מסחר – תירוצי הראשונים והסברם

בסיכום זה נפתח בהיתרים שהראשונים הביאו למסחר עם הגויים ביום אידם. לאחר מכן נביא את הסברי האחרונים לדברי הראשונים. אחר כך נראה שאכן נפסקה הלכה כהיתר זה, וכטעם מסוים. לאחר מכן נביא כמה אחרונים שהסבירו שתוספות כשאמרו 'אינם עע"ז' כוונתם 'עובדים בשיתוף', ובכך לאחד הסוגיות. ועל הצד השני נביא אחרונים שמנסים לתרץ מדוע 'שיתוף' לא יכול להועיל להתיר משא ומתן ביום אידם.

לאחר מכן נביא במקבץ את המקורות בראשונים שגרסו בגמרא 'נוצרי לעולם אסור', ותירוצי האחרונים למתירים 'שיתוף' כיצד יסתדרו עם מקורות אלו. נביא גם ראשונים שמתייחסים לשאלת הע"ז שבנצרות בסוגיות אחרות בקצרה.

כמו כן נביא את המקורות על איסור שותפות עם גוי, ואת שיטת ר"ת שסובר שיש להתיר משום שלא נצטוו על השיתוף. נראה שיש ראשונים רבים שהביאו את דבריו כפי שהוא מובא בתוספות [תוספות, סמ"ג, מהר"ם (אלא שהוא חולק עליו) רא"ש בכמה מקומות, רבינו ירוחם, הגה"מ, אגודה, רבי יהודה אלמנדרי] אך מנגד ראשונים רבים הביאו את דבריו בניסוחים שונים, שמחלקם לא משמע שההיתר תלוי ב'לא נצטוו על השיתוף' אלא בכך שהם לא נשבעים בשם ע"ז כלל אלא רק בשם 'קדושי' הנצרות, ועוד הסברים דומים לכך (או"ז, תשב"ץ, ריקאנטי, רבינו יונה, מאירי, ר"ן ורמ"א). כמו כן, יש ראשונים בעיקר קדומים שפסקו את האיסור וכלל לא הזכירו את היתרו של ר"ת (גאונים, רי"ף רמב"ם, רי"ד).

היסודות בתלמוד

נקדים את הגמרות היסודיות בנושא:

ראשית ישנן שתי גמרות שמעידות שיש משמעות לרמת האדיקות של הגוים, ולא כל הגוים שווים בעניין של ע"ז.

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יא עמוד ב

שמואל אמר שבגולה אסור רק יום אידם. מקשים על זה שאפילו יום אידם מותר ממעשה של רב יהודה ומתרצים ששם זה היה חג לא קבוע שלא נחשב איד.

"אמר שמואל: בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד. ויום אידם נמי מי אסיר? והא רב יהודה שרא ליה לרב ברונא לזבוני חמרא, ולרב גידל – לזבוני חיטין בחגתא דטייעי! שאני חגתא דטייעי, דלא קביעא."

חולין יג, ב

הגמרא אומרת ששחיטת גוי היא נבלה. שואלים – ונחשוש שהוא מין והקריב לשם ע"ז ואז שחיטתו תהיה תקרובת ולא סתם נבלה. ומשיבים – אין מינים בגוים. כלומר רק יהודים מומרים הם מינים. ומקשים – והרי אנו רואים שיש. ומשיבים – רוב הגוים אינם מינים, כפי שאמר רבי יוחנן שגוים שבחו"ל אינם עע"ז אלא מנהג אבותיהם בידיהם.

"אמר מר שחיטת עובד כוכבים נבלה וניחוש שמא מין הוא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין מינין באומות עובדי כוכבים והא קאחזינן דאיכא אימא אין רוב עובדי כוכבים מינין סבר לה כי הא דאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן נכרים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים הן אלא מנהג אבותיהן בידיהן"

גמרא זו היא כמובן מהמקורות החשובים בסוגייתנו.

יש שתי גמרות מרכזיות שבהם נראה שהאיסורים הללו מותרים במקום איבה:

ע"ז ו, ב

הגמרא מספרת שמין שלח דינר לרבי יהודה נשיאה ביום אידו. שאל את ריש לקיש מה יעשה הרי הוא לא רוצה שיהיה איבה, ריש לקיש השיב שיזרוק את הדינר לפניו לבור. אמר לו – כל שכן שיהיה איבה. ומשיבים – הכוונה שיזרוק כלאחר יד, שיראה כאילו הפיל בטעות, וכך הגוי יהיה עצוב אבל בלי איבה.

"ההוא מינאה דשדר ליה דינרא קיסרנאה לרבי יהודה נשיאה ביום אידו הוה יתיב ריש לקיש קמיה אמר היכי אעביד אשקליה אזיל ומודה לא אשקליה הויא ליה איבה א"ל ריש לקיש טול וזרוק אותו לבור בפניו אמר כל שכן דהויא ליה איבה כלאחר יד הוא דקאמינא"

עבודה זרה כו, א

הגמרא מביאה שרב יוסף מסביר שהברייתא מתירה ליהודייה לילד גויה בשבת בחנם, משום איבה. ואפשר להתיר אף בשבת. אבל אביי דוחה שאין בזה איבה – כי יכולה לומר לה שאנו מחללים שבת רק על מי ששומר שבת בעתיד, ואתם לא שומרים. הראשונים לומדים מכאן שאילו היה בזה איבה – היה אפשר להתיר.

"ורמינהו: יהודית מילדת עובדת כוכבים בשכר, אבל לא בחנם! אמר רב יוסף: בשכר שרי משום איבה. סבר רב יוסף למימר: אולודי עובדת כוכבים בשבתא בשכר שרי משום איבה; א"ל אביי, יכלה למימר לה: דידן דמינטרי שבתא מחללינן עלייהו, דידכו דלא מינטרי שבתא לא מחללינן"

עוד מקור חשוב בהקשר זה הוא הירושלמי שמתיר בגוי המכירו, מפני שהגוי מבין שהוא שמח עימו בתור חנופה ולא באמת (ואולי בגלל זה לא הולך להודות על כך).

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת עבודה זרה פרק א הלכה א

הירושלמי מביא שאם עבר וסחר – מותר, אפילו ביום אידו. וזה בנכרי שאינו מכירו. אבל במכירו – מותר מפני שהוא מחניף, וכן עולה מהברייתא.

"תני עבר ונשא ונתן עמו מותר ר' יעקב בר אחא ר' יוסי בשם ר' יוחנן ואפילו ביום אידו ותני כן במה דברים אמורים בנכרי שאינו מכירו אבל בנכרי המכירו מותר מפני שהוא כמחניף להן. תני נכנס לעיר ומצאן שמחין שמח עמהן מפני שאינו אלא כמחניף להן."

ראשונים רבים מזכירים את הירושלמי הזה, חלק סוברים שזה בעצם ההיתר של 'איבה' וחלק סוברים שזה ההיתר של 'קים לן דלא אזלו ומודו', וחלק מציגים את זה כהיתר עצמאי.

עוד גמרא חשובה ישנה, שמעידה שהאיסור הזה הוא לא שווה בכל מקום, אלא הכל כפי הענין והמקום שהרי אמוראים הקלו בשליחת קרבן לגוי שידוע שאינו עע"ז – ביום אידו.

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף סד עמוד ב -סה, א

"רב יהודה שדר ליה קורבנא אבידרנא ביום אידם, אמר: ידענא ביה דלא פלח לעבודת כוכבים. א"ל רב יוסף, והתניא: איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים! כי תניא ההיא – להחיותו."

היתרים למסחר ביום אידם

הגויים אינם עובדי ע"ז/לצורך פרנסה

שו"ת רבינו גרשום מאור הגולה סימן כא

רגמ"ה נשאל על נתינת בגדים לכמרים בהלוואה, ועל מסחר ביום אידם.

הוא משיב שמוטב יהיו שוגגים, כי יש בזה קושי פרנסה גדול. ואמנם לעיתים אנו מוחים במנהגים כאלה, אך כאן לא יוכלו לשמוע לנו. ועוד, בשעת הדחק יש לסמוך על כך שהגוים אינם עע"ז, כפי שאומרת הגמרא שמנהג אבותיהם בידיהם. וגם משמשי ע"ז יש להתיר מהטעם הזה, כי הם לא עובדים אותם.

"א לרבינו גרשום זצ"ל, וששאלתם שהורה לכם החבר שלא להלוות על בגדי הכומרין שמזמרין בהם לפני ע"ז ואומרים שהן משמשי ע"ז ואסורין וחלוקיןב לומר שאין משמשי ע"ז נראין הדברים שהם משמשי ע"ז כשם שתקרובת ע"ז אמרינן כעיןג פנים לענין משמשמין /משמשין/ אמרינן כעין פנים ולהבדיל בין טומאה לטהרה, מה בגדי כהונה קדש אף בגדי כומרין משמשין הוו, אבל לענין איסוריה נימא לקמןד וגם הורה לכם החברה שלא לישא וליתן באידיהן של גוים יום אידם כשמואלו אמנם כי כן מפורש במסכת ע"ז, אבל בישראל נהגו לישא וליתן באידיהן של גוים ואין לנו לאסור עליהן. מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין לפי שפרנסתם תלויה בסחורתם ורוב ימות השנה יום אידם הם, כמו ששנינו אלו אידיהן או ימי הלידה או ימי המיתה, ונמצאת פרנסתם כלה אם לא ישאו ולא יתנו ביום אידם, והיו עוברין ונושאין [ונותנין] במזיד. ואם יש שמקשה הא אמר ר' יוחנן נהגו העם בחרובין כר' נחמיה, איתיביה ריש לקיש לר' יוחנן בנות שוח וכו' עד משום דאמר ליה כמקום איסורא כי נהגי שבקינן להו, אלמא כיון דאסור אע"ג דאית לן למיסרי לא דמי האי מלתא למעשי חרובין דאין להם הפסד בדבר, ולא אתו לעבור דאמרינן מה לי לעשר שעבר מה לי להבא, אבל הכא דפרנסתן כלה אתו למעבד, אלא אי איכא לדמוייה הא להא, דאמר ליה רבאיא בר בר חנין לאביי תנן אין מטפחין ואין מספקין ביום טוב והאידנא דקא חזינן דעבדי הכי ולא אמרינן להו ולא מידי, ולטעמיך הא דאמר רבא לא ליתיב אינש אפומא וכו'יב אלא הנח להן לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, לא שנא דאורייתא ולא שנא דרבנן דהא תוספת יום הכיפורים מדאורייתאיג וכו' עוד אין לנו לאסור עליהן, שבשעת הדחק יש לנו לסמוך אדר' יוחנן דתנן שחיטת נכרי נבילה ומקשינן וניחוש שמא מין הוא ומין עובד ע"ז וזבחי מתים אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין מינין באומות. והא חזינן דאיכא, אימא אין רוב אומות מינין, סבר לה כי הא דאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן גויים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז אלא מנהג אבותיהם בידיהם. ואנן בחוצה לארץ, וכיון דאין עובדין ע"ז אין לנו לאסור שלא לישא וליתן ביום אידם וכן נמי משמשי ע"ז אין לנו לאוסרן, שמשמשי ע"ז אינן אסורין עד שיעבדויח כיון דגויים שבחוצה לארץ אינן עובדין ע"ז אע"פ שעובדין אותה אינה נחשבת ע"ז. אבל ע"ז עצמה אסורה דתנן ע"ז של נכרי אסורה מיד בין נעבדת בין אינה נעבדת"

תוספות ע"ז ב,א 'אסור לשאת'

מזכירים שאולי לא כל החגים אסורים, אבל יום ראשון של הנוצרים כן אסור, דוחים את ההסתמכות על 'מנהג אבותיהם'. דוחים את הטעם של איבה, שאין ראיה מהגמרא וגם זה לא מתיר את כל המסחר אלא רק מה שהגוי יוזם. מתיר מפני שקים לן שהגוים שבינינו לא עובדים לע"ז, ומביא שכך הגמרא התירה בפועל. ומתירים גם משום מחניף. וכן מביא את שיטת ר"ת שלפיה גם מוסבר מנהג העולם, אפילו אם היינו מחזיקים אותם כעע"ז.

"אסור לשאת ולתת עמהם. פ"ה משום דאזיל ביום אידו ומודה לעבודת כוכבים מתוך לשונו משמע שר"ל אף ממקח וממכר וקשה על מה סמכו העולם לשאת ולתת ביום איד העבודת כוכבים עמהם נהי דרוב אידיהם מן הקדישים הם מ"מ בכל שבוע יום אחד יש להם דלרבי ישמעאל (לקמן ו.) לעולם אסור

ואין לומר דהיינו טעמא משום (חולין יג:) דעובדי כוכבים שבח"ל לאו עובדי עבודת כוכבים אלא מנהג אבותיהם בידם דהא אמר שמואל בגמ' (לקמן ז:) בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד משמע הא יום אידם מיהא אסור

לכך נראה דשרי משום איבה כדאמר בגמ' (שם דף ו:) גבי ר' יהודה נשיאה דשדר ליה ההוא מינא דינרא קסריינא ביום אידו אמר היכי איעביד לא אישקליה הויא ליה איבה

מיהו אין משם ראיה גמורה דשמא לאו משום איבה לישתרי אלא היה נוטל עצה כיצד יעשה שלא יהיה לו איבה ועוד אי טעמא משום איבה תינח להלוותם ולהשאילם ולפרעם כשהעובד כוכבים תובע חובו אבל לשאת ולתת עמהם דהיינו מקח וממכר מאי איבה איכא וכי לא יוכל ישראל לומר איני צריך עתה למכור ולקנות וכן לשאול ללוות ולפרוע מה ידע העובד כוכבים שמניח משום אידו

לכך נראה דטעם ההיתר משום דעכו"ם שבינינו קים לן בגוייהו דלא פלחו לעבודת כוכבים ומהאי טעמא שרי לקמן בפ"ב (דף סה.) רב יהודה דשדר ליה קורבנא לאבידרנא ביום אידו אמר קים לי בגויה דלא פלח לעבודת כוכבים וכן רבא (שם) דשדר ליה קורבנא לבר שישך ביום אידו אמר קים לי בגויה דלא פלח לעבודת כוכבים

א"נ יש לסמוך אההיא דתנא בירושלמי על מתני' דאסור לשאת ולתת תני בד"א בעובד כוכבים שאינו מכירו אבל בעובד כוכבים שמכירו מותר מפני שהוא כמחניף ותניא הנכנס לעיר ומצאן שמחים שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם

ור"ת היה מפרש אסור לשאת ולתת עמהם דוקא במידי דתקרובת ולא איירי כלל בלקנות דודאי שרי…

ולפי פר"ת אין לתמוה על מנהג העולם שאפילו אם היו מחזיקין אותם כעובדי עבודת כוכבים שהרי אינם עושים שום תקרובת אלא במעות ובזה לא שייך הרווחה והרבה מעות מצויים להם לאותו דבר ומיהו נכון הוא להחמיר כשבא העובד כוכבים ואומר הלויני מעות לשקרי שקורין אופרי"ר אבל ר' אלחנן אמר כי גם באותם אופרי"ר אין שום איסור כי מה שהם נותנים אותם לגלחים ולכומרים אינו ממש לשם עבודת כוכבים אלא לצורך הנאתם:"

דחיית 'מנהג אבותיהם', דחיית היתר 'איבה' ושיטת ר"ת. מתיר משום ש'לא אזלו ומודו', ומשום 'מחניף'

תוספות הר"ש (בשיטת הקדמונים) מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

הר"ש מקשה שהרי הגמרא אומרת ש'נצרי לעולם אסור', ואין לסמוך על 'מנהג אבותיהם' כי שמואל זאת הסיבה ששמואל התיר לפני אידיהן ואסר ביום אידם. מביא שלפירוש ר"ת אסור רק למכור דברי תקרובת. דוחה את ההיתר של איבה, כי רבי יהודה נשיאה לא התיר משום איבה, רק ביקש להמנע מזה. ועוד שקים לן שאינם הולכים להודות לע"ז. ועוד שבירושלמי התירו משום חנופה.

"ויש לתמוה, על מה סמכו עכשיו לעשות עמהן משא ומתן דאע"פ שסתם אידיהם של עכשיו הם מקדישים הלא בכל שבוע יש להם יום איד ואמרי' בגמ'יח) אמר שמואל נוצרי לר' ישמעאל לעולם אסור פי' שר' ישמעאל אמר ג' ימים לפניהם וג' ימים לאחריהם אסור, ואין לסמוך אהא דאמר [בחוליןיט) דעכו"ם שבח"ל לאו עובדי ע"ז הן אלא] מנהג אבותיהם בידיהם [דהא אמר שמואל בגמ' בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד משמע הא] יום אידם מיהא אסור

[ולפר"ת דאין אסור אלא למכור מילי דתקרובת] ניחא דאין רגילין לעשות שום תקרובת אלא במעות [ומצויים להם מעות הרבה] ולא שייך בזה הרוחה… שהוא להם תקרובת… ולהלותם ברבית נמי שרו …, ומיהו משום איבה אין להתיר דהא אמרי' בגמ' גבי ההוא מינא דשדר דינרא קיסר' לר' יהודה נשיאה אמר היכי איעביד אשקליה אזיל ומודה לא אשקליה הוה ליה איבה לאו משום דלישתרי מטעמא דאיבה אלא מדקדק היה כיצד יעשה שלא יהא איבה,

ועוד יש לסמוך דקים לן בגויהו עכשיו דלא אזלי ומודו לע"ז וכן אמר רבא דשדר קרבנא לבר שישך,

ובירושלמי דמתני' דאסור לשאת ולתת תני במד"א בגוי שאינו מכירו אבל בגוי שמכירו מותר שאינו אלא כמחניף לו ותני הנכנס לעיר ומצאן שמחים שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להן…"

מתיר משום שאין זה דבר שבמנין, משום איבה, מחניף, ולא אזיל ומודה.

ספר התרומה הלכות עכו"ם פסקים סימן קלד

מסביר שאיסור זה אינו דבר שבמנין, כי ראינו שאמוראים התירו בגוים שאינם עע"ז (ומשמע שסובר שהגוים שבסביבתו הם גם כאלה) טעם נוסף – איבה, מרבי יהודה נשיאה, וההיתר לילד גוים משום איבה.
ועוד משום מחניף. מעיר שטעמים אלו לא מתירים דברים יזומים שלנו. אבל 'קים לן דלא מודו' מתיר הכל.

"…והאידנא אין נזהרין מלשאת ולתת עמהם אפילו ביום אידם וליכא לאסור מטעם דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו דהא מהא טעמא שרי תלמודא פרק בתרא רב יהודה שדר קרבנא לאבי דרבא ביום אידם אמר קים לי בגויה דלא פלח לעכו"ם ואע"ג דקאמרי' התם דגר תושב הוה הא קאמר נמי התם רבא שדר ליה לבר ששך אמר קים לי דלא פלח לעכו"ם ולא קאמר התם גר תושב הוה

ועוד פירש שיש להתיר משום איבה דאמרינן בפרק קמא (ו' ע"ב) רבי יהודה נשיאה שדר ליה ההוא גברא דינרא קסרייאנא אמר אשקליה אזיל ומודי לא אשקליה הויא ליה איבה וכן פרק שני בת ישראל מיילדת עכו"ם בשכר אמר ר' יוסף משום איבה

ועוד יש להתיר מפני שנראה כמחניף לו כדאיתא בירושלמי במה דברים אמורים בעכו"ם שאינו מכיר אבל במכירו מותר שאינו אלא כמחניף לו ותניא היה נכנס לעיר ומצאן שמחים שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם ומהני טעמי דאיבה ומחני' אין להתיר רק להשאילן ולהלוותן ולפורען כשהעכו"ם תובע חובו אבל לשאת ולתת עמהם דהיינו מקח וממכר לא דיכול הישראל לומר אין לנו לקנות שום דבר ולא למכור וכן לשאול מהם ולפרוע מהם מה יודע העכו"ם שמניחו בשביל אידו

אבל מטעם דקים לן בגוייהו דלא אזלי ומודי יש להתיר הכל ולפרוע מהם נמי."

ספר התרומה סימנים הלכות עכו"ם סימן קלד

תמצית התשובה דלעיל, בתוספת שרק ימיהם העיקריים של הנוצרים עקרונית אסורים (אלא שאנו מתירים מהטעמים דלעיל)

"ופירש רבינו שמואל בשם רבינו שלמה דווקא ימי הזכרון העיקרים שלהם ואפילו אותן יש להתיר משום איבה או משום דקים ליה בגויה דלא אזיל ומודה או משום שהוא כמחניף לו ואין כאן משום לפני עור"

דחיית היתר איבה, ומנהג אבותיהם. אינו דבר שבמנין. שיטת המאירי

בית הבחירה (מאירי) מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

מביא שיש מתירים כי הגוים לא מקריבים לע"ז, ויש שמתירים משום איבה ומחניף. ואין זה דבר שבמנין כי גזרו לפי המקומות, אחרת כיצד יכל שמואל להתיר בגולה. ועוד שזה דבר שהציבור לא יכול לעמוד בו, כמו דבר האבד, אמנם לפי הסוגיות לא נראה שיש מקום להתיר מצד איבה, וכן מצד 'גוים שבחו"ל', שמואל דיבר בגולה ואסר יום אידם. ומתוך כך מציג את שיטתו שנוצרים הם גדורים בדתות ולא עובדי כוכבים ועצים ולכן אינם עע"ז כלל.

"אלא שבזמנים אלו אין שום אדם נזהר בדברים אלו כלל אף ביום אידם לא גאון ולא רב ולא חכם ולא תלמיד ולא חסיד ולא מתחסד וקצת מפרשים כתבו בה הטעם מפני שעכשו אין מקריבים לפני ע"ז ואין כאן מכשול ואף המכירות והקנינים מצויים בכל שעה ואין בהם חשש הודאה

ויש באים בהתרה משום איבה וכדאמרינן בגמ' לא אשקליה הויא ליה איבה וכן בפרק שני כ"ו א' דרב יוסף שרא לאולודי בשכר משום איבה ואף בתלמוד המערב אמרו הנכנס למדינה ומצאם שמחים שמח עמהם שאינו אלא כמחניף וכן במה שאמרו כ' א' לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם אמרו בתוספתא במה דברים אמורים בגוי שאין מכירו או שהוא עובר ממקום למקום אבל היה אוהבו או שכנו מותר שאינו אלא כמוכרו לו ולטעם ראשון מיהא שמתירין מפני שעכשו אין להם הקרבה ואף הודאה בדברים אלו אין להם על הדרך שכתבנו:

יש מקשים בה מצד דבר שבמנין שאע"פ שבטל דבר לא בטלה גזרה ומתרצים שאף הם לא גזרו אלא לפי מה שראו במקומות שהרי שמואל אמר ז' ב' בגולה אינו אסור אלא יום אחד והלכה כמותו והילכך כל שנראה לפי המקום להתיר אף ביום האיד מתירין והראיה שהרי בפרק אחרון ס"ה ב' אמרו רבא שדר תקרובתא לבר שישך ביום אידו אמר קים לי בגוואי דלא פלח לע"ז

וכל שכן בדבר שאין הצבור יכול לעמוד בו ושיש פסידא לישראל במניעתו כגון שהוא ירוד ויום השוק ואם לא עכשו אימתי והרי זה כדבר האבד ומשום רוחא דידהו ליכא דבירוד זילי זביני ואי נמי כל שיש במניעתו פסידא אצלנו אין לנו ולהודאתם כלום וכדאמרינן בראשון של מועד קטן י' ב' רבינא אסיק זוזי בבני אקרא אתי לקמיה דרב אסי אמר ליה כיון דהאידנא משכחת להו וביומא אחרינא לא משכחת להו כפרקמטיא אבודה דמי ותנן נמי גבי ע"ז כי האי גוונא הולכין ליארוד של גוים ולוקחין מהם עבדים ושפחות וכו' מפני שהוא כמציל מידם ולא עוד אלא שעכשו כל הימים כיארוד שהסוחרים מצויים לקנות ביחד ואינו מוצא כשירצה אלא ביוקר

ומ"מ לפי הסוגיא יש לי לדון שאיני מוצא שיהא ניתר משום איבה אלא מה שאין בו אלא חשש הודאה אבל מה שיש לחוש בו למכשול שבגוף העבודה לא וכן מצד גוים שבחוצה לארץ לא הותר אלא לפני האיד אבל יום האיד עצמו אסור והרי מנהג ההיתר אף ביום האיד הוא

ומתוך כך עקר הדברים נראה לי שדברים אלו כלם לא נאמרו אלא על עובדי האלילים וצורותיהם וצלמיהם אבל בזמנים הללו מותר לגמרי ומה שאמרו בגמ' נצרי לעולם אסור אני מפרשו מלשון נוצרים באים מארץ מרחק האמור בירמיה שקרא אותם העם נוצרים על שם נבוכד נצר וידוע שצלם השמש היה בבבל ושכל עם נבוכדנצר היו עובדים לו וכבר ידעת שהחמה משמשת ביום ראשון כענין ראשי ימים ומתוך כך היו קורין לאותו יום נצרי על שם שהיה קבוע לנבוכד נצר על צד ממשלת חמה שבו והדברים נראין וברורים:"

בית הבחירה (מאירי) מסכת עבודה זרה דף ו עמוד ב

דוחה 'מנהג אבותיהם' שלא יכול להתיר יום אידם, כי למרות שבחו"ל לא אדוקים עדיין נאסרו ביום אידם. ולכן צריך היתר אחר. ושוב מציג את שיטתו בהרחבה גדולה יותר, ומדגישים שבקצוות הארץ אם עדיין ישנם גוים אליליים – אסורים במשא ומתן.

"למטה יתבאר שלא נאמרו דברים אלו אלא בארץ שהיו הגוים באותו הזמן אדוקים באלילים ובאובות וידעונים ושאר מיני העבודות הקדומות אבל בחוצה לארץ אינו אסור אלא יום האיד בלבד שלא היו אדוקים באלילים אלא ממנהג אבותיהם ודים באסור יום האיד ולמדת שאין לסמוך מה שנהגו עכשיו להקל בענינים אלא מצד שגוים שבחוצה לארץ מנהג אבות לבד בידיהם שאין מקילין מטעם זה ביום האיד עצמו אלא לימים שלפניו

וא"כ על כל פנים אתה צריך לטרוח ולהביא היתרה מצד אחר שהרי בזמן הזה מנהג פשוט בכל הארצות לישא וליתן עם אותם שדרים ביניהם בכל דבר ובכל משא ומתן ואפילו ביום החג שלהם

וודאי נראה הטעם שלא נאמרו דברים אלו אלא בזמנם שהיתה עבודת האלילים מתפשטת להקרבה ולהודאה וכמו שתראה בזכירת ימי האיד שלהם וכן שהיו עובדים לצבא השמים לחמה ולבנה ולמזלות ולעצים ולאבנים כמו שיתבאר בפרק שלישי ואע"פ שיש בסוגיא זו דברים נראים כמתנגדים לזו והוא מה שאמרו נצרי לעולם אסור כבר פרשנו דעתנו במשנה וגדולי המחברים כתבו בענינים אלו דרכים אחרים ולא נראו לנו ומ"מ אותם הקצוות ששיורי עבודת האלילים ננערו לשם ישראל שבתוכם אסורין בכל אלו על הדרך שהתבאר:"

שיטת ר"ת – היתר איבה, מחניף, לא אזלו ומודו

חידושי הרמב"ן מסכת עבודה זרה דף יג עמוד א

מציג שאפשר אולי להקל במכירה של כל דבר שהוא לא תקרובת, כשיטת ר"ת שנאסר רק צרכי הקרבה. אבל זה לא פותר את העובדה שמקילים בהשאלה והלוואה וכו'. ומסתבר משום איבה (ר"י נשיאה, שהתירו לקנות חיטים ושעורים כי 'אי אפשר', לילד) ועוד שהוא כמחניף, על פי הירושלמי. ומוכח שהירושלמי מתיר לכתחילה ולא מתיר רק את המעות בדיעבד, כי לא שייך איבה כלפי הנאה מהמעות.
ועוד שהגוים בימינו אינם אדוקים ולא מודים לע"ז ולא מקריבים לה. ואין זה 'דבר שבמנין' כי מלכתחילה גזרו לפי המקומות.

"והאידנא נהוג עלמא לישא וליתן עמהם לשאול ולהשאיל לפרוע ולהפרע ואפי' ביום אידם, ובודאי למכור להם כיון שאינן מקרבין כלום לע"ז עכשיו בדורות הללו מותר, דהא בעינן (ו' א') גבי לשאת ולתת אי משום הרוחה הוא. כלומר דאזיל ומודה ועבר על לא ישמע על פיך ונמי משום ולפני עור. או דילמא הרוחה ליכא כיון דאית ליה זוזי לגוי אינהו עבדו ליה ספסרותא (עי' ב"מ ס"ג ב') ולא מודה כלום, ולא דמי להשאילן ולפרען דכולהו משום דמודה הוא וכדרבא (ו' ב'), דהתם לא הוה בידי הגוי חליפיו והנאה דידיה הוא לגמרי, משא"כ במקח, אלא משום ולפני עור הוא. וכיון דבעיין לא איפשיטא נקטינן בה לקולא משום דחששא דרבנן היא וכדאי הוא העת לסמוך בדוחק ולהקל, אבל בלהשאילן ולשאול מהן להלוותן וללוות מהן לפרען וליפרע מהן שהדבר פשוט לאסור לא ידענו על מה העם סומכין ולא שמענו בענין דברים של טעם.

ומסתברא דמשום איבה שרי כדא"ל ר' יהודה נשיאה לר"ל לא אישקליה הויא איבה (שם), אלמא משום איבה שרי, ואע"ג דאיכא למימר עצה טובה היא דבעא מיניה, הא חזינא דאמרינן לקמן (ט"ו ב'), אי הכי אפי' חיטי ושערי נמי וא"ר פפא אי אפשר ה"נ. כלומר דמשום איבה הוא דמותר. ובפ' אין מעמידין (כ"ו א') אמרינן בשכר שרי משום איבה. ה"נ שרי דהאידנא שכיחי גבן טפי ואיכא משום איבה.

ועוד מצאתי בירושלמי תנא עבר ונשא אסור בגוי שאינו מכירו אבל בגוי המכירו מותר שאינו אלא כמחניף לו תני נכנס למדינה ומצאן שמחין שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם. משמע מיהא דמותר לשאת ולתת עמו משום חנופה שלא תהיה לו איבה, וליכא למימר דאדיעבד קאי דבגוי המכירו נשא ונתן מותר הא לכתחילה היה אסור לשאת ולתת עמו, דהא חששא דאיבה בלכתחלה היא וכיון שנשא ונתן אין איבה ושנאה שלו מתרבית עליו באיסור הדבר ולא מתמעטת בהיתרו. וכן במה שדרשו לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם שנו בתוספתא בד"א בגוי שאינו מכירו או שהיה עובר ממקום למקום אבל אם היה אוהבו או שכינו הרי זה מותר שאינו אלא כמוכרו לו.

ועוד אמרינן דהני גוים לא אדיקי בע"ז כולי האי ולא אזלי ומודו ולא מקרבי מידי לע"ז אלא חמרא דמנסכי קמה פורתא. וכ"ת הואיל וגזרו בו אע"פ שבטל דבר לא בטלה גזירה, הא אמר שמואל (ז' ב') בגולה אינו אסור אלא יום אחד בלבד, אלמא לפי המקומות אסרו ולפיהן התירו, הלכך במקום שיש להתיר אף אותו היום מתירין אותו. ואתמר לקמן בשלהי פ' בתרא (ס"ה א') רבא שדר קורבנא לבר ששך ביום אידו אמר קים לי בגויה דלא פלח לע"ז. אלמא כל דליכא משום דאזיל ומודה לא גזור, ועוד שא"א לצבור לעמוד בגזירה זו בדורות הללו, ואעפ"כ בעל נפש ימעט. ואף בדינא דתלמודא להלוותן ברבית מותר שאינו אלא נשיכת נחש, והנשוך נמי עצב דיודע בעצמו שהוא קרוב להפסד ולא מודה כלום אלא מתקצף ומקלל במלכו שהצריכו לכך."

מביא את כל הטעמים של הרמב"ן, רק בסדר שונה:

הגהות מיימוניות הלכות עבודה זרה פרק ט, ב

"קיי"ל שאינם מודים. וכן מטעם איבה מר"י נשיאה ומלילד. ועוד שמחניף. אלא שהטעמים של איבה ומחניף מתירים רק יוזמה של הגוי, אבל הטעם של 'לא מודים' מתיר אפילו נתינת מעות ואין בזה לפני עור. ועוד שר"ת לגבי מקח וממכר ר"ת מתיר דברים שאינם תקרובת"

ספר כלבו סימן צז

הכלבו מביא בשם הר"ף להתיר בימינו כי הגוים בחו"ל אינם אדוקים ולא אזלו ומודו. ומוסיף לזה את הטעם של איבה, וכן מחניף. ועוד שר"ת אוסר רק מקח וממכר של תקרובת.

"שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהן מקח ומכר וללותם וללות מהם לפרעם ולפרע מהם, ואמר שמואל ובגולה אינו אסור אלא ביום אידם, והר"ף ז"ל כתב בדינין שלו ועתה מותר לשאת ולתת עם הגוים אפילו ביום אידם דנהי דאמרינן שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהן היינו דוקא לאותן גוים שהיו שם דהוו אזלי ומודי אבל גוים שבחוצה לארץ שאינם אדוקים בעבודה זרה וקים לן בהו דלא אזלי ומודו וכי האי גונא שרי כדפרש בפ"ק דע"ז עכ"ל, ופירש רבינו שמואל ז"ל בשם ר"ש ז"ל יום אידם הגדולים ואפילו אותן יש להתיר משום איבה או משום דקים ליה בגויה דלא אזיל ומודה או משום שהוא כמחניף לו ואין כאן משום ולפני עור, ואף על פי שנודר לעכו"ם ממעות אלו תקרובת דאינו נותן לעכו"ם כל כך שלא היה מוציא ביום אפילו לא היה מלוה לו הישראל מעות אלו, ועוד מקח וממכר אמר ר"ת דאינו אסור אלא במידי דתקרובת.

ועוד דקי"ל בגווייהו דלא אזלי ומודו וכן מצינו לשם דרבא שדר קורבנא לבר שישך אמר קים ליה בגויה דלא פלח לעבודת כוכבים

וכן מטעם איבה כדאשכחן רבי יהודה נשיאה דחייש לאיבה וכן בפרק אין מעמידין שרי לבת ישראל ליילד ארמאית בשכר ומפרש רב יוסף טעמא משום איבה.

ועוד יש להתיר מטעם שהוא כמחניף לו כדקאמרינן בירושלמי בד"א בעכו"ם שאינו מכירו אבל בעכו"ם המכירו מותר שאינו אלא כמחניף לו.

ומהני טעמי דאיבה ודמחניף לו אין להתיר לו רק להשאילן ולהלוותן ולפרוע אבל לשאת ולתת עמהן ולישאל וליפרע מהן אין להתיר אלא מטעמא דקים לן בגווייהו דלא אזלי ומודו ואפילו אם העובד כוכבים נותן מאלו המעות שהישראל מלוה או נותן אותם לכומר אין בכך כלום שאין נותן לו כל כך שלא היה מוצא במקום אחר אם הישראל לא היה מלוה לו
ועוד למקח וממכר אר"ת שאינו אסור אלא מידי דתקרובות סה"ת:"

לא אזלי ומודו. אינו דבר שבמנין. היתר איבה (וכולל בזה מחניף)

רא"ש מסכת עבודה זרה פרק א, א

מביא שהגוים שבינינו אינם עע"ז ולא אזלו ומודו. ואין לטעון שזה דבר שבמנין, כי רואים שהאמוראים הקלו במצבים שונים, ואנו כיום רואים שהגוים בחו"ל כלל לא אדוקים ויש לנו להתיר.
ועוד שפרנסתנו מהם ואם נפרוש ביום אידם זה יהיה איבה. ורואים שהתירו איבה (הראיות מהראשונים דלעיל). וכן מזכיר את הירושלמי על מחניף.

"ותימה על מנהג שלנו שאין אנו נמנעין מלישא וליתן עמהן וללוות ולהלוותן לפורען וליפרע מהן אפי' ביום אידם ופירשב"ם בשם זקינו רש"י דעכשיו אין הגוים שבינינו עובדי כוכבים ולא אזלי ומודי כדאמרו בפ' קמא דחולין (דף יג ב) גוים שבח"ל לאו עובדי כוכבים הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם

ואין לאסור משום דכל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו (ביצה ה ב) דהא מהאי טעמא שרי לקמן בפ"ב (דף סד ב) דקאמר רב יהודה שדר קורבנא לאבודרינא אמר ידענא ביה דלא פלח לעבודת כוכבים ורבא שדר קורבנא לבר שישך אמר ידענא ביה דלא פלח לעבודת כוכבים אלמא מעיקרא לא היתה גזירה אלא לפי המקומות שעובדים עבודת כוכבים שם דהא דקאמר שמואל בגולה אין אסור אלא יום אידם בלבד משום דלא הוו אדוקי כולי האי והשתא דחזינן דגוים שבח"ל לא אדוקי כלל אפי' ביום אידם יש להתיר

ועוי"ל כיון דעיקר פרנסתינו מהם ואנו נושאין ונותנין עמהם כל ימות השנה אי פרשינן מינייהו ביום אידם איכא איבה והכי אמר לקמן בהאי פירקא (דף ו ב) ההוא מינאה דשדר ליה לר' יהודה נשיאה דינרא קיסרינא ביום אידו הוה יתיב ריש לקיש קמיה אמר היכי נעביד נשקליה אזיל ומודי לא נשקליה הויא ליה איבה א"ל ר"ל טול וזרקו לפניו כלאחר יד אלמא אי לא מצי לאישתמוטי דלא ליהוי ליה איבה הוה שקיל אע"ג דאזיל ומודי והכי נמי אמר בפרק אין מעמידין (דף כו א) סבר רב יוסף למימר אולודי בשכר שרי משום איבה וכן להניק בנה של כותית ולהעלות לעובד כוכבים מן הבור ואביי דדחי ליה התם משום שיכול לעשות באותו ענין שלא תהיה לו איבה אבל אי לא הוה אפשר לישמיט בלא איבה אפי' אביי מודה דשרי וכן תניא בתוספתא ומייתי לה בירושלמי בד"א בעובד כוכבים שאין מכירו אבל בעובד כוכבים שהוא מכירו מותר מפני שהוא נראה כמחניף לו. ותניא נכנס לעיר ומצאן שמחין שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם."

וכן צוטט בהסכמה בנימוקי יוסף ע"ז ב,א (שהוסיף על דבריו מעט, עיין לקמן).

שיטת ר"ת. איבה. מחניף

חידושי הרא"ה מסכת עבודה זרה (בשיטת הקדמונים) דף ו עמוד ב

מציג שלר"ת אסור למכור רק צרכי הקרבה, אבל עדיין קשה איך מקילים בלפרוע וכו', אלא שהגזירה היא רק במקום שיש חשש תקרובת או הרווחה, ואיפה שזה לא שייך לא גזרו (כלומר זו לא גזירה קלאסית). ועוד שאפשר להתיר משום איבה וכו'. ועוד שהירושלמי מתיר משום מחניף. ומכל מקום צריך להשתמט כמה שאפשר.

"והשתא קשיא לן…אלא יום אידם קשיא לן, היאך נהגו בו היתר ולשאת עמהם לפורען וליפרע מהם להלוותן וללות מהן. בשלמא … ולמכור להם נמי לא קשיא, דהא מספקא לן אי משום אזיל ומודה או משום תקרובת, וסלקא בתיקו. והויא לה חששא דרבנן, ומספיקא עבדינן זה לקולא. ואמרינן דמשום תקרובת הוא, והאידנא דלא מקרבי קמה אלא מעט יין ולבונה ונרות של שעוה, בכל שאר מילי שרי. אלא לפורען וליפרע מהם וללות מהן וליקח מהם קשיא, ואפשר לומר דלא גזרו רבנן להאי גזרה אלא כי איתיה לטעמא דוקא דמשום תקרובת או משום הרוחה, וכל היכא דליתיה להאי טעמא שרי כדאמרינן דרב יהודה שדר ליה קורבנא לבר שישך ביום אידו אמר ידענא דלא פלח לע"ז,

ואפילו כי איתיה לטעמא נמי, כל היכא דאיכא משום [איבה] התירו, כדאמרינן ור' יהודה נשיאה דשדר ליה ההוא מינאה [דינרא] קיסרנא אמר היכי אעביד לא אשקליה איכא משום איבה. ולקמןכה) נמי אמרינן גבי בת ישראל לא תינק בנה של נכרית, סבר רב יוסף למימר אונוקי ואולודי בשכר שרי משום איבה. וכן אמרו במתניתאכו) לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם אבל במכירו מותר, שאינו אלא כמוכרו לו.

ובירושלמי תני עבר ונשא אסור בגוי שאינו מכירו, אבל בגוי המכירו מותר, שאינו אלא כמחניף וכמוכרו לו [והאי מותר ד]קאמר [לאו] דיעבד, [דאי] דיעבד מאי הפרישא איכא בין מכירו לשאינו מכירו [דתליא] אי נשא ונתן אם אסור אם מותר, אם איתא דלכתחלה אסור, דיעבד מאי מחניף איכא בגוי המכירו אלא ודאי אפילו לכתחלה הוא מתיר בגוי המכירו. וכן תנו נכנס לעיר ומצאן שמחין, כלומר שיש להם יום איד, שמח עמהן שאינו אלא כמחניף להם, כלומר כיון שנכנס לשם שלא בכונה אלא דרך אקראי בעלמא. ותו אמרינן התם גרדאי שאלון לר' אמי יום משתה של גוים מאי, וסבר משרי לון מן הדא מפני דרכי שלום, ואמר ליה ר' בא והתני משתה של גוים אסור, א"ר מונא אילולי ר' בא היה מתיר לנו ע"ז שלהם וברוך המקום שרחקנו מהם, כלומר דבהא אפשר ליה לאשתמוטי דליכא כולי האי משום איבה, הא למדת שכל מקום שיש בו משום איבה [מותר]. ומכל מקום בעל נפש צריך ליזהר כמו שאפשר."

לא דבר שבמנין. איבה. פרנסה. מחניף.

חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף ו עמוד ב

מתיר משום איבה, כי חכמים לא גזרו בכל מקום, והכל לפי הזמן והמקום, וכשיש איבה התירו. וכי הגוים שלנו 'לא אזלו ומודו'. ועוד שיש בזה 'חיי נפש' (כלומר פרנסה). ומציג את ההיתר של מחניף. מדגיש שכל ההיתרים האלה לא נוגעים לדברים שאסורים באיסור גמור כמו מאכלי גויים או מכירת צרכי הקרבה שיש בזה לפני עור.

"ההוא מינאה דשדר ליה דינרא קיסראנה לרבי יהודה נשיאה ביום אידו הוה יתיב ריש לקיש קמיה אמר היכי אעביד אשקליה אזיל ומודה לא אשקליה הויא ליה איבה. פירוש וכל היכא דאיכא איבה לא אסרו במשנתינו כלל ואפי' ביום אידם, שאיסור זה אינו אלא מדרבנן ומשום חששא ולפיכך לא החליטו בו איסורן ולא השוו מדותיהם, ואינה כשאר איסורין שלהם שהשוו בו מדותיהם והחליטו איסורן, אבל הכא לא החליטו איסורן אלא לפי המקום ולפי הזמן, וכדאמר שמואל לקמן (י"א ב') בגולה אינו אסור אלא ביום אידן בלבד, והיכי מצי שמואל למימר הכי כיון דגזרת חכמים היא, אלא ודאי כך היה דעת חכמים מתחילה שיהא הכל לפי המקום והזמן, והכי נמי אמרינן בפרק השוכר (לקמן ס"ה א') גבי רבי ישמעאל דשלח ליה גוי דורון ביום אידו וקבלו ואמר קים לי בגויה דלא פלח ע"ז, אלמא אינה גזרה מוחלטת וכל היכא דקים לן בגויה דגוי דלא פלח ע"ז ולא אזיל ומודה מותר, והיינו טעמא דכל היכא דאיכא משום איבה שרי שכך היתה דעת החכמים מתחילה, ומכאן סמכו רבותינו ז"ל דבזמן הזה מותר לשאת ולתת עם הגוים אפי' ביום אידם, חדא דאיכא משום איבה,

ועוד דקים לן בגוייהו דלא אזיל ומודה דלא חשיבא באנפייהו כולי האי,

ותו שאנו צריכין לתת ולשאת עמהם משום חיי נפש,

ועוד מפני שאין אנו אלא כמחניפין להם וכיוצא בזה התירו בירושלמי (ה"א) דגרסינן התם עבר ונשא ונתן אסור פי' ביום אידם כדאסיקנא לעיל, הדא דאמר בגוי שאינו מכירו אבל בגוי שמכירו מותר דאינו אלא כמחניף לו, תני נכנס לעיר ומצאן שמחין שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם, ע"כ,

מיהו מידי דחזי לתקרובת שדרכן בכך, כגון לבונה בזמן הזה דמוכחא מילתא דלהקרבה בעי לה, הא ודאי אסור לעולם ואפי' בשאר ימות השנה, כדלקמן במתני' דאיסורא דלפני עור הוא, ולא שרינן ליה משום איבה ומשום חנופה אפי' איסורא דרבנן שהחליטו בו איסור, כגון גבינה וחמאה וחלב של גוים, וכמו יין נסך, והא לא איצטרכה למימר דמילתא דפשיטא היא. מפי רבינו נ"ר."

לא אזלי ומודו. לא דבר שבמנין. איבה. מחניף. בעל נפש ימעט

הר"ן על הרי"ף מסכת עבודה זרה דף א עמוד ב

מביא את התרומה שמתיר משום שלא אדוקים ולא מודים. ואין זה דבר שבמנין, אלא לפי הענין. ועוד שבכל מקום שיש איבה יש להתיר כנזכר בהרבה ראשונים. ועוד ש'מחניף'. ואעפ"כ בעל נפש ימעט, כפי שהרמב"ן הביא ראיה מגמרא שרבי אמי סבר להתיר יום משתה של גוים מפני איבה, ולאחר שאמרו לו שאסור שמח 'ברוך שהרחקנו מעבודתם'. הרי שגם כשמותר זה גנאי ויש למעט.

"ועכשיו שנהגו העם לשאת ולתת עמהן להשאילן ולשאול מהן להלוותן וללוות מהן לפרען ולפרוע מהן בשלמא בלפני יום אידם יש לסמוך אההיא דשמואל דאמר [דף יא ב] דבגולה אינו אסור אלא ביום אידם בלבד אבל ביום אידיהם ממש צריך טעם על מה הם סומכים

וכתוב בספר התרומה בשם רש"י ז"ל דעכשיו מותר לשאת ולתת עמהם אפי' ביום אידם דקים לן בגוייהו דבזמן הזה לא אדיקי כולי האי ולא אזלי ומודו וכ"ת כיון שגזרו חכמים אע"פ שבטל דבר לא בטלה גזרה הא אמר שמואל בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד אלמא לפי המקומות אסרו והתירו ולפיכך כל שיש להתיר מתירין אפילו ביום אידם וכדאמרינן בפ' בתרא דמכלתין (דף סה א) דרב יהודה שדר קורבנא לאבודראבן וכו' ואמרי' נמי התם (שם) רבא שדר קורבנא לבר ששך ביום אידו אמר קים לי בגויה דלא פלח עבודת כוכבים

ועוד כתב דאפילו איכא למיחש להכי כל היכא דאיכא למיחש משום איבה שרי כדאמרינן בעובדא דרבי יהודה נשיאה לא אישקליה הויא ליה איבה ואע"ג דא"ל טול וזורקו לבור לפניו היינו משום דכל היכא דאיכא למעבד תקנתא עבדינן אבל כל היכא דאיכא למיחש לאיבה שרי ולקמן נמי שרינן בפ' אין מעמידין (דף כו א) גבי בת ישראל לא תניק בנה של כותית אמרינן דסבר רב יוסף למימר אוניקי ואולודי בשכר שרי משום איבה ולא דחינן לה אלא משום דמצי לאישתמוטי

ובירושלמי תני עבר ונשא אסור בעובד כוכבים שאינו מכיר אבל בעובד כוכבים המכירו מותר שאינו אלא כמחניף לו והאי מותר ודאי לאו בדיעבד קאמר דמאחר שנשא ונתן מאי מחניף לו איכא אי שרי או אסור אלא ודאי אפילו לכתחלה קאמר דמותר בעובד כוכבים המכירו ותני תו התם נכנס לעיר ומצאן שמחים כלומר שיש להם איד שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם כלומר כיון שנכנס שם בלא כוונה ובאקראי בעלמא

ואעפ"כ בעל נפש ימעט וכ"כ הרמב"ן ז"ל והיינו דאמרינן בירושלמי גרדאי שאילון לרבי אמי יום משתה של עובדי כוכבים מהו וסברי משרי לן מן הדא מפני דרכי שלום א"ל רבא והא תני רבי חייא יום משתה של עובדי כוכבים אסור א"ר מונא לולי ר' בא היה מתיר לנו עבודת כוכבים שלהם וברוך שהרחקנו מהם דכל היכא דאיכא לאישתמוטי לא שרינן כדי להחניף להם"

מתיר לכתחילה מבלי להסביר

מרדכי מסכת עבודה זרה פרק לפני אידיהן רמז תשצ

"ור' יוחנן ורשב"ל לא פליגי הכא אלא לפני אידיהן אבל ביום אידיהן מודו תרוייהו דאסור מיהו בזמן הזה מותר אפילו לכתחלה"

איבה

תשובות הגאונים (אוצר הגאונים ע"ז, עמוד 9)

הגאונים נשאלו מה הדין בבתי ע"ז של ערלים בארצותם בימי אידיהן. טוענים שיש בזה איבה, ומפחדים שהגוים יזיקו להם, ומביאים ראיה מרבי יהודה נשיאה. ובעצם מתירים. אך מדגישים שמה שאפשר להימנע בלי איבה – כך יש לעשות. אבל ישמעאלים אינם עע"ז. נראה שנושא התשובה הוא מסחר ביום אידם, אבל התשובה משובשת מאוד.

"וששאל' ואנו דאיכא בתי עבר זרה של ערלים בארצות שלנו היכי עבדינן בימי אידיהן ובימי אידיהן של ישמעלים כלום יש עלינו איסור הנך אתרואתה שהמלכות לערלים וידיהן פשוטה הא קימא לן דלית עלן לשווי איבה בינאתן כדי שלא ישטמונו ויצרו לנו ואמרינן ההוא מינא דשדר ליה דינארא קיסרינאה לר' יהודה נשיאה ביום אידו הוה יתיב דיש לקיש קמיה אמי היכי אעביד אשקליה אזיל מודה לא אשקליה הואי ליה איבה אמי ליה ריש לקיש טול וזורקו לבור לפניו כל שכן דהוא ליה איבא כלאחר יד וכל שכן כדלא ידעינן דלא צריכין להרויחא מחמתן ואית להון ולית עלן משום ולפני עור לא תתן מכשול ואף על גב לאו משום הכין איתסר לן מאי דאיפשר לן וליכא איבא עבדינן וכל שכן הני אתרואתא

אבל הני ישמעלים דלית להון צלמין לעבד זדה ולא מחוו דקא פלחי אלהים אחרים טובא קא מקלין רבנן במיליהון נסך ובין כהני מילי דיום אידם ואפילו ל ל אין איסור"

ספר יראים סימן רע [דפוס ישן – עח]

היראים מתיר אידיהן משום איבה, ומביא ראיה מרבי יהודה נשיאה. ואעפ"כ משבח את מי שיכול להימנע, כי לא בכל מסחר יש איבה.

"ולאיסור ע"ז הוסיפו חכמים. תולדה [ראשונה]. דתנן [ע"ז ב' א'] לפני אידיהן של גוים…והאי איסורא התירו חכמים במקום דאיכא איבה כדאמרינן בפ"א דע"ז [ו' ב'] ההוא מינא דשדר דינרא קורדנייא לר' יהודה נשיאה ביום אידיה אמר היכי אעבד אשקליה אזיל ומודה לע"ז לא אשקליה הו"ל איבה אלמא במקום איבה וע"ז סמכו לישא וליתן עמהם ביום אידם שאלמלא מונעים איכא איבה וסמך קטן הוא זה שיש משא ומתן דליכא במניעתו איבה. והירא דבר ה' ינוח נשמתו בארצות החיים."

איבה. לא אזלו ומודו. פרנסה. בעל נפש ימעט

ראב"ן עבודה זרה סימן רפח

כותב שאנו מתירים משום איבה, מרבי יהודה נשיאה. ועוד שגוים בחו"ל אינן עע"ז, כלומר אינם אדוקים ולא הולכים להודות לע"ז. ועוד שמצאנו בגמרא ששלחו קרבנות לגוים שאינם עע"ז, ואנחנו קיימא לן שהם עושים להנאתם ולא לשם ע"ז. ובאמת שהם לא כל כך מכבדים את חגיהם, לפעמים עובדים בהם. ועוד שכמו שהתירו בחול המועד 'משום חייו', כך אצלנו המשא ומתן הוא חייתנו. ואמנם המחמיר ופורש עדיף.

"ואנן השתא דשקלינן וטרינן בהדייהו אפילו ביום אידם, היינו משום דלא תיהוי להו איבה בהדן כדאמרינן [ו' ב] ההוא מינא דשדר ליה דינרא קורדינאה לר' יהודה נשיאה ביום אידו הוה יתיב ר"ל קמיה אמר היכי איעביד אישקליה אזיל ומודי לא אישקליה הו"ל איבה, אלמא חיישינן לאיבה,

ואמרי' נמי [חולין י"ג ב] גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז הן, כלומר אינן אדוקין בע"ז דנימא אזלי ומודו אי שקלי' וטרינן בהדייהו, וכל מה שעושין אין עושין אלא למנהג אבותיהן ולהנאתן. ועוד דהא ר"י נשיאה [ס"ה א] שדר ליה קורבנא לאבודינא ביום אידו וכן רבא שדר לבר ששך ביום אידו משום דקים להו בהו דלא פלחי לע"ז, וגוים שבחו"ל לאו עובדי ע"ז הן ומצינן למטרי בהדייהו וקים לון בהו דכל מה דעבדי להנאתן עבדי ולא לשם ע"ז. ואמר שמואל [י"א ב] בגולה אין אסור אלא יום אידם ומקשי ויום אידם מי אסור והא רב יהודה שרי להו לרב ברונא לזבוניה חמרא ולרב גידל לזבוני חיטי בחגתא דטייעי ומשני שאני חגתא דטייעי דלא קביעא שפעמים עובדין אותה ופעמים אין עובדין, והני גוים עכו"ם אנו רואין שאין חושבין לאידם שפעמים עושין בו מלאכה ופעמים שאין הולכין לבית תרפותם ביום אידם ודילמא לא אזיל ומודי.

ועוד משום כדי חיינו דאפילו בחולו של מועד דאסור בעשיית מלאכה מדאורייתא ומשום כדי חייו שרו רבנן, הכא נמי כיון דחיותינו הוא משא ומתן עמהן שרי,

ומיהו המחמיר ופורש טפי עדיף"

אינו דבר שבמנין. אינם אדוקים כ"כ. איבה. גזירה שאין הציבור יכול לעמוד. מנהג אבותיהם

ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות סימן אלף נא

פותח שכל איסורים אלה הם דרבנן. ובזמן הזה שאינם אדוקים הקלו בכל משום איבה (ומביא שכך הקל רש"י). ועוד שאין גוזרים גזירה על הציבור אא"כ יכולים לעמוד בה. וגם בעבר היו נוהגים לזבוח לע"ז ביום אידם, ואילו כיום הם רק אוכלים ושותים וחוגגים. וגם סומכים על זה שגוים בחו"ל לאו עע"ז, אלא מנהג אבותיהם בידיהם, וכיום אפילו בארץ ישראל הם לא אדוקים. ואמנם מגוים שבודאי עע"ז כמו הכמרים – יש להתרחק לסחור עמם בצרכי הקרבה.

"וכל הני מדרבנן הוא שעשו סייג כדתניא בתוספתא דע"ז בפרק א' (ה"ג) לא ישא אדם ויתן עם הגוי ביום אידו מפני אבק ע"ז. והקילו בדבר דתניא (יג ע"א) הולכין ליריד של גויים ולוקחין מהן עבדים ושפחות ושדות וכו' מפני שהוא כמציל מידם.

ובזמן הזה שאינם אדוקים כולי האי הקילו בכל דברים ולא שנא דבר המתקיים ולא שנא דבר שאינו מתקיים ואפילו ביום אידם מותר כדחזינן (ו ע"ב) לגבי עובדא דר' יהודה נשיאה דשדר ליה ההוא מינא דינרא ביום אידם ולא אשקלי הוה ליה איבה.

והכי נמי גרסינן לקמן בפירקין מכירה תריסין אי הכי חיטי ושערי לא מזבין להו ומשני אי איפשר הכי נמי, פירוש מפני האיבה. ודכוותה אומר בפרק אין מעמידין הלכה בת ישראל לא תיילד וכו' (כו ע"א) אמר רב יוסף בשכר שרי משום איבה. וכן לגבי הרועים בהמה דקה והגוים (שם ע"ב) מוכח כן.

וכיון שלא יכלו לעמוד בה כולי האי באיזה דבר יקפיד הגוי, אין גוזרין גזירה על הציבור אלא א"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה והתירו לו הכל כאשר פי' נמי פת של גוים נמי. ודכוותא השיב רבינו שלמה מ"כ שמותר משום איבה אפילו ביום אידם.

וגם נראה שבימים קדמונים היו מזבחים לע"ז ביום אידם, אבל עתה נוהגין רק לאכול ולשתות ולחוג וגם היריד שבזמן הזה קבעום לריוח של (עצמה) [עצמם] ולא לשם ע"ז. וגם בפרק בתרא (סה ע"א) גרסינן רב שדר להו קורבנא לבר ששך ביום אידו אמר ידענא ביה דלא פלח ע"ז. ואע"ג דפסק שמואל בפרק השוחט (חולין לט ע"ב) הלכה כר' יוסי דזה מחשב וזה (ה)עובד לא אמרינן, אבל אם השוחט הוא גוי משמע דאמרינן סתם מחשבתו לע"ז, הני מילי בזיבוח שהוא כעין פנים הילכך אפילו בימי רב יוסף הוה חייש.

וסמכינן נמי אהא דאמרינן בפרק הכל שוחטין (שם יג ע"א) ר' אמי אמר שחיטת נכרי נבילה הא דמין לע"ז ופרכינן וניחוש דילמא מין הוא ומסקנא אמר רב נחמן אין רוב אומות מינין סבר לה כר' חייא בר אבא א"ר יוחנן גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז נינהו אלא מנהג אבותיהם בידיהם, פירוש אפילו חזינן להו דפלחי, ולא קאמר רוב גוים עובדי ע"ז. ור' אמי, ור' חייא בר אבא ור' יוחנן דאוקי מתני' דלעיל דלא כר' אליעזר לא פליגי וכן פירש התם. וכן נ"ל דהא אוקי' (שם ע"ב) לר' אמי כאידך דר' יוחנן. ומיהו הך מיירי בימי הראשונים אבל בזמן הזה אפילו בארץ ישראל אינן אדוקין.

ונר' הדברים שמן הוודאין מינין כגון כומרים ראוי להתרחק לישא וליתן עמהם ביום אידם. והני מילי במידי דחזי לתקרובת ע"ז. וכלים שהביאם גוי לכתחילה לשם משמשין אינן אסורין מיד."

לא אזלו ומודו

ר' עובדיה מברטנורא מסכת עבודה זרה פרק א,ב

"והאידנא נהוג עלמא היתר אפילו בכל יום אידם, משום דקים להו לרבנן בגווייהו דלא אזלו ומודו. [דכל הני דאתסרי בזו המסכתא מיירי בעובדי אלילים וע"ז ממש]:"

מנהג אבותיהם. איבה (מחניף). לא אזלו ומודו – דוחה.

ספר אור זרוע חלק ד פסקי עבודה זרה סימן צה-צו

מביא להתיר משום איבה, ומוכיח מרבי יהודה נשיאה. ולילד גויה בשבת. ומביא לזה סיוע מ'מחניף' ומסכם שאכן מותר משום איבה

"אבל בגולה אין אסור אלא יום האחד בלבד. פי' ואפי' דקים ליה בגויה דפלח לע"ז לא אסור אלא יום אחד בלבד. דהואיל ורובם לאו עובדי ע"ז הם ואינה נשמעת על פיהם. איהו נמי אע"ג דפלח לה אינה שגורה בפיו אלא אותו היום בלבד. כההיא דפ"ק דש"ח דאמר רב חייא בר אבא א"ר יוחנן גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם. הילכך סתם גוי בחוצה לארץ דלא ידענא ביה אי פלח לע"ז אי לא פלח סמכינן אדרבי יוחנן ושרינן במשא ומתן דידיה ואפי' ביום אידם דסמכינן אדוכתא דלא פלחי לע"ז ואע"ג דחזינן להו דאזלי לתועבה בכל יום כל מה דעבדי אינו אלא מנהג אבותיהם בעלמא:

וכן פי' רבינו שמואל זצ"ל דאנן האידנא בגולה אין אנו יכולין להעמיד עצמינו מלשאת ולתת עמהם שביניהם אנו יושבין ואינן אדוקין בע"ז כ"כ. כי ההיא דפ' בתרא רב יהודה שדר לי' קורבנא (לאבי דרבא) ביום אידם אמר ידענא ביה דלא פלח לע"ז. מיהו לאו ראיה היא דההוא כעין גר תושב הוה. מדא"ל רב יוסף והתניא איזהו גר תושב כל שקיבל עליו בפני ג' חבירים [דלא פלח לע"ז]. וקא מהדר ליה כי תניא ההיא לחיותו. אלמא דההוא נמי כעין גר תושב הוה. ועוד נראה דאין משם ראיה לסתם גוי מדקאמר ידענא ביה דלא פלח דהיינו קים ליה בגויה הוה דלא פלח. וקיי"ל בכתובות קים ליה בגויה מילתא היא. וכן נמי ההיא דהתם דאמר רבא אמטי ליה קורבנא לבר שישך ביום אידם אמר ידענא ביה דלא פלח לע"ז. ההוא נמי משום דקים ליה בגויה ואינה ראיה לסתם גוים.

ועוד התיר רבינו שמואל זצ"ל לישא וליתן עמהם משום איבה ויראה ואפי' ביום אידם כההיא דלקמן בפרקין דההוא מצראה דשדר ליה דינרא קיסרנייאנה לר' יהודה נשיאה [ביום אידו] הוה יתיב קמיה דרשב"ג אמר היכי אעביד אשקליה [אזיל ומודה, לא אשקליה] הויא ליה איבה. אמר לו רשב"ג טול וזורקו לבור בפניו כלאחר יד. דמשמע הא אי לאו הכי הוה מקבלו משום איבה ואפי' ביום אידם ואע"ג דאזיל ומודה.

מיהו הא נמי לאו ראיה היא דאיכ' למימר דאע"ג דהויא ליה איבה לא הוה מקבלו אלא שהיה נמלך ברשב"ג כיצד יעשה דלא הויא ליה איבה.

ועוד הביא ראיה דשרי לן מטעם איבה מההיא דלקמן בפ' אין מעמידין גבי יהודית מילדת ארמית דאמר רב יוסף דבשכר שרי משום איבה. ואמרי' נמי סבר רב יוסף למימר אולודי בשבת בשכר שרי משום איבה. א"ל אביי יכולה למימר דידן דמנטרא שבתא מחללינן עילוייהו שבתא דידכו דלא מינטרן שבתא [לא מחללינן] פי' ואין כאן איבה ואסיר. הא אי הוה איבה הוה מודה ליה אביי דשרי. ותו אמ' סבר רב יוסף למימר אונוקי בשכר שרי משום איבה א"ל אביי אי פנויה היא יכולה למימר בעינא אינסובי. אי אשת איש לא מזדהמנא גבי גברי. סבר רב יוסף למימר הא דתניא… הרועים בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין. אסוקי בשכר שרי משום איבה אמר אביי יכל' למימר קאי ברי אאיגרא. אי נמי נקיטא לי זימנא לבי דואר. הא למדת דשרינן משום איבה בין לרב יוסף בין לאביי. הילכך אנן שביניהם אנן וכייפינן להו שרי לן משא ומתן דידהו ואפי' ביום אידם משום יראה ואיבה. ולהשאילן ולשאול מהן ולהלוותן וללות מהן ולפורען וליפרע מהן.
ועוד הביא ראיה מירושלמי דפרקין דאמרי' התם תני עבר ונשא עמו מותר ר' יעקב בר' אחא ר' יוסי בשם ר' יוחנן אפי' ביום אידם ותני בד"א בגוי שאינו מכירו. אבל בגוי המכירו מותר מפני שאינו אלא כמחניף לו. ותני הנכנס לעיר ומצאן שהם שמחים שמח עמהם מפני שאינו אלא כמחניף להם. חד דוקרני שלח ליה לר' יהודה נשיאה חד דיסקא מלא דינרין נסב חד מנהון ושלח ליה שארא (שלח) לרשב"ג אמר יוליך הנאה לים המלח. הרי כמכירו הרי לשעבר רשב"ג אמר יוליך הנאה לים המלח. אמר ר' אבא שאלני ר"ג בריבי מהו לילך ליריד ואסרתי לו. והתני לקח משום כסות תשרף. בהמה תעקר. מעות יוליך הנאה לים המלח. והתני הולכין ליריד ולוקחין משם עבדים ושפחות ובהמה רשב"ל אמר לא סוף דבר עבדים ישראל אלא עבדים גוים מפני שמכניסן תחת כנפי השכינה. ר"ג בריבי אדם גדול היה וביקש ר' אבהו לגודרו. אף ר' יהודה הנשיא אדם גדול היה וביקש רשב"ל לגדור הדבר כלומר החמירו לשעה כדי לעשות סייג אבל כל אדם מותר שאינו אלא כמחניף להם. הילכך לדידן שרי משום יראה כי היכי דלא תיהוי לן איבה."

ספר אור זרוע חלק ד פסקי עבודה זרה סימן צט

קיי"ל שמותר לסחור עם סתם גוי, אבל עע"ז- אסור. ומתירים משום איבה. ודוקא יום מסוים (צונזר) שהוא חג לשם אלהות. והמחמיר על עצמו – תבא עליו ברכה

"מיהו אנן קיי"ל דשרי לשאת ולתת עמהם אפי' ביום חגם משום איבה כדפרי' לעיל. אבל ביום אידם אסיר בגוי דקים לן בגויה דפלח לע"ז בודאי אבל סתם גוי אפילו ביום חגו שרי לשאת ולתת עמו… וכלל הדבר אין אנו נוהגין איסור בכך לפי שאנו בגולה ואין אנו יכולין למנוע ממשאם וממתנם וסומכין אהא דאמר שמואל בגולה אין אסור אלא יום אידם בלבד משום איבה. וה"מ יום… שהוא לשם אלהות. וכן… עקרנו גזירה כולה ואפי' ביום אידם משום איבה. והמחמיר על עצמו ועומד בדבר שמותר תבא עליו ברכה."

איבה (מגביל טעם זה). מחניף. לא אזלו ומודו – אינם עע"ז.

תלמידי רבינו יונה ע"ז ב, א

מביא שני טעמים: איבה, ומחניף. ומביא בשם התרומה להתיר משום שקים לן שאינם מודים. ואמנם נראה שרק דברים שהם יוזמים מותרים משום איבה, אבל לנו אסור ליזום, כי אין בזה איבה. אמנם רבותינו הצרפתים מתירים הכל לפי הטעם שגוים בחו"ל אינם עע"ז ונראה להתיר ולתת טעם למנהג משני דרכים הראשון משום איבה כדאמרינן בגמרא דאי איכא איבה שרי.

"והשני מפני שהוא כמחניף לו כדאמרינן בירושל' בד"א בגוי שאינו מכירו אבל בגוי שמכירו מותר שאינו אלא כמחניף לו ותני היה נכנס לעיר ומצאן שמחין שמח עמהם שאינו אלא כמחניף לו.

וכתב הרב רבינו ברוך בעל התרומות ז"ל דוקא קצח וניתל שהם בשביל התלוי, ואפילו אותם יש להתיר משום איבה, א"נ משום דקים ליה בגויה דלא אזיל ומודה א"נ מפני שהוא כמחניף לו ע"כ. ונראה למורי הרב ז"ל דדוקא מותר למכור להם או להלוות להם או להשאילן שאם ישאלו כלי ולא ניתן להם יש איבה בדבר. אבל אנחנו שנקנה מהם שום דבר או שנלוה או שנשאל מהם זה ודאי אסור, דמי יודע אם אנחנו צריכים ללוות או לשאול. ואין שייך בזה טעם איבה. ומ"מ רבותינו הצרפתים בעלי התוספות ז"ל כתבו ולמאן דקים ליה בגמ' דלא אזיל ומודה יש להתיר הכל ע"כ. הטעם משום דגוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם כדאמרינן בגמרא."

לא אזלו ומודו. איבה. מחניף

ספר מצוות גדול לאוין סימן מה

הסמ"ג מתיר משום איבה לפי ר"י נשיאה, ועוד יש היתר בגוים שאנו מכירים בהם שאינם אדוקים ולא מודים (משמע שצריך להכיר בבירור את הגוי). ועוד היתר של מחניף.

"ואפילו אותם יש להתיר במקום שיש לגוי איבה כדמוכח שם (ו, ב) דקאמר ההוא מינא דשדר דינרא קיסריינא לרבי יהודה נשיאה ביום אידם אמר אי לא אקבליה הויא ליה איבה.

עוד יש היתר אחר בגוי שאנו מכירין שאינו אדוק בעבודה זרה ולא אזיל ומודה כדאמרינן התם (ע"ז סה, א) רבא שדר קורבנא לבר ששך ביום אידו [ן] אמר קים לי בגוויה דלא אזיל ומודה, פירוש קורבנא דורון,

עוד יש היתר אחר במקום שצריך להחניפו כדאמרינן בירושלמי (ע"ז פ"א ה"א) בגוי המכירו מותר מפני שהוא כמחניף לו ותניא [נמי בתוספתא] נכנס בעיר ומצאן שמחים שמח עמהם מפני שהוא כמחניף להם (ע"פ סה"ת סי' קלד):"

אינם עע"ז. היתר איבה

תשובות ופסקים לר"י הזקן סימן קל"ז

מתיר מצד 'אינם עע"ז' ומצד איבה. ודן בנתינת בגדי כמרים לגוים. אגב, מציין שהם לובשים אותם בזמן שהם עובדים עבודה זרה. מה שמבהיר שאין הכוונה ברישא שנוצרים כלל אינם עע"ז. ולגבי זה מסיים שטוב להחמיר מפני שמא הבגדים יתקעו ביד ישראל, וקרוב הדבר ללפני עור.

"דין להתיר משא ומתן ביום אידם דגוים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז הן אלא מנהג אבותיהם בידיהם. ועוד משום איבה שרינן סתם ע"ז כמה דברים, וגם בגדים או מלתחת של כומרים שלובשים בשעה שעובדין ע"ז לא ראינו שיהיו נוהגים בהם שום איסור להלוות עליהם. ורבינו תם ורבינו שמואל לא היו תופסים אותם נוי לע"ז אלא נוי לכומרים ולקלונם הם עושים, ומותרים בהנאה. והרוצה להחמיר יחמיר. וטוב לפרוש מהן כי שמא יתקעו ביד ישראל ונצטרך להם לזכור למכור. וקרוב הדבר ללפני עור לא תתן מכשול."

אינם עע"ז. היתר איבה. מחניף.

טור יורה דעה קמח,יב

אינם עובדי אליל ולא מודים. ואף שמתנדבים מעות אין בזה תקרובת כי אוכלים ושותים בהם. ועוד שיש איבה אם נפרוש מהם ביום אידם. ועוד שמחניף.

"והאידנא כתב הרשב"ם בשם רש"י שהכל מותר, דלאו עובדי אליל הם ולא אזלי ומודי. ואע"ג דמתנדבין ונותנין המעות לכהניהם, מותר לו להלוותן, שאין כהניהם קונין מהם לא תקרובת אליל ולא נויה אלא אוכלים ושותין אותם,

ועוד כיון שעיקר פרנסתינו מהם ואנו נושאין ונותנין עמהם כל ימות השנה, ואם היינו פורשים מהם ביום אידם היה לנו איבה, לכך שרי.

והכי תניא בתוספתא: במה דברים אמורים בעכו"ם שאינו מכירו, אבל אם מכירו מותר מפני שהוא כמחניף לו. ותניא: נכנס לעיר ומצאם שמחים, שמח עמהם מפני שהוא כמחניף להם."

אינם עע"ז. לא דבר שבמנין. היתר איבה.

רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה נתיב יז חלק ה

אינם עע"ז אלא מנהג אבותיהם בידיהם. ואין זה דבר שבמנין, כי גזרו רק על עע"ז, ולא על אלה שאינם אדוקים (מהניסוח הזה אולי משתמע שהדת שלהם אכן היא כן ע"ז אלא שאינם אדוקים בה. אבל אין הכרח). ויש מתירים משום איבה. ואפילו שאנו נותנים להם מעות אין עם זה בעיה כי הם אוכלים ושותים בהם. וכבר אמרנו שבזמן הזה הכל מותר משום שהם לא עע"ז או משום איבה.

"ופרש"בם בשם זקנו רש"י ובזמן הזה הכל מותר אפילו ביום אידם שגוים בזמן הזה לאו עובדי עבודה זרה הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם

ואין לאסור משום דבר הנאסר במנין כי מתחלה לא נאסר אלא לעובדי עבודה זרה ולא היתה הגזירה לאותם שאינם אדוקין.

וי"א דכיון שכל משאם ומתנם עמנו איכא איבה אם לא ישאו ויתנו

ואפילו שאנו קוני' מהם ומלוי' להם ואותן המעות הם מתנדבין ונותנין לגלחין בזמן הזה מכל מה שנותנין לגלחין אין קונין לא נויי עבודה זרה ולא תקרובת אלא אוכלין ושותין אותן ולפי' מותר. …

וכבר אמרנו כי בזמן הזה הכל מותר לפי שאינם עובדי עבודה זרה או משו' איבה כמו שכתבתי"

איבה. לא אזלו ומודו

תרומת הדשן סימן קצה

נשאל האם מותר לשלוח דורון לגויים בניטל (חג המולד) כפי שנהגו הגויים שהיהודים שולחים להם, משיב שיש להזהר באותו היום. אמנם כיום הגויים דווקא רוצים ביום שאחרי החג, כסימן מילתא לכל השנה. ולכן מי שלא יכל לשלוח להם יום לפני החג שלהם – יכול לשלוח בחג עצמו כי אם לא ישלח יהיה בזה איבה. ומצאנו שרבי יהודה לא חשש לאזיל ומודה במקום איבה. ובמיוחד בזמן הזה שלא שכיח 'אזיל ומודה'.

"שאלה: בכמה עיירות נוהגים היהודים לשלוח דורונות לכומרים ולשלטונים ביום שמיני לניתל כשמתחדשין להם השנה, יש חשש זהירות בדבר או לאו?

… ולכך נראה מי שרגיל לשלוח ביום שלפניו ואירע שחל בשבת שלא יוכל לשלוח בו, נראה דא"צ ליזהר מלשלוח ביום עצמו, דאי יאחר תהוי ליה איבה הואיל והרגיל כבר. ואשכחן פ"ק דע"ז /דף ו' ע"ב/ דר' יהודה לא חייש לאזיל ומודה משום איבה.

וכ"ש בזמן הזה דלא שכיחי כולי האי דאזלי ומודו"

איבה. אינם עע"ז.

האגודה מסכת עבודה זרה פרק א – דף ג,א

מתיר משום איבה ומשום שגוים בחו"ל אינם עע"ז. ור"ת מתיר כל מקח וממכר פרט לתקרובת.

"ואפילו אותן ימים יש להתיר מטעם איבה כדלקמן [ו' ע"ב] גבי רבי יהודה נשיאה,

וגם יש להתיר מטעם דכותים שבחוצה לארץ לאו ע"א הן, ורבינו תם כתב דכל מקח וממכר שרי ומתניתין מיירי בתקרובת."

לא אזלו ומודו

פסקי ריא"ז מסכת עבודה זרה פרק א – לפני אידיהן אות ה

אומר שבגוי שאינו עע"ז מותר אפילו ביום האיד, ולכן כתב התרומה שבימינו לא נזהרים כי אנו רואים שאין דרכם להודות לע"ז על משא ומתן כלל.

"ה. אם היה גוי ידוע שאינו עובד ע"ז, מותר לשאת ולתת עמו ביום אידם, כמו שמבואר לפנים בפרק אחרון. ומטעם זה אומר בספר התרומה שאין נזהרין עכשיו מלשאת ולתת עם הגוים ביום אידם, לפי שאנו רואים שאין דרכם להודות לע"ז על משאם ומתנם כל עיקר."

אשכול מהדורת אורבך (נחל אשכול), סימן מב אות ו

כותב שגוים בימינו מנהג אבותם בידיהם, ואף ששמואל ידע זאת ואסר ביום אידם – שמואל ראה בימיו שהגוים אדוקים רק ביום אידם, ואילו אנו רואים שבימינו הגוים לא אדוקים אפילו ביום אידם, ולכן אין לאסור למקילים.

"גוים שבח"ל לאו עע"ז אלא מנהג אבותם בידם, ואע"ג דשמואל אמר אפי' בגולה יום אידם אסור, שמואל חזי דהתם אכתי אדוקי בע"ז ביום אידם, וכיון דשמואל לפני אדיהן הקיל, ואנן חזינן דגוים שבימינו אפי' ביום אידם לא אדוקי דאזלי ומודי, להכי אין לאסור למקילים".

איבה. לא אזלו ומודו. מחניף. בעל נפש ימעט. שיטת ר"ת

אורחות חיים הלכות עבודה זרה אות א

מצטט את התרומה, ואז מוסיף בשם הר"ף שמותר לשאת ולתת כי הגוים בחו"ל אינם אדוקים בע"ז וקים לן שהם לא מודים.

"כתב הבעל תרומה ז"ל … ואפילו אותן יש להתיר משם איבה

או משום דקים ליה בגויה דלא אזיל ומודה

או משום דהוא כמחניף לו ואין כאן משום ולפני עור לא תתן מכשול ע"כ.

וכן כתב הרש"י ז"ל בפ"ק דע"ז ובגולה אין אנו יכולין להעמיד עצמנו ולישא ולתת עמהם שביניהם אנו יושבין ופרנסתנו מהן. ועוד משום יראה.

והרמב"ן ז"ל כתב ובעל נפש ימעט. ואף בדינא דתלמודא להלוותן מעות ברבית מותר שאינו אלא נשיכת נחש והנשוך עצב בעצמו ומתקצף במלכו שהצריכו לכך ע"כ. ואע"פ שנודר ממעות אלו תקרובת מותר דאינו נותן כל כך שלא היה מוצא בטוב אפילו לא היה מלוה לישראל מעות אלו.

ועוד מקח וממכר אומר ר"ת ז"ל דאינו אסור אלא במידי דתקרובת.

והר"ף ז"ל כתב שעתה מותר לשאת ולתת עמהם [דהא דאסור] היינו דוקא לאותן הגוים שדעתם [לעכו"ם] דהוו אזלי ומודו אבל גוים שבחוצה לארץ אינן אדוקין בע"ז וקים לן בהו דלא אזלי ומודו. וכי האי גונא שרי כדמשמע בפ"ק דע"ז ע"כ:

לא אזלו ומודו. לא דבר שבמנין.

שו"ת הריב"ש סימן קיט

מביא את ספר התרומה שמתיר משום שהם לא אדוקים שיודו, כגמרא של מנהג אבותיהם. ואין זה דבר שבמנין, כי מוכח שהגזירה היתה לפי המקומות.

"…והראשונים ז"ל שאלו למה אין אנו נזהרין מלישא וליתן עמהם ביום אידם בדורות אלו… וכתוב בספר התרומה בשם רש"י ז"ל דהיינו טעמא משום דהאידנא לא אדיקי בעבודת ככבים כולי האי ולא אזלי ומודו. וכדאמרינן (חולין יג:) עובדי ככבי' שבחו"ל לאו עובדי ככבי' הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם.

ולא תימא כיון דתקנתא דרבנן הוא אעפ"י שבטל דבר לא בטל הגזרה דמעקרא נמי הכי תקינו לפי הדורות ולפי המקומות. דאי לא היכי לימא שמואל דבגולה אינו אסור אלא יום אידו בלבד, והכי נמי מוכח מדאמרינן בפרקא בתרא רבא שדר קורבנא לבר ששך ביום אידו, אמר קים לי בגויה דלא פלח לע"ג. אלמא שחכמים בתקנה זו לא השוו בה מידותיהם אלא הכל לפי הזמנים ולפי המקומות ולפי האנשים, כך כתבו המפרשים ז"ל. זהו מה שנראה בשאלותיך וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה."

שו"ת הריב"ש סימן שצד

מביא שמקילים כי לא אזלו ומודו, ואין זה דבר שבמנין, כי הגזירה היתה לפי המקומות. אמנם, זה לא אומר שבכל גזירות חכמים זה כך.

"וההיא דלפני אידיהן של עובדי כוכבים אסור לשאת ולתת, שנוהגין עתה לישא וליתן עמהם מטעמא דעובדי כוכבים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז הם אלא מנהג אבותיהן בידיהן, ולא אזלי ומודו דלא אדיקי בע"ז כולי האי. ולא אמרינן אע"פ שבטל דבר לא בטלה גזרה. התם היינו טעמא משום דתחלת התקנה כך היתה לאסור ולהתיר לפי המקומות ולפי האנשים. כדאמר שמואל (ע"ז ז':) בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד. וכן הנהו עובדא דבפרק בתרא /מסכת עבודה זרה/ (ס"ה) רב יהודה שדר קורבנא לדבי אדרבן וכו'. רב שדר קורב' לבר ששך וכו' ולא גמרי' מינה לשאר התקנות, דכולהו לאו בחדא מתחא /צ"ל מחתא/ מחתינהו. והיכא דאתמר אתמר. היכא דלא אתמר לא אתמר."

לא אזלו ומודו. איבה. מחניף. דבר האבד

נימוקי יוסף, ע"ז ב,א

מביא את הרא"ש שהגוים שלנו אינם עע"ז ולא אזלו ומודו, וכמו שמוכח מהאמוראים ששלחו קרבן לגוי שאינו עע"ז. ועוד שאם נפרוש מהם זאת איבה (ר"י נשיאה, ולילד) ועוד שזה מחניף. ויש מתירים ביריד ובשוק משום דבר בהאבד. (אמנם לא ברור שהיתר זה קשור ליום אידם).

"כתב הרא"ש ז"ל בתוספות, תימה על מנהג שלנו שאין אנו נמנעין מלישא ומליתן וללוות ולהלוות ולפרען וליפרע מהן ואפילו ביום אידם. ופירש רבנו שמואל בשם רש"י ז"ל דעכשיו אין הגוים שבינינו עובדי ע"ז, ולא אזלי ומודו. כדאמרינן בפ"ק דחולין גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם. והכי אמרינן לקמן בריש פרק בתרא, רב יהודה שדר קורבנא לאבא ריבא, אמר ידענא ביה דלא פלח לע"ז. וכן רבא שדר קורבנא לבר ששך ביום אידם, אמר ידענא ביה דלא פלח לע"ז.

ועוד י"ל כיון שעיקר פרנסתנו מהם ואנו נושאין ונותנין עמהם כל ימות השנה, אי פרשינן מינייהו ביום אידם איכא איבה. והכי אמרינן לקמן, ההוא מינאה דשדר ליה לר' יהודה נשיאה דינרא קיסרינא, אמר איקבליה אזיל ומודה, לא איקבליה הויא ליה איבה, משמע אי לא מצי לאשתמוטי דלא ליהוי ליה איבה הוה מקבל ליה. והכי אמרינן בפרק אין מעמידין, סבר רב יוסף למימר אולודי בשבת בשכר שרי משום איבה, וכן להניק בנה של נכרית ולהעלות הגוי מן הבור, ואביי דדחי ליה התם משום שיכול לעשות באותו ענין שלא יהיה לו איבה, אבל אם יהיה לו איבה מותר.

ועוד תניא בתוספתא, ומייתי לה בירושלמי, בד"א בגוי שאינו מכירו, אבל אם היה מכירו מותר, מפני שהוא כמחניף לו. ותניא נכנס לעיר ומצאן שמחים שמח עמהם, שאינו אלא כמחניף להם עכ"ל. וכן כתב בעל התרומות ז"ל.

ויש מתירין עוד בירוד וביום השוק משום דבר האבד לגבי הישראל, דדלמא לא משכח ליה ביומא אחרינא, ולגבי הגוי נמי ליכא רווחא, דבירוד זילי וגרעי טפי, ומוכחי להאי טעמא מההיא דגרסינן עלה במשקין, רבינא מסיק זוזי בבני אקרא דשנואתא, אתא לקמיה דרב אשי, אמר ליה כיון דהאי יומא משכחת להו וביומא אחרינא לא אשכחו להו כפרקמטיא האבודה דמי ושרי. ותנן נמי גבי ע"ז כי האי גונא, הולכין לירוד של גוים ולוקחין מהן עבדים ושפחות וכו' מפני שהוא מציל מידן, אלמא היינו טעמא לירוד. ושמעינן מהא, שאם היתה לו פרקמטיא האבודה מוכרה בירוד. וכן כתב רבינו האיי זצ"ל בתשובה עכ"ל."

מצויים חנוונים גוים. איבה. לא אזיל ומודה. אינו דבר שבמנין. דבר האבד

ספר אהל מועד שער איסור והיתר דרך י

מתיר מכמה טעמים: יש חנוונים אחרים שימכרו להם מה שירצו. איבה. אינם אדוקים ולא אזלי ומודו. ומביא מספר התרומה בשם רש"י להתיר משום שלא אזלו ומודה, ואינו דבר שבמנין, כפי שמוכח מהתירו של שמואל. ומביא שיש מתירים לקנות כל דבר ביריד ויום שוק אפילו ביום איד, כי זה דבר האבד.

"עכשיו הואיל וכמה חנונים גוים מצוין שמוכרין להם כל מה שירצו אין אנו נזהרין לשאת ולתת עמהם אפי' במידי דהקרבה ועוד שאנו יראים מהם משום איבה ועוד שגוים שבחו"ל אינם אדוקים בע"ז שהרי אינם יודעים בטיב ע"ז ומשמשיה אלא מנהג אבותיהם בידיהם ולא אזיל ומודה.

ובסה"ת כת' בשם רבי' שלמה דעכשיו אפי' ביום אידם מותר דבזה"ז לא אדיקי, ולא אזלו ומודו וא"ת הואיל וגזרו לא בטלה גזירה, י"ל שלפי המקומות אסרו והיינו דאמ' שמואל [לקמן ז' ע"ב] בגולה אינו אסור אלא יום א' בלבד וכת' עוד דמשום איבה מותר ויש מתיר לקנות מהם כל דבר (בירור) [ביריד] וביום השוק ואפי' ביום אד דילמא לא משכח ויהיה הדבר אבד, ופרקמטיא האבודה מכרה (בירור) [ביריד] וכ"כ רבי' האי בתשו'."

פסיקת הלכה

שולחן ערוך יורה דעה קמח, יב

מביא ב'יש אומרים' (בלי להביא 'סתם') שהכל מותר, כי אינם בקיאים בטיב אליל. וכזכור מהב"י על הטור ראינו שזה בעצם התרגום של הבית יוסף לטענה של 'מנהג אבותיהם בידיהם' שכולל גם את הטעמים של 'אינם אדוקים' או 'קים לן דלא אזלו ומודו'.

"יש אומרים שאין כל דברים אלו אמורים אלא באותו זמן אבל בזמן הזה אינם בקיאים בטיב אלילים לפיכך מותר לשאת ולתת עמהם ביום חגם ולהלוותם וכל שאר דברים:"

רמ"א יו"ד קמח, יב

מוסיף את הטעם של איבה וחנופה.

"הגה: ועוד דאית בזה משום איבה אם נפרוש עצמנו מהם ביום חגם ואנו שרויים ביניהם וצריכים לשאת ולתת עמהם כל השנה. ולכן אם נכנס לעיר ומצאם שמחים ביום חגם — ישמח עמהם משום איבה דהוי כמחניף להם (הכל בטור)."

לבוש יורה דעה סימן קמח,יב

מתיר מטעם שאינם עע"ז ואינם יודעים בטיבה. ועוד שיש איבה.

"יש אומרים שאין כל הדברים האלו הנאמרים בסימן זה אמורים אלא בזמניהם שהיו הגוים אדוקים בע"ז והיו יודעים בטיב ע"ז לעובדה, אבל גוים שבזמן הזה לאו עובדי ע"ז הם ואינם יודעים בטיב ע"ז, לפיכך מותר לשאת ולתת עמהם אפילו ביום חגם ולהלוותם וכל שאר דברים מותרים, ואפילו נותנין המעות לכהנים מותר, שאין עושין מהן תקרובות לע"ז או נוי לע"ז אלא הכהנים עצמם אוכלים ושותים בו. ועוד דאית בזה משום איבה אם נפריש עצמינו מהם ביום חגם ואנו שרויים ביניהם, ועיקר פרנסתינו מהם שאנו נושאים ונותנים עמהם כל ימות השנה, ואם היינו פורשין מהם ביום אידם היה לנו איבה גדולה מהם עד שלא היינו יכולין לעמוד. לפיכך אם נכנס לעיר ביום חגם ומצאן שמחים שמח עמהם, שאינו אלא כמחניף להם שלא יטילו עליו איבה"

חזון איש יורה דעה סב, יא

החזו"א אומר שנפסק להלכה שמותר לסחור עם הגוים, (מפני שאינם עע"ז כל כך) ואיבה וחנופה.

"כתבו הפוסקים ז"ל דיום איד לדידן כימים שלפניו בגולה ומותר, וכן היכי דיש לחוש לאיבה היה מותר אף בזמן המשנה, ולכן במכירו מותר, ומבואר דמותר שאלה הלואה ופרעון וכן קבלת דורון ונתינת דורון, וכן מכירה אפילו במידי דבר הקרבה, דהא לפר"ת אין איסור רק במידי דבר הקרבה וכן אמרו י"א ב' דשרי לזבוני חמרא, והיינו במידי דרובא לאו להקרבה מזדבן, ולא אסור אלא משום גזרת חכמים, ובזה הקילו באינם אדיקי, וכן משום חשש איבה אבל במידי דרובא להקרבה מזדבן, דאסור מעיקר הדין, אסור אף לדידן, ואפילו לפני האיד, וכשמ"כ תו' י"ד ב' ד"ה חצב."

נתיבי עם, הרב עמרם אבורביע, יו"ד קמח, א

כותב שגם כיום נוהגים להקל בזה בא"י

"ג' ימים לפני חגם… אבל בזה"ז מותר לשאת ולתת עמהם ביום חגם ולהלוותם. וכן נהוג עכשיו גם בא"י."

שו"ת משנה הלכות חלק יט סימן קטו

פוסק כשו"ע רמ"א ולבוש

"עכו"ם בזמן הזה לענין יום אידיהם

וזה לשון הטור (יו"ד סי' קמ"ח), והאידנא כתב הרשב"ם בשם רש"י שהכל מותר, דלאו עובדי אליל הם ולא אזלי ומודו. ובשו"ע (יו"ד סי' קמ"ח סי"ב) כתב, יש אומרים שאין כל דברים אלו אמורים אלא באותו זמן, אבל בזמן הזה אינם עובדי עבודת כוכבים, לפיכך מותר לשאת ולתת עמהם ביום חגם, ולהלוותם וכל שאר דברים. ולשון הלבוש (שם), יש אומרים שאין כל הדברים האלו הנאמרים בסימן זה אמורים, אלא בזמניהם שהיו הגוים אדוקים בעבודה זרה, והיו יודעים בטיב עבודה זרה לעבדה, אבל גוים שבזמן הזה לא עובדי עבודה זרה הם, ואינם יודעים בטיב עבודה זרה, לפיכך מותר לשאת ולתת עמהם וכו'."

שו"ת יביע אומר חלק ב – יורה דעה סימן יא

מביא את פסיקת השו"ע והרמ"א כהלכה, אך אומר שאין בזה להתיר את נידונו (כניסה לכנסיה)

"וכבר מצאנו כיו"ב למרן בש"ע /יו"ד/ (ס"ס קמח) וז"ל: י"א שאין כל הדברים הללו אמורים אלא באותו זמן, אבל בזמן הזה אינם עובדי ע"ז, לפיכך מותר לשאת ולתת עמהם ביום חגם, ולהלוותם, וכל שאר דברים. עכ"ל. והרמ"א הוסיף, ועוד דאית בזה משום איבה אם נפרוש עצמנו מהם ביום אידם וכו'. ע"ש. אכן אין זה ענין להתיר בנ"ד."

דברי שלום (קרויז) ג, רלז

נשאל לגבי יהודי שמקבל מהעבודה מתנה לכבוד חג המולד, צ'ק שרשום עליו שזה לכבוד החג.
ופוסק שמותר לקבל כי לא נותנים ביום האיד אלא לפני, וכל שכן בימינו שמותר לשאת ולתת עמהם משום שאינם בקיאים בע"ז, ואם כן גם מותר לקבל מהם מתנה. וגם מה שכתוב שם האיד על הצ'ק לא גורע, כי זה ניתן לפני האיד ואין חשש 'אזיל ומודה'.

"וכאן נותנים המתנות קודם אידם כי ביום אידם ממש סוגרים מקום העבודה וא"כ גם בימיהם לא היה חשש לקבל מתנות מהם. וכ"ש בימים שמסיק הרמ"א שם בסימן קמ"ח סי"ב דבזמן הזה מותר לשאת ולתת עמהם אפילו ביום חגם עיי"ש, והיינו משום דנכרים בימינו אינם בקיאים בע"ז אלא מנהג אבותיהם בידיהם, וא"כ הה"ד לקבל מהם מתנה יש לומר דשרי בימינו אפילו ביום אידם וכ"ש לפני אידיהם, וע'י בדרכ"ת יו"ד סימן קמח סק"ו בשם ספק בית דוד הספרדי חיו"ד סי' ע"ו בכומר ששלח מתנה יום שלפני אידו ביום שבת והתיר שם מכח ג' טעמים ומשמע דדוקא משום שהשולח היה ראש הכומרים לכן היה צריך לו להתיר מג' טעמים אבל אם השולח סתם נכרי שאינו בקי בענין ע"ז אז יש להתיר אפילו בשלח לו ביום אידו ממש לקבלו וליהנות ממנו עיי"ש, וכ"ש בניד"ד שנתן לו קודם יום אידם בודאי שרי לקבלו. ומה שחשש משום שיש שם האיד שלהם נרשם על הנייר המחאה ר"ל הטשעק נראה לי דאין זה כלום, דעיקר החשש בשמא ילך ויודה לע"ז וזה דווקא אם מקבל המתנה ביום האיד כנ"ל, אבל קודם האיד אין איסור כלל כמובן אף שנרשם על המעות שם האיד מ"מ כיון דאינו מקבלו ביום האיד גופא אין חשש אפילו בשנים קדמוניות"

שו"ת באר משה (שטרן) חלק ז דיני בני א"י וחו"ל יו"ד סי' קמ"ח ס"א ס"ד וסי"ב

מביא את השו"ע, ומעיר שלפי דבריו אין הבדל בין א"י לחו"ל כי הגויים כיום לא בקיאים בטיב אלילים

"שלשה ימים לפני חגם של עובדי ע"ז אסור לעשות עמהם סחורה, בד"א בארץ ישראל אבל בשאר ארצות אינו אסור אלא יום חגם בלבד, אבל י"א שאין כל הדברים אלו אמורים אלא באותו זמן אבל בזמן הזה אינם בקיאים בטיב אלילים לפיכך מותר לשאת ולתת עמהם ביום חגם ולהלוותם וכל שאר דברים.

א"כ לפי"ז אין חילוק בין בני א"י ובני חו"ל."

פרשנות האחרונים בשיטת התוספות

בית יוסף יורה דעה סימן קמח

הב"י מסביר שהכוונה שאינם יודעים בטיב ע"ז, אלא מנהג אבותיהם בידיהם. כלומר נראה שקשה לקבל את הטענה ש'אינם עע"ז' שהרי אנו פוסקים שנוצרים הם כן עע"ז, אלא שלמרות שהם עע"ז הם אינם במדרגת אדיקותם ואלילותם של עע"ז הקדמונים והם אינם הולכים להודות לע"ז על מסחר מוצלח.

"וטעמא משום דלאו עובדי עבודה זרה הם כלומר דאינם יודעים בטיב עבודה זרה כ"כ וכדאמרינן בפרק קמא דחולין (יג:) גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם ולא אזלי ומודו:"

דברות אליהו (הרב אליהו אברג'יל) ג, מא אות ו

הבין שהב"י מפרש את 'לאו עע"ז נינהו' כלא נצטוו על השיתוף, ופוסק שהשיתוף מותר, ולכן נוצרים אינם עע"ז.

"והנה גם הנוצרים שמשתפים שם שמים ודבר אחר. אין דינם כעובדי עבו"ז. שכן כתבו התוס' סנהדרין דף ס"ג עב שבני נח לא הוזהרו על השיתוף. וכן פסק הרא"ש שם. והרמ"א בשו"ע או"ח סימן קנ"ו. ועיין בפתחי תשובה שם ס"ק ב' שכתב בודאי כן היא דעת הרמ"א כמבואר בדרכי משה יורה דעה שם. וכן פסק היעב"ץ במור וקציעה סימן רכ"ד ובשו"מ תנינא חלק א. סימן נ"א דאף הנוצרים אין דינם כעובדי עבו"ז ומותר לרפאותם. אפילו במקום דאין חשש לאיבה. ועיין בב"י יו"ד סימן קמ"ח על הא דכתב הטור שהרשב"א בשם רש"י כתב שבזמן הזה אין הגויים עובדי עבודה זרה ומותר לשאת ולתת עמהם בימי אידיהם דלא אזלי ומודו וכתב הב"י דהיינו כדאמרן בחולין י"ג ע"ב. גויים שבחוץ לארץ לאו עובדי עבו"ז הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם. וכן פסק בשו"ע שם סעיף י"ב שבזמן הזה אין הגויים בקיאים בטיב עבודה זרה לפיכך מותר לשאת ולתת עמהם ביום אידם וכו'. ע"ש.

…הרי מבואר מכל הנ"ל דבישמעאלים ואפילו בנוצרים אין להם היום דין גויים עובדי עבו"ז לרפאותם. ולשאת ולתת עמם אפילו ביום אידם אעפ"י שעובדים ה' בשיתוף לא הוזהרו בני נח על השיתוף וק"ו ישמעאלים שאינם עובדים בשיתוף דשרי. וא"כ. לפ"ז יהיה מותר להשדכן הנ"ל לשדך בין הגוים הואיל ואינם עובדי עבו"ז. ודו"ק."

פרישה יורה דעה סימן קמח

מסביר שמשמעות הביטוי ש'אינם עובדי ע"ז' הכוונה שאינן יודעין בטיבה אלא מנהג אבותיהם בידיהם.

"(כד) דלאו עובדי עבודה זרה הם. ר"ל שאינן יודעין בטיב עבודה זרה כדאמרינן גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם. בית יוסף:"

מהר"ם מלובלין מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

מבאר שאין הכוונה שאינם עע"ז כלל, אלא שאין דרכם להודות לע"ז בשביל משא ומתן.

"בא"ד לכך נראה דטעם ההיתר משום דעכו"ם שבינינו קים לן בגוייהו דלא פלחי לעבודת כוכבים וכו'. פי' דאין דרכן דאזיל ומודה לעבודת כוכבים בשביל איזה הנאת משא ומתן וכיוצא:"

הרבה ראשונים כתבו בניסוח של המהר"ם, וכן נראה שהב"י סבר שחייבים להסביר כך את תוספות. אלא שלא מוכרח שזו כוונת התוספות, לפחות מלשונו בסוגיא זו.

שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן קלא

שואל על איזו סברא של הרמב"ן ודוחה שאין לומר שהוא סובר שגוים בזמננו לאו עע"ז נינהו, כי זה פשוט שזה נאמר דווקא לגבי אזיל ומודה כי הם לא אדוקים כ"כ, אבל פשוט שעבודתם היא ע"ז גמורה

"…וא"כ טעמא בעי אהרמב"ן ואין לומר דהוה ס"ל גוי' בזמנו לאו עע"ז נינהו דפשוט דהיינו לענין אזיל ומודה וכן לענין סתם יינם דלא אדיקי בזה"ז כולי האי אבל פשיטא דעבודתו ע"ז גמורה היא עמ"ש רמב"ם פי"א ממ"א הל' ד'"

זרע אמת ב, קיב

כותב שאכן טעמם של התוספות בסוגייתנו הוא משום שלא נצטוו על השיתוף.

"זאת ועוד אחרת היתה שם ורציתי לגלותה לקעקע ביצתה של טענת איסור בנ"ד משום ביבוש קצירה וזה דמכח כל האמור לעיל בענין מבואר דטעם איסור זה הוא דוקא בעכו"ם או עבד רשע וכדמוכ' מדברי הרמב"ם פי"ב מהלכות רוצח דין ט"ו הנ"ל משום דבזה שייך לאסור מכח מ"ש בעירובין ע"פ ומשלם לשונאיו וכו' וכנ"ל אבל בגוי גם צדיק בזה לא שייך כלל האי טעמא והדבר מבואר דהני שרים אשר אנן חסים בצלם בחמלת השי"ת הם מלכי חסד ורודפי צדק ואינן בכלל עע"ז ועבד רשע שכתב הרמב"ם בפי"ב מהלכות רוצח הנ"ל דהרי כתבו התוספות בריש ע"ז ד"ה אסור לשאת ולתת עמהם וכו' לכן נראה טעם ההיתר משום דגוים שבינינו קים לן בגודהו (כנראה שגיאת דפוס) דלא פלחי לע"ז ומהאי טעמא שרי לקמן בפרק בתרא דף ס"ד וס"ה וכו' יע"ד ובאמת כוונתם לשמים לסיבה ראשונה אלא שמשתפים ש"ש וד"א ולא מצינו שיהיו מוזהרים הבני נח על השיתוף כמ"ש הר"ן בספ"ק דע"ז יע"ש דהתיר מטעם זה לעשות שותפות עם הגוי בזמן הזה דהא מהש שאסרו רז"ל להשתתף עם הגוי הוא משום דשמא יתחייב שבועה וישבע בע"ז ועובר הישראל משום לא ישמע על פיך מה דלא שייך בזמן הזה דכוונת' לסיבה ראשונה וכ"פ הרמ"א בא"ח סימן קנ"ו יע"ש ויע"ע בי"ד ס"ס קמ"ח ובסימן קנ"א סס"א בהג"ה"

נוה שלום (נדפס תקס"ד – 1804 בליוורנו), הרב שלום הכהן שולאל ע"ז ב, א 'כתב מהר"ם'

כותב שלא משמע כמו המהר"ם בהסברת דברי התוספות – אלא שבאמת הגוים שלנו כלל לא עע"ז. אמנם עתה ראיתי שגם התרומה ועוד הבינו כך.

"כתב מהר"ם על מ"ש התוספות וקי"ל בווייהו דלא פלחי לע"ז וז"ל פי' דאין דרכם דאזיל ומודה לע"ז בשביל הנאת משא ומתן וכיוצא בזה עכ"ל ואנכי איש צעיר לא ידעתי מי גילה לו רז זה בהבנת דברי התו' דמפשט דבריהם משמ' דלא פלחי כלל וכן מוכח מהראיות שהביאו דר"י ודרבה דלא פלח לע"ז כלל קאמ' וכ"מ בהרמב"ם וש"ע סי' קמ"ח ושו"ר שכתבו כן משם סה"ת בדברי הרב הנז' עיין בהגה"מ פ"ט ובהר"ן ודו"ק"

מרגליות הים

סוף הכרך של סנהדרין, הובא עמוד אחד של חידושים על ע"ז, דף ב, א

מביא תוספות שאומרים שאינם עע"ז, ומיד מביא את הש"ך שהם משתפים. ומשמע שמבין שזהו טעם התוספות

"תוד"ה אסור לשאת… נראה דטעם ההיתר משום דנכרים שבינינו קים לן בגווייהו דלא פלחי לעבודת כוכבים כו'. ע' ש"ך יו"ד סימן קנ"א סק"ז שכ' דהוי כמשתתפים שם שמים ודבר אחר דלא מוזהר על זה ואין בזה משום לפני עור…"

אוהל דוד, עמוד תקצב, הרב דוד אלט

כותב שמשמע מתוספות שהגוים אינם עע"ז ולא רק שאין אזלי ומודו. ואומר שכך פירש ביאור הגר"א לעבודת כוכבים.

"ומהר"ם מפרש דבודאי עובדים ע"ז בזה"ז אלא דלא יהיה אזיל ומודה משום הנאת ממון בזה"ז. מיהו מלשון הרא"ש בשם הרשב"ם בשם רש"י משמע דלא חשיבי כלל עובדי כוכבים בזה"ז. ומסוף דברי תוס' שכתבו ולפי פר"ת אין לתמוה על מנהג העולם שאפי' אם היו מחזיקין אותם כעובדי עכו"ם שהרי אינם עושים וכו' משמע דבא לאפוקי ממש"כ קודם, ולכאורה היינו ממה שהבאתי לעיל, ואם זה אמת נמצא דתי' שכתבו תוספות לעיל היינו דלא חשיבי עובדי עכו"ם בזה"ז, ודלא כמהר"ם. שוב מצאתי שכ"כ הביאור הגר"א בדעת תוספות סו"ס קמ"ח"

עתה נביא אחרונים שאכן הבינו שהתוספות לא הביאו היתר זה בסוגיא כאן, אלא שהם סוברים שהיתר זה אכן נכון ורלוונטי כאן:

פרי עץ חיים – ה, הרב שלמה שלם, נפטר 1781

משתמש בטיעון של שיתוף כדי להתיר 'אזיל ומודה' בימינו (באריכות גדולה ותוך צידוד נחרץ במתירים שיתוף)

"ואם כן נפקא מינה לנ"ד כי אין להמנע מן העסק הזה מהטעם שהגוי המשיג הרשות הנזכר אזיל ומודה לע"ז וקעבר הישראל אלא ישמע על פיך יען כי הם לא הוזהרו על השיתוף ועוד דלא אזיל ומודה".

בנין שלמה, הרב נתן מאז (נדפס תקנ"ו, נושא הסכמה מבעל ההפלאה) ע"ז ב,א על התוספות 'אסור לשאת ולתת'

מביא עוד טעם להתיר מסחר – שלא הוזהרו על השיתוף, ובאמת כך משמע מהש"ך שמנמק את ההיתר של הרמ"א למכור לגוים מוצרי תקרובת.

"לכך נראה משום דקים ליה בגווייהו דלא פלחי ע"ז וכו' עכ"ל. ונ"ל עוד טעם ההיתר לפמ"ש הרא"ש בפ' ד' מיתות על מה דאמרינן שם דאסור להשתתף עם הגוי דילמא יתחייב לו שבוע ונשבע בשם ע"ז ועבר הישראל משום לא ישמע על פיך. וכך שם דבזמן הזה מותר משום דמשתתפי' שם שמים ודבר אחר. ולא מצינו דאסור לגרום לאחרים לשתף. וגם לפני עור ליכא. דלא מצינו דהוזהרו על השיתוף עכ"ל שם וכ"כ תוספות שם. א"כ מה"ט יש להתיר כל מו"מ. שוב מצאתי שכתב טעם ההיתר זה בש"כ בשם ד"מ סימן קנ"א על מה דאמרינן שם דברי' שאסור למכור לעולם לעכו"ם משום לפני עור ע"ש."

ש"ך קנ"א א, ס"ק ז

"ונהגו להקל. לשון ד"מ מיהו בזמן הזה יש להקל מטעם דמקילין להשתתף עמהם עכ"ל ר"ל כמ"ש בא"ח ס"ס קנ"ז דבזמן הזה מותר להשתתף עמהם שכוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתפים שם שמים ודבר אחר ולא מצינו שיש בזה משום לפני עור שאין בני נח מוזהרין על השתוף וה"ה הכא:"

'מחניף'

מהר"ם מלובלין מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

מסביר שמחניף הכוונה שהגוי יודע שהיהודי עשה זאת כדי להחניף ואין בזה שום מעלה ולא שייך שיודה לע"ז על כך.

"בא"ד מפני שהוא כמחניף וכו'. פי' דאפי' יקבל איזה הנאה מהיהודי ע"י אותו משא ומתן יודע הוא שהיהודי עשה זה מדעתו ורצונו הטוב מפני שמחניף לו ולא שייך ליזיל לאודי לעבודת כוכבים בשביל כך:"

מדוע הראשונים לא הזכירו את ההיתר של 'שיתוף' בסוגיא זו?

כפי שראינו לעיל בסמוך, אחרונים רבים סבורים שאכן כוונת התוספות ודעימיה באמירה שיש להתיר משא ומתן ביום אידם מכך שהגויים אינם 'אינם עע"ז' – שהם לא נצטוו על השיתוף. וממילא אין כלל קושיא. אולם יש אחרונים שלא הבינו כך. חלקם אכן הבינו מכך שבן נוח כן נצטוו על השיתוף. ויש שתירצו תירוצים בניסיון להסביר מדוע ההיתר של 'שיתוף' לא יכול להועיל להתיר 'משא ומתן ביום אידם'.

שו"ת מנחת אלעזר חלק א סימן נג

מוכיח מזה שאף ראשון לא הזכיר שמתירים בימינו מסחר בגלל שהגויים משתפים – שע"ז בשיתוף נאסרה לב"נ.

"ג) ועור נראה מדברי התוס' בריש ע"ז (ב' ע"א) ד"ה אסור וכן כיוצא בעוד מקומות שנתלבטו לבקש ולמצוא היתר לשאת ולתת עמהם בזמה"ז עם הנכרים וכיון דמיירי בנכרים שבזמנינו בעלי אמונת השילוש (כמ"ש שם בריש הדיבור ע"ש) ולמה לא אישתמיט להו לומר היתר דאין שייך כלל לפני עור כיון דאינו מצווה על השיתוף, ואף דמשום הרוחה דלא ישמע על פיך שייך בישראל דכיון דישראל מצווה על השיתוף כנז' עכ"פ יש היתר מצד א' לענין לפ"ע ולמה נדחקו בהיתרים אחרים ולא כ' ההיתר פשוט כיון דנכרים בזמה"ז עובדים בשיתוף. אלא ודאי פשוט דב"נ ג"כ מצוה על השיתוף"

בני בנים ג סימן לו

כותב שכל הראשונים שכתבו 'דלא אזלי ומודו' סוברים כרמב"ם שנוצרים הם עע"ז.

"ולע"ד כן דעת כל הראשונים שנקטו שהגויים בחו"ל אינם אדוקים, בחדושי הרמב"ן בעבודה זרה דף י"ג עמוד א, אמרינן דהני עכו"ם לא אדיקי בע"ז כולי האי ולא אזלי ומודי עכ"ל, וברא"ש… ובריטב"א… וברבנו ירוחם… וארחות חיים… וכלשון הזה בשם רש"י הובא בחדושי הרשב"א… ובארחות חיים שם וסמ"ג עשין מ"ה ור"ן שעל הרי"ף ועוד ראשונים."

מנגד:

שו"ת בית רידב"ז סימן יב (רבי דוד וילובסקי)

ואם נאמר שכוונת התוספות שאין איסור בגרם שיתוף בשום עבודה – מדוע היו צריכים את הטעם של 'גויים לא אדיקי וקים לן דלא אזלי ומודו כדי להתיר? (ואין לומר שדיברו על מדינות בהם הגוים לא שיתפו).

"ואם נימא דכוונת התוס' ז"ל דלא אשכחן איסור גרם שיתוף אפילו בכל עבודות שהב"נ מוזהר עליה מ"מ אינו אסור גרם שיתוף א"כ קשה ל"ל למימר דעכשיו אין הנכרים עובדי ע"ז ולא אזלי ומודה למה ליה למימר דלא אזלי ומודי משום דלא אדוקי כולי האי – תיפוק ליה דלא איכפת לן אפילו אזלי ומודי כיון דעכשיו בזה"ז עובדים בשיתוף ואפילו דב"נ מוזהר בשאר עבודות על שיתוף מ"מ לא אשכחן איסור בגרם שיתוף…"

ולכן נראה שהרא"ש אכן סובר שמותר משום שיתוף, אלא שהאיסור של מסחר הוא דבר שבמנין, וצריך מנין לבטלו בטענה שהגוים משתפים. אבל אם טוענים שהאיסור עקרונית תקף אלא שבזמננו לא אזלי ומודו – זה לא ביטול של האיסור כי האיסור מעיקרו היה לפי הזמן והמקום. ולגבי שבועה כן ביטלו כי הטעם מפורש במשנה ולכן כשבטל הטעם בטלה התקנה, אבל לגבי מסחר לא מפורש במשנה ולכן אי אפשר לבטלו.
וזה גם מתרץ ראיה של הנו"ב מהשו"ע שאוסר למכור תקרובת לגוים – כי שם זו תקנה שצריך מנין להתירה. ולפי זה מותר אכן למכור את הבית כנסת לגוים (לבסוף דן בזה מצד סמכות הקהילה, ומסיים שישראל קדושים לא נהגו לעשות דבר כזה, ועדיף שלא יעשו).

"ע"כ נראה לפי עניית דעתי ברור דע"כ דהרא"ש ז"ל מוכרח למימר דלא אזיל ומודה משום דאל"כ אלא דשפיר אזיל ומודה אך דמותר משום דלא אשכחן איסור דלא ישמע ע"פ בגורם לשיתוף זה אינו דבשביל זה לא היה מותר לישא וליתן לפני אידיהן ג' ימים משום דהוי דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו דאע"פ שנתבטל הטעם בזה הזמן מכל מקום צריך מנין אחר להתירו כמו ש"כ /שכ'/ הרא"ש ז"ל גופי' הכא בדוכתי' דידן וז"ל ז"ל וא"ל דהוי דבר שבמנין ז"א דהא מעיקרא לא נאסרו אלא במקום דאדוקי בעכו"ם דמעיקרא לא היתה הגזירה אלא לפי המקומות שעובדים עכו"ם שם והראי' דהא רב יהודה שדר קורבני' לאבודרנא דהא דקאמר שמואל בגולה אין אסור אלא יום אחד היינו משום דלא אדיקי כולי האי והשתא דחזינן דנכרים שבחו"ל לא אדיקי אפילו ביום אידן יש להתיר עכ"ל ז"ל עיין שם וע"כ לא הוי כל ההיתר אלא משום דלא אדיקי דמעיקרא לא היתה בהגזירה אבל אי הוה אדיקי ואזיל ומודה אך מהיתר דשיתוף הו' אסור משום דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו דהא אי לאי /לאו/ דהיה ראי' מרב יהודה דשדר קורבני' וכן רבא שדר קורבני' וכן הא דאמר שמואל בגולה אין אסור אלא יום אידם לא היה בידנו להתיר בזמן הזה אפילו דלא אדיקי בזה"ז משום דהוי דבר שבמנין אך משום דמצינו דלא היתה כלל גזירה באינן אדוקים מש"ה מתיר

אבל אי משום דהוי שיתוף בזה"ז וגורם מותר בשיתוף זהו לא מהני משום דהוי דבר שבמנין דלא עדיף שיתוף מן אין אדוקים כלל ולא אזיל ומודה דהוי אסור משום דבר שבמנין אך משום דמצינו ראיה מן התלמוד דלא היתה בכלל הגזירה משא"כ לענין שבועה בשיתוף עם העכו"ם דלא דמי ללפני אידיהן סתם דלגבי אידיהם אינו מפורש הטעם בהמשנה משום מה אסורה אע"פ שידוע הטעם ע"כ הוי דבר שבמנין אבל הכא גבי' שיתוף עם העכו"ם מפורש הטעם שמא יתחייב לו שבועה והתורה אמרה לא ישמע על פיך ע"כ בשבטל הטעם בטל האיסור עיי' בשו"ע יור"ד סי' קט"ז ובמטה יהונתן ז"ל ובפר"ח ז"ל ובזה לכולי עלמא במקום שמפורש בתחילת הגזירה דמפני החשש זו כשבטל החשש בטל האיסור דמתחלה לא נאסרה אלא מפורש מפני חשש וכשבטל החשש בטל האיסור ועיי' בה"ט ב"ה מגילה ס' תר"ץ ס"ק ט"ו ובזה ניחא נמי מה שעמל בנו"ב ז"ל להביא ראי' דב"נ מוזהר על העבודה בשיתוף ולא הביא ראי' מפורש משו"ע /יו"ד/ גופי' ס' קנ"א דלא התירו בשו"ע בזמן הזה קטורת ולבונה למכור לנכרים בזה"ז אלא דווקא במקום דמצוי לו להנכרי לקנות במקום אחר ולמה לא שרינן בשו"ע בזה"ז משום דבזה"ז דהוי בשיתוף והוי כמו בשו"ע או"ח סקנ"ו לענין לעשות שותפות עם הנכרי שמא יתחייב לו שבועה התירו בשו"ע משום דבזה"ז עבודתם בשיתוף אבל לדברינו שפיר ניחא דגבי מכירת לבונה וקטורת הוי דבר שבמנין משו' דנאסרו… /בפירוש/ בהמשנה.

ולפי זה בנ"ד דלא מצינו בשום מקום האיסור וגזירה דלא למכור להם מקום לתפלתם ע"כ בזה"ז דהוי עבודתם בשיתוף ולא אשכחן איסורא דגורם לשיתוף כנ"ל מותר וליכא כאן לא הלאו דלא ישמע ע"פ ולא הלאו דלפ"ע משום דמצוי לו לקנות במקום אחר."

כוכבי בוקר עמוד קא, הרב מנחם שטרן, נדפס תשע"ו

מתרץ שלא ניתן להתיר את 'אזיל ומודה' ע"י שיתוף, כי לדידן אסור השיתוף, והאיסור הוא שעל ידי מעשינו ישמע שם אליל, וזה מתקיים אפילו אם הגוי מזכיר שיתוף שעבורו מותר.

"ולכאורה היה נראה לתרץ בפשטות, דכיון דאיבעיא בגמ' אם האיסור של מו"מ הוא משום הרווחה או משום לפני עור, וכבר ביארנו דענין של הרווחה שייך גם בהני נוצרים לכו"ע, דסו"ס הוא גורם להם להזכיר שם ע"ז [דלדידן הויא ע"ז גמורה אפי' ע"י שיתוף], ולכן הוצרכו הראשונים למצוא טעמים אחרים להתיר המשא ומתן עמהם משום האי חששא של הרווחה."

אורחותיך למדני, יו"ד קלט, אותיות ז – ח

מבאר עיקרון, שהגוי לא מצווה על השיתוף דווקא כאשר הע"ז התבטלה מהעולם וכל מה שנשאר זה זכרונה. כי קשה: מסחר אסור בגלל שגורם לו להשמיע שם ע"ז, והרי התוספות סוברים שהגוי לא נצטוה על שיתוף ואם כן למה אסרו נוצרים. תירוץ ראשון: בשבועה הם מזכירים את השמות בשיתוף, וזה מותר להם. אבל ב'אזיל ומודה' יש חשש שיודו רק לאותו האיש, וזה כבר לא שיתוף. אבל זה לא מסתבר כי כל האמונה באותו האיש היא על דרך השיתוף.

"אלא לפי מה שביארתי הוא אתי שפיר, שאה"נ הוא מצוה על השיתוף, דהיינו מתי שהע"ז בעולם אבל אם נתבטלה הע"ז ונשאר רק זכרונה שוב אין איסור בדבר. ולפי זה יש להבין האיסור לישא וליתן עם הנוצרים אף ביום ראשון שהוא יום אידם כמ"ש שמואל בע"ז ז:. לדעת רבי ישמעאל וכתבו התוספות בע"ז… וכבר כתב רש"י בע"ז ריש ב טעם האיסור, "אסור לשאת ולתת עמהן. כולהו משום דאזיל ומודה לעבודת כוכבים ביום אידו." והוא הוסיף לבאר האיסור בע"ז ו. וכתב 'ואזיל ומודה לעבודת כוכבים, ועבר ישראל משום לא ישמע על פיך'. הרי מבואר ברש"י שאין טעם האיסור הוא משום שהוא גורם הנכרי לעבוד הע"ז שלא במה שהוא מודה להע"ז שאין כאן איסור להישראל כלל ואף אין זה בכלל לפני עור לא תתן מכשול כמבואר בהמהר"ם מלובלין בע"ז ו. ע"ש. וכן הוא בהמאירי בריש הפרק שכתב, "ואע"פ שאף בהרוחה שיך טעמא דמכשול משום דאזיל ומודה, אין זה מכשול בעיקר האיסור ר"ל בעבודתה". אלא הטעם האיסור הוא שהישראל גורם להזכרת השם של הע"ז, וזה אסור אף שהוא גרמא כדמוכח מהלשון של הפסוק, 'לא ישמע על פיך'. ולכן הוא קשה להבין מאי איסור יש כאן בהנוצרים לדעת שמואל ביום ראשון שהוא יום אידם, שהלא אין איסור להזכיר השם בשיתוף כמ"ש התוספות בסנהדרין סג ובבכורות ב: הנ"ל.

אלא לכאורה נראה שהחשש כאן הוא שמא הם מזכירים השם של אותו איש לחוד בלי הבורא שמים וארץ, ולכן אין כאן שיתוף ויש איסור של הזכרה, ואין זה דומה לשבועה שהתם דרכם להישבע בדרך יוחד ולהזכיר אותו איש וגם הבורא שמים וארץ כדרכם, אבל ביום אידם שהם מודים אין סדר להודאתם, וכל איש אמר מה שלבו חפץ ויש חשש גדול שמא הוא מודה רק לאותו איש בלבד בלא דרך השיתוף ובזה יש איסור לדעת שמואל.
אלא נראה שזה אינו, שהלא כיון שהם האמינו באותו איש רק בדרך שיתוף ולהם אין זה איסור כמו שביארתי לעיל, שוב אין שום איסור להודות אף לאותו איש עצמו כיון שממילא אין זה בגדר של ע"ז."

תירוץ שני: שמואל סובר שאכן אין איסור בהזכרת אותו האיש, אלא שיש לחוש מהטעם של לפני עור אם מוכרים להם דבר שראוי לתקרובת, והם הולכים ומקריבים אותו לפני הצלם שלהם שזה כבר עבודה זרה גמורה. ועל גבי זה אנו מקילים כי אין דרכם להביא לבית עבודתם את מה שהם קונים, ובניגוד לנהוג בימי שמואל.

תירוץ שלישי: כשהם מזכירים את שמו של אותו האיש בשוק זה מותר, אבל אם יש להם פסל שלו בבית תפלתם ושם פונים אליו ומשבחים אותו זה נחשב שהם עובדים את הפסל ואסור. ואמנם נהגו להקל כי לא חששו לזה כי זה לא היה מצוי. ואכן הנחל אשכול הקשה מה שייך האיסור לשאת ולתת אם לא הוזהרו על השיתוף, וחוזר על העיקרון בו פתח – כשהאליל כבר לא נמצא בעולם – רק אז לא נצטוו על שיתוף.

"ולכן נראה שיש לבאר סברת שמואל באופן אחר, והוא ששמואל סובר שאה"נ שאין שום איסור אם הזכירו שמו של אותו איש, אלא שיש לחוש לטעם אחר שיש לאסור לשאת ולתת עמהם ביום אידם, והוא מ"ש בגמרא שם בדף ו. שיש לומר שיש חשש של לפני עור אם הם מוכרים להם דבר שראוי לעבודתם. ולכן כיון שאפשר שהם ישתמשו באותו דבר לפני הצלם בבית עבודתם זה הוי בכלל ע"ז גם להנוצרים והוא אסור. אלא שיש לקיים המנהג לפי שבזה"ז אף ביום אידם אין דרכם להביא מה שהם קונים לבית עבודתם, ודלא כבימי שמואל, ולכן לא חשו כלל לזה בזמנינו. וזה כמו שמצינו לגבי יין נסך בהתוספות בע"ז נז: בד"ה לאפוקי "שבזמן הזה אין איסור הנאה במגע עובד כוכבים ביין, כי עובדי כוכבים של עכשיו אין רגילין לנסך לעבודת כוכבים" ע"ש. וכן הוא בנד"ד שבזה"ז אין רגילים להביא מה שהם קונים לבית עבודתם לפני הצלם שלהם, ולכן אפשר לשאת ולתת עמהם אף ביום אידם.
ח. ועוד י"ל בזה לבאר דעת שמואל שאף שאין איסור להזכיר שמו של אותו איש, מ"מ אם הם עשו כן לפני הדמות של אותו איש בבית עבודתם, אז זה נראה ממש כמו שהם מכוונים להשם של אותו דמות וצלם. וממילא זה בכלל ע"ז כיון שהצלם לפניהם משא"כ אם הם הזכירו שמו בשוק בלי שום צלם. ולכן שפיר יש לחוש לזה, אבל מ"מ המנהג להקל עכשיו כיון שהוא לא שכיח כל כך לאזיל ולמודה בבית עבודתם. וכן ראיתי בהספר האשכול בס"מב. שכתב "ומקילין הרבה לשאת ולתת עמהם ביום אידם שאמרו גוים שבחו"ל לאו עע"ז אלא מנהג אבותיהם בידם, ואף על גב דשמואל אמר אפילו בגולה יום אידם אסור, שמואל חזי דהתם אכתי אדוקי בע"ז ביום אידם, וכיון דשמואל לפני אידהן הקיל, ואנן חזינן דגוים שבימינו אפילו היום אידם לא אדוקי דאזלו ומודה, להכי אין לאסור למקילים". ע"ש.

וראיתי בהנחל אשכול הנ"ל שהוא הקשה "ותו איך אמרו בע"ז ו. אסור לישא וליתן ביום אידם משום לפני עור לא תתן מכשול, מאי לפני עור הלא גוי מותר בע"ז אי גם מאמין בבורא שמים". ולענ"ד אין זה קושיא שאה"נ שיש איסור של שיתוף לגוי אם הע"ז בעולם, אבל מתי שהצלם או האיש הנעבד כבר חלף לו, והוא אינו בעולם, ורק נשאר זכרונו, שוב אין איסור של שיתוף והא דעדיין יש איסור לסברת שמואל לישא וליתן עם הנוצרים ביום אידם כבר ביארתי לעיל שזה משום שהם מקריבים מה שהם קונים לפני הצלם שלהם בבית עבודתם, וגם הם מודים לפני הצלם."

דברים שנותרו באיסורם גם בזמן הזה

חפצי הקרבה

חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף ו עמוד ב

"אמנם חפצי הקרבה עדיין אסור, כגון לבונה בזמן הזה. וזה אסור גם בשאר ימות השנה. מיהו מידי דחזי לתקרובת שדרכן בכך, כגון לבונה בזמן הזה דמוכחא מילתא דלהקרבה בעי לה, הא ודאי אסור לעולם ואפי' בשאר ימות השנה, כדלקמן במתני' דאיסורא דלפני עור הוא, ולא שרינן ליה משום איבה ומשום חנופה אפי' איסורא דרבנן שהחליטו בו איסור, כגון גבינה וחמאה וחלב של גוים, וכמו יין נסך, והא לא איצטרכה למימר דמילתא דפשיטא היא. מפי רבינו נ"ר."

גויים שעדיין ממש עובדי אלילים

ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות סימן אלף נא

כותב שנראה שעדיין יש להתרחק מהכמרים

"ונר' הדברים שמן הוודאין מינין כגון כומרים ראוי להתרחק לישא וליתן עמהם ביום אידם. והני מילי במידי דחזי לתקרובת ע"ז…"

בית הבחירה (מאירי) מסכת עבודה זרה דף ו עמוד ב

כותב שלמרות היתרו – במקומות שהגויים ממש עובדי אלילים – אכן אסור.

"ומ"מ אותם הקצוות ששיורי עבודת האלילים ננערו לשם ישראל שבתוכם אסורין בכל אלו על הדרך שהתבאר:"

רבי עבדאללה סומך זבחי צדק (החדשות) חלק ג, סימן קלג

נשאל האם מותר לקבל דורון מהודים עע"ז ביום אידם. דן בזה מעיקר הדין ואז כותב שבאמת השו"ע פסק להקל בכל דינים אלו. ואמנם יש להקשות שאנחנו עוסקים כאן בהודים, אך הבית דוד כתב שלסברת השו"ע גם בגוים אדוקים יש להקל כי בזמן הזה אינם בקיאים בטיב אלילים. ולכן בזמן הזה מותר הכל, ואמנם המחמיר תבוא עליו ברכה, אך אם חושש לאיבה – יקבל.

"ומיהו כל זה לא כתבנו אלא שיטת הדין הגמור, אבל בלאו הכי כל זה מותר כמ"ש מרן ז"ל סעי' י"ב וז"ל יש אומרים… עכ"ל, וכן כתב הגהה… וכי תימא כיון שאנחנו רואים דההודים האלו אדיקי בע"ז בזה"ז, אם כן אסור אפילו בזמן הזה, זה אינו דכבר כתב הרב בית דוד ז"ל דלסברת מרן ז"ל אע"ג דאדיקי בע"ז כיון דאינם יודעים בטיב שלה מותר עי"ש. ואפ' הכא בזה הזמן מותר הכל בין להשאיל בין לשלוח דורון, או לקבל מהם, ואפי' הכי המחמיר שלא לקבל מהם דורון, אפי' בזמן הזה, תבא עליו ברכה, אבל אם חושש משום איבה יקבל ולית לן בה."

בית דוד, יורה דעה סימן עו, לרבי דוד יוסף משאלוניקי (רבו של השולחן גבוה)

השולחן גבוה דן בראש כמרים ששלח דורון סל ביצים לישראל שכנו יום לפני האיד. הוא מעלה שלושה טעמים להתיר – איבה, זה היה יום לפני האיד, בימינו אינם אדוקים. מפלפל בטעם הראשון, שאולי מותר לקבל אבל אחר כך אסור להנות, ולא הארכתי כי זו סוגיא נפרדת. ולגבי טעם ב' – אין לחשוש שכיון שזה דבר רגיל לשלוח יום לפני האיד אז אסור – כי תרומת הדשן הקל לשלוח בקביעות יום לפני האד. ולגבי הטעם השלישי מעיר שאי אפשר לומר על גוי ראש כמרים שהוא לא אדוק. אלא שהטור כתב שאינם עע"ז והב"י הסביר שאינם בקיאים בטיב ע"ז, כלומר אפילו אם הם אדוקים הם לא בקיאים ומותר. אלא שזה לא פשוט, כי הרא"ש כתב 'השתא דלא אדיקי' משמע שצריך שאכן לא יהיו אדוקים. כלומר יש כאן נפק"מ בין הטענה 'אינם אדוקים' לבין הטענה 'אינם עע"ז/אינם בקיאים בטיב אלילים'. הבית דוד לא מכריע בזה.

"מעשה בראש הכומרים שלח דורון סל ביצים לישראל שכנו הקרוב אליו ביום שבת קדש שהוא יום לפני אידו בח"ל, לכאורה נראה דשרי ליהנות מהדורון מג' טעמים א' משום דאם לא יקבלנו איכא למיחש לאיבה. ואע"ג דאמרינן בגמרא בע"ז דהיכא דאיכא למיחש לאיבה יזרקנו כלאחר יד כבר כתב הרא"ש ז"ל רפ"ק דע"ז דאי לא אפשר למזרקיה כלאחר יד יקבלנו משום איבה והכא לא אפשר לזרוק הביצים ולשברם בשבת. ב' מפני שהיה יום א' לפני אידו ובח"ל לא אסיר אלא ביום אד עצמו כמבואר בטור י"ד סימן קמ"ח ג' דפסקי רש"י ז"ל הביאו הרא"ש והריב"ה והר"ן ז"ל שם דבזמן הכל שרי דאין בקיאין בע"ז אלא מנהג אבותיהם ונראה דאין שום אחד מאלו הטעמים מספיק דאי משום איבה אע"ג דשרי לקבל מכל מקום אסור ליהנות ממנו שכן כתב הריב"ה שם ואם א"א לו שלא יקלבנו משום איבה יקבלנו ולא יהנה בו … ואי משום טעם הג' דבזמן הזה הכל שרי כו' שאני הכא שאנו יודעים ורואים שזה הגלח ראש הכומרים הוא אדוק בע"ז ויודע בטיב טינופה ובית התועבה בקרבו בחצרו ובטירותיו וצורות ופרצופים לו שם והוא מופרש שם לאבדם בכל עת וזמן וזה דבר ברור וידוע לכל… ולטעם ב' נראה דאין לחלק שכתב בת"ה סימן קצ"ה דלשלוח להם דורון יזהרו לשלוח יום אחד קודם אד כו' ואם איתא כיון שהוא דבר קבוע כן אזיל ומודי דהא מחמת האד הוא אלא ודאי אין לחלק וטעמא נראה עד"ש הרא"ש רפ"ק ע"ז דכל שעוסק בע"ז אזיל ומודי שאומר סייעתו ע"ז כו'. ולטעם ג' י"ל במ"ש הריב"ה שם והאידנא הכל מותר דלאו עע"ז ולא אזלי ומודו וכתב הרב"י ז"ל כלומר כל מה שנזכר בסימן זה לאיסור האידנא מותר וטעמא משום דלאו עע"ז כלומר דאינם יודעין בטיב ע"ז כל כך וכדאמר פרק קמא דחולין גוים שבח"ל לאו עע"ז הם אלא מנהג כו' ע"כ הרי דקדק לומר דאינם יודעים בטיב ע"ז כל כך משמע דאע"ג דחזינן להו דאדיקי בע"ז שרי דעקר טעמא לאו משום דלא אדיקי אלא שאינם יודעין כל כך בטיבה איברא מלשון הרא"ש אין נראה שכתב השתא דלא אדיקי כלל אפילו ביום אידם שרי כו' משמע דבעינן דלא אדיקי כלל"

שולחן גבוה יו"ד קמח, סעיף ה, ס"ק יז

כותב שרבו הבית דוד הסתפק בגלל שמדובר בכומר ראשי, אבל סתם גוי עע"ז שאינו אדוק מותר לקבל ממנו

"ומתוך דבריו משמע דלא הניח הדבר בשיקול אלא בנדון דידיה דהשולח היה הגלח ראש הכומרים שיודע בטיב ע"ז ואדוק בה כמבואר בדבריו, אבל אם השולח הוא גוי ע"ז ע"ה שאינו אדוק ואינו יודע בטיב ע"ז מותר לקבלו וליהנות ממנו אפילו ביום אידם כך משמע מדבריו יעויין שם"

שו"ת להורות נתן חלק טז סימן לז

נשאל לגבי מתנה שיהודי קיבל מנזירות ביום חגם. ומציין שלא שייך ההיתר של השו"ע כי מדובר בכמרים שהם ודאי אדוקים ואזלי ומודי, ועיקר כוונתם בחלוקת המתנות להסית ולהדיח.

"ב) אלא שיש לדון במש"כ בשו"ע שם (סעי' י"ב) דבזה"ז אינם בקיאין בטיב אלילים ומותר לשאת ולתת עמהם בחגם וכל שאר הדברים, וממש"כ הש"ך שם (סקי"ב) דמ"מ מה שנזכר בסעי' ט' אסור גם האידנא עיין שם. מוכח דיתר הדברים, וכגון הא דקיבל דורון מעכו"ם, אינו שייך בזה"ז. אך נראה דבנדון דידן לא שייך היתר זה, שהרי כל כונת הכומרים הוא לע"ז, ובודאי שהם אדוקין בזה, וכל עיקר כונתם בחלוקת הדורונות היא כדי לקרב לב ישראל לתיפלותיהם וכידוע בעוה"ר, א"כ ודאי דבדידיהו נוהג דין זה גם בזמן הזה. וכן מצאתי בדרכי תשובה (שם סק"ו) בשם בית דוד הספרדי שהכומרים ודאי דהם אדוקים בע"ז גם בזה"ז עיין שם"

למעט כמה שניתן

לאחר שראינו שמעיקר הדין מותר בימינו, וראינו את הטעמים לכך, עתה נראה את הטענה המתבקשת שעל אף שמותר – טוב למעט כמה שאפשר, מאחר שזה היתר שהוא 'אילוץ, ובוודאי נבע מתוך התלות העצומה בגויים והפחד מאיבה . ואמנם יש להעיר שנראה שמי שכתבו כך היו הראשונים שהלכו על הטעם של האיבה, אבל לטעם שגויים שבזמן הזה מנהג אבותיהם בידיהם – אם נבין שזה לא רק לימוד זכות לשעת הדחק אלא טענה עקרונית – אפשר שאין עניין למעט.

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת עבודה זרה פרק א הלכה ג

אנשי העיר גירדא שאלו את רבי אמי האם מותר להכנס לבקר גוים ביום המשתה שלהם. סבר להתיר משום דרכי שלום. הגיע רבי בא ואמר שהברייתא אוסרת זאת. אמר רבי אמי – אילולא הציל אותנו רבי בא – היינו מתירים אפילו את הע"ז שלהם (בדרך גוזמא) וברוך המקום שריחקנו מהם. הרמב"ן והר"ן לומדים ממקור זה שגם כאשר יש צורך או סברא להתיר – אנו שמחים להימנע עד כמה שניתן

"גירדאי שאלון לרבי אמי יום משתה של נכרים מהו וסבר מישרי לון מן הדא מפני דרכי שלום א"ל רבי בא והתני רבי חייה יום משתה של נכרים אסור א"ר אמי אילולא רבי בא היה לנו להתיר ע"ז שלהן וברוך המקום שריחקנו מהם:"

ספר יראים סימן רע [דפוס ישן – עח]

לאחר מביא את ההיתר של איבה ומפקפק עליו מעט, מסיים שהירא את דבר ה' ינוח נשמתו בארצות החיים

"וע"ז סמכו לישא וליתן עמהם ביום אידם שאלמלא מונעים איכא איבה וסמך קטן הוא זה שיש משא ומתן דליכא במניעתו איבה. והירא דבר ה' ינוח נשמתו בארצות החיים"

רמ"א יורה דעה קמח,יב

"ומ"מ בעל נפש ירחיק מלשמוח עמהם אם יוכל לעשות שלא יהיה לו איבה בדבר (ב"י בשם הר"ן)."

לבוש יורה דעה סימן קמח,יב

פוסק כרמ"א

"ומכל מקום בעל נפש ירחיק עצמו מלשמוח עמהן אם יוכל לעשות שלא יהא לו איבה בדבר."

שולחן גבוה קמח אות ל

מבאר שהשו"ע כתב בלשון 'יש אומרים' כי לדעת הר"ן בעל נפש ימעט וכו'

"ומיהו כתב הר"ן שאף על פי כן בעל נפש ימעט וכן כתב הרמב"ן והביא ראיה מן הירושלמי, וזהו שלא כתב רבינו דין זה בסתם אלא בלשון מחלוקת".

חזון איש יורה דעה סב,יב

מבאר שכוונת הר"ן היא שהתירו להמון עם בשל האיבה מבלי לחלק, אבל נכון שבעל נפש ינסה לפלס דרך ישרה איך למעט כמה שאפשר בלי לגרום לאיבה.

"ונראה דכונת הר"ן דבאמת להמון עם התירו משום איבה שלא ידעו להבחין כל מקרה ולפלס אם יכול לשתמוטי בלא איבה, ואם נאסרינהו, יש בזה משום איבה, והלכך שרינן להו, אבל בע"נ יפלס כל ענין וישקוד למעט בדרך ישרה בלא איבה…"

שו"ת עטרת פז (הרב פנחס זביחי, בן דורנו) חלק א כרך ג – חושן משפט, הערות סימן יב הערה א

כותב שיש להחמיר שלא לתת לפועלים נוצרים מתנות ביום החג שלהם. למרות שהשו"ע התיר – הרי נפסק שיש להחמיר בזה כמה שאפשר.

"ואולם בפועלים נוצרים, בודאי שיש להזהר מצד דינא ממש שבשום אופן לא ליתן להם המתנות ביום אידהם, דהרי בעובד עבודה זרה איכא ביה איסור מצד דינא כמבואר בשו"ע יו"ד הנ"ל (סי' קמח ס"ה), וזה פשוט. [ואמנם דמרן בשו"ע שם (סי' קמה סי"ב) הביא את דברי התוס' בעבודה זרה (ב ע"א) והטור (שם) בשם רשב"ם, דאין הדברים אמורים בזמן הזה משום דאינם בקיאים בטיב אלילים ואינם עובדי ע"ז, ולפיכך מותר לשאת ולתת עמהם ביום חגם ולהלוותם, וכל שאר הדברים. והוסיף הרמ"א, ואפילו שנותנים המעות לכהנים אין עושין מהם תקרובת או נוי או אלילים אלא הכהנים אוכלים ושותים בו. ע"ש. ובאמת כדברים אלו מפורש ג"כ בדברי הרמב"ן בחי' לע"ז (יג ע"א) וברא"ש והר"ן והמאירי ובאור זרוע (בריש מס' עבודה זרה), ובריטב"א שם (ו ע"ב). ע"ש. וע"ע במאירי (שם) דס"ל דהנוצרים אינם עובדי עבודה זרה כלל, ודלא כהרמב"ם בהל' ע"ז (פ"ט ה"ד), ועי' באנצ"ת (כרך א עמוד תקז). ע"ש. מ"מ אף בזה יש להחמיר, וכמו שכתב האור זרוע (שם) דהמחמיר תבוא עליו ברכה. יעו"ש. וכל בעל נפש ימעט בזה, כלשון הרמב"ן והר"ן (שם). ע"ש. וראה גם בדברי הרמ"א (שם) מש"כ בזה, וראה גם בשו"ת תרומת הדשן (סי' קצה)."

תרומת הדשן סימן קצה

נשאל האם מותר לשלוח דורון לגויים בניטל (חג המולד) כפי שנהגו הגויים שהיהודים שולחים להם, משיב שיש להזהר באותו היום, ואז מבאר מדוע באמת זה מעיקר הדין מותר. ומתוך זה מסיים שאם אירע שלא היה אפשר לשלוח – אפשר. כלומר למרות שמותר – עדיף להימנע אם אפשר

"… ולכך נראה מי שרגיל לשלוח ביום שלפניו ואירע שחל בשבת שלא יוכל לשלוח בו, נראה דא"צ ליזהר מלשלוח ביום עצמו…"

רמ"א יורה דעה קמח,יב

פוסק כתרומת הדשן

"וכן אם שולח דורון לעובד כוכבים בזמן הזה ביום שיש להם סימן אם יגיע להם דורון בחג ההוא אם אפשר לו ישלח לו מבערב, ואם לא ישלח לו בחג עצמו (ת"ה סימן קצ"ה):"

לבוש יורה דעה סימן קמח,יב

פוסק כרמ"א

"וכן אם שולח דורון לגוי בזמן הזה ביום חגם שאחר ניטל שקורין לו בל"א נייאר יאר רצה לומר שנה חדשה, והם יקחו להם לסימן טוב כשישלחו לו דורון ביום זה ושמחים בו, אם אפשר לו לישראל לשלוח הדורון מבערב קודם שתתחיל חגם והשנה החדשה, יעשה כי יהיה בטל סימנו, מכל מקום אם אי אפשר לשלוח לו מבערב ישלח לו בחגא משום איבה."

נתינת מעות שיגיעו לכומר

טור יורה דעה קמח, יב

כותב כרא"ש

"ואע"ג דמתנדבין ונותנין המעות לכהניהם, מותר לו להלוותן, שאין כהניהם קונין מהם לא תקרובת אליל ולא נויה אלא אוכלים ושותין אותם"

רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה נתיב יז חלק ה

מתיר אפילו המעות מתנדבים בהם לכמרים, כי לא קונים נויי ע"ז ותקרובת אלא אוכלים ושותים.

"ואפילו שאנו קוני' מהם ומלוי' להם ואותן המעות הם מתנדבין ונותנין לגלחין בזמן הזה מכל מה שנותנין לגלחין אין קונין לא נויי עבודה זרה ולא תקרובת אלא אוכלין ושותין אותן ולפי' מותר."

רמ"א יורה דעה קמח יב

פוסק כרא"ש

"ואפילו נותנים המעות לכהנים אין עושין מהם תקרובת או נוי אלילים אלא הכהנים אוכלים ושותים בו."

התרומה והגה"מ מוסיפים טעם להיתר:

ספר התרומה הלכות עכו"ם סימן קלד

למרות ההיתרים – לכאורה אסור לתת מעות ביום אידם מפני לפני עור, שהולכים ונודרים בהם תקרובת לע"ז. אמנם יש לסמוך שהמעות שנותנים להם לא מיועדים לתקרובת ממש, וגם אין בעיה אם ילכו לקנות במעות אלו ע"ז כי יכולים להשיג מעות ממקום אחר, ואין זה 'תרי עברי דנהרא'.

"ומ"מ יש לאסור מטעם לפני עור לא תתן מכשול שהולכין ונודרין תקרובת לעכו"ם מן המעות ביום אידם ויש לסמוך באותם מעות שנותנין אינן קרויין תקרובת כי אם אותן שהם לקנות תשמישי עב"ז כדתנן לקמן פ' רבי ישמעאל (נ"א ע"ב) מצא בראשו מותרת משם אין ראייה דמותרין איכא למימר משום דלא אסרינן אלא תקרובת שהיא כעין פנים אבל מ"מ תקרובת מקרי ואסור להלוותן משום לפני עור וגו' ויש להתיר מטעם דאין נותנין כ"כ שלא יוכלו אותו מעט ללותו מעכו"ם אחרים אפי' לא היינו מלוין להם דהא גבי לא יושיט כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח מוקי לה לקמן דווקא בתרי עברי דנהרא שלא היה יכול ליקח אם לא נתן לו ישראל"

הגהות מיימוניות הלכות עבודה זרה פרק ט,ב

ואפילו אם נותן המעות לכומר – אין בזה כלום, כי ברור שהגוי היה מוצא מקור אחר להשיג מעות, ועוד שר"ת אסר רק מכירת תקרובת.

"ואפילו אם העובד כוכבים נותן מאלו המעות שהישראל מלוה או נותן אותם לכומר אין בכך כלום שאין נותן לו כל כך שלא היה מוצא במקום אחר אם הישראל לא היה מלוה לו ועוד למקח וממכר אר"ת שאינו אסור אלא מידי דתקרובות סה"ת:"

היתרים לשותפות

יסוד האיסור

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף סג עמוד ב

הגמרא אומרת שאסור לגרום לאחרים לידור ולקיים בשם ע"ז, וזה מסייע לאבוה דשמואל שאסר לעשות שותפות עם גוי שמא יתחייב שבועה וישבע לו בע"ז.

"ולא יגרום לאחרים שידרו בשמו ושיקיימו בשמו – מסייעא ליה לאבוה דשמואל, דאמר אבוה דשמואל: אסור לאדם שיעשה שותפות עם הנכרי, שמא יתחייב לו שבועה, ונשבע בעבודה זרה שלו, והתורה אמרה לא ישמע על פיך"

וכך נפסקה הלכה באופן ברור:

שאילתות דרב אחאי פרשת יתרו שאילתא נב

פוסק את האיסור של הגמרא

"ולא ישמע על פיך שלא ידור בשמן ולא יקיים בשמן ולא יגרום לאחרי' שידרו בשמן ושיקיימו בשמן מסייע ליה לשמואל דאמר אסור לעשות שותפות עם גוי שמא נתחייב לו שבוע' ונשבע לו בשם עבודה זרה שלו והתורה אמרה ושם אלהי' אחרים לא תזכירו"

רי"ף מסכת סנהדרין דף טז עמוד ב

"דשמואל דאמר אבוה דשמואל אסור לישראל שיעשה שותפו' עם העובד כוכבי' שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בעבודת כוכבי' שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך"

פסקי רי"ד מסכת בכורות דף ב עמוד ב

"אמ' אבוה דשמואל אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי, שמא יתחייב לו שבועה, ונשבע לו בשם ע"ז שלו, והתורה אמרה17 (ו)לא ישמע על פיך"

תשובות הגאונים – גאוני מזרח ומערב סימן קב

רב שר שלום מסייג את האיסור שאסור אמנם לעשות שותפות, אבל ודאי שאם הגוי כבר התחייב שבועה ליהודי – מותר להשביעו, כי אולי הוא יודה ולא ישבע, ואף אם ישבע הרי זה יהיה על פי בית המשפט ולא על פי היהודי. ואם לא נאמר כך – נמצא ממונם של ישראל כלה, והתורה חסה. סיוג זה הוא חשוב, ונראה בהמשך שר"ת וראשונים רבים הלכות בכיוון זה.

"והכי אמר רב שר שלום גאון. ואסור לישראל שיעשה שותפות עם הגוי שהוא יתחייב לו שבועה ונמצא משביעו בשם ע"ז שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך אבל ודאי אם נתחייב לו שבועה מותר לדון עמו להשביעו אפשר שמודה לו וכ"ש כשמשביעי' אותו בי דאר שהרי ע"פ בית דינו נשבע הוא שאם אין אתה אומר כן יוודע הדבר להם שאסור לה' להשביעם ועושין לכתחילה וטורחין עד שיפול ממון ישראל בידם ויכפרו אותו ונמצא כלה ממונו של ישראל והתורה חסה על ממונ' של ישראל."

מספר האורה משמע להדיא שרש"י סבר שאסור להשביע נוצרי ביראתו, וכינה את זה 'עבודה זרה':

ספר האורה חלק ב [קנג] דין שבועות עבודה זרה

"[קנג] דין שבועות עבודה זרה.

פעם אחת נתחייב גוי שבועה לרבי, והוליכו רבי עד פתחה של עבודה זרה. כאילו הוא רוצה להשביעו. אבל לא היה בלבו להשביעו, שהרי אמרו חכמים אסור לו לאדם שיעשה שותפות עם הגוי, שמא יתחייב לו שבועה [ונשבע בעבודה זרה שלו] והתורה אמרה לא ישמע על פיך [שמות כ"ג י"ג] אבל מראה היה כדי שיודה, והביאו רקב העצמות הקדשים והניח הגוי עליהן פרוטה. כדי לקלון עבודה זרה ויאמן רבי ונתן לו זמן לשבועתו. ומאותו היום קבל עליו רבי שלא יתן עם הגוי באמונה דבר שגדול בעיניו שמא יכפור הגוי ולא יזמיננו לשבועה, כדי שלא יניח גוי מעות למרקולוס ונמצא עבודה זרה נהנית על ידו. ועוד שמראה כאלו יש ממש בה שהוא מביא לעבודה זרה לישבע בה:"

ההיתרים

תוספות מסכת סנהדרין דף סג עמוד ב

התוספות מביאים שלדעת רשב"ם ברור שאסור לקבל ממנו שבועה, ולדעת ר"ת אמנם עדיף לא לעשות שותפות כדי להימנע מהמצב הזה, אבל אם הגיע לכך – מותר להשביעו, שהרי למדנו שנפרעים מלוה על פה מהגוי ביום אידם, מפני שהוא מציל מידם. ואמנם שם זה ספק אם יודה. מכל מקום יש עוד טעם – הם נשבעים בקדושים שלהם, ואינם תופסים מהם אלהות, ואע"פ שמזכירים בשבועה שם שמים והם מתכוונים לדבר אחר כלומר לישו, מכל מקום עצם ה'שם שמים' הוא לא שם ע"ז, וגם הם מתכוונים לבורא עולם, ולמרות שמשתפים שם שמים ודבר אחר – לא מצאנו שיש איסור לגרום לאחרים לשתף, ואין בזה לפני עור כי בני נוח לא הוזהרו על השיתוף.

"אסור לאדם שיעשה שותפות – אמר ר' שמואל כ"ש שבועה עצמה דאין לקבל הימנו ור"ת אומר מותר לקבל הימנו השבועה קודם שיפסיד כדאמר בפ"ק דמס' ע"ג (דף ו:) דמלוה ע"פ נפרעין ממנו מפני שהוא כמציל מידם ולא חיישינן דילמא אזיל ומודה ואע"ג דהתם ספק והכא ודאי

מ"מ בזמן הזה כולן נשבעים בקדשים שלהן ואין תופסין בהם אלהות ואע"פ שמה שמזכירין עמהם ש"ש וכוונתם לדבר אחר מ"מ אין זה שם עבודת כוכבים גם דעתם לעושה שמים ואע"פ שמשתפין שם שמים ודבר אחר לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף ולפני עור ליכא דבני נח לא הוזהרו על כך."

תוספות מסכת בכורות דף ב עמוד ב

חוזר על דברי התוספות בסנהדרין. ומוסיף שכתוב 'תיתי לי דלא עבדי שותפות עם גוי', ומשמע מזה שיש כאן איזו מידת חסידות, כי אם זה איסור גמור מה המעלה בכך.

"שמא יתחייב לו עובד כוכבים שבועה – מכאן אוסר רבינו שמואל קבלת השבועה מק"ו ור"ת מתיר מפני שהוא כמציל מידם כדתניא פ"ק דמס' ע"ז (דף ו:) מלוה על פה גובין מהן מפני שהוא כמציל מידם אע"ג דאזיל ומודה ויש לחלק בין ספק לודאי עוד מייתי ר"ת ראיה מההיא דפרק [בתרא] דמגילה (דף כח.) דאמר אבוה בר איהי תיתי לי דלא עבדי שותפות עם עובד כוכבים ואי אסור מאי רבותיה וכן פר"ת שלא היו נזהרים משלש סעודות מדאמר פרק כל כתבי (שבת דף קיח:) תיתי לי דקיימית ג' סעודות משמע שכולן לא היו נזהרים בהן עוד פר"ת בזמן הזה כולן נשבעים בקדשים ואין תופסין בהם אלהות ואע"פ שמזכירין [עמהם] שם שמים וכוונתם [לד"א מ"מ] אין זה [שם] עבודת כוכבים כי דעתם לשם עושה שמים וארץ ואע"ג שמשתתף ש"ש ודבר אחר אין כאן לפני עור לא תתן מכשול דבני נח לא הוזהרו על כך ולדידן לא אשכחן איסור בגרם שיתוף."

שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ספר סיני וליקוטים סימן רצז (תתתצה)

המהר"ם נשאל על כך שנשבעים ב'אשמת שומרון' (מן הסתם זו צנזורה). ומשיב שאף הוא צווח על זה ואין שומע, ולדעתו זו סיבת ההתמוטטות של נכסי בעלי בתים. ואין בידו למחות כי סומכים על ר"ת שסובר שגוים בחו"ל אינם עע"ז, ומכאן מביא את ההסבר של התוספות במדויק על כך שמכוונים לשמים ואף שמשתפים – לא נאסר להם. ואף באיסורים גמורים אינם מקשיבים – ק"ו בדברים שיש להם על מי לסמוך. ומי שאמר שמהר"ם התיר – משקר, כי דרכו להחמיר בכל מחלוקת של הגדולים, אא"כ פשט ההיתר על פי המנהג.

"ועל שכתבת על הנשבעים באשמת שומרון ועיקר משאם ומתנם סומכין על זה וחייתם (הקדישים) [בקדישים].

אף לדידי קשיא לי, וכמה פעמים צווחתי כי כרוכיא על ככה ואין שומע. ומרגלא בפומי שעל הדבר הזה נכסי בעלי בתים מתמוטטין והחובות מתקלקלים, מדה כנגד מדה בקדירה שמבשלים בה מתבשלים (מבשלים). ואין בידי למחות לפי שתולין [ב]אילן גדול, ר"ת שמתיר משום דגוים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז הן, ועוד כי בזמן הזה כולם נשבעים בקדישים שלהם ואין תופשים בהן אלהות. ואע"פ שמזכירין עמהם שם שמים [ומכונין] עצמם לישו הנוצרי, מ"מ אין מזכירין שמו בפירוש, ואם בלבם מחשבין עליו דברים שבלב אינו דברים. ועוד, כי דעתם לעושה שמים וארץ, ואע"פ שמשתפין שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, לא אשכחן שיהא ישראל אסור לגרום לגוים שלא ישתפו שם שמים ודבר אחר.

ואפילו באיסורים גמורים שאין להם שום צד סמך להתר אינם (נשבעין) [נשמעין], לא כ"ש בדבר זה שיש להם קצת משען ומשענה שלא (ישמיעו) [ישמעו] לנו, ועבדי עובדא בנפשייהו לעבור על דברי רבינו שמואלג. וכמה סמיות עיניהם, כסבורין הם להרויח ויותר ממה שהם מרויחין הן מפסידין. והמגיד שאני הוריתי להיתיר כיחש לך, כי בכל דבר שהגדולים חלוקים אני מורה להחמיר, לבר מהיתר פשוט שפשט היתירו על פי מנהג קמאי דקמן:"

מחד אנו רואים שהוא הכיר את ההיתר של ר"ת ממש כפי שמוצג בתוספות. אך מנגד הוא סבר שיש להחמיר כי רשב"ם אסר. אמנם, עיין בפרק הבא שמהר"ם במקום אחר הציג את ההיתר אחרת.

ספר מצוות גדול עשין סימן פב

מביא את ר"ת כפי שמופיע בתוספות

"…פסק רבינו יעקב שאם נשתתף שבועה עצמה מותר לקבל ממנו מפני שהוא כמציל מידם, ובפרק בתרא דמגילה (כח, א) משמע שרבים לא היו נזהרים בזה מדקאמר אבוה בר איהי תיתי לי דלא עבדי שותפות עם גוי, ועוד דבזמן הזה הם נשבעים בקדשים שלהם והם ודאי אין תופסין בהם אלהות, אע"פ שמזכירין שם שמים עמהם [ו]לא מצינו שיהא אסור לגרום לאחרים לשתף"

רא"ש מסכת סנהדרין פרק ז, ג

מביא את ר"ת כמו שמופיע בתוספות (מציל מלוה על פה, 'תיתי לי', בדיעבד מותר להשביע ולכן העולם לא נזהרים באיסור, ועוד שנשבעים בקדושים, ואע"פ שמשתפים – לא נאסרו בכך)

"ור"ת אומר דאחר שנשתתף עמו מותר לקבל הימנו שבועה קודם שיפסיד כדאמרינן בפ"ק דמסכת ע"ז (דף ו ב) דמלוה על פה נפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידם אע"ג דאזיל ומודה. ומיהו יש לחלק דהתם ספק והכא ודאי. ועוד הביא ראיה ר"ת מפרק בתרא דמגילה (דף כח א) דאמר אבוה בר איהי תיתי לי דלא עבדי שותפות עם העכו"ם ומאי רבותיה אלא משמע דלא זהירי עלמא בההיא דאבוה דשמואל והוא היה נזהר. כההיא דפרק כל כתבי הקודש (דף קיח ב) תיתי לי דקיימי שלש סעודות. ונ"ל דמותר. מלישנא דאבוה דשמואל. דאם איתא דאסורג הוה ליה למימר ישראל שהיה לו שותפות עם העכו"ם ונתחייב לו שבועה שלא ישיבעהו משום שנא' לא ישמע. אבל השתא משמע שאסור לאדם שיעשה שותפות עם העכו"ם שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בע"ז אבל אם נשתתף מותר לקבל הימנו שבועה קודם שיפסיד ממונו כיון שכבר יש לו שותפות עמו ומכל מקום צריך ליזהר תחילה שלא יעשה שותפות עם העכו"ם כדי שלא יגרום לו להזכיר שם דע"ז. וכיון דליכא איסור בשבועה לא היו נזהרין העולם כל כך בההיא דאבוה דשמואל ואבוה בר איהי היה נזהר. ועוד יש היתר בזמן הזה כי נשבעין בקדושים שלהן ואין תופסין בהן אלהות ואע"פ שמזכירין שם שמים וכוונתם לדבר אחר מ"מ אין מזכירין שם ע"ז וגם דעתם לעושה שמים וארץ ואע"פ שמשתתפין שם שמים ודבר אחר ד לא אשכחן דאסור לגרום אחרים לשתף ומשום לפני עור ליכאה דלא הוזהרו בני נח על כך:"

תוספות הרא"ש מסכת סנהדרין דף סג עמוד ב

מביא כמו בדבריו בהלכות, וכאן אין צנזורה, ומוזכר שהם מזכירים שם שמים ומתכוונים לישו הנוצרי, ואעפ"כ לא הוזהרו על השיתוף

"אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי. אומר רבינו שמואל דכל שכן שבועה עצמה לא יקבל, ור"ת אומר אם נשתתף מותר לקבל שבועה קודם שיפסיד כדאמרי' בפ"ק דע"ז דמלוה על פה נפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידם אע"ג דאזיל ומודה, ומיהו יש לחלק דהתם ספק והכא ודאי, ועוד מייתי ר"ת ראיה מפ' בתרא דמגלה דאמר אבוה בר איהי תיתי לי דלא עבדי שותפות עם הגוי ומאי רבותיה אלא משמע דלא זהירי עלמא בההיא דאבוה דשמואל והוא היה נזהר כההיא דפ' כל כתבי תיתי לי דקיימית ג' סעודות, ועוד דבזמן הזה נשבעין בקדשין שלהם ואין תופשין בהן אלהות אע"פ שמזכירין שם שמים וכוונתן לישו הנוצרי מ"מ אינם מזכירין שם ע"ז וגם דעתם לעושה שמים וארץ ואע"ג שמשתפין שם שמים ודבר אחר לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף, ומשום לפני עור לא תתן מכשול ליכא דבני נח לא הוזהרו על כך"

רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה נתיב יז חלק ה

מביא את ההיתר כמו בתוספות. אמנם מזכיר את ההיתר האחרון של השיתוף בשם ר"י ולא בשם ר"ת.

"ואם נשתתף עמו כתב רש"בם שאם נתחיי' לו הגוי שבועה שאסור לקבלה ממנו. ור"ת כתב שמותר לקבלה ממנו כיון שנשתתף עמו כבר שלא יפסיד ממונו וכן נראה עקר וכן כתב הר"אש שמותר. וכתב ר"י כי יש התר אחד בזמן הזה כי נשבעין בקדשים שלהם הנקרא עון גליון ואין תופסין בהן אלהות ואע"פ שמזכירין שם שמים וכוונתם לישו הנצרי מ"מ אין מזכירין שם עבודה זרה וגם דעתן לעושה שמי' וארץ ואף על גב דמשתפין שם שמים ודבר אחר לא מצינו שאסור לגרום לאחרים לשתף וגם משום ולפני עור לא תתן מכשול ליכא דלא הוזהרו בני נח על השתוף ע"כ."

האגודה מסכת סנהדרין פרק ז – ארבע מיתות, דף סג,ב

מביא את ההיתר כמו בתוספות

"…ורבינו תם אמר שאם נשתתף מותר לקבל שבועה הימנו וראייה דקאמר אבוה בר רבי איהי בפרק (קמא) [בתרא] דמגילה [כ"ח ע"א], תיתי לי דלא עבדי שותפות בהדי דכותי משום דחסידות הוי, ועוד דבזמן הזה כלן נשבעין בקדישין ואין תופסין בהן אלהות, ואעפ"י שמשתפין שם שמים ודבר אחר לא אשכחנא דאסור לגרום לאחרים לשתף, דבני נח לא הוזהרו על כך."

האגודה מסכת גיטין פרק ה – הניזקין

באופן דומה לדבריו בסנהדרין האגודה מביא את מחלוקת ר"ת ורשב"ם. אלא שכאן הוא טוען שאף רשב"ם יודה להתיר בימינו שהם נשבעים בקריסין שלהם ומשתפים שם ע"א עם דבר אחר.

"לרבינו תם דמפרש דווקא שותפות אמרו חכמים אסור לעשות עם הכותי שמא יתחייב לו שבועה אבל אם כבר נתחייב לו שבועה מותר לקבל הימנו איכא לאוקמא בשטר שיש בו רבית מן הכותי וכותי שקבל עליו לדון בדיני ישראל אבל רשב"ם אמר דאסור לקבל הימנו שבועה קשה. יש לומר דמיריי בגר תושב ואף לרבי שמואל מותר לקבל עתה שבוע' שנשבעין בקריסין שלהם ומשתתפים שם ע"א עם דבר אחר."

האגודה מסכת בכורות פרק א – הלוקח עובר חמורו

דבריו דומים למקורות דלעיל. אלא שכאן הוא אומר שמשתפים קדישים עם התלוי. ונראה שיש כאן שיבוש וצנזורה.

"ב. אסור לאדם שיעשה שותפות עם הכותי שמא יתחייב לו שבועה, והתורה אמרה [שמות כ"ג] לא ישמע על פיך. ובזמן הזה מקבלין שבועה מכותים מפני שהם משתתפים קדישים עם (האותו) [התלוי] עיין פרק הניזקין ופרק שום היתומים [כ"ב ע"ב]."

התשב"ץ קטן מנמק את ההיתר בכך שהגוי מתכון לשתוף כשהוא נשבע, אבל דברים שבלב אינם דברים, ונראה שזה ממש כדברי תוספות. ואז מופיעים סוגריים שזה דווקא בגוי עע"ז כידוע. ונדמה שזו צנזורה

ספר תשב"ץ קטן סימן תקכ

"ואומר הר"ם ז"ל אם חייב גוי לעשות לישראל שבועה מותר לקבלה ממנו. כדפירש ר"ת ובלבד שלא ישבע באלהיו בפירוש. לפי שמה שאסור ליקח שבועה מן הגוי זה אינו כי אם מדרבנן כדאיתא בפ"ק דבכורות (דף ב) אמר אבוה דשמואל אסור לעשות שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו הגוי שבועה והתורה אמרה ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך לישראל הוא דאסור מדאורייתא להזכיר שם ע"ז על פיו אבל לגרום זהו מדרבנן ומותר מפני שהוא כמציל מידם. ורבינו שמואל אוסר מק"ו משותפות. אמנם העולם רגילים כר"ת כדאיתא בפ"ק דע"ז (דף י) ומעלה בערכאות של עכו"ם מפני שהוא כמציל מידם אע"פ שאסור לילך בעש"ג כדכתיב כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים וכדי להציל מידם מותר. אע"פ שמתכוין הגוי לשתוף כשהוא נשבע. אין בכך כלום לפי שדברים שבלב אינן דברים (והיינו דוקא בגוי עובד ע"ז כידוע):"

ובאופן כמעט זהה כתב הרשב"א:

שו"ת הרשב"א חלק ז סימן תקכד

מתיר בשם ר"ת בטענה שהוא מציל וזה איסור דרבנן. ואף שהגוי מתכוון להשבע באלהיו – אין בכך כלום, כי דברים שבלב אינם דברים. כלומר, אף שהגוי מכוון ליש"ו – אין בזה בעיה כל עוד בפיו הוא אומר רק שם אלוהים. אמנם יש להדגיש שגם מדבריו נשמע בבירור שאילו הגוי היה נשמע בשם יש"ו – ודאי זה היה אסור. כלומר רק כאשר הגוי בפועל משתף הוא אינו ע"ז, אבל אם בכללי הוא משתף אבל עתה עובד רק את האליל – הרי הוא באותה העת עע"ז.

"שאלת גוי שחייב לישראל שבועה מותר לישראל לקבלה ממנו וכן פירש רבינו תם ובלבד שלא ישבע באלהיו ומה שאסור ליקח שבועה מהם אינו כי אם מדרבנן והואל והוא מדרבנן מותר מפני שהוא כמציל מידם ואעפ"י שאסור לילך בערכאותיהם כדכתיב כי לא כצורנו צורם מכל מקום כדי להציל מידם מותר ואעפ"י דשמא הוא מתכוין לישבע באלהיו שהוא נשבע אין בכך כלום לפי שדברי' שבלב אינם דברים:"

חידושי הרשב"א מסכת גיטין דף נ עמוד ב

כאן הרשב"א מביא את ההיתר של ר"ת מבלי להסביר כמעט.

"ואסיקנא והלכתא יתומים שאמרו גדולים ואין צ"ל קטנים בין לשבועה בין לזיבורית. ולמ"ד נזקקין לנכסי יתומים לכתובת אשה משום מזוני או משום חינא משכחת לה לשבועה בבאה ליטול כתובתה, ולמ"ד דאין נזקקין אא"כ ריבית אוכלת בהן משכחת לה בגר תושב שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז ולא קבל עליו שלא ליטול רבית, וא"נ בגוי כדברי ר"ת ז"ל דפי' דהא דאמרי' דאסור לעשות שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו שבועה והתורה אמרה לא ישמע על פיך דוקא לכתחלה אבל אם נעשה ונתחייב לו שבועה מותר להשביעו, אבל רש"י ז"ל אסר אפי' בדיעבד."

ספר מצוות קטן מצוה קיט

מביא את האיסור ואומר שבימינו לא נזהרים כי הגוים נשבעים בשם. אבל אותם (הכוונה ליהודים לפי פירושו של הסמ"ק מצוריך. לקמן) שנשבעים במלאכים ושמש וכו' – עוברים בלאו גמור.

"שלא להדיח רבים דכתיב (שמות כ"ג) לא ישמע על פיך (פיר' וזהו המדיח שגרם שישמע עכו"ם על פיו) ובכלל זה שלא ידור בשם עכו"ם (דף כ') ולא יקיים בשמה ואסרו חכמים לעשות שותפות עם העכו"ם (דף ס"א) שמא יתחייב לו שבועה וישבע בעכו"ם שלו ועתה אין אנו נזהרין לפי שהגוים נשבעים בשם ואותן שנשבעים במלאכים כגון מיכאל ושמש וירח וככבים וחביריו עוברים בלאו גמור."

סמ"ק מצוריך (פירוש קדמוני מהמאה ה13 או ראשית ה14) על הסמ"ק, לרבי משה מצוריך, מצוה קיח בסמ"ק אות ס:

מביא את האיסור, ומסביר שעכשיו שהגוים נשבעים רק בשם – אין בזה איסור. ואף שהם חושבים שהשם מכוון לישו – אינם מזכירים את שמו במפורש. והקדשים שלהם אינם בעיה. ורשב"ם אוסר, אמנם העולם רגילים כר"ת למרות שאסור ללכת לבתי משפט של גוים מותר כי מציל מידם. וחוזר על כך שיש חשש שמתכוין לישו שלו בשבוע – כיון שנשבע בבורא – דברים שבלב אינם דברים. ע"כ מביא מהתשב"ץ הקטן. ומוסיף שישראל נצטוו שלא לשתף שם שמים ודבר אחר שנאמר בלתי לה' לבדו, ולכן הנשבעים במלאכים וכובים – עוברים בלאו גמור.

"וגם אסור לעשות שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו הגוי שבוע ונשבע בעבודה זרה שלו ועובר לא ישמע על פיך ועכשיו אין נזהרין מזה שאין גוים נשבעין רק בשם, ואע"פ שחושבים שהנוצרי הם שם מכל מקום אין מזכירין שמו ואף על פי שמזכירין הקדישים עם השם לא נצטוו בזה. רבינו שמואל אוסר מק"ו משותפות דאסור אמנם העולם רגילין לעשות עמו רבינו תם שמתיר כדאיתא פרק קמא דדמגילה… ומעלה בערכאות של גוים מפני שהוא כמציל מידם אע"פ שאסור ללך בערכאות של גוים דכתיב כי לא כצורינו צורם ואויבינו פלילים מ"מ כדי להציל מידם מותר אע"פ שאסור שמא מתכוין לישו שלו כשהוא נשבע בבורא אין בכך כלום שדברים שבלב אינם דברים ע"כ לשון תשב"ץ (סי' תק"כ) אבל ישראל נצטוו בזה שלא לשתף שם שמים בדבר אחר שנאמר בלתי לה' לבדו והנשבעים במיכאל ובגבריאל וחמה ובלבנה עוברים בלאו גמור, ע"כ לשון ס"ק."

הגהות מיימוניות הלכות שלוחין ושותפין פרק ה, י

מביא את ההיתר של ר"ת אך בשם רשב"ם דוקא.

"[ה] פרא"ם שאין איסור אלא שותפות שמשתתפין במעותיהן וקונין יחד בשותפות אבל לישא וליתן מותר כדאיתא בריש ע"ז דלא אסר אלא בימי אידיהן ותניא הולכין ליריד של עכו"ם לוקחין מהן כו' וכן הרבה בתלמוד ופסק רשב"ם שאם נשתתף וחייב שבועה מותר לקבל מפני שהוא כמציל מידם ובפרק בתרא דמגילה משמע שרבים לא היו נזהרים מזה מדקאמר אבוה בר איהי תיתי לי דלא עבדי שותפות עם העכו"ם ועוד דבזמן הזה הם נשבעין בקדשים ואין תופסין בהן אלהות אע"פ שמזכירין שם שמים עמהם לא מצינו שיהיה אסור לגרום לעכו"ם לשתף ס"ה ע"כ:"

רבי יהודה אלמנדרי

(או אלמאדרי, חי במאה ה13 בחלב, חיבר פירושים על הרי"ף) סנהדרין סג, ב.

מביא את ההיתר כפי שמופיע בתוספות, בלי צנזורה כלומר תוך הזכרה שמדובר בישו הנוצרי.

"תוספת אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי אומר רבינו שמואל דכל שכן שבועה עצמה דאסור לקבל ממנו ור"ת אומר דאף נשתתף מותר לקבל שבועה קודם שיפסיד כדאמרי' בפר' קמא דע"ז דמלוה על פה נפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידם אע"ג דאזיל ומודה ומיהו יש לחלק דהתם ספק והכא ודאי ועוד מיתי ר"ת ראיה דקאמ' אבות בר איהי בפ"ק דמגילה תיתי לי דלא עבדי שותפותא בהדי גוי ומאי רבותיה כי ההוא דפרק כל כתבי תיתי לי דקיימי שלש סעודות משמע שלא היו כולם נזהרים, ועוד בזמן הזה כולם נשבעין בקדשים שלהם ואין תופשין בהם אלהות ואע"פ שמזכירין עמהם שם שמים וכונתם לישו הנצרי מכל מקום אין זה שם ע"ז, וגם דעתת (צ"ל דעתם. ד"ש) לעושה שמים וארץ, ואע"פ שמשתפים שם שמים ודבר אחר לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף, ולפני עור לא תתן מכשול ליכא דבני נח לא הוזהרו על כך".

מקורות שמציגים את ההיתר באופן אחר

בספר הישר מובא רק שיש לדייק בדיעבד מותר, וראיה מ'מציל מידם'. הטעם של שיתוף לא מוזכר. אך רשב"ם מהסס בזה כי אם השותפות נאסרה ודאי שהשבועה נאסרה, ועוד שלא די שגורם לו להזכיר ע"ז אלא שמשתף שמים לע"ז (וזה חמור יותר). ניתן לפרש זאת בשתי דרכים: 1. הטעם של שיתוף אכן אינו מדברי ר"ת אלא טעם נוסף שהתוספות מביאים כדי להסבירו. ואולי זה מסביר את העובדה שרבינו ירוחם הזכיר את ההיתר בשם ר"י. 2. השמועה נכתבה בטרם ירד ר"ת לעומק הסוגיא, ורק מאוחר יותר הגה והתחזק בטעם של השיתוף.

ספר הישר, תקכג (יש לשים לב, זה לא נמצא בכל המהדורות)

"והאמר אבוה דשמואל… ודייק דלשון אסור לו לאדם דמשמע לכתחלה אסור לגרום שבועה הא דיעבד שפיר דמי. כלומר אם גרם כבר. ומביא ראיה מהא דאמרי' וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם. וכאן נמי מציל מידם הוא. ורבינו שמואל מהסס בה ואומר השתא הגרמת שבועה אסור מדאמר אבוה דשמואל אסור לו לאדם שיעשה שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו שבועה דמשמע שמא יגרום כל שכן לקבל שבועה מן הגוי להדיא דאסור. דאין לך לא ישמע על פיך גדול מזה. ועוד דמוסיף בה. לא דיו שגורם להזכיר ע"ז אלא שמשתף שם שמים לע"ז…. כך נראה לרבינו שמואל בר' מאיר זצ"ל…"

תוספות גיטין נ, ב 'יתומים'

הגמרא שם עוסקת בשותפות בין ישראל לגוי. התוספות בגיטין שואלים כיצד זה יכול להיות. הם מזכירים את ההיתר אך לא מזכירים את הטעם של השיתוף אלא רק את זה משדובר באסמכתא בעלמא, שניתן להעמיד שנאסר רק כאשר דנים בדיני ישראל ומכריחים את הגוי להישבע ביראתו. אבל לפי רשב"ם צריך לומר שמדובר בגמרא בגר תושב שלא עע"ז. העובדה שתוספות לא מזכירים כאן את ההיתר של שיתוף מחזק את הכיוונים שהצעתי בדברים שהקדמתי לספר הישר.

"ולר"ת דמפרש דדוקא שותפות אמרו חכמים (סנהדרין דף סג:) דאסור לעשות עם העובד כוכבים שמא יתחייב לו שבועה אבל אם כבר נתחייב מותר לקבל הימנו כדי להציל מידו וקרא דמייתי לא ישמע על פיך (שמות כג) אסמכתא בעלמא דקרא בישראל איירי אתי שפיר דאיכא לאוקמי בשטר שיש בו רבית ובעובד כוכבים שקיבל עליו לדון בדיני ישראל אבל לפי מה שפי' רבינו שמואל דאסור לקבל הימנו שבועה מק"ו דשותפות קשה וי"ל דמיירי בגר תושב שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים"

תשובות ופסקים לר"י הזקן סימן קל"א

מנמק את ההיתר בכך שנשבעים בעצמות קדישים ואין זו הע"ז עצמה אלא סתם עצמות רקובות.

"דין שבועה של גוי, עכשיו שאינו נשבע אלא בעצמות קדישים. ולא בע"ז עצמה. ואין זה רק מלא תרווד רקב. אך עמא דבר להחמיר. וכן נכון. פעם אחת נתחייבה גויה שבועה לרבי והוליכה עד פתח של ע"ז… (להמשך הסיפור ראה בספר האורה לעיל, שם הובאו הדברים מילה במילה)"

שערי תשובות למהר"ם מרוטנבורג, אות צז, עמוד 31

כאן, בניגוד למקור הקודם במהר"ם – לא מוזכר ההיתר של שיתוף, אלא דבר שונה – הקדושים שלהם נקראים בשמות בני אדם, ואין הוכחה מתוך השם שמדובר באלהות, ולכן אין איסור להזכירם.

"וקבלתי דוקא היכא ששם משמע שמות אלהות אבל עתה שהקדושים שלהם נקראו בשמות בני אדם שאין הוכחה מתוך השם לאלהות אין קפידא בכך באזכרתם ולשון המקרא משמע כן ושם אלקים אחרים לא תזכירו".

ספר אור זרוע חלק ד פסקי עבודה זרה סימן קמב

מביא את רשב"ם ור"ת, ומציג שטעם ההיתר הוא שגוים בחו"ל אינם עע"ז, מנהג אבותיהם בידיהם.

"בפ"ק דבכורות אמר אבוה דשמואל אסור לאדם שיעשה שותפות עם גוי שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בשם ע"ז שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך. ומשם היה אוסר רבינו שמואל זצ"ל לקבל שבועה מן הגוי אבל רבינו תם זצ"ל היה מתיר להציל מידם. כי לא אסיר אלא לכתחילה להשתתף עמו היכא שנתחייב לו שבועה מותר להשביעו להוציא מידו. והטעם משום דגוים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם מ"מ לכתחילה מודה גם ר"ת זצ"ל דאסור להשתתף עם הגוי[1]"

ריקאנטי, סימן רנט שהושמט מהצנזורה, והובא ב'סנהדרי גדולה – ו' עמוד רטו

מציג שר"ת התיר כי מנהג אבותיהם בידיהם, ועוד שאין תופסין בהן שם אלהות. נשמע שהכוונה שבשבועה עצמה הם אינם נשבעים בשם אלוהות אלא בקדושיהם. אבל רשב"ם אסר. אך לאחר מכן כתב שאם כבר נשתתף מותר להשביעו כדי להציל מידם. ויש כאן סתירה בדברי רשב"ם.

"התיר ר"ת להשביע הגוים בקדושים שלהם, משום דגוים בחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הן אלא מנהג אבותיהם בידיהם, ועוד כי אין תופסין בהן שם אלהות, אבל רבנו שמואל אסר, וגם הר' מאיר כתב כי בדבר הזה נכסי בעלי בתים מתמוטיים, והא דאמר אבוה דשמואל אסור לו לאדם לעשות שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בשם כו"ם שלו, פירש הרא"ם דווקא שותפות שמשתפים מעותיהן יחד וקונין בשותפות אבל לישא וליתן עמהם מותר, דאין זה שותפות, והיכא דנשתתף כתב רבינו שמואל דשבועה עצמה מותר לקבל ממנו משום דהוי כמציל מידם".

גם רבינו יונה מציג את ההיתר בכך שאינם נשבעים בע"ז אלא בקדשים שלהם, ואינם מזכירים ע"ז. משמע להדיא שיש להם ע"ז ואילו היו מזכירים אותה זה היה אסור:

רבינו יונה, חידושים סנהדרין סג, ב

"ור"ת אמר שאם עשה שותפות עם הגוי ודאי יש לו להביאו לידי שבועה להציל מידו כדאמרי' בלפני אידיהן מלוה ע"פ נפרעין מהם מפני שמציל מידם וליש' דמימרא דשמואל דייק הכי ואיכא דדחי דדילמא שאני התם דילמא אזיל ודילמא לא אזיל אבל הכא ודאי אזיל לישבע ותו דהתם ודאי מציל אבל הכא שמא מציל שמא לא מציל דדילמא אישתבע ותו דאמרי' דהאידנא שרי דהא לא משתבע בע"ז אלא בקדשים שלהם ואין מזכירים ע"ז ולא יתכוונו בשם אלוה והאי דאיצטריכו לרבויי מלאו דלא ישמע על פיך ולא מוקיח ליה אלאו דולפני עור משום דגויי לא נצטוה שלא לידור בשמו ושלא לקיים בשמו"

חידושי הרשב"א מסכת מגילה דף כח עמוד א

שואל מה המעלה בכך שלא עשה שותפות עם גוי. ומשיב שזה אע"פ שהיה פוטרו משבועה. אי נמי שאפי' בזמן שרגילות הגוים הייתה להישבע בתרפותם שעקרונית זה מותר, כמו שאנחנו נשבעים ב'שם' מבלי לפרש בפירוט על מי מדובר. ולכן מפני שאינם נשבעים במפורש בשם ע"ז אלא רק ב'שם' סתום – אין בזה איסור (ועל זה אמר תיתי לי, כלומר בזה יש מעלה).

"תיתי לי דלא עבדית שותפות בהדי גוי. וא"ת ומאי רבותיה והא אמרינן בסנהדרין דאסור לעשות שותפות עם הגוי דדלמא מחייב ליה שבועה וקא עבר משום לא ישמע על פיך, י"ל אע"פ שהיה פוטרו משבועה ורבותיה כדי שלא יהא רגיל אצלו פן ילמד ממעשיו ואי נמי י"ל אפי' בזמן שאין רגילות הגוים לישבע בתרפותיהם דאז מותר וכמו שאנו רגילין לומר שם דאי לא אנו לא נשבעים. אלא מפני שאין נשבעין בשם ע"ז ממש שאינן מזכירין אותה."

שו"ת הרשב"א חלק ד סימן קסה

מתיר בקצרה משום שה'כותים הללו' אינם עושים מאותם הדברים הארבעה. ובספר 'ישראל והעמים' עמוד 279 הסביר שהכוונה לספרי ארבעת השליחים שכתבו את האונגליון. וההיתר הוא משום שנשבעים בספרים מבלי להזכיר שם ע"ז.

"ואם הכותי רוצה לישבע… ואין בכך משום לא ישמע על פיך, בכותים הללו שהם אין עושין מאותן הדברים הארבעה. וכן אמרו בתוס' ז"ל."

שו"ת הרשב"א חלק ז סימן שב

כותב בדומה לתשובתו הקודמת

"השיב הרשב"א ז"ל בגוים הללו באותן הארבעה מותר לישראל להשביען ואין בהם משום ולא ישמע על פיך שאין עושין מאותן דברים אלוה:"

אורחות חיים הלכות עבודה זרה אות ט

"כתב הרשב"א ז"ל בתשובה גוים הללו שנשבעין באותן ארבעה מותר לישראל להשביען ואין בזה משום לא ישמע על פיך. עכ"ל."

ספר אהל מועד שער איסור והיתר דרך י נתיב ט

"ועכשיו שעושים עמהם שותפות ונהגו להשביעם מותר לפי שאינן נשבעין אלא בארבעה שחקקו דתם והם אינם נעבדים."

בניגוד גמור לדעת רבינו יהונתן מלוניל:

רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף מסכת סנהדרין (לפי דפי הרי"ף) גמרא דף טז עמוד ב

"[סנהדרין סג /ב] אסור לישראל שיעשה שותפות עם וכו', וכ"ש שאסור להשביע בספר פסול שלהם בשעת הלואה."

מרדכי מסכת עבודה זרה פרק לפני אידיהן [רמז תתט]

מציג שר"ת מקל כי לא ישמע על פיך זה אסמכתא בעלמא. ורשב"ם אוסר. וראבי"ה התיר כי דווקא כאשר נשבעים בשמות אלילים שיש בהם שררה ואלהות, אבל כשהקדשים שלהם נקראים בשמות בני אדם – מותר להזכירם.

"[*ברי"ף] אסור לאדם שיעשה שותפות עם עובד כוכבים פר"ת דאם נתחייב לו שבועה מותר לקבלה מדלא מסיק אסור לקבל שבועה מן העובד כוכבים אלא קאמר אסור לעשות שותפות שמא יבא לידי שבועה משמע דאם עשה שותפות מותר לקבלו והא דקאמר והא קעבר אלא ישמע על פיך אסמכתא בעלמא הוא ובדיעבד להציל מידם מותר ורשב"ם פירש דאסור אפילו היכא דנתחייב כבר ואבי"ה פירש מפי הקבלה דוקא בימיהם ששם עבודת כוכבים משמע לשון שררות ואלהות אבל היכא שהקדשים שלהם נקראים בשמות של בני אדם אין קפידא בהזכרתם והקרא מוכיח כן ושם אלהים אחרים לא תזכירו עיין פ' ד' מיתות:"

מרדכי מסכת גיטין פרק הניזקין

באופן דומה לדבריו הקודמים, המרדכי מתיר בשם ר"ת בטענה שהאיסור הוא אסמכתא בעלמא.

"אבל משום שבועה ליכא ותירץ ר"ת דמפרש [רמז שפז] דדוקא שותפות אסור לעשות עם עובד כוכבים שמא יתחייב לו שבועה אבל אם נתחייב לו כבר שבועה מותר לקבלה הימנו כדי להציל מידו וקרא דמייתי (ושם אלהים אחרים לא תזכירו) לא ישמע על פיך הוא אסמכתא בעלמא דבישראל מיירי שפיר דאיכא לאוקמי בשטר שיש בו רבית ובעובד כוכבים שקיבל עליו לדון בדיני ישראל אבל לפי מה שפי' רשב"ם דאסור לקבל שבועה מן העובד כוכבים מק"ו דשותפות ק' וי"ל דמיירי בגר תושב שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים א"נ כדמוקי לה בירושלמי בפרק הכותב תפתר כשערב לו מן העובד כוכבים וקבל עליו העובד כוכבים ליפרע מן החייב תחלה דאל"כ עובדי כוכבים בתר ערבא אזיל ואסיר כדאמר פרק איזהו נשך [*דף עא]:"

בית הבחירה (מאירי) מסכת סנהדרין דף סג עמוד ב

המאירי מציג את ר"ת כך – העולם בימינו מכוונים בשבועותיהם לשם בורא עולם. וגם אם נשבעים בשם המתים שלהם – אינם תופסים אותם כאלהות. אפשר להבינו בכמה אופנים: 1. היום הנוצרים מבינים שישו הוא לא אל נפרד אלא 'שיקוף' כביכול של בורא עולם, וזה לא ע"ז. 2. באופן פרקטי לרוב כשנשבעים עושים זאת בשם האל, ולא בשם יש"ו. ומסתבר לי שהכוונה היא שהם אומרים איזו מילה שיכולה לכוון גם לאל וגם לטעותם, וכיוון שכוונתם לשם בורא עולם – זה בסדר. הטענה של השיתוף לא קיימת כאן לדעתי.

"גדולי הרבנים כתבו שמאחר שאסור להשתתף עם הגוי מחשש שמא יתחייב לו שבועה כל שכן שלא לקבל ממנו שבועה אם נתחייב לו בה ואחרוניהם חולקים עליהם לומר שלא נאסר אלא לכתחלה אבל אם כבר נשתתף ונתחייב לו מותר לקבלה וכעין מה שאמרו מלוה על פה נפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידם ואע"פ שהוא הולך ומודה לע"ז בכך וכן כתבו שבזמן הזה מיהא רוב העולם מכוונין בשבועותיהם לשם בורא העולם ואין כאן ע"ז ואע"פ שנשבעין לפעמים בשם קצת מתים מהם חשובים אצלם מ"מ אין תופסין אותם בשם אלהות ואין כאן ע"ז:"

רא"ש מסכת בכורות פרק א, א

בניגוד לפרק הקודם שם הרא"ש הציג את שיטת ר"ת ותוספות פעמיים באופן מדויק, כאן במסכת בכורות, הרא"ש משמיט את הטעם של השיתוף. ובאמת שאין זו קושיא, דברי תורה עניים במקום אחד וכו'.

"ורשב"ם ז"ל היה אוסר(ג) לקבל שבועה מן העובד כוכבים ור"ת היה אומר דעשיית שותפות הוא דאסרינן שמא יבוא לידי שבועה אבל אם כבר נתחייב לו שבועה מותר לקבלה(ד) מפני שהוא כמציל מידו. ועוד דעובדי כוכבים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם. ועוד דאין העובדי כוכבים רגילין עכשיו לישבע אלא בקדשים שלהן"

שו"ת הרא"ש כלל יח סימן יא

הרא"ש נשאל על תביעה על גוי, משיב שרשב"ם אוסר ור"ת מתיר כ'מציל מידם', ועוד שגוים בחו"ל אינם עע"ז, אלא מנהג אבותיהם. אולם ירא שמים יראה שברגע שהגוי כבר גמר בדעתו להישבע – לעצור, כי מה התועלת שישבע בפועל.

"שאלה ישראל יש לו תביעה על עובד ככבים אם מותר לקבל ממנו שבועה. גרסינן בפ"ק דבכורות (ב:) אמר אבוה דשמואל אסור לעשות שותפות עם עובד ככבים שמא יתחייב לו שבועה ונשבע בשם המזלות והתורה אמרה לא ישמע על פיך. ומתוך זה הי' אוסר רבינו שמואל לקבל שבועה מהכותי. ור"ת ז"ל אומר דעשיית שותפות הוא דאסור שמא יבא לידי שבועה אבל אם כבר בא לידי חיוב שבועה מותר לקבלה שהוא כמציל מידם. ועוד דעובדי ככבים שבחוצה לארץ לאו עובדי אלילים הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם. מיהו ירא שמים כשיראה שהעובד כוכבים גמר בדעתו לישבע מה תועלת להשביעו"

הר"ן נוקט ניסוח קצת מעורפל. אבל נראה שכוונתו היא שהנוצרים הם כן עע"ז, אלא שבשבועתם אינם מזכירים את הע"ז. אלא שיש לחוש לשמות הקדושים שמזכירים בשבועתם, שאמנם אינם אלים כלל. אבל זה מידת חסידות לחוש לזה:

חידושי הר"ן מסכת סנהדרין דף סג עמוד ב

הר"ן מביא את ההיתר בדומה לתוספות, אלא שהוא אומר שהם נשבעים 'בשם' וכוונתם לבורא עולם, ואף שטועים באמונתם – מכל מקום אינם מזכירים את השם של האליל (יש"ו) באופן מפורש.

"אסור לאדם שיעשה שותפות עם הכותי. משמע ודאי דאיסור זה מדרבנן דעיקר קרא לנודר בשמו או מקיים בשמו אתא. ומ"מ משמע מהכ' דאם אסור השותפו' עם הכותי הוא שמא יתחייב הכותי שבועה ויזכור ע"א שלו כ"ש שאסור להשביעו ואעפ"י שאם ישביעוהו לכותי לא ישבע לשקר ולא יפסיד ישראל את ממונו מ"מ לא מצינו שיהא הממון דוחה מצוה אפילו מן המצות דרבנן. ועכשיו שנוהגין היתר אפשר לומר לפי שהכותים נשבעין סתם בשם ודעתם לבורא יתברך ואף עפ"י שטועין באמונתם מ"מ אינן מזכירין שם ע"א בשבועתם אלא שיש לחוש לשמות הקדושים שמזכירים בשבועתם ואע"פ שאינם אלהות הם נשבעין בהם והוא ענין של ע"א כמו שכתבנו למעל'. אבל מ"מ אינו דבר שיהא אדם חייב למנוע את הרבים בכך שאינו אלא דרך חסידות. וראי' לזה ממאי דאמרינן במגלה תיתי לי דלא עבדית שותפות בהדי כותי משמע שרוב עולם לא היה נזהרין בכך. וכן כתבו בתוספו' ז"ל"

גם כאן הר"ן מביא את ר"ת אבל הפעם הוא כלל לא מזכיר את הטעם של שיתוף. הוא דן בראיה של 'מציל מידם' ודוחה. ובראיה של 'תיתי לי' שממנה מוכח שאין זה איסור מחייב אלא מידת חסידות.
ומביא מהרמב"ן שכתב שבאמת לא מדובר באיסור גמור כי אין זה לפני עיור כלל, ואין זה לא ישמע על פיך שזה בכלל ציווי ליהודי. וגם אין זה יהודי שמכריח את הגוי להישבע בשם ע"ז, אלא הגוי נשבע מעצמו. לכן זו מידת חסידות:

הר"ן על הרי"ף מסכת עבודה זרה דף ז עמוד א

"גרסינן בפרק ארבע מיתות ב"ד (דף סג ב) אמר אבוה דשמואל אסור לאדם שיעשה שותפות עם העובד כוכבים וכו' כתבו בתוס' בשם רבינו שמואל ז"ל דכל שכן אם עבר ועשה שותפות שאסור לקבל ממנו שבועה אבל ר"ת ז"ל אומר שאם עשה שותפות עמו שמותר להביאו לידי שבועה להציל מידו כדאמרינן [דף ו ב] מלוה על פה נפרעים מהן מפני שהוא כמציל מידן.

ולאו ראיה היא דהתם שאני דדילמא לא אזיל ומודה אבל הכא ודאי נשבע ותו דהתם ודאי מציל אבל הכא שמא אינו מציל דדילמא משתבע

ומ"מ איכא למידק מדאמרינן בפרק בני העיר (דף כח א) תיתי לי דלא עבדי שותפות בהדי עובד כוכבים מעולם וכיון דאסור מאי רבותיה

ותירצו בזה דהכי קאמר לא עבדי שותפותא בהדי עובד כוכבים ואפילו הייתי פוטרו משבועה כדי שלא יהא רגיל אצלו וילמוד ממעשיו ועוד כתבו דה"ק דאפילו בזמן שאין רגילות העובד כוכבים להשבע בתרופתם לא עבדי שותפותא בהדיה ומן הטעם הזה נהגו היתר בדבר לפי שאין נשבעין בעבודת כוכבים

והרמב"ן כתב דמאי דאמרינן אסור לישראל לעשות שותפות עם העובד כוכבים לאו איסורא ממש קאמר דהא לא מיתסר אפילו מדרבנן דמשום לפני עור ליכא אלא במה שאי אפשר לו לעשות אלא ע"י ישראל כמושיט כוס יין לנזיר בדקאי בתרי עברי נהרא ועוד דאפשר שאין בני נח מוזהרים שלא לידור ולא לקיים בשם עבודת כוכבים וקרא דלא ישמע על פיך נמי לא אתי להכי כלל אלא לישראל גופיה מזהר רחמנא אבל כי האי גוונא אפילו מדרבנן לא מיתסר כיון שאין ישראל משביעו בעבודת כוכבים אלא העובד כוכבים הוא שנשבע מאליו על ידי שנתחייב לו שבועה לישראל ומשום דלא מיתסר אלא ממדת חסידות בעלמא אמרינן התם תיתי לי:"

הגהות אשרי מסכת עבודה זרה פרק א

מביא את ההיתר בהסבר ש'גוים שבחו"ל מנהג אבותיהם בידיהם'

"אמר אבוה דשמואל אסור לאדם שיעשה שותפות עם העובד כוכבים שאם מתחייב לו שבועה ונשבע לו בשם עבודת כוכבים וכו' מכאן היה אוסר רבינו שמואל לקבל שבועה מן העובד כוכבים אבל ר"ת מתיר להציל מידם והטעם משום דעובדי כוכבים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים הם אלא מנהג אבותיהם בידם מ"מ גם לכתחילה מודה ר"ת דאסור להשתתף עם העובד כוכבים מיהו רבא לית לה האי דאבוה דשמואל ואפשר דהלכתא כוותיה ורבינו אלפס הביא הכא בשמעתא ההיא דאבוה דשמואל ושמע מינה דסבר הלכה כאבוה דשמואל. מא"ז ע"כ."

נימוקי יוסף מסכת סנהדרין דף טז עמוד ב

באופן דומה מאוד, גם הנימוקי יוסף מציג רק אם הטעם של 'מציל מידם', ודן בדומה לר"ן האם זה איסור מעיקר הדין או מידת חסידות.

"אסור לאדם שיעשה שותפות עם העובדי כוכבים וכו'. אומר רבינו שמואל ז"ל דכ"ש אם נתחייב לו שבועה שאסור להשביעו דהא מדאורייתא אסור אבל ר"ת ז"ל התיר אם אין יכול להוציא מידו בלא שבועה והביא ראיה מדאמרינן בע"ז [דף ו א] ונפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידם אע"ג דאזיל ומודה. ומיהו כתבו עליו ז"ל דאינה ראיה דהתם ספק והכא ודאי אבל יש שכתבו דהא דאמרינן שלא יגרום לאחרים שידרו בשמו ויקיימו בשמו אסמכתא בעלמא הוא דמדינא ליכא איסורא אלא בדידיה ומדרבנן נמי היכא דלא אפשר ליה לאפוקי מיניה בלאו הכי שרי והיינו דקאמר אסור לאדם שיעשה שותפות עם עובד ע"ז ולא ישביענו וליכא למימר דעצה טובה בעלמא היא דא"כ לא הוה ליה למימר אסור אלא ודאי משום דאי משתתף בהדיה ואיצטריך ליה לאשבועי משבע ליה קאמר דלכתחלה אסור לעשות שותפות עמו משום מדת חסידות. וכעין ראיה לזה מדאמרינן במגילה [דף כח א] תיתי לי דלא עבדי שותפות בהדי עובדי כוכבי' דמשמע דליכא איסורא ממש אלא מדת חסידות כההיא דאמרי' (בשבת דף קיח א) תיתי לי דקיימית ג' סעודות בשבת:"

פירוש המיוחס לתלמיד הר"ן, פרשת משפטים, עמוד קפא-קפב

מביא את ההיתר של ר"ת בשני נימוקים של היתר – 1. מציל מידם. 2. אסמכתא בעלמא. וזו מידת חסידות.

"ועל זה כתב רבינו שמואל ז"ל דאם שמענו שלא יעשה שותפות עם הגוי בשביל פחד שבועה, כל שכן שאם נתחייב לו שבועה הגוי שהוא אסור להשביעו, דהא מדאוריתא אסור. אבל רבינו תם ז"ל התיר, אם אין יכול להוציא מיד הגוי מה שחייב לו בלאו הכי, והביא ראיה מדאמרינן במסכת ע"ז ונפרעין מהם מפניש הוא כמציל מידם… ואמרו עליו דאי מהא אין ראיה… ומיהו אחרים התירו מטעם אחר, ואמרו דהא דאמרינן שלא יגרום לאחרים שידרו בשמו, אסמכתא בעלמא היא, דמדינא ליכא איסור, אלא מדידיה ומדרבנן נמי, היכא דלא איפשר ליה לאפוקי מניה בלאו הכי מותר הוא. וראיה דקאמ' אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו הגוי, ואם איתא דמדינא אסור להשביעו, למה אסרו להשתתף עמו, ישתתף עמו ולא ישביענו. וליכא למימר דעצה טובה בעלמא היא, דאם כן לא היה לו לומר אסור, אלא ודאי משום דאי משתתף ואצטריך ליה לאשבועיה משבע ליה מן דינא קאמא, דלכתחלה אסור לעשות שותפות עמו, משום מדת חסידות. ויש ראיה לזה שאינו אלא מדת חסידות, דאמרינן במגלה, תיתי לי דלא עבדית שותפות בהדי גוי, דמשמע דליכא איסורא ממש, אלא מדת חסידות, כההיא דאמרינן תיתי דקיימית שלשה סעודות בשבת, שהוא מדת חסידות, הילכך נקטינן דלהציל מידו מותר לאשבועיה "

פסיקת הלכה

שו"ע אורח חיים קנו, ורמ"א

"ויזהר מלהשתתף עם בן נח עובד עבודת אלילים, שמא יתחייב לו שבועה ועובר משום לא ישמע על פיך.

הגה: ויש מקילין בעשיית שותפות עם הגוים בזמן הזה, משום שאין הגוים בזמן הזה נשבעים בעבודה זרה, ואף על גב דמזכירין העבודה זרה, מכל מקום כוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתפים שם שמים ודבר אחר, ולא מצינו שיש בזה משום ולפני עור לא תתן מכשול, דהרי אין הגוים מוזהרין על השתוף (ר"ן סוף פרק קמא דעבודה זרה, ורבינו ירוחם נתיב י"ז חלק ה' ותוספות ריש פרק קמא דבכורות)"

יש להדגיש שאין ראיה שהשו"ע פוסק דלא כר"ת, אלא שאפשר שעסק בגוים עע"ז כפי הדין המקורי בגמרא, ולא חש לפרש שיש קולות לגבי גוים מסוימים מפני שאינם עע"ז באמת.

[1] בדרך אגב, נביא כאן שני מקורות מהאו"ז בהם מוכח שהוא סובר שהנוצרים הם עע"ז:

ספר אור זרוע חלק ד פסקי עבודה זרה סימן קלו

"ועכשיו אינם נמנעים מלהשאיל ולהשכיר בתים לגוים אף על פי שמכניס לתוכו ע"ז כשיש להם… או…:"

ספר אור זרוע חלק ד פסקי עבודה זרה סימן קלז

"ונראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דהיינו טעמא דאין נמנעין מלהשאיל ולהשכיר בתים לגוים משום דכי האי גוונא ליכא איסורא משום לא תביא תועבה אל ביתך כיון דאין ישראל ולא ניחא ליה בהבאתה. ולכך לא החמירו בהבאתה כדתניא בתוספתא אבל משכיר להם אוצרות וכו'. אי נמי אפי' אסור מן התורה לא אסרה תור' אלא היכא שרגיל הגוי לקובעה בתדירות. והני גוים של עכשיו אינן רגילין לעבוד ע"ז לקובעה שם תדיר אלא כשיש להם… ואותה שעה נמי אין רגילין לעבוד אותה"