על תקרובת עבודה זרה
יסוד הדין
גמרא
הגמרא מסבירה שהמקור לכך שיין שניסכו לע"ז אסור בהנאה הוא מהפסוק בפרשת האזינו שמשווה יין לזבח, והמקור שזבח של ע"ז אסור בהנאה הוא מהפסוק 'ויאכלו זבחי מתים'.
וכן הזכירו כבדרך אגב כמה ראשונים (ר"ן, ריטב"א, תוספות), שמ'זבחי מתים' נלמד איסור הנאה לתקרובת עבודה זרה.
אמנם הרמב"ם כתב שמי שנהנה מתקרובת ע"ז עובר על האיסור 'ולא תביא תועבה אל ביתך' ועל האיסור 'ולא ידבק בידך מאומה מן החרם'. במקום אחר הרמב"ם מחייב את השותה יין שנתנסך לע"ז מלקות מ'ישתו יין נסיכם', וכן בספר המצוות מנה לאו מיוחד על יין שנתנסך לע"ז.
הרמב"ן הקשה על הרמב"ם מה הצורך בלאו מיוחד ליין, ולדעתו המקור לאיסור הוא בפסוק אחר – "וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ", והפסוק 'זבחי מתים' הוא המקור לאיסור הנאה. וכיוצא בזה כתב ספר החינוך, במצווה קיא כתב ש'וקרא לך ואכלת מזבחו' זה המקור לאסור אכילה ושתיה, ובמצווה רעט כתב שההנאה מתקרובת ע"ז היא חלק מאיסור 'ולא תביא תועבה אל ביתך'.
רואים כאן שלדעת רבים יש שני עניינים שונים באיסור: איסור אכילה ואיסור הנאה. גם בשאלה האם האיסור דאורייתא (לקמן) יש שחילקו בין איסור אכילה ואיסור הנאה. ייתכן שצריך להבדיל בין שתי הרמות של האיסור.
עבודה זרה כט, ב
"מתני'. אלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואיסורן איסור הנאה: היין, והחומץ של עובדי כוכבים שהיה מתחלתו יין, וחרס הדרייני, ועורות לבובין. רשב"ג אומר: בזמן שהקרע שלו עגול – אסור, משוך – מותר. בשר הנכנס לעבודת כוכבים מותר, והיוצא – אסור, מפני שהוא כזבחי מתים, דברי ר"ע…
גמ'. יין מנלן? אמר רבה בר אבוה, אמר קרא (דברים לב, לח): אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם, מה זבח אסור בהנאה, אף יין נמי אסור בהנאה. זבח גופיה מנלן? דכתיב (תהילים קו, כח): וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים, מה מת אסור בהנאה, אף זבח נמי אסור בהנאה. ומת גופיה מנלן? אתיא שם שם מעגלה ערופה, כתיב הכא: ותמת שם מרים, וכתיב התם: וערפו שם את העגלה בנחל, מה להלן אסור בהנאה, אף כאן נמי אסור בהנאה. והתם מנלן? אמרי דבי רבי ינאי: כפרה כתיב בה כקדשים."
עבודה זרה לב, ב
"והיוצא – אסור, מפני שהוא כזבחי מתים. מ"ט? אי אפשר דליכא תקרובת עבודת כוכבים. מני? רבי יהודה בן בתירא היא; דתניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: מנין לתקרובת עבודת כוכבים שמטמא באהל? שנאמר (תהילים קו, כח): וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים, מה מת מטמא באהל, אף תקרובת עבודת כוכבים מטמאה באהל."
רש"י מסכת עבודה זרה דף לב עמוד ב
"מה מת מטמא באהל כו' – ומינה מה מת אסור בהנאה… אף תקרובת עבודת כוכבים אסורה בהנאה."
ר"ן על הרי"ף ע"ז כג, א
הר"ן כתב שאיסור תקרובת נלמד מ'אשר חלב זבחימו' או מ'זבחי מתים'. נראה לי שכוונתו שיין ואולי גם בשר מ'אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם', ושאר דברים מ'זבחי מתים' (ולא שהוא מסתפק מה המקור ללימוד).
את הר"ן הזה ציטטו רבים (ב"י, ב"ח, ט"ז).
"אבל גבי איסורא של תקרובת לעולם אינו נאסר אלא בכעין פנים דאסור תקרובת מאשר חלב זבחימו יאכלו נפקא או מדברי קבלה דכתיב ויאכלו זבחי מתים הלכך לא מיתסר אלא בכעין פנים דומיא דזביחה."
ריטב"א עבודה זרה נ, ב
"אבל לענין איסור תקרובת עבודה זרה דכולי עלמא אינו נאסר אלא כשהוא כעין פנים ממש או שדומה כעין ארבע עבודות ואף על פי שהוא עובדה ומקריב לה כדרכה, דאיסור תקרובת עבודה זרה לא נפקא לן אלא מדכתיב ויאכלו זבחי מתים."
תוספות עבודה זרה נב, א
בתוספות גם למדו דין מעשי מכך שהלימוד הוא מ'ויאכלו זבחי מתים' שנאמר על פעור, שבע"ז שהיא במחובר אין איסור בתקרובת עבודה זרה.
"תנהו ענין לכלים – ולא דמי לתקרובת הר שהתרנו לעיל בפ' כל הצלמים (דף מה. ד"ה אלהיהם) דשאני התם דכתיב (תהלים קו) ויאכלו זבחי מתים ומיניה נפקא לן תקרובת עבודת כוכבים וקרא כי כתיב בפעור כתיב שהוא תלוש ונאסר ולהכי תקרובתו אסורה אבל גבי עבודת כוכבים של מחובר לא מצינו איסור בתקרובתו אלא גבי כלים כדמסיק הכא ואע"ג דדברי קבלה הן עד דאתא דוד גמרא גמירי לה ואתא דוד ואסמכיה אקרא."
רמב"ם ע"ז ז, ב
"עבודת כוכבים ומשמשיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה שתים אחת משום ולא תביא ואחת משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם."
רמב"ם מאכלות אסורות יא, א-ב
"יין שנתנסך לעכו"ם אסור בהנייה והשותה ממנו כל שהוא לוקה מן התורה, וכן האוכל כל שהוא מתקרובת עכו"ם מבשר או מפירות אפילו מים ומלח האוכל מהן כל שהוא לוקה שנאמר אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם יקומו וגו'.
יין שנתנסך לה כזבח שקרב לה וכיון שאיסור זה משום עכו"ם הוא אין לו שיעור שנאמר בעבודת כו"ם ולא ידבק בידך מאומה מן החרם."
ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה קצד
"והמצוה הקצ"ד היא שהזהירנו מלשתות יין נסך. וזה לא בא בו כתוב נגלה בבאור אבל אמרו בע"ז (כט ב) אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מה זבח אסור אף יין אסור. ואתה יודע שאסור הוא בהנאה ולוקין עליו כמו שהתפרסם בכל התלמוד."
השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה קצד
"והתמה מדברי הרב שהוא ז"ל ביאר במצות כ"ה שכל מה שהוא מע"ז מגוף העבודה זרה ומבתיה שהן משמשין שלעבודה זרה ומכל מה שיתייחס אליה, שהוא תקרובת שלה, הכל אסור בהנאה והוא בלאוין של ולא תביא תועבה אל ביתך ובלאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם, ואם כן למה יבקש ביין נסך לאו אחר מהיקשא… ביאור הדבר הזה כך הוא, שתקרובת עבודה זרה אסור הוא בהנאה מן התורה. וזה נתבאר בגמר קמא בפרק מרובה (עא ב) בסוגיית השוחט לעבודה זרה משלם תשלומי ארבעה וחמשה ונתבאר עוד בשחיטת חולין בפרק השוחט (מ א) בסוגיית השוחט בשבת בחוץ לעבודה זרה חייב שלש חטאות. אינני צריך להאריך בביאור דבר זה כי ברור הוא לכל בקי בסוגיות ההן. והכתוב שמורה על זה האיסור דכתיב (פ' תשא לד) וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו. ואיסורו בהנאה למדו אותו (ע"ז כט ב) מדכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף תקרובת עבודה זרה אסורה בהנאה ומת גופיה מנא לן אתיא שם שם מעגלה ערופה. וכן אמרו עוד ברביעי שלעבודה זרה (נ א) אמר רב גידל א"ר חייא בר אבא אמר רב מנין לתקרובת ע"ז שאין לה בטלה עולמית שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אין לו בטלה עולמית אף תקרובת עבודה זרה אין לה בטלה עולמית. ועיקר איסורו בהנאה מזה הכתוב והוא דברי תורה כמו שלמדנו בעיקר השני. או שהוא גלויי מילתא בעלמא לפסוק וקרא לך ואכלת מזבחו שאיסורו אף להנאה."
ספר החינוך מצוה קיא
החינוך, על פי הרמב"ן, הגדיר את המצווה בתורה שלא לאכול ולשתות תקרובת ע"ז, כלאו מיוחד שנלמד מהפסוק "וקרא לך ואכלת מזבחו". ואת איסור ההנאה יחד עם שאר איסורי הנאה מע"ז מהפסוק "ולא תביא תועבה אל ביתך".
"שלא לאכול ולשתות תקרובת עבודה זרה
(א) שלא לאכול ולשתות תקרובת עבודה זרה, שנאמר [שמות ל"ד, י"ב – ט"ו] השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ וגו', וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו.
… (וביאר דינים רבים בע"ז, בעיקר סייגי דרבנן [בתוך כך הזכיר איסור הנאה, אבל לא ראיתי שאומר מפורש שאיסור הנאה מתקרובת ע"ז דרבנן או דאורייתא])
ועובר עליה ואכל כל שהוא או שתה אפילו טיפת יין נסך גמור לוקה, שאין דין דברים אלו כדין שאר איסורי מאכלות, שהן בכזית ודין שתיה ברביעית, לפי שעל עבודה זרה הזהירה תורה ואמרה [דברים י"ג, י"ח] ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, כלומר ואפילו כל שהוא."
ספר החינוך פרשת עקב מצוה תכט
"שלא נדביק שום דבר מעבודה זרה עם ממוננו וברשותנו ליהנות בו, ועל זה נאמר [דברים ז', כ"ו], ולא תביא תועבה אל ביתך וגו'…
ובכלל איסור זה בין עבודה זרה עצמה בין משמשיה בין תקרובת שלה, ובין עבודה זרה של ישראל או של גוי. ומה בין זו לזו, של גוי אסורה מיד שנעשית, שנאמר [דברים ז', כ"ה], פסילי אלהיהם, משפסלו, ושל ישראל אינה אסורה עד שתעבד, שנאמר [שם כ"ז ט"ו], ושם בסתר, עד שיעשה לה דברים שבסתר."
איסור הנאה מתקרובת – דאורייתא או דרבנן?
סיכום:
התוספות, ובעקבותיהם עוד ראשונים, דנים האם יש ראיה שאיסור הנאה מתקרובת ע"ז הוא דאורייתא או דרבנן, ודוחים את הראיות שהיה אפשר אולי להביא (אבל מסכימים שאיסור אכילה הוא בוודאי דאורייתא).
מנגד, ראשונים רבים כתבו כדבר די פשוט שאיסור הנאה מתקרובת עבודה זרה הוא דאורייתא. (נראה שהיה מי מהראשונים שסבר שהאיסור דרבנן, אבל זו לא היתה דעה משמעותית).
הסוברים שהאיסור דאורייתא
רמב"ם ע"ז ז, ב
הרמב"ם כתב שהנהנה מתקרובת ע"ז לוקה, הרי שזה איסור דאורייתא.
"עבודת כוכבים ומשמשיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה שתים אחת משום ולא תביא ואחת משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם."
רמב"ן קידושין נח, א
הרמב"ן סובר שאיסור הנאה מתקרובת ע"ז הוא איסור דאורייתא (הראיות שלו הן בדיוק הראיות שהתוספות דחו, נראה שהיה מעין דיון).
"וכן כתב גם בהשגות לספר המצוות לא תעשה קצד, "שתקרובת עבודה זרה אסור הוא בהנאה מן התורה", וראייתו מאותם המקורות.
הא דאקשינן אלמא חולין שנשחטו בעזרה לר' שמעון לאו דאורייתא, איכא למידק עלה וליהוו נמי דרבנן אמאי מקודשת מי לא אמרינן המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אפי' בחיטי קרדנייתא אין חוששין לקדושיו ואע"פ שהוא מדבריהם, ואפשר דשאני איסור חמץ שיש לו עיקר בתורה, אבל חולין שנשחטו בעזרה למאן דאמר לאו דאורייתא כיון שאין להם עיקר בתורה והן מותרין לגמרי אע"פ שהן אסורין מדבריהם מקודשת, ואפשר דהא דדייקינן הכא לאו דאורייתא לאו למימרא דאי מדרבנן מקודשת אלא דאי דאורייתא ודאי אינה מקודשת אבל אי דרבנן אפשר דסבר ר' שמעון מקודשת ולית ליה דרב, אי נמי הכי קאמר לאו דאורייתא אלא דרבנן וקסבר רבנן לא אסרום בהנאה אלא באכילה משום דלא ליתי למישחטינהו התם ומיחלפי בקדשים, והיינו דאקשינן מישרפו. ובירושלמי בפ"ק גרסינן בתמיה הא באיסור הנאה מדברי סופרים מקודשת אין תימא כן לית הדא פליגא על רב דרב [אמר] דברי רבי מאיר המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה טב הוא כלום.
ויש מביאין ראיה מדתניא במקדש ביי"נ ובעורות לבובין ובכל מה שחל עליו שם ע"ז אינה מקודשת, והא תקרובת ע"ז דרבנן דמשום דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים נפקא לן, שהוא מדברי קבלה ואסמכתא דרבנן, ואעפ"כ אינה מקודשת, אף בכל איסורין של דבריהם כן, וזו הראיה אינה נכונה ואע"פ שהדבר אמת, דאיסור תקרובת ע"ז דאורייתא הוא מדגרסינן בפרק מרובה (ע"א ב') השוחט לע"ז משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואקשינן מכיון ששחט בה פורתא אסרה אידך איסורי הנאה הוא ולאו דמריה קא טבח, ואי ס"ד דרבנן ודאי דמריה קא שחיט שהרי מן התורה לא אסרה כדאמרינן התם גבי שוחט חולין בעזרה, ואפי' למאן דאמר נמי שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, הא שחיטה ראויה היא כדאקשינן התם במעשה שבת אלא למ"ד דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי דהא שחיטה ראויה היא, אלמא משום דרבנן לא מפטר ואפי' למאן דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, וכש"כ למ"ד שמה שחיטה דכי טבח דמריה קא טבח, ותו דגרסינן במסכת חולין פרק השוחט (מ' א') השוחט בשבת בחוץ לע"ז חייב ג' חטאות ואקשינן כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך מחתך עפר בעלמא הוא אשחוטי חוץ אמאי מחייב, ואמאי כיון דמדאורייתא אינה נאסרת לא ליחייב אשחוטי חוץ, ומי שדחה באכילה הן אסורין מן התורה אבל לא בהנאה טעה, דאי היקישא עיקר מה מת אסור מן התורה בהנאה אף תקרובת ע"ז, ואי היקישא מדרבנן איסור אכילה מנא לן, ועוד מההיא דפרק מרובה תיובתיה דאפי' אסורה באכילה למ"ד שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה משלם."
ריטב"א קידושין נח, א
הריטב"א מתחיל באמירה שהאיסור דרבנן, דן בסוגיה ומסיק שהאיסור דאורייתא.
"אלמא קסבר רבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. איכא למידק דמשמע מהכא דכיון דחולין שנשחטו בעזרה אינן אלא מדרבנן מקודשת אלמא המקדש באיסורי הנאה דרבנן מקודשת, והא אמרינן בתוספתא (פ"ד ה"ז) שהמקדש ביין נסך ובעורות לבובין ובכל מה שהוא של עבודה זרה אינה מקודשת, והא תקרובת עבודה זרה איסורי הנאה דרבנן נינהו דהא נפקא לן (ע"ז כ"ט ב') מדכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים שהוא מדברי קבלה ואסמכתא דרבנן, תדע דהא לרבי אליעזר (ע"ז ל"ב ב' עי"ש) תקרובת עבודה זרה מטמא באוהל מפני שהוקש למת, ומוכח במסכת עבודה זרה (מ"ח ב') במתניתין דלא יעבור תחתיה וגמרא דילה דלא הוי אלא מדרבנן, ומיהו אי מהא לא קשיא דודאי תקרובת עבודה זרה מדאורייתא אסור בהנאה, והכי מוכח בבבא קמא (ע"א ב') דאמרינן גנב וטבח לעבודה זרה משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ואקשינן אמאי כיון דשחיט בה פורתא אסרה אידך כי קא שחיט לאו דידיה שחיט ולא דמריה שחיט, ואוקימנא באומר בגמר זביחה עובדה, ואי סלקא דעתך תקרובת עבודה זרה דרבנן כי שחיט בה פורתא דמאריה קא שחיט מן התורה ומחייב בתשלומי ארבעה וחמשה ולא באו חכמים להקל עליו אלא להחמיר עליו, אלא ודאי דאיסור תקרובת עבודה זרה דאורייתא ולטומאת אהל הוא דהוי דרבנן משום דקרא שהקיש עבודה זרה לזבחי מתים לגבי הנאה ואכילה הוא כדכתיב ויאכלו זבחי מתים ולא איירי לענין טומאה."
ריטב"א ע"ז נא, א
הנאה מתקרובת עבודה זרה אסורה מדאורייתא. אבל לגבי דבר שאינו כעין פנים, אבל בא כיוצא בו בפנים והוא 'כעין זביחה', נחלקו האמוראים, שלרב האיסור דאורייתא ולרבי יוחנן דרבנן (והלכה כמותו).
"כגון שבצרן מתחלה לכך… ואם תאמר הניחא לרב דסגי ליה בכעין זביחה אלא למאן דאמר דכעין פנים דארבע עבודות ממש בעינן וכדאמר רבי יוחנן בסמוך מאי איכא למימר, ויש לומר דמודה רבי יוחנן בהני דאסירי מדרבנן מיהת, ואף על גב דלא הוו כעין ארבע עבודות, מיהו יש כיוצא בו בפנים לענין בכורים, וכיון דאיכא הא ואיכא דבר המשתבר דהוי כעין זביחה שהיא מארבע עבודות אסרוה רבנן.
ומעתה משום הכי תלינן שבצרן מתחילה לכך מפני שאנו עושין כן בבכורים, וזהו הטעם בעצמו לתרץ דברי רש"י ז"ל שכתב לעיל דלא מחייב בשבירת מקל אלא בשעבודתו במקל ואין צריך לומר שאין המקל נאסר, ואם כן הכא כי בצרן מתחלה למרקוליס מאי הוי, דהא מסתמא אין דרכה של מרקוליס בדבר אחד מכל אלו כלל, אבל יש לומר דהתם דליכא שום תקרובת מקל בפנים בעינן שתהא עבודתה במקל, אבל הכא שכיוצא בו הוה בא לפנים שפיר מיתסר ואפי' לר' יוחנן מדרבנן והוא הדין לרב מדאורייתא, מורי רבינו."
ר"ן ע"ז נט, ב
"… לפיכך פי' הרמב"ן ז"ל דבמגע עכו"ם כו"ע מודו שהוא אסור אפי' בהנאה דאפי' תמצא לומר דמדאו' לא מתסר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מדרבנן מיהא אסור ומשום בנותיהם שאפילו איסור הנאה גזרו בו מטעם זה כיון שיין שנתנסך אסור בהנאה מן התורה וכמ"ש בפ' אין מעמידין."
חידושי הר"ן מסכת עבודה זרה דף לב עמוד ב
"ומני ר' יהודה בן בתירא היא. פי' דמדתנן מפני שהוא כזבחי מתים משמע דהרי הוא כמת ממש ואף לענין טומאה ומני ר"י בן בתירא היא דאלו לרבנן דפליגי עלי'. דוקא איסור הנאה אית להו אבל טומאה לא דכיון דאסור איסור אכילה בדאורייתא סברי רבנן דאתא דוד ואמר דבההוא איסור יש בו איסור הנאה אבל טומאה שלא הוזכרה בתורה לא דרשי לה מההוא קרא:"
ספר החינוך מצווה קיא
החינוך, על פי הרמב"ן, הגדיר את המצווה בתורה שלא לאכול ולשתות תקרובת ע"ז, כלאו מיוחד שנלמד מהפסוק "וקרא לך ואכלת מזבחו". ואת איסור ההנאה יחד עם שאר איסורי הנאה מע"ז מהפסוק "ולא תביא תועבה אל ביתך".
"שלא לאכול ולשתות תקרובת עבודה זרה
(א) שלא לאכול ולשתות תקרובת עבודה זרה, שנאמר [שמות ל"ד, י"ב – ט"ו] השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ וגו', וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו.
… (וביאר דינים רבים בע"ז, בעיקר סייגי דרבנן [בתוך כך הזכיר איסור הנאה, אבל לא ראיתי שאומר מפורש שאיסור הנאה מתקרובת ע"ז דרבנן או דאורייתא])
ועובר עליה ואכל כל שהוא או שתה אפילו טיפת יין נסך גמור לוקה, שאין דין דברים אלו כדין שאר איסורי מאכלות, שהן בכזית ודין שתיה ברביעית, לפי שעל עבודה זרה הזהירה תורה ואמרה [דברים י"ג, י"ח] ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, כלומר ואפילו כל שהוא."
ספר החינוך פרשת עקב מצוה תכט
"שלא נדביק שום דבר מעבודה זרה עם ממוננו וברשותנו ליהנות בו, ועל זה נאמר [דברים ז', כ"ו], ולא תביא תועבה אל ביתך וגו'…
ובכלל איסור זה בין עבודה זרה עצמה בין משמשיה בין תקרובת שלה, ובין עבודה זרה של ישראל או של גוי. ומה בין זו לזו, של גוי אסורה מיד שנעשית, שנאמר [דברים ז', כ"ה], פסילי אלהיהם, משפסלו, ושל ישראל אינה אסורה עד שתעבד, שנאמר [שם כ"ז ט"ו], ושם בסתר, עד שיעשה לה דברים שבסתר."
תוספות עבודה זרה כט, ב
התוספות קובעים שיין שנתנסך לפני ע"ז אסור מהתורה. ובדף נב הסבירו שלמרות שהמקור לזה הוא מפסוק בתהילים, זה לא דין מדברי קבלה בלבד, אלא היה במסורת ודוד הסמיך אותו על הפסוק.
"יין מנלן – תימה מאי קא בעי מנלן הא מתניתין מיירי בסתם יינם וגזרה דרבנן היא שגזרו על יינם משום בנותיהן וי"ל דודאי עיקר גזרה דסתם יינם (לקמן לו:) משום בנותיהן הוא מיהו לא היו אוסרים אותו בהנאה מטעם זה מידי דהוה אפיתן ושמנם אלא עבדו רבנן כיין נסך גמור שנתנסך לפני עבודת כוכבים שאסור מן התורה."
תוספות עבודה זרה נב, א
"תנהו ענין לכלים – ולא דמי לתקרובת הר שהתרנו לעיל בפ' כל הצלמים (דף מה. ד"ה אלהיהם) דשאני התם דכתיב (תהלים קו) ויאכלו זבחי מתים ומיניה נפקא לן תקרובת עבודת כוכבים וקרא כי כתיב בפעור כתיב שהוא תלוש ונאסר ולהכי תקרובתו אסורה אבל גבי עבודת כוכבים של מחובר לא מצינו איסור בתקרובתו אלא גבי כלים כדמסיק הכא ואע"ג דדברי קבלה הן עד דאתא דוד גמרא גמירי לה ואתא דוד ואסמכיה אקרא."
תוספות חולין קטז, א
וכן ברור בתוספות בחולין, שהיה אפשר להוכיח איסור הנאה בבשר וחלב מתקרובת ע"ז (ואין להקשות כי תקרובת מטמאה, כי הטומאה רק מדרבנן).
"חדא מתרתי אפילו כל דהו פרכינן – משמע אע"ג דלא הדר דינא וא"ת א"כ מיד כשאמר חמץ בפסח יוכיח נפרוך שכן גדולי קרקע ושוב לא יוכל לומר כלאי הכרם יוכיח וי"ל דמתחלה היה יכול לומר חמץ בפסח וכלאי הכרם יוכיחו דהוו להו תלתא ועוד דהוה מצי למימר בשר תקרובת עבודת כוכבים יוכיח וכי תימא מה לתקרובת שכן מטמא הא דמטמא היינו מדרבנן כדפרישית בפ"ק (לעיל דף יג: ד"ה תקרובת)."
פסקי רי"ד עבודה זרה כט, ב
הרי"ד שואל למה אמרו שסתם יינם אסור בהנאה גזירה משום בנותיהם, ולא גזירה משום יין שניסכו לע"ז שאסור מהתורה. מפורש שאם ניסכו אותו יש בו איסור תורה.
"אי קשיא כיון דסתם יינן אסור בהנאה דילמ' נסכיה, ואילו נסכיה יש בו איסור תורה כדנפקא לן מיין נסיכם, אם כן היכי אמרי' לקמ' בפירקין דגזרו על יינן משום בנותיהן, והא יינן דאוריתא הוא, ומשום גזירת יין נסך הוא אסור, דהא אפי' יין של ישראל נאסר במגע גוי, כל שכן סתם יינן, והיכי תלי טעמ' משום בנותיהן. ופיתן ושמנן דנאסרו משום בנותיהן אינן אסורין אלא באכילה, ולא בהנאה, וסתם יינן הוא אסור אפי' בהנאה, אם כן אין הטעם אלא משום גזירת יין נסך, והיכי תלי טעמ' משום בנותיהן. תשובה, מן הדין שסתם יינן של גוים מותר, ולא חיישי' דילמ' נסכיה לע"ז, דסתם מחשבת נכרי לע"ז לא אמרי', כדאמרי' בהכל שוחטין שחיטת הנכרי נבלה, נבלה אין איסורי הנאה לא, אלמ' סתם מחשבת נכרי לע"ז לא אמרי', אלא משום גזירה דבנותיהן (ו)אמרו דילמ' נסכיה לע"ז, והילכך אסרוהו אפי' בהנאה, ואי לאו טעמ' דבנותיהן לא הוו גזרי ביה ולא מידי."
מאירי ע"ז כט, ב
"אמר המאירי ואלו דברים של גוים אסורים ואיסורן איסור הנאה היין של גוים והוא שמן התורה נאסר יין נסך והוא יין שנתנסך לפני ע"ז וכן מים שנתנסכו לפני ע"ז והתורה אסרתו אף בהנאה כמו שהתבאר בגמ' שהקישתו לזבחי מתים שנאמר אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם והרי שהוקש יין לזבח והוקש אח"כ זבח זה למת שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים ומה מת אסור בהנאה אף זבח אסור בהנאה ואע"פ שיש שפירשו שאף יין נסך מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא עיקר הדברים כך הוא."
הרא"ה – בדק הבית על תורת הבית בית א שער א
הרא"ה סובר שיין שניסכו לע"ז אסור מהתורה.
מתייחס למחלוקת התנאים על גוי שניסך יין של יהודי שלא בפני ע"ז, שת"ק אוסר וריב"ב וריב"ב מתירים מסיבות שאינן שייכות בתקרובת של גוי (הדגשתי את הברייתא). והוא מסביר שהמחלוקת היא האם זה אסור מהתורה, שלדעת ת"ק זה אסור מהתורה, ולדעה השנייה זה לא אסור מהתורה. וכיוון שהסיבה שהדעה השנייה מתירה היא צדדית (לענייננו), הרי שכולם מודים שיין שניסכו לע"ז אסור מדאורייתא.
"[דף י עמוד א] עוד כתב דהלכתא כרב הונא ועולא ור' יוחנן דאמרי אדם אוסר דבר שאינו שלו, ודלא כרב נחמן ורב עמרם דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ומייתי ראיה מהא דאוקימנא כתנאי מדתניא נכרי שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"א אסור ור' יהודה בן בבא ורבי יהודה בן בתירה מתירין אותו מפני שני דברים אחד שאין מנסכין יין אלא בפני ע"א ואחד מפני שיכול לומר לו לא כל הימנך שתאסור ייני לאנסי ורב הונא כתנא קמא ע"כ. ואני אומר דהא ליתא אלא הלכה כרב נחמן דהלכתא כבתראי. וראיה שהביא אדרבה סייעתא היא לדידי דהא רב אשי התם בע"א כר' יהודה סבירא ליה ופלוגתייהו ודאי אדינא דאורייתא וכלהו ס"ל דמגען אסור מדרבנן אבל האי דמנסך בהדיא סבר תנא קמא דאסור דאורייתא כתקרובת ונפקא לן מינה לדיני טובא ור' יהודה סבר דלא מיתסר אלא דרבנן כשאר מגען ועלה קאמר רב אשי התם הילכך האי נכרי דנסכיה לחמרא דישראל כלומר דנסכיה להדיא אע"ג דלזבוניה אסור דהא כל מגע נכרי דעלמא נמי אסור בהנאה ואסור לזבוניה משקל דמי מההוא נכרי שרי דמיחזי כתשלומי נזק מאי טעמא מקלא קלייה הימנו הילכך כיון דסבר ר' יהודה דלא מתסר אלא דרבנן וסבירא לן כותיה שרי למשקל דמי מההוא נכרי מה שאין כן לתנא קמא דכיון דמיתסר מדאורייתא מההוא נכרי גופיה אסור למשקל דמי ולמיתב ליה חמרא דדמי חמרא יהיב דאי לאו חמרא לא הוה יהיב דמי אבל השתא דמיתסר מדרבנן שרו ליה רבנן ועשאוה כתשלומי נזק."
רשב"א
הרשב"א כתב בתורת הבית שיין או מים שניסכו לע"ז – אסור בהנאה מהתורה, וכן נראה ממה שכתב בשו"ת שהתוקע בשופר של תקרובת ע"ז לא יצא כי הוא כאילו שרוף ואין לו שיעור (בשונה משופר שהוא ע"ז, שיש לו ביטול, ובדיעבד יוצאים בו).
הרשב"א בקידושין מביא שיש אומרים שאיסור הנאה מתקרובת מדרבנן, ומקשה על זה מהמקורות (ביחס לשחיטה שאינה ראויה) שמשמע שהאיסור דאורייתא, וכותב שהתוספות תירצו שבאכילה אסורה מהתורה ובהנאה אסורה רק מדרבנן. נראה מזה כאילו הוא מתכוון לומר שהתוספות הכריעו כך, ושגם הוא מתכוון להכריע כך, אבל כיוון שבתורת הבית כתב להיפך – צריך לפרש שהוא מסביר לפי אותה שיטה, אבל דעתו למעשה שאיסור ההנאה מתקרובת הוא דאורייתא. (מכאן ניתן גם ללמוד על התוספות ומי שכתב כמותו, שאין מזה הוכחה מה דעתם למסקנה).
תורת הבית הקצר בית ה שער א
"דבר תורה יין או מים שנתנסכו לגלולים [דף לט עמוד ב] אסורים אפילו בהנאה כע"ז, שהתורה הקישה ניסוכי גילולים וזבחים למת, שנאמר "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים"."
שו"ת הרשב"א חלק א סימן ה
"אבל בשופר של תקרובת עבודה זרה אפילו תקע לא יצא משום דתקרובת עבודה זרה לית לה בטלה עולמית. משום דאיתקש למת דכתב (תהלים ק"ו) ויאכלו זבחי מתים ולפיכך לשריפה קאי כתותי מיכתת שיעוריה."
רשב"א קידושין נח, א
"… אלמא המקדש בגוף איסורי הנאה של דבריהם אינה מקודשת.
ויש מביאין ראיה מדתניא בתוספתא דמכלתין (פ"ד) המקדש ביין נסך ובעורות לבובין ובכל מה שחל עליו שם ע"ז אע"פ שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת, ואמרי דתקרובת ע"ז אינה אסורה בהנאה אלא מדרבנן דהא מדכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים ילפינן לה בע"ז (כ"ט ב') ודברי קבלה הן ואסמכתא דרבנן ואפ"ה אינה מקודשת, וליתא דהא אמרינן בחולין בפרק השוחט (מ' א') השוחט בשבת בחוץ לע"ז חייב שלש חטאות ואקשינן והא כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך מחתך בעפר בעלמא הוא אשחוטי חוץ אמאי מיחייב, ואם איתא דמדאורייתא לא מיתסרא שפיר מיחייב אשחוטי חוץ כיון דשחיטה ראוי' מדאורייתא היא דגרסינן בכתובות פ' אלו נערות (ל"ג ב') גנב וטבח בשבת גנב וטבח לע"ז גנב שור הנסקל וטבחו משלם תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' דברי ר"מ וחכמים פוטרין ואוקימנא דטעמייהו דרבנן דפטרי משום שחיטה שאינה ראויה ור' שמעון היא דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ובשחיטת שבת סבר לה כר' יוחנן הסנדלר דאמר מעשה שבת אסורים ואמרי' עלה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מעשה שבת דאוריי' וחד אמר מעשה שבת דרבנן ואקשי' ולמ"ד דרבנן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי ופרקי' כי קא פטרי רבנן אשארא אלמא אע"ג דאינה ראויה מדרבנן אפ"ה מיחייב בתשלומי דו"ה דשחיטה ראויה קרינן לה, ושוחט לע"ז דלא קרי' שחיטה ראויה משום דאינה ראויה דאורייתא היא, ותירצו בתוס' דבאכילה ודאי אסירא דבר תורה והיינו דפרכי' אשחוטי חוץ אמאי מיחייב דתו לא הוי ראויה לפתח אהל מועד אבל בהנאה שרי ורבנן הוא דאסרוה, וא"ת אי הקישא דמה מת אסור אף תקרובת אסורה עיקר, כי היכי דגמרינן מינה איסור אכילה אף איסור הנאה ילפינן מינה ואי לא חשבת לה עיקר אפילו באכילה אינה אלא של דבריהם, י"ל דלמאי דכתיב בקרא בהדיא מקשי' לה דאכילה הוא דכתיבא כדכתיב ויאכלו זבחי מתים לאכילה איתקש ולא להנאה, ומיהו אכתי קשה מדגרסינן בפרק מרובה (ע"א ב') השוחט לע"ז משלם תשלומי דו"ה ואקשינן כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך איסורי הנאה הוא ולאו דמאריה קא טבח ואי לאו מדאורייתא דמארי' חשבי' ליה שהרי מן התורה לא אסרה וכדאמרינן התם גבי חולין שנשחטו בעזרה דדוקא אי הוי מדאורייתא לא מיחייב משום דכיון דשחט בה פורתא אסרה ואידך לאו דמרי' קא טבח אבל אי הוי מדרבנן מיחייב, ותירצו דיש דברים שהחמירו חכמים באיסור הנאתן לעשותם כאלו אינו דמריה ויש שלא החמירו עליו כל כך, וכדכתבי' לעיל."
הסוברים שאיסור ההנאה דרבנן
לא מצאתי מפורש מי שסובר כך .
הרמב"ן הרשב"א והמאירי (הובאו לעיל) הזכירו שיש כאלה שכך סוברים (והם מקשים על דבריהם).
דנים ודוחים את הראיות, אין הכרעה בדבריהם
בתוספות הציעו להוכיח מהגמרא שאיסור הנאה מתקרובת עבודה זרה הוא איסור דאורייתא, ודחו את הראיה, על סמך הטענה שגם אם זה איסור דרבנן זה איסור חמור וזה לא נחשב ברשותו (בניגוד לחולין שנשחטו בעזרה, שלדעה שאיסורם דרבנן אם קידש בהם אישה היא מקודשת). אבל על איסור אכילה של תקרובת ע"ז יש הוכחה שזהו איסור דאורייתא, מהדין ששחיטה לע"ז נחשבת שחיטה שאינה ראויה.
ייתכן בהחלט שהם יסכימו שהאיסור דאורייתא, כפי שמוכח מהרשב"א (שהביא את דברי התוס', ובתורת הבית כתב שהאיסור דאורייתא), וכן מהרי"ד (שהשטמ"ק הביאו כאן כדברי התוס' (לקמן), ולעיל ראינו שהוא כותב בפשטות שהאיסור דאורייתא).
וכ"כ תוספות הרא"ש, שטמ"ק בשם הרי"ד, תוספות רבינו שמואל.
תוספות מסכת בבא קמא דף עב עמוד ב
"דאי ס"ד [חולין שנשחטו בעזרה] דאורייתא מכי שחיט בה כו' – משמע דאי הוה מדרבנן חשיב דמרה שפיר ומתוך כך היה נראה לדקדק דתקרובת ע"ז אסורה בהנאה דאורייתא מדקאמר לעיל ור"מ שוחט לע"ז אמאי מחייב כיון דשחט פורתא אסרה אידך לא דמרה קטבח ואי דרבנן הוה חשיב שפיר דמרה ומיהו יש לדחות דתקרובת ע"ז אפי' לא אסורה בהנאה אלא מדרבנן חשיב ליה שפיר לאו דידיה כיון דאסרו חכמים בכל הנאות דאפילו קידש בו אין האשה מקודשת כדתנן בתוספתא דקדושין (פ"ד) המקדש ביין נסך (ובע"ז) בעורות לבובים כו' אע"פ שקדש בדמיהן אינה מקודשת אבל חולין בעזרה אי הוי דרבנן וקידש בו את האשה מקודשת לכך חשיב דמריה דבסוף האיש מקדש (קדושין דף נח.) קתני גבי חולין שנשחטו בעזרה רבי שמעון אומר מקודשת ופריך אלמא קסבר רבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא כו' ומיהו איסור אכילה דהויא ודאי דאורייתא יש לדקדק משמעתין דלעיל דפטרי רבנן שוחט לע"ז משום שחיטה שאין ראויה ואי איסור אכילה לא הויא אלא מדרבנן לא היה נחשב בכך שחיטה שאינה ראויה כמו מעשה דשבת למאן דאמר דרבנן וא"ל דאי אסור באכילה דאורייתא היינו על כרחך משום דהוקשו למת מהאי טעמא נמי תיאסר בהנאה כמת וי"ל כיון דכתיב ויאכלו זבחי מתים לאכילה איתקוש ולא להנאה."
תוספות הרא"ש קידושין נח, א
"והשתא משמע הכא דמידי דלא מיתסר בהנאה אלא מדרבנן אשה מתקדשת בו, ונראה לדקדק מתוך זה דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא, דתניא בתוס' דמכלתין המקדש ביין נסך ובע"ז ובעורות לבובין אע"פ שקידש בדמיהן אינה מקודשת, ומיהו יש לדחות שיש דברים שהחמירו חכמים באיסורי הנאה דידהו שאין אשה מתקדשת בה"
שיטה מקובצת מסכת בבא קמא דף עא עמוד ב – בשם הרי"ד
"כיון דשחט בה פורתא אסרה. מכאן יש לדקדק דתקרובת עבודה זרה דאורייתא דאי לרבנן לא הוה אמרינן לאו דידיה קא טבח דהא לקמן דייק תלמודא דאם חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא דפטור מארבעה וחמשה אבל אי דרבנן מחייב ולא אמרינן לאו דידיה קא טבח. אמנם יש לחלק באיסורין דרבנן דעבודה זרה דחמיר איסוריה אלמוה רבנן לאסור תקרובת באיסורא דאורייתא והיינו דקאמר לאו דידיה קא טבח. וכן מצינו שחלקו חכמים באיסוריהן גבי המקדש משש שעות ולמעלה פירוש מסוף שש שעות אפילו בחטי קרדנייתא דחמץ נוקשה הוא אין חוששין לקידושיו משום דשעות דאורייתא וחמץ דרבנן אבל קודם שש מקודשת אף על גב דאיכא איסורא דרבנן הואיל דשעות וחמץ תרווייהו דרבנן. אבל יש לדקדק מהא דפרק השוחט דקאמר השוחט בשבת בחוץ לעבודה זרה חייב שלש חטאות ופריך שוחט לעבודה זרה מכי שחיט בה פורתא אסרה אידך מחתך בעפר הוא פירוש ולא ליחייב משום שחוטי חוץ ואי תקרובת עבודה זרה דרבנן האיך יפקעו איסור כרת וחיוב חטאת. וי"ל איסור תקרובת דאורייתא ואיסורי הנאה דרבנן. ואי קשיא הא איסור תקרובת מויאכלו זבחי מתים נפקא דקאמר מה זבחי מתים אסור בהנאה אף תקרובת אסור בהנאה ומהיכא תיתי למעט איסור הנאה אי דרשא היא ליקשיה אף לאיסור הנאה ואי אסמכתא היא איסור אכילה מנא לן. וי"ל דדייק מויאכלו לאכילה הקשתיו למת ולא להנאה. ה"ר ישעיה ז"ל. עיין תוספות להלן דיבור המתחיל דאי סלקא דעתך דאורייתא וכו'."
תוספות רבינו שמואל (בשיטת הקדמונים) מסכת קידושין דף נח עמוד א
"אלמא חולין שנשחטו בעזרה לר' שמעון לאו דאורייתא. משמע דבמידי דמיתסר בהנאה מדרבנן אשה מתקדשת בו. ויש לדקדק מתוך כך דאיסור הנאה דתקרובת ע"ז דאורייתא דתניא בתוספתא דמכילתין המקדש ביין נסך ובעורות לבובין אע"פ שקדש בדמיהן אינה מקודשת. מיהו יש לדחות דיש דברים שהחמירו באיסור הנאה דידיה, דאין אשה מתקדשת בו, כדאשכחן בר"פ כל שעה, דהמקדש בחיטי קורדנייתא משש שעות ולמעלה אין חוששין לקדושין, אע"ג דקשין הן וחמוצן דרבנן. ודוקא מו' שעות ולמעלה כמו שמפרש ר"ת דהיינו מסוף ו' ולמעלה דהוי חמץ דרבנן ושעות דאורייתא, ודלא כפ"ה דהתם דהיינו מתחלת שש ולמעלה. א"נ בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן כדמשמע בר"פ כל שעה דמדמי לה לההיא דחיטי קורדנייתא. אבל בחמץ דרבנן ושעות דרבנן מקודשת. ומהא דאי' ס"פ השוחט גבי שוחט בשבת בחוץ לע"ז חייב ג' חטאות, כיון דשחט בה פורתא אסרה, אידך מחתך עפר בעלמא היא, ואשחיטת חוץ לא ליחייב, אין לדקדק דאיסור הנאה דאורייתא, דאפי' לא יהא אסור באכילה מכי שחט פורתא, פריך שפיר דתו לא חזי לפתח אהל מועד. מיהו איסור אכילה ודאי יש לדקדק משם דהוי מדאורייתא. וכן יש לדקדק במרובה דקרי שוחט לע"ז שחיטה שאינו ראויה, ואי איסור אכילה דרבנן, היה נחשב שחיטה ראויה, כמו מעשה שבת למ"ד דרבנן. וא"ת ואיסור אכילה מהיכא נילף מדאיתקיש תקרובת ע"ז למת דכתיב ויאכלו זבחי מתים, גם איסור הנאה נילף מהתם. דהא מת אסור בהנאה, דילפינן שם שם מעגלה ערופה בפ"ב דע"ז, וי"ל כיון דכתיב ויאכלו לאכילה איתקש ולא להנאה:"