ייהרג ואל יעבור באביזרייהו דעבודה זרה

פתיחה

כלל מפורסם הוא שעל עבודה זרה יש להרג ולא לעבור. אלא שלא נתפרש מספיק מה כלול במושג עבודה זרה. האם הכוונה רק לאיסור לעבוד לאל אחר ממש? או שמא כל האיסורים הנלווים לאיסור העבודה (כמו הנאה מע"ז, איסור עשיית פסל, כיבוד ע"ז) כלולים בחובה למסור את הנפש?
בגמרות מצאנו כמה דיונים נקודתיים שיש בהם לשפוך אור על השאלות בהן פתחנו. הגמרא אוסרת להנות בעצי אשרה אפילו במקום פיקוח נפש. עוד גמרא עוסקת באיסור התרפאות ממינים. עוד גמרא עוסקת בעשיית מעשים שנראים כעבודה זרה לשם כוונה אחרת (מראית עין) במקום סכנה.
הראשונים, על פי סוגיות אלו על מקורותיהן השונים, מנסים לתת מענה לשאלות אלו, אך יש לומר בכנות שהראשונים גם הם לא ניסחו כללים מפורשים שיש בהם כדי לשזור את כל השאלות ולתת מענה לשאלות חדשות, ולעיתים דבריהם בסוגיא אחת נראים כסותרים לדבריהם בסוגיא אחת. כמה אחרונים ניסו לנסח את הכללים העולים מדברי הראשונים.
עוד סוגיות שהראשונים דנו בהן הם כניסה לכנסיה לשם הצלה ממוות.

תחילה נפתח בסוגיות המרכזיות שהן הנאה מעצי אשרה והתרפאות מהמינים. מראית עין התבאר בבירור נפרד, אם כי ישנן השלכות מסוגיא זו לזו, והשתדלתי להתייחס לכך.
בעצי אשרה נראה את דברי הראשונים המקילים שסוברים שהאיסור הוא רק כאשר תולה רפואתו בכוחה המיוחד של הע"ז, דבר שיש בו כמובן ניחוח חזק של עבודה זרה ממש. לשיטה זו ראיות בירושלמי. בפרק זה גם נראה את דעתם לגבי התרפאות מהמינים, שאסורה דווקא כאשר המין עושה פעולה מיסטית שיש בה מעין ע"ז, ובזה יש חשש שיבוא להמשך.
לאחר מכן נראה את שיטות הראשונים שמחמירים שעצי אשרה אסורים בהנאה גם בלי לתלות את הרפואה בהם, וכפשט הבבלי. רבים מסיעה זו סוברים שגם התרפאות מהמינים אסורה בלי קשר לפעילות מיסטית.

נראה את פסיקת השו"ע והאחרונים שהיא כמקילים.
לאחר מכן, ננסה לכלול את הפסיקות הללו עם הפסיקה של הרמ"א להקל במראית עין, ועם שיטת השו"ע להקל בכניסה לכנסיה במקום סכנה. לאחר מכן נראה את דבריו המעט סתומים של הרמ"א בסימן קנ"ז שמהם משמע שנטה אחר הר"ן שהחמיר בעצי אשירה, ונראה שהאחרונים אכן תמהו על דבריו.

לאחר מכן נסיים בשתי דיונים: הראשון: האם המחמירים בעצי אשרה יחמירו גם באיסורי דרבנן או רק באיסורי תורה. השני: האם המקילים בעצי אשרה יודו שיש להחמיר בחיבוק ונישוק של עבודה זרה.

בכך ננסה לתת מענה מלא לשאלה של אביזרייהו דע"ז.

התרפאות בעצי אשירה והתרפאות מהמינים

גמרות

פסחים כה, א-ב

הגמרא אומרת שמותר להתרפא בכל האיסורים חוץ מעצי אשרה. הגמרא שואלת שאם מדובר במקום סכנה אז אפילו בעצי אשרה יש להתרפא, ואם בלא סכנה אזי גם בשאר האיסורים אין להתרפאות, ומשיבה שמדובר במקום סכנה, ובכל זאת אין להתרפא בעצי אשרה כפי שדורשים מ'בכל נפשך' שאפילו אדם שנפשו חביבה עליו (צריך למסור את נפשו על אהבת ה'), והגמרא מסייעת לזה משמועת רבין שבכל מתרפאין חוץ מע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים.

"א"ר יעקב א"ר יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה היכי דמי אי נימא דאיכא סכנה אפילו עצי אשירה נמי ואי דליכא סכנה אפילו כל איסורין שבתורה נמי לא לעולם דאיכא סכנה ואפי' הכי עצי אשירה לא דתניא ר' אליעזר אומר אם נאמר (דברים ו, ה) בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך ואם נאמר בכל מאודך למה נאמר בכל נפשך אלא לומר לך אם יש אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ויש אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאודך כי אתא רבין אמר רבי יוחנן בכל מתרפאין חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים ע"ז הא דאמרן"

עבודה זרה כז, ב

הגמרא עוסקת באיסור התרפאות מגוי, משום סכנה, ואומרת שאם אדם בוודאי ימות אם לא יתרפא – אז אין לו להימנע מללכת לגוי, כי גם אם יהרגנו – ממילא היה מת. ואין לחשוש ל'חיי שעה' כלומר לקיצור החיים המועט שנגרם על ידי שהלך לגוי שרצחו בכוונה, שהרי ממילא עתיד למות בקרוב. הגמרא מקשה על כך, וכי לא חוששים לחיי שעה, והרב בן דמא שהכישו נחש ולא הניחו רבי ישמעאל דודו להתרפא אצל ה'מין' יעקב איש כפר סכניא. הגמרא מספרת שבן דמא רצה להביא ראיה שהדבר מותר, אבל לא הספיק להגיד ויצאה נשמתו, ואמר רבי ישמעאל שאשריו שיצתה נשמתו בטהרה ולא עבר על דברי חבריו שהיו אומרים 'פורץ גדר ישכנו נחש'. הגמרא מקשה – הרי ממילא הכישו נחש ומשיבה שהכוונה לנחשם של חכמים שאין לו רפואה כלל. הגמרא שואלת מה היה לו לבן דמא לומר, ומשיבה 'וחי בהם'. ורבי ישמעאל היה עונה שזה רק בצנעא אבל בפרהסיא נאמר 'לא תחללו את שם קדשי'.

"…לחיי שעה לא חיישינן? מיתיבי: לא ישא ויתן אדם עם המינין ואין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה מעשה בבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו ר' ישמעאל וא"ל ר' ישמעאל אחי הנח לו וארפא ממנו ואני אביא מקרא מן התורה שהוא מותר ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו ומת קרא עליו ר' ישמעאל אשריך בן דמא שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה ולא עברת על דברי חביריך שהיו אומרים (קהלת י, ח) ופורץ גדר ישכנו נחש שאני מינות דמשכא דאתי למימשך בתרייהו אמר מר לא עברת על דברי חביריך שהיו אומרים ופורץ גדר ישכנו נחש איהו נמי חויא טרקיה חויא דרבנן דלית ליה אסותא כלל ומאי ה"ל למימר (ויקרא יח, ה) וחי בהם ולא שימות בהם ור' ישמעאל הני מילי בצינעא אבל בפרהסיא לא דתניא היה רבי ישמעאל אומר מנין שאם אומרים לו לאדם עבוד עבודת כוכבים ואל תהרג שיעבוד ואל יהרג ת"ל וחי בהם ולא שימות בהם יכול אפילו בפרהסיא ת"ל (ויקרא כב, לב) ולא תחללו את שם קדשי"

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת עבודה זרה פרק ב סוף הלכה ב

הירושלמי מספר על נכדו של ריב"ל שבלע שרץ, ובא אחד ולחש עליו וחזר לנשום. כשיצא אותו אדם, שאל אותו מה לחש והוא השיב 'דבר פלוני', וריב"ל השיב שאילו היה מת ולא שומע כך (היה עדיף), וכך קרה, כשגגה שיוצא מלפני השליט. הגמרא מביאה בשם רבי יוחנן שבכל מתרפאין חוץ מע"ז ג"ע ושפ"ד. רבי מנחס שואל מה יהיה כשאמר לו 'הבא לי עלים מע"ז' והביא לו, ומה יהיה אם אמר 'הבא לי עלים סתם' והביא לו מע"ז. הירושלמי רוצה לפשוט את הספקות מכך שלרבי אחא היו צמרמורין והביאו לו מים מזכרותיה דדוהי (מים מע"ז) ולא שתה. ורבי יונה במקרה דומה שתה. רבי מנא אומר שאילו רבי יונה היה יודע מה היו המים האלו – לא היה שותה.
לאחר מכן הגמרא דנה מעט בהתרפאות בג"ע ושפ"ד. הגמרא מביא את הסיפור על בן דמא, באופן דומה לבבלי.

"רבי יהושע בן לוי…בר בריה הוה ליה בלע (בלע שרץ) אתא חד ולחש ליה ואינשם (וחזר לנשום). מי נפק (כשרצה לצאת) א"ל: 'מאי אמרת עליי'? א"ל: 'למילת פלן', אמר: 'מה הוי ליה? אילו מית ולא שמע הדא מילתא', והוות ליה כן, כשגגה שיוצא מלפני השליט. רבי יעקב בשם רבי יוחנן בכל מתרפין, חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. רבי פינחס בעי: עד כדון (מה יהיה) כשאמר לו: 'הבא לי עלים מע"ז', והביא לו? אמר לו: 'הבא לי עלים סתם' והביא לו מע"ז? נישמעינה מן הדא (נפשוט את הספקות מכאן): רבי אחא הוה ליה צמרמורין אייתין ליה מן זכרותיה דדוהי (מים מאיזו ע"ז) ולא אישתה. אייתון לרבי יונה ואישתי. א"ר מנא אילו הוה רבי יונה אבא ידע מאן הוון לא הוה שתי (אילו היה יודע מהם מים אלו – לא היה שותה מהם)…

מעשה באלעזר בן דמא שנשכו נחש ובא יעקב איש כפר סמא לרפותו. אמר לו רבי ישמעאל אי אתה רשאי בן דמא. אמר לו אני אביא ראיה שירפאני לא הספיק להביא ראיה עד שמת. אמר לו רבי ישמעאל אשריך בן דמא שיצאת בשלום מן העולם ולא פרצת גדירן של חכמים לקיים מה שנאמר [קהלת י ח] ופורץ גדר ישכנו נחש ולא נחש נשכו אלא שלא ישכנו לעתיד לבוא. ומה הוה ליה למימר [ויקרא יח ה] אשר יעשה אותם האדם וחי בהם".

לגבי דברי הגמרא על עצי אשרה, שהם יסודיים מאוד בראשונים, יש להסתפק האם המים שהובאו מ'זכרותיה דדוהי' הם מים שסתם במקרה הובאו כדי לטפל בצמרמורין והיה ניתן להביא מים אחרים, או שמא הביאו מים דווקא מים משם בשל הסגולות שיחסו להם. ממילא, השאלה היא האם הגמרא פשטה את הספק הראשון (אמר הבא לי עלים מע"ז) או גם את השני (הבא לי עלים, והביא של ע"ז).

ירושלמי ונציה, עבודה זרה פרק ב דף מ טור ד

בגירסאות האלו (דפוס ונציה) מופיע בשני הסיפורים שהלחישה הייתה בשם 'ישו בן פנדרא'. וכך אכן מופיע אצל כל הראשונים שמצטטים את הגמרות הללו.

"רבי יהושע בן לוי… בר בריה הוה ליה בלע אתא חד ולחש ליה בשמיה דישו בן פנדרא – ואינשם. מי נפק, אמר ליה: מאי אמרת עליי אמר ליה למילת פלן אמר מה הוה ליה אילו מית ולא שמע הדא מילתא והוות ליה כן כשגגה שיוצא מלפני השליט רבי יעקב בשם רבי יוחנן בכל מתרפין חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכו' דמים רבי פינחס בעי עד כדון כשאמר לו הבא לי עלים מעבודה זרה והביא לו אמר לו הבא לי עלים סתם והביא לו מעבודה זרה נישמיענה מן הדא רבי אחא הוה ליה צמרמורין אייתון ליה מן זכרותיה דדוהי ולא אישתה אייתון לרבי יונה ואישתי אמר רבי מנא אילו הוה רבי יונה אבא ידע מאן הוון לא הוה שתי אמר רבי הונא זאת אומרת שאין מתרפין מגילוי עריות… מעשה באלעזר בן דמא שנשכו נחש ובא יעקב איש כפר סמא לרפותו אמר לו נימא לך בשם ישו בן פנדרא אמר לו רבי ישמעאל אי אתה רשאי בן דמא אמר לו אני אביא ראייה שירפאני לא הספיק להביא ראייה עד שמת אמר לו ר' ישמעאל אשריך".

תלמוד ירושלמי (ונציה) מסכת שבת פרק יד דף יד טור ד /ה"ד

בנוסח כמעט זהה לירושלמי (ונציה) במסכת עבודה זרה.

"רבי יהושע בן לוי … בר בריה הוה ליה בלע אתא חד בר נש ולחש ליה מן שמיה דישו פנדירא ואינשם כד נפיק אמר ליה מאן לחשתה ליה אמר ליה מילת פלן אמר ליה ניח הוה ליה אילו הוה מיית ולא כן והוות ליה כן כשגגה שיוצא מלפני השליט. רבי יעקב בר אידי בשם רבי יונתן בכל מתרפין חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים רבי פינחס בעי עד כדון כשאמ' לו הבא לי עצים מעבודה זרה והביא לו אמ' לו הביא לי עלים סתם והביא לו מעבודה זרה נישמעינה מן הדא רבי יונה הוה ליה צמר מורין אייתון ליה מן זכרותה דדורי ושתה רבי אחא אייתון ליה ולא שתה אמר רבי מנא אילו ידע רבי יונה מנן הוה לא אשתה… מעשה בר' אלעזר בן דמה שנשכו נחש ובא יעקב איש כפר סמא משם של ישו פנדירא לרפותו ולא הניח לו רבי ישמעאל אמר לו אני מביא ראייה שירפאני לא הספיק להביא ראייה עד שמת בן דמה אמר לו ר' ישמעאל אשריך בן דמה שיצאת בשלום מן העולם ולא פרצתה גדירן של חכמים דכתיב ופורץ גדר ישכנו נחש ולא נחש נשכו אלא שלא ישכנו נחש לעתיד לבוא".

ראשונים לפיהם האיסור בדבר הניכר לע"ז

תוספות פסחים כה, ב

התוספות מפרשים שהאיסור הוא דווקא באופן שעצים אחרים שאינם עצי אשרה לא יועילו, כגון על ידי שדים, וכן עולה מהסיפור על בן דמא שרצו ללחוש לו בשם זר כמובא בירושלמי, אבל ע"י תחבושת יהיה מותר.

"חוץ מעצי אשירה. נראה לר"י דמיירי כגון שאין יכול להתרפא משאר עצים אלא בזה כגון על ידי שדים או שום דבר אחר משום דאתי למיטעי בתר ע"ז וגבי בן דמא בע"ז פרק שני (דף כז: ושם) שנשכו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו ר' ישמעאל משום דאפיקורסות משכא ומפרש בירושלמי בפ' שמנה שרצים שהיה רוצה ללחוש לו בשם זר אבל ע"י תחבושת שרי כדאמרי' התם (דף כח.) דר' אבהו רמא ליה יעקב אפיקורסא סמא אשקיה"

תוספות (ע"ז כז,ב 'שאני מינות דמשכא')

התוספות אומרים שלכאורה מהמינים משמע שאסור להתרפא בשום חולי, והרי קשה שרבי אברהו קיבל סם מיעקב מינאה, ויש לומר שלא אסרו במינים אלא רפואה שמזכירים בה שם עבודה זרה, ואומרים שהיא מה שמועיל, וטעם האיסור הוא שמא יבוא להימשך. וכפי שאומר הירושלמי לגבי בן דמא שיעקב איש סכניא רצה לרפאותו בשם רבו (ישו), וכן אם יש רופא עע"ז שאומר שיש לקחת עצים או מים מעבודה זרה כלשהי, שאסור, ואומר ר"י שמדובר כשאומר לו שדווקא אותם מים או עצים מועילים, כגון ע"י שד שמטעה את בני האדם, כי ניתן רשות לשדים להטעות את בני האדם. כפי שמתואר בע"ז נה,א שהיה בית עבודה זרה שכאשר לא היה גשם היו מתגלים אליהם בחלום שצריך לשחוט אדם, וכאשר שחטו אכן בא הגשם. אבל כאשר לא תולים בעבודה זרה אלא סתם אומר 'הבא לי עצים' – מותר להביא אף מעצי ע"ז. וכך מובא בירושלמי, שאם אמר הבא לי עלין סתם – מביא מעלים של ע"ז. ומה שהירושלמי מספר על רבי יונה שאם היה יודע לא היה שותה – מדובר כשאומרים שדווקא דבר זה יועיל.

"לכאורה משמע דאפי' מרופא מומחה שמתרפאין מהן מ"מ מן המינין אסור להתרפאות שום חולי וא"ת דהא לקמן (דף כח.) בשמעתין ר' אבהו קיבל סמא מן יעקב מינאה י"ל דאף במינים לא אסרו אלא ברפואה שמזכיר בה שם עבודת כוכבים ואומר שהעבודת כוכבים מועלת לכך ובהא ודאי אתי לאמשוכי ואסור כי ההיא דירושלמי דהכא מעשה בר"א בן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא שמו לרפאותו בשם רבו ולא הניחו רבי ישמעאל וכן אם אמר הרופא אפילו אינו מין קח ממים של עבודת כוכבים פלונית או מעצים שלפני עבודת כוכבים אסור כדאמרינן פרק כל שעה (פסחים דף כה.) בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה ואור"י דמיירי כגון שאומר לו שאותם מים או אותם עצים מועילין ולא אחרים כגון ע"י שד שמטעהו כי לפעמים יש כח ביד שדים להטעות כדי לטרדם כדאיתא לקמן פרק ר' ישמעאל (דף נה.) דההוא בית עבודת כוכבים דכי הוה מינזף עלמא ולא אתי מיטרא מיתחזי בחילמא ואמר שחוטו לי גברא ושחטו ליה ואתי מיטרא אבל בשאינו תולה תועלת בהם יותר מאחרים אלא שאומר לו הבא לי מים או עצים מותר להביא אף מעבודת כוכבים והכי איתא בירושלמי בפרק שמונה^[1] שרצים בכל מתרפאין חוץ מעבודת כוכבים עד שאמר לו הב לי עלין מעבודת כוכבים אבל אמר לו הב לי עלין סתם מביא לו עלין של עבודת כוכבים והא דאמרינן בירושלמי ר' יונה הוה נמרמורין ואייתי ליה מן זכרות דחווי ולא שתה אייתין לר' אבא ושתה א"ר מנא אילו הוה ידע ר' אבא מן הן הויין לא הוה שתי אמר רב הונא מתניתין נמי אמרה כן אין מתרפאין בגלוי עריות התם נמי מיירי שאומר אותו דבר יועיל ולא אחר:"

תוספות הר"ש (בשיטת הקדמונים) מסכת עבודה זרה דף כז עמוד ב

כותב כדברי התוספות בעבודה זרה ממש, ובסוף דבריו מוסיף שעוד אפשר לחלק שרבי אבהו היה בצינעא ולכן היה מותר, אבל בן דמה היה בפרהסיא.

"ואין מתרפאין מהן. והא דאשכחן לקמן גבי ר' אבהו דרמא ליה יעקב מינאה סמא אשקיה, לא אסרו להתרפאות אלא ברפואה שיש לטעות בה שכח ע"ז גרמה את הרפואה, כדאי' בירושלמי בפ' ח' שרצים מעשה בר"א בן דמה שנשכו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפותו משמו של ישו בן פנדירא ולא הניחו ר' ישמעאל. והא דאמרי' בר"פ כל שעה בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה, מפרש ר"ת בשטועים לומר עצי ע"ז גרמה, כגון ע"י שדים שניתן להם רשות להטעות. כדאשכחן לקמן בפ' ר' ישמעאל בע"ז דכי איצטריך עלמא למיטרא מיתחזי להו [ואמר להו] שחוטו לי גברא ואתי מיטרא נכסי ליה גברא ואתי מיטרא. ובירושלמי אמרי' בפ' ח' שרצים ובפרקין בכל מתרפאין חוץ מע"ז כו' עד כדון שא"ל הבא לי עלין של ע"ז והביא אבל א"ל הביא לי עלין סתם והביאו לו עלין של ע"ז מותרין. והא דאמר התם בירושלמי ר' יונה הוה ליה צמרמורין ואייתי ליה מן זכורתא דדורי ושתה אייתי לר' אחא ולא שתה אמר ר' מנא אלו הוה ידע ר' יונה אבא מן מאן הן הויין לא הוה מישתי, א"ר הונא מתני' אמרה כן שאין מתרפאין בגילוי עריות כו'. התם מיירי כגון דאחרים לא היו מועילים. עוד י"ל דההיא דר' אבהו בצינעא הוה והא דבן דמה בפרהסיא"

תוספות רבנו אלחנן ע"ז כז, ב

כותב כדברי התוספות בעבודה זרה ממש (בשם רבו, כלומר ר"י הזקן), ובסוף דבריו מוסיף שעוד אפשר לחלק שרבי אבהו היה בצינעא ולכן היה מותר, אבל בן דמה היה בפרהסיא. אך מסיים שגם אם היה מתרץ כך – נוח לו בפירושו של רבו, וממילא צריכים לפרש כך לפי הירושלמי וכדי להסביר מדוע הבבלי אסר להתרפא בעצי אשרה

"ואין מתרפאין מהן ותימה לר' דהא ר' אבהו קיבל רפואה מיעקב מינאה לקמן בשמעתין, ואמאי לא אסרינן משום דשאני מינות דמשכא. פירש ר' דלא אסרינן להתרפאות מהן אלא כענין שדומה שהע"ז גורמת הרפואה והכי אמרינן בהדיא בירושלמי פרק ח' שרצים הכא מעשה בר' אלעזר בן דמא שנשכו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו משמו של ישו בן פנדירא ולא הניחו ר' ישמעאל. והא דאמר נמי בפרק כל שעה בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה' ונראה לר' כמו כן דהיינו כשאומרים שהעצי ע"ז גורמין וגם פעמים שהוא מנהג יש להם רשות להטעותם אפי' הוא שקר מ"מ שהגוי אומר לו דעצי ע"ז גורמין אסור. והכי קאמר בירושלמי דהכא ודפרק ח' שרצים בכל מתרפאין חוץ מע"ז וכו' עד כגון שאמר לו הבא לי עלין מע"ז והביא, אבל אמר לו הבא לי עלין סתם והביא לו עלין של ע"ז וכמו כן או"ר דאם צריך להתחמם ומסוכן ביניה' שיכול להתחמן בעצי אשירה אם אין לו עצים אחרים שידוע שכך מועילים שאר עצים. והא דקאמר התם בירשולמי ר' יונה הוה ליה צמר מורין ואייתו ליה מן זכרות' דרורי ושתה, אייתון לר' אחא ולא שתה, א"ר מנא אילו הוה ר' יונה מן הן הוון לא הוה מישתי, א"ר הונא מתני' כן שאין מתרפאין מגילוי עריות וכו', מיירי כגון שהופרין אומרין דוקא אותו הדבר מועיל, מ"ר. ואי לאו פי' ר' דפריך כל דהוה מציא לשנויי דמעשה דר' אבהו דלקמן היה בצינעא וסבר ר' אבהו כר' ישמעאל דאיהו הוה שרי שפיר לבן דמא אי לאו דפהרסיא הוה כדאמר בסמוך, אבל אין צריך דניחא לי לפ' ר' בלאו הכי כדפרישית וגם אם היתה מתורצת קושיא דר' אבהו כדפרישית, מ"מ צריכין אנו לפרש כדמשמע בירושלמי גם מתוך התלמוד שלנו דפסחים, דאם לא כן למה יהא אסור להתרפאות מעצי אשירה במקום שיש סכנה, במה הוא נראה בכך כמודה לע"ז אלא ודאי הכי כדפרישית."

ספר הרוקח הלכות איסור והיתר סימן תעב

"והא דאמרי' בפ' כל שעה בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה היינו דווקא שמוצאין הרבה אילנות א"כ הוא כמו אומר לו כותי שלא יועיל כי אם אותו אילן של אשירה מכח הקדשות של ע"ג זה וודאי אסור ופעמים שהכותי אומר אמת שיש כח לשדים ליתן כח לע"ג כדי להתעותם כל שכן שאסור שנראה שיש ממשות בע"ז אבל אם אמר לו ליקח מאילן פלוני ולא להזכיר שום ע"ג ולא מצאו אותו אילן ביניהן מותר להביא של ע"ז כיון שהיה יכול להתרפאות כמו כן מאחר. וכן איתא בירושלמי דהאי פירקין ופרק שמונה שרצים בכל מתרפאין חוץ מע"ג עד שאמר לו לך הבא מן עליו של ע"ג והביא. אבל אמר לו הבא עליו סתם מביא עליו של ע"ג. ועוד בירושלמי ר' יונה הוה לי צמרמורין ואייתיאו ליה מן זכרותיה דזמזא ושתה אייתין לר' אחא לא שתיא אמר ר' אחא אלו הוה ידע ר' יונה מה הן הוויין לא הוה שתיא אמר ר' חנא מתני' אמרה כן אין מתרפאין מגילוי עריות. והתם נמי מיירי שהרופאים אומר שאותו דווקא יועיל:"

ספר מצוות גדול לאוין סימן מה

פוסק כדברי תוספות שכאשר אמרו 'קח ממעיין או מאילן סתם' – מותר לקחת מעבודה זרה כי לא תלה את רפואתו בעבודה זרה

"אבל מן המינין ומן הגוים שיאמרו לחש של ע"ז אסור, וכן מן הגוי שיאמר ליקח \ממעיין\ [ממים של ע"ז] או מאילן [שגדל] לפני עבודה זרה אסור, אבל אם אמר לו סתם קח מימי מעיין או מאילן \פלוני\ אף על פי שאינו מוצ(י)א דבר זה \אלא בעבודה זרה\ [כי אם בפני ע"ז] מותר כיון שלא תלה רפואתו בעבודה זרה ואם היה מוצאו במקום אחר היו מועילין כמו אלו כדאיתא בירושלמי"

רא"ש מסכת עבודה זרה פרק ב אות ט

הרא"ש מביא שאסור להתרפא מהמינים, אפילו לחיי שעה, משום שמינות מושכת – הם מזכירים לחש עבודה זרה בריפוי ויבואו להמשך אחריהם. וכפי הירושלמי לגבי בן דמא. ולכן רבי אבהו התרפא – כי זה היה בסם. וכן הדין מגוי שאינו מין שלא יודעים אם מזכיר לחש ע"ז. אבל אם בא לרפות בלחש סתם – אין לחשוש. וכך מופיע בירושלמי שגוי לחש על נכדו של ריב"ל וכשגילה שהיה זה לחש ע"ז הצטער, משמע שבסתם מותר. וכן אם הרופא הגוי לקחת מים או אילן של ע"ז – אסור, ודוקא כשהגוי אומר שאין מועילים או עצים מועילים אלא עצי ע"ז. וכך מופיע בירושלמי, שאם אמר לו הבא לי עצים סתם – מותר.

"…אבל המינים אפילו הוא מומחה לרבים הא אמרת לא ישא ויתן אדם עם המינים. ואין מתרפאין מהן אפי' לחיי שעה משום דמינות משכא. לפי שהם מזכירין בלחש שם עבודת כוכבים ואתו למימשך בתרייהו ולומר שיש ממש בעבודת כוכבים. (והא) [וכהא] דדמא בן אחותו של ר' ישמעאל בפ' שמונה שרצים בירושלמי שנשכו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו ר' ישמעאל. והשתא ניחא הא דר' אבהו שקבל רפואה מיעקב מינאה ע"י סם היה ולא ע"י לחש. והוא הדין מעובד כוכבים שאינו מין אם יודע שמזכיר לחש של עבודת כוכבים. אבל אם העובד כוכבים בא לרפאותו בלחש סתם ואין יודע אם יזכיר עבודת כוכבים אם לאו מותר. והכי איתא בירושלמי בר בריה דר' יהושע הוה ליה בלע אתא עובד כוכבים ולחש ליה. מדנפק א"ל מאי לחשת עלי. א"ל מילתא פלן. א"לס דאילו מיית ולא שמע הדא מילתא. אלמא בידוע אסור בסתם מותר. וכן אם אמר לו הרופא אע"פ שאין מין קח ממים אילו של עבודת כוכבים או מאילן של עובדת /עבודת/ כוכבים אסור. כדאמר בפ' כל שעה (דף כה א) בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה. ודוקא כשאומר העובד כוכבים שאין מועילין מים אחרים ולא עצים אחרים חוץ מאילו. דאז נראה שהישראל נותן ממשות בעבודת כוכבים ואתי למימשך בתרייהו. אבל אם אמר לו העובד כוכבים קח מאילו המים או מאילן זה ולא הזכיר שם עבודת כוכבים ואין מים של אותן המים או עצים של אותו אילן מצוי יותר מותר. כיון דאפילו אם לא היה אשרה היה מועיל והכי איתא בירושלמי פרק שמנה שרצים בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה עד כדון שאומר הבא לי מעלין זה של עבודת כוכבים והביא לו. אבל אמר לו עלין סתם מביא מעלין של עבודת כוכבים."

תוספות הרא"ש מסכת עבודה זרה דף כז עמוד ב

חוזר על דבריו בהלכות הרא"ש.

"ואם היה רופא מומחה מתרפאין ממנו כל דבר דלא מרע נפשיה, ומן המינין אין מתרפאין כלל לפי שהם מזכירין בלחש שם ע"ז, וכן מגוי שיודע שיאמר לחש לע"ז, משום דאתי למסרך בתרייהו ולומר שיש תועלת בע"ז, וכן אם אמר לו הרופא אע"פ שאינו מין קח ממים אלו של ע"ז או מאילן זה של ע"ז אסור, כדאמר בפרק כל שעה בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה, ודוקא היכא שאומר הגוי שאין מועילין מים אחרים ולא עצים אחרים חוץ מאלו דאז נראה שהישראל נותן ממשות בע"ז ואתי למימשך אבתריה, אבל אם אמר לו הגוי קח מאלו המים או מאילן זה ולא הזכיר לו ע"ז (ולא) [ואין] מין אחר של אותן המים או של אותו האילן מצוי יותר מותר, כיון דאפילו אם לא היה אשרה היה מועיל, והכי איתא בירושלמי פרק שמנה שרצים בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה עד כדון שא"ל הבא לי מעלין של ע"ז והביא לו אבל אם אמר לו עלים סתם מביא לו עלים של ע"ז, והא דדמא בן אחותו של ר' ישמעאל מפרש בירושלמי ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאתו בשמו של ישו בן פנדרא, והשתא ניחא הא דר' אבהו שקבל רפואה מיעקב מינאה שעל ידי סם היה ולא על ידי לחש, והיכא שהגוי בא לרפאתו בלחש בסתם, ואינו יודע אם יזכיר שם ע"ז אם לא מותר לקבל הימנו והכי איתא בירושלמי בר בריה דריב"ל הוה ליה בלע אתא ולחש ליה משמו דישו בן פנדרא מדנפק אמר ליה מאי אמרת עלאי אמר ליה מילת פלן א"ל טב אילו מיית ולא שמע הא מילתא, אלמא בידוע אסור, בסתם מותר."

בית הבחירה (מאירי) מסכת פסחים דף כה עמוד א

המאירי כותב שזה שאסור להתרפא בעבודה זרה זה לא רק בלחישות ושאר דרכי עבודה זרה, אלא בכל אבהא ואביזרהא של עבודה זרה, ולכן אין מתרפאין בעצי אשרה, וכן בגילוי עריות שגם בחלקים ממנו אסור להתרפאות. מיהו יש מפרשים שזה דווקא כשאומר 'הבא לי מאשרה פלונית' אבל 'הבא סתם' – מותר לקחת מעבודה זרה, ויש חולקים מכח הירושלמי, וכבר התבאר העניין במסכת עבודה זרה

"זה שאמרנו שאין מתרפאין בשל עבודה זרה אף במקום סכנה לא סוף דבר כגון עבודה זרה כגון לחישה בשם אדם או בשם מלאך או בשם כוכב או בשם כומרי עבודה זרה ושאר דרכים שבעבודת האלילים אלא איסור זה בעבודה זרה ובכל אבהא ואבזרהא והילכך אין מתרפאין בעצי אשרה אף בסתם וכן הדין בגילוי עריות שלא סוף דבר בערוה ממש אלא אף בחלקים ממנה ואשרה מיהא י"מ דוקא בשאומר לו הבא לי מאשרה פלונית אבל אמר לו סם זה סתם ולא מצאו ממנו אלא בבית עבודה זרה מותר ויש חולקין מכח תלמוד המערב שבשני של עבודה זרה וכבר כתבנוה שם"

בית הבחירה (מאירי) מסכת עבודה זרה דף כז עמוד ב

ריפוי בדרך לחישה בשם ע"ז או כוכב או אליל או שדים – אסורה (למרות שאין בה תועלת אמיתית), אבל רפואה טבעית מותרת אפילו מרופא מין. שהרי רבי אבהו התרפא ממין. ובן דמה זה היה מקרה של לחישה, כמבואר בירושלמי. ומביא שיש אוסרים אף שלא בלחישה ומחשש 'חיי שעה'. וכן אין מתרפאין בעצי אשרה ודווקא אם אמר 'הבא מעצי ע"ז' אבל 'הבא מעצים' מותר להביא מעצי אשרה. ואף שבירושלמי חולקים על זה – רוב המפרשים הסכימו להתיר, ורבי אחא שלא שתה – זה היה מידת חסידות. והאיסור הוא דווקא בלחישות ע"ז אבל לחישות סתם אף שאסורות הן לא ע"ז, ואין חשש שיבוא להמשך אחריהם, והראיה מנכדו של ריב"ל.

דברים אלו לא הותרו אלא ברפואות טבעיות אבל כל שמרפא דרך לחישה בשם ע"ז או כוכב או אליל או בשם שדים למאמינים מציאותם וכיוצא באלו אסור אף בודאי מת שדברים אלו דברי תהו הם ושמא יזדמן ויתרפא דרך מקרה וימשך אחר המינות הא כל שבדרך רפואה טבעית אף על פי שהרופא ידוע שהוא מכת המינים מתרפאין מהם שהרי אמרו ר' אבהו איתסי ממינאי וכן ר' יוחנן וזו של בן דמה שלא הניחו ר' ישמעאל להתרפאות מהם דרך לחישה היה כמו שהתבאר בתלמוד המערב ועל דרך זה אמרו לא ישא אדם ויתן עם המינים ר"ל אפילו משא ומתן של דברים להתוכח עמהם ואין מתרפאין מהם אפילו לחיי שעה כלומר אע"פ שסופו למות מחולי זה בודאי למראית העין שמ"מ חוששין שמא ירפא בלחישתו וימשך אחריו ויש אוסרין אף שלא בלחישה ומחשש שמא יקצר ימיו מאותן השעות שראוי לחיות ולחיי שעה חוששין ליזהר בהם כבחיים ארוכים שהרי מפקחין עליו את הגל אע"פ שאין בפקוחו אלא חיי שעה כמו שיתבאר באחרון של יומא ובשאר רופאים מותר בודאי מת כמו שביארנו וכן אין מתרפאין בעצי אשרה כמו שהתבאר בשני של פסחים ומ"מ גוי שאמר סם פלוני יפה לו או עשו לו כך וכך ולא מצאו לו אלא בבית ע"ז עושין על פיו ואין חוששין ואפילו אמר סם פלוני יפה לו או עשב פלוני יפה לו והרי אתם מוצאים ממנו בבית ע"ז פלונית אבל אם אמר עשב שבבית ע"ז פלונית אסור ואף במקום סכנה ויש אוסרים אף בסתם ואף בתלמוד המערב שבפרק זה חולקים בה והוא שאמרו עד כדון כשאמר לו הבא לי עלין של ע"ז והביא לו אבל אמר לו הבא לי עלין סתם והביא לו עלין של ע"ז נשמעיניה מן הדא ר' אחא הוה ליה צמרמורין ר"ל אשתא צמירתא אייתון ליה מן זכרותיה דדודי כלומר מדקל זכר שבבית ע"ז הנקראת דודה ולא אשתי אייתון לר' יונה ואשתי אמר ר' מונא אלו הוה ידע מנן הוו לא הוה שתי ורוב מפרשים הסכימו להתיר וזו של ר' אחא מדת חסידות ומה שאסרנו ברפואה של לחישה דוקא בלחישה שהזכרנו אבל לחישות המוניות הרגילות אצל הנשים אע"פ שהם דברי תוהו וממנהג הפתאים מ"מ אין כאן איסור חמור כל כך ובתלמוד המערב אמרו בר בריה דר' יושע בן לוי הוה ליה בלע אתא בר נש לחיש ליה אמר מה אמרת אמר ליה מלא פלן אמר ניח הוה ליה מת אלמא בשאר לחישות שאינן לחישת כוכב או אליל ושאר מינין כיוצא בהם מותר שאין האיסור אלא מחשש שמא ימשך אחריהם ולחישות המוניות והבלי הנשים אין בהם חשש להמשך:"

נימוקי יוסף (בשיטת הקדמונים) מסכת עבודה זרה דף כז עמוד ב

אומר שאין מתרפאין מהמינים לפי שמזכירים שם ע"ז, ואפילו אם אינו מין אם מזכיר לחש ע"ז אסור להתרפאות ממנו. ואפילו לא מזכיר אלא אומר שצריך דווקא מים או עצים מע"ז כי רק הם מועילים – אסור, אבל בסתם אם רצו עלים סתם מותר להביא מע"ז. רבי אבהו התרפא מהמינים כי זה היה בסם, ובן דמא לא בגלל שזה היה בלחש. וגוי שבא בסתם לרפאות בלחש – מותר, כפי שעולה מהסיפור של נכדו של ריב"ל.

"ואם היה מומחה. ומן המינין אין מתרפאין כלל, לפי שהם מזכירים בלחש שם ע"ז, ואפילו אינו מין, אם אומר לחש ע"ז, אין מתרפאין, משום דאתי לממשך בתרייהו ולומר שיש תועלת בע"ז, ואפילו לא היה מזכיר לחש אלא שאמר צריך ליקח ממים של ע"ז או מאילן של ע"ז ואין מועילין מים אחרים או עצים אחרים חוץ מאלו, הא נותן ממשות בע"ז ואסור, אבל סתם, גם כי פורש ואמר מים או אילן כך [וכך] ולא מצא אלא מים של ע"ז או אילן של ע"ז, מותר. והכי איתא בירושלמי פרק שמונה שרצים בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה, עד כדון שאמר לו הבא לי מעלין של ע"ז והביא לו, אבל אם אמר לו עלין סתם מביא לו עלין של ע"ז, ובשביל כך לא רצה ר' ישמעאל שיתרפא בן דמה מיעקב מינאה, שהיה מרפא לו בלחש ע"ז, ומשום שיעקב מינאה לא רפא לר' אבהו בלחש אלא בסם, שבק ר' אבהו והותר לו להתרפאות ממנו ורמא ליה סמא בשוקיה, מיהו גוי שבא לרפאות ישראל בלחש סתם, שאין הישראל יודע אם יזכיר ע"ז או לא מותר הישראל להתרפאות ממנו, והכי איתא בירושלמי, בר בריה דר' יהושע בן לוי הוה ליה בלע, אתא לחש ליה מן שמא דישו בן פנדרא, מדנפק ליה אמר מאי אמרת עלי, א"ל מלת פלן, אמר ליה הוה לו מיית ולא שמע הדא מילתא, אלמא בסתם מותר"

חידושי הריטב"א מסכת פסחים דף כה עמוד א, מביאים שמועות בשם רא"ה הרשב"א הריטב"א והרמב"ן.

מביא שאין מתרפאין בעצי אשרה, ומביא את הירושלמי שזה דווקא אם אומר 'הבא לי עלין של אשירה' אבל 'הבא לי סתם' – מביאים לו עלי עבודה זרה. וזה דומה לדברי התוספות, שמעשה בן דמה היה על ידי לחש ע"ז, אבל לרפאות בסמנין – ודאי שמותר. וזו שיטת התוספות, והרא"ה חלק על זה וכתב שהירושלמי חולק על הבבלי, ואכן לדעת הבבלי גם ב'עלים סתם' אסור להתרפא בעצי ע"ז. וכתב הריטב"א שברור לו כשיטת התוספות והירושלמי ש'עצים סתם' מותר בעצי אשרה, וכן מצא לרמב"ן שסמך על הירושלמי עכ"ל הריטב"א. והרשב"א כתב כדברי התוספות שבעלים סתם מותר עצי אשרה, וכן כתב הרא"ש כשיטת התוספות.

"אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה. אוקימנא ליה בגמ' (ירו' שבת פי"ד ה"ד) בשאמר הבא לי עלין של אשירה אבל אם אמר הבא לי עלין סתם מביא לו עלין של ע"ז, וזהו מדמה התוספות למה שאמרו בפרק אין מעמידין (ע"ז כ"ז ב') בבן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר חנניא לרפאותו ולא הניחו ר' ישמעאל לפי שהיה רוצה לרפאותו על ידי לחש ושמא יזכיר לו לחש של ע"ז, אבל כשבא לרפאותו סתם ע"י סמנין ועשבים שלא הקפיד בע"ז ודאי מתרפאין, גם מה שאמרו שם שאין מתרפאין מן המינין היינו על ידי לחש וכן הוא בירושלמי, זו היא שיטת התוספות, והרא"ה ז"ל חולק על זה וכתב שהירושלמי חולק על גמרא שלנו ולפי גמרא דילן אפי' שאל עלין סתם אין מביאין לו עלין של ע"ז, וכתב הרי"ט ז"ל ובודאי לדידי כשיטת התוספות והירושלמי דכל היכא דלא שאל גוי עצי אשירה אלא עצים סתם מתרפאין בעצי אשירה, וכן מצאתי לרבינו הגדול ז"ל שסמך על הירושלמי ההוא בספר תורת האדם (אות ה'), ע"כ לרי"ט ז"ל, והרשב"א ז"ל כתב במסכת ע"ז בפרק אין מעמידין וכל הבא לרפאות בסמנין או בעלין ואומר לו הביאו לי מע"ז פלונית אסור דהיינו עצי אשירה, אבל אמר לו הביאו לי עצים סתם אע"פ שמביאין לו מע"ז מותר וכדגרסינן בירושלמי וכו' עכ"ל ז"ל, וכן כתב הרא"ש ז"ל כשיטת התוספות."

 

חידושי הריטב"א ע"ז כז,ב

הריטב"א מקשה על הפירוש שבן דמא היה על ידי לחש, הרי היה לגמרא לומר 'שאני בן דמא שהיה על ידי לחש' ולא 'שאני מינות דמשכא'. ויותר נכון לומר שאכן הגמרא מסיקה שמינות משכא וגם ברפואה על ידי סם יש לחשוש שיבוא להימשך, כי המין יתפאר בעבודה זרה.

"אבל אין תירוץ לשון הגמ׳ הולמו דלא הוה ליה למימר שאני מינות דמשכא והוה ליה למימר התם על ידי לחש הוה. וכן הקשה הרב רבינו יונה ויותר נכון לומר דהשתא נמי על ידי סם שמעינן לה אלא דמעיקרא ס״ד כי אף על פי דנקרא על שם ע״ז כיון שעל ידי סם הוא אין כאן מקום ע״ז שהכל יודעין שהסם הוא המרפא ואפילו היה מזכיר לחש דברי נפח ואבטלה הן ופרקינן דשאני מינות דמשכא וכיון שהוא מתפאר בע״ז ודאי משכיה שיהוא העולם תולין בה כנ״ל וקרוב לנו פי׳ הרמב״ן ז״ל."

 

כאן, הריטב"א נוקט עמדה שונה מתוספות, שהאיסור להתרפאות ממין הוא גם לא על ידי לחש, משום שהחשש להימשכות הוא גם על ידי התרפאות רגילה ממין, אבל לא סותר את דבריו במסכת פסחים שהלכה כירושלמי שלגבי עצי אשרה האומר 'הבא עצים סתם' מותר על ידי אשרה.

בית יוסף סימן קכג, סעיף ב, מצטט תשובת הרשב"א

הרשב"א דן בהתרפאות ביין נסך לא במקום סכנה, ואומר בדרך אגב שהאיסור להתרפא מע"ז ואביזריה שאפי' במקום פיקוח נפש אסור – זה דווקא באומר הבא לי עלין של עבודה זרה, אבל בעלים סתם – מתרפאים, כפי שאומר הירושלמי.

"…מ"מ הרי עבודה זרה וכל ביזרייהו חמירי טפי דאפי' במקום פיקוח נפש אין מתרפאין בעצי אשירה אלא שזה באומר הבא עלין של עבודה זרה אבל בעלין סתם מתרפאים כדאמרינן בירושלמי אפי' כן אינו מוצא להתירן…".

אורחות חיים הלכות עבודה זרה אות ה, ומביא גם בשם הרשב"א ובשם ר"ף

אומר שממינים כגון העובדים לאותו האיש ומגוי שאומר לחשי ע"ז – אסור להתרפא. וכן כתב הרשב"א בשם רבו. אבל מגוי סתם מותר ואין חוששים שיבוא ללחוש בשם ע"ז. וראיה ממעשה בן דמא, שהיה בלחש כמבואר בירושלמי. וממשיך לומר כשיטת התוספות לגבי עצי אשרה, ועל פי הירושלמי. ומצטט שהרשב"א התיר ב'הבא עלין סתם', וכן כתב רבנו פרץ. ואין ללמוד מהם שום לחש שמא הוא שם ע"ז. ואין לתמוה שזה מצליח להם, כי נאמר 'משגיא לגוים ויאבדם'. והרמב"ן כתב שלמרות שאומר לו מכח אותו העץ – אסור, ועובר משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם.

"אבל מינין כגון אלו שעובדין אותו האיש ומן הגוי שיאמר לחש ע"ז אסור. וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל בשם רבו: אבל מגוי שאינו אדוק ולא מין ובסתם לחש נראה שמותר שאין סכנה בלחש ואין חוששין מן הסתם שילחוש בשם ע"ז והביא ראיה מהירושלמי דאמר בפ' שמונה שרצים בן דמא נשכו נחש ובא יעקב איש כבר סכניה לרפאתו בשם ישו בן פנדירא ולא הניחו ר' ישמעאל. אבל אם אינו מזכיר שם ע"ז ודאי מותר ע"כ: וכן נמי מגוי שיאמר ליקח מים של ע"ז או מן אילן פלוני שלפני ע"ז אסור. ודוקא כשיאמר הגוי שלא יועילו מים אחרים או עצים אחרים כי אם שלפני ע"ז פלונית אבל אם אמר הגוי קח מן המים או מן אילן פלוני ולא הזכיר לו שם ע"ז ואין האילן מצוי או המים כי אם שם מותר ליקח ממנו כיון שאלו היה מוצאו במקום אחר היה מועיל דאיתא בירושלמי וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל כשאמר הבא עלין סתם והביא עלין של ע"ז מותר. וכן מבואר בירושלמי וכן נמי כתב הר"ף ז"ל. וביאר עוד וכמו כן נראה דאין ללמוד מהם שום לחש דשמא הוי בשם ע"ז. ואל תתמה שהרי כתוב משגיא לגוים ויאבדם ע"כ. והרמב"ן ז"ל כתב דאע"פ שיאמר לו מכח אותו העץ שאסור ועובר משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם כך כתוב בתורת האדם"

ספר כלבו סימן צז, ומביא בשם ר"ף

פוסק כתוספות שאסור להתרפא דווקא כשאומרים שלא יועיל אלא הע"ז, כמובא בירושלמי, וכן כתב רבנו פרץ.

"מותר להתרפאות מן העכו"ם… אבל מן המינין ומן העכו"ם שאומר להם שם ע"ז אסור וכן נמי מעכו"ם שיאמר ליקח מים של ע"ז או מן אילן פלוני שלפני ע"ז אסור ודוקא היכא שיאמר העכו"ם שלא יועילו מים אחרים ולא עצים אחרים כי אם שלפני ע"ז אבל אם אמר העכו"ם קח מן המים או מן עצי אילן פלוני ולא הזכיר לו שום עבודה זרה ואין האילן מצוי כי אם שם מותר ליקח משל ע"ז כיון שאלו היה מוצאו במקום אחר היה מועיל כדאיתא בירושלמי וכן נמי כתב הר"ף ז"ל בדינין שלו"

ספר התרומה הלכות עכו"ם סימן קנג

התרומה אומר שאסור להתרפא מהמינים בשונה מגויים, משום שמזכירים לחש ע"ז. וכן מן הגוי אם יודע שיזכיר לחש ע"ז, משום שיבוא להמשך אחריהם. וכן אם הרופא אומר שצריך לקחת דווקא מעצי אשרה כי רק הם ירפאו – אסור, כי נראה כאילו נותן ממשות לעבודה זרה. וכן מפורש בירושלמי. ומעשה בן דמא היה בלחש של ע"ז. וכך לא קשה על רבי אבהו, כי שם זה היה בסם. ועוד אפשר לומר שזה היה בצנעא, ואליבא דרבי ישמעאל שאוסר בפרהסיא (ובן דמא היה בפרהסיא). ובאומר 'הבא עצים סתם' – מותר בעצי אשרה, כמבואר בירושלמי, שרבי אחא לא שתה במקרה שבו אמרו שדווקא המים מזכרותיה דדוהי יועילו.

"ואע"פ שמותר להתרפאות מן העכו"ם דבר שאין בו סכנה או לכל חולה מרופא מומחה. מ"מ מן המינין אסור להתרפאות שום חולי מהם משום שמזכירין לחש של עכו"ם. וכן מן העכו"ם במקום שיודע שיאמר לחש של עכו"ם כדאמר תלמודא דע"י כך אתי לממשך בתרייהו. וכן אם אמר לו הרופא ליקח ממים של עכו"ם או מעצי האילן שלפני עכו"ם זה אסור כדאמרינן פרק כל שעה בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה. ודווקא היכא שאומר העכו"ם שלא יועילו מים אחרים ולא עצים אחרים כי אם אותן של עכו"ם. דא"כ נראה שהישר' נותן ממשות לעכו"ם אם ישמע לעכו"ם. אבל אם אמר לו העכו"ם קח מן מים או מן עצי אילן פלוני ולא הזכיר לו שם עכו"ם ואין מין אותו האילן מצוי מותר ליקח משל עכו"ם כיון דאפילו לא היה של אשרה היה כמו כן מועיל כמו שיש בירושלמי כמו שמפרש בסמוך. מדתניא לא ישא ויתן מן המינין ואין מתרפאין מהן. ומעשה בבן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו ר' ישמעאל וטעמא משום שר"ל לחש של עכו"ם. וכן איתא בירושלמי פרק שמנה שרצים מעשה בר' אלעזר בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא. והשתא לא תקשי הא דאמר בתר הכי רבי אבהו רמא ליה יעקב מינאה סמא בשוקי' שלא נתן לו ולא לחש לו שום דבר מעכו"ם. ובלאו הכי נוכל לומר דבצנעה הוי כדאמר תלמודא דאליבא דר' ישמעאל דאמר אפילו עכו"ם יעבור ואל יהרג כמו שאר עבירות משום וחי בהם ולא שימות בהם. אבל בפרהסיא אסור משום ולא יחלל את שם קדשי. ולהכי לא הניחו ר' ישמעאל דבפרהסיא הוה. אבל עובדא דרבי אבהו שמא בצנעה הוה. והא דאמרינן נמי פרק כל שעה בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה. מפרש מו' רבינו היינו דווקא שמוציאין הרבה אילנות כמו הן ואומר לו העכו"ם שלא יועיל כי אם מאותן של עכו"ם מן האשרה ומכח של הקדשות של עכו"ם. זה דווקא אסור. ופעמים שהעכו"ם אומר אמת שיש כח לשדי' לתת כח לעכו"ם כדי להטעותם וכ"ש שאסור שנר' כמו שיש ממשות בעכו"ם. אבל אמר לו ליקח מאילן פלוני ולא הזכיר שום עכו"ם ולא מצאו אותו אילן ביניהם מותר להביא מאילן של אשרה כיון שהיה יכול להתרפאות כמו כן מאותו אילן אפילו לא היה של אשרה. וכן איתא בירושלמי דהאי פירקא ובפ' שמנה שרצים בכל מתרפאין חוץ מעכו"ם עד כדון. שא"ל הבא לי עלין מעכו"ם והביא. אבל א"ל הבא לי עלין סתם מביא לו עלין של עכו"ם. ועוד קאמר התם בירושלמי רבי יונא הוה ליה צמרמורין ואייתי ליה מן זכרותיה זוודי ושתה. אייתין לר' אחא ולא שתה. אמר ר' מנא אלו הוה ידע ר' יונה מה הן הויין לא הוה שתי. אמר ר' חנא מתניתין אמרה כן אין מתרפאין מגלוי עריות. התם נמי מיירי שהרופאים אומרים שאותו דבר דווקא היה מועיל."

מרדכי מסכת עבודה זרה פרק אין מעמידין רמז תתטו

פוסק כדברי ר"י שבתוספות שאסור להתרפא בעצי אשרה דווקא כשהגוי אומר שרק זה ירפא. כמבואר בירושלמי.

"בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה נראה לר"י דמיירי שאומר לו העובד כוכבים דאינו יכול להתרפאות בשאר העץ אלא בזה שגדל לפני עבודת כוכבים או משום ד"א לחוש בשם עבודת כוכבים דאתי למיטעי בתר עבודת כוכבים אבל אם אמר ליקח ממי המעין או מאילן פלוני ואינו מוצא דבר זה כי אם בעבודת כוכבים זה מותר כיון שלא תלה רפואתו בעבודת כוכבים ואם היה מוצאו במקום אחר היה מועילו כמו אלו כדאמרי' בירושל'."

ספר איסור והיתר הארוך שער נט

פוסק כתוספות.

"ומפרש בסמ"ג ובמרדכי פ"ב דעבודה זרה בשם ר"י הא דאמרינן דאין מתרפאין בעצי אשירה היינו דוקא דאם יאמר הכנעני דאין יכול להתרפאות בשאר העץ אלא בזה דגדל לפני עבודה זרה אבל אם אמר לו סתם קח ממי מעין או מאילן פלוני ואין מוצא דבר זה אלא לפני עבודה זרה מותר כיון דלא תלה רפואתו בעבודה זרה והאריך"

מהר"ם חלאווה מסכת פסחים דף כה עמוד א

פוסק כדברי התוספות לגבי עצי אשרה, וכמובא בירושלמי, ומעשה בן דמא היה בלחישת שמו של אותו האיש. ורבי אבהו התרפא בסם. ומסביר המהר"ם חלאווה שלמרות שעצי אשרה אינם עבודה זרה – נאסרים משום לא ידבק בידך מאומה מן החרם, שגם אביזריה עבודה זרה אסור להתרפאות בהם, כמו שמצינו שלגבי גילוי עריות אסרו לספר עימה מאחורי הגדר.

"בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה. דוקא בשאמר לו הבא עלין של ע"ז אבל אם אמר לו עלין של אילן פלוני ולא מצא אלא של ע"ז והביא מותר והכי איתא בירושלמי בפרק שמונה שרצים בכל מתרפאין חוץ מע"ז כגון שאמר לו הבא לי עלין סתם מביא לו עלין של ע"ז. והא דאמרינן בפרק אין מעמידין מעשה בבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהשיכו נחש ובקש להתרפאות ע"י יעקב בן איש כפר סכניא ולא הניחו ר' ישמעאל התם נמי הא גרסינן בירושלמי מעשה בבן דמא שהכישו נחש ובא יעקב איש סכניא לרפאותו משמו של אותו האיש וכו' ובהא איתרצה נמי ההיא אידך דבפרק אין מעמידין ר' אבהו רמא ליה יעקב מינאה סמא בשוקיה דהא לא אסר ר' ישמעאל אלא משום ע"ז ואע"ג דבעצי אשרה אין כאן ע"ז עצמה אפי"ה אסור משום דלא ידבק בידך מאומה מן החרם דע"ז וכל אבזרייהו קאמר רחמנא כדאשכחן נמי גבי גלוי עריות מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא אמרו הרופאים אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו תספר עמו אחורי הגדר ימות ואל תספר עמו אחורי הגדר אלמא אפילו בלאו דלא תקרבו אמרו יהרג ואל יעבור."

החשיבות של דבריו היא שהוא מסביר שסיעת התוספות מסכימים עם העיקרון של אביזרייהו – אלא שהוא מתקיים דווקא כאשר בהתרפאות יש משום נתינת גדולה וכוח לע"ז שיש בכוחה לרפא.

טור, סימן רנה

פוסק כתוספות שהאיסור להתרפאות הוא כשתולה הרפואה באליל.

"ועכו"ם דעלמא שבא לרפאותו ואמר לו קח ממים אלו או מאילן פלוני שהוא של אליל, לא יקבל ממנו, כדאמרינן בכל מתרפאין אפילו באיסורי הנאה במקום סכנה, או אפילו שלא במקום סכנה אם הוא שלא כדרך הנאתו, כגון מניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו וכיוצא בו, חוץ מבעצי אליל.

ודוקא שאומר לו שאין לו רפואה אלא במים אלו או מאילן זה, שאז נראה לו כאילו הישראל נותן ממשות באליל, אבל אם אומר לו 'קח ממים אלו או מאילן זה' ולא הזכיר לו שם אליל, ואין מאותן המים או מאותו האילן מצוי אלא אלו, מותר, כיון שלא תלה הרפואה במה שהן אליל."

שו"ת בנימין זאב סימן תח

פוסק כתוספות, ומוסיף שנראה לעניות דעתו שכל שיוכל להרחיק עצמו מהם שפיר דמי והמחמיר לא הפסיד.

"ונחזור לעיקר הדין דדוקא גוי מומחה לרבים הוא דמתרפאין ממנו אבל המינין אפילו הוא מומחה לרבים לא כדאמרינן לא ישא ויתן אדם עם המינין ואין מתרפאין אפילו לחיי שעה כדמשני התם פרק אין מעמידין שאני מינות דמשכא דאתי למימשך בתרייהו כלומר שהם מזכירין בלחש שם שלהם ואתי למימשך בתרייהו … ותדע דכן הוא דבירוש' והביאו הר"ן ז"ל פ' אין מעמידין והאשירי ז"ל אמרינן בר בריה דר' יהושע הוה ליה בלם פירוש חולי החוטם אתא גוי אחד ולחש ליה בשמיה דבן פנדרא מדנפק אמר ליה מאי לחשת עלי אמר ליה מילתא פלנית אמר ליה דאילו מיית ולא שמע הדא מלתא משמע מהכא דהיכא דידוע ליה לישראל דלחיש ליה ההוא גוי בשם שלו אסור אבל בסתם מותר ואי קשיא לך הא התם בפרק אין מעמידין אשכחן גבי רבי אבהו דרמא ליה יעקב מינאי סמא כו' וקבל רפואה ממנו לאו קושיא היא דהתם ע"י סם היה ולא ע"י לחש ומשום הכי שרי ליה לרבי אבהו אי נמי בצינעא הוה וההיא דרבי ישמעאל פרהסיא הוה ולהכי לא הניחו רבי ישמעאל לבן דמא מסקנא דמלתא דמותר להתרפאות מן הגוי' חולה שאין בו סכנה ואם הוא מומחה אפילו יש בו סכנה מותר אבל מן המינין פירוש שעובדין או מן הגוים שאינן כ"כ אדוקים שיאמרו לחש של שם שלהם אסור או אם לוקחים ממעיין או מאילן שהוא לפני בית שמשתחוים שם להתרפאות מהם אסור אבל אם אמר רופא גוי לישראל קח מימי מעיין או מעלין של אילן פלוני אפילו שאינו מוצא מימות אלו או עלין אלו אלא באותו בית שמשתחוים מותר כיון שלא תלה רפואתו בשם שלו אמנם נראה לעניות דעתי דכל שיוכל להרחיק עצמו מהם ש"ד והמחמיר לא הפסיד העני בנימין בכה"ר מתתיה ז"ל ה"ה:"

סיכום לראשונים המקילים

מצאנו רשימה ארוכה מאוד של ראשונים (תוספות בשם ר"י, ר"ש, רוקח, תרומה, סמ"ג, רא"ש, רשב"א, ריטב"א, אורחות חיים, רבנו פרץ, מרדכי, כלבו, מאירי, טור, נימוקי יוסף, או"ה, בנימין זאב ומהר"ם חלוואה) שהסבירו את עצי אשרה והתרפאות ממינים שמדובר דווקא במקרים שבהם יש הכרה מסוימת בכוחות המיוחדים (ואולי המיסטיים) שיש לעבודה זרה, והאיסור הוא שמא יבוא להמשך אחריהם. הריטב"א באופן דומה סובר שהאיסור בעצי אשרה הוא דווקא כאשר רק הם מרפאים, אבל לגבי התרפאות ממינים – סובר שיש חשש שיבוא להמשך גם כשלא מרפא בלחש אלא בסתם.
לשיטה זו, אין ללמוד מכאן עקרון שאסור להתרפאות בכל האיסורים האחרים שסובבים סביב עבודה זרה (כמו 'לא ידבק בידך מאומה מן החרם' או איסורים דומים) שהרי התירו להנות מעצי אשרה אם לא לקחו מהם בכוונה. כלומר, ניתן להסביר בשתי אופנים: 1. אין דין יהרג ואל יעבור על 'אביזרייהו דעבודה זרה', ובאופן יותר מוקצן – לא קיים מושג 'אביזרייהו דעבודה זרה'. 2. אביזרייהו זה מושג שמתקיים רק כאשר יש נתינת כוח וגדולה לאליל, אבל בעצם השימוש בחפצים שהם עבודה זרה – אין משום אביזרייהו.

שיטת הרמב"ם

רמב"ם יסודי התורה פרק ה הלכה ו

כותב שכשם שאם גוי אונס יהודי לעבור עברות כך גם להתרפא בשלושת האיסורים החמורים – אסור, אפילו אם ימות, אם התרפא בית הדין עונשין אותו בעונש הראוי.

"כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים כיצד מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו."

מנחת חינוך פרשת אמור מצוה רצה-רצו

מדייק מכך שהרמב"ם כתב שאין מתרפאין בע"ז, אבל לא כתב את דוגמת הגמרא שלא מתרפאים בעצי אשרה, ונראה שלא סובר שיש להרג על אביזרים, אלא רק על ע"ז עצמה. אמנם נראה שהרמב"ם יודה לתוספות באומר לקחת דווקא מאשירה, כי זה מחזיק ידי עובדי ע"ז, וזה כע"ז ממש.

"והנה הר"מ כתב אבל ע"ז וכן גבי חלאים כתב דאין מתרפאין בע"ז ולא כ' כלל עצי אשירה נראה דלא ס"ל כהשיטות דעל אביזרא יהרג דאי ס"ל ה"ל למכתב עצי אשירה ע"כ נראה דוקא ע"ז אבל לא אביזרא וכן בשאר הדברים ויתבארו לקמן בעזהשי"ת. ומ"מ נראה בודאי דהר"מ מודה דבאומר דוקא מאשירה דזה מחזיק ידי ע"ז מחויב למסור נפשו כשיטת התוס' אף שאין סוברים דעל אביזרא יהרג מ"מ בכה"ג ה"ל כע"ז ממש."

ראשונים שמהם עולה שהאיסור הוא בכל הנאה מעבודה זרה/מינים

המאור הגדול מסכת עבודה זרה דף ח עמוד א

כותב שאין להתרפאות מהמינים לעולם, משום שמינות מושכת, ולמרות שרבי אבהו התרפא ממין – המקרה לא הסתיים טוב ואין לומדים ממנו.

"ומן המינים אין מתרפאין לעולם משום דמינות משכא כמעשה דבן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל ואע"ג דעבד רבי אבהו עובדא בנפשיה ביד יעקב מינאה לא סלקא ליה שפיר ולא גמרי' מינה."

 

מכך שהוא מתרץ שרבי אבהו הוא לא להלכה, ניתן לומר שהוא בבירור לא רצה לתרץ ששם זה היה ריפוי בסמנים, והוא מבין שכל התרפאות ממינים אסורה

המאור הגדול מסכת סנהדרין דף יז עמוד ב

המאור כותב שלא רק ע"ז עצמה יהרג ואל יעבור אלא גם כל שבאה הנאה מחמת העבירה יהרג ואל יעבור, כפי שלמדנו שאין מתרפאין בעצי אשרה, והרי המתרפא לא עובד ע"ז אלא רק נהנה ממנה, ולמרות זאת אין להתרפאות.

"דע"ז וג"ע וש"ד ל"ש בצנעא ול"ש בפרהסיא לא שנא בשעת השמד ול"ש שלא בשעת השמד יהרג ואל יעבור ולא מיבעיא עבירה עצמה אלא אפי' כל מידי דמטי ליה לעובר העבירה הנאה מחמת העבירה בג' עבירות הללו יהרג ואל יעבור כדגרסי' התם בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה וכולה כדאיתא התם והרי רפואה דכי מתרפא מעצי אשרה לאו עובד ע"ז הוא אלא איתהנויי הוא דמתהני מינה ואפ"ה אין מתרפאין ממנה אפי' רפוי נפשות כלומר חולה שיש בו סכנה ואין צ"ל שאין בו סכנה".

 

דברי המאור לא מפורשים, וניתן לומר שכוונתו כתוספות, כיוון שבסך הכל הוא נוקט את לשון הבבלי. מנגד, הוא כן מנסח עיקרון כללי על בסיס 'עצי אשרה' ולא משלב את דברי הירושלמי, בניגוד לראשונים רבים.

רמב"ן (תורת האדם שער המיחוש ענין הסכנה)

הרמב"ן כותב שלא רק שלוש עברות חמורות אין להתרפאות אלא גם להנות מהם, כמו שאמרו על עצי אשרה. ולמרות שהנהנה מהם עובר רק על 'לא ידבק בידך מאומה מן החרם' – בכל זאת יש להרג על זה. וכן בגלוי עריות בסיפור של 'ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר', הרי שגם באבק של שלוש העבירות אין מתרפאין כלל.
מקשה איך רבי אבהו התרפא ממין, ואפילו אם נאמר שלא ידעו על האיסור – איך הגמרא לא מקשה על הסיפור שלהם? ויש לתרץ שמינות מושכת דווקא כשבא לרפאותו בדברי מינות ולחישות, אבל רופא רגיל שמרפא בסממנים – מותר ללכת אליו. וכפי שהירושלמי מספר שהמין רצה לרפאות את בן דמא בשמו של ישו.

"כי אתא רבין אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין חוץ מע"א וג"ע וש"ד. ולא מבעיא מפלח ע"א וגלוי ערוה ומשפך דמים דאסור. אלא ליהנות מינייהו בכולם בעולם אפי' להתרפאות אסור. דא"ר יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה. ה"ד אי דאיכא סכנה אפי' עצי אשרה. אי דליכא סכנה אפילו כל איסורין שבתורה נמי לא. לעולם דאיכא סכנה ואפ"ה עצי אשרה לא. והא עצי אשרה אי אכיל מינייהו אי שאיף בהו לא פלח ע"א. אלא משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם הוא דעבר. ואפ"ה אסור. וכן בג"ע וכן בש"ד דא"ר יהודה אמר רב (סנהדרין ע"ה א') מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא באו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל לו. אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו. תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. תספר עמו מאחורי הגדר כו'.

אלמא שלש עבירות הללו לא שנא בעבירה גופא ול"ש באבקה של עבירה אין מתרפאין בהם כלל…

יעקב מינאה רמא ליה סמא לר' אבהו בשקיה, ואי לאו ר' אמי ור' אסי דלחכוה לשקיה הוי פסק ליה לשקיה, והוינן בה בגמרא משום דר' אבהו אדם חשוב הוה ורופא מומחה הוה, ומפרקינן שאני ר' אבהו דמקיימי בי' מינאי בנפשייהו תמות נפשי עם פלשתים.

ואיכא למידק עלה ור' אבהו נמי נהי דלא הוה קים ליה בשנאה דמיני בהדיה וסמיך ליה בחשיבותיה ובהמחאה דרופא, [מי] לית ליה שאני מינות דמשכא, ואפילו ליכא למיחש לסכנתא אסור, ומי לא שמיע ליה ברייתא דאמר ר"ע אשריך בן דמא שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהרה ולא עברת על דברי חבריך. ורב אמי ורב אסי דהוו התם אמאי לא אמרו ליה. ואי נמי כולהו לא שמיע להו, אמאי לא הוינן עלה בגמ' ור' אבהו היכי עביד הכי והתניא אין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה ומעשה בבן דמא וכו'. ומסתברא לן דכי אמרינן שאני מינות דמשכא כגון שבא לרפאותו בדברי מינות וצד ע"ז, כגון בן דמא שהכישו נחש והיה אותו המין רוצה ללחוש עליו לחש שהיה מצרף בו שם ע"ז, ומש"ה אמרינן שאני מינות דמשכא, שאלו נתרפא ח"ו יאמרו יש ממש בדבר והוה לי' כעצי אשרה וע"ז שאין מתרפאין בהן לעולם. אלא מעיקרא קס"ד בגמ' דאין מתרפאין מהן לעולם קאמר ומשום סכנה דגויים, ומתרצינן שאני מינות דמשכא ואין מתרפאין בצד מינות שלהן קאמר, הא ברופא מומחה ורגיל ומרפא בסממנין מותר כשאר גוים. וכענין הזה מצינו בירושלמי מעשה בר"י בן דמא שנשכו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו משם ישו בן פנדירא, והתם נמי בר בריה הוה ליה בלע, אתא ולחש ליה משם ישו בן פנדירא, מיד נפק א"ל מאי אמרת עלי א"ל מלת דפלן, אמר ליה טב הוה לי אלו מאית ולא שמע הדא מלתא והוה ליה כן כשגגה היוצאה מלפני השליט, פי' הוה ליה בלע שבלע נימא של מים או נחש, ולחש עליו לחש שצירף בו שמו של ישו בן פנדירא, ולאחר שיצא השרץ כששמע שלחש ע"ז היה, אמר טוב היה לו שימות ואל יבא לידי כך. מכאן נלמוד שעל צד ע"ז שהיה המין מזכיר היו חוששין לו, מפני שהכישוף מטעה ומושכת לבן של פתאים, אבל במרפא בסממנין על דרך המלאכה שברפואות הרי המינים כשאר הגוים, והיינו עובדא דר' אבהו, והרי זה נכון."

 

חידושי הרמב"ן מסכת עבודה זרה דף כז עמוד ב

כותב שיש אומרים שרבי אבהו שהתרפא ממינים חולק על הברייתא, ואינו נכון כי מינות היא כפרהסיא ולכן בין אם סובר כרבי ישמעאל ב'יהרג ואל יעבור' בעבודה זרה ובין אם לא – צריך להיות אסור. אלא רבי אבהו התרפא בסמנים, ואין בזה משום מינות שמושכת, אבל בן דמא רצה שילחש עליו בשם ישו, כמו שמופיע בירושלמי. וכן בסיפור נכד ריב"ל בירושלמי. לכן בריפוי רגיל שלא מערב לחשי ע"ז – מותר להתרפאות גם ממין.

"והאי דאיתסי ר' אבהו ממיני איכא דאמרי דפליג אברייתא, ואינו נכון בעיני דהא אדרבה אי לא ס"ל כר' ישמעאל אפילו בצנעא אסיר כר"א דדריש בכל נפשך ובכל מאדך, וא"ת בצנעא הוה, הא כיון דמינות משכא לעולם הוי כפרהסיא דהא אתי להמשך בהם, והיינו דאמר ה"מ בצנעא אבל בפרהסיא לא ומינות כפרהסיא הוא משום דמשכא ליה, לפיכך נ"ל דר' אבהו בסממנין איתסי מיניה וליכא למימר בהו מינות משכא, אבל בן דמא לוחש היה אותו המין עליו בשם הנוצרי רבו ואיתסר משום שאין מתרפאין מע"ז, וכן מצאתי בירושלמי מעשה בר' יהושע בן דמא וכו' ובא לרפאתו משום ישו הנוצרי. וגרסינן נמי התם בר בריה דריב"ל הו"ל בלע ולחיש עליה א"ל מאי אמרת עליה א"ל מלת דפלן א"ל ניחא ליה דלימות הוא ולא שמע הדא מילתא, אלמא משום לחש ע"ז הוא דאיתמר, אבל ברפואות סמנין ושאר רפואות שאין להם לחש ע"ז והזכרתה מותר להתרפאות מן המינין במקום שמתרפאין משאר גוים כדר' אבהו."

כלומר, אם נסכם את שיטת הרמב"ן: יש איסור יהרג ואל יעבור ב'אבק' ע"ז (מה שמכונה אביזרי), ולכן אסור להתרפא בעצי אשרה כפשוטו, משום 'לא ידבק בידך מאומה מן החרם'. אבל התרפאות ממינים היא לא ע"ז, ואסורה רק כאשר היא מערבת לחשים וכדומה, שאז יש בזה משום ע"ז, אבל סתם כך מותר להתרפאות מהמינים.

חידושי הריטב"א ע"ז כה, א מביא את הרא"ה

בחידושי הריטב"א מובא שהרא"ה סובר שהבבלי חולק על הירושלמי (ומשמע שהלכה כמותו).

"זו היא שיטת התוספות, והרא"ה ז"ל חולק על זה וכתב שהירושלמי חולק על גמרא שלנו ולפי גמרא דילן אפי' שאל עלין סתם אין מביאין לו עלין של ע"ז"

ספר החינוך מצוה רצו (בתחילה סובר לחומרא, ומסיים שמצא בשם מורו להקל)

ספר החינוך כותב שנצטווינו למסור את הנפש על עבודה זרה ואביזריה, והוא מבאר שזה כל מה שכלול בלאו המיוחד של עבודה זרה, ומבין מהירושלמי שגם אם לא הביא בדווקא מעצי אשרה – יהרג ואל יעבר, כי זה בלאו של 'לא ידבק בידך מאומה מן החרם'. ואמנם, דברים שנאסרו משום לפני עוור של עבודה זרה – עליהם אין חיוב למסור את הנפש. וסיים שאחר שכתב כל זה מצא בחידושי מורו שאם הרופא אמר סתם עלים מסוימים ולקחו מעבודה זרה – יעבור ואל יהרג.

"כי שלש מצות הם שחיב האדם שיהרג ואל יעבר בהם לעולם, והם עבודה זרה וכל אביזרהא…
וזה שאמרנו אביזרהא דעבודה זרה, הענין הוא לומר, כל מה שנאסר לנו מכל לאו המיחד בעבודה זרה, וכעין מה שאמרו בפסח ראשון זכרונם לברכה (פסחים כה.) בכל מתרפאין במקום סכנה, חוץ מעצי אשרה, ואמרו עלה בירושלמי (ירושלמי שבת יד, ד) לא סוף דבר בשאמר לו רופא הבא לי עלין של אשרה פלונית, דמחזי כמאן דמודה בה, אלא אפילו אמר לו, הבא לי עלין של אילן פלוני סתם, והלך ולא מצא אלא של אשרה יהרג ואל יעבר. ואף על גב דהשתא כי מתסי בעצי אשרה לאו עבודה זרה ממש היא, דהא לא פלח לה, אלא מכל מקום דמתהני מנה ואיכא במלתא לאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים יג יח), דהוא לאו המיחד בעבודה זרה. אבל אסורין טובא דאיכא בעבודה זרה דילפינן בהו מלאו דלפני עור לא תתן מכשול. ליתנהו בכלל אביזרהא דעבודה זרה להרג עליהם, כיון דלאו דלפני עור אינו מיחד בעבודה זרה ממש, דבכלהו מצות נמי איתיה.

אחר שכתבתי זה מצאתי במקצת מחדושי מורי ישמרו אל שכתב כי בירושלמי דעבודה זרה (ירושלמי עבודה זרה ב, ב) משמע, דכל שאמר לו הרופא עליו [כנראה צ"ל: 'עלין'] סתם יעבר ואל יהרג."

הר"ן על הרי"ף מסכת עבודה זרה דף ט עמוד א

הר"ן מביא את דברי התוספות שדווקא כשאינו יכול להתרפא מעץ אחר, משום שמא ימשך, אבל בירושלמי לא משמע כך, כי הרי אמרו שאפילו 'הבא עלין סתם' והביא אשרה לא יתרפא. ויש ללמוד שטעם האיסור הוא לא משום שמא ימשך, אלא לפי שעובר על 'לא ידבק, ולמרות שזה לא עבודה זרה ממש, על כל הלאוים הכלולים בע"ז יש להרג. כמו שאמרו לגבי עריות שלא יספר עימה מאחורי הגדר, למרות שזה לא גילוי עריות ממש.

"חוץ מעצי אשרה. פירשו בתוספות דמיירי כגון שאינו יכול להתרפאות בעץ אחר ואפילו ממינו כגון ע"י שדים או על ידי דבר אחר משום דאתא למטעי בתר עבודת כוכבים אבל בירושלמי בפירקין לא משמע הכי דהתם אמרינן בהדיא שאפילו אמרו לו הבא עלין סתם והביא לו מעצי אשרה ימות ואל יתרפא מהן ושמע מינה דטעמא דאיסורא לאו משום דלמא אתי לאימשוכי בתר עבודת כוכבים אלא לפי שהוא עובר על לאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם ואף על גב דליתא לאו דעבודת כוכבים ממש אפילו הכי בעבודת כוכבים וכולהו לאוי דילה אמרינן יהרג ואל יעבור וכן נמי לרבין דאמר חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים בכולהו לאוי דגלוי עריות אמרינן יהרג ואל יעבור והכי מוכח בפרק בן סורר ומורה (דף עה א) דאמרינן התם מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ואמרו הרופאים אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה תספר עמו מאחורי הגדר ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר ובודאי שדברים הללו אינן גלוי עריות ממש אלא שעובר בהן בלא תקרבו לגלות ערוה שהוא לאו דגלוי עריות:"

 

הר"ן על הרי"ף מסכת פסחים דף ה עמוד ב

מביא את פירוש התוספות שדווקא כשלא יכול בעץ אחר, שמא ימשך, וכמו שנאמר על בן דמא 'שאני מינות דמשכא' ולמרות זאת מצאנו שרבי אבהו התרפא ממין, וצריך לומר שרבי אבהו היה בסם, ובן דמא בלחש. ואומר שבירושלמי משמע אחרת, כי אמרו שם שאפילו בעלין סתם והביא עשרה – לא יתרפא, כי הטעם הוא לא שמא ימשך אלא משום שגם 'לא ידבק' כלול באביזריה ע"ז שיש להרג עליהם, וכפי שאמרו שלא יספר עם אשה אפילו מאחורי הגדר, למרות שעובר רק על 'לא תקרבו'"

חוץ מעצי אשרה. פירשו בתוס' דמיירי כגון שאינו יכול להרפא בעץ אחר ואפילו ממינו כגון ע"י שדים או דבר אחר משום דאתי למיטעי בתר ע"ג דומיא דאמרי' בפ' אין מעמידין (דף כז ב) גבי בן דמא שנשכו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו ר' ישמעאל משום דשאני מינות דמשכא ואפ"ה אשכחן התם (דף כח א) דר' אבהו רמא ליה יעקב מינאה סמא בשקיה ולפיכך צריכין אנו לומר דבן דמא היה רוצה יעקב איש כפר סכניא לרפאתו בשם ע"ז והכי מוכח בירושל' בפ' שמנה שרצים אבל ע"י סמים שרי וכי האי גוונא נמי מתוקמא הכא דכי אמרי' דאין מתרפאים מעצי אשרה היינו היכא דאמר לו שאילן אחר מאותו המין לא יועילנו אלא אשרה בלבד דבכי האי גונא אתי למטעי בתר ע"ז ולאימשוכי בתרה אבל בירושלמי בפ' אין מעמידין לא משמע הכי דהתם אמרינן בהדיא שאפילו אמרו לו הבא עלין סתם והביא לו מעצי אשרה ימות ואל יתרפא בהן וש"מ דטעמא לאו משום דאתא לאמשוכי בתרה אלא משום שהוא עובר על לאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם ואע"ג דליתיה אלא לאו בע"ז הוא ממש כע"ז וכלהו לאוי דילה אמרי' יהרג ואל יעבור וכן לרבנן נמי דאמרו חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים [בכולהו לאוי בגלוי עריות אמרי' יהרג ואל יעבור והכי מוכח בסוף פ' בן סורר ומורה] דאמרינן התם (דף עה א) מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה בלבו טינא ואמרו הרופאים אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ולא תבעל לו תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה תספר עמו אחורי הגדר ימות ואל תספר עמו אחורי הגדר ובודאי שדברים אלו אינם גלוי עריות ממש אלא שעובר [בהם] על לאו דלא תקרבו לגלות ערוה שהוא לאו בגלוי עריות"

 

חידושי הר"ן מסכת פסחים דף כה עמוד א

כותב כדבריו במקורות הקודמים.

"בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה, פי' בתו' דמיירי כגון שאינו יכול להרפא בעץ אחר ואפי' ממינו אלא בזה כגון ע"י שדים או ד"א משום דאתי למטעי בתר ע"ז אבל ע"י תחבושת שרי, ובכה"ג נמי מתוקמא הכא דכי אמרינן דאין מתרפאין בעצי אשרה היינו היכא דאומרין לו שאילן אחר מאותו המין לא מועילהו אלא אשרה בלבד, דבכה"ג אתי למטעי ולאמשוכי בתרא, אבל בירושלמי בפ' אין מעמידין לא משמע הכי, דהתם אמרין בהדיא שאפי' אמרו לו הבא עלין סתם והביא לו מעצי אשרה ימות ואל יתרפא בהם, וש"מ דטעמא דאיסורא לאו משום דלמא אתי לאמשוכי בתר ע"ז אלא לפי שהוא עובר על לאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם, ואע"ג דליתיה לאו דע"ז ממש, בע"ז וכולהו לאוי דילה אמרינן יהרג ואל יעבור, וכן נמי לרבות חוץ מע"ז ועריות ושפ"ד, בכולהו לאו דערוה אמרי' יהרג ואל יעבור, והכי מוכח בפ' בן סורר ומורה [סנהדרין עה א] דאמרי' התם מעשה באדם א' שנתן עיניו באשה א' והעלה לבו טינא ואמרו הרופאים אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה תספר עמו מאחורי הגדר ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר, ובודאי שדברים הללו אינן גלוי עריות ממש אלא שעבר בהן בלא תקרבו לגלות ערוה שהוא לאו דגלוי עריות."

 

חידושי הר"ן מסכת סנהדרין דף עד עמוד א

הר"ן מסביר שעבודה זרה חמורה כיון שהיא כפירה בה', ושפיכות דמים נהרגים כדי לא להציל נפשו בדמו של חברו. ובגילוי עריות בגלל הפגם הגדול שבה, שהרי אמרו שהרודף אחריה מצילים אותו בנפשו. אלא שלפי טעם זה אין להרג על ביאה על בהמה כי לא מצילים בנפשם, וק"ו אלמנה לכהן גדול. אבל אין לחדש מה שלא פירשו חכמים, ובכלל דין יהרג ואל יעבור לא קשור לדין מצילין בנפשו שהרי על ע"ז לא מצילין. ולכן על בהמה יש להרג. אבל אלמנה לכהן גדול שאין בו מיתת בית דין – פשוט שיעבור.

"חוץ מע"א וג"ע וש"ד לפי שאלו העבירות הם חמורות מכולן אמרו חכמים יהרג ואל יעבור. ע"א טעמא מבואר שלא יכפור בהקב"ה. ושפיכות דמים ג"כ שלא יציל נפשו בדמו של חבירו. ג"ע נמי מפני שיש בהם פגם שהרי מצילין אותה בנפשו וא"כ בדין הוא שיהרג ואל יעבור. ולפי טעם זה אם יאמרו לו בא על הבהמה או תהרג כיון שאין שם פגם יעבור ואל יהרג שהרי למדו כל עריות מנערה המאורסה להצילן בנפשן ואין הבהמה בכלל ואין צריך לומר חייבי לאוין כאלמנה לכהן גדול. אבל אין לנו לחדש דין זה שלא פירשוהו חכמים ועוד שאין טעם יהרג ואל יעבור מפני שמצילין אותן בנפשן דהרי ע"א קי"ל דאין מצילין אותו בנפשו ויהרג ואל יעבור ולפיכך אפשר דאפילו בא על הבהמה אמרינן יהרג ואל יעבור כיון שיש בה מיתת ב"ד אבל בחייבי לאווין כאלמנה לכ"ג פשיטא דיעבור ואל יהרג"

שו"ת הריב"ש סימן רנה

כותב שגם בסכנת נפשות אין להתרפא ביין נסך שאסור בהנאה, כמו עצי אשרה, וכיוון שיין של גוי נאסר משום שיין שהתנסך בפועל – יש לומר שגם בסכנת נפשות אין להתרפא, כי בשלוש עברות אסור להתרפא גם באבק של העבירה, כפי שאמרו לגבי עריות שימות ולא יספר עימה מאחורי הגדר, ולמרות שאין בזה איסור תורה.

"אבל אלו המים שהעיקר הוא היין וגם טעם היין וריחו נשאר בו קצת ולזה אסורין אפילו בהנאה. ואם מפני חולי שאין בו סכנה נראה שאין להתירו כלל, ואפילו לחולי שיש בו סכנה נמי אסור דהא אסורי ע"ג הוא ואמרינן בפרק כל שעה (כ"ה) בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה. ומסקינן התם לעולם דאיכא סכנה ואפי' הכי עצי אשרה לא דתניא רבי אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך וכו', וכן נמי אמרינן התם כי אתא רבין אמר רבי יוחנן בכל מתרפאין חוץ מע"ג וגלוי עריות ושפיכות דמים. ואע"ג דסתם יינן אסורא דרבנן ומשום בנותיהן, היינו משום בנותיהן איתסר מעיקרא דאלו משום יין שנתנסך הוי מעוטא דמיעוטא. ומיהו משום בנותיהן לא היו אוסרין אותו בהנאה כמו שלא אסרו פתן ושמנן אלא באכילה. אבל כדי שלא יבאו להקל ביין שנתנסך לע"ג להתירו בהנאה אסרוהו גם בהנאה. וכיון דמשום לתא דע"ג איתסר בהנאה נראה דאסור ליהנות ממנו אפילו במקום סכנה, דבשלש עברות הללו לא שנא בעברה גופה ולא שנא אבקה של עברה אין מתרפאין בהן כלל. כדאמרינן נמי גבי גלוי עריות בפר' בן סורר ומורה (ע"ה) מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה והעלה לבו טינא באו שאלו לרופאים וכו', תספר עמו מאחורי הגדר ימות ואל תספר עמו אחורי הגדר, ואע"פ שאין בזה אסורא דאורייתא, וכ"ש לההוא לישנא דאמרי' התם פנויה הות. דבשלש עברות הללו ובכל אבזרייהו אין מתרפאין כלל ואפי' במקום סכנה…"

נימוקי יוסף מסכת סנהדרין דף יז עמוד ב

כותב שבשלושת עבירות חמורות יש להרג עליהם ועל אביזריהם, כפי שאמרו לגבי 'ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר' (ואמרו על זה שאתי שפיר לפי מי שמפרש שזו הייתה אשת איש, ולמרות שזו לא העבירה אלא אביזר), וכן אמרו 'אין מתרפאין בעצי אשירה'.

"והני שלשה עבירות דאמרי' דיהרג ואל יעבור לאו דוקא בעבירה גופה אלא אינהו וכל אבזריהו קאמרי' ופי' אבזריהו השייך להם ודוגמתו במנחות [דף עג ב] עולה וכל אבזרהא תדע דאבזריהו נמי יהרג דאמרינן לקמן [דף עה ב] גבי ימות ואל תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תספר עמו אחורי הגדר ואמרינן בשלמא למאן דאמר אשת איש שפיר ואע"פ שאין זו העבירה גופה ואמרי' נמי [פסחים דף כה א] בכל מתרפאין במקום סכנה חוץ מעצי אשרה:"

 

לכאורה דבריו כאן נראים כדברי הרמב"ן והר"ן, אף שלעיל הבאנו שכתב במפורש כשיטת התוספות בעניין עצי אשרה. ואפשר שדבריו כאן נאמרו כעיקרון ולא סותרים את העובדה שבפועל יש להחמיר רק בתולה רפואתו בעצי אשרה וכדומה לזה בשאר האיסורים.

סיכום הראשונים המחמירים

על פי פשטות הגמרא בפסחים שאוסרת להתרפא בעצי אשרה, ועל פי הירושלמי שאפשר להבין שפשט את הספק של 'הבא עצים סתם והביא מע"ז' לחומרא – נראה שישנו איסור להתרפא אפילו באבק או אביזרי עבודה זרה, וגם במחיר שייהרג. וכך סוברים למעשה רא"ה ר"ן וריב"ש. וכן אפשר שדעת בעל המאור ונימוקי יוסף.  וכן כתב ספר החינוך אך סיים שמצא ממורו שהקל בזה. רמב"ן באופן דומה סובר שישנו דין אביזרייהו לגבי סתם עצי אשירה, אבל לגבי התרפאות ממינים כותב שהאיסור הוא דווקא בלחש, כפי שמשמע בירושלמי בסיפור של בן דמא.

פסיקת השו"ע (יורה דעה קנה, ב) והרמ"א (קנז, א)

השולחן ערוך כתב בסתם כתוספות שבמקרה שבו לא תלה את הרפואה בעבודה זרה – מותר. והביא את דעת הר"ן ביש אוסרים.

"עובד כוכבים שבא לרפאות את ישראל ואמר ליה קח ממים אלו או מאילן פלוני שהם של אלילים אסור אבל אם אמר לו קח ממים אלו או מאילן זה ולא הזכיר לו שם אלילי' אעפ"י שאין מאותם מים ואותו אילן מצויים אלא של אלילים מותר כיון שלא תלה הרפואה במה שהם אלילים ויש אוסרים גם בזה אפילו באומר לו הבא עלים סתם והביא לו מעצי אשרה"

 

דרכ"מ יו"ד קנז, ג

"כתב הר"ן ריש פרק כל שעה (ה: ד"ה בכל) ופרק אין מעמידין (ט. ד"ה בכל) ופרק בן סורר ומורה (חידושים סנהדרין עד: ד"ה רבא אמר) וביומא פרק יום הכפורים (ג: ד"ה חוץ) דהוא הדין לאו של עבודה זרה כגון ליהנות מעבודה זרה או לאו של גילוי עריות יהרג ואל יעבור דהא אמרינן סוף בן סורר ומורה מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה ליבו טינא ואמרו הרופאים אין לו תקנה… ובודאי שדברים אלו אינן משום גילוי עריות אלא עובר בלאו דלא תקרבו לגלות ערוה שהוא לאו דגילוי עריות. ומשמע בהר"ן פרק בן סורר מורה ובפרק כל שעה דדוקא בלאו שהוא מיוחד אבל בלאו דלפני עור כגון שאנסו להשאיל לו דבר לעבודה זרה הואיל ובלאו זה כלולים גם שאר מצות יכול לעבור."

 

רמ"א קנז, א

"וכל איסור עבודת כוכבים וג"ע ושפיכות דמים אע"פ שאין בו מיתה רק לאו בעלמא צריך ליהרג ולא לעבור".

גר"א קנז, יד

הגר"א מסביר שאכן הרמ"א פוסק כר"ן להחמיר בעצי אשרה, כפי שעולה מהר"ן שציטט בדרכ"מ ופסק בהגה.

"ויש אוסרים כו'. שכן הוא בירושלמי בפרק ב' דעבודת כוכבים. הר"ן שם ועבה"ג וכן פסק הרב בסי' קנ"ז סעיף א' בהג"ה וכל איסור עבודת כוכבים וג"ע כו':"

מקור מים חיים, קנה, ב

המקור מים חיים מקשה, שנראה שדעת השו"ע להקל בעצי אשרה כתוספות, כי הביא את דעתם כ'סתם', ורמ"א לא השיג במקום, אך בסימן קנ"ז כתב שכל איסור ע"ז אף שאין בו מיתה אלא לאו צריך להרג עליו, ולכאורה לפי זה צריך להרג על 'לא ידבק', בניגוד לדעת השו"ע. ומציע לחלק שבמקום שמכריחים אותו לעבור – אז צריך להרג גם על אביזרייהו, אבל להתרפאות בלי הכרח זה קל יותר, ומותר אא"כ יש חשש שיבוא להימשך. וכך אפשר לדייק בר"ן שלגבי עצי אשרה הביא את שתי השיטות ואז כתב שלא משמע כך מהירושלמי, אבל לגבי יהרג ואל יעבור פלפל (בפסחים כה,ב)^[2] כאילו פשיטא ליה שכל אביזרים יהרג ואל יעבור.

"אינו יהודי שבא לרפאות וכו' קשה לי דנראה דעת המחבר כסברא הראשונה כל דלא משכה מותר להתרפאות בעצי אשירה במקום סכנה מדהביא דיעה שניה בשם י"א וכמו הכלל שכתבו האחרונים בכמה מקומות ועיין ש"ך סקי"א דהסכמות הפוסקים כדיעה ראשונה ומדלא הגיה המחבר כאן משמע דג"כ דעתו כדעת המחבר. אמנם בסימן קנ"ז סעיף א' ברמ"א בהג"ה כתב וכל איסור עבודת כוכבים וג"ע וש"ד אעפ"י שאין בו מיתה רק לאו בעלמא צריך ליהרג ולא לעבור וכיון שכן ממילא ג"כ אין מתרפאין במקום דצריך לעבור על לאו דלא ידבק בך מאומה ג"כ אין מתרפאים במקום דצריך לעבור על לאו דלא ידבק בך מאומה וצ"ל דעת הרמ"א לחלק בזה נהי דדינו יהרג ואל יעבור היינו משום שמכריחים אותו לעבור על בידים על אחת מהעבירות האלו אף דבזה העבירה ליכא מיתה אלא לאו כל אביזרא דג"ע וכו' יהרג ואל יעבור משא"כ להתרפאות במקום סכנה רשאי לעבור על לאו דעבודת כוכבים ומזלות היכא דלא חיישינן לאמשוכי למינות… והכי משמע קצת מדברי הר"ן בפרק כל שעה דלענין להתרפאות בעצי אשירה היכא דלא שייך משכה הביא שני שיטות התוספות בדווקא היכי דאתי לאמשוכי אסיר במקום סכנה ואח"ז הביא דלא משמע כן בירושלמי בשבת ואלו אח"ז פלפל הר"ן לענין יהרג ואל יעבור פשיטא ליה דכל דהוא אביזרא דג"ע ועבודת כוכבים ומזלות יהרג ואל יעבור א"ו משמע דמחלק כדכתיבנא."

שו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן קכח אות ז

מציג את הסתירה בדברי הרמ"א ומתרץ שהרמ"א כנראה סובר שיש דין אביזרייהו בלאוים אבל זה דווקא בעריות ששם זה אותו מין איסור, שאביזרייהו להנות ממשגל אסור, אבל מי שנהנה מע"ז אינו מאמין בע"ז חלילה אלא רק נהנה מעצים שהתורה אסרתן, וזה כשאר איסורי הנאה, ולא נחשב אביזרייהו.

"…אך לק"מ דדוקא בחייבי לאוין דעריות דהוא מין איסור אחד עם חייבי כריתות דאידי ואידי נהנה ממשגל באיסור. אלא שזה איסור קל וזה חמור. משא"כ בנהנה מע"ז שאינו מעין האיסור ע"ז שמאמין בע"ז ח"ו. וזה רק נהנה מהעצים אלא שהתורה אסרתן משום שעבדו אליהם. והוא כשאר איסורי הנאה. ואינו נחשב אביזרייהו דע"ז כלל"

הכרעת האחרונים – להקל

לבוש יורה דעה סימן קנה

הלבוש כותב בסתם כתוספות, כי טעם האיסור הוא שמא ימשך, ומוסיף שיש אוסרים, משום 'לא ידבק' שגם באיסורים הנלווים לע"ז יש להרג.

"וגוי סתם שאינו מין שבא לרפאות את ישראל ואמר לו קח סמים אלו או מאילן זה שהוא של ע"ז, אסור להתרפאות ממנו מפני שתולה רפואתו בע"ז. ודוקא שאמר לו שאין לו רפואה אלא במים אלו ואילן זה שהן של ע"ז, שאז נראה כאילו הישראל נותן ממשות בע"ז ומימשך אבתרה, אבל אם אמר לו קח ממים אלו או מאילן זה ולא הזכיר לו שם ע"ז, אף על פי שאין אותן מים ואותו אילן מצויין אלא של הע"ז מותר, כיון שלא תלה הרפואה במה שהם של ע"ז לא מימשך אבתרה, ויש אוסרין גם בזה. ואפילו אמר לו סתם הבא לי עלים מאילן והביא לו עלים מעצי אשירה, אסור אפילו אם ימות, משום דלא ידבק בך מאומה מן החרם כתיב [דברים יג, יח], ואף על גב דליתא לאו דע"ז ממש ובשאר איסורין לא אמרינן יהרג ואל יעבור, ס"ל לאוין הנוגעין בע"ז אף על פי שאינו משום ע"ז ממש קי"ל בהו יהרג ולא יעבור."

 

ממש כשו"ע.

ש"ך קנה, יא

פוסק להקל.

"ויש אוסרין כו'. והסכמת הפוסקים כסברא הראשונה וכ"פ האו"ה שם"

חכמת אדם שער איסור והיתר כלל פח

פוסק להקל.

"וכן אסור להתרפאות על ידי אחד מאלו שלושה דברים כגון שבא לרפאות על ידי לחש שמזכירים בו שם עבודה זרה או שאומר לו ליקח סמים מאילן זה שהוא של עבודה זרה ולא מאילן אחר שהוא גם כן מין אילן זה אף על פי שימות אסור להתרפאות אבל אם אינו מזכיר לו שם עבודה זרה אף על פי שאותו דבר אינו מצוי אלא משל עבודה זרה כיון שלא תלה הרפואה בעבודה זרה מותר (סימן קנ"ה)"

שיירי כנסת הגדולה הגהות בית יוסף יורה דעה סימן קנה

פוסק להקל.

"כ ולענין הלכה, רבינו המחבר בספר הקצר הביא שתי הסברות ולא הכריע, ומהכלל המסור בידינו דהסברא שמביא בסתם היא העיקרית נקטינן להקל, וכ"כ ש"ך שפסק כן האו"ה."

מעשה רוקח, יסודי התורה פרק ה הלכה ו פסק כתוספות

כותב שאמנם קשה על תוספות שהירושלמי לכאורה ניסה לפשוט את הספק השני של 'הבא עצים סתם', וזה מוכיח כר"ן, וצריך לומר שהייתה להם גירסא אחרת בירושלמי, ומיהו הסכמת הפוסקים כתוספות.

"כענין שאמרו באונסים וכו' חוץ מע"ז וכו'. כתבו התוס' פ' כל שעה ופ' אין מעמידין דהיינו דוקא באומר שאותם מים או אותם עלין של עבודה זרה מועילין… וצ"ע דמהירושלמי שהביא הר"ן פ' אין מעמידין ופ' כל שעה מוכח להיפך דאפילו באומר עלין סתם והביא מע"ז אסור והכי איתא התם בכל מתרפאין וכו' ר' פנחס בעי עד כדון … ע"כ הרי דרצו להוכיח דאפילו באומר הבא עצים סתם אם הביא מע"ז אסור דהא מאי דשתה ר' יונה היינו משום שלא היה יודע מהיכן היו וכסבור שהוא שתן דעלמא ולפי התוס' שכתבו דהתם מיירי שאומר אותו דבר יועיל ולא אחר קשה דאם כן מה ראיה מייתי מינה לאומר הבא עצים סתם דאכתי הבעיא במקומה עומדת באומר הבא עצים סתם מה דינו וצ"ל דהתוס' לא היו גורסין כגרסתינו דמשמע מדבריהם דמהירושלמי מוכח להדיא כן ומיהו הסכמת הפוסקים כהתוס' וכ"כ הש"ך יו"ד:"

האם המחמירים באביזרייהו החמירו גם באיסורי דרבנן

רמב"ן (תורת האדם שער המיחוש ענין הסכנה)

הרמב"ן כותב שלא רק שלוש עברות חמורות אין להתרפאות אלא גם להנות מהם, כמו שאמרו על עצי אשרה. ולמרות שהנהנה מהם עובר רק על 'לא ידבק בידך מאומה מן החרם' – בכל זאת יש להרג על זה. וכן בגלוי עריות בסיפור של 'ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר', הרי שגם באבק של שלוש העבירות אין מתרפאין כלל.

 

"והא עצי אשרה אי אכיל מינייהו אי שאיף בהו לא פלח ע"א. אלא משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם הוא דעבר. ואפ"ה אסור. וכן בג"ע וכן בש"ד דא"ר יהודה אמר רב (סנהדרין ע"ה א') מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת … אלמא שלש עבירות הללו לא שנא בעבירה גופא ול"ש באבקה של עבירה אין מתרפאין בהם כלל…"

 

ועל זה כתב ב'קונטרס קידוש ה' הרב ירוחם פרלמן (עמוד צה):

"אמנם הרמב"ן לשיטתו דקריבה דג"ע אינן אלא דרבנן וא"כ מוכח מהא דהעלה לבו טינא דשלהי בן סורר דא' בדרבנן הוו אביזרא, וא"כ מוכרח לפרש ד'לפני עור' לא הוי כלל אביזרא דע"ז, דאל"כ לא היה מהני הא דאינו אלא דרבנן ".

שו"ת הריב"ש סימן רנה

כותב שגם בסכנת נפשות אין להתרפא ביין נסך שאסור בהנאה, כמו עצי אשרה, וכיוון שיין של גוי נאסר משום שיין שהתנסך בפועל – יש לומר שגם בסכנת נפשות אין להתרפא, כי בשלוש עברות אסור להתרפא גם באבק של העבירה.

"ואע"ג דסתם יינן אסורא דרבנן ומשום בנותיהן, היינו משום בנותיהן איתסר מעיקרא דאלו משום יין שנתנסך הוי מעוטא דמיעוטא. ומיהו משום בנותיהן לא היו אוסרין אותו בהנאה כמו שלא אסרו פתן ושמנן אלא באכילה. אבל כדי שלא יבאו להקל ביין שנתנסך לע"ג להתירו בהנאה אסרוהו גם בהנאה. וכיון דמשום לתא דע"ג איתסר בהנאה נראה דאסור ליהנות ממנו אפילו במקום סכנה, דבשלש עברות הללו לא שנא בעברה גופה ולא שנא אבקה של עברה אין מתרפאין בהן כלל."

 

הריב"ש נוקט מפורשות שלמרות שסתם יינם אסור מדרבנן – הוא מוגדר אביזרייהו שיש להרג עליו.

שו"ת רבי אליהו מזרחי (הרא"ם) סימן נט – ייהרג ואל יעבור באיסור דרבנן של ג"ע

למרות שאיסור חלוצה הוא מדרבנן, מכל מקום יהרג ואל יעבור הוא גם על אביזרייהו, כפי שלמדנו מהמעשה של 'ימות ואל יספר עמה מאחורי הגדר' . ונחלקו האמוראים האם הייתה אשת איש או פנויה. שלסוברים אשת איש ברור שהאיסור הוא משום גילוי עריות. ולסוברים פנויה כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות. הרי שלאו דווקא גילוי עריות ממש, אלא אפילו בפנויה ובדבור בעלמא, כל שכן באיסור ביאה דרבנן של חלוצה שיש להרג ולא לעבור.

"…ואף על גב דאיסור חלוצה אינו אלא מדברי סופרים ואינו בכלל גלוי עריות מכל מקום כיון דאיסור ביאה הוא בכלל גלוי עריות דחוץ מעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכת דמים דקאמרי לאו דוקא הני אלא הוא הדין נמי באביזרא דידהו וראיה מההיא דשילהי פרק בן סורר מאותו שנתן עיניו באשה וחלה בחולי גדול ואמרו הרופאים שאין לו תקנה עד שתבעל לו ואמרו חכמי' ימות ואל תבעל לו ימות ואל תעמוד נגדו ערומה ימות ואל תספר עמו אפילו מאחורי הגדר ופליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני חד אמר אשת איש היתה וחד אמר פנויה היתה ובעי תלמודא בשלמא למאן דאמר אשת איש היתה משום דגלוי עריות היא אלא למאן דאמר פנויה היתה מאי טעמא משום שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות אלמא לאו דוקא גלוי עריות בלבד אמרו אלא אפילו בפנויה ואפילו בדבור בעלמא ואפילו שלא בפניו שאין בכל אלו אלא איסור הנאת פנויה בלבד משום דאביזרא דידיה הוא כל שכן בנדון דידן שהוא איסור ביאה דרבנן והעובר על דברי חכמים חייב מיתה זהו הנראה לי לעניות דעתי הטרוד והעלוב אליא מזרחי"

הר"ן על הרי"ף מסכת פסחים דף ה עמוד ב

הטעם הוא לא שמא ימשך אלא משום שגם 'לא ידבק' כלול באביזריה ע"ז שיש להרג עליהם, וכפי שאמרו שלא יספר עם אשה אפילו מאחורי הגדר, למרות שעובר רק על 'לא תקרבו', כי על ע"ז וכל הלאוים שלה יש להרג.

"וש"מ דטעמא לאו משום דאתא לאמשוכי בתרה אלא משום שהוא עובר על לאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם ואע"ג דליתיה אלא לאו בע"ז הוא ממש כע"ז וכלהו לאוי דילה אמרי' יהרג ואל יעבור"

 

משמע שדווקא לאוים, ולא איסורי דרבנן

דרכ"מ יו"ד קנז, ג

הדרכ"מ מצטט את דברי הר"ן בכמה מקומות שמוסרים את הנפש על כל לאו שכלול בעברות החמורות, ולאו דווקא באיסור עצמו. אבל באיסור כמו 'לפני עיוור' – לא, כי הם שייכים לכל המצוות.

"כתב הר"ן ריש פרק כל שעה (ה: ד"ה בכל) ופרק אין מעמידין (ט. ד"ה בכל) ופרק בן סורר ומורה (חידושים סנהדרין עד: ד"ה רבא אמר) וביומא פרק יום הכפורים (ג: ד"ה חוץ) דהוא הדין לאו של עבודה זרה כגון ליהנות מעבודה זרה או לאו של גילוי עריות יהרג ואל יעבור דהא אמרינן סוף בן סורר ומורה מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה ליבו טינא ואמרו הרופאים אין לו תקנה… ובודאי שדברים אלו אינן משום גילוי עריות אלא עובר בלאו דלא תקרבו לגלות ערוה שהוא לאו דגילוי עריות. ומשמע בהר"ן פרק בן סורר מורה ובפרק כל שעה דדוקא בלאו שהוא מיוחד אבל בלאו דלפני עור כגון שאנסו להשאיל לו דבר לעבודה זרה הואיל ובלאו זה כלולים גם שאר מצות יכול לעבור.

 

רמ"א קנז, א

פוסק שיש יהרג ואל יעבור גם באיסור לאו שאין בהם מיתה.

"וכל איסור עבודת כוכבים וג"ע ושפיכות דמים אע"פ שאין בו מיתה רק לאו בעלמא צריך ליהרג ולא לעבור"

ש"ך קנז, י

הש"ך מביא ראיה לדברי הרמ"א מ'ימות ואל יספר עימה', והרי דברים אלו אינם ג"ע ממש אלא רק 'לא תקרבו'. ולפי זה מוכח שהר"ן סובר כרמב"ם שיש איסור 'לא תקרבו' בחיבוק ונישוק וכדומה. ומכל מקום משמע שבערוה דרבנן לכולי עלמה אין יהרג ואל יעבור. וכן משמע בב"י.

"רק לאו בעלמא כו'. דהא אמרינן בש"ס (ס"פ סורר ומורה) מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ואמרו הרופאים אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה תספר עמו מאחורי הגדר ימות כו' ובודאי שדברים אלו אינם ג"ע ממש אלא שעובר בהן בלא תקרבו לגלות ערוה שהוא לאו דג"ע כ"כ הר"ן פא"מ והנ"י ס"פ סורר ומורה ולפי זה משמע דס"ל כהרמב"ם בס' מנין המצות מצוה שנ"ג שכ' וז"ל הזהיר הכתוב מהקרב אל א' מהעריות ואפילו בלא ביאה כגון חיבוק ונישוק והדומה להם מן הפעולות הזרות והוא אמרו באזהרה מזה איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה.. וכתבו עוד הרב המגיד שם והר"י ליאון דאף להרמב"ם ליכא מלקות בקריבה אלא בחייבי כריתות ולא בחייבי לאוין ומכל מקום משמע דבערוה דרבנן לכ"ע יעבור ואל יהרג ופשוט הוא וכן משמע בב"י שם:"

מהר"ם בן חביב, שמות בארץ יומא פב, א

מהר"ם דוחה את דבריו של הר"ן שנפסקו ברמ"א ונתבארו בש"ך שאין להרג על איסור דרבנן אבל על איסורי תורה בוודאי שיש, כי ראיתו היא מהאיש שנתן עיניו באישה, ויש לדחות ששם העבירה עצמה היא זאת שגרמה לחולי, ולכן יהרג, מה שאין כן בסתם עבירת לאו כמו אלמנה לכהן גדול – שאין מקור לומר שיהרג. והראיה שלענין 'להצילו בנפשו' אמרו שדווקא על עבירות שיש בהם כרת או מיתת בית דין יש להרג, אבל חייבי לאוין אין מצילים אותם בנפשם, ונראה שמכאן יש ללמוד לאם אנסוהו לעבור – שיעבור ואל יהרג.

"וכתב הר"ן בפירקין בחוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים, לאו דוקא אינו גופייהו וכו' דכל אביזרייהו נמי אסירי ואפילו במקום סכנה וכו'. וכן כתב גם מור"ם בעל המפה: וכל איסור ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים אע"פ שאין בו מיתה רק לאו בעלמא וכו' צריך ליהרג ולא לעבור, וכתב שם הש"ך דהביא הר"ן ראיה לזה מההיא דסוף פרק בן סורר יעויין שם. וראיה זו איני מכיר דשאני התם דהחולי בא מחמת העבירה ולפיכך ימות ולא יעשה עבירה, אבל אם אנסוהו לכהן גדול שיבא על אלמנה דהוא איסורי לאוין מנא לן דיהרג. ותו דגמרא דיהרג ואל יעבור נפקא לן מנערה המאורסה דהוקש לרוצח והיינו במיתת בית דין אבל באיסור לאוין מנא לן. ותו דלענין להצילו בנפשו דנפקא לן מהך קרא דנערה דלכל העריות מצילין אותן בנפשם אמרו בפרק בן סורר דדוקא חייבי מיתות בית דין וכריתות ניתנו להצילן בנפשם, אבל חייבי לאוין כגון אלמנה לכהן גדול וגרושה לכהן הדיוט אין מצילין אותם בנפשם, והוא הדין לענין אם אנסוהו שיעבור באיסור לאוין דגילוי עריות דאין חייב למסור עצמו אלא יעבור ואל יהרג וכו נראה לי להלכה, ודוק."

שיורי ברכה יורה דעה סימן קנז אות ה

מביא את דברי הנימוקי יוסף שבכל איסור תורה בשלושת עברות (אפילו אין בו מיתה) יש יהרג ועל יעבור, והש"ך הזכיר שהר"ן הביא ראיה מ'ימות ואל יספר עמה מאחורי הגדר' ואמר שלפי זה צריך לומר שהר"ן סובר כרמב"ם שלא תקרבו הוא איסור מהתורה (בסוגית נגיעה של חיבה). וזה קשה כי הרמב"ן גם כתב ראיה זו, והרי הוא לא סובר שיש לאו כזה, אלא הסביר שכיוון שיש מיתה באיסור כולו. וזה כמו שכתב הנימוקי יוסף, שכל מה שסובב את העבירה יש עליו דין יהרג. ומביא את דברי מהר"ם בן חביב. ומתרץ את קושיתו על הר"ן (שאין ראיה מ'ימות ואל יספר עמה' כי שם התשוקה הייתה דווקא לעבירה עצמה שהיא במיתה, אבל כהן גדול שאנסוהו לבוא על אלמנה אין מקור שצריך להרג) שאכן הר"ן מסכים שזה נאמר דווקא באביזרים של ערוה שיש בה מיתה, וכן מוכח מהרמב"ן ובחידושי הר"ן באמת מוכח שהוא מסכים לזה שהטעם של יהרג ואל יעבור הוא לא משום 'מצילין בנפשו' ובאמת אלמנה לכהן גדול יעבור. וכדברי מהר"ם בן חביב.

"רק לאו בעלמא צריך ליהרג וכו'. פירוש דבערוה איכא מיתה או כרת. וכן מתבאר מדברי הרב הנמקי יוסף סוף פרק בן סורר, דכל דמשכחת לה חיוב או מיתה, הגם דבענין עצמו ליכא, יהרג ואל יעבור. והרב ש"ך ס"ק יו"ד, כתב דהר"ן (ע"ז ט א) הביא ראיה במאותה שאמרו (סנהדרין עה א) ימות ואל ידבר עמה, דליכא אלא לאו דלא תקרבו. והרב ש"ך הוליד מזה דאתי כדעת הרמב"ם (סהמ"צ ל"ת שנג), דאיכא לאו בחיבוק לקראת נש'ק, והרמב"ן (בהשגותיו שם) פליג וכו'. ע"ש באורך. ולפום ריהטא קשה, דהרמב"ן הביא ראיה זו בספר תורת האדם דף י"א (שער הסכנה עמ' לה), וכתב דג' עבירות לא שנא בעבירה לא שנא באבקה. ע"ש כל לשונו. הרי דהרמב"ן אסר, ומייתי ראיה משום דהוי אביזרא דג"ע, אף דסבר דליכא לאו דלא תקרבו. וכן מוכח מדברי הרמב"ן במלחמות (סנהדרין יח א). ע"ש. ומעתה מה שהכריע הרב ש"ך כהרמב"ם מההיא דימות ואל ידבר עמה, אינה הכרעה, דגם הרמב"ן כתבה לזו, וביאר עליה דהוי אביזרא דג"ע, כיון דאיכא מיתה בגוף הערוה בעבירה עצמה. והוי על דרך שכתב הרב הנמקי סוף פרק בן סורר ה.

וזה חזיתי להרב מהר"ם ן' חביב …עכ"ל. ואין כאן קושיא על הר"ן, דגם דעת הר"ן כן, ולא אמרה אלא בלאו דאיכא מיתה בערוה עצמה, והוא אביזרא דג"ע. וכן מוכח מדברי הרמב"ן בספר תורת האדם, ושם כתב דמנערה גמרינן, וה"ד בכריתות ומיתות.

והן עתה שזכינו לחידושי הר"ן דסנהדרין, שם מבואר על דף ע"ד (ד"ה חוץ), דאין טעם ג"ע משום דמצילין. ושם כתב בפשיטות דאלמנה לכהן גדול יעבור ואל יהרג. והם דברי הרב מהר"ם ן' חביב בזה. ועיין בנמקי יוסף ומלחמות בסוף פרק בן סורר. וכ"כ מורינו הרב זרע אברהם דף ל"ז ע"ד, ושם השיג על הרב חוות יאיר (סי' קפב) בכללות. ויש עוד להאריך."

 

דרכי תשובה סימן קנז, מג

מביא שכמה אחרונים דנו בדברי הריב"ש שאסר לשתות סתם יינם אפילו במקום חולי, ולמרות שזה איסור דרבנן, כיון שזה אביזרי ע"ז אומרים יהרג ואל יעבור, ולכן גם ערוה דרבנן אם אנסוהו לעבור – יהרג ואל יעבור

"ועי' בס' פני מבין על מס' סנהדרין חלק ב' (דף קס"ב ע"ד מהס') מ"ש בדברי הש"ך ומהרא"ם והמל"מ והפרשת הכסף בזה והאריך בביאור דברי הריב"ש סי' רכ"ה שדעתו דמי שנחלה ורפואתו לשתות סתם יינם ופסק כיון דסתם יינם הוי אביזרייהו דע"ז אסור להתרפאות בהם הרי דאפי' בסתם יינם שהוא מדרבנן מ"מ כיון שהוא אביזרייהו דע"ז אמרינן יהרג ואל יעבור וה"ה בערוה דרבנן אם אנסוהו לעבור מ"מ כיון שהוא אביזרייהו דג"ע אמרינן יהרג ולא יעבור עיי"ש באריכות."

אם כן, מצאנו שהריב"ש ורבי אליהו מזרחי נקטו מפורשות שגם באיסורי דרבנן יש ייהרג ואל יעבור, וכן עולה מדברי הרמב"ן אלא שניתן לתרץ שרק באיסורים מסוימים מאוד החמיר ולא בכולם. ומנגד, מדברי הר"ן עולה שרק באיסורי תורה יהרג ואל יעבור, ונראה שכך פסק הרמ"א וכך הבין הש"ך בדעתם.

כיבוד נישוק וחיבוק עבודה זרה – האם כלולים ב'יהרג ואל יעבור'?

אחר שהכרענו להקל בשו"ע ובאחרונים כדעת התוספות שהתרפאות בעצי אשרה שיש להרג עליה היא דווקא באופן שמפאר ומייקר את העבודה זרה, ושמא יבוא להמשך אחריה, וכן התרפאות מהמינים היא דווקא על ידי לחש, נותר לנו לשאול האם לפי שיטה זו אכן כל איסור הקשור בעבודה זרה פרט לאיסור לעבוד עבודה זרה ממש – נדחה מפני פיקוח נפש, או שמא ישנם איסורים שבכל זאת יש למסור עליהם את הנפש, אף שהם איסורים נלווים.

שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן קלג

נשאל על מקום בהודו שהגויים מסתובבים עם הע"ז שלהם, וכל מי שגר באותו מבוי צריך להדליק נרות, ופוסק שלמרות שלא מדובר בדרך העבודה של ע"ז, והנרות הללו אינם תקרובת אלא לנוי, ואפילו תקרובת מותר לתת להם להנאת עצמם, ועוד שמדובר כאן לא בנוי אלא במכבד ומרביץ לפניה – בכל זאת יש בזה ייהרג ואל יעבור.

"ולענין מה שמסבבי' בארץ הודו בע"ז שלהם וכל הדרי' באותו המבוי צריכים להדליק נרות ויהודים הדרים שם אם אינם מדליקים הם בסכנה מפני ההמונים אע"פי שע"ז זו אין עבודתה בכך ולא עוד אלא אפי' נרו' הדולקים בפני' אינו תקרובו' אלא נוי כמבואר בש"ע י"ד סי' קמ"ט ס"ט ועוד אפי' תקרובת עצמם כל שהוא להנאת עצמם מותר ליתן להם כמבואר ס"פ בן סורר ומורה ובימי רבי יהבא תורא להקרבה עד שבטלו רבי א' לאחת כמבואר בש"ס ומכ"ש הכא דאפילו נוי ע"ז ליכא אלא כמכבד ומרביץ לפני' מ"מ הישראל אסור לעשות וצריך למסור נפש ע"ז".

מנחת חינוך פרשת אמור מצוה רצה-רצו

דן בשיטת הרמב"ם ואומר שהוא מקל כתוספות, אך אומר שלמרות זאת אפשר לומר שהמכבד והמנשק למרות שאין בו לאו ומיתה כיון שנראה כאלו עושה עבדות לע"ז – ייהרג ואל יעבור, וזה שונה מנהנה מע"ז שלא עושה ממש אלא משתמש בע"ז לצורכו, אבל עושה דרך כבוד נראה כעובד ומחויב למסור את הנפש.

"ואפשר לו' דלפ"ז המנשק והמכבד והמרבץ לפניו אף דאינו חיוב מיתה ואף לא מלקות כמבואר בר"מ פ"ג מהע"ז מ"מ כיון דהוא דרך כבוד ונראה כאלו עושה עבדות לע"ז יהרג ואל יעבור כנלע"ד ולא הבאתי' בכור הבחינה. וחילוק גדול יש בין מנשק וכדומה ובין נהנה מע"ז דגבי נהנה אינו נראה כעושה ממש אדרבא משתמש לצרכו. אבל בעושה דרך כבוד שנראה שעושה איזה עע"ז מחויב למסור נפשו כנלע"ד בעזה"י"

דרכי תשובה סימן קנז אות מז

מביא מספר עיקרי הד"ט, שהביא מ'ברכות שמים' שגם על גיפוף ונישוק ע"ז – ייהרג ואל יעבור

"בת ישראל. עפת"ש מ"ש מהנו"ב ועי' בס' עקרי הד"ט חיו"ד סי' י"ט אות ט' שהביא מס' ברכות שמים דבע"ז גם על גיפוף ונישוק אף דאינו אלא לאו ואינו נהנה ממנה מ"מ יהרג ואל יעבור דחיבוק ונישוק דע"ז חמור לענין זה מחיבוק ונישוק דג"ע עיי"ש:"

עקרי הד"ט בשם ספר ברכות שמים יו"ד יט,ט

כותב שברכות שמים החמיר בלתא דע"ז כמו חיבוק ונישוק שלמרות שהם לאו, ולא נהנה, בכל זאת יהרג ואל יעבור, ובזה ע"ז חמורה מגילוי עריות שיש צד להתיר את זה.

"החמיר מאוד בלתא דע"ז דלגפפה ולנשקה ג"כ אף דאינו לאו ואינו נהנה ממנה מ"מ יהרג ואל יעבור אף דהמתעסק בחבוק ונשוק דערוה לימלט מהמכס אינו אסור אלא משום שא"א שלא יהנה וגם אינו אלא משום ריוח ממון ומכלל דאל"כ הוי שרי מ"ש שאני ע"ג ואביזרה."

נדחי ישראל פרק י"ט, ה'חפץ חיים'

פוסק כדברי המנחת חינוך ודעימיה.

"ודע לפי מה שידוע דעל אביזרייהו דג' עבירות ג"כ מחוייב למסור נפשו והיינו כגון לכבד ולרבץ לפני העבודת גילולים או להדליק נרות לפניה שעל כל אלו יש ל"ת בתורה כדאיתא ברמב"ם ע"כ היכא שנזדמן שאיש ישראל שרוי בבית הע"ג בימי חגיהם ישמר בזה".

בניגוד לכל האחרונים שראינו עד כה, המשנת חכמים מניח בפשטות שאיסור מנשק שווה לאיסור עצי אשרה, שהמקילים בזה במקום פיקוח נפש – יקלו גם בזה. דבריו המלאים והארוכים מאוד הובאו משום שהוא דומה בדבריו למהר"י עייאש בנסיונו לעשות סדר בדעות הראשונים.

משנת חכמים (הרב יוסף הוכגלנטר, נדפס בתק"נ) סימן יב, יבין שמועה אות ח (עמודים קכז-קכח)

תמה על הרמ"א איך סתם כר"ן הרי הוא סובר שעצי אשרה אסורים גם כשלא לקח מהם בדווקא, ובניגוד לדעת התוספות' שכמותה פסק בשו"ע, כי לכאורה תוספות יגידו שאין למסור את הנפש על כל לאו שהוא סביב עבודה זרה. ולפי זה קשה שהטור כתב כתוספות בדין זה של עצי אשירה, והשו"ע כתב כמותם ב'סתם'. ואם כן איך הרמ"א חוזר בו וכותב כר"ן בסימן קנז. ותמה על הש"ך שהסביר שעיקר החילוק הוא בין איסורי תורה לדרבנן, שהר"ן הביא עוד ראיה לזה מ'ימות ואל תספר עימו מאחורי הגדר', למרות שזה רק לאו של 'לא תקרבו'. אך מכמה צדדים זה קשה, כי למאן דאמר פנויה הייתה הסיבה שהחמירו היא משום שזה פגם גדול – אין מכאן ראיה שיש חילוק דווקא בין איסור דרבנן לדאורייתא, ולמאן דאמר אשת איש הייתה – הרי לרמב"ן אין לאו של 'לא תקרבו' ולכן חייבים לומר שזה היה איסור דרבנן (והרמב"ן אכן הביא ראיה זו לשיטתו), וממילא מה ראיה מכאן להחמיר באביזרייהו. (ובאמת רבי אליהו מזרחי למד ממקור זה להחמיר גם באיסורי דרבנן).

וראה ברש"י שכתב שמשה רבנו שאל את אהרון הכהן אילו עינויים העם העביר אותו עד שהסכים לעשות להם את העגל, והרמב"ן השיג עליו שזה יהרג ואל יעבור והשאלה לא שייכת. כלומר הרמב"ן סובר שלמרות שאהרן לא עבד את העגל – עצם עשיית הפסל הוא איסור תורה של אביזרייהו, שיש להרג עליו. ונראה שרש"י אכן סובר שאין להרג על איבזרייהו. הרי שהדין של הר"ן שמובא ברמ"א שנוי במחלוקת. ועיין בשו"ע שפסק שמי שנתחייב מיתה מותר לו לברוח לבית ע"ז והט"ז כתב שזה לפי דעת תוספות אבל לפי המחמירים בעצי אשרה אסור לברוח לשם. הרי שקשה על הרמ"א ועל הש"ך בזה.

מביא את הדין של מראית עין של ע"ז (מעיין), ומביא שהר"ן כתב שאין להבין שהגמרא אומרת שיהרג על זה, כי ודאי אין להרג על מראית עין. והרשב"א לעומת זאת סובר שיש להרג. והטור הביא את האיסור להכנס לבית ע"ז אפילו במקום סכנה, והראיה לזה היא מדין מראית עין של מעיין. ומנגד בדין אביזרייהו הקל, כלומר לשיטתו מראית עין של עובד ע"ז חמורה מאביזרייהו. ולפי זה בדין פרצופין שהאיסור הוא שלא יראה כמנשק, לכולי עלמא יש להתיר, כי לר"ן אין להרג על מראית עין, ולטור אין להרג על נישוק עבודה זרה שזה לאו נפרד מהאיסור לעבוד ע"ז ממש. וקצת צריך עיון בתוספות.

"ולכאורה יש לדקדק דהאיך סתם הרמ"א כאן וכתב בלי שום חולק. הא זיל בתר טעמא, דעיקר ראית הר"ן דס"ל להחמיר אף בעברות לאו, הוא מדאמרי' בפרק כל שעה דבכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה מטעם דבעכו"ם קיי"ל דיהרג ואל יעבור. הילכך אף במקום סכנה אין מתרפאין ממנו וס"ל דאף אם לא אמר הנכרי בפירוש שיקח מעצי אשרה מדלא שייך דלשם ע"א דוקא קמכוין ואתי למימשך בתרה אפ"ה אסור. והיינו משום דעצי אשרה אסורין בלאו משום לאו דלא ידבק בך, הילכך אם אומר שעלין של זית ודכוותיה יפין לרפואה והביא מעצי אשרה אסור להתרפאות ואף במקום סכנה. מיניה מבואר דבכל מקום יהרג ואל יעבור ואף בעברת לאו, ע"ש בפרק כל שעה ובריש פרק יוה"כ בר"ן באריכות, וזה דוקא לדעת הר"ן, אבל לדעת התוספות דס"ל להיפך דכל דאמר עלין של אילן פלוני יפין והביא האשרה מותר להתרפאות מהן. והא דאין מתרפאין בעצי אשרה היינו כשאומר הנכרי בפירוש להביא מע"א דחיישינן שעי"ז אתי לא ימשך בתרה ולמעטי אחריה ע"ש בפסחים ד"ה חוץ מעצי אשרה. מבואר דס"ל להתוספות דלא אמרינן דבעכו"ם יהרג ואל יעבור בעברת לאו גרידא וכדאמרן. ואף דאין הדבר מפורש בדברי התוספות, מכל מקום הדבר נראה לעינים דכיון דעיקר ראית הר"ן דבעכו"ם יהרג ואל יעבור היינו מדאין מתרפאין בעצי אשרה שמע מינה דאף בעברת לאו דידהו יהרג ואל יעבור וסבירא להו דאיירי דאף דלא פירש הנכרי להביא מבית ע"א אפילו הכי אין מתרפאין. א"כ לדעת התוספות דס"ל דהא דאין מתרפאין היינו באמר בפירוש להביא מאשרה ש"מ דס"ל דבעברת לאו לעברת כרת ומיתת ב"ד ולומר מכדי הא דאורייתא. דאדרבה מדמתרפאין בעצי אשרה אם לא פירש להביא מאשרה ע"כ דעברת לאו קיל טובא) ודברי הר"ן אינן כ"א כפי שיטתו ולא לשיטת התוספות.
ולפי הצעה זו קשה טובא, דהטור בי"ד סימן קנ"ה ס"ל להקל כדעת התוספות דמתרפאין בעצי אשרה כל שלא פירש הנכרי לומר שיקח מאשרה דוקא. וע"ש בש"ע סעיף ב' דהביא שני דיעות בזה דהיינו דעת התוספות להתיר ודעת הר"ן לאסור בכל גונא אף אם לא פירש להביא מאשרה. ודיעה הראשונה להתיר הוא דעת התוספות, וע"ש בש"ך שכתב שכן נ"ל עיקר ע"ש ס"ק י"א שכן דעת רוב הפוסקים. וא"כ היאך חזר וסתם סימן קנ"ז דיהרג ואל יעבור אף בעברת לאו. ולפמ"ש הוא דלא כדעת התוספות וכן נראה דבאמת לאו דברי הכל היא, אלא דבמחלוקת שנויה ולרוב הפוסקים לא סבירא להו כהר"ן וכנ"ל. ואף דיש לישב בדרך רחוק מכל מקום לא מתחוור הדבר לישב על בוריו.
הן אמת דהר"ן הביא עוד ראיה לזה באף בעברת לאו יהרג ואל יעבור, והיינו מהא דאמרינן בפרק בן סורר ומורה במעשה באדם אחד שנתן עינו באשה דהחמירו שימות זכאי ואל תעמוד לפניו ערומה, ואף דאין בו כי אם לאו דלא תקרבו לגלות כו'. ואף למ"ד שאשת איש היתה שמע מינה דבג' עברות שאמרו שיהרג ואל יעבור אינהו וכל אביזרייהו ואף בלאו דידהו ע"ש באריכות. נראה דלמאי דמסיק הש"ך לחלק בין איסור תורה דיהרג ואל יעבור משא"כ איסור דרבנן מעברות הללו. ודלא כרא"מ^[3] שהחמיר טובא בסימן נ"ט ע"ש בתשובותיו, דלהחמיר יצא בעברות אלו ואף באיסורי דרבנן ע"ש דס"ל לרא"מ דהא דאמרינן דלא תעמוד ערומה למאן דאמר דבפנויה איירי ואפילו הכי החמירו ע"כ דגם באיסור דרבנן מעברות הללו יהרג ואל יעבור. והש"ך סבירא ליה דלמ"ד בפנויה איירי משום הכי החמירו, דהוי פגם טובא ע"ש. א"כ אין ראיה להחמיר כלל משם. ומה גם דאף למ"ד דא"א הוי, מכל מקום לדעת הרמב"ן דס"ל דחיבוק ונישוק אינו אלא מדרבנן כמו שיבואר בס"ד בלאו דלא תקרבו, ולדעת הש"ך דס"ל דבדרבנן לא אמרינן יהרג ואל יעבור, צריך לומר דשאני דבר ערוה דבקל יוכל לבא לידי איסור ערוה החמורה וכך דרכו של יצר הרע, על כן החמירו לו שלא לגרות יצר הרע בנפשו, אבל אין ללמוד משם בלאוי דעכו"ם כגון בעשית אליל או בקיום אליל דנימא דיהרג ואל יעבור וצ"ע בזה.

והנה ברש"י בפרשת תשא בהא דכתיב ויאמר משה גו' מה עשה לך וגו', כתב רש"י ז"ל כמה יסורין סבלת כו', והביא הרמב"ן על התורה שם דברי רש"י וכתב ואיננו נכון כי החטא הוא מן החטאים שיהרג עליהן ולא יעבור, כן הוא גירסת המפרשים ברמב"ן. וס"ל דטענת הרמב"ן דאף שאהרן ע"ה לא עבד להעגל, מכל מקום העשיה הוא איסור לאו דלא תעשה אף אם היו רוצים להורגו לא היה לו לעבור על לאו דעשיית פסל דהוא מעברת דיהרג ואל יעבור, עיין בספר נחלת יעקב, ואיין בספר מגילת ספר לחכם הספרדי על הסמ"ג סימן כ'. מבואר מיני דס"ל להרמב"ן ז"ל כדעת הר"ן דאף לאו גרידא של עכו"ם יהרג ואל יעבור. דאינהו וכל אביזרייהו. ונראה דרש"י ס"ל דלא כדעת הר"ן לכן אין טענת הרמב"ן טענה. דשפיר שכתב כמה יסורין סבלת כלומר שהוא מעבורת שיעבור ואל יהרג ע"ש, הרי להדיא דדין האמור בש"ע כאן בפשיטות דאף בעברת לאו יהרג ואל יעבור במחלוקת היא שנויה, ועיין בש"ע סימן קנ"ז סעיף ג' דמי שנתחייב מיתה מותר לברוח לבית העכו"ם ולהציל את עצמו. וכתב הט"ז דהיינו לדיעה הראשונה שבסימן קנ"ה שמותר להתרפאות בעלין של עצי אשרה כל שאין העכו"ם מזכיר אשרה דוקא. אבל ליש אומרים דס"ל לאסור אף בעלין סתם משום לא ידבק ג"כ דאסור לברוח כו' כנ"ל. הרי דסתם השלחן ערוך כדיעה הראשונה להתיר וגם הרמ"א לא הביא שום חולק ונשאר בצ"ע הא דסתם לומר דאף בעברת לאו יהרג ואל יעבור, ועמ"ש בפתיחה…

והנה בפ"ק דע"א אמרינן ישב לו קוץ בפני ע"א לא ישתה כו' פרצופין המקלחין מים לא ישתה מפני שנראה כמנשק, מעיין המושך לפני ע"א לא ישתה כו' וצריכא כו' דאי תני הני תרתי כלומר קוץ ופרצופים הו"א דאסור משום דליכא סכנה, אבל מעיין דאיכא סכנה דאי לא שתי מיית אימא לא כו'. וכתב הר"ן דהא דאמרינן בש"ס דאי לא שתי מיית אפילו הכי אסור לשתות מים ממעיין כנ"ל דלאו דוקא, דבודאי היכא דאיכא סכנה יש לומר דשרי לשתות ולא העמידו דבריהם לאסור משום מראית עין במקום סכנה. אלא דהא דאמר דאי לא שתי מיית היינו ביש לחוש שאולי לא ימצא מים ויבא לידי סכנה ע"ש באריכות. ואינו כן דעת הרשב"א דס"ל שלא התירו דבר האסור משום מראית עין אף במקום סכנה, ועיין בטור י"ד סימן קמט שהביא שאסור לכנוס לחצר של עכו"ם אף במקום פקוח נפש, והביא ראיה לאסור מדין מעיין הנ"ל דאמרו דאף אי לא שתי מיית אפ"ה אסור וכנ"ל, דמני' ילפינן דאף במקום סכנה לא התירו דבר האסור משום מראית עין ע"ש. ועיין בטור סימן קנ"ז דס"ל דבעברת לאו יעבור ואל יהרג נמצא לפי שיטתו חמיר טובא דין מראית עין דאסור אף במקום סכנה, משא"כ עברת לאו וכדאמרן.
ולפי הוצעה זו בדין פרצופים דלא ישתה משום שנראה כמנשק, בזה נכון לומר דלכ"ע יש להתיר במקום סכנה ולא דמי למעיין המושך, דבשלמא בהשתחואה דיש איסור מיתה י"ל שאסרו אף במראית עין גרידא, אבל במנשק בחיבוק ונישוק גופיה הוא רק בלאו ולדעת הטור ודעימיה בעברת לאו גמור ס"ל דיעבור ואל יהרג כש"כ דיש להתיר במראית עין במקום סכנה ממ"נ דלדעת הר"ן לא אסרו בשום מראית עין א"כ אף דס"ל דדבעברת לאו יהרג ואל יעבור אפ"ה לדידיה שרי במראית עין וכדאמרן. ולדעת הטור דמחמיר במראית עין הא ס"ל להקל בעברת לאו וכנ"ל. כ"נ ברור. ויל"ד לפי"ז דבשו"ע סימן ק"ן כתב הרמ"א כדעת הר"ן להתיר במקום סכנה. אלא דהביא היא להתיר נמי אדין פרצופים הנ"ל וכייל כל הני האסורים משום מראית העין בחד כלל. ולפמ"ש ליכא מאן דפליג בדין פרצופים דשומעין להקל וכנ"ל וקצת צ"ע ועיין בתוספות שם ד"ה פרצופים כו' מ"ש בזה…"

 

היוצא מדבריו הוא שלמקילים בדין עצי אשרה וכניסה לכנסיה – גם האיסור לנשק ולחבק ע"ז נחשב באותה רמה ואין להרג עליו

בכל נפשך, הרב וינברג עמוד יד. אות ג

פוסק כחתם סופר ודעימיה שיש להרג על חיבוק ונישוק עבודה זרה. בהערה מביא את המחמירים, ומביא את המשנת חכמים שלדעתו המקילים בעצי אשרה יקלו גם כאן. וכותב שלפי מה שצידד שכולם מסכימים שיש להרג על איסור אביזרייהו אלא שנחלקו מה כלול בזה – פשוט שצריך להרג על חיבוק ונישוק עבודה זרה, שבוודאי הם נחשבים אביזרייהו

"איסור חיבוק ונישוק ע"ז, אף על פי שאינו אלא לאו בעלמא הרי הוא בכלל אביזרייהו דע"ז, ואם אונסים אדם מישראל לעשות כן יהרג ולא יעבור. וכן הדין בכל דבר שהוא דרך כבוד לע"ז כגון להדליק לפניה נרות וכדומה מעניני כיבוד שהגויים נוהגים בע"ז הוי בכלל אביזרייהו דע"ז והאנוס על זה יהרג ואל יעבור.
ובהערה י שם: מנ"ח סמן רצ"ו ס"ק ט"ו וכן הביא דרכי תשובה קנ"ז ס"ק מ"ז בשם האחרונים, וכ"כ החפץ חיים… ובספר משנת חכמים הלכות עכו"ם כתב דמראית עין דנישוק וכיבוד ודאי שרי, דכיבוד ונישוק עצמו שנוי בפלוגתת הראשונים אם על אביזרייהו דע"ז יהרג ולא יעבור' ומראית עין דידה ודאי יש להתיר. אמנם המנ"ח כתב דאפילו מאן דס"ל דאביזרייהו דע"ז שרי, זהו דוקא בכגון איסור הנאה מע"ז, אבל מה שעושה דרך כבוד מחזיק ידי עובדי ע"ז ולכו"ע אסור. וכן למה שצידדנו לעיל ס"ק ו' דגם מאן דשרי להתרפאות מע"ז סובר דאביזרייהו דע"ז אסור אפילו במקום פקו"נ, אלא דסברי דאיסור הנאה אינו בכלל אביזרייהו דע"ז לפי"ז בחיבוק ונישוק דלכו"ע הוא מאביזרייהו דע"ז כו"ע מודו דיהרג ואל יעבור. ולפי"ז יש לעיין מה הדין במראית עין דחיבוק ונישוק דע"ז וצ"ע."

 

לא ברור למה הסברו שכל הראשונים מודים שקיים דין אביזרייהו מכריח שכולם יסכימו שחיבוק ונישוק מוגדר אביזרייהו.

ניסיון לכלול את הסוגיות

ראינו באופן מפתיע שהרשב"א ריטב"א ונימוקי יוסף שבסוגיית ייהרג ואל יעבור על מראית עין, כתבו שם מפורש שזה משום 'אין מתרפאין בעצי אשרה' כי יש ייהרג ואל יעבור על אביזרים, ומנגד הם המחמירים בסוגיא זו נקטו כשיטת התוספות להקל, שלא הולכים אחר 'אבק ע"ז'.

יתר על כן, הר"ן שהוא מראשי המקילים בסוגיית מראית עין – הוא ראש המדברים כאן להחמיר.

בנוסף, יש לנו את סיעתו של הרא"ש שהוא מהמקילים בכל הסוגיות (אם כי דעתו לא מפורשת לחלוטין במראית עין של השתחוויה).

לכן, נלע"ד להסביר כך: ראשית ישנו עיקרון ברור שלא רק על הלאו של עבודה זרה בעצמה יש 'ייהרג ואל יעבור' אלא גם על אביזריה של העבודה זרה. אלא שנחלקו מה פירוש האביזרים: לסיעת הרשב"א האביזרים הם דברים שיש בהם ניתנת כבוד והכרה בעליונות של העבודה זרה, שימושים מחפיצים בעבודה זרה אינם כלולים באיסור. אמנם, זה נאמר גם כלפי מצג חיצוני של כבוד והכרה, כלומר מראית עין. כזכור, לגבי החלק הזה – הרמ"א והאחרונים לא פסקו כך, אלא נקטו שכלפי מראית עין אין חיוב יהרג ואל יעבור.
הסיעה השניה היא סיעת הר"ן שסובר שאביזרייהו פירושו כל איסורי התורה שמקיפים וסובבים את איסור עבודה זרה. ולכן גם שימוש מחפיץ בתקרובת ע"ז היא אביזר כי היא כלולה בלאו 'לא ידבק בידך' שהוא לאו שסובב את ע"ז. מנגד, איסורי דרבנן אינם כלולים באביזרייהו גם אם הם חמורים למדי, ולכן מראית עין של משתחווה אינו מסירות נפש. הדברים מדויקים מהר"ן שהסביר לגבי 'ימות ואל יספר עימה מאחורי הגדר' שהיה עובר בזה על איסור מהתורה של לא תקרבו לגלות ערוה. הרי שדרבנן לא מחייב 'יהרג ואל יעבור'.^[4]

הסיעה השלישית היא סיעת הרא"ש שנוקט בשתי (או שלושת) המחלוקות להקל – אביזרייהו זה רק בשימוש שנותן כבוד והכרה לע"ז ולא בשימוש מחפיץ (גם אם הוא אסור בלאו), ולכן עצי אשרה זה רק בתולה רפואתו באליל. אבל בניגוד לרשב"א שהחמיר במראית עין – הרא"ש גם סובר שאין יהרג ואל יעבור על אביזרייהו אלא רק אם השימוש מביע כבוד והכרה אמיתיים (או עלול לגרור לזה, לפי הטעם 'דילמא ממשך בתרייהו').

באופן פשוט פסיקת ההלכה היא להקל בכל המחלוקות – לגבי כניסה לכנסיה השו"ע הקל, לגבי מראית עין של משתחווה הרמ"א הקל, ויש ראיה חזקה שגם השו"ע (שהרי השמיט במכוון את לשון הטור המחמירה), ולגבי הסוגיא של עצי עבודה זרה – השו"ע הביא בסתם את המקילים וביש אוסרים את לשון המחמירים, כלומר למעשה הקל, וכן האחרונים בעקבותיו הקלו.
הדבר היחיד שסוטה מהקו המקל הזה הוא הרמ"א שכתב בסימן קנז שעל כל לאו שסובב את איסור ע"ז יש יהרג ואל יעבור, ולכאורה הדבר סותר את שיטתם התוספות ודעימיה שמקילים בעצי אשרה, ויתר על כן, המקורות לפסיקה זו מובאים בדרכ"מ ג והם דברי הר"ן בארבע מקומות שבכולם הוא חולק על תוספות ומבאר את שיטתו. ואכן לפי הגר"א הרמ"א חולק על פסיקת השו"ע ופוסק כר"ן. המקור מים חיים הציע לתרץ שיש לחלק בשימוש בעצי אשרה בין מקרים בהם הגוי אונס את היהודי שאז נאמר 'יהרג ואל יעבור' לבין מקרים של התרפאות, שבהם אפשר להקל אם לא 'תולה רפואתו באליל'.

שבט יהודה, עייאש, יו"ד קנ, ב

מהר"י עייאש במספר פסקאות חשובות ביותר מנסה לסדר את שיטות הראשונים בכלל הסוגיות העוסקות באביזרי ע"ז.
הוא מקשה לדעת האוסרים לשתות ממעיין במקום סכנה (מראית עין של משתחווה) מה ההבדל בין זה לבין התרפאות בעצי אשירה, שהטור והשו"ע, ובאמת גם הרשב"א עצמו (שהוא מהמחמירים במעיין ובכניסה לבית ע"ז במקום סכנה) מקילים שהאיסור הוא רק בתולה רפואתו באליל. ומתרץ שכל שבשעת המעשה נראה שעושה איסור, כמו שותה ממעיין ומשתחווה או נכנס לבית ע"ז – אסור במקום סכנה, אבל המתרפא בעצי אשרה לא נראה כעושה איסור בשעת ההתרפאות (אלא אם כן מזכיר שם אליל ויש חשש שיבוא להמשך אחריו). ולפי עיקרון זה הרא"ש הקל גם בכניסה לבית ע"ז במקום סכנה, כי ברור לכולם שהוא לא נראה כעובד אלא כבורח ממוות, ולא שייך לאסור, אלא אם כן נאמר שהוא נראה כמודה שיש ממשות בע"ז, אלא שהרא"ש דוחה זאת כי עצם הכניסה היא כמו התרפאות בעצי אשירה כשלא תלה רפואתו באליל. כלומר כל שבגוף המעשה נראה שעושה איסור – אסור גם במקום סכנה, אבל כל שלא נראה – מותר במקום סכנה אא"כ יש חשש שיבוא להמשך אחר עבודה זרה. מביא שהט"ז גם כתב לתרץ את הסתירה הזאת אבל דבריו לא ברורים (לא נאריך).

וקשה אם לדעת הרשב"א האיסור להתרפאות בעצי אשרה (במקום סכנה) הוא שמא ימשך, אז יוצא שלמרות שזה איסור דרבנן אסור במקום סכנה, אז איך הרמ"א כתב שדבר שיש בו לאו אסור משום אביזרייהו (ומשמע שדרבנן אין בו אביזרייהו)? ומתרץ שסברת הר"ן שהביא הרשב"א אינה מוסכמת, אלא היא כשיטת הר"ן שאוסר בעצי אשרה גם אם לא תולה רפואתו באליל. אבל לתוספות ודעימיה – אכן החילוק הוא לא בין איסור תורה לדרבנן, וכפשט הסיפור על 'ימות ואל יספר עימה מאחורי הגדר' שנראה שאפילו על איסור דרבנן לא יעבור (וכל שכן לרמב"ן שסובר שאין איסור תורה במגע של חיבה) ונמצא שהמקל בעצי אשירה (ואוסר לא משום 'לא ידבק' אלא משום שמא יבוא להמשך') מחמיר שיש אביזרייהו גם באיסורי דרבנן, והמחמיר בעצי אשרה ומסביר שהאיסור הוא משום 'לא ידבק' יקל באיסורי דרבנן, שאין בהם אביזרייהו. ולכן מה שהסיק הש"ך מהרמ"א שבאיסורי דרבנן מוסכם שאין יהרג ואל יעבור – איננו נכון, כי זו סברת הנימוקי יוסף שסובר כר"ן שיש יהרג ואל יעבור על אביזרייהו. ודעת מרן ביו"ד קצ"ה שלגבי האסור לממש דופק אשתו נדה, לסוברים שנגיעה דרבנן יש להתיר – הולכת לפי סברת הר"ן, אבל לפי הרשב"א מישוש דופק יהיה אסור בין לרמב"ן בין לרמב"ם.

"ואיכא למידק לדעת האוסרים במעיין במקום סכנה מאי שנא מהך דאיתא בסימן קנ"ה גבי דאין מתרפאין מעצי אשירה דפסקו הטור והש"ע כהירושלמי דפרק שמנה שרצים דבדאמר לו הבא לי מעלין סתם והביא לו מעצי אשירה מותר כיון שלא הזכיר לו שם אלילים דאין איסור אלא במזכיר לו שם אלילים משום דאתי לאימשוכי בתרה וכן יש לתמוה על הרשב"א ז"ל דהוא ג"כ מכת הסוברים לאסור במעיין אפילו במקום סכנה דהכי כתב הטור סימן קמ"ט בדין עיר שיש בה ע"ז דאסור ליכנס וז"ל וכתב הרשב"א ומשום הך טעמא דחשדא אפילו ישראל הדר בעיר שיש בה אליל אסור ליכנס שם כדאמרינן גבי מעיין וכו' אפילו אי מאית אי לא שתי עכ"ל ואעפ"כ מתיר בהך דהבא לי עלין סתם כדמוכח מהתשובה שהעתיק מרן ז"ל בסימן קנ"ג בדין אם מותר לעשות לו מרחץ מסתם יינם וכו' ועיין בש"ך סימן קנ"ה ס" יו"ד שכתב דלדעת הרשב"א שם מותר דא"ל סתם הבא לו יין. וי"ל דכל היכא שבשעת מעשה נראה שהוא עושה האיסור כגון הך דמעיין דנראה כמשתחוה או כגון הך דנכנס לחצר על ע"ז שנראה כהולך לעבוד לעולם אסור אף במקום סכנה. אבל הך דמתרפא מעצי אשירה אינו נראה בשעת מעשה שהוא עושה שום איסור אלא דאסור אם מזכיר שם עליו משום דאתי לאימשוכי בתרה ואם אינו מזכיר שם ליכא חששא דאמשוכי, וכן מ"ש הטור סימן קנ"ז בשם הרא"ש ז"ל דמי שנתחייב מיתה ומציל עצמו במה שבורח לבית ע"ז דמותר ואין בזה מודה באליל יע"ש, התם נמי אין איסור הכניסה משום שנראה כהולך לעבוד דהא בורח הוא ולא נכנס מדעתו ורצונו אלא ע"י שרצו להמיתו ברח לשם כדי להציל עצמו ולא שייך לומר בו טעם לאיסור אלא מטעם שנראה דמודה שיש ממש בע"ז שהרי מצלת ואתי לאמשוכי בתרה ועל זה סיים הרא"ש שם ולא דמי למתרפא מעצי אשירה דהתם יש חשש שימשך אחריה כיון שהרפואה תלוייה בעצי אשירה דגם באשירה אם אמר מעלין סתם והביא לו מאשירה דמותר וכן בזה הא דמצילין הבורח לתוכן אין משום עילוי שיש באליל ע"כ. נמצא דכל שבגוף המעשה נראה שהוא עושה איסור אין לחלק בין דאיכא סכנה לדליכא אבל כל שאין נראה באותו מעשה שום איסור אלא משום דאתי לאימשוכי כל שאמר עלין סתם אין לאסור במקום סכנה דתו ליכא לאימשוכי ובחילוק זה אין כאן קושייא כלל. וראיתי להרב ט"ז שנתכוון לתרץ קושיא זו שכתב וז"ל ובסימן קמ"ט מביא הטור דלא ישתה וכו' נ"ל לתרץ דשאני התם שהולם שם לעשות מעשה שיהיה לו תועלת דהיינו כגון לדבר שם עם השר או כיוצא בו וע"ז אמרו שם מש"כ כאן שיהיה שב ואל תעשה אין זה אלא הרחקת הנזק ומותר בפקוח נפש ע"כ. ודבריו סתומים ואיפשר לומר דכוונתו היא דהתם בהולך לדבר עם השר או לשתות שעושה מעשה שיש בו תועלת ואח"כ משתחוה או שהולך לעבוד ואין תולין ההליכה בשביל התועלת אבל בזה הבורח שהולך ויושב שם כדי להרחיק הנזק מעליו לא יאמרו הרואים שהלך כדי לעבוד דהא ישב שם ולא חזר ואין לתלות ההליכה אלא במה שהוא האמת שברח שם כדי להרחיק הנזק מעליו שלא ימות ולפ"ז הכניסה לבית ע"ז אינה נקראת מעשה אלא דוקא כשיהיה דבר אחר עם הכניסה והרב קיצר במקום שהיה לו להאריך. ואיך שיהיה כוונתו נלע"ד עיקר כדכתיבנא דעיקר החילוק במה שהוא נראה בשעת המעשה ודו"ק.

וא"ת לדעת הרשב"א ודעמיה דס"ל דטעם האיסור בהך דאין מתרפאין בעצי אשירה הוא משום דילמא אתי לאימשוכי משמע דאין האיסור אלא מדרבנן ואעפ"כ אסרו אף במקום סכנה כל שמזכיר שם אליל ולפ"ז אף איסורין דרבנן דאסרו בשלש העבירות אין חילוק בין היכא דאיכא סכנה לדליכא וכן מוכרח מהך תשובה שהביא מרן סימן קכ"ג דאי לאו מה שהתירו בירושלמי באומר הבא עלין סתם הי"ל לאסור אף בסתם יינם דאסור מדרבנן ואף במקום סכנה יע"ש. ואם כן קשה מה שכתבנו לעיל בשם ההגה' דמוכח מיניה דדוקא בדבר שיש בו לאו אבל אם אין איסורו אלא מדרבנן מותר.

ולכן נלע"ד דהך סברא שהביא ההגה' שהיא סברת הר"ן בפרק אין מעמידין אינה מוסכמת לכ"ע דלא כתב הר"ן שם אותה סברא אלא כפי הירושלמי דהך פרקא דאוסר בהבא עלין סתם וכתב דטעמו משום דנהנה מע"ז וכתיב ולא ידבק בידך וכו' וכל לאוין דילה בכלל איבזרא דע"ז נינהו והך דס"פ בן סורר דמעשה באחד שעלתה טינא בלבו וכו' דימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר הוא משום שעובר אלאו דלא תקרבו לגלות ערוה יע"ש וכפי זה לא שמעינן אלא דוקא באיסורי תורה אבל לא איסורין דרבנן אבל לסברת הירושלמי דפרק שמונה שרצים וכמותו פסקו רוב הפוסקים דמותר בהבא עלין סתם וטעם האיסור במזכיר שם אליל הוא משום דאתי לאימשוכי בתרה משמע דאפילו באיסורין דרבנן ימות ולא יעבור וכפשט הך דסוף פרק בן סורר דמשמע מיניה דבעומדת לפניו ערומה או לספר עמה אחורי הגדר אין בה איסור תורה וכ"ש לדעת הרמב"ן דס"ל דבענין נגיעת ערוה ליכא איסור דאורייתא דלדעתו מוכרח לומר דאפילו באיסור דרבנן ימות דמשמע נמי מפשט הסוגייא דמעיין המושך וכו' ונמצא לפ"ז קולו חומרו דמה שהקלנו בהבא עלין סתם החמרנו באיסורין דרבנן לסברא אחרת בהפך. וכפי זה מה שהזכירו ההגה' בסתם ליכא ודלא כהרב ש"ך שם ס"ק יו"ד שכתב בסוף דבריו וז"ל ומ"מ משמע דבערוה דרבנן לכ"ע יעבור ואל יהרג ופשוט הוא וכן משמע בנימוקי יוסף עכ"ל, דליכא דסברת נימוקי יוסף בפרק בן סורר היא כסברא שהעלה הר"ן בפרק אין מעמידין דאסור בהבא עלין סתם דטעם האיסור הא משום שנהנה בע"ז ועובר אלאו דלא ידבק וכו' ודעת מרן ב"י ג"כ סימן קצ"ה שכתב למשש בדפק אשתו נדה במקום סכנה למ"ד דאין איסור נגיעה אלא מדרבנן הולכת כפי סברת הר"ן כדכתיבנא אבל לדעת הרשב"א נראה דלכ"ע אסור בין להרמב"ן בין להרמב"ם ועמ"ש בש"ך ס"ק ט' ודו"ק."

סיכום:

לאחר שראינו את מחלוקות הראשונים סביב אביזרייהו ואת פסיקת ההלכה, ירדנו לדון בשתי שאלות: 1. האם למחמירים אביזרייהו הוא רק באיסורי תורה או שגם באיסורי דרבנן נלווים יש להרג. 2. האם המקילים אכן הקילו בכל איסור נלווה (פרט לתולה רפואתו באליל, ואתי לאימשוכי בהתרפאות מלחשי מין) או שגם הם יודו שבאיסור שיש בו ממש חשיבות לעבודה זרה (כמו חיבוק ונישוק לעבודה זרה, שנותן כבוד לע"ז יותר מאשר הנאה טכנית מעצי אשרה) בכל זאת קיים דין אביזרייהו.

לשתי שאלות אלה חשיבות גדולה כיוון שהם מחדדות כל שיטה בראשונים, ויוצרים לכאורה אופציה לקרב את השיטות ולהראות שעל עיקר האיסור ליקר את העבודה זרה כולם מסכימים שיש להרג ולא לעבור, והשאלה היא רק אילו איסורים חמורים חוץ מאשר גוף העבודה זרה, חמורים מספיק כדי להחשב כמיקרים את העבודה זרה, ואילו איסורים הם שוליים ואין עליהם דין אביזרייהו.

^[1]  באשר לישוב הירושלמי עם דברי תוספות, הסביר הגר"א (קנה,יד): "(ליקוט) ויש אוסרין כו'. בירושלמי … אבל תוס' לא גרסי 'ר' פנחס בעי', וגם כן לא גרסי 'נישמעינה מן הדא' ועתו' שם ד"ה שאני כו' (ע"כ):"

כלומר, תוספות גרסו את השאלה הראשונה כאמירה, ולא גרסו את המילים שאומרות שיש להסיק פיתרון לשאלה מהמקרה של רבי אחא (שהרי לגירסתם אין זו שאלה אלא אמירה).

^[2] לא הבאתי דברים אלו של הר"ן אלא רק את דבריו שם עמוד א, כי אין בהם חידוש על גבי מה שכבר נאמר, והם נאמרו אגב סוגיא אחרת. המקור מים חיים מדייק ששם הר"ן כבר מניח כמובן מאליו שיש להרג על אביזרייהו דלא כשיטת תוספות, ולא מביא את זה כנושא לדיון.

^[3] רבי אליהו מזרחי, תשובה נט בסופה.

^[4] אמנם לכאורה הרמב"ן סובר כר"ן בעצי אשרה אך מחמיר שבדברים שהם מגופה של העבירה יש אביזרייהו גם בדרבנן, שהרי הרמב"ן מביא כראיה את 'ימות ואל יספר עמה מאחורי הגדר', והוא מהסוברים שאין איסור 'לא תקרבו'. ועיין בדברי מהר"ם בן חביב, וברכי יוסף לקמן.