דין מעשה ב'אל תפנו'

סמ"ג

ספר מצוות גדול לאוין סימן יד

לוקה בדרך שעושה מעשה.

"שלא לפנות אחר ע"ז וכל הפונה אחריה בדרך שהוא עשה בה מעשה הרי זה לוקה (רמב"ם ע"ז פ"ב הל' ג), שנאמר (דברים ד, יט) ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש וגומר וכתיב (דברים יא, טז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם (עי' רמב"ם שם הל' א):

ואמרינן בשבת פרק שואל (קמט, א), שהצורה עצמה אסור להסתכל בה משום שנאמר (ויקרא יט, ד) אל תפנו אל האלילים, ובעניין זה נאמר (דברים יב, ל) ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה, שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא /ו/אף על פי שאין אתה עובד שדבר זה גורם לך להפנות אחריה ולעשות מה שהם עושים שנאמר (שם) ואעשה כן גם אני. כל הלאוין האלה מעניין אחד שלא לפנות אחר ע"ז (לשון הרמב"ם שם הל' ב, ג) כלל לא במחשבה ולא בראייה ולא בדיבור (ע"פ הל' ב). ובתוספתא (ע"ז פ"א ה"ג ע"ש) שנינו לא יטייל אדם עם תועים ואפילו לצאת /לדרך ו/אפי' מקדים ואפילו מחשיך ואפי' מתיירא מפני גוים ולסטים ורוח רעה שנ' (דברים ו, יד) לא תלכו אחרי אלהים אחרים:"

רמב"ם

רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה ב-ג

לוקה כאשר עושה בדרך שיש בו מעשה.

"ספרים רבים חברו עובדי כוכבים בעבודתה היאך עיקר עבודתה ומה מעשיה ומשפטיה, צונו הקדוש ברוך הוא שלא לקרות באותן הספרים כלל ולא נהרהר בה ולא בדבר מדבריה, ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור שנאמר אל תפנו אל האלילים, ובענין הזה נאמר ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא אף על פי שאין אתה עובדה שדבר זה גורם להפנות אחריה א ולעשות כמה שהן עושין שנאמר ואעשה כן גם אני.

וכל הלאוין האלו בענין אחד הן והוא שלא יפנה אחר עבודת כוכבים וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה הרי זה לוקה, ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו, כיצד פעמים יתור אחר עבודת כוכבים ופעמים יחשוב ביחוד הבורא שמא הוא שמא אינו, מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא היא אינה, ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה, ואינו יודע המדות שידין בהן עד שידע האמת על בוריו ונמצא יוצא לידי מינות, ועל ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים, כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת, כך אמרו חכמים אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות, ולאו זה אף על פי שהוא גורם לאדם לטרדו מן העולם הבא אין בו מלקות."

ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה י

מוכיח מעירובין שלוקים אל לאו ד'לא תפנו'.

"והמצוה העשירית היא שהזהירנו מנטות אחר עבודה זרה ומהתעסק בספוריה. רוצה לומר בזה העיון וההתאפשרות כרוחנית הפלונית תרד על תאר כך ותעשה כך, והכוכב הפלוני יקטרו לו ויעמדו לפניו על תאר כך ויעשה הדבר הפלוני. ומה שילך הדרך הזה. כי המחשבה באלו הדברים והעיון באותן הליצניות הוא מה שיעורר האדם לבקש אותם ועבודתם. והכתוב שהזהיר בו מזה הענין הוא אמרו (שם יט) אל תפנו אל האלילים. ולשון ספרא אם אתה פונה אחריהן אתה עושה אותן אלוהות. ושם אמרו רבי יהודה אומר אל תפנה לראותם. ר"ל אפילו להסתכל צורת הצלם הנראית והמחשבה בעשייתה אינו מותר כדי שלא יתעסק חלק מן הזמן בחלק ממנה. ובפרק שואל אדם מחבירו (קמט א) כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת ודיוקני עצמה אפילו בחול אסור להסתכל בה משום שנאמר אל תפנו אל האלילים מאי תלמודא אמר רבי יוחנן אל תפנו אל מדעתכם. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בעצמו רוצה לומר באיסור המחשבה בעבוד' זרה והוא אמרו יתעלה השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם. רוצה לומר כי אתה כשיעמיק לבך לחשוב בה יהיה זה מביא אותך לסור מן הדרך הישרה ולהתעסק בעבודתה. ואמר גם כן בזה הענין בעצמו (ואתחנן ד) ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח וכו'. כי הוא לא יזהיר מהגביה האדם ראשו ולראות אותם בעיניו ואמנם הזהיר מן העיון במה שייוחס אל עבודתם בעין הלב. וכן אמרו (ראה יב) ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני יזהיר מלשאול איכות עבודתם ואף על פי שלא יעבדם. כי זה כלו מביא לטעות בהם. ודע שהעובר על זה חייב מלקות. וכבר התבאר זה בסוף פרק ראשון מעירובין (יז ב) על מה שאמרו לוקין על ערובי תחומין דבר תורה ושמו ראיית זה אמרו (בשלח טז על"ת שכא) אל יצא איש ממקומו והקשה אחד ואמר ואיך ילקה מלקות על אזהרה באה במלת אל ולא באה במלת לא, והשיבו על צד הקושיא ואמרו וכי כל מה שיבא במלת אל אין לוקין עליו אלא מעתה אל תפנו אל האלילים הכי נמי דלא לאקי. הנה הורה זה כי זה הענין לוקין עליו:"

דעת החינוך- לוקה כאשר עושה מעשה

ספר החינוך פרשת שלח מצוה שפז

לא לוקים על "לא תתורו", כיוון שאי אפשר להתרות על כך, משום שאלו דברים שלא תמיד יש שליטה עליהם. ומכיוון שלפעמים זהו לאו שאין בו מעשה.

לא מדובר כאן ב'אל תפנו'.

"שלא נתור אחר מחשבת הלב וראית העינים, שנאמר [במדבר ט"ו, ל"ט], ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם…

ואין לוקין על לאו זה, לפי שאין זה דבר מסוים שנוכל להתרות בו העובר עליו, כי מהיות האדם בנוי בענין שאי אפשר לו שלא יראה בעיניו לפעמים יותר ממה שראוי, וכמו כן אי אפשר לו שלא תתפשט המחשבה לפעמים יותר מן הראוי, על כן אי אפשר להגביל האדם בזה בגבול ידוע. גם כי פעמים אפשר לעבור על לאו זה מבלי שום מעשה, וכבר כתבתי למעלה שכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אף על פי שעשה בו מעשה אין לוקין עליו לפי הדומה."

ספר החינוך פרשת קדושים מצוה ריג

לוקים על לאו של 'אל תפנו' כאשר עושה מעשה.

"שלא לפנות אחר עבודה זרה לא במחשבה ולא בדבור ולא בהבטה…

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ופנה אחר עבודה זרה (ב) בדרך שיהא עושה בה מעשה, לוקה."

מנחת חינוך פרשת קדושים מצוה ריג אות ב

אע"פ שלשיטת החינוך אין לוקים על לאו כאשר אפשר לעבור עליו בלי מעשה [אע"פ שעשה בו מעשה. לעיל שפז], אם אין אפשרות לעבור אלא במעשה- לוקה [אע"פ שיש בלאו זה גם דברים שאין בהם מעשה].

נראה שכוונת המנ"ח לשאלה מה מהות הלאו- אם עיקר מהותו הוא מעשה הרי לוקים עליו. אך אם עיקרו הוא לא מעשה, אין לוקים עליו.

"(ב) בדרך שעושה מעשה לוקה. אף שדעת הרהמ"ח בכ"מ בלאו שאפשר לעבור בלי מעשה אין לוקין אף אם עשה מעשה זה דוקא אם הדבר שעוש' הי' יכול לעשות בלא מעשה ועשה לא נקרא מעשה לענין מלקות אבל אם הלאו לא נוכל לעבור רק במעשה אף שבלאו הזה נכללו דברים שאב"מ לוקין על העשייה ע' בשעה"מ החו"מ וכתבנו לעיל מזה:"

לוקה על גיפוף ונישוק

פרי חדש הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה ג

בראייה אין מעשה, ולכן לא ילקה על ראייה. מעשה הוא דבר הקשור לעיון וחקירה של דרכי ע"ז- כגון גיפוף ונישוק ע"ז, כאשר אין דרך עבודתהּ כך, ואינו מעוניין לעובדהּ, ולומד מתוך כך מעשיה.

"כדרך שהוא עושה בה מעשה. לאו בהסתכלות קאמר דבההיא לא משכחת לה מעשה וכדאמרינן בפרק ד' מיתות דף ס"ה ע"ב שאני עדים זוממים הואיל וישנן בראייה ופי' רש"י דבראייה ודאי לית ביה מעשה אלא עיקר פי' אל תפנו היינו בעיון וחקירה בעניני עכו"ם ובזה אם עשה מעשה ועבודה של עכו"ם אי נמי במגפף ומנשק דקעבר משום אל תפנו כמ"ש רש"י בפ' ד' מיתות דף ס"ג ע"א כשאין דרכו בכך יעו"ש שלא בכונה לעובדה אלא ללמוד מתוך המעשה ענין העכו"ם הו"ל לאו שיש בו מעשה ולקי עליה וכמ"ש הרב בלאוין סי' י' יעו"ש."

מעשה ההכנה מצטרף לאיסור

מהרש"ל על הסמ"ג, ל"ת יד

"עשה בה מעשה פי' כגון שהיתה מכוסה והוא גילה אותה."

משנת חכמים יא, ד

בדומה למה שהביא המהרש"ל מציע כי גם ההולך בכוונה כדי לראות את הע"ז, לוקה על מעשה זה.

"בדרך שהוא עושה מעשה. הנה העוסק בסיפורי דברים מעסק עבודתה, ודאי דיבור לא חשיב כמעשה. וראיתי בביאורי מוהרש"ל על הסמ"ג שכתב דמשכחת שעושה בראייתה מעשה כגון שהי' מכוסה וגילה לראותה ע"ש. ובדרך זה אפשר לומר נמי דאיירי בהלך לראותה דהילוך הוי כמעשה. ואף דגוף הראי' שרואה לא חשוב כמעשה, יש לדמות לקנה חמץ דעובר על בל יראה ולוקין עליו, אף דגוף הראי' אין בו מעשה כיון שעשה מעשה לראות איסור חשיב כעושה מעשה. וכבר הארכתי סימן א' בזה וכיוצא בזה דדוקא אם הלך ע"מ לראותה או שכפף קומתו ע"מ לראותה אבל ההליכה הי' בהיתר לא חשיב כמעשה שיתחייב בראי' גרידא, ואף אם עשה מעשה בהליכה לילך ולראות, נראה דלדעת התוס' דס"ל בלובש כלאים דלא חשיב השהי' ששוהה אח"כ כמעשה וכמו בנזיר שנכנס לבה"ק בטמאה דלא חשיב השהי' כמעשה ה"ה כאן דלא חשיב ההליכה כמעשה, כ"נ ועמ"ש סימן א' ויבואר עוד בזה…"

משנת אברהם על הסמ"ג, לאוין יד

כיצד לוקה על דבר שאין בו מעשה כהבטה, קריאה ומחשבה. מעלה אפשרות שהמעשה הוא גיפוף ונישוק [ועוד מקשה על כך שא"א ללקות על הרהור כיוון שא"א להתרות על כך]. אך דוחה ממקור אחר שנראה ממנו שאין לוקים על גיפוף ונישוק. מציע אפשרות להסביר- כיוון שבע"ז האיסור הוא על הפעולה ולא על הפועל [כלומר על החפצא ולא על הגברא] הפעולה הגורמת לאיסור אל תפנו מצטרפת לפניה עצמה.

במילים פשוטות- כאשר מסיר את הכיסוי מעל הע"ז על מנת להביט בה, או כאשר מביא את הספר על מנת לקרוא בו, מעשים אלו [אע"פ שהם מותרים] מצטרפים לאיסור של ההבטה/קריאה, ובגינם חייב מלקות.

אגב זה יש להזכיר בדבריו- הגדרת האיסור לשיטתו כאשר "האדם מפנה את עצמו משאר כל הענינים ונותן את לבו ודעתו לפנות אחרי האלילים, כדי להבין את דרכיהם והבליהם" בקביעות.

"…ולכאורה נראה שהכוונה שבהלאוין הללו, נכלל פניה אחר כו"ם, וגם עובד שלא כדרכה כגון המגפף והמנשק וכו', ולכך כתב, שדוקא בעושה בו מעשה לוקה, והיינו גיפוף ונישוק אבל בדיבור ובראיה ובמחשבה אינו לוקה. ולפי זה מתבאר, שמה שהביא בסהמ"צ מהא דעירובין י"ז, לא הביא אלא להראות דלוקין על אזהרה הנאמר באל ולא בלא, אבל אין מכוונתו לומר שלוקין על המחשבה ועל הראייה ועל ההרהור.

ודבר זה מסתבר דאיך ילקה על ההרהור או על המחשבה, הלא אי אפשר להתרות בו אלא על מעשה, אם תעשה תלקה, אבל מה מועיל התראה על המחשבה שאין איש אחר יודע מחשבתו של חבירו.

…ובע"כ דלא משכחת אלא בגיפוף ונישוק וכו', וכן פירש"י בסנהדרין ס"ג, דאזהרה למלקות בגיפוף ונישוק וכו' הוא: אל תפנו אל האלילים ע"ש.

אלא דדבר זה אינו, דהא אי אפשר לפרש דכוונת הרמב"ם ז"ל בעשה מעשה דלוקה היינו בגיפוף ונישוק, דהא מסקינן בסנהדרין ס"ג, אלא כי אתא רבין א"ר אלעזר על כולן אינו לוקה חוץ מן הנודר בשמו והמקיים בשמו, מבואר דעל גיפוף ונישוק אינו לוקה משום דהוה לי' לאו שבכללות, וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכ' עכו"ם ג-ו, דאינו לוקה לפי שאינו מפורש בפירוש ע"ש. א"כ ע"כ מה שכתב דלוקין אלאו דאל תפנו אל האלילים בעושה מעשה, אין הכוונה על גיפוף ונישוק אלא על הפונה עצמו אחר כו"ם בדיבור או בהרהור או במחשבה, ובע"כ דסמיך אהא דעירובין י"ז כמו שכתב בפירוש בסהמ"צ, ושוב תקשי מה שהקשתי לעיל בסוף אות ג'.

ועוד תקשי, איך אפשר שעל גיפוף ונישוק אינו לוקה ועל הפנייה אחר עכו"ם לוקה, הלא כל המגפף והמנשק את הצלם הרי הוא בע"כ פונה אחר הצלם, דהא אין במציאות שיגפף וינשק מבלי לפנות לבו אל הצלם, דאי אינו יודע שהוא עכו"ם כלל אלא חושב שהוא אנדרטי וכדומה, למה יהי' בל"ת…

ובפיה"מ סנהדרין פ"ז במשנה: העובד עבודת כוכבים וכו' כתוב באה"ד: ואלה העבודות שנאמר שהוא עובר עליה בלא תעשה, כמו כן נכלל בזה שאמר לא תעבדם- הכוונה על גיפוף ונישוק, כמפורש שם- אבל אינו לוקה עליו לפי שאין איסורו איסור מבואר אבל חייב מלקות. הנודר בשמו והמקיים בשמו כמו שאמר הכתוב ושם אלקים אחרים לא תזכירו, עכ"ל. והנה אם הי' נכון שהנקודה- פסיק לאחר תיבות "אבל חייב מלקות"- נכתב בידי הרמב"ם ז"ל, שלכאורה אין להם מובן כי סותר את עצמו בנשימה אחת, דבתחלה אומר: אבל אינו לוקה עליו לפי שאין איסור מבואר, ומיד מסיים- אבל חייב מלקות. הי' פשוט לומר שכוותו הוא דאין לוקין משום לא תעבדם, אבל לוקין משום אל תפנו וגו'. אלא דבאמת אין זו כוונת הרמב"ם בפיה"מ, אלא דהפסיק הוא מהמעתיקים והמדפיסים שהניחו שלא במקום הראוי, או שצריך להיות נקודה כפולה כזה: כלומר, על גיפוף ונישוק אין מלקות לפי שאין איסורו מבואר, אבל חייב מכות: על הנודר בשמו והמקיים בשמו, כדמסקינן בסנהדרין ס"ג, על כולן אינו לוקה חוץ מהנודר חוץ מהנודר בשמו והמקיים בשמו. (וראיתי בספר חדש נשלח אלי מאת מחבר שבזמנינו, ששגה בפשוטו של הפיה"מ, והניח בקושיא). ובדבר החיוב והעונש על גיפוף ונישוק, ראה מה שכתבתי באריכות לקמן סימו י"ז, י"ח.

איך יצויר מעשה בקריאה ובהבטה

ובדברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל שכתב בהלכ' עכו"ם ב-ג וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה הרי זה לוקה, מתמיהים הרבה מהמפרשים איך יצוייר מעשה בקריאה ובהבטה, גם המהרש"ל על הסמ"ג הרגיש בזה. ומה שכתבו דמשכחת שמסיר הוילון מעל הצלם כדי להסתכל בו או שמביא לו ספר לקריאה, לא זכיתי להבין, אטו האיסור בהסרת הוילון או בהבאת הספר, הלא האיסור הוא רק הקריאה והבטה, ובזה אין מעשה. וכבר עמד בזה בעל משנת חכמים בספרו.

עוד יש לדקדק על הרמב"ם ז"ל שפסק דקריאה בספרים הללו יש איסור לאו דאל תפנו אל האלילים ולוקין עליו, ואיך כתב הרמב"ם ז"ל במו"נ ח"ג, שהוא ז"ל בעצמו קרא בכל הספרים הללו כדי לדעת עד כמה שטותים והבלים כלולים בהם. וראיתי להגאון מראגאצאוו [אולי הראגאצ'ובר. נ.ב], שכתב דהרמב"ם ז"ל סובר דבזמן שעבודת כו"ם היא נעזבת ולא נעבדת, אז אין איסור לקרות באותם הספרים…

דברים שהתורה אסרה את הפעולה, גם מעשה היתר הגורם להפעולה חשוב כהפעולה

ולפי ענ"ד הקלושה והדלה יש לבאר את הענין הזה בהקדם דלהלן: בספרי משנ"א על הספר חסידים ח"ג דף תסה, הסברתי את דברי הרמב"ם ז"ל בדבר הדומה להנ"ל, בקנה חמץ בפסח דלוקה, שהקשו הא הוי לאו שאין בו מעשה, דהא הקנייה לא נאסרה, והאיסור הוא אך מה שמשהה את החמץ ואינו מבערו, ובזה אין כאן מעשה. ובעל משנת חכמים תירץ כשם שמי שלבוש בבגד של כלאים ומתרין בו שיפשוט ואינו פושט חייב מלקות, וכתבו התוס' בשבועות י"ז, דכיון דתחילת הלבישה היתה במעשה, מיחסין את המעשה להשהיה שאחר כך וכן המקיים בכלאים וכן המקיים את האליל, חשוב מעשה, כן נמי גבי חמץ מיחסין הפעולה של הקנייה להשהיה של אחר כך. ומרן זצ"ל באגלי טל דף מ"ב דוחה דברים אלו, משום שיש חילוק בין כלאים שעל גופו דכיון שהאדם לבוש כלאים על גופו, אם אינו פושטו חשוב כאילו לובש עכשו, אבל חמץ וכלאים בשדה ואליל שהם דברים שמחוץ לגופו, אי אפשר לומר שמה שאינו מבער שהוא בשלילות יחשב כעושה מעשה.

וכתבתי שם, דיש חילוק בין דבר שהתורה הקפידה על הפועל, כלומר שלא יעשה האדם את הדבר, ובין דבר שהתורה הקפידה לאו דוקא על הפועל אלא גם על הפעולה. דגבי כלאי בגדים התורה אסרה רק את הפועל, היינו שלא ילבש כלאים אבל מותר לו לאדם לעשות בגד של כלאים, לכן כל שהפעולה הראשונה היתה באיסור, כגון שלבש בגד של כלאים, פעולה זו מתיחסת גם לאחר כך כל עוד שאינו פושטו, וחשוב כאילו בכל רגע ורגע לובשו. אבל אם לבש בגד שלא הי' בו כלאים, ובשעה שהי' לבוש התהווה בו כלאים, אם אינו פושטו הוי לאו שאין בו מעשה כי אין לצרף את הפעולה של הלבישה שהיתה בהיתר לאחר כך. אב[ל] לגבי דברים שהתורה הקפידה עליהם על הפעולה כלומר שלא יהיו בעולם כגון טומאה, כלאים בשדה, אז אפילו פעולה שנעשית מתחילה בהיתר ועכשו יש איסור בדבר מתחשבת הפעולה הראשונה כמו שהי' עושה אותה עכשיו. וכך הנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא אחר ופרע עליו את המעזיבה ותכבו התוס' דהגם דהטומאה היתה באונס והגם שהכניסה היתה בהיתר, פשיטא לי' להש"ס דלקי אלא דבעי אי צריך שהי' או לא, משום דטומאה הוא דבר שהתורה הקפידה גם על הפעולה שלא תתהווה בעולם ולא באה הקפידה על הפועל גרידא…

ולכך שפיר פסק דהקונה חמץ בפסח לוקה, משום דבתוך המועד התורה הקפידה לא על הפועל גרידא אלא גם על הפעולה, שלא יהי' שום חמץ במושב היהודים. דהלא כך אמרו רבותינו בב"ק צ"א דבתוך המועד מצוה על כל אחד מישראל לבער את החמץ אפילו שאינו שלו, חזינן דהקפידה היא שלא יהי' חמץ, ולכך הקנייה של חמץ הגם שהיא מעשה היתר מצטרפת גם למה שמקיים החמץ אחר כך והוי לאו שיש בו מעשה ולוקין עליו ע"ש בספרי.

ומעתה מסתבר, שבעבודה זרה שהוא איסור שהתורה בודאי הקפידה לא על הפועל גרידא אלא על הפעולה, דהרי מצווין אנו לאבד ולהרס -בארץ ישראל- את כל המקומות של עכו"ם, גם מעשה היתר שבתחילה מתיחסת לדבר של ע"ז של אחר כך. וזה המסיר את הוילון כדי להביט ולהסתכל בצורת עכו"ם חשוב מעשה משום שגם הסרת הוילון מצטרף להבטה של אחר כך. וכן הבאת הספר לקרות בו חשוב מעשה של ע"ז וכן אם ילך למקום שקט כדי שיוכל להרהר בעכו"ם גם הליכה זו שיש בה מעשה תצטרף לההרהור וחשוב מעשה, והבן.

הגדרת השיעור של אל תפנו וגו'

אולם עוד דבר אחד יש הצריך לביאור. איסור זה של אל תפנו אל האלילים, מה פירושו וכמה שיעורו? הלא אין הדבר מתקבל על הדעת שאם יעבור אדם לפני הצלם והוא רואה את דמות ותבנית הצלם וממילא עולה על מוחו מחשבה כמו רגע שזה הוא האליל שהעכו"ם מאמינים בו שהוא מטיב ומריע, שבזה יעבור האדם על על הלאו של אל תפנו.

וביותר נראה שאל תפנו משמעו שהאדם מפנה את עצמו משאר כל הענינים ונותן את לבו ודעתו לפנות אחרי האלילים, כדי להבין את דרכיהם והבליהם. כך שהאיסור זה הוא כשעושה הדבר בקביעות ובהתמדה, להבדיל אלפי הבדלות, כאיש חרדי הלומד בקביעות ובהתמדה כדי לדעת תורת הד' חיים. ואל תפנו פירושו אל תתמכרו לא לספריהם ולא לתמונותיהם לעסוק בהם כדי שתאמינו בהשטותים וההבלים שלהם, אבל מי שעושה מעין זה פעם באקראי, או שקורין בהספרים כדי שידע מה להשיב לאפיקורס שלבו מלא מהשטותים שבספריהם אין זה בכלל אל תפנו.

ואם כנים הדברים, יצויר שאדם יגפף צורה או ינשקה כמו רגע משום שהתפעל מרוב יפיה והאומנות הרבה שהשקיע הבעל מלאכה שציירה, ולא יהי' בגדר אל תפנו. ובכל אין כאן שום קושיא שהקשינו איך אפשר שההמגפף והמנשק עובר על לא תעבדם ואינו לוקה הרי עבר על אל תפנו שלוקין עליו, כי באמת הם שני ענינים שונים. וממילא לא קשה על הרמב"ם ז"ל איך התיר לו לעצמו לקרות בספריהם הא יש בו משום אל תפנו, כי באמת הוא ז"ל לא קרא ח"ו כדי להתמכר עצמו להבליהם, אלא כדי לבטל ולשבר את דבריהם לרסיסים, ולגלות לעיני כל שדבריהם שטותים והבלים."

יד פשוטה (ע"ז ב, ב)

המעשה שעובר שלוקה עליו הוא [למשל] הוצאת הספר על מנת לפנות אחר ע"ז.

"…בדרך שהוא עושה בו מעשה – המוציא ספר מן הארון או הפותח ספר והוא ספר של עבודה זרה וכוונתו היא לפנות אחריה, הרי עשה מעשה ומתחייב מלקות."

מעשה ע"י חיתוך המילים בפה

חקרי לב, שבועות כא, א

בקריאת ספרי ע"ז יש מעשה ע"י עקמימות הפה. ובמקום אחר מודה גם להגדרת הדינא דחיי.

"…ובהכי נמי ל"ק מ"ש הרב בפ"ב דע"ז ה"ב בלאו דאל תפנו דאם עשה מעש' לקי ותמה הרב דינא דחיי לאוין י"ד דלאו זה הוא בראיה ודבור ומחשב' ובכולהו לית בהו מעש' ואיך יצוייר מעש' בלאו זה ע"ש ולמ"ש ל"ק דקריאת ספריהם עק"פ [עקמימות פה] איכא והוי מעש'…"

לפי הרמב"ם קשה למצוא דבר שיש בו מעשה

דינא דחיי, ל"ת יד

לא מצא דבר שיש בו מעשה, ואינו מסכים שתפיסת הע"ז או ההליכה נחשבים למעשה האסור. וגם אינו מסכים למה שכתב מהרש"ל לגבי כיסוי. אמנם לסמ"ג, אולי הליכה נחשבת מעשה.

"וכל הפונה אחריה בדרך שהוא עשה מעשה לוקה. לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' ע"ז ולא ידעתי מה מציאות יש בפניית ע"ז שיהיה מעשה דראייה ודבור ומחשבה לא מיקרי מעשה ולהרב ז"ל שכתב שאפילו בהליכה אסור לפנות אחריה ניחא שבהליכה וטיול בתועים מיקרי מעשה אבל הרמב"ם לא הזהיר פנייה דהליכה ואעפ"כ כתב וכל הנפנה אחריה בדרך מעשה לוקה ואין לומר שהלך למקום אחד או שתפס בידו כלי שהיה חקוק בו צורה כדי לראותו דמיקרי מעשה או כמ"ש רש"ל שהיתה מכוסה וגילה אותה דכיון דבהליכה או בגילוי או בתפיסה אינו עושה איסור אינו נקרא לאו שיש בו מעשה להתחייב עליו דומיא דידעוני דאפילו שעושה מעשה בהכנסת העצם בפיו לא מיקרי מעשה מאחר שאח"כ מדבר מאליו כדאמרי' בפ"ד מיתות וכמו שפרש"י ז"ל ומיהו לפי מה שכתבתי בלאוין ל"ז ול"ח דידעוני אית ביה מעשה בהנחת העצם בפיו לפי דברי הרמב"ם ניחא. ולהר"ב לח"מ בפי"ט מה' סנהדרין ראיתי שכתב מציאות מעשה בפניית ע"ז וכתב שמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בספר המצות ובקשתיו ולא מצאתיו:"