שיטות הראשונים בחוקות הגויים
סיכום מקוצר
מכל הראשונים המובאים כאן מעטים הגדירו בצורה ברורה ומפורשת את גדרי ה"חוק". מרוב הראשונים ניתן רק לדייק בצורה כזאת או אחרת לכיוון מסוים. לכן ניתן לראות שוני בדברי האחרונים בהבנת הראשונים, כיוון שדברי הראשונים נתונים לפרשנות.
פשט הראשונים
ראשונים מהם משמע שמנהג עם טעם מותר[1]:
ספר האשכול (ח"ג, מג) לעניין שריפה; תוס' (ע"ז יא, א, ד"ה ואי חוקה); תוס' רי"ד (ע"ז יא, א, ד"ה לא דכ"ע); ר"ן (חידושים סנהדרין נב, ב); ר"ן (על הרי"ף, ע"ז ב, ב); מהרי"ק (פ"ח).
ראשונים שניתן ללמוד מהם היתר למנהג עם טעם ע"י דיוק בדבריהם:
בראשונים אלו לא רק שאין אמירה מפורשת לגבי מנהגים עם טעם, אלא אף קשה לומר שמשמע מדבריהם בצורה ברורה, אך בכל אופן ניתן להסיק.
תוס' (סנהדרין נב, ב, ד"ה אלא כיון) על בסיס התוס' בע"ז; חידושי תר"י (סנהדרין נב, ב); שו"ת הריב"ש (קנח).
ראשונים מהם ניתן להסיק שהאיסור רק בהקשר לע"ז:
עניין נוסף שניתן להעלות מחלק מהראשונים הוא הקשר בין איסור חוקות הגויים לע"ז. מהמאירי (סנהדרין נב, ב) ניתן להסיק כי האיסור נוגע רק במנהגים הקשורים בצורה כזו או אחרת לע"ז (לא מפורש בדבריו).
מראשונים אחרים ניתן להסיק כי האיסור חל על מנהגים של עובדי ע"ז: רמב"ם (ע"ז פי"א ה"א); סהמ"צ לרמב"ם (ל"ת ל); חינוך (רסב). הדברים אינם מפורשים ואף האחרונים ביארו את דעתם בצורות שונות.
דעת היראים:
דעתו יוצאת מן הכלל. מפשט דבריו האיסור רק ב-ז' אומות, ורק במנהגים המובאים בתוספתא.
האיסור להידמות:
מכל הראשונים, רק מהמהרי"ק משמע בפירוש שכל עוד לא מתכוון להידמות מותר.
הבנת האחרונים בדברי הראשונים:
אשכול – עפ"י יבי"א מותר רק ע"י טעם ומקור קדום; עפ"י "יבקש תורה" מספיק רק טעם.
תוס'– עפ"י מהר"ם שיק והרב עוזיאל יש צורך בטעם ובפסוק תומך למנהג; עפ"י שרידי אש והרב רוזמן הפסוק הוא סימן והעיקר הטעם. עפ"י יבי"א צריך מקור קדום בנוסף לטעם.
רי"ד– עפ"י שרידי אש מספיק טעם כיוון שאינו מתכוון להידמות.
ר"ן– עפ"י מהר"ם שיק הגמרות חלוקות והלכה שמספיק טעם; עפ"י רד"צ הופמן ושרידי אש הגמרות לא חלוקות והפסוק רק סימן לכך שיש טעם; עפ"י הרב עוזיאל יש צורך גם בפסוק וגם בטעם; עפ"י יין הטוב יש צורך במנהג קדום כמו פסוק.
מהרי"ק– עפ"י מהר"ם שיק מספיק טעם ותועלת; עפ"י שרידי אש והרב רוזמן מהרי"ק יחמיר במנהגי ע"ז אף עם טעם.
רבינו יונה– עפ"י שרידי אש מנהגי ע"ז מותרים עם פסוק.
ריב"ש– עפ"י שרידי אש ויבי"א מספיק טעם כדי להתיר.
מאירי– עפ"י שרידי אש מנהג ששורשו בע"ז מדאו', והשאר מדרבנן; עפ"י יבי"א חוק שאינו לע"ז מותר רק עם מקור קדום; עפ"י "יבקש תורה" מספיק טעם.
רמב"ם– עפ"י מהרי"ק האיסור במלבושים רק בפריצות; עפ"י הפרישה אסור בבגד מיוחד; עפ"י גירסת הטור (להבנת הפרישה) אסורה לבישה קבועה של כל בגד גויים; עפ"י מהר"ם שיק האיסור דווקא להידמות (כמהרי"ק) וכך הבין גם בשרידי אש (ואסור לא רק בפריצות); עפ"י "יבקש תורה" מספיק רק טעם; עפ"י הרב צבי הבר מנהגים חסרי היגיון אסורים, ומנהגים עם טעם מותרים רק כשלא מיוחדים לגויים; עפ"י הצמח צדק אסור כל לבוש גוי כדי להיבדל מהם; עפ"י משנה הלכות יש מצוות עשה להיבדל גם במנהג שאינו מיוחד להם; עפ"י הרב עוזיאל יש צורך גם בטעם וגם בפסוק; עפ"י הרב משה וולנר כל מנהג אסור כדי להיבדל, אף כשיש טעם.
חינוך– עפ"י מהר"ם שיק והרב רוזמן האיסור דווקא להידמות.
ריטב"א– עפ"י "יבקש תורה" מספיק טעם כדי להתיר.
למעשה אלו ההבנות המחמירות בדעת הראשונים:
א. מהר"ם שיק בדעת תוס'. יש צורך בפסוק בנוסף לטעם.
ב. הרב עוזיאל בדעת תוס', ר"ן ורמב"ם. יש צורך בפסוק בנוסף לטעם.
ג. יבי"א בדעת אשכול, תוס' ומאירי. יש צורך במקור קדום (כמו פס') בנוסף לטעם.
ד. משנה הלכות בדעת הרמב"ם. מצווה להיבדל מכל מנהג.
ה. יין הטוב בדעת הר"ן. יש צורך במקור קדום כדי להתיר.
ו. פרישה בהבנת גירסה ברמב"ם. היבדלות מכל זיהוי נוכרי.[2]
ז. הרב משה וולנר בדעת הרמב"ם. אסור גם אם יש טעם.
שיטות ה"מחמירים" (לכאורה גם כשיש טעם) בנושאים שלא מבוססים על ע"ז:[3]
כדי לברר את שיטת ה"מחמירים" בחוקות הגויים, ועל בסיס מה הם עומדים, יש לגשת לסוגיות על מנהגים שאין מקורם בע"ז (כיוון שמנהג שמקורו בע"ז לרוה"פ יהיה אסור). את עמדת המקילים ניתן לשייך למהרי"ק, ר"ן רמ"א והפוסקים כשיטתם שמנהג שיש לו טעם מותר. את עמדת המחמירים לכאורה משייכים לגר"א שלא מספיק טעם, אלא תועלת ברורה. הסוגיות השייכות לקטגוריה זו: תספורת, לבוש, צפירה, חג ההודיה, שמות של גויים.
המחמירים בסוגיית תספורת:
מבי"ט (קרית ספר ע"ז פי"א) – תספורת קבלה בידי חכמים שאסורה (לדברי חיים גם לא מתכוון להידמות).
בשאר המחמירים- הזכירו בסתמא לאסור (ללא התייחסות לכוונה וטעם), או שמצד חוקות הגויים התירו, והחמירו מצד אחר.
המחמירים בסוגיית לבוש:
מבי"ט (קרית ספר ע"ז פי"א ה"א)- כל מה שפירטו (תספורת ולבוש) קבלה בידי חכמים.
הרב חיים ישראל אשכנזי (כהונת עולם ח"א עד)- אסר בגד מוסלמי משום סרך דתם.
משנה הלכות (י, קטו)- מ"ע להיבדל בכל בגד גוי (עפ"י רמב"ם), ויש לאו על בגד המיוחד[4].
גר"א (יו"ד קעח)- אסור ללבוש בגד של גויים גם כשיש טעם, מותר בתועלת ברורה[5].
דברי חיים (יו"ד א, ל)- עפ"י המבי"ט, אסור בגד של פריצות גם כשלא מתכוון להידמות.
המחמירים בסוגיית צפירה:
הרב מיכאל פרץ (אהלי שם, פסקי ע"ז, ל)- מותר מצד חילול ה', ומסור לחכמים כדין מקורב למלכות, מ"מ כלול בחוקות הגויים (לא מפרט, אע"פ שיש טעם).
המחמירים בסוגיית חג ההודיה:
הרב יצחק הוטנר (פחד יצחק אגרות ומכתבים אגרת קט)- אסור כמועד של ע"ז.
הרב אביגדור מילר (תורת אביגוד)- אסור כחג נוצרי.
משנה הלכות (י, קטז; ז, קיח)- נחשב כיום אידם.
אג"מ (אה"ע ב, יג; או"ח ה, כ; יו"ד ד, יא; יו"ד ד, יב)- אינו אוסר באופן נחרץ, ומ"מ לעניין חוקות הגויים אסור כיוון שהוא הבל ושטות.
המחמירים בסוגיית שמות גויים:
מהר"ם שיק (יו"ד קסט)- אין להידמות לגויים גם בשמם משום חוקות הגויים[6].
גוף הסיכום
משמע היתר במנהג עם טעם (אפילו לא כתובים בתורה)
ספר האשכול ח"ג, מג
שריפה לא בכלל חוקות הגוים מכיוון שיש בה טעם, והכתוב מוכיח כי כך נהגו. (ניתן להבין כי עיקר ההיתר הוא הטעם, ויש סיוע מפסוק).
באחרונים:
ביבי"א (ח"ג יו"ד כד) משווה לתוס' ומאירי, שהפסוק מוכיח כי הוא מנהג קדום ולכן מותר, כלומר הפסוק נצרך. ב"יבוקש תורה" מנה יחד עם הראשונים המתירים כשיש טעם ללא פסוק.
"ת"ר שורפין על המלכים ועל הנשיאים ואין בזה משום ד' האמורי שנ' בשלו' תמות ובמשרפות אבותיך ישרפו לך, ושורפין עליהם מטתן וכלי תשמישן ולא מקרי השחתה כיון שהוא לכבודו, ולא אסור משום בחוקותיהם ל"ת, שאין חק לע"ז אלא לכבוד עושים וקרא מוכיח שנהגו כך בישראל בימי נביאים."
תוספות מסכת עבודה זרה דף יא עמוד א ד"ה ואי חוקה
סתירה בין גמ' בע"ז לסנהדרין. תירוץ א' – חכמים פה שלא מתחשבים בפסוק הם ר' יהודה בסנהדרין שלא התחשב בפסוק להתיר. דוחים תירוץ זה כיוון שכאן מפורש שלכו"ע שריפה לאו חוקה, ולא רק לר' יהודה.
לכן מתרץ ר"י, שיש שני סוגי "חוקה":
א. חוקה של ע"ז.
ב. חוקה של הבל ושטות.
הגמ' בע"ז מנסה לדחות את ההנחה ששריפה היא חוק לע"ז, ולכן היא רק משום הבל ושטות. על גביה הגמ' בסנהדרין מתירה משום ששריפה כתובה בתורה.
כלומר – חוק של ע"ז אסור אף אם כתוב בתורה. חוק של הבל ושטות מותר רק אם כתוב בתורה. (ולכאורה אפשר לומר שאם יש למנהג טעם יהיה מותר אף אם לא כתוב בתורה, כיוון שהוא לא הבל ושטות).
באחרונים:
נראה מדברי מהר"ם שיק (סנהדרין נב, ב) כי לתוס' לא מספיק שיש טעם למנהג, אלא צריך פסוק (מעמיד תוס' במחל' עם ר"ן ומהרי"ק).
לעומת זאת בשרידי אש (ב, לט) הבין בדעת תוס' כי הפסוק הוא רק סימן לכך שאינו עושה כדי להידמות, כלומר כשיש טעם למנהג הדבר מותר כיוון שאינו מתכוון להידמות.
כך הבין גם הרב יונתן רוזמן (ס' ובחקתיהם לא תלכו) התוס' אסר חוק של שטות ללא פסוק, ומשמע שחוק עם טעם יהיה מותר בכל מקרה.
במשפטי עוזיאל (אה"ע תנינא ס) הבין כי צריך שני תנאים, גם פסוק וגם טעם.
ביבי"א (ח"ג יו"ד כד) קרוב יותר לדעת המהר"ם שיק, כל דבר שאינו קשור לע"ז יש צורך במנהג קדום שלנו כמו פסוק.
"ואי חוקה היא היכי שרפינן – תימה מאי קפריך דלמא לעולם חוקה היא וכיון דכתיבא באורייתא לא גמרינן מינייהו דהכי אמרינן בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נב:) גבי מצות הנהרגין דרבנן אמרי בסייף כדרך שהמלכות עושה ור' יהודה סבר בקופיץ ותניא אמר להם ר' יהודה לחכמים יודע אני שמיתה מנוולת היא זו אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה ובחוקותיהם לא תלכו אמרו לו כיון דכתיב הריגה באורייתא אנן לא גמרינן מינייהו דאי לא תימא הכי הא דתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי אנן היכי שרפינן אלא כיון דכתיבא באורייתא לאו אנן מינייהו קא גמרינן ה"נ וכו' וא"כ מאי פריך ומיהו הא לא קשיא דאיכא למימר דרבנן דמתניתין היינו ר' יהודה דהתם (א) לא חייש לכתיבה דאורייתא אכן קשיא דהכא מסקינן דלכ"ע שריפה לאו חוקה היא והתם משמע דחוקה היא לכ"ע והוה אסירא אי לאו טעמא דכיון דכתיב וכו' לכך פירש ר"י דתרי גווני חוקה הוו אחד שעושין לשם חוק לעבודת כוכבים ואחד שעושין לשם דעת הבל ושטות שלהם והכא בשמעתין מיירי באותו חק שעושים לשם עבודת כוכבים וה"פ ר"מ סבר שריפה לאו חוקה היא לעבודת כוכבים להכי פריך ואי חוקה לעבודת כוכבים אנן היכי שרפינן והא כתיב ובחוקותיהם לא תלכו ואף על גב דכתיבא באורייתא יש לאסור כיון שלהם הוא חק לעבודת כוכבים דומיא דמצבה כשהיו מקריבין עליה אבות היתה אהובה לפניו משעשאוה האמוריים חק לעבודת כוכבים שנאה והזהיר עליה דכתיב (דברים טז) לא תקים לך מצבה ומסיק אלא דכ"ע לאו חוק היא לשם עבודת כוכבים ומ"מ הוא חק הבל ושטות ובפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נב:) משתעי חק הוא משום חשיבות לפי מסקנא דהכא ולהכי אפילו רבי יהודה מודי דלא גמרינן מינייהו אי כתיבא בדאורייתא (ב) ולאו חק לעבודת כוכבים הוא אבל ודאי אי לא הוה כתיבא בדאורייתא לא היה לנו להתנהג אף במנהגן של שטות וסייף אינו כתיב בקרא אלא לשון הריגה כתיב ויש לקיימו בקופיץ ואפילו בעיר הנדחת נמי דכתיב (דברים יג) לפי חרב איכא למימר דקופיץ הוא בכלל חרב ורבנן סברי דאיכא טעמא התם דקופיץ מיתה מנוולת לא עבדינן כדאמרינן התם."
תוספות רי"ד מסכת עבודה זרה דף יא עמוד א
לגבי הסתירה בין הגמרות: מביא שתירצו כי שריפה היא לא חוקה כיוון שהיא קדמה אצלנו כמו שכתוב בתורה. אך תירוץ זה קשה לרי"ד, כיוון שמלשון הגמ' בע"ז משמע שאם הייתה חוקה, הייתה אסורה אע"פ שכתובה בתורה.
לכן מתרץ שאין צורך לעקור את הקושיה לגמרי – בע"ז אכן מסיקים כי שריפה לאו חוקה, ובסנהדרין הגמ' טוענת שאף אם תמצי לומר שהיא חוקה, מותרת כיוון שכתובה בתורה.
לסיכום- חוקה הכתובה בתורה (קדם אצלנו) מותרת. דבר שיש בו חשיבות (טעם) מותר אע"פ שלא כתוב בתורה.
באחרונים:
בשרידי אש (ב, לט) הבין שהתיר כשאינו מכוון להידמות, וכן כאשר המנהג הוא משום חשיבות (טעם).
"לא דכ"ע שריפה לאו חוקה הוא וחשיבותא היא כו' קשיא לי דהכא מוכח דאילו הוות שריפה חוק קבוע לאמוריים הוה אסר לן אלא משום דאינו חוק קבוע להם אלא כשחשובה עליהם מיתת מלכם שורפין וכשאינה חשובה להם אין שורפין מש"ה שרי לן לשרוף על המלכים. ובפ' ארבע מיתות ב"ד אמרי' תניא אמר להן ר' יהודא לחכמי' אף אני יודע שמיתה מנוולת הוא אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה ובחוקותיהם לא תלכו ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא דכתיב הכה תכה את יושבי העיר ההוא לפי חרב לאו מנייהו גמרי' דאי לא תימא הכי הא דתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי היכי שרפינן והכתיב בחוקותיהם לא תלכו אלא כיון דכתיב שרפה באורייתא בשלום תמות ובמשרפות אבותיך הראשוני' ישרפו לך לא מנייהו קא גמרי' ה"נ כיון דכתב סייף באורייתא לאו מנייהו קא גמרינן אלמא שריפה חוקה ומשו' דכתיבא באורייתא שריא. וראיתי שפירשו מפני קושיא זו כך דכ"ע שריפ' לאו חוקה היא לא הוי אסור לעשות משום חוקה דלא מיקרי חוקות הגוים אלא דבר שלא נהגנו מקדם לעשותו כו' כדכתבית בפ' ארבע מיתו' ואינו נראה לי שהלשון אינו מוכיח כן דהכי הו"ל למימר אף על גב דחוקה כיון דכתיבא באורייתא לאו מנייהו קא גמרי' אבל השתא דאמר לאו חוקה היא משמע אי הות חוקה הות אסורה לן ויש לומר דהאי דתריץ לי' הכי רבותא עביד למיעקר פירכי' לגמרי דלא תידוק מהכא דהיא חוקה דאיכא למימר חשיבותא בעלמא היא ולא חוקה אבל ודאי אפי' אם תימצי לומר דהיא חוקה שריא משום דכתיבה באורייתא כדמפרש התם: [מהדו"ק]"
חדושי הר"ן מסכת סנהדרין דף נב עמוד ב
לגבי סייף הכתוב בתורה, יש שהסבירו שמותר כיוון שהתורה קדמה למנהג הגויים. אינו מקבל הסבר זה. אלא מסביר כי אינו נכלל בשני תנאים אלו:
א. מנהג מיוחד לע"ז (התורה אסרה שמא ייגרר).
ב. מנהג חסר היגיון, שאין לו הסבר בטבע ולא אימתו אותו ע"י ניסוי. (דרכי האמורי).
כלומר, כל דבר שאינו קשור לע"ז, ויש בו היגיון, אינו בכלל האיסור.
באחרונים (מתייחס גם לר"ן על הרי"ף):
המהר"ם שיק (סנהדרין נב, ב) הבין כי הר"ן ועוד ראשונים סוברים שיש מחלוקת בין הגמרות ופוסקים כגמ' בע"ז שהתירה משום חשיבות.
לעומת זאת במלמד להועיל (או"ח טז) הבין כי הר"ן יסכים לגמ' בסנהדרין, ומשמעות הפסוק להורות שיש בזה טעם. וכן הבין גם בשרידי אש (ב, לט). וכן הרבה הבינו כפשט הר"ן שכאשר יש טעם הדבר מותר גם ללא פסוק.
אמנם במשפטי עוזיאל (אה"ע תנינא ס) השווה בין הר"ן לתוס', ולשניהם יש צורך גם בפס' וגם בטעם. בדומה לכך כתב בשו"ת יין הטוב (א יו"ד יב) שהר"ן יתיר רק כשיש לנו מנהג שקדם לגוים כמו פסוק התורה (דלאו מנייהו גמרינן).
"ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהו קא גמרי'. י"מ שהטעם בזה לפי שהתורה קדמה להם ואינו מספיק שבכל הדברים ג"כ יש לך לומר שלא קדמו הם אלא הטעם הנכון שהתור' אסרה כל מנהג מיוחד לנמוסי ע"א שמא ימשך האדם אחריהן כמותם וכן נמי אם הכותיים נהגו באיזה מנהג שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת הנסיון העושה כמותן יש בו משום דרכי האמורי וכדאמרינן במסכת חולין (ע"ז ע"ב) אילן המשיר פירותיו טוענו באבנים וסוקרו בסיקרא ומקשינן בגמרא בשלמא טוענו באבנים כי היכי דנכחוש חילי' אלא וסוקרו בסיקרא אמאי ומתרץ כדתניא וטמא טמא יקרא כדי שידעו רבים ורבים יבקשו רחמים עליו. הרי נתבאר שהתלמוד לא היה תמה למה טוענין האילן באבנים דדבר טבעי הוא להכחיש האילן שאפש' שמחמת שכחו גדול משיר פירותיו והטעינ' באבנים טוב לו מדרך הטבע אלא סוקרו בסיקרא למה כלומר שזה הענין הוא מדרכי האמורי שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת הנסיון. ומתרץ כדתניא וטמא טמא וכו' וכן פי' הרמב"ם ז"ל:"
ר"ן (על הרי"ף) מסכת עבודה זרה דף ב עמוד ב
שריפה אינה מדרכי האמורי, מכיוון שהאיסור הוא רק בדברים חסרי הגיון כיוון שיש בהם שורש של ע"ז. אבל כל מנהג שיש לו טעם מותר, ושריפה יש בה טעם.
(רואים מכאן שגם דרכי האמורי שהביא לעיל קשורים לע"ז. כמו"כ אין לומר מכאן שמנהגי ע"ז שיש בהם טעם יהיו מותרים, כיוון שבר"ן לעיל משמע שאסורים).
"שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי. אינה מדרכי האמורי לחוש ללא תעשה כמעשיהם לפי שלא אסרה תורה אלא חוקות של עבודת כוכבים אלו דברים של הבל ובטלה וכולן יש בהם צורך עבודת כוכבים אבל דברים של טעם שרו ובשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן כלי תשמישן לומר שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש בו הוא:"
מהרי"ק סי' פ"ח
נשאל על בגד שנקרא "קפא" (קאפ"ה בפוסקים אחרים), שעשו לו תיקון כדי לפוטרו מציצית. לפי דברי המהרי"ק נראה שזהו בגד מיוחד לרופאים[7], וחכמי הגויים בלבד היו לובשים בגד זה לצורך כבוד ותועלת. מדברי השואלים מובן שיש מי שהתנגד לכך משום חוקות הגויים.
אין לאסור משום חוקות הגויים מכיוון שאינו עומד בשני תנאי ה"חוק":
א. החוק שאסרה התורה הוא דבר שאין טעמו נגלה, כמו שהסבירו רש"י ורמב"ן על התורה[8]. והתורה אסרה דברים אלו מכיוון שהנוהג כך ודאי נמשך אחר הגויים ומודה להם (כנראה על אמונתם)[9]. מביא ראיה מהסמ"ג שמונה את כל דרכי האמורי וחוקות הגויים, וכולם דברים תמוהים ללא טעם. מכיוון שיש בקפ"א טעם של כבוד וצורך רווחי אין זה נקרא "חוק".
ב. החוק שאסרה התורה הוא כל דבר שיש בו סרך פריצות וגאוה והגויים נוהגים בו, כגון בגדי הארגמן והקלוסין בברייתא, שיש בהם שחץ וגאוה. וכל זה רק אם בכוונתו להידמות לגויים, אך אם יש לו תועלת וסיבה אחרת אינו בכלל האיסור[10].
כלומר – הכלל העולה משני ההסברים: דבר שיש בו כוונה להידמות לגויים אסור.
ואם בגד שיש בו גאוה וכד' מותר לתועלת, ק"ו שהקפ"א יהיה מותר, כיוון שיש בו טעם ידוע לסימן מעמד, כבוד וריווח. ומוכח שאינו מתכוון להידמות לגויים. ומביא ראיה מחולין שדרכי האמורי מותרים מפני הכבוד, כ"ש קאפ"א שמראש נוצר לצורך כבוד ולא לעבודה זרה וכד'.
ומביא מספר ראיות להתיר (עי' בסיכום נפרד על המהרי"ק).
באחרונים:
המהר"ם שיק (סנהדרין נב, ב) הבין בפשטות דבריו שכל שאינו עושה להידמות (דהיינו יש טעם ותועלת) מותר. וכן הבינו עוד הרבה אחרונים.
אמנם בשו"ת יין הטוב (א יו"ד יב) הבין כי המהרי"ק יתיר רק מנהג שבלעדיו יהיה הפסד כבוד וכד', ולאו דווקא כל שיש בו טעם.
בשרידי אש (ג, צג) חידד שכל דברי המהרי"ק אינם נוגעים למנהגי ע"ז, והוא יודה שבמנהגים אלו אסור בכל גוונא. וכ"כ הרב יונתן רוזמן.
"…לע"ד נראה דדבר (א) פשוט דלא לאסור משום חק אלא בא' משני חלקים:
א. האחד הוא הדבר אשר אין טעמו נגלה כדמשמע לשון חק. וכד פי' /וכדפי'/ רש"י בפי' חומש בפרש' קדושי' וז"ל חקים אלו גזרו' המלך שאין להם טעם לדבר עכ"ל. והרמב"ן כתב וז"ל החקי' הם גזרו' המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגל' תועלת' להם עכ"ל. הרי שהושוו שניה' דלשון חק משמע דבר אשר טעמו נעלם אלא שרש"י תפס בלשונו כאלו אין בו טעם כלל לא נסתר ולא נגלה והרמב"ן תפס עליו בכך ואמר שיש טעם אלא שאין נגלה ובכיוצא בזה הוא שהזכיר' תור' שלא לילך בחקותיה' דכיון שהוא עוש' דבר משונה אשר אין בו טעם נגל' אלא שהם נוהגי' כן אז נרא' ודאי כנמשך אחריה' ומודה להם דאל"כ למה יעשה כדברים התמוהים האלה ותדע דכן הוא שהרי כתוב בסמ"ג במצו' חקת הגוים וז"ל במסכת שבת מונה כל מה שהית' קבלה ביד חכמי' מחקותיה' ודרכי האמורי' ושם עיינתי מתוספת' דשבת ולא תמצא שם אפילו אחד שלא היה ניחוש או דבר תימה אשר לא יודע טעמו כאותם שמביא התלמוד בסוף פרק במה אש' כגון גד גדי וסינוק לא. והאומר לעורב צרח וכן שחטו את התרנגול שקרא ערבית וכו' ויותר מהמה כפליים וכולם כיוצא בהם שאין בהם לא טעם ולא סברא ידוע ומעט מהם אזכיר וכהנה רבות המספר קומי וכו' המגררת בנה בין המתי' וכו' המונה ומשליך צרורו' לים או לנהר והמספק והמטפח לשלהבת וכו' וכן הפוקק את החלון וכולי וכהנה רבות מאד וכולם דבר נחוש או דבר תימה וזה שכתוב בסמ"ג ששנה בתוספת' חקותיה' ודרכי האמורי חקותיה' הם דברי' התמוהי' ודרכי האמורי הם הנחושים ואם כי בכולם שנה שם הרי זה מדרכי האמורי או פירש לנו הסמ"ג ששני דרכי האמורי יש אחד משום נחוש ויש אחד משום חוקו' הגוים.
ב. וענין השני יש לאסור משום חקו' הגוים לפי הנז' לע"ד הוא הדבר אשר שייך בו נדנוד פריצת גדר הצניעו' והענו' ינהגו בו הגוים גם זה אסור ואם הלכ' בתנא דבריית' דספרי דקתני שלא תאמר הואיל ויוצאין בארגמן אף אני יוצא בארגמן וכו'. הואיל ויוצאין בקלוסין אף אני וכו' שדברו' הללו דברי שחץ וגאוה הם ולא באל' חלק יעקב אלא דברי ישראל ודרכם להיות' צנועי' וענוים ירשו ארץ ולא לפנות אל רהבי' ואף גם זאת נרא' דהיינו דווק' כשהוא עושה כדי להדמות אליהם ולא לתועל' ידוע' כדמשמע הלשון דקאמר שלא תאמר הואיל והם יוצאי' וכו'. ולא קאמר סתם שלא יצא בארגמן או בקלוסן כמו שהם יוצאי' אלא ודאי נרא' דלא שייך לאסו' משום הולך אחר חקותיה' אלא היכ' שהדברי' מראים שהישראל מתדמה אליה' כגון שעושה מעש' התמיה אשר אין לתלות טעם בעשייתן אלא מפני חקם כדפי' לעיל לתלו' וכן האומר הואיל והן יוצאין וכו' שהוא מכוין להתדמו' אליה' כדפי' אבל בענין אחר לא.
וכ"ש בלבישת הקאפ"א שאין איסור בדבר ופשיטא דלא דמי לאותן השנוין בתוספ' שהרי טעם לבישתה ידוע בסימן היותם ממשיגים בחכמ' ההיא ואין לתלות לבישתה כ"א לתועלת הנמשך ממנו הן מחמת הכבו' הן מחמת ריוח ממון שמתוך כך יצא לו שם באות' חכמ' ומאן דכאיב ליה כיבא ליזיל לוותיה ובכה"ג לא שייך לאסור מאחר שהדבר מוכיח שאין מתכוין להתדמו' אליה' וגם הם לא הנהיגו זאת אלא לכבוד' ולתועלת' וכדפי'. וגדולה מזו אמרו בשילהי פרק במה אשה (דף סז) וכן בחולין בשלהי פרק בהמ' המקשה (דף עז) דכל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמירי /האמורי/ ואף על גב שהרגילו בו האמוריי' מדהוצרך לומר דאין בו משום דרכי האמורי וכן שנינו בתוספתא האומר אל תפסוק בינינו פן תפסוק אהבתינו יש בו משום דרכי האמורי ואם מפני הכבוד מותר עכ"ל התוספתא הרי לך דכל שהוא משום תועלת וכבוד מותר ואף על גב דהרגילו בו אמוריים משום חוקם אפילו הכי כיון שאינו מתכוין אלא מפני הכבוד מותר כ"ש הכא שאין מתכוין אלא לתועל' וכבוד וגם הם לא הרגילו בלביש' הקאפ"א ההוא אלא לתועלת' ולכבוד' לא משום חק כלל ועיקר.
עוד נלע"ד להביא ראיה להתיר מדתניא בבריית' ומייתי לה בפרק הגוזל בתרא (דף קיג) גבי בגד של כלאים אסור להבריח בו את המכס וכו' רבי עקיבא אומר מותר להבריח את המכס וכו' וראיתי בהגהת סמ"ק אחד ויש מפרשים דמאן דשרי להבריח בו דהיינו להראו' בו שאיני יהודי וכגון במכס שאינו מוטל אלא ליהודי' וע"ז נחלק החולק ואמר דבכי האי גוונא אסו' מידי דהוה אשינוי ערקתא דמסאנא דשילהו /דשילהי/ פרק בן סורר ומורה (דף עד) ומדברי המתיר נלמוד ק"ו לנדון שאנו עומדי' עליו (ב) דהשת' אפי' במקו' שנרא' ככופר ח"ו בלבשו בגדים האסורי' לישראל דבר תור' אפ"ה מותר היכ' שאינו מתכוין ללובשו ואין בה משום איסו' כלאים ואף על גב דלובש בגדים האסורי' לישראל מ"מ במקו' הפסד ממון לא גזרי כגון להבריח בו את המכס ואף על גב דפשיט' דלא מיירי במקו' סכנה כלל מדפריך עלה והא אמר שמואל דד"ד אפ"ה מותר משום ריוח ממון למ"ד דבר שאין מתכוין מותר כדאית' התם כ"ש וכ"ש הכ' שיש להתיר לבישת הקפ"א במקו' ריוח ממון שהרי אין בה משום חשש איסור ולא דאוריית' ולא דרבנן:
ולא שייך למימר דנראה ככופר ח"ו כדשייך התם לגבי כלאים ופשיטא דע"כ לא קמפלגי תנא קמא ור"ע אלא דמר אסר משום איסור כלאים עצמו ומר שרי דקסבר דבר שאין מתכוין מותר אבל אי לא הוה ביה משום איסו' כלאי' עצמו אף על גב דהוה שייך ביה משום מראית העין דנראה ככופר ח"ו אפ"ה שרי כדמשמע שם בהדי' כדקאמר בשלמ' לענין כלאים בהא פליגי דמר סבר דבר שאין מתכוין אסור וכו' משמע דלא אסור אלא משום טעם דאיסור כלאים ולא מטעם מראית העין וזה פשוט למבין וגם פשיטא די"ל דע"כ לא קא מפלגי אלא וכו' כדפי' לעיל אבל בכה"ג שאין בו משום נדנוד איסור כלל אף על גב דלא הורגלו בה היהודי' ללובשו פשיטא דמודו כ"ע לפי דעת המפרשים דהאי להבריח בו את המכס דהיינו להראו' בו שאינו יהודי ואפילו למאן דפליג עלייהו ומפרש דהאי להבריח בו את המכס דהיינו משום שאין פורעים מכס משום בגדי' שהאדם לובש בהם אבל להראות בו שא"י אסור פשיטא ופשיטא דע"כ לא קא אסר אלא התם דווק' שלבושו מוכיח עליו שא"י מאחר שהוא לבוש האסור ליהודים וגם מתכוין הוא בכך שלא יכירוהו שהוא יהודי התם הוא דיש לדמותו לההיא דפ' בן סורר ומורה דאפילו לשנויי ערקתא דמסאנא אסור אבל בכה"ג פשיטא דשרי לכולי עלמא שהרי אין הלבוש הזה אסור ליהודי' כלל ותדע דכן הוא דאלת"ה יקשה לך סוף סוף היאך מות' ללבוש אותו הבגד כדי להבריח בו את המכם /המכס/ נהי דאין בו משום איסור כלאי' דקסבר דבר שאינו מתכוין מותר מ"מ ליתסר משום מלבושי הגוי שהרי אין לך לבוש הגוים גדולה מזו מאחר שאותו לבוש אסו' לישראל מצד עצמו אלא ודאי שאין מתכוין לאיסו' אלא להרויח ממון והדברי' מוכיחי' כן בלובשו אותו במקו' המכס מותר הוא ולא גזרו עליו משום מלבושי הגוי כ"ש וכ"ש בכי האי גוונא כדפירש'.
ועוד נרא' להביא ראיי' להתי' ממה שמצאתי כתוב בהגהות הגדולו' אשר הוגהו על הסמ"ק וז"ל ואו' דהא דאמר אפילו ערקתא דמסאנא אסו' וכו'. עד היינו דווק' כשהגוים אומרים לו עשה כך כדי לחלל השם אז הוא אסו' אפי' בשנויי ערקת' אבל כדי שלא יהא ניכר שהו' יהודי כגון ללבוש בגדי נכרי שקורי' רא"יי או להתנהג בדבר שלא יהא ניכר מות' או כדי להעביר המכס דה"ק לא ילבש אדם כלאים כדי להעביר בו את המכס אבל ד"א מות' עכ"ל ההגהות בספר ישן. הרי לך בהדי' דמותר ללבוש בגדי נכרי ואפי' במכוין שלא יהא ניכר וכו' כ"ש וכ"ש הכא כדפרישית ואף על גב דאיכ' דפליג שם בהג"ה ואוסר בגד שקורין רא"יי בלעז וז"ל: "וששאלת אם מותר ללבוש בגדי רא"יי בלעז שלא יכירוהו ביהודי בדרכים נרא' דאסו' מההיא דפרק בן סורר ומורה." מ"מ דבר פשוט הוא דבלבישת הקאפ"א מודו כ"ע כדפירש' לעיל דהא לא שייכי כלל לההיא דסוף פרק בן סורר ומורה כדפי' ואינהו לא אסרו אלא משום דדמי להא דפ' בן סורר ומורה.
עוד נלע"ד להביא ראי' להתיר מלשון רש"י פרק בן סורר ומורה (דף עד) שהרי פי' שם ההיא דאפי' לשנויי ערקת' דמסאנא אסור וז"ל אם דרך הגוים לקשור דרך כך ודרך ישראל לקשור בדרך אחר כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיו' צנועים אפי' שינוי זה שאין כאן מצוה אלא שינוי מנהגא בעלמא יקדש את השם יתעל' בפני ישראל חבירו עכ"ל. משמע דאפילו הנהיגו ישראל במלבוש אחד והגוים במלבוש אחר אם אין מלבוש הישראלי מורה על היהדות או על הצניעו' יותר מאותו שהגוים נוהגים בו אין שום איסו' לישראל ללבוש לבוש הנהוג בין הגוים מאחר שהוא בדרך כשרו' וצניעו' כאותו של ישראל דאי אמרת אפילו כה"ג אסור כיון שלא נהגו בה ישראל א"כ מה לו לפרש ולומ' דדווק' כגון שיש צד יהדות בדבר וכו' נימא דאפילו אין צד יהדות בזה מבזה מ"מ אסו' בפרהסיא ויקדש את השם בפני ישראל חבירו כיון שהוא אסו' משום בחקותיה' לא תלכו אלא ודאי פשיטא דאין איסו' בלביש' לבוש אשר הם רגילי' בו ואפי' אין ישראלי' רגילי' בו כיון שלא נמנעו בלבישתן משום צד יהדות וצניעו' כדפירש"י.
ואם יאמר האומר הלא כ' רב אלפס בפ' בן סורר ומורה וז"ל אפי' ערקת' דמסאנא אסו' פי' הגוים שבאותו זמן היו עושי' רצועו' במנעליהן אדומות ושל ישראל עושין שלהן שחורות כדי שלא ילבשו מלבוש נכרי עכ"ל דמשמע מתוך דבריו דיש להקפיד בלבישת נכרי נלע"ד דמפרש שהגוים היו עושי' אדומו' וכו' והיהודי' שחורות וכו' דדווק' בכה"ג הוא דיש להקפיד שאין דרך הצנועים להיו' אדום ללבושם וצבע השחור הוא דרך צניעו' והכנעה וכדאמרינן מי שיצרו מתגבר עליו ילבש שחורים ויתכס' שחורי' וכו' ומשום כך היו נוהגי' בשחורי' שלא ילבשו מלבוש נכרי דהיינו צבע אדו' כי תועב' ישראל הוא: (ג) ועוד היום מסורת בידינו להקפיד על לבישת האדום לבני עמינו. אבל אם היו הכותי' עושים רצועותיהן שחורו' לא היו הישראלים משנים מהם דאלת"ה לא היה לרב אלפס לומר לפי שהגוים הם נוהגי' באדום וכו' אלא הכי הוי ליה למימר אפילו ערקת' דמסאנא אסור כגון שהגוים עושי' רצועו' סנדליהם בצבע אחד והישראלי' מצבע אחר אלא ודאי מדהוצרך לפרש הצבעי' ש"מ דנקט דווק' שחור ואדום וכדפירש' וניחא השת' שלא יחלוק רבינו אלפס על רש"י שפי' דווק' שיש בו צד יהדות וצניעו' והן דברי רש"י הן הן דברי רבינו אלפס וכן כתב הערוך בערך כרבל וז"ל בפ' מי שמתו וכו' הך איתתא דלבש' כרבלתא בשוק' פי' בגד אדום כגון כרבלתא דתרנגול שאין דרך בנות ישראל להתכסו' בו שהוא פריצות ומביא לידי עביר' עכ"ל משמע דלביש' אדום פריצו' היא ומשום כך תלה רבינו אלפס האדום בגוי' והשחור ביהודי'.
ואשר נשענו האוסרי' על דברי רבי' משה שכ' שיהיה הישראל מובדל מהם במלבושיו ושאר מעשיו וכו' אין משם ראיי' כלל דפשיטא דר' משה לא חייב להשתנות מן הגוי עכ"פ מדכתב אח"כ וז"ל לא ילבש במלבוש המיוחד להם ולמה לו לומר המיוחד להם לימא לא ילבוש במלבוש הדומה למלבוש' אלא ודאי דלא נאסר אלא במלבוש שכבר נתייחד אליהם ופרשו הישראלים ממנו משום צניעות וכדפי' רש"י בפ' בן סורר ומורה אי משום טעם אחר ודין הוא התם שיאסר דכיון שנתייחד להן מפני גיותה ופרשו הישראלי' ממנו מפני יהדות' אז כשלובשים הישראלי' נרא' כמודה להם ונמשך אחריה' וטעם זה לא שייך אלא בלבוש שנתייחד לכלל אומת' מחמת גיותן כדפי' אבל הקאפ"א הזאת שלא נתייחד' לכלל אומתן אלא לחכמי' מפני חכמתן ואין שום נכרי רשאי לישאנה אם לא יהיה חכם וגם אינה נוהגת בכל חכמי דתן כמו שהעיד הרב מסיר ליאון יצ"ו וגם שמעתי כי בצרפת אין נושאין אות' אפי' חכמי' פשיטא ופשיט' דאין זו מלבוש המיוחד להם מאחר שלא נתייחד אלא לחכמי' וכדפירש'.
ויפה כתבתם שאם כן הוא שיצטרך הישראל לשנו' מלבושיו ממלבושי הגוים עכ"פ א"כ אין אדם צדיק בארץ ודור שכולו חייב הוא זה שאין אדם בדור הזה שלא ילבש לבוש הדומי' ללבוש זקניה' או ללבוש ילדיהן והיאך יפצה אדם פה מצפצף לאסור מה שנהגו כל ישראל בפומבי לכל הפחות היה להם לירא ולומר אם אין ישראל נביאי' בני נביאי' הם וק"ו בן ק"ו שיש להם על מי יסמכו מתוך דברי רבותינו ז"ל ואין הישראל מחוייב להשתנו' מן הגוי כלל ועיקר רק שלא יהא מלבוש מיוחד להם וכדפי'.
ואולם מההיא דפ' סדר תעניות (דף כב) אין להוכיח שלא יצטרך איזה שינוי קצת ואף על גב דר' בנאה לא הקפיד אלא על המנעלים דמשמע דשאר בגדים היו דומים לשל גוים נוכל לומר דבאותו זמן לא היו נוהגי' לשנו' רק המנעלים או אפילו רצועו' המנעלי' לר"ת והיה להם די בזה כיון דאיכ' שינוי קצת. דלכל הפירושי' פשיט' שלא עלה על דעת הרמב"ם לומ' שיצטרך לשנות כל המלבושים כי מאחר שניכר הוא מובדל בין ישראל לעמי' פשיט' דאין צריך יות' וזה הוא שלא הקפיד אלא על המנעלי'.
אמנם קצת יש להביא ראיי' מההיא דמסכת מעילה (דף יז) בפרק קדשי מזבח פעם אחת גזרו שמד על ישראל כו' עד הלך ראובן בן אצטרבולי וספר קומי והלך וישב עמה' וכו' משמע שלא הוצרך אלא לספר קומי כדי להתנכר אליהם ואם איתא דצריך הישראל להיות משתנה בלבושו מן הגוי עכ"פ היה לו לספר שלבש לבוש נכרי נתכסה בשלמה חדשה כאשר ספר שספר קומי.
ועוד נלע"ד להביא ראיי' ממה דגרסינן בחולין (דף קו) פ' כל הבשר כי אתא רב דימי אמר מים ראשוני' האכילו בשר חזיר וכו'. עד ר' אבא מתני חדא מהני וחדא מהני לחומרא כלומ' להרבו' בחומר איסו' מים ראשוני' ואחרוני' ופי' שם רש"י וז"ל האכילו בשר חזיר וכו' שהיה חנוני ישראל מוכר בשר שחוט' לישראלים ומבשל ומאכיל וכשהגוי בא בחנותו מאכילו נבלו' ובא יהודי אחד לאכול ולא נטל ידיו וכסבור שגוי היה והאכילו דבר טמא עכ"ל. ואם אית' שהישראל יצטרך להיו' מובדל במלבושיו עכ"פ ואפי' יעש' הגוי מלבוש כדרך כל הארץ יצטרך הישראל להימין או להשמאיל כדי לשנו' לבושו מלבוש הגוי כאשר חשבו האוסרי' א"כ למה תלה התקל' בחומר מים הראשוני' אדרב' יש לתלותו באשר עבר על בחקותיהם לא תלכו דהוי מדאורייתא ולכל הפחות עדיפא ממים ראשונים דלא הווין אלא משום סרך תרומ' ומשום מצו' והוי ליה למימר דאיסו' בחקותיהם לא תלכו האכיל בשר חזיר דהא ע"כ היהודי ההוא היה לבוש בלבושי הגוים דאלת"ה היאך טעה בו החנוני ויחשבהו לגוי אם היה לבוש ישראל אשר אין הכותים לובשים אותם יותר היה לו לחשוב שהיה מזלזל בנטילת ידים אלא ודאי צריך לומ' דאפי' ילבש הישראל לבושי' כלבושי הגוים ואין הלבוש ההוא מיוחד לגוי יותר מלישראל דאין כאן בית מיחוש ולכך תלה התלמוד התקלה דאכילת בשר חזיר או נבילה באיסור דמים ראשוני' לבדו.
ועוד בר מן דין ובר מן דין נבהלתי מה עלה על דעת האוסרי' הקאפ"ה משום לבושי הגוים דממה נפשך אם היא עשויה בדרך שתהי' פטור' מן הציצית כאשר כתב הוותיק הח"ר שמואל דמודינה יצ"ו א"כ פשיט' ופשיטא דאין כאן בית מיחוש כלל ועיקר שהרי מובדל הוא הרב' מהם שכל רואיו יכירו שזה לבוש יהודי בהיו' שם אותו תיקון המחבר כנפי הכסות כדי להפטר מן הציצית והיאך תאסרנו משום מלבושי הגוים דאדרב' מלבוש ישראל הוא דלא יעש' בכיוצא בו כי אם ישראל לבדו דבר פשוט הוא יותר מביעותא בכותחא שאין לגמגם בדבר. ואם על הקאפ"א שלא נפטר' בציצי' דברו האוסרי' מה להם אצל קלות דברי' אשר אין בם מועיל לאסור משום בחקותיה' וכולי ילכו אצל חמורו' יאסו' הקאפ"א משום בטול עשה דציצי' שהיא שקולה נגד כל המצוה /המצות/ ולמה זה הבל יבהלו /יהבלו/ ולשונם יהגה הוות. וגם על נושאי עדי הזהב ורצועו' המוזהבות הפליגו לדבר ושמו אותם כדורש אל האובו' ואני בעניותי לא ידעתי מה ראו על ככה ובפרט לאותם הקרובים אל הממלכה וכבר הרחיב בזה הדבור הרב מסי"ר ליאון יצ"ו ודי מה שבבר /שכבר/ עשה:"
משמעות להיתר מדיוק בדבריהם
תוספות מסכת סנהדרין דף נב עמוד ב ד"ה אלא כיון
על הסתירה בין סנהדרין לע"ז – במס' ע"ז, בחוקה של ע"ז לא מועיל פסוק ולכן תירצו שם שהיא לא חוקה. במס' סנהדרין מדובר בחוקה שלא לע"ז, ולכן מועיל פסוק להתיר.
כלומר – חוק של ע"ז, אסור אף אם יש פסוק. חוק מסוג אחר, אם יש מקור מהתורה מותר (אין התייחסות לטעם או חוסר טעם במנהג, אמנם אם תוס' זה יושב על בסיס התוס' בע"ז משמע שיתיר).
"אלא כיון דכתיב שריפה – תימה דמשמע הכא דאע"ג דחוקה היא כיון דכתיב באורייתא שרי ובפ"ק דמסכת ע"ז (דף יא. ושם) פריך ושריפה חוקה היא והכתיב ובחקותיהם לא תלכו ומסיק לאו חוקה היא וי"ל דהתם קאמר לאו חוקה היא לשם עבודת כוכבים דאי הוי חוקה לעבודת כוכבים אפילו הוה כתוב באוריי' לא הוה מהני אבל הכא איירי בחוק העובדי כוכבים שלא לשם עבודת כוכבים דומיא דסייף דכיון דכתיב באורייתא לא מינייהו גמרינן ושרי.
חידושי רבינו יונה (תר"י), סנהדרין נב, ב
מציג את הסתירה בין הגמרות, ומציע כמו התירוץ הראשון בתוס', חכמים שאמרו "לאו חוקה" זהו ר' יהודה שלא הסתפק בפסוק. אמנם קצת קשה כי גם ר"מ החולק על ר"י סובר ששריפה לאו חוקה (למרות שהיה יכול להסתפק בפסוק). מציע הסבר בשם אחרים – כו"ע שריפה לאו חוקה, כיוון שכתובה בתורה, כי התורה לא הייתה מביאה דבר שיש בו חוק ע"ז.
מ"מ נראה שלדעתו שריפה היא חוקה ומותרת כיוון שכתובה בתורה. (מדבריו אפשר שמשמע לדבר שאינו חוקה, כלומר יש בו טעם/"חשיבות" שיהיה מותר אע"פ שלא כתוב בתורה).
באחרונים:
השרידי אש (ב, לט) הבין בדבריו כי אפילו מנהגי ע"ז יהיו מותרים אם כתובים בתורה.
"כיון דכתיב וכו' לאו מינייהו גמרי' דאי לא תימא הכי הא דתניא שורפין וכו' אלא כיון דכתיב שריפה באורייתא וכו'. השתא משמע דכולהו ס"ל דשריפה חוקה היא, ורבנן ס"ל דאע"ג דחוקה היא כיון דכתיבא שריפה באורייתא לאו מינייהו גמרינן. ובפ' לפני אידיהן (יא.) אמר דרבנן סברי דשריפה לאו חוקה היא, (ד)כיון דאנן שרפי', ולא אמרינן כיון דכתיב בה שריפה בדאורייתא לאו (מינה) [מינייהו] גמרינן. ומשמע דרבנן דהתם היינו ר"י דהכא דהוא בר פלוגתיה דר"מ דהתם, וס"ל דאע"ג דכתיבא שריפה בתורה אסורה, והלכך אצטריך למימר התם דלאו חוקה היא אלא חשיבותא היא.
ומיהו תימא מילתא היכי אמר ר"מ התם דלא שנא מיתה שיש וכו' ולא שנא מיתה וכו', [ד]משמע דס"ל דלאו חוקה היא, דהא הכא אמרי' אליבא דרבנן דשריפה חוקה היא ובכל (מינה) [מיתה] פלחי לע"ז, ור"י נמי סבר דלאו חוקה היא כלומר אינה חוקה לע"ז אלא חשיבות הגוים הוא, ומיהו לא פלחי לע"ז אלא במקום שהמת חשוב כ"כ שישרפו עליו. ורבנן סברי דשריפה ודאי חוקה היא ומיהו כיון דכתיב שריפה בדאורייתא לא אסיר משום חוקה כך נראה עיקר.
וי"א דה"פ דהכא והתם חד טעמא הוא, דהתם הכי קאמרי' אלא כ"ע שריפה לאו חוקה היא, כלומר כיון דאשכחן שריפה בדאורייתא ודאי דלאו חוק ע"ז היא אלא חשיבות בעלמא היא, שאלו היה חוק ע"ז לשרוף איך היו שורפין מתחלה והיאך היתה שריפה בתורה, אלא ע"כ לאו חוק ע"ז. והכא נמי אמרי' ורבנן כיון דכתיב סייף בדאורייתא לאו מינייהו וכו', אלמא אית לן למימר דלאו חוקה היא אלא חשיבות הוא שעשו להם הגוים. ור"י ס"ל דסייף לא כתיב בתורה, דאמר ובחקתיהם לא תלכו וכו', לפי חרב דכתיב בקרא דלאו בסייף ממש הוא, אלא כעין חרב דהיינו בקופיץ. (דהכי) [וכי] קאמר ר"י במתני' ניוול הוא זה, משום דחוק הגוים הוא קאמר הכי, ורבנן הוו סברי דניוול ממש קאמר, ואהדרי ליה אין לך מיתה מנוולת מזו. וקאמר להו איהו בהאי ניוול (כ)דקאמר משום דחוק הגוים הוא דקאמר הכי. ורבנן סברי דלפי חרב סייף ממש הוא, ונקימה נמי דרוצח סייף הוא, דכיון דאשכחן סייף בעיר הנדחת לית ביה משום ובחקתיהם לא תלכו, ואיכא לאוקומי נמי נקימה דרוצח בסייף. ותו דארבע מיתות הלכתא גמירי לה, ואם אתה אומר רוצח בקופיץ הוו ה'."
שו"ת הריב"ש סימן קנח
לגבי מנהג לבקר בבית העלמין כל שבעת ימי אבלות, הלקוח מהישמעאלים. משיב שאין זה נחשב חוקה, ומדמה לשריפה שאמרו בגמ' שהיא חשיבותא. ופשוט שלא נאסור כל דבר רק כי הגויים נוהגים בזה גם כן. (נראה מדבריו שכל דבר שיש בו היגיון אינו בכלל האיסור).
באחרונים:
השרידי אש (ח"ג צג) הבין שמסכים לר"ן שמספיק טעם וכ"כ ביבי"א (ח"ג יו"ד כד).
"עוד שאלת להודיעך על מנהג רע שעושין בארץ ההיא לצאת לבית החיים בקר כל שבעה ימי אבלות כל מחוייב אבלות כזולתו. ולקחו זה המנהג מהישמעאלים ואמרת להם שהוא אסור.
תשובה… ואם מפני שעושין כן הישמעאלים אין זו חוקה שיהא אסור משום ובחוקותיהם לא תלכו. כדאמרינן בפ"ק דע"ז (יא) שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי, ומפרש התם דשרפה לאו חוקה היא אלא חשיבותא. וכן שורפין על הנשיאים מטתן וכלי תשמישן, ואף על פי שגם העובדי כוכבים עושין כן לא נאסר משום דרכי האמורי, שאם באנו לומר כן נאסור ההספד מפני שהעובדי כוכבים ג"כ מספידין. ואף על פי ששנו בתוספתא בסנהדרין כשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים אבל לא על ההדיוטות, כבר פירש הרמב"ן ז"ל הטעם בספרו משום דאיכא יוהרא והשחתה. וכבר בקשתי ממך כמה פעמים לבל תדקדק לשנות מנהגיהם בדברים כאלה אם תרצה לעמוד עמהם בשלום, ועוד שלא יקבלו זה משום אדם. ואפי' בדבר שהוא אסור גמור כל שאין מקבלין אמרו ז"ל (שבת קמח:) מוטב יהו שוגגין ואל יהו מזידין.
ניתן להסיק שהאיסור רק בדברי ע"ז
בית הבחירה למאירי מסכת סנהדרין דף נב עמוד ב
עיקר האיסור שייך במנהגים המיוחדים לעובדי ע"ז, כמו מנהגי כמרים, בניית היכלות וכד'. אך חכמים הרחיבו את האיסור ועשו סייג נוסף כדי שלא נגרר לע"ז.
מנהגים של עובדי ע"ז מותרים אם כתובים בתורה. אך פולחן אלילי ממש אסור אע"פ שכתוב בתורה, כמו מצבה (אע"פ שיש מי שתירץ שמצבה התורה אסרה).
לכאורה אפשר להבין מהמאירי שכל מנהג שאין לו שורש בע"ז יהיה מותר (תלוי עד כמה חכמים הרחיבו את האיסור).
באחרונים (מתייחס גם למאירי על ע"ז):
שרידי אש (ב, לט) – האיסור מהתורה רק במה שקשור לע"ז, ושאר מדרבנן.
ביבי"א (ח"ג יו"ד כד) משווה בין תוס' למאירי, כלומר דבר שאינו חק לע"ז מותר רק אם הוא מנהג קדום (כמו פסוק). ואינו מחלק בין עובדי ע"ז, לשאר.
ב"יבקש תורה" (מד) מונה את המאירי יחד עם כל המתירים כשאר יש טעם למנהג (כלומר, הפסוק לפי מאירי הוא כמו טעם).
"אף על פי שעיקר מניעת הליכה בחקות עובדי האלילים אינה אלא לענין שרשי ע"ז שלא יתדמה להם במלבושיהם המיוחדים להם ובתספורת שערם ובשאר דברים המיוחדים לכומריהם ובבנין היכלות כשלהם עד שיחשוב הרואה עליו שהוא משלהם אעפ"כ הדבר מתפשט מדברי סופרים בהרבה דברים שאינם ממין זה כדי שיתרחקו מהם ומאליליהם ולא ימשכו אחריהם מזו לזו ומ"מ כל מה שמצאנוהו כתוב בתורה או בנביאים שנצטוינו לעשיתו או שהותר לנו לעשותו עושין אף על פי שדרך עובדי האלילים בכך שלא ירדנו לה מתורת המשכות אחר נמוסיהם אלא מצד עצמינו מעתה דנין בסייף אף על פי שהם ומלכיהם דנין כן שהרי התורה הזכירתו באנשי עיר הנדחת לפי חרב וברוצח נקם ינקם ונקימה זו החרב דכתיב חרב נוקמת נקם ברית וכן שורפין על מלכי ישראל ואין חוששין לדרכי האמורי שהרי כתוב ובמשרפות אבותיך וכו' ישרפו לך ומ"מ מה שנאסר משום ע"ז אפילו מצאנוהו כתוב אסור שהרי אסרה תורה להקים מצבה אף על פי שכתוב ויצב יעקב מצבה או שמא לא היינו אומרים כן אלמלא שהתורה אסרתה וראשון עיקר והוא שאמרו במסכת ע"ז י"א א' ואי שריפה חקה היא אנן היכי שרפינן:"
בית הבחירה למאירי מסכת עבודה זרה דף יא עמוד א
השריפה היא לא חוק של ע"ז (ויש בה טעם), ומכיוון שהיא כתובה בתורה היא מותרת. אך אם הייתה חוק של ע"ז לא היה לה היתר מפסוק בתורה, כמו במצבה.
כלומר, המאירי (גם בסנהדרין) מחלק: מנהג שנהגו עובדי ע"ז מותרים רק אם כתובים בתורה (כמו שריפה). מנהג שנוהגים בו לצורך ע"ז ממש אסור אע"פ שכתוב בתורה.
לגבי מנהגים שאינם קשורים לע"ז או לעובדי ע"ז, לא כתב. ואולי יתיר.
"שריפה זו שהוזכרה במשנה שהיו שורפין עליו בגדיו וכלי תשמישו אין זה חק קבוע להם מדרך חוקי ע"ז שיאסר משום דרכי האמורי אין חק זה אלא דרך חשיבות ואחר שכן הואיל ושריפה כתובה בתורה כדכתוב ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים וגו' אין בה משום דרכי האמורי דכתיב בהו ובחוקותיהם לא תלכו וכמו שאמרו עליה בתלמוד סנהדרין אנן לאו מניהו גמרינן ומעתה שורפין אף למלכי ישראל או אף לנשיאיהם ואלו היה חק מדרך ע"ז לא היינו מתירין אף על פי שכתובה שריפה בתורה הואיל ועשאוה חוק לע"ז שהרי מצבה נכתבה וחזרה ונאסרה הקמתה ומה הם שורפין עליהם מטתם ובגדיהם וכל כלי תשמישם כמה שהם ואין בזה לא משום דרכי האמורי ואף לא משום בל תשחת שכבוד מלכים דוחתו וכשמת רבן גמליאל שרפו עליו בשוה שבעים מנה צורי מכלי תשמישו וכן מעקרין על המלך בהמות שהיה רוכב עליהן ואם היתה בהמה טהורה בכלל כלי תשמישו כגון עגלה המושכת בקרון רשאי לעקרה אלא שמ"מ בזו צריך להזהר שלא יעקרנה מן הארכובה ולמעלה כדי שלא יעשנה טרפה שאסור לעשות טרפה בידים ועל זו אמרו עקור שיש בה טרפה אסור אין בה טרפה מותר ואף על פי שיש בה צער בעלי חיים וצער בעלי חיים דאוריתא אף זה כבוד מלכים דוחתו:"
משמע רק מנהגים של עובדי ע"ז
רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה א
צוותה התורה שישראל יתבדלו מהגויים ולא ידמו אליהם בכל דבר המיוחד להם, כמו מלבוש תספורת וכד'.
כמו"כ ניתן ללמוד מדבריו שהעניין דווקא בעובדי ע"ז (כ"כ חלק מהאחרונים) ולכן עיקר ההתבדלות ממנהגים של עובדי ע"ז.
בראשונים:
המהרי"ק הסביר ברמב"ם שהאיסור במלבושים וכו' שיש בהם פריצות. ונראה שגם הפרישה הבין כמוהו, שאוסר דווקא בגד מיוחד, אלא שמגירסת הטור ברמב"ם הבין כי הרמב"ם יאסור ללבוש באופן קבוע גם בגד רגיל של גוי.
הר"ן הביא סימוכין מהרמב"ם (כנראה ממו"נ על דרכי האמורי) לשיטתו, שכל מה שאין בו היגיון אסור.
באחרונים:
המהר"ם שיק (סנהדרין נב, ב) הבין מפהמ"ש שהאיסור הוא דווקא להידמות. ומונה את הרמב"ם יחד עם המהרי"ק.
נראה שבצמח צדק (יו"ד צא) הבין שיש חובה להיבדל מהגויים ולפיכך אסור כל לבוש גוי.
בשרידי אש (ב, לט) הבין שהאיסור בכל דימוי, ולא רק ענייני ע"ז ופריצות. עוד מסיק מההלכה הבאה ברמב"ם (קרובים למלכות) שהאיסור רק כדי להידמות, ולא מטעם אחר. כמו"כ אפשר שלרמב"ם בדברי ע"ז האיסור מדאו', והשאר דברים מדרבנן.
במשנה הלכות (י, קטו) שיטה אחרת- לרמב"ם יש מצוות עשה להיבדל מהגויים אף במנהגים שאינם מיוחדים להם, ואיסור לאו בדברים המיוחדים להם.
במשפטי עוזיאל (אה"ע תנינא ס) מונה גם את הרמב"ם יחד עם הראשונים המצריכים שני תנאים- מקור מהתורה וטעם.
בשאילת חמדת צבי (ח"ד לג) הבין כי הרמב"ם חולק על מהרי"ק ור"ן, ויאסור אף אם יש טעם, כדי להיבדל.
לעומת זאת, ב"יבקש תורה" (מד) מונה את הרמב"ם יחד עם המתירים מנהגים עם טעם שאין להם מקור מהתורה.
הרב צבי הבר (מעליות יד) סיכם את דברי הרמב"ם, והעולה מכלל ספרי הרמב"ם – מנהגים חסרי טעם כדרכי האמורי אסורים בכל אופן. אבל שאר מנהגים הקשורים ללבוש וכד' אסורים רק כאשר הם מיוחדים לגויים והם יכולים למשוך לדעות הגויים, אך כל דבר עם היגיון יהיה מותר.
ישנה עוד מחלוקת באחרונים האם הרמב"ם אסר את כל הגויים, או רק עובדי ע"ז.
"אין הולכין בחקות העובדי כוכבים ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן שנאמר ולא תלכו בחקות הגוים, ונאמר ובחקותיהם לא תלכו, ונאמר השמר לך פן תנקש אחריהם, הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן, אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו, וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים, לא ילבש במלבוש המיוחד להן, ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם, ולא יגלח מן הצדדין ויניח השער באמצע כמו שהן עושין וזה הנקרא בלורית, ולא יגלח השער מכנגד פניו מאזן לאזן ויניח הפרע מלאחריו כדרך שעושין הן, ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עכו"ם כדי שיכנסו בהן רבים כמו שהן עושין, וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהן לוקה. +/השגת הראב"ד/ ולא יבנה מקומות כבנין היכלות עכו"ם. א"א איני יודע מהו זה אם יאמר שלא יעשה בהם צורות כמו שהן עושים או שלא יעשה שם חמנים סימן לקבץ בו את הרבים כדרך שהם עושים.+"
רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה ג
לצורך מיוחד אפשר להידמות לגויים (מכאן רצו ללמוד אחרונים שלתועלת מותר להידמות).
"ישראל שהיה קרוב למלכות וצריך לישב לפני מלכיהם והיה לו גנאי לפי שלא ידמה להן הרי זה מותר ללבוש במלבושיהן ולגלח כנגד פניו כדרך שהן עושין."
ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה ל
הזהירה התורה להתרחק מן הגויים (הכופרים) בכל דבר ועניין, אפילו במלבוש. (אפשר להבין כי כל דבר המייחד את הגויים, וכשהישראל נוהג כך הוא נדמה לגוי, בכלל האיסור. כלומר האיסור הוא כל מה שמידמה לגוי).
"והמצוה השלשים היא שהזהירנו מלכת בדרכי הכופרים ומהתנהג במנהגותיהם ואפילו במלבושיהם וקבוציהם במושבם. והוא אמרו יתעלה (ס"פ קדושים) ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם. וכבר נכפלה אזהרה זו ואמר (אח"מ יח ג) ובחוקותיהם לא תלכו ובא הפירוש (ספרא פרש' ט ה"ח) לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם. ולשון ספרא (פי"ג ה"ט) ובחוקותיהם לא תלכו שלא תלכו בנימוסות שלהם בדברים החקוקים להם כגון תרטיאות וקרקסיאות והאסטריאות. ואלו הם מינים מן המושבים שהיו מתקבצין בהם לעבודת הצלמים ר' מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים ר' יהודה אומר שלא תנחור ולא תגדל ציצית ושלא תספר קומי. ומי שיעשה דבר מאלה חייב מלקות. ונכפלה האזהרה מזה הענין במקום אחר והוא אמרו (ראה יב) השמר לך פן תנקש אחריהם [ולשון ספרי השמר בלא תעשה פן בלא תעשה תנקש אחריהם] שמא תדמה להם ותעשה כמעשיהם ויהיו לך למוקש שלא תאמר הואיל והם יוצאים בארגמן אף אני אצא בארגמן הואיל והם יוצאים בתלמוסין אף אני אצא בתלוסין. והוא מין ממיני זיון הפרשים. וכבר ידעת לשון הנביא (צפני' א) ועל כל הלובשים מלבוש נכרי. זה כולו להתרחק מהם ולגנות כל חוקותיהם ואפילו במלבוש. והתבארו משפטי מצוה זו בששי משבת (סז א) ובתוספת שבת (פ"ז – ח) גם כן:"
ספר החינוך פרשת קדושים מצוה רסב
האיסור שייך בכל הגויים כיוון שהם סרים מה' (מחלוקת אחרונים בדעתו האם רק בעובדי ע"ז או בכולם). הטעם- כדי להתרחק מהם. ואפשר להסיק מדבריו שעובר רק כאשר מתכוון להידמות (לא מוכרח).
באחרונים:
מהר"ם שיק (סנהדרין נב, ב) למד מהחינוך שהאיסור דווקא כדי להידמות.
גם הרב יונתן רוזמן הבין בדעת החינוך כמהר"ם שיק.
"שלא ללכת בחוקות הגוים
(א) שלא ללכת בחוקות האמורי, וכן בחוקות הגוים, שנאמר [ויקרא כ', כ"ג] ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם, והוא הדין לכל שאר הגוים, כי הענין מפני שהם סרים מאחרי השם ועובדין עבודה זרה.
וענין המצוה הוא שלא נתנהג כהם במלבושינו וענינינו, וכמו שאמרו בספרא, ובחקותיהם לא תלכו, שלא תלכו בנמוסות שלהם, בדברים החקוקים להם, כגון טיטראות וקרקסאות והאסטריאות. וכל אלו הם מיני שחוק שעושין בקיבוציהן כשמתקבצין לעשות שגעונות וזנות ועבודת האלילים. ואמרו שם בחוקות הגוי, רבי מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים, רבי יהודה בן בתירא אומר שלא תגדל ציצית הראש כהם ולא תספר קומי, כלומר שלא יגלח מן הצדדין ויניח שער באמצע, וזהו הנקרא בלורית.
ונכפל זה הלאו במקום אחר במלות אחרות, שנאמר [דברים י"ב, ל'] השמר לך פן תנקש אחריהם. ולשון ספרי, השמר, בלא תעשה, פן, בלא תעשה, תנקש אחריהם, שמא תדמה להם ותעשה כמעשיהם ויהיו לך למוקש, שלא תאמר הואיל והן יוצאין בארגמן אני אצא בארגמן, הואיל והן יוצאין בכלוסין אני אצא בכלוסין, והוא מין ממיני זיון הפרשים. ולשון ספרי הנבואה [צפניה א', ח'] ועל כל הלובשים מלבוש נכרי.
משרשי המצוה, כדי להתרחק מהם ולגנות כל הנהגותיהם, ואפילו במלבוש.
מדיני המצוה, כתבנו קצתם, והביאו זכרונם לברכה מאלו קצת, עם יתר פרטיה, פרק שביעי משבת ובתוספתא דשבת [פ"ח].
(ב) ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר על זה ועשה דבר מאלו הדברים שזכרנו להדמות אליהם, חייב מלקות. והמתרחק מכל הנהגותיהם ומכל נמוסיהם וישים כל לבו ומחשבותיו אל השם ובמצוותיו היקרות, נפשו בטוב תלין לעולם וזרעו יירש ארץ [תהלים כ"ה, י"ג]."
צמצום האיסור
ספר יראים סימן שיג [דפוס ישן – פח]
האיסור רק ב-ז' אומות ומצרים (יש אחרונים שניסו לתרצו באופן אחר). כמו"כ אין להוסיף חוקים על מה שמנו חז"ל בתוספתא.
באחרונים:
מחלוקת בדעתו האם רק ז' אומות בכלל או גם שאר אומות: עבודת המלך (ע"ז יא, א); מים חיים (ח"ג, כז); יבי"א (ג יו"ד כד); מנחת אשר (ג, ויקרא לג)- רק ז' אומות.
ברית משה (לאוין סי' נ); סביב ליראיו (פח); שרידי אש (ב לט)- כל האומות.
"לא תעשו כמעשיהם ובחקותיהם לא תלכו. ויראת מאלהיך ולא תלך בחוקות הגוים ולא תעשה כמעשיהם של שבעה אומות דכתיב בפ' ואלה המשפטים [שמות כ"ג כ"ג] והביאך אל האמורי וגו' וכתיב בתריה ולא תעשה כמעשיהם וכתיב בפ' אחרי מות כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו פירוש אפילו אינם עובדות אלא מעשיהם וחקותיהם שהורגלו לעשות לשם תורה שלהם הזהירה תורה עליהם וחכמים פירשו מה המעשים וחוקים שהורגלו לעשות לשם תורה שלהם בשבת בפ' במה אשה יוצאה [דס"ז] ובתוספתא דשבת מונה כל מה שהיתה קבלה ביד חכמים שהיו מחוקותיהם ואין להוסיף עליהם ואינם מסברא כי אם בקבלה וכאשר הזהיר הכתוב על מעשה שבעה אומות וחוקותיהם כך הזהיר על מעשה מצרים וחוקותיהם שהרי הוקשו זה לזה דכתיב כמעשה ארץ מצרים לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו' ואף על גב דמפרשי בתורת כהנים על עבירות לאו לאפוקי חוקות שאינם עבירות דהא תניא טובא חוקות שאינן עבירות כדתניא [ב"ק פ"ג א'] המספר קומי הר"ז מדרכי האמורי וכו' וכי"ב אלא להעביר על חוקות שניהן עבירות ב' לאוין לאו דעבירה ולאו דבחוקותיהם לא תלכו והכי מתנינן בספרי כמעשה ארץ מצרים יכול לא יטעו נטיעות ולא יבנו בנינים כמותם ת"ל ובחוקותיהם לא תלכו לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם מה היו עושים איש נושא איש ואשה נושא אשה אשה נשאת לשנים ואיש נושא אשה ובתה לכך נאמר ובחוקותיהם לא תלכו:"
מקורות מסופקים
ספר מצוות גדול לאוין סימן נ
כדברי הרמב"ם לעיל. אך לא מצטט את דבריו לגבי ע"ז.
"שלא ללכת בחוקות הגוים לא במלבושיהן ולא במנהגיהן שנאמר (ויקרא כ, כג) ולא תלכו בחוקות הגוי וגומר ונא' (ויקרא יח, ג) ובחוקותיה/ן/[ם] לא תלכו ונאמר (דברים יב, ל) השמר לך פן תנקש אחריהם וגומר, הכל בעניין אחד הוא מזהיר שיהא ישראל מובדל/ין/ מן הגוים במלבוש במנהג בדבור וכן הוא אומר (ויקרא כ, כו) ואבדיל אתכם מן העמים (ע"פ רמב"ם ע"ז פי"א הל' א). ישראל שהיה קרוב למלכות וצריך לישב לפני מלכיהם הרי זה מתנאה מקצת כמנהגם (ע"פ הל' ג וע"ש ובכס"מ) כדאמרינן התם בסוף סוטה (מט, ב) אבטולס ברבי ראובן התירו לו לספר קומי כדרך הגוים מפני שהיו קרובים למלכות:"
חדושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף יא עמוד א
מביא את תירוצי התוס' באופן מעט שונה: אפשרות ראשונה לומר שהגמרות חלוקות (ר"י וחכמים), אפשרות שנייה שהגמ' בסנהדרין נשענת על מסקנת הגמ' בע"ז. כלומר, כל חוק של ע"ז אסור אע"פ שכתוב בתורה, אך חוק של האומה מותר רק אם כתוב בתורה.
משמע מפשט דבריו שמנהג וחוק של האומות (אף אם יש בהם טעם) יהיו אסורים אם לא כתובים בתורה.
באחרונים:
ב"יבקש תורה" (מד) הבין מדברי הריטב"א שכל מנהג עם טעם מותר, והמקור מהתורה הוא רק סימן.
"…ומיהו אכתי איכא למידק אשמעתין דהכא משמע דכל היכא דאמרת חוקה היא [אסירא, ובסנהדרין (נ"ב ב') אמרינן דאע"ג דחוקה היא] כיון דכתיבא באורייתא לא אסירא לן דלאו מינייהו גמרינן, ובתוספות תירצו דסוגיי פליגן אהדדי וההיא דהתם עיקר דהיא דוכתה, ויש עוד לומר דהתם אמסקנא דהכא קיימי וכי אמרינן התם דכל היכא דכתיבא לא אסירא כשהוא חק האומה ואינו חק דרך לע"ז דומיא דהריגה בסייף, אבל הכא קס"ד דלרבנן חק הוא לע"ז וכל כי האי גוונא הא ודאי אסור אף על גב דכתיבא באורייתא, ואסיקנא דכו"ע לאו חוקה דע"ז היא אלא חוקה דמלכים היא ומשום חשיבותא דמלכותא בלחוד וכיון דכן שרי דלאו מינייהו גמרינן, ונראה שלזה כתב רש"י ז"ל בפירושיו חק הוא לגוים לשם ע"ז, ולא משום דסובר מרן ז"ל דלא אסר רחמנא אלא חוקה דע"ז בשום מקום שהרי אי אפשר לומר כן, אלא ודאי כדאמרן, כנ"ל."
שו"ת תשב"ץ חלק ג סימן צג
משמע מדבריו קצת כמו הרמב"ם, יש להיות מובדלים מהגויים, גם בגויים שאינם עובדי ע"ז.
"וכן היה נהוג בימי חכמי ישראל שהעכו"ם היו מגלחים פני ראשיהם ומניחים מחלפו' שערותיהם לאחור וקרויה בלורי' והיו אוסרים אותו כדי שלא ילכו כדיני העכו"ם וזהו המספר קומי שאמרו שהוא מדרכי האמורי… ואף על פי שלא היו עושין זה אלא לשם ע"ז כמו שפי' רש"י ז"ל בסוט' ואומה זו אינה עובדת ע"ז מ"מ ראוים ישראל הכשרים להתרחק מהם ויהיו נכרין בתגלחותיהם וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'.
אחרונים
(מופיעים כאן בעיקר ציטוטי האחרונים, הבנתם בדברי הראשונים מובאת בגוף דברי הראשונים לעיל)
פרישה יורה דעה סימן קעח
"(ב) אלא יהיה ישראל מובדל מהם וידוע במלבושיו. עיין דרישה מ"ש בשם מהרי"ק ולפי זה נראה דמה שכתב הרמב"ם אח"כ לא ילבש מלבוש המיוחד להן הוא פירוש למה שכתב תחלה וידוע במלבושיו דהיינו דוקא במלבוש המיוחד להן ולא גרסינן ולא ילבש בוי"ו אלא לא ילבש בלא וי"ו וכן הוא בהדיא במיימוני אבל לפי מ"ש בספרי רבינו בוי"ו בכל הספרים אי אפשר לפרשו הכי וצריך לומר דרבינו סבירא ליה דהכי פירושו דמלבוש שלובשין תמיד צריך שיהיה ידוע בו ומובדל מהן. וללבוש מלבוש עראי בו אינו אסור אלא במיוחד להן אי נמי כשדר בין הגוים דשייך לטעות ולומר שגוי הוא אסור ללבוש כי אם מלבוש מיוחד וזה שכתב ולא מדמין להן וק"ל:"
באור הגר"א יורה דעה סימן קעח ס"ק ז
מקשה על הר"ן ועל מהרי"ק שכל מנהג שיש בו טעם יהיה מותר, מהגמ' בסנהדרין לגבי סייף. מהגמ' שם משמע שלולא היה פסוק לסייף היה אסור אע"פ שיש לכך טעם. לכן גם מנהגים שיש בהם טעם יהיו אסורים, כיוון שמנהגים אלו נלמדים מהגויים. רק במקרה שאפשר לומר שלאו מנייהו גמרינן, כלומר היינו נוהגים כך מעצמנו יהיה מותר (אף ללא פסוק).
חשוב לציין כי הגר"א לא מסתמך בפירוש על אחד מהראשונים, וגם מה שמביא את התוס', זה לא כראיה לשיטתו, אלא כקושיה על הר"ן בגדר "חשיבותא" שלפי התוס' אין פרושו "טעם". הגר"א מתבסס על דברי הגמרא, והקושיה מדין סייף שמשמע משם בוודאי שגם בטעם צריך פסוק.
רק בדבר אחד מזכיר את הרמב"ם, לגבי איסור במלבוש המיוחד לגויים (קשה לומר שביסס את כל שיטתו על הרמב"ם).
"או בדבר כו'. כמ"ש בת"כ הנ"ל בנימוסין כו' החקוקין להם ור"ל חק הוא דבר בלתי טעם כמ"ש בפ"ו דיומא (ס"ז ב') ואת חקותי כו' וכמ"ש רש"י בפ' קדושים חקים אלו גזירת מלך שאין להם טעם לדבר והרמב"ן כתב ודאי שיש טעם להם אלא שאין טעמן נגלה כמו גזירת המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם להם וכן כל הני דחשיב בספ"ו דשבת ובפ"ז בתוספתא כה"ג הוא וכמ"ש בגמ' שם בשלמא טוענו באבנים כו' ושם כ"ד שיש בו משום רפואה אין כו' וז"ש אבל כו' וכן שעושין כו' וכמ"ש בתוספתא שם האומר אל תפסוק בינינו פן תפסוק אהבתינו יש בו משום דרכי האמורי ואם מפני הכבוד מותר ואף על גב שהאמורים הרגילו בהן אעפ"כ מותר. מהרי"ק.
וכ"כ הר"ן בפ"ק דעבודת כוכבים מש"ש שורפין על המלכים כו' לפי שלא אסרה תורה אלא חוקות של עבודת כוכבים ודברים של בטילה וכולן יש בהן צורך עבודת כוכבים אבל דברים של טעם שרי ובשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן שלא ישתמש בהן אחר כו' וז"ש לכן אמרו כו' וכ"ה בגמ' שם י"א א' ואי חוקה היא כו' אלא דכ"ע כו' אלא חשיבותא היא כו' אבל בסנהדרין נ"ב ב' משמע להיפך דאמרינן שם תניא א"ל ר"י כו' ורבנן כו' הלא"ה אף על גב דאיכא טעמא רבא משום מיתה מנולת אפ"ה היה אסור ואמר שם דאלת"ה כו' אלא כו' משמע הלא"ה אסור ועתוס' שם ד"ה אלא כו' ובעבודת כוכבים שם ד"ה ואי כו' ותורף דבריהם דשני חקים הן אחד לשם עבודת כוכבים וזה אסור אף בדכתיבא באורייתא ואחד בדברים של הבל ושטות וזה מותר דוקא בדכתיבא באורייתא ולפ"ד מש"ש אלא חשיבותא היא לאו שיש טעם בדבר כדברי הר"ן שלכך שרי אלא ר"ל חק שלהם על אדם חשוב לשורפן ולאו משום עבודת כוכבים ולכן אמר שפיר בסנהדרין שם דאלת"ה כו' וצ"ל לדברי מהרי"ק אדרבה שאין טעם לדבר אבל מ"מ צ"ע דהא סייף טעמא איכא וי"ל דאי לא כתיב סייף לא היו דנין כלל בסייף וז"ש כיון דכתיב סייף כו' ולכאורה קשה הא התזה לא כתיב אבל דברי הר"ן תמוהים מאד וכן דברי הרב:
(ליקוט) וכ"ז כו' ולכן אמרו כו'. כבר כתבתי שדברי הר"נ תמוהין וגם דברי מהרי"ק אינן נראין ממ"ש בסנהדרין נ"ב תניא א"ל ר"י כו' והא סייף טעמא איכא ואף על גב שנדחקתי ליישבן אבל לדינא לא נ"ל וכן שורפין על המלכים ודאי טעמא איכא כמ"ש הר"נ ואפ"ה פריך דאלת"ה כו' אלא דודאי הכל אסור רק דוקא ללמוד מהם אסור וכמש"ש כיון דכתיב לא מינייהו גמרינן ול"ד משום דכתיב באורייתא אלא כ"ד שהיינו עושין זולתם מותר וכן במלבושים אבל כל שלובשין מלבוש המיוחד להם אסור וכפשט דברי הרי"ף הנ"ל אפילו ערקתא כו' וודאי משום רצועה אחת אינו משום פריצות וז"ש אפילו ערקתא כו' וכמ"ש בספרי הנ"ל הואיל והן יוצאין כו' אבל מלבוש שהיינו לובשין בלא"ה מותר לכן ל"ק כל ראיות מהרי"ק הנ"ל לפי שלא היה מיוחד להם דוקא וכ"כ הרמב"ם המיוחד להם וכן בכ"ד ודברי מהרי"ק אינן נראין כלל (ע"כ):"
מהר"ם שיק מסכת סנהדרין דף נב עמוד ב
"במהרי"ק שורש פ"ח והובא בבית יוסף ביו"ד סימן קע"ח [ד"ה אסור ללכת] וברמ"א סעיף א', מבואר שם דלאו זה כולל ב' ענינים או בעושה מעשה תמיה כמו דרכי אמורי או בעושי דבר שאינו ראוי לישראל כגון שלובש בגד של שחץ ושניהם טעם אחד להם שעל ידי זה ניכר ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שעושה כדי לדמות להם, וכך כתב הרמב"ם בפירוש המשניות בפרק קמא דעבודה זרה [דף ח'] והובא בבית יוסף סי' קע"ח [ד"ה ולא יגלח] שזה האיסור בלורית הוא שלא לדמות להם וכך כתב החינוך במצוה רס"ב שכל שעושה אחד מאלו שזכר שם כדי לדמות להם חייב מלקות, ומבואר דווקא אם עושה כדי להדמות…
דברי הר"ן יש לישב ולכוון על דרך שכתבו התוס' בע"ז דף י"א ע"א בד"ה ואי חוקה וכו'… ועל כרחך צריך לומר דהר"ן והמהרי"ק ורמ"א ההולכים בשיטה זו סבירא להו דסוגיא דע"ז דף י"א דתלה טעמא דשורפין על המלכים משום חשיבות וסוגיא דשמעתין דתלה טעמא משום דכתיבו בקרא פליגו… ואף על גב דלפי זה תוס' ד"ה אי חוקה, הנ"ל, פליגא על זה דהר"ן, אפילו הכי פסק הרמ"א כוותיה דרבים נינהו כדלעיל דגם הרמב"ם ומהרי"ק וחינוך סבירא להו כוותיה…
או יותר נכון לומר דכבר כתב מהרי"ק דאפילו דבר שהוא לכבוד או לשאר תועלת אם הוא דבר שאינו ראוי לישראל מצד צניעות או טעם אחר אם כן מוכח דעושה כן כדי לדמות ואפילו אי לאו כוונתו כדי לדמות דברים שבלב כהאי גוונא אינם דברים ומוכחא מילתא דעושה כן כדי לדמות ועובר משום בחוקותיהם, ואם כן יש לומר שריפה על המלכים…"
שו"ת מהר"ם שיק יורה דעה סימן קסה
"…וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה בפ"ק דע"ז והובא בב"י סי' קע"ח שזה איסור בלורית כדי שלא לדמות וכ"כ החינוך במצוה רס"ב שכל שעוש' אחד מאלו שזכר שם כדי להדמות אליהם חייב מלקות מבואר דווקא בעושה כדי להדמות…"
שו"ת צמח צדק (לובאוויטש) יורה דעה סימן צא
"…אבל הלבושים הפשוטים שלא סגי בלאו הכי י"ל אין זה ענין כלל לחוקותיהם. אא"כ יש בהן פריצות ככרבלתא דפ"ג דברכות ודומיהן. ואעפ"כ לדברי הרמב"ם והסמ"ג והראב"ע הוא אסור כיון דצריך שיהא הישראל מובדל כו' כנ"ל…"
שו"ת דברי חיים יורה דעה חלק א סימן ל
"על כל פנים מדברי התוס' והב"ח ומהרי"ק ז"ל ובבית יוסף המביאו בפשיטות נראה דסבירא להו דבאין כוונתו להתדמות מותר:
אך מדברי הקרית ספר של המבי"ט ז"ל שכתב בפרק י"א מהלכות עבודה זרה וזה לשונו הזהירנו מלכת בדרכי הגוים ומלהתדמות להם לא במלבוש ולא בשיער ולא בכיוצא בהן דכתיב ולא תלכו בחקות הגוים ונאמר ובחקותיהם לא תלכו ולשון ספרי [תורת כהנים פי"ג ה"ט] בנימוסות שלהם ובדברים החקוקים להם כגון טרטיראות וקרקיסאות שהם מיני מושבם כו' הכל הוא בענין אחד מזהיר שלא ידמה להן אלא יהיה מובדל וידוע במלבושיו ובמעשיו כמו שהוא מובדל בדעותיו וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים לא ילבש במלבוש המיוחד להן כו' וכל אלו קבלה ביד חכמים שכך היה מנהגם והם נכללים בפסוק ובחקותיהם לא תלכו וכן כל שארי הדברים שמנו בתוספתא כולם מדאורייתא נכללות בפסוקים כפי קבלת רז"ל שהיו חוקי עובדי עבודה זרה וכל העושה אחד מאלו או כיוצא בהן מחוקי עבודה זרה שמנו חכמים ז"ל לוקה עכ"ל משמע דאפילו אינו מתכוין לדמות דאם כן (לא) [למה] אמר וקבלה ביד חז"ל והלא אם אינו מתכוין לדמות מותר ואם מתכוין לדמות א"כ על כרחך איירי שמנהגם כן אלא ודאי שסבירא ליה להמבי"ט ז"ל שאפילו אינו מתכוין להתדמות אסור וא"כ אפילו אין הגוים כעת הולכים כן אסור מצד קבלת חכמים שהאומות הראשונים עשו כן לחק ואסור לישראל לילך בדרכיהם:"
שו"ת משנה הלכות חלק י סימן קטו
"והנראה דעיקר הכוונה הוא להיות מובדלים מהן והנה כתב הרמב"ם מתחלה אין מדמין להם לא במלבוש ולא בשער וכו' הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן אלא יהא ישראל מובדל וכו' עד וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים וזה הדין הוא בכלל להיות מובדלים מכל כל מן העמים זה עשה לעצמה ושוב הוסיף לא ילבש במלבוש המיוחד להם וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהן לוקה כלומר במלבוש המיוחד יש עוד לאו שעובר עליו ועל זה לוקה נמצא דתרי דינא נינהו אחד שצריך להבדיל מהן ולזה לא צריך שיהי' מיוחד דוקא להם מ"מ כיון שגם הם הולכין במלבושים אלו הרי איננו מובדל מהם ובתורה כתיב שנהי' מובדלין בהן ואבדיל אתכם והשני במלבושים המיוחדים להם שבזה הוא כבר עובר בלאו דבחוקותיהם לא תלכו ואין זה מדין ואבדיל בקיצור להבדיל מן העמים בכלל הוא מ"ע לכל דבר להיות ניכר ההבדל מהם והלאו עובר כשעושה להדמות להם במלבוש המיוחד להם וכיוצא בהן."
שו"ת מלמד להועיל חלק א (אורח חיים) סימן טז
"…להר"ן נמי כל חוקות של ע"ז או מנהג מיוחד לנימוסי ע"ז אסור בכל גוונא. אבל בשאר חוקות דבר שיש בו טעם והוא מיוסד בדרכי הטבע שרי, ואם לא אסור. ומאי דקאמר הש"ס דכתיב באורייתא היינו לומר שיש בו טעם הגון…"
שו"ת שרידי אש חלק ב סימן לט עמוד תמט
"ונראה שמה שכתב רבינו (היראים): "וכאשר הזהיר הכתוב על ז' אומות ובחקותיהם כך הזהיר על מעשה ארץ מצרים וחוקותיהם, שהרי הוקשו זל"ז כדכתיב" וכו' רצה לומר שלאו דוקא בז' אומות, אלא בכל ארץ מארצות האומות שישראל יושבין בהם אסור משום ובחוקותיהם…
והנה מדברי היראים יוצא מפורש, שהאיסור משום בחוקותיהם אינו אלא בדברים שיש בהם משום תורה שלהם, כלומר, שיש בהם רמז לעבודה זרה. ובחינוך כתב על טטראות וקרקסאות שנמנו בספרא: וכל אלה הם מיני שחוק שעושים בקיבוציהם כשמתקבצים לעשות שגעונות וזנות ועבודת אלילים. וזהו כדעת המהרי"ק שיובא להלן. ואילו מהרמב"ם הנ"ל משמע שכל דימוי לעכו"ם אסור…
ומדברי הראב"ד משמע שסובר כדעת היראים והחינוך…: "וכמדומה לי שהן מגדלין אותן לעבודה זרה שנה או שנתים ולבסוף מגלחין אותו ומחרימין אותו לנוי עבודה זרה"…
ונראה שהחילוק בין הרמב"ם והראב"ד הוא, שלהרמב"ם כל דימוי לנכרים אסור, ולראב"ד רק דברים שיש בהם משום זנות או עבודה זרה, כנ"ל. ועי' בט"ז ובש"ך יו"ד סי' קע"ח, שכפה"נ לא חילקו בכך…
והכלל העולה (מהמהרי"ק והרמ"א) הוא, שכל האיסור הוא כשהוא עושה כדי להידמות לעכו"ם בלא תועלת אחרת, אבל אם עושה לשם תועלת ממון או כבוד וכיו"ב מותר…
ולדעת המהרי"ק גם הרמב"ם סובר כן…
…ראיתי שהב"ח כתב ג"כ שאין כאן קושיא, שכל האיסור הוא רק כשרוצים להתדמות ולנהוג כמוהם, אבל מי שאין דעתו להתדמות להם מותר. וכדברי הב"ח יוצא מלשון הרמב"ם שכתב בהל' עבודת כוכבים פי"א ה"ג: "ישראל שהי' קרוב למלכות…
כוונתו (של המאירי) – שאפשר לומר שאפילו בדבר שיש בו משום עבודה זרה מותר אם מצאנו כתוב בתורה, והא דאסור לעשות מצבה הוא משום שהתורה אסרה בפירוש, וכן כתב בחידושי רבנו יונה, וגם בחידושי הריטב"א לעבודה זרה כתב כן בפירושו הראשון… אבל המאירי דחה פירוש זה, כמש"כ: והראשון עיקר. עכ"פ למדנו מדבריו, שהאיסור מהתורה הוא רק בדברים שיש בהם משרשי עבודה זרה, אבל חכמים גזרו גם על שאר דברים. וממשמעות לשונו של המאירי נראה, שלדעתו גם הרמב"ם סובר כן…
ואמנם מתחלת לשונו של הרמב"ם, שכתב: "שלא ידמה להם, אלא יהי' הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהם במדעו ובמדותיו", משמע שהוא אוסר כל דימוי שהוא… מ"מ יש לומר שזה הוא מדרבנן… וכן משמע מלשון הרמב"ם בספר המצוות…
סוף דבר, שבדברים שיש בהם סרך של עבודה זרה אסור אפילו באינו מתכוין להדמות להם, שהרי אין לומר שהוא רוצה להדמות לאומות הראשונים שהם עובדי אלילים ועושים מעשי שטות, אבל דברים שאין בהם סרך של עבודה זרה אסור רק אם רוצה להדמות להם…
והעולה מדברי התוס', שחוק שאינו לעבודה זרה אסור רק כשהוא מנהג של שטות והבל, דזה מוכיח שהוא עושה כן כדי להדמות להם, אבל אם אינו עושה כדי להדמות להם מותר…
וצ"ל שהלשון "דכתיב באורייתא לאו מיניהו גמרי" לאו דוקא, אלא כל מי שעושה עפ"י עצמו ולא לשם דימוי לעכו"ם מותר. וכן כתב בביאור הגר"א ליור"ד קע"ח ס"ק ו': "ולאו דווקא משום דכתיב באורייתא, אלא כ"ד שהיינו עושים זולתם, מותר וכן במלבושים, אבל כל שלובשים מלבוש המיוחד להם, אסור"…
שיטת הר"ן היא, שכל חוקות של עבודה זרה או מנהג מיוחד לעבודה זרה – אסור בכל גוונא, אבל בשאר חקות, דבר שיש בו טעם והוא מיוסד בדרכי הטבע מותר. וצ"ל, שהר"ן מפרש מאי דאמרה הגמרא: דכתיב באורייתא לא מינייהו גמרינן, היינו לומר שבאם הוא כתיב בתורה בוודאי שיש בו טעם הגון…
מוכח שהריטב"א סובר בפירוש זה, שלפי הסוגיא בסנהדרין אפילו בחוק של עבודה זרה אי כתיבא באורייתא מותר, משום דלאו מינייהו גמרינן…
היוצא מדבריו (תוס' רי"ד), שכל שאין עושים כדי להדמות לעכו"ם, אם משום שכבר נהגנו מקודם, כמו בסייף דכתיבא באורייתא, או משום שאינה חוקה לעכו"ם אלא עושים כן משום חשיבות שרוצים לעשות חשיבות למלכם – מותר…
והכלל העולה מכל דברי הראשונים, שאע"ג שבהרבה דברים תלויים זה עם זה, מ"מ מודים, שאם הוא דבר שאינו חוק לעבודה זרה אלא חוק האומה, אסור רק אם עושים כדי להידמות להם, אבל אם אינם עושים כדי להידמות להם מותר, ולקצת ראשונים מותר לעשות כמנהג עכו"ם אם אין בו סרך של עבודה זרה…"
שו"ת שרידי אש ח"ג סי' צג
"…והנה הריב"ש וכן הרמ"א שהביאו בד"מ הסתמכו בהיתרם על הסוגיא דע"ז ולא הוקשה להם משום מהגמ' דסנהדרין נ"ב, שההיתר בסייף הוא דכתיב באורייתא, ומשמע דבלאו הכי אסור אפי' במקום שיש טעם, כמו שהקשה הגר"א, בע"כ שהם מפרשים הגמ' בסנהדרין כמו הר"ן ורבנו יונה, דהכא והתם חד טעמא הוא. כמובא למעלה…
ועי' שם בשם הגר"א לוינשטם אב"ד דק"ק עמדין בספר צרור החיים. ולחנם נדחק בזה, שהדבר פשוט שהמהרי"ק מודה שבחוק של ע"ז בכל גווני אסור, וכללי המהרי"ק לא נאמרו אלא בדברים שאינם מיוחדים לע"ז, אלא שלא הוצרך להזכירם…"
משפטי עוזיאל אה"ע תנינא ס
"… מכאן למדנו שלא הותר לעשות כמעשיהם גם בדבר שאינו חוקה פולחנית אלא בשני תנאים: מנהג שהוא משום חשיבות, וכתיבא באורייתא, ולפי זה מתפרשים דברי הר"ן דמה שאמר דברים של טעם שרו היינו לומר דגם כשיש להם עיקר באורייתא לא שרו אלא כשיש טעם בדבר ושהם עצמם עושים מטעם חשיבות. אבל כתיבא באורייתא ואין להם טעם אפילו אם אינו חק פולחני אסור לעשות כמעשיהם.
וכן מתפרשים דברי הרמב"ם ומרן ז"ל בשו"ע דכתבו בסתם הלכה זאת דאין הולכין בחקות הגויים וכ"ו (ה' ע"ז פי"א ה"א, ושו"ע יו"ד סי' קע"ח סעיף א')…
מכאן מוכח דסובר הרמב"ם כתוספות והר"ן, דתרתי בעינן כתיבא באורייתא ודבר של טעם כגון הריגה בסייף ומשרפות מלכים. אבל בהעדר אחד מהתנאים האלה אסור להדמות אליהם ולעשות כמעשיהם והעובר על זה לוקה…
אולם אעפ"י שנמוסי הגויים במעשים ולבושים אסורים בכלל חקותיהם, מכל מקום אין איסורים שוה שבחוקותיהם אסורים אפילו אלה שאינם פולחניים אם לא שיש להם סמך בכתובים דא"כ יוצא דלאו מינייהו גמרינן. אבל בנמוסים יש להתיר כשאינו עושה להדמות, מהרי"ק ז"ל…"
הרב יצחק ניסים – שו"ת יין הטוב ח"א יו"ד סי' יב
"…ולעניות דעתי יש ליישב בזה דברי הר"ן ז"ל, דיש לומר דמשום הכי לא הזכיר התנאי שיהיה כתוב בתורה, משום דגם דבר שנהוג אצלנו משנות דור ודור וברור דלא מנייהו גמרינן, דינו כמידי דכתוב בתורה. ממילא יש לאסור המלבוש השחור להמלווים, דלא מצינו שהיה נוהג אצלנו דבר זה כלל ועיקר. וגם אליבא דמהר"י קולון, הובאו דבריו בהגהת השו"ע הנ"ל דמתיר משום כבוד ותועלת גם בדבר שלא היה נהוג אצלנו מעולם, י"ל דאינו מתיר אלא בדבר שבמניעתו יהיה פחיתת הכבוד וחסרון תועלת, כמו בעובדא דידיה בלבוש המציין את הרופא שבלעדו יהיה לו פחיתת הכבוד שלא יכבדוהו ויוקירוהו כאסיא, אבל בנידון דידן שבלעדי ענין הרע הזה של לבושים שחורים לא ימנע משהו מכבוד המת וקרוביו, אין זה בכלל כבוד שיש להתיר משום כך להביאו בקהל. ובלאו הכי יש כמה מפקפקים על דברי מהר"י קולון וראיותיו בזה…"
שו"ת יביע אומר חלק ג – יורה דעה סימן כד
"…ולכאורה נראה בכוונתם (תוס' ומאירי), שכל שאינו חק לע"ז אי לא מנייהו גמרינן אף על גב דאינהו נמי עבדי הכי ליכא בכה"ג משום ובחקותיהם לא תלכו כלל. והא דבעינן דכתיבא באורייתא, אינו אלא כדי להוכיח שהוא מנהג קדום אצלינו ולאו מנייהו גמרינן… וכדמשמע נמי בס' האשכול…
ומבואר ג"כ (המהרי"ק) דנקיט כשיטת הר"ן והריב"ש שכל שיש בו טעם ותועלת מותר, ואין צורך שיהיה כתוב בתורה…
ולענין הלכה נראה שהואיל ומרן הב"י הביא דברי מהר"י קולון להלכה, וכ"ה דעת הר"ן והריב"ש, וכן פסקו הרמ"א ומהריק"ש בהגהותיהם, נראה שכן עיקר לדינא…"
יבקש תורה מד
"…ושוב ראיתי דגם המהר"ם שיק… והיינו דפליגי הסוגיות באם צריך פסוק להתיר לישראל לעשות דבר שגם העכו"ם עושים, כאשר ישראל עושים מסיבת עצמם. ולדינא הכריעו רוב הראשונים: ר"ן, ריטב"א, מאירי, אשכול, רמב"ם, מהרי"ק, רמ"א, מהר"ם שיק ומחזה אברהם דכל שיש לישראל טעם, מותר להם אף ללא גילוי דקרא…
ולענ"ד יש לתמוה דאמנם בר"ן כן מפורש שדווקא היכא שיש סרך ע"ז בזה אבל הרי סתימת הרמב"ם, סמ"ג, חינוך ועוד סתמו בפשטות דבעינן להיות מובדלים מהם ולא כתבו לטעמא דמילתא…
למאירי, כל שאנו עושים מעצמנו לא משנה דגם הגויים עושים, שלא ירגילנו להמשכות אחריהם…
לתוס', חוק ע"ז תמיד אסור. חוק של הבל ושטות אסור מלבד אי מפורש היתר בקרא…
ליראים אסור רק מה שמנו חכמים, שבזה המה עושים לשם תורה שלהם…
לר"ן חוקות ע"ז אסורים, הבל ושטות ספק אסור – וכל דאית ביה טעמא שריא (דלאו מינייהו כגמרינן, וכמאירי), וכ"נ באשכול ופסקוה לקולא המהרי"ק, מהר"ם שיק, רמ"א, מחזה אברהם ועוד רבים…"
הרב צבי הבר (מעליות יד)
"…לסיכומו של דבר נראה מהרמב"ם בספר המצוות וב"מורה", שישנם שני פנים באיסור הליכה בחוקות הגויים:
א. חוקות האסורות מצד עצמם מפני שהן עניני כישוף וכדומה ("דרכי האמורי") – חוקות אלו נאסרו דווקא כאשר אין להם מבוא שכלי, אך מנהג שיש בו הגיון אין איסור לעשותו.
ב. חוקות האסורות מצד ההרחקה והגינוי (מלבושיהם וכדומה) – יש לדון האם האיסור הוא רק כשיש כוונה להידמות לגויים או שעצם הדמיון אסור וקשה להוכיח מלשון הרמב"ם…
סכום העולה מדברי הרמב"ם: מפרשים שונים למדו מהרמב"ם דברים שונים מן הקצה אל הקצה. לאור הסתכלות על דברי הרמב"ם בכללותם בכל ספריו, נראים לי. דברי המהרי"ק, שהרמב"ם לא חייב את השינוי מהגויים כאידיאל אלא רק כמכשיר למנוע את ההליכה אחר אמונת הגויים. ולכן שני דברים הם הנאסרים: א. המנהגים הרעים של הגויים או המנהגים חסרי הטעם – כאשר במעשה יש פסול מצד עצמו ולא כך היא דרכם של ישראל.
ב. מלבושים המייחדים את הגויים ומציינים אותם כשונים מישראל ואין טעם ללבישתם, וכאשר הם מאפיינים את הגויים, הלובש אותם עשוי להיגרר גם אחר אמונתם ודעותיהם. אך ברור שדבר שיש בו טעם ומבוא שכלי אין בו כל איסור…
הריב"ש בוודאי פסק לפי מסקנת הגמרא בעבודה זרה, שכל דבר שיש בו משום "חשיבותא" מותר בעשייה…"
הרב יונתן רוזמן (ובחקתיהם לא תלכו)
"…עכ"פ היוצא לנו מדברי התוס' הוא, דמה שהוא חק לע"ז, אסור לנו בכל גוונא, אפי' הא דכתיבא באורייתא, דומיא דמצבה, ומה שהוא חק הבל ושטות ג"כ אסור, אא"כ כתיבא באורייתא, ומשמע דחק שיש לו טעם, ואינו חק לע"ז, מותר לגמרי…
משמע דמפרש (הר"ן), דכל מה דכתיבא באורייתא, ודאי יש בו טעם הגון ומבוא בדרכי הטבע, ולא מנהגי ונימוסי ע"ז, ועל כן אין בו משום דרכי האמורי, כעין מ"ש הרבינו יונה לעיל…
וכשי' המהרי"ק דכל דבר שיש בו טעם אין בו משום לאו דבחקותיהם, כ"ה גם שי' הר"ן בע"ז… וכן נראה שהוא ג"כ דעת הריב"ש…
ועוד יש לדעת מה שכתבו הפוסקים, דבחק של ע"ז פשוט דגם המהרי"ק מודה לר"ן ותוס' דבכל גונא אסור אף אם יש בו טעם, ואף אם אין כונתו להתדמות להם, וחלילה לטעות בזה…
ודייק מכאן המהרי"ק, דמדקתני שלא תאמר הואיל והם כו' אף אני כו', ולא קתני סתם שלא יצא בארגמן או בקילוסין, משמע דדוקא כשהוא עושה כדי להדמות להם אסור, אבל אם מכוין לאיזה תועלת אחרת, לית לן בה [הובא דבריו בסימן ב']. וכן משמע בס' החינוך שכתב וז"ל, ועובר על זה ועשה דבר מאלו הדברים שזכרנו להדמות אליהם חייב מלקות עכ"ל…"
הרב מנחם גיאת – חוקת עולם פרק א
"… והנה גם החילוק הראשון שזכר מהרי"ק נמצא בדברי הרמב"ם בספרו מורה נבוכים… דבר שהוא חק בלא טעם, ואם כן נמצא שב' החילוקים נמצאו כבר בדברי הרמב"ם, החילוק הא' שאין לאסור כי אם דבר שהוא חק בלא טעם נמצא בספר המורה, והחילוק הב' שאין לאסור כי אם דבר שהוא פריצת גדרי הצניעות נמצא ביד החזקה, כפי שכתב בדבריו המהרי"ק…"
הרב משה וויס – ברית משה על הסמ"ג לאוין סימן נ
"…וע"כ נ"ל בס"ד דגם היראים סובר כחינוך הנ"ל דעיקר אזהרת לאו זה קאי על א"מ וז' אומות ושאר אומות ילפינן מסברא וממילא י"ל דמ"ש בסי' פ"ח דקאי על ז' אומות כוונתו על עיקר אזהרה ומהא דשאר אומות כתב בסי' נ"ז וקל"ז…"
הרב אהרן וולקין – "סביב ליראיו" על היראים מצווה פח
"…הרי דסובר (היראים) להדיא דלאו זה אינו אלא בז' אומות ומצרים אבל בחוקות שאר העמים אין איסור לילך ושום אחד מן הפוסקים לא זכר חידוש זה אלא סתמו הענין, ומשמע דעל כל האומות קאי, ומהרמב"ם מוכח להדיא דעל כל האומות אזיל… ועל דרך זה אפשר נמי לפרש לדברי רבינו (היראים) אע"ג דעיקר האזהרה דלא תלכו בחקות הגוי על מצרים וז' אומות מזהיר אבל אפילו הכי איסורא איכא בכל האומות כיון שגם הם סרים מאחרי ה'…"
מים חיים ח"ג סי' כז
"מדברי הרמב"ם נראה שאיסור זה חל על כל העמים עובדי עבודה זרה…"
יד פשוטה על הרמב"ם, ע"ז יא, א
"…מפורש שההבדלה וההרחקה שנצטוינו עליה בפרשה זו היא לא רק ממצרים ומכנען כי אם מכל העמים עובדי עבודה זרה…"
הרב משה וולנר – שאילת חמדת צבי ח"ד סי' לג
"…הרי נתבאר מזה שהרמב"ם סובר: א. דחוקת הגוי איננו דוקא חוקות הגויים מז' האומות כמו שכתב החינוך מצוה רמ"ב, ולא כמו שהביא הג' מיימוני מהרא"ם שאין להוסיף מסברא ממה שמנו חכמים שהיתה קבלה בידם שהוא מחוקת העכו"ם, וגם לא כהר"ן והמהרי"ק שמה שהוא משום כבוד או טעם אמר אין בזה משום חוה"ג ועי' בביאור הגר"א שחולק עליהם בזה וכן בש"ך שם. ובדברי הרמב"ם הרי מפורש שיהי' הישראל מובדל מהם וידוע במלבושו ובשאר מעשיו וכו וע"כ משמיט נמי הא דכתב בספר המצות ובא הפירוש חוקים החקוקים להם מאבותיהם ומביא הא דאבדיל אתכם מן העמים שלא מביאו לא בספר החנוך ולא בספר המצות…"
שיטות ה"מחמירים" בנושאים שלא מבוססים על ע"ז:
קרית ספר הלכות עבודה זרה פרק יא
לבוש, תספורת ושאר מה שמנו חז"ל אסורים בקבלה.
"וכל אלו קבלה ביד החכמים שכן היה מנהגם והם נכללים בפסוק ובחוקותיהם לא תלכו וכן כל שאר הדברים שמנו בתוספתא כולם מדאוריתא וכו' נכללות בפסוקי' כפי קבלת רז"ל שהיו חוקי עובדי ע"ז וכל העושה אחד מאלו או כיוצא בהן מחוקי ע"ז שמנו חכמים ז"ל הוא לוקה."
כהונת עולם א, לד
בגד ישמעאלים אסור משום סרך דתם.
"…מעתה נראה לענין הצניף הירוק שנוהגין בו זרע נביא הישמעאלים, דמשמע לכאורה דלכולי עלמא אסר, שלפי הנראה יש בו משום סרך דתם…"
משנה הלכות י, קטו
מצוות עשה להיבדל בבגד רגיל, ובלאו על בגד מיוחד.
"…בקיצור – 'להבדיל מן העמים' בכלל הוא מצות עשה לכל דבר להיות ניכר ההבדל מהם, והלאו עובר כשעושה להדמות להם במלבוש המיוחד להם, וכיוצא בהן…"
באור הגר"א (יו"ד קעח)
האיסור הוא ללמוד מהגויים, מותר רק מה שהיינו עושים מעצמנו.
"…אבל לדינא… אלא דודאי הכל אסור, רק דוקא ללמוד מהם אסור, וכמש"ש כיון דכתיב לא מינייהו גמרינן. ולאו דווקא משום דכתיב באורייתא, אלא כל דבר שהיינו עושין זולתם – מותר, וכן במלבושים. אבל כל שלובשין מלבוש המיוחד להם – אסור… אבל מלבוש שהיינו לובשין בלאו הכי, מותר. לכן ל"ק כל ראיות מהרי"ק הנ"ל לפי שלא היה מיוחד להם דוקא…"
דברי חיים יו"ד א, ל
עפ"י המבי"ט, בגדי פריצות אסורים אף אם אינו מתכוון להידמות.
"…אך מדברי הקרית ספר של המבי"ט… היוצא לנו מזה שההולכים במלבושי זולתנו בדבר שיש בו צניעות ופריצות עובר על לאו ולוקה מן התורה, ואפילו אינו מתכוין לדמות לגוים…"
אהלי שם – אוצר פסקי ע"ז, ל
צפירה יש בה חשש חוקות הגויים, והדבר מסור לחכמים (לא מפרט אם יש טעם)
"ד. בשעת הצפירה העומד משום חילול השם, אינו עובר משום חוקות הגוים. ואם אין חשש של חלול השם, יש להמנע משום חשש איסור תורה של חוקות הגויים….
ו. והנה בארץ ישראל הנהיגו להשמיע צפירה בכל העיר, לזכרון חללי מלחמות ישראל ואז עומדים השומעים. והנה מנהג זה העתיקו מהגויים. שכן עושים הגויים לזכר חלליהם. אלא שאין בזה פריצות. וגם שעושים כן כדי לכבד את החללים בעמידה עם הצפירה. שמפסיקים הליכתם או עיסוקם ע"מ לעמוד לכבוד החללים. וממילא תלוי בחכמים לפי מה שביאר הבית יוסף בהיתר למי שמקורב למלכות ללבוש כמותם. משום שדין זה נתון להוראת החכמים. וגם בזה נראה הדין כך. ואם חכמים יקבעו שהוא חוקות הגויים הרי יהא איסור של תורה לעמוד בצפירה. ואם יתירו, הרי זה מותר."
אגרות משה או"ח ה, כ
בחג ההודיה יש בעיית חוקות הגויים כיוון שהוא הבל ושטות.
"אלא שמה שאסור לעשות שמחה לכבוד יום זה הוא מדין ובחוקותיהם לא תלכו, אף שאין זה חוק לע"ז, אלא חוק הבל ושטות בעלמא…"
מהר"ם שיק יו"ד קסט
יש להיבדל מהגויים גם בשמות ואסור להידמות (נראה דווקא כשמתכוון להידמות, כ"כ במנחת אשר).
"…ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", ומשם ילפינן בספרי דאין רשאין לדמות להם בשום אופן, וכל שהוא עושה לדמות להם – עובר על מה שנאמר בתורה דאסור לנו לדמות להם. וכשם שאסור לנו לדמות להם במלבושם ובהילוכם ובשאר מנהגיהם, הוא הדין וכל שכן דאסור לדמות להם בשמם…"
[1] אין מדובר במנהג שמקורו בע"ז ממש. כמו"כ היתר זה אף אם אין מקור בתורה.
[2] גם לפי הבנה זו, לא ברור האם כשאינו מכוון להידמות יש עדיין איסור.
[3] המקורות לחלק זה מופיעים בסוף הסיכום.
[4] אך בחלק ד סי' קטו כותב במפורש שאין חוקות הגויים כאשר אינו מתכוון להידמות, והולך אחר אופנה.
[5] עפ"י הגמ' לגבי סייף.
[6] מלשונו אולי משמע דווקא כשמתכוון להידמות. כך הבין במנחת אשר.
[7] "ומאן דכאיב ליה כיבא ליזיל לוותיה".
[8] מחל' אם אין בכלל טעם, או שהטעם נסתר.
[9] אפשר לומר בדעתו – התורה גזרה על כל דבר שאין בו טעם גלוי, וטעמא דקרא שלא יימשך אחריהם.
[10] ומוכיח זאת מלשון הברייתא – "הואיל והם יוצאים".