דברי הפוסקים בהשכרת בית לגוי

האוסרים להשכיר בית לגוי בארץ ישראל

הרב אליהו ילוז, שו"ת יש מאין סימן יז

בשו"ת יש מאין מובאת תשובה ארוכה ומפורטת על השאלה האם ניתן להשכיר בתים לגוים גם בארץ ישראל. בתשובתו מביא את כל ההיתרים שנאמרו בראשונים על חו"ל ודן האם הם חלים גם בארץ. רוב ההיתרים נאמרו ספציפית לחוץ לארץ והם לא שייכים לארץ. מביא שהרב אלישר והרב יצחק אבולעפיה הקילו על סמך שני היתרים שמביא הראב"ן ודוחה את ההיתרים האלה. וכן דוחה את ההסתמכות הקולא של חכמים באיסור זה במקום הפסד. בסוף מסכם שאין היתר בשופי. אמנם מוצא היתר אם יפקיר את הבית בפני שלושה, יוכל להסתמך על הדעה שמותר אם הגוי לא מכניס בקביעות עבודה זרה לבית.

השאלה

השאלה: האם אפשר להשכיר בתים לחברת המסיון שאין להם צלבים? במהלך תשובתו הוא מביא את כל ההסברים מדוע נהגו להקל בחוץ לארץ, ודן בכל אחד מהם האם ניתן להתיר גם בארץ.

"שאול שאל אחד מיקירי עיר קדשנו תבנה ותכונן בעל נפש אם יוכל להשכיר הבתים שיש לו פה עיר קדשנו תבנה ותכונן לחברת המסיון שאין להם צורות השתי וערב רק מאמינים באותו האיש ורצונו להיות ההיתר בשופי.

ואני עניתי דהן אמת כי דבר זה משנה ערוכה היא בעבודה זרה דף כ"א [ע"א] דרבי יוסי אומר בארץ ישראל משכירין להם בתים אבל לא שדות ובסורייא וכו' ובחוץ לארץ מוכרים אלו ואלו, וקאמר בש"ס אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי. אבל מכל מקום הנה שם במשנה סתמו ואמרו אפילו במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שהוא מכניס לתוכו עבודה זרה שנאמר לא תביא תועבה אל ביתך [דברים ז' כ"ו] עד כאן. ולזה צריך לברר הדין מהו בימים האלה. וכבר עמדו קמאי ובתראי על מה סמכו העולם בחוץ לארץ להשכיר בתים וכו' ומשם תצא תורה לנדון דידן."

 

האיסור מהתורה, והטעמים בראשונים מדוע הקילו להשכיר בתים בחו"ל

כותב שלרוב הראשונים איסור השכרת בתים לנכרי הוא מהתורה. ומביא סברות שונות מהראשונים מדוע הקילו בחוץ לארץ. 1) תוספות – מפני שהגוים לא מכניסים עבודה זרה לבתים בקביעות (כך טעמו של הר"י, וטעמו הראשון של הרא"ש). 2) רבינו חיים כהן – עפ"י דיוק מהירושלמי רואים שבחו"ל לא אסרו, ומסביר מפני שהבית לא קרוי "ביתך". 3) רבינו אלחנן – גם עפ"י הירושלמי, אך מסביר שהאיסור מדרבנן ובחו"ל לא גזרו. 4) תרומה – הירושלמי מדבר בתלמיד חכם שמקנה לגוי את הבית. 5) ראב"ן טעם א – הבתים שייכים לשלטון הנכרי, שאנחנו מחוייבים במס אליהם. 6) ראב"ן טעם ב – הגוים לא אדוקים בעבודה זרה. 7) רא"ש טעם ב – מפני שאצל הגוים שכירות קונה, וידם תקיפה ולכן החוק שלהם קובע:

"וטרם כל נחקור אם איסור לא תביא תועבה אל ביתך מן התורה הוא דוקא במכניס הוא עצמו או גם בשוכר לגוי והגוי מכניס, דנפקא מינה טובא בזה. והרב תורת חיים בשיטתו שם כתב וזה לשונו והאי קרא על כרחך אזהרה הוא שלא ישכיר ביתו לעכו"ם ויכניס בו עבודה זרה. דאי לישראל תיפוק ליה מרישא דקרא פסילי אלהיהם תשרפון עיין שם. ואף על גב דמדברי הרמב"ן על התורה נראה דמוקי הכל לישראל, ורישא דקרא בעבודה זרה עצמה וסיפיה לאסור בהנאה כל ענייניה והנוין עיין שם. אבל נראה שרבים ונכבדים קיימי בשיטת התורת חיים ז"ל, והוא מהטעמים שסמכו למנהג שמשכירים בחוץ לארץ.

א) התוספות שם דבור המתחיל אף במקום, הביאו ראיה מתוספתא [עבודה זרה פרק ב' הלכה ג'] דמחלק ואינו אוסר רק שכירות בתים ולא שכירות אוצרות וכו' אף על פי שידוע שמכניס, והטעם דלא נאסר רק כשמכניסים בקבע ולא בעראי. ואם כן בזמן הזה שגם לבתים אין מכניסין בקבע שרי.

ב) משם רבינו חיים כהן ז"ל, משום דבירושלמי אמרו שבמקום שאמרו למכור משכיר אף לבית דירה ונתן טעם לזה משום דבחוץ לארץ לא מיקרי ביתך אלא בארץ ישראל.

ג) משם רבינו אלחנן בטעם הירושלמי, משום דאף בארץ ישראל אינו אסור להכניס רק למקום שדר בו ולא בשכור ורק רבנן הוא דגזור, ומפני כך הקלו בארץ ישראל באוצרות ובחוץ לארץ גם בבתים עיין כל זה בתוספות שם. ועיין בסמ"ג לאוין מ"ח דנתן טעם כאוקמתא דר"י והגם שנוטין דברי קודשו להתיר אף בארץ ישראל כבר הדינא דחיי דף נ"ט ע"ב כתב שאינו כן.

ד) גם הרב בעל התרומה בהלכות עבודה זרה סימן קמ"ד הביא מה שכתבו התוספות ודחה, ותירץ עוד דשמא הירושלמי לא התיר רק לתלמיד חכם דגמר ומקני לפירות כל ימי השכירות ותו לו מיקרי ביתו של ישראל דסבירא ליה לירושלמי קנין פירות כקנין הגוף דמי זהו טעם ד'. רק דחה זה דאנן קיימא לן לאו כקנין הגוף דמי, והסכים לטעם ר"י עיין שם. גם האגודה בפרק קמא דעבודה זרה והגהות מיימוניות פרק יו"ד מהלכות עבודה זרה כתבו הטעם של ר"י ובשלטי הגבורים העתיק מריא"ז שסמך על דברי ר"י.

והרב בית חדש [יורה דעה] סימן קנ"א הביא מראב"ן סימן רצ"ה ב' טעמים.

ה) דכי אמרינן לא תביא תועבה אל ביתך הני מילי בארץ ישראל שהיה ביתם מיוחד להם ואין יד גוי באמצע אבל אנו שנותנים מס מקרקעות אינו מיוחד.

ו) ועוד, דסמכינן אהא דגויים שבחוץ לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם ואין לחוש להכניס עבודה זרה שאינן אדוקין לעשותה בביתם וכו' אבל בסוריא ובארץ יון ודאי אדוקים וכו'. וכתב הבית חדש דרצה לומר דבארץ יון ודאי אדוקים ואפילו הכי נהגו היתר, לכן הטעם הראשון עיקר. והכל בו הלכות עבודה זרה סימן צ"ז כתב משם רבו כדברי הרב רבינו אלחנן ז"ל עיין שם. ומדברי כולם ז"ל נראה דעיקר האיסור הוא מן התורה ומחלקים בגוף האיסור, זולת הרב אלחנן ז"ל הוא שכתב דהוא מדרבנן.

ונראה שלזה נתכוון התורת חיים ז"ל שם שסיים וזה לשונו וכתבו התוספות דמה שמשכירים עתה וכו' לפי שאין מכניסים שם בקבע וכן כתב בשלחן ערוך [יורה דעה סימן קנ"א], אבל הראב"ן כתב שיש מדינות דאדוקין שהם מכניסין בקבע לכך בעל נפש יחמיר על עצמו. עוד כתב להוכיח מדברי מרן ומור"ם שם שתפשו עיקר החילוק בין קבע לעראי שהוא תירוץ ראשון של התוספות, דסבירא להו מכח זה דעיקר האיסור הוא מן התורה כמו שכתבנו. (ומה שכתב אבל וכו' לכך בעל נפש יחמיר הוא משום דהוקשה לו גם לסוברים שהוא מן התורה עם כל זה מריבוי החילוקים יש להתיר בספק ספקא, וכן נראה מהש"ך שם סעיף קטן י"ז לאפוקי זה כתב דאדוקין ובעל נפש יחמיר עיין עליו).

אלא דמדברי הרא"ש ז"ל שם בעבודה זרה אין נראה כן שעמד על המנהג והביא התוספתא דמחלקת בין דירה לאוצרות. ופירש דהוא משום דפשטא דקרא לא תביא תועבה אל ביתך בישראל גופיה מיירי, רק מדרבנן אסרו גם בשכירות לגוי ובימיהם היו רגילין להכניס בקבע לבית דירה וגזרו בה ולא לאוצר, והאידנא שאין רגילין להכניס רק בשעת חולי שרי. טעם ז' ועוד נהי דלדידן שכירות לא קנייא כיון דלדידהו קנייא, וידם תקיפה ואפילו נפל בית משכיר אינו יכול להוציאו הוי כמכר עד כאן..

ונמצא מכל הנזכר לעיל דרבים סוברים דעיקר איסור זה מן התורה הגם דלעומתם גם כן גדולים הם הסוברים דעיקרו מדרבנן מכל מקום יש לחוש להם לדון בספק להחמיר ובפרט דהוא אביזרא דעבודה זרה. "

 

האם שייך להקל גם בארץ ישראל

לטעם הרב חיים כהן והרב אלחנן, שלמדו מהירושלמי – כל ההיתר הוא בחוץ לארץ. וכותב שגם לטעם הר"י שמחלק בין קבוע לעראי צריך להחמיר מפני שבארץ ישראל נצטוונו לשרש אחר עבודה זרה. וכן לטעם השני ברא"ש שבחוקי הגוים שכירות קונה שייך דווקא בחוץ לארץ:

"ומעתה ניחזי אנן הטעמים שכתבנו משם הפוסקים להקל בזמן הזה, אי שייכי גם בארץ ישראל או דוקא לחוץ לארץ. וזה פשוט דטעם הרח"ך והר"א ז"ל מפורש להדייא דוקא לחוץ לארץ, אבל טעם ר"י דיש לחלק בין קבע לעראי נראה דלא שנא, וכן כתב הדינא דחיי ז"ל לאוין מ"ח דלהנך טעמי יש חילוק, אבל לטעם הסמ"ג והרא"ש והטור בנו ביורה דעה סימן קנ"א כיון שאין נוהגים להכניס עבודה זרה לבתיהם יש טעם למנהג שנהגו להשכיר אף בארץ ישראל עיין שם. אלא אי לאו דמסתפינא אמינא דבצירוף דברי הר"ן והכל בו דארץ ישראל חמירא משום דשם נצטווינו לשרש אחר עבודה זרה, גם המחלקים בין קבע לעראי יחמירו בארץ ישראל מטעם זה גם שלא יכניסו רק בעראי. וזה יורה מדברי קודשם שתפסו על מה סמכו האידנא בחוץ לארץ ולא כתבו סתם.

וגם הרא"ש שסתם יש להוכיח מטעמו האחרון דדוקא בחוץ לארץ קאי. והוא כי טעמו בו משום דידם תקיפה שכירות קנייא ואין זה ביתו דישראל, וזה לא יתכן להתיר רק לחוץ לארץ דאי לארץ ישראל מאי מהני אפיקתיה מלא תביא תועבה אל ביתך אבל בזה עילתיה ללא תחונם [דברים ז' ב'] לא תתן להם חנייה בקרקע [עבודה זרה כ' ע"א]. דבבתים נמי שייך כדפריך הש"ס התם בפשיטות בעבודה זרה אי הכי בתים נמי איכא תרתי חניית קרקע והפקעת מזוזה עיין שם. … (דיון בלא תחנם)… והמורם מזה דהטעם השני דהרא"ש לא יוצדק רק לחוץ לארץ ולא לארץ ישראל משום דאיכא איסור חנייה."

 

פוסקים שהקלו על פי טעם הרא"ש גם בארץ ישראל ותימה עליהם

מביא פוסקים שהקלו ומקשה עליהם, בעיקר שהם התעלמו מאיסור "לא תחנם":

"ומזה אני תמה על הרב צפיחית בדבש דף קל"ו ע"א שכתב ולפי טעם הב' דאלמות גוים לשכירות ושוייוה כמכר ממש אם כן גם בארץ ישראל לאו ביתך מיקרי. וכן ראיתי לב' המאורות הגדולים ראשון לציון בספר ישא איש יורה דעה סימן ב' הוא והרב פני יצחק סמכו את ידיהם להתיר מתרי טעמי דהרא"ש הגם דנדון השאלה בארץ ישראל קאי. והוא פלא איך לא הרגישו מאיסור חנייה בקרקע. וכן אני מוסיף להפליא כנזכר כי הצפיחית בדבש שם הקשה על ספר התרומה דתירץ על הירושלמי שהתיר בחוץ לארץ דמיירי בתלמיד חכם דגמר ומקני פירי, דזה לא סליק לדידן דקיימא לן לאו כקנין הגוף, דאמאי לא מצא מנוח לתרץ גם לדידן, דמיירי שהפקיר המשכיר כל זכותו בבית כל ימי השכירות או שגמר והקנה גם הגוף לגוי כל ימי השכירות וכמו שכתב באורח חיים גבי שכירות בהמתו לגוי בשבת, וכתב שכן מצא להרב בנימין זאב סימן קס"ד כתב אופן הב' לתרץ בעד הירושלמי ותירץ על ספר התרומה דבהפקרא לא ניחא ליה משום שהוא היתר מפוקפק, ובקניית הגוף לא ניחא ליה משום דהירושלמי איירי בשכירות. אבל אין הכי נמי דלדינא סליק שפיר עד כאן. ומזה למדו להקל באותו נדון. כי ראשון לציון ז"ל הביא דברי הרב בנימין זאב והתיר להשואל משום שהוא תלמיד חכם[1], והרב פני יצחק ה' ישמרהו ויחייהו הביא דברי הצפיחית בדבש וסיים ובכן אנו למדין בנידון דידן דראובן זה תלמיד חכם מצי למעבד אחד מב' אופנים דמהנו להשכיר ביתו בארץ ישראל כדין איסור שבת וזה פשוט עד כאן.

והוא תימה דלראשון לציון קשה חדא, דהבנימין זאב וסה"ת וצפיחית בדבש לא התירו רק בחוץ לארץ שאם יצאנו מאיסור לא תביא תועבה אל ביתך ליכא לא תחונם, מה שאין כן בארץ ישראל. ולהפני יצחק ה' ישמרהו ויחייהו קשה תרתי, הא, והך דסמך בהפקר. והרב צפיחית בדבש עצמו כתב שהוא מפוקפק. ועיין למהר"מ אלשקאר סימן מ"ב הביאו הרב כנסת הגדולה אורח חיים סימן רמ"ו הגהות הטור שאין לסמוך עליו רק במקום שנהגו ובעל נפש יחמיר עד כאן. ותו מעיקרא קשיא לי איך נלמוד משבת ללתא דעבודה זרה והלא כתבתי לעיל מהש"ס דאפילו למאן דאמר דשכירות קנייא בבהמתו בשבת עם כל זה בעבודה זרה לא החמיר. ובזה אזדא קושיית הצפיחית בדבש על סה"ת עיין שם ואין להאריך."

 

הטעמים שלשיטתו אפשר להקל בהם בארץ ישראל

בישא איש ובפני יצחק כשדנים להתיר להשכיר הם הביאו גם את הטעמים של הראב"ן – שהבית לא נחשב של ישראל בגלל המס וכן מפני שהגוים לא אדוקים. עוד הוסיפו שחכמים מקילים כשיש הפסד ממון. הרב ילוז מסיק שטעמים אלו שייכים גם לארץ ישראל:

"המורם מזה דהנך טעמי כולהו לעניות דעתי נראה דלא שייך להתיר בארץ ישראל. אבל הני טעמי דראב"ן דמשום מס דרמי עלייהו לא חשיב ביתך המיוחד, וגם משום שאינן אדוקין וכו', שייכי גם בארץ ישראל. דהא העיד הרב השואל בספר ישא איש דכותבין על גבי הקושאן שאם לא יפרע המס יקח הקרקע המלך וכך כתב הצפיחית בדבש שם. וגם אינן אדוקין וכו'.

גם טעם שכתבו הרבנים דמשום פסידא דממונא, או משום שאין יהודים מצויים להשכיר שרי, שייך בארץ ישראל נמי. ויש להוכיח זה ממה שכתב הצפיחית בדבש משם הרמב"ן, בספר מעשה צדיקים דף קל"ז וזה לשונו ואם אפשר בעל נפש צריך לפרוש מהם, ועוד בירושלמי רבי סימון היו לו כרמים נטועים בהר המלך שאל לרבי יוחנן אמר לו יבורו ואל ישכירם לגוי שאל לרבי יהושע ושרא ליה במקום שאין ישראל מצויים להשכיר וכתב הרב בכוונת רמב"ן להוכיח דלא מבעיא לר' יוחנן דאסור אלא גם רבי יהושע לא התיר רק במקום שאין ישראל מצויים לפיכך בעל נפש יפרוש עד כאן. והר המלך פשיטא דבארץ ישראל הוה, דהא סיים שם בירושלמי כהדא בסורייא סורייא נשמעינה מן הדא, ופירש הפני משה כהדא בסורייא כלומר כיון שאין ישראל מצויים דינו כסורייא שמשכירין שדות וסורייא גופה אי הלכה כר"מ או כר' יוחנן נשמעינה מן הדא עיין שם. משמע דבארץ ישראל מיירי ואפילו הכי התיר רבי יהושע במקום שאין ישראל מצויים. גם מדהרמב"ן מייתי ראיה משם לחוץ לארץ ולא חילק דלא החמירו רק בארץ ישראל שמע מינה דאם יש להתיר מכח זה אין חילוק.

זולת דאיבעי לן לעיוני בהנך גם כן אי קיימי לדינא או לא, והחילוק שבין קבע לעראי מלבד מה שכתבנו לעיל דאפשר דהרא"ש גופיה שסמך עליו לא סמך רק בחוץ לארץ דשם לא נצטווינו על שירוש עבודה זרה. עוד בה אני אומר דדוקא לשיטתו דסבירא ליה עיקר האיסור הוא מדרבנן סמך מלך, אבל לדידן דהוכחנו מגדולי הפוסקים דמדאורייתא הוי אפשר דלא יועיל. בפרט דהתוספות עצמם דחאוהו והוי ספק מן התורה…".

 

דחית ההסתמכות על טעם המס (הראשון בראב"ן)

דוחה את ההסתמכות על הטעם הראשון בראב"ן, שהבתים לא שלנו כי משלמים עליהם מס:

1. דעת ראב"ן נתונה במחלוקת – שנחלקו לגבי מעשרות, שר"ת אומר שאין חיוב מפני שהקרקעות משועבדות לשרים והם לא שלנו, ור"י לא קיבל זאת. משמע ר"י חולק על ראב"ן.
2. גם לדעת ר"ת המס הופך את הקרקעות לגוי רק בחוץ לארץ שתרומות ומעשרות מדרבנן, אבל בארץ לא.
3. גם לראב"ן אפשר לטעון שדבריו נכונים אם סוברים שאיסור "לא תביא תועבה אל ביתך" הוא דרבנן, אבל הרב ילוז כבר כתב שהרוב סוברים שהוא דאורייתא.
4. החוק בימינו שונה, שיש מס למלך אבל הקרקעות לא שייכות למלך ולא יכול למכור אותם מיד, רק לאחר שהחוב על המס שווה לערך הקרקע.

"אך הנה ראיתי כי טעם המס שיפטור הוא מחלוקת רבינו תם ור"י בתוספות דעבודה זרה דף נ"ט ע"א בדבור המתחיל בצר שכתבו וזה לשונם ועל תרומות ומעשרות שאין אנו מפרישין עכשיו אף לא כקולי חוץ לארץ אומר רבינו תם דקרקעות שלנו משועבדים הם לשרים ודינא דמלכותא הוא וכו' שיהיו משועבדות ביד נכרי ומשוקעות לו ולכן אינן שלנו. וקשה לר"י כי גם בימי החכמים היה להם קרקעות לטסקא כדאמרינן בפרק חזקת [בבא בתרא נ"ד ע"ב] מאן דלא יהיב טסקא לא ליכול ארעא וכו' עד כאן. והרא"ש הרחיב דברי רבינו תם דאין אנו רק כאריסין ותנן בפרק בתרא דחלה ישראל שהיו אריסין לעכו"ם בסורייא ר"א מחייב פירותיהן במעשר ובשביעית ורבן גמליאל פוטר עד כאן. כלומר והלכה כרבן גמליאל. והשתא מילין דרבנן ניחא לרבינו תם דוקא. … (הוא מסביר את מחלוקת ר"ת ור"י ומרחיב בה)… ומכל מקום למדנו דסברת ראב"ן דמשום מס לא הוי ביתו במחלוקת היא שנויה.

ועוד אני אומר דאפשר גם רבינו תם לא יודה לראב"ן בזה. והוא במה שיש לחקור דאם איתא דרבינו תם ז"ל סומך בכל כחו על טעם זה מדוע לא נתן טעם רק לקולת התרומות ומעשרות בחוץ לארץ ולא הפקיע בזה החיוב גם מארץ ישראל. ואי משום דסבירא ליה אין קנין דגוי בארץ ישראל להפקיע, הנה מצאנו לרבינו תם בתוספות דגיטין דף ס"ב ע"א אהך דאמרינן אין עודרין עם הגוי בשביעית שכתב באחד מהטעמים דרבי ינאי מכריז פוקו וזרעו ארנונא בשביעית משום דיש קנין לנכרי בארץ להפקיע משביעית עיין שם.

ומוכרח ליישב זאת, דשם לא כתב כן רק לרבי ינאי אבל להלכה הוא פוסק כמאן דאמר בגיטין דף מ"ז אין קנין לנכרי להפקיע, ולזה לא התיר בתרומות ומעשרות בארץ ישראל. זולת דלפי מה שכתבנו לעיל משם הכסף משנה דהאידנא דחיוב תרומות ומעשרות מדרבנן יש קנין לעכו"ם להפקיע נסתר תירוץ זה. ובהכרח לומר דלרבינו תם סבירא ליה חיוב תרומות ומעשרות בארץ ישראל האידנא הוא מדאורייתא דקדשה לשעתה ולעתיד לבוא, אם כן מהאי טעמא נמי שייך איסור לא תביא תועבה אל ביתך הגם שיש חיוב המס. והשתא דאתית להכי אפשר דגם הראב"ן לא אמרה זולת משום דסבירא ליה דאיסור לא תביא תועבה אל ביתך הוא מדרבנן כאותם הסוברים כן אבל לדידן שחוששין למאן דאמר שהוא מדאורייתא אין טעם זה מציל.

ויותר מזה אני אומר דהאידנא נשתנה ענין הטסקא מזמן ראב"ן ז"ל, ואשכחן בשטה מקובצת לבבא בתרא כתב משם ר"י והנימוקי יוסף בפ"ח כתב כן משמו והביא דבריו הסמ"ע בחושן משפט סימן רע"ח סעיף קטן ל', שאם אין דרך המלך ליקח הבתים עד אחר ד' וה' שנים ואז משכירם לאחרים להשתלם הטסקא שלו, דאם מת האב תוך אותם השנים הוה ליה מוחזק עיין שם. והכא נמי הנה שאלתי ליודעי הנימוס ואמרו כי אמת שחק המלך לגבות המס מגוף הקרקע אך לא ימכור הבית עבור זה עד שיעברו שנים רבות שיהיה לערך הבית, ואסברוה ניהלי דאין למלך רק חוב אבל גוף הקרקע לבעלים דאם לא כן מדוע בעת שיצטרך המלך להרחיב שווקים וכיוצא משלם דמיה במושלם ככתוב בפנקס השררה, אין זה כי אם שודאי הגוף הוא לבעלים והטסקא היא חוב ושעבודו מוטל על הקרקע. …. וממילא לעניינינו אין להקל בלא תביא תועבה אל ביתך מטעם ראב"ן.

וגם הרב צפיחית בדבש בדף קל"ו רמז למחלוקת הנזכרת וכתב ועכשיו שנשתנה משפט המלכות ישתנה גם הדין באיסור לא תביא תועבה אל ביתך, והוא פלא על הרבנים הגדולים ישא איש ופני יצחק שם שסמכו בכל כחם להתיר מטעם זה גם בארץ ישראל."

 

דחיית ההיתר משום הפסד ממון

הפוסקים שהקילו הביאו כסברא להקל שמתירים כשיש הפסד ממון. הרב ילוז דוחה זאת מכמה טעמים:

1. הירושלמי שעליו סמכו להתיר, צריך לפסוק ממנו דווקא להחמיר (מפני שכך סובר של רבי יוחנן שהוא מרא דירושלמי).
2. מה שהקילו ראשונים משום פסידא, זה דווקא כדי למנוע הפסד ממש, אבל בשכירות זה מניעת רווח.
3. יש ראשונים שחלקו על ההיתר משום פסידא
4. הקולא בפסידא זה דווקא בדין דרבנן

"ואשורה נא ואראה אי מהך טעמא דטסקא נפיק שריותא מצד אחר, דמשום אונסא דמלכותא לפרוע המס יהיה מותר להשכיר למצוא ממה לפרוע וכן אם לא ישכיר להם יגיע לו הפסד, או לא. וראיתי להצפיחית בדבש דף קל"ח והפני יצחק במכתב שהתירו מטעם זה. והפני יצחק ה' ישמרהו ויחייהו הביא סמוכות מהך ירושלמי דרבי יהושע התיר במקום שאין ישראל מצויים. גם מהשלחן ערוך יורה דעה סימן קנ"א דהאידנא מוכרין להם בהמה ובתוספות עבודה זרה דף ט"ו [ע"א] דבור המתחיל אימור הטעם מפני שאין ישראל מצויים הרבה יחד ואם לא ימכור לגוי איכא פסידא, וכן כתב הכל בו הלכות עבודה זרה סימן צ"ז. וגם הרב הגדול ראשון לציון ז"ל הקל מטעם זה והוסיפו סמוכות מהך דחושן משפט סימן קע"ה [סעיף מ"א] דכשאין הישראל בן המצר נותן כמו הגוי רשאי למכור לגוי, רק שדחה כי זה לא שייך בארץ ישראל משום לא תחנם ומשום לא תביא תועבה אל ביתך. ורוח ה' דיבר בו שכדבריו ממש כתב בספר כפתור ופרח פרק יו"ד עיין שם.

ואני אומר שגם הראיה מירושלמי לכאורה אדרבא ראיה לסתור. כיון דרבי יוחנן מארי תלמודא דארץ ישראל סבר יבורו ואל ישכירם ודאי הלכה כמותו, וכן מוכח מדברי רמב"ן שהזכיר הצפיחית בדבש וכמו שכתבנו לעיל. אלא דהרא"ש ז"ל [עבודה זרה ט"ו ע"א] הביא ממנו סייעתא להתוספות שבמקום פסידא שרי למכור בהמה לגוי משמע דהלכה כרבי יהושע. ונראה טעמו משום דבבבלי שם דף ט"ו [ע"ב] מקשה אפילו חטי ושערי נמי לא ניזבן להו ומשני אי אפשר וכן הביאו מינה ראיה התוספות ז"ל. אלא דבכל זאת נראה שאין ללמוד לנידון דידן משום דקשה אמאי הרא"ש לא הביא טעם זה להתיר להם השכירות בזמן הזה משום פסידא כמכירת בהמה. וצריך לומר דטעם זה אינו מתיר רק היכא שאי אפשר כלל לתקן הפסידא וכמו שכתבו שם התוספות דאין להתיר רק כשקנה הסוס לעצמו ונמלך למוכרו דהוי פסידא מה שאין כן בלוקח להרויח, ומפני כן בחר לו הרא"ש דרך מרווח שיתיר בכל גוונא.

"ואם כן בנידון דידן אין להתיר רק לעני שבנה בית לעצמו ומדוחקו הוכרח להשכיר ולא מצא יהודי בשיוויה הא לאו הכי לא. וכן מוכח להדייא בכפתור ופרח שם פרק יו"ד ששם התיר גם מכירת בתים באופן זה וכתב מסתברא דהוא הדין ישראל שדר בעיר שכולה גוים בארץ ישראל וכן נמי אם הוא בעיר שרובה ישראל ואנסוהו זוזי ואין שם ישראל שיקנה אפילו בזול דשרי עיין שם.… והרי דברי קודשו כהרא"ש ז"ל.

אלא דהמעיין מקור דבר מהרא"ש יראה שטעם זה במכירת בהמות הוא מר"י אבל רבינו תם כתב טעם אחר משום שאינן בקיאות בקולנו וכו' וגם אין דרכנו להשאיל ולהשכיר. ולפי זה אין ההיתר משום פסידא. וכך כתב בית יוסף סימן קנ"א משם הסמ"ג ועיין שם בט"ז וש"ך שבשלחן ערוך פסק בטעם זה. ומה שאמרו בחטי ושערי משום דלא אפשר פירש רש"י לא אפשר בלא איבה ואם כן אפשר דמשום איבה ימשך סכנת נפשות, ולא משום פסידא דהלכה כר"י יבורו ואל ישכירם וכל שכן שלא ימכור. ולפי זה הך טעמא נמי הוא פלוגתא דרבנן וכיון דיש איסור בשכירות מן התורה יש להחמיר.

ועוד אני רואה דגם למתירים משום פסידא לא התירו רק במידי דרבנן אבל במה שאסור מן התורה לא יועיל רק סכנת נפשות, והוא מהתוספות דגיטין דף ס"ב [ע"א] דבור המתחיל אין עודרין שכתבו טעם לרבי ינאי שהתיר לזרוע בשביעית לארנונא, משום דהוי סכנת נפשות אם לא יפרעו מס למלך ועוד דשביעית בזמן הזה דרבנן ונהי דאסרו לעדור עם גוי אחר גבי מלך התירו … משמע דלולא ששביעית דרבנן אין להתיר גם במקום פסידא דמלך.

וביותר מבואר בדבריהם בסנהדרין דף כ"ו ע"א דבור המתחיל משרבו וזה לשונם ואם תאמר ומשום ארנונא התירו לחרוש ולזרוע דהוא איסורא דאורייתא ויש לומר דמיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן אי נמי יש לומר דפקוח נפשות הוא וכו' עיין שם. וכל זה דלא כהכפתור ופרח ז"ל דהתיר משום אונס ממון במכירת בתים בארץ ישראל הגם שהוא מדאורייתא. ועוד אני למד דאפילו למה שכתבו דהוא דרבנן לא הספיק להם טעם פסידא לכל גוי רק לגבי מלך, וראוי ללמוד מזה דלא יספיק הפסידא למאן דאפשר ליה רק אם יצטרף עמו סבה אחרת וכמו שכתב מהרימ"ט בטעם המלך. והגם דבסנהדרין סתמו ולמד סתום מהמפורש שכתבו בגיטין. … ומכל מקום לפי האמור אזדא ליה בנידון דידן היתר דשכירות משום פסידא".

 

דחיית הטעם שגוים לא אדוקים

דוחה גם את הטעם השני בראב"ן ואומר שהנוצרים בזמנינו אדוקים, ושכל חפצי עבודה זרה (אפילו אם נניח שהצלב לא עבודה זרה ממש, הוא פחות משמשי עבודה זרה) כלולים באיסור "לא תביא תועבה אל ביתך":

"פש גבן הטעם הב' דראב"ן שכתב וזה לשונו ועוד סמכינן אהא דגויים שבחוץ לארץ לאו עובדי עבודה זרה ואין לחוש למכניס עבודה זרה לתוכו שאינן אדוקין בה לעשותה בביתם ותלינן לקולא ואמרינן דילמא לא עביד עד כאן. ותחילה נבין דברי קודשו… דסבירא ליה הכי, דלולא היסוד של מנהג אבותיהם לא היה מתיר היסוד דאינן אדוקין, כיון דהא מיהא חזינן דפלחי ואמרינן מסתמא לעבודה זרה מיכווני. וגם מנהג אבותיהם לחוד לא יספיק אם הם אדוקים, אבל בשניהם יחד מצינו לחלק בזמנים דבזמן דלא אדיקי כולי האי אסור יום אידם ובדלא אדיקי כלל גם יום אידם שרי כמו שכתב שם הרא"ש. ובאדיקי טובא הא חזינן דלאו משום מנהג אבות לחוד פלחי ולזה בארץ רוסיא דאדיקי טובא הגם שהם בחוץ לארץ לא מצא הראב"ן להתיר להם וכמו שכתב הב"ח ז"ל.

ואם כן בנידון דידן דחזינן דאדוקין הם באותו האיש עיין להרב בתי כהונה חלק א' דף ס"א ע"ג שכיון שהם מאמינים בו באמונת השלוש וכו' ואפשר שמשתחווים לו לכבוד וכו', ועיין להרב צפיחית בדבש שם תחלת התשובה. נראה דבזה הם עובדי עבודה זרה ואם כן כל המאמין בו אף על פי שאין לו שתי וערב וצורות נקרא אדוק ואסור להשכיר לו. ועיין להרב מעשה אברהם אורח חיים סימן ז"ך כמה הפליג הוא והרב הגדול מהרח"פ ז"ל, בהרחקת אותם מינים שלא יביאם לביתו, ומינה דלא ישכור לדור בביתו בקבע. וזה נראה דעת מהר"א הלוי ז"ל בבני חיי יורה דעה סימן רפ"א בהגהות הטור שהחמיר באלו שקורים לאותו האיש אלוה יותר מגויי דורות הראשונים שהיו עובדי עבודה זרה וכו'. והגם שהבני חיי שם חלק עליו מטעם דגויים שבחוץ לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם כבר כתבנו שהתוספות דחו טעם זה אם לא מטעם שאינן אדוקין שמשתנה לזמנים וכמו שכתב ראב"ן בארץ רוסייא. ונראה דמפני זה לא התיר הרא"ש בשכירות בתים מהאי טעמא משום שינוי הזמנים והביא הטעמים המרווחים יותר.

והגם כי הרב בתי כהונה שם לא החמיר רק משום שיש להם צורות ולפיכך כתב שכיון שמאמינים באותו האיש ועושים אותו לזכרו מי יימר דלא פלחי, מה שאין כן במי שאין להם צורות כלל. עם כל זה עיין להרמב"ם בספר המצוות מצות לא תעשה כ"ה כתב, שאזהרת לא תביא תועבה אל ביתך הוא ההרחקה ממנה ומכל מה שיתייחס אליה. וכן החינוך רמז תל"ה כתב, עיקר האזהרה בין לעבודה זרה בין משמשיה, וגם היראים שהבאתי לעיל הרחיב יותר. ולפי זה כיון דבמשכיר איכא לא תביא תועבה אל ביתך לאו דוקא לעבודה זרה מזהר אלא לכל המתייחס אליה, ואותם המינים אף כי לא יש להם צורות לא יבצר מהיות להם דבר אחר לכבודו, וזה בכלל מה שאמרו במשנה [עבודה זרה כ"א ע"א] מפני שמכניס בה עבודה זרה וכנזכר.

בר מן דין הנה לא מצאנו מפורש במתירים שהתירו מטעם שאינן אדוקים, דאיירי גם במידי דאסור מן התורה, אדרבה הרא"ש שהתיר מטעם זה בלשאת ולתת עמהם מפורש בו דאיסור דבר זה מדרבנן וכמו שהקשה מהך דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו.

…שמע מינה דגזרה דרבנן היא ומשום הכי יש לומר דהיינו טעמא שהתיר והוא יגיד על ראב"ן ז"ל.

ודבר זה למדתיו ממה שכתב רבינו ירוחם חלק א' נתיב י"ז חלק ד' וזה לשונו ואפשר דגויים הללו שאינם אדוקים בעבודה זרה כל מה שעושים בצורות הללו אינו אלא לנוי ומותרים בהנאה ואסור להשהותם משום חשד אם הם בולטים וראוי להחמיר בספק איסור תורה עד כאן. והנה מה שכתב וראוי להחמיר ודאי דקאי על מה שהתיר מעיקרא בהנאה, דאי על השהייה בלי ספק איסור תורה החמיר משום חשד, ושמע מינה דגם מטעם שאין אדוקים אין להקל בספק איסור תורה וכאמור…"

 

זה שפשט המנהג להתיר לא מועיל

דוחה את דברי הפני יצחק שסמך על כך שההמנהג להקל, שאין סומכים על המנהג נגד דאורייתא, וגם בדרבנן לא סומכים על מנהג שנבע מטעות או חוסר ידיעה:

"והנה ראיתי להרב פני יצחק ה' ישמרהו ויחייהו שם בפסקו הביא להתיר מכח שפשט המנהג כמתירים והרב דינא דחיי העיד על ארץ ישראל ומנהג מבטל ובפרט באיסור דרבנן כמו שהארכתי במקום אחר. והעיד שראה מעשה ששכרו כת הפורטיסטאן מאת יהודים בעיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן וגם בסוריא בפני כמה רבנים ולא מיחו בידם הגם שמכניסין עבודה זרה לבתיהם וכו' עד כאן תורף דברי קודשו. ואני הפעוט אחר המחילה רבה מכבוד תורתו לא מלאני לבי להקל מכח זה, דאחד הרואה כמה דיות נשתפכו בענין המנהג ותמצית הדברים עיין לכנה"ג חושן משפט סימן ר"א בהגהות הטור ובשיירי ליורה דעה סימן רי"ד הגהות הטור. ועיין להרב משאת משה חלק ג' ביורה דעה סימן ד' על היתר עלי הגפנים שהרב מהר"י [מורינו הרב ישועה] זיין ז"ל תקע יסודו בזה על התפשטות המנהג להתיר. והמשאת משה שם סימן ה' חלק עליו וכתב דלא אמר מהריק"ו רק ביש מחלוקת ונהוג כחד ולא באיסור מוסכם. והרב בית דינו של שלמה יורה דעה סימן י"ט עמד על דבריהם והאריך בדברי הפוסקים ובדף פ"ז ע"ד כתב סוף דבר דמנהג שיש בו איסור תורה לא אזלינן בתריה כלל, ומנהון דרבנן אמרי אף באיסור דרבנן זולת מהריק"ו ודחו דבריו, וגם הוא לא אמר אלא היכא שיש לו ראיה מן התורה ומי הוא זה אשר ערב אל לבו להחזיק במנהג שיש בו עבירה אפילו מדרבנן וכל שכן באיסור תורה. וכל זה כתבתי לדעתם דנגעו בה מתורת מנהג. אמנם כבר כתבתי דלא שייך הכא מנהג דמה שהיו אוכלים הוא מחסרון ידיעה וכו' ואין לא ראינו ראיה עיין שם.

ומכל זה הייתי נבוך בדברי הרב [פני יצחק] ה' ישמרהו ויחייהו עד שמצאתי דברי חפץ שרמז למקום אחר וגם בחלק א' סימן ז' לענין ישראל המלוה מהעכו"ם לישראל חבירו שהביא שם דברי הבאר המים שהתיר מכח התפשטות המנהג בכל תפוצות ישראל, ובזה ניצולין אנו ממחלוקת הפוסקים דבעו שיהיה המנהג על פי וותיקין דהתפשטותו הוא העד שהיה על פי וותיקין וכו', וסיים אשר בדבריו דהבאר המים ניצולנו ממה שכתב הריב"ש סימן רנ"ו דדברים האסורים בלי מחלוקת ונהגו בהם היתר כי לא ידעו, מנהג טעות הוא. וגם החיד"א בשיורי ברכה אורח חיים סימן תנ"ו כתב דמנהגים שנתפשטו מדלת העם אין ראיה מהם.

… (דן מתי אפשר לסמוך על מנהג שהוא נגד איסור)… מכל מקום עדין לבי קוהה עלי אולי לא אמרו ז"ל רק בידוע שנתפשט המנהג קודם החכם האוסר או דוקא בנתפשט בכל תפוצות ישראל, והתם הוה קאים ליה למר הכי ואיך נילף לנידון דידן".

 

אין היתר בשופי, אלא אם יפקיר את הבית בפני שלושה

כותב שאין היתר בשופי, אא"כ יפקיר בפני שלושה. ואז יש לו ספק ספיקא – שהפקר מועיל ואם תאמר שלא מועיל אולי אפשר לסמוך על זה שלא מכניסים עבודה זרה בקביעות.

"באופן דהרואה עיניו יחזו כמה נתלבטתי למצוא ההיתר בזה בשופי ולא עלתה בידי זולת אם יפקיר המשכיר ביתו באפי תלתא לכל ימי השכירות תעלה לו ארוכה מכח ספק ספקא בשופי. והוא כי הנה הבית יוסף באורח חיים סימן רמ"ו הביא מהתוספות והרא"ש והמרדכי ורבינו ירוחם וסמ"ג והטור דהפקר באפי תלתא סגי אפילו לכתחילה רק רצה לדקדק מהמרדכי דלא מהני וכתב דיש לדחות. והשתא הנה יש לומר ספק דהשתא דאין מכניסין בקבע שרי אפילו בארץ ישראל כמו שכתב הדינא דחיי ז"ל והבאתי דזה יועיל אפילו אי הוי איסור מדאורייתא דלא כהרא"ש. ואם תמצא לומר דבדאורייתא אין לחלק, שמא השתא דהפקיר באפי תלתא מהני דלא הוי ביתו. ומתהפך דילמא הפקר מהני ואם תמצא לומר דלא מהני מכל מקום הרי הכא אין מכניסין בקבע. וגם לצאת ידי חובת רבינו ברוך דמחמיר בספק ספקא דפלוגתא דרבוותא יש לצרף ספק שלישי אולי כשפשט המנהג כחכם המתיר מהני. וכמו שכתב הבית דינו של שלמה שם משם מהר"י שטיין ז"ל וכתבנו דזהו פשט דברי מרן בבדק הבית. ויש להביא ראיה לזה מהך דפריך הש"ס בבא מציעא דף ע' ע"א אטו במנהגא תליא מילתא ומתרץ משום דמתניתא תניא. ועיין בדברי המפרשים ז"ל בשלחן ערוך דמדברי כולם נראה כשיש ערעור על המנהג ומצאנו שיש לו על מי לסמוך דאזלינן בתריה. … (מפלפל קצת בעניין ספק ספיקא)…

והיה רצוני לעמוד במאן דבעי למהוי חסידא שלא להתיר מכח ספק ספקא, אי אריך או הוי בכלל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט כיון דעיקר היתר ספק ספקא הוא משום דאזלינן בתר רובא או עדיף מרובא כמו שכתב הרשב"א [חלק א'] סימן ת"א ובכללי הספק ספקא לש"ך ופרי חדש וחק"ל חלק א' ליורה דעה סימן ק"י וקי"א. אך ראיתי שדבר זה נוגע להך דאל ישנה אדם מפני המחלוקת [פסחים נ' ע"ב] היא ותנאיה וכבר הארכתי בזה במקום אחר קחנו משם ואין לכפול הדברים עד כאן משלי. ורום מעלתו יברר הדבר גם מפי אחרים ועליו תבוא ברכת טוב."

 

הרב יקותיאל יהודה הלברשטם, דברי יציב מב

מביא את הטעמים שאמרו להתיר ודחה אותם שאינם שייכים בארץ ישראל:

"השכרת דירה לעכו"ם

ב"ה, קרית צאנז, י"ד מנ"א תשכ"ד

בדבר השאלה אי יאות להשכיר דירות באר"י לגויים, שתולים שם צלם.

מקור הדבר במשנה בעבודה זרה דף כ"א ע"א, אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שהוא כמכניס לתוכו עבודה זרה שנאמר לא תביא תועבה אל ביתך, ועיי"ש בתוס' ד"ה אף. ובשו"ע יור"ד סי' קנ"א ס"י ברמ"א מהטור שם, והאידנא נהגו להשכיר אף לדירה כיון שאין נוהגים להכניס עבודה זרה בבתיהם. אך בש"ך ס"ק י"ז כתב, קשה דהא חזינן דמכניסים עבודה זרה בבתיהן אפי' בקבע, ודוחק לומר דכיון דבזמה"ז לאו עובדי עכו"ם הן לא מקרי אליל שלהם עכו"ם וכו', אבל לפעד"נ דסמכינן אאידך שנויא שכתב הרא"ש וז"ל ועוד דנהי דלדידן שכירות לא קניא כיון שיד האומות תקיפה ובדיניהם שכירות אלימא כמכר וכ"כ ראב"ן וכו', דכיון דאותן ישראלים נותנים מס מקרקעות להעובד כוכבים אינו מיוחד הבית לישראל ומביאו הב"ח, וכן בתוס' וכו' במסקנתם דאפי' מכניס בתוכו עבודת כוכבים מותר וכו', וכן משמע להדיא בהר"ן עיין שם.

ובנ"ד לא שייכי ב' הטעמים דיד האומות תקיפה ונתינת מס הקרקעות להעכו"ם. ואף אם נימא דלשכירות דין מכירה, ג"כ אסור באר"י דאין מוכרין להם בתים. וראה גם בעבודת עבודה למהרש"ק בעבודה זרה שם על התוס' הנ"ל, שהסביר שיטת הראב"ן דכוונתו מטעם דינא דמלכותא דינא, ולפמ"ש הר"ן בנדרים כ"ח ע"א ושאר ראשונים זה רק בחו"ל אבל לא באר"י דשלנו הוא, ושפיר קאמר הירושלמי דדוקא באר"י אסור, ואף שידם תקיפה מכל מקום אזלינן בתר דין תורה ושכירות לא קניא עיין שם מה שהאריך. אך גם אם דין מכירה הוא, הלא באר"י אסור וכנ"ל.

ולפי זה י"ל בלשון המחבר שם, אף במקום שהתירו להשכיר עיין שם, והקשו דמשמע שיש מקום שאסור והלא פסקינן בסעיף ח' כר' יוסי דאף באר"י משכירין, עיין בפתחי תשובה שם סק"ה מ"ש בזה. אך להנ"ל לא צריכין לומר דס"ל להמחבר כהירושלמי, אלא דקאי בין על אר"י ובין על חו"ל, וכיון דאיכא אופנים בשכירות דהוי כמכירה, ועיין שו"ת קול אריה יו"ד סי' נ"ט, לזה נקט דאף במקום שהתירו להשכיר והשכירות אינה כמכירה, וכנ"ל דלא שייך דינא דמלכותא דינא וא"כ אין איסור בשכירות מצד מכר, מ"מ מצד שכירות יש איסור בדירה משום עבודה זרה ודו"ק.

אמנם בכפתור ופרח פ"י [דף כ"ח ע"א בנדפס בברלין] בד"ה אף, הביא הירושלמי הנ"ל וז"ל, ירושלמי אף במקום שנהגו למכור מוכר אפי' לבית דירה ומשכיר אפי' לבית דירה בעל העיטור ז"ל אות שי"ן שכירות וכן עמא דבר עיין שם, אך לא מצאתי בבעל העיטור שם. ושם בכפתור ופרח כתב, דמסתברא דה"ה ישראל הדר בעיר שכולה גוים בארץ ישראל ורוצה להעתיק דירתו לעיר אחרת ויש לו שם בית שיכול למוכרה לגוים כי הוא מתירא שהגוים יחריבוהו וכו', וכן נמי אם הוא בעיר שרובה ישראל ואנסוהו זוזי ואין שם ישראל שיקנהו אפי' בזול, וההיא דאין מוכרין להם בתים נוקמא בדליתא לחדא מהני תנאי עיין שם. והחכמת אדם בשערי צדק בשער משפטי הארץ פי"א סעיף ט"ז פוסק כדבריו. אולם בפאת השלחן הל' אר"י בבית ישראל ס"ק מ' מדחה דברי הכפתור ופרח, וכתב דאין ראיה כלל מהירושלמי, דהוא כמ"ש ר"ח כהן בתוס' בעבודה זרה הנ"ל, ומיירי בחו"ל אבל באר"י אסור, ומ"ש בעל העיטור על הירושלמי וכן עמא דבר הוא כשיטת הר"י ור"ח כהן דרק בחו"ל מותר עיין שם.

ולענין אי שתי וערב הוי עבודה זרה. מבואר במהר"ם שיק יור"ד סי' קנ"ב דצורת שו"ע הוא עבודה זרה, עיין שם מהרמב"ם בפי"א מהל' מאכלות אסורות ה"ז בדפוס וינציא דעכו"ם דזמנינו נהי דאינם אדוקים אבל עבודתם עבודה זרה, ומשו"ת חת"ס יור"ד סי' קל"א עיין שם, [וע"ע להלן סימן מ"ה].

ולכן לא ראיתי מקום להתיר להשכיר דירה באר"י לגוים בכה"ג.

ומה שכותב אודות לימוד ספרי כפירה ומינות רחוץ לארץ, וכי לא ידוע לו גודל האיסור בזה וזיל קרי בי רב הוא וד"ל, ולכן לפלא כל השאלה בזה."

 

הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ו עמ' קז

נשאלו לגבי השכרת בית לעובדים זרים, שהשכנים התלוננו על ההוללות שלהם. מתארים את הסוגיא ומביאים את היתר הרא"ש וכותבים שהוא שייך רק בחוץ לארץ כי בארץ גם בהשכרה יש בעיה של "לא תחנם":

"ודברי הרמ"א והרא"ש המתירים להשכיר לנכרי אף בית דירה, מטעם ששכירות בדיניהם כמכר ונמצא שהנכרי מכניס הע"ז לביתו ולא לבית הישראל, וכתב הב"י שה"ה למכור לו, צריכים ביאור, שהרי מפורש במשנה שלמכור בית לנכרי, והאיסור הוא משום לא תחנם, ולא משום לא תכניס תועבה אל ביתך, וא"כ מה לי אם נקרא ביתך או לא נקרא ביתך, סוף סוף ע"י המכירה נותן להם חנייה בקרקע, ובשכירות גזרו אטו מכירה. וצריך לומר בע"כ שהתוס' והרא"ש והרמ"א שמתירים להשכיר בית דירה לנכרי אינם מדברים בארץ ישראל שהאיסור הוא משום לא תחנם, אלא רק בחו"ל, שאין בו איסור לא תחנם רק מצד לא תביא תועבה אל ביתך. אבל לעולם בארץ ישראל אסור להשכיר להם בית דירה ובודאי שאסור למכור להם…

לפיכך בנידון דידן שהנתבע השכיר לנכרי דירת מיגורים בתוככי ירושלים עיה"ק, בודאי עבר על איסור דרבנן משום לא תחנם. ושמעתי שכן פסק הגרש"ז אוירבך זצ"ל בפס"ד אחרון שהוציא בימי חייו, וכעי"ז במשנת יעקב הל' ע"ז (עמ' צו) בשם הגרא"ד רוזנטל שליט"א שהיסס להתיר להשכיר דירה לנכרי אף על פי שאינו מכניס ע"ז לביתו."

 

התירו בחוץ לארץ, ולא מפורש שיאסרו בארץ

הרב בנימין בן מתיתיה, שו"ת בנימין זאב קסד

בתשובתו הוא מסביר את המנהג של השכרת בתים לגוים בחוץ לארץ. לאחר שמביא את מהלך התוספות ואת בעל התרומה, כותב שמפני שמדובר באיסור דרבנן אפשר לסמוך בחוץ לארץ מפני שהגוים לא רגילים להכניס עבודה זרה לבתיהם. ועוד הוסיף שסוג השכירות בחוץ לארץ שהבית קנוי לשוכר:

"יורינו מורינו האידנא על מה סומכין ישראליי' להשכיר בית לגוי ולא חייש שמא יכניס לתוכו עבודה זרה ואמרינן בתוספתא כאן וכאן פירוש אארץ ישראל ואסוריא לא ישכיר אדם בית לגוי מפני שידוע שמכניס לתוכה עבודה זרה והתורה הזהירה לא תביא תועבה אל ביתך והשכר שנותן הגוי לישראל אינו קונה ביתיך ולעולם בית ישראל הוא ורצה רבינו חיי' כהן להביא ראיה להיתר כדמייתי לה בעבודה זרה פ"ק התוספות בדיבור המתחיל אף במקום שאמרו והביא סיעתא לדבריו מדגרסינן בירושלמי אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו הא במקום שנהגו למכור מוכר אף לבית דירה ומשכיר אף לבית דירה והיה נראה לו הטעם דבחוצה לארץ לא מיקרי ביתיך אלא בארץ וקשה על טעמו דלמה לא יחשב ביתיך בחוצה לארץ אפילו למ"ד אין קנין לגוי בארץ ישראל מ"מ בחוצה לארץ יש לו קנין ואי כדברי רבינו חיי' כהן דבתי חוצה לארץ לא מיקרי ביתיך א"כ עתה שאנו בחוצה לארץ יהיו כל בתי ישראלים פטורים ממזוזה מדאורייתא רזה אינו דהא אמרינן במנחות פ' התכלת השוכר בית בחוצה לארץ כל שלשים יום פטורה ממזוזה מכאן ואילך חייבת והיינו טעמא דכל שלשים יום פטורה דידעי אינשי דהאי בית אינו שלו משמע כשהיא שלו חייבת במזוז' והיינו ביתיך בית שלך והיינו טעמ' בטלית דקאמרינן התם ובחולין פרק כל הבשר טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית דכתיב כסותך ולא כסות של אחרים ומשלשים יום ואילך סבורי' העולם שהיא שלו וחייבת משמע מהכא וה"ה אבית דהבית שלך חייבת במזוזה מן התורה ואפי' בחוצה לארץ ולכך גזרו חז"ל אפילו שוכר משלשים יום ואילך חייבת במזוזה שמשם ואילך נראה שהיא שלו וליישב דברי רבינו חיים הכהן נראה לר"י דהירושלמי שהביא רבינו חיים הכהן ראיה גמורה היא ומהתוספתא דאמר כאן וכאן לא ישכיר ביתו לגוי כו' לא קשה דכאן וכאן קאי אארץ ישראל ואסוריא דאסור בשניהם מכירת בתים אבל בחוצה לארץ שהתירו למכור מותר להשכיר כדאיתא בירושלמי כדפרישית לעיל ולאו מטעמיה דרבינו חיים הכהן דחוצה לארץ לא מיקרי ביתיך אלא הטעם הוא כדפיר' הר"ר אלחנן מפני כשאמרה תורה לא תביא תועבה אל ביתיך איכא למימר דלא אסרה התורה אלא כשישראל עצמו דר באותו בית בעודו דר שם ואפילו בארץ ישראל במזוזה אינו חייב אלא בביתו בעודו דר שם אבל השוכר בית בארץ ישראל חייב במזוזה מיד מ"ט משום יישוב ארץ ישראל ואם כן השתא אנדון דידן דאין ישראל דר באותו בית אינו עובר משום ולא תביא תועבה אל ביתיך ועי"ל דהא דמתיר הירושלמי להשכיר לגוי היינו בת"ח שיודע שאסו' להשכיר לגוי וגומר ומקני ליה לההוא גוי כל זמן השכירות ולפי זה נפיק מרשותיה דההוא ישראל ולא חשיב תו ביתו של ישראל וכיון דאיסורו הוא מדברי סופרי' שמכניס לתוכה עבודה זרה כההיא תוספתא דלעיל הקילו בחוצה לארץ ומטעם זה יש לסמוך להתיר להשכיר לגוים בתים לחוצה לארץ דהאידנא שאין הגוים רגילין להכניס עבודה זרה בבתיהם אלא בשעה שיש שם פגר או שנוטה למות ועוד שאותה שעה שמכניסין אותו אינן עובדין אותו שרי:

ועוד נהי דלדידן שכירות לא קניא מכל מקום כיון שיד האומות תקפה עלינו ודנין בדיניהן ובדיניהם שכירות ליומיה כמכר שדה אמנם יש להקשו' אהא דאמרן דבדיניהם שכירות ליומיה כמכר דמשמע דוקא לדיניהם הא לדידן שכירות לא קניא והא בב"מ פר' הזהב מסקינן דשכירות יש לה אונאה מדכתיב וכי תמכרו ממכר עולם משמע דשכירות ממכר קרינן ליה ואית ביה אונאה יש לומר דהאי דקרינן ליה ממכר לפי שעה היינו דוקא לגבי אונאה אבל לעלמא שכירות לא קניא אמנם בדיניהם שכירות ליומי ממכר היא וקניא אם כן לפ"ז אי עייל גוי עבודה זרה בההוא בית דשכר מישראל בדידיה קא עייל וליכא הכא לא תביא תועבה אל ביתיך דהשתא ליכא ביתיך מטעם דפרישית לעיל ועוד כיון דבחוצה לארץ מותר להשאיל ולמכור ה"ה להשכיר דשרי כתבתי הנראה לע"ד אני העני בנימין בכה"ר מתתיה ז"ל ה"ה:"

 

הרב אברהם יהודה שוורץ, שו"ת קול אריה ב, יו"ד נט

התשובה נשלחה לרב נתן פייטל רייניץ שהיה אב"ד במאד שבהונגריה. הרב נתן קרא תגר על המנהג להשכיר בתים לגוים. הרב רייניץ סבר שאין לסמוך על היתרו של הרא"ש להשכיר בתי דירה לגוים. הרא"ש כתב שמפני שיד האומות תקיפה השכירות היא כמכר, והרב רייניץ רצה לדחות דברי הרא"ש מכמה סיבות:

"שלום וברכה, שמורה וערוכה, מאדון המערכה, לכבוד הרב הה"ג ובקי אב בחכמה ורב במדע המפורסם לשבח יפ"ת ע"ה והקוצר בשבחים תפארתו כקש"ת מו"ה נתן פייטל רייניץ נ"י האבדפ"ק מאדא יע"א.

אמרותיו צרופות, ספירות מעולפות, האירו מול עבר פני, והנה כפי רוב הענוה שבו נדרשתי מהדרת כבודו לעיין בדבריו הנעימים, ולעשות רצונו חפצתי וראיתי כי דבריו נאמרים בחכמה, אף כי בכמה ענינים אין דעתי מסכים לדבריו מכל מקום מאוד חביבים עלי דבריו, וכך הוא דרכו של תורה זה בונה וכו', וזה החלי בעזרת החונן דעת.

מתחיל בהצגת דעת השו"ע והרמ"א בסוגיא, וכן מצטט את הש"ך המביא את דעת הרא"ש ששכירות נחשבת כמכר מפני שיד האומות תקיפה, ולכן מור להשכיר בתים לגוים:

בשלחן ערוך יורה דעה סימן קנא סעיף ח: אין מוכרין להן בתים ושדות בארץ ישראל אבל משכירין להן בתים וכו' ובחוץ לארץ מוכרים אלו ואלו, לא ימכור ולא ישכיר לג' עכו"ם ביחד בשכונת היהודים וכו', אף במקום שהתירו להשכיר לא התירו אלא לאוצר וכיוצא בו אבל לא לדירה מפני שמכניס לתוכו עבודה זרה בקבע, וכתב הרמ"א והאידנא נוהגים להשכיר אף לבית דירה כיון שאין נוגין להכניס עבודה זרה בבתיהם. ובש"ך סקי"ז כתב וז"ל קשה דהא חזינן דמכניסין עבודה זרה בבתיהן אפילו בקבע, ודוחק לומר כיון דבזמן הזה לאו עובדי עבודה זרה הן לא מקי עבודה זרה שלהן עבודה זרה, ואפשר בזמן הרב לא היו נוהגין להכניס עבודה זרה בבתיהם בקבע כמו שכתב הרא"ש והטור בזמניהם עכ"ל, אבל אחר כך הביא בש"ך שם המתירים בזה. ומתחילה אבאר מה שכתב הש"ך שם וז"ל, אבל לפני עניות דעתי דסמכינן אאידך שנויה שכתב הרא"ש וז"ל, ועוד נהי דלדידן שכירות לא קניא כיון שיד האומות תקיפה ובדיניהם שכירות ליומא כמכר, ואף אם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו, הוי כמכר וכו', עכ"ל הש"ך.

ראיתי כי מעכ"ת רוצה לדחות היתר זה של הרא"ש ודרכי תמיד לקיים דברי הראשונים ז"ל אשר מפיהם אנו חיים ובארם נראה אור, ולולי הם שהורו לנו הדרך היינו מגששים באפילה כעורים, ובפרט הרא"ש ז"ל אשר כבר נודע בין החיים כי רוח ה' דיבר בו."

 

הטענה שהרמב"ם חולק על הרא"ש

הטענה הראשונה היתה שהרמב"ם חולק על הרא"ש, שלרמב"ם כל הדין הוא רק כאשר יד האומות תקיפה, שאם יד ישראל תקיפה אין רשות להשאיר גוים בארץ.

תשובת הרב שוורץ – הרא"ש והרמב"ם לא חולקים, העיקר ברא"ש זה לא שיד האומות תקיפה, אלא שהולכים לפי חוקי הגוים, ומה שהרמב"ם כתב שאסור להשכיר כשיד האומות תקיפה, שלמרות שידם תקיפה דנים בדיני ישראל (כנראה נתנו ליהודים סוג של אטונומיה באיזורים שלהם. ד"פ)

"והנה ראשית דברי מעכ"ת דעל כרחך הרמב"ם ז"ל חולק על הרא"ש, בזה שכתב בפרק י מהלכות עכו"ם הלכה ו וז"ל אין כל הדברים אמורים אלא בזמן וכו' או שיד עכו"ם תקיפה על ישראל, אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור להניח עכו"ם בינינו וכו' עכ"ל, והרי מבואר דהרמב"ם ז"ל מוקי שיטת הש"ס בידם תקיפה על ישראל ואפילו הכי לא מהני לן מה שבדיניהם שכירות קניא עכ"ד.

לדעתי דהרמב"ם אינו חולק על הרא"ש, דעיקר כוונת הרא"ש לא היה משום דידם תקיפה, אך כוונתו משום דכעת אנו דנים כדיניהם, אבל הרמב"ם ז"ל לא כתב רק דמיירי בידם תקיפה אבל מכל מקום לא היו דנים בדיניהם, ועיין בשו"ת הרשב"א המיוחסת לרמב"ן סימן רכה שכתב דאפילו בזמן הגמרא לא היו דנים בדיניהם. ואח"כ מצאתי בביאורי הגר"א ז"ל ליו"ד שם ס"ק יח שכתב על הא דכתב הרמ"א שם השוכר בית מעכו"ם יש להחמיר וכו', וכתב על זה וז"ל השוכר וכו' אבל יש להחמיר על פי מה שכתב הרא"ש להתיר שכירות העכו"ם האידנא, הני דלדין שכירות לא קניא כיון שיד האומות תקיפה ובדינם שכירות ליומא ממכר וכו', ומה שכתב שיד אומות תקיפה לאו דוקא דבלאו הכי עבדינן כדיניהם עכ"ל, ובמבואר שכנים הדברים כמו שכתבתי ואין כאן סתירה בין הרמב"ם והרא"ש ז"ל וזה ברור."

 

דיני גוים הם קניין דרבנן, ולכן לא מועיל לחמץ ומועיל לאיסור "לא תביא" מדרבנן

אולם מקשה על הרא"ש שפסקו שאין להשכיר בהמה לגוי בשביל שבת, ואם שכירות נחשבת כמכר בדיני הגוים אין צורך לחשוש לכך. ומתרץ שדיני הגוים יוצרים קניין מדרבנן, ולכן בדין שביתת בהמה וחמץ לא מועיל, ובדין "לא תביא תועבה אל ביתך" שהוא מדרבנן מועיל:

"אולם לכאורה קשה טובא על הרא"ש ז"ל, דהרי מבואר בטור או"ח סימן רמו ובשלחן ערוך שם סעיף ג דאסור להשכיר או להשאיל בהמתו לעכו"ם כדי שיעשה בו מלאכה בשבת, שאדם מצווה על שביתת בהמתו, ושכירות לא קניא כמו שכתב המגן אברהם שם סק"ח, ואם כן לדעת הראשונים ז"ל דהאידנא אנו דנין כדיניהם, והרי שכירות ליומא בדיניהם כמכר ואין כאן איסור.

אך הדבר נכון, דלכאורה קשה לפי מה שכתבו גדולי האחרונים ז"ל בתשובותיהם דאין לסמוך אדיני ערכאותיהם בדיני איסורים, כמו שכתב בשו"ת מהר"ם מינץ סימן ה ושו"ת שער אפרים סימן עט דלענין קדושת בכור לא מהני דיניהם ושלא לסמוך להתיר בכור בדיניהם ועיין במגן אברהם סימן תמ"ח דלא מהני דיניהם לענין חמץ. ומבואר מדבריהם דדיניהם אינו פועל לענין איסור, ומדברי הרא"ש כאן מבואר דמהני דיניהם לענין איסור לאו דלא תביא תועברה וכו'. אך לפי מה דמבואר מכל הפוסקים דדיניהם לא הוי רק קנין דרבנן, ועיין בתוספות חולין דף לט ע"ב ובשו"ת חתם סופר חלק יו"ד סימן שטז ומשום הכי לא מהני להפקיע קדושת בכור דאורייתא, ומעתה לפי מה דמבואר מרוב הפוסקים בסוגיא זו דהאיסור לא תביא תועבה בזה לא הי רק איסור דרבנן, ולענין איסור דרבנן שפיר כתב הרא"ש דמהני דיניהם, אך כל זה לענין עבודה זרה שם, אבל לענין שביתת בהמתו בשבת דהוא איסור דאורייתא שפיר פסקו דאסור להשכיר ולא מהני דיניהם לענין דאורייתא…"

 

מביא שכך גם דעת הב"ח, ששכירות קונה מדרבנן:

"ובזה אתי שפיר גם גן דעת הב"ח בשו"ת הישנות סימן יח שהעלה שם אף דשכירות לא קניא היינו רק מדאורייתא לא קניא אבל מדרבנן שכירות קניא, רק משום דשכירות לא קניא מדאורייתא ע"כ החמירו שלא להשכיר לבית דירה לעכו"ם משום דכתיב לא תביא תועבה אל ביתך. והש"ך בחו"מ סימן שי"ג הביא גם כן דעת הב"ח וכתב דנעלם ממנו דברי התוספות בבבא מציעא ובעבודה זרה שם, וכפי הנראה שהש"ך לא ראה רק דברי הב"ח בחו"מ ולא ראה מה שכתב בתשובה הנ"ל שהביא דברי התוספות ומבאר הענין שם באריכות. והנה מבואר מדברי הב"ח כיון דשכירות לא קניא מדין תורה ע"כ החמירו בעבודה זרה ואוקמוה אדאורייתא, וקשה אמאי לא אמרינן כיון דמדרבנן שכירות קניא הפקר בית דין הפקר ומהני אפילו מדאורייתא כנ"ל, אבל לפי מה שכתבתי דלגבי שכירות דהוא לשעה לא שייך הפקר בית דין הפקר אתי שפיר כנ"ל.

ואני הבאתי סמוכין לסברת הב"ח…. (ומביא ראיות שונות לשיטת הב"ח ששכירות קונה מדרבנן)…"

 

טענה

טענה נוספת של הרב רייניץ על הרא"ש היא שההוא אמינא בגמרא בעבודה זרה טו, א היא ששכירות קונה, ומקשה הגמרא על זה: "מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי: ושכירות מי קניא? והתנן: אף במקום שאמרו להשכיר, לא לבית דירה אמרו, מפני שמכניס לתוכו עבודת כוכבים; ואי ס"ד שכירות קניא, האי כי קא מעייל – לביתיה קא מעייל! שאני עבודת כוכבים דחמירא, דכתיב: ולא תביא תועבה אל ביתך." זאת אומרת, שאפילו אם שכירות קונה, בכל זאת מפני חומרת עבודה זרה אין להשכיר בית לגוי. וקשה על הרא"ש שהעלה שמפני שבדיני הגוים שכירות קונה מותר להשכיר.

תשובת הרב שוורץ היא – על פי הרשב"א המפרש שעבודה זרה חמורה כאשר עובדים אותה, אך בימינו לא עובדים ברצינות והיא רק "תועבה" ולא "חרם", ולכן שכירות שקונה מועילה.

"והנה ראיתי כי מעכ"ת הקשה על הרא"ש מהא דאמרינן בעבודה זרה דף טו ע"א כשרצה הש"ס לפשוט דשכירות לא קניא ממתניתין שם ודחינן שאני עבודה זרה דחמירא, וכו', אלמא אפילו אי שכירות קניא מן התורה לא מהני וכל שכן וק"ו לפי מה דקיימא לן דשכירות לא קניא דלא מהני לן בדיניהם, ואין לומר דלמסקנא לא אמרינן הכי, מנא ליה להרא"ש דין זה דילמא גם לפי המסקנא אמרינן סברא זו, וע"כ כתב מעכ"ת דהרא"ש הוכיח דלמסקנא לא אמרינן סברא זו מסוגיא דפסחים שם דלא משני הגמרא התם תירוץ זה, אמנם הרמב"ם לשיטתו ליכא הוכחה הנ"ל דהא על הרמב"ם קשה ב' קושיות התוספות שם ותירץ מעכ"ת על פי דברי הרשב"א בתשובה סימן קעבודה זרה ולפי דברי הרשב"א לא קשה אמאי לא משני הגמרא חומרא דעבודה זרה שאני, דהא לפי ההוה אמינא הוי חמץ כמו עבודה זרה ואסור להשכיר ביתו לעכו"ם להניח בו חמצו, זה תוכן דבריו בקצרה.

והמעיין בחידושי הריטב"א לעבודה זרה שם על הא דמשני הגמרא חומרא דעבודה זרה שאני כתב וז"ל, ופרקינן שאני עבודה זרה דחמירי דכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם וכתיב לא תביא תועבה אל ביתך שלא יגרום להכניס עבודה זרה תוך ביתו כלל, דאפילו היכי דאגרא או שאולה דמכל מקום שמו עליו וביתך קרינן ביה, עכ"ל הטהור. ואם כן מוכח מדבריו דעיקר החומרא בעבודה זרה משום דכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם, ואם כן אף אי אמרינן דגם בחמץ איכא איסור להכניס בביתו, אבל בשכירות וודאי לא הוי איסור אי שכירות קניא דבחמץ ליכא חומרא הנ"ל, ואם כן גם להרשב"א לא הוי אתי שפיר, ואין לומר דגם חמץ חמור משום דהוא בכרת ועוברים בבל יראה, אם כן בלאו הכי לא קשה על להרא"ש אמאי לא משני שם חומרא דעבודה זרה שאני דהא גם חמץ חמירא, ואם כן ממה נפשך ליתא לדבריו, וזה ברור.

ומה שהקשה על הרא"ש אף דבדיניהם שכירות קניא מכל מקום משום חומרא דעבודה זרה יש לאסור, אף כי באמת לאו קושיא הוא לדחות בזה ההיתר של הרא"ש מכל מקום תלמיד חכם שאומר דבר וכו', ע"כ נראה ליישב קושייתו בכמה אנפין, חדא על פי מה שהבאתי לעיל דברי הש"ך ביו"ד שם כתב וז"ל, ודוחק לומר כיון דבזמן הזה לאו עובדי עבודה זרה לא מקרי אליל שלהם עבודה זרה וכו' עכ"ל, וכתבו אחרונים דאף דלענין יין נסך סמכינן אטעם זה לענין הנאה, מכל מקום הכא דכתיב לא תבוא (כך במקור) תועבה אל ביתך ואליל שלהם הוי על כל פנים תועבה, ולפי זה יש לומר לפי מה שכתב הריטב"א הנ"ל דעיקר החומרא בעבודה זרה הוא משום דכתיב נמי לא ידבק בידך וגו' ואם כן הכא נמי אם הוא באמת עבודה זרה, אבל בזמן הזה לאו עכו"ם הן ואם כן עיקר האיסור הוא רק משום דהוי על כל פנים תועבה, ולענין זה שפיר כתב הרא"ש כיון דבדיניהם שכירות קניא וליכא איסור, וזה ברור.

עוד נראה לי ליישב קושייתו רק מתחילה נקדים מה שהקשיתי על הא דהוכיח מהגמרא ממתניתין דשכירות לא קניא ומשני חומרא דעבודה זרה שאני ולעולם שכירות קניא, וקשה כיון דשכירות קניא ושכירות ליומא ממכר הוא אם כן שוב איכא בארץ ישראל איסור חנייה בקרקע דהא הוי כמכירה ליומא, ולומר דיש חילוק בין מכירה לזמן למכירה עולמית זה דוחק, וכן משמע מדברי הטורי זהב ביו"ד שם סק"ו שכתב וז"ל אין מוכרין להם בתים וכו' שנאמר לא תחנם לא תתנו להם חנייה בקרקע ובשכירות אין שייך קניה וכו' עכ"ל, משמע מדבריו הטעם דבשכירות ליכא איסור חנייה משום דשכירות לא קניא, אבל אי שכירות קניא הוי כמכר ואיכא איסור חנייה בקרקע, והוא קושיא גדולה.

ועלה בדעתי לומר, דהנה באלו הכי קשה על הא דאמרינן דאי שכירות קניא מותר להשכיר דכי קא מעייל לביתא דננפשיה קא מעייל, מה בכך דשכירות קניא אטו מי עדיף ממכירה גמורה לזמן דגם כן לא הוי רק קנין פירות אבל גוף הבית הוי של משכיר, ואם כן אכתי איכא איסור דלא תביא תועבה אל ביתך, וכמו כן קשה לענין שביתת בהמתו אף דשכירות קניא מכל מקום סוף סוף גוף הבהמה הוא שלו ועושה בהמתו מלאכה בשבת.

וצריכין לומר כמו דקיימא לן בבא קמא דף צ ע"א במוכר עבדו על מנת שישמשנו שלשים יום וכן בעבדי נכסי מלוג שאין יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה, ומפרש התם בש"ס דבעינן עבדו המיוחד לו עיי"ש, ועיין בטור ושלחן ערוך יו"ד סימן רסז סעיף לז אם כן הכא נמי דכתיב לא תביא תועבה אל ביתך בעינן ביתך המיוחד לך, אבל בגוף לזה ופירות לזה לא נקרא ביתך המיוחד לך, וע"כ שפיר אמרינן דאי נימא שכירות קניא כי קא מעייל לביתא דנפשיה קא מעייל, והיינו דלא הוי עוד ביתו של ישראל המיוחד לו, ואחר כך מצאתי קצת מעין זה באחרונים שכתבו כן.

ומעתה אני אומר דליכא איסור חנייה בקרקע רק אם יש לו חנייה בגוף הקרקע, אבל בשכירות כיון דאף אי שכירות קניא לא הוי רק קנין פירות אבל גוף הקרקע הוי של המשכיר ליכא איסור חנייה, כן נראה לענ"ד.

אולם לפי זה שוב צריכין להבין מה דמשני בגמרא שאני עבודה זרה דחמירי דכתיב לא תביא תועבה אל ביתך, והוא כיון דשכירות קניא אם כן הא לא הוי ביתך המיוחד וליכא איסור דלא תביא תועבה אל ביתך. ונראה לי דהנה הריטב"א כתב על הא דחומרא דעבודה זרה דשאני דחכמים אסרו שלא יגרום להכניס עבודה זרה תוך ביתו כלל ואפילו היכא דאגרא או שאולה דמכל מקום שמו עליו וביתך קרינן ביה עיי"ש היטב. ולפי זה נראה לי דהיינו דוקא בארץ ישראל דכיון דאיכא איסור חנייה ועיקר הטעם דבשכירות מותר וליכא איסור חנייה אף על גב דשכירות קניא הוא משום דגוף הקרקע של ישראל, ע"כ כיון דלענין איסור חנייה נקרא על כרחך הבית רק על שם ישראל, שפיר החמירו לענין עבודה זרה גם כן דחשוב שמו עליו וביתך קרינן ביה, אבל בחוץ לארץ דליכא איסור חנייה ולא נקראת על שם ישראל לקנין חנייה שפיר כתב הרא"ש כיון דבדיניהם שכירות קניא הוי שלו ליומא והוי כמכר ליומא, דכיון דאינו נקראת על שם ישראל לענין חנייה לא הוי על כל פנים ביתך המיוחד לו כנ"ל.

הן אמת כי המעיין בדברי הרשב"א בקונטרס אחרון לכתובות מבואר שם דאי שכירות קניא הוי של השוכר, ולדבריו קשה האיכא איסור חנייה בקרקע אי שכירות קניא, ויש לדחוק ולחלק כמובן וצריך עיון גדול."

 

הסבר דעת הראב"ן

מסביר בדעת הראב"ן שמפני שבמצב של שכירות רגיל למשכיר יש קניין גוף ולשוכר רק קניין פירות, וקניין הגוף גובר. אבל בימינו שצריך לתת מס לגוים בחוץ לארץ על השכירות, קניין הגוף חלש יותר ולכן כבר לא נחשב כ"ביתך" המיוחד לך, ומותר להשכיר לגוי.

"והנה בב"ח סימן הנ"ל הביא עוד היתר על שכירות בתים בזמן הזה בשם הראב"ן, וז"ל ומה שאנו משכירין בתים בזמן הזה היינו טעמא דכי אמרינן דאית ביה משום לא תביא תועבה אל ביתך הני מילי בארץ ישראל ובסוריא שהיה ביתם המיוחד להם ולא היה יד גוי באמצע, אבל אנו שנותנין מס לגוים מקרקעות שלנו אינו מיוחד וכו' עכ"ל, והובא דבריו בש"ך בסימן הנ"ל, והנה כעין דבריו מצאתי בשו"ת מהר"ם גלאנטי סימן נז על קרקעות הישראלים מה יעשו בשביעית, וכתב גם כן כי מה שנאמר שדך ואסרה תורה בשביעית היינו דוקא אם גוף הקרקע שלו, אבל משדות הללו דצריך ליתן מס ידוע לא הוי שדך מיוחד יע"ש, והוא סברת הראב"ן… (ומפלפל בדבריו, ובדין קבלת אחריות על חמץ)…

ואגב אורחא אודיע לו מה שהקשיתי, דהנה מבואר מדברי תשובת הרא"ש סימן א ומובא דבריו בחו"מ סימן רס דאף דשכירות לא קניא מכל מקום הוי כחצר השותפין, וכן מבואר ברשב"א בקו"א לכתובו, ועיין בשו"ת נטע שעשועים שמאריך בדברי הרא"ש הנ"ל ולפי זה יש לתמוה הרי פסק בפשיטות ביו"ד דשותפות עכו"ם פוטר ממזוזה, והוא ממרדכי פרק קמא דעבודה זרה, והטעם משום דכתיב ביתך ובעינן ביתך מיוחד ושותפות נכרי לאו ביתך מיוחד קרינן ביה, ואם כן קשה אף אי שכירות לא קניא אמאי אסור להשכיר בית לבית דירה משום דכתיב לא תביא תועבה אל ביתך, והא בעינן ביתך מיוחד ושותפות עכו"ם לא הוי ביתך מיוחד, כמו דפטור ממזוזה בשותפות עכו"ם משום דכתיב ביתך, והכא נמי כתיב ביתך ושכירות הוי שותפות לשיטת הרא"ש.

ואפילו לפי שיטת הרשב"א מובא בבדק הבית דשותפות עכו"ם חייב במזוזה, מכל מקום קשה הא הרשב"א כתב הטעם דבי מזוזה לא בעינן ביתך דידך ממש ותליא רק בדירה וחובת הדר הוא לשמרו יע"ש, אבל הכא לענין לא תביא תועבה אל ביתך דכתיב ביתך ובעינן ביתך המיוחד ובשכירות לא הוי ביתך המיוחד לפי דעת הרא"ש והרשב"א דהוא כמו חצר השותפין, והוא קושיא גדולה.

וחזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי ישוב רק אם נאמר כיון דלהמשכיר יש לו קנין הגוף ולהשוכר אין לו רק קנין פירות, הקנין פירות אינו יכול להוציא קנין הגוף של המשכיר, וכהאי גוונא כתבו התוספות בבא בתרא בסוגיא דקנין פירות כידוע.

ובזה יש להטעים יותר דברי הראב"ן שכתב היתר בזמן הזה להשכיר בתים מטעם דצריך ליתן מס ידוע לשנה ולא הוי ביתך מיוחד, והקשיתי מנדרים, ובזה אתי שפיר דההיתר הוא מטעם דשכירות הוי על כל פנים שותפין כמו שכתבו הרא"ש והרשב"א ולא הוי ביתך מיוחד מכח השכירות, ואין לומר כיון דלהמשכיר יש לו קנין הגוף בביתו והשוכר אין לו רק קנין פירות אין יכול להקנין פירות להוציא הקנין הגוף ובטל קנין פירות לגבי קנין הגוף, על זה כתב שפיר הראב"ן דבזמן הזה גם להמשכיר ליכא קנין הגוף גמור, ממילא הוי קנין פירות של השוכר שוה למשכיר והי שותפין ולא הוי ביתך המיוחד כמו במזוזה, כן נראה לי להטעים דברי הראב"ן, ומעתה ההיתר של הראב"ן ברור, ועיין בספר התרומה שהאריך בענין זה וסיים גם כן להתיר מטעם שכתבו הר"ן הריטב"א יע"ש."

 

סיכום להתיר

"על כל פנים כל הפוסקים ראשונים ואחרונים כולם הסיכמו להתיר וכל דבריהם ברורים כאשר ביארתי בעז"ה, ותמהתי על מעכ"ת איך עלה בדעתו לאסור דבר שכל גדולי ישראל ראשונים ואחרונים הסיכמו להתיר, ואין בידינו כח לבטל אפילו אות אחת מדבריהם, ומנהג ישראל תורה הוא והנח להם לישראל מנהגם.

ומה שכתב מעכ"ת בענין איסור שכונה, בזה יפה כתב דאסור לעשות שכונה אפילו בחוץ לארץ כדעת הש"לף וכן מצאתי בפירוש בריטב"א דאיכא איסור בחוץ לארץ יעיין בשלטי גבורים שהביא פלוגתא בזה בין הפוסיקם. ומה שכתב מעכ"ת בישוב קישית הדגול מרבבה אף כי לכאורה הוא נכון מכל מקום יש לפקפק כמובן, ואם כן בוודאי אסור להשכיר באופן שיגרום שכונה.

כה דברי אוהבו נאמנו.

הצעיר אברהם יהודא הכהן."

 

שלחן גבוה קנא, לג

השלחן גבוה כתב להסביר את המנהג להשכיר בחוץ לארץ, אך כתב ששומר נפשו ירחק שאין ברכה בהשכרה לגוים:

"והאידנא וכו', הרי זה לשון הטור והוא מדברי התוס' והרא"ש שם שהאריכו למעניתם להביא סמך וראיה למה שנהגו האידנא היתר להשכיר בתים לגוים ואף ע"פ שמכניס לתוכו עבודה זרה סמוך למיתתו וסיים הרא"ש וז"ל, ועוד נהי דלדידן שכירות לא קניא כיון שיד האומות תקפה ובדיניהם ליומיה נמכר ואף אם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו הוי כמכר עד כאן לשונו, והקשה הש"ך דהא חזינן דמכניסין עבודה זרה בבתיהם אפילו בקבע, ומשני דסומכין אאידך שנויא דכתב הרא"ש דנהי דלדידן וכו' כדבסמוך ושכן כתבו שאר פוסקים ע"ש, וכן ראיתי פה שאלוניקי לשני בעלי בתים שהשכירו בתיהם לגוים מערי פיראנקיאה אך לא עלתה על ידם יפה שירדו מנכסיהם עד נודד ללחם ואין, לכן שומר נפשו ירחק ממנו."

 

המתירים להשכיר לגוי שאינו עובד ע"ז בארץ ישראל

כפתור ופרח פרק י

כתב שגם בארץ ישראל מותר להשכיר לגוי שאינו עובד עבודה זרה, כמו המוסלמים:

"מסכת עבודה זרה פרק קמא (כ, ב) תנו רבנן, אין משכירין להם בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות, ובסוריא משכירין להם בתים אבל לא שדות, ובחוצה לארץ מוכרין להם בתים ומשכירין שדות, דברי ר"מ. רבי יוסי אומר אף בארץ ישראל משכירין להם בתים, ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין להם שדות, ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו. ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי, ובלבד שלא יעשה שכונה. תנא, אין שכונה פחות משלשה בני אדם. אף במקום שאמרו להשכיר, לא לבית דירה אמרו, מפני שמכניס לתוכו עבודה זרה. ומייתי לה נמי מסכת פסחים פרק קמא (ו, א) דאגרא לא קניא, ועובר על לא תביא תועבה אל ביתך (דברים ז). ומה שהוא מותר בחוצה לארץ להשכיר דירה, הביא ה"ב התרומה ז"ל טעם, דמן התורה אינו אסור אלא בבית שישראל עצמו דר בו, ורבנן אסרו אפילו אינו דר שם, ולכך בחוצה לארץ לא גזרו. ואפילו בארץ ישראל לא גזרו מקום שאינו רגיל לדירה כגון בית התבן ואורוות, עד כאן. תוספת' מסכת עבודה זרה פ"ב (הלכה ג) וכן לא ישכיר ישראל את ביתו מפני שבידוע שנכנס לתוכו עבודה זרה, אבל משכירין להם אורוות אוצריות ופונדקיות אף על פי שבידוע שמכניס לתוכו עבודה זרה.

ומסתברא שעכשו שהארץ בחטאינו היא ביד הישמעאלים, ששוכר אפי' מקום שהוא ראוי לדירה לישמעאל, שהרי אינו עובד עבודה זרה שיכניסנה שם, וכמו שקדם. אבל לערלים שהם עובדי עבודה זרה, נראה שאינו יכול להשכיר הרגיל לדירה. והכותי כגוי לפי התוספתא דלקמן."

 

הרב ישראל משיקלוב, פאת השלחן הלכות ארץ ישראל א, יט

"אף במקום שהתירו להשכיר לא התירו אלא לאוצר וכיוצא בו אבל לא לדירה מפני שמכניס לתוכו עבודת כוכבים ומזלות בקבע (טור ושו"ע יו"ד סימן קנא סעיף י). והאידנא שארץ ישראל תחת הישמעאלים מותר להשכיר אף מקום שראוי לדירה לישמעאל אבל לא לעובד כוכבים ומזלות. ולמכור לכולם אסור (כפתור ופרח)."

 

השכרת בית לנוצרים (ועוע"ז) בארץ ישראל

הרב מכלוף אלדאודי, שו"ת ישא איש חלק יו"ד סימן ב

את אותה שאלה הוא הפנה לרב יצחק אבולעפיה והיא מופיעה בשו"ת פני יצחק יו"ד א. השאלה והבירור שהוא עושה בעקבות זאת זהה עם שינויים קטנים.

השאלה

השאלה היא על ראובן שיש לו חצר שאין יהודים הרוצים להשכיר את חצרו, והוא דחוק לכסף וגם מפחד שאם החצר תיהיה שוממה היא תנזק. ושאל האם ראובן יכול להשכיר את החצר לנוצריה פרוטסטנטית שמלמדת שפות, שתוכל להשתמש בחצר לצורך השיעורים שלה.

"שאלה ראובן יש לו חצר בארץ ישראל העומדת לשכירות ולפי כי אין נמצא בעירו יהודים להשכיר להם החצר הנזכר מפני כי אנשי עירו שיש בהם ממש כל אחד יש לו בית עבור דירתו אם מנחלת אבותיו אם ממעשה ידיו והנשארים הם עניין מרודים ואין להם יכולת להשכיר להם בתים גדולים וטובים ולזה החצר הנזכר נשארת ריקנית. ולא מלבד דמטי ליה הזיקא דמי השכירות גם זאת ושאיה יוכת שער ואף גם זאת ראובן הנזכר דחיקא ליה שעתא לצורך מזונותיו ולזה הוכרח בעצמו והשכיר חצרו הנזכר לאשה אחת הנלוית ללועזים שהם בעירו הדרים בבתים אחרים והאשה הנזכרת מלאכתה ללמד לשונות העמים לבנות שאינם בני ביתה. ומה גם כי ראובן הנזכר ראה רנשים רבים ונכבדים מאדמת הקדת צפת ת"ו וטבריה ת"ו נהגו להשכיר בתיהם להישמעאלים ונוצרים ואפיקורסים ואין פוצה פה ומצפצף והא ודאי כי יש להם על מה שיסמוכו. ועם כל זה ראובן הנזכר נפשו אותה לדעת אם יש חשש איסור בדבר יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה.

הנה קודם כל אדברה ואומר כי יפלא לפני עיני חכמים שאול ישאלו בראשונה לאמר אעיקרא דדינא פרכא מה לי הכא לקרבה אל המלאכה לדון בדבר הלכה וצריך דינא ודיינא דנחית לעומקא דדינא ואני אנה אני בא קטן שבערכין אמנם לאהבת האמת והצדק וללמוד תורה אני צריך העזתי פני וזאת היתה לי שממחיצתי יצאתי ושמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש. תעשה זאת התרה, בעזרת אל נורא."

 

השאלות שיש לדון בהם

מקדים שיש לדון ב5 שאלות בכדי לענות על השאלה במקרה: 1) האם השימוש בחצר נחשב כבית דירה שאסור או כאוצר שמותר. 2) האם חכמים אסרו להשכיר דירה גם כשיש הפסד ממון משמעותי (מפסיד את השכירות ובנוסף עצם זה שהחצר ריקה ערכה יורד "שאיה יוכת שער"). 3) האם אסור גם כשחייבים על הדירה מס ואם לא ישלם המלך יכול למכור את הדירה. 4) האם הגויים בימינו (והנוצרים) נחשבים כעובדי עבודה זרה. 5) האם ניתן להקל בצורך גדול של פרנסה.

"הן קדם ראוי לחקור בנידון דידן אם האשה היושבת בחצר הנזכר ללמד לשונות העמים אם דין אוצר יש לה המוסכם אליבא דכולי עלמא דמותר או דין בית דירה יש לה.

ב) אם דינא דגמרא שאמרו שלדירה אסור אם שייך אפילו במקום דאיכא תרתי דררא דממונא שאם לא ישכיר החצר הנזכר לא מלבד שמאבד שכירות החצר הנזכר אלא אף גם זאת ושאיה יוכת שער.

ג) אם הדין שלדירה אסור אף בקרקעות שלנו כאשר אנחנו נותנים עליהם מס למלך יר"ה והיא המסאחה אשר נעשית מזה זמן מועט והיא חק בל יושבת הגם שהם פנויים ואם שום אדם לא יפרע המסים והארנוניות שיש עליו למלך יר"ה יכול למוכרם כאשר מבואר יוצא ע"ג הקושאן הניחן לכל אדם.

ד) אם הגויים אשר בזמנינו זה דין עכו"ם יש להם או לא ובפרט אלו הלועזים הנמצאים עתה בארצנו הנקראים בשם אפיקורסים אם דין אפיקורוסים או מסיתים או נוצרים או ישמעאלים יש להם מאחר שהם מרחיקים שתי וערב מבתיהם ומבית תפלתם ושום צורה או תמונה לעבודה אין להם.

ה) אם דינא דגמרא שייך אף במקום שבעל החצר הנזכר צריך הוא למזונותיו ומזונות בני ביתו ואין לך דבר שעומד בפני הפרנסה".

 

טעמו של הרא"ש (הגוים לא מכניסים עבודה זרה בקביעות) שייך גם בארץ ישראל

הרא"ש כתב שבחו"ל נהגו להקל מפני שהגוים לא הכניסו עבודה זרה בקביעות. הדינא דחיי כתב שהיתרו הוא רק בחו"ל, אבל הרב מכלוף סובר שאין סיבה שטעם זה לא יהיה שייך גם בארץ:

"תשובה: עיקרא דהאי מילתא איתא בגמרא ספוף פרק קמא דעבודה זרה… (מביא את הגמרא)… וכתבו התוספות … (מביא את דברי התוספות, הרא"ש).. וכן פסק בנו הטור ז"ל סימן קנא וז"ל ולא התירו להשכיר אלא לאוצר או לשאר תשמיש וכו' והאידנא נהגו להשכיר אף לדירה כיון שאין נוהגים להכניס אליל לבתיהם עכ"ל. והרב דינא דחיי לאוין סוף סימן מח הביא דברי הרא"ש שמתיר לדירה אף בארץ ישראל וכתב הוא ז"ל, וזה לשונו: אבל קשה בעיני לומר שהרב המחבר סובר דאף בארץ ישראל מותר שהרי בתוספתא אמרו כאן וכאן לא ישכור בית דיבר וכו' ולכן נראה לי שאף דברי הרב המחבר ז"ל צריך לפרשם כדברי ר"י דתוספות ובחוץ לארץ מותר ובארץ ישראל אסור.

ולעניות דעתי אני המתאבק בעפר רגליו לא ראיתי שום קושי בדברי הרא"ש ז"ל כי טעמו ונמוקו עמו שהוא מחלק חילוק גדול אמת כי לדברי התוספות בארץ ישראל אסור מפני שהיו מכניסים בימיהם עבודה זרה בקביעות אבל בזמן שאינם מכניסים עבודה זרה לבתיהם בקביעות חזר דין בית דירה כדין האוצר."

 

מעיר שלדעתו לחצר יש דין אוצר ולא דירה, שבאה לשם רק לפרקים:

"ואי לא מסתפינא מסברא הייתי אומר כי דין האשה הנזכרת דין אוצר יש לה מאחר שאינה באה לחצר הנזכר כי אם לפרקים ולעתים ידועים לעסוק במלאכתה ללמוד הבנות הנ"ל ואיכא סמך לדברי המדברי הטור ז"ל שדקדק וכתב בלשונו אלא לאוצר או לשאר תמשיש, רוצה לומר כולל כל דבר דומה לאוצר כגון פונדקאות ואוצרות ובה"ס וכדומה.

ואף אם נאמר כי דין בית דירה יש לה הנה הרא"ש והטור סבירא ליה שגם לדירה שרי מאחר שהאידנא אינם מכניסים עבודה זרה לבתיהם בקבע. וגם מרן בשו"ע יו"ד סימן קנא סעיף י שאסר לדירה הנה דקדק בלשונו ואמר מפני שמכניס לתוכו עבודה זרה בקבע. אם כן דון מינה היכא דאינו מכניס בקבע חזר דין בית דירה כדין האוצר ושרי והיינו דברי הרא"ש וטור ז"ל. "

 

עוד טעם להקל משום הפסד ממון

מראה שהקילו משום הפסד ממון לעשות כל מיני עסקאות עם גוים ולכן אפשר להקל בזה גם בהשכרת בית דירה לגוי:

"ועוד במקום דאיכא דררא דממונא והפסד מרובה כנידון דידן שלא מלבד הפסד השכירות של החצר הנזכר שמפסיד אלא גם ושאיה יוכת שער וראיה לזה ממ"ש שם ס"ד וז"ל מקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה לעכו"ם אין מוכרים ובכל מקום אין מוכרים להם ולא לישראל החשוד למכור להם בהמה גסה אם לא ע"י סרסור וכו' וט"ז כתב שם הטעם בבית יוסף בשם סמ"ג וכו' וכתב הר"ן משום הכי מקילין אפילו לקנות כדי להרויח במכירתן. והטור כתב הטעם שנהגו היתר בכל כתב ר"י לפי שבימיהם היו דרים הרבה יהודים ביחד והיו יכולים למכור זה לזה אבל האידנא שמעט יהודים דרים במקום אחד ואי לא מזבני לעכו"ם איכא פסידא שרי עכ"ל… (ומביא עוד ראיות שהקילו ביחסים עם הגוי מפני הפסד ממון)…"

 

מיסים

כתב עוד טעם להקל שהקרקעות שייכות לשלטון (ולכן משלמים מס על הקרקע), ומביא ראיה מפוסקים שכתבו שהבכור לא יורש בימינו פי שנים כי הקרקעות שייכות למלך והבכור לא יורש ב"ראוי".

"עוד יש לי טעם ללמד זכות על ראובן הנזכר מאחר שאנחנו נותנים מסים וארנוניות על הקרקעות שלנו למלך יר"ה. ועיין להרב מהר"א ששון סימן קמט שכתב לפקיע נחלת הבכור פי שנים מטעם שהמלך יר"ה נוטל מס מקרקעות שלנו נקרא ראוי ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק. וכן כתב הרב עדות ביעקב. והגם שיש מן הפוסקים האחרונים נחלקו על דבריהם מטעם שאנחנו רואים בכל יום הבכור נוטל פי שנים מכל מקום היכא שהפשוט מוחזק אין הבכור נוטל פי שנים…"

 

מעמד הנוצרים בימינו

מרחיב הרבה על מעמדם של הנוצרים בימינו. לדעתו הם אינם עובדי עבודה זרה, ולא רק שאינם עובדי עבודה זרה הם גם לא נחשבים אפיקורוסים לא מסיתים ולא כופרים. זה שהם מאמינים בשילוש זה לא אומר שהם חושבים שיש יותר מאלוה אחד, מסכימים שיש עליון:

"ומעיקרא דדינא נוכל לומר כי הגוים אשר בזמנינו זה אינם עובדי עבודה זרה, ועל הישמעאלים בודאי שאינם עובדים עבודה זרה ומותר להשכיר להם בתים בארץ ישראל אף לדירה וכמו שכתב הרב פאת השלחן בהלכות ארץ ישראל סימן יז [יט] משם הרב כפתור ופרח וזה לשונו: אין מוכירם לעכו"ם בתים ושדות בארץ ישראל אבל משכירים להם בתים ולא שדות וכו' והאידנא שבעוונותינו הרבים ארץ ישראל תחת ידי הישמעאלים מותר להשכיר אף לדירה לישמעאל וכו'. והטור יו"ד סימן קמח כתב וז"ל דכל שנזכר סימן זה לאסור האידנא מותר דלאו עובדי עבודה זרה הם כלומר דאינם יודעים בטיב עבודה זרה אלא מנהג אבותיהם בידיהם. וכמ"ש ספרק קמא דחולין גוים שבחו"ל לא ו עובדי עבודה זרה הם כ"כ משמע אף על גב דחזינן להו דאדיקי בעבודה זרה שרי דעיקר טעמא לאו משום דלא אדיקי אלא שאינם יודעים כל כך בטיבה וכן כתב הרמב"ם ז"ל שבכל המקומות לא נאמר אלא בעובדי עבודה זרה שהיו בזמנם אבל בזמן הזה לא נאמר גם לאו דלא תחונם לענין חנית קרקע כ"ש. ומהריק"ש סימן קנג כתב וז"ל הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה ויש להתיר סתם יינם ואפילו בנוצרים שי מתירין במגען דוקא, ויש מקילין ומתירין אפילו בסתם יינם ובמקום הפסד מרובה סומכין על המקל. ועיין להרב החפץ חיים סימן עה סק"כ שכתב עכשיו בזמן הזה דאין הגויים עובדי עבודה זרה אפילו איסור ליכא לקבל מהם צדקה. והרב זרע אמת חלק יו"ד סימן קיד יעו"ש והרב ב"ד חיו"ד סימן לד והרב בגדי יו"ט חיו"ד סימן יא. ברם הא קשייא לי מאחר שאלו הלועזים שיש סזמנינו זה נקראים בשם אפיקורוסים וכתב הרמב"ם ז"ל פרקי מהלכות עבודה זרה הלכה א וזה לשונו: אין כורים ברית לעכו"ם ואסור לרחם עליהם וכו' שאנמר ולא תחונם וכו' לפיכך אם ראה עכו"ם טובהע בנהר לא יעלנו וכו'. במה דברים אמורים בעכו"ם אבל המוסרים והאפיקורוסים מישראל מצוה לאבדם ביד ולהורידם לבאר שחת מפני שהם מצירים לשיראל וכו' עוד כתב הרמב"ם ז"ל שם פרק ב הלכה ה וז"ל: וכן האפיקורוסים מישראל אינם כישראל לדבר מן הדברים ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם שנאמר כל באיה לא ישובון ולא ישוגו ארחות חיים והאפיקורוסים הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים שאמרנו עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט נפשביד רמה ואומרים שאין בזה עוון ואסור לספר עמהם ולהשיב להם תשובה כלל שנאמר לא תקרב אל פתח ביתה ומחשבה של אפיקורוס לעוכ"ם כע"ל.

הנה לכאורה יראה האדם מדברי הרמב"ם ז"ל כי לא מלבד שאסור לרחם עליהם אלא אף גם זאת כי מצוה לאבדן והורידן לבאר שחת ואין מקבלין אותם בתשובה וכו' וכל שכן וקל וחומר הוא שאסור לתת להם חנייה בקרקע אבל לכתדוק בדב"ק אינו מדבר בלועזים הנזכרים הנקראים עתה בשם אפיקורוסים דהנה הוא ז"ל כתב ודקדק בלשונו האפיקורוסים משירא התרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים שאמרנו עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעסי בשאט בנפש ביד רמה ואומרים שאין בזה עוון הרי דקדק בלשונו הזהב באומרו להכעיס בשאט בנפש ביד וכו' לא כן אלה הלועזים הגם שהם טועים אבל אינם מזידים כי לפי דעתם שהאמת אתם וכונתם לשמים ואינו נקרא אפיקורוס כי אם כאלישע אחר ששמע מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ לאלישע אחר שיודע את רבו ומתכוין למרוד בו וכופרים באלהות וכמ"ש הר"מ שם פרק ב הלכה ה עיין שם וצראה ואין לנו לקרותם ולהכירם אפיקורוסיםכי אם אותם שמנה רבינו הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה פרק ג הלכה ה וז"ל ג' הם הנקראים אפיקורוסים האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני אדם והמכחיש נבואתו של משה רבינו עליו השלום והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם כל אחד מג' אלו הם הנקראים אפיקורוסים עכ"ל והבו דלא להוסיף עלה. וש"ת אפשר נקראים מינים שהם מאמינים באמונת הג'/הנ' והרמב"ם ז"ל כתב שם הלכה ח וזה לשונה: ה' הם הנקראים מינים האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג והאומר שיש שם מנהיג אבל שנים או יותר וכו'.

הנה עינינו הרואות שאלו הלועזים אין בהם מאלו הדברים ואם תאמר הרי מאמינם בשלוש ונוכל לומר שהם מכת האומרים שיש שם מנהיג אבל הם שנים או יותר. הנה כשתדחוק אותם בזה ישיבו כי הכל הולך אל אחדות ה' ב"ה (ברוך הוא?) כי הוא הראשון וצור לכל אם לא שתאמר שמנהג אבותיהם בידיהם.

מכל מקום אפשר הם מכת המסיתים ומדיחים הילך דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות עבודה זרה ריש פרק ד וז"ל: מדיחי עיר מישראל אלו נסקלין אף על פי שאל עבדו עבודה זרה שלא הדיחו את יושביה עד שעבדו אותה ואנשי עיר המודחין נהרגין בסייף והוא שעבדו עבודה זרה או שקבלוה עליהם לאלוה ואזהרה למדיח מנין שנאמר לא ישמע על פיך עכ"ל. וכתב הכסף משנה שם ומה שכתב אזרה למדיח מנין וכו' ברייתא שם פרק ד מיתות לא ישמע על פיך אזהרה למסית ומדיח. מסית בהדייא כתיב ביה וכל ישראל ישמעו ויראו אלא אזהרה למדיח ע"כ.

הרי בהדיא מפורש מי הוא זה הנקרא מסית ומדיח שמסיתים ומדיחים לעבוד אלוקים אחרים לא כן אלו הם המאמינים בה' ב"ה (ברוך הוא/בורא העולם).

ואם נאמר שהם מכת הכופרים וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שם בהלכות תשובה פרק ג הלכה ה ג' הם הכופרים בתורה האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה. וכן הכופר בפירושה והיא תורה שבעל פה והמכחיש מגידיה כגון צדוק ובייתוס והאומר שהבורא החליף מצוה זה במצוה אחרת וכבר בטלה תורה זו אף על פי שהיא היתה מעם ה' כגון הנוצרים וההגרים כל אלו מג' אלו כופר בתורה עכ"ל.

הנה הרואה יראה שדברי הרמב"ם אלו שכל הכופר בתורה שבעל פה והואמר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת כופר מקרי א"כ בזה כללת גם הנוצרים והישמעאלים בכלל שהם מזרע ההגרים ע"ש הגר ולפי זה לא הנחת בן לאברהם עליו השלום שאנחנו רואים שנתפשט המנהג להשכיר להם בתים ולשאת ולתת עמהם ומילדות מהם ומניקים את בניהם ונהנים מסעודותיהם ולוקחים סמני רפואות מהם וכאלה רבות ומי התיר להם והרי הרמב"ם ז"ל בהלכות עבודה זרה פרק ט הלכה טו כתב וז,ל: כעו"ם שעשה משתה לבנו או לבתו אסור להנות מסעודתו וכן בת ישראל לא תניק את בנה של נכרית מפני שמגדלת בן לעבודה זרה, וכן דברים רבים שאסרו חז"ל מפני תקרובת עבודה זרה אלא ודאי יראל עלניות דעתי שאלו הגויים אשר בארצותינו אלה אינם מכלל עכו"ם מאחר שהם מאמינים בא חי ותורת משה רבינו עליו השלום ובתחיית המתים ובשכר ועונש ומה שמאמינים ביש"ו הוא מנהג אבותיהם בידיהם ואינם בכלל מינים ואפיקרוסים אלא אותם שמנה רבינו הרבמ"ם ז"ל בספרו יד החזקה ובספרי חז"ל והבו דלא להוסיף עלה ולהרבות שנאה וקנאה בין הדתות והאמונות ואנחנו חסים ומסתופפים בצל מלכותם המרוממה ומלכי חסד הם ולא בא בכלל עובדי עבודה זרה".

 

מסקנה

ניתן להקל מפני שהגוים לא מכניסים עבודה זרה בקביעות לבית, וכ"ש נוצרים פרוטסטנטים שלא נחשבים כמאמינים בעבודה זרה:

"וכל זה לרווחא דמלתא אבל לעיקר דינא בנידון דידן מותר גמור להשכיר לכל מפני שאינם מכניסים עבודה זרה לבתיהם בקבע והוי דין בית דירה כדין האוצר המוסכם אליבא דכולי עלמא וכל שכן אלו הלועזים שאינם מאמינים בעכו"ם כלל ולא מלבד שאין להם שום פסל ושום תמונה ולא שתי וערב אלא גם מרחקים אותם כי הוא הפך דתם ואמונתם.

תנבא לדיננא וצתא דינה כי החצר הנזכר מותר להשכירו להאשה הנזכרת מכמה טעמםי שכתבתי לעיל. ובכן אשא עיני אל ההרים הרבנים הגדולים רבנן תקיפי ארעא דישראל דפקיעי שמיינו ובפרט למעלת גאון עוזינו ראשון לציון כמהר"ר אביר יעקב נר"ו המאיר לארץ בצדקתו. יביט ויראה ויגלה דעתו הרחבה ושכמ"ה.

הצעיר מכלוף אלדאודי ס"ט."

 

הרב יעקב אלישר, בשו"ת ישא איש חלק יו"ד סימן ב

מסכים עם הרב אלדאודי.

פתיחה

פותח בכבוד לרב מכלוף ומתנצל על העיכוב

"יום ז' כסלו שנת לראות טוב

שלום רב וישע יקרב לאור נערב כתוב מעלת הרב המובהק ר"מ ור"מ כש"ת מכלוף אלדאודי הי"ו לנצח ינון שמו עד כי יבא שילה מושיע ורב נסו"א. רב נכבד!

יקרת מכתבו מחו' רחמים העבר הגיעני לנכון ע"י בנו היקר הי"ו בתוכו רצוף שני פס"ד אשר כוננו יד"ק ואתי שאל אחוה דעי על הדין ועל האמת. ויען ימי המועדים שעברו ימי המעשה ואנא נפשי נהייתי ונחליתי מיום ראש השנה ויום ש"ת לא תקפ"ץ (תקפוץ פעמים צרה). ואחר חג הסוכות נאלצתי ליסע ליפו ת"ו לרגלי טרדותי כי ששגבו על צוארי והאמת כי חשבתי כין אין הדבר נחוץ כי ראיתי בכיה"ק שרצונו שאעלה אותם על מזבח הדפוס אשר יזכני ה' להוציא לאור בקרוב בעזרת ה' יתרבך דין גמרא לעיכובא. אך עתה קבלתי מכתב מידינו סי' משה ידיד הי"ו מבקש בשם ידיד עליו מהנ"ל כבוד מרדכי מעתוק הלוי הי"ו בעי ומתחנן להשיב תשובה מאהבה בענין פסק דין של השכירות כי נחץ ינחץ פניתי דעתי להשיב מפני הכבוד על שאלתו אי שרי להשכיר החצר להאשה שהיא מכת המסיתים (פורטיסטאנטים)".

 

ניתן להקל מפני הפסד ממון וצורך פרנסה

"הנה בדיני מצרנות הביא הטור ז"ל בחושן משפט סימן קעה ס"ק ה הביא מחלוקת הגאונים דסבירא ליה דאפילו עני שאין לו מה יאכל יתפרנס מן הצדקה ולא ימכור לגוי ויש חולקים דלצורך פרנסה מותר למכור לגוי והרא"ש ז"ל סבירא ליה דאם הגוי נותן דמים יותר אינו מחייב למכור לישראל בפחות… (וממשיך לחזק את ההיתר מצד צורך פרנסה).. ובכן מאחר דאיכא הני תרי טעמי שהחצר פנוי ואין שום יהודי רוצה להשכיר אפילו בפחות וגם שהוא צריך לפרנסה והוא אנוס הן מצד שהחצר שלא יארע לו שום נזק לסיבת היותו פנוי והן מצד דחוק הפרנסה ומפסיד השכירות נראה דמותר להשכירו לגוי".

 

טעמים רבים להתיר השכירות

מציין טעמים מהראשונים להתיר השכירות: 1) שהדין דרבנן, 2) שלא מכניסים עבודה זרה בקביעות, 3) הקרקעות שייכות למלך

"אך מה נענה כי השאלה הנזכרת היא בארץ ישראל ואיכא איסורא דלא תחנם וגם איסורא דלא תביא תועבה אל ביתך.

והנה ידוע מה שכתבו התוספות בעבודה זרה דף כא ע"א בד"ה אך במקום וכו' שכתבו בסוף דבריהם דאיסור שכירות לגוי בארץ ישראל הוא מדרבנן יעש"ב. וגם הרא"ש ז"ל כתב שם בפסקיו וז"ל נראה לפרש דהא דאסרינן להשכיר לגוי הוא מדרבנן דפשטיה דקא קא מזהר לישראל גופיה שלא יכניס עבודה זרה לביתו. אלא שחכמים אסרו וכו' והאידנא שאין הגויים רגילין להכניס עבודה זרה לבתיהן בקבע שרי. ועוד נהי דלדידן שכירות לא קניא (והכוונה דנקא ביתו של ישראל) כיון דבדיניהם שכירות הוי כמכר ואפילו אם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו הוי כמכר (והכוונה דלא הוי ביתו של ישראל ולא עבר על לא תביא תועבה אל ביתך דלאו ביתו מיקרי) עכ"ל יעש"ב.

וראב"ן ז"ל הביא דבריו הב"ח ז"ל שם סימן קנה דהתיר להשכיר לגויים מטעם שאנו משלמים עסקא למלך והם משועבדות למלך מדינא דמלכותא כמ"ש בשאלה דנידון דידן דמפורש יוצא בתוך הקושאן הניתן מהשררה יר"ה ליד הקונה שאם לא ישלם העסקא ימכרנה המלך יר"ה לגבות הטסקא ואף שלא דר בה שום אדם. ובכי האי גוונא לאו ביתך מיקרי כיון שיד הממשלה יר"ה שולטת בו. וכן כתב הש"ך ז"ל שם בס"ק יז בשם ראב"ן ז"ל יע"ש (ואל תתמה כי גם בימי התלמוד היו משלמים טסקא כדאיתא בפרק חזקת דף נד ע"ב כבר תמהו התוספות ז"ל במסכת עבודה זרה דף טו בד"ה בצר וכו' יעש"ב וגם הרא"ש ז"ל שם הרחיב הדברים).

באופן דנמצאו כמה טעמים להתיר השכירות לגוי בארץ ישראל."

 

להקנות את הבית לגוי ללא ידיעתו

מביא עוד דרך להתיר – להקנות את הבית לגוי:

"ועוד מצינו להרב בנימין זאב סימן קסד שכתב וז"ל ועוד יש לומר דהא דמתיר הירושלמי להשכיר לגוי היינו בתלמיד חכם שיודע להשכיר לגוי וגמר ומקני הבית לההוא גוי לכל זמן השכירות ולפי זה נפיק מרשותיה דההוא ישראל המשכיר ולא חשיב תו ביתו של ישראל ולא עבר על לא תביא תועבה אל ביתך וכו' יע"ש.

הרי מצינו עוד אופן אחר לסמוך עליו להתיר את השכירות לגוי אף על גב דאינו יודע הגוי השוכר שהישראל הקנה לו הבית לכל זמן השכירות מהני הקנאה כזאת להציל את המשכיר מאיסור לא תביא תועבה אל ביתך ובפרט כשאין לו במה להתפרנס כמ"ש בשאלתינו."

 

כשדחוק לפרנסה אין את חשש השלחן גבוה

השלחן גבוה כתב להתיר להשכיר בתים לגוים, אך הביא ששומר נפשו ירחק כי הכיר שני עשירים שהשכירו לגוים וירדו מנכסיהם. הרב אלישר מביא שהחשש קיים, אבל אם מדובר שאדם משכיר כי הוא דחוק לפרנסה אין חשש.

"דבטעם זה יהיה ריוח והצלה להמשכיר הזה דנידון דידן והוא שראיתי להרב שלחן גבוה יו"ד סימן קנא ס"ק לג שאחר שהעלה להתיר להשכיר כתב בסוף דבריו כי הוה עובדה בזמנו ז"ל בשני בעלי בתים שהשכירו בתיהם לגוים מערי פראנקיאה ולא עלתה להם יפה שירדו מנכסיהם עד נודד ללחם ואין רחוץ לארץ. לכן שומר נפשו ירחק מהם עכ"ל יעש"ב.

ובאמת כי דברי הרב שלחן גבוה ז"ל הללו יורדים חדרי בטן ומי ירהיב עז בנפשו להתיר אם לא דבהכרח לומר דנדון הרב שלחן גבוה ז"ל היה באנשים עשירים ולא היו צריכים לפרנסה ומשום הכי לא עלתה בידם וירדו מנכסיהם רחוץ לארץ. מה שאין כן בנידון דידן דמלבד כל הטעמים יש עוד טעם כעיקר הטעם אחר דצריך לפרנס את עצמו וגם אין לו מי שישכור החצר ומטי ליה פסידא אם תשאר ריקנית ושאיה יוכת שער. דודאי מתירין לו בשופי להשכיר לגוים האלה אשר בודאי וברור להם שלא יכניסו עבודה זרה בשום זמן ובשום אופן כנזכר בשאלה ודוק. ועיין בספרי הקטן ספר מעשה אי"ש בתשובה ליו"ד סימן ס.

את זה כתבתי לאהבת הרב הפוסק הנ"ל בקיצור נמרץ לחותה על הגחלים ממש מסיבת רובי טרדותי וחלישות מאור עיני. ה' ברחמיו יאיר עיני בתורתו ובקרוב אשיבהו על פסק דין השני ששלח לי תשובה מאהבה כי נעים נאוה. יהיה רצון שלא תצא תקלה מתחת ידי ולא אכשל בדבר הלכה, ועמו הס"ר כי לא יכולתי להשתעשע בד"ק כימי קדם ב"א בארוכה.

הצעיר יש"א ברכה ס"ט".

 

הסתייגות במקרה הנ"ל, אבל לא עקרונית מהפסק

"אחרי כתבי כל הנזכר שהכמתי להיתר נתודע לי שהחצר הזכר צרה להשכירו להמסיתים לצוד נפשות יקרות. ותכף גזרתי עליו לימנעי מלהשכירו וקבל דברי תכף ותלי"ת שלא יצאה המכשלה מתחת ידינו. זולת יועיל פסק דין זה להתלמד למקום אחר."

 

הרב יצחק אבולעפיה, שו"ת פני יצחק ה יו"ד א

הרב מכלוף שלח את השאלה לעיל לרב יצחק אבולעפיה. הרב אבולעפיה מסכים עם מסקנתו של הרב מכלוף. בתשובתו הוא עובר על התשובה ששלח לו הרב מכלוף ומגיב עליה ולרוב מחזק את דבריו. הסתייג מהיחס המקל של הרב מכלוף לנצרות.

"הן כל ראו עיני את השאלה הנז' ואת אשר נגזר עליה מאת רב רחומאי הרב ועצום כמהר"ר מכלוף אל דאודי הי"ו ראש על ארץ רבה, עכו יע"א (יבנה ערינו אמן), וביקש ממני בכתבו הבהיר לי לשמי לעיין בד"ק ולחוות דעי גם אני ואיידי דחביבותיה גבאי טובא לעשות רצונו חפצתי והנה באתי בקצירת האומר להשיבו בדבר הלכה ואען ואומר כי הנה אמת דדין זה קמחא טחינה הוא דחזינא בספרן של צדיקים הפוסקים ז"ל שכבר האריכו בכחא דהיתירא מרוב ככל הנהו טעמי תריצי שכתבם ה"ה עליון למעלה יצ"ו וכמו שיבא לפנינו בס"ד.

הנה תחילה וראש אייתי בידיה הרב הנז' יצ"ו לדברי הרא"ש והטור ומרן ז"ל להתיר כיון שאינם מכניסים עבודה זרה לבתיהם בקבע ככל הכתוב בד"ק, ואנכי הרואה דכ"כ הרב דינא דחיי בלאוין מ"ח דאייתי בידיה ה"ה עצמו דהוא ז"ל חקר שם בדנ"ט ע"ד למען דעת ע"מ סמכו העולם עכשיו בארץ ישראל להשכיר הישראל ביתו לגוי לדירה, דלפי טעם הר"ח הכהן ור"י ז"ל שהביא דבריהם התוס' נראה דלא הותר עכשיו לישראל להשכיר ביתו לגוי לדירה אלא דוקא בחוץ לארץ ולא בארץ ישראל וניחוץ לארץ למר ניהו רבה ע"פ טעם הרא"ם דאף בארץ ישראל מותר להשכיר ועבודה זרה סמכו בארץ ישראל להשכיר בתים לגוים גם לדירה יעש"ב.

הנה מבואר מד"ק דאף דהרא"ם ז"ל קאי בזה אחו"ל מדאייתי התוספתא דתני כאן וכאן וכו' מ"מ יוצא היתר מד"ק גם לארץ ישראל וכמובן, עוד כתב ה"ה (הרב הנזכר/החשוב?) נר"ו וז"ל ואי לא מסתפינא מסברא הייתי אומר כי דין האשה הנוצרית הנז' דין אוצר יש לה וכו' עכ"ל, והנה אמת דאם האשה הנז' אינה ישינה באותו חצר כלל כמובן מדברי ה"ה נר"ו הא ודאי הדין עמו לדון חצרו הנז' באוצר ופונדק וכיוצא ברם אם היא ישינה שם בלילות הא ודאי דלא דמי לאוצר ופונדק כלל וזה פשוט ואין לראובן דנ"ד להשכיר לה אם חצרו הנז' כ"א מתרי טעמי שכ' הרא"ש ז"ל וכמ"ש הרב החבי"ב ז"ל וכנזכר לעיל".

 

האם יש להתיר משום הפסד ממון

הביא מהירושלמי שיש שם דעה שמותר להשכיר כרמים לגוי כשאין ישראל שיכול לשכור. ומשם אפשר ללמוד לנידוננו שניתן להשכיר משום הפסד ממון בית לגוי:

"עוד כתב ה"ה הי"ו וז"ל ועוד אחרת בנידון דידן דאיכא דררא דממונא והפסד מרובה וכו' ע"כ. וגם בטעם זה הדין עמו להשכיר לדירה גם בארץ ישראל דמלבד הראיות שהביא לזה ה"ה הי"ו עוד זאת אנכי הרואה דטעם זה עיקר שורשו היא מפורש יוצא בדין זה עצמו דקיימינן ביה מפה קדוש הרמב"ן ז"ל בספר מעשה צדיקים בחי' לעבודה זרה שם דנדחק מאד בפי' דברי התוספתא דתני כאן וכאן דעל ארץ ישראל וסוריא קאי לכך כתב וז"ל ואם אפשר בעל נפש צריך לפרוש מלהשכיר אף בחוץ לארץ ועוד בירושלמי ר' סימון היו לו כרמים נטועים בהר המלך שאל לרבי יוחנן א"ל יבורו ואל ישכירם לעכו"ם שאל לר' יאושע וכו' ושרא ליה במקום שאין ישראל מצויין עכ"ל יע"ש. והא ודאי דכונתו דהרמב"ן ז"ל ברורה דמאי דאייתי להירושלמי הוא לאוכוחי מניה דלר' יוחנן יש לאסור לגמרי וגם דר' יאושע שהתיר אין זה אלא במקום שאינו מוצא להשכירו לישראל וילפינן מניה דהיכא דאינו מוצא שוכר ישראל מותר להשכירו לעכו"ם כעובדא דר' סימון דדין כרמים כדין הבתים כדתני בתוספתא שאין משמרין להם שדות וכרמים וא"כ כי היכי דבכרמים מתיר בירושלמי כשאינו מוצא שוכר ישראל ה"ה נמי יש להתיר גם בבתים וחצירות לדירה דכשאינו מוצא להשכירם לישראל שרי ליה להשכירם לעכו"ם. ונראה פשוט דטעמא הוי משום הפסד ממון השכירות וכמו שכ"כ להדייא הרב צפיחית בדבש ז"ל בח"א בחשו' יו"ד סי' מ"ט דף קל"ח ע"ד יע"ש. וזה פשוט והא ודאי דגם בארץ ישראל יש להתיר מטעם זה דהרי האי עובדא דאייתי הירושלמי בר' סימון הנז' בארץ ישראל הוה קאי ור"י מארי דתלמודא דארץ ישראל הוה ואסר ליה ור' יאושע שרא ליה וברור.

ומ"ש עוד ה"ה הי"ו בסוד"ק בעבודה זרה (סוף דברי קדשו בטעם זה?) וז"ל וחלילה להם לגזור גזירה שאין אדם יכול לעמוד בה עכ"ל דבר ה' בפיהו אמת שכ"כ הכלבו בדק"ח ע"א וז"ל ומורי מפרש בימי חכמי התלמוד היו הרבה ישראל ביחד ויכלו לקנות ולמכור הם בהם ולא היה להם פסידא אם לא היו מוכרים לגוים אבל עתה שאנו מתי מעט אם לא הותר להרויח מהם אצל מי נרויח וא"כ איכא פסידא גדולה שלא גזרו חכמים גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה וכ"כ הרב פרץ ז"ל ומה"ט שרי למכור להם בהמות וכ"כ בס' התרומה והן הם דברי התוס' בפ"ק דעבודה זרה דט"ו בד"ה אימור וכו' וכ"כ הרא"ש שם וכמ"ש הטור סי' קנ"א דאייתי ה"ה נר"ו וכמבואר…"

 

היתר משום שנתנים מס למלך והקרקעות שלו (טעם הראב"ן)

מביא שניתן להתיר מטעמו של הראב"ן, שהקרקעות שייכות למלך מפני שנותנים לו מיסים:

"עוד כתב ה"ה נר"ו וז"ל ומה גם שאנו נותנים מסים וארנוניות אל המלך יר"ה על הקרקעות שלנו וכו' עכ"ל, ורואה אנכי שגם מטעם זה הדין עמו להתיר בשופי גמור אלא דהוא נר"ו קיצר מאד בטעם זה וכתב כן מדיליה ומדנפשיה ואחד הרואה בספרן של צדיקים בעיניו יראה דטעם זה הולידו והחזיקו ראב"ן ז"ל דף נ"ג ע"ב שכ"כ וז"ל ר"י אומר בחוץ לארץ מוכרים להם בתים וכו' אמר"י אמ"ש הלכה כר"י וכו' ולהכי מזבנינן להו בתים ושדות בזה"ז ועוד שהקרקעות אינם מיוחדות לנו כי לטסקא הם בידינו מן הגוים ומזה הטעם אנו משכירים בתים לעכו"ם בזמן הזה אף על גב דתנן לא לבית דירה אמרו וכו' אף על גב דשכירות לא קניא אין בו משום לא תביא תועבה אל בתיך דכי אמרינן לא תביא תועבה אל ביתך הני מילי בארץ ישראל ובסוריא שהיה ביתם מיוחד להם ולא היה יד גוי באמצע אבל אנו שנותנים מס לגוים מקרקעות שלנו אינו מיוחד וכו' אבל ברוסיא ויון וכו' עכ"ל והביא דבריו הב"ח ז"ל סי' קנ"א ופי' כונתו וז"ל במ"ש אבל ברוסיא וכו' שבא לדחות בזה הטעם הב' שכתב בלשון ועוד וכו' דטעם זה ליתא דהא חזינן ברוסיא וביון דעם שהעכו"ם שם אדוקים בעבודה זרה אפילו הכי משכירים להם ישראל בתיהם לדירה ובודאי דסומכין על הטעם הא' יע"ש, ולטעם זה הא' הסכים הש"ך ז"ל שם סקי"ו דלא הביא מדברי ראב"ן ז"ל רק טעמו הא' הנזכר ואלי הטעם הב' לא הזכירו כלל הא ודאי שהבין בכונת ראב"ן כמ"ש הב"ח ז"ל דראב"ן עצמו דחה טעמו הב' מכח מנהג ישראל שברוסיא ויון כנז"ל וגם דכדי לתרץ קושיית הש"ך שהקשה מדחזינן דמכניסים עבודה זרה לבתיהם בקבע להכי לא מצא טעם ישוב לזה כ"א עפ"י טעם הא' דראב"ן ז"ל וכמובן. …

ועל הטעם הב' דראב"ן ז"ל הנ"ל כתב עליו הנפק הרב צ"ב ז"ל וכ' דהוא טעם נכון וקיים לסמוך עליו בנ"ד כיע"ש ודון מינה ואוקי באתרה דיש לסמוך ג"כ על טעם זה להתיר וכמבואר וע"ע בתשו' הרי"ף נבחר מכסף בסס"י כ"ג.…"

 

שני אופנים להתיר

מביא שני אופנים נוספים שמאפשרים להתיר: 1) להפקיר את הבית, 2) להקנות את הקרקע לגוי. אם המשכיר יעשה את אחד האופנים האלו יוכל לצאת ידי חובת כל הפוסקים:

"ועוד אנכי הרואה דיש להתיר לישראל להשכיר בתיהם לעכו"ם גם בארץ ישראל עפ"י ב' אופנים טובים השנים שהוליד הרב צ"ב ז"ל שם דקל"ה ע"ג עפ"י מ"ש הגאון רבינו ברוך בס' התרומה סי' קד"ס דאחר שכתב ככל מ"ש התוס' ז"ל להחזיק בהיתר המנהג הוסיף לומר דשמא הירושלמי דמתיר במקום ומותר למכור זהו דוקא בת"ח שיודע דאסור להשכיר וגמר ומקני ליה לפירות לגוי לכל זמן השכירות ובמקום זה במכר דלפירות נפיק מרשותו ולא אקרי ביתו של ישראל וכמאן דאמר קנין פירות כקניין הגוף דמי וכו' מיהו לדידן אין להתיר מטעם זה דהא קי"ל כר"ל דס"ל קנין פירות לאו כקניין הגוף דמי וכו' עכ"ל ועבודה זרה תמה הרב צ"ב ז"ל שם דלמה דחה היתר זה משום דקי"ל כר"ל דאכתי היה יכול להתיר באחד מב' אופנים והם אלו חדא לתקן הדבר ע"י הפקר דכשישכיר הבית לגוי הגם דאין שם אלא ק"פ מצי הת"ח המשכיר להפקיר זכות שיש לו בה ובזה יתרוקן זכותו ולא מיקרי תו ביתו של ישראל וכמו שכן הדין באיסור שבת בטור א"ח סי' רמ"ו ודעת מרן ז"ל דאפי' הפקיר בינו לבין עצמו סגי והטעם משום דמדאורייתא הוי הפקר אפי' כפ"עלמא וכ"כ מהרימ"ט ז"ל וכו' וא"כ ה"נ כדי לינצל מאיסור הוא מצי להפקיר בינו לבין עצמו כל זכותו שבבית וקם לו ברשות הגוי ולא עבר הישראל על איסור לא תביא וכו'.

האופן הב' להתיר האיסור דלא תביא וכו' הוא זה שיהיה גומר ומקנה גם גוף הקרקע לגוי קניה החלטית לכל ימי השכירות ובזה תו לא מיקרי ביתו ושרי וכ"כ הרב ב"ז וכו' דבהכי א"ש גם למ"ד דקניין פירות לאו כקניין הגוף וכו' וסיים עלה התם בדף קל"ז ע"ג וז"ל ועל שאר הפוס' שכתבו שאר ההפקר וההקנאה בשבת ל"ק אמאי לא כתבו תיקונים אלו גבי איסור לא תביא וכו' די"ל דס"ל דבלא"ה שרי מהטעמים שכ' הם ז"ל וכו' עכ"ל יעש"ב, קמב

ובכן עפ"י ד"ק אנו למדים לנ"ד לכיון דראובן זה המשכיר הוא ת"ח וגמיר וסביר א"כ מצי למעבד אחד מב' אופנים הנז' להנצל מאיסורא דלא תביא לצאת י"ח כל הפוסקים ז"ל ושני אופנים שהולידם הרב צ"ב ז"ל מהנו גם להשכיר בתים בארץ ישראל כדין איסור שבת וזה פשוט.

ובזה יצאנו י"ח כל הפוס' דפליגי ע"ד הרא"ש וראב"ן ז"ל בטעמיהם הנ"ל דהגם שרבו המתירים וכמו שאספם איש טהור הרב צ"ב שם דקל"ח ע"ג בד"ה המורם וכו' יע"ש מ"מ כל קבל דנא כתב הוא ז"ל גופיה שם בתר הכי דאיכא קצת שצידדו להחמיר שכן וכו' וסיים עלה שם ע"ד וז"ל מיהו לענין דינא ודאי נקטינן לקולא דמלתא דרבנן היא וכ"ש דרוב הפוס' הקלו וכו' וכ"ש בהצטרף כל הטעמים הנז' להיתר וכו', באופן דהדבר יצא להיתר לנ"ד וכו' עכ"ל יעש"ב ודון מינה ואו"ב דבנ"ד הדבר יצא להיתר וכנ"ל ובפרט אם כה יעשה ראובן זה דנ"ד א' מב' אופנים שכתב הרב צ"ב הנז"ל הא ודאי דבכה"ג נלע"ד פשוט להתיר דאין מי שיחלוק עבודה זרה וכ"ע מודו דליכא תו שום איסורא דלא תביא וכו' וכמדובר."

 

לא צריך לחשוש לחשש השולחן גבוה

מזכיר שלא צריך לחשוש לחשש שהביא השולחן גבוה שהביא שבעלי בתים ירדו מנכסיהם מהשכרה לגוי, אם יתנה בתנאי השכירות שלא יכניסו עבודה זרה:

"פש גבן מה שיש לחוש קצת להחמיר בנ"ד ממ"ש הרב שולחן גבוה ז"ל בי"ד סי' קנ"א ס"ק ג"ל דאחר שהעלה דמותר להשכיר לגוי תו אייתי עובדא בידיה וז"ל וכן ראיתי פה שאלוניקי לב' בע"ב שהשכירו בתיהם לגוים מערי פראנקיאם אך לא עלתה ע"י יפה כי ירדו מנכסיהם עד נדדו ללחם ואין רחוץ לארץ לכן שומר נפשו ירחק מהם עכ"ל. והביד"ק הרב צ"ב ז"ל שם בסוד"ק הנ"ל ומזה רפו ידיו קדוש הרב צ"ב ז"ל וכתב דלבו נוקפו להתיר ומ"ג דאיכא קצת מרבוותא שמחמירי' בדבר וכו' ואף על גב דיחידאי נינהו נגד כת המתירים מ"מ סמוך מיעוטא להך עובדא דין גרמ'א שהלב מהסס מלאורויי היתרא וכו' עכ"ל ע"ש.

ואם הרבנים הנז' ז"ל המה בחכמתם כתבו כן על המשכירים בתיהם לעכו"ם בחוץ לארץ כ"ש וק"ו למשכיר ביתו בארץ ישראל דודאי יש לחוש לסברת המחמירים ולהך עובדי דאייתינהו השולחן גבוה ז"ל וכמבואר.

ואולם אכתי נלע"ד להתיר בשופי גמור בנ"ד להשכיר ישראל ביתו בארץ ישראל לעכו"ם ואין מקום לחוש לקצת פוס' המחמירים ולא להנך עובדי דאייתי השולחן גבוה ז"ל כלל וכמו שאבאר בס"ד.

דהנה מלבד מ"ש עוד בתר הכי הצ"ב ז"ל לנ"ד שם וז"ל הנה כי כן אם ראובן זה דנ"ד כבר השאיל ביתו לגוי ומסר המפתחות בידו הרי מה שעשה עשוי כי יש לו על מה לסמוך שהרי רוב הפוס' מתירים כנז"ל ואם עדיין לא השאילו כי רוצה לידע הדין בזה נכון הדבר להודיע לראובן זה דברים ככתבן דמדינא שרי והשולחן גבוה מייתי הך עובדא דהוא יחוש לעצמו ועל צד היותר טוב אומר אני וכו' נחמיר עליו עוד מעט כדי להורות היתר והיא שישאילנו להלועז בתנאי מפורש שיתנה עמו ע"מ שלא יכניס לתוכה עבודה זרה וכל כה"ג אפשר דסמכינן אדבוריה דגוי שאומר לישראל שלא יכניס לתוכו עבודה זרה וכדנבאר וכ"ש בסוחר לועז קיימינן שהם משתבחים שהדבור שלהם לא נסוג אחור אפי' אי מפסיד כל חללי דעלמא וכו' ונראה פשוט דאפי' בשכירות מהני תנאי זה וכו' והגם שכל ההתרות הללו לא נאמרו אלא גבי שבת ונדון דידן באיסור עבודה זרה קיימינן שיש להחמיר בה מ"מ לעומת זה איכא קולא בנ"ד שהענין מותר מצד הדין לדעת רבוותא כמש"ל ותנאי זה לא נצרכה אלא להעדפה לתוס' חומרא וכיון שכן יש לסמוך עליו מאחר דבדיני שבת סומכין על תנאי זה לחודיה מצד הדין עכ"ל יעש"ב ודון מינה ואו"ב שכן יעשה ראובן זה דנ"ד להתנות כן על האשה השוכרת שלא תכניס עבודה זרה ושתי וערב לתוך הבית ואדבורא דידה ואהימנותה סמכינן כיון שהיא מעם לועז המוחזקים דלא משנו בדבורייהו ובהכי סליק שפיר ההיתר לכ"ע דודאי גם השולחן גבוה לא איירי עובדא דידה בכה"ג כלל וזה פשוט.…"

 

פשט המנהג ולכן אין צורך לחשוש

מפני שפשט המנהג להתיר בפועל להשכיר בתים לגויים בארץ ישראל אין צורך לחשוש:

"זאת ועוד נלענ"ד ברור דאין אנו צריכים לכל זה כלל משום דחזינן דכבר פשט המנהג בכל ערי ישראל בארץ ובחוץ לארץ להשכיר בתי ישראל לעכו"ם כמו שהעידו בגודלם התוס' והרא"ם ושאר הראשונים ז"ל על בתי ישראל בחוץ לארץ דהכי נהוג מקדמת דנא וגם מרן החבי"ב ז"ל העיד בגודלו דכן נהגו בארץ ישראל ת"ו ככל הנז"ל א"כ איפה יהיה מאיזה טעם שיהיה הא קי"ל מנהג מבטל הלכה אפילו שהיה הדין לאיסור לכ"ע עם כ"ז המנהג עיקר בכל מקום ובפרט באיסור דרבנן כמ"ש אני עני בפרט זה בארוכה במ"א ואכמ"ל בזה כעת א"כ אין מקום עוד לחוש לסברת המחמירים כלל וכבר ארז"ל אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר ובהכרח צ"ל דהנהו עובדי דאייתינהו השולחן גבוה ז"ל שאירע בעירו שאלונקי יע"א או דהתם לא נהגו היתר להשכיר בתי ישר' לעכו"ם או מסיבות אחרות לא הצליחו ומנלן לתלות חסרונם בעון זה ח"ו דלרוב ככל הפוסקים ז"ל אין כאן שום סרך עון ושום איסור כלל, ותמהני על הרב צ"ב ז"ל שלא עלתה ע"ד להתיר בנ"ד מכח המנהג כיון דכל הראשונים והאחרונים ז"ל

העידו על מנהג זה וכמש"ל והוא פלא. וגם בזמנינו זה פשט המנהג הזה גם בארץ ישראל תוב"ב להשכיר בתיהם של ישר' לעכו"ם כמ"ש ה"ה נר"ו וזכורני עוד קרוב למי שנה שבעיה"ק ירוש' ת"ו שכרו המינים הללו החצר והבתים של בני סי' יוסף אמזליג הי"ו לדירתם ולעבודתם ולתפלותם כמה שנים רצופים בזמן גאוני ורבני עיה"ק ת"ו הקודמי' ז"ל ואשר הם חיים עדנה ולא מיחו חכמים ביד המשכירים הנז' כלל, וגם פה עירנו דמשק שהיא מכלל סורייא יע"א השכירו כמה בעלי בתים חצריהם וטירותם לערלים עעבודה זרה ממש ולכת המינים הללו ולא מיחו חכמים בידם וגם שמעתי שגם בעיה"ק טברייא ת"ו השכירו ת"ח את בתיהם לרופא א' מכת הלועזים הנז' ואין פוצה פה ומצפצף כלל והא ודאי דאין זה אלא משום דכבר נתפשט המנהג להשכיר בין בארץ בין בסורייא וחוץ לארץ ואין להרהר אחר המנהג כלל כמדובר.

ועוד דכיון דאנן בדידן בכל ארץ ישראל וסורייא וכל ערי ערביסטאן והמערב פנימי וחיצון יע"א קיימו וקיבלו עליהם הוראות מרן ז"ל באיסור והיתר בין להחמיר בין להקל בדיני ממונות גם להוציא ממון מהמוחזק עפ"י פסק מרן כידוע ואמטו"ל בכל דיני טרפיות ואיסור והיתר אנו פוסקין כדעת מרן אפי' להקל ואפי' שהוא נגד הפוסקים ז"ל כידוע וכיון שכן הרי בנ"ד מרן ז"ל בשה"ט סי' קנ"א ס"י אזיל בשיטת הרא"ש והטור ז"ל דכל שאין מכניסים עבודה זרה לביתם בקבע מותר להשכיר לעכו"ם גם בארץ ישראל כמבואר בד"ק יע"ש, ועיין בפתחי תשו' מ"ש ע"ד מרן ז"ל שכתב אף במקום וכו' יע"ש, א"כ אין לחוש עוד לסברת המחמירים ולא למ"ש השולחן גבוה ז"ל כנלע"ד פשוט להלכה ולמעשה."

 

האתיאסטים נחשבים מינים גמורים

בסוף חולק על דברי הרב מכלוף ביחס לגוים בימיו וסובר שהם נחשבים מינים:

"אך מ"ש עוד היה נר"ו בסוף ד"ק וז"ל וכ"ז הוא לרווחא דמלתא אבל לעיקר דינא מותר להשכיר לאלו הלועזים הנק' בשם אפיקורוסים כי אלו אינם מאמינים כלל בעבודה זרה ולא מלבד שאין להם פסל ותמונה וכו' אלא גם מרחיקים אותה וכו' עכ"ל, וכזאת וכזאת כתב ה"ה נר"ו בתו"ד לעיל מזה וז"ל וש"ת שהם נק' מינים מאחר ומאמינים באמונת השילוש וכו' הרי עינינו הרואות אלו הלועזים כשתדחוק אותם ישיבו בזה כי הכל הולך אל אחדות ה' ב"ה כי הוא הראשון וצור לכל אלא שמנהג אבותיהם בידיהם ואינה קמג עובדי עבודה זרה כלל וכו' ומה שמאמינים ביש"ו הוא מנהג אבותיהם בידיהם ואינם נקראים בשם מסיתים ומדיחים וכו' עכ"ל נר"ר.

ואני אומר דלדבר זה יסלח ואין ללמד עליהם זכות ולהליץ בעדם כזאת דודאי הם נקראים מינים גמורים כיון שהם מאמינים בשילוש ואב ובן הרי הם סוברים שיש ב' רשויות ח"ו וזה אחד מה' הנקראים מינים אשר מנה אותם הרמב"ם ז"ל והוא נר"ו הביא דברי הרמב"ם הללו ומה יועיל באומרם כי הוא ראשון וצור לכל כיון שאומרים שיש ב' רשויות ח"ו הא ודאי דאסור ללמד עליהם זכות כלל ומינים גמורים הם בלתי ספק ופוק חזי בתשו' מרן החבי"ף ז"ל כי באה בס' מעשה אברהם אשכנזי ז"ל בא"ח סי' ז"ך ומ"ש עוד רבני אזמיר ז"ל יע"א שם ובס' גנזי חיים דקנ"ג ע"ג סי' מ"ג כמה החמירו והזהירו להתרחק מכת המינים הללו עצמם כמו שיראה הרואם וזה פשוט, וע"ע בתשו' הרב בתי כהונה ז"ל ח"א סי' י"ג ובתשו' הרב צ"ב הנז' מ"ש בתחילה דיבר בקדשו מה שעלה ע"ד לומר והדר ביה יעש"ב. עכ"פ לענין דינא נלע"ד דמותר גמור להשכיר את ביתולמד ישראל להלועזים הללו מכל הטעמים ה הנז' ובפרט שכן פשט המנהג ושכן דעת מרן ז"ל וככל האמור ומדובר למה וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אכי"ר הלא כה דברי זעירא דמן חברייא והוא קמו

הצעיר יצחק משה אבואלעפיא ס"ט".

 

הרב נפתלי נוסבאום, קבוץ מקבציאל כד עמ' רלו

לאחר שהביא את מהלך הסוגיא דעת התוספות והרא"ש, שו"ע ורמ"א כתב:

"ולפי זה יש להתיר בזמנינו להשכיר לעכו"ם מכמה טעמים, חדא, דאין דרך שמכניסין עבודה זרה בביתם וכמו שכתב רמ"א. ב. דבזמנינו שיש חוזה לשה וכדומה ואי אפשר להוציאו תוך הזמן אפילו בשוכר ישראל, דמי למה שכתב הרא"ש דהוי כמכר. ובפרט דהעכו"ם כך דינם וכמו שכתב הרא"ש דדמי למכר.

אמנם יש לעיין ביהודי ספרדי שנוהג כדעת מרן דסתם לאסור והשכיר דירה לעכו"ם, אי מצי סמיך אסברא דהיום אין מכניסין עבודה זרה, וגם למרן שרי או לא. והסברא נותנת דבזה גם לדעת מרן מותר, כיון דאין דרך להכניס בקבע, וכמו שכתב מרן שם דרק כשמכניסין בקבע אסור להשכיר".

 

הרב יצחק עראמה הי"ד[2], בארות יצחק סימן יא

"מותר להשכיר בית לעובד כוכבים בארץ ישראל, בתנאי שאינו מכניס פריט המיוחד לעבודה זרה כדי לייחד לו מקום לזבח ולקטר לו"

 

הרב בניהו דיין, דברי בניהו יז סימן לב

כך כתב:

"לתווך דירות לשכירות לגוי שהוא מוסלמי המיקל יש לו על מה שיסמוך, דכן ראינו שגדולי עולם עשו מעשה וכמבואר בספר מזבח אדמה וכמבואר לעיל, והטעם מפני שהם לא עובדי עבודה זרה, וכן יש לצרף את סברת הרא"ש בפרק קמא דעבודה זרה שסבירא ליה דשכירות הוי כמכר וכמו שכתב הש"ך דזה הטעם להתיר ובפרט אם יקבל את השכירות מראש דאז אף אם יכניס עבודה זרה לבית הוי כאילו ביתו עיין שם".

ונראה מסוף דבריו שמתיר גם לעובדי עבודה זרה.

הרב יצחק זילברשטיין, חשוקי חמד עבודה זרה כא, א

"שאלה נכריה הבאה לעבוד בבית ישראל והיא עונדת על צווארה עבודה זרה, האם יש בזה איסור של לא תביא תועבה אל ביתך?… על פי הנ"ל נראה שבנידוננו שהנכריה הכניסה את העבודה זרה לבית ישראל באופן ארעי, שלא מדעת הישראל, אין בזה איסור לשכולי עלמא".

 

הרב עזריה אריאל, אתר ישיבה

קודם עונה בקצרה שאם הגוי צפוי להכניס עבודה זרה לבית אסור להשכיר, ואם יש ספק מותר כשיש צורך. סייג שיש לוודא שההשכרה לא מפריעה לשכנים:

"שאלה

שלום הרב תודה רבה, מה הדין לגבי השכרה לגוים שאינם מבני ישמעאל?

תשובה:

לשואל, שלום וברכה!

מותר להשכיר ולתווך בתנאים הבאים:

א. אין לתווך עבור מי שצפוי (לפי הידוע עליו או על מטרת הגעתו לארץ) להכניס לבית חפצי פולחן נוצרי או אחר. כאשר יש ספק אם יעשה כך, מצד הדין מותר לתווך כאשר יש בזה צורך משמעותי לפרנסתך.

ב. יש לוודא שההשכרה אינה מפריעה לשכנים (פירוט בהרחבה, סעיף 10).

הרחבה:

1. איסור "לא תחנם" נאמר על מכירה ולא על השכרה (עבודה זרה כא ע"א ושו"ע יו"ד סי' קנא ס"ח). מכל מקום, נאמר במשנה (עבודה זרה פ"א מ"ט) שאסור להשכיר בית מגורים לעובד עבודה זרה, מפני שהדייר צפוי להכניס לתוכו את הצלמים שלו, ונמצא שבעל הבית עובר באיסור "ולא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז, כו). כך לשון המשנה: "אף במקום שאמרו להשכיר – לא לבית דירה אמרו, מפני שהוא מכניס לתוכו עבודה זרה, שנאמר: 'לא תביא תועבה אל ביתך'".

2. רבותינו הראשונים ז"ל מציינים כעובדה שבחו"ל נהגו ישראל להשכיר את בתיהם לגויים, למרות שהנצרות היא עבודה זרה, ומאמיניה מכניסים צלבים לבית המושכר. רוב ככל הראשונים קיבלו למעשה את המנהג והצדיקו אותו בדרכים שונות. רבים מהם מתבססים על ההנחה שאיסור ההשכרה הוא מדרבנן, כהרחבה לאיסור "לא תביא תועבה אל ביתך", ומכיוון שחכמים הם שאסרו – הקלו בו חכמים במצבים שונים (בחו"ל, או בעבודה זרה שאיננה קבועה).

…

4. על כל פנים, הכל מודים שלפחות מדרבנן נאסרה השכרת בית לעובד עבודה זרה, כמפורש במשנה. ואת המנהג להקל הסבירו הראשונים בשתי דרכים עיקריות: האחת, שבחו"ל לא נאסר הדבר, אם מפני שגם חז"ל לא אסרו בחו"ל, או מפני שהמציאות השתנתה כי בימי הראשונים בעלות היהודים על בתיהם בחו"ל הייתה מוגבלת, ואין זה "ביתך" במלוא מובן המילה (עיין תוס' שם ורא"ש בעבודה זרה פ"א סי' כב). השניה, שבמציאות הגויים כיום אינם אדוקים בעבודה זרה כפי שהיה בעבר, ואינם מכניסים עבודה זרה לבתיהם בקביעות (ראב"ן סי' רצא ורמ"א ביו"ד סי' קנא ס"י). על קביעה זו עירער הש"ך (שם סקי"ז) מצד המציאות, "דהא חזינן דמכניסים עבודת כוכבים בבתיהן אפילו בקבע" [שהרי אנו רואים שהם מכניסים את צלמיהם בבתיהם בקביעות], ולכן כתב שהטעם הקודם להיתר הוא העיקרי.

מכיוון שהנימוקים העיקריים להיתר ההשכרה תקפים רק בחו"ל, כתב בספר כפתור ופרח (פרק י): "ומסתברא שעכשו שהארץ בחטאינו היא ביד הישמעאלים, ששוכר [כלומר, משכיר] אפילו מקום שהוא ראוי לדירה לישמעאל, שהרי אינו עובד עבודה זרה שיכניסנה שם… אבל לערלים שהם עובדי עבודה זרה נראה שאינו יכול להשכיר הרגיל לדירה". וכן פסק ב'פאת השולחן' (פ"א סי"ט), שבארץ ישראל מותר להשכיר דירה רק למוסלמי.

…(דן האם הצלב עצמו עבודה זרה)…

8. במציאות כפי הנראה רוב הגויים שמחזיקים בביתם צלב אינם משתחווים לו, אולם הם מנשקים אותו ומתפללים אליו/בעזרתו. כך כתב בדורנו בשו"ת חלקת יעקב (לרב ברייש, רב בציריך, יו"ד סי' נה): "שמבואר בש"ך הנ"ל דהרבה מהם משתחוין לשתי וערב כאלו, וכן היא גם היום המציאות, דידעינן דהרבה מהם קודם אכילה או שינה מנשקים או מתפללים לתועבות אלו". במציאות זו יש ספק האם הצלב הוא עבודה זרה, כאמור.

בנוסף, במציאות ימינו אין להניח באופן גורף שכל גוי שאינו מוסלמי מכניס לביתו צלב או חפצי פולחן אחרים. הרבה אנשים מארצות הנצרות אינם אדוקים בה כלל. כך כתב כתב ב'דינא דחיי' (לר' חיים בנבנשתי, על הסמ"ג לאוין מח, מהדו' מכון הכתב ח"א עמ' 295), שמקובל להשכיר בית בארץ ישראל גם לנוצרים על פי סברת הרא"ש שאינם מכניסים עבודה זרה לבתיהם, וכן כתב אחריו בספר 'צפיחת בדבש' (לר' חייא פונטרימולי, מרבני איזמיר לפני כמאתיים שנה, סי' מט דף קלו ע"א), שהגויים בימינו אינם אדוקים בנצרות. ברור שנימוק זה התעצם מאז עשרת מונים.

לכן, כאשר אין מידע ספציפי על השוכר או על האוכלוסיה שאליה הוא משתייך, יש ספק-ספיקא: ספק האם בכלל יכניס צלב לביתו, וגם אם כן, ספק האם השימוש שיעשה בו מחשיב אותו כעבודה זרה. לכן אין איסור להשכיר לו, בפרט לאור הקביעה לעיל שמעיקר הדין יש להתייחס לאיסור זה כאיסור דרבנן.

9. דעת פוסקי זמננו: בשו"ת דברי יציב (יו"ד סי' מב) כתב שנימוקי ההיתר בחו"ל אינם תקפים בארץ ישראל, והצלב הוא עבודה זרה כדעת המהר"ם שיק הנ"ל, "ולכן לא ראיתי מקום להתיר להשכיר דירה בארץ ישראל לגוים בכהאי גוונא" (אם כי לשון השאלה "אי יאות להשכיר דירות בארץ ישראל לגויים שתולים שם צלם", ואולי דבריו מוסבים על מי שידוע בוודאות שיתלה צלם).

לעומתו, בציץ אליעזר (חכ"ב סי' עד) הביא מקורות שלפיהם נהגו להקל להשכיר גם בארץ ישראל, והסביר זאת על פי שיטת הראב"ן המובאת בש"ך שם. ולא הבנתי כלל את נימוקו: הראב"ן כותב שמכיוון שאנו משלמים מס לשלטונות הגויים על הקרקעות נמצא שאין זה "ביתך" באופן מוחלט, ולא חל עליו האיסור "ולא תביא תועבה אל ביתך". כיצד ייתכן לטעון טענה זו במדינת ישראל כיום?!

אכן, במשנת יעקב (לרב יעקב ניסן רוזנטל זצ"ל, הל' עבודה זרה עמ' צו) כתב שטעמו של הראב"ן לא שייך כלל בארצנו. ומכל מקום צידד להתיר במקרה של צורך גדול (דירה שעומדת ריקה כבר שלושה חודשים ולא נראים שוכרים יהודים באופק) להשכיר לנוצרי, בפרט חילוני, והוסיף שגם אם מכניס אשוח פעם בשנה אין זו עבודה זרה ממש, וגם אין זה בקביעות. שיקול נוסף שכתב, שלפי החוק אי אפשר להוציא את השוכר מביתו באמצע זמן השכירות אפילו אם נהרס בית המגורים של המשכיר, ולכן יש להחשיב את הבית המושכר כאילו אינו "ביתך" של המשכיר (וצריך עיון, שלפי שיקול זה היה ראוי להחשיב את השכירות כמכירה ולאסור אותה מ"לא תחנם").

הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת יביע אומר ח"י, יו"ד סי' יד) התיר, במקרה של הפסד מרובה, למכור בגד עם צלבים המשמש את הכמרים, על סמך שיטת הריטב"א הנ"ל שאינו עבודה זרה; ונראה שהוא הדין לנדון שלנו, בפרט בהצטרף ספק האם בכלל יכניסו צלב לבית.

10. לעניין ההפרעה האפשרית לשכנים: בגמרא (עבודה זרה כא ע"א) נאמר סייג …
11. סיכום: בהשכרה אין איסור "לא תחנם", ואעפ"כ אסור – לרוב הפוסקים: מדרבנן, להשכיר בית לעובד עבודה זרה, מחשש שיכניס לתוכו חפצי פולחן. לגבי צלבים שבבתים פרטיים הדעות חלוקות האם הוא נחשב כעבודה זרה או לא, ויש סברה חזקה שאע"פ שהנצרות היא עבודה זרה הצלב לאדם הפרטי אינו אלא מזכרת עוון ולא עבודה זרה בעצמה. מלבד זאת, יוצאי ארצות הנצרות בימינו במקרים רבים אינם מאמינים בנצרות ואינם מכניסים צלב לביתם דרך קבע ועכ"פ אינם מנשקים אותו וכו'. לכן התירו כמה פוסקים בדורות קודמים ובדורנו להשכיר בית בארץ ישראל למי שיש ספק לגביו. אך יש לוודא שההשכרה אינה משנה לרעה את אופי האזור."

 

תירצו את המנהג להשכיר גם בארץ ישראל ולא הכריעו

הרב חיים בנבנישתי, דינא דחיי לאוין מח

על דברי הסמ"ג לאוין מח שמדייק מהירושלמי שבחו"ל משכירים בתים לגוים וכתב: "וטעם שאמרנו בחוצה לארץ שמותר להשכיר משום דמן התורה אין אסור אלא בבית שישראל עצמו דר בו דומיא דמזוזה שהיא חובת הדר ומדברי סופרים אסרו בביתו אפילו אינו דר שם וכשמכרה או השכירה לא רצו לגזור (עיין שם בתוספות)". ועליו כתב הדינא דחיי שנוהגים להשכיר בתים גם בארץ ישראל, וכתב שמפני הטעם שבטור שהגוים לא נוהגים להכניס עבודה זרה לבתים. הוא מעמיד בהתחלה שגם לסמ"ג מותר להשכיר בארץ ישראל, אבל כתב שעל פי התוספתא שהביא הסמ"ג קודם נראה שלא סבר כך. בכל אופן, רואים שהמנהג היה להשכיר גם בארץ ישראל:

"וטעם שאמרנו שבחוץ לארץ מותר וכו'. לפי טעם הרב חיים הכהן ור"י ז"ל שהביאו בתוספות ספ"ק דעבודה זרה נראה שלא הותר עכשיו להשכיר בית לגוי אף לבית דירה אלא דוקא בחוץ לארץ אבל לא בארץ ישראל וצריך לדעת לפי דעתם על מה סומכים עכשיו להשכיר לגוי לבית דירה אף בארץ ישראל אבל לפי הטעם שנתן הרב המחבר ז"ל אע"פ שהוא קרוב לטעם ר"י ולפי טעם שנתן הרא"ש ז"ל בספ"ק דעבודה זרה אף בארץ ישראל מותר להשכיר בית לגוי אף לבית דירה ועל זה סמכו עכשיו להשכיר בית לגוי לבית דירה אף בארץ ישראל וכ"כ בעל הטורים ז"ל בי"ד סי' קנ"א סתם והאידנא נהגו להשכיר אף לדירה כיון שאין נוהגין להכניס עבודה זרה בבתיהם ע"כ מפני שתופס טעם אביו הרא"ש ז"ל עיקר. אבל קשה בעיני לומר שהרב המחבר סובר דאף בארץ ישראל מותר שהרי בתוספתא אמרו כאן וכאן לא ישכיר בית דירה ופירש הרב המחבר ז"ל בארץ ישראל ובסוריא ולכן נ"ל שאף דברי הרב המחבר ז"ל צריך לפרשם כדברי ר"י דתוס' ובחוץ לארץ מותר ובארץ ישראל אסור."

 

הרב יהודה סיד, נר מצוה סימן יא

וכן כתב שכך נוהגים הרב יהודה סיד שהביא את דברי הש"ך והכנסת הגדולה:

"ומה שכתב רבינו אין מוכרים להם בתים ושדות בארץ ישרשא כו', ומשכירין להם בתים בארץ ישראל כו', ומותר למכור להם בתים ושדות בחו"ל כו', אף במקום שהתיקו להשכיר לא לבית דירה התירו מפני שהוא מכניס עבודה זרה בתוכה כו'… וז"ל הטור.. ומה שכתב עוד הטור והאידנא נהגו להשכיר אף לדירה, כתב הבית יוסף שהתוספות והרא"ש סוף פרק רמא דע"ז האריכו בטעם המנהג יע"ש…והקשה הש"ך … (ומביא את הש"ך).. והביאו הכנסת הגדולה וסיים דאפילו במקומות שאין נותנין מס מן הקרקעות אם הבית אינו מולק"י (נכסי דלא ניידי, בעל"ז) של ישראל אלא חזקה מותר, מכל שכן דכשהוא מולק"י ונותן מס מהקרקעות עכ"ל. ויעויין במה שכתב עוד בספר דינא דחיי דשקיל וטרי שם אם בארץ ישרראל אם הותר עכשיו להשכיר לגוי בית דירה ועל מה סמכו עכשיו להשכיר יע"ש."

[1] מעיר, שלעניות דעתי זה לא נכון. אם הוא מתייחס לתשובה של הרב אלישר שבהמשך, השאלה אמנם הגיעה מתלמיד חכם, הרב מכלוף אלדואדי, אבל השאלה היתה על אדם פשוט שיש לו חצר. ובכל אופן גם ההיתר לא נבע מזה שהוא תלמיד חכם.

[2] מנצר חזני, לא בעל העקידה