חיוב מיתת בית דין על ע"ז בשיתוף בישראל
סיכום
בגמרא ראינו שלדעת רבי יוחנן ואחרים ישראל לא נתחייבו כלייה בעגל כי זו היתה ע"ז בשיתוף, ורשב"י חולק כי המשתף ש"ש ודבר אחר 'נעקר מן העולם'.
נחלקו אחרונים האם ישראל שעבד ע"ז בשיתוף חייב מיתה בבית דין, או שעונשו פחות חמור (מיתה בידי שמים וכדומה), כמבואר בתוכן הסיכום.
ולמרות שרוב מוחלט של הפוסקים לא כתבו במפורש שחייב מיתה, נראה שזו ההנחה הרווחת אצל פוסקים רבים (ראיה מסוימת לכך הובאה בקטגוריית 'פוסקים נוספים' שבגוף הסיכום).
הפסוק והגמרא
שמות כב, יט
"זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ".
סנהדרין סג, א
"אמר רבי יוחנן: אלמלא וי"ו שבהעלוך נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה. כתנאי; אחרים אומרים: אלמלא וי"ו שבהעלוך נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה, אמר לו רבי שמעון בן יוחאי: והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר בלתי לה' לבדו! אלא מה תלמוד לומר אשר העלוך – שאיוו אלוהות הרבה".
הסוברים שישראל נהרג על ע"ז בשיתוף
ושב הכהן לח
כתב שנראה בפשטות מהפסוק שעל עבודה בשיתוף חייבים מיתה, וכן הוכיח זאת מחטא העגל שהיו חייבים מיתה.
הוא כותב זאת כאחת ההוכחות לאיסור שיתוף לבני נח, שמכאן שעבודה בשיתוף היא ע"ז גמורה ומנין לחלק בין ישראל לבני נח.
"ועוד כיון דילפינן איסור שיתוף מ'לה' לבדו' נראה בפשיטות שישראל חייב מיתה על איסור שיתוף דהא דכתיב [שמות כ"ב י"ט] זובח לאלהים יחרם היינו מיתה כמ"ש רש"י שם וביה כתיב בלתי לה' לבדו", והוכיח זאת עוד מחטא העגל שנאמר 'הרגו איש באחיו' למרות שזו היתה ע"ז בשיתוף, הרי שחייבים מיתה גם על שיתוף, "אם כן כיון דדינו כעבודה זרה גמור, מהיכא תיתי לחלק ביניהם".
שו"ת רבי עקיבא איגר ח"ד יו"ד מג
"ואני בעניי זה ימים רבים שעמדתי על דברי רמ"א, אם נפרש כפשטן דב"נ אין מוזהרים על השיתוף היינו לעבוד בשיתוף זה תמוה מאד, דהיכן מצינו דעבודה זו מותרת לב"נ, דלענין עבודת ע"ז אין חילוק בין ישראל לב"נ כדאמרינן סנהדרין דף נ"ו ע"ב בעכו"ם דברים שב"ד של ישראל ממיתים עליה ב"נ מוזהר עליה, וכיון דשתוף ב"ד של ישראל ממיתים כדילפינן מקרא דזובח לאלהים יחרם בלתי לד' לבדו למשתף ש"ש ודבר אחר ויחרם היינו מיתה, וכן הוא בסמ"ג לאוין במצוה ראשונה דבלתי לד' לבדו הוא לעונש על שיתוף וקרא דלא יהי' לך אלהים אחרים על פני דעל פני הוא אזהרה לשיתוף".
מלמד להועיל חלק או"ח ט"ז
אמנם אפשר לפרש שכוונתו למיתה בידי שמים, ואין ממנו ראיה (הקשר דבריו לעניין חוקות הגויים).
"דבר ידוע שאף שלרוב הפוסקים הגוים אין מוזהרין על השתוף, מ"מ לישראל שתוף אסור במיתה כשאר ע"ז".
פרי מגדים יורה דעה שפתי דעת סימן סה
"ויש לראות מ"ש שם דבן נח לא מוזהר על השיתוף כי לכאורה הא דבן נח אין מוזהר על שיתוף היינו בשבועה שישתף שם שמים ונביאים דבישראל אסור הא לעבוד ע"ז בשיתוף דישראל נהרג עליה ה"ה בן נח כמ"ש הר"מ ז"ל בפ"ט מהל' מלכים וסנהדרין ס"ג וצ"ע כעת".
כלי חמדה ראה ג (152 באוצה"ח)
הרב מאיר דן פלוצקי (1866-1928), מעיר על דברי זבח השלמים (שהתיר, דבריו בהמשך הסיכום) שכתב שאין חיוב מיתה על ע"ז בשיתוף, וחולק לגמרי.
בדבריו כתב שהדברים מבהילים, וניסה לתת להם פרשנות אחרת. בסוף דבריו כתב בסוגריים, שמצווה גדולה לתקן את הדברים בספר ההוא, והתפלא מאוד על נכד המחבר שכתב הערות על אותו ספר, ועל זה לא העיר.
"וראה זה מצאתי דבר פלא בספר זבח השלמים להגאון מוהר"מ גלאנתי ז"ל… עכ"ל. והדברים מבהילים את עין הרואה וח"ו לומר כן דעל שותף ע"ז ליכא חיוב מיתה בבירור. וללמוד זכות על הגאון הזה, שהיה בימין ראש גאוני הדור בירושלים עה"ק תובב"א, אולי כוונתו כיון דמבואר בגמרא דחטא העגל היה בשיתוף עכו"ם וא"כ כיון דהיה להם טענת מודעה הרי דינם כב"נ ובב"נ קיי"ל דאין חייבין מיתה על השיתוף, לכן קאמר דמרע"ה למד זאת מדקאמר הקב"ה זובח לאלהים יחרם וזה קאי על ב"נ כמו"ש האבן עזרא נראה מזה דגם ב"נ מוזהר בו השיתוף אלא שאינו חייב מיתה בבירור, ולזאת אז בישראל לא נתחייבו סקילה בחטא העגל דא"כ יבואו לידי טעות דב"נ ג"כ ח"מ על שיתוף והוי כע"ז ממש, ובאמת אינו כן דב"נ אינו חייב מיתה בהחלט בש"ע לכן דן אותם מרע"ה בסייף [ומצוה גדולה לתקן הדברים בהספר הנ"ל להרים מכשול. ותמהני על נכדו הג' מוהר"מ חגיז ז"ל שהעיר שם לפרשה פירוש אחר והניח דברי זקינו הגאון ז"ל ולא העיר עליו]".
פוסקים נוספים
בסוגיית ע"ז בשיתוף לבני נח, רבים הוכיחו שאסור להם ממה שאמרו שכל עבודה זרה שבי"ד של ישראל ממיתים עליה בן נח מוזהר עליה. ורבים מהמתירים דחו את הטענה הזו בצורות שונות, אבל כמעט אף אחד לא אמר שבית דין של ישראל לא ממיתים על ע"ז בשיתוף. (חלק מהמקילים עסקו בדחיית ראיה זו).[1]
הסוברים שישראל לא נהרג על ע"ז בשיתוף
זבח השלמים מטות קיב (87 באוצה"ח במהדורת תשל"ט)
הרב משה גאלאנטי (1620-1689), סובר שאין חיוב מיתה על העובד ע"ז בשיתוף, ו"יחרם" נתון להחלטת בית הדין אם להורגו, אבל גם אם יוחלט להורגו אין לעשות זאת בסקילה כדי שלא יטעו לחשוב שהוא חייב כמו ע"ז.
(דבריו ביחס למכילתא, ששאלו היכן נאמר למשה להרוג את החוטאים בחטא העגל וענו שמפסוק זובח לאלהים יחרם).
"א"נ מ"ש והיכן נאמר לו ר"ל שכיון שחז"ל א' באמרם אלה אלהיך ששתפו ש"ש ודבר אחר להכי קאמר דעל השיתוף מנ"ל שיהיה חיוב מיתה ואנן ק"ל שאין חיוב מיתה על השיתוף להכי קאמר דמפסוק זה למד מאומרו זובח לאלהים ונודע ששם זה הוא שם מושאל לשם השיתוף כי חול וקדש מעורבין בו באומרו יחרם ולא אמר יסקל דהיינו משא' [לא הבנתי מילה זו, אולי צ"ל: מה שאמר. א"ש] סיפיה דקרא בלתי לה' לבדו דוקא ולא בשיתוף ואז אם יעשה בשיתוף אין דינו בסקילה רק יחרם ניתן הדבר ביד ב"ד או יחרם ממונו או אם נראה לב"ד לצורך שעה יחרם ממש בהרג אך לא בסקילה כדי שלא יטעו שעל השיתוף חייבין כעע"ז ממש ורמז הפסוק הזה שעל השיתוף חייב כפי ראות ב"ד ומשה ראה שראוי לסייף ודוק ונכון"
מגד שמים יו"ד סה, יחו"ד י
חולק על הפמ"ג שכתב שישראל נהרג על ע"ז בשיתוף. כי אמרו רק 'נעקר מן העולם', וכן כי הפסוק שממנו למדו איסור שיתוף ("בלתי לה' לבדו") הוא רק לאו הבא מכלל עשה, והוא כמו עשה שלא מענישים עליו בדר"כ (והציע על זה הסבר איך בכל רשב"י לומד שהוא חייב מיתה בידי שמים). וסיים שבכל אופן אין כאן את ההוכחה שהביא הפמ"ג, מדברים שבית דין של ישראל נהרג עליהם, כי הוא לא נהרג על זה אלא 'רק' נעקר מן העולם.
"הא לעבוד ע"ז בשיתוף דישראל נהרג עליה הוא הדין בן נח. מה דפסיקא להרב דכהאי גוונא ישראל נהרג, מיבעיא לי טובא, דבסנהדרין (סג.) איתא, אמר רבי יוחנן, אלמלא וי"ו שבהעלוך נתחייבו שונאי ישראל כליה. ופירש רש"י בד"ה אלמלא), דלא [כפרו] בהקב"ה לגמרי, רק שתפוהו בדבר אחר. [ואמרו עוד בגמ'], כתנאי אחרים אומרים אלמלא וכו', אמר לו רשב"י, והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר (שמות כב, יט) בלתי לה' לבדו וכו'. ואי נימא דלעבוד ע"ז בשיתוף ישראל נהרג עליה, אם כן גם בעגל הוי ע"ז גמורה וישראל נהרג עליה, כמו שאמרו שם דאומר לו אלי אתה נהרג עליה, ואם כן למה ליה לרשב"י לומר דנעקר מן העולם, דמשמע בידי שמים, יותר הו"ל למימר דנהרג עליה בב"ד. ועוד דנפקא ליה מקרא בלתי לה' לבדו, וזה אינו לאו רק לאו הבא מכלל עשה. ולכאורה קשה נמי דאיך נפקא ליה לרשב"י מקרא דבלתי לה' לבדו, דנעקר מן העולם, הא לאו הבא מכלל עשה אינו אלא עשה, ואעשה לא ענשינן אלא בעידן ריתחא, כמו שאיתא במנחות (מא.). רק נראה דרשב"י סבירא ליה מקרא נדרש לפניו ולאחריו, ודריש תיבת יחרם לפניו על זובח לאלהים, ומפיק ליה לענין מיתה בב"ד, כמו שאיתא בסנהדרין (ס:). ע"ש בפירוש רש"י. וכן דריש ליה לאחריו, יחרם בלתי לה' לבדו, ור"ל דגם המשתף שם שמים ודבר אחר יחרם, בלתי לה' לבדו צריך לעבוד. ואף על גב דבזבחים (כד:) סבירא ליה לר"ש מקרא נדרש לאחריו לא לפניו, כבר פירשו התוס' בפסחים (כא:), טעם הדבר. ואפילו נימא כך דכהאי גוונא חייב מיתה בידי שמים, מ"מ ניחא קושיית הרב מהא דסנהדרין (נו:), דהתם לא קאמר רק דברים שב"ד של ישראל ממיתין עליהן. כדנפקא לו מקרא דיחרם. דרק נעקר מן העולם ואין נהרג. משום דהוי לאו הבא מכלל [עשה]. כנ"ל".
ערוך לנר מסכת סנהדרין דף סז עמוד א
בדין מסית, מסביר הערוך לנר למה צריך שהמוסת יגיד 'היאך נניח אלוהינו שבשמים…', למרות שמסית לא צריך התראה. וההסבר השני שלו הוא שצריך את זה כדי לדעת שהוא לא מתכוון לשיתוף, כי העובד בשיתוף לא נקרא עובד ע"ז. שגם לדעת רשב"י שמחמיר, הוא רק אמר שנעקר מן העולם [שזה מיתה בידי שמים], אבל לא אמר שהוא חייב מיתה שזה הדין של עובד ע"ז.[2]
"במתניתן והוא אומר לו האיך נניח. הא דצריך לזה אף דאמרינן לקמן (פ ב) דמסית א"צ התראה מ"מ צריך לומר כן כי היכי דלהוי התראה קצת וכמש"כ התוס' לעיל (ח ב ד"ה בעדה ובעדים, ע"ש) א"נ י"ל כיון דאמרינן לעיל (סג א) אלמלא ו' שבהעלוך כו' ע"ש שמוכח דשתוף לא מקרי עע"ז וגם רשב"י דפליג לא קאמר רק דנעקר מן העולם ולא שיהיה חייב מיתה כשאר עע"ז רק דבכל עע"ז חייב מיתה ולא אמרינן שמא לשתוף נתכוין כיון שהתרו בו וקבל עליו התראה וכמו דלא חיישינן שמא היה לבו לשמים אבל במסית שאין מתרים בו א"כ למה יהיה חייב דלמא הסיתו דוקא לעבוד ע"ז בשתוף ולא שיכפור לגמרי באלהי ישראל ולכן צריך לומר לו בלשון זה האיך נניח את אלהינו שבשמים לידע אם כוונתו להניח את אלהי השמים לגמרי".
דע מה שתשיב שער ג אות ד
עוסק בדחיית הראיה שהביאו, שעבודה בשיתוף היא דבר שבי"ד ממיתים עליו ולכן ב"נ מוזהר עליו, ומפרש דברי הגמרא שהעונש על שיתוף הוא שנעקר מן העולם, שזה אומר מיתה בידי שמים, אבל בוודאי שלא מיתת בית דין.
"הנה הגאונים ז"ל הניחו יסוד והביאו עיקר ראייתם דב"נ מצווה על השיתוף מהא דאיתא בסנהדרין נ"ו דדברים שב"ד של ישראל ממיתין עליהן ב"נ מוזהר עליהן לענין ע"ז, ולפי"ז כיון שהישראל חייב מיתה על עבודת השיתוף יוצא דב"נ נמי מוזהר עליו, ולפענ"ד הפעוטה אדרב' מגמ' זו מוכח שאין ב"נ נזהר על שיתוף, דהנה ענין איסור שיתוף לנו לישראל הוא כסנהדרין ס"ג דאיתא שם כל המשתף ש"ש וד"א נעקר מן העולם שנא' בלתי לה' לבדו, ודעת הרמב"ם בפי"א דשבועות ה"כ ובסה"מ מ"ע ו' דהאזהרה והעונש של שיתוף רק מקרא זה, ואפילו לדעת הסמ"ג לאוין א' דסבירא ליה שהאזהרה היא מלא יהי' לך אלוקים אחרים על פני, מ"מ כתב שהעונש הוא שנעקר מן העולם ומבלתי לה' לבדו וכמפורש בדבריו יעוי"ש, והעונש על השיתוף שנעקר מן העולם ופשוט וברור שעונש זה הוא מיתה בידי שמים ועכ"פ לא מיתת ב"ד, דעל מיתת ב"ד ל"ש כלל הלשון נעקר מן העולם, והמהרש"א בסנהדרין שם נקט הלשון שחייב כליה, ונעקר מן העולם, ובמכילתא פ' משפטים מבואר ניב הלשון דרשב"י אומר כל המשתתף שמו של הקב"ה בע"ז חייב כליה, וכ"ז הוא רק מיתה ביד"ש, ומעתה לא על חנם דייק' הגמר' הלשון דדברים ש"בית דין של ישראל" ממיתין עליה ב"נ נזהרין, ודאי הכוונה בזה רק על הנהו עבודות שחייבים עליהם מיתת ב"ד ולאפוקי אתיא עבודת שיתוף וממילא עוד ראי' מלשון הגמר' שאין ב"נ נזהר על שיתוף".
הסתפקו
סנהדרי קטנה
ביאר שזו המחלוקת בין אחרים לרשב"י (לא ראיתי בפנים אם הוא מכריע בה).
הרב אברהם יהושע העשיל בורנשטיין בספרו סנהדרי קטנה (סנהדרין סג, א, 'כתנאי'), ביאר את מחלוקת התנאים בסנהדרין סג, א, וכתב "אחרים סוברים דישראל אינן מוזהרים גם כן על השיתוף [הכוונה לא נהרגים על כך כמבואר בהמשך דבריו שם], ועל זה חולק רשב"י וסובר דישראל חייב מיתה על השיתוף מקרא דבלתי לה' לבדו הנאמר לישראל במתן תורה אבל בבן נח גם רשב"י מודה דאינן מוזהרים על השיתוף".
הרב הרצוג – תחוקה לישראל ח"א ב, ו
הרב הרצוג נראה כמסתפק אם ישראל חייב על ע"ז בשיתוף מיתה בבית דין, או מיתה בידי שמים.
"העבודה בבת אחת לאל היחיד ללא ראשית וללא תכלית בורא השמים והא בצירוף אליו יתברך בר מינן כח הגוף או אחת מתופעות הטבע או איש שהדמיון שהלך שובב העלהו לדרגת אלוה באופן שהראשון עיקר והשני טפל אפילו אם זו עבודה זרה לישראל לחייב עליה מיתת בית דין או מיתה בידי שמים אין הדבר כן לבני נח שעליהם לא נאסרה כלל".
[1] כדוגמה לכך, דברי רבי שמואל לנדא, בנו"ב תניינא יו"ד קמח:\
"גם הוא מוכח דאין חילוק בעובד ע"ז בין ישראל לנכרי, דהא ברייתא מפורשת היא במסכת סנהדרין נ"ו ע"ב והתניא בע"ז כל שב"ד של ישראל ממיתין עליהן ב"נ מוזהר עליהן וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מהל' מלכים הלכה ב' הרי דכללא כייל דכל שישראל נהרג עליו גם הב"נ מוזהר עליו".
בהערות על הערוך לנר (ירושלים, תשפ"ב) שמבואר מדבריו שישראל חייב מיתה על ע"ז בשיתוף.
[2] אמנם לגבי הפיכת כנסיה לבית כנסת כתב שזה נקרא "עובד עבודה זרה ממש", אבל נראה שכוונתו שם לעניין איסור וכאן לעניין חיוב מיתת בי"ד, ואין כאן קושיה.
שו"ת בנין ציון סימן סג:
"גם מה שב"נ אינם מצוים על השיתוף לא מהני שהרי ישראל נצטו' ואכתי לגבי ישראל מקרי עע"ז ממש כנראה (שם /סנהדרין ס"ג/)".