מסחר עם גויים בחו"ל ובימינו

סיכום

בגמרא (ע"ז יא, ב) מובא שבגולה אסור רק יום אידם. וכך נפסק להלכה (ר"ח שם; רי"ף ע"ז א, א; שו"ע יו"ד קמח, ד ועוד רבים).

מדוע? (חלק מהראשונים כתבו כמה טעמים):

• לדעת רש"י (יא, ב; ז, ב) רי"ד (פסקים ע"ז ז, ב) רשב"א (ע"ז יא, ב) ריא"ז (ע"ז א, ד) הגה"מ (ע"ז ט, ב) ור"ן (על הרי"ף שם) הטעם הוא משום איבה שיש בגלות בהימנעות ממסחר.
• לדעת רש"י (ע"ז ז, ב) תוספות (ע"ז ב, א) רי"ד (פסקים ע"ז ז, ב) או"ז (ד, צה) ריא"ז (ע"ז א, ד) הגה"מ (ע"ז ט, ב) מאירי (ע"ז ו, ב) ר"ן (על הרי"ף ע"ז א, א) ט"ז (קמח, ד) וגר"א (קמח, ח) הטעם הוא שגוים בחו"ל אינם עע"ז אלא מנהג אבותיהם בידיהם, כלומר הם אינם אדוקים, וממילא לא מודים שלושה ימים לפני האיד אלא רק ביום האיד עצמו.
• לדעת רש"י (ע"ז יא, ב) ורבינו יונתן מלוניל (רי"ף ע"ז א, א) הטעם הוא שבגלות ישראל עניים ואינם יכולים להימנע.
• בדעת ומחשבה (שטרנבוך, ע"ז ט, ב) הציע שלרמב"ם טעם ההיתר הוא שבחו"ל לא מצווים לרדוף אחר ע"ז, ובא"י כן ולכן החמירו בה יותר.

מדבריו של שמואל רמב"ן (ע"ז יג, א) רא"ש (ע"ז א, א) ריטב"א (ע"ז ו, ב) ומאירי (ע"ז ב, א) הוכיחו שהאיסורים הללו אינם 'גזירות' תקיפות, אלא איסורים שמשתנים כפי הזמן והמקום ובהתאם לתנאים.

הרא"ה (ע"ז ז, ב) כתב שהביטוי 'גולה' כולל את כל הגלות ולא מקום ספציפי. המאירי (ע"ז ו, ב) כתב שאם יזדמן מקום שאין איבה בהימנעות ממסחר והם אינם אדוקים – הרי שהאיסור 3 ימים יחזור למקומו.

לח"מ (ע"ז ט, א) מעשה רוקח (שם) וחסדי דוד (תוספתא ע"ז א, א) כתבו שלפי רש"י שמתיר משום איבה – גם בארץ ישראל בזמן הזה אסור רק יום אידם. אמנם הרמב"ם חילק בין א"י לחו"ל ולא בין גלות לשלטון ישראל, וכתבו שכנראה שסובר שיסוד ההיתר הוא 'מנהג אבותיהם' ואכן הגוים בארץ אדוקים יותר, ואינם 'מנהג אבותיהם'.

הראשונים מתקשים בכך שבפועל איננו נוהגים באיסור זה (רגמ"ה כא; תוספות ע"ז ב, א; רמב"ן ע"ז יג, א; רא"ש ע"ז א, א; ועוד רבים מאוד) ומתרצים כמה תירוצים:

• על בסיס הגמרא שמספרת שרבי יהודה נשיאה ניסה להימלט מהאיבה שתגרם אם יסרב לקבל דינר מגוי ביום אידו, ראשונים רבים כותבים שאנו מקילים בגלל האיבה (יראים ו, ב; תרומה קלד; או"ז ד, צו; רמב"ן ע"ז יג, א; טור יו"ד קמח, יב ועוד רבים מאוד). ומביאים לכך עוד ראיות.

ואמנם, תוספות (ע"ז ב, א) ר"ש (ע"ז ב, א) ומאירי (ע"ז ו, ב) דוחים הסבר זה, כי רבי יהודה נשיאה לא אמר שאיבה מתירה את האיסור אלא רק ביקש להימנע מכך עד כמה שאפשר. ועוד, שאיבה יכולה להתיר רק מסחר שהגוי יוזם, ואילו נוהגים להקל אף במסחר שהיהודי יוזם. (תלמידי רבינו יונה הוא היחיד מהראשונים שמתיר על סמך איבה אבל מחלק את החילוק של 'מי היוזם').

• רגמ"ה (שו"ת כא) כתב שאנו סומכים על הגמרא בחולין שאומרת שגוים בחו"ל אינם עע"ז אלא מנהג אבותיהם בידיהם. כמה ראשונים הביאו טענה זו כשמועה של רשב"ם בשם רש"י (תלמידי רבינו יונה ע"ז ב, א; רא"ש ע"ז א, א; נימוקי יוסף ע"ז ב, א; רי"ו תא"ו יז, ה; וטור קמח, יב; ואגודה דף ג, א). ואמנם, כמה ראשונים חלקו על כך, מפני שלדעתם יסוד ההיתר של שמואל הוא על פי הטענה הזו, ולמרות שמואל אסר ביום אידם, ולא ניתן להשתמש באותה הטענה ולהתיר אפילו את יום אידם (תוספות ע"ז ב, א; ר"ש ע"ז ב, א; מאירי ע"ז ו, ב)
• ראשונים רבים (תוספות ע"ז ב, א; ר"ש ע"ז ב, א; תרומה קלד; רמב"ן שם; ריא"ז הגה"מ ריטב"א אורחות חיים תרומת הדשן ר"ן ונחל אשכול) כתבו שיסוד ההיתר הוא שהגויים בזמננו אינם אדוקים בע"ז/אינם מודים לע"ז. מדובר בשכלול של הטענה של 'מנהג אבותיהם בידיהם'. כלומר, בתקופת הגמרא בגולה הם היו מעט אדוקים ולכן אסרו רק יום אידם, ואילו בימינו הם אפילו פחות אדוקים ואינם מודים לאליל על מסחר, או שאינם 'בקיאים' בטיב האלילים להודות כראוי (טענה שאינני מבין באופן מציאותי). והביאו ראיה מאמוראים ששלחו קרבן לגוי ביום אידו כי ידעו שאינו עע"ז.

ואמנם האור זרוע (ד, צו) דחה את ראיתם, מפני שהיא עוסקת בגוי שלחלוטין לא עע"ז, ואינה ראיה לסתם גוים.

• המאירי (ע"ז ו, ב) כתב שמקילים על סמך שיטתו המפורסמת שהגויים שלנו בשל העובדה שהם מתורבתים ואינם עובדים לכוכבים ולעצים ואבנים – הם כלל אינם עע"ז.
• כמה ראשונים (תוספות ע"ז ב, א; ר"ש ב, א; תרומה קלד; רמב"ן ע"ז יג, א; ורא"ה ע"ז ו, ב) כתבו שמקילים על סמך שיטת ר"ת שכל מה שנאסר במסחר זה צרכי הקרבה. אמנם חלקם הסכימו שעדיין מקילים גם מעבר לזה, ואין בזה פתרון מלא.
• הירושלמי (ע"ז א, א) מתיר לשאת ולתת עם גוי המכירו, מפני שהוא מחניף (וממילא אינו מתרגש מהמחווה של היהודי ואינו מודה לעבודתו). ראשונים רבים הביאו טעם זה כסיבה להקל והסבירו אותו כחלק מ'איבה' או 'אינם אדוקים'. אבל כמה ראשונים הביאו טעם זה כטעם עצמאי (תוספות, תרומה, תלמידי ר"י, ור"ן).
• כמה ראשונים הביאו מענה חלקי, בשם רש"י שהאידים היחידים הרציניים שיש להם בימינו שאסורים הם הניטל (ואולי גם הקצ"ח), ובשאר האידים אין איסור. (תרומה, תלמידי ר"י, ריטב"א ואגודה).

מנגד, תוספות (ע"ז ב, א) וריטב"א (ע"ז ב, א) לא מקבלים את זה, כי הגמרא מפורש אמרה 'נוצרי לעולם אסור לרבי ישמעאל' הרי שכל יום ראשון הוא איד אסור אצלם.

להלכה, שו"ע פסק ש'יש אומרים' שמקילים בזה, אך מבלי להביא דעה חולקת. והבינו האחרונים שהוא מקל למעשה. וכן כתבו אין ספור אחרונים (חלקם הובאו בסיכום כמובן). רבי עמרם אבורביע (נתיבי עם קמח, א) כתב שגם בדורנו בא"י מקילים בכך.

יש דברים שגם בימינו נותרו אסורים (מלבד כניסה לבקר גוי בביתו ביום איד):

ריטב"א (ע"ז ו, ב) כתב שגם בימינו אסור למכור להם צרכי הקרבה משום לפני עיוור. ופשוט.
אמנם, כמה ראשונים התירו לתת מעות לגוים כי הם לא מתנדבים בהם להקרבה אלא רק לקנות מזון לאידם (תוספות בשם רבנו אלחנן, רא"ש רי"ו ורמ"א). תרומה והגה"מ הוסיפו שאם אם קונים צרכי הקרבה – אין איסור, כי ודאי יש לגוי מעות נוספות ואין בזה לפני עוור.

מאירי (ע"ז ו, ב) שבקצוות תבל נותרו עדיין גויים אליליים ממש, והם אסורים. אמנם, הזבחי צדק (ג, קלג) כותב שגם ההודים כלולים בהיתר, מפני שהשו"ע התיר מטעם שהגוים 'אינם בקיאים בטיב אלילים' וזה נוגע גם להם. נקודה זו צריכה הרחבה נוספת.

בית דוד (סלוניקי, רבו של השולחן גבוה, יו"ד עו) שולחן גבוה (קמח, ה, יז) ולהורות נתן (טז, לז) כתבו שגם בימינו הכמרים האדוקים נחשבים אדוקים כמו הגוים של פעם שאסורים ביום אידם.

למרות ההיתר מרובה הטעמים, רבים כתבו שבעל נפש ימעט כמה שיוכל [יראים רע; רמב"ן, ר"ן, רמ"א, לבוש, שולחן גבוה (ל)]. חזו"א (יו"ד סב, יב) הסביר שבעל נפש יוכל ללכת על הגבול הדק של הימנעות שלא תגרום לאיבה, אבל לשאר העם אמרו שהכל מותר כדי שלא יגיעו חלילה לאיבה.

בחו"ל

הדין

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יא עמוד ב

שמואל אמר שבגולה אסור רק יום אידם. מקשים על זה שאפילו יום אידם מותר ממעשה של רב יהודה ומתרצים ששם זה היה חג לא קבוע שלא נחשב איד.

"אמר שמואל: בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד. ויום אידם נמי מי אסיר? והא רב יהודה שרא ליה לרב ברונא לזבוני חמרא, ולרב גידל – לזבוני חיטין בחגתא דטייעי! שאני חגתא דטייעי, דלא קביעא."

 

רבינו חננאל מסכת עבודה זרה דף יא עמוד ב

"אמר שמואל בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד וקיימא לן כוותיה"

 

רי"ף מסכת עבודה זרה דף א עמוד א

"[דף י"א ע"ב] אמר שמואל ובגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד והא רב יהודה שרא ליה לרב כהנא לזבוני חמרא ולרב גידל לזבוני חיטי בחגא דטייעי שאני חגא דטייעי דלא קביעא"

 

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת עבודה זרה פרק א

"[ב] פסק ההלכה, בגולה אין אסור אלא יום אידיהן בלבד. וכל מה שיימכר וייקנה מהם ביום חגם אסור, רצוני לומר שאין מותר ליהנות ממנו. ואין הלכה כר' ישמעאל"

שולחן ערוך יורה דעה הלכות עבודת כוכבים סימן קמח, ד

"במה דברים אמורים, בארץ ישראל. אבל בשאר ארצות אינו אסור אלא יום חגם בלבד."

מיוחד בעניין זה הוא ההגהות מיימוניות שנראה שמפרש שדברי שמואל 'יום אידם בלבד' הכוונה לאיד אחד ספציפי שמתקיים לזכר יש"ו, אבל שאר חגיהם אינם קשורים לע"ז ממש. ואמנם מובאת שמועה בשם רש"י בהמשך הסיכום על כך שבימינו אסורים רק חגים אלו, אבל שם השמועה היא לגבי הדין בימינו ולא כפירוש לדברי שמואל.

הגהות מיימוניות הלכות עבודה זרה פרק ט הלכה א אות ב

"[ב] כשמואל דאמר בגולה אין אסור אלא יום אידם העיקרי בלבד אבל שאר אידיהן אין תופשין בהן ממשות ולא שייך למימר בהן אזיל ומודה"

טעם 1 – בחו"ל יש איבה

רש"י מסכת עבודה זרה דף יא עמוד ב

"בגולה – אין אנו יכולים להעמיד עצמנו מלישא וליתן עמהם שביניהם אנו יושבין ופרנסתנו מהן ועוד משום יראה."

רש"י ע"ז ז, ב

"בגולה – אין העובדי כוכבים אדוקין כל כך… ועוד דמסתפינן מינייהו:"

פסקי רי"ד מסכת עבודה זרה גמרא דף ז עמוד ב

"…ועוד שאנו כבושין תחתיהן ומתייראין מהן."

חידושי הרשב"א מסכת עבודה זרה דף יא עמוד ב

הרשב"א מחבר את הטעמים של איבה ואדיקות, ומסביר שבגולה אנו מפחדים מהם, ואיננו אוסרים אלא את יום האיד שבו הם אדוקים ביותר ובוודאי מודים בו, אבל בשאר השנה אינם אדוקים כל כך.

"והשתא אתי שפיר דכיון דכולה שתא פלחי לה ובכל יום הם הולכים ומודים לה מן הדין היה לאסור להתעסק עמהם כלה שתא, ואתא שמואל למימר דאפילו הני דקביעי אע"ג דכולה שתא אזלי ופלחי לה, בגולה שאנו מתייראין מהם ושאנו צריכין להם יותר אינו אסור אלא יום האיד בלבד שבאותו יום הם אדוקין בה יותר ובודאי אזלי ומודו ואזלין ומקריבין אם מזבנינן להו מידי אבל כלה שתא דאינן אדוקין כל כך וצריכינן להו מותר, כנ"ל."

פסקי ריא"ז מסכת עבודה זרה פרק א – לפני אידיהן, אות ד

מסביר שאסרו ביום אידם כי ישראל כבושים תחתיהם ורוב מסחרם עם הגוים. ייתכן שיש כאן איבה וייתכן שמדובר בשיקולי פרנסה.

"ועוד שישראל שבחוצה לארץ הם מפוזרים ביניהם וכבושים תחתיהם ביותר, ורוב משאם ומתנם עמהם ולא החמירו בהם חכמים כל כך ולא אסרום אלא ביום אידם4. ואם נשא ונתן עמהם ביום אידם, אסור ליהנות במה שקיבל מהם5."

הגהות מיימוניות הלכות עבודה זרה פרק ט הלכה א אות ב

מסביר שהטעם הוא איבה

"וכן מטעם איבה כדאשכחן רבי יהודה נשיאה דחייש לאיבה וכן בפרק אין מעמידין שרי לבת ישראל ליילד ארמאית בשכר ומפרש רב יוסף טעמא משום איבה."

הר"ן על הרי"ף מסכת עבודה זרה דף א עמוד א

כפירוש שני מביא את רש"י

"…רש"י ז"ל פירש דהיינו טעמא לפי שאין אנו יכולין להעמיד עצמנו מלישא וליתן עמהם שביניהם אנו יושבין ופרנסתנו מהם ועוד משום יראה"

ר' עובדיה מברטנורא מסכת עבודה זרה פרק א, ב

"לאחר אידיהן מותר – וכן הלכה. ובגולה … ועוד משום יראה, אינו אסור אלא יום אידם בלבד."

טעם 2 – בחו"ל הגויים אינם אדוקים בע"ז

רש"י ע"ז ז, ב

"בגולה – אין העובדי כוכבים אדוקין כל כך בעבודת כוכבים כדאמרינן (לקמן) עובדי כוכבים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים נינהו כו' …"

תוספות מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

התוספות מתקשים בכך שהעולם נוהגים להקל באיסור זה. הוא אומר שלא יתכן שזה בגלל ש'גוים בחו"ל מנהג אבותיהם בידיהם' כי שמואל אסר בגולה את יום אידם למרות זאת. ומשמע שהטעם ששמואל הקל בגולה הוא בגלל 'מנהג אבותיהם'.

"וקשה על מה סמכו העולם לשאת ולתת ביום איד העבודת כוכבים עמהם נהי דרוב אידיהם מן הקדישים הם מ"מ בכל שבוע יום אחד יש להם דלרבי ישמעאל (לקמן ו.) לעולם אסור ואין לומר דהיינו טעמא משום (חולין יג:) דעובדי כוכבים שבח"ל לאו עובדי עבודת כוכבים אלא מנהג אבותיהם בידם דהא אמר שמואל בגמ' (לקמן ז:) בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד משמע הא יום אידם מיהא אסור"

פסקי רי"ד מסכת עבודה זרה גמרא דף ז עמוד ב

כותב כרש"י

"אמ' שמואל בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד, פי' חדא שאינן אדוקין כל כך עכשיו לע"ז, כדאמרינן גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז הן, אלא מנהג אבותיהן בידיהן, ועוד…"

ספר אור זרוע חלק ד פסקי עבודה זרה סימן צה

האור זרוע מסביר שבע"ז כולם עע"ז, אבל בגולה רובם אינם ע"ז, ולכן גם אם יש גוי שאנו יודע בוודאות שהוא עע"ז – בגלל הסביבה החלשה הוא בודאי אדוק רק ביום האיד עצמו. וכפי הגמרא על 'מנהג אבותיהם'

"… ודוקא בא"י אסור שלשה ימים מפני שכולם עובדי ע"ז הן ושגורה בפיהם וכי מרויח מידי מודה לע"ז וקא עבר משום לא ישמע על פיך. אבל בגולה אין אסור אלא יום האחד בלבד. פי' ואפי' דקים ליה בגויה דפלח לע"ז לא אסור אלא יום אחד בלבד. דהואיל ורובם לאו עובדי ע"ז הם ואינה נשמעת על פיהם. איהו נמי אע"ג דפלח לה אינה שגורה בפיו אלא אותו היום בלבד. כההיא דפ"ק דש"ח דאמר רב חייא בר אבא א"ר יוחנן גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם…"

פסקי ריא"ז מסכת עבודה זרה פרק א – לפני אידיהן, אות ד

מסביר שאסור רק יום אידם כי לא אדוקים כ"כ

"ד. בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד, לפי שהגוים שבחוצה לארץ אינם אדוקים לע"ז כל כך"

הגהות מיימוניות הלכות עבודה זרה פרק ט הלכה א אות ב

כותב שקי"ל בהם שאינם 'אזלי ומודו'

"ועוד דקי"ל בגווייהו דלא אזלי ומודו וכן מצינו לשם דרבא שדר קורבנא לבר שישך אמר קים ליה בגויה דלא פלח לעבודת"

מאירי ע"ז ו, ב

המאירי מסביר שדברים אלו נאמרו בגוים שאדוקים באלילים ואובות וידעונים וכל מיני עבודות קדומות. אבל בחו"ל אסור רק יום האיד כי 'מנהג אבותיהם'.

"למטה יתבאר שלא נאמרו דברים אלו אלא בארץ שהיו הגוים באותו הזמן אדוקים באלילים ובאובות וידעונים ושאר מיני העבודות הקדומות אבל בחוצה לארץ אינו אסור אלא יום האיד בלבד שלא היו אדוקים באלילים אלא ממנהג אבותיהם ודים באסור יום האיד…"

הר"ן על הרי"ף מסכת עבודה זרה דף א עמוד א

כותב בסתם את הפירוש של 'לא אדוקים'.

"ובגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד. משום דעובדי כוכבים שבחוצה לארץ לא אדיקי בעבודת כוכבים כולי האי וליכא למיחש אלא ליום אידם בלבד ורש"י ז"ל פירש דהיינו טעמא לפי שאין אנו יכולין להעמיד עצמנו מלישא וליתן עמהם שביניהם אנו יושבין ופרנסתנו מהם ועוד משום יראה:"

ט"ז יורה דעה סימן קמח, ד

פוסק שטעם ההיתר הוא מ'מנהג אבותיהם'

"בשאר ארצות וכו'. לפי שהעובדי כוכבים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם:"

ביאור הגר"א יורה דעה סימן קמח, ח

הגר"א מסביר שהטעם הראשון הוא שהגוים בחו"ל אינם אדוקים. ורש"י הוסיף עוד שיראים מהם בחו"ל, אבל סיים ששאר פוסקים כתבו כדברי הרמב"ם כלומר שעיקר החילוק הוא באדיקות.

"(ח) (ליקוט) בד"א כו'. רמב"ם וש"פ וכ' הרא"ש שם ס"א וש"פ וערש"י ז' ב' ד"ה בגולה כו'. וכתב ועוד דמסתפינן מינייהו וא"כ אין חילוק בין א"י לח"ל וע"ש י"א ב' ד"ה בגולה כו'. אבל ש"פ כ' כדברי הרמב"ם וכנ"ל:"

טעם 3 – בחו"ל ישראל עניים

רש"י מסכת עבודה זרה דף יא עמוד ב

רש"י כאן מפרש שטעם ההיתר הוא משום שפרנסתנו מהם.

"בגולה – אין אנו יכולים להעמיד עצמנו מלישא וליתן עמהם שביניהם אנו יושבין ופרנסתנו מהן ועוד משום יראה."

רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף מסכת עבודה זרה (לפי דפי הרי"ף) גמרא דף א עמוד א

מפרש שזו גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, כי ישראל מעונין ורודפים אחר פרנסתם ואינם מגיעים.

"בגולה אינו אסור אלא יום אחד בלבד, כלו' דהיינו יום אידם לחודיה לפי שלא רצו חכמים לגזור גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, וישראל בזמן הזה מעונין הן ורצין אחר פרנסתן ואינן מגיעין, ומשנתינו לא נשנית אלא בזמן שישראל שרויין על אדמתן"

ר' עובדיה מברטנורא מסכת עבודה זרה פרק א, ב

"לאחר אידיהן מותר – וכן הלכה. ובגולה שאין אנו יכולים להעמיד עצמנו מלישא וליתן עמהם, שעיקר פרנסתינו מהם, … אינו אסור אלא יום אידם בלבד."

טעם 3 – בחו"ל אין מצוה לרדוף ע"ז

יובא בהמשך שהרמב"ם פסק שבחו"ל אסור רק יום אידם, ובארץ ישראל אסורים ג' ימים. והתקשו, הרי לכאורה הדין תלוי ב'גלות' ולא במיקום הפיזי בו נמצאים. התירוץ הבא של הרב שטרנבוך מציע הבדל מהותי בין ארץ ישראל שבה מצווים לרדוף אחר ע"ז לעוקרה, ובחו"ל לא מצווים בזה.

דעת ומחשבה (הרב משה שטרנבוך) הלכות ע"ז ט, א

"במה דברים אמורים בארץ ישראל. דברי הרמב"ם תמוהין דלא שייך לחלק בין ארץ ישראל לחו"ל, ובגמרא (י"א:) דמחלקינן היינו כשהשלטון ביד ישראל בארץ ישראל, אבל אין זה מפני ארץ ישראל גופא ע"ש ברש"י…

אמנם אפשר שהרמב"ם מפרש ביאור אחר בגמרא, ובארץ ישראל לבד אנו מצוין לרדוף ע"ז לבערה וכמבואר ברמב"ם לעיל ברפ"ז דע"ז ע"ש, ואין החיוב רק בבא לידינו לאבדה כמו בחו"ל, ולכן אף שאינו מודה בשעת מעשה רק אחר כך ביום אידיהן ואינו אלא גרם, בארץ ישראל ראוי לאסור שמצווין אנו לחפש אף שאינו בידינו, אבל בחו"ל שרק בבא לידינו החיוב לבער ע"ז, לא אסרינן אלא כשגורם בשעת מעשה דהוה כגורם האסור, אבל לא אסרינן שם גרם בעלמא ולכן שרי ג' ימים קודם וצ"ב."

טעם 4 – מוכיחים משמואל שהאיסור הוא תלוי מקום

יובא בהמשך הסיכום לגבי דין בימינו והמנהג לא להקפיד על האיסורים הללו. רבים מהראשונים הביאו ראיה משמואל שהאיסורים האלה 'גמישים' ותלוים בזמן ובמקום, אחרת – מנין לשמואל להתיר בגולה בניגוד לגמרא?

רמב"ן ע"ז יג, א

"וכ"ת הואיל וגזרו בו אע"פ שבטל דבר לא בטלה גזירה, הא אמר שמואל (ז' ב') בגולה אינו אסור אלא יום אחד בלבד, אלמא לפי המקומות אסרו ולפיהן התירו, הלכך במקום שיש להתיר אף אותו היום מתירין אותו"

רא"ש מסכת עבודה זרה פרק א, א

"אלמא מעיקרא לא היתה גזירה אלא לפי המקומות שעובדים עבודת כוכבים שם דהא דקאמר שמואל בגולה אין אסור אלא יום אידם בלבד משום דלא הוו אדוקי כולי האי"

ריטב"א ע"ז ו, ב

"אבל הכא לא החליטו איסורן אלא לפי המקום ולפי הזמן, וכדאמר שמואל לקמן (י"א ב') בגולה אינו אסור אלא ביום אידן בלבד, והיכי מצי שמואל למימר הכי כיון דגזרת חכמים היא, אלא ודאי כך היה דעת חכמים מתחילה שיהא הכל לפי המקום והזמן"

בית הבחירה (מאירי) מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

"יש מקשים בה מצד דבר שבמנין שאע"פ שבטל דבר לא בטלה גזרה ומתרצים שאף הם לא גזרו אלא לפי מה שראו במקומות שהרי שמואל אמר ז' ב' בגולה אינו אסור אלא יום אחד והלכה כמותו והילכך כל שנראה לפי המקום להתיר אף ביום האיד מתירין"

דברי שמואל נוגעים לכל הגולה

הרא"ה מעיר ש'בגולה' הכוונה לא למקום ספציפי אלא לכל הגולה

רא"ה ע"ז ו, ב

"והשתא קשיא לן מנהגא דנהגינן לשאת ולתת עמהם ואפילו ביום אידם, דבשלמא לפניהם לא קשיא, דהא קיימא לן כשמואל דאמר בגולה אין אסור אלא יום אידם בלבד, וזימנין ודאי אשכחן האי לישנא דבגולה דפרשינן ליה בתלמודא על מקום ידוע כגון נהרדעא ודכותה, אבל הכא כיון דאמר סתמא אכולהו קאמר"

אם בחו"ל לא יהיה איבה ויהיו אדוקים – יחזור האיסור

בית הבחירה (מאירי) מסכת עבודה זרה דף ו עמוד ב

המאירי מקשה מדוע הפוסקים כתבו דיני ג' ימים ומה קורה אם עבר וסחר. וקשה, הרי בגולה אסור רק יום האיד, ומה זה רלוונטי דינים אלו? ומתרץ שכל ההיתר בגולה הוא משום איבה, ולכן חשוב שנדע דינים אלו, כי אם יקרה שלא יהיה איבה – יחזרו הדינים למקומם. ואף אם נפרש שבגולה מותר מצד האדיקות – נפק"מ למקום שבו דווקא כן אדוקים.

"מ"מ יש להקשות לגדולי הפוסקים מה הוצרכו לכתבה והלא הם פסקו בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד ויום האיד ודאי אסור ותרצו בה שהם מפרשים הטעם משום איבה ואם יזדמן מקום שאין שם חשש איבה שחזר לאיסור בא ללמד שבדיעבד מותר ולדעתי אף כשנפרשנה מצד שאין אדיקות מצויה בהם כל כך אם שמא יזדמן מקום שיהא אדיקותם גדול שיחזור הדבר לאיסורו בא ולמד שבדיעבד מותר"

הדין בארץ ישראל

לסוברים שטעם ההיתר הוא משום איבה – אזי לכאורה בכל מקום בו יהודים נמצאים תחת שלטון גוי – יש להקל. אך לסוברים שההיתר הוא משום שהגויים בחו"ל אינם אדוקים – עקרונית בארץ ישראל גם אם יד האומות תקיפה ויש איבה – אין להקל, כי הגוים בארץ ישראל עדיין אדוקים (לכאורה).

האחרונים דנו בדברי הרמב"ם שחילק בפשטות בין א"י לחוץ לארץ, ולכאורה חילוק זה לא כשיטת רש"י בדף יא, ב שפירש שהקלו משום איבה ומשום פרנסה.

ראבי"ה אלף נא

"ומיהו הך מיירי בימי הראשונים אבל בזמן הזה אפילו בארץ ישראל אינן אדוקין."

לחם משנה הלכות ע"ז ט, א

הלחם משנה מקשה מרש"י שפירש משום איבה, על החילוק של הרמב"ם בין א"י לחו"ל.

"במה דברים אמורים בארץ ישראל. שם (דף י"א:) אמר שמואל בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד ופירש"י ז"ל אין אנו יכולים להעמיד עצמינו מלישא ולתת עמהם שביניהם אנו יושבים ופרנסתנו מהם ועוד משום יראה ע"כ. וכפי טעם זה משמע דדוקא בזמן שישראל במלכותם ושרויים על אדמתם אז אסור בכ"מ אבל עתה שאנו בגלות מותר בכל מקום לפני אידיהן וא"כ נראה (לפי) שאין הדבר תלוי לא בארץ ישראל ולא בחוצה לארץ וא"כ קשה על רבינו ז"ל שתלה הדבר בכך. ונראה שהוא ז"ל מפרש דאותם שבחוץ לארץ לאו עובדי כוכבים הם ומפני כך לא אסר אלא יום אידם בלבד. וזהו שאמר בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד כלומר בח"ל:"

מעשה רוקח הלכות ע"ז ט, א

המעשה רוקח מביא את קושית הלח"מ, ומתרץ שהרמב"ם סובר שהטעם של ההיתר בגלות הוא משום 'מנהג אבותיהם' וזה דווקא בחו"ל ולא בא"י.

"והשתא קשיא לרבינו תרתי חדא דלפי' רש"י בגולה ר"ל שאנו בגלות ובין בא"י בין בחו"ל אסור מטעמא דאנו צריכים מהם ורבינו חילק בין א"י לחו"ל וכן הקשה הרב לח"מ יעו"ש… י"ל דרבינו מפרש בגולה דר"ל בחו"ל כמו רואה כל הגולה לפניו פ"ב דר"ה וס"ל דהיינו טעמא מדאמרינן פ"ק דחולין גוים שבחו"ל לאו עובדי ע"ז הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם משמע דבא"י עובדי ע"ז הם ולהכי חילק רבינו בין א"י לשאר ארצות"

חסדי דוד (תוספתא ע"ז א, א)

מסביר שלפי פירוש רש"י מותר גם בא"י בימינו שנחשבת כגלות, כי זה תלוי בשלטון ישראל ובתלות הכלכלית שלנו בהם. אבל לפי הרמב"ם זה תלוי באדיקות ולא בעצם הגלות.

"פירש"י ז"ל דבגולה אין אנו יכולים להעמיד עצמנו מלישא ולינן עמהם שביניהן אנו יושבין ופרנסתנו מהן ועוד משום יראה ע"כ ולפי"ז גולה לאו דווקא אלא ה"ה בא"י אם הוא בענין זה אבל מסתמיות לשון הרמב"ם משמע דסבר כפסק' החו' אמתני' דכתבו דנכרים שבח"ל לאו עע"ז הן ולעולם אין חילוק מזמן לזמן סכ"ב בד"א בא"י אבל בשאר ארצות אין אסור אלא יום חגם ע"ש."

מסחר עם גויים בימינו

לאחר שראינו את הקולא ששמואל קובע שיש בדינים אלו בחוץ לארץ – עתה נראה שכבר בראשית תקופת הראשונים החלו להקל בדינים אלו לחלוטין, והראשונים דנו מדוע נוהגים כך והעלו סברות רבות להקל.

נפתח בדברי הגמרא, שמתארת כיצד אמוראים הקלו בשליחת קרבן לגוי שידוע שאינו עע"ז – ביום אידו.

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף סד עמוד ב -סה, א

"רב יהודה שדר ליה קורבנא אבידרנא ביום אידם, אמר: ידענא ביה דלא פלח לעבודת כוכבים. א"ל רב יוסף, והתניא: איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים! כי תניא ההיא – להחיותו."

עוד מקור חשוב בהקשר זה הוא הירושלמי שמתיר בגוי המכירו, מפני שהגוי מבין שהוא שמח עימו בתור חנופה ולא באמת (ואולי בגלל זה לא הולך להודות על כך)

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת עבודה זרה פרק א הלכה א

הירושלמי מביא שאם עבר וסחר – מותר, אפילו ביום אידו. וזה בנכרי שאינו מכירו. אבל במכירו – מותר מפני שהוא מחניף, וכן עולה מהברייתא

"תני עבר ונשא ונתן עמו מותר ר' יעקב בר אחא ר' יוסי בשם ר' יוחנן ואפילו ביום אידו ותני כן במה דברים אמורים בנכרי שאינו מכירו אבל בנכרי המכירו מותר מפני שהוא כמחניף להן. תני נכנס לעיר ומצאן שמחין שמח עמהן מפני שאינו אלא כמחניף להן."

ראשונים רבים מזכירים את הירושלמי הזה, חלק סוברים שזה בעצם ההיתר של 'איבה' וחלק סוברים שזה ההיתר של 'קים לן דלא אזלו ומודו', וחלק מציגים את זה כהיתר עצמאי.

הצגת הקושי – אנו לא נוהגים להחמיר בזה

רבנו גרשום מאור הגולה, שו"ת סימן כא

כותב שנהגו ישראל לשאת ולתת, ומוטב יהיו שוגגים. כי פרנסתם תלויה בזה, ופרנסתם תכלה אם לא יעשו כן. ואין זה קשה מכך שדברי רבי יוחנן 'כי נהגו איסורא מי שבקינן להו' כי שם אין להם הפסד בדבר ולכן יש להוכיחם, אבל כאן ואין יכולת להפרישם. ואמנם זה דומה לדברי הגמרא על טיפוח וריקוד בשבת, שאמרו 'הנח להם לישראל' (בהמשך כותב היתר).

"אבל בישראל נהגו לישא וליתן באידיהן של גוים ואין לנו לאסור עליהן. מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין לפי שפרנסתם תלויה בסחורתם ורוב ימות השנה יום אידם הם, כמו ששנינו אלו אידיהן או ימי הלידה או ימי המיתה, ונמצאת פרנסתם כלה אם לא ישאו ולא יתנו ביום אידם, והיו עוברין ונושאין [ונותנין] במזיד. ואם יש שמקשה הא אמר ר' יוחנן נהגו העם בחרובין כר' נחמיה, איתיביה ריש לקיש לר' יוחנן בנות שוח וכו' עד משום דאמר ליה כמקום איסורא כי נהגי שבקינן להו, אלמא כיון דאסור אע"ג דאית לן למיסרי לא דמי האי מלתא למעשי חרובין דאין להם הפסד בדבר, ולא אתו לעבור דאמרינן מה לי לעשר שעבר מה לי להבא, אבל הכא דפרנסתן כלה אתו למעבד, אלא אי איכא לדמוייה הא להא, דאמר ליה רבא בר בר חנין לאביי תנן אין מטפחין ואין מספקין ביום טוב והאידנא דקא חזינן דעבדי הכי ולא אמרינן להו ולא מידי, ולטעמיך הא דאמר רבא לא ליתיב אינש אפומא וכו' אלא הנח להן לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, לא שנא דאורייתא ולא שנא דרבנן דהא תוספת יום הכיפורים מדאורייתא וכו'"

תוספות מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

"וקשה על מה סמכו העולם לשאת ולתת ביום איד העבודת כוכבים עמהם"

ר"ש ע"ז ב, א

"ויש לתמוה, על מה סמכו עכשיו לעשות עמהן משא ומתן"

ספר התרומה הלכות עכו"ם סימן קלד

לא נזהרים באיסור, ואין זה דבר שבמנין, כי רואים שהאמוראים שלחו קרבן לגוי שידעו שלא עע"ז.

"והאידנא אין נזהרין מלשאת ולתת עמהם אפילו ביום אידם וליכא לאסור מטעם דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו דהא מהא טעמא שרי תלמודא פרק בתרא רב יהודה שדר קרבנא לאבי דרבא ביום אידם אמר קים לי בגויה דלא פלח לעכו"ם ואע"ג דקאמרי' התם דגר תושב הוה הא קאמר נמי התם רבא שדר ליה לבר ששך אמר קים לי דלא פלח לעכו"ם ולא קאמר התם גר תושב הוה"

חידושי הרמב"ן מסכת עבודה זרה דף יג עמוד א

"והאידנא נהוג עלמא לישא וליתן עמהם לשאול ולהשאיל לפרוע ולהפרע ואפי' ביום אידם"

רא"ש א, א

"ותימה על מנהג שלנו שאין אנו נמנעין מלישא וליתן עמהן וללוות ולהלוותן לפורען וליפרע מהן אפי' ביום אידם"

רא"ה ע"ז ו, ב

"והשתא קשיא לן מנהגא דנהגינן לשאת ולתת עמהם ואפילו ביום אידם"

 

בית הבחירה (מאירי) מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

"אלא שבזמנים אלו אין שום אדם נזהר בדברים אלו כלל אף ביום אידם לא גאון ולא רב ולא חכם ולא תלמיד ולא חסיד ולא מתחסד"

הר"ן על הרי"ף מסכת עבודה זרה דף א עמוד ב

"ועכשיו שנהגו העם לשאת ולתת עמהן להשאילן ולשאול מהן להלוותן וללוות מהן לפרען ולפרוע מהן בשלמא בלפני יום אידם יש לסמוך אההיא דשמואל דאמר [דף יא ב] דבגולה אינו אסור אלא ביום אידם בלבד אבל ביום אידיהם ממש צריך טעם על מה הם סומכים"

מרדכי מסכת עבודה זרה פרק לפני אידיהן רמז תשצ

מתיר לכתחילה בלי להסביר מדוע.

"ור' יוחנן ורשב"ל לא פליגי הכא אלא לפני אידיהן אבל ביום אידיהן מודו תרוייהו דאסור מיהו בזמן הזה מותר אפילו לכתחלה"

 

וכן מופיע בעוד ראשונים רבים, אולי בכל הראשונים בהם נתקלתי פרט לרי"ף ורמב"ם.

תירוץ א – איבה

ע"ז ו, ב

מספרים שם על מין ששלח דינר לרבי יהודה נשיאה, ורבי יהודה ניסה להתחמק באופן שלא יגרום איבה, ולבסוף הציעו לו שיפיל את הדינר לבור כלאחר יד

"ההוא מינאה דשדר ליה דינרא קיסרנאה לרבי יהודה נשיאה ביום אידו, הוה יתיב ריש לקיש קמיה, אמר: היכי אעביד? אשקליה, אזיל ומודה! לא אשקליה, הויא ליה איבה! א"ל ריש לקיש: טול וזרוק אותו לבור בפניו. אמר: כל שכן דהויא ליה איבה! כלאחר יד הוא דקאמינא."

תשובות הגאונים (אוצר הגאונים ע"ז, עמוד 9)

"וששאל' ואנו דאיכא בתי עבר זרה של ערלים בארצות שלנו היכי עבדינן בימי אידיהן ובימי אידיהן של ישמעלים כלום יש עלינו איסור הנך אתרואתה שהמלכות לערלים וידיהן פשוטה הא קימא לן דלית עלן לשווי איבה בינאתן כדי שלא ישטמונו ויצרו לנו ואמרינן ההוא מינא דשדר ליה דינארא קיסרינאה לר' יהודה נשיאה ביום אידו הוה יתיב דיש לקיש קמיה אמי היכי אעביד אשקליה אזיל מודה לא אשקליה הואי ליה איבה אמי ליה ריש לקיש טול וזורקו לבור לפניו כל שכן דהוא ליה איבא כלאחר יד וכל שכן כדלא ידעינן דלא צריכין להרויחא מחמתן ואית להון ולית עלן משום ולפני עור לא תתן מכשול ואף על גב לאו משום הכין איתסר לן מאי דאיפשר לן וליכא איבא עבדינן וכל שכן הני אתרואתא

אבל הני ישמעלים דלית להון צלמין לעבד זדה ולא מחוו דקא פלחי אלהים אחרים טובא קא מקלין רבנן במיליהון נסך ובין כהני מילי דיום אידם ואפילו ל ל אין איסור"

ראב"ן עבודה זרה סימן רפח

כותב שנוהגים לשאת ולתת ביום אידם משום איבה. וראיה מרבי.

"אסור לשאת ולתת עמהן. ואנן השתא דשקלינן וטרינן בהדייהו אפילו ביום אידם, היינו משום דלא תיהוי להו איבה בהדן כדאמרינן [ו' ב] ההוא מינא דשדר ליה דינרא קורדינאה לר' יהודה נשיאה ביום אידו הוה יתיב ר"ל קמיה אמר היכי איעביד אישקליה אזיל ומודי לא אישקליה הו"ל איבה, אלמא חיישינן לאיבה"

ספר יראים סימן רע [דפוס ישן – עח]

כותב שהתירו איסור זה משום איבה, וראיה מרבי יהודה נשיאה. ואמנם זה סמך קטן כי יש משא ומתן שאין במניעתו איבה. והירא את דבר ה' ימנע מזה.

"והאי איסורא התירו חכמים במקום דאיכא איבה כדאמרינן בפ"א דע"ז [ו' ב'] ההוא מינא דשדר דינרא קורדנייא לר' יהודה נשיאה ביום אידיה אמר היכי אעבד אשקליה אזיל ומודה לע"ז לא אשקליה הו"ל איבה אלמא במקום איבה וע"ז סמכו לישא וליתן עמהם ביום אידם שאלמלא מונעים איכא איבה וסמך קטן הוא זה שיש משא ומתן דליכא במניעתו איבה. והירא דבר ה' ינוח נשמתו בארצות החיים"

ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות סימן אלף נא

מתיר משום איבה, על סמך כמה גמרות. ומחבר לזה את הטענה שרוב הציבור לא יכול לעמוד בגזירה זו.

"ואפילו ביום אידם מותר כדחזינן (ו ע"ב) לגבי עובדא דר' יהודה נשיאה דשדר ליה ההוא מינא דינרא ביום אידם ולא אשקלי הוה ליה איבה. והכי נמי גרסינן לקמן בפירקין מכירה תריסין אי הכי חיטי ושערי לא מזבין להו ומשני אי איפשר הכי נמי, פירוש מפני האיבה. ודכוותה אומר בפרק אין מעמידין הלכה בת ישראל לא תיילד וכו' (כו ע"א) אמר רב יוסף בשכר שרי משום איבה. וכן לגבי הרועים בהמה דקה והגוים (שם ע"ב) מוכח כן. וכיון שלא יכלו לעמוד בה כולי האי באיזה דבר יקפיד הגוי, אין גוזרין גזירה על הציבור אלא א"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה והתירו לו הכל כאשר פי' נמי פת של גוים נמי. ודכוותא השיב רבינו שלמה מ"כ שמותר משום איבה אפילו ביום אידם."

ספר התרומה הלכות עכו"ם סימן קלד

עוד טעם להתיר זה משום איבה, כפי שרואים מרבי יהודה נשיאה. ועוד שהתירו לילד בשכר.

"ועוד פירש שיש להתיר משום איבה דאמרינן בפרק קמא (ו' ע"ב) רבי יהודה נשיאה שדר ליה ההוא גברא דינרא קסרייאנא אמר אשקליה אזיל ומודי לא אשקליה הויא ליה איבה וכן פרק שני בת ישראל מיילדת עכו"ם בשכר אמר ר' יוסף משום איבה"

ספר אור זרוע חלק ד פסקי עבודה זרה סימן צו

מביא להתיר משום איבה, ומוכיח מרבי יהודה נשיאה. ולילד גויה בשבת. ומביא לזה סיוע מ'מחניף' ומסכם שאכן מותר משום איבה.

"ועוד התיר רבינו שמואל זצ"ל לישא וליתן עמהם משום איבה ויראה ואפי' ביום אידם כההיא דלקמן בפרקין דההוא מצראה דשדר ליה דינרא קיסרנייאנה לר' יהודה נשיאה [ביום אידו] הוה יתיב קמיה דרשב"ג אמר היכי אעביד אשקליה [אזיל ומודה, לא אשקליה] הויא ליה איבה. אמר לו רשב"ג טול וזורקו לבור בפניו כלאחר יד. דמשמע הא אי לאו הכי הוה מקבלו משום איבה ואפי' ביום אידם ואע"ג דאזיל ומודה. מיהו הא נמי לאו ראיה היא דאיכ' למימר דאע"ג דהויא ליה איבה לא הוה מקבלו אלא שהיה נמלך ברשב"ג כיצד יעשה דלא הויא ליה איבה. ועוד הביא ראיה דשרי לן מטעם איבה מההיא דלקמן בפ' אין מעמידין גבי יהודית מילדת ארמית דאמר רב יוסף דבשכר שרי משום איבה. ואמרי' נמי סבר רב יוסף למימר אולודי בשבת בשכר שרי משום איבה. א"ל אביי יכולה למימר דידן דמנטרא שבתא מחללינן עילוייהו שבתא דידכו דלא מינטרן שבתא [לא מחללינן] פי' ואין כאן איבה ואסיר. הא אי הוה איבה הוה מודה ליה אביי דשרי. ותו אמ' סבר רב יוסף למימר אונוקי בשכר שרי משום איבה א"ל אביי אי פנויה היא יכולה למימר בעינא אינסובי. אי אשת איש לא מזדהמנא גבי גברי. סבר רב יוסף למימר הא דתניא… הרועים בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין. אסוקי בשכר שרי משום איבה אמר אביי יכל' למימר קאי ברי אאיגרא. אי נמי נקיטא לי זימנא לבי דואר. הא למדת דשרינן משום איבה בין לרב יוסף בין לאביי. הילכך אנן שביניהם אנן וכייפינן להו שרי לן משא ומתן דידהו ואפי' ביום אידם משום יראה ואיבה. ולהשאילן ולשאול מהן ולהלוותן וללות מהן ולפורען וליפרע מהן.
ועוד הביא ראיה מירושלמי דפרקין דאמרי' התם תני עבר ונשא עמו מותר ר' יעקב בר' אחא ר' יוסי בשם ר' יוחנן אפי' ביום אידם ותני בד"א בגוי שאינו מכירו. אבל בגוי המכירו מותר מפני שאינו אלא כמחניף לו. ותני הנכנס לעיר ומצאן שהם שמחים שמח עמהם מפני שאינו אלא כמחניף להם. חד דוקרני שלח ליה לר' יהודה נשיאה חד דיסקא מלא דינרין נסב חד מנהון ושלח ליה שארא (שלח) לרשב"ג אמר יוליך הנאה לים המלח. הרי כמכירו הרי לשעבר רשב"ג אמר יוליך הנאה לים המלח. אמר ר' אבא שאלני ר"ג בריבי מהו לילך ליריד ואסרתי לו. והתני לקח משום כסות תשרף. בהמה תעקר. מעות יוליך הנאה לים המלח. והתני הולכין ליריד ולוקחין משם עבדים ושפחות ובהמה רשב"ל אמר לא סוף דבר עבדים ישראל אלא עבדים גוים מפני שמכניסן תחת כנפי השכינה. ר"ג בריבי אדם גדול היה וביקש ר' אבהו לגודרו. אף ר' יהודה הנשיא אדם גדול היה וביקש רשב"ל לגדור הדבר כלומר החמירו לשעה כדי לעשות סייג אבל כל אדם מותר שאינו אלא כמחניף להם. הילכך לדידן שרי משום יראה כי היכי דלא תיהוי לן איבה."

חידושי הרמב"ן מסכת עבודה זרה דף יג עמוד א

מתיר משום איבה.

"ומסתברא דמשום איבה שרי כדא"ל ר' יהודה נשיאה לר"ל לא אישקליה הויא איבה (שם), אלמא משום איבה שרי, ואע"ג דאיכא למימר עצה טובה היא דבעא מיניה, הא חזינא דאמרינן לקמן (ט"ו ב'), אי הכי אפי' חיטי ושערי נמי וא"ר פפא אי אפשר ה"נ. כלומר דמשום איבה הוא דמותר. ובפ' אין מעמידין (כ"ו א') אמרינן בשכר שרי משום איבה. ה"נ שרי דהאידנא שכיחי גבן טפי ואיכא משום איבה… עוד בירושלמי גרדאי שאלון לר' אמי יום משתה של גוי מהו וסבר מישרא לון מן הא מפני דרכי שלום א"ל ר' אבא והתני ר' חייא יום משתה של גוי אסור א"ר אמי אלולי ר' אבא היה מתיר לנו ע"ז שלהם וברוך שרחקנו מהם."

בירושלמי מתיר בגוי המכירו כי זה מחניף ולא באמת שמח עימו, ועושה כן רק משום איבה. ואין הכוונה להתיר רק בדיעבד, כי איבה זה תמיד שייך לכתחילה ולא על דיעבד.

"ועוד מצאתי בירושלמי תנא עבר ונשא אסור בגוי שאינו מכירו אבל בגוי המכירו מותר שאינו אלא כמחניף לו תני נכנס למדינה ומצאן שמחין שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם. משמע מיהא דמותר לשאת ולתת עמו משום חנופה שלא תהיה לו איבה, וליכא למימר דאדיעבד קאי דבגוי המכירו נשא ונתן מותר הא לכתחילה היה אסור לשאת ולתת עמו, דהא חששא דאיבה בלכתחלה היא וכיון שנשא ונתן אין איבה ושנאה שלו מתרבית עליו באיסור הדבר ולא מתמעטת בהיתרו. וכן במה שדרשו לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם שנו בתוספתא בד"א בגוי שאינו מכירו או שהיה עובר ממקום למקום אבל אם היה אוהבו או שכינו הרי זה מותר שאינו אלא כמוכרו לו."

תלמידי רבינו יונה ע"ז ב, א

מתיר משום איבה.

"ואפילו ביום אידם אין העולם נזהרים ונהגו לשאת ולתת עמהם, ונראה להתיר ולתת טעם למנהג משני דרכים הראשון משום איבה כדאמרינן בגמרא דאי איכא איבה שרי"

כותב שנראה לרבנו יונה שכיוון שטעם ההיתר הוא איבה אז מותר רק להענות לבקשות שלהם אם יש איבה, אבל לא ליזום (לקנות ללוות או להשאיל), כי אין בזה שום איבה. (אמנם מביאים שלפי טעמים אחרים מותר. מובא בפרק אחר).

"ונראה למורי הרב ז"ל דדוקא מותר למכור להם או להלוות להם או להשאילן שאם ישאלו כלי ולא ניתן להם יש איבה בדבר. אבל אנחנו שנקנה מהם שום דבר או שנלוה או שנשאל מהם זה ודאי אסור, דמי יודע אם אנחנו צריכים ללוות או לשאול. ואין שייך בזה טעם איבה:"

גם תוספות שבאופן כללי דוחה את ההיתר של איבה מעיר שגם אם נאמר שאיבה יכולה להתיר – זה רק דברים שביוזמת הגוי, ולא מסחר. אמנם, יש להעיר ששאר הראשונים לא סוברים כך שהרי הם התירו 'לשאת ולתת', ולמעשה נראה שהתירו הכל משום איבה, כי עצם זה שנפרוש מהמסחר איתם יהיה איבה. וכן נפסק בשו"ע שכל האיסורים האלה מותרים.

רא"ש מסכת עבודה זרה פרק א אות א

עוד יש להתיר כי עיקר פרנסתנו מהם ואם נפרוש מהם ביום אידם יהיה בזה איבה. וכפי שעולה ממעשה רבי יהודה נשיאה. וכפי שמותר לילד גויה משום איבה. (וגם אביי שחולק שם מודה לעיקרון) וכן הירושלמי מתיר מפני 'מחניף'.

"ועוי"ל כיון דעיקר פרנסתינו מהם ואנו נושאין ונותנין עמהם כל ימות השנה אי פרשינן מינייהו ביום אידם איכא איבה והכי אמר לקמן בהאי פירקא (דף ו ב) ההוא מינאה דשדר ליה לר' יהודה נשיאה דינרא קיסרינא ביום אידו הוה יתיב ריש לקיש קמיה אמר היכי נעביד נשקליה אזיל ומודי לא נשקליה הויא ליה איבה א"ל ר"ל טול וזרקו לפניו כלאחר יד אלמא אי לא מצי לאישתמוטי דלא ליהוי ליה איבה הוה שקיל אע"ג דאזיל ומודי
והכי נמי אמר בפרק אין מעמידין (דף כו א) סבר רב יוסף למימר אולודי בשכר שרי משום איבה וכן להניק בנה של כותית ולהעלות לעובד כוכבים מן הבור
ואביי דדחי ליה התם משום שיכול לעשות באותו ענין שלא תהיה לו איבה אבל אי לא הוה אפשר לישמיט בלא איבה אפי' אביי מודה דשרי.

וכן תניא בתוספתא ומייתי לה בירושלמי בד"א בעובד כוכבים שאין מכירו אבל בעובד כוכבים שהוא מכירו מותר מפני שהוא נראה כמחניף לו. ותניא נכנס לעיר ומצאן שמחין שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם."

וכן צוטט בהסכמה בנימוקי יוסף ע"ז ב, א

הגהות מיימוניות הלכות עבודה זרה פרק ט, ב

ועוד שמתירים לילד גויה משום איבה. ועוד שבמכירו הוא מחניף לו כמבואר בירושלמי. אמנם טעמים אלו מועילים רק להשאיל ללוות ולפרוע (אבל לא לסחור ולשאול להלוות ולפרוע)

"וכן מטעם איבה כדאשכחן רבי יהודה נשיאה דחייש לאיבה וכן בפרק אין מעמידין שרי לבת ישראל ליילד ארמאית בשכר ומפרש רב יוסף טעמא משום איבה. ועוד יש להתיר מטעם שהוא כמחניף לו כדקאמרינן בירושלמי בד"א בעכו"ם שאינו מכירו אבל בעכו"ם המכירו מותר שאינו אלא כמחניף לו. ומהני טעמי דאיבה ודמחניף לו אין להתיר לו רק להשאילן ולהלוותן ולפרוע אבל לשאת ולתת עמהן ולישאל וליפרע מהן אין להתיר"

חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף ו עמוד ב

מוכיח מרבי שמותר משום איבה, ואין זה איסור דרבנן שהשוו בו מידותיהם, אלא הכל לפי העניין, והראיה ששמואל התיר בגולה, כלומר כך הייתה הגזירה מלכתחילה שהכל לפי העניין. וכפי שרבי ישמעאל שלח דורון לגוי שידע שאינו עע"ז. ומכאן סמכו רבותינו להתיר בזמן הזה משום איבה.

"ההוא מינאה דשדר ליה דינרא קיסראנה לרבי יהודה נשיאה ביום אידו הוה יתיב ריש לקיש קמיה אמר היכי אעביד אשקליה אזיל ומודה לא אשקליה הויא ליה איבה. פירוש וכל היכא דאיכא איבה לא אסרו במשנתינו כלל ואפי' ביום אידם, שאיסור זה אינו אלא מדרבנן ומשום חששא ולפיכך לא החליטו בו איסורן ולא השוו מדותיהם, ואינה כשאר איסורין שלהם שהשוו בו מדותיהם והחליטו איסורן, אבל הכא לא החליטו איסורן אלא לפי המקום ולפי הזמן, וכדאמר שמואל לקמן (י"א ב') בגולה אינו אסור אלא ביום אידן בלבד, והיכי מצי שמואל למימר הכי כיון דגזרת חכמים היא, אלא ודאי כך היה דעת חכמים מתחילה שיהא הכל לפי המקום והזמן, והכי נמי אמרינן בפרק השוכר (לקמן ס"ה א') גבי רבי ישמעאל דשלח ליה גוי דורון ביום אידו וקבלו ואמר קים לי בגויה דלא פלח ע"ז, אלמא אינה גזרה מוחלטת וכל היכא דקים לן בגויה דגוי דלא פלח ע"ז ולא אזיל ומודה מותר, והיינו טעמא דכל היכא דאיכא משום איבה שרי שכך היתה דעת החכמים מתחילה, ומכאן סמכו רבותינו ז"ל דבזמן הזה מותר לשאת ולתת עם הגוים אפי' ביום אידם, חדא דאיכא משום איבה"

חידושי הרא"ה מסכת עבודה זרה (בשיטת הקדמונים) דף ו עמוד ב

מביא את כל הראיות בראשונים לכך שהאיסורים הללו לא שווים בכל מקום, אלא כל מקום כפי עניינו, ומסיים שלכן כיוון שיש איבה מותר. ומכל מקום בעל נפש צריך ליזהר כמה שאפשר.

"אלא לפורען וליפרע מהם וללות מהן וליקח מהם קשיא, ואפשר לומר דלא גזרו רבנן להאי גזרה אלא כי איתיה לטעמא דוקא דמשום תקרובת או משום הרוחה, וכל היכא דליתיה להאי טעמא שרי כדאמרינן דרב יהודה שדר ליה קורבנא לבר שישך ביום אידו אמר ידענא דלא פלח לע"ז, ואפילו כי איתיה לטעמא נמי, כל היכא דאיכא משום [איבה] התירו, כדאמרינן ור' יהודה נשיאה דשדר ליה ההוא מינאה [דינרא] קיסרנא אמר היכי אעביד לא אשקליה איכא משום איבה. ולקמן נמי אמרינן גבי בת ישראל לא תינק בנה של נכרית, סבר רב יוסף למימר אונוקי ואולודי בשכר שרי משום איבה. וכן אמרו במתניתא לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם אבל במכירו מותר, שאינו אלא כמוכרו לו. ובירושלמי תני עבר ונשא אסור בגוי שאינו מכירו, אבל בגוי המכירו מותר, שאינו אלא כמחניף וכמוכרו לו [והאי מותר ד]קאמר [לאו] דיעבד, [דאי] דיעבד מאי הפרישא איכא בין מכירו לשאינו מכירו [דתליא] אי נשא ונתן אם אסור אם מותר, אם איתא דלכתחלה אסור, דיעבד מאי מחניף איכא בגוי המכירו אלא ודאי אפילו לכתחלה הוא מתיר בגוי המכירו. וכן תנו נכנס לעיר ומצאן שמחין, כלומר שיש להם יום איד, שמח עמהן שאינו אלא כמחניף להם, כלומר כיון שנכנס לשם שלא בכונה אלא דרך אקראי בעלמא. ותו אמרינן התם גרדאי שאלון לר' אמי יום משתה של גוים מאי, וסבר משרי לון מן הדא מפני דרכי שלום, ואמר ליה ר' בא והתני משתה של גוים אסור, א"ר מונא אילולי ר' בא היה מתיר לנו ע"ז שלהם וברוך המקום שרחקנו מהם, כלומר דבהא אפשר ליה לאשתמוטי דליכא כולי האי משום איבה, הא למדת שכל מקום שיש בו משום איבה [מותר]. ומכל מקום בעל נפש צריך ליזהר כמו שאפשר."

טור יורה דעה קמח, יב

מתיר משום איבה, ומחבר לזה את 'מחניף'.

"ועוד כיון שעיקר פרנסתינו מהם ואנו נושאין ונותנין עמהם כל ימות השנה, ואם היינו פורשים מהם ביום אידם היה לנו איבה, לכך שרי. והכי תניא בתוספתא: במה דברים אמורים בעכו"ם שאינו מכירו, אבל אם מכירו מותר מפני שהוא כמחניף לו. ותניא: נכנס לעיר ומצאם שמחים, שמח עמהם מפני שהוא כמחניף להם."

רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה נתיב יז חלק ה

מתיר משום איבה

"וי"א דכיון שכל משאם ומתנם עמנו איכא איבה אם לא ישאו ויתנו"

תרומת הדשן סימן קצה

נשאל האם מותר לשלוח דורון לגויים בניטל (חג המולד) כפי שנהגו הגויים שהיהודים שולחים להם, משיב שיש להיזהר באותו היום. אמנם כיום הגויים דווקא רוצים ביום שאחרי החג, כסימן מילתא לכל השנה. ולכן מי שלא יכול היה לשלוח להם יום לפני החג שלהם – יכול לשלוח בחג עצמו כי אם לא ישלח יהיה בזה איבה. ומצאנו שרבי יהודה לא חשש לאזיל ומודה במקום איבה. ובמיוחד בזמן הזה שלא שכיח 'אזיל ומודה'.

"שאלה: בכמה עיירות נוהגים היהודים לשלוח דורונות לכומרים ולשלטונים ביום שמיני לניתל כשמתחדשין להם השנה, יש חשש זהירות בדבר או לאו?

… ולכך נראה מי שרגיל לשלוח ביום שלפניו ואירע שחל בשבת שלא יוכל לשלוח בו, נראה דא"צ ליזהר מלשלוח ביום עצמו, דאי יאחר תהוי ליה איבה הואיל והרגיל כבר. ואשכחן פ"ק דע"ז /דף ו' ע"ב/ דר' יהודה לא חייש לאזיל ומודה משום איבה."

הר"ן על הרי"ף מסכת עבודה זרה דף א עמוד ב

מביא מהתרומה את הטעם של איבה

"ועוד כתב דאפילו איכא למיחש להכי כל היכא דאיכא למיחש משום איבה שרי…"

האגודה מסכת עבודה זרה פרק א – דף ג, א

"ואפילו אותן ימים יש להתיר מטעם איבה כדלקמן [ו' ע"ב] גבי רבי יהודה נשיאה"

איבה – הדוחים טעם זה

תוספות מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

מביאים להתיר משום איבה, אך דוחים כי רבי יהודה נשיאה לא טען שמשום איבה מותר אלא חיפש עצה איך למנוע את האיבה. ועוד, שהטעם של איבה יכול להתיר רק להלוות ולהשאיל ולפרוע כשהגוי תובע, אבל לשאת ולתת – איזה איבה יש בזה, פשוט יאמר לגוי שאיננו זקוק כעת לקנות או למכור דבר.

"… לכך נראה דשרי משום איבה כדאמר בגמ' (שם דף ו:) גבי ר' יהודה נשיאה דשדר ליה ההוא מינא דינרא קסריינא ביום אידו אמר היכי איעביד לא אישקליה הויא ליה איבה מיהו אין משם ראיה גמורה דשמא לאו משום איבה לישתרי אלא היה נוטל עצה כיצד יעשה שלא יהיה לו איבה ועוד אי טעמא משום איבה תינח להלוותם ולהשאילם ולפרעם כשהעובד כוכבים תובע חובו אבל לשאת ולתת עמהם דהיינו מקח וממכר מאי איבה איכא וכי לא יוכל ישראל לומר איני צריך עתה למכור ולקנות וכן לשאול ללוות ולפרוע מה ידע העובד כוכבים שמניח משום אידו"

תוספות הר"ש (בשיטת הקדמונים) מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

דוחה את האפשרות להתיר משום איבה, כי רבי יהודה נשיאה לא טען שמותר משום איבה אלא רק רצה לדקדק כיצד יעשה כדי שלא תהיה איבה.

"ומיהו משום איבה אין להתיר דהא אמרי' בגמ'כב) גבי ההוא מינא דשדר דינרא קיסר' לר' יהודה נשיאה אמר היכי איעביד אשקליה אזיל ומודה לא אשקליה הוה ליה איבה לאו משום דלישתרי מטעמא דאיבה אלא מדקדק היה כיצד יעשה שלא יהא איבה"

בית הבחירה (מאירי) מסכת עבודה זרה דף ו עמוד ב

מביא שבקבלת דורון מותר אם יש איבה. ואך בשאר מסחר הרבה מסכימים להקל, אבל לא נראה בכל מקום שיש חשש שישתמשו בו לע"ז, ולא הותר אלא כשאין חשש הודאה.

"כשם שהמשא ומתן אסור כך אסור לאדם חשוב לקבל דורון הימנו בימים אלו מתוך שהוא נהנה על שקבלה הולך ומודה ואם יש לחוש לאיבה מקבלה ומ"מ כל צד שאפשר לו לעשות שלא יודה יעשה ובלבד שיהא שומר עצמו מן האיבה ואף בשאר משא ומתן הרבה מסכימין להקל בכל שיש בו חשש איבה מכח שמועה זו ואיני רואה כן בכל שיש לחוש שישתמש בו לע"ז ולא הותר לדעתי משום איבה אלא כל שאין בו אלא חשש הודאה:"

בית הבחירה (מאירי) מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

מביא את הטעם של איבה (ומחבר לזה חנופה) ודוחה אותו, שלא מצאנו שהסוגיא מתירה דבר משום איבה אם יש בו חשש מכשול.

"ויש באים בהתרה משום איבה וכדאמרינן בגמ' לא אשקליה הויא ליה איבה וכן בפרק שני כ"ו א' דרב יוסף שרא לאולודי בשכר משום איבה ואף בתלמוד המערב אמרו הנכנס למדינה ומצאם שמחים שמח עמהם שאינו אלא כמחניף וכן במה שאמרו כ' א' לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם אמרו בתוספתא במה דברים אמורים בגוי שאין מכירו או שהוא עובר ממקום למקום אבל היה אוהבו או שכנו מותר שאינו אלא כמוכרו לו ולטעם ראשון מיהא שמתירין מפני שעכשו אין להם הקרבה ואף הודאה בדברים אלו אין להם על הדרך שכתבנו… ומ"מ לפי הסוגיא יש לי לדון שאיני מוצא שיהא ניתר משום איבה אלא מה שאין בו אלא חשש הודאה אבל מה שיש לחוש בו למכשול שבגוף העבודה לא"

תירוץ ב – אינם מודים לע"ז

ראב"ן עבודה זרה סימן רפח

כותב שהם אינם אדוקים ואינן מודים, וכל מה שעושין הוא למנהג אבותם ולהנאתם. כי גוים שבחו"ל לאו ע"ז הן. ומסיים שאפילו רואים שבאידם הם לפעמים עובדים ולפעמים לא הולכים לבית תרפותם, ולא ברור שילכו ויודו.

"ואמרי' נמי [חולין י"ג ב] גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז הן, כלומר אינן אדוקין בע"ז דנימא אזלי ומודו אי שקלי' וטרינן בהדייהו, וכל מה שעושין אין עושין אלא למנהג אבותיהן ולהנאתן. ועוד דהא ר"י נשיאה [ס"ה א] שדר ליה קורבנא לאבודינא ביום אידו וכן רבא שדר לבר ששך ביום אידו משום דקים להו בהו דלא פלחי לע"ז, וגוים שבחו"ל לאו עובדי ע"ז הן ומצינן למטרי בהדייהו וקים לון בהו דכל מה דעבדי להנאתן עבדי ולא לשם ע"ז. ואמר שמואל [י"א ב] בגולה אין אסור אלא יום אידם ומקשי ויום אידם מי אסור והא רב יהודה שרי להו לרב ברונא לזבוניה חמרא ולרב גידל לזבוני חיטי בחגתא דטייעי ומשני שאני חגתא דטייעי דלא קביעא שפעמים עובדין אותה ופעמים אין עובדין, והני גוים עכו"ם אנו רואין שאין חושבין לאידם שפעמים עושין בו מלאכה ופעמים שאין הולכין לבית תרפותם ביום אידם ודילמא לא אזיל ומודי."

תוספות הר"ש (בשיטת הקדמונים) מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

אפשר להתיר משום שברור לנו שאינם הולכים להודות לע"ז, וכפי שרבא שלח קרבן לגוי שידע שאינו עע"ז. והירושלמי מתיר בגוי שמכירו כי זה מחניף (ומשמע שסובר שמדובר באותו היתר).

"ועוד יש לסמוך דקים לן בגויהו עכשיו דלא אזלי ומודו לע"ז וכן אמר רבא דשדר קרבנא לבר שישך, ובירושלמי דמתני'כד) דאסור לשאת ולתת תני במד"א בגוי שאינו מכירו אבל בגוי שמכירו מותר שאינו אלא כמחניף לו ותני הנכנס לעיר ומצאן שמחים שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להן"

ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות סימן אלף נא

מתיר על סמך שאינם אדוקים, והם אינם מזבחים לע"ז ביום אידם ורק אוכלים ושותים. וכן הגמרא אומרת שמנהג אבותיהם בידיהם, כלומר אפילו אנו רואים שהם פולחים בכל זאת איננו חוששים שמכוונים לע"ז. ובימינו אף בארץ ישראל אינם אדוקים.

"… ובזמן הזה שאינם אדוקים כולי האי הקילו בכל דברים ולא שנא דבר המתקיים ולא שנא דבר שאינו מתקיים…

וגם נראה שבימים קדמונים היו מזבחים לע"ז ביום אידם, אבל עתה נוהגין רק לאכול ולשתות ולחוג וגם היריד שבזמן הזה קבעום לריוח של (עצמה) [עצמם] ולא לשם ע"ז. וגם בפרק בתרא (סה ע"א) גרסינן רב שדר להו קורבנא לבר ששך ביום אידו אמר ידענא ביה דלא פלח ע"ז. ואע"ג דפסק שמואל בפרק השוחט (חולין לט ע"ב) הלכה כר' יוסי דזה מחשב וזה (ה)עובד לא אמרינן, אבל אם השוחט הוא גוי משמע דאמרינן סתם מחשבתו לע"ז, הני מילי בזיבוח שהוא כעין פנים הילכך אפילו בימי רב יוסף הוה חייש. וסמכינן נמי אהא דאמרינן בפרק הכל שוחטין (שם יג ע"א) ר' אמי אמר שחיטת נכרי נבילה הא דמין לע"ז ופרכינן וניחוש דילמא מין הוא ומסקנא אמר רב נחמן אין רוב אומות מינין סבר לה כר' חייא בר אבא א"ר יוחנן גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז נינהו אלא מנהג אבותיהם בידיהם, פירוש אפילו חזינן להו דפלחי, ולא קאמר רוב גוים עובדי ע"ז. ור' אמי, ור' חייא בר אבא ור' יוחנן דאוקי מתני' דלעיל דלא כר' אליעזר לא פליגי וכן פירש התם. וכן נ"ל דהא אוקי' (שם ע"ב) לר' אמי כאידך דר' יוחנן. ומיהו הך מיירי בימי הראשונים אבל בזמן הזה אפילו בארץ ישראל אינן אדוקין."

ספר התרומה הלכות עכו"ם סימן קלד

אבל מהטעם שקים לנו שאינם מודים – יש להתיר הכל.

"אבל מטעם דקים לן בגוייהו דלא אזלי ומודי יש להתיר הכל…"

פסקי ריא"ז מסכת עבודה זרה פרק א – לפני אידיהן אות ה

אומר שבגוי שאינו עע"ז מותר אפילו ביום האיד, ולכן כתב התרומה שבימינו לא נזהרים כי אנו רואים שאין דרכם להודות לע"ז על משא ומתן כלל

"ה. אם היה גוי ידוע שאינו עובד ע"ז, מותר לשאת ולתת עמו ביום אידם, כמו שמבואר לפנים בפרק אחרון. ומטעם זה אומר בספר התרומה שאין נזהרין עכשיו מלשאת ולתת עם הגוים ביום אידם, לפי שאנו רואים שאין דרכם להודות לע"ז על משאם ומתנם כל עיקר."

חידושי הרמב"ן מסכת עבודה זרה דף יג עמוד א

הגוים לא אדוקים כל כך שילכו להודות, ואינם מקריבים אלא מעט יין. ולא שייך לומר שזו גזירה ואינה בטלה' כי רואים מדברי שמואל שהכל לפי המקום, וכן רואים מרבא ששלח קורבן לגוי שידע שאינו עובד ע"ז. הרי שכל שלא שייך לגביו 'אזיל ומודה' – לא גזרו

"ועוד אמרינן דהני גוים לא אדיקי בע"ז כולי האי ולא אזלי ומודו ולא מקרבי מידי לע"ז אלא חמרא דמנסכי קמה פורתא. וכ"ת הואיל וגזרו בו אע"פ שבטל דבר לא בטלה גזירה, הא אמר שמואל (ז' ב') בגולה אינו אסור אלא יום אחד בלבד, אלמא לפי המקומות אסרו ולפיהן התירו, הלכך במקום שיש להתיר אף אותו היום מתירין אותו. ואתמר לקמן בשלהי פ' בתרא (ס"ה א') רבא שדר קורבנא לבר ששך ביום אידו אמר קים לי בגויה דלא פלח לע"ז. אלמא כל דליכא משום דאזיל ומודה לא גזור,"

הגהות מיימוניות הלכות עבודה זרה פרק ט, ב

פותח בכך ששמואל אמר שבגולה אסור רק יום האיד העיקרי ושאר האידים מותרים (יש לשים לב שזה לא הפירוש הרגיל), ועל זה הוא מוסיף שאנחנו יודעים שהם לא 'אזיל ומודה', וכפי שראינו שרבא שלח קרבן וכו'. ויש טעם של איבה שמועיל חלקית, אבל להתיר מסחר ולשאול וליפרע – רק הטעם שקיי"ל שהם אינם מודים.

"[ב] כשמואל דאמר בגולה אין אסור אלא יום אידם העיקרי בלבד אבל שאר אידיהן אין תופשין בהן ממשות ולא שייך למימר בהן אזיל ומודה ועוד דקי"ל בגווייהו דלא אזלי ומודו וכן מצינו לשם דרבא שדר קורבנא לבר שישך אמר קים ליה בגויה דלא פלח לעבודת כוכבים וכן מטעם איבה… אבל לשאת ולתת עמהן ולישאל וליפרע מהן אין להתיר אלא מטעמא דקים לן בגווייהו דלא אזלי ומודו"

חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף ו עמוד ב

בהמשך לדבריו שהאיסור הזה לא שווה בכל מקום אלא הכל לפי העניין – עוד טעם להתיר הוא שידוע לנו שהע"ז לא חשובה להם כ"כ ואינם הולכים להודות.

"ועוד דקים לן בגוייהו דלא אזיל ומודה דלא חשיבא באנפייהו כולי האי, …"

אורחות חיים הלכות עבודה זרה אות א

מצטט את התרומה, ואז מוסיף בשם הר"ף שמותר לשאת ולתת כי הגוים בחו"ל אינם אדוקים בע"ז וקים לן שהם לא מודים.

"א. כתב הבעל תרומה ז"ל…. והר"ף ז"ל כתב שעתה מותר לשאת ולתת עמהם [דהא דאסור] היינו דוקא לאותן הגוים שדעתם [לעכו"ם] דהוו אזלי ומודו אבל גוים שבחוצה לארץ אינן אדוקין בע"ז וקים לן בהו דלא אזלי ומודו. וכי האי גונא שרי כדמשמע בפ"ק דע"ז ע"כ:"

תרומת הדשן סימן קצה

כטעם שני להיתרו לשלוח מתנה באיד עצמו, תרומת הדשן כותב שבימינו לא שכיח אזיל ומודה. ועוד ששליחת המתנות היא סימן מילתא ולא כל כך קשורה לעבודת אלילים ולאיד.

"וכ"ש בזמן הזה דלא שכיחי כולי האי דאזלי ומודו. ואף דכתבינין /דכתבינן/ לעיל דעיקר כוונתם למסימין מילתא ולא בשביל יראתם ביום הזה, ואפילו אי לא הוי להו יום אד כל עיקר הוה מסמנא להו מילתא משום התחלת שנתם."

הר"ן על הרי"ף מסכת עבודה זרה דף א עמוד ב

מביא בשם התרומה בשם רש"י את הטעם של 'גוים לא אדוקים', ומסביר שאין זו גזירה מוחלטת אלא הכל לפי העניין.

"וכתוב בספר התרומה בשם רש"י ז"ל דעכשיו מותר לשאת ולתת עמהם אפי' ביום אידם דקים לן בגוייהו דבזמן הזה לא אדיקי כולי האי ולא אזלי ומודו וכ"ת כיון שגזרו חכמים אע"פ שבטל דבר לא בטלה גזרה הא אמר שמואל בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד אלמא לפי המקומות אסרו והתירו ולפיכך כל שיש להתיר מתירין אפילו ביום אידם וכדאמרינן בפ' בתרא דמכלתין (דף סה א) דרב יהודה שדר קורבנא לאבודראבן וכו' ואמרי' נמי התם (שם) רבא שדר קורבנא לבר ששך ביום אידו אמר קים לי בגויה דלא פלח עבודת כוכבים"

אשכול מהדורת אורבך (נחל אשכול), סימן מב אות ו

כותב שגוים בימינו מנהג אבותם בידיהם, ואף ששמואל ידע זאת ואסר ביום אידם – שמואל ראה בימיו שהגוים אדוקים רק ביום אידם, ואילו אנו רואים שבימינו הגוים לא אדוקים אפילו ביום אידם, ולכן אין לאסור למקילים.

"גוים שבח"ל לאו עע"ז אלא מנהג אבותם בידם, ואע"ג דשמואל אמר אפי' בגולה יום אידם אסור, שמואל חזי דהתם אכתי אדוקי בע"ז ביום אידם, וכיון דשמואל לפני אדיהן הקיל, ואנן חזינן דגוים שבימינו אפי' ביום אידם לא אדוקי דאזלי ומודי, להכי אין לאסור למקילים".

הדוחים את הטעם שאינם אדוקים בע"ז

ספר אור זרוע חלק ד פסקי עבודה זרה סימן צו

מביא את היתרו של רשב"ם שאינם אדוקים, ודוחה כי הגמרות שהביא הם על גויים שידוע ספציפית שאינם עע"ז, ואין מכאן ראיה לסתם גוים.

"וכן פי' רבינו שמואל זצ"ל דאנן האידנא בגולה אין אנו יכולין להעמיד עצמינו מלשאת ולתת עמהם שביניהם אנו יושבין ואינן אדוקין בע"ז כ"כ. כי ההיא דפ' בתרא רב יהודה שדר לי' קורבנא (לאבי דרבא) ביום אידם אמר ידענא ביה דלא פלח לע"ז. מיהו לאו ראיה היא דההוא כעין גר תושב הוה. מדא"ל רב יוסף והתניא איזהו גר תושב כל שקיבל עליו בפני ג' חבירים [דלא פלח לע"ז]. וקא מהדר ליה כי תניא ההיא לחיותו. אלמא דההוא נמי כעין גר תושב הוה. ועוד נראה דאין משם ראיה לסתם גוי מדקאמר ידענא ביה דלא פלח דהיינו קים ליה בגויה הוה דלא פלח. וקיי"ל בכתובות קים ליה בגויה מילתא היא. וכן נמי ההיא דהתם דאמר רבא אמטי ליה קורבנא לבר שישך ביום אידם אמר ידענא ביה דלא פלח לע"ז. ההוא נמי משום דקים ליה בגויה ואינה ראיה לסתם גוים."

תירוץ ג – אינם עע"ז – 'מנהג אבותיהם בידיהם'

שו"ת רבינו גרשום מאור הגולה סימן כא

נשאל מאנשים שהחבר הורה להם שלא לישא וליתן עם הגוים ביום אידם. לאחר שפותח בכך שמוטב יהיו שוגגים וכו', מוסיף שבשעת הדחק יש לסמוך על דברי רבי יוחנן שגוים בחו"ל אינם עע"ז, ולכן גם מותר לשאת ולתת עימהם.

"א לרבינו גרשום זצ"ל, וששאלתם שהורה לכם החבר… שלא לישא וליתן באידיהן של גוים יום אידם כשמואלו אמנם כי כן מפורש במסכת ע"ז … עוד אין לנו לאסור עליהן, שבשעת הדחק יש לנו לסמוך אדר' יוחנן … סבר לה כי הא דאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן גויים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז אלא מנהג אבותיהם בידיהם. ואנן בחוצה לארץ, וכיון דאין עובדין ע"ז אין לנו לאסור שלא לישא וליתן ביום אידם"

תוספות מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

התוספות מסבירים שיש להקל כי קי"ל שהגוים בינינו אינם עובדים ע"ז. ומביאים שהאמוראים אכן שלחו קרבן לגוי שידעו שאינו עע"ז. יש לשים לב שתוספות לא טוענים שזו כוונת הגמרא בחולין על 'מנהג אבותיהם' אלא טוענים שכך הדברים התפתחו.

"לכך נראה דטעם ההיתר משום דעכו"ם שבינינו קים לן בגוייהו דלא פלחו לעבודת כוכבים ומהאי טעמא שרי לקמן בפ"ב (דף סה.) רב יהודה דשדר ליה קורבנא לאבידרנא ביום אידו אמר קים לי בגויה דלא פלח לעבודת כוכבים וכן רבא (שם) דשדר ליה קורבנא לבר שישך ביום אידו אמר קים לי בגויה דלא פלח לעבודת כוכבים"

מהר"ם מלובלין מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

מבאר שאין הכוונה שאינם עע"ז כלל, אלא שאין דרכם להודות לע"ז בשביל משא ומתן.

"בא"ד לכך נראה דטעם ההיתר משום דעכו"ם שבינינו קים לן בגוייהו דלא פלחי לעבודת כוכבים וכו'. פי' דאין דרכן דאזיל ומודה לעבודת כוכבים בשביל איזה הנאת משא ומתן וכיוצא:"

הרבה ראשונים כתבו בניסוח של המהר"ם, וכן נראה שהב"י סבר שחייבים להסביר כך את תוספות. אלא שלא מוכרח שזו כוונת התוספות, לפחות מלשונו בסוגיא זו.

שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן קלא

שואל על איזו סברא של הרמב"ן ודוחה שאין לומר שהוא סובר שגוים בזמננו לאו עע"ז נינהו, כי זה פשוט שזה נאמר דווקא לגבי אזיל ומודה כי הם לא אדוקים כ"כ, אבל פשוט שעבודתם היא ע"ז גמורה.

"…וא"כ טעמא בעי אהרמב"ן ואין לומר דהוה ס"ל גוי' בזמנו לאו עע"ז נינהו דפשוט דהיינו לענין אזיל ומודה וכן לענין סתם יינם דלא אדיקי בזה"ז כולי האי אבל פשיטא דעבודתו ע"ז גמורה היא עמ"ש רמב"ם פי"א ממ"א הל' ד'"

אוהל דוד, עמוד תקצב, הרב דוד אלט

כותב שמשמע מתוספות שהגוים אינם עע"ז ולא רק שאין אזלי ומודו. ואומר שכך פירש ביאור הגר"א לעבודת כוכבים.

"ומהר"ם מפרש דבודאי עובדים ע"ז בזה"ז אלא דלא יהיה אזיל ומודה משום הנאת ממון בזה"ז. מיהו מלשון הרא"ש בשם הרשב"ם בשם רש"י משמע דלא חשיבי כלל עובדי כוכבים בזה"ז. ומסוף דברי תוס' שכתבו ולפי פר"ת אין לתמוה על מנהג העולם שאפי' אם היו מחזיקין אותם כעובדי עכו"ם שהרי אינם עושים וכו' משמע דבא לאפוקי ממש"כ קודם, ולכאורה היינו ממה שהבאתי לעיל, ואם זה אמת נמצא דתי' שכתבו תוספות לעיל היינו דלא חשיבי עובדי עכו"ם בזה"ז, ודלא כמהר"ם. שוב מצאתי שכ"כ הביאור הגר"א בדעת תוספות סו"ס קמ"ח"

תלמידי רבינו יונה ע"ז ב, א

ואמנם רבותינו הצרפתים התירו משום שברור לנו שאינם הולכים להודות ולפי זה יש להתיר הכל. ומסבירים שהטעם הוא שהגויים בחו'ל אינם עע"ז כמבואר בגמרא (אלא מנהג אבותיהם בידיהם)

"ומ"מ רבותינו הצרפתים בעלי התוספות ז"ל כתבו ולמאן דקים ליה בגמ' דלא אזיל ומודה יש להתיר הכל ע"כ. הטעם משום דגוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם כדאמרינן בגמרא."

רא"ש מסכת עבודה זרה פרק א אות א

תמה על המנהג, וכותב בשם רשב"ם בשם רש"י שיש להתיר לפי הגמרא בחולין ש'מנהג אבותיהם בידיהם'. ואין זו תקנה שצריך מנין להתירה, אלא הכל כפי העניין, כפי שמוכח ממעשה שליחת הקרבן לגוי שאינו עע"ז, וכן משמואל שאסר בגולה רק את יום האיד כי אינם אדוקים כל כך. ולכן כיוון שאנו רואים שהגויים אינם אדוקים כלל יש להתיר.

"…ותימה על מנהג שלנו שאין אנו נמנעין מלישא וליתן עמהן וללוות ולהלוותן לפורען וליפרע מהן אפי' ביום אידם ופירשב"ם בשם זקינו רש"י דעכשיו אין הגוים שבינינו עובדי כוכבים ולא אזלי ומודי כדאמרו בפ' קמא דחולין (דף יג ב) גוים שבח"ל לאו עובדי כוכבים הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם ואין לאסור משום דכל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו (ביצה ה ב) דהא מהאי טעמא שרי לקמן בפ"ב (דף סד ב) דקאמר רב יהודה שדר קורבנא לאבודרינא אמר ידענא ביה דלא פלח לעבודת כוכבים ורבא שדר קורבנא לבר שישך אמר ידענא ביה דלא פלח לעבודת כוכבים אלמא מעיקרא לא היתה גזירה אלא לפי המקומות שעובדים עבודת כוכבים שם דהא דקאמר שמואל בגולה אין אסור אלא יום אידם בלבד משום דלא הוו אדוקי כולי האי והשתא דחזינן דגוים שבח"ל לא אדוקי כלל אפי' ביום אידם יש להתיר"

וכן צוטט בהסכמה בנימוקי יוסף ע"ז ב, א

רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה נתיב יז חלק ה

מביא את רשב"ם

"ופרש"בם בשם זקנו רש"י ובזמן הזה הכל מותר אפילו ביום אידם שגוים בזמן הזה לאו עובדי עבודה זרה הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם ואין לאסור משום דבר הנאסר במנין כי מתחלה לא נאסר אלא לעובדי עבודה זרה ולא היתה הגזירה לאותם שאינם אדוקין."

טור יורה דעה קמח, יב

כותב בשם רשב"ם בשם רש"י אינם עובדי אליל ולא אזלו ומודו

"והאידנא כתב הרשב"ם בשם רש"י שהכל מותר, דלאו עובדי אליל הם ולא אזלי ומודי."

בית יוסף יורה דעה סימן קמח

הב"י מסביר שהכוונה שאינם יודעים בטיב ע"ז, אלא מנהג אבותיהם בידיהם. כלומר נראה שקשה לקבל את הטענה ש'אינם עע"ז' שהרי אנו פוסקים שנוצרים הם כן עע"ז, אלא שלמרות שהם עע"ז הם אינם במדרגת אדיקותם ואלילותם של עע"ז הקדמונים והם אינם הולכים להודות לע"ז על מסחר מוצלח

"וטעמא משום דלאו עובדי עבודה זרה הם כלומר דאינם יודעים בטיב עבודה זרה כ"כ וכדאמרינן בפרק קמא דחולין (יג:) גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם ולא אזלי ומודו:"

פרישה יורה דעה סימן קמח

מסביר שמשמעות הביטוי ש'אינם עובדי ע"ז' הכוונה שאינן יודעין בטיבה אלא מנהג אבותיהם בידיהם.

"(כד) דלאו עובדי עבודה זרה הם. ר"ל שאינן יודעין בטיב עבודה זרה כדאמרינן גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם. בית יוסף:"

שו"ת הריב"ש סימן קיט

"…והראשונים ז"ל שאלו למה אין אנו נזהרין מלישא וליתן עמהם ביום אידם בדורות אלו, דבשלמא שלשה ימים לפני אידיהן לא קשיא לן דהא קיי"ל כשמואל דאמר דבגולה אינו אסור אלא יום אידו בלבד. אלא יום אידו מיהא תקשי שנוהגים לישא וליתן עמהן בימי אידיהן ממש ולשלוח להם דורונות. וכתוב בספר התרומה בשם רש"י ז"ל דהיינו טעמא משום דהאידנא לא אדיקי בעבודת ככבים כולי האי ולא אזלי ומודו. וכדאמרינן (חולין יג:) עובדי ככבי' שבחו"ל לאו עובדי ככבי' הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם. ולא תימא כיון דתקנתא דרבנן הוא אעפ"י שבטל דבר לא בטל הגזרה דמעקרא נמי הכי תקינו לפי הדורות ולפי המקומות. דאי לא היכי לימא שמואל דבגולה אינו אסור אלא יום אידו בלבד, והכי נמי מוכח מדאמרינן בפרקא בתרא רבא שדר קורבנא לבר ששך ביום אידו, אמר קים לי בגויה דלא פלח לע"ג. אלמא שחכמים בתקנה זו לא השוו בה מידותיהם אלא הכל לפי הזמנים ולפי המקומות ולפי האנשים, כך כתבו המפרשים ז"ל. זהו מה שנראה בשאלותיך וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה."

האגודה מסכת עבודה זרה פרק א – דף ג, א

"וגם יש להתיר מטעם דכותים שבחוצה לארץ לאו ע"א הן"

ר' עובדיה מברטנורא מסכת עבודה זרה פרק א, ב

"והאידנא נהוג עלמא היתר אפילו בכל יום אידם, משום דקים להו לרבנן בגווייהו דלא אזלו ומודו. [דכל הני דאתסרי בזו המסכתא מיירי בעובדי אלילים וע"ז ממש]:"

הדוחים את ההסתמכות על 'מנהג אבותיהם בידיהם'

יש לשים לב שהם לא דוחים את ההסתמכות על כך שהגויים בימינו אינם עע"ז או אינם מודים לע"ז (שכן עם עצמם כתבו כך), אלא רק את ההסתמכות על הגמרא בחולין.

תוספות מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

"אסור לשאת ולתת עמהם – פ"ה משום דאזיל ביום אידו ומודה לעבודת כוכבים מתוך לשונו משמע שר"ל אף ממקח וממכר וקשה על מה סמכו העולם לשאת ולתת ביום איד העבודת כוכבים עמהם נהי דרוב אידיהם מן הקדישים הם מ"מ בכל שבוע יום אחד יש להם דלרבי ישמעאל (לקמן ו.) לעולם אסור ואין לומר דהיינו טעמא משום (חולין יג:) דעובדי כוכבים שבח"ל לאו עובדי עבודת כוכבים אלא מנהג אבותיהם בידם דהא אמר שמואל בגמ' (לקמן ז:) בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד משמע הא יום אידם מיהא אסור…"

תוספות הר"ש (בשיטת הקדמונים) מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

דוחה את האפשרות לסמוך על המימרא שגוים שבחו"ל אינם עובדי ע"ז אלא מנהג אבותיהם בידיהם – כי הרי זו הסיבה ששמואל התיר את שלושה הימים אבל היום עצמו עדיין אסור.

"ויש לתמוה… ואין לסמוך אהא דאמר [בחולין דעכו"ם שבח"ל לאו עובדי ע"ז הן אלא] מנהג אבותיהם בידיהם [דהא אמר שמואל בגמ' בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד משמע הא] יום אידם מיהא אסור"

בית הבחירה (מאירי) מסכת עבודה זרה דף ו עמוד ב

כותב שמה שנאסר זה בארץ שהגוים היו אדוקים, אבל בחו"ל אינם אדוקים ואסור רק יום האיד. ומכאן שאין להקל על סמך 'מנהג אבותיהם בלבד' להתיר אפילו את יום האיד.

"למטה יתבאר שלא נאמרו דברים אלו אלא בארץ שהיו הגוים באותו הזמן אדוקים באלילים ובאובות וידעונים ושאר מיני העבודות הקדומות אבל בחוצה לארץ אינו אסור אלא יום האיד בלבד שלא היו אדוקים באלילים אלא ממנהג אבותיהם ודים באסור יום האיד ולמדת שאין לסמוך מה שנהגו עכשיו להקל בענינים אלא מצד שגוים שבחוצה לארץ מנהג אבות לבד בידיהם שאין מקילין מטעם זה ביום האיד עצמו אלא לימים שלפניו"

בית הבחירה (מאירי) מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

"וקצת מפרשים כתבו בה הטעם מפני שעכשו אין מקריבים לפני ע"ז ואין כאן מכשול ואף המכירות והקנינים מצויים בכל שעה ואין בהם חשש הודאה…

וכן מצד גוים שבחוצה לארץ לא הותר אלא לפני האיד אבל יום האיד עצמו אסור והרי מנהג ההיתר אף ביום האיד הוא"

שיטת המאירי הידועה

בית הבחירה (מאירי) מסכת עבודה זרה דף ו עמוד ב

כותב שנוהגים להתיר אפילו ביום אידם ובהתאם לשיטתו מסביר שנראה שהדברים נאמרו בזמנם שעבודת האלילים הייתה מתפשטת להקרבה והודאה, ועובדים לצבא השמים. ואף שהסוגיא כאן אומרת 'נצרי לעולם אסור' כבר התבאר שיש לפרש באופן אחר.

"וא"כ על כל פנים אתה צריך לטרוח ולהביא היתרה מצד אחר שהרי בזמן הזה מנהג פשוט בכל הארצות לישא וליתן עם אותם שדרים ביניהם בכל דבר ובכל משא ומתן ואפילו ביום החג שלהם וודאי נראה הטעם שלא נאמרו דברים אלו אלא בזמנם שהיתה עבודת האלילים מתפשטת להקרבה ולהודאה וכמו שתראה בזכירת ימי האיד שלהם וכן שהיו עובדים לצבא השמים לחמה ולבנה ולמזלות ולעצים ולאבנים כמו שיתבאר בפרק שלישי ואע"פ שיש בסוגיא זו דברים נראים כמתנגדים לזו והוא מה שאמרו נצרי לעולם אסור כבר פרשנו דעתנו במשנה וגדולי המחברים כתבו בענינים אלו דרכים אחרים ולא נראו לנו"

וכאן יש נקודה חשובה, אף ששיטת המאירי לא מוסכמת, ושאר הראשונים לא מבטלים כליל את דין ע"ז שחל על הנוצרים והעמים השונים, בכל זאת כמעט כולם מודים שהרבה מהתוקף של האלילות ירד וחלק הדינים החמורים שחלו עליהם כבר אינם תקפים.

בית הבחירה (מאירי) מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

"ומתוך כך עקר הדברים נראה לי שדברים אלו כלם לא נאמרו אלא על עובדי האלילים וצורותיהם וצלמיהם אבל בזמנים הללו מותר לגמרי ומה שאמרו בגמ' נצרי לעולם אסור אני מפרשו מלשון נוצרים באים מארץ מרחק האמור בירמיה שקרא אותם העם נוצרים על שם נבוכד נצר וידוע שצלם השמש היה בבבל ושכל עם נבוכדנצר היו עובדים לו וכבר ידעת שהחמה משמשת ביום ראשון כענין ראשי ימים ומתוך כך היו קורין לאותו יום נצרי על שם שהיה קבוע לנבוכד נצר על צד ממשלת חמה שבו והדברים נראין וברורים:"

נוהגים כר"ת

תוספות ע"ז ב, א

"…ולפי פר"ת אין לתמוה על מנהג העולם שאפילו אם היו מחזיקין אותם כעובדי עבודת כוכבים שהרי אינם עושים שום תקרובת אלא במעות ובזה לא שייך הרווחה והרבה מעות מצויים להם לאותו דבר"

תוספות הר"ש (בשיטת הקדמונים) מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

"ולפר"ת ניחא כי אין בעיה לקנות ורק דברי תקרובת אסור למכור. ואין בעיה בהלוואה כי מלוה בריבית שזה ודאי צער ולא מודה.

[ולפר"ת דאין אסור אלא למכור מילי דתקרובת] ניחא דאין רגילין לעשות שום תקרובת אלא במעות [ומצויים להם מעות הרבה] ולא שייך בזה הרוחה… שהוא להם תקרובת… ולהלותם ברבית נמי שרו דלא שייך אזיל ומודה אלא כשמלוה להם בחנם אבל ברבית אית ליה צערא דמיחסר קא מחסיר כדאמרי' פ"ק דקדושיןכא) ליזבון איניש ברתיה ולא לוזיף בריביתא ולפרוע נמי מלוה על פה שרי כדאמרי' [בגמ'כב)] הלכה כר' יהושע בן קרחה דאמר מלוה על פה נפרעין מהן שהוא כמציל מידם"

ספר התרומה הלכות עכו"ם סימן קלד

מביא עוד נימוק להקל – פירוש ר"ת בסוגיא (ודן בו באריכות, לא הבאתי כאן).

"ועוד פיר' ר"ת דכל מקח וממכר שרי לעכו"ם ביום אידו ולא אסרה מתני' אלא מידי דתקרובת…"

חידושי הרמב"ן מסכת עבודה זרה דף יג עמוד א

הרמב"ן משלב את שיטת ר"ת עם הטענה שבימינו הגויים לא מקריבים כלום, וממילא אין 'לפני עוור' אף פעם. אך מסיים שזה לא מועיל להשאלה והלוואה וכו' ולכן בהמשך נצרך למספר טעמים נוספים. יש להעיר שנראה ששאר הראשונים שצירפו את ר"ת מודים לכך ששיטתו לא פותרת את כל הבעיה עם המנהג אלא רק חלק. (ואף שהוא מסיים שלא שמע דברים של טעם בענין – הוא עצמו ממשיך ומביא 4 טעמים להקל).

"והאידנא נהוג עלמא לישא וליתן עמהם לשאול ולהשאיל לפרוע ולהפרע ואפי' ביום אידם, ובודאי למכור להם כיון שאינן מקרבין כלום לע"ז עכשיו בדורות הללו מותר, דהא בעינן (ו' א') גבי לשאת ולתת אי משום הרוחה הוא. כלומר דאזיל ומודה ועבר על לא ישמע על פיך ונמי משום ולפני עור. או דילמא הרוחה ליכא כיון דאית ליה זוזי לגוי אינהו עבדו ליה ספסרותא (עי' ב"מ ס"ג ב') ולא מודה כלום, ולא דמי להשאילן ולפרען דכולהו משום דמודה הוא וכדרבא (ו' ב'), דהתם לא הוה בידי הגוי חליפיו והנאה דידיה הוא לגמרי, משא"כ במקח, אלא משום ולפני עור הוא. וכיון דבעיין לא איפשיטא נקטינן בה לקולא משום דחששא דרבנן היא וכדאי הוא העת לסמוך בדוחק ולהקל, אבל בלהשאילן ולשאול מהן להלוותן וללוות מהן לפרען וליפרע מהן שהדבר פשוט לאסור לא ידענו על מה העם סומכין ולא שמענו בענין דברים של טעם."

חידושי הרא"ה מסכת עבודה זרה (בשיטת הקדמונים) דף ו עמוד ב

הרא"ה בודק מה אפשר להתיר בלי לחדש קולות, והוא אומר שבאמת הסתפקנו האם יש איסור משום אזיל ומודה או משום תקרובת, וזה חשש דרבנן ולכן מספק מקילים, ואסור רק מה שתקרובת. זה אמנם לא בדיוק שיטת ר"ת (ר"ת הסביר שהרווחה זה לא אזיל ומודה), אבל זה דומה מאוד

"… בשלמא הלואה נמי האידנא כיון דברבית יזפי ליכא משום דאזיל ומודה, שאינו אלא מיצר. ולמכור להם נמי לא קשיא, דהא מספקא לן אי משום אזיל ומודה או משום תקרובת, וסלקא בתיקו. והויא לה חששא דרבנן, ומספיקא עבדינן זה לקולא. ואמרינן דמשום תקרובת הוא, והאידנא דלא מקרבי קמה אלא מעט יין ולבונה ונרות של שעוה, בכל שאר מילי שרי."

אגודה ע"ז ג, א

מביא כטעם להסביר את המנהג את ר"ת.

"ורבינו תם כתב דכל מקח וממכר שרי ומתניתין מיירי בתקרובת. ומותר להלוות בריבית אפילו ביום אידם דמיצר הוא."

תירוץ ד – גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה

הטעם הזה מזכיר את דברי רש"י על כך ששמואל הקל בגולה משום שעיקר פרנסתנו מהם ואיננו יכולים להימנע ממסחר.

ראב"ן עבודה זרה סימן רפח

"ועוד משום כדי חיינו דאפילו בחולו של מועד דאסור בעשיית מלאכה מדאורייתא ומשום כדי חייו שרו רבנן, הכא נמי כיון דחיותינו הוא משא ומתן עמהן שרי"

חידושי הרמב"ן מסכת עבודה זרה דף יג עמוד א

"ועוד שא"א לצבור לעמוד בגזירה זו בדורות הללו, ואעפ"כ בעל נפש ימעט…"

חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף ו עמוד ב

בהמשך לדבריו שהאיסור הזה לא שווה בכל מקום אלא הכל לפי העניין – עוד טעם להתיר הוא שידוע לנו שהע"ז לא חשובה להם כ"כ ואינם הולכים להודות. וכפי שהירושלמי התיר בגוי שמכירו משום שמחניף לו.

"…ותו שאנו צריכין לתת ולשאת עמהם משום חיי נפש…"

בית הבחירה (מאירי) מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

כותב שהקלו בדבר שהציבור לא יכול לעמוד בו ויש הפסד לישראל. וכמו שמצאנו שהתירו לסחור ביריד משום הפסד, מפני שהוא כמציל מידם.

"וכל שכן בדבר שאין הצבור יכול לעמוד בו ושיש פסידא לישראל במניעתו כגון שהוא ירוד ויום השוק ואם לא עכשו אימתי והרי זה כדבר האבד ומשום רוחא דידהו ליכא דבירוד זילי זביני ואי נמי כל שיש במניעתו פסידא אצלנו אין לנו ולהודאתם כלום וכדאמרינן בראשון של מועד קטן י' ב' רבינא אסיק זוזי בבני אקרא אתי לקמיה דרב אסי אמר ליה כיון דהאידנא משכחת להו וביומא אחרינא לא משכחת להו כפרקמטיא אבודה דמי ותנן נמי גבי ע"ז כי האי גוונא הולכין ליארוד של גוים ולוקחין מהם עבדים ושפחות וכו' מפני שהוא כמציל מידם ולא עוד אלא שעכשו כל הימים כיארוד שהסוחרים מצויים לקנות ביחד ואינו מוצא כשירצה אלא ביוקר"

תירוץ ה – 'מחניף'

כזכור הבאנו את הירושלמי שמציג שיש היתר משא ומתן בגוי שמכירו, מפני שהוא כמחניף. הסברא הזאת להתיר הובאה בראשונים רבים, והם הסבירוה כאיבה או כ'קי"ל שאינם מודים לע"ז'. כאן נביא את מי שהביא את ההסבר של מחניף בפני עצמו מבלי להסבירו כאחד הטעמים

תוספות מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

אומר שאולי מקילים על סמך הירושלמי שמקל במכירו מפני שהוא כמחניף

"א"נ יש לסמוך אההיא דתנא בירושלמי על מתני' דאסור לשאת ולתת תני בד"א בעובד כוכבים שאינו מכירו אבל בעובד כוכבים שמכירו מותר מפני שהוא כמחניף ותניא הנכנס לעיר ומצאן שמחים שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם"

מהר"ם מלובלין מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

מסביר שמחניף הכוונה שהגוי יודע שהיהודי עשה זאת כדי להחניף ואין בזה שום מעלה ולא שייך שיודה לע"ז על כך

"בא"ד מפני שהוא כמחניף וכו'. פי' דאפי' יקבל איזה הנאה מהיהודי ע"י אותו משא ומתן יודע הוא שהיהודי עשה זה מדעתו ורצונו הטוב מפני שמחניף לו ולא שייך ליזיל לאודי לעבודת כוכבים בשביל כך:"

ספר התרומה הלכות עכו"ם סימן קלד

עוד יש להתיר מפני שנראה כמחניף.

"ועוד יש להתיר מפני שנראה כמחניף לו כדאיתא בירושלמי במה דברים אמורים בעכו"ם שאינו מכיר אבל במכירו מותר שאינו אלא כמחניף לו ותניא היה נכנס לעיר ומצאן שמחים שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם"

טעמים אלו של איבה ומחניף מתירים רק להשאיל ולהלוות ולפרוע כשהגוי תובע, אבל לא מתירים ליזום כמו לקנות או למכור שהרי יכול לומר לגוי שאין לו מה לקנות ומה למכור, וכן לשאול ולפרוע.

"ומהני טעמי דאיבה ומחני' אין להתיר רק להשאילן ולהלוותן ולפורען כשהעכו"ם תובע חובו אבל לשאת ולתת עמהם דהיינו מקח וממכר לא דיכול הישראל לומר אין לנו לקנות שום דבר ולא למכור וכן לשאול מהם ולפרוע מהם מה יודע העכו"ם שמניחו בשביל אידו"

תלמידי רבינו יונה ע"ז ב, א

מתיר משום מחניף

"והשני מפני שהוא כמחניף לו כדאמרינן בירושל' בד"א בגוי שאינו מכירו אבל בגוי שמכירו מותר שאינו אלא כמחניף לו ותני היה נכנס לעיר ומצאן שמחין שמח עמהם שאינו אלא כמחניף לו."

חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף ו עמוד ב

מתיר מטעם חנופה

"… ועוד מפני שאין אנו אלא כמחניפין להם וכיוצא בזה התירו בירושלמי (ה"א) דגרסינן התם עבר ונשא ונתן אסור פי' ביום אידם כדאסיקנא לעיל, הדא דאמר בגוי שאינו מכירו אבל בגוי שמכירו מותר דאינו אלא כמחניף לו, תני נכנס לעיר ומצאן שמחין שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם, ע"כ"

הר"ן על הרי"ף מסכת עבודה זרה דף א עמוד ב

מצטט את התרומה שמתיר משום מחניף

"ובירושלמי תני עבר ונשא אסור בעובד כוכבים שאינו מכיר אבל בעובד כוכבים המכירו מותר שאינו אלא כמחניף לו והאי מותר ודאי לאו בדיעבד קאמר דמאחר שנשא ונתן מאי מחניף לו איכא אי שרי או אסור אלא ודאי אפילו לכתחלה קאמר דמותר בעובד כוכבים המכירו ותני תו התם נכנס לעיר ומצאן שמחים כלומר שיש להם איד שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם כלומר כיון שנכנס שם בלא כוונה ובאקראי בעלמא"

נאסרו רק אידים הרחוקים – הסוברים והדוחים

ספר התרומה סימנים הלכות עכו"ם סימן קלד

מביא את רשב"ם בשם רש"י שדווקא בימי הזיכרון העיקריים אסורים.

"ופירש רבינו שמואל בשם רבינו שלמה דווקא ימי הזכרון העיקרים שלהם."

תלמידי רבינו יונה ע"ז ב, א

כותב שרשב"ם בשם רש"י אמר שרק קצ"ח ונית"ל אסורים, כי הם נעשו בשביל יש"ו. ובגולה אסור רק יום האיד.

"ויש לתמוה האיך נהגו העולם לשאת ולתת עם הגוים בשלשה ימים אלו, ולא עוד אלא אפי' ביום אידם אינם נזהרים. ונראה שסמכו על מה שאמר רשב"ם ז"ל בשם זקנו רש"י ז"ל שאינו אסור אלא קצ"ח ונית"ל שעשוין עיקרן בשביל ישו הנוצרי שהם תופשים בהם ממשות ועיקר אבל בשאר אידיהן אין תופשים בהם ממשות ולא שייך בהו טעמא דילמא אזיל ומודה ומשום הכי שרי. ונראה דאפילו בקצח וניתל אין לאסור ג' ימים לפניהם, דהכי אמר שמואל ובגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד"

האגודה מסכת עבודה זרה פרק א – דף ג, א

מביא את רשב"ם

"לפני אידיהן של כותים אסור לישא ולתת עמהן וכו' אמר שמואל (ובגל ות) [ובגולה] אינו אסור אלא יום אידם בלבד. פירש רשב"ם בשם רש"י דעכשיו אין אנו צריכין שלשה ימים כיון דאנו בגולה, וגם אין לאסור אלא אותם חגות דבשבילו כגון קצח וניתל."

מנגד, תוספות לא מקבלים טענה זו, כי הגמרא אומרת שנוצרי אסור ביום ראשון (ולכן לרבי ישמעאל שאוסר גם שלושה אחרי אידיהן – אסור לסחור עם נוצרים לעולם)

תוספות ע"ז ב, א

"נהי דרוב אידיהם מן הקדישים הם מ"מ בכל שבוע יום אחד יש להם דלרבי ישמעאל (לקמן ו.) לעולם אסור"

חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

בשם רש"י אמרו שרק האידים הרחוקים נאסרו, ומביא את קושיית התוספות על כך

"מתני' לפני אידיהן של גוים כו'. פירשו תלמידי רש"י ז"ל משמו דדוקא אידים רחוקים כדקתני סיפא ואלו הן אידיהן כו', והקשו בתוספות ז"ל מדאמרינן בגמרא נוצרי לדברי רבי ישמעאל לעולם אסור, והיינו משום איד דעבדי בכל שבוע ביום ראשון, אלמא מתניתין אפילו באיד קרוב, והא דקתני אלו הן אידיהן דיבר התנא במה שהיה נוהג בזמן ההוא."

דבר האבד

נימוקי יוסף, ע"ז ב, א

מביא עוד היתר (על גבי דברי הרא"ש) – שזה דבר האבד לישראל, ומצאנו בגמרא שמותר לישראל לקנות ולמכור בשל דבר האבד ביריד. וכן התיר רב האי. (אמנם סביר שכוונתו דווקא לגבר האבד של יריד ויום שוק, ולא על סתם מסחר) וכך הלכה שמותר.

"ויש מתירין עוד בירוד וביום השוק משום דבר האבד לגבי הישראל, דדלמא לא משכח ליה ביומא אחרינא, ולגבי הגוי נמי ליכא רווחא, דבירוד זילי וגרעי טפי, ומוכחי להאי טעמא מההיא דגרסינן עלה במשקין, רבינא מסיק זוזי בבני אקרא דשנואתא, אתא לקמיה דרב אשי, אמר ליה כיון דהאי יומא משכחת להו וביומא אחרינא לא אשכחו להו כפרקמטיא האבודה דמי ושרי. ותנן נמי גבי ע"ז כי האי גונא, הולכין לירוד של גוים ולוקחין מהן עבדים ושפחות וכו' מפני שהוא מציל מידן, אלמא היינו טעמא לירוד. ושמעינן מהא, שאם היתה לו פרקמטיא האבודה מוכרה בירוד. וכן כתב רבינו האיי זצ"ל בתשובה עכ"ל. וכיון דלדידן השתא לא קיימא הא מתניתין, אין אנו צריכין להאריך בפירושה באסור לשאת ולתת אם דוקא דבר שראוי לתקרובת ע"ז או אפילו דברים אחרים. וכן אם הם דברים מתקיימים או אין מתקיימין, וכמאן סליקא לה סוגיא אי דוקא יום האיד לחוד או שלשה ימים."

פסיקת הלכה

שולחן ערוך יורה דעה קמח, יב

מביא ב'יש אומרים' (בלי להביא 'סתם') שהכל מותר, כי אינם בקיאים בטיב אליל. וכזכור מהב"י על הטור ראינו שזה בעצם התרגום של הבית יוסף לטענה של 'מנהג אבותיהם בידיהם' שכולל גם את הטעמים של 'אינם אדוקים' או 'קים לן דלא אזלו ומודו'

"יש אומרים שאין כל דברים אלו אמורים אלא באותו זמן אבל בזמן הזה אינם בקיאים בטיב אלילים לפיכך מותר לשאת ולתת עמהם ביום חגם ולהלוותם וכל שאר דברים:"

רמ"א
מוסיף את הטעם של איבה וחנופה

"הגה: ועוד דאית בזה משום איבה אם נפרוש עצמנו מהם ביום חגם ואנו שרויים ביניהם וצריכים לשאת ולתת עמהם כל השנה. ולכן אם נכנס לעיר ומצאם שמחים ביום חגם — ישמח עמהם משום איבה דהוי כמחניף להם (הכל בטור)."

לבוש יורה דעה סימן קמח, יב

מתיר מטעם שאינם עע"ז ואינם יודעים בטיבה. ועוד שיש איבה.

"יש אומרים שאין כל הדברים האלו הנאמרים בסימן זה אמורים אלא בזמניהם שהיו הגוים אדוקים בע"ז והיו יודעים בטיב ע"ז לעובדה, אבל גוים שבזמן הזה לאו עובדי ע"ז הם ואינם יודעים בטיב ע"ז, לפיכך מותר לשאת ולתת עמהם אפילו ביום חגם ולהלוותם וכל שאר דברים מותרים, ואפילו נותנין המעות לכהנים מותר, שאין עושין מהן תקרובות לע"ז או נוי לע"ז אלא הכהנים עצמם אוכלים ושותים בו. ועוד דאית בזה משום איבה אם נפריש עצמינו מהם ביום חגם ואנו שרויים ביניהם, ועיקר פרנסתינו מהם שאנו נושאים ונותנים עמהם כל ימות השנה, ואם היינו פורשין מהם ביום אידם היה לנו איבה גדולה מהם עד שלא היינו יכולין לעמוד. לפיכך אם נכנס לעיר ביום חגם ומצאן שמחים שמח עמהם, שאינו אלא כמחניף להם שלא יטילו עליו איבה"

חזון איש יורה דעה סב, יא

החזו"א אומר שנפסק להלכה שמותר לסחור עם הגוים, (מפני שאינם עע"ז כל כך) ואיבה וחנופה.

"כתבו הפוסקים ז"ל דיום איד לדידן כימים שלפניו בגולה ומותר, וכן היכי דיש לחוש לאיבה היה מותר אף בזמן המשנה, ולכן במכירו מותר, ומבואר דמותר שאלה הלואה ופרעון וכן קבלת דורון ונתינת דורון, וכן מכירה אפילו במידי דבר הקרבה, דהא לפר"ת אין איסור רק במידי דבר הקרבה וכן אמרו י"א ב' דשרי לזבוני חמרא, והיינו במידי דרובא לאו להקרבה מזדבן, ולא אסור אלא משום גזרת חכמים, ובזה הקילו באינם אדיקי, וכן משום חשש איבה אבל במידי דרובא להקרבה מזדבן, דאסור מעיקר הדין, אסור אף לדידן, ואפילו לפני האיד, וכשמ"כ תו' י"ד ב' ד"ה חצב."

נתיבי עם, הרב עמרם אבורביע, יו"ד קמח, א

כותב שגם כיום נוהגים להקל בזה בא"י

"ג' ימים לפני חגם… אבל בזה"ז מותר לשאת ולתת עמהם ביום חגם ולהלוותם. וכן נהוג עכשיו גם בא"י."

שו"ת משנה הלכות חלק יט סימן קטו

פוסק כשו"ע רמ"א ולבוש

"עכו"ם בזמן הזה לענין יום אידיהם

וזה לשון הטור (יו"ד סי' קמ"ח), והאידנא כתב הרשב"ם בשם רש"י שהכל מותר, דלאו עובדי אליל הם ולא אזלי ומודו. ובשו"ע (יו"ד סי' קמ"ח סי"ב) כתב, יש אומרים שאין כל דברים אלו אמורים אלא באותו זמן, אבל בזמן הזה אינם עובדי עבודת כוכבים, לפיכך מותר לשאת ולתת עמהם ביום חגם, ולהלוותם וכל שאר דברים. ולשון הלבוש (שם), יש אומרים שאין כל הדברים האלו הנאמרים בסימן זה אמורים, אלא בזמניהם שהיו הגוים אדוקים בעבודה זרה, והיו יודעים בטיב עבודה זרה לעבדה, אבל גוים שבזמן הזה לא עובדי עבודה זרה הם, ואינם יודעים בטיב עבודה זרה, לפיכך מותר לשאת ולתת עמהם וכו'."

שו"ת יביע אומר חלק ב – יורה דעה סימן יא

מביא את פסיקת השו"ע והרמ"א כהלכה, אך אומר שאין בזה להתיר את נידונו (כניסה לכנסיה)

"וכבר מצאנו כיו"ב למרן בש"ע /יו"ד/ (ס"ס קמח) וז"ל: י"א שאין כל הדברים הללו אמורים אלא באותו זמן, אבל בזמן הזה אינם עובדי ע"ז, לפיכך מותר לשאת ולתת עמהם ביום חגם, ולהלוותם, וכל שאר דברים. עכ"ל. והרמ"א הוסיף, ועוד דאית בזה משום איבה אם נפרוש עצמנו מהם ביום אידם וכו'. ע"ש. אכן אין זה ענין להתיר בנ"ד."

דברי שלום (קרויז) ג, רלז

נשאל לגבי יהודי שמקבל מהעבודה מתנה לכבוד חג המולד, צ'ק שרשום עליו שזה לכבוד החג.
ופוסק שמותר לקבל כי לא נותנים ביום האיד אלא לפני, וכל שכן בימינו שמותר לשאת ולתת עמהם משום שאינם בקיאים בע"ז, ואם כן גם מותר לקבל מהם מתנה. וגם מה שכתוב שם האיד על הצ'ק לא גורע, כי זה ניתן לפני האיד ואין חשש 'אזיל ומודה'.

"וכאן נותנים המתנות קודם אידם כי ביום אידם ממש סוגרים מקום העבודה וא"כ גם בימיהם לא היה חשש לקבל מתנות מהם. וכ"ש בימים שמסיק הרמ"א שם בסימן קמ"ח סי"ב דבזמן הזה מותר לשאת ולתת עמהם אפילו ביום חגם עיי"ש, והיינו משום דנכרים בימינו אינם בקיאים בע"ז אלא מנהג אבותיהם בידיהם, וא"כ הה"ד לקבל מהם מתנה יש לומר דשרי בימינו אפילו ביום אידם וכ"ש לפני אידיהם, וע'י בדרכ"ת יו"ד סימן קמח סק"ו בשם ספק בית דוד הספרדי חיו"ד סי' ע"ו בכומר ששלח מתנה יום שלפני אידו ביום שבת והתיר שם מכח ג' טעמים ומשמע דדוקא משום שהשולח היה ראש הכומרים לכן היה צריך לו להתיר מג' טעמים אבל אם השולח סתם נכרי שאינו בקי בענין ע"ז אז יש להתיר אפילו בשלח לו ביום אידו ממש לקבלו וליהנות ממנו עיי"ש, וכ"ש בניד"ד שנתן לו קודם יום אידם בודאי שרי לקבלו.

ומה שחשש משום שיש שם האיד שלהם נרשם על הנייר המחאה ר"ל הטשעק נראה לי דאין זה כלום, דעיקר החשש בשמא ילך ויודה לע"ז וזה דווקא אם מקבל המתנה ביום האיד כנ"ל, אבל קודם האיד אין איסור כלל כמובן אף שנרשם על המעות שם האיד מ"מ כיון דאינו מקבלו ביום האיד גופא אין חשש אפילו בשנים קדמוניות"

שו"ת באר משה (שטרן) חלק ז דיני בני א"י וחו"ל יו"ד סי' קמ"ח ס"א ס"ד וסי"ב

מביא את השו"ע, ומעיר שלפי דבריו אין הבדל בין א"י לחו"ל כי הגויים כיום לא בקיאים בטיב אלילים.

"שלשה ימים לפני חגם של עובדי ע"ז אסור לעשות עמהם סחורה, בד"א בארץ ישראל אבל בשאר ארצות אינו אסור אלא יום חגם בלבד, אבל י"א שאין כל הדברים אלו אמורים אלא באותו זמן אבל בזמן הזה אינם בקיאים בטיב אלילים לפיכך מותר לשאת ולתת עמהם ביום חגם ולהלוותם וכל שאר דברים.

א"כ לפי"ז אין חילוק בין בני א"י ובני חו"ל."

דברים שנותרו באיסורם גם בזמן הזה

חפצי הקרבה

חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף ו עמוד ב

אמנם חפצי הקרבה עדיין אסור, כגון לבונה בזמן הזה. וזה אסור גם בשאר ימות השנה.

"מיהו מידי דחזי לתקרובת שדרכן בכך, כגון לבונה בזמן הזה דמוכחא מילתא דלהקרבה בעי לה, הא ודאי אסור לעולם ואפי' בשאר ימות השנה, כדלקמן במתני' דאיסורא דלפני עור הוא, ולא שרינן ליה משום איבה ומשום חנופה אפי' איסורא דרבנן שהחליטו בו איסור, כגון גבינה וחמאה וחלב של גוים, וכמו יין נסך, והא לא איצטרכה למימר דמילתא דפשיטא היא. מפי רבינו נ"ר."

גויים שעדיין ממש עובדי אלילים

ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות סימן אלף נא

"ונר' הדברים שמן הוודאין מינין כגון כומרים ראוי להתרחק לישא וליתן עמהם ביום אידם. והני מילי במידי דחזי לתקרובת ע"ז…"

בית הבחירה (מאירי) מסכת עבודה זרה דף ו עמוד ב

כותב שלמרות היתרו – במקומות שהגויים ממש עובדי אלילים – אכן אסור

"ומ"מ אותם הקצוות ששיורי עבודת האלילים ננערו לשם ישראל שבתוכם אסורין בכל אלו על הדרך שהתבאר:"

רבי עבדאללה סומך זבחי צדק (החדשות) חלק ג, סימן קלג

נשאל האם מותר לקבל דורון מהודים עע"ז ביום אידם. דן בזה מעיקר הדין ואז כותב שבאמת השו"ע פסק להקל בכל דינים אלו. ואמנם יש להקשות שאנחנו עוסקים כאן בהודים, אך הבית דוד כתב שלסברת השו"ע גם בגוים אדוקים יש להקל כי בזמן הזה אינם בקיאים בטיב אלילים. ולכן בזמן הזה מותר הכל, ואמנם המחמיר תבוא עליו ברכה, אך אם חושש לאיבה – יקבל.

"ומיהו כל זה לא כתבנו אלא שיטת הדין הגמור, אבל בלאו הכי כל זה מותר כמ"ש מרן ז"ל סעי' י"ב וז"ל יש אומרים… עכ"ל, וכן כתב הגהה… וכי תימא כיון שאנחנו רואים דההודים האלו אדיקי בע"ז בזה"ז, אם כן אסור אפילו בזמן הזה, זה אינו דכבר כתב הרב בית דוד ז"ל דלסברת מרן ז"ל אע"ג דאדיקי בע"ז כיון דאינם יודעים בטיב שלה מותר עי"ש. ואפ' הכא בזה הזמן מותר הכל בין להשאיל בין לשלוח דורון, או לקבל מהם, ואפי' הכי המחמיר שלא לקבל מהם דורון, אפי' בזמן הזה, תבא עליו ברכה, אבל אם חושש משום איבה יקבל ולית לן בה."

בית דוד, יורה דעה סימן עו, לרבי דוד יוסף משאלוניקי (רבו של השולחן גבוה)

השולחן גבוה דן בראש כמרים ששלח דורון סל ביצים לישראל שכנו יום לפני האיד. הוא מעלה שלושה טעמים להתיר – איבה, זה היה יום לפני האיד, בימינו אינם אדוקים.

מפלפל בטעם הראשון, שאולי מותר לקבל אבל אחר כך אסור להנות, ולא הארכתי כי זו סוגיא נפרדת. ולגבי טעם ב' – אין לחשוש שכיון שזה דבר רגיל לשלוח יום לפני האיד אז אסור – כי תרומת הדשן הקל לשלוח בקביעות יום לפני האד.

ולגבי הטעם השלישי מעיר שאי אפשר לומר על גוי ראש כמרים שהוא לא אדוק. אלא שהטור כתב שאינם עע"ז והב"י הסביר שאינם בקיאים בטיב ע"ז, כלומר אפילו אם הם אדוקים הם לא בקיאים ומותר. אלא שזה לא פשוט, כי הרא"ש כתב 'השתא דלא אדיקי' משמע שצריך שאכן לא יהיו אדוקים.
כלומר יש כאן נפק"מ בין הטענה 'אינם אדוקים' לבין הטענה 'אינם עע"ז/אינם בקיאים בטיב אלילים'. הבית דוד לא מכריע בזה.

"מעשה בראש הכומרים שלח דורון סל ביצים לישראל שכנו הקרוב אליו ביום שבת קדש שהוא יום לפני אידו בח"ל, לכאורה נראה דשרי ליהנות מהדורון מג' טעמים א' משום דאם לא יקבלנו איכא למיחש לאיבה. ואע"ג דאמרינן בגמרא בע"ז דהיכא דאיכא למיחש לאיבה יזרקנו כלאחר יד כבר כתב הרא"ש ז"ל רפ"ק דע"ז דאי לא אפשר למזרקיה כלאחר יד יקבלנו משום איבה והכא לא אפשר לזרוק הביצים ולשברם בשבת.
ב' מפני שהיה יום א' לפני אידו ובח"ל לא אסיר אלא ביום אד עצמו כמבואר בטור י"ד סימן קמ"ח

ג' דפסקי רש"י ז"ל הביאו הרא"ש והריב"ה והר"ן ז"ל שם דבזמן הכל שרי דאין בקיאין בע"ז אלא מנהג אבותיהם ונראה דאין שום אחד מאלו הטעמים מספיק דאי משום איבה אע"ג דשרי לקבל מכל מקום אסור ליהנות ממנו שכן כתב הריב"ה שם ואם א"א לו שלא יקלבנו משום איבה יקבלנו ולא יהנה בו …

ואי משום טעם הג' דבזמן הזה הכל שרי כו' שאני הכא שאנו יודעים ורואים שזה הגלח ראש הכומרים הוא אדוק בע"ז ויודע בטיב טינופה ובית התועבה בקרבו בחצרו ובטירותיו וצורות ופרצופים לו שם והוא מופרש שם לאבדם בכל עת וזמן וזה דבר ברור וידוע לכל…
ולטעם ב' נראה דאין לחלק שכתב בת"ה סימן קצ"ה דלשלוח להם דורון יזהרו לשלוח יום אחד קודם אד כו' ואם איתא כיון שהוא דבר קבוע כן אזיל ומודי דהא מחמת האד הוא אלא ודאי אין לחלק וטעמא נראה עד"ש הרא"ש רפ"ק ע"ז דכל שעוסק בע"ז אזיל ומודי שאומר סייעתו ע"ז כו'.

ולטעם ג' י"ל במ"ש הריב"ה שם והאידנא הכל מותר דלאו עע"ז ולא אזלי ומודו וכתב הרב"י ז"ל כלומר כל מה שנזכר בסימן זה לאיסור האידנא מותר וטעמא משום דלאו עע"ז כלומר דאינם יודעין בטיב ע"ז כל כך וכדאמר פרק קמא דחולין גוים שבח"ל לאו עע"ז הם אלא מנהג כו' ע"כ הרי דקדק לומר דאינם יודעים בטיב ע"ז כל כך משמע דאע"ג דחזינן להו דאדיקי בע"ז שרי דעקר טעמא לאו משום דלא אדיקי אלא שאינם יודעין כל כך בטיבה איברא מלשון הרא"ש אין נראה שכתב השתא דלא אדיקי כלל אפילו ביום אידם שרי כו' משמע דבעינן דלא אדיקי כלל"

שולחן גבוה יו"ד קמח, סעיף ה, ס"ק יז

כותב שרבו הבית דוד הסתפק בגלל שמדובר בכומר ראשי, אבל סתם גוי עע"ז שאינו אדוק מותר לקבל ממנו.

"ומתוך דבריו משמע דלא הניח הדבר בשיקול אלא בנדון דידיה דהשולח היה הגלח ראש הכומרים שיודע בטיב ע"ז ואדוק בה כמבואר בדבריו, אבל אם השולח הוא גוי ע"ז ע"ה שאינו אדוק ואינו יודע בטיב ע"ז מותר לקבלו וליהנות ממנו אפילו ביום אידם כך משמע מדבריו יעויין שם"

שו"ת להורות נתן חלק טז סימן לז

נשאל לגבי מתנה שיהודי קיבל מנזירות ביום חגם. ומציין שלא שייך ההיתר של השו"ע כי מדובר בכמרים שהם ודאי אדוקים ואזלי ומודי, ועיקר כוונתם בחלוקת המתנות להסית ולהדיח

"ב) אלא שיש לדון במש"כ בשו"ע שם (סעי' י"ב) דבזה"ז אינם בקיאין בטיב אלילים ומותר לשאת ולתת עמהם בחגם וכל שאר הדברים, וממש"כ הש"ך שם (סקי"ב) דמ"מ מה שנזכר בסעי' ט' אסור גם האידנא עיין שם. מוכח דיתר הדברים, וכגון הא דקיבל דורון מעכו"ם, אינו שייך בזה"ז. אך נראה דבנדון דידן לא שייך היתר זה, שהרי כל כונת הכומרים הוא לע"ז, ובודאי שהם אדוקין בזה, וכל עיקר כונתם בחלוקת הדורונות היא כדי לקרב לב ישראל לתיפלותיהם וכידוע בעוה"ר, א"כ ודאי דבדידיהו נוהג דין זה גם בזמן הזה. וכן מצאתי בדרכי תשובה (שם סק"ו) בשם בית דוד הספרדי שהכומרים ודאי דהם אדוקים בע"ז גם בזה"ז עיין שם"

למעט כמה שניתן

לאחר שראינו שמעיקר הדין מותר בימינו, וראינו את הטעמים לכך, עתה נראה את הטענה המתבקשת שעל אף שמותר – טוב למעט כמה שאפשר, מאחר שזה היתר שהוא 'אילוץ, ובוודאי נבע מתוך התלות העצומה בגויים והפחד מאיבה ואמנם יש להעיר שנראה שמי שכתבו כך היו הראשונים שהלכו על הטעם של האיבה, אבל לטעם שגויים שבזמן הזה מנהג אבותיהם בידיהם – אם נבין שזה לא רק לימוד זכות לשעת הדחק אלא טענה עקרונית – אפשר שאין עניין למעט.

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת עבודה זרה פרק א

אנשי העיר גירדא שאלו את רבי אמי האם מותר להכנס לבקר גוים ביום המשתה שלהם. סבר להתיר משום דרכי שלום. הגיע רבי בא ואמר שהברייתא אוסרת זאת. אמר רבי אמי – אילולא הציל אותנו רבי בא – היינו מתירים אפילו את הע"ז שלהם (בדרך גוזמא) וברוך המקום שריחקנו מהם. הרמב"ן והר"ן לומדים ממקור זה שגם כאשר יש צורך או סברא להתיר – אנו שמחים להימנע עד כמה שניתן.

"גירדאי שאלון לרבי אמי יום משתה של נכרים מהו וסבר מישרי לון מן הדא מפני דרכי שלום א"ל רבי בא והתני רבי חייה יום משתה של נכרים אסור א"ר אמי אילולא רבי בא היה לנו להתיר ע"ז שלהן וברוך המקום שריחקנו מהם:"

ספר יראים סימן רע [דפוס ישן – עח]

לאחר מביא את ההיתר של איבה ומפקפק עליו מעט, מסיים שהירא את דבר ה' ינוח נשמתו בארצות החיים.

"וע"ז סמכו לישא וליתן עמהם ביום אידם שאלמלא מונעים איכא איבה וסמך קטן הוא זה שיש משא ומתן דליכא במניעתו איבה. והירא דבר ה' ינוח נשמתו בארצות החיים"

חידושי הרמב"ן מסכת עבודה זרה דף יג עמוד א

לאחר שמביא כמה טעמים להתיר מסיים שלמרות זאת בעל נפש ימעט. ומביא ראיה מהירושלמי.

"אלמא כל דליכא משום דאזיל ומודה לא גזור, ועוד שא"א לצבור לעמוד בגזירה זו בדורות הללו, ואעפ"כ בעל נפש ימעט…

עוד בירושלמי גרדאי שאלון לר' אמי יום משתה של גוי מהו וסבר מישרא לון מן הא מפני דרכי שלום א"ל ר' אבא והתני ר' חייא יום משתה של גוי אסור א"ר אמי אלולי ר' אבא היה מתיר לנו ע"ז שלהם וברוך שרחקנו מהם."

הר"ן על הרי"ף מסכת עבודה זרה דף א עמוד ב

כותב כרמב"ן, ומסביר את הראיה.

"ואעפ"כ בעל נפש ימעט וכ"כ הרמב"ן ז"ל והיינו דאמרינן בירושלמי גרדאי שאילון לרבי אמי יום משתה של עובדי כוכבים מהו וסברי משרי לן מן הדא מפני דרכי שלום א"ל רבא והא תני רבי חייא יום משתה של עובדי כוכבים אסור א"ר מונא לולי ר' בא היה מתיר לנו עבודת כוכבים שלהם וברוך שהרחקנו מהם דכל היכא דאיכא לאישתמוטי לא שרינן כדי להחניף להם."

הרמב"ן והר"ן מובאים בב"י.

רמ"א יורה דעה קמח, יב

"ומ"מ בעל נפש ירחיק מלשמוח עמהם אם יוכל לעשות שלא יהיה לו איבה בדבר (ב"י בשם הר"ן)."

לבוש יורה דעה סימן קמח, יב

פוסק כרמ"א

"ומכל מקום בעל נפש ירחיק עצמו מלשמוח עמהן אם יוכל לעשות שלא יהא לו איבה בדבר."

שולחן גבוה קמח אות ל

מבאר שהשו"ע כתב בלשון 'יש אומרים' כי לדעת הר"ן בעל נפש ימעט וכו'.

"ומיהו כתב הר"ן שאף על פי כן בעל נפש ימעט וכן כתב הרמב"ן והביא ראיה מן הירושלמי, וזהו שלא כתב רבינו דין זה בסתם אלא בלשון מחלוקת".

חזון איש יורה דעה סב, יב

מבאר שכוונת הר"ן היא שהתירו להמון עם בשל האיבה מבלי לחלק, אבל נכון שבעל נפש ינסה לפלס דרך ישרה איך למעט כמה שאפשר בלי לגרום לאיבה.

"…ונראה דכונת הר"ן דבאמת להמון עם התירו משום איבה שלא ידעו להבחין כל מקרה ולפלס אם יכול לשתמוטי בלא איבה, ואם נאסרינהו, יש בזה משום איבה, והלכך שרינן להו, אבל בע"נ יפלס כל ענין וישקוד למעט בדרך ישרה בלא איבה…"

שו"ת עטרת פז (הרב פנחס זביחי, בן דורנו) חלק א כרך ג – חושן משפט, הערות סימן יב הערה א

כותב שיש להחמיר שלא לתת לפועלים נוצרים מתנות ביום החג שלהם. למרות שהשו"ע התיר – הרי נפסק שיש להחמיר בזה כמה שאפשר.

"ואולם בפועלים נוצרים, בודאי שיש להזהר מצד דינא ממש שבשום אופן לא ליתן להם המתנות ביום אידהם, דהרי בעובד עבודה זרה איכא ביה איסור מצד דינא כמבואר בשו"ע יו"ד הנ"ל (סי' קמח ס"ה), וזה פשוט. [ואמנם דמרן בשו"ע שם (סי' קמה סי"ב) הביא את דברי התוס' בעבודה זרה (ב ע"א) והטור (שם) בשם רשב"ם, דאין הדברים אמורים בזמן הזה משום דאינם בקיאים בטיב אלילים ואינם עובדי ע"ז, ולפיכך מותר לשאת ולתת עמהם ביום חגם ולהלוותם, וכל שאר הדברים. והוסיף הרמ"א, ואפילו שנותנים המעות לכהנים אין עושין מהם תקרובת או נוי או אלילים אלא הכהנים אוכלים ושותים בו. ע"ש. ובאמת כדברים אלו מפורש ג"כ בדברי הרמב"ן בחי' לע"ז (יג ע"א) וברא"ש והר"ן והמאירי ובאור זרוע (בריש מס' עבודה זרה), ובריטב"א שם (ו ע"ב). ע"ש. וע"ע במאירי (שם) דס"ל דהנוצרים אינם עובדי עבודה זרה כלל, ודלא כהרמב"ם בהל' ע"ז (פ"ט ה"ד), ועי' באנצ"ת (כרך א עמוד תקז). ע"ש. מ"מ אף בזה יש להחמיר, וכמו שכתב האור זרוע (שם) דהמחמיר תבוא עליו ברכה. יעו"ש. וכל בעל נפש ימעט בזה, כלשון הרמב"ן והר"ן (שם). ע"ש. וראה גם בדברי הרמ"א (שם) מש"כ בזה, וראה גם בשו"ת תרומת הדשן (סי' קצה)."

נתינת מעות שיגיעו לכומר

טור יורה דעה קמח, יב

כותב כרא"ש

"ואע"ג דמתנדבין ונותנין המעות לכהניהם, מותר לו להלוותן, שאין כהניהם קונין מהם לא תקרובת אליל ולא נויה אלא אוכלים ושותין אותם"

רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה נתיב יז חלק ה

מתיר אפילו המעות מתנדבים בהם לכמרים, כי לא קונים נויי ע"ז ותקרובת אלא אוכלים ושותים.

"ואפילו שאנו קוני' מהם ומלוי' להם ואותן המעות הם מתנדבין ונותנין לגלחין בזמן הזה מכל מה שנותנין לגלחין אין קונין לא נויי עבודה זרה ולא תקרובת אלא אוכלין ושותין אותן ולפי' מותר."

רמ"א יורה דעה קמח יב

פוסק כרא"ש

"ואפילו נותנים המעות לכהנים אין עושין מהם תקרובת או נוי אלילים אלא הכהנים אוכלים ושותים בו."

התרומה והגה"מ מוסיפים טעם להיתר:

ספר התרומה הלכות עכו"ם סימן קלד

למרות ההיתרים – לכאורה אסור לתת מעות ביום אידם מפני לפני עור, שהולכים ונודרים בהם תקרובת לע"ז. אמנם יש לסמוך שהמעות שנותנים להם לא מיועדים לתקרובת ממש, וגם אין בעיה אם ילכו לקנות במעות אלו ע"ז כי יכולים להשיג מעות ממקום אחר, ואין זה 'תרי עברי דנהרא'.

"ומ"מ יש לאסור מטעם לפני עור לא תתן מכשול שהולכין ונודרין תקרובת לעכו"ם מן המעות ביום אידם ויש לסמוך באותם מעות שנותנין אינן קרויין תקרובת כי אם אותן שהם לקנות תשמישי עב"ז כדתנן לקמן פ' רבי ישמעאל (נ"א ע"ב) מצא בראשו מותרת משם אין ראייה דמותרין איכא למימר משום דלא אסרינן אלא תקרובת שהיא כעין פנים אבל מ"מ תקרובת מקרי ואסור להלוותן משום לפני עור וגו' ויש להתיר מטעם דאין נותנין כ"כ שלא יוכלו אותו מעט ללותו מעכו"ם אחרים אפי' לא היינו מלוין להם דהא גבי לא יושיט כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח מוקי לה לקמן דווקא בתרי עברי דנהרא שלא היה יכול ליקח אם לא נתן לו ישראל"

הגהות מיימוניות הלכות עבודה זרה פרק ט,ב

ואפילו אם נותן המעות לכומר – אין בזה כלום, כי ברור שהגוי היה מוצא מקור אחר להשיג מעות, ועוד שר"ת אסר רק מכירת תקרובת.

"ואפילו אם העובד כוכבים נותן מאלו המעות שהישראל מלוה או נותן אותם לכומר אין בכך כלום שאין נותן לו כל כך שלא היה מוצא במקום אחר אם הישראל לא היה מלוה לו ועוד למקח וממכר אר"ת שאינו אסור אלא מידי דתקרובות סה"ת:"