אדישות כהתמודדות עם הרע (הערה 8)
שיטת האדישות לסבל ברוח הבודהיזם
בודהיזם על פי ויקיפדיה
הדרך הבודהיסטית ייחודית באופן התייחסותה לשאלת ה"עצמי"; להבדיל מתורות אחרות (הן מערביות והן מזרחיות) אשר עסקו עיסוק רב בשאלה זו באותה העת, טען הבודהה כי עיסוק בשאלות הנוגעות לקיומו או לאי קיומו של העצמי מהווה הצמדות ומכשול. אחת משלוש התובנות אליהן מבקש להגיע המתרגל הבודהיסטי, היא התובנה הנקראת "אנטה" (בסנסקריט: "אנאטמן"), שפירושה "אין-עצמי" או "אין-אני". זהו רעיון דק ועדין, המצביע על כך שלאף אובייקט (פיזי או מנטלי) אין מהות פנימית, או מרכיב יסודי וקבוע שניתן להגדיר כ"עצמי". ה"עצמי" הנתפש על ידי ההכרה הוא רק "עצמי-לכאורה" – תהליך חסר ממשות, ואשליה הנוצרת מתוך הזדהות, היאחזות, ותפישת-שווא של המציאות האולטימטיבית.
אורות הקודש ב, עמ' תקג; שמונה קבצים ב, רעו
הננו מכירים טוב מוחלט, שמציאותו הוא הטוב הגמור והעונג הנעלה, ושכלול המציאות שלו והתרחבותו הם הם, שבילי הטוב והעדן הנשגב, ורע גמור ומוחלט הוא היעדרו של הטוב המוחלט, ומיעוט רחבות הוייתו. ולעומת זה הננו מכירים רע גמור ומוחלט, שהטוב הגמור הוא היעדרו ושלילותו, ומיעוט הוייתו וצמצומו הוא הדרך לשבילי הטוב. הפסימיזם הוא הסתכלות בעומק הרע, הטוב שבו היא הנטייה להעדר, שהיא גאולה מההויה של הרע. שהרע בעומק היש שלו כל כך עורג לו. מובן הדבר שעריגה זו מתגלה בצד העליון של הרע, בהצד שהוא כנוגע בגבול הטוב, ובא הוא לאושרו, לשמוח בכליונו, ובאבוד רשעים רינה גם לרשעים עצמם, שחדלו רוגז. הצד התחתון של הרע לא בא לידי שכלול, והוא יותר רע מהצד העליון, הוא אינו מכיר עדיין באושרו של כליונו, והוא משתוקק אל הישות וההויה. הבודיזם יש בו מן הטוב שברע, שביטא יפה את תשוקת הכיליון ונתמלא הרבה מרוח זה עד כדי הדרכה כללית של תרבות מיוחדת, המדריכה את הצד השפל שברע עד צידו העליון, שהוא תשוקת כליונו, וכליונו העצמי המטרתי. מובן הדבר שהנקודה היותר פנימית של הטוב שברע מצטרפת אל הטוב, ונשארת אחר כך בהויה נצחית. אותה תשוקת הכיליון של הרע, בתחום הטוב חיה וקיימת לעולמים באושר אין קץ. שמחת ישרים היא בטוב שבטוב, העולה מכל רע, השמחה בישותה ובדרגת הרוחב של הוייתה, המתעצמת במקור הטוב, מקור היש והחיים, אור חי העולמים, הוא שח ויהי.
אורות הקודש ב, עמ' תעט; שמונה קבצים ז, סג
מה היא הסבה המקימת את הרעיון של מציאות הרע בעולם, אחרי שההשקפה תוכל לעלות עד לידי חשבון של עולם ברור וכללי, ולסקור את הכללות הטובה המוחלטה. אין זה כי אם מיעוט האורה, שבאה על ידי המדרגות השונות, שהנפש שואלת, למה לא יהיה הכל נשגב, הכל טוב גמור, הכל גדול. ואם נבא לומר, חילוק מדרגות צריך בשביל שכלול העולם, כבר אנו נכנסים בשער הנמנע, כלומר שאי אפשר להמציא את השכלול כי אם על פי אלה התנאים של חילוק המדרגות, והנמנע כבר פוגם את טעמנו העליון, מה שאנו מרגישים ביכולת המוחלטה האין סופית של מחולל כל. אבל כשנבא להעמקת התוכן, הננו עוקרים את כל היסוד המטעה, האומר מאמר מוחלט על דבר חלוקי המדרגות, שבא על ידי כך לקבול אודות הקטנות, משני טעמים. הטעם הראשון הפנימי הוא, שעל פי ההתגלות האמתית של הכללות מתגלה השקפת האחדות, ובאחדות באמת הכל גדול ונשגב, ולא יש כלל קטנות ומיעוט. שמא תאמר על מה שהעין כהה והיא רואה קטנות ומיעוט, על זה אנו באים לבקר את יסוד הטוב הגודל והאור, והננו אומרים, שמה שנקלט בנו שהגודל והאור הוא הטוב והאושר המוחלט, הוא תוכן אמת במקומו, במקום שראוי הגודל והטוב הבלתי ספור להגלות, אבל במקום שהמיעוט ראוי, המיעוט והקוטן הוא הטוב המוחלט והגמור, כמו הגודל במקומו. וחוזר הכל למעמד של טוב גמור, שאינו צריך לנמנע כלל, מוסקר בשתי סקירות, המתמימות זו את זו, שהאחת היא נשמה לחברתה, שהיא כמו גוף לה, והחשכה היא משכללת את הטובה, כמו האורה ולית יממא בלא לילא, והיום והלילה יחד מבססים את ההשלמה הצורתית של הזמן. ואלמלא היתה ההחשכה, שהיא מראה את ההשקפה המפורדה, לא היתה הדחיפה של ההתעלות התדירית, שהיא היסוד המשלים את כל, עד שלא יחסר שום תוכן שלם במציאות, לא התוכן השלם שאין בו יתרון וקל וחומד גרעון, ולא התוכן השלם המוסיף תמיד שלמות, והוא מרווה עונג תדירי שאינו פוסק. אלמלא השקפת הפירוד היה מוסקר רק התוכן השלם, ולא היה שום צעד של הוספת וחידוש התעלות. ונמצא שהמיעוט, הגורם את חידוש ההתעלות, הוא ממש טוב גמור, כמו הטוב המוחלט, שמצד תכלית ההשלמה העליונה האין סופית שלו אין בו שייכות לתוספת והתעלות. נשארה רק ההרגשה של המכאוב והצער, ששואלים עליה מפני מה היא מצויה, וזה כבר מתבסם על ידי קבלת יסורין באהבה, שהיא מדת הדעת העליונה, ועל ידי סקירה עליונה למעלה מכל דעת באמונת מהות הטוב. ונמצא שהכל היא מדה טובה באמת, בלא שום תנאים ודברים מכריחים. וזה יגלה ודאי לעתיד לבא, שיברכו על הכל הטוב והמטיב, והשם יהיה נקרא כמו שנכתב. ומכל מקום אותם הערכים שהם מדברים על דבר הנמנעות, באותה ההרגשה של הכבוד העליון הראוי, יש להם מקום אחרי המצאת ההחשכה, וכל מה שהם מישבים את הדעת תמציתו היא לקוחה מאור האמת העליון הזורח עליהם, וכל המרירות והמכאוב שהננו מרגישים בתוכיותם הוא בא מיסוד ההחשכה, שהולכת ומתהפכת לאורה גדולה.
רבי משה מנרבון למורה נבוכים ג: יז
דעות בני אדם בהשגחה – גם זה הפרק הוא הקדמה לפירוש ענין איוב אשר יבאר (בכ"ב מזה).
אומר בחלקים – דעתו כדעת המדברים שכל הגשמיים מחוברים מתחלקים כמבואר בהקדמה הא' (לע"ג מראשון) להמדברים.
הדעת הב'. עזיבה גמורה, כי ההשגחה המינית תתפשט על האישים עכ"פ כי אם אין איש מין מנין.
ימשכו אליו – כבר ביארנו שמזון הצמחים הוא החומר הירוק אשר במים אשר בנוח המים איזה ימים יתקבץ על פני המים כעין חמאה ירוקה והוא כולל בעצמו הרבה מיני מזון קצתם טובים לצמח זה ורעים לצמח אחר וכל צמח מושך אליו המזון הטוב לו כפי טבעו ועוזב הרע לו, וכל זה בהשגחת ה' יתברך אשר נטע אלה הכחות בכל צמח למשוך אליו מזונו לטוב לו.
לכוין למה שיאות לו – החי יש לו כח נוסף על הצמח כי יוכל להתנועע ממקום למקום להתקרב אל הטוב ולברוח מהרע.
נתן לו כח אחד – הוא השכל המעשי אשר בו ישכיל להרע או להטיב.
הדעת הג'. הוא דעת בעלי הגזרה האומרים שכל הנעשה תחת השמש כבר נגזר עליו מה' יתברך שיהיה לשעתו, וכל אשר יעשה האדם בבחירתו כבר נגזר עליו שיבחר זה ויעשהו לשעתו ואין לאדם כח לשנות דבר מאשר נגזר כי הוא מוכרח במעשיו לעשות כפי הגזרה, ועם היותו מוכרח במעשיו אם טוב ואם רע עכ"ז יש מקום לתורה ולשכר ועונש ואין עול כי הכל נמשך אחר רצונו יתברך ברצותו יענוש הצדיק כימי עולם בשריפת אש פחם וברצותו יטיב לרשע רע כל הימים, ואין טעם ברצון.
והדעת הד'. וזה הטוב לאיש הזה – וחז"ל אמרו בכמו זה שהוא לעונש ההורים כאמרם ז"ל בעון נדרים בנים מתים.
להרבות גמולו בעוה"ב – כן אמרו ז"ל שרובי עבירות נוטלים שכר מצוות בעוה"ז, ועונש עבירות בעוה"ב, ורובי מצוות נענשים בעוה"ז על העברות ונוטלים שכר מצוות בעוה"ב משלם ככתוב ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו, ר"ל שהוא משלם גמול טוב ר"ל שכר מצוות שונאיו במציאותם למען האבידם בעוה"ב.
סכלות בדבר – רחוק הוא לדעתם שה' יתברך לא ידע הדברים הפרטיים כדעת אריסטו ע"כ לקחו להם דרך אחרת.
והדעת הה'. שהאדם בעל יכולת גמורה – כי אם איננו בעל יכולת אפס מקום למצוות ולשכר ועונש, והוא הפך דעת האשעריאה.
שהוא יתברך לא יתכן עליו העוֶל – ככתוב אל אמונה ואין עול וגו', וזה ג"כ הפך דעת הכת הנ"ל.
שאנחנו נסכל אופני הדין ההוא – וזה כי המשפטים לא יודעו בחלק מהכלל כי אם בכל החלקים יחד וערכם זה לזה ככתוב אם נתחי חי מצאת בל ידמו בחוברת אל תתמה על החפץ כי לא כל מצאת וגו' (אסף ח"ב ל'), והלא תראה דוד חטא בשני חטאים ארסיים ג"ע וש"ד שנהרגין עליהם ואינם עוברים ולא עלתה לו ושאול באחת נקלה ועלתה לו, אבל בהיות חטא שאול בערכו גדול ר"ל שטבעו זה מה שהי' חס על עמלק מורה שאיננו ראוי למלך הצדיק להיות אביר לב, אך חטא דוד הי' בדבר שאינו נוגע למלך ע"כ עלתה לו, וכיוצא בזה רבים בל יבין האדם עומק דינו יתברך.
בה מודדין לו – ככתוב נודע ה' משפט עשה בפועל כפיו נוקש רשע.
יסורין של אהבה – זאת ההנחה מוכרחת להם למען התיר בה מבוכת צדיק ורע לו.
תשמע אחר זה – (בנ"ד לזה).
ואשר אאמינהו אני – ע"כ הוא דעת חז"ל ומכאן ואילך יבין דעתו ועכ"פ לא תתנגד לדעת חז"ל אלא שיפרש בזה איזה פרטיים הבלתי מבוארים בדברי חז"ל.
כמו שיראה אריסטו – ר"ל שהם מושגחים בהשגחה מינית לבד לפי הכחות אשר הכין לאישיהם כפי טבעם אשר בצלם יחיו מדת ימי חייהם על הארץ.
וגם מצוה – כבר העירונו בצדק (בסוף ל"ז מראשון לאסף) שהיתר בשר תאוה שהתירה התורה הוא כעין היתר יפת תאר, וכן אמרו ז"ל ע"פ כי תאוה נפשך לאכל בשר למדה תורה ד"א שלא יאכל אדם בשר אלא מתוך תאוה, והרי זה בא ללמד פי' הכתוב בכל אות נפשך תאכל בשר שפי' כאשר תגבר התאוה מאד בכל כחה אז תאכל בשר, כי אין חפץ לה' בהמית החי למען אכל את בשרו, ומי זה ירא אלוהים יתנהג במדת האמצעי בין הטבע והשכל ולא יאכל בשר כי אם בסעודת מצוה או לעיתות הצורך כמו שנהגו החסידים הראשונים.
שההשגחה נמשכת אחר השכל – כן יאמר החוקר (בשני לשמיני מסה"מ) שסבת אהבת בני אדם זה לזה הוא איזה דמיון שביניהם אם בפעולה מה או במחשבה מה, לכן מי זה נפשו אוותה להפיק רצון ואהבה מה' לא יתכן לו זה בלתי אם שיתדמה אליו בפעולות ע"ד אמרם ז"ל מה הוא חנון אף אתה חנון וכו', ושישכיל מושכלות בשכל העיוני כמוהו ר"ל ישכיל בחכמה כל אשר פעל אשר בה פעל ועשה כל נוצר, ובזה ידמה לו ויפיק השגחת רצון ואהבה ממנו יתברך.
תוספת – רומז לכת האשעריאה האומרים שהכל בגזירה אין לב"ח רצון ולא לאדם בחירה בשום דבר שזה בלבול ושגעון נגד המוחש והמושכל.
או קצור וחסרון – רומז לדעת אריסטו האומר שאין שם רק השגחה מינית והאדם נעזב לפגעים כאחד משאר ב"ח.
רבי משה מנרבון למורה נבוכים ג: יח
ואחר מה שהקדמתיו – אחר שביאר בקודם יתרון ההשגחה הכללית אשר באדם משאר ב"ח להיות ההשגחה נמשכת אחר השכל, בא בזה הפרק לבאר ענין ההשגחה הפרטית באמרו להיות שאין בכלל המין כי אם מה שבפרט אישי המין ואחר שהשגחה נמשכת אחר השכל כאמור לכן כל מי שהוא משכיל יותר בפועל אלוהים ומעשה תלוה אליו השגחת ה' יתברך יותר ממי שמשכיל פחות ממנו.
ותהיה השגחתו בחסידים – כאן הבן שואל הנה הרב פתח בחכמה ומסיים בחסידים, וכי משא פנים יש בדבר? אבל האמת בזה שהשגחת החכמה הנאמנת והשכלת אמתו יתברך לא תכון רק בחסיד ירא אלוהים וסר מרע ככתוב יראת ה' ראשית דעת, ושתי אלה ר"ל היראה והחכמה מתאימות בשלימות האנושי ואתי' כמ"ד אם אין יראה אין חכמה, וא"כ החסיד הנזכר בזה הכוונה על החסיד האמיתי ר"ל שכבר קנה חכמה כמו שהחכם האמור לפניו הכוונה על החכם ירא אלוהים ועושה רצונו כן החסיד האמור הכונה על ירא אלוהים איש משכיל דורש אלוהים ע"פ פעלו ורואה חסידותו יתברך עם כל נוצר, אך החכם לבד או החסיד לבד לא דבר בם הרב בזה כי אפס שלימות בהם כאמרם ז"ל אם אין יראה אין חכמה ואם אין חכמה אין יראה.
רשעים בחשך ידמו – ידמה העדר הטוב בשם חושך ואתי' ככתוב כי שמש ומגן ה', וכמו שכתבנו (בראשון לראשון מכוזרי).
שיש להם יכולת להעתיק נפשותיהם ממדה אל מדה – ר"ל הם אשר נתנו הממשלה והשלטנות לכח השכל אשר הוא ישפוט התכונות במישרים, והוא המשכיל שזכר הרב ז"ל אשר לפי שיעורו הוא שיעור ההשגחה כאמור.
רבי משה מנרבון למורה נבוכים ג: נא
הפרש גדול יש – אחר שביאר בקודם שידיעתו יתברך נבדלת מידיעתנו בחמשה הבדלים ביאר בזה איכה היתה זאת שנבדלה ידיעתו מידיעתנו, ואמר כי ידיעתו פועלת וידיעתנו היא מתפעלת.
והוא שהתנועות ההם המתחדשות – חידוש התנועות בערך המתבונן בעשוי, אך אין שם חידוש ידיעה בבחינת העושה בשכבר ידע אלה החידושים בטרם יתחדשו ומידיעתו נתחדשו אלה הפעולות.
רבוי ידיעות – כי הרבוי הוא בערכנו שאנחנו נדע קצת ואחר נדע קצתו הנשאר משא"כ הוא יתברך שהכל נתחייב מידיעותו הפשוטה שהיא עצמותו שמציאות העולם בכלל הוא נקשר קצתו בקצת והיה מידיעה אחת אשר בו יתברך, לכן בידיעת עצמו ידע כל, ואנחנו לא נדע עכ"פ איכה ידע אל בידיעה אחת הכל כי הן לו ידענו זה היה לנו שכלו והיינו עצם האלוה.
דבר מן הטעות – שנהיה טועים בו.
ולא מן ההטעאה – שנהיה מטעים בו, אבל הכל אמת שבעבור היות ידיעתו פועלת וידיעתנו מתפעלת, על כן נבדלה ידיעתו מידיעתנו הבדל עצמי אשר לו שם בחמשת ההבדים כאמור בקודם.