יט, א – קידוש השם בגילוי עריות | הרב אפרים שחור

קידוש השם בגילוי עריות – דינים וטעמים

רקע

כרקע לסיכום אציג בקצרה ארבע סוגיות:

1 – סוגיית 'אין קישוי אלא לדעת'

המשנה ביבמות מבארת שהבא על יבימתו באונס קנה. על כך שואלת הגמרא: כיצד ייתכן מצב של אונס הרי 'אין קישוי אלא לדעת', ומיישבת באופן שהתקשה לאשתו ובאו ותקפוהו ודיבקו ביבמתו:

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף נג עמוד ב- נד א

"אנוס דמתניתין היכי דמי? אילימא כשאנסוהו עובדי כוכבים ובא עליה, והאמר רבא: אין אונס לערוה, לפי שאין קישוי אלא לדעת!  אלא בישן, והאמר רב יהודה: ישן לא קנה ביבמתו! אלא בנתקע, והא אמר רבה: נפל מן הגג ונתקע – חייב בארבעה דברים, וביבמתו לא קנה! אלא כגון שנתכוון לאשתו, ותקפתו יבמתו ובא עליה. שניהם אנוסים דבי רבי חייא היכי דמי? כגון שנתכוון לאשתו, ותקפוהו עובדי כוכבים ודבקום זה בזה ובא עליה."

נמצאנו למדים שגבר אינו נחשב אנוס.

ונחלקו הראשונים בפירוש זה:

לדעת הרמב"ם והראב"ד (איסורי ביאה א, ט) איש אינו נחשב אנוס כלל לעניין גילוי עריות. (אא"כ האונס נעשה על ידי שהתקשה לאשתו ודבקוהו):

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק א הלכה ט

"אנוס פטור מכלום מן המלקות ומן הקרבן ואין צריך לומר מן המיתה שנאמר ולנערה לא תעשה דבר, בד"א בשנאנס הנבעל, אבל הבועל אין לו אונס שאין קישוי אלא לדעת, ואשה שתחלת ביאתה באונס וסופה ברצון פטורה מכלום שמשהתחיל לבעול באונס אין בידה שלא תרצה שיצר האדם וטבעו כופה אותה לרצות. +/השגת הראב"ד/ שאין קשוי אלא לדעת. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ יש אונס שהוא פטור כגון שהוא מתכוון לאשתו ותקפתו אחת מן העריות והביאתו עליה או שדבקוהו עכו"ם עליה עכ"ל.+"

וכן דעת השאילתות כפי שיובא לקמן.

לעומת זאת לדעת ראשונים רבים אדם שאנסוהו גויים להתקשות נחשב אנוס ופטור מן הקרבן, אלא שמבחינה לשונית לא רצתה הגמ' להעמיד כך ולכנותו 'אנוס':

וכך כותב למשל הרמב"ן:

חידושי הרמב"ן מסכת יבמות דף נג עמוד ב

"גמ' הא דאמר רבא אין אונס בערוה שאין קישוי אלא לדעת. יש מפרשין שאם אמרו לו גוים לבוא על הערוה ואם לאו שיהרגו אותו ובא עליה מומת על ידה לפי שאין קישוי אלא לדעת, ויש אומרין כיון שמחמת האונס הוא דיהב דעתיה ונתקשה אף הוא פטור בדיני אדם, כאלו אמרו קטול אספסתא בשבתא ואי לא קטלינן לך דפטור, ואפילו בע"ז ושפיכות דמים שדינו שיהרג ואל יעבור, בדיני אדם פטור ואף על פי שמדעת עצמו הוא הולך ועושה, אף כאן אף על פי שהוא נותן דעתו ומקשה עצמו פטור שהרי אם תסלק אונסו מעליו אף הוא פורש, אלא הא דרבא משכחת לה כגון שתקפתו אשה וקרבתו לעצמה לאונסו או שדבקו אותו עכו"ם לערוה ואין שם פחד מיתה. דכיון דליכא אונס בגופיה אף על פי שדבקום זה לזה ובא עליה חייב שאלמלא דעתו עליה לא היה אפשר לו לבעול שאין קישוי אלא לדעת, וא"ת ולמה לא פירשו משנתינו בשאנסוהו למיתה לבא עליה, ההיא כיון דבביאה עצמה ליכא אונס לא קרינא בה הבא על יבמתו באונס אלא מדעת שלא במתכוין למצוה הוא בא עליה, וזהו הפי' יותר נכון."

 

ומופיעה דעה זו גם ברשב"א בלי להכריע:

חידושי הרשב"א מסכת יבמות דף נג עמוד ב

"גמ' היכי דמי אילימא שאנסוהו גוים. יש מפרשים שאנסוהו אונס מיתה כלומר שאמרו לו גוים בא עליה ואי לא קטילנא לך והא אמר רבא אין אונס בערוה שאין קשוי אלא לדעת לומר שאע"פ שאמרו לו שיהרגהו אם לא יבא על הערוה אם עשה כן מומת על ידה לפי שאין קשוי אלא לדעת. ויש מפרשים שלא אנסוהו אונס מיתה שאלו כן אף הוא פטור בדיני אדם דאפילו בע"ז ובשפיכות דמים שדינו שיהרג ואל יעבור אלו אמרו לו קטיל לפלניא ואי לא קטילנא לך אלו עשה כן פטור מדיני אדם שלא עשה זה אלא מחמת האונס ואלו אתה מסלק אונסו מעליו אף הוא אינו הורג וה"נ מחמת האונס הוא שנתן דעתו והקשה עצמו אבל אם אתה מסלק אונסו ממנו אף הוא אינו בועל, אלא הכא שתקפוהו גוים ודבקוהו הלכך אין זה אונס אלא רצון דכיון שאין שם פחד מיתה מפני מה נתן דעתו להקשות אין זה אונס אלא רצון, ואי קשיא לך א"כ למה לא העמידו משנתינו בשאנסוהו גוים למיתה, י"ל ההיא כיון דבביאה עצמה ליכא אונס לא קרינא בה הבא על יבמתו באונס אלא מדעת ושלא בכונת מצוה."

 

ובריטב"א מכריע כדעת הרמב"ן:

חידושי הריטב"א מסכת יבמות דף נג עמוד ב

"והאי מימרא גופא דרבא דאמר שאין טענת אונס בערוה, יש שפירש שאין טענת אונס להפטר ממיתת ב"ד כיון דאין קשוי אלא מדעת, וליתא דאנוס רחמנא פטריה מעונש ב"ד מולנערה לא תעשה דבר, ואפילו בע"ז החמורה אם אנסוהו אונס נפשות עד שהשתחוה לע"ז וכן בשפיכות דמים וגלוי עריות דמ"מ מה שעשה מחמת האונס עשה, והכי מוכח במסכת סנהדרין (ס"א ב') גבי העובד ע"ז מאהבה ומיראה, וה"נ איתא במסכת ע"ז (נ"ד א') וכדפרישנא התם, ואם כשלא אנסוהו אונס מיתה אלא שתקפוהו ודחקוהו עד שנתרצה ונתקשה הא ודאי פשיטא דחייב מיתה, אלא הנכון דכשאנסוהו אונס מיתה והיה ספק בידם לעשות, ומפני קדוש השם ע"ז ג"ע ושפיכות דמים אפילו בצינעא ואפילו להנאת עצמו יהרג ואל יעבור כדאיתא בכמה דוכתי ועיקר' במסכת סנהדרין."

 

2 – סוגיית 'ולדרוש להו דאונס שרי'

בגמרא בכתובות מבואר שאשת ישראל שנאנסת על ידי גוי אינה נאסרת לבעלה. ונחלקו הראשונים מדוע אין כאן 'יהרג ואל יעבור'.

בדומה לזה שאלו הראשונים על דברי הגמרא בסנהדרין (עד, ב) 'והא אסתר פרהסיא הואי' , מדוע שאלת הגמרא דווקא בפרהסיא הרי כיוון שהייתה נשואה למרדכי הרי יש כאן גילוי עריות!
הראשונים ענו שתי תשובות עיקריות לשאלה זו:

• ר"ת (בתוספות יומא פג, א; כתובות ג, ב; סנהדרין עד, ב), בעל המאור סנהדרין יח, א: ביאת גוי אינה אוסרת כיוון ש'זרמת סוסים זרמתם':

תוספות מסכת כתובות דף ג עמוד ב

"ולדרוש להו דאונס שרי – וא"ת והא אמרינן בפ' בן סורר ומורה (סנהדרין עד. ושם) על כל עבירות יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וג"ע וש"ד ותירץ ר"ת דאין חייבין מיתה על בעילת מצרי דרחמנא אפקריה לזרעיה דמצרי דכתיב (יחזקאל כג) וזרמת סוסים זרמתם ומייתי ראיה דפריך בפ' בן סורר ומורה (שם:) הא אסתר פרהסיא הואי ולא פריך והא אסתר גילוי עריות הויא משמע דמשום עריות לא הוה מיחייבא"

 

• שיטה נוספת בתוספות (בכל המקומות הנ"ל. בסנהדרין היא מופיעה בשם ר"י בר' מרדכי): כיוון שמדובר על אשה הרי שהיא כקרקע עולם ואין עליה חיוב למסור את הנפש בגילוי עריות. שכן כל חיוב מס"נ בגילוי עריות נלמד מדין רוצח ומסברת 'מאי חזית' וכאשר האדם אינו פועל אין עליו חיוב למסור את הנפש:

תוספות מסכת סנהדרין דף עד עמוד ב

"והקשה הר"ר יצחק ב"ר מרדכי דע"כ בביאת עכו"ם נאסרה לבעל כדאמרי' התם דאיכא פרוצות בפ' האשה שנתארמלה (כתובות כו: ושם) גבי האשה שנחבשה בידי עכו"ם על ידי נפשות אסורה לבעלה ואמרינן נמי במגילה (דף טו.) כאשר אבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך אלמא לגבי בעלה לא חשיב' ביאת עובד כוכבים כביאת בהמה וגם לכהונה נפסלת בביאתו אף על פי שבביאת בהמה אינה נפסלת דאין זנות לבהמה כדאמרינן בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף נט.) דזרעיה דעובד כוכבים הוא דאפקריה רחמנא לענין חייס אבל ביאת דעובד כוכבים לא אפקריה וכיון דנאסרה לבעל אסורה לבועל מונטמאה ונטמאה ואמרינן נמי בסוטה בפרק ארוסה (ד' כו: ושם) דכותי מקנין על ידו ופוסל בתרומה ופריך פשיטא ונסתרה והיא נטמאה אמר רחמנא אחד לבעל ואחד לתרומה ומשני מהו דתימא כי אמר ונסתרה והיא נטמאה הני מילי היכא דבהך ביאה אסירה ליה לאפוקי עכו"ם דבלאו הכי אסירה ליה קמ"ל אלמא אפילו גבי עובד כוכבים שייך ונטמאה לאסור לבעל והוא הדין לבועל והא דלא פריך הכא והא אסתר עריות הואי דקים ליה דמהני טעמא דקרקע עולם לענין דלא מיחייב' למסור עצמה משום עריות דהא מרוצח ילפינן ורוצח גופיה כי מיחייב למסור עצמו ה"מ קודם שיהרג בידים אבל היכא דלא עביד מעשה כגון שמשליכין אותו על התינוק ומתמעך מסתברא שאין חייב למסור עצמו דמצי אמר אדרבה מאי חזית דדמא דחבראי סומקי טפי דילמא דמא דידי סומק טפי כיון דלא עביד מעשה"

 

• ועיין לקמן שלדעת השאילתות לא שייך חיוב מס"נ באשה מפני שאין בה פגם.
• לגבי אסתר תורצו תירוצים נוספים כגון שלא ברירא לן שהייתה אשת איש (הוזכר בבעה"מ וברמב"ן במלחמות סנהדרין יח, א)

המאור הגדול מסכת סנהדרין דף יח עמוד א

"והא דמקשי' /דלא מקשי'/ בגמ' והא אסתר ג"ע הואי אלא כיון שלא מיחוורא דרשה דלקחה מרדכי לו לבת ועוד י"ל דנבעלת לנכרי להנאת עצמן אין שם מיתת ב"ד אף על פי שהיא אשת איש דאשת רעהו בעינן מש"ה אלימא ליה לאקשויי מפרהסיא."

או ששאלת הפרהסיא הייתה לרווחא דמילתא בלבד (בית הבחירה למאירי עד, ב).

• כמו כן לדעות הסוברות שג"ע להנאת עצמן שרי לא קשה.

המאור הגדול מסכת סנהדרין דף יח עמוד א

"והני מילי כולהו דקא מכוין הנכרי לעבוריה לישראל אבל להנאת עצמו ל"ש הכי ול"ש הכי שרי דהא אסתר ג"ע הואי ופרהסיא הואי ואפ"ה מותר להנאת עצמן ומנא תימרא דאסתר ג"ע הואי דהא אמרי' התם לקחה מרדכי לו לבת אל תקרי לבת אלא לבית"

 

3 – דין רודף

מהפסוק 'כי כאשר יקום איש על רעהו' למדנו לבד מחיוב יהרג ואל יעבור גם את דין רודף:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עד עמוד א

"דתניא, רבי אומר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, וכי מה למדנו מרוצח? מעתה, הרי זה בא ללמד ונמצא למד: מקיש רוצח לנערה המאורסה, מה נערה המאורסה – ניתן להצילו בנפשו, אף רוצח – ניתן להצילו בנפשו. ומקיש נערה המאורסה לרוצח, מה רוצח – יהרג ואל יעבור, אף נערה המאורסה – תהרג ואל תעבור."

 

במשנה למדנו שהרודף אחר נערה המאורסה מצילין אותו בנפשו. והגמרא לומדת מכאן גם לשאר העריות האסורות במיתה וכרת. אמנם לעניין דין רודף מבואר במשנה ובגמרא שם שדין זה דווקא כאשר יש פגם בנרדף (ולכן אינו שייך בבהמה) וכאשר הנרדף מקפיד על הפגם (ולכן כאשר הנאנסת אינה מקפידה אין מצילים), וכמו כן ההצלה דווקא לפני שהאשה נפגמה אך משנפגמה שוב אין מצילין בנפשה ודווקא כשאר הפגימה היא גדולה (כגון אשת איש וכד) אך לא בפגימה קטנה (כאלמנה לכה"ג שהופכת להיות חללה). ואמנם בגמ' שם מופיעה דעת ר"ש שאף העובד ע"ז מצילים בנפשו משום 'פגם שמים', ולדעת ראב"ש אף על שבת, אך לא קי"ל כדבריהם.

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין פרק ח – בן סורר ומורה [עג, א – עג, ב]

"[דף עג עמוד א] משנה. ואלו הן שמצילין אותן בנפשן: הרודף אחר חבירו להרגו, ואחר הזכר, ואחר הנערה המאורסה. אבל הרודף אחר בהמה, והמחלל את השבת, ועובד עבודה זרה אין מצילין אותן בנפשן…

תנו רבנן: אחד הרודף אחר חבירו להרגו, ואחר הזכר, ואחר נערה המאורסה, ואחר חייבי מיתות בית דין, ואחר חייבי כריתות – מצילין אותן בנפשו. אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט – אין מצילין אותן בנפשו. נעבדה בה עבירה – אין מצילין אותה בנפשו[1]. יש לה מושיע – אין מצילין אותה בנפשו. רבי יהודה אומר: אף האומרת הניחו לו שלא יהרגנה. מנא הני מילי? אמר קרא ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות נער – זה זכור, נערה – זו נערה המאורסה, חטא – אלו חייבי כריתות, מות – אלו חייבי מיתות בית דין. כל הני למה לי? – צריכי, דאי כתב רחמנא נער – משום דלאו אורחיה, אבל נערה דאורחה – אימא לא. ואי כתב רחמנא נערה – משום דקא פגים לה, אבל נער דלא קא פגים ליה – אימא לא. ואי כתב רחמנא הני –  משום – דהאי לאו אורחיה הוא, והא – קא פגים לה, אבל שאר עריות, דאורחייהו ולא נפיש פיגמייהו – אימא לא, כתב רחמנא חטא. ואי כתב רחמנא חטא הוה אמינא: אפילו חייבי לאוין, כתב רחמנא מות. ואי כתב רחמנא מות הוה אמינא חייבי מיתות בית דין – אין, חייבי כריתות – לא, כתב רחמנא חטא. ולכתוב רחמנא חטא מות ולא בעי נער ונערה! – אין הכי נמי, ואלא נער נערה, חד – למעוטי עובד עבודה זרה, וחד – למעוטי בהמה ושבת. ולרבי שמעון בן יוחי דאמר: עובד עבודה זרה ניתן להצילו בנפשו, למה לי? – חד – למעוטי בהמה, וחד – למעוטי שבת. סלקא דעתך אמינא: תיתי שבת מחילול חילול מעבודה זרה. ולרבי אלעזר ברבי שמעון דאמר: מחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו, דאתיא שבת מחילול חילול מעבודה זרה, מאי איכא למימר? – חד מיעוט – למעוטי בהמה, ואידך – איידי דכתב רחמנא נער, כתב נמי נערה.

רבי יהודה אומר אף האומרת הניחו לו שלא יהרגנה. במאי קמיפלגי? אמר רבא: במקפדת על פיגמה, ומניחתו שלא יהרגנה. רבנן סברי: אפיגמה קפיד רחמנא, והרי מקפדת על פיגמה. ורבי יהודה: האי – דקאמר רחמנא קטליה – משום דמסרה נפשה לקטלא, הא – לא מסרה נפשה לקטלא. אמר ליה רב פפא לאביי: אלמנה לכהן גדול נמי, קא פגים לה! – אמר ליה: אפיגמה רבה – קפיד רחמנא, אפיגמה זוטא – לא קפיד רחמנא."

 

וכן נפסק ברמב"ם ובשו"ע:

רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א

"הלכה י

אחד הרודף אחר חבירו להרגו או רודף אחר נערה מאורסה לאונסה, שנ' כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, והרי הוא אומר +דברים כ"ב כ"א – כ"ז+ צעקה הנערה המאורסה ואין מושיע לה, הא יש לה מושיע מושיעה בכל דבר שיכול להושיעה ואפילו בהריגת הרודף.

הלכה יא

והוא הדין לשאר כל העריות חוץ מן הבהמה, אבל הזכור מצילין אותו בנפש הרודף כשאר עריות, אבל הרודף אחר הבהמה לרבעה, או שרדף לעשות מלאכה בשבת או לעבוד ע"ז, אף על פי שהשבת וע"ז עיקרי הדת אין ממיתין אותו עד שיעשה ויביאוהו לבית דין וידינוהו וימות.

הלכה יב

רדף אחר ערוה ותפשה ושכב והערה אף על פי שלא גמר ביאתו אין ממיתין אותו עד עמדו בדין, רדף אחר ערוה והיו אחרים רודפין אחריו להצילה ואמרה להם הניחוהו כדי שלא יהרגני אין שומעין לה אלא מבהילין אותו ומונעין אותו מלבעול, באיבריו, ואם אינן יכולין למנעו באיבריו אפילו בנפשו כמו שביארנו."

 

וכן כתב בשו"ע

שולחן ערוך חושן משפט הלכות חובל בחבירו סימן תכה

"סעיף ג

וכן הרודף אחר הזכר יד] או אחר אחת מכל העריות (לאנסה), {ט} חוץ מהבהמה, מצילין אותו אפילו בנפש הרודף. ואם רדף אחר ערוה ותפס ושכב עמה, טו] {י} כיון שהערה בה, אף על פי שלא גמר ביאתו, אין ממיתין אותו עד עמדו בדין.

סעיף ד

רדף אחר ערוה, ואחרים היו רודפים אחריו להצילה, ואמרה להם: הניחוהו {יא} כדי שלא יהרגני, {יב} אין שומעין לה אלא מבהילין אותו ומונעין אותו ע"י הכאת אבריו, ואם אינם יכולים באבריו אפילו בנפשו."

 

סמ"ע סימן תכה ס"ק יב

"יב] אין שומעין לה. משמע דוקא בכה"ג דנוכל לומר דמקפדת על פגמה אלא שחשה לנפשה שמא ימיתנה, ולכן אין שומעין לה דהתורה הקפידה אפגם כזה שלא יעשה, אבל אם אומרת הניחוהו ואל תהרגוהו, דנראה מדבריה שאינה חוששת אפגמה, בזה שומעין לה, וכן משמע לשון הברייתא [סנהדרין ע"ג ע"א] והרמב"ם [המובא בציונים אות י'] שכתבו שלא יהרגני כמ"ש המחבר. אבל בטור [סעיף ה'] כתב דאפילו בכה"ג אין שומעין לה, וכתב הב"י [שם] דס"ל דאפילו בכה"ג י"ל דמקפדת שלא יפגמה אלא שאינה רוצה שיהרג הרודף על ידה:[2]"

 

4 – בגמ' מסופר על האמוראים שסיכנו נפשם כדי לא לבוא על נשים נוכריות

קידושין דף לט עמוד ב

"כי הא דרבי חנינא בר פפי תבעתיה ההיא מטרוניתא, אמר מלתא ומלי נפשיה שיחנא וכיבא, עבדה היא מילתא ואיתסי, ערק טשא בההוא בי בני, דכי הוו עיילין בתרין אפילו ביממא הוו מיתזקי; למחר, אמרו ליה רבנן: מאן נטרך? אמר להו: שני נושאי קיסר שמרוני כל הלילה, אמרו ליה: שמא דבר ערוה בא לידך וניצלת הימנו, דתנינא: כל הבא דבר ערוה לידו וניצל הימנו, עושין לו נס. גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו – כגון רבי צדוק וחביריו. ר' צדוק תבעתיה ההיא מטרוניתא, אמר לה: חלש לי ליבאי ולא מצינא, איכא מידי למיכל? אמרה ליה: איכא דבר טמא, אמר לה: מאי נפקא מינה? דעביד הא אכול הא. שגרת תנורא קא מנחא ליה, סליק ויתיב בגויה. אמרה ליה: מאי האי? אמר לה: דעביד הא נפיל בהא, אמרה ליה: אי ידעי כולי האי לא צערתיך. רב כהנא הוה קמזבין דיקולי, תבעתיה ההיא מטרוניתא, אמר לה: איזיל איקשיט נפשאי. סליק וקנפיל מאיגרא לארעא, אתא אליהו קבליה, אמר ליה: אטרחתן ארבע מאה פרסי! א"ל: מי גרם לי, לאו עניותא? יהב ליה שיפא דדינרי."

 

מהו הטעם לחייב ייהרג ואל יעבור בעריות?

נראה שניתן למנות שלוש רמות של פגם:

חומרת החטא מצד עצמו

הפגם שנוצר באשה או בולד

החטא בן אדם לחברו שיש כלפי האשה.

הסוגיה המרכזית לבחון זאת היא השאלה כלפי אלו עריות נאמר דין ייהרג ואל יעבור:

כלפי אלו עריות נאמר דין ייהרג ואל יעבור

ננסה לסדר מהמיקל אל המחמיר

השאילתות דרב אחאי כותב שחובת מסירות נפש בגילוי עריות לא חלה כלל על אשה כי אין היא אינה פוגמת את הזולת.[3] הרי למדנו מדבריו שעיקר האיסור הוא בין אדם לחבירו, ובדומה לדין רודף.

שאילתות דרב אחאי (פרשת וארא שאילתא מב)

"וגילוי עריות נמי כיון דקא פגים לה הוה ליה כי דקטלא אבל איהי לא מחייבא למימסר נפשה לקטלא אלא כשאר עבירות שבתורה דהא אסתר לא מסרה נפשה לקטלא ואונס בדידיה מי איכא והאמר רבא /אין/ אונס בערוה שאין קישוי אלא מדעת משכחת לה להתרפאות שמאנוס יצרו ונופל בחולי על תאות יצרו דכי אתא רבין א"ר יוחנן בכל מתרפאין חוץ מע"ז וגילוי עריות וש"ד היכי דמי כדרב יהודה דאמ' רב יהודה אמ' רב מעשה באדם אחד ונתן בן צוציתה שמיה שנתן עיניו באשה אחת אשת איש וחנה שמה והעלה בלבו לטנפה ושיגר לה זהב וכסף לשכב אצלה ולא קיבלה ומרוב תאוותו נפל בחולי וחלה ימי' רבים באו ושאלו לרופאים אמרו אין לו תקנת רפואה אלא עד שתבעל לו.[4]"

 

וכך הביא גם המאירי בשם 'גדולי קדמונינו' ועיין לקמן שהמאירי עצמו דחה שיטה זו:

מאירי סנהדרין עד, ב

"ומגדולי קדמונינו כתבו במסכת כתובות במה שאמרו שם ולדרוש להו דאונס בישראל משרי שרי שאין אומרים בגלוי עריות יהרג ואל יעבור אלא בבועל שלא יפגום את האשה אבל האשה תעבור…"

 

ובהעמק שאלה שם כתב שזו גם דעת הרמב"ם:

העמק שאלה שם אות ד

"אבל רבינו יישב דהא דמקיש קרא ג"ע לרציחה לאו משום חומר האיסור אלא משום דהוי כקטלא דקפגים לה, וא"כ לגבי דידה שוה איסור ג"ע לעל עבירות שבתורה, ולפי זה ע"כ גרסינן מה רוצח יהרג ואל יעבור אף ג"ע יהרג ואל יעבורדהיא שריא אפי' לעשות מעשה או בהעלתה ליבה טינא. ומש"ה עירב התנא הני תרי בבי מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשה וכו' ומה רוצח יהרגו וא"י וכו' ללמדנו דהני תרי דיני חד טעמא הוא משום פגמא…וזוהי דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות יסודה"ת שם ה"ב במד"א [דשאר עבירות יעבור וא"י] בזמן שהעו"ג מכוין להנאת עצמו כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו או אנס אשה לבועלה וכבר עמדו על זה שהרי זה ג"ע הוא אלא דלגבי אשה ליכא דרשא זו דאתקש רוצח לנערה המאורסה…"

 

שיטה זו של השאילתות מחייבת הסבר לסוגיה בקידושין לט,ב- מ,א שם מבואר שהאמוראים הסתכנו על מנת להתחמק ממטרוניתות שאנסו אותם. מסביר המשיב דבר שהשאילותות לשיטתו שגבר אינו נחשב אנוס כיון שאין קישוי אלא לדעת.

וכיו"ב כתב בשו"ת משיב דבר שאין חומרת ייהרג ואל יעבור במקום שהאשה איננה חוששת לפגמה[5]:

שו"ת משיב דבר חלק ד סימן יז

"…ואף על גב שאינו דומה כ"כ שהרי איסור דבר מכוער הוא אביזרייהו דג"ע דיהרג ואל יעבור כדמוכח מהא דפרק בן סורר דאמרו ימות ולא תעמוד לפניו ערומה, מ"מ דעת הרמב"ם ז"ל דכל זה דג"ע יהרג ואל יעבור הוא משום פגמא דידה ולא משום חומר האיסור ומש"ה אינו אלא באופן שהיא אינה רוצה ומקפדת על פגמא דידה כמש"כ בהעמק שאלה (סימן מ"ב אות ד') בס"ד]…"

 

כיוצא בזה הסביר הרב פערלא עפ"י דברי השאילתות מדוע לעניין יהרג ואל יעבור מחמירים ברציחה וג"ע יותר ממחלל שבת וכיו"ב, למרות שעונשם (הרג וחנק) קל יותר ממחלל שבת שעונשו בסקילה. וכפי שיבואר:

ביאור על ספר המצוות לרס"ג (הרב פערלא) מנין ע"א העונשין עונש מ מא (ד"ה וכן בפרק)

"ובלא"ה מה שהביא מרציחה שלא הותרה לצורך פיקוח נפש. תמוה מאוד דבאמת גם רציחה הותרה משום פקוח נפש היכא דשייך. וכגון להציל את הנרדף בנפשו של רוצח….ואם כוונתו שלא הותר להרוג נפש בעלמא כדי להציל נפש אחר. הוא דבר מתמיה ביותר. דפשיטא דבכגון זה לא שייך היתר פקוח נפש כלל. דאיך יתכן לאבד נפש משום פקוח נפש. ומאי חזית לדחות נפש זה מפני זה…אלא ודאי לא מיבעיא מרציחה דאין ראיה כמו שנתבאר. אלא אפילו מגילוי עריות נמי כבר ביאר בשאילתות (פ' וארא. שאילתא מ"ב) דטעמא משום דכיון דקא פגים לה הוה ליה כדקטלה עיין שם. והוא מסוגיא דפרק בן סו"מ (ע"ג ע"ב) ע"ש היטב."

 

וכיו"ב כתב בספר אור גדול (הרב ירוחם יהודה ליב פרלמן, הגדול ממינסק לפני כ150 שנה):

אור גדול, סימן א, (דף ח, א)

"א"כ לכאורה כיון דלהצילו בנפשו ויהרג וא"י מחד קרא נפקי א"כ לכאורה הי נצרך להשוות תרווייהו לכל הדינים דכמו דלענין ניתן להצילו בנפשו הוא דוקא היכא דאיכא פגמא ובמקפדת על פגמא ה"נ  יהרג ואל יעבור וכעין זה דייק הרמב"ן במלחמות ס"פ בן סורר דחייבי לאוין לא אמרינן בהו יהרג ואל יעבור מדמעטינן להו לענין להצילו בנפשו אלמא דסובר דיש להשוותן כן בדין כיון דמחד קרא נפקי וא"כ ה"נ לענין כל הנ"ל ומצאתי בתמדת שלמה או"ח סי' ל"ח בשם ת' בשמים ראש סי' ש"א בכסא דהרסנא שם שנתקשה בזה."

 

ובגיליוני הש"ס לר"י ענגיל כתב שלדעת השאילתות כאשר אונסים אדם לבעול נכרית אין בכך יהרג ואל יעבור לפי שלא הזהיר הכתוב על פגמה:

גיליוני הש"ס פסחים כה, א

"ולטעם השאילתות הנ"ל דכיון דקא פגים לה ה"ל כי דקטלא יומצא דבמאנסין אותו לבעול בת עכום אינו ביהרנ כו' וכדעת קצת ראשונים הסוברים כן וטעמם דביאת בת עכו"ם לאו מכלל עריות היא דרק קנאין פונעין כו' ואולם לשאלתות הנל יש עוד טעם בזה וכמובן כיון דעיקר מה שיהרנ כו' הוא רק עבור פנימתה א"כ בבת עכום לא שייך זה"

 

בחידושי הריטב"א בשם הרא"ה ובדעת עצמו רואים הגדרה אחרת של 'פגם', והיא שהפגם קשור גם לולד הנולד ממעשה זה:

חידושי הריטב"א מסכת פסחים דף כה עמוד א

"וכתב עוד בשם הרא"ה ז"ל דגילוי עריות דאמרינן להיות בחומרא זו דווקא היכא דאיכא איסורא דאורייתא במיתה או (עת) [כרת] ואיכא פגם אחרים, כגון ישראל שבא על אחת מן העריות או על הנדה וכן ישראל הבא על הגויה דהא קנאין פוגעין בו, ובא על הזכר נמי איכא מיתה, ותקלת זכור חשיב (כפור) [כפגם], ולאפוקי הבא על הבהמה או בת ישראל שאמרו להדביק גוי עליה דליכא תקלת אחרים וליכא פגם ולד שהולד כשר, ולאפוקי ג"כ חייבי לאוין דישראל דאי איכא פגם ולד ליכא מיתה או כרת, כללו של דבר כל שאמרו בסנהדרין (ע"ג א') שמצילין אותם בנפשם ישנן בחומר גילוי עריות זה ואידך דינן כשאר עבירות של תורה, ויש מי שפירש דאפילו בת ישראל הנבעלת לגוי בפרהסיא, כשעושה מעשה, בכלל גילוי עריות היא, ותהרג ולא תעבור, והרי"ט ז"ל העלה עיקר כסברא הראשונה."

ומדבריו נראה שאילו היה פגם הולד הייתה צריכה למסור על זה את הנפש.

ואכן העיר עליו בספר 'אור גדול':

'אור גדול' (סי' א דף ח, א)

"והדברים מתמיהין דכיון דס"ל דשוה דין יהרג ואל יעבור לדינא דמצילין א"כ כמו דלענין להציל היכא דאינה מקפדת אין מצילין ה"נ ברצונה לא אמרינן יהרג ואל יעבור ומכ"ש בדידה גופא לא שייך תהרג ואל תעבור וכמ"ש באמת השאילתות הנ"ל"

 

ובדומה כתב בשו"ת אבני נזר:

שו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן קכט

"י) ולפענ"ד נראה ליתן טעם דהנה בכתוב נתן טעם לנערה המאורסה כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה. וכיון דחשיב כהורגה ע"כ ניתן להצילה בנפשו כמו הרודף אחר חבירו להורגו…. ומ"מ ברודף אחר בהמה לא ניתן להצילו בנפשו דהא בנערה המאורסה מפותה ג"כ לא ניתן להצילה כיון שמתרצית. וה"נ הרי הוא מתרצה. אבל לענין יהרג ואל יעבור שפיר אמרינן מה חזית דהצלת הריגתו חביב טפי מהצלת הביאה של ג"ע כיון שהביאה של ג"ע כהריגה:

יא) ולפמ"ש נראה דאם אנסוהו לבא על הנדה יעבור ואל יהרג כמו בחייבי לאוין. דהא בש"ס מפרש הטעם דאלמנה לכה"ג לא ניתן להצילה בנפשו דליכא פגם כמו בחייבי כריתות. ופרש"י דאין הולד ממזר ואינה נעשית זונה בביאתו רק חללה וליכא פגם כולי האי. וא"כ כל שכן ברודף אחר הנדה דלא ניתן להצילה דג"כ אין הוולד ממזר ואינה נעשית זונה אף חללה. וכשירה אפי' לכה"ג. וכיון דלא ניתן להצילה בנפשו על כרחין דלא חשיב הריגת נפש. ושוב יעבור ואל יהרג דלא שייך דילמא מניעת הביאה חביב טפי כיון דלא חשיב נפש כנ"ל. [וע"ע להלן סי' תס"א אות י']:

יב) ולפי זה נ"ל עוד דאם אנסו לאשת איש שתבעל לעכו"ם ותביאהו עלי' בידים אם כבר נבעלה פעם אחת באונס דשוב תעבור ואל תהרג. כיון דמבואר בש"ס [שם] דאחר שהערה בה שוב לא ניתן להצילה בנפשו ולא חשיב נפש. ולא שייך מה חזית: [6]"

הרי שכתב שרק אם נפגמה כבר בעבר תעבור שוב אבל אין די בכך שמוחלת.

וכן ראינו מדברי כמה ראשונים שכתבו שאיסור יהרג ואל יעבור שייך גם כשהאשה מעוניינת בזה:

המאור הגדול מסכת סנהדרין דף יח עמוד א

"…ושינויי דאביי ורבא עלה איתנהו לתרווייהו ולא פליגי אהדדי ואת"ל פליגי בנכרית אי נמי רשעה בת ישראל שאנסה את ישראל לעבירה שהוא אינו קרקע עולם לפי שאין קושי אלא מדעת"

מלחמת ה' מסכת סנהדרין דף יח עמוד א

"הלכך שמעינן מדרב כהנא דנכרית אי נמי רשעת בת ישראל דקא אנסא ליה לבר ישראל בעבירה יהרג ואל יעבור שהרי הוקשה נערה המאורסה לרוצח וברוצח לעולם יהרג ואל יעבור שהרי הודה בה בעל המאור ז"ל"

 

נימוקי יוסף מסכת סנהדרין דף יח עמוד א

"מיהו נכרית דאנסה ליה לישראל לבא עליה יהרג ואל יעבור שזו ודאי בכלל עריות חמורות היא דהא זימנין דחייב מיתה כגון בפרהסיא וכמעשה שהיה דקנאין פוגעין בו ואם לא פגעו בו קנאין חייב כרת הלכך אפילו בצנעא דליכא כרת יהרג ואל יעבור מדין אבזרהא דהא אשה זו פעמים שהיא ערוה גמורה וחייב עליה כרת"

 

ויש שלמדו מדברי תוספות שאין שייך יהרג ואל יעבור בבא על הבהמה כיוון שאין בה פגם:

שו"ת פני יהושע ב, מב

הסיק מכאן שגם בנידה אין בה יהרג ואל יעבור לפי שאין בה פגם.

"והנה רש"י ז"ל כתב אפגמא רבה כמו עריות דכריתות שהן חמורות והויא חרפתן מרובה דהולד ממזר ונעשית זונה בבעילתה עכ"ל והנה נדה דלית בה תרוייהו ליכא בכלל אלו וקל הוא מאלמנה לכ"ג דהוי הולד ממנה חלל כדכתיב ולא יחלל זרעו אפ"ה לא קפיד רחמנא ק"ו לנדה דאפילו חלל לא הוי כדאיתא פ' הבע"י דף ס' מאלה אתה עושה חלל ואין אתה עושה חלל מנדה וכן פסקו כל הפוסקים בס' הנ"ל א"כ פשיטא דאינה בכלל ג"ע. ואף על גב דנקט התנא סתמא חייבי כריתות לאו דוקא כלהו אלא הני דאית בהו פגמא דהא נקיט חייבי מיתות סתמא ולא הוי כלהו דהא בהמה מחייבי מיתות הוא ואין מצילין אותן בנפשן… ונ"ל שזהו כוונת הרב ר"ת ז"ל שכתב ג"כ לתרץ הקושיא הנ"ל והביאו התו' דבריו בכתובות ובסנהדרין וביומא דביאת עכ"ום הוי כביאת בהמה ולאו ביאה הוא דר"ל כיון שהוא כביאת בהמה לא מחייבא לממסר נפשה דביאת בהמה לא הוי בכלל ג"ע בקרא דנערה המאורסה כיון דאין זנות לבהמה כדאיתא ביבמות פ' הבע"י ולא הוי זונה ממנו אין כאן פגם כמ"ש דאין לפרש דאין חייבין כלל מיתה על ביאתו אפילו ברצון דזהו לע"ד תימה דנהי דביאת עכו"ם כביאת בהמה אטו לא מחייבא על ביאת בהמה ברצון וזיל קרי בי רב הוא ולפי זה תהיה ביאת עכו"ם גרועה מביאת בהמה והכתוב לא עשאו אלא כבהמה דכתיב וזרמת סוסים וכמ"ש ר"ת עצמו דהוי כביאת בהמה אלא ע"כ כמ"ש …"

 

וכ"כ בפנ"י על כתובות:

פני יהושע כתובות ג, ב

"בתוספות בד"ה ולדרוש להו דאונס שרי כו' ותירץ ר"ת דאין חייבין מיתה על ביאת עובד כוכבים כו' עכ"ל. לכאורה משמע דכיון דליכא חיוב מיתה תו לא אמרינן תיהרג ואל תעבור דמנערה המאורסה ילפינן והתם איכא חיוב מיתה אלא דאי אפשר לומר כן דהא מסקינן התם בפ' בן סורר [ע"ד ע"ב] דעבודת כוכבים וכל אביזרייהו ואפילו באיסור לאו גרידא יהרג ואל יעבור כדמקשה הש"ס התם הני קוואקי ודימוניקי היכי יהבינן להו וכן בגילוי עריות כדאמרינן [שם דף ע"ה ע"א] תמות ואל תספר עמו מאחורי הגדר וכ"כ הפוסקים להדיא בעבודת כוכבים וגילוי עריות אפילו באיסור לאו יהרג ואל יעבור. אלא דעיקר כוונת רבינו תם נראה דכיון שאין חייבין מיתה על ביאת עובד כוכבים ולא הוי בכלל מות יומת הנואף והנואפת א"כ לא הוי בכלל גילוי עריות וסמיך אהאי סברא דרחמנא אפקריה לזרעיה אלמא דכביאת בהמה חשיב וא"כ אינו בכלל גילוי עריות כדקיי"ל אין זנות לבהמה ונהי דאשה המביאה בהמה עליה חייבת מיתה היינו מגזירת הכתוב ולעולם שאין זה בכלל ג"ע. זהו מה שנראה לי בכוונת רבינו תם ז"ל."

 

אמנם בדברי ראשונים אחרים רואים שדין יהרג ואל יעבור שייך גם במקומות שבהם אין פגם כגון הבא על הבהמה:

הר"ן דחה את ההבנה שחובת מס"נ על גילולי עריות תלויה בפגם כמו רודף, וממילא כתב שייתכן שאף ביאה על הבהמה היא בכלל יהרג ואל יעבור:

חידושי הר"ן סנהדרין דף עד עמוד א

"חוץ מע"א וג"ע וש"ד לפי שאלו העבירות הם חמורות מכולן אמרו חכמים יהרג ואל יעבור. ע"א טעמא מבואר שלא יכפור בהקב"ה. ושפיכות דמים ג"כ שלא יציל נפשו בדמו של חבירו. ג"ע נמי מפני שיש בהם פגם שהרי מצילין אותה בנפשו וא"כ בדין הוא שיהרג ואל יעבור. ולפי טעם זה אם יאמרו לו בא על הבהמה או תהרג כיון שאין שם פגם יעבור ואל יהרג שהרי למדו כל עריות מנערה המאורסה להצילן בנפשן ואין הבהמה בכלל ואין צריך לומר חייבי לאוין כאלמנה לכהן גדול. אבל אין לנו לחדש דין זה שלא פירשוהו חכמים ועוד שאין טעם יהרג ואל יעבור מפני שמצילין אותן בנפשן דהרי ע"א קי"ל דאין מצילין אותו בנפשו ויהרג ואל יעבור ולפיכך אפשר דאפילו בא על הבהמה אמרינן יהרג ואל יעבור כיון שיש בה מיתת ב"ד אבל בחייבי לאווין כאלמנה לכ"ג פשיטא דיעבור ואל יהרג ובאלו הג' מצות דאמרינן יהרג ואל יעבור מפני חומר שבהן אין הפרש בין צנעא לפרהסיא אלא בשאר עבירות. וטעמא דידהו משום ולא תחללו דבצנעא יעבור ואל יהרג ובפרהסיא יהרג ואל יעבור:"

 

בית הבחירה למאירי (עד, ב)

"…ומגדולי קדמונינו כתבו במסכת כתובות במה שאמרו שם ולדרוש להו דאונס בישראל משרי שרי שאין אומרים בגלוי עריות יהרג ואל יעבור אלא בבועל שלא יפגום את האשה אבל האשה תעבור ועל זה הקשה והא אסתר פרהסיא הואי ולא אמרו בהא אסתר גלוי עריות הואי ואין הדברים נראין אלא לא שנא איש ולא שנא אשה יהרגו ולא יעבורו וזו של אסתר כבר תירצנוה או שמא לרוחא דמלתא נאמרה כלומר גלוי עריות הואי ולא עוד אלא שהיה הענין בפרהסיא:

אמנם גם לדעה זו ניתן להבין שעבירת העריות עצמה היא פגם שחשוב כמיתה (ובלי קשר לכך שהפגיעה היא בזולת)."

מקרה מובהק שבו חובת מסירות נפש משום 'פגם'

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עה עמוד א

"אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת, והעלה לבו טינא. ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שתבעל. אמרו חכמים: ימות, ואל תבעל לו. – תעמוד לפניו ערומה? – ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. – תספר עמו מאחורי הגדר? – ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר. פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני. חד אמר: אשת איש היתה, וחד אמר: פנויה היתה. בשלמא למאן דאמר אשת איש היתה – שפיר. אלא למאן דאמר פנויה היתה מאי כולי האי? – רב פפא אמר: משום פגם משפחה. רב אחא בריה דרב איקא אמר: כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות. – לא מייתבה דעתיה, כדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה, שנאמר מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם."

הרי שרואים מדברי הסוגיא שגם כאשר אין איסור גילוי עריות ספציפי, 'פגם משפחה' וכן חשש לפריצות בעריות הן סיבות מספיק טובות לייהרג ואל יעבור.

רש"י מסכת סנהדרין דף עה עמוד א

"משום פגם משפחה – האשה שהיו בושין בדבר.

שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות – לעמוד בפני האנשים לתת בהם עיניהם וימסרום להם לביאה.

ולינסבה מינסב – דאין כאן פרוצות בעריות, דכולהו ליעבדן הכי ולינסבן ואין כאן עבירה אלא מצוה.

לא מיתבא דעתיה – ולא ירפא בכך."

 

רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ט

"מי שנתן עיניו באשה וחלה ונטה למות ואמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתבעל לו, ימות ואל תבעל לו אפילו היתה פנויה, ואפילו לדבר עמה מאחורי הגדר אין מורין לו בכך וימות ולא יורו לדבר עמה מאחורי הגדר שלא יהו בנות ישראל הפקר ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות."

הקשר בין מקרה זה לבין הדין הכללי של יהרג ואל יעבור בעריות מתחדד בדברי רבינו יהונתן על הרי"ף:

רבינו יהונתן על הרי"ף מסכת סנהדרין (לפי דפי הרי"ף) גמרא דף יח עמוד ב

"בשלמא למאן דאמר אשת איש היתה שפיר דהינו גילוי עריות דאמרינן יהרג ואל יעבור ואף על גב דסיפור לחודיה לאו גילוי עריות ממש היא כיון דקימא לן [ברכות כ"ד ע"א] דקול באשה ערוה מתסר, אלא למאן דאמר פנויה היתה מאי כולי האי, כלומר היאך החמירו החכמים בדבר קל כזה, משום פגם משפחה שיהיו בושין בדבר חשבינן ליה כפגם נערה המאורסה שהקפידה עליה תורה. שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות, כלומר היו מרגילות עצמן לעמוד לפני הבחורים כדי שיתנו עיניהם בהם ויתבעום בפה (וינתנו) [וימסרו] אליהם לביאה וקימא לן דב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה."

 

ערוך לנר מסכת סנהדרין דף עה עמוד א

הדגיש שעל חשש זה יכלה היא למחול.

"בגמרא ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר. הנימוקי יוסף כתב הטעם בזה דמיקרי אביזרייהו דעריות והוצרך לחלק בין הך דהכא לקוואקי ודימוניקי דלעיל דלא מקרי אביזרייהו דע"ז ולפענ"ד אפשר לומר דלענין דברים הללו לא רצו לסמוך עוד אדברי הרופאים דכבר הוחזקו לשקר דבתחלה אמרו אין לו תקנה עד שתבעל ואח"כ חזרו מדבריהם והש"ס לא שקיל וטרי אלא למה לא התירו חכמים בתחלה לבא עליה ובהכי א"ש מאי דקאמר משום פגם משפחה דלכאורה לא שייך זה לענין תספר מאחורי הגדר דאיזה פגם משפחה שייך בזה אלא ע"כ לא קאי רק אבא עליה דמעיקרא:

בגמרא משום פגם משפחה. הא דלא קאמר משום פגמה דאיהי יכולה למחול אבל במשפחה לא שייך מחילה דדלמא איכא חד במדינת הים דלא מחיל ליה:"

 

אמנם בעבודת המלך ביאר שאין כאן משום אביזרייהו אלא גדירת גדר של חכמים:

עבודת המלך הלכות יסודי התורה פרק ה

"ולא יורו לדבר עמה מאחורי הגדר שלא יהיו בנות ישראל הפקר ויבאו בדברים אלו לפרוץ בעריות. כתב רבנו טעם האיסור כמ"ש בגמ' דסנהדרין שם, והוא גדר ותקנת חכמים משום סיג ועי' בר"ן ז"ל שם שלמד מזה דאביזריהו דשלש עבירות נמי אסורין ועמדו בשיטתו עוד הרבה מרבותינו ז"ל, ובאמת הרי כבר כתבנו לעיל שבדברי רבנו אין הדבר מבואר כלל איך ס"ל באביזריהו, אבל דעת רבנו דהוא משום סיג והרי יש רשות לבי"ד לעשות כן שהרי בי"ד מכין ועונשין לעשות גדר לתורה… ולפי"ז אפשר גם בבעילת פנויה הוא מגדר זה כיון דלתא דג"ע אין כאן ועי' חוות יאיר סי' קפ"ב, ובאמת י"ל דלהכי פסק רבנו כמ"ד פנויה היתה, ועי' בב"י סי' קנ"ז שעמד ע"ז שהרי הוי ספק נפשות ולהקל ולמה פסק להחמיר וכתב ע"ז שטעמו משום דשב ואל תעשה הוא שלא לספר עמה הוא תמוה קצת, עוד כתב דכיון דחזינן דרב פפא ורב אחא דאמוראי בתראי נינהו יהבי בה טעמא אלמא הכי ס"ל, ולפימ"ש ניחא טובא, דרבנו לית ליה אביזריהו כלל, וא"כ הרי גם באשת איש אינו מיושב עוד, ולהכי תפס כטעמא דהוא תקנת חכמים וסייג וממילא דה"ה פנויה…"

 

ובשו"ת אגרות משה דחק להסביר שגם 'פגם משפחה' הוא משום חששא דעריות אבל לא עומד בפני עצמו:

שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קעד

"ומש"כ המנ"ח בקומץ מנחה מצוה רל"ז דנראה לו דאם אחד מאבד עצמו לדעת אין מחוייבין להצילו, והגאון ר' שלמה קלוגער ז"ל בחכמת שלמה בחו"מ סימן תכ"ו חידש עוד יותר שאם אין ההצלה לפי כבודו אינו מחוייב להצילו כדהביא כ"ג, פשוט במחילת כבוד גאונים אלו אשר הוא טעות גמור ושרי להו מרייהו, דדברי חכמת שלמה הא ודאי ח"ו לאומרם דאם כבוד שמים נדחה דהרי נדחו כל איסורי התורה החמורים ביותר כשבת ומאכלות אסורות מפני פקוח נפש של פחות שבפחותים ואפילוו /ואפילו/ בשביל עובר עבירות לתיאבון כ"ש שנדחה כבוד בשר ודם אף של הגדול שבגדולים..

וראיית החכמת שלמה מטעם ר"פ באיסור לבעול פנויה להתרפא משום פגם משפחה בסנהדרין דף ע"ה שפרש"י שהיו בושין בדבר ג"כ אינו כלום, דהא הוא דין הנאמר מצד החומרא שבגילוי עריות שיהרג ולא יעבור וימות ולא יתרפא שהרי בענין זה איירי שם כל הסוגיא וכן ברמב"ם נאמר דין זה בפ"ה מיסוה"ת ה"ט בענין מסירות נפש בג' הדברים ואיסור להתרפאות בהן, ואם הוא מצד שאין מחוייבין להציל כשאינם לפי כבודו לא שייך למינקט דין זה בדיני מסירות נפש ואיסור רפואה בעריות, וגם הא הש"ך /יו"ד/ בסימן קנ"ז סק"י הביא שמזה ראיה דאף על לאו בעלמא יהרג ולא יעבור בע"ז וג"ע וש"ד, ואם הוא מצד בזיון משפחה שלא שייך אף לאיסור כלל, ואף לטעם ר"א בדר' איקא משום גזירה ונימא שיש כח ביד חכמים לגזור אף ליהרג ולמות איזו ראיה היא. וגם לטעם ר"פ לא היה זה איסור אלא היתר ואדרבה יותר ראוי היה שלא יקפידו בני המשפחה, ולכן ברור שלא שייך זה לענין בזיון דענינים אחרים, וגם לא מצד גזירות חכמים דאולי אין כח כלל לגזור ליהרג ולמות שליכא זה בכל דיני התורה, אלא הוא משום דנחשב מאיסורי עריות שאין מתרפאין בהם, ופגם משפחה שבושין בזה כשאירע במשפחתם אף פנויה זונה כמו אם היה במשפחתם א"א זונה עושה להחשיב גם זה מתרפא בעריות, וכן ממה שאפשר לפרוץ מזה בעריות יש להחשיב זה מתרפא בעריות, וכיון שנחשב מתרפא בעריות אסור אף שימות דגם באיסור לאו ואיסור דרבנן דבג"ע אסור אף שימות מזה כדהוכיח הש"ך מזה. ואף שהש"ך הביא התחלת המעשה שאיכא למימר שלא הביא אלא למ"ד שסובר דהיתה א"א מ"מ כיון שלא הזכיר דהוא למ"ד זה משמע דאף למ"ד פנויה הוא מטעם זה עצמו.

אבל נראה דבפנויה הוא רק לענין איסור להתרפאות דהוא מצד רצונו בהאיסור, שלענין זה אף שהוא ערוה רק מדרבנן לרוב השיטות ואף להרמב"ם דעל פנויה לוקה בלאו דקדשה הוא רק ערוה דחייבי לאוין, הוי זה כמתרפא בעריות דלענין הרפוי הוא אופן אחד עם עריות דאורייתא וכריתות דהטינא שעלתה בלבו מחמת רצונו בזנות הרי אפשר להיות גם בחיי"כ ונמצא דהרפוי בזנות אף שבפעם הזה הוא בזנות דפנויה הרי זה ממש אפשר להיות בא"א ובחיי"כ, ולכן שייך להחשיב רפוי זה אביזרייהו דעריות כיון דשם זנות הוא גם בפנויה כדחזינן מפגם המשפחה וממה שנפרצו מזה לעריות, ועל אביזרייהו איכא נמי איסור ימות ולא יעבור. אבל באנסוהו עכו"ם לבעול פנויה שאין הצלתו כשיבעול מצד שרוצה בזנות אלא בזה שעושה רצון המאנס ורק שמ"מ בג' עבירות דע"ז ג"ע וש"ד מחוייב ליהרג ולא לעבור לא שייך ביאות דכל הנשים האסורות לו להחשיבם כולהו כענין אחד לומר על ביאות הפנויות שהן מדרבנן ועל האסורות רק בלאו שהן אביזרייהו דעריות דאורייתא וחיי"כ.

[1] ופירשו הראשונים הטעם: הואיל וכבר נפגמה אין מצילין:

רש"י מסכת סנהדרין דף עג עמוד א

"נעבדה בה עבירה – כבר.

אין מצילין – דהא אפגימה לה, וקרא אפגימה קפיד מדגלי בהני ולא בעבירות אחרות."

 

תוספות מסכת סנהדרין דף עג עמוד א

"ומה נערה המאורסה שלא בא וכו' – וא"ת ההוא פגם חמור מרוצח שזה בסקילה וזה בסייף לאו פירכא היא דהכא לא קפיד קרא אאיסורא אלא אפגימ' דהא נעבדה בה עבירה או שאין מקפדת על פגמה אין מצילין אותה בנפשו כדמוכח שמעתין ופשיטא דיש פגם גדול בנהרג מבנערה המאורסה שנאנסה וא"ת ומנא לן דאפגימ' קפיד רחמנא דילמא אאיסורא קפיד מדאיצטריך למעוטי עובד עבודת כוכבים ומחלל שבת ובהמה ובקונטרס פי' לקמן דאפגימ' קפיד מדגלי בהני ולא בעבירות אחרות ועוד י"ל דאין מושיע לה משמע דאבושתה קפיד קרא."

 

יד רמ"ה מסכת סנהדרין דף עג עמוד א

"[נעבדה בה עבירה אין מצילין אותה בנפשו] דהא פגמא וקימא."

 

אמנם המאירי (עג, ב) חלק בתוקף על מסקנא זו והוא סובר שגם אם נפגמה בעבר עדיין יש להצילו בנפשו ורק כאשר התחיל כבר מעשה העבירה כעת, כגון שהערה בה

"…אלא שהדברים נראין לדחות שאר הסוגיות בפרושם או לדחותם מכל וכל מפני זו וכדעת גדולי המחברים. ולגדולי הרבנים ראיתי בכאן דברים זרים והוא שכתבו שבא עליה הוא או אחר כבר שלא כדרכה שלא ניתן בביאה זו להצילה בנפשו שכבר נפגמה ואיני מבין פה קדוש האיך אמרה וכי אפילו נבעלה כמה כל שהיא ערוה לו לא ניתן להצילה בנפשו ומה שאמרו נעבדה בה עבירה אין מצילין אותה בנפשו פירושו בשהתחיל והערה כמו שכתבנו למעלה:"

 

וכן הרמב"ם והשו"ע הסבירו במי שהערה באותה אשה ולפי זה דין זה אינו קשור לכך שהאשה 'פגומה' אלא שהעבירה כבר נעשתה. אך אין בכך כדי לומר שהם חולקים על העקירון הכללי של דין פגם כפי שרואים מהנקודות האחרות.

וכן הבין בדבריהם ערוך לנר מסכת סנהדרין דף עג עמוד א

"בגמרא נעבדה בה עבירה. מפירוש רש"י נראה שמפרש הכי שנבעלה קודם לכן אכן דעת הרמב"ם לא נראה כן אלא דקאמר דהיכא דנעבדה בה עבירה דהיינו שהערה בה כבר אף על פי שלא גמר ביאתו לא ניתן עוד להצילו בנפשו כיון שכבר עבר אלא מביאין אותו לב"ד דכן כתב בפ"א מהל' רוצח (הי"ב) ולפי הנראה מכאן יצא לו כן ולפ"ז אפשר לדעת הרמב"ם אפילו היכי שנבעלה מקודם לכן בעילת זנות לא מקרי ע"י כן פגומה:"

 

ואמנם עיין ב"ח תכה ה (ד"ה וכל אותן הנהרגים) שביאר את דבריהם שלא כהמאירי, ושלמעשה כשאשה נפגמה אין לאוסרה, ודבריהם רק לרבותא.

[2] בית יוסף חושן משפט סימן תכה

"ד (א) ומ"ש ואם אמרה היא הניחוהו אל תהרגוהו אין שומעין לה. שם בברייתא רבי יהודה אומר אף האומרת הניחו לו שלא יהרגנה אין מצילין אותה בנפשו. ובגמרא (שם:) במאי קמפלגי אמר רבא במקפדת על פגמה ומניחתו שלא יהרגנה רבנן סברי אפיגמא קפיד רחמנא והרי מקפדת על פיגמה ורבי יהודה האי דאמר רחמנא קטליה משום דמסרה נפשה הא לא מסרה נפשה לקטלא. וידוע דהלכה כתנא קמא. ומשמע דטעמא דאמרה הניחו לו שלא יהרגנה דמקפדת על פגמה אלא דלא מסרה נפשה לקטלא אבל אם אומרת הניחוהו ואל תהרגוהו אין מצילין אותה בנפשו שהרי אינה מקפדת על פגמה. ולפי זה מה שכתוב בספרי רבינו ואם אמרה הניחוהו ואל תהרגוהו אין שומעין לה טעות סופר הוא ומיהו איפשר לקיים גירסא זו דה"נ מקפדת על פגמה היא אלא שאינה רוצה שיהרג על ידה

 

[3] בתוך דבריו כלולה מחלוקת ראשונים נוספת לגבי דין 'אונס' באיש בגילוי עריות שהוזכרה לעיל.

[4] הערה חשובה: יש ראשונים שסוברים שיש יהרג ואל יעבור באשה, יש ראשונים נוספים שסוברים שאין דין יהרג ואל יעבור באשה, אולם מנמקים זאת בנימוק שונה: שהאשה היא קרקע עולם…. ויש שכתבו שאינו נוהג באשה ולא פירטו הטעם… ואף שמבחינה הלכתית לכאו' מסכימים עם השאילתות זה מטעם אחר.

כשהנערה נאנסת

רבינו חננאל מסכת פסחים דף כה עמוד ב כתב שיש דין תהרג ואל תעבור גם באשה

"הוקשה זו הנערה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור כך נערה המאורסה אם יאמר לה הישמעאלי השמעי לי ואם לאו הנני הורגך תהרג ואל תשמע לו ואם תפסה ונתחזק עליה אין לה חטא מות"

 

וכן היא הגירסא לפנינו ברי"ף שגם הנערה המאורסה תהרג ואל יעבור

רי"ף פסחים ו, א

ומקיש נערה מאורסה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה מאורסה תהרג ואל תעבור"

 

והקשה עליו בעל המאור (המאור הקטן מסכת פסחים [ו, א])  שכן האשה איננה בדין יהרג ואל יעבור שהיא קרקע עולם:

"נמצא כתוב בהלכות הרב ז"ל מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה מאורסה תהרג ואל תעבור ואנן לא גרסי' הכי אלא אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור אבל היא קרקע עולם היא ותעבור ואל תהרג וכבר כתבנו בענין זה במס' סנהדרין."

 

ובמלחמות ה' שם דחה את דברי המאור שכל סברת קרקע עולם היא כאשר לאשה אין יכולת להתנגד, אבל כשהאשה ברצונה באה אל איש  כגון שהעלה ליבה טינא או שגויים אונסים אותה לבוא אל וכד' אין כאן דין קרקע עולם. (ודן הרמב"ן האם חיוב זה רק ברוצים להעבירה על דת או גם בהנאת עצמן, וכפי מחלוקתו הידועה עם בעה"מ בעניין זה)

אמנם ציין הרמב"ן שבחלק מנוסחאות הרי"ף הגירסא היא 'יהרג ואל יעבור' (ואם כן אין ללמוד מכאן חיוב מסירות נפש לאשה):

"כתוב בספר המאור נמצא כתוב בהלכות הרב ז"ל מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור ואנן לא גרסי' הכי אלא אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור אבל היא קרקע עולם היא ותעבור ואל תהרג:

אמר הכותב זאת הטענה אינה, שלא אמר אביי קרקע עולם היא אלא בשאחד אנס אותה לבעלה שמאחר שיכולין לבעול אותה בעל כרחה אם נאמר שתהרג מה הנאה יש לך אבל משכחת לה שתהרג כשהעלה לבה טינא דאמרינן תמות ואל תבעל לו והוא הדין למאי דקי"ל כרבא דאמר הנאת עצמן שאני שכשם שאם העלה לבו טינא ימות אף כשהעלה לבה טינא תמות ואל תבעל ומשכחת לה נמי כגון שנתקשה לאשתו ואמרו לאותה ערוה הנכרים שתדביקנו לעצמה ואם לא תרצה לעשות כן שיהרגו אותה דבכל כי הני גוני לאו קרקע עולם היא…אבל עדיין הגרסא האחרת היתה מחוורת לי מזו שלפי משמעות הכתוב הבועל הוא שהוקש לרוצח ולא נערה מאורסה עד שלמדתי מדברי רבינו חננאל ז"ל שכך אמר הכתוב הנערה הזאת שנאנסה פטורה שהיא דומה באונס שלה לרוצח וראוי לה ליהרג ואל תעבור אבל משתפשה זה ונתחזק עליה אין לה חטא מות ויש נוסחאות מהלכות רבינו ז"ל שכתוב בהן יהרג ואל יעבור:"

 

בתלמידי רבנו יונה לעבודה זרה כה, א מובאת מחלוקת הראשונים האם דין יהרג ואל יעבור שייך גם באשה או לא. אמנם נראה שהמחלוקת תלויה בשאלה עד כמה פעילה צריכה להיות האשה על מנת להתחייב למסור את הנפש ולא מטעם הפגם.

"ולא גרסינן 'תהרג ואל תעבור' שאין האיסור תלוי באשה שהיא אינה חיבת למסור עצמה על גלוי עריות, שבפירוש אמרו בסנהדרין והא אסתר פרהסיא הוה אסתר קרקע עולם היתה, הנה כי לא הקשו והא אסתר גלוי עריות הוה, מכלל שפשוט היה לו כי לא היה לה למסור עצמה בדבר גלוי עריות אלא הקשו מענין שהיתה נבעלת לו בפרהסיא, ותמה היאך התירו דבר כזה לעשות בפרהסיא דפרהסיא אפילו ערקתא דמסאנא לא משנינן, ועם כל זה השיב התלמוד דאסתר קרקע עולם היא וכיון שאינה עושה מעשה כלל אלא כקרקע הזה שנחרש ואינו עושה מעשה כן הדבר הזה אינה חייבת כלל לההרג.

אבל אותם שגורסין תהרג ואל תעבור מפרשים דמאי דאמרינן קרקע עולם היתה ר"ל שהיתה אסתר כפותה[4] אבל אם לא היתה כפותה היה לה לברוח ואע"פ שהיו הורגין אותה. וזה דוחק לומר שהיה המלך כופת את האשה בכל פעם שהיה רוצה לבעול…ש"מ דפשיטא ליה דאין בדבר שום איסור על האשה ש"מ.[4]

ואני הצעיר תמה איך עלה בדעת שום מפרש לומר שהאשה חייבת להירג קודם שתבעל והלא בפירוש אמרו בסנהדרין פרק בן סורר ומורה כל עבירות שבתורה אם אומרין לו לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז וג"ע וש"ד שיהרג ואל יעבור ופירש ג"ע ר"ל שיבעול אשת איש או שאר עריות המפורשות בתורה כגון אמו ואחותו ושאר העריות מעתה יש לך לומר מה בעילת א"א או שאר עריות שייכא גבי אשה עד שתהרג ואל תעבור, כלום שייך איסור זה אלא באיש שהוא הבועל, אם כן חזרה הבעילה לאשה כשאר כל האיסורין שבתורה שיעבור ואל יהרג, פליאה דעת ממני. ע"כ דברי תלמיד'"

 

[5] הדיון שם הוא האם ניתן לומר קולות שנאמרו לגבי איסור ייחוד גם לגבי 'דבר מכוער'

[6] ובסימן תסא חלק על דברי הבית יוסף שרצה לומר שיש יהרג ואל יעבור באיסור נידה לפי שאין בו פגם.

שו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן תסא

" י) קשיין לי דברי הב"י (סי' קצ"ה) שמסופק אם מותר הבעל למשש בדפק אשתו נדה במקום סכנה. מכלל דפשיטא דאיסור נדה הוא בכלל גלוי עריות. וק"ל דהא ג"ע יהרג ואל יעבור מהקישא דנערה המאורסה לרוצח אתיא [יומא פב ע"א] ומשום דאתרבי שם כל חייבי כריתות כנערה המאורסה רק הרודף אחר בהמה אין מצילין אותו בנפשו דמשום בהמה לא ניתן להצילו בנפשו ומשום דידי' לא דהא לא איכפת לי' והרי אם היא לא איכפת לה בפגמה אין הורגין אותו כדאיתא שם בסוגיא. וא"כ נדה דודאי אין מצילין בנפשו הרודף אחר נדה שהרי רש"י פי' שם בסוגיא (דף ע"ג ע"ב) בד"ה אפגמה רבה חייבי כריתות שהולד ממזר ונעשית זונה בבעילתו. וא"כ נדה שאין בה דין זה אין מצילין אותו בנפשו ואינו בהקישא דרוצח ויעבור ואל יהרג גם אין שייך בו אביזרייהו דג"ע כיון דאיסור אחר הוא לגמרי וצע"ג:

ודוק, שאם היה סובר כדעת השאילתות היה כותב שאין לאסור מפני שהאשה הנידה אינה מקפדת על כך שבעלה ייגע בה, וכפי שהדין לגבי רודף. ו נראה מדבריו שכיוון שיש כאן איסור, והבעל נוגע באשתו רק מפני סכנת נפשות הרי יש כאן 'פגם'. ואילו היה זו א"א וכד' היה צריך לאסור."

 

אמנם מאי דפשיטא ליה שאין דין רודף בנידה לא פשיטא למנחת חינוך ת"ר שהציג שיש בכך מחלוקת ראשונים:

מנחת חינוך מצוה תר

"והנה מבואר בגמרא דאחד נערה מאורסה ואחד ח"מ וח"כ ניתן להצילה בנפשו וילפי' מקרא חטא כו' א"כ פשוט דנדה נמי בכלל זה דהוא ח"כ והוא בכלל עריות המבוארים בפרשת אחרי וכ"כ הר"מ פ"ד מהא"ב דנדה הוא בכלל עריות והרי"מ כאן כתב הרודף כו' ואחד כל העריות ודאי נדה בכלל ועי' בגמרא א"ל ר"פ לאביי אלמנה לכה"ג נמי קא פגים לה א"ל אפגמא רבא קפיד רחמנא כו' ופירש"י כגון עריות דכריתות שהם חמורות שהולד ממזר ונעשה זונה בבעילתו כו' א"כ נדה דלא נעשית זונה ואין הולד ממזר כידוע אין כאן פגם ולא ניתן להצילה בנפשו והר"מ סתם נראה דגם בנדה הדין כן כיון דהוי ח"כ הוי פגם ודברי רש"י צ"ע דאפשר דזה נקרא פגם גדול כיון דהוא ח"כ וצ"ע כעת.

ובעניין יהרג ואל יעבור בנידה עיין בבית יוסף קצה, יז ובש"ך שם (ס"ק כ) נקטו בפשיטות ששייך יהרג ואל יעבור בנידה. אך עיין בדרכ"ת ()ובחלקת יואב (יו"ד כט) ואבני נזר שהובא לעיל שפקפקו בזה."