היתר מסחר ביום האיד מפני הדוחק
סיכום
שני מקורות לבסס את הטענה שהתירו מסחר לפעמים אף ביום האיד מפני הדוחק.
- הקרקע היציבה יותר היא שהתירו לפרוע הלוואה שניתנה בעל פה (בלי שטר) מגוי ביום אידו, כיון שהוא כמציל מידם (שיטת רבי יהושע בן קרחה בגמרא ע"ז ו, ב). וכן נפסק להלכה (תוספות ב, א; רא"ש א, כ; תרומה קצד; ריטב"א ע"ז ו, ב; טור ב"י ושו"ע קמח, א). ויתר על כן, כמה ראשונים הרחיבו את ההיתר במקומות שבהם אפילו במלווה בשטר קשה להוציא מהגוי – אף למלווה בשטר. וזאת בלי קשר לטענות אחרות של איבה ו'לא אזלו ומודו'.
- ראיה נוספת שהיא קצת שנויה במחלוקת – המשנה אוסרת לקנות בחנויות בעיר שיש בה ע"ז, בחנויות שמעוטרות. והגמרא שם מביאה ברייתא שמתירה מפני שהוא כמציל מידם ורבי יוחנן מתרץ שזה דווקא בחנות שלא נותנת מכס.
והתקשו הראשונים – לכאורה היריד מתקיים ביום האיד!
- לדעת רש"י (יב, ב) אכן מדובר ביום האיד אלא שהוא קונה דבר המתקיים שלשיטתו של רש"י בסוגיא מותר לקנות ביום אידם מפני שמוכר עצב.
- לדעת תוספות (ע"ז יב, ב) רבנו אלחנן (ע"ז יב, ב) ר"ש (ע"ז יב, ב) רי"ד (ע"ז יב, ב) תרומה (פסקים קלו) תלמידי רבנו יונה (ע"ז יג, א) רבנו ירוחם (תא"ו יז, ה) אי אפשר לקבל זאת מפני שהגמרא מספרת על אמורא שקנה פת שהיא דבר שאינו מתקיים. ולכן מפרשים שהיריד כלל לא מתקיים ביום האיד, אלא רק נותנים מכס לע"ז, ובחנויות שאינן מעוטרות לא נותנים ומותר. וכן פירש הב"ח (קמט, ו) את הטור.
- לדעת רב נטרונאי (יו"ד רמג) רמב"ן (ע"ז יג, א) ריא"ז (ע"ז א, ח) ראבי"ה (אלף נא) רשב"א (ע"ז יג, א; ב, א) ריטב"א (ע"ז יג, א; מו"ק י, ב; עירובין מז, א) רא"ש (ע"ז א, יא-יב, תוספותיו למו"ק י, ב; טור יו"ד קמח בשמו) רא"ה (ע"ז יג, א) ר"ן (חידושים ע"ז יב, ב; על הרי"ף ע"ז ג, ב-ד, א; חידושים מו"ק יא, א) נימוקי יוסף (ע"ז ב, א) מלאכת שלמה (משנה ע"ז א, ד) ואהל מועד (איסור והיתר דרך י) הכוונה שהיריד מתקיים ביום האיד, ובכל זאת התירו משום 'כמציל מידם' כי היהודי לעיתים זקוק לקנות סחורה לצרכים אישיים דחופים, או שאף לקנות במחירים זולים שיש רק ביריד – והתירו חכמים. וכן משמע ממאירי בדרך אגב מכמה מקומות (ע"ז ב, א; מו"ק י, ב; ע"ז יב, א) (אף שכשניגש לכתוב את הפירוש הסוגיא פירש אחרת, וצ"ע לישב הסתירה). וכן פירש הש"ך (ז) את השו"ע.
- לדעת המאירי (ע"ז יב, ב) היריד אינו ביום האיד, אלא בקרבת מקום ליום איד אחר. ואת המכס מצרפים יחד (אולי בסוף היום), ולכן יש איסור בקניה מתגר שנותן מכס. אבל אין כאן היתר לסחור ביום אידם, אף במקום 'מציל מידם'.
באשר להיתר המסחר ביריד (בלי להיכנס לשאלה האם מדובר ביום איד או לא) נחלקו מה בדיוק מותר:
לדעת רמב"ן (ע"ז יג, א) רשב"א (ע"ז יג, א; ב, א) רא"ש (ע"ז א, יא-יב) רבנו ירוחם (תא"ו יז, ה) מאירי (ע"ז ב, א; מו"ק י, ב) נימוקי יוסף (ע"ז ב, א) ואהל מועד (איסור והיתר דרך י) כל דבר שהיהודי צריך לקנות וחשש שאחר כך לא ימצא לו בזול כ"כ – מותר לו לקנות. וכן מותר לו למכור סחורה שעלולה להנזק אם לא תמכר כעת. והטעם – שכל שהוא רווח ליהודי נחשב מציל מידם, וגם אינו מכניס רווחים משמעותיים לגוי כי המחירים ביריד זולים. לדעת רא"ה (ע"ז יג, א) ריטב"א (ע"ז יג, א; מו"ק י, ב;עירובין מז, א) רבנו יונה (טור יו"ד קמח בשמו) ר"ן (חידושים ע"ז יב, ב; על הרי"ף ע"ז ג, ב-ד, א; חידושים מו"ק יא, א) ההיתר של מציל מידם הוא דווקא לקנות דברים לצורך שימוש עצמי מותר, אבל קנית חפצים לסחורה זה לא מניעת הפסד אלא רווח – ואסורה. וכן עולה מתרומה (פסקים קלו).
באחרונים דנו מעט מאוד בסוגיא זו (שאינה רלוונטית כי אנו מקילים ביום אידם מכל מקום) ולא הביאו חידושים משמעותיים.
קניה ביריד ביום אידם
משנה (ע"ז יב, ב):
"מתני' עיר שיש בה עבודת כוכבים והיו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות זה היה מעשה בבית שאן ואמרו חכמים המעוטרות אסורות ושאינן מעוטרות מותרות".
גמרא (יב, ב-יג, א)
בגמרא נחלקו ר"ל ורבי יוחנן שלדעת רבי יוחנן גם חנויות שמעוטרות בפירות אסורות כי הן נותנות מכס לע"ז ונמצא שהיהודי מהנה לע"ז, או שרק חנויות שחוגגות בעצמן ומעוטרות בורד והדס והנכנס אליהן נהנה מע"ז אסורות, אבל אין בעיה במהנה. רבי יוחנן מביא ראיה מברייתא של רבי נתן שאומר שיש בעיה שיהודי יהיה ביריד ולא יניח עטרה בראשו ויתחייב במס – כי הוא מהנה ע"ז. ומוכח כרבי יוחנן. ומתרץ ר"ל שהוא סובר כברייתא שאומרת שמותר ליהודי ללכת ליריד ולקנות בהמה עבדים ושפחות בתים ושדות ולהעלות בערכאות מפני שהוא מציל מידם. רבי יוחנן מתרץ שאין מחלוקת וחכמים עוסקים בקונה מאדם פרטי שאינו נותן מכס לע"ז, ואילו רבי נתן עוסק בקונה מחנות. וכולם יודו שאסור להנות לע"ז.
"אמר רשב"ל לא שנו אלא מעוטרות בוורד והדס דקא מתהני מריחא אבל מעוטרות בפירות מותרות מאי טעמא דאמר קרא (דברים יג, יח) לא ידבק בידך מאומה מן החרם נהנה הוא דאסור אבל מהנה שרי ורבי יוחנן אמר אפילו מעוטרות בפירות נמי אסור ק"ו נהנה אסור מהנה לא כ"ש
מיתיבי רבי נתן אומר יום שעבודת כוכבים מנחת בו את המכס מכריזין ואומרים כל מי שנוטל עטרה ויניח בראשו ובראש חמורו לכבוד עבודת כוכבים יניח לו את המכס ואם לאו אל יניח לו את המכס יהודי שנמצא שם מה יעשה יניח נמצא נהנה לא יניח נמצא מהנה מכאן אמרו הנושא ונותן בשוק של עבודת כוכבים בהמה תיעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח
ואיזהו עיקור המנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה – קתני מיהת יניח נמצא נהנה לא יניח נמצא מהנה!
אמר רב משרשיא בריה דרב אידי קסבר רשב"ל פליגי רבנן עליה דרבי נתן ואנא דאמרי כרבנן דפליגי עליה ור' יוחנן סבר לא פליגי.
ולא פליגי?!
והא תניא: 'הולכין ליריד של עובדי כוכבים ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות בתים ושדות וכרמים וכותב ומעלה בערכאות שלהן מפני שהוא כמציל מידם… אמר לך רבי יוחנן לעולם לא פליגי ולא קשיא כאן בלוקח מן התגר דשקלי מיכסא מיניה כאן בלוקח מבעל הבית דלא שקלי מיכסא מיניה".
בהמשך לדיון הזה מובא מעשה משני אמוראים שאחד קנה סנדל ביריד, ואחד קנה פת. וכל אחד לגלג על השני כי חשב שקנה אצל תגר (חנות) ואילו האמת הייתה ששניהם קנו אצל בעל הבית. התוספות ובעקבותיהם שאר הראשונים מקשים מכאן על רש"י שמוכח שמבעל הבית מותר לקנות אף פת שזה דבר שאינו מתקיים שנראה בהמשך שלשיטת רש"י צריך להיות אסור לקנות ביום אידם.
גמרא ע"ז יג, ב
"רבי יעקב זבן סנדלא ר' ירמיה זבן פיתא אמר ליה חד לחבריה יתמא עבד רבך הכי אמר ליה אידך יתמא עבד רבך הכי ותרוייהו מבעה"ב זבון וכל חד וחד סבר חבראי מתגר זבן דאמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא לא שנו אלא בלוקח מן התגר דשקלי מיכסא מיניה אבל בלוקח מבעה"ב דלא שקלי מיניה מיכסא מותר א"ר אבא בריה דר' חייא בר אבא אילמלא היה ר' יוחנן הא זימנא באתרא דקא שקלי מיכסא אפי' מבעה"ב הוה אסר אלא אינהו היכי זבון מבעה"ב שאינו קבוע זבון"
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יא עמוד ב
המשנה מתארת שאם יש עבודה זרה מחוץ לעיר – מותר להיכנס לתוכה. ובגמרא שואלים מה מדובר ומביאים דוגמא מעטלוזא של עזה. ומביאים שישראל וגוי היו שופתים קדירותיהם אחד ליד השני ולא חשש חכמים. ומה הכוונה שלא חששו?
- אביי: לא חששו שהגוי יכניס בשר נבלה בקדרה, וכמו כן לא חששו שהיהודי יקבל דמי ע"ז ויכשל באיסור תורה. 2. רבא: לא חששו משום בישולי גוים שהגוי יבשל את קדירת היהודי, וכך לא חששו משום יום אידם. 3. רבה בר עולא: לא חששו שינתז מהקדירה האסורה, וכך לא חששו משום לפני אידיהן.
אפשר להבין שרבא מתכוון שלא חששו שיהודי יבוא לסחור ביום אידם, ואפשר להבין שלא חששו לאסור את המסחר ביום אידם אלא התירו אותו (משום מציל מידם).
"מתני'. עיר שיש בה עבודת כוכבים – חוצה לה מותר. היה חוצה לה עבודת כוכבים – תוכה לה מותר. מהו לילך לשם? בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום – אסור, ואם היה יכול להלך בה למקום אחר – מותר.
גמ'. ה"ד חוצה לה? אמר רשב"ל משום ר' חנינא: כגון עטלוזא של עזה. וא"ד, בעא מיניה רשב"ל מר"ח: עטלוזא של עזה, מהו? א"ל: לא הלכת לצור מימיך, וראית ישראל ועובד כוכבים ששפתו שתי קדירות על גבי כירה אחת, ולא חשו להם חכמים? מאי לא חשו להם חכמים? אמר אביי: משום בשר נבילה, לא אמרינן: דלמא מהדר אפיה ישראל לאחוריה ושדי עובד כוכבים נבילה בקדירה, דכוותה ה"נ לא חשו להם חכמים משום דמי עבודת כוכבים. רבא אמר: מאי לא חשו להם חכמים? משום בישולי עובדי כוכבים, דכוותה ה"נ לא חשו להם חכמים משום יום אידם. רבה בר עולא אמר: לא חשו להם חכמים משום צינורא, דכוותה ה"נ לא חשו להם חכמים משום לפני אידיהן"
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף י עמוד ב – יא, א
הגמרא מספרת שרבינא היה נושה כספים באיזה מקום, ורב אשי התיר לו ללכת לגבות בחול המועד כי דווקא עכשיו הם מצויים, ובזמן אחר יהיה קשה להשיגם. וכך שנינו לגבי ע"ז שהולכים ליריד כדי להציל מידם. אין מגמרא זו ראיה שהאיסור המדובר ביריד הוא יום אידם.
"רבינא הוה מסיק זוזי (נושה כספים) בבני אקרא דשנואתא (שם מקום), אתא לקמיה דרב אשי, אמר ליה: מהו למיזל האידנא עלייהו? אמר ליה: כיון דהאידנא הוא דמשכחת להו, ביומי אחריני לא משכחת להו – כפרקמטיא האבד דמי, ושרי. תניא נמי גבי עבודה זרה כי האי גוונא: הולכין ליריד של נכרים, ולוקחים בהמה עבדים ושפחות בתים שדות וכרמים. וכותב ומעלה בערכאות שלהן, מפני שהוא כמציל מידן"
מסתמן שיש 4 שיטות בראשונים:
- רש"י סובר שהיריד הוא ביום איד. ומדובר לקנות דברים שאין איסור לקנות ביום אידם (דבר המתקיים. וזה דווקא לשיטת רש"י). ונראה שכך סובר הרי"ד.
- תוספות: לא מדובר ביום איד כלל, אלא בבעיה של מכס לע"ז.
- מאירי: מדובר בעיר שיש סמוך לה איד לע"ז, והעיטור על החנויות מבחינים בין חנויות שנותנות מס לע"ז לאלה שלא.
- רמב"ן (ע"ז יב,ב) בשם רב האי (ראבי"ה רשב"א ונימוקי יוסף בסוגיית לשאת ולתת): מדובר ביום איד, והתירו משום צורך, דבר האבד, מציל מידם וכו'.
שיטת רש"י (ע"ז יב, ב)
"מתני' עיר שיש בה עבודת כוכבים – ודרך העובדי כוכבים להיות להם יום שוק ויריד ביום אידם
שאין מעוטרות מותרות – דבאותן שאין מעוטרות לא שקלי מינייהו מכסא לעבודת כוכבים ולא מטיא לעבודת כוכבים הנאה מינייהו ואי משום דנושא ונותן ביום אידם ה"מ לזבוני להו דלמא מזבן ליה בהמה ואזיל ומקריב לה לעבודת כוכבים אי נמי דרך לוקח להיות שמח ואזיל ומודי אבל למזבן מינייהו דבר המתקיים שרי דסתם מוכר עצב הוא".
ר' עובדיה מברטנורא מסכת עבודה זרה פרק א, ד
"ושאינן מעוטרות מותרות – דבאותם שאינם מעוטרות לא שקלי מיניה מכס לע"ז ולא מטי לע"ז הנאה מינייהו. ולמזבן מנייהו דבר המתקיים, שרי ביום אידם, שסתמו המוכר עצב ולא אזיל ומודה:"
שיטת תוספות
לשיטת התוספות היריד כלל אינו מתקיים ביום השוק. והראיה לכך היא שלא ניתן לקבל את פירוש רש"י שמדובר ביום איד וקונים שם רק דבר המתקיים שהמוכרו עצב, כי מפורש בגמרא שאחד האמוראים קנה שם פת.
תוספות שם
"עיר שיש בה עבודת כוכבים. פירש הקונטרס… ומיהו קשיא אי ביום אידו מיירי שיהיה השוק ביום איד היאך לוקחין מהם הא אמרינן לעיל (דף ו:) דאין לוקחין מהם דבר שאינו מתקיים ואילו בגמרא דהכא (דף יג:) אמרינן דרב ירמיה זבן חד פיתא ועלה דההוא עובדא אמרינן בירושלמי א"ל חד לחבריה ואת לא לקחת גלוסקין מימיך לכך פירש רבינו מאיר דהכא מיירי ביריד שעשוי להניח בו מכס ושלא ביום אידם מיירי ולכך בשאינם מעוטרות אין כאן איסור:"
מקור דברי תוספות הוא כנראה ברבנו אלחנן או בר"ש (שהם קדומים בהרבה לתוספות על מסכת ע"ז).
רבינו אלחנן ע"ז יב, ב
רבנו אלחנן כותב כתוספות, וכאמור מסתבר שהוא מקור דבריו (או הר"ש). ומוסיף שאף שאפשר לתרץ שהגירסא הנכונה היא שקנה פרתא, אבל זה לא מסתבר כי אז היו אומרים 'תורתא'. ועוד שלא כך משמע מהירושלמי.
"עיר שיש בה ע"ז והיו בה חנויות מעוטרות וכו' וא"ת ואמאי שרי שאינן מעוטרות הא אסרן לעיל לשאת ולתת אידם ולפני אידיהן לגמרי ואין שום חילוק ואו"ר בשם רבי' מאיר זצ"ל דמכאן מיירי המשנה בעיר שיש בה ע"ז ויש בה שוק או יריד וליכא יום איד, בדיום אידם ודאי אסור לשאת ולתת עמהם. ומה שפירש"י דדבר שאין מתקיים דוקא אסור ליקח מהן משום דאזיל ומודה, אבל מה שאנו מתירים ליקח מהם ביריד זהו דבר המתקיים, לא ניחא דהא ר' ירמיה זבין פיתא דלקמן בשמעתין אין זה דבר המתקיים, ואית דגר' פרתא, ואין נראה דהוה ליה למימר תורתא. ועוד בירושלמי גרס' על האי עובדא שאמר לו חבירו לאותו שקנה סנדלא ואתה לא לקחת לך גלוסקין מימיך וכו', ועוד דלכאורה משמע דביום אידם אסרינן בדבר המתקיים בין ליקח מהן בין למכור להם וכו'כדפי' לעיל בההיא סוגיא."
תוספות הר"ש (בשיטת הקדמונים) מסכת עבודה זרה דף יב עמוד ב
הר"ש כותב כדברי התוספות. ומסתבר שהוא מקור דבריו.
"עיר שיש בה ע"ז. פ"ה דרך הגוים להיות להם יום שוק ויריד ביום אידם, והא דשרינן הכא חנויות שאינן מעוטרות פ"ה ואי משום דנושא ונותן ביום אידם ה"מ לזבוני להו דילמא מזבין ליה בהמה ואזיל ומקריב ליה לע"ז. אי נמי דרך לוקח להיות שמח ואזיל ומודה אבל למזבן מינייהו שרי דסתם מוכר עצב הוא. וקשה דהא אמרו לעיל דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל אין לוקחין מהן ואלו לקמן אמרי' ר' ירמי' זבין פיתא והיינו דבר שאין מתקיים אע"פ שיש ספרים דגרסי זבן פרתא דאיכא למימר דפרה זבן לא נהירא דהוה ליה למימר תורתא. ועוד גרסי' בירושלמי אההוא עובדא דא"ל אידך לא לקחת גלוסקא מימיך. ומפרש רבנו מאיר דהכא מיירי בעיר שיש בה ע"ז ויש בה שוק או יריד שלא ביום אידם ולכך מותר לשאת ולתת עמהן."
ספר התרומה הלכות עכו"ם סימן קלו
מביא את רש"י. ומקשה מפת. ויש שגורסים 'פורת' במקום פת. אבל בירושלמי מפורש שזה פת. ורשב"ם תירץ שגם דבר שאינו מתקיים מותר לקנות בסכום מועט כמו פרוטה או שתים. ורבנו מאיר מפרש שזה לא יום אידם. וקשה הרי התירו לקחת בהמה דווקא משום שממעט להם, ולמה שיהיה איסור (אם אין מכס במכירה). וחכמים אמרו שמעות מיריד בידי ישראל אסורות כי זה עבר על תקנת חכמים בסחר ביום אידם – ומדוע שלא נאמר שקנה בחנויות מותרות. וקשה למה שלא נאמר שמכר דבר שאינו מתקיים, ואולי רוב המשא ומתן אינו כזה. דברים לא ברורים לי עד הסוף, אבל נראה ברור שסובר שמדובר לא ביום אידו ולכן חנויות שאינן מעוטרות מותרות.
"והא דתנן אסור לשאת ולתת ביום אידם פרש"י דהיינו למכו' להם דבר המתקיים או לקנות דבר המתקיים ולמכור דבר שאין מתקיים מותר ועל זה קשה דלקמן דירמיה זבן פיתא והיינו דבר שאין מתקיים ומבעל הבית זבן דלא יהיב מוכסא מ"מ אסור משום משא ומתן ביום אידם והיאך קנאו. ואית ספרים דגרסי פורת' אבל איתא דבירושלמי גרסי' עלה דא"ל לחבריה ואתה לא לקחת מימיך גלוסקין ביריד של עכו"ם ופי' רשב"ם דדבר מועט בפרוטות או בשתי פרוטות מותר ורבינו מאיר אביו פיר' דמתני' דשריא אינן מעוטרות מיירי שאין יום אידם כלל אלא היריד עשו לצרכי הכומרים לקבל המכס ממה שמוכרים אבל קשה דלקמן דלוקחי' בהמה שרי משום מיעוטייהו ואפילו למכור להם נמי אמאי אסור כיון שאין יום אידם וגם אין שום מכס במכירה כדמוקי לה התם בבעל הבית דלא יהיב מכסא והא דאמרי' פרק אין מעמידין ישראל ההולך ליריד של עכו"ם מעות שבידו אסורין משום דמי עכו"ם פי' כיון דעבר על דברי חכמים דאסרי לשאת ולתת ביום אידם אם איתא דגלימא זבין הכא הוה מזבין ליה אלא ודאי עכו"ם זבין ונימא שנשא ונתן לדבר היתר לשאינן מעוטרות וא"נ כל החנויות לשאינן מעוטרות דילמא זבן לאדם שאינו יושב בחנות ולב"ה דלא יהיב מכסא דאי' לן למיתי לקולא דאימא גלימא זבין דכיון דלא שייך איסור תלינן במידי דהוי רוב משא ומתן ולא במכר צלם מיהו בשמעתין לא שרי כי אם ליקח משום מיעוטייהו אבל למכור להם אסור והתם מיירי כשמכר מדקאמר דמי עכו"ם בהדיה ומ"מ קשה דילמא מכר דבר שאין מתקיים ומותר ושמא אי מכר דבר שאין מתקיים קלא אית ליה. אי נמי רוב משא ומתן לא הוי דבר שאין מתקיים."
תוספות רי"ד מסכת עבודה זרה דף יב עמוד ב
מפרש כתוספות ומוכיח כן מהירושלמי, שתמה מדוע אסרו לסחור רק בגלל שיש בעיר צלם אחד. ואם היה מדובר ביום אידם הרי יש איסור עצמי לסחור, ולא בגלל הצלם.
"(כב) … ואני מצאתי כתוב דמתני' בשאר ימות השנה מיירי שלא ביום אידם וטעמא לאו משום דאזיל ומודה אלא משום שנותן מכס לע"ז וכך נ"ל עיקר שגם הירושלמי מוכיח דלאו ביום אידם מיירי כולה מתני' דגרסי' התם עיר שיש בה ע"ז תוכה אסור מפני שיש בה צלם א' יהא תוכ' אסור רשב"ל אומר בירי' שנו ואי ביום איד' מיירי מתני' אמאי מתמ' מפני שיש בה צלם אחד יהא תוכה אסור והא יום אידם הוא אלא לאו ש"מ בלא יום אידם קא מיירי וכך משמע לישנא דמתני' דתני עיר שיש בה ע"ז ולא תני עיר שעובדין בה ע"ז ולא היא דהא רישא נמי עיר שיש בה ע"ז קתני ומיירי ביום אידם ופתרון המורה נ"ל עיקר. עיין במהדורא תליתאה: [מהדו"ק]"
טור (יו"ד קמט) בשם רבינו יונה
מביא בשם רבינו יונה שכל מה שמותר זה לקנות דברים שאדם מוכר מתוך חסרון כיס, אבל לא סחורה שרגילים למכור. וכל זה ביום שאינו איד, אחרת אסור לסחור עמהם. וזה כתוספות.
"וכתב ה"ר יונה אפי' במקום שאין נותנין מכס לא התירו לילך שם לקנות אלא אלו מפני שדברים אלו אין אדם מוכר אותם אלא מפני חסרון כיס הילכך משום מיעוטינהו שרי לילך שם וליקח מהם אבל כסות וכלים העשויין לסחורה אסור לילך שם וליקח מהם שאין זה כמציל מידם אלא מהנה ומעשיר ודאי הדר שם מותר ליקח כל דבר כיון דלא יהבי מיכסא אבל לילך שם וליקח לא התירו אלא עבדים ושפחות ובהמות שהן יישוב ללוקח ומיעוט למוכרים וכל זה איירי ביריד שאינו ביום האיד יאבל אם הוא ביום האיד אסור לשאת ולתת עמהם כדפי' לעיל…"
תלמידי רבינו יונה, ע"ז יג, א
רבינו יונה מביא את רש"י מקשה למה שהמוכר יהיה עצוב במכירת דבר המתקיים, הרי הוא סוחר שעוסק במכירה!
ועוד הקשו מכך שאמורא קנה פת. ויש מתרצים שהגירסא היא פרתא או ביתא. אבל זה לא מדויק. ועוד שכך כתוב בירושלמי. רשב"ם תירץ שפת היא דבר מועט ואין הגוי מודה.
נראה לרבנו יונה שיש ירידים שמקריבים בהם, כמו יריד של בטנה, אבל ירידים אחרים לא מקריבים בהם אלא רק נותנים את המכס לע"ז. ובירידים כאלה התירו בחנויות שלא מעוטרות. ולכאורה קשה איך הולכים לשם הרי אסור בכלל ללכת ליריד, והתירוץ הוא שהתירו משום מציל מידם כמפורש בגמרא.
"ושאינן מעוטרות מותרות. הקשה רש"י ז"ל אמאי מותרות והלא אסור לשאת ולתת עמהם ביום אידם. ותירץ ז"ל דה"ה ושאינן מעוטרות מותרות לקנות מהם דבר המתקיים מפני שמתעצב במכירתו. אבל דבר שאין מתקיים ודאי אסור לקנות מהם משום דאזיל ומודה. וכמ"כ דמאי דאמרינן לעיל דבר שאין מתקיים מוכרין מהם אבל לא לוקחים מהם: ולפי זה קשה דהיכי קאמר דדבר המתקיים לוקחים מהם, מפני שמתעצב במכירתו. אדרבה הוא שמח כשמוכר סחורתו שהרי כל הסוחרים מביאים בגדים ושאר מיני סחורות ומוכרים אותם, ולוקחים בדמיהם שאר סחורות ושמחים במכירתם: ומאי דאמרינן לעיל דבר שאין מתקיים מוכרים מהם אבל לא לוקחים מהם, איידי דתנא רישא היתר המכירה להם דבר שאין מתקיים, תנא סיפא איסור הלקיחה מהם דבר שאין מתקיים: ונהי שדברי רש"י ז"ל מתקיימים בלוקח מבעל הבית כגון שמוכר בגדיו וכלי תשמישו שהוא מתעצב במכירתם, אבל מסוחר שדרכו בכך מאי איכא למימר:
ועוד הקשו עליו חכמי צרפת ז"ל מדאמרינן בגמרא ר' ירמיה זבן פיתא ר' יעקב זבן סנדלא: ולפי זה היאך פירש רש"י ז"ל דמאי דתנן ושאינן מעוטרות מותרות ר"ל שמותר לקחת מהן דבר המתקיים שהרי בגמרא משמע דאפילו דבר שאין מתקיים מותר לקחת מהן דומיא דפיתא: ויש מתרצים, דלא גרסינן זבן פיתא אלא זבן פרתא וכמו כן יש גורסין זבן ביתא דהוי דבר המתקיים, וכל אלו הגרסאות אינם נכונים. דודאי הגירסא הנכונה היא זבן פיתא. דהכי גריס בספרים המדויקים. והכי גרסינן בירושלמי ר' יעקב בר וויי זבן סנדלא, אמר ליה ר' ירמיה ואתה מלוקחי יריד אתה, אמר ליה ואתה לא קנית גלוסקאות מימיך, אמר לי שאני גלוסקא שהיא חיי נפש: אלמא משמע בהדיא שפת היה:
ורשב"ם ז"ל נכדו של רש"י ז"ל תירץ, דשאני פת שהוא דבר מועט, ואין הגוי מודה עליו:
והנראה למורי הרב ז"ל לפרש, שעניני היריד חלוקים הם. שיש יריד שמקריבים בו לע"ז ויש יריד שאין מקריבים בו לעבו"ז, אבל, מ"מ לוקחים בו מכס. כדאמרינן בירושלמ, ג' ירידים הם, יריד של עכו, יריד של עזה, יריד של בטנה, מחוור שבכולם יריד של בטנה, פירוש היריד הפשוט והידוע שמקריבים בו לע"ז הוא יריד של בטנה. אלמא משמע שהיריד שבעכו ושל עזה לא היה ידוע להם שמקריבים לע"ז: א"כ פירש המשנה כך הוא, רישא דקתני עיר שיש בה ע"ז חוצה לה מותר, מיירי ביריד שמקריבין בו לע"ז, כגון יריד של בטנה. ולפיכך אסור לשאת ולתת בתוכה: וסיפא דקתני והיו בה חנויות מעוטרות מיירי כשאין מקריבין בו לע"ז, כגון יריד עכו ועזה, אבל מ"מ לוקחים בהם מכס, כדתנן חנויות שמעוטרות אסורות, לפי שלוקחים בהם מכס ומהני לע"ז. אבל חנויות שאינן מעוטרות מותרות כיון שאין לוקחין בהם מכס: וא"ת ומ"מ הלא הוא אסור ללכת לשם משום דמיחזי כהולך לקלון היריד, ומה טעם להתיר בחנויות שאין מעוטרות, תיפוק לי' שההליכה אסורה דאפילו הכי מותר ללכת לשם כדי למעטן כדאמרינן בגמרא הולכים ליריד של גוים, ולוקחים מהם בהמה עבדים ושפחות וכו' מפני שהוא כמציל מידם, פירוש שממעטן: וה"נ משמע מדאמרינן בתוספתא דאפילו באלו הירידים שאסרנו ללכת לשם, מותר ללכת שם משום דממעטן. מפי מורי הרב ז"ל."
רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה נתיב יז חלק ה
מביא את רש"י, ואז את פירוש תוספות בשם ר"ת, ומביא שמותר לקנות כל דבר באותו יום שלא ימצא אחר כך, וכן למכור סחורה שעלולה להינזק.
"עיר שיש בה ע"ז חנויות מעוטרות אסורות ושאינן מעוטרות מותרות ופר"שי ולא אסור מיום אידם דלא אסרי' אלא דבר שראוי לתקרובת ע"ז או למכור או לקנות מהם דבר שאינו מתקיים אבל דבר המתקיים מותר שסתם מוכר עצב ופי' רבינו תם דלא איירי ביום אידם אלא ביריד של גוים שנותני' מכס לעבודה זרה וכן אותם שכתבת ובעי' שיש בה עבודה זרה וכו' איירי ביום שוק שעושי' לעבודה זרה [דף קנח טור ג] למכור וליקח צרכי ע"ז. ועוד פשוט ויום שע"ז מנחת המכס לכל מי שיטול עטרה בראשו ובראש חמורו ואם לאו יפרע יהודי מה יעשה יניח נמצא נהנה לא יניח נמצא מהנה לפי' נושא ונותן ביריד של גוים בהמה תעקר כלו' מנשר פרסותיה מהארכובה ולמטה פירות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליך לים המלח ודוקא בלוקח מתגר אבל מבע' הבית דלא שקלי מכסא שרי והולכים ליריד הגוים ולוקחין מהם עבדים ושפחות ובהמו' ובתי' ושדות וכרמים וכותב ומעלה בערכאות הגוים מפני שהוא כמציל מידם. וכתבו בתוס' וכן מותר ליקח באותו היום כל דבר שלא ימצא אח' כך ודבר האבד הוא אצלו ואם היה לו פרקמטיא אובדת מוכרה ביריד."
נימוקי יוסף ע"ז יב, ב
"וא"ת תיתסר משום משא ומתן ביום אידם, יש לומר דמיירי בלוקח מהם דבר המתקיים, שהמוכר הוא עצב. כך פירש רש"י ז"ל. ובתוספות… לכן נראה כפירוש ה"ר מאיר, דהך משנה בירוד של גוים שנותנין המכס לע"ז, ולא מיירי ביום אידם עכ"ל."
ואמנם עיין בהמשך שהנימוקי יוסף מצדד במקום אחר בשיטת הרמב"ן. ואולי כאן רק נקט תיאר את שיטות רש"י ותוספות בלי לקחת צד.
ב"ח יורה דעה סימן קמט
"ו עיר שיש בה יריד של ע"ז וכו' . משנה שם (סוף דף י"ב) עיר שיש בה עבודה זרה והיו בה חנויות מעוטרות וכו' ופירש רש"י ודרך הגוים להיות להם יום שוק ויריד ביום אידם עכ"ל בא ליישב מה ענין מכס דמדבר בו בסוגיא למה שעובדים שם היום עבודה זרה וקאמר דדרכם לעשות יריד ביום אידם ואפשר דמשום הכי כתב רבינו עיר שיש בה יריד של ע"ז וכו' וע"פ פירוש רש"י. אבל התוספות (ד"ה עיר) הקשו על פירושו וכתבו לכך פירש רבינו מאיר דהכא מיירי ביריד שעשוי להניח בו מכס ושלא ביום אידם מיירי עכ"ל. ונראה עיקר דכך היא דעת רבינו ולכן כתב עיר שיש בה יריד של עבודה זרה כלומר שאין שם איד היום אלא דהיריד עשוי לעבודה זרה להניח בו מכס של עבודה זרה וז"ש בסוף דבריו וכל זה איירי ביריד שאינו ביום איד וכו' פירוש האיסור וההיתר הכל מיירי ביריד שאינו ביום איד ודו"ק:"
שיטת הרמב"ן
תשובות רב נטרונאי גאון – ברודי (אופק) יורה דעה סימן רמג
רב נטרונאי נשאל לגבי שווקים שעושים בהם יום לע"ז, ונותנים מכס. האם הם נחשבים קבועים ואסורים. ועוד, האם בני המקום שפטורים מלתת מס רשאים להשתתף בשוק. ומשיב, שאסור ללכת לשם, כי הלכה כרבי יוחנן. ומה שהתירו להציל מידם זה לקנות בעל הבית. ומה שכתוב שדווקא חמשה בתי ע"ז נחשבים קבועים ואסורים – אין זה לגבי יום אידם אלא רק לגבי שלושה ימים לפני אידם, אבל ביום אידם גופא- כל מקום שיש עבודה זרה אסור. הרי להדיא שרב נטרונאי מסביר שהאיסור המדובר ביריד הוא ביום אידם, ובכל זאת כשלא נותנים מכס (בקונה מבעל הבית) הוא מתיר.
"וששאלתם יש מקומות שקובעים בהם שווקים לשם עבודה זרה פעם אחת בשנה ובאין (ו)סוחרין מכל מקומות באותן שווקים ועושין סחורה, ולכשנפטרין גובין מהם מכס לשם עבודה זרה, והשוק נקרא על שמה וכך אומרין "שוק של עבודה זרה פלוני", כגון זה מהו שילך ישראל לשם לסחורה – כיון דאמר מר (ע"ז יא ע"ב) חמשה בתי עבודה זרה קבועין הן, (הן) [הנך] אין (אחרינא) [אחריני] לא, או דילמא כיון דקביעי משנה לשנה ושקלי מ(ו)כסא וקא מהני לעבודה זרה, אסור. ואם תמצא לומר כיון דקא גבו מ(ו)כסא לעבודה זרה אסור, ישראל הדר באותו העיר מהו, דרגילין דמאן דאתי מאבראי וקבע דוכתא התם וזבין ומזבין הוא דשקלין מיניה, ומאן דאתי לחודיה אף על גב דזבין ומזבין לא שקלין מיניה – כי האי גוונא בר מתא ומאן דלא קבע ביה דוכתא שרי להון מזבן וזבוני, אי לא.
כך ראינו: שאסור לו לישראל לילך שם לסחורה, דתנן (ע"ז פ"א מ"ד) עיר שיש בה עבודה זרה והיו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות זה היה מעשה בבית שאן וכו', ואמרינן עלה (שם יב סע"ב) אמר ריש לקיש לא שנו אלא שמעוטרות בוורד אבל בפירות מותרות, דאמר קרא לא ידבק בידך מאומה מן החרם וגו', נהנה אסור מהנה מותר, ור' יוחנן אמר (שם יג רע"א) אפילו בפירות אסור, נהנה אסור מהנה לא כל שכן, וכל ר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן. ומותבינן לריש לקיש (שם) ר' נתן אומר יום שעבודה זרה מנחת מכס מכריזין ואומרין כל מי שנוטל עטרה זו ומניח בראשו ובראש חמורו יניחו לו מכס ואם לאו וכו' (ו)יהודי הנמצא שם כיצד יעשה, יניח נמצא נהנה, לא יניח נמצא מהנה, מכאן אמרו הנושא ונותן בשוקי עבודה זרה בהמה }תעקר{ פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכל מיני מתכות יוליך הנאה לים המלח, אלמא בין נהנה ובין מהנה אסור. וכן נמי שנינו ר' נתן אומר ולא פליגי עליה רבנן, ומקשין (שם ע"א) ולא פליגי והא תנן הולכין ליריד של גוים ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות, ומפרקינן (שם סע"א) לא קשיא, כאן בלוקח מן התגר דאסור, כאן בלוקח מן בעל הבית דשרי. והילכתא כי שרי ליריד בלוקח מן בעל הבית, דקאמרינן במסקנא (שם יג סע"ב) אמר ר' חייא בר אבא אילו היה ר' יוחנן האידנא דשקלי מוכסא מבעל הבית נמי הוה אס(ו)ר, אלמא לא מתבעי לאיתגורי בשוקי עבודה זרה, לא לאהנויי ולא לאתהנויי.
ודכתיב דילמא כיון דחמשה בתי עבודה זרה הוא דקבעינן, טפי לא ושרי למיזל – לא, אסור למיזל, דכי קאמרינן חמשה בתי עבודה זרה קבועין, לאיסור שלשת ימים לפני אידיהן. אבל יום אידם גופיה, כל היכא דאיכא עבודה זרה אסור."
חידושי הרמב"ן מסכת עבודה זרה דף יג עמוד א
הרמב"ן מביא את רש"י ומקשה עליו את קושיית התוספות, ואז מביא את תוספות ומקשה עליו שחנות שיש בה ע"ז נשמע שהכוונה שחוגגים לה, ומדובר ביום איד. ומפרש שהיריד ביומו הראשון הוא יום איד וכל החנויות אסורות, אבל החנויות שמעוטרות ממשיכות לחגוג למספר ימים (אפילו עשרה ימים) ואסור לקנות מהם כל היריד, ואילו החנויות שלא מעוטרות חוגגות רק ביום האיד אבל למחרת כבר מותר לקנות מהם. ומוסיף פירוש שמדובר ביום איד, ובכל זאת מותר לקנות משום דבר האבד. ומביא ראיה מדף י, ב. ומביא כך בשם רב האי להתיר למכור פרקמטיא אבודה ביריד.
"ומיהו לישנא דייקא דיום אידם הוא דקתני שיש בה ע"ז משמע שחוגגין לה, וכה"ג קתני רישא ואתמר עלה לא חשו להם חכמים משום יום אידם ומשום לפני, ואפ"ה קתני הכא שאינן מעוטרות מותרות. וי"ל שהיריד התחלתו מיום ע"ז שהוא יום אידם ונמשך אפי' מכאן ועד עשרה ימים וכן מנהגם היום, ולהכי קתני מתני' שהחנויות שיצאו מעוטרות ביום האיד אסורות כל ימי היריד לפי שהן מעלות המכס לע"ז, ושאינן מעוטרות מותרות שאין עליהם מכס, והוא שיהא נושא ונותן עמהם שלא ביום אידם.
ויש שמוסיפין דרך אחרת בענין ואומרים שהיריד המוזכר כאן ודאי יום איד הוא, ואפ"ה מותר ליקח מהם כל דבר שהוא צריך ללוקחו משום דדלמא לא משכחת להו אלא ביריד והו"ל לגבי דידיה דבר האבד, וגבי דידהו ליכא רווחא דיריד זיילי ביה תרעי טפי משאר יומי, והיינו דאמרינן לקמן משום מיעוטינהו הוא כל היכא דממעט, כלומר דממעט להו רווחא. ומוכח להאי טעמא מההוא דגרסינן עלה במשקין (י' ב') רבינא מסיק זוזי בבני אקרא אתא לקמיה דרב אשי א"ל כיון דהאידנא משכחת להו וביומא אחרינא לא משכחת להו כפרקמטיא האבודה דמי ושרו ותנן נמי גבי ע"ז כה"ג הולכין ליריד של גוים ולוקחין מהם, עד מפני שהוא כמציל מידם. אלמא (הני) [היינו] טעמי דיריד. ושמעינן מיהא שאם היתה לו פרקמטיא האבודה מוכרה ביריד, וכ"כ רבינו האיי בתשובה."
פסקי ריא"ז מסכת עבודה זרה פרק א – לפני אידיהן, אות ח
מתיר ללכת להציל מידם ביום אידם, בתנאי שלא נותן מכס.
"יריד שעושין הגוים לע"ז, מותר ישראל לילך שם ולקנות מהם דבר המתקיים, כגון בהמה עבדים ושפחות, ואפי' ביום אידם, וכותב ומעלה בערכאות שלהם, מפני שהוא כמציל מידם. ואם נותן מהם מכס לע"ז אסור, לפי שהוא מהנה לע"ז."
ראבי"ה אלף נא
ראבי"ה מציג את האיסור לסחור ביום אידו, ואומר שהקילו בדבר מפני שהוא כמציל מידם.
"וכל הני מדרבנן הוא שעשו סייג כדתניא בתוספתא דע"ז בפרק א' (ה"ג) לא ישא אדם ויתן עם הגוי ביום אידו מפני אבק ע"ז. והקילו בדבר דתניא (יג ע"א) הולכין ליריד של גויים ולוקחין מהן עבדים ושפחות ושדות וכו' מפני שהוא כמציל מידם."
חידושי הרשב"א מסכת עבודה זרה דף יג עמוד א
כדברי הרמב"ן, לאחר שמביא את רש"י ותוספות מציע פירוש נוסף, ואומר שכן כתב רב האי. ובסוף אומר שנקטינן שאסור ללכת ליריד כרבי יוחנן ומפרט בזה כמה פרטים, ואומר שלמרות שזה שעושים יום איד – מותר ללכת להציל מידם במקום הפסד גדול (ומפרט את המצבים האלה). ולבסוף עוד מוסיף שכל זה נראה לפסק הלכה. כלומר ברור שפסק כרמב"ן.
"ויש מפרשים שהירוד הזה הוא ביום האיד ואפילו הכי היכא דלא שקלי מניה מכסא מותר לקנות כל דבר שהוא צריך ללוקחו בירוד שלא יזדמן לו כל כך שלא בזמן הירוד, ומשום הרוחתו של ישראל מותר ועוד דממעט להו למוכרים מהרוחתן דבזמן ירוד זילי תרעי, והיינו דקאמ' מעוטינהו הוא כלומר דממעט להו רווחא, ומייתי ראיה מהא דגרסינן במס' מו"ק (י' ב') רבינא הוה ליה זוזי בי חוזאי אתא לקמיה דרב אסי אמר ליה מהו למיזל עלייהו האידנא אמר ליה כיון דהאידנא משכחת להו לכולהו בשאר יומי לא משכחת להו שפיר דמי ותנן נמי גבי ע"ז כי האי גוונא הולכין לירוד של גויים לוקחין מהם וכו' עד מפני שהוא כמציל מידם אלמא היינו טעמא לירוד, ומיהא [שמעינן] שמוכרין פרקמטייא האבודה בירוד של גויים משום רווחא דישראל וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל בתשובה."
כללא דנקיטינן מהני שמעתתא, דאין הולכין לירוד של גויים כלל ואפי' לסתם שלהם משום דסתם ירוד של גויים לע"ז, דברייתא אין הולכין לירוד של גויים סתמא תניא ואע"פ שאין שם חנויות כלל, אלא א"כ הוא ירוד שנתנה אותו מלכות או מדינה או גדולי מדינה דאז מותר כדברי התוספתא אבל בסתם אסור, ואע"פ שלא ישא ויתן אלא עם בעלי בתים דלא שקלי מנייהו מכסא, וטעמא דמילתא מפני שנראה כמהלך (לדבר) [לכבד] בע"ז בסחורתו עם שאר הגויים המתאספים שם מכאן ומכאן אבל אם צריך ליקח מהם בהמה עבדים ושפחות שדות וכרמים [או] אם צריך לדון ולערער על אחד (ולהפיל) [ולהציל] מידם מותר לילך וליקח מבעלי בתים שאינם קבועים דלא שקלי מנייהו מכסא לע"ז, אבל מבעל הבית קבוע דשקלי מניה מכסא לע"ז וכ"ש מתגר אסור משום דמהנה הוא לע"ז ואסור דהלכתא כר' יוחנן דאסר(י), והיכא דיש שם חנויות מעוטרות ושאינם מעוטרות המעוטרות אסורות ואפי' מעוטרות בפירות דסימן הוא דשקלי מנייהו מכסא לע"ז, וכל שכן במעוטרות בוורד והדס דאיכא תרתי לריעותא חדא דשקלי מניה מכסא ונמצא מהנה, וחדא דחיישינן אדטריד למשקל (ולמשקל) מתהני מריחא ולאו אדעתיה, וכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם נהנה אסור, וחנויות שאינם מעוטרות מותרות דלא שקלי מנייהו מכסא ואע"פ שקרובות הרבה למעוטרות, דלא גזרינן דאדשקיל משאינם מעוטרות דילמא משתלי ושקיל מן המעוטרות, וזו היא ששנינו זה היה מעשה ואמר[ו] מעוטרות אסורות [ושאינם מעוטרות מותרות] ואע"פ שעושין יום איד ביום הירוד מותר ליקח מהם כל דבר שהוא צריך מפני שאינו נמצא כל כך שלא בשעת הירוד ועוד דממעט להו הריוח דבירוד זילי תרעי ומציל מידם הריוח שלהם הוא זה, וכן מותר (להם) למכור [להם] כל פרקמטיא המתפסדת שאינו אלא כמציל מידם וכמעשה דרבינא ורב אשי במסכת מו"ק וכן השיב רבינו האיי גאון ז"ל בתשובה, ובלבד דלא שקלי מניה מכסא לע"ז ואע"ג דשקלי מניה מכסא אחד מן הגויים מותר, ואע"ג דאיכא למיחש דילמא האי גוי דשקיל מיכסא אזיל ומודה אפילו הכי מותר דאנן אלפני עור מפקדינן והאי לפני דלפני הוא דהא לא שקיל גוי מיכסא מידא דישראל אלא מחנות התגר גוי הילכך מותר, כל זה נראה לפסק הלכה, ואנו כבר כתבנו למעלה היתר לכל שאר הדברים בזה הזמן לישא וליתן אפי' ביום אידם מטעם איבה ומטעם שאינו אלא כמחניף ומטעם דהשתא לא אדיקי כולי האי ולא אזלי ומודו."
רשב"א ע"ז ב, א
כאן אגב הדיון על המנהג לשאת ולתת ביום אידם, מביא שיש מתירים לקנות ביום שוק אפילו ביום איד.
"עוד יש מתירין לקנות מהם בירוד וביום השוק ואפי' ביום האיד כל דבר שהוא צריך ללוקחו דדילמא לא משכח ליה אלא בירוד וביום השוק, והוה ליה לגבי דידיה דבר האבד, וגבייהו דידהו ליכא רווחא דירוד זילי (וגרעי) [תרעי] טפי משאר יומי, והיינו דאמר לקמן (י"ג ב') מיעוטינהו הוא כל היכא דממעט להו שפיר דמי דממעט להו רוחא, ומוכחי להאי טעמא מההיא דגרסי עלה במשקין (מו"ק י' ב') רבינא מסיק זוזי בבני אקרא אתא לקמיה דרב אשי א"ל כיון דהאידנא משכחת להו וביומא אחרינא לא משכחת להו כפרקמטיא האבודה דאמי ושרי ותנן נמי גבי ע"ז כי האי גוונא הולכין בירוד של גויים ולוקחין מהם עבדים ושפחות וכו' מפני שהוא כמציל מידם אלמא היינו טעמא לירוד, ושמעינן מיהא שאם היתה לו פרקמטיא האבודה מוכרה בירוד וכן כתב רבינו האיי זצ"ל."
חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף יג עמוד א
מביא את רש"י ואז את תוספות. ואומר שהמחוור הוא כרמב"ן, ודווקא כאשר מדובר בחפצים שהוא צריך לקנות בשביל עצמו ולא בשביל מסחר.
"ומיהו קשה להו לרבנן טובא אפילו כי לא יהיב לה מיכסא ולא מהנה ולא נהנה אמאי מותר, דהא סתם יריד איד עבדי ביה לע"ז והוה ליה כיום אידם של גוים, והיכי שרינן בהא מתניתא בהדיא לילך וליקח מהם כל הני מילי, ורש"י ז"ל כתב שלא אסרו ביום אידם אלא למכור להם שהלוקח שמח ואזיל ומודה, אבל לקנות מהם דבר המתקיים מותר דסתם מוכר עצב, ולא אסרו בברייתא בריש מכילתין אלא לקנות מהן דבר שאינו מתקיים, ואין טעם זה נכון דודאי גם המוכר סחורתו שמח ברוב בין שהוא תגר בין שהוא בעל הבית, מפני שמרויח על הרוב כשמזדמנים לו מעות לקנות שאר דברים לסחורות או צרכיו, ויותר נכון טעם ר"ת דכיון שנותן חליפיו אין טעם דאזיל ומודה לא במוכר ולא בלוקח, ומיהו לדעת הראב"ד ושאר המפרשים שאסרו לקנות מהם כל דבר קשה משנתינו וסוגיין, ובשלמא בלוקח מתגר הוה אפשר לומר שהוא תגר ממקום אחר שאינו מודה לע"ז זו, אבל לוקח מבעל הבית מאי איכא למימר.
והמחוור בזה דקושיין מיפרקא מלישנא דמתניתא גופה דלא קתני מילתא פסיקתא הולכין ליריד ונושאין ונותנין עמהם או לוקחין מהם כל דבר, אלא בהדיא קתני היתירה בפרט ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות שדות וכרמים, פירוש שאלו דברים שאדם צריך להם לעצמו ושלא לסחורה, וביריד דזילי ביה תרעי מוצאם בדמים קלים, ואם אינו לוקחן עתה ביריד לא יזדמנו לו אח"כ אלא בדמים יקרים, והוה ליה דבר האבד, ולכך התירו חכמים כדי שלא יפסיד ישראל זה, ומשום דמפסיד נמי גוי בהא, וכדאמרינן לקמן אלא למעוטינהו הכא נמי למעוטינהו, אלמא היינו טעמא דשרינן הכא משום מעוטינהו דממעטינן להו ומרוחינן לישראל, וראיה לפירוש זה דאמרינן במועד קטן (י' ב') רבינא הוה מסיק זוזי בבני אקרא דסנוואתא א"ל מהו למיזל האידנא בחולא דמועדא א"ל כיון דהאידנא משכחת להו ובעלמא לא משכחת להו כדבר האבד דמי, ותניא גבי ע"ז כי האי גוונא הולכין ליריד מפני שהוא כמציל מידן, דאלמא דטעמא דמתניתא מפני שהוא כדבר האבד, וכיון שכן למדנו שלא התירו אלא בדברים הצריכין לו לעצמו כעין דברים אלו ששנינו דהשתא הוי דבר האבד, וזה נכון, וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל, מ"ר."
חידושי הריטב"א מסכת מועד קטן דף י עמוד ב
מדגיש לגבי היתר דבר האבד בחול המועד שזה דווקא בדברים שצריך לעצמו ויתייקרו אם ימתין עד לאחר האיד. ולכן התירו לשאת ולתת ביום אידם. וכן כתב רב האי.
"ותניא נמי הכי גבי ע"ז הולכין ליריד של גוים וכו'. כבר פירשתיה במקומה.
ובודאי מאי דקתני תניא נמי הכי היינו משום דהתם התירו ליקח דברים שהוא צריך להם על כל פנים להשתמש בהם ולא לסחורה ואם ישהא עד לאחר האיד יתיקרו, ולפיכך התירו משום דבר האבד, ולמעוטינהו נמי (ע"ז י"ג ב'), והיינו דלא חשו ליום אידם כדפרשינן התם, ודכותה נמי שרינן במועד משום דחשבינן ליה כדבר האבד כיון שצריך להם לשמוש ולא ימצאם לאחר המועד אלא ביוקר וזהו שדומה לעובדא דלעיל, וכן פירש רבינו האיי ז"ל בתשובה…"
חידושי הריטב"א מסכת עירובין דף מז עמוד א
דן באותו ההיתר, ומדגיש זה דווקא בחפצים שלא נמצאים אלא ביריד (וזה שונה ממה שאמר שדווקא בחפצים שיתייקרו אחרי היריד, וצ"ע. ובכל מקרה נראה שהשמועה בע"ז ומו"ק היא המקום העיקרי ועל זה יש לסמוך ולפרש את עירובין לפי המבואר שם)
"הולכין ליריד של גוים ולוקחים מהם בהמה עבדים ושפחות. פרש"י ז"ל דלמעוטינהו שרי, והפירוש הנכון מפני שדברים אלו הם צריכין לו לתשמיש ביתו ואינם נמצאים אלא ביריד והו"ל כדבר האבד ובכי הא לא גזור והכי מוכח פירושה במסכת משקין (מו"ק י"א א'), ובמקומה הארכתי בה בס"ד."
רא"ש מסכת עבודה זרה פרק א, יא-יב
הרא"ש כאן מביא את רש"י ואז את תוספות, ומצדד כתוספות. ומביא את הגמרא שאומרת שהתירו לשאת ולתת בעטלוזא של עזה ולא חששו משום יום אידם. ומסביר הרא"ש שרבא אינו מגיב למשנה שמתירה ללכת לעיר שיש עבודה זרה מחוצה לה אלא מגיב להיתר של עטלוזא של עזה שאומר לאביי שאין ללמוד מההיתר לשים קדירות כשרות ליד קדירות טרפות לכך שאין לחשוש שיתגלגל כסף של תקרובת לידי היהודי, אלא רק ללמוד שכשם שלא חששו בקדירות כנ"ל כך לא חששו שמתוך שהיהודי נושא ונותן שם יבוא לעשות כן ביום אידם. ולאחר מכן מביא שיש מפרשים כרמב"ן, ומפרט את הדבר, ומסיים שכך פסק רב האי בתשובה.
"יא יב מתני' עיר שיש בה עבודת כוכבים והיו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות זה היה מעשה בבית שאן ואמרו חכמים המעוטרות אסורות ושאינן מעוטרות מותרות והא דלא אסרינןו משום יום אידן פירש רש"י דלא אסרינןז אלא במידי דחזי לתקרובת או למכור להם או לקנות מהן דבר שאין מתקיים אבל לקנות דבר המתקיים מותר דסתם מוכר עצב הוא וכן פי' לעיל (סי' א') אבל הכא לא יתכן לפרש כן דאמר בגמרא ר' ירמיה זבין פיתא ואין זה דבר המתקיים ובפר"ח גרס פרתא ואין נראה דהוה ליה למימר תורתא ויש גורסין ביתא אבל בירושלמי קאמר עלה ואתה לא לקחת לך גלוסקא מימיך הלכך נראה דהך משנה מיירי ביריד של עובדי כוכבים שנותנין המכס לעבודת כוכבים ולא איירי ביום אידן וכן רישא דקתני עיר שיש בה עבודת כוכבים חוצה לה מותר איירי ביום שוק שעושין לעבודת כוכבים למכור וליקח צרכי עבודת כוכבים מדקאמר עלה דלא חשו לחוצה לה לדמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים הא בתוכה חשו לדמי עבודת כוכבים ביד עובדי כוכבים ומ"ש משאר יום אידם דלא אסרו לשאת ולתת אלא משום דלמא אזיל ומודה או משום לפני עור לא תתן מכשול אבל לדמי עבודת כוכבים לא חיישי' אלא ודאי לאו ביום איד איירי אלא שעושין יום שוק לעבודת כוכבים ח ומוכרין ולוקחין צרכי עבודת כוכבים הלכך חיישינן דילמא מכר העובד כוכבים צורות עבודת כוכבים ונתן הדמים לישראל כשנושא ונותן עמו וכן משמע בירושלמי דקאמר עיר שיש בה עבודת כוכבים תוכה אסור משום דיש בה צלם אחד תוכה אסור ר"ל אמר ביריד שנו
והא דקאמר רבא לעיל ה"נ לא חשו חכמים ביום אידן. לא קאי רבא אמתני' אלא אהא דבעא מיניה ר"ל מר' חנינא עטלוזה של עזה מהו ופירשה אביי דהך בעיא קיימא אמתניתין וקאמר רבא דלא קיימא אמתני'י משום דאין ללמוד משפיתת קדירות בצור היתירא היכא דאיכא למיחש לדמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים דאיסורא דאורייתא כגון במתני' דאיכא למיחש לדמי עבודת כוכבים ביד עובדי כוכבים אלא בעיא דר"ל הוא בעיר שיש בה יום איד דליכא למיחש אלא איסורא דרבנן ופשט ליה רבי חנינא מצור דלא חיישינן…וי"א האי יריד יום איד הוא ואפ"ה מותר ליקח כל דבר שהוא צריך משום דלמא לא משכח ליה אלא ביריד והיא ליה גבי דידיה דבר האבד ולגבי דידהו ליכא רווחא דיריד זול ביה תרעא טפי משאר זימני והיינו דאמר לקמן משום דמעוטינהו כלומר דממעט להו רווחא ומייתי ראיה מהא דאמר במועד קטן (דף ו א) רבינא מסיק זוזי בבני אקרא אתא לקמיה דרב אשי א"ל כגון האידנא דמשכחת להו וביומא אחרינא לא משכחת להו כפרקמטיא אובדת דמי ושרי ותנן גבי עבודת כוכבים כה"ג הולכין ליריד של עובדי כוכבים ולוקחין מהן וכו' עד מפני שהוא כמציל מידם אלמא היינו טעמא דיריד ושמעינן מיניה שאם היתה פרקמטיא אובדת מוכרה ביריד וכן כתב רב האי בתשובה"
תוספות הרא"ש מסכת מועד קטן דף י עמוד ב
אמנם ראינו שהרא"ש בע"ז הביא את רש"י ותוספות ונימק את דעת תוספות מעט, ומשמע שסובר כמותם. אבל כאן כותב כרמב"ן.
"ותניא נמי גבי ע"ז כה"ג. כתב הראב"ד מדמייתי לה גבי פרקמטיא האבודה משמע דהתם נמי דוקא גבי פסידא שרו ליה ואי לא לא כגון שמוצא שם בעלי חובותיו וגובה מהם עבדים ושפחות ואע"פ שיש שם יום איד מותר לפי שאין בו איסור אלא מדרבנן ובמקום פסידא שרו ליה והתם נמי אמרי' טעמא דהך ברייתא כל למעוטינהו שפיר דמי ואי לאו דגבינהו בחובו מאי מעוטינהו איכא והנו רבנן דזבון מינייהו פיתא וסנדלא איפשר דגבו להו בחובייהו."
טור יורה דעה סימן קמט בשם הרא"ש
מביא שהרא"ש כותב בשם יש אומרים שיריד הוא יום איד והתירו משום דבר האבד שיהיה יקר לקנות אחר כך. וכן מותר למכור סחורה שעלולה שדחוף למוכרה כעת. וכן כתב רב האי.
"וכתב ה"ר יונה … וכתב א"א הרא"ש ז"ל וי"א דהאי יריד יום איד הוא ואפ"ה מותר ליקח כל דבר שצריך משום דילמא לא משכח להו אלא ביריד והוה ליה לגבי דידיה דבר האבוד וגבי דידהו ליכא רווחא דביריד זול תרעי טפי משאר זימני והיינו דאמר משום מיעוטינהו כלומר דממעט להו רווחא ומטעם זה נמי מותר למכור לו סחורה אובדת וכ"כ רב האי בתשובה"
חידושי הרא"ה מסכת עבודה זרה (בשיטת הקדמונים) דף יג עמוד א
כותב כרמב"ן. ודווקא בדברים לעצמו ולא קניה לצורך סחורה.
"ועכשיו צריך טעם בלוקח מבעל הבית, אע"ג דלא שקלי מיניה מכסא מכל מקום יאסרו לו המכר משום יום אידם. ורבינו האיי גאון ז"ל פירש דבירוד משום דזילא ביה תרעא התירו לילך שם ליקח בו מה שהוא צריך לו, דחשבינן ליה כדבר האבד, כיון דהאידנא משכח להו בדמי קלילי ובעלמא לא משכח להו אלא ביקירי, ולהכי שרו רבנן. וכן אמרו במסכת מועד קטן, רבינא הוה מסיק בהו זוזי בבני אקרא דשטאתא אמר ליה מהו למיזל עלייהו האידנא בחולא דמועדא אמר ליה כיון דהאידנא משכחת להו ובעלמא לא משכחת להו כדבר האבד דמי. ותניא גבי ע"ז כי האי גונא, הולכין לירוד של גוים ולוקחין מהן בהמה וכו' מפני שהוא כמציל מידם, הרי שהביאו זו לראיה לומר שמזה הטעם הוא שהתירו, וטעם אחד הוא בשתיהן, מפני שהוא כדבר האבד. ומותר ליקח מהן כל דבר, אפילו דבר שאין מתקיים, כדאמרינן בגמרא בר' יעקב ור' ירמיה חד זבין פיתא וחד זבין סנדלא. ובגמרא נמי אמרינן טעמא משום מעוטינהו, והכי נמי קאמ' כי האי טעמא דאמרן, כלומר דממעט להו דזילי תרעי, ומן הסתם הלוקח מרויח בדבר. והוי יודע כל היכא דשרינן מהאי טעמא, דהיינו משום דבר האבד, דוקא בצרכי עצמו, כלומר בדברים שהוא צריך להם לעצמו, אבל בדברים של סחורה לא, אע"ג דהשתא מרווח טפי, שהעברת ריוח אינו דבר האבד, וכן מוכיח במועד קטן."
חידושי הר"ן מסכת עבודה זרה דף יב עמוד ב
לא מקבל את פירוש רש"י כי הוא סובר כמו שיטת הגאונים שאסור לקנות דבר המתקיים ולא אומרים בזה שמוכר עצב, ולכן מוכרחים לתרץ… עד וכ"כ רבינו האי גאון. משמע בפירוש שהוא מתכוון לצטט את הרמב"ן או רשב"א או ריטב"א ולהסכים עמהם.
"וא"ת … וכבר כתבנו למעלה שד' הגאונים עיקר דדבר המתקיים קתני אסור ליקח ביום אידם ולפ"ז קשיא שמעתין לכך פי' דמתניתין הכי קתני וכו' עד וכ"כ רבינו האי גאון ז"ל בתשובה."
הר"ן על הרי"ף מסכת עבודה זרה דף ג עמוד ב – ד,א
מביא את רש"י ומקשה עליו שלא נראה בסוגיות כמותו שיהיה מותר לקנות דבר שהמתקיים. אלא שאז קשה איך התירו יריד. ומפרשים שהחנויות שמעוטרות ביום הראשון חוגגות של היריד, ואלה שאינן מעוטרות חוגגות רק ביום הראשון ומכאן ואילך מותרות (הפירוש השני ברמב"ן). אלא שאז מה החידוש, ולמה הוא צריכים לנמק שאנו 'ממעטים מהם'. ומתרץ שכיוון שהיריד התחיל משום ע"ז – כל היריד הוא עילוי לעבודה זרה, ולא היינו מתירים ללא הטעם של ממעטים. ומביא את הפירוש העיקרי של הרמב"ן ומסיים שלפי זה רק דברים לצורך עצמו מותר, ולא לכל צורך.
"ואיכא למידק אשמעתין נהי דלא שקלי מיניה מיכסא אמאי שרי מ"מ ה"ל נושא ונותן ביום אידם תירץ רש"י ז"ל דליקח מהם דבר המתקיים מותר דסתם מוכר עצב הוא וקשיא עליה דהא אמרינן בסוגיין בגמ' דר' ירמיה זבן פיתא ובודאי כשהפלטרים מוכרין פיתן אינן עצבין אלא שמחין אלא דאפשר דלא פלוג רבנן בדברים המתקיימים דכיון דברובן המוכר עצב התירו מיעוטן אע"פ שישמח במכירתם ונצטרך לומר דפיתא [דזבן] דבר המתקיים הוה וכבר כתבנו למעלה שדברי הגאונים ז"ל עיקר דדבר המתקיים נמי אסור ליקח ביום אידם
ולפי זה קשיא אשמעתין לכך פירשו דמתני' הכי קתני עיר שיש בה עבודת כוכבים ויש שם יריד שמתחיל ביום העבודת כוכבים דהיינו ביום אידם ונמשך לאחר מכן חנויות שיצאו מעוטרות ביום חג לעבודת כוכבים אסורות כל ימי היריד [משום] דשקלי מיניה מיכסא לעבודת כוכבים ושאינן מעוטרות שאין עליהם מכס מותרות והוא שיהא נושא ונותן עמהם שלא ביום אידםוכי תימא אי הכי פשיטא דשרי אפילו למכור ואמאי איצטריכינן [בלוקח מהן] לטעמא דמשום מיעוטינהו כדאיתא בגמ' [דף יג ב] הא אפי' לזבונינהו כיון דלא שקלי מינה מיכסא ואינו נושא ונותן ביום אידם שרי
יש לומר דאפי' הכי כל היכא דלא ממעט להו אסור שכיון שיריד זה התחלתו משום עבודת כוכבים ועבודת כוכבים שקלא מיניה מיכסא על שמה הוא נקרא וכשהן מתאספין ומביאין סחורה ובאים למכור ליריד של עבודת כוכבים [היא] מתעלה בכך אבל ליקח מהן כל היכא דממעט להו לא מתחשבא וגרסינן בירושלמי אמר ר' אבוה אסור לעשות חבילה ביריד ותנינן לא ישאל בשלומו מקום שהוא מתחשב
וי"א דאפי' ביום האיד עצמו מותר ליקח מן היריד כל מה שהוא צריך משום דדלמא לא משכח ליה אלא ביריד והוה ליה לגבי דידיה דבר האבד וגבי דידהו ליכא רווחא דיריד זילי ביה תרעי טפי משאר יומי והיינו דאמרינן בגמ' משום מעוטינהו הוא [דהיינו כל] היכא דממעט להו כלומר דממעט להו רווחא והראיה מדאמרינן בפ' קמא דמועד קטן (דף י ב) רבינא הוה מסיק זוזי בבני אקרא דשנוותא אתא לקמיה דרב אשי א"ל כיון דהאידנא משכחת להו וביומא אחרינא לא משכחת להו כפרקמטיא האבודה דמי ושרי ותנן נמי גבי עבודת כוכבים כי האי גוונא הולכין ליריד של עובדי כוכבים ולוקחין מהן וכו' מפני שהוא כמציל מידם אלמא טעמא דיריד משום דבר האבד הוא ושמעינן מהא שאם היתה לו פרקמטיא האבודה מוכרה ביריד וכן כתב רבינו האי ז"ל בתשובה:
ומיהו כי שרי משום דבר האבד היינו דוקא בדברים שהוא צריך להם לעצמו אבל להשתכר בהם לא משום דהנאת ריוח לא מקרי דבר האבד והכי מוכח בפ"ק דמו"ק (שם) והיינו דאמרינן בגמ' פשיטא עבד ישראל דאי עבד עובד כוכבים למאי מבעי ליה אע"ג דלא סליק הכי:"
חידושי הר"ן מסכת מועד קטן דף יא עמוד א
כאן מתיר בפשטות כמו דעת הרמב"ן ולא מביא פירושים אחרים.
"הולכים ליריד של גוים שיש בה יום איד לע"ז.
ולוקחין מהן עבדים וכו' כלומר דבר המתקיים שמחסרן.
וכותב שטר המכר. ומעלה בערכאותיהן אע"ג דכתיב לפניהם ולא לפני גוים, מותר כדי להציל ממונו שרי וכן במועד כדי להציל ממונו שרי. ומדקא מדמי' האי בריתא לפרקמטיא דדבר האבד, משמע דהתם נמי במקום פסידא הוא דשרי ליה ואי לא לא. וכגון שמצא שם החייבים שלו וגבה מהם בחובו עבדים ושפחות ובהמה, דאע"ג דלית ביה אלא איסורא דרבנן במקום פסידא שרו ליה. והתם נמי בדוכתא מוכחא הכין דאמרינן טעמא, כל למעוטינהו שרי. ואי לא דגבי להו בחובותיו מאי מעוטינהו איכא שהרי נתן בהן דמים. והנהו רבנן דזבני מיניהו פיתא וסנדלא ביריד של גוים אפשר דגבו להו נמי בחוביהו. ומיהו דוקא בדוכתא דלא יהבי מכסא לע"ז אבל אי יהבי מיכסא לע"ז אסור. דהא איכא איסורא דאוריתא דכתיב ולא ידבק בידך מאומה וכו'. נהנה אסור מהנה לא כ"ש כדאיתא התם במס' ע"ז."
נימוקי יוסף ע"ז ב,א
בתוך הדיון על מסחר ביום אידם ואגב המנהג להקל בימינו, מביא את הרמב"ן.
"ויש מתירין עוד בירוד וביום השוק משום דבר האבד לגבי הישראל, דדלמא לא משכח ליה ביומא אחרינא, ולגבי הגוי נמי ליכא רווחא, דבירוד זילי וגרעי טפי, ומוכחי להאי טעמא מההיא דגרסינן עלה במשקין, רבינא מסיק זוזי בבני אקרא דשנואתא, אתא לקמיה דרב אשי, אמר ליה כיון דהאי יומא משכחת להו וביומא אחרינא לא אשכחו להו כפרקמטיא האבודה דמי ושרי. ותנן נמי גבי ע"ז כי האי גונא, הולכין לירוד של גוים ולוקחין מהן עבדים ושפחות וכו' מפני שהוא מציל מידן, אלמא היינו טעמא לירוד. ושמעינן מהא, שאם היתה לו פרקמטיא האבודה מוכרה בירוד. וכן כתב רבינו האיי זצ"ל בתשובה עכ"ל."
ספר אהל מועד שער איסור והיתר דרך י
אגב הדיון על המנהג בימיו מביא שיש מתירים לקנות כל דבר ביריד ויום שוק אפילו ביום איד, כי זה דבר האבד.
"ובסה"ת כת' בשם רבי' שלמה דעכשיו אפי' ביום אידם מותר דבזה"ז לא אדיקי… ויש מתיר לקנות מהם כל דבר (בירור) [ביריד] וביום השוק ואפי' ביום אד דילמא לא משכח ויהיה הדבר אבד, ופרקמטיא האבודה מכרה (בירור) [ביריד] וכ"כ רבי' האי בתשו'."
מאירי ב, א
המאירי כאחד הנימוקים להתיר את המנהג לשאת ולתת עמהם ביום אידם מביא את הטעם של הרמב"ן דלעיל. ועיין לקמן שלו עצמו יש שיטה שונה בהסבר הגמרא.
"וכל שכן בדבר שאין הצבור יכול לעמוד בו ושיש פסידא לישראל במניעתו כגון שהוא ירוד ויום השוק ואם לא עכשו אימתי והרי זה כדבר האבד ומשום רוחא דידהו ליכא דבירוד זילי זביני ואי נמי כל שיש במניעתו פסידא אצלנו אין לנו ולהודאתם כלום וכדאמרינן בראשון של מועד קטן י' ב' רבינא אסיק זוזי בבני אקרא אתי לקמיה דרב אסי אמר ליה כיון דהאידנא משכחת להו וביומא אחרינא לא משכחת להו כפרקמטיא אבודה דמי ותנן נמי גבי ע"ז כי האי גוונא הולכין ליארוד של גוים ולוקחין מהם עבדים ושפחות וכו' מפני שהוא כמציל מידם ולא עוד אלא שעכשו כל הימים כיארוד שהסוחרים מצויים לקנות ביחד ואינו מוצא כשירצה אלא ביוקר"
בית הבחירה (מאירי) מסכת מועד קטן דף יא עמוד א
כאן כותב כרמב"ן שמדובר ביום איד, והתירו משום מציל מידם, לקנות דברים שאולי לא יזדמנו לו אחר היריד. ומביא שגדולי המפרשים מתירים רק לגבות חובו, אבל אומר שלדעתו כל שיכול להרוויח עמהם נקרא מציל מידם. ושוב, עיין לקמן שבמסכת ע"ז האריך לבאר שיטה שונה.
"יארוד של גוים אע"פ שהיא בעיר של ע"ז ויש בה יום איד הואיל ואין בה מכס לע"ז מותר לילך בה בזמננו ליקח שם בהמה עבדים ושפחות אחר שדברים אלו נמצאים בהזמנה בשעת היארוד שמא לא יזדמן לו כן אחר היארוד ולא עוד אלא שכותב ומעלה בערכאות שלהם שכל שהוא יכול להרויח עמהם במשא ומתן ובסחורתו הרי הוא כמציל מידם וגדולי המפרשי' אוסרין אא"כ גובה אותם בחובו ממה שאמרו שהוא כמציל מידם ולא נקרא מציל אא"כ היו חייבים לו וכבר ביארנו שכל שיכול להרויח עמהם נקרא מציל והרי אמרו שם בפירוש על קצתם זבני מיניהו פיתא וסנדלא ביארוד של גוים ודבר זה פקדון ביד פרק זה עד שיגיע למסכת ע"ז ויתבאר שם בשלמות בע"ה:"
בית הבחירה (מאירי) מסכת עבודה זרה דף יב עמוד א
לגבי הגמרא על עטלוזא של עזה, המאירי כותב שאפשר שאין כלל מחלוקת וכל פשוט פירש באופן אחר. ואפשר שיש מחלוקת, ולדעת רבא יש לחשוש לדמי ע"ז שהם איסור תורה, ולרבה בר עולא חששו ליום האיד שהוא איסור גמור שבדיעבד אסור, ורק לפני אידם שבדיעבד מותר לא חששו. ואף אם נאמר שיש כאן מחלוקת – הלכה כרבא לענין להתיר אף ביום האיד. וצע"ג איך זה מסתדר עם דבריו בעמוד הבא בו מבאר שלא מדובר ביום אידם.
"ולענין ביאור הסוגיא תדע שאביי ורבא ורבה בר עולא לא נחלקו זה עם זה כלל אלא שכל אחד ואחד מפרשה כרצונו וי"מ שכלם חולקים זה עם זה שלדעת רבה אע"פ שלא חשו לנבלה אע"פ שהיא מן התורה יש לחוש לדמי ע"ז אחר שהם מן התורה ומה שלא חששו לנבלה מפני שאין לגוי הנאה או שמתירא שמא יבא ויראה ולרבה בר עולא אע"פ שלא חששו לבשולי גוים שהם מדברי סופרים בזו מפני שאין סרך תורה בגוף הבשול אלא שנאסר מסרך חתנות אבל מ"מ חששו ליום האיד אע"פ שהוא גם כן מדברי סופרים שיש בו סרך תורה בגוף הדבר ומחשש מכשול ודמיון דבריו של כל אחד ואחד לאביי בקדרה ודמי ע"ז שניהם איסור תורה ולרבא בבשולי גוים ויום איד שניהם מדברי סופרים ולרבה בר עולא בניצוצות ולפני האיד שניהם חששות רחוקות ושאף לכשיארעו אין בהם איסור בדיעבד ואף לכשתאמר שהם חולקים זה עם זה הלכה כרבא לענין להתיר אף ביום האיד שהרי משנתנו סתם נאמרה תוכה מותר:"
מלאכת שלמה מסכת עבודה זרה פרק א משנה ד
מביא את רש"י, ואז את תוספות. ואז את הר"ן (שמתחיל בפירוש השני ברמב"ן ומסיים בפירוש העיקרי של הרמב"ן).
"ושאינם מעוטרות מותרות דלא שקלי מיכסא ואי משום דנושא ונותן ביום אידם הני מילי לזבוני להו דילמא מזבן ליה בהמה ואזיל ומקריב לע"ז אי נמי דרך לוקח להיות שמח ואזיל ומודה אבל למיזבן מינייהו דבר שהוא מתקיים שרי דסתם מוכר עצב הוא רש"י ז"ל, וכתבו תוס' ז"ל הכא משמע שחזר בו רש"י ז"ל ממה שהיה מפרש לעיל דלשאת ולתת היינו מקח וממכר ע"כ, וכתב הר"ן ז"ל וכבר כתבנו למעלה שדברי הגאונים ז"ל עיקר ודבר המתקיים נמי אסור ליקח ביום אידם ולפי זה קשיא אשמעתין לכך פירשו דמתני' הכי קתני עיר שיש בה ע"ז ויש שם יריד שמתחיל ביום הע"ז דהיינו ביום אידם ונמשך לאחר מכאן חנויות שיצאו מעוטרות ביום האיד אסורות כל ימי היריד משום דשקלי מיניה מיכסא לע"ז ושאינם מעוטרות שאין עליהם מיכסא מותרות והוא שיהא נושא ונותן עמהם שלא ביום אידם וכי תימא אי הכי פשיטא דשרי אפילו למכור ואמאי איצטריכינן לטעמא דמשום מעוטינהו כדאיתא בגמ' הא אפילו לזבונינהו כיון דלא שקלי מיניה מיכסא ואינו נושא ונותן ביום אידם שרי י"ל דאפ"ה כל היכא דלא ממעט להו אסור שכיון שיריד זה התחלתו מיום ע"ז וע"ז שקלא מיניה מיכסא על שמה הוא נקרא וכשהן מתאספין ומביאין סחורה ובאין למכור ליריד של הע"ז מתעלה בכך אבל ליקח מהן כל היכא דממעט להו לא מתחשבא, ותדע שיש אומרים שאפילו ביום האיד עצמו מותר ליקח מן היריד כל מה שהוא צריך משום דדילמא לא משכח ליה אלא ביריד וה"ל לגבי דידיה דבר האבד וגבי דידהו ליכא רווחא דיריד זיילי ביה תרעי טפי משאר יומי והיינו דאמרינן בגמ' משום מעוטינהו כלומר דממעט להו רווחא והראיה מדאמרינן בפ"ק דמ"ק רבינא הוה מסיק זוזי בבני אקרא דשנוותא אתא לקמיה דרב אשי א"ל כיון דהאידנא משכחת להו וביומא אוחרא לא משכחת להו כפרקמטיא האבודה דמי ושרי ותניא נמי גבי ע"ז כי ה"ג הולכין ליריד של עו"ג ולוקחין מהם וכו' מפני שהוא כמציל מידם אלמא טעמא דיריד משום דבר האבד הוא ושמעינן מהא שאם היתה לו פרקמטיא האבודה מוכרה ביריד וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל בתשובה ומיהו כי שרו משום דבר האבד היינו דוקא בדברים שהוא צריך להם לעצמו אבל להשתכר בהם לא משום דהנחת רוח לא מיקרי דבר האבד והכי מוכח בפ"ק דמועד קטן והיינו דאמרינן פשיטא עבד ישראל דאי עבד עו"ג למאי מיבעי ליה אע"ג דלא סליק הכי בגמ' עכ"ל ז"ל בקיצור קצת:"
ש"ך (יו"ד קמט, ז)
כך הבין בשו"ע, וכך פסק למעשה (אלא שיש להתיר יותר בימינו כי לא אזלו ומודו וכו')
"ז הולכים ליריד כו'. כתב הטור בשם הרא"ש דאפילו ביום חגם שרי משום דדלמא לא משכח ליה אלא ביריד והוה ליה דבר האבוד וכתב הר"ן דהיינו דוקא בדברים שצריך להם לעצמו אבל להשתכר בהן לא דהנאת ריוח לא מקרי דבר האבוד ומביאו ב"י וד"מ מיהו כל זה מדינא אבל האידנא הכל שרי כמ"ש הרא"ש וטור ושאר פוסקים דלאו עובדי עבודת כוכבים הן וכדלעיל ס"ס קמ"ח ולקמן סעיף ד' וכ"כ הב"ח ס"ס זה דהאידנא אין חוששין לשום דבר ונהגו היתר אף ביריד ביום אידם ואפילו נותנים מכס לכומרים:"
שיטת הר"י מלוניל
רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף מסכת עבודה זרה (לפי דפי הרי"ף) משניות דף ב עמוד ב
מפרש שמדובר ביום איד, ומביא את פירוש רש"י ואז אומר שעוד אפשר לומר שמדובר במגיעים ליום השוק מכל העולם, והבאים מרחוק אינם עובדים לאליל זה, ומהם מותר לקנות.
"[עבודה – זרה יב/ ב] עיר שיש בה ע"ז והיו לה חנויות מעוטרות וכו', כלו' עיר שיש בה ע"ז ודרך הגוים להיות להם יום שוק ויריד ביום אידם והיו בה חנויות מעוטרות… וא"ת תאסר משום דאזלי ומודו לע"ז, יש לומ' שלוקח מהם דבר המתקיים דסתם מוכר דבר המתקיים מי שקונה אותו להרויח בו קנה אותו הילכך מוכרו הוא עצב לפי שמחמת עניו שהוא צריך למעות הוא מוכר אותו מיד ואינו יכול להמתין עד אותו זמן שדרך הסחורה להתייקר.
אי נמי יש לומר ד[ב]בבל מיירי דיריד ויום השוק הוא שבאין מכל העולם שם ואותן הבאין שם אין עובדין אותו אליל של בני העיר הזאת בטילין בני העיר עם בני העולם שהם כמה רובי עליהם ואפי' תימא שבני העיר נקרא קבועין וכל דקבוע כמחצה על מחצה דמי אפי' הכי שרי דמיירי שקנה מאותן הסוחרים הבאין ממרחק שאין עובדין לאותה יראה הגרועה…"
חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף יב עמוד ב
הריטב"א מקשה כיצד סוחרים ביום אידם, ומתרץ שהחנויות שאינן מעוטרות אינן מקומיות, והן לא חוגגות לע"ז. ומסיים שבגמרא יפרש אחרת.
"מתניתין עיר שיש בה ע"ז…וכי תימא נהי דלא יהיב מיכסא בשאינן מעוטרות אמאי מותרות כיון דיום אידם הוא ואית בה ע"ז מי גרע מיום אידם של גוים שאסור לשאת ולתת עמהם, ואיכא למימר כיון שאותן חנויות שאינן מעוטרות אתו הכא מעלמא ולא עבדי איד בהדיהו, ובגמרא אפרש בזה טעם אחר."
שיטת המאירי
מאירי ע"ז יב, ב
המאירי מפרש שמדובר בעיר שיש מחוצה לה ע"ז, וביריד עצמו אין יום איד, אלא שהמכס מהאיד ומהיריד מתערבב ומצרפם, ולכן החמירו בקצת דברים. ומביא ראיה מהתוספתא והירושלמי שאמרו שחנויות שנכללות גם בפנים וגם בחוץ והמכס שלהם מצטרף אסורות. וממילא אין שום מקום להתיר לקנות ביום אידם
"ומשנתנו עיקר הפירוש בה שהיא סמוכה לחברתה ר"ל עיר שיש בה ע"ז חוצה לה מותר חוצה לה ע"ז תוכה מותר יאמר עכשיו שאם ירוד זה חוצה לה אלא שכומריה נוטלים מכס בחנויות שבעיר הסמוכה מחמת יום האיד אסור ליקח באותה העיר במקומות שהכמרים נוטלין מכס באותו יום איד שבירוד אע"פ שאין האיד בעיר ושמשאם ומתנם היה מותר שלא במקום מכס ואע"פ שהם אוסרים את המכר אף בבעל הבית שאין בו מכס והיה לבו להתיר אף המכר הואיל ואין הע"ז בתוכה מ"מ אחר שיש ערוב מכס בין המקומות והמכס מצרפם החמירו בה בקצת דברים וראיה לפירוש זה מה שאמרו בתוספתא יארוד תוך הכרך חוצה לו מותר ירוד חוץ לכרך תוכה מותר חנויות המוכללות לו כאן וכאן אסור וכן בתלמוד המערב אמרו חוצה לה ע"ז תוכה אסור בירוד שנינו מה בין תוכה לחוצה לה תוכה על ידי שהוא נהנה מן המכס אסור חוצה לה על ידי שאינו נהנה מן המכס מותר היה חוצה לה נהנה אף חוצה לה אסור שסוף הדברים למדנו שאין אסור אלא מצד המכס ולמדה שכל שהוא יום איד גמור כל משא ומתן אסור בין לקיחה בין מכירה בין מעוטרות בין שאינן מעוטרות אלא שמשנתנו מתפרשת אם ביום איד של ירוד לדעת גאוני הראשונים"
מהו הדבר האבד שהתירו לסחור בו?
יש לשים לב שדברי המרחיבים במקרים רבים הם הבסיס ועל גבי דברים אלו ממש ראשונים מאוחרים יותר הוסיפו סייגים (כגון הרמב"ן שהוא הבסיס לרא"ה ריטב"א ור"ן), ולכן עקרונית ניתן לטעון שרבים מהמרחיבים אינם בהכרח מרחיבים. ובכל זאת לא נמנעתי מלהביא את המרחיבים בצד המרחיב כיון שלשונם כן נראית חד משמעית לקולא, גם אם המחמירים רצו להסבירם שיודו להחמיר.
המצמצמים
תרומה פסקים קלו
"מיהו בשמעתין לא שרי כי אם ליקח משום מיעוטייהו אבל למכור להם אסור"
רא"ה ע"ז יג, א
"והוי יודע כל היכא דשרינן מהאי טעמא, דהיינו משום דבר האבד, דוקא בצרכי עצמו, כלומר בדברים שהוא צריך להם לעצמו, אבל בדברים של סחורה לא, אע"ג דהשתא מרווח טפי, שהעברת ריוח אינו דבר האבד"
חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף יג עמוד א
מביא את רש"י ואז את תוספות. ואומר שהמחוור הוא כרמב"ן, ודווקא כאשר מדובר בחפצים שהוא צריך לקנות בשביל עצמו ולא בשביל מסחר.
"… ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות שדות וכרמים, פירוש שאלו דברים שאדם צריך להם לעצמו ושלא לסחורה, וביריד דזילי ביה תרעי מוצאם בדמים קלים, ואם אינו לוקחן עתה ביריד לא יזדמנו לו אח"כ אלא בדמים יקרים, והוה ליה דבר האבד, ולכך התירו חכמים כדי שלא יפסיד ישראל זה, ומשום דמפסיד נמי גוי בהא, וכדאמרינן לקמן אלא למעוטינהו הכא נמי למעוטינהו, … דאלמא דטעמא דמתניתא מפני שהוא כדבר האבד, וכיון שכן למדנו שלא התירו אלא בדברים הצריכין לו לעצמו כעין דברים אלו ששנינו דהשתא הוי דבר האבד, וזה נכון, וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל, מ"ר."
חידושי הריטב"א מסכת מועד קטן דף י עמוד ב
מדגיש לגבי היתר דבר האבד בחול המועד שזה דווקא בדברים שצריך לעצמו ויתייקרו אם ימתין עד לאחר האיד. ולכן התירו לשאת ולתת ביום אידם. וכן כתב רב האי.
"ותניא נמי הכי גבי ע"ז הולכין ליריד של גוים וכו'. כבר פירשתיה במקומה.
ובודאי מאי דקתני תניא נמי הכי היינו משום דהתם התירו ליקח דברים שהוא צריך להם על כל פנים להשתמש בהם ולא לסחורה ואם ישהא עד לאחר האיד יתיקרו, ולפיכך התירו משום דבר האבד, ולמעוטינהו נמי (ע"ז י"ג ב'), והיינו דלא חשו ליום אידם כדפרשינן התם, ודכותה נמי שרינן במועד משום דחשבינן ליה כדבר האבד כיון שצריך להם לשמוש ולא ימצאם לאחר המועד אלא ביוקר וזהו שדומה לעובדא דלעיל, וכן פירש רבינו האיי ז"ל בתשובה…"
חידושי הריטב"א מסכת עירובין דף מז עמוד א
דן באותו ההיתר, ומדגיש זה דווקא בחפצים שלא נמצאים אלא ביריד (שונה ממה שאמר שדווקא בחפצים שיתייקרו אחרי היריד, וצ"ע. ובכל מקרה נראה שהשמועה בע"ז ומו"ק היא המקום העיקרי ועל זה יש לסמוך ולפרש את עירובין לפי המבואר שם)
"והפירוש הנכון מפני שדברים אלו הם צריכין לו לתשמיש ביתו ואינם נמצאים אלא ביריד והו"ל כדבר האבד ובכי הא לא גזור והכי מוכח פירושה במסכת משקין (מו"ק י"א א'), ובמקומה הארכתי בה בס"ד."
טור (יו"ד קמט) בשם רבינו יונה
מביא בשם רבינו יונה שכל מה שמותר זה לקנות דברים שאדם מוכר מתוך חסרון כיס, אבל לא סחורה שרגילים למכור.
"וכתב ה"ר יונה אפי' במקום שאין נותנין מכס לא התירו לילך שם לקנות אלא אלו מפני שדברים אלו אין אדם מוכר אותם אלא מפני חסרון כיס הילכך משום מיעוטינהו שרי לילך שם וליקח מהם אבל כסות וכלים העשויין לסחורה אסור לילך שם וליקח מהם שאין זה כמציל מידם אלא מהנה ומעשיר ודאי הדר שם מותר ליקח כל דבר כיון דלא יהבי מיכסא אבל לילך שם וליקח לא התירו אלא עבדים ושפחות ובהמות שהן יישוב ללוקח ומיעוט למוכרים"
ר"ן על הרי"ף ע"ז ד,א
"הוא ושמעינן מהא שאם היתה לו פרקמטיא האבודה מוכרה ביריד וכן כתב רבינו האי ז"ל בתשובה:
ומיהו כי שרי משום דבר האבד היינו דוקא בדברים שהוא צריך להם לעצמו אבל להשתכר בהם לא משום דהנאת ריוח לא מקרי דבר האבד
וכן ציטט אותו המלאכת שלמה (ע"ז א, ד)
המרחיבים
רמב"ן ע"ז יג, א
"ואפ"ה מותר ליקח מהם כל דבר שהוא צריך ללוקחו משום דדלמא לא משכחת להו אלא ביריד והו"ל לגבי דידיה דבר האבד, וגבי דידהו ליכא רווחא דיריד זיילי ביה תרעי טפי משאר יומי, והיינו דאמרינן לקמן משום מיעוטינהו הוא כל היכא דממעט, כלומר דממעט להו רווחא"
רשב"א ע"ז יג, א
"מותר לקנות כל דבר שהוא צריך ללוקחו בירוד שלא יזדמן לו כל כך שלא בזמן הירוד, ומשום הרוחתו של ישראל מותר ועוד דממעט להו למוכרים מהרוחתן דבזמן ירוד זילי תרעי…
אבל אם צריך ליקח מהם בהמה עבדים ושפחות שדות וכרמים [או] אם צריך לדון ולערער על אחד (ולהפיל) [ולהציל] מידם מותר לילך…"
רשב"א ע"ז ב,א
"ואפי' ביום האיד כל דבר שהוא צריך ללוקחו דדילמא לא משכח ליה אלא בירוד וביום השוק, והוה ליה לגבי דידיה דבר האבד, וגבייהו דידהו ליכא רווחא דירוד זילי (וגרעי) [תרעי] טפי משאר יומי, והיינו דאמר לקמן (י"ג ב') מיעוטינהו הוא כל היכא דממעט להו שפיר דמי דממעט להו רוחא, … מפני שהוא כמציל מידם אלמא היינו טעמא לירוד, ושמעינן מיהא שאם היתה לו פרקמטיא האבודה מוכרה בירוד"
רא"ש ע"ז א, יא-יב
"וי"א האי יריד יום איד הוא ואפ"ה מותר ליקח כל דבר שהוא צריך משום דלמא לא משכח ליה אלא ביריד והיא ליה גבי דידיה דבר האבד ולגבי דידהו ליכא רווחא דיריד זול ביה תרעא טפי משאר זימני והיינו דאמר לקמן משום דמעוטינהו כלומר דממעט להו רווחא ומייתי ראיה מהא דאמר במועד קטן (דף ו א) רבינא מסיק זוזי בבני אקרא אתא לקמיה דרב אשי א"ל כגון האידנא דמשכחת להו וביומא אחרינא לא משכחת להו כפרקמטיא אובדת דמי ושרי ותנן גבי עבודת כוכבים כה"ג הולכין ליריד של עובדי כוכבים ולוקחין מהן וכו' עד מפני שהוא כמציל מידם אלמא היינו טעמא דיריד ושמעינן מיניה שאם היתה פרקמטיא אובדת מוכרה ביריד וכן כתב רב האי בתשובה"
רבנו ירוחם תא"ו יז, ה
"וכתבו בתוס' וכן מותר ליקח באותו היום כל דבר שלא ימצא אח' כך ודבר האבד הוא אצלו ואם היה לו פרקמטיא אובדת מוכרה ביריד."
מאירי ב, א
המאירי מביא את הטעם של הרמב"ן דלעיל כאחד הנימוקים להתיר את המנהג לשאת ולתת עמהם ביום אידם. ועיין לקמן שלו עצמו יש שיטה שונה בהסבר הגמרא.
"וכל שכן בדבר שאין הצבור יכול לעמוד בו ושיש פסידא לישראל במניעתו כגון שהוא ירוד ויום השוק ואם לא עכשו אימתי והרי זה כדבר האבד ומשום רוחא דידהו ליכא דבירוד זילי זביני ואי נמי כל שיש במניעתו פסידא אצלנו אין לנו ולהודאתם כלום וכדאמרינן בראשון של מועד קטן י' ב' רבינא אסיק זוזי בבני אקרא אתי לקמיה דרב אסי אמר ליה כיון דהאידנא משכחת להו וביומא אחרינא לא משכחת להו כפרקמטיא אבודה דמי … ולא עוד אלא שעכשו כל הימים כיארוד שהסוחרים מצויים לקנות ביחד ואינו מוצא כשירצה אלא ביוקר"
בית הבחירה (מאירי) מסכת מועד קטן דף יא עמוד א
כאן כותב כרמב"ן שמדובר ביום איד, והתירו משום מציל מידם, לקנות דברים שאולי לא יזדמנו לו אחר היריד. ומביא שגדולי המפרשים מתירים רק לגבות חובו, אבל אומר שלדעתו כל שיכול להרוויח עמהם נקרא מציל מידם. ושוב, עיין לקמן שבמסכת ע"ז האריך לבאר שיטה שונה.
"יארוד של גוים אע"פ שהיא בעיר של ע"ז ויש בה יום איד הואיל ואין בה מכס לע"ז מותר לילך בה בזמננו ליקח שם בהמה עבדים ושפחות אחר שדברים אלו נמצאים בהזמנה בשעת היארוד שמא לא יזדמן לו כן אחר היארוד ולא עוד אלא שכותב ומעלה בערכאות שלהם שכל שהוא יכול להרויח עמהם במשא ומתן ובסחורתו הרי הוא כמציל מידם וגדולי המפרשי' אוסרין אא"כ גובה אותם בחובו ממה שאמרו שהוא כמציל מידם ולא נקרא מציל אא"כ היו חייבים לו וכבר ביארנו שכל שיכול להרויח עמהם נקרא מציל והרי אמרו שם בפירוש על קצתם זבני מיניהו פיתא וסנדלא ביארוד של גוים ודבר זה פקדון ביד פרק זה עד שיגיע למסכת ע"ז ויתבאר שם בשלמות בע"ה:"
נימוקי יוסף ע"ז ב, א
בתוך הדיון על מסחר ביום אידם ואגב המנהג להקל בימינו, מביא את הרמב"ן.
"ויש מתירין עוד בירוד וביום השוק משום דבר האבד לגבי הישראל, דדלמא לא משכח ליה ביומא אחרינא, ולגבי הגוי נמי ליכא רווחא, דבירוד זילי וגרעי טפי… ושמעינן מהא, שאם היתה לו פרקמטיא האבודה מוכרה בירוד. וכן כתב רבינו האיי זצ"ל בתשובה עכ"ל."
ספר אהל מועד שער איסור והיתר דרך י
אגב הדיון על המנהג בימיו מביא שיש מתירים לקנות כל דבר ביריד ויום שוק אפילו ביום איד, כי זה דבר האבד.
"ובסה"ת כת' בשם רבי' שלמה דעכשיו אפי' ביום אידם מותר דבזה"ז לא אדיקי… ויש מתיר לקנות מהם כל דבר (בירור) [ביריד] וביום השוק ואפי' ביום אד דילמא לא משכח ויהיה הדבר אבד, ופרקמטיא האבודה מכרה (בירור) [ביריד] וכ"כ רבי' האי בתשו'."
פירעון הלוואה בעל פה ביום אידם
סוגיא נוספת שמסייעת בנידון דידן הוא ההיתר הפשוט שנאמר בגמרא בשם רבי יהושע בן קרחה להפרע מגוי מלווה על פה, כי הוא מציל מידם.
עבודה זרה ו,ב
"רבינא אמר עובד כוכבים לענין פרעון לעולם מיצר מתניתין דלא כר' יהושע בן קרחה דתניא ריב"ק אומר מלוה בשטר אין נפרעין מהן מלוה על פה נפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידם"
תרומה סימן קצד
התרומה אומר שפוסקים כריב"ק. ומוסיף שאפילו חובות בשטר נראה שאי אפשר להיות בטוחים ויש להתיר לתבוע, וכך נראה מהירושלמי. ומסתבר שכוונתו שזה תלוי מציאות, ואצלו המציאות היא שאפילו הלוואות בשטר קשה להוציא.
"ולפרוע מהם נמי פסקי' בגמ' כר' יהושע בן קרחה דאמר מלוה על פה נפרעין מהם מפני שהוא כמציל מידם ואפי' חובות שיש לו חותם נמי יש לומר דהרבה יש שאין בטוח בטוב מחובו ואפי' אותו שסבור להיות בטוח בטוב יש להתיר לתבוע לעכו"ם ביום אידו מדאמרינן בירושלמי אפי' מלוה בשטר או ב"ד היא לא כל שעה אדם זוכה ליפרע מהן"
תוספות מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א
כותבים שהלכה כריב"ק
"ולפרוע מהן – בגמרא (לקמן דף ו:) פסקינן כרבי יהושע בן קרחה דמלוה על פה נפרעין מהם מפני שהוא כמציל מידם"
ר"ש ע"ז ב, א
פוסק כריב"ק
"ולפרוע נמי מלוה על פה שרי כדאמרי' [בגמ'כב)] הלכה כר' יהושע בן קרחה דאמר מלוה על פה נפרעין מהן שהוא כמציל מידם…"
רא"ש מסכת עבודה זרה פרק א אות כ
הרא"ש מוסיף נדבך על הגמרא ואומר שבימינו שאפילו מלווה בשטר קשה להוציא – הכל מציל מידם. ועוד יותר אם מדובר במלווה בריבית שהגוי רוצה להפקיעו – שזה מציל מפי ארי. ונראה שזה כתרומה.
"כ לפורען וליפרע מהן. מתני' דלא כרבי יהושע בן קרחה. דתניא ר"י בן קרחה אומר מלוה בשטר אין נפרעין מהן מלוה על פה נפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידן. פי' דהאידנא דבר ידוע הוא דאפי' מלוה בשטר כספק מלוה הוא דידם תקיפה ובקל מעלילין להפקיע אפי' מלוה בשטר וחשיב הכל כמציל מידן ועוד אני אומר דכל פרעון והלואות דמתני' איירי בלא רבית אלא בהלואה של גמילות חסד הלכך מלוה בשטר לא חשיב כמציל מידו אבל מלוה בשטר ברבית כל מחשבותם להפקיע הכל כמציל מפי ארי חשיב"
חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף ו עמוד ב
כותב שהלכה כריב"ק ובזמננו כל מלוה גם בשטר ומשכון מותר לפרוע, כתרומה.
"מתניתין דלא כרבי יהושע בן קרחה דתניא רבי יהושע בן קרחה אומר מלוה בשטר אין נפרעין מהן מלוה על פה נפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידן. ואפסיקא הלכתא כותיה, ובזמן הזה כל מלוה נפרעין מהן ואפילו בשטר ומשכון שהכל הוה כמציל מידן, ותו מטעמא דכתיבנא לעיל."
טור קמח
פוסק כריב"ק. ומוסיף את ההיתרים של מלווה בשטר. אבל במשכון אוסר (ולא כריטב"א), וכן בריבית מותר תמיד כרא"ש, כי הם מנסים להפקיעו בכל דרך.
"אבל מלוה על פה נפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידם. והאידנא אפילו מלוה בשטר חשוב כמציל מידם אפילו אינו רבית, וכ"ש אם הוא ברבית. אבל היכא דאיכא משכון, קאמר בירושלמי שאין נפרעין מהם שאינה חשובה כאבוד. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: וכל זה מיירי בשאינה ברבית, אבל אם היא ברבית אפילו במשכון חשוב כמציל מידם ונפרעין מהם."
שולחן ערוך קמח, א
פוסק כטור.
"אבל מלוה על פה נפרעים מהם מפני שהוא כמציל מידם ובזמן דידם תקיפה אפילו בשטר חשיב כמציל מידם ואם היא מלוה ברבית אפילו במשכון חשיב כמציל מידם"
הרי לנו דוגמא מפורשת ומוסכמת לחלוטין שכאשר יש 'מציל מידם' מתירים מסחר ביום אידם. והתירו אף במלווה בריבית שלכאורה ניתן לומר שיש כאן רק 'הפסד רווח' אם הגוי יסרב לשלם את חלק הרבית. ואולי מלווה בריבית משתדל להפקיעו לגמרי וגם את חלק הקרן, ואז אין כאן רק הפסד רווח אלא הפסד הקרן.