האם פירות שלא הובאו במקדש נאסרים בתקרובת
סיכום כללי
לכאורה הפסיקה בדין הפירות שלא הובאו במקדש, היא כפי הפסיקה בדין פרחים:
- לדעת הרמב"ם – אם יביאו אותם כמנחה לאליל (והוא כתב במפורש על פירות), נאסרים.
- לדעת טור ושו"ע – אם עשו בהם מעשה לע"ז, כעין זביחה, ודרכם לעובדה בפרחים, נאסרים.
כמה מאחרוני זמנינו כתבו כך, וגם הביאו ראיות לכך מדברי התוספות והרא"ש, שהיו צריכים להסביר למה אוכל כלשהו נאסר, והסבירו את הדמיון הספציפי שלו למה שהיה במקדש.
בסיכום יובא גם מעט ממה שכתבו על בשר חיה. אמנם הדיון בהקשר אלינו אינו רחב [הקשר לנידו"ד – שכל מה שהוא מין של אותו דבר נחשב כדבר שהובא במקדש), אך עיקרי הדברים שהפרישה כתב שנאסר והט"ז חלק עליו. מהרי"א הלוי הביא ראיה לט"ז, וגם ברשב"א מפורש לכאורה כט"ז.
פירות שהובאו כביכורים – ראשונים רבים כתבו שזה נחשב כדבר שהובא במקדש.
פירות שלא הובאו במקדש
שו"ת מהרי"א הלוי חלק א סימן לד
הביא ראיה לשיטת הט"ז (שבשר חיה לא נאסר), מדברי התוספות שהסבירו שהכיכרות שמביאים לע"ז נאסרים כתקרובת כיוון שדומים למנחת מאפה תנור, הרי שצריך דמיון גבוה (ואילו לא היו מביאים מנחה אפויה – לא היה נאסר!), וקל וחומר שבשר חיה לא ייאסר שהוא מין אחר לגמרי מבשר בהמה.
[יש לציין, שהדיוק שלו מהתוספות שייך כמובן גם לפירות, שאין לאסור פירות שלא הובאו במקדש].
"ויש להביא ראי' לשיטת הט"ז מדברי התוס' בע"ז דף נ' ע"א ד"ה בעינן שכתבו שאם היו מביאין ככרות לע"ז לשם תקרובת היו אסורין דהוי כעין פנים דדמיא למנחת מאפה תנור ע"ש משמע דאם לא היו מקריבין במקדש רק מנחת סולת או מחבת ומרחשת לא היו נאסרין הככרות כיון דבאפיה לא קרב בפנים. הרי שאף דאותו המין קרב בפנים מ"מ כיון שזה באפי' וזה בסולת או בטיגון לא הוי כעין פנים ואינו נאסר משום תקרובת ע"א. וא"כ מכ"ש בנ"ד דהוי מין אחר לגמרי דבפנים אינו קרב רק בשר בהמה וזה הביא בשר חי' ועוף פשיטא דלא הוי תקרובת."
ספר שבע מצוות השם ג, טו והערה 78 (עמ' 174 באוצה"ח)
הרב משה ויינר (תשס"ח), הזכיר בתוך דבריו פירות. כשדיבר על 'כעין זביחה' כתב שכל פרי שנקטף ועבדו ע"ז בקטיפתו, ודרך אותה ע"ז לעובדה עם אותו פרי, הוא חייב והפרי נאסר (בפרק ג כתב את ההגדרה ושחייב, ובפרק ט כתב שנאסר והפנה לפרק ג).
וביחס לפירות שמגישים לפני הע"ז כתב ששאר הפירות שלא מביאים למזבח אינם נעשים תקרובת (ובהערה הזכיר שהרמב"ם חולק ולדעתו כן נאסרים).
"הבוצר ענבים או קוצר תבואה [או כל פרי, עץ, צמח, או פרח] לצורך ע"ז ובבצירתן עצמה עובדה לשם עבודת כוכבים [אע"פ שעבודתה של ע"ז זו אינה בבצירת הפירות אלא בעבודה אחרת עם הפירות, כגון הקרבתן] הרי זה חייב, משום שבצירה דומה לזביחה (הערה: ע"ז נא, א ורש"י שם, דדמי לע"ז שעובדין בקשקוש מקל ושבר מקל לפניה דחייב. ומכיון שכן הוא הדין כל פרי וירק או כריתת עצים דכולהו דמי לשבירת מקל הנ"ל)."
ט, ו-ז (עמ' 231 באוצה"ח)
"ו. אין תקרובת אלא כל שכיוצא בו קרב לגבי המזבח בבית המקדש, כגון… (הערה 275: טוש"ע יו"ד סי' קלט. הנה דעת הרמב"ם דכל דבר נעשה תקרובת ע"ז ואסורה בהנאה מן התורה כמפורש בדבריו (הל' ע"ז פ"ז הל' טו הל' מא"ס פי"א) אפילו פירות, ולא בעי דוקא דבר הקרב למזבח).
ז. ושאר פירות ירקות ודברי מאכל [חוץ מהמינים שפורטו] שמגישים לפניה [אפילו היתה זו דרך עבודתה של אותה ע"ז] אינם תקרובת, דאינם קרבים למזבח.
במה דברים אמורים שלא נעשה בהם מעשה כעין עבודת פנים אבל עשה בו כעין זביחה כעין ניסוך או הקטרה נעשה תקרובת ונאסר בהנאה.
כיצד שחט לפניה כל בהמה חיה ועוף [בין טהורים בין טמאים] שרץ וחגב נאמרו משום שעשה בהם מעשה כעין זביחת פנים וכן חתך לפניה פירות נאסרו משום שהוא כעין זביחה (הערה: ראה פרק ג סעיף טו)."
נתיבות משה – ע"ז וריבית, ביאורי השו"ע קלט, ג (19 באוצה"ח)
גם הרב ניסן משה גרוס כתב כך.
הוא מדייק מהרא"ש, שהסביר שהסיבה שעטרות של שיבולים וכדומה נאסרות בתקרובת, מכיוון זה דבר שראוי לעשות ממנו סלתות שמביאים בִּפנים, הרי שסתם דבר מאכל (שאי אפשר לעשות ממנו דבר שהובא במקדש) מותר.
"והרא"ש על מתניתין דפרכילי ענבים ועטרות של שבלים שמצאן אצל המרקוליס כתב וז"ל דכיון דמידי דמיכל הוא וראוי לעשות ממנו שמנים [אולי צריך להגיה יין וסלתות] וסלתות הקריבין בפנים תלינן דלשם דורון ותקרובת הובאו שמה עכ"ל משמע שבא לתרץ למה נאסר הרי אין דרך עבודתה בכך ואינו קרב לגבי מזבח ותי' דזה נמי בכלל קרב ע"ג מזבח כיון דראוי לעשות ממנו יינות וסלתות, ומוכח מדברי הרא"ש דרק זתים וענבים ושבלים שראוי לעשות ממנו דברים הקריבין בפנים הוי תקרובת אבל שאר פירות לא הוי תקרובת אא"כ עבודתה בכך ועשה כעין זביחה שבצרן לשם עבודת כוכבים, וא"כ צ"ב למה השמיט הטור ושו"ע דין פרכילי ענבים ועטרות שבלים."
שו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן קטז
הסברה שכל הפירות ייאסרו כי 'מין פירות' מביאים למקדש, הוזכרה בידי אביו של האבנ"ז כהסבר לשיטת הרמב"ם, והאבנ"ז דוחה שאי אפשר להסביר על פי זה את הרמב"ם.
בפירוט:
האבני נזר עונה לאביו, שהקשה על דברי הרמב"ם למה פירות שהכניסו לפני ע"ז נאסרים, והרי בגמרא העמידו שדווקא כשבצרם מתחילה לכך נאסרים, ורצה לתרץ שלדעת הרמב"ם פירות נאסרים אפילו אם לא מביאים כמותם בפנים, כי בגלל שמביאים פירות בביכורים כל הפירות נחשבים כדבר המובא בפנים.
והאבני נזר עונה שאי אפשר להסביר כך את הרמב"ם, ואם כבר אז לומר כדברי הר"ן שמותר להביא ביכורים מכל הפירות, אלא שדבריו תמוהים ולכאורה מבואר שאי אפשר בגמרא וברמב"ם ובירושלמי.
"שוכ"ט לכבוד אאמו"ר הרב הגאון הגדול החסיד כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י.
א) אשר הקשית על הרמב"ם (פ"ז מהלכות עכו"ם הט"ו) שכתב בשר או יין או פירות שהכניסום לע"ז וכו' הקריבום לפני' וכו' הרי אלו אסורין לעולם וכו' והאוכל ממנו כל שהוא לוקה. וכתב סתם פירות אפי' לא בצרן מתחילה לכך. והלוא בש"ס ע"ז (נ"א ע"א) דמקשה הש"ס אלא פרכילי ענבים ועטרות של שבלים לא כעין פנים איכא ולא כעין זריקה משתברת איכא אמר רבא אמר עולא כגון שבצרן מתחילה לכך. [הנה בהלכה ט"ז ביאר יותר בין דברים הקרבין ע"ג המזבח בין דברים שאין קרבין ע"ג המזבח. אך י"ל בזה שמא נעשה בה כעין תקרובת וקושייתך רק על לוקה]. ותרצת שהרמב"ם ס"ל כהרא"ש [שם] שדברים הקרבים בפנים אפילו לא נעשה בה כעין זביחה או כעין זריקה נעשין תקרובת. ופירות אפי' אינן משבעת המינים כיון שמין פירות מקריבין לביכורים חשיב דבר שמקריבין בפנים עכת"ד. אם כדבריך שחט חגב לפני' דפסק הרמב"ם (פ"ג הל"ד) שאינו חייב אא"כ עבודתה בכך וגרע מניסך לה עביט של מי רגלים. וכתב הכ"מ שחגב גרע דכיוצא בו נשחט בפנים. וזה מוחלק ממנו. וזה היפוך דבריך מקצה לקצה. ולדבריך ממנ"פ יתחייב. אם לא חשיב במינו נקרב בפנים הואיל וחגב לאו בר זביחה א"כ יתחייב כמו עביט. ואם כיוצא בו קרב בפנים הרי אפי' נאסר כ"ש שיתחייב:
ב) ויותר י"ל כמ"ש הר"ן בחי' (פרק העור והרוטב [קכ ע"ב]) דהא דאין מביאין ביכורים אלא משבעת המינים היינו שאינו מחויב להביא אבל מותר להביא מהם. אלא שדבריו תמוהים מאד משמעתא דריש פרק כל קרבנות ציבור [מנחות פד ע"ב] דמפורש שם דאם הביא לא קידש. ואפי' ר"ל לא פליג אלא בפירות שאינם מן המובחר עיי"ש בסוף הסוגיא. וכן פסק הרמב"ם (פ"ב מהלכות בכורים ה"ב) דאם הביא חוץ משבעת המינים לא נתקדשו והוא ירושלמי כמ"ש הכ"מ שם: "
בשר חיה
הפרישה כתב שאפילו בשר חיה נחשב תקרובת ונאסר, שכן הוא מין בשר.
הט"ז חלק עליו, כי אמרו 'דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח', ומנין שזה תלוי במינו?
לא מעט תירצו את הקושיה, ואמרו שבשר חיה נאסר כיוון שהוא ראוי להקרבה של בני נח בבמה (לא הובאו כאן בסיכום).
מהרי"א הלוי הביא ראיה לשיטת הט"ז (את דבריו הבאתי לעיל, כי הם מתייחסים גם לפירות).
פרישה יורה דעה סימן קלט, ו
"ותקרובת וכו' עד כמו כל מיני מאכל כגון בשר וכו' . נראה דאפילו בשר עופות וחיות נמי מקרי תקרובת ואסור הואיל ומין בשר המה:"
ט"ז יורה דעה סימן קלט, ה
"ופירש בפרישה דהאי בשר ה"ה בשר חיות ועופות מקרי תקרובת ואסור הואיל ומין בשר בהמה הוא ע"כ ואיני יודע לזה טעם ולא ראייה דהרי בפירוש אמרו שכיוצא בו קרב לגבי מזבח ואין חיה (ועוף) קרב בפנים כלל ומנא לן דבמינו תליא מילתא:"
חידושי הרשב"א מסכת עבודה זרה דף נא עמוד ב
הרשב"א כתב בפירוש שבשר חיה לא נאסר בהקרבה (לא ראיתי מי שהביא אותו בסוגיה).
"ונראה לי דוקא בהמה ועוף הראויין למזבח דהיינו מידי דתקרובת לפנים אבל בשר חיה ועוף שאינם בני הקרבה בפנים מותר, והיינו פלוגתייהו דר' יהודה וחכמים (בשאינו) [בשחט] לה חגב וחכמים פוטרים וכל היכא דהמקריב אינו מתחייב התקרובת אינו נאסר."
ביכורים נחשבים כדבר שמובא בפנים
ריטב"א ע"ז נא, א
"כגון שבצרן מתחלה לכך… ואם תאמר הניחא לרב דסגי ליה בכעין זביחה אלא למאן דאמר דכעין פנים דארבע עבודות ממש בעינן וכדאמר רבי יוחנן בסמוך מאי איכא למימר, ויש לומר דמודה רבי יוחנן בהני דאסירי מדרבנן מיהת, ואף על גב דלא הוו כעין ארבע עבודות, מיהו יש כיוצא בו בפנים לענין בכורים, וכיון דאיכא הא ואיכא דבר המשתבר דהוי כעין זביחה שהיא מארבע עבודות אסרוה רבנן."
חידושי הרא"ה עבודה זרה נ, א – נא, ב
"עטרות ופרכילי ענבים פרכינן לה בגמרא היכי הוי כעין פנים. ופריש לה כגון שבצרן מתחלה לכך, כלומר לשם ע"ז לגמרי, שהבצירה עצמה לכונת עבודה, שבאותה בצירה דהוי דבר המשתבר הוא עובדה. ותימה אכתי היכי חשיב כעין פנים, דהא אנן לר' יוחנן דהלכתא כותיה לא חייש משום דבר המשתבר לעולם עד דהוי ממש כעין [פנים], דומה ממש לאחת מארבע עבודות שבמקדש שהן זביחה וזריקה וניסוך והקטרה. ואפשר דכיון דאיכא ביכורים במקדש דמייתי ענבים. ובבצירה גופה איכא כעין זביחה, דהוא דבר המשתבר בין הני תרי טעמי חשבינן לה כעין פנים."
רמב"ן ע"ז נא, א
"ומיהו הא דתנן מצא בראשו פרכילי ענבים ועטרות של שבלים, ההיא כעין פנים ממש היא שהרי דבר הקרב ממש לגבי מזבח הוא כגון בכורים ובצרן מתחילה לכך כדאוקימנא, תדע דהא אמרינן מאי כעין פנים איכא ומאי כעין זריקה משתברת איכא כלומר תיקשי לתרווייהו ומפרקינן להו בשבצרן מתחילה לכך, אלמא כעין פנים נמי הוא, דשבירה ודאי היינו כעין זביחה וכיון דקרב לגבי מזבח הוי כעין פנים."
הר"ן על הרי"ף עבודה זרה כג, א-ב
"… דמשום דענבים [באים] בפנים דהיינו בכורים הויא בצירתן תולדה דזביחה… ופרכילי ענבים באים הם בפנים בבכורים."
תוספות יום טוב מסכת עבודה זרה פרק ד
"פרכילי ענבים – ועטרות של שבלים. הני מדין תקרובת מיתסרי. דבגמ' דף נ"א ע"א מוקמינן להו כגון שבצרן מתחלה לכך והוו כעין פנים כיון שהיו באים במקדש לבכורים."
תוספות רי"ד מסכת עבודה זרה דף נ עמוד א
"מנין לזובח בהמה בעלת מום שפטור אי קשיא נקשה לי' מפרכילי ענבים ועטרות של שבלים שאינן נקרבין לגבוה כדאמרן ואע"ג דמייתי מינייהו ביכורים ע"ג מזבח לאו קרבן נינהו ואפ"ה אסורין תשוב' בוודאי הן אסורין משום תקרובת אבל המקריבין לא מחייבי מיתה ואע"ג דרב אמר לעיל זרק מקל בפני' חייב ואינה נאסרת האי סבר דהני נאסרין ואינו חייב: [מהדות"נ]"