושין משום כבוד או טעם אחר – מותר, ולא שייך ובחוקותיהם אלא בדבר שנהגו משום פריצות או בדבר שנהגו מנהג ולחוק, ואין טעם בדבר, דאיכא למיחוש ביה משום דרכי האמורי, ושיש בו שמץ עכו"ם מאבותיהם, ע"ש. אם כן כמו בנידון דידן, אף אם העכו"ם עושין כן הוא רק משום כבוד, דגם בבתי הנגידים והשרים עושין גינות לפני הבתים. ומהאי טעמא כתוב בספר דברי שאול על היו"ד ח"ב סי' שמ"ח, על מה שנוהגין בכמה מקומות להעמיד אילנות בחג השבועות בבית הכנסת, והובא המנהג הלז במג"א סי' תצ"ד סק"ד, והחיי אדם שם דהביא מגר"א זצ"ל דמנע המנהג הלז ואמר דיש בו משום חוקות העכו"ם, וכתב הדברי שאול שם לקיים המנהג משום דכל שעושין משום כבוד אינו בכלל חק לעבודה זרה, והביא מהריב"ש…
אמנם לשיטת הגר"א הנ"ל נראה דאסור אם העכו"ם נוהגים בזה בבתי תפלותיהם, ובפרט באילנות ליטע, דכתב הרמב"ם בפ"ו בע"ז הנ"ל הטעם שאסרה תורה ליטע מפני שהיה זה דרך העכו"ם נוטעין האילנות בצד מזבח שלה, כדי שיתקבצו שם העם, לכן במקום שעכשיו גם כן נוהגין העכו"ם בזה, יש לומר דאסור משום 'ובחוקותיהם'. ובתשובת מהרש"ם שם כתב דאם אין האילנות נטועים כפי שנוטעים בבתי תפלותיהם באיזו שינוי יש להקל. ואיני יודע מה שינוי שייך בזה, רק כפי הנראה אף אם העכו"ם עושין כן עושין אותו לפני פתח בית תפלותיהם או גם אם אחורי בית תפלותיהם על כל פנים יש להם פתח להגן מהבית תפלה שלהם, אבל בכמו נידון דידן דאין שום פתח מהקויז הפאטץ, זה הוי שינוי גדול מעשיית הנכרים בזה, ויש לומר דלא שייך משום 'ובחוקותיהם'. לכן לדינא יש לצדד בזה להקל".
תשובת הרב דוד אשכנזי[8] לרב קוק
גם עוגב (שהוא חוק לע"ז) מותר כאשר לא מתקיימים בו תנאי המהרי"ק. כלומר, כאשר יש טעם הדבר יהיה מותר.
"…ועוד באתה לאסור את העוגב משום ובחקותיהם לא תלכו… ואתה מביא ראיה מהרמב"ם באמר כך הוא קבלו דעתי, והפוך הוא שאין ראיה מזה על העוגב יען הרואה יראה והלומד ידע בדעת נכונה שמהרי"ק בשורש פ"ח פוסק שאין לאמור משום חק אלא בא' משני חלקים הא' הדבר אשר אין טעמו נגלה והוא קבלה ביד אבותיהם וענין השני דברי שחץ וגאוה כמו לבוש ארגמן וכך היא דעת מרן בבית יוסף… ובעוגב אין אחד משני טעמים…"
שו"ת מנחת יצחק א, כט, ג
לכאורה מפורש שכל מה שעושים משום כבוד אינו בכלל חוק לע"ז (מובא בהקשר להעמדת אילנות). אך אינו מוכרח ממש מדבריו שמדובר בחוק שעושים לשם ע"ז.
"עוד היה אפשר דשייך בנדון דידן משום 'ובחוקותיהם', אך יש לומר על פי תשובת מהרי"ק – הובא ברמ"א (יו"ד קע"ח) – דכל מה שעושין משום כבוד או טעם אחר, ליכא משום 'ובחוקותיהם'. ומהאי טעמא כתב בספר דברי שאול על היו"ד (ח"ב סי' שמ"ח) על מה שנוהגין בכמה מקומות להעמיד אילנות בחג השבועות בבית הכנסת, והובא המנהג הלז במג"א… וח"א הביא מהגר"א ז"ל דמנע המנהג הלז משום חוקות העכו"ם, וה'דבר שאול' כתב לקיים המנהג, משום דכל מה שעושים משום כבוד, אינו בכלל חק לע"ז, והביא מהריב"ש (סי' קנ"ח) והביאו הד"מ (יו"ד סי' שצ"ח אות ג')".
שו"ת תעלומות לב (ח"ג סימן נז, אותיות ג -ד)
נראה מדבריו כי אם חופה בכנסיות הנוצרים היה להם לחוק, והיה זה כחוק לע"ז, אם הישראלי היה עורך חופה בביהכ"נ כדי להידמות ולא משום טעם אחר, היה אסור. אך אם היה לא טעם אחר- מותר (אע"פ שזה היה נחשב כחוק לע"ז).
אמנם כוונתו לא ברורה לגמרי- כשהתיר ע"י טעם, האם התכוון אפילו בחוק לע"ז, או כפי שהבין במנהג הנוצרים שאין זה חוק לע"ז.
"…גם מה שהביא שם בד"ג ע"ג משם הרב יאודה יעלה א"ח סי' ל"ח שכתב שלעשותו בבהכ"ן דוקא חושש אני לאיסור דאוריתא ובחקותהם וכו' עי"ש, אתו הסליחה שאין חק הגוים לעשות חפותהם בבית עבודתם. רק שיש נוהגים כן להיותו מקום רחב וכיוצא ויש הרבה נוהגים לעשות נשואהם בביתם. ובכגון דא אין מקום לאסור משום בחקותהם וכמתבאר יפה מדברי מהריק"ו ז"ל ה"ד לעיל באות ג'. ומ"ש בתשו' מהר"מ שיק אה"ע סי' פ"ה שאם רוצים לשנות המנהג ולעשות החופה בבהכ"ן כדי להדמות לשאר דתות אית ביה משום איסור דאוריתא שלא לדמות דתנו לדת שאר דתות כמ"ש הרמב"ם בפי"א מהל' ע"ז ואין זה ענין לתשו' מהריק"ו כמ"ש במ"א בחיו"ד סי' קס"ה וכו' עיש"ב בהא מודינא שאם עושים כן כדי להדמות לשאר דתות בלתי שום סיבה וטעם ודאי דהוא אסור אבל מלבד שאין עשית החופה בבהכ"ן חק ודת הגוים…"
שו"ת עשה לך רב חלק ו סימן נה
בדין שימוש בתאריך לועזי, אין בכך משום חוקות הגויים אם יש בזה תועלת (אך לא ברור שזה ממש חוק לע"ז).
"…ויש להוסיף טעם להיתרא, עפ"י המבואר בשו"ע (חלק יו"ד סימן קע"ח סעיף א' בהג"ה ומקורו במהרי"ק העתיקו מרן הב"י בטור שם), שאין לאסור משום ובחקותיהם לא תלכו אלא בדבר שנהגו בו העכו"ם לשם פריצות כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים וכו' או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר שיש לחוש בו משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודת כוכבים, אבל דבר שנהגו לתועלת כגון שדרכם שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן מותר ללבשו וכן שעושים משום כבוד או טעם אחר מותר עכ"ל.
והוא הדין כאן, שמשתמשים בתאריך הלועזי משום הנוחות שיש בניהול העסק ואין להם שום כונה להדמות להם בספירה, ואף גם זאת אינם חושבים כלל על מהות הספירה, אין מקום להחמיר ולאסור (וכעין זה כתבתי טעם להתיר בדין אחר ב"עשה לך רב" חלק א' סימן מ"ד עיין שם)…"
שו"ת יביע אומר חלק ג – יורה דעה סימן ט
לעניין כתיבת תאריך לועזי. אין איסור גם אם התאריך באמת ללידת אותו האיש, כיוון שעושה זאת משום טעם וכדברי המהרי"ק (אך לא מוכרח בדבריו שזהו חוק לע"ז ממש).
"…ומעתה הבא נבא לנ"ד, כי נראה שאם כותבי התאריך הלועזי אינם חושבים בכוונה מכוונת שמנין זה ללידת אותו האיש, רק לפי שכן נוהגים העולם הבקיאים יותר בתאריך האזרחי, (ובפרט במקומות שגם משרדי הממשלה מונים למספר הנוצרים.) אין בזה איסור משום ובחקותיהם לא תלכו. הואיל ובאמת דעת רז"ל היא שאין מספרם מתאים ללידת ישו הנוצרי, וטעות הוא ביד החושבים כן. ואף את"ל שהואיל ונראה שכוונת הנוצרים במספרם זה היא ללידת אותו האיש, כל מי שכותב התאריך הלועזי בתר דידהו אזיל. מ"מ הואיל ואין כוונתו אלא לכתוב התאריך המפורסם יותר אין בזה איסור משום ובחקותיהם לא תלכו. וכמ"ש מרן הב"י יו"ד (סי' קעח) בשם מהר"י קולון, שאין לאסור משום ובחקותיהם ל"ת אלא בא' מב' חלקים, הראשון הוא הדבר שאין טעמו נגלה כדמשמע לשון חק. וכמו שפרש"י והרמב"ן פ' קדושים, שכיון שהוא עושה דבר משונה שאין בו טעם נגלה אלא מפני שהם נוהגים כן אז נראה ודאי כנמשך אחריהם ומודה להם, שאל"כ למה יעשה כדבריהם התמוהים ההם. וכ"מ בסמ"ג וכו'. והשני הוא דבר ששייך בו פריצות וכו'. ונהגו בו העכו"ם וכו'. וא"כ בכתיבת התאריך הלועזי, דאיכא מילתא בטעמא, שהוא עושה כן לרוב פירסום התאריך למי שהוא בן ברית ולמי שאינו בן ברית. ולא שייכא טענת מהריק"ו הנ"ל דאמאי עושה כמעשיהם התמוהים. בודאי שאין כאן איסור משום ובחקותיהם ל"ת…"
הרחבות
שו"ת יביע אומר חלק ג – אבן העזר סימן י
בהקשר לחופה בביהכ"נ, נראה כי דוחה את האפשרות שמנהג זה הוא חוק לע"ז.
"…והנה הראיה מהקמת מצבה, לכאורה לא דמיא כי אוכלא לדנא. שהרי כ' התוס' ע"ז (יא) בד"ה ואי חוקה, דדוקא התם שנעשית חק לע"ז אמרינן הכי…"
[1] לדוג', נראה מחלק מהפוסקים שחופה בביהכ"נ היא חוק לע"ז, אך פוסקים אחרים לא רואים בכך חוק לע"ז ממש.
[2] הפוסקים שדיברו על איסור אף במקור מקראי – תוס', ריטב"א, מאירי, גר"א.
[3] הזזת בימה, בניית צריח כמו נוצרים, חופה בביהכ"נ.
[4] לדוג', ביבי"א (ג אה"ע י) הבין שחופה בביהכ"נ היא לא חוק לע"ז. ובמהר"ם שיק (יו"ד קסה) הבין שהזזת בימה אינה חוק לע"ז.
[5] הרב ישראל דוד מרגליות יפה שלזינגר (תקס"ב, 1802 – 1864) היה רב הונגרי ומחבר ספרות תורנית. נולד בסרד שהונגריה לאביו רבי מרדכי. למד אצל רבי צבי הירש דייטש, ואחר כך אצל בפרשבורג אצל החת"ם סופר (מובא בשו"ת חת"ם סופר בתשובות שנערכו אליו).
[6] נולד סביב שנת ה'תקפ"ה – 1824. שם אביו אפרים חיים נזכר בשיר שחיבר לחנוכת בית הכנסת הגדול במודינה, מעט מן המעט ידוע עליו. כרוב הרבנים באיטליה היה גם הוא, דרשן ומחנך. כנראה נולד בשנת תקפ"ה בערך באיבריאה הסמוכה לטורינו, שכן חוברות שחיבר בשנת תרט"ז ובשנת תרי"ח נדפסו בעיר זו, ויש להניח ששימש ברבנות. מאיבריאה נקרא לכהן בקהילת מודינה החשובה, אחרי פטירתו של ר' דוד זכות מודינה (תרכ"ח). יש, איפוא, להניח שהיה מן הטובים שברבני איטליה. גם הפסק שלו על האורגאנו מעיד על כך, אף־על־פי שאתה מוצא בו נימוקים שאינם לפי כללי ההלכה. בחוברת הוא מכונה פרופיסור, ואכן אינה אלא מחקר על קמיעות עתיקים. אחריו כיהן, כנראה, ר' משה קאמיאו וכבר בשנת תרנ"ט חתם שמו כ'משרת בקדש', יש להניח, איפוא, שר' שלמה יונה נפטר סמוך לפני שנה זו.
[7] לצורך זה יש את השעון "הגדול", כנראה הכוונה למגדלי השעון/מגדלי הפעמונים.
[8] הרב דוד אשכנזי (ה'תרנ"ח/ה'תרנ"ט, 1898 – ה'תשמ"ג, 1983) היה רב אלג'יראי-צרפתי, רבה של אוראן ולאחר מכן רבה הראשי האחרון של אלג'יריה.