ביטויים למדרגת האמונה
"מאורות האמונה" של הרב קוק במאמרי הראי"ה
"האמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה, שצריך להדריך אותה בתכונתה. וכשאין משחיתים את דרכה הטבעי לה, איננה צריכה לשום תוכן אחר לסעדה, אלא היא מוצאה בעצמה את הכל. בעת היחלש אורה, אז בא השכל והרגש לפנות לפניה דרך".
פיוט יחידה יחדי נא, רבי יהודה הלוי
יְחִידָה יַחֲדִי נָא אֵל אֱמוּנָה
וְהַרְבִּי שִׁיר וְהֵיטִיבִי נְגִינָה
הֲגוֹת דָּתוֹ יְהִי דָתֵךְ וְרִשְׁיוֹן
בְּכָל עֵת שַׁאֲלִי לִשְׁפֹּךְ תְּחִנָּה
וְיֵקַל אָז קְנוֹת כָּל הוֹן וְיֵקַר
בְּעֵינַיִךְ קְנוֹת חָכְמָה וּבִינָה
דְּחִי גִיל מִפְּנֵי גִיל כִּי מְתֵי גִיל
סְכָלִים הֵם וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה
הֲלֹא הִנֵּה זְמַן קִצֵּךְ וְאִם רַב
מְעַט מִזְעָר כְּמוֹ רֶגַע בְּעֹנָה
הֱשִיבַתְנִי הֲבִינוֹתִי מְהֵרָה
יְדִידִי כִּי אֱמֶת כָּל זֹאת וְאָמְנָה
קְרֹא הוֹאֵל כְּדַל שֹׁאֵל פְּנֵי אֵל
לְנַצֵּחַ בְּקוֹל תּוֹדָה וְרִנָּה
טְרוּפָה אִם תְּשִׂימֵנִי דְּעֶה כִּי
לְבָבִי עֵר וְאִם אֲנִי יְשֵׁנָה
נְדוּדָה מִמְּרוֹמוֹת וַעֲצֻרָה
בְּצַלְמָוֶת וְאֶל מָוֶת נְתוּנָה
חֲסִין יָהּ חִישׁ יְנִיחֵנִי וְאֶהְיֶה
צְרוּרָה תּוֹךְ צְרוֹר חַיִּים צְפוּנָה
זְכוּרָיו גֹּאֲלִי חַי עוֹד יְבָרֵךְ
וְכֹה לֶחִי לְאֵל חַי קוֹל רְנָנָה
קְהַל נַפְשׁוֹת חֲסִידָיו יַעֲרֹכוּן
בְּסוֹד חַיִּים שֶׁהֵם חַיִּים עֲדֶנָה.
ספר יסוד העבודה – חלק ב פרק י (האדמו"ר הראשון לבית סלונים)
"והרי שע"י אהבת חברים זוכים להארת הכתר שהיא שורש האמונה האמיתית הנקראת יחידה ויחן ישראל כאיש אחד בלב אחד זכו ע"י הארת בחי' שורש מדה זו של יחידה והיא נקראת אין שמאירה לאדם שהוא שפל בעיניו ועניו כי עי"ז הוא אוהב לחברו כי רואה חסרון עצמו ומעלת חברו".
ספר המאמרים פנחס י"ט תמוז תשל"ב (הרממ"ש)
תורה ולא הלך ד"א בלא תורה ובלא תפילין וכו' יהי' חסיד מופלגני וא"כ איך אמר איני יודע כו' אך הענין הוא כי עיקר הנשמה אינה כחות הנפש אלא עצם הנפש שהיא היחידה שבנפש שהיא למעלה מן הדעת וזהו שאמר ר' יוחנן בן זכאי איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי שאע"פ שעסק בתורה הרבה ובהתבוננות רב כו' אעפ"כ נסתפק שמא בחי' נשמה שלמעלה מן הדעת לא הי' כדבעי כו' ויש נשמות גבוהות שהכחות הגלויים השכל וכו' שלהם אינו כדבעי אך נקל להם לבוא לידי תשובה שהוא מעולם עליון והיינו שע"י התשובה יהי' אצלו אתהפכא חשוכא לנהורא כו' ויש לומר דבאמת כן הוא בכל ישראל שמצד עצם נפשם הם מקושרים בעצמותו ית' ולכן יש ביכולתם לפעול על הכחות הגלויים שלהם ובעבודת האדם גילוי בחי' זו שבנשמה הוא ע"י ענין האמונה שבאדם דענין האמונה הוא כמקום שלשם לא מגיע השכל דמה שאי אפשר להשיג ע"י השכל צריך לענין של אמונה וזהו שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה שזהו ענין ההשגה למעלה ע"י השכל וראיית עיני השכל וראו מי ברא אלה דהיינו ההשגה בבחי' ממלא כל עלמין אבל בבחי' סובב כל עלמין שלמעלה מזה אין שייך ענין ההשגה אלא ענין האמונה ולכן שייך זה לבחי' יחידה מלשון יחידיי דההפרש בין יחיד לאחד הוא אשר אחד רומז לז' רקיעים וארץ וד' רוחות העולם ובכולם נמשך אלופו של עולם היינו שיש נתינת מקום למציאות הנבראים ז' רקיעים כו' ובזה נמשך אלופו של עולם אבל ענין יחידה הוא שהוא למעלה מכל דבר שהוא לבדו הוא ואין זולתו וזהו כפי שאלקות אינו בגדר הנבראים כלל סוכ"ע שזה בא ע"י האמונה שבבחי' יחידה שבנפש וכמבואר בכמיי שהיחידה מקבלת מבחי' יחיד ובעבודת האדם הוא ענין המסירת נפש דהיינו מסירת הרצון דהגם שהרצון עצמו הוא ג"כ ענין של מקיף מ"מ ה"ה מקיף הקרוב שיש לו איזה קשר ושייכות עם כחות הנפש וענין מסירת הרצון היינו למעלה מהרצץ שהוא הביטול שבעצם הנפש בחי' יחידה ורצון פשוט ובחי' זו היא הנק' גורל שהרי הגורל הוא לגמרי למעלה מטו"ד וזהו אך בגורל יחלק את הארץ דכדי לעסוק בעבודת כיבוש וישוב הארץ דהיינו לעשות מהארץ הגשמית בחי' ארץ ישראל ומקום מושב לאלקות ה"ז ע"י בחי' הגורל שבאדם היחידה שבנפש שלמעלה מטו"ד כי דוקא בכח זה אפשר לעשות מהעולם כלי לאלקות
תורת חיים שמות כד, א-ב
נק' אחת והוא בבחי' יחידה שלהם שלמעלה מהשכל ורצון ומדות שהוא עצמיות הנשמה ממש שלמעלה מבחי' כח החכ' ומדות דאדם שמקבלי' מח"ע וח"ת כנ"ל שה [ו] א בחי' כלי ממש לקבל בתוכה בחי' אח"פ שלמעלה מחכ' ומדות דאדם כנ"ל, ולכך א' אחת היא יונתי כו' למעלה מס' מלכות ופ' פלגשי' כו' דתושבע"פ בדבור דתורה. והענין הוא כמו שא' דאיהו אמת ואיהי אמונה דמשמע מזה דבחי' אמונה דכנ"י כשנק' אמונה היא כלי קיבול לאמת שהיא אמתת מהו"ע ית' כנ"ל דאנת הוא חד ולא בחושבן י"ס אפי' בהעלם כו', והיינו כמארז"ל דתרי"ג מצות ניתנו למשה בסיני ובא חבקוק והעמידן על אחת שהוא מ"ש וצדיק באמונתו יחי', שזהו בחי' האמונה הפשוטה דכנ"י שנטוע ומושרש בנפשם בבחי' התקשרות עצמיות ממש דבחי' יחידה (שזהו שנק' נקוד' יהדותם כו'), זהו בחי' כלי להכיל לאמתת מהו"ע ית' שהוא בעל הרצון והחכ' דתו"מ, דזהו איהו אמת בחי' אח"פ איהי בחי' מל' בחי' כלי לקבל זה האמת דאח"פ ממש, ע"כ נק' אחת בחי' נוק' לקבל זה האור דאמת שהוא בבחי' יחידה שבה כמו שהוא יחיד לבדו כו' למהוי אחד באחד ממש, ולכך העמיד כל התרי"ג מצות באחת זו שהיא בחי' האמונה הפשוטה ועצמיות דכנ"י הנ"ל שהיא בחי' יסוד כולל לכל התרי"ג מצות שבאי' בהתחלקו' דחכ' ומדו' בדרך פרט. וז"ש דאע"פ שס' המה מלכות בו' מדות דח"ת דתושבע"פ ששרש יסודם במדות דח"ע שהוא ספר וסיפור כנ"ל, מ"מ אחת היא כו' שכוללת כולם להיותה למעלה מן המספר וההתחלקות דחכ' ומדות, שהוא בחי' יחידה דכנ"י שנק' התקשרות עצמיות שלמעלה גם מהרצון (וזהו והי' מספר בנ"י כחול הים כו' למעלה מן המספר דס"ר למעלה [ב] שרשם בח"ע וח"ת, וכמו על צבאותם למעלה ממספר צבאותם בשם הוי' כאשר הן בבחי' אדם לקבלת התורה דמ"ה דחכ' כו', והוא בעצם הרצון כמו שאמר תחלה כל אשר דיבר ה' נעשה שהקדימו נעשה לנשמע שזהו בעצמיו' דמקור הרצון כידוע שממילא עי"ז קיבלו אח"כ בשמיעה בהתחלקות הרצון לחו"ג במ"ע ול"ת באנכי ולא כו'). וזהו וצדיק באמונתו יחי' באמונה הפשוטה יחי' חיי עולם במהו"ע א"ס ב"ה שלמעלה גם מן המצות, וזהו העמידן על אחת, וזהו אחת היא כו' וד"ל. וזהו אף עשיתיו שהוא בסוף מעשה בקבלת עומ"ש שבכל מצוה ע"י אמונה הפשוטה לבד לפי שנתחב"ס דוקא, כי בקבלת עול זה לבטל רצונו מפני רצון ה' (כמו כל אשר דבר כו' כנ"ל) זהו עולה בבחי' התקשרות העצמיו' דיחידה שבאמונה העצמי' שלמעלה מהתפעלו' רצון וחכ' כו', ובזה יש עלי' לכל התחלקו' הרצה"ע בח"ע וח"ת שאין זה רק גילוי האורו' בחכ' ומדות ודבור לבד, אבל להקים את דברי התו"מ האלה למעשה בפו"מ זהו ע"י ביטול הרצון לקיים רצה"ע דהיינו רק בנש"י בגופי' כשמניח התפילין בראשו וציצית בבגדו ועושה צדקה בפו"מ וכה"ג בכל המצות, וז"ש ועשיתם אותם כו' כאלו עשאוני ברמ"ח כו' וד"ל. וזהו כמשל הלידה שאחר העיבור שנעשה ברי' חדשה ממש וכך רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת שכתובי' בתושב"כ ומתגדלי' באו"כ בתושבע"פ זהו כעיבור הולד בבטן עדיין, אבל בהתגלות שלהם בנש"י בגופי' במעשה נק' לידה וזהו שנק' אחת בחי' כלי לאחד עצמו בעל הרצון והחכ' דתו"מ לפי שנתב"ס דוקא מטעם הנ"ל. ואמנם זהו דוקא אחר גידול הולד בבטן ברמ"ח אברי' שהוא
שנק' תורת אמך כו' שהן בו"ס משנה אז כאשר בא הכל למעשה בנש"י ע"ז א' אף עשיתיו שהוא בבחי' לידה שאחר העיבור כו' וכמו הולד שהולך וגדל בחכ' ומדות בלידתו בבחי' גדלות המוחי' (אע"פ שמלמדי' אותו כל התורה בעיבור בהעלם כו'), (ושלימו' דגידול בנש"י שנק' אדם דעשי' כנ"ל הוא בימי משיח שא' בנ"י היום ילדתי"ך כו' וכתי' בי' ישכיל עבדי כו' וגב"ה מאד ואז א' אחת היא כו' כנ"ל שיהי' כלי לאח"פ [ממש] אחר הגלות האחרון הזה שהי' בעב"ק [בחו"ל] כו' בליבון הלכתא כו' (בבחי' עיבור, דכל גלות נק' עיבור כמו אפי' אתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה כו', וזהו עד יעבור אותיות עיבור כו' כידוע). אך התחלת ענין הגאולה שנק' לידה הי' ביצ"מ כמ"ש ואומר לך בדמייך חיי כו' וגלות מצרים נק' עיבור והי' בעבו"ק בחו"ל בנש"ט דקלי' מצרים, וגם אז א' ס' מלכות כו' אחת היא יונתי כו' שהן כנ"י שיצאו מנש"ט דמצרים בבחי' אמונה הפשוטה ועצמ [י'] ולא נשתקעו בטומאת מצרים, וכמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך דוקא לכתך אחרי כו' באמונה עצמי' דבחי' יחידה הנ"ל, ולכך זכו ממילא למ"ת פב"פ כנ"ל וד"ל. והנה ע"י בחי' עב"ק בכל משך זמן הגלות בחו"ל ליבון הלכתא בעמל תורה הנ"ל (ובעמל תפלה שנק' שיחה כמו לפני ה' ישפוך שיחו במרירות ומיצוי הנפש כנ"ל, ובעמל מלאכה בלחץ ודחק הפרנסה שפעל אברהם אבינו להיות במקום גיהנם כנ"ל), עי"ז דוקא יזכו כנ"י לבחי' אור גדול בגילוי פנימי' ועצמו' אור א"ס בפנימי' וסודות התורה שנק' טעמי תו"מ שיתגלו בימות המשיח כו', ובעלי' עוד למעלה מזה בעוה"ב שנק' עדן העליון דעין לא ראתה רק למחכה לו כו' וכנ"ל בעליו' עדי עד שמו הגדול דבחי' מל' דא"ס מקור כל התענוגים כו'. והענין הוא כמ"ש כימי צאתך מאמ"צ אראנו נפלאות, דכמו שע"י הגלות דוימררו את חייהם בעב"ק במצרים שנק' כור הברזל כנ"ל ז [כ] ו לקבלת התורה הנגלית לנו פב"פ כנ"ל בענין ג' דברים באו ע"י יסורים תורה וא"י ועוה"ב כו', כך לפ"ע הזה ע"י גלות זה האחרון בעמל תורה ותפלה כו' וע"י בחי' העוני בלחץ ודחק הפרנסה דוקא כנ"ל עי"ז דוקא יזכו לקבלת התורה הפנימי' בימות המשיח עד שכולם ידעו אותי כו' (שזהו כמו העלי' דנשמות מגיהנם ונה"ד לגעה"ת, ועלי' הב' מגעה"ת לגעה"ע הוא לעוה"ב שנק' ארץ החיים דעדן, ועלי' ג' בתחה"מ כנ"ל). [כו] והנה מעתה אחר כל הנ"ל יובן שרש ענין הירידו' בגליות שהוא בשביל העליו' בכלל שאם אין ירידה אין עלי' (וכידוע דד' גליות הן לנגד ד' נהרות שיצאו מג"ע בבחי' פירוד כמ"ש ומשם יפרד והי' לד' ראשים כו' שזהו מנהר שיוצא מעדן שמשם יפרד לד' נהרות שם האחד פישון הוא נהר נילוס דמצרים שהוא גלות הראשון כו' עד ונהר הרביעי פרת גלות האחרון הוא דמעיקרא נהר הראשון שיוצא מעדן שהוא להשקות ג"ן סדרים דאורייתא כו', שע"ז א' עד יעבור, בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו, שהוא העדן דעוה"ב למעלה משם הוי' דתו"מ אלא עם זו קנית קנין עצמי' ונצחי' וזהו אשר אהי' כנ"ל). ושרש הענין הוא מובן ע"פ הנ"ל בענין משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול שהוא בחי' מל' דא"ס* שהוא מקור כל העונג העליון שנמשך לעוה"ב וג"ע כו' ויש בו עליות עד אין קץ במדרגות התענוג העליון, ולהיות שא"א לעלי' במדרגה העליונה
ליקוטי תורה ואתחנן ד, אדמו"ר הזקן
"אך להיות בחי׳ סובב כל עלמין בבחי׳ גילוי בבחי׳ דעת והרגשה ממש צריך להיות ובערת הרע וגו׳ (וכמ״ש מזה בביאור ע״פ כי על כל כבוד חופה) שזה יהיה לעתיד לבא שיקויים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. משא״כ בזמן חורבן הבית שבית ראשון היו בו נביאי השקר ובית שני היה בו שנאת חנם שהם הם בחי׳ זה לעומת זה כנגד בחי׳ אמונה שהיא למעלה מן הדעת, והענין כי כמו שיש בסטרא דקדושה בחי׳ אמונה שהיא למעלה מן הדעת כך הי׳ אז בין ישראל אמונות כוזבות (כמבואר בירמיהו סימן מ״ד פסוק י״ז י״ח). והם זה לעומת זה והנה בבית ראשון בהתגברות סטרא דקדושה היה גילוי שכינה ארון וכפורת וכך בזה לעומת זה בהתגברות סטרא דקליפה מחמת החטא היה התגברות כנגד אמונת אלהות והנשים שהי׳ מבכות את התמוז אמרו מעת חדלנו לקטר למלכת שמים חסרנו וגו׳ וכך היו נביאי השקר (כמ״ש בירמיה סי׳ כ״ז פסוק י״ד ט״ו), דהיינו אמונות כוזבות בנביא להאמין במה שלא דבר ה׳, משא״כ בבית שני שחסרו ה׳ דברים לא היתה ג״כ בלעומת זה התגברות הקליפה כ״כ והיתה האמונה רעה במילי דעלמא להאמין באנשי רכיל לשנוא את חבירו שהשנאה ההיא היא שנאת חנם שחבירו לא עשה לו רעה באמת. כי אם לא היה מאמין באנשי רכיל בוודאי לא היה איש שונא לרעהו כלל שזה כנגד הטבע שישנא אחד לחבירו חנם אם יודע באמת שחבירו לא פשע כו׳".
תורה אור בראשית ו, ב
"והענין כי הנה כל ישראל מאמינים בני מאמינים כו' מה שנלאו חכמי הפילוסופים והמחקרים להבין בשכלם כי האמונה היא למעלה מן ההשגה והשכל ואפי' מההשגה שבשרש נפש האלקית שבישראל דמזליה חזי כו' שהרי לית מחשבה תפיסא ביה והוא רם ונשא למעלה ממזלייהו".