חטא העגל
כפתיחה לסיכום נביא את דברי מרן הראי"ה שהעגל היא הע"ז המכוסה ביותר. לאור זה יש מקום רב להתבונן בחטא זה על מנת להבין את הצורה הדקה ביותר שבה מוגדר חטא ע"ז:
שמונה קבצים קובץ ח קלב
"העגל והפעור עומדים הם זה מול זה בשני קצות הטומאה של עבודה זרה הטומאה היותר מכוסה היא בעגל שהיא קרובה לתבנית הקדושה כפני שור שבמרכבה[1] והטומאה היותר כעורה היא הפעור…"
להלן נסקור את השאלה, האם העגל היה עבודה זרה חיצונית או רק 'מתווך' ואולי רק מקום להשראת שכינה?
במקורות ניתן לראות שתי גישות עיקריות בשאלה:
האם העגל היה עבודה זרה של מרידה בה' או חטא של עשיית אמצעי לעבוד את ה'. לכאורה ניתן להציג עוד שתי אפשרויות קלות יותר: העגל היה רק תחליף למשה, וכן העגל לא נועד לעבודה כלל אלא רק כמקום להשראת שכינה. אמנם ייתכן מאוד שמקרים אלו הם עצמם משקפים תפיסה לא נכונה של משה או של המשכן. כלומר: מי שמחליף את משה או את המשכן בעגל מראה שלא הבין נכון את תפקידיהם של משה והמשכן.
מקורות מהם נראה שמדובר בעבודה זרה ממש:[2]
פרקי דרבי אליעזר פרק מה
"רבי שמעון בן יוחאי אומר כשנגלה הקדוש ברוך הוא למשה מתוך הסנה שלחו למצרים. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבון כל העולמים השבעה לי שכל מה שאני מבקש לעשות אתה עושה, שלא אדבר דבר לפני פרעה ולא תעשה ויהרגני. ונשבע לו שכל מה שהוא מבקש הוא עושה, חוץ משני דברים, מלהכנס בארץ, ומיום המות. ומנין שנשבע לו, שנאמר [בראשית כב, טז] בי נשבעתי נאם ה'. וכשקבלו ישראל את הדברות, לאחר ארבעים יום שכחו את אלהיהם, ואמרו לאהרן, המצרים היו נושאין את אלהיהם והיו משוררים ומזמרים לפניו ורואין אותו לפניהם, עשה לנו אלהים כאלהי מצרים ונראה אותו לפנינו, שנאמר [שמות לב, א] ויאמרו לו קום עשה לנו אלהים וגו'."
וכיו"ב:
זוהר מהדורת הסולם – שמות פרשת כי תשא מאמר העגל, פד-פה
מהזוהר עולה שבנוסף לעגל נעשתה גם צורת חמור.
"ומשכו תרין רוחין כחדא, חד מן דכר, וחד מן נוקבא. דכר אתלבש בדיוקנא דשור. נוקבא בדיוקנא דחמור, תרווייהו הוו כלילן כחדא. אמאי תרין אלין. אלא שור הא אתמר. חמור אמאי. בגין דחרשין אלין דמצראי, כתיב בהו, אשר בשר חמורים בשרם.
[אות פה] ועל דא, כל אינון דישראל דמיתו, אתחברו בהדייהו בלבהון. ובגין דהוו תרין דיוקנין, כתיב אלה אלהיך ישראל, ולא כתיב זה, אלא אלה, תרין הוו כחדא, אשר העלוך מארץ מצרים. העלוך ולא העלך כתיב."
וכן מדברי הגמרא נראה שהעגל היה ע"ז:
סנהדרין ס, ב
המשנה מציינת שהאומר לפסל אלי אתה הרי הוא חייב סקילה.
"משנה. העובד עבודה זרה, אחד העובד, ואחד המזבח, ואחד המקטר, ואחד המנסך, ואחד המשתחוה ואחד המקבלו עליו לאלוה, והאומר לו אלי אתה. אבל המגפף, והמנשק, והמכבד, והמרבץ, והמרחץ, והסך, והמלביש, והמנעיל – עובר בלא תעשה. הנודר בשמו והמקיים בשמו – עובר בלא תעשה. הפוער עצמו לבעל פעור – זו היא עבודתה, הזורק אבן למרקוליס – זו היא עבודתה."
רש"י (שם)
רש"י מציין שמקור דין זה בהיקש שנאמר בחטא העגל בין קבלה באלוה ובין השתחוויה וזביחה.
"והמקבלו עליו באלוה – ואפילו אמירה בעלמא, כגון האומר לו: אלי אתה, דאיתקש לזביחה, דכתיב (שמות לב) וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל"
ומקורו של רש"י בהמשך הגמרא שעסקה בשאלה האם לדעת ר' עקיבא חייבים קרבן באמירת אלי אתה, ולמדה זאת מהיקש:
סנהדרין סג, א
"המקבלו עליו באלוה האומר לו אלי אתה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: כיון שאמר לו אלי אתה – חייב. – למאי? אי לקטלא – מתניתין היא. אלא – לקרבן, ואפילו לרבנן? והתניא: אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה, כגון זיבוח וקיטור וניסוך והשתחואה. ואמר ריש לקיש: מאן תנא השתחואה – רבי עקיבא היא, דאמר: לא בעינן מעשה, מכלל דרבנן סברי בעינן מעשה! – כי קאמר רב נמי לרבי עקיבא קאמר. – לרבי עקיבא פשיטא, היינו מגדף! – מהו דתימא: עד כאן לא מחייב רבי עקיבא קרבן אלא במגדף, דכתיב ביה כרת, אבל הכא דלא כתיב ביה כרת – אימא לא, קא משמע לן דאתקושי אתקוש. דכתיב וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו וגו'."
וכיו"ב עולה מדברי מדרש רבה שישראל חטאו בעגל באמירת 'אלי אתה'. במדרש יש השוואה בין השקאת סוטה להשקאתו של משה את ישראל אחרי העגל:
במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה ט
"מז [ה, יט] והשביע אותה הכהן, זה שבועה שהשביעם שיקיימו את התורה כמה דתימא (שם /שמות/ כד) הנה דם הברית אשר כרת ה' וגו', ואין ברית בלא שבועה וכך אמר להם משה אם קיימתם שבועת הברית, אם לא שכב וגו', שלא טעיתם אחר עבודת כוכבים שלא השתחויתם לה, ואם לא שטית שלא זבחתם טומאה שלא שחקתם לפניה, הנקי ממי המרים האלה, כמה דתימא (שם /שמות/ טו) ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך וגו', את כי שטית זה המזבח לעגל ואת כי שטית זה המקטר כי נטמאת זה המנסך וכי נטמאת זה המשתחוה ויתן איש בך וגו' זה המקבלו עליו לאלוה ואמר לו אלי אתה וכל אלה עדים ולא התראה…"
גם במסכת ע"ז רואים שהעגל היה ע"ז שכאשר חטאו ישראל בעגל התרצו לכל עבודות זרות שבעולם. (נושא הדיון שם הוא מדוע נאסרו העבודות הזרות שבכניסה לארץ ישראל על ישראל, הרי הארץ הייתה שייכת לעמ"י ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו) :
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף נג עמוד ב
"מכדי ירושה היא להם מאבותיהם, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו! ואי משום הנך דמעיקרא, בביטולא בעלמא סגי להו! אלא מדפלחו ישראל לעגל, גלו אדעתייהו דניחא להו בעבודת כוכבים, וכי אתו עובדי כוכבים, שליחותא דידהו עבדי; ה"נ ישראל שזקף לבינה, גליא דעתיה דניחא ליה בעבודת כוכבים, וכי אתא עובד כוכבים ופלח לה, שליחותא דידיה קעביד. ודלמא בעגל הוא דניחא להו, במידי אחרינא לא! אמר קרא: אלה אלהיך ישראל, מלמד שאיוו לאלוהות הרבה. אימא: כל דבהדי עגל ניתסרו, מכאן ואילך נישתרי! מאן מוכח."
וכן כתב רש"י שרצון ישראל היה לע"ז:
רש"י שמות פרשת כי תשא פרק לב פסוק א
"אשר ילכו לפנינו – אלהות הרבה איוו להם:"
וכן כתב הריב"א בפירושו על התורה להוכיח מפשט הגמרות ורש"י שהעגל אכן היה ע"ז:
פירוש הריב"א על התורה שמות פרשת כי תשא פרק לב פסוק א
"עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו. י"מ אלהים שופט ודיין כמו אלהים לא תקלל כלו' מנה לנו שופט ודיין ודבר ומנהיג וחס ושלום שלא נתכוונו לע"ז והכתוב מוכיח כי אמרו כי זה משה האיש משמע שבמקום משה רצו להעמידו. ומה שאמר דוד וימירו את כבודם בתבנית שור ואמנם אין המקראות ודברי רש"י מוכיחין כן גם מצאתי במדרש תנחומא ראו קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור מה היה צריך חור להזכר כאן אלא שנתן נפשו בהקב"ה כשבקשו ישראל לע"ז ולא הניחם עמדו והרגו אותו אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שאני פורע לך עכ"ל משמע שלע"ז נתכוונו:"
אמנם הרא"ם פירש שכוונת רש"י (וגם הגמרא) ש'אלהות הרבה' הכוונה למנהיגים.
רבי אליהו מזרחי שמות פרשת כי תשא פרק לב
"והרמב"ן ז"ל טען ואמר: "ואין לשונו מכוון". ונראה מדבריו בעבור שאמר "אלוהות הרבה אוו להם" שמהכתוב נראה שלא בקשו אלוהות, רק מנהיג במקום משה. ולא ידעתי מאין הוציא (הרמב"ן) שרש"י ז"ל סבר שבקשו אלוה ולא מנהיג, אם בעבור שאמר "אלוהות הרבה", ולא אמר מנהיגים רבים. הנה הכתוב עצמו אמר: "ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים", ולא אמר קום עשה לנו מנהיג. ואם פירוש "אלהים" מנהיג, יהיה גם פירוש "אלוהות" מנהיגים. ועוד, איך יתכן לחשוב על רש"י ז"ל שהוא סובר שבקשו אלוהות ממש, והלא כל עצמו שפירש "אשר העלנו" שהיה מורה לנו הדרך, והוציאו ממשמעותו, אינו אלא מפני שצריך שיהיו פעולות האחר אשר בקשו להם, כפעולתו של משה, ומכיון שממאמר "אשר ילכו לפנינו" נראה שבקשו שיהיה הולך לפניהם, בהכרח שנאמר שגם משה היה הולך לפניהם. ופירוש "אשר העלנו", שהלך לפנינו, ואם כן מאחר שרש"י מחזר להשוות פעולות אותו האחר לפעולותיו של משה שהוא תמורתו, בהכרח לפרש שיהיה גם האחר מנהיג כמו משה, לא אלוה ממש, כדכתב הרמב"ן ז"ל. ועוד, שלשון רש"י ב"אלוהות הרבה אוו להם" לשון רז"ל הוא, כדתניא בסנהדרין פרק ארבע מיתות (סנהדרין סג א): "אם כן מה תלמוד לומר: 'אשר העלוך', שאוו לאלהות הרבה"."
אך הצידה לדרך חלק עליו מכוח כמה ראיות:
צידה לדרך (שם)
"ואני שמעתי ולא אבין היאך אפשר לפרש הא דקאמר רש"י "אלהות הרבה איוו להם" שר"ל מנהיגים רבים כשם שפירש קום "עשה לנו אלהים" – מנהיג, הלא בגמרא במסכת ע"ז בפרק רבי ישמעאל דף נג וכן בסנהדרין פרק ארבע מיתות אשר רש"י הוציא משם לשון זה מוכח בהדיא שר"ל אלהות ממש וז"ל הגמרא בפרק רבי ישמעאל אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בע"ז וכו' עד ודלמא בעגל הוא דניחא להו במידי אחרינא לא אמר קרא אלה אלהיך ישראל מלמד שאיוו לאלהות הרבה ע"כ והא ודאי דהא דקאמר במידי אחרינא ר"ל בע"ז אחרת ועל זה מתרץ הגמרא "אמר קרא אלה אלהיך ישראל מלמד שאיוו לאלהות הרבה" אם כן בעל כרחך צריך אתה לפרש שאיוו לאלהות הרבה לאלהות ממש דאם לא כן לא משני מידי שהרי הסוגיא מיירי בע"ז ממש ולא במנהיג, ועוד דהא שם בפרק ארבע מיתות יליף הגמרא הא דתנן האומר אלי אתה שחייב מדכתיב ויאמרו אלה אלהיך ישראל שמע מינה דמיירי באלהות ממש וכן רש"י גופיה פירש בהדיא בסנהדרין…"אלמלא וי"ו שבהעלוך דהשתא לא כפרו בהקב"ה לגמרי שהרי שתפוהו בדבר אחר. לאלוהות הרבה., אף אלוהות אחרים קיבלו עליהם". ועתה אתה המשכיל ברוך ה' השקיפה ממעון עיונך מדפירש"י אף אלוהות אחרים קיבלו עליהם ולשון קיבלו שייך דווקא על אלוהות ממש"
ספורנו שמות פרשת כי תשא פרק לב פסוקים ד ו-כב
מפירוש הספורנו עולה שהעגל היה אל אחר ולא התכוונו לעבוד את הקב"ה.
"אלה אלהיך ישראל. אלה יהיו אצלך אלהים, שתתפלל אליהם בכל צרכך, ואותם תעבוד להשיג חפצך:
כי ברע הוא. שכבר היו בענין רע, נצמדים לגלולי מצרים:"
גם מפירושו של ר' אברהם בן הרמב"ם נראה שכיוונו לאל אחר. שאמר בשם אבין שעבודת העגל היא מהמזלות ששורשם בע"ז. וכיוון שמשה מת ואין אפשרות לעבוד את ה' יחזרו לעבוד לאלוהי מצרים:
פירוש ר' אברהם בן הרמב"ם (שם)
"ד ויעשהו עגל מסכה וג' מן הסתם כך בקשו ממנו ומסורת מאת אבא מרי ז"ל שזה מפני שהיו אדוקים בסברה של אצטגנונים שהיציאה ממצרים היתה בזמן עלית מזל שור או כיוצא בזה מן הדמיונות בגזירות הכוכבים המסתעפות מן עבודה זרה.
ומאמרם אלה אלהיך ישראל וג' או מפני שהאמינו בהשפעת מעלת מזל שור ביציאתם שהוא כלומר העגל הסמל או הדגומא לרוחניותו לפי מה שאמר אבא מרי ז"ל או מפני שחל בו ענין מלפניו יתעלה כמו שאמר ר' סעדיה ז"ל.
ולו פירוש בביאורו שיש בו די והותר ליתן טעם לבקשתם אלהים במקום משה ובקשתם כך מן אהרן דוקא ושאר המעשה ותמציתו לפי מטרתנו שהיו מתכוונים לשלימות בתורה ושויון דעות בדת ומשה היה מדריכם בזה ומורה להם את הדרך מאתו יתעלה וכאשר בושש לבוא היו סבורים שנסתלק ואין בהם כח בעצמם ולא שלימות התורה ולכן ראו ברוע דעתם לחזור לדרך עבודה זרה שהיו מכירים אותה וסרו ממנה כדי שלא ישארו נעזבים בהעדר מהם מצבם הראשון מבלי להשיג את מטרתם השגה שלימה. זו היתה דעת אותם האנשים ביניהם אשר היו מבקשים אלהים אחרים אשר ילכו לפניהם ומחשבתם זו הוציאה את הפירות אשר הוציאה ואין זה רחוק ואינו יוצא מכלל מה שהזכיר ר' סעדיה ז"ל וכך היה אומר גם ר' אברהם החסיד ז"ל"
האם היה העגל עבודה זרה בשיתוף או עבודה זרה שלא בשיתוף?
לפי השיטה שהעגל היה עבודה זרה יש לדון האם עבדו לו 'בשיתוף' או לא. ונחלקו בדבר התנאים.
בגמרא בסנהדרין יש דיון מה בדיוק קיבלו עליהם ישראל בחטא העגל:
סנהדרין סג, א
"אמר רבי יוחנן: אלמלא וי"ו שבהעלוך נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה. כתנאי; אחרים אומרים: אלמלא וי"ו שבהעלוך נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה, אמר לו רבי שמעון בן יוחאי: והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר בלתי לה' לבדו! אלא מה תלמוד לומר אשר העלוך – שאיוו אלוהות הרבה."
מדברי הגמרא נראה שלדעת ר' יוחנן ואחרים ישראל קיבלו את העגל בשיתוף וזו הסיבה שהקב"ה לא גזר עליהם. רשב"י דחה הבנה זו מכיוון שכל שיתוף שם שמים ודבר אחר הוא חמור מאוד וביאר שלשון רבים באה לומר שישראל איוו אלוהויות הרבה.
מחלוקת דומה מובאת במקורות נוספים:
ספרי עקב מג, טז
"והשתחויתם להם, להם אתם משתחוים לי אי אתם משתחוים וכן הוא אומר +שמות לב ח+ וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל וגו'. אחרים אומרים אילו לא שיתפו ישראל שמו של מקום בעבודה זרה כלים היו מן העולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר והלא כל המשתף שמו של מקום בעבודה זרה הרי הוא חייב כליה שנאמר +שם /שמות/ כב יט+ זובח לאלהים יחרם וגו' מה תלמוד לומר אלהים אחרים מלמד שעשו להם עגלים הרבה וכן הוא אומר +דהי"ב כט ז+ גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות וקטורת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל מקטרים הם לדבר אחר, ועולה לא העלו מעלים הם לדבר אחר בקודש לא העלו בחול העלו, לאלהי ישראל לא העלו מעלים הם לדבר אחר."
מדרש תנאים לדברים פרק יא פסוק טז
"והשתחויתם להם [להם] אתם משתחוים לי אין אתם משתחוים וכן הוא אומר (שמות לב ח) וישתחו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל: אחרים אומרים אלולי שתפו ישראל שמו של מקום בע"ז כלין היו מן העולם: ר' שמעון בן אלעזר אומר כל המשתף שמו של מקום בע"ז סוף חייב כלייה שנ' (שם כב יט) זבח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו מה ת"ל אלהים מלמד שעשו להם עגלים הרבה וה"א (דהי"ב כט ז) גם סגרו דלתות האולם ויכבו הנירות וקטרת לא הקטירו מקטירים היו לדבר אחר ועולות לא העלו מעלין היו לדבר אחר בקדש לא העלו בחול היו מעלין לאלהי ישראל לא היו מעלין לדבר אחר היו מעלין:"
וכן בירושלמי:
ירושלמי מסכת סנהדרין פרק ז הלכה ט
נראה שהשתחוו וזבחו לעגל לא כאמצעי אלא כעבודה זרה גמורה ושעבודה זו לא הייתה בשיתוף.
"מניין לאומר לו אלי אתה רב אבון בשם רבנין דתמן [שם לב ח] וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל וגו'. מעתה אינו מתחייב עד שיזבח ויקטר ויאמר אמר רבי יוסי לא בא הכתוב להזכיר אלא גניין של ישראל. וישתחוו לו לא לגבוה ויזבחו לו לא לגבוה ויאמרו לו לא לגבוה. מאי כדון נאמר כאן אמירה ונאמר אמירה במסית מה אמירה האמורה במסית עשה בה אמירה כמעשה אף אמירה האמורה כאן נעשה בה אמירה כמעשה."
וכן בילקוט שמעוני:
ילקוט שמעוני תורה פרשת עקב רמז תתסז
"והשתחויתם להם [יא, טז], להם אתם משתחוים ולי אין אתם משתחוים, וכן הוא אומר וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל, אחרים אומרים אילו לא שתפו ישראל שמו של הקב"ה בעבודת אלילים כלין היו מן העולם, רבי שמעון בן יוחאי אומר והלא כל המשתף שמו של הקב"ה בעבודת אלילים הרי הוא חייב כליה שנאמר זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו ומה ת"ל אלה אלהיך מלמד שעשו להם עגלים הרבה וכן הוא אומר גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות וקטרת לא הקטירו, מקטירין הן לדבר אחר ועולה לא העלו מעלין הן לדבר אחר"
המפרשים שואלים על דעת ר' שמעון הסובר שלא הייתה כאן ע"ז בשיתוף, מהי לדעתו הסיבה שלא נגזרה כליה על ישראל. [3]
יד רמ"ה מסכת סנהדרין דף סג עמוד א
"א"ר יוחנן אלמלא וא"ו שבהעלוך דמשמע לשון רבים לומר שלא כפרו במקום לגמרי אלא שתפוהו עם ע"ג שעשו נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה. ור' שמעון בן יוחאי פליג עליה וקאמר דשתופי שם שמים לדבר אחר טפי חמיר ממאן דכפר בשם שמים לגמרי אלא מה ת"ל העלוך שאוו אלהות הרבה:"
יש מהאחרונים שהסבירו שהחטא היה קל יותר כיוון שהעגל שימש רק כבעל יכולת הכפוף לקב"ה:
מהרש"א חידושי אגדות מסכת סנהדרין דף סג עמוד א
"כל המשתף ש"ש כו'. יראה דודאי לכ"ע כופר בעיקר גרע טפי וחייב כליה אלא דר' שמעון קאמר דכל המשתף ש"ש וד"א דהיינו המאמין בשניות נמי חייב כליה ונעקר מן העולם אלא מה תלמוד לומר אשר העלוך דודאי האמינו בנמצא וגו' ולכך לא נעקרו אלא שאיוו לאלהות הרבה ואמרו שהאחד הנמצא נתן כח לאלהות וכחות רבים עזב ה' את הארץ ואלו הכחות והאלהות יהיו מנהיגים בארץ וכ"כ הרמב"ם שזה דעת רבים מעובדי ע"ז שעובדים אותם שאומרים שנתנה ההנהגה בידם ועד"ז יש לכוון מה שאמר משה ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה וגו' דבא משה להתנצל בעדם שאמר משה להקב"ה שהרי אתה אומר אלי העל את העם וכונתך שאתה מעמיד אותי למנהיג להם וא"כ תלית העלייה בי כיוצא בזה כוונו ישראל שאמרו אשר העלוך וגו' שאתה נתת לו כח להעלות ולמנהיג בעלמא ולא כוונו כלל לע"ז ולשתף ש"ש וד"א ודו"ק וק"ל:"
וכיו"ב הסביר גם בשו"ת שאילת יעבץ:
שו"ת שאילת יעבץ חלק ב סימן קלג
"ונ"ל לפרש כוונת רש"י ז"ל. בדרך זה ורוצה לומר שקיבלו עליהם להש"י על אלוהות שהוא אלהי אלהים. ודכוותה אמרינן במנחות דהגוים קרו ליה אלהא דאלהיא. ודבר זה ידוע ומוסכם. שכל עובדי עבודה זרה הקדמונים היו מודים בסבה ראשונה שממנו הכל והוא אלהי האלהים אחרים. שעבדום וקבלום לאמצעיים. ואין כאן שיתוף. ודבר זה למדנו הרמב"ם במקומות רבים מספריו. גם ידוע ומפורסם בספרים אחרים. והוא ישוב הגון לדעתי. ומדוקדק בלשונו של רש"י באמרו וקבלוהו (שמא כצ"ל עליהם. לתרץ שבזה לא שייך שיתוף כיון שמודים באל יתברך שהוא עליהם על אלהיהם ואינם מעריכים אותו בשוה עם הע"ז שיפול בו ענין שיתוף. ודוק (בעת כותבי זה הייתי ערום. חסר ספרים. אחר זמן רב זיכני השי"ת לראות בסע"י מצאתי קרוב לזה בח"א)."
בתורה תמימה ביאר שאלוהות הרבה היינו שניחא להם בכל עבודה זרה:
תורה תמימה הערות שמות פרק לב הערה ט
"ט) פירש"י שאיוו אף לאלהות אחרים וקבלו עליהם, עכ"ל. ולא נתבארה כונתו, אך כפי המתבאר מסוגיא דע"ז נ"ג ב' הכונה שאיוו לאלהות הרבה הם העבודה זרה של האשרות דפריך שם על הא דכתיב ואשיריהם תשרפון מכדי ירושה היא א"י לישראל ואיך העובדי כוכבים אוסרין דבר שאינו שלהם ומשני מדפלחו ישראל לעגל גלו דעתייהו דניחא להו וכי אתו עובדי כוכבים ועבדו שליחותייהו קא עבדי, ופריך ודילמא בעגל ניחא להו במידי אחרינא לא ומשני אמר קרא אלה אלהיך ישראל מלמד שאיוו לאלהות הרבה, ע"כ, ור"ל אפילו לעבודה זרה דאשרות:"
ועיין בדברי הזוהר לעיל שבנוסף לעגל נעשתה גם צורת חמור.
ירושלמי (וילנא) מסכת סנהדרין פרק י הלכה ב
היו 13 עגלים, אחד לכל שבט ועוד אחד ראשי:
"תני ר"ש בן יוחי שלשה עשר עגלים עשו ישראל ואחד דימוסיא לכולן ומה טעמא [שמות לב ד] ויאמרו אלה אלהיך ישראל הרי לשנים עשר שבטים [נחמיה ט יח] זה אלהיך הרי דימוסיא אחת לכולן."
צידה לדרך (לבעל באר שבע)
גם רשב"י מודה שהייתה ע"ז בשיתוף אלא שלדעת רשב"י עבודת העגל הייתה כדרך ספק:
"כי לכאורה קשה ממה נפשך אם ר"ל ששתפו הקב"ה לאלהות הרבה אם כן גם לדידיה קשה והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר וכו' ואם ר"ל שכפרו לגמרי בהשי"ת הלא כמו זר נחשב שיהיה יותר טוב מי שכופר לגמרי ממי שמשתף דבר אחר להקב"ה שהרי מקרא מלא כתוב ירמיהו ב יג שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים וכר ונראה לי דבהא פליגי דגם רשב"י סבירא ליה שיותר טוב מי שמשתף דבר אחר להקב"ה ממי שכופר לגמרי בהקב"ה אלא בהא פליג רשב"י על אחרים דאילו אחרים סבירא להו ששתפוהו להקב"ה בדבר אחר בבחירה גמורה והיו עובדים בהקב"ה ובאלהות אחרים כולם ביחד ועל זה הקשה להם רשב"י והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר וכר היינו שעובד לשניהם ביחד בבחירה גמורה נעקר מן העולם וסיים ואמר אלא מה ת"ל אשר העלוך שאיוו לאלהות הרבה כלומר שלא היה אצלם בחירה גמורה איזה אלוה יבחרו ולכך לא נתחייבו כלייה."
המהר"ל מסביר את הצורך באלוהיות הרבה:
גור אריה שמות פרק לב פסוק א
"…ומפני שידעו במדריגתו של משה ובמעלתו, וידעו אשר אין אלהים אשר יעשו יהיה במדריגתו, היו מתאוים לאלהות הרבה, והיו רוצים להגיע אל מדריגת משה באלהות הרבה שיהיה להם:"
ראשונים הסוברים שחטא העגל לא היה ע"ז אלא רק תחליף למשה רבינו
אמנם גם הם מסכימים שעברו על איסור 'לא תעשה לך פסל'.
כוזרי
ריה"ל מתאר את חטא העגל, ש(קצת מ)עם ישראל חיפשו משהו ממשי לכוון אליו את עבודת ה', והחטא היה בציור שנאסר עליהם ושייחסו עניין אלוהי במה שעשו בעצמם בלי צווי אלהי.
ספר הכוזרי מאמר א (אבן תיבון)
"צב. אמר הכוזרי: הזהר החבר שלא תטה בספור שבחי עמך ותעזוב מה שנתפרסם ממרים עם אלה המעמדות, כי שמעתי שבתוך זה עשו עגל ועבדוהו מבלתי האלהים…
צז. אמר החבר: כי האומות כלם בזמן ההוא היו עובדים צורות… והיו בני ישראל מצפים למה שייעד אותם משה שיוריד להם ענין מאת ה' שיראו אותו ויקבילוהו… וכן היו מקבילים עמוד הענן אשר היה יורד על משה בדבר אתו האלהים והיו עומדים בני ישראל ומשתחוים נכחו לאלהים. וכאשר שמעו העם דברי עשרת הדברים ועלה משה אל ההר… ונשארו העם מצפים לרדת משה… ובושש מהם ארבעים יום והוא לא לקח צידה ולא נפרד מהם אלא על מנת שישוב ליומו, אז גברה המחשבה הרעה על קצת ההמון ההוא הגדול והתחילו המון העם להחלק מחלקות ומרבים העצות והמחשבות עד שנצטרכו מהם אנשים לבקש נעבד מורגש יכונו נגדו כשאר האומות, מבלי שיכחשו באלהות מוציאם ממצרים אבל שיהיה מונח להם להקביל אליו… וחטאתם היה בציור אשר נאסר עליהם ושיחסו ענין אלהי אל מה שעשו בידם ורצונם מבלי מצות האלהים… ולא היה העון ההוא יציאה מכלל עבודת מוציאם ממצרים אך היה מרי לקצת מצותיו כי הוא יתברך הזהיר מן הצורות, והם עשו צורה, והיה להם להמתין, שלא יקבעו לעצמם דבר שיקבילוהו וימשכו אחריו ומזבח וקרבנות…"
ספר הכוזרי מאמר ד (אבן תיבון)
"יג. אמר החבר: … אך אלה האומות (הנצרות והאיסלאם. הרב שילת) כפי אשר קרבו רחקו, ואם לא, הנה ירבעם וסיעתו יותר קרובים אלינו, והיו עובדי אלילים והם ישראל נימולים שומרי שבת ושאר המצות, אלא מעט ממה שהביאם צורך ההנהגה לעבור עליהם, והם מודים באלהי ישראל המוציאם ממצרים, כמו שאמרנו בעושי העגל במדבר. ואין לאלה (המוסלמים) עליהם מעלה אלא בהרחקת הצורות, אך כיון שהטו מקום הכוונה ובקשו הענין האלהי במקום שאיננו נמצא, זולת שנותם רוב המצות השמעיות, כבר רחקו עד מאד.
יד. אמר הכוזרי: צריך שנבדיל בין סיעת ירבעם ובין סיעת אחאב הבדלה גדולה. כי עובדי הבעל הם עובדי ע"ז לגמרי, וכן אמר אליהו: +מלכים א' י"ח כ"א+ אם ה' הוא האלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו, ובהם היו מסופקים החכמים, איך היה אוכל יהושפט מסעודת אחאב, ולא אמרו כזה בסיעת ירבעם, וגם אליהו לא דבר בעבודת העגלים כאשר אמר: +מלכים א' י"ט י'+ קנא קנאתי לה' אלהי צבאות, כי סיעת ירבעם לה' אלהי ישראל היו כל מעשיהם, ומה שהיה להם מהנביאים היו נביאי ה', ונביאי אחאב נביאי הבעל. וכבר קם יהוא בן נמשי למחות את מעשה אחאב, והשתדל ההשתדלה ההיא בתחבולה ההיא, באמרו: +מלכים ב' י' י"ח+ אחאב עבד הבעל מעט יהוא יעבדנו הרבה, עד שמחה זכר הבעל, ולא שלח יד בעגלים. ועושי העגל הראשון, וסיעת ירבעם ובעלי הבמות ופסל מיכה לא היו מכוונים כלם רק לאלהי ישראל, אך עם עבירה שחייבין עושיה מיתה, כמי שנושא את אחותו לצורך או לתאוה, אבל הוא מקיים כל מצות הנשואים כאשר צוה בהם האלהים, או כמי שאוכל בשר החזיר אבל הוא נזהר בשחיטה ומן הדם וזולתו מתנאי המאכלים כאשר צווה בו."
וכיו"ב כתב הרד"ק לגבי פסל מיכה:
רד"ק שופטים פרק יח כו
"או אפשר כי היתה מלאה גלולים ולפיכך שרפוה ואף על פי שהם הקימו הפסל להם הית' כוונתם לשמים ואף על פי כן היו חוטאים לה' כי כן כתיב לא תעשון אתי אלהי כסף וגו' כלומר אתי אף על פי שתהיה כוונתכם לעבודתי[4]"
אבן עזרא שמות פרק לב, א
"ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ג. גם ישראל לא בקשו ע"ג, רק חשבו, שמת משה שהסיעם מים סוף, כאשר פירשתי… ומלת אלהים כבוד חונה בצורת גויה. וככה אמרו: אשר ילכו לפנינו (שמות לב, א). ואם תשים לבך אל המסע הראשון אז תבין זה. והנה לכבוד השם נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו, והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם. וכן עשו כאשר צום. וזו תשובת אהרן, כי נקהלו עליו, וכמו שהודעתיך כי כל קהלה ואחריה על היא גנאי, ואם אחריה אל היא לשבח, כמו ויקהלו אל המלך שלמה (מ"א ח, ב). וזהו אתה ידעת את העם כי ברע הוא (שמות לב, כב), כי אני לא עשיתי רע להם, כי לא בקשו רק אשר ילך לפניהם, ולכבוד השם עשיתיו. רק בעבור שישראל היו מעורבים עם ערב רב, וזהו כי ברע הוא ולא אמר רע הוא. וחשבו מעטים מישראל שהיתה ע"ג, והביאו זבחים והשתחוו לו ואמרו אלה אלהיך ישראל.[5] ואל תתמה בעבור שהכתוב אומר כי שחת עמך סרו מהר (שמות לב, ז – ח), כי לא כתוב כל עמך. הלא תראה, כי לא מעל בחרם רק עכן לבדו, והנה כתוב: חטא ישראל וגם עברו וגו' וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם (יהושע ז, יא). והנה כל עובדי העגל לשם ע"ז, שאמרו אלה אלהיך ישראל, או היתה כן במחשבתם, לא היו רק שלשת אלפים. והנה הם חצי עשירית עשירית המחנה. והכלל, כי לא נעשה כהוגן ע"ד שנחשב לפתאים שהיה ע"ג. ואל תתמה בעבור שהתאנף השם באהרן, כי זה בעבור שהיה הוא הסבה. כי הנה נענש עם משה אחיו על דבר מי מריבה ולא חטאו בזדון. וכתוב עליהם לא האמנתם בי (במד' כ, יב), מריתם (שם כז, יד), מעלתם (דבר' לב, נא). וחכמי המזלות אמרו, כי המחברת הגדולה לשנים העליונים היתה במזל שור. וזה כזב, כי לא היתה רק במזל דלי. ועל דרך חכמת המזלות הוא מזל ישראל. ורבים נסו זה הסוד דור אחר דור. גם אני ראיתי ככה, והנה שמוהו בחצי השמים:"
אברבנאל (שמות לב, א)
מסכים עם דעת הכוזרי והראב"ע (ומדבריו רואים שהם שיטה אחת).
"(א) וירא העם כי בושש משה וגו' עד ויאמר ה' אל משה לך רד כי שחת עמך. התחלפו דעות החכמים והמפרשים בענין העגל חלוף רב. מהם חשבו שהיה ענינו עבודת אלילים גמורה וכמו שאמר המשורר (תהלים ק"י כ') וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב. והוא דעת זר מאד שנאמר שבקשו ישראל עגל לעבדו וימרדו באלהים צורם וגם כן שאהרן קדוש ה' הסכים בו ועשאו בידיו. והרמב"ן כתב שהם בקשו מנהיג שיעמוד להם במקום משה לנחותם בדרך…ואין דעתי נוטה בדעת הזה כי אלו היה ישראל מבקש מנהיג במקום משה אדם היה כאחד ממנו והיה להם לומר לאהרן משה אחיך מת אתה קום עבור. אבל הם בלי ספק בקשו צורה וקראוה אלהים…ולכן היותר מתישב אצלי בדבר הזה הוא. (א"ה נל"ח שלא שאלו ישראל את העגל לעבדו לשם אלהות ע"כ) ובצד מה אטה לדברי הראב"ע ובצד אחר לדברי הר' יהודה הלוי חותנו בעל ספר הכוזר וגם מעט אקח מדברי הרלב"ג ממה שכתבו בדבר הזה כמו שאבאר כל דבר בשם אומרו. ואשלים אמתת הענין במה שהם לא כתבו ולא זכר אחד מהם: ואומר שבעל ספר הכוזר בשבחו את האומה הקשה לו הכוזרי מענין העגל… זה הוא כללות מה שכתב בזה הרב בעל ספר הכוזר דברי פי חכם חן:
ומסכים לזה כתב הראב"ע שחלילה לישראל שיעבדו ע"א וחלילה לאהרן קדש לה' לעשותה אבל אמרם קום עשה לנו אלהים הוא כבוד חונה בצורת גויה. ואם תשית לבך אל המסע הראשון תבין זה פירוש שעמוד הענן ועמוד האש שהיו הולכים לפניהם במסע הראשון כשיצאו ממצרים וקראם הכתוב מלאך האלהים שנאמר ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל כן היו שואלים עתה אלהים אשר ילכו לפנינו. ואמר שלכבוד השם נעשה ולכן בנה אהרן מזבח והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם. וכן עשו כאשר צוה רק בעבור שישראל היו מעורבים בערב רב אמר אהרן למשה אתה ידעת את העם כי ברע הוא רוצה לומר שהם מחוברים עם ערב רב. ולכך לא אמר כי רע הוא אלא כי ברע הוא. והם היו שנטו לע"א ואמרו אלה אלהיך וגו'… הנך רואה שדברי שני החכמים האלה חתן וחותן הם מסכימים בזה הדעת לא ידעתי מי קבלו ממי. אם הראב"ע מר' יהודה הלוי בעל ספר הכוזר או קבל הוא מהראב"ע חתנו כי שניהם היו בזמן אחד ודברו פעמים רבות בדברי תורה כמו שזכר הראב"ע בפירושיו….ובעבור זה ראוי שיאמר בזה עוד שעם היוצא ממצרים עם היות שראו מעשה ה' כי נורא הוא תמיד היו נוטים לאמונות מצרים הנפסדות וכשופיהם ופחיתות פעולותיהם הנכריות עד שבמעט מהסבה היו עוזבים אמונותיהם הטובות ומספקים בהן. הלא תראה שבמצרים כשעשה משה לפניהם האותות נאמר ויאמן העם ומיד חזרו לומר ירא ה' עליכם וישפוט. ואם האמינו ביציאתם ממצרים מיד וימרו על ים בים סוף. ואם בקריעת הים נאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו מיד אח"כ היו מסתפקים היש ה' בקרבנו אם אין. ומעשה קרח יוכיח שתמיד היו חושבים מחשבות והרהורים לדעת במה היה כחו של משה גדול לעשות את כל המעשים אשר עשה. ולכך היו בתלונותיהם תמיד מיחסים היציאה ממצרים למשה ולאהרן לא לשם יתברך. אלא שבכל זמן שהיה משה עמהם לא היה להם מקום ולא עזות פנים לעשות חקירותיהם. האמנם עתה בראותם שעלה משה להר ולא ירד כפעם בפעם לעלות ולרדת ביום אחד…וכן הותרה השאלה הב' שהם לא שאלו שינהיג אהרן במקום משה אחיו באמרם פן ימות גם הוא כאחיו. ולכך לא נתרצו באדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז אלא בטלסאם ממתכת עומד וקיים גם שהאיש המנהיג לא ימנעו ממנו שיעלה להר וילך מכאן ומכאן כמשה ואולי יקרה לו בהליכותיו כאשר קרה למשה שלא ידעו מה היה לו. ולזה בקשו הטלסאם. ואמרו אשר ילך לפנינו שלא יעתק ממקומו ותמיד ילך עמנו ויהיה לפנינו. ובקשו זה מאהרן בחשב' שבחכמתו ידע לעשותו גם כי הוא היה יודע סודות משה שהיה בידו כיוצא בו. וכן הותרה השאלה הג' שלא כיון אהרן חלילה לעשות ע"א שיעבדו אלא לעשות תחבולה לעכבם עד בוא משה כדברי הרלב"ג. וגם להראות להם סכלותם ושהטלסאם ששאלו רוח אין בקרבו והבל הוא כפי הדעת האחרון שזכרתי. ומפני שלא היתה כוונתו רעה לכן לא הענישו הקדוש ברוך הוא כחוטא ומחטיא את הרבים. וגם משה לא הרגו כשצוה הרגו איש את אחיו. ולא היה משוא פנים בדבר כי רחמנא לבא בעי…"
ובדומה לזה נראה פירוש הרשב"ם
רשב"ם שמות לב, א; ד
סברו שרוח הקודש שרה על העגל. (אמנם בפועל לא שרתה על העגל רוח הקודש אלא רוח טומאה).
רשב"ם שמות פרשת כי תשא פרק לב פסוק א
"(א) אשר ילכו לפנינו – כעין תרפים העשויין במכשפות שיגידו צורכיהם:
(ד) אלה אלהיך ישראל אשר העלוך – וכי שוטים היו שלא היו יודעים שעגל זה שנוצר היום לא העלם ממצרים? אלא כל עובדי ע"ז יודעים שאלהינו שבשמים ברא את העולם, אך בזה היו טועים. שהתרפים יש בהם רוח טומאה כמו הנביאים שיש בהם רוח הקדש, וסבורים שהעגל שהיה מדבר ברוח הטומאה כאילו היה מדבר ברוח הקדש של מעלה, ולכך אומרים אלה אלהיך ישראל אשר העלוך, כלומר רוח הקדש יש בו וכאילו רוח הקדש הולך לפנינו."
וכ"כ אור החיים והוסיף שייתכן שישראל חשבו שכשמשה איננו אין איסור לעשות אמצעי:
אור החיים שמות פרק לב
"אשר ילכו לפנינו. דקדק לומר לפנינו פירוש לצד כי ה' המוציא אותם מארץ מצרים הוא נעלם וגבוה מאד ויקר להם מקרה רע באין משגיח עליהם לזה יעשו כח מכוחות צבא השמים שיהיה למטה לפניהם ולעולם לא מרדו בסיבה ראשונה אלא שרצו באמצעי, ואולי שחשבו שלא צוה ה' על איסור האמצעי אלא כל עוד שיהיה משה, ולזה אמרו כי זה משה האיש וגו', ואפשר כי טענות טעות טרופה בפיהם באומרם כי זה משה האיש אשר העלנו וגו' פירוש הרי לך ראיה כי צריך אמצעי שלא הוציאנו ה' בלא אמצעות שליח אמור מעתה כי יש צורך באמצעי, ומה שקראוהו אלהים על דרך אומרו (לעיל ז') ראה נתתיך אלהים לפרעה, ודברים אלו טעות גדולה הם, ועיין מה שפירשתי בפרשת יתרו (כ' ד'):"
רעיון קרוב מופיע בדברי העמק דבר. אף שמותר לפנות למלאכים וכוחות שיפנו לה' יש איסור לעשות צורה קבועה לצורך זה, וזה היה חטא העגל. אמנם מתוך כך התגלגל הדבר שהיו שאף פנו אל העגל עצמו:
העמק דבר שמות פרשת כי תשא פרק לב
"(ב) פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנתיכם. דייק הזהב, וגם באזני נשיכם וגו', והענין יבואר ע"פ מה שפירשנו למעלה כ' י"ט שבאה אזהרה אחר מתן תורה בעשרת הדברות, לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם, שלא יעשו איזה צורה של כסף שיהא נוח לפני ה' להנהיג על ידו את ישראל ולהזדקק לתפלתם וצרכם, או איזה צורה של זהב שיהא נוח לישראל לבקש ממנו תמיד שיקבל מהקב"ה את צרכי ישראל יע"ש בארוכה, וזה אינו ע"ז ממש שנזהרו בעשרת הדברות לא יהיה לך וגו', דשם הוא בתורת משגיח בכחו, שנאמין ח"ו שהקב"ה מסר ההנהגה לאיזו אמצעי, אבל באזהרה זו שלאחר מ"ת בא להוסיף אפילו באופן שיהא הוא מבקש צרכינו מן ה', וזה באמת מותר כמש"כ לעיל כ"ג כ' בפסוק הנה אנכי שולח מלאך, דרק בזמן שהקב"ה קרוב לישראל כמו שהיה באמת עם משה, אז אסור להמיר הבקשה מהמלאך אפילו בזה האופן, משא"כ כשהוא משגיח עלינו ע"י מלאך, אע"ג שאפשר לבקש ממנו ית', מכ"מ אין חטא ח"ו לבקש גם מהמלאכים שיבקשו רחמים עלינו ממנו ית', וכמ"ש שם בדרך מלכותא דארעא, וכך הוא מלכותא דרקיע, אבל כל זה אינו אלא בקשה בעלמא, ולא לעשות צורה ופסל שיהא הוא קבוע לקבל מה' וליתן לנו, וע"ז נזהרנו אחר עשרת הדברות במאמר לא תעשון אתי וגו', ואזהרה זו עוד לא נודע לאהרן ומכש"כ לכל ישראל, שהרי נאמרה אחר עשרת הדברות יחד עם כל פ' תרומה ותצוה עד כה, ולא כפירש"י בפסוק הקודם, וכבר הראינו לדעת כזה לעיל כ"ט כ' וע"ש, …
ויאמרו אלה אלהיך ישראל. הגיע לכמה אנשים לקלקול גדול, שהאמינו שהקב"ה מסר בזה הצורה העליונה שהוא כח שור כל הכח שיהא הוא עושה בעצמו, וזהו עבודה זרה ממש:"
איי הים
בספר איי הים (לר' יהודה ליב הלוי אדל) מבאר שדברי ריב"ל ומדרש רבה הם כדעת הכוזרי שישראל לא ביקשו לעבוד ע"ז ממש. וחולקים בזה על דעת רב שהובאה לעיל:
כותבת הגמרא:
תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד ב
"אמר עולא: עלובה כלה מזנה בתוך חופתה. אמר רב מרי ברה דבת שמואל: מאי קרא עד שהמלך במסבו נרדי וגו'. אמר רב: ועדיין חביבותא היא גבן, דכתיב נתן ולא כתב הסריח… אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב צרור המור דודי לי בין שדי ילין – אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אף על פי שמיצר ומימר לי דודי – בין שדי ילין."
וכתב על זה איי הים:
איי הים (שבת פח, ב)
"אמר רב ועדיין חביבותא היא גבן דכתי' נתן ולא כתב הסריח. פירש"י נתן עזב ריחו וכו'. ולי נראה דאתיא כמ"ד במדרש רבה פרשת תרומה שמות פרשה ל"ג סימן ב' אפילו סוררים הם איני מניח אותם שנאמר אף סוררים לשכן יה אלהים (תהלים סח יט) וביארנו (אפיקי יהודה דרוש מי חטאת ודרוש עין עגלים) שדעתם כדעת החבר שבכוזרי מאמר א' אות צ"ז שלא היה כוונתם לצאת מעבודת אלקים אך היו חושבים שהם משתדלים בעבודה וכו' ע"ש, וזהו כוונת הדרש לשכון יה אלהים כלומר כוונתם היה שישכון השי"ת ביניהם ע"ש. ולזה עדיין חביבותיה גבן דכתיב נתן וכו' וזהו שאמר לקמן אע"פ שמיצר וממיר על עברם מאמר לא תעשון אתי אלהי כסף וגו' (שמות כ יט) דודי לי בין שדי ילין (שיר השירים א יג) אמנם צ"ע מהא דאמר רב יהודה אמר רב ע"ז גג ישראל שזקף לבינה וכו' אלא מדפלחי ישראל לעגל גלי אדעתייהו דניחא להו בע"ז וכו' שאוו להם אלוהות הרבה וכו' ע"ש וא"ב קשיא דרב אדרב ואפשר דמשו"ה פירש"י עזב ריחו וכו' והיינו לשיטת רב אבל דברי ריב"ל במאמר בין שדי ילין יכולים להתפרש עם דברי המדרש והכוזרי הנזכרים."
מפרשים אחרים ציינו שהעגל נועד להיות תחליף למשה:
רמב"ן
הרמב"ן, ביאר שהכוונה לא הייתה שתשרה שכינה על העגל אלא שעל ידי תורת העגל יכוונו ישראל מחשבתם ותשרה עליהם שכינה כמשה אמנם חלק מהאנשים עבדו לעגל כע"ז ממש:
רמב"ן שמות פרשת כי תשא פרק לב, א-ז
"אשר ילכו לפנינו – אלוהות הרבה אוו להם. כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, והיה מורה לנו הדרך נעלה בה, לא ידענו מה היה לו, עתה צריכין לאלוהות הרבה אשר ילכו לפנינו. לשון רש"י. ואין לשונו מכוון. אבל הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו, כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים, ושהוא בכחו עשה להם האותות והמופתים, ומה טעם שיאמרו כיון שהלך משה ממנו נעשה אלהים. ועוד, כי בפירוש אמרו אלהים אשר ילכו לפנינו, לא שיהיו נותנין להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא. אבל היו מבקשין משה אחר, אמרו, משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים ע"פ ה' ביד משה (במדבר ט כג), הנה אבד ממנו. נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו. וזה טעם הזכירם משה האיש אשר העלנו, לא האל אשר העלם, כי יצטרכו לאיש אלהים. וכן תוכל להבין זה מתשובת אהרן אל משה רבינו מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה (להלן פסוק כא), והיתה תשובתו ויאמרו לי קום עשה לנו אלהים וגו', ואמר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש (להלן פסוקים כג כד). והנה אהרן מתנצל למשה ואמר לו אל יחר אף אדוני (להלן פסוק כב), והוא כמוסיף על חטאתו פשע, שאומר כי הם בקשו ממנו עבודה זרה ועשאה להם בידיו, ולמה לא יחר אפו, ומה חטאה גדולה מזו:
אבל הענין כמו שאמרתי, שלא בקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה, וקבלו עבודת אלהותו עליהם, אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם. וזהו התנצלותו של אהרן, טען כי לא אמרו לי רק שאעשה להם אלהים אשר ילכו לפניהם במקומך אדני, שלא ידעו מה היה לך, ואם תשוב אם לא, ולכן הם היו צריכין למי שיורה להם דרכם כל זמן שלא תהיה אתה עמהם, ואם אולי תשוב יעזבוהו וילכו אחריך כבראשונה. וכן היה הדבר, כי כיון שראו העם את משה מיד הניחו את העגל ובעטו בו שהניחו לו לשרפו ולזרות עפרו על פני המים, ולא היה מהם חולק עליו כלל. וכן תראה שלא הוכיחם, ולא אמר להם כלום, אבל בבואו במחנה וירא את העגל ומחולות מיד ברחו ממנו, והוא לקח העגל וישרוף אותו וישק אותו להם ולא מאנו כלל. ואלו היה להם לאלהים, אין דרך שיניח אדם מלכו ואלהיו לשרפת אש, הן ישרוף את תועבתם לעיניהם ולא יסקלוהו…
(ד) ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך – גם זה הכתוב יורה אותנו, כי אין טפש בעולם שיחשוב כי הזהב הזה אשר היה באזניהם הוא אשר הוציאם ממצרים, אבל אמרו כי כח הצורה הזאת העלם משם. והנה לא תמצא שיאמר בעגל בשום מקום אשר הוציאנו ממצרים, כי הם מודים במי שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (לעיל כ ב), כי שמו הגדול הוא המוציא אותם משם, אבל יאמרו במקומות רבים אשר העלוך, כי יקחו זה במקום היד הגדולה המחרבת ים השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים (ישעיה נא י)…
וירא אהרן – טעם זה הכתוב שראה אותם ברע מכוונים אל העגל, וקם ובנה מזבח, וקרא חג לה' מחר, שיזבחו לשם המיוחד על המזבח אשר בנה הוא לשמו, ולא יבנו הם מזבחות לבשת פניהם, ולא תהיה כונתם בזבחים בלתי לה' לבדו. ויתכן שאמר "מחר" להאריך להם, אולי יבא משה ויעזבו את העגל, והם השכימו בבקר ויעלו עולות ויגישו שלמים. ולא אמר הכתוב ויעלו לו עולות ויגישו לו שלמים, והענין, מפני שהיו בהם מכוונים לשם הקב"ה כאשר אמר אהרן, ומהם משחיתים וזובחים לעגל. ועל אלה אמר הקב"ה למשה (להלן פסוק ח) וישתחוו לו ויזבחו לו, כי הם החטאים. ואם אולי היה אהרן המקריב קרבנות, אמר סתם ויעלו עולות ויגישו שלמים, כי הוא מכוין לשם ה', והם דעתם אל העגל אשר עשו, והיו הבעלים מפגלין:
… וגם זה ראיה למה שפירשתי (לעיל בפסוק א), שלא נאמר למשה לך רד כי שחת עמך ביום שעשה אהרן העגל והמזבח, שהיה יורד מיד, אבל כשזבחו והשתחוו לו העם אז אמר למשה שירד:"
עוד הוסיף הרמב"ן בפסוק ז' שרוב העם חטאו בעגל במחשבה ולכן רצה ה' לכלותם אך רק מיעוט חטאו במעשה והם אלו שנהרגו לבסוף:
רמב"ן שמות פרשת כי תשא פרק לב
"והנה רוב העם חטאו במעשה העגל, כי כן כתוב ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב, ולולי זה לא היה הכעס בכולם לכלותם. והנה הנהרגים והנגפים מועטים, כי ברובם היה החטא במחשבה רעה, כמו שפירשתי:"
חזקוני שמות פרשת כי תשא פרק לב פסוק א בפירושו הראשון
"ויקהל העם כל קהלה שיש אחריה על, לגנאי היא. ואם יש אחריה אל, היא לשבח. כמו ויקהלו אל המלך שלמה. קום עשה לנו אלהים לפי הפשט חלילה לאהרן שיעשה עבודת כוכבים שהיה קדוש השם ונביא לישראל, ומצות רבות נתנו על ידו עם משה אחיו, ואם עשה ע"א איך נמלט שלא הרגו משה, ואיך היה אח"כ מכפר על ישראל הוא וזרעו עד סוף כל הדורות. ועוד לא מצינו שהזכיר הכתוב עליו שום עול, רק עון מי מריבה. וכל ישרי לבב מודים כי הקדוש ברוך הוא לא יבחר שליח שסופו לעבוד עבודת כוכבים גם ישראל לא בקשו ולא נתכונו לעבודת כוכבים. אך משה לא אמר להם מתי ירד וגם הוא לא ידע כי הקדוש ברוך הוא אמר לו עלה אלי ההרה ושב שם עד שאתן לך לוחות הברית והזמן לא אמר לו. וכשראו שאיחר כל כך חשבו שמת כי אין כח באדם לשהות כל כך בלא אכילה. ופי' אלהים שופט ודיין ומנהיג ודבר כמו ראה נתתיך אלהים לפרעה. ונתינת טעם מוכיח כי אמרו כי זה משה האיש אלמא במקום משה בקשו להעמידו. ומה שאמר דוד וימירו את כבודם ה"ק וימירו את משה שהיה כבודם שהרבה נסים עשה להם הקדוש ברוך הוא על ידו וישתחוו למסכה לכבדה ולא לשם עבודת כוכבים. ד"א עשה לנו אלהים שתהא שכינת הקדוש ברוך הוא בתוך גויתו. אשר ילכו לפנינו לכבוד הקדוש ברוך הוא. ושתפו אהרן עמו ובכך טעו שהיו סבורים שיוכל להנהיגם לפי שהיו מחזיקין אהרן מלומד בנסים.
(ו) ויעלו עלת לשמים בשבילו, כמו שמצינו בשאול ויזבחו שם זבחים שלמים לפני ה' וגו'.
…
(ח) סרו מהר שנתתיך להם למנהיג ודבר והם העמידו אחר במקומך, וגם עברו על לא תעשה לך פסל וגו' אפילו לזכרני לעבדו ולהשתחוות לו לשמי, שאע"פ שלא כוונו לעבודת כוכבים עברו על מצותי."
דעת זקנים מבעלי התוספות שמות פרשת כי תשא פרק לב פסוק א
"(א) עשה לנו אלהים. לא לשם ע"ז נתכונו כי אם להיות שופט במקומו של משה וכן משמע מדקאמר כי זה משה האיש אשר. ומה שאמר דוד וימירו את כבודם בתבנית שור שהמירו משה שעשה להם הקדוש ברוך הוא כמה נסים על ידו והא דכתיב וישתחוו לו לכבוד היה ולא לשם ע"ז:
(ז) כי שחת עמך. עמך הם בעל כרחך ובעל כרחם אשר הוצאת מארץ מצרים והם שחתו שהחליפו מנהיג ודבר אשר נתתי להם וגם עברו על אשר אמרתי לא תעשה לך פסל ואפילו לשם שמים:"
הדר זקנים על התורה שמות פרשת כי תשא פרק לב פסוק א
"(א) קום עשה לנו אלהים. שופט דיין מנהיג ודבר. וחס ושלום לא נתכוונו לע"ז והקרא מוכיח כי אמרו כי זה משה האיש אלמא דבמקום משה רצו להעמידו. ומה שאמר דוד וימירו את כבודם בתבנית שור ה"ק שהמירו את משה שעשה להם הקדוש ברוך הוא על ידו כמה נסים. וקשה שהרי כתי' בתקיעתא דאהללה אלהי. דמשמע אל הקדוש ברוך הוא. וישתחו למסכה. לכבודה ולא לשם ע"ז:
(ו) ויעלו עולות לשמים בשבילו. כמו שמצינו בשאול כשנתחדשה המלוכה ויזבחו שם שלמים לפני ה' וישתחוו לו לכבודו ולא לשם מלכות:
(ז) כי שחת עמך. ישראל עמך הם בעל כרחך אתה הוצאתם ממצרים והם שחתו החליפו מנהיג ודבר שנתתי להם. וגם מה שאמרתי להם לא תעשה לך פסל וכל תמונה אפי' לשמים כדפירשנו בפרשת יתרו."
פירוש הרא"ש על התורה שמות לב
(אמנם בדבריו לא מבואר שעברו על לא תעשה לך פסל 'שיתוף שם שמים ודבר אחר').
"(א) קום עשה לנו אלהים. לא לשם ע"ז נתכוונו חס וחלילה כי אם להיות שופט במקומו של משה רבינו ע"ה וכן משמע מדקאמר כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ וכו' ומה שאמר דוד וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב שהמירו את משה שעשה הקדוש ברוך הוא נסים ע"י והא דכתיב וישתחוו לו לכבוד היה ולא לשם ע"ז וכן תוכל לפרש הפ' כולה במשה:
(ז) קשה משמתו המשתחוים לעגל מהו אומר וביום פוקדי ופקדתי עליהם חטאתם ויש לומר על אותם שה"יל למחות. וקשה והלא הרגו לחור שמיחה בהם. וי"ל על אותם שאמרו אשר העלוך ולא השתחוו יש פקידה דאלו אמרו אשר העלוך כולם היו כלים מן העולם אך שתפו להקב"ה עם ההבל אוכל עשב שאמרו העלוך ואע"ג דמשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם מ"מ טוב היה להם משימותו כולם מיד וז"ש וביום פקדי:"
וכיו"ב ביאר בעל צידה לדרך (לרבי מנחם אבן זרח):
צידה לדרך (מאמר רביעי כלל רביעי פרק חמישי)
"עוד כלל בדבור לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, שלא יעשה פסל וכל תמונה לדמות אחד מן הנבראים כדי לנהוג בו כבוד ואפילו כוונתו לשם שמים. והעגל לא קבלוהו לאלוה:"
לשתי הדעות האחרונות יש לשאול:
מהי החומרה הגדולה שבעבודה זו?
אור החיים דברים פרשת ואתחנן ה, כו
חטא העגל נובע מיראת שמים בלי שמירת כל המצוות.
"כה מִי-יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם, לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת-כָּל-מִצְוֹתַי–כָּל-הַיָּמִים: לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם, לְעֹלָם."
"ליראה אותי ולשמור וגו' . טעם שלא סמך לכלול השמירה בכלל מאמר ליראה, אולי כי לפי שמצד היראה יצא פרט א' רע שזה היה סיבה שעשו ישראל את העגל כשראו כי בושש משה נפל עליהם אימתה ופחד כיון שאין משה שיהיה שליח לדבר עמהם ישוב ה' לדבר עמהם כבראשונה, לזה מהרו לעשות העגל לחושבם שיהיה לאמצעי וידבר אליהם את דברי ה', ותמצא שאמרו ז"ל (תנחומא פ' תשא) שהעגל היה מדבר ממש וטעו בו לאמצעי, לזה דקדק ה' במאמרו ואמר ליראה אותי ולשמור מצותי שתהיה היראה להם גם כן לשמור ולא ישגו בהם מצד היראה:"
שיחות הרצי"ה לפרשת כי תשא
הולך בדרכו של הכוזרי ומדגיש את חטא העגל כ'חוסר סבלנות'.
"ידועים דברי קודשו של רבי יהודה הלוי שלא היתה כאן עבודה זרה ממש וכן נמצא בעוד כמה מקומות כגון אצל האור החיים הקדושת זה נראה כאילו עבודה זרה אבל יש הבדל דק מאוד דק מן הדק. (ברמב"ם בפרק הראשון של הלכות עבודה זרה יש סקירה היסטורית של תולדות האמונה ובה הבחנות דקות אבל אנחנו שייכים ל"ואתם הדבקים בד' אלהיכם" "אשרי העם שככה לו" ולפי הערך שלנו זו חולשה נוראה, זו התעכבות בדרך, נשארנו תלויים באמצע כפי שנמצא באורות אנחנו איננו שכחי אלהים אנו בעלי זכרון גדולים ופה נעשינו מבולבלים "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" מתוך הרגשה זאת והתבלבלות זאת צריך למצוא את אשר ילכו לפנינו"
הרב שרלו, בין משכן לעגל
הרב שרלו האריך בספרו 'בין משכן לעגל' להסביר מדוע חטא זה של עבודת ה' שלא באופן שציווה הוא חמור כל כך. הרב שרלו מציג שלוש רמות של טיעון:
בפרק ה (עמ' 62-3) מדגיש הרב שרלו שעבודת ה' אמיתית היא עשיית רצון ה', וממילא אם הדבר לא נעשה בציווי ה' אין לו מקום:
"ממד זה בא לידי ביטוי גם בדברי גדולי ישראל שדנו ועסקו ביסוד המצוות. אחד הבולטים בהם הוא המהר"ל שהדגיש פעמים רבות בדבריו את היסוד שכל ענין המצוות הוא עשיית רצון ה', וכל תוקפן ומהותן קייצים מכוחו של הציווי האלוקי… בעמידת האדם מול עגל הזהב כשבפיו ובלבבו דברי המהר"ל אוחז הוא בידו את אחד המפתחות להבנת ההבדל בין עגל לבין משכן. על פי מפתח זה השאלה היחידה שצריך לשאול הוא האם ציווה הקב"ה על עגל הזהב אם לאו."
בפרק ו מבא הרב שרלו קומה נוספת – פולחן העגל המוחצן והרעשני שונה במהותו מעבודת ה' וכפי שמתקיימת במשכן (עמ' 79):
"מבחינת קריטריון זה לא נבנה העגל כתבנית המשכן כלל וכלל ולא קשה היה להבחין כי אין מדובר בעבודת ה'. מבחינה זו, לו היו בונים את תבנית המשכן ללא ציווי ה' לא היה נחשב הדבר לעגל…לעומת זאת בעת בניין העגל יכול היה האדם להבחין מיד שמדובר בהגשמה מהסוג הגס ביותר…"
בפרק ז' הוא מציג קומה שלישית: העגל, בניגוד למשכן, גורם לפעולות לא מוסריות (עמ' 86):
"הקריטריון הגלוי ביותר לבחינת העגל הוא תוצאות הלוואי שלו. הליכה אחר עגל הזהב לא הסתכמה רק בהכרעה אקדמית בדבר התיאולוגיה הראויה לעבודת ה'. העגל ככל דרך רוחנית אחרת הביא בטלפיו ג צורת התנהגות מסויימת…"ויקומו לצחק" המשך חכמה מדגיש שעבודת העגל משקפת למעשה תפיסה לא נכונה של הקב"ה כאלוהי המציאות כולה, וממילא הבנה לא נכונה של משה [ושל המשכן] כאילו השכינה שורה מכוחם. ניתן לראות בדברי המשך חכמה שיטה שמקרבת בין הדעות השונות:"
משך חכמה שמות פרק לב פסוק יט
"(יט) ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר. הענין, כי התורה והאמונה המה עיקרי האומה הישראלית, וכל הקדושות, ארץ ישראל וירושלים וכו' המה פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה. ולכן אין חילוק לכל עניני התורה בין במקום בין בזמן, והיא שוה בארץ ישראל ובחו"ל [לבד מצוות התלויים בארץ]. וכן הוא שוה בין לאדם הגבוה שבגבוהים – משה איש האלקים – להשפל שבשפלים. ומשה, לא קראו התורה רק סרסור. אבל אין התיחסות התורה לו, והתורה היא מחוייבת המציאות, כי קוב"ה ואורייתא חד, וכמו שהוא מחוייב המציאות, כן התורה, ומציאותה אינו תלוי רק בעילת העילות יתברך שמו. והנה דל השכל, קצר ידו להשיג מציאות מחויב המציאות בלתי תכלית ובלתי מושג, ולכן חתרו להם מסילות לעשות צורות ודמיונות או כוונים למערכת שמים לאמר: זהו המרכבה לאלקות וזהו המשגיח והמסבב כל הענינים בעולם, ולו עבדו וזבחו והקטירו. ורקודי הנפש ורתיחות הדם נתהוה ממושג מוחשי ונראה. והמה, כאשר ראו כי "בושש משה", נפלו מאמונתם ובקשו לעשות להם עגל ולהוריד על הצורה ההיא רוח ממעל ולשפוט על זה כי הוא מרכבה לאלקות והוא המשגיח בעולם השפל, והוא העלם ממצרים. וזה היה גם חטא עגלי ירבעם, יעוין שם היטב למתבונן.
ועל זה צווח משה ככרוכיא: האם תדמו כי אני ענין ואיזו קדושה בלתי מצות ה', עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל! חלילה, גם אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי היתה התורה במציאותה בלי שינוי חלילה. והראיה, כי ל"ח שנה שהיו נזופים במדבר לא היה הדיבור מתיחס למשה. ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים מעצמם, חלילה! השם יתברך שורה בתוך בניו, ואם "המה כאדם עברו ברית" (הושע ו, ז), הוסר מהם כל קדושה, והמה ככלי חול 'באו פריצים ויחללוה'. וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו ולא ניזוק (גיטין נו, ב), כי הוסר קדושתו. ויותר מזה, הלוחות – "מכתב אלקים" – גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר: אין שום ענין קדוש בעולם מיוחס לו העבודה והכניעה, ורק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת, ולו נאוה תהילה ועבודה. וכל הקדושות המה מצד ציווי שצוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם יתברך בלבד. והכרובים, חלילה, אין להם עבודה ושום מחשבה וענין, רק זהו כמו הקברניט רוצה לדעת הרוח לאן נוטה, עושה תורן, כן עשה הבורא יתברך סימנים וציונים להודיע אם ישראל עושים רצונם של מקום בזמן "שפניהם איש אל אחיו" וכו' ודו"ק. ולכן "אין בארון רק (שני) לוחות" (מלכים – א ח, ט) והספר תורה (בבא בתרא יד, א), והכרובים המה מבחוץ על הכפורת, לא בארון, רק שמורים למציאות המלאכים, כמבואר במורה חלק ג פרק מה.
…
ולפי זה גם זה מכלל הטעות שאמרו שמשה העלן מארץ מצרים (פסוק א). ולא משה העלן, רק היה השליח לדבר לפרעה, אבל הקדוש ברוך הוא בהשגחתו הפרטית העלן. ולכך אמר הקדוש ברוך הוא "לך רד כי שחת עמך" במה שיחת? שאמרו "אשר העלית מארץ מצרים", שגם אותך חשבו לא – לקי, וכאילו היית מעלה אותן ממצרים מכוח אלקי בלתי השגחתי הפרטית. וזה רעיון יקר. ולכן בחוקת כי אמרו (במדבר כא, ה) "למה העליתונו" – שניהם שוים, באו אז הנחשים ונשכום יעויין שם ברש"י ודו"ק.
…
וזה מה שכתוב (ויקרא יט, ל) "ואת מקדשי תיראו", לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש (יבמות ו, ב). וזה (ויקרא שם שם) "אני ה'" – מה' אתה ירא."
אפשרות אחרת לקרב בין הדעות היא להבין שהיו מדרגות שונות בין החוטאים וכמש"כ הראב"ע והרמב"ן.
נספח
הרב יגאל אריאל (ארפא משובתם עמ' 69) מסכם את לימודי הזכות של הקדמונים על מעשה העגל:
"הקדמונים השמיטו מן החטא הזה במכוון את ממד העבודה זרה:
א בקשת העם מלכתחילה היתה מוגבלת קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כיזה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו.
ב השתתפותו של אהרון בעשיית העגל ודבריו חג לה' מחר אף הם מורים על חטא מורכב יותר
ג מוצלים היו ישראל מאותו מעשה שאילו עשו את העגל היה להם לומר אלה אלהינו ישראל אלא הגרים שעלו עמהם עשאוהו ואמרו לישראל אלה אלהיך ישראל.[6]
ד כוונת העם לא היתה לעבודה זרה אלא לאמצעי המחשה שבאמצעותו יעבדו את הקב"ה. (הכוזרי מאמר ראשון צג-צו)
ה העם ביקש תחליף להנהגת משה ולא לקב"ה. (רמב"ן לג, א)
ו העגל איננו גורם זר אהרן לא לקח אותו מתרבות זרה אלא מעולמה של התורה העגל מופיע במעשה המרכבה ובכרובים שעל הארון הכרובים והמרכבה מסמלים את כסא הכבוד שעליו שורה השכינה הסמויה מן העין.
אבל התורה אסרה על האדם לעשות פסל ותמונה גם אם נעשו למטרות חיוביות ואכן דמותו המוחשית של העגל הכשילה את העם ונתפסה על ידו כמות שהיא ולא כסמל ."
אמנם בהערה מציין הרב יגאל אריאל שהעגל והשור היו עבודות זרות מקובלות בסביבתם של ישראל:
"תכונותיו של העגל וחשור הממשיים נערצו על ידי העמים האליליים שראו בכוחם הכביר ופוריותם תכונות אלוהיות ולכן היה חשור סמל לאל המצרי אפיס ולבעל אבי האלים הכנעני"
[1] עיין לקמן בדברי הרמב"ן.
[2] בספר פרשגן (של הרב ר"ב פוזן) על ספר שמות לב, א מציין שבניגוד לראשונים, חז"ל לא ראו עניין בלימוד זכות על חטא העגל אלא רק על אהרן:
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כה עמוד ב
"מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם, פשיטא! – מהו דתימא: ליחוש לכבודן של ישראל. קמשמע לן: כל שכן דניחא להו דהויא להו כפרה….
מעשה עגל השני נקרא ולא מתרגם. איזה מעשה עגל השני? – מן +שמות ל"ב+ ויאמר משה עד וירא משה. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו. שמתוך תשובה שהשיבו אהרן למשה פקרו המערערים, שנאמר ואשלכהו באש ויצא העגל הזה."
וביאר התוס' על פי הירושלמי ש'בעגל שני' יש חשש לכבוד אהרן:
תוספות מסכת מגילה דף כה עמוד ב
"מעשה של עגל השני נקרא ולא מתרגם – פירש רש"י שלא יאמרו ממשות היה בו מדקאמר אהרן ויצא העגל הזה וקשה דהא בירושלמי פליגי אמוראי ואיכא מאן דאמר מן ויאמר עד לשמצה בקמיהם (היה) מעשה עגל השני והיינו סיפיה דקרא דוירא משה ולפרש"י לא היה לו לומר אלא עד תחלת הפסוק לכן נראה כדמפרש בירושלמי דהטעם הוי לפי שאין דומה גנאי של יחיד ביחיד או של צבור בצבור לגנאי של יחיד בצבור ומשום כבודו של אהרן לא רצו לתרגם."
[3] ובדברי הרא"ש פירש שאכן ישראל התחייבו כליה, אלא שזה נעשה בהדרגה.
פירוש הרא"ש על התורה שמות פרשת כי תשא פרק לב, א-ז
"קום עשה לנו אלהים. לא לשם ע"ז נתכוונו חס וחלילה כי אם להיות שופט במקומו של משה רבינו ע"ה… והא דכתיב וישתחוו לו לכבוד היה ולא לשם ע"ז…
קשה משמתו המשתחוים לעגל מהו אומר וביום פוקדי ופקדתי עליהם חטאתם ויש לומר על אותם שה"יל למחות. וקשה והלא הרגו לחור שמיחה בהם. וי"ל על אותם שאמרו אשר העלוך ולא השתחוו יש פקידה דאלו אמרו אשר העלוך כולם היו כלים מן העולם אך שתפו להקב"ה עם ההבל אוכל עשב שאמרו העלוך ואע"ג דמשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם מ"מ טוב היה להם משימותו כולם מיד וז"ש וביום פקדי:"
[4] ואמנם עיין שם בפירוש הרד"ק לפסוק ה' שהסתפק האם פסל מיכה ותרפיו נעשו לשם שמים או כע"ז:
רד"ק שופטים פרק יח
"(ה) שאל נא באלהים – לפי מחשבתם כי לא היה זה האפוד אלא לשם ע"ג עשוי בדמות אפוד והתרפים היו שואלים בהם לדעת העתידות ולא היה חלק השם יתעלה בזה אך הם היו חושבים כי דבר ה' היה השאלה בתרפים ההם לפיכך אמרו לו שאל נא באלהי' וכת"י שאל כען במימרא דה', א"כ באלהים זה אינו נמחק כי קדש הוא ובדברי רז"ל שאמרו כל אלהים האמור במיכה חול חוץ מא' שהוא קדש כל ימי היות בית אלהים בשילה אם כן באלהים זה חול הוא ונמחק והנה הדבר אצלינו ספק ומספיק' אני אומר שאינו נמחק"
[5] ודומה לזה, אבל שונה מעט כתב העמק דבר:
העמק דבר שמות פרשת כי תשא פרק לב פסוק לה
"והנה אהרן עשה העגל בצורה המיוחדת לו לפי דעתו, שיהיה אמצעי להביא צרכי ישראל לפני ה' על ידו, אבל המה עשוהו לתכלית אחר שיהא הוא האמצעי לעשות צרכיהם, והיינו ע"ז, ונמצא המה עשו את העגל כפי דעתם, אשר עשה אהרן. לפי דעתו."
ועיין תלמוד בבלי מסכת יומא דף סו עמוד ב שם מבואר שההבדל בין החוטאים לא היה באמונה השונה אלא בצורת העבודה:
תלמוד בבלי מסכת יומא דף סו עמוד ב
"שאלה אשה חכמה את רבי אליעזר: מאחר שמעשה העגל שוין מפני מה אין מיתתן שוה? אמר לה: אין חכמה לאשה אלא בפלך, וכן הוא אומר וכל אשה חכמת לב בידיה טוו. איתמר, רב ולוי: חד אמר: זיבח וקיטר – בסייף, גפף ונישק – במיתה, שמח בלבבו – בהדרוקן. וחד אמר: עדים והתראה – בסייף, עדים בלא התראה – במיתה, לא עדים ולא התראה – בהדרוקן. אמר רב יהודה: שבטו של לוי לא עבד עבודה זרה, שנאמר ויעמד משה בשער המחנה וגו'. יתיב רבינא וקאמר להא שמעתא, איתיביה בני רב פפא בר אבא לרבינא: האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו – אביו – אבי אמו מישראל, אחיו – אחיו מאמו מישראל, בניו – בני בתו מישראל."
[6] מדרש תנחומא (בובר) פרשת אמור סימן טו
"[טו] [ד"א שור או כשב. זש"ה] ברעתם ישמחו מלך (הושע ז ג), וכי מה ראה בשור לעשותו ראש לקרבנות, אמר ר' לוי משל למטרונא שיצא עליה שם רע מאחד מגדולי המלכות, בדק המלך בדברים, ולא מצא בהם ממש, מה עשה המלך עשה סעודה גדולה והושיבו בראש המסובין, להודיע שבדק המלך בדברים ולא מצא בהן ממש, [כך לפי שהיו או"ה אומרים לישראל אתם עשיתם את העגל ובדק הקדוש ברוך הוא את הדברים ולא מצא בהן ממש] לפיכך נעשה [שור] ראש לקרבנות. [הה"ד] שור או כשב או עז. ר' הונא ור' אידי בשם ר' שמואל בר נחמן מוצלים היו ישראל מאותו מעשה, שאילו עשו את העגל היה להם לומר אלה אלהינו ישראל, אלא הגרים שעלו עמהם עשאוהו ואמרו לישראל אלה אלהיך ישראל (שמות לב ד)."