מקומות שסמכו על מנהג ישראל לעניין חוקות הגויים
יוסף דעת (שואל ומשיב)
בשו"ת דברי שאול (יוסף דעת, לבעל ה'שואל ומשיב') יו"ד שמח, הביא את דברי הריב"ש (בהקשר לדבר אחר שנידון משום חוקות הגויים) וכתב שאף שהגר"א מנע את מנהג העמדות האילנות בחג השבועות, למעשה אין בזה איסור מצד "חוקת עכו"ם", מטעם דברי הריב"ש. כותב שכך מקיימים מנהגם של ישראל, ואפשר לומר שסובר שאם יש מנהג יש ליישבו:
"… ומן האמור (דברי הריב"ש. י. ו) נגלה מבואר לקיים מנהג של ישראל שמעמידין אילנות בחג השבועות, והגאון מוהרא"ו ז"ל מנעו, ואמר דיש בו משום חוקת עכו"ם, כמו שכתב בספר חיי אדם משמו, והיינו דכל דלא כתוב בתורה הוה בכלל חק אמורי ואסור… ובזה מיושב היטב השגת הטור, שהב"י והד"מ נדחקו מה הבין הטור בדברי רבינו, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דהטור הבין דברי רבינו שהתורה אסרה משום חק אמורי, ואם כן היה מקום להקל כמו בהקפה, דכתיב בתורה, ועל זה כתב דלא אסרה התורה בשביל חק כלל, וזה ברור כשמש. ועל כל פנים בזה די לקיים מנהגן של ישראל שמעמידין אילנות בחג השבועות, ודו"ק היטב".
עץ יהודה (אין 'בגידה בדת' בקריאת שמות של נוכרים. לא מזכיר כלל עניין חוקות הגויים)
בשו"ת עץ יהודה (לרבי יהודה אליעזר רבינוביץ') חלק 'שונות' סי' יב, נשאל "אם מותר לבן ישראל להתכנות ולהקרא בשמות הלועזים והנכרים מנקודת מבט דתי". הרב רבינוביץ' מאריך להביא ראיות לכך שהדבר מותר, ושכן נהגו כבר מזמנים קדמונים. בדבריו הוא כלל לא דן באופן ממוקד מצד 'בחוקותיהם לא תלכו', אלא באופן כללי האם "על ידי כנויהן יש איזה בגידה במנהגים הדתיים שלנו".
"שאלה: אם מותר לבן ישראל התכנות והקרות בשמות הלועזים והנכרים?
תשובה. הנה במדינתנו רוסיא… אשר התכנה בשם נכרי ארקאדי יפימאביץ, במקום השם הישראלי אהרן בן חיים. ובשביל כך פסלו את בחירתו. נתעוררה אגב אורחא שאלה: אם מותר לבן ישראל להתכנות ולהקרא בשמות הלועזים והנכרים מנקודת מבט דתי. ולפי הודעת העתונים העבריים תוצג שאלה זו לפני אסיפת הרבנים בעיר הבירה פטרסבורג לפתרון. לכן אמרתי לחוות דעת על הספק הזה.
אם נשים עין חודרת על השמות הבאים בספר בראשית, אז יגלה לעינינו חזיון יקר, כי לפנים בראשית התפתחות האנושיות היה מנהגם לתת שמות לבניהם לפי מאורעותיהם וקורותיהם הפרטיים…
הרי רואים אנחנו כי שמות האבות ושבטי י"ה היו שמות רבים בתנ"ך ע"פ הקורות הפרטיות, אשר למותר הוא להביאם לדוגמאות. ולכן השאלה מתי נעזב המנהג הזה, העתיק מאד, ותחתיו בא מנהג חדש לכנות הבנים בשמות אבותינו וקרובינו, כמנהגו בימים אלה…
עתה נחזה נא אם היה בזמן מן הזמנים איזו התנגדות לשמות הלועזים, ואם על ידי כנויהן יש איזה בגידה במנהגים הדתיים שלנו. והנה לכוארה אפשר שהיהודים לא קבלו ברצון גמות שמות הלועזים, מהאגדה המפורסמת על דבר אלכסנדר מוקדון ופגישתו עם שמון הצדיק, ובעל הספר יוסיפון הוסיף מדיליה עוד, ואחריו נמשך הראב"ד בעל ספר הקבלה… כי כל ילדי הכהנים אשר יוולדו בשנה הזאת בכל ערי יהודה וירושלים, יקראו על שמו אלכסנדר. ובזה רצה המחבר ההוא לתת מקור וסבה לשם 'אלכסנדר' בישראל אשר לא נשמע מלפנים בטרם באו היוונים לארץ ישראל… אמנם כבר השיג עליו הרב הגאון המבקר החרוץ ר' שלמה יהודה ראפפורט בספרו הנכבד "ערך מלין"… וז"ל שם: כי עוד זמן רב לפני אלכסנדר בן יוחנן כה"ג נמצאים שמות יונים גם בין חכמי התלמוד, ואנטיגנוס איש סוכו לעד, גם עליו נאמר כי נקרא כן על שם שר הצבא של אלכסנדר מוקדון, עכ"ל…
ז) ויש להביא ראיה כי כנוי שם בשם לועזי ונכרי איננה בגידה במנהגים הדתיים, והראיה כי הגרים אשר התיהדו לפנים, לא היו אנוסים כלל לעזוב את שמם הראשון שהיה להם בגיותן, ואונקלוס הגר לעד, שהיה עקילס היוני שהתגייר ותרגם את התורה ינוית, ורק הייהודים שבשו במבטאם מעקילס לאונקלוס… וליכא למימר: בכונה התכוון לשמות שמו מעקילס לאונקלוס למען טהרו משם נכרי, שהרי נראה שלא החליפו שמו, שהירושלמי מזכירו בשם עקילס. אולם מוכח מכאן שליכא שום איסור בזה…"
שו"ת רשב"ן אה"ע קיח (תרמ"ג)
גם הרשב"ן בתוך דבריו כותב שבקראקא (פולין) שבימיו מסדרים עדיין חופה בבית הכנסת.
"ולדעתי שלא לבד שאסור לומר כן (שאסור להיכנס לבית כנסת שהבימה באמצע או שעשו בו חופה. אורי) אלא שעי"ז אנו דוחים אלף אלפים נפשות טהורות לרדת שחת אחת לאחת באשר יאמרו כשם שאין ממש באסור זה באשר האיך יאמר בר דעת שאסור לכנוס לבית הכנסת שיש לה בימה באמצע מה שהוא והיא כן אצל הספרדים והאיך יאמר בר דעת שאסור לכנוס לבית הכנסת שסדרו בה חופה ובקראקויא מסדרים עוד היום החופה בבהכ"נ".
שבט שמעון בית משתה טו (באוצר החכמה – ח"א עמ' 116)
הרב שמעון סידון (תרמ"ד, סלובקיה) הביא את המקורות הקדומים שנהגו לעשות חופה בבית הכנסת, ודעתו שאין בעיה לעשות חופה בבית הכנסת, וזה שעושים כך זה לא בגלל שמחקים את הנוצרים, שהרי כבר מאות שנים לפני כן כך נהגו גדולי ישראל (וכפי שאנחנו מתפללים בבית הכנסת, וזה לא חיקוי שלהם).
והוא מביא בשם מהר"ץ חיות שבפולין לא מעמידים את החופה תחת השמים, ואם היו יודעים זאת רבני הונגריה היו "בושים ונכלמים" שהם מרעישים לעשות את החופה דווקא תחת כיפת השמים. ובסוף תשובתו כתב שברוב מדינות אירופה החופה בבית הכנסת ולא תחת כיפת השמים.
"באיזה מקום מעמידין החופה, אי בבית הכנסת או תחת כיפת השמים
א' עיין בהג"ה באה"ע סי' ס"א שכ' יש אומרים שיש להעמיד החופה תחת השמים לסימן טוב שיתרבו ככוכבי השמים ע"ש, אך הרמ"א בי"ד סי' שצ"א כ' שם ג' פעמים זה אחר זה שהחופה וז' ברכות הם בבית הכנסת ע"ש. וגם הבית שמואל באה"ע סי' ל' סק"ט כ' בפשיטות שהקדושין הם בבה"כ ע"ש, והמהרי"ל… ובתשו' מהר"ם מינץ… [ודחה את מי שרצה להגיד שכוונתם לחצר בית הכנסת, כי זה לא נכנס בלשונם].
ועיין בתשובת אמרי אש בסי' ט' וי' שכתב שם שאין להעמיד החופה בבית הכנסת דבר שאבותינו ואבות אבותינו מעולם לא נהגו כן ע"ש, והעלים עינו ממהרי"ל וממהר"ם מינץ ורמ"א וב"ש שהבאתי שבימיהם העמידו החופה בבית הכנסת, הלא הגאונים הללו המה אורן של כל ישראל אחריהם נמשכו כל בית ישראל והם לא חשו לשום נדנוד איסור בהעמדת החופה בבית הכנסת, ולמה נבא אנחנו לבדות איסורים חדשים אשר לא שערום אבותינו… [והוא מבין ודן בדברי החת"ס וביתרון לעשות חופה במקום קדוש]
ואין עושין כן משום שהאומות מזווגים בבית תפלתם, הלא בימי מהרי"ל ומהר"ם מינץ ג"כ עשו האומות כן והגאונים הללו לא חשו ע"ז, וכי נימא שאנחנו לא נתפלל בבית הכנסת משום שהאומות מתפללים בבית תפלתם? ככה אנחנו מברכין ז' ברכות שצריכות מנין עשרה בבה"כ…
וראיתי בספר שחיבר הגאון המפורסם ר' הרש חיות זצוק"ל אב"ד דק"ק זאלקאווא שבכל מדינות פוילען אין מעמידין החופה תחת השמים, ואם היו יודעים רבנים מאונגארן מזה היו בושים ונכלמים על מה שמרעישים לעשות החופה תחת השמים דוקא ע"ש. ולפי המבואר בתשו' ח"ס שאין לחוש לשום נדנוד איסור בבית הכנסת רק משום סימן טוב שיתברכו ככוכבי השמים, תמה אנכי מאד וכי אם החתן והכלה אינם חשים לסימן טוב צריכים אנו למחות? … [והביא עוד סיבות למה יש יתרון לחתונה בבית כנסת]
לכן עושים עתה רוב מדינות אייראפא החופה בבה"כ ולא תחת השמים, כמו שעשו רבותינו לפני כמה מאות שנים בארץ אשכנז, ואני נוהג מי שחפץ בברכה מעמידין לו החופה תחת השמים, ומי שאינו רוצה וחפץ בחופה בבית הכנסת אנו שומעין לו ועושים כרצונו".
שרידי אש ח"א או"ח סימן טו
מביא כראיה להתיר שבליטא בנו בית כנסת שהבימה סמוכה לארון הקודש ובכל זאת התפללו שם רבנים:
"ברם, אעפ"י שיש כאן איסור לעשות הבימה במקום אחר, מ"מ אין איסור להתפלל שם ומכש"כ שאין איסור לקרוא בתורה בציבור. אדרבא, יש כאן מצוה לזכות את הרבים במצות קריאת התורה, כי המתפללים שבאים להתפלל בציבור לא עשו שום איסור, ורק בוני ביה"כ והגבאים ששינו, הם שעשו שלא כדין. ולא שמעתי מעולם שהרבנים אסרו להתפלל בביכ"נ שאין לו בימה באמצע. +עכשיו הוגד לי כי באונגרן אסרו הרבנים להיכנס לביהכ"נ שאין הבימה באמצע, אבל זה היה בשעת מלחמה נגד זרם ההתבוללות, והרחקת הבימה מאמצע ביהכ"נ היה מסימניה הראשונים של ההתבוללות, ר"ל. משא"כ במקומות שאין שטן ההתבוללות מרקד שם.+ ויודע אני, כי בעיר קיברטי בליטא הסמוכה לגבול גרמניה בנו ביהכ"נ והעמידו את הבימה סמוך לארון הקודש שלא ברצון חכמים, ואעפ"י כן לא נמנעו הרבנים להתפלל שם אם נזדמנו לשם. "
שו"ת דברי יציב חלק יורה דעה סימן נו
בעניין לבישת פאה משום חוקות הגויים, מביא את הדברי חיים על עניין זה ולומד ממנו (בדרך "אפשר") כי במקום שהתפשט המנהג ללבוש פאה אצל היהודיות, מותר לכולן. אך במדינות אחרות שלא התפשט המנהג, אסור (מכאן משמע שלעניין חוקות הגויים, כל מקום ומנהגיו):
"…ו) ומ"מ גם בדברי חיים שם סיים בלשון קדשו, אז לא נמצאת בכל מדינת אשכנז שום אשה חשובה לילך בשערות ופאה נכריה וכו' נשתרבב המנהג הזה מן האפיקורסים ולכן ח"ו לא על זה נאמר שהותר גם לנשי מדינותינו לנהוג כן והאיסור במקומו עומד עיין שם. ומסיום דבריו הקדושים נראה דרק למדינותינו שלא נתפשט עדיין המנהג הרע הזה הוי בכלל בחוקותיהם ולוקה. ובב"ח [יור"ד סו"ס קע"ח] שאם רק להתדמות להם שלא יתגנו ליכא משום בחוקותיהם עיין שם, והובא גם בדברי חיים שם עיין שם, ושלמהרי"ק שורש פ"ח (קצ"ב) עכ"פ רק מלבוש לשם שחץ ופריצות עיין שם. וא"כ אולי י"ל במדינה שהכל הולכות ככה ואינן הולכות לשם שחץ, הוי כדי שלא להתגנות מחברותיהן, שבכהאי גוונא אינו לוקה משום בחוקותיהם גם לאא"ז, ורק כתב שמכח זה לא הותר למדינותינו שלא נתפשט עדיין ודו"ק…"
שער שמעון אחד ג, נג-נד; הרב שמעון חיררי (תוניס וישראל, מאה 20-21)
בסימן נשאל על חגיגת יום הולדת. השואל נטה לחשוב שיש כאן בעיה של חוקות הגויים. הרב חיררי עונה שאין בעיה בזה. ומביא שזה שישראלים נוהגים כך "הנח להם לישראל אם לא נביאים בני נביאים", כך נהג הבן איש חי:
"ולאור האמור נראה לי להשיב כאן בדרך אגב מה שנשאלתי מהרב… אברהם יצחק הופמן שליט"א מקרית שומרי אמונים בירושלים מלומדי כולל יראי ה' בעיר הקדש שם. וזה לשונו: רציתי לברר הענין אם מותר לעשות שום מסיבה ביום הולדת, ואם לא כן, למה? וגם אם יש שום פקפוק למשל בגנים ביום הולדת של איזה ילד לחלק מעדנים, ולפום ריהטא אין מנהג ישראל כלל בענין יום הולדת. אצפה ואקווה לשמוע בירוריו הלכה למעשה בטעמיו ונימוקיו. עד כאן לשונו הטהור (המכתב כולל עוד שאלה).
ויען שמעון ויאמר, מבין ריסי עיניו של ידידי כבוד הרב השואל נראה כי לא טוב בעיניו המנהג הזה שעושים בגנים מסיבת יום הולדת. אכן הנח להם לישראל, אם אין נביאים הם (פסחים סו:). ועיני צדיק תראנה להגאון בן איש חי (שנה א' פרשת ראה דין י"ז) שכתב: ויש נוהגין לעשות בכל שנה את יום הלידה ליום טוב, וסימן יפה הוא, וכן נוהגים בביתנו. עד כאן לשונו הטהור. הרי דגדולי הדור מאשרים את המנהג הזה ונהגו בו בבתיהם ובחומותם."
שו"ת יצחק ירנן ה, נד; הרב יצחק ברדא (ישראל מצאצאי תוניס, 1952)
בשו"ת יצחק ירנן ה, נד (הרב יצחק ברדא) כתב שמי שנוהג יום הולדת יש לו על מי לסמוך. למרות שבתורה מופיע יום הולדת על פרעה, מצאנו גם שבישראל ציינו זאת, מזה שדחו את הקמת המשכן ליום שנולד בו יצחק ואברהם. מביא מהושע שמלכי ישראל ציינו יום הולדת, וכתב שאפשר שלא רק מלכים שכל בני אדם שמחים ביום ההולדת. מזכיר את רב יוסף ואת שו"ת חוות יאיר, ואת הכתב סופר שציין יום הולדת:
"בס"ד, יום י"ד אייר התשנ"ב. פסח שני, והילולא דרמב"ה זיע"א אודות שאלתו אם יש מקור לעשות שמחה ביום הולדת, של אדם, או"ד לא. הנני להשיבו בס"ד.
א) אמנם מצאנו בתורה (פ' וישב): יום הולדת את פרעה, ויעש משתה". ובגמרא בבלי (ע"ז י.) וירושלמי (ריש ע"ז) יום גינוסיא הוא יום הלידה". וכן פירש יונתן בן עוזיאל (פ' וישב) יום הולדת, יום גינוסיא".
אולם אחר הבדיקה בס"ד מצאנו שגם לישראל יום ההולדת יש בו שמחה, וזה יצא ראשונה בפסיקתא רבתי (פרשה ו' פסקת ותשלם כל המלאכה): בעשרים וחמשה בכסליו נגמרה מלאכת המשכן [ועמד] מקופל עד אחד בניסן שהקימו משה… שחשב לערב שמחת המשכן בחודש שנולד בו יצחק שבניסן נולד יצחק וכו'. שחשב לערב שמחת בית המקדש בחודש שנולד בו אברהם". עכ"ל. הוא קמן שיום שנולדו בו האבות, הקב"ה זימן בכוונה יום שמחה כמ"ש בגמרא עת מזומנת לטובה" (יבמות עב.). ובמפורש מצאנו כן במדרש תנחומא (פ' פקודי אות יא) מפני שחשב הקב"ה לערבב שמחת המשכן בשמחת היום שנולד בו יצחק, אמר הקב"ה הריני מערב שמחתכם שמחה בשמחה". עכל"ה. הרי מבואר שביום שנולד בו יצחק הוא יום שמחה. והגם שנחלקו חז"ל (בר"ה יא.) שר"א אומר בתשרי נולדו האבות ור' יהושע אומר בניסן נולדו. וכן הוא בב"ר (פרשה מ"ח) ובתוס' ר"ה (שם ד"ה אלא) בשם פרקי דר"א (פרק כט) וע"ש בתירוץ ר"ת דהני דאמרי בתשרי ס"ל כר"י דבניסן נברא העולם. ע"ש. ואגב דאיירי זכורני שכן יישב מו"ר ועט"ר הגאון הנאמ"ן נר"ו מחלוקת המדרשים על פטירת רחל אמנו ע"ה בירחון אור תורה (שנה י' עמוד רצג), וע"ע בספר בן יהוידע להגרי"ח (ר"ה י.) ובספרו בניהו שם. ואכמ"ל.
ב) וגם אמנם מצאנו בהושע (ז' ה') שיום הולדת עשו רק המלכים ובניהם. וע"ש במפרשים. ובמדרש שמו"ר (ט"ו ט'). ואולי י"ל דמלכים ואבות שאנו, וכמ"ש התוס' כיו"ב( בע"ז ה. ד"ה שאלמלא) דכשהוא צדיק אשריו ואשרי הדור שהוא בתוכו. ובסנהדרין (קיג:) צדיק בא לעולם טובה באה לעולם. ועוד. משא"כ שאר כל אדם ליכא שמחה כולי האי, דבעו ברכה, בעין מ"ש בגמרא (ב"מ קז.) ע"פ ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך לעולם בלא חטא. ע"ש. ומצאתי בס' תורה שלמה (בראשית א' מט) בשם מדרש שכל טוב": רוב בני אדם מחבבים אותו היום שנולדו בו, ושמחים בו, ועושים בו משתה". ע"כ. ואפשר דלאו דוקא מלכים אלא רוב בני אדם שמחים ביום ההולדת.
וכיו"ב מצאנו במדרש (איכה רבתי א' נ"א) שביום ט"ב נולד משיח גואל לישראל. וע' במחצית השקל (סי' תקנב סקי"א) דלכן עושים זכר בערב ט"ב ע"י ריבוי סעודה". ע"ש. ואם כי י"ל דהוא מחמת גאולתן של ישראל. וכמ"ש כיו"ב המג"א שם שלאחר בנין ביהמ"ק השני הפכו את יום ט"ב ליום טוב ועשו בו משתה ושמחה ע"ש. ועוד מצאנו שנקרא מועד שנא' קרא עלי מועד בגלל לידת המשיח [הגם שבפסחים עז. למדו שר"ח נקרא מועד. וכ"כ רש"י (תענית יז: וערכין י:), מ"מ בפוסקים מבואר שלמדו זאת על ט"ב]. וכן ידוע של"ג לעומר יום הילולא דרשב"י וכמ"ש בשו"ת יצחק ירנן (ח"א סי' מ). וכתב הרה"ק ר' צבי אלימלך שפירא בס' בני יששכר (חדש אייר מאמר ל"ג בעומר) ובודאי גם ביום זה נולד". ולא נמצא לזה גילוי. וכבר מצאנו לכמה חכמים שעשו יום הולדת כמו בעל הכתב סופר בגיל חמשים, ומצאנו בגמרא (מו"ק כח.) דרב יוסף עבד יומא טבא לרבנן כשהגיע לגיל ששים אמר נפקי לי מכרת". גם בשו"ת חוות יאיר (סי' ע) כתב שעושים סעודה בגיל שבעים עם ברכת שהחיינו ע"ש. וע"ע בהגהות חת"ס (א"ח סי' רכה) ופמ"ג (סי' תמד מש"ז אות ט) ובשו"ת בית ישראל (סי' לב) ובשו"ת גנזי יוסף (סי' ד) ואכמ"ל.
לסיכום: מי שנוהג לעשות שמחה ביום ההולדת שלו, יש לו על מה שיסמוך, ובפרט כשמגיע אדם לגיל ששים או שבעים ושמונים, וכמו שעשו רבותינו עליהם השלום. זיע"א."
הרב יצחק ניסים – שו"ת יין הטוב ח"א יו"ד סי' יב
"יש לומר דמשום הכי לא הזכיר התנאי שיהיה כתוב בתורה, משום דגם דבר שנהוג אצלנו משנות דור ודור וברור דלא מנייהו גמרינן, דינו כמידי דכתוב בתורה."
אגרות משה או"ח ד, סו
בשו"ת אגרות משה או"ח ד, סו, נשאל האם "לשנות שם לעז לשם בלשון הקודש", כאשר שם אמו הוא שם לעז, ורוצה לקרוא לבתו על שם אמו. והשיב ש"אף שהוא דבר מגונה" לקרוא בשם לעז, "אינו אסור". והביא ראייה משמו של ה'מגיד משנה' – וידאל, שהיה שם לועזי, וכן משמו של רבי מיימון, אביו של הרמב"ם, ועוד. ובאר שכאשר "כבר נתרגלו ישראל באלו השמות" אין בזה אפילו גנאי, ולכן כאשר רוצה לקרוא לילדו על שם סבו, "שהוא ענין כבוד המשפחה" אזי "איכא עליו לכבדם". וכל שכן כשרוצה לקרוא על שם אחד מהוריו, שאז יש עליו חיוב מצד כיבוד הורים לקרוא לילדו על שמם כפי שנקראו בחייהם.
בהמשך האג"מ מציע לומר שכל ההקפדה על שמות המיוחדים לעם ישראל היתה דווקא לפני מתן תורה, שאז ההבדל בין ישראל לעמים לא היה גדול, והיה צורך לבדלם על ידי שינוי בשמותיהם, מלבושיהם ולשונם. אך לאחר שקיבלנו תרי"ג מצוות, הן אלו שמבדילות אותנו מהעמים, ואין צורך או אף חובה מוסרית לקרוא דווקא בשמות עבריים המיוחדים לישראל. אך סיים: "אף שמסתבר כן, מסתפינא לומר זה בלא ראיות גדולות":
"אם לשנות שם לעז לשם בלשון הקודש שקורא לבתו ע"ש אמו. בע"ה י"ג כסלו תש"מ לאברך אחד.
הנה בדבר שמות של לעז, שכתבתי שאף שהוא דבר מגונה אינו איסור, שלכן חזינן שכמה שמות של לעז מכל מדינה ומדינה נעשו במשך הזמן דגלות הארוך שנתחלפו המדינות, שאף שמסתמא צווחו מתחלה – נשתקעו השמות בין ישראל, עד שנקראו כבר לשמות ישראל. ובשמות נשים הם ביותר אצלינו שאנו מבני אשכנז הם משמות אשכנז ומגולי ספרד הרבה שמות משל ספרד.
וגם גאוני עולם מגדולי הראשונים, כבעל ה'מגיד משנה' ששמו היה רבינו ווידאל, וכמה גאונים, כדמשכחינן בתשובות ראשונים. וגם שם 'מיימון' אביו של הרמב"ם, כנראה שהוא שם לעז, שלכן ח"ו לנו לומר שלא עשו כהוגן, דאחרי שכבר נתרגלו ישראל באלו השמות – אין בזה שייכות לטעם הגנאי, ואין לשנות לקרא שם בנו או שם בתו על שמות הזקנים והזקנות שנקראו בשמות לעז, שהוא ענין כבוד המשפחה, אף שהם מדור הקודם, שעכ"פ איכא עליו לכבדם. וכ"ש כשיש עליו לקרא על שם הוריו ממש, שחייב בכבודם. וגם בדברי חז"ל במדרשים איתא שקורין עכשיו הבנים והבנות ע"ש דורות הקודמים, צריך לקרא כפי השם שנקראו, אף שהוא שם לעז בלא שינוי.
ולכן כשתלד אשתך תחי' בשעה טובה ומוצלחת, והולד תהיה בת, תקרא אותה על שם אמך ע"ה."
שו"ת יביע אומר חלק ג – יורה דעה סימן כה
מכיוון שבחו"ל ישנם הרבה יהודים שלובשים שחורים, אין איסור חוקות הגויים ללובשם בא"י:
"…(ב) וחזי הוית בקונט' היחיאלי (בית עולמים פרק יב) שכ' להרעיש על הנוהגים בלבישת שחורים בא"י בזה"ז, שהם עוברים על לאו של ובחקותיהם ל"ת שכן הוא מנהג העמים וכו'. ושכל מי שאינו מוחה בזה עתיד ליתן את הדין שגורם להודות לחוקות הגוים וכו'. ודוקא בחו"ל מותר לעשות כן מצד הדין, משא"כ בא"י אסור לגמרי שמעורר הדינים לשלוט בה. ושכ"כ השלחן גבוה (סי' שפט ס"ק יא), כי פעה"ק ירושלים ת"ו נהגו ללבוש בגדי שבת ואפי' לבנים ואפי' בתוך שבעה. והובא בשו"ת רב פעלים ח"ד (סי' לג). והאריך בזה. ע"ש. ולא תעזוב נפשי לשאול, דהניחא לדברי קבלה אפשר שיש מקום לחלוק בין א"י לחו"ל, ואנו אין לנו עסק בנסתרות. אבל לומר שהלובש שחורים בא"י עובר על ובחקותיהם ל"ת, מהיכי תיתי לומר כן, והרי אין זה מנהג מיוחד לגוים דוקא. וישנם רוב מנין ורוב בנין בחו"ל שלובשים כן. ונהי דאמרי' עול בקרתא זיל בנימוסה, אבל לעבור על לאו לא יתכן…"
הרב חנוך זונדל גרוסברג (תרס"ד – תשל"ז); במעיין ניסן תשל"ג עמ' 70
בתשובה להתיר עריכת בת מצוה מביא סברא שמפני שהספרדים נוהגים בת מצוה גם אשכנזים יכולים:
"ועצם המנהג שהנהיגו לעשות מסיבה משפחתית לבת מצוה, מלבד שכבר כתבנו שנהגו מכבר אצל אחינו הספרדים כמבואר במאמרו של הגר"י ניסים בשם ספר חיים וחסד – ולפי המבואר בשם הגדולים להרב חיד"א הוא זקנו של הרב הגדול מופת הדור מהר"ח אבולאפיא בעל עץ החיים – וכן בשו"ת ישכיל עבדי ח"ה או"ח סי' כ"ח כתב שיש לזה מקור מספרות ההלכה, ומביא מדברי הגאון והמקובל בן איש חי פר' ראה, ומסיק: הרי שדעתו [של הגאון רבינו בן איש חי] שראוי לעשות סעודה גם לבת שנכנסה לעול מצוות, אלא שלא נהגו, אבל במקומות שנהגו ודאי דראוי והגון הדבר".
דברי ישראל ליקוטי תשובות סימן ז
דברי ישראל ליקוטי תשובות סימן ז, מביא את דברי הרב יונה עמנואל שכתב שיש שמועה מהערוך לנר שחגג בת מצוה. מכאן שלדעת הרב עמנואל זה שנהגו יהודים במנהג מסוים (אולי רק אם תלמידי חכמים נהגו אותו) אין חשש חוקות הגויים. הרב ישראל וולץ דוחה דבריו, אבל דעת הרב עמנואל עומדת:
"והר"י עמנואל אמר לי ששמע מחותנו הר"ר שלמה אדלר הי"ו בשם זיקנו הרי"ד הלוי במברגר מווירצבורג זצ"ל, שהיה לו מסורה מהגאון בעל ערוך לנר זצ"ל, שבבת מצוה היו נכנסים לאולם שעל יד בית הכנסת, והיה דורש דרשה להבת מצוה.
ולדעתי אין לסמוך על שמועה זו. כי ראשית למה לא נזכר זה בספרי הגרי"ד הנל, ביד הלוי ב' החלקים וספר נטיעה של שמחה. זזאת ועוד, עיין בשדה חמד פאת השדה מערכת בין המצרים (סימן א אות ג) שהביא מספר בית דוד חו"מ (סימן צ דף קח ע"ב), ומספר אהל יצחק יו"ד (ריש סימן ט), שאין לסמוך על מה שמעדיים אפילו גדולים וטובים שנעשה זה ימים ושנים מעשה בכי האי גוונא, דרובם כזבים מעיקרא, וטוב שבהם השומע לא דק ומדמה מילתא למילתא, ואין לסמוך עליו אפילו הוא בר סמכא, עכ"ל השדה חמד. ועיין עוד במצח צדק (הישן סימן סו) שהביא שכבר כתב כן הרשב"א המובא במהרש"ל חולין פא"ט (סיןמ נה), שאין להאמין לאומרים שיש מנהג להקל בשום דבר, ושהסכים עמו המהרש"ל שם וכתב וז"ל, כי כך הרגל לשונם להקל ואומרים שכך הוא, וחלילה להאמין ולהקל מה שהוא נגד רבותינו עכ"ל. ולכן גם אני אומר שאין להאמין זאת על צדיק כמותו."
הרב יעקב אריאל
תשובה באתר ישיבה (תשס"ט) – כאן.
הרב יעקב אריאל ענה, שכיוון שהתופעה קיימת אין בזה איסור, אבל כדאי לשקול פעמיים אם יש בזה צורך. (לא ברור אם מתייחס לאיסור חוקות הגויים או לא ילבש)
"שאלה
אני מבינה כי לפי היהדות, בעל אינו חייב לענוד טבעת ושבמעמד החופה האישה לא נותנת טבעת לבעלה. אך אם אני רוצה שבעלי ב"ה יענוד טבעת נישואין או טבעת שדומה לטבעת נישואין, אפילו מכסף, בכדי שידעו שהוא נשוי, האם זה פסול? אני יכולה לבקש ממנו?
תשובה
בעבר הדבר לא היה מקובל כלל בעם ישראל ועד היום הרוב אינם ענדים טבעות. אצל אשכנזים יודעים שהאדם נשוי ע"י הטלית.
אך מאחר והתופעה קיימת, פה ושם, אין איסור עקרוני לגבר לענוד טבעת אך כדאי לשקול פעמיים אם יש צורך בכך."
מנחת אשר (גם למהר"ם שיק האיסור הוא כשמתכוון להידמות לנוכרים. אך לא טוב לקרוא בשם נוכרי, ובשם שהשתרש בישראל אין כלל מניעה להשתמש)
בספר 'מנחת אשר' (לרב אשר וייס) שמות סימן א, דן בהרחבה בשאלת קריאת שמות נוכריים ליהודים, והביא את המקורות הנזכרים לעיל, המחמירים והמקילים. בסיכום הדברים, לאחר שהביא את דברי המהרשד"ם ומהריט"ץ הנ"ל, כתב שנראה שגם המהר"ם שיק סובר שכל האיסור הוא דווקא "במי שמשתמש בשמות נכריים כדי להדמות להם ולהיבדל מעדת ישראל וכדרך המשכילים והמתחדשים בדורו", אך "בזמנינו שרבים מן החרדים השלימים בכל מעשיהם ומדקדקים במצוות בגאון ובעוז משתמשים בשמותיהם בקשריהם עם הגויים, אין בזה איסור כלל אף לשיטתו".
"ואפשר לפי דרכם לפרש את דברי חז"ל שלא שינו שמם לשונם ולבושם, דהיינו עיקר הקפידא היא שלא לשנות שלשתם יחד, דבכך בטל כל ההיכר שישראל הוא, ויטמע בין הנכרים. אבל אין איסור כאשר נוהג הוא בכל דבר כישראל ומשום צורך מסויים כגון מסחר וכדו' הוא משנה שמו או לבושו או לשונו.
ובאמת היה נראה דגם כונת המהר"ם שיק אינו אלא במי שמשתמש בשמות נכריים כדי להדמות להם ולהיבדל מעדת ישראל וכדרך המשכילים והמתחדשים בדורו, אבל בזמנינו שרבים מן החרדים השלימים בכל מעשיהם ומדקדקים במצוות בגאון ובעוז משתמשים בשמותיהם בקשריהם עם הגויים, אין בזה איסור כלל אף לשיטתו.
סוף דבר, נלענ"ד ברור דמה שאמרו חז"ל על אבותינו שבמדבר שלא שינו שמם לבושם ולשונם, תורת נצח היא ולא בטלה אף בזמנינו, וידוע הרמז של החת"ס ויבא יעקב שלם אותיות שמם לשונם מלבושם. אבל אין זה אלא במי שחפצו בכך להדמות לנכרים ולהבדל מעדת ה' ולא במי שנהג כן לצורך ענין מסויים, ודו"ק בכ"ז כי קצרתי."
שו"ת משנה הלכות חלק ד סימן קטו, ב
התיר ללבוש לבוש שגם גויים וגם ישראלים לובשים:
"והנה בשו"ת טוטו"ד קמא יו"ד סי' קפ"ח האריך לברר שישראל מחוייבים להיות מצוינים במלבושיהם, ודבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים. ואותן הלובשין במלבושי עכו"ם מפני שרוצים לדמות לנכרים – דינם כמומרים ונחשבים כעכו"ם, ע"ש. ועיין שו"ת אמרי אש חיו"ד סי' נ"ה. והנראה דהחמירו מאד בדבר זה, אלא דמ"מ אף הם לא החמירו אלא ברוצה להתדמות להם, אבל כשלובש מלבוש שלובשים ישראלים ועכו"ם, ואינו רוצה להתדמות להם אלא משום המאדע שלובשים בעונ"ה, אף שאין בזה ממדת חסידות – לא מיניה ולא מקצתיה – מ"מ אין בו משום 'ובחוקותיהם', אלא הוא ענין של שחץ ככל הענינים של המאדע בלע"ז. אבל אין בענין של מאדע דין ד'בחוקותיהם', וכמו שדייק מהרי"ק הנ"ל מלשון הרמב"ם ז"ל, שכתב 'ולא ילבש במלבוש המיוחד להם', ולא כתב 'במלבוש הדומה להם', שלא נאסר אלא במלבוש שכבר נתיחד להם, ופירשו ישראלים ממנו מפני צניעותן או דבר אחר, אז כשלבשו הישראלי נראה כדומה להם ונמשך אחריהם. אבל כשאינו מלבוש המיוחד להם, על דבר זה אין ישראל חייב להשתנות כלל, ע"ש.
ובשו"ת בית שערים למרן כק"ז יו"ד סי' רל"ו כתב ג"כ כעין זה, וז"ל: 'דדוקא אם כבר נהגו הגויים מקדם, ולא ישראל, רק אדרבה – פרשו ישראל מזה, וא"כ מינייהו ילפינן – אז אסור משום 'ובחוקותיהם'. אבל אם התחילו בזה נכרים וישראלים בפעם אחת, דלא מינייהו ילפינן – לא… ולכן פי' דאין אוסר אלא בדבר שהוא חוקה בלא טעם, ואין לו מבא בדרכי הטבע. "
הרב מאיר מאזוז
בהערות והארות של הרב מאיר מאזוז על בן איש חי פרשת ראה אות יז כתב שכיוון שהבעל שם טוב חגג יום הולדת מותר (יכול להיות שמדובר בזה שיש רב שנהג כך ואם סתם יהודים היו נוהגים לא היה מקבל זאת כטעם):
"שמעתי שיש מתנגדים ליום הולדת שטענו שהוא מחוקות הגוים, כמ"ש יום הולדת את פרעה, וכמבואר בשו"ע יו"ד (סי' קמח, ז). ויש ליישב ע"פ דברי מהרב יוסף קולון ופסקו הרמ"א (ביו"ד ריש סי' קעח) שדווקא במנהג של פריצות או שאין בו טעם רק חק בעלמא, אבל דבר שנהגו לתועלת או משום כבוד או טעם אחר מותר ע"ש. והכא נמי יש ביום ההולדת תועלת וכבוד לו ולאחרים. וכמדומה ראיתי שהבעש"ט היה עושה סעודה ביום הולדתו י"ח אלול, ואין בודקין מן המזבח ולמעלה".
הרב דוד סתיו – 'טבעת נישואין לגבר' תחומין לה, עמ' 289
הרב סתיו סובר שאין איסור חוקות הגויים בנתינת טבעת מתחת לחופה בין היתר מביא שלא מדובר במנהג ברור של גויים שגם יהודים נוהגים אותו:
"על טיעון זה יש להשיב בכמה אופנים. ראשית, לא כל מנהג השאול מן הגויים נכלל באיסור 'חוקות הגויים'. לדעת רבים מן הפוסקים, כאשר למנהג עצמו יש טעם והוא אינו מנהג של פריצות או עבודה זרה, אין איסור ללמוד אותו מן הגויים (עיין שו"ת יביע אומר ח"ג יו"ד סי' כד). אך מלבד זאת, עיקר הקביעה כי מדובר במנהג של גויים אינה ברורה. כפי שראינו לעיל, דווקא מנהג נתינת טבעת מן האיש לאישה הוא מנהג שהושאל מן התרבות הרומאית והיה מקום להחשיב אותו כ'חוקות הגויים'. לעומתו, המנהג לתת טבעת מן האישה לגבר הוא מנהג שהופיע כמנהג רווח בארצות הברית במחצית הראשונה של המאה ה-20 למניינם. למנהג זה אין שורשים דתיים עמוקים. אדרבה, אפשר למצוא 'תשובות' של כמרים שעוד בשנות החמישים של המאה ה-20 מסתייגים ממנהג זה, כמו הרבנים (להבדיל). יתר על כן, יש הטוענים ששורשי המנהג מצויים דווקא במנהג יהודי שנוצר בקהילות מסוימות בגרמניה של המאה ה-19. על כל פנים אין מדובר במנהג גויי מובהק אלא בכזה שהתפשט בהדרגה בארה"ב הן אצל הגויים הן אצל היהודים, וחלחל אט-אט גם לשאר מדינות העולם המערבי. ואכן, אף הרב פיינשטיין לא הכריע בדבריו כי מדובר במנהג של נכרים…"
הרב סתיו גם מתיר לענוד טבעת נישואין לגבר. הוא מתייחס לאיסור חוקות הגויים, ובין היתר מתיר כיוון שיהודים רבים נוהגים כך אז כבר אין בזה איסור (הכלל הזה בשם בית שלמה).
"על כל זה יש להוסיף, כי מנהג החתן לענוד טבעת חדשה לאחר אירוסיו או נישואיו הינו מנהג יהודי עתיק יומין. בשו"ת המבי"ט (א, כט) נזכר כי כבר לפני חמש מאות שנה היה נהוג שמשפחת הכלה מעניקה לחתן טבעת לקראת החתונה. גם בשטר התנאים המובא בספר נטעי גבריאל (שידוכין ותנאים עמ' תקס) נאמר שהורי הכלה מתחייבים לתת לחתן טבעת ושעון.
קשה לדעת מה היה תפקיד הטבעת בהקשר זה, ואם היא היוותה סימן לנישואין או שהייתה סתם אחת ממתנות החתונה. אך ברור שהאפשרות שהבעל יענוד טבעת חדשה לאחר אירוסיו או נישואין הייתה קיימת בעם ישראל במשך דורות רבים. בנוסף על כך, גם כיום מנהג זה כבר רווח בקרב יהודים רבים, וכבר נפסק בשו"ת בית-שלמה (יו"ד א, קצז) שכאשר היהודים נוהגים בפועל ללבוש מלבוש מסוים, אף שבמקור אימצו זאת מן הנכרים, הותר האיסור ומותר להמשיך במנהג זה. על אחת כמה וכמה בנידון דידן, שמעולם לא הייתה ענידת הטבעת מנהג המבדיל בין יהודים לנכרים אלא מנהג העולה ושוקע במקומות ובזמנים שונים לאורך ההיסטוריה, בקרב יהודים ונכרים כאחד."