מקורות העוסקים בשיטת המאירי
סיכום לסיכום
אין הרבה שעסקו בשיטת המאירי עצמו, אך מ"מ יש שהזכירוהו כחלק מהסוגיה, ויש שכתבו כדבריו מדעתם.
מקורות מפורשים לשיטת המאירי:
באגרות הרמב"ם (נספח ב, עמ' קנה) בענייני רפואה, כתב דברים מתוך ספרי מינים וציין כי "סיפור דברי הכפירה אינה כפירה" ולאחר מכן משיב על דברי הכפירה. מכאן מובן שאין איסור בהבאת דברי ספרי מינים שלא בהקשר אמוני, אלא בהקשר מקצועי, כפי שהביא. כיו"ב ניתן לדייק מדבריו בע"ז (ב, ב) כי האיסור רק כאשר יש חשש שיבוא לעשות כמעשיהם.
במנחת קנאות לרבי אבא מרי הירחי (מכתב ה) במכתבו לרשב"א [מכתב שכנוע להטלת החרם] ציין כי אין בעיה עם ספרי היוונים עצמם, ואין בעיה לקרוא בהם כיוון שכולם מכירים את שמותם ויודעים להיזהר מדעותיהם. הבעיה שעליה יצא בחריפות היא ספרי ישראלים הנוטים בדבריהם למינות, ומאלה ישראל לא ידעו להיזהר בקוראם את הדברים. כלומר האיסור רק כאשר יש חשש שיבוא לטעות אחרי הכתוב.
אפשר שגם הרדב"ז (שו"ת מכתב יד, חלק ח סימן קצא) יסכים לדעת המאירי, שכן כתב שאין לומר שכל מה שלומד האדם נקרא מאמינו.
ביד פשוטה (ע"ז ב, ב) כתב במפורש שעובר על "אל תפנו" רק כאשר בכוונתו לפנות אחר הע"ז מתוך הקריאה. אמנם אפשר לבאר באופנים שונים את דבריו.
הרב יצחק גנק (בית יצחק כו, עמ' 585) מדייק ממקור אחר כי יש איסור לקרוא אע"פ שאינו מאמין בכתוב. ומסיק למסקנה שכוונת המאירי להתיר קריאת פילוסופיה מתוך מגמה להישאר באמונת ישראל.
הרב נתן רבינוביץ (בינו שנות דור ודור, עמ' רפה) מתרץ את שיטת הרב אברהם יצחק בלוך [שלא מוכרח מדבריו כדברי המאירי] כשיטת המאירי, וציין שבקובץ שיעורים לא יסכים עם שיטה זו. לא נראה מדבריו שנשען על השיטה המחמירה.
הרב אסי הלוי אבן יולי (שלחן ערוך המדות, חלק הדעות, אמונה, עמ' קנ) מצדד כשיטת המאירי, ומביא כמה ראיות לדבריו (מהרמב"ם לעיל, ומנחת קנאות).
הרב יעקב ורשנר (סדר יעקב- ב, עמ' תנב) מביא את הבאר שבע כחולק על המאירי, ומצדד כשיטת המאירי בשעה"ד.
מקורות שחולקים על המאירי למעשה:
יש עוד כמה מקורות שמזכירים את המאירי, אך חולקים עליו למעשה:
בשו"ת אג"מ (יו"ד ב, קיא) למד מהמאירי להשוות את היתר 'להבין ולהורות' בין ספרי כפירה לספרי ע"ז. אך למעשה התיר רק בת"ח גדול. וכך ניתן למצוא גם בדינא דחיי (על הסמ"ג, עשין צז). ובהלכות ת"ת משו"ע אדמו"ר הזקן (פ"ג, עמ' 410) ציין למאירי נקט כשיטתו לעניין עונש, אך לכתחילה כפוסקים אחרים.
בנוסף יש רשימה של פוסקים שלמעשה יחמירו, אך את חלקם אפשר להסביר אחרת [כפי שאכתוב בהמשך]:
בשו"ת הריב"ש (סימן מה) התיר ללמוד רק לת"ח גדול בתורת "דע מה שתשיב". וכן התירו עוד רבים רק לת"ח גדולים. כ"כ באר שבע (סנהדרין ק, ב); ברכי יוסף (יו"ד רמט, ט); וביד דוד (סנהדרין ק, ב) החמיר שאף להבין ולהורות אסור.
כמו"כ היו שאסרו אף לצורך לימוד: בקובץ שיעורים (ב, מז) אסר ספרי כפירה בכל מצב. בשו"ת משנה הלכות (טז, צו) אסר לימוד כל תערובת כפירה. בשו"ת בני בנים (ג ,לד) התיר לימוד ספר אומנות רק כאשר הרוב אינו ע"ז, כיוון שטרוד בלימוד ולא ייגרר, אך ברוב ע"ז אסר לכתחילה. בשו"ת הרב הראשי (פו) אסר קריאת ספר ע"ז לצורך לימודי. ובשו"ת משנת יוסף (י, קפח) ובשו"ת להורות נתן (טז, לו) התירו קריאת קוראן רק לצורך חשוב כצורך בטחוני.
אמנם, יש לציין כי אין מי שהגדיר באופן ברור את איסור "אל תפנו", ומתי עובר על האיסור, לכן נראה כי גם מי שחולק למעשה לעיל, לא בהכרח יחלוק על ההגדרה. וארחיב:
הפוסקים שהתירו רק בת"ח גדולים (ריב"ש, באר שבע, ברכ"י ועוד) עסקו בלימוד מעמיק לצורך 'דע מה שתשיב' ו'להבין ולהורות', ולכן התירו רק ת"ח כיוון שאדם פשוט עלול להיגרר. אך אין הכרח לומר שחולקים על הגדרת המאירי שכאשר אינו מתכוון לילך באמונתם מותר. כיוון שפסקו דבריהם כהנחיה חינוכית [ומתוך הבנה שטעם האיסור שמא ייגרר], ובאמת לא חולקים על עיקר הדין. ומכיוון שלימוד היסטורי אינו לימוד מעמיק אולי אף הם יתירו.
ולענ"ד אפשר ששיטת המאירי היא הבסיס להיתר של 'להבין ולהורות'. בנוסף, כיוון שהאיסור יושב על שאלת החשש, כאשר אין חשש היגררות יהיה מותר. כך אפשר להבין את היתר האג"מ (יו"ד ב נג) כאשר לומד מסיכום שמזלזל בע"ז אין חשש שייגרר. לעומת זאת בסימן קיא התיר רק בת"ח גדול כיוון שבלימוד מעמיק כ'להבין ולהורות' החשש גדול יותר. אמנם בסימן נג כתב במפורש שגם אם הטעם בטל האיסור עומד בעינו, אלא שספרים שחיברו כופרים בע"ז אינם בכלל האיסור.
וכן כתב בפסקי רי"ד (סנהדרין ק, ב) שטעם איסור קריאה בספרים חיצוניים- שמא ייגרר אחריהם.
כמו"כ משו"ת בני בנים לעיל נראה כי עיקר השאלה היא האם יש חשש שייגרר.
כלומר- אין בהכרח מחלוקת ששורש האיסור הוא בהליכה אחר אמונתם, אך ההנחיות למעשה נגזרות משאלה החשש.
אמנם, היו שראו איסור בכל קריאה שהיא (יד דוד, קובץ שיעורים).
נוסף על מה שנאסף כאן, יש לציין את המתירים לימוד 'אקדמי' של תכני ע"ז ומינות, שנאספו בסיכום נפרד. (למשל שיטתו של הרב שלמה רוזנפלד בצהר לה, משם עולה כי לימוד מעמיק ייעשה רק ע"י מי שראוי לכך. וסטודנט רגיל ילמד מתוך סיכום אובייקטיבי).
דברי המאירי
בית הבחירה למאירי מסכת סנהדרין דף צ עמוד א
המאירי עצמו לא דן בדין 'אל תפנו' אלא רק בקריאה בספרים חיצונים. אך האג"מ (יו"ד ב קיא) למד מכך שהמאירי התיר להבין ולהורות, שהשווה בין דין ספרי ע"ז לדין ספרי כפירה. מ"מ אין הכרח לחלק בין הדינים [כ"ש שדין ספרי כפירה הוזכר ברמב"ם כחלק מאיסור 'אל תפנו'].
"ר' עקיבא אומר אף הקורא בספרים החצונים ר"ל שלא להבין ולהורות אלא על דעת לילך באמונתם וכבר ידעת מהם שאין מאמינים אלא במה שהעיון נותן וההקש מחייב:"
בית הבחירה למאירי מסכת שבת דף עה עמוד א
לכאורה דבריו כאן סותרים לדבריו בסנהדרין, כיוון שפה אוסר אע"פ שאינו מתכוון 'לילך באמונתם' [כך העלה בקובץ בית יצחק]. אך מובן בבירור שכל דבריו כאן הם בבחינת הדרכה חינוכית, ולא איסור מעיקר הדין.
"צריך לאדם שיזהר שלא להתחבר עם המינים האדוקים בע"ז ומסיתים את האחרים לעבדה ושלא יתחבר עמהם אף ללמוד מהם דברי תורה שמא ימשך אחריהם ואף המכשפים אסור להתחבר עמהם ולילך בדרכיהם אלא שמותר ללמוד מהם להבין ולהורות עד שאם יעמוד איזה מדיח להתנבא שקרים מתוך אותות ומופתים שידעו להבחין שמעשה כשפים הוא:"
בית הבחירה למאירי מסכת סנהדרין דף סז עמוד ב
לעניין כישוף, האיסור ללמוד רק כאשר לומד על מנת לעשות, אך לא כאשר לומד להבין ולהורות [כלומר, אין איסור כאשר לומד שלא על מנת לתרגל].
"בין שהיה המכשף איש או אשה כלן בסקילה… כל שנאסר בדברים אלו שכתבנו לא נאסר אלא בלמד לעשות אבל להבין ולהורות הכל מותר ולא עוד אלא שאין מושיבין בסנהדרין אא"כ היו יודעין דרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים והבלי ע"ז כדי שידעו בטיב כל הענינים הבאים לפניהם:"
התומכים בגישתו
אגרות הרמב"ם, נספח ב, עמ' קנה (מוסד הרב קוק)
מביא דברי כפירה בשם גאלינוס, וסותרם לאחר מכן. ומציין כי אין כפירה ב"סיפור דברי הכפירה". ולכאורה משמע ששימוש בספרי מינים באופן ניטרלי, אינו הבעיה. [וכך למד מדבריו בשלחן ערוך המדות. ואמנם היה ניתן לתרץ שהרמב"ם כאן משתמש בדבריו באופן של 'דע מה שתשיב', אך מלשונו משמע שבעצם הסיפור אין בעיה].
"…ולפיכך ישר בעיני להשמיעך דבריו [גאלינוס. נ.ב] כלשונו, כי ספור דברי הכפירה אינה כפירה, ואשיב עליו, לא כמי שמשיב על מי שנטפל לדבר חמור כזה, לפי שאין משה עליו השלום אצלו כפי שהוא אצלינו אנו מקהלות תופשי התורה. אלא אין בתשובתי זו כי אם שהסכלות שהוא מיחסה לנביאנו משה אינה מחייבתו, ושגאלינוס הוא הסכל באמת, ואעשה דברי ביניהם כאלו אני מדבר בין שני אנשים חכמים שאחד מהם יותר שלם מן השני, לא כמי שמכריע בין נביא גדול ובין איש רופא. כי כך הוא קו הצדק מבחינה עיונית…"
רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה ב
אפשר לדייק מדבריו שהאיסור רק באופן שגורם לפנות אחרי הע"ז, שדבר זה לא שייך כאשר לומר לתכלית אחרת.
"ספרים רבים חברו עובדי כוכבים בעבודתה היאך עיקר עבודתה ומה מעשיה ומשפטיה, צונו הקדוש ברוך הוא שלא לקרות באותן הספרים כלל ולא נהרהר בה ולא בדבר מדבריה, ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור שנאמר אל תפנו אל האלילים, ובענין הזה נאמר ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא אף על פי שאין אתה עובדה שדבר זה גורם להפנות אחריה ולעשות כמה שהן עושין שנאמר ואעשה כן גם אני."
רבי אבא מרי הירחי – מנחת קנאות, מכתב ה
רבי אבא מרי חי בתקופת הרשב"א, ובאותו זמן ידוע הפולמוס סביב לימודי פילוסופיה. מכיוון שראה שהדבר נפרץ בישראל, שלח אגרות לרשב"א על מנת לגדור עניין זה. וכידוע, הרשב"א נענה לכך והטיל חרם בנושא כמובא באחת מתשובותיו.
זהו חלק ממכתבו של רבי אבא מרי לרשב"א. מדבריו נראה [להבנתי] כי אין לו בעיה עם ספרי היוונים עצמם, ואין בעיה לקרוא בהם כיוון שכולם מכירים את שמותם ויודעים להיזהר מדעותיהם [ואף ניתן לדלות מהם רעיונות טובים]. אך הבעיה שעליה יצא בחריפות היא ספרי ישראלים הנוטים בדבריהם למינות, ומאלה ישראל לא ידעו להיזהר בקוראם את הדברים.
מ"מ יוצא מדבריו כי בספרים ידועים כספרי מינים, אין איסור ממשי כיוון שיודעים להיזהר מדברי כפירה. ומשמע מכאן שאיסור הקריאה תלוי בחשש לטעות [ולכן הקורא מתוך מגמה ביקורתית לא בכלל האיסור].
"…ועתה בלא תפלה ותחנה זכו ארסטו ואפלטון, למלאות מספריהם כל חדר וקיטון, ולסמוך על דבריהם כסומך על הפלטר ולוקח מן הסיטון, על כן נערתי חצני כגבור בכלי קרב, מלאתי מלין ולבי בחצי המליצה רָב, כי במקום שי חלול השם אין חולקין כבוד לרב, על אלו שאין אמונה בהן כההוא גברא דשמיה כדור, מוטל עליך ועל חכמי הארץ הלזו להשיב יד על כס יה מלחמה על אלו ההורסים לעבור, אך בהיותך נזר הזמן ומופת הדור, מחיצת הכרם שנתפרצה אומרים גדור, זאת לא זאת חברו ספרים מקרוב באו בדברי האגדות יצפצפו, ומלין לצד עילאה יטיפו, ובמופתי התורה יגדפו, ראוים לשחוק ולזרות לרוח ובקרקע הים ישטפו, ואף עצמותיו של אותו האיש ישרפו, ואני לא על המחזיק בספרי היונים אני כועס ולא אחשבהו ככופר, ולא כחולף חק ולא כברית מפר, ואם אמצא בהם דבר טוב אפילו בדף אחד מציל כל הספר, כי בטוחים אנו שלא יטעו בהם רבים, ואפי' בני אדם הדומים לבהמות, בשכבר מחבריהם ידועים ונקובים בשמות, והמפורסמים שבחכמי האומות, אך אלו הספרים אשר יש להם כי מבני ישראל המה, אם קצתם נוטים לדברי מינות, אע"פ שהוא רמוז בסוד כמוס ומופלא, חובה לקיים בהם מצות עשה: השחת שרוף וכלה, שמא יטעו התלמידים הפותחים ביום השבת וביום החדש, ויאמינו באלו כברוח הקודש, ויש לנו לדרוש מן החכמים ק"ו שמנדים לכבודם, כרב ששת שנדה במשטמה רבה אמאן דעקץ לעוקציה, כ"ש שיש לנו לנדות ולהחרים כל הורס ופורץ גדרה…"
שו"ת רדב"ז מכתב יד – אורח חיים, יורה דעה (חלק ח) סימן קצא
אפשר שגם הרדב"ז יסכים לגישת המאירי, שאין איסור בקריאה אם לא מאמין במה שכתוב.
"…ואם מה שלומד האדם יקרא מאמינו גם כן לא שבקת חי לכל בריה, וחס ושלום שיספק האדם בזה, ובפירוש אמרו בפסוק ולא תלמד לעשות כתועבות הגוים אינך למד לעשות, אבל אתה למד להורות [סנהדרין ס"ח ע"א], ולא מצינו בשום מקום שאסרו חכמים ללמוד חכמת המחקר…"
יד פשוטה (ע"ז ב, ב)
"…בדרך שהוא עושה בו מעשה – המוציא ספר מן הארון או הפותח ספר והוא ספר של עבודה זרה וכוונתו היא לפנות אחריה, הרי עשה מעשה ומתחייב מלקות."
הרב יצחק גנק – בית יצחק כו, עמ' 585
מעלה קושיה על דברי המאירי. לכאורה עולה מדברי ר' אליעזר ש"חטא" בכך ששמע דבר תורה ממין ונהנה מכך. א"כ האיסור בדברי כפירה שייך אף אם אינו מאמין במה ששומע [או קורא]. עוד מקשה מדברי המאירי בשבת, שאין להתחבר כלל למינים אף ללמוד מהם דברי תורה שמא ייגרר. קושיה נוספת- מה החידוש בדברי ר' עקיבא במי שקורא על מנת לילך באמונתם, הרי הוא ממש אפיקורוס.
תירוצו- כוונת המאירי לאסור קריאת פילוסופיה ב'ראש פתוח', דהיינו שיאמין כפי מה שיעלה מחקירתו. ומותר כאשר אינו מתכוון לזוז מאמונתו.
[אמנם יש להפריך את הקושיות:
א. דברי ר' אליעזר לא נאמרו מתוך הגדרת האיסור, אלא כדברי חסידות וכגישה חינוכית.
ב. גם דברי המאירי על שבת נאמרו מתוך הנחיה חינוכית למעשה, ולא כאיסור מעיקר הדין, בשונה מדבריו בסנהדרין.
ג. החידוש בדברי ר"ע, בשונה מאפיקורוס שבפועל כופר, ר"ע דיבר באדם 'סקרן' שמוכן לקבל את דברי הכפירה לאחר שילמד אותם ויתיישבו לו, אע"פ שכרגע עדיין אינו כופר.]
"…וכן משמע מע"ז י"ז. שרבי אליעזר נתפס ע"י מינים ורצו להרגו ולאחר שניצל אמר שנתפס מפני חטאו שפעם אחת שמע דבר תורה ממין ונהנה ממנו. הרי שאף שרק שמע דבר תורה מעולה מהמין (בענין אתנן זונה) מ"מ נתפס ע"י המינים עבור חטא זה.
ועפ"ז צ"ע דברי המאירי בפרק חלק שכתב על מה שהקורא בספרים חיצונים אין לו חלק לעוה"ב, "ר"ל שלא להבין ולהורות אלא על דעת לילך באמונתם וכבר ידעת בהם שאין מאמינים אלא במה שהעיון נותן וההיקש מחייב." ואם המאירי מפרש ספרים חיצונים כשאר הראשונים שמיירי על פירושי מינים לתנ"ך, בודאי תמוה מאד מכח מ"ש. ואין לומר שהיתה להמאירי דרך אחרת בסוגיות הנ"ל שהרי המאירי עצמו כתב בשבת עה. לגבי מינים ש"לא יתחבר עמהם אף ללמוד מהם דברי תורה שמא ימשך אחריהם." ועוד קשה שאם רצונו לומר שכל האיסור של קריאה בספרים חיצונים הוא רק אם קורא על דעת שרוצה שגם הוא יהיה מין א"כ למה הוצרך ר"ע לחדש שאין להקורא בספרים חיצונים חלק לעוה"ב שמאי שנא מדין הת"ק שאפיקורוס אין לו חלק לעוה"ב. גם לא מובנת כלל מה שנתן סברא להאיסור ש"כבר ידעת בהם שאין מאמינים אלא במה שהעיון נותן וההיקש מחייב."
אבל באמת אם נעיין בספרי מחשבת ישראל נכיר בעליל מלשון המאירי שכיון אל יסוד אחר שדיברו עליו כל החוקרים, והוא שאסור להאיש הישראלי שיהיה אמונתו בהקב"ה ובהתורה מבוססת רק על ראיות שכליות אלא צריך אמונתו להיות מיוסדת על האמונה הפנימית הטבועה בלב כל איש ישראלי שבאה לנשמתו ע"י ירושת אבות ולא מחקירות שכליות. והראיות השכליות באות רק כדי לחזק תוקף אמונתו… ונראה שכיון המאירי בפירושו על ספרים חיצונים לספרי הפילוסופיה שיש בהם דברי כפירה. וא"כ מיושב לשונו "על דעת לילך באמונתם וכבר ידעת שאינם מאמינים אלא במה שהעיון נותן וההיקש מחייב" שאין לשון זו מתאימה כלל אם הנושא היה פירושי תנ"ך אלא כונתו כמ"ש שהקורא בספרי פילוסופיה כדי להגיע להאמת ע"י החקירות ושבכל השקפה שתורה חקירתו בה יאמין, א"כ אפי' אם בסוף יחליט לקיים השקפות התורה מ"מ אין לו חלק לעוה"ב…"
הרב אברהם יצחק בלוך – בתוך: המעין טז- ג, עמ' 11
בנוגע ללימודים הנוטים למינות כמו פילוסופיה, ההלכה הפשוטה לאסור, אך יש יחידים אשר יש להם צורך לעיין בהם, והם בגדר 'להתלמד', 'להבין ולהורות', ו'דע מה שתשיב' [אולי כוונתו דווקא לת"ח שצריכים זאת לצרכים אמוניים, אך אפשר שגם סטודנטים כלולים בזה, כאשר עומדים בתנאים להלן]. גם לאותם יחידים ההיתר בתנאי שרכשו השקפות בתורה, ובלימוד אקראי. וגם כאשר מעיין בנושאים אלו, ילמד מתוך תכלית להוסיף אמונה, כדי שלא יימשך לדעותיהם.
[מ"מ מדבריו האחרונים אפשר ללמוד שכאשר לומד מתוך מגמה חיובית, לא ייתפס בדעות הבעייתיות, ונמצא שלא יעבור על איסור. קצת כדברי המאירי. אך כאן כתב זאת כנראה כהדרכה, ולא כהגדרת האיסור].
"…בנוגע ללמוד עניני מדע הנוטים למינות כמו הפילוסופי' הנלמדת עכשיו באוניברסיטאות הבנוי' ברובה על יסודות נגדיים לאמונה הנה ודאי שההלכה הפשוטה היא לאסור וע"ז נאמר: הרחק מעלי' דרכך זו מינות" [ע"ז יז.]… אבל ספרי מינות ודאי בכלל ספרים חצוניים הם וכן מוכח מהא דמסיק שם מ"ט ויותר מהמה בני הזהר וכו' להגיון נתנו ליגיעה לא נתנו. אולם עכ"ז ישנם יחידים שלפי דרכם בחכמה יש להם צורך לעיין גם בהם לפרקים ונכנס בכלל להתלמד עבד, כדתניא לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות, עיין רש"י שופטים דהיינו ללמוד חקי הגוים לדעת איך למנוע מזה, וג"כ נ"ל שיש לדעת דרכים אחרים כדי לדעת איך להזהיר את אחרים וגם את עצמו מלתעות בדרכי שקר, וגם יש בזה משום ודע מה שתשיב לאפיקורס, ועיין פיה"מ להרמב"ם שם דמיירי בלומד דעת האומות, ונביא קצת מדבריו להלן בס"ד…
אולם גם ליחידים אלו ישנם תנאים אחדים. א') אין ללמוד בזה רק אחרי שרכשו להם השקפות התורה ומלאו כרסם בתלמוד, שבאור דבר זה הוא שמרוב למוד בתורה נקלטו במחשבתם השקפות התורה ונדבקות בנפשותם רגשות האמונה והרי גם בלמוד הקבלה וחכמת האמת אסרו הרבה גדולים ללמוד קודם שמלאו כריסם בתלמוד, מפני שכ"ז שלא נתיישב דעת האדם ונתישרה מחשבתו ע"י שכליות התורה, א"א לתפוס ענינים דקים אלו כנכון ועלול לבא ח"ו לידי שבוש הדעות ומה גם לעיין בדעות שהן מחוץ לגבולי התורה והאמונה.
ב') גם לא הותר ללמוד בהם בקביעות רק באקראי בעלמא צא וראה מה שאמרו רז"ל אבות פ"ב: היה שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורס" וכו' למדנו מזה כי בכדי לדעת איך להשיב – לאפיקורס א"צ לשקוד על דבריהם, רק הוה שקוד, כלומר: שקביעות למודך בתמידות ושקידה תהא בתורה… גם בשעה שמעיין בהם לא תהי' סוף מחשבתו קשורה בדעות אלו כלומר: חכמה שטרוד לעמוד על דעת החכם רק תכלית מחשבתו תהי' מקושרת עם דעות התורה וכשלומד בהם באותה שעה תהי' לבו לשמים ליטול מזה את הדרוש לצורך ברור הדעות התוריות וגם להוכיח ולהוכח את ההפך מדרכי השקר, וזהו ביאור דברי הרמב"ם בפי' ודע מה אתה עמל וכו', עיי"ש היטב, וכן נ"ל בדברי הרמב"ם בס' יד החזקה פ"ב דע"ז ה"ג. ותורף הדברים נ"ל שבל נעיין בדעות ההם בתור חכמה נבדלת רק כל מגמתנו תהי' מכל עיון להוציא מה שדרוש לחזוק דעות האמונה, ולא יחשב בהן מחשבת העומד ח"ו מבחוץ, וזהו מה שדרשו חז"ל על הכ': אל תפנו קל מדעתכם" כלומר: דאף לפי שעה אין לפנות מחשבתו מדעת האמונה לתת מקום פנוי לדעות שקר והבן זה מאד."
הרב נתן רבינוביץ – בינו שנות דור ודור, עמ' רפה
מביא את תשובת הרב אברהם יצחק בלוך בנושא קריאת ספרי מינים, שהתיר מדין 'להתלמד' למי שיש לו צורך לעיין בהם [כחלק מלימודיהם ב'חכמה']. מקשה מהרמב"ם שלכאורה האיסור לקרוא הוא כולל. ומתרץ שדבריו עולים עם שיטת המאירי [אח"כ מנסה לדחות הנחה זו ולא עלה בידו].
אינו מנסה לטעון שהמאירי יחיד בדעתו בנושא. [אך עכ"פ בקובץ שיעורים לא יסכים עם שיטת המאירי].
"…אולם ראיתי למרן הגרא"י בלוך זצ"ל, אב"ד ור"מ דטלז, תשובה בנושא זה ובה נקט בדרך אחרת. ואלו דבריו: ישנם יחידים שלפי דרכם בחכמה יש להם צורך לעיין גם בהם (בספרי מינות) ונכנס בכלל "להתלמד עבד"… וג"כ נ"ל שיש לדעת דרכים אחרות כדי לדעת איך להזהיר את אחרים וגם את עצמו מלתעות בדרכי שקר, עכ"ד.
ודבריו קשים לכאורה מהמובא לעיל מהרמב"ם שאסור כלל לקרות בספרים אלו. אלא שיש סמך לדבריו מדברי המאירי בסנהדרין שם שכתב וז"ל: ר"ע אומר אף הקורא בספרים החיצונים, ר"ל שלא להבין ולהורות אלא ע"ד לילך באמונתם, עכ"ל. הרי שפתיו ברור מללו שהאיסור הוא רק בכדי לילך באמונתם אך ללמוד כדי להבין ולהורות מותר. אמנם יש לדחות ראיה זו, כי ייתכן שהמאירי סובר כשיטת הירושלמי (המובא לעיל באות ב') ש"ספרים חיצונים" אינם בדווקא ספרי מינים – כשיטת הבבלי (לעיל אות א'), אלא ספרים מאלו המנויים בירושלמי שהם חיצונים לכתבי הקודש, ולפיכך התיר המאירי ללמוד בהם כדי להבין ולהורות, אבל אה"נ, בספרי מינות ממש מודה המאירי שאף בכה"ג אסור (ועל כרחינו צריכים אנו לומר כן לדברי ה"קובץ שעורים", שאם לא כן מופרכים דבריו מהמאירי) אלא שאין לשונו מורה כן שהרי כתב שהאיסור הוא על דעת לילך באמונתם ומשמע שהספרים הללו מטיפים לאמונה משובשת שהיא מינות…"
הרב אסי הלוי אבן יולי – שלחן ערוך המדות, חלק הדעות, אמונה, עמ' קנ
מביא מספר ראיות להוכיח כי אין איסור קריאה כאשר אינו מאמין בדברים וכאשר אין חשש שיטעה אחר האמונה הזרה:
א. מדייק מלשון הרמב"ם בע"ז שהאיסור ללמוד כפשוטו, ולא מתוך תכלית אחרת. [אע"פ שלענ"ד אינו מוכרח].
ב. מדייק מדברי הרמב"ם בפרקי רפואה, כי קריאה בספרי כפירה ללא אמונה בהם מותר.
ג. מביא מדברי רבי אבא מרי (במנחת קנאות) שהאיסור הוא רק כאשר יש חשש שיטעו אחרי הכפירה.
ד. מביא במפורש את דברי המאירי.
"ספרי כפירה נאסרו כשלומדם כדי לדעתם לא כדי להוציא פרי מהם
היסוד הנ"ל נראה להוכיחו עוד, מאחר והרמב"ם לא הזכיר דין זה דהלומד דבר אחד מן המגוש, רק כתב איסור קריאת ספרות הע"ז (הל' ע"ז פ"ב ה"ב) וז"ל, לקרא ספרים המורים היאך עיקר עבודתה ומה משפטה ומעשיה וכו', נאמר פן תדרש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו, שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא. עכ"ל.
ויש מקום לדייק מן הלשון, שאוסר ללמוד רק כדי ללומדה כפשוטה, אך ללומדה כדי ללמוד איזה דבר טוב ממנה, וק"ו כדי לסותרה ולהשיבה שרי. ועל כן גם לא כתב את האיסור ללמוד מן המגוש, כי שם נאסר ללמוד מכל מקום כל דבר, ולא רק כדי להבין הכפירה.
וראיתי להרמב"ם בספרו פרקי משה ברפואה (פרק כה תרגום הגר"י קאפח הנדפס באגרות הרמב"ם מוסד הרב קוק בנספח ב עמ' קנה) שכתב, ולפיכך ישר בעיני להשמיעך דבריו [של גליאנוס] כלשונו, כי ספור דברי הכפירה אינן כפירה, ואשיב עליו וכו'. עכ"ל. ושם מצטט כפירתו של גליאנוס, ושוב סותר שם את דבריו מכל וכל. [והמהדיר בהערה 69, כתב שספר זה כתבו הרמב"ם אחר כתיבת המשנה תורה, קודם מורה הנבוכים. וכן במבוא כתב, שהעתקה זו נעשתה בסוף ימי הרמב"ם תחת השגחתו.] ולהדיא דלקרוא בספרי כפירה בלא אמונה בהם מותר.
וכן כתב בספר מנחת קנאות (מכתב ה) רבי אבא בר מארי וז"ל, ואני לא על המחזיק בספרי היונים אני כועס, ולא אחשבהו ככופר, ולא כחולף חק, ולא כברית מפר, ואם אמצא בהם דבר טוב, אפילו בדף אחד, מציל כל הספר, כי בטוחים אנו שלא יטעו בהם רבים, ואפי' בני אדם הדומים לבהמות, בשכבר מחבריהם ידועים ונקובים בשמות. עכ"ל. והרי שגם מי שלא מילא כרסו אין איסור משום ספרי כפירה, היכא דליכא למיחש לטעות, כשידוע שמחבר ספר זה כופר.
וכן כתב להדיא המאירי (סנהדרין צ ע"א ד"ה ר' עקיבא) ר"ע אומר, אף הקורא בספרים החיצונים, ר"ל, שלא להבין ולהורות, אלא על דעת לילך באמונתם. ע"כ. והרי להבין ולהורות שרי, ונאסר לקוראם דוקא כדי לילך באמונתם.
וכן בספר שבילי אמונה לנכד הרא"ש (נתיב הרביעי ריש השביל הראשון) הביא את דברי אפלטון גבי שערות הראש, וציטט מדבריו דברי כפירה גמורים, שהטבע גרם לכך ע"ש, ואפי' לא טרח לסתור דבריו, או לכתוב עליהם ח"ו וכדו'. ולקמן התם (עמ' שנ) תוקף את ספריהם, ושאסור ללמוד בהם, כיון שהם כפירה, וביאר שבספרו ליקט את הורד מבין החוחים. ע"כ. וזה שלא חשש לכתוב את דברי הכפירה, מורה הדבר כאמור, משום שאין חשש להגיע לכפירה מתוך דברי אפלטון, שכל רואה ילעג לו, לכן ליכא למיחש למידי, וכאמור…"
הרב יעקב ורשנר – סדר יעקב ב, עמ' תנב
בעניין השאלה האם מותר ללמוד קוראן לצורך לימוד השפה הערבית, ומביא שכתב רב אחד [כנראה הרב אליעזר ראטה] שיש איסור בעצם הקריאה, וצידד להקל עפ"י הגמ' בשבת "לא תלמד לעשות – אבל אתה למד להבין ולהורות" שה"ה כאן שמותר ע"מ ללמוד.
מציין למחלוקת בין המאירי לבאר שבע בנוגע לרוחב ההיתר של "על מנת ללמוד" [דהיינו דע מה שתשיב]. ודוחה את הראיה מתפארת ישראל שמותר באקראי, כיוון שההיתר באקראי נאמר בהקשר לביטול תורה [בלימוד חכמות], אבל בספרי מינים אסור אפילו באקראי.
מציע כי כל ההיתר "על מנת ללמוד" הוא בכוונה להפריך דבריהם, אך עכ"פ לפי המאירי יהיה מותר בכל אופן. ומציע למעשה להעדיף לקחת חיבור על הקוראן המפריך ומזלזל בדבריו [עפ"י האג"מ], ובשעה"ד מתיר לסמוך על המאירי ללמוד את המקור עצמו גם שלא על מנת להפריך.
"…אם יש היתר דעל מנת ללמוד מצינו מחלוקת בין המאירי שמתיר ובין הבאר שבע שאוסר, מובא לעיל, וכדבריו נראה דעת הפנים יפות על הפסוק אל תפנו אל האלילים, [מובא ב'איסור הסתכלות' אות יח]. ובמה שהביא בשם התפא"י שבאקראי הוא מותר, הוא תימה דהיתר זה אינו אלא לענין ביטול תורה וכדאי' ביו"ד סי' רמו ס"ד בהגה וז"ל ומ"מ מותר ללמוד באקראי שאר חכמות ובלבד שלא יהיו ספרי מינים, הרי מפורש דזה אסור אפי' באקראי, וע"כ צ"ל דגם כוונת התפא"י ובנו כן הוא, ועכ"פ כן הוא להלכה…
סוף דבר נ' שבמקום הדחק יש לסמוך על המאירי, ואם אפשר ללמוד מהמזלזלים עדיף ועדיף, א' מצד עצם האיסור ב' שלא ישפיע עליו ח"ו איזה קרירות וכמו שחשש הפנים יפות, אשר ידע מרוח הטומאה החופף על דברים כאלו, ויעיין מקודם בדברינו שם וב'מחמד א' איך דבריו מגוחכים ביותר, גם יתפלל ליודע מחשבות, ששומר מצוה לא ידע דבר רע, רק אדרבה שיחשב לו למצוה, עד כאן."
מקורות שהביאו את המאירי אך חלקו למעשה
שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קיא
מסתמך על המאירי בדין השוואה בין ספרי ע"ז לספרי כפירה לעניין היתר 'להבין ולהורות'. אך לא הביא את הסיפא של המאירי "אלא על דעת לילך באמונתם". כלומר, לפי הר"מ פיינשטיין ההיתר רק מצד 'להבין ולהורות'. בנוסף לכך הוא צמצם את ההיתר רק לת"ח גדולים ביותר.
"…בדבר מה שהביא מהמאירי פ' חלק על קריאה בספרים חיצונים שלהבין ולהורות ליכא איסור שה"ה על ספרי ע"ז, הוא אמת דגם ספרים החיצונים תנא בסנהדרין דף ק' שהם ספרי צדוקים וכידוע שבהרבה מקומות אמר בגמ' לשון צדוקי גם על עובדי ע"ז עיין בהוריות דף י"א שאמר אלא איזהו צדוקי כל העובד עכו"ם. וגם לבד זה אין מקום לחלק בין ספרי כפירה לספרי ע"ז וכולם אסורים…"
דינא דחיי על הסמ"ג, עשין צז
מביא את המאירי כעיקרון להיתר 'להבין ולהורות' אך למעשה נשען על אחד מהאחרונים שזה דווקא בת"ח.
"אבל אתה למד להבין ולהורות. כתב הרב המאירי ז"ל בכלליו וראיתי אחד מגדולי המפרשים האחרונים שכתב שלא התירו כן אלא בתלמידי חכמים שאין לחוש שמא ימשכו אחריהם אבל בשאר כל אדם אסור שמא יבא להמשך ונכון הדבר ע"כ."
הרב מרדכי אשכנזי – הלכות תלמוד תורה משו"ע אדמו"ר הזקן פ"ג, עמ' 410
בתחילה תמה על דברי המאירי, אך למעשה מסביר בדבריו שכאשר אינו מכוון לילך באמונתם אינו נענש [כלומר אולי מסכים למאירי שעיקר האיסור הוא בכדי לילך באמונתם, אך לכתחילה אסור גם באופנים אחרים].
"ויל"ע במאירי סנהדרין שם: אף הקורא בספרים החיצונים ר"ל שלא על דעת להבין ולהורות אלא על דעת לילך באמונתם. ואולי כונתו לענין העונש דאין לו חלק לעוה"ב שזהו רק כשהוא על דעת לילך באמונתם."
מקורות החולקים למעשה (לכאורה)
שו"ת הריב"ש סימן מה – מותר רק לת"ח גדול בתורת "דע מה שתשיב"
לגבי חכמה יוונית, מה שאסרו חז"ל אלו חידות ורמזים, כפי שעולה מהסוגיה, ולא בחכמות טבע וכד'. אך מ"מ לשיטת הריב"ש ראוי להימנע מספרים אלו אם הם סותרים את תורתינו. ואין להביא ראיה מהרמב"ם כיוון שעסק בהם לאחר שלמד את כל התורה, וגם זאת באופן של "דע מה שתשיב". ואף הרמב"ם "לא נמלט מהמשך קצת אחר החכמה", לשון הריב"ש.
"ומה ששאלת מה היא חכמת יונית אשר יתרחק האדם…
…ומזה נראה שאין הספרים ההם בכלל גזרה זו שאם מצד שהם כתובים בלשון יוני הלשון לא נאסר וכלם היו בקיאין בו. ואדרבה אמר (במגילה יח) לעז יוני לכל כשר. ואם מצד החכמה בעצמה מהו זה שלעז להם הזקן ההוא, ולכן נ"ל שחכמת יונית היא לדבר בלשון יוני בחידות ובלשון סתום שלא יבינו אותו ההמון…
אמנם ספרי הטבע המפורסמים לא מן השם הוא זה אבל ראוי לימנע מהם אם הם מתאמצים לעקור עקרי תורתינו הקדושה… היש ספרי מינין יותר מאלו שמביאין מופתים וראיות להכחיש עקרי התורה… וכבר שאל הנגיד רב שמואל הלוי ז"ל מרבינו האי גאון ז"ל אם מותר להתעסק באותן החכמות. והשיב לו… כי למוד התורה יועיל לעצמו ולאחרים שכמותו ויועיל לעמי הארץ כי ימשכם לדרכי התורה והמצוה…
גם הרשב"א ז"ל כתב בכתב אחד שלח למנוע אותם המרגילים בניהם בלמוד אותן חכמות. וז"ל והנער היולד על ברכי חכמת הטבע וירא' ראיות ארסטו' עליו שבע באמת יאמין בו ויכפור בעקר, ואם נשיב אליו כל שכן שפקר. ע"כ. ואין להביא ראי' מהרמב"ם ז"ל. כי הוא למד קודם לכן כל התורה כולה בשלמות הלכות ואגדות תוספת' ספרא וספרי וכולי' תלמודא בבלי וירושלמי כמו שנראה מספר משנה תורה שחבר. וכדי להשיב את האפיקורוס עשה ספר המור' לסתור המופתים והראיות שהביא הפילוסוף לקיים קדמות העולם וכן בענין ההשגחה…
ועכ"ז לא נמלט הרב ז"ל מהמשך קצת אחר החכמה בקצת המופתים כגון בבן הצרפתית ובמעמד הר סיני ואולי לא היתה כונתו רק באשר לא יוכל להשיב האנשים ההם לגמרי מן הקצה אל הקצה. ובאר להם ענינים מעטים מן התורה בדרך מסכמת אל הפילוסופיא וגם זה כתבו ברמז ובהעלם…
ומעתה ישא כל אדם קו"ח בעצמו אם שני המלכים האלה לא עמדו רגליהם במישור בקצת דברים כבודם במקומם מונח, ואם היו גדולי העולם איך נעמוד אנחנו אשר לא ראינו מאורות לערכם. וכמה וכמה ראינו פרקו עול התפלה נתקו מוסרות התורה והמצוה מעליהם בסבת למוד אותן חכמות. וכמ"ש רבינו האי גאון ז"ל בתשוב' שכתבתי למעל'."
הרב יששכר בר איילנבורג – באר שבע מסכת סנהדרין דף ק עמוד ב – מותר ל"דע מה שתשיב" רק ביחידים כרמב"ם
דן בתחילה בנושא קריאה בספר בן סירא לעומת המירוס. ומכך שחז"ל הזכירו רבות את בן סירא, מסיק להפוך את הגירסא בירושלמי, ולכן יש לאסור המירוס ולהתיר בן סירא.
בהמשך מקשה על הרמב"ם (ועוד גדולי ישראל אחרים) כיצד למדו ספרי ע"ז וכפירה כאריסטו, ודוחה את האפשרות שלמדו מדין "להבין ולהורות", שזה נאמר בהקשר אחר – כגון דמות צורת לבנה, כלומר לצורך שימוש פנים יהודי, ללא יחס לעניין דעותיהם. וכן מוכח מדברי הרי"ף הרא"ש והריטב"א, שסתמו לאסור ספרי מינים ללא היתר כזה או אחר. ולומד מספרי מינים לאסור גם ספרי אריסטו, כיוון שיש בדבריו כפירה.
לכן מתרץ שהרמב"ם נשען על "דע מה שתשיב", כפי שפירש בעצמו על המשנה. ואעפ"כ ה"באר שבע" כותב ששומר נפשו ירחק, והרמב"ם מיוחד לדין זה- שלמד כל התורה כולה.
"תנא בספרי מינין כו'. בירושלמי (אמצע הלכה א') איתא, רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים כגון ספר בן סירא וספרי בן לענה, אבל ספרי המירוס וכל ספרים שנכתבו מכאן ואילך הקורא בהן כקורא באגרת, מאי טעמא ויותר מהמה בני הזהר וגו' (קהלת יב, יב) להגיון ניתנו ליגיעה לא ניתנו ע"כ. משמע שספרי בן סירא ובן לענה אסורים אפילו להגיון בעלמא, אבל מבן סירא ובן לענה ואילך הותרו להגיון ולא ליגיעה. וקשה בעיני טובא, חדא הלא חכמי הגמרא עצמם הן בירושלמי הן בבבלי הביאו כמה דברים של בן סירא… ועוד קשה היאך מיקל יותר בספרי מירוס מבספרי בן סירא, הלא אדרבה איפכא מסתברא, כי ספרי מירוס הם ספרי מינים…
…ונ"ל שלמדו כן מדלא התיר רב יוסף לדרוש מילי מעליותא רק בספר בן סירא, אלמא דבספרי מינים אפילו מילי מעליותא אסור לקרותן, וטעמא משום דכתיב (משלי ה, ח) הרחק מעליה דרכך, ודרשו בפרק קמא דעבודה זרה (יז, א) זו מינות דילמא ממשיך אחר דברי מינות. לכן נ"ל שמוחלפת השיטה בירושלמי וגרסינן איפכא, אף הקורא בספרים החיצונים כגון ספרי המירוס וספרי בן לענה, אבל ספרי בן סירא וכל ספרים כו'…
ומיהו אכתי איכא למידק, כיון דמוכח משמעתין דבספרי מינין אפילו מילי מעלייתא דאית בהו אסור לקרותן, וכמו שפסקו בהדיא הרי"ף והרא"ש והריטב"א שהבאתי לעיל, א"כ קשה על כמה גאוני עולם קמאי דקמאי ובתראי ז"ל, ובראשם הרמב"ם ז"ל, היאך מצאו ידיהם ורגליהם בבית המדרש שלמדו בספרי מינים גמורים כגון אריסטוטלוס ואפלטון ואבן רשד וסייעתם. ואין ללמוד זכות עליהם מהא דתניא (סנהדרין לח, א) לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות, משום שזה לא נאמר אלא במילי אחרנייתא, כמו נטיעת קשואין לעיל בסוף פרק ארבע מיתות (שם), וכגון דמות צורת לבנה דרבן גמליאל (ראש השנה כד, א), כדפירש רש"י בפרק קמא דעבודה זרה (יח, א ד"ה להתלמד) גבי להתלמד עבד כו', אי נמי כגון ההוגה את השם באותיותיו בצנעה להתלמד לפי הגירסא שלפנינו שם בפרק קמא דעבודה זרה (שם), אבל לא גבי ספרי מינים, ולכן סתמו וכתבו הרי"ף והרא"ש והריטב"א לאסור, ולא כתבו שמותר לקרותן להבין ולהורות:
וגם אין ללמד זכות עליהם מהא דאמרינן בפרק כל כתבי (שבת קטז, א) דכמה אמוראי הוו אזלי לבי אבידן, ופירש רש"י דבי אבידן ספרים כתבו להם כומרי עכו"ם ומתוכחים עם ישראל, ומקום שמתוכחים שם קרי ליה בי אבידן כו'. משום דמוכח שם בהדיא דספרי בי אבידן לאו ספרי מינין ממש הם… אלמא דבי אבידן לאו עבודת אלילים… והא ודאי דלאו דוקא כומרי עכו"ם קאמר רש"י, אלא הוא הדין ספרי אריסטוטלוס וסייעתו כדפירש בהדיא רבינו עובדיה מברטנורה ז"ל (פ"א מ"ז) וריא"ז בפרק קמא דעבודה זרה (יז, א) גבי הרחק מעליה דרכך, כמו שכתב הרמב"ם בספרו (מורה נבוכים ח"ג פי"ז) שדעת אריסטוטלוס שהשגחת ה' תכלה ותפסק בגלגל הירח כו', ואין לך מינות גדולה מזו וכאלה רבים עמו ישתחקו עצמותם:
ונ"ל שהרמב"ם ז"ל וסייעתו סמכו על המשנה בפ"ב דאבות (משנה י"ד) דקתני רבי אלעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס ודע לפני מי אתה עמל כו'… כתב הרמב"ם בפירוש המשנה (אבות שם) וז"ל ואמרו אע"פ שתלמוד דעות האומות לדעת איך תשיב עליהם השמר שלא יעלה בלבך דבר מן הדעות ההם, ודע שמי שתעבוד לפניו יודע צפון לבך, והוא אמרו ודע לפני מה אתה עמל, רצה לומר שיכוין לבו באמונת השי"ת עכ"ל. הרי גילה דעתו מבוארת ומבוררת בכוונת המשנה זו, שצוה התנא שילמוד דעות האפיקורסין ויהא שקוד ללמוד תורה, כדי שידע מה ישיב להם על דעותיהם:
…והרבה יותר מכל הא דלעיל קשה בעיני על הרמב"ם שכתב בפ"ב דהלכות עבודה זרה (הלכה ב'), וז"ל ספרים רבים חברו עובדי עבודה זרה בעבודתה היאך עיקר עבודתה ומה מעשיה ומשפטיה, צונו הקב"ה שלא לקרות באותן הספרים כלל כו' ע"כ. ואלו בספר המורה ח"ג פכ"ט עם הרבה פרקים שאחריו כתב שעיין ולמד בכל ספרי עבודה זרה אשר נתפרסמו בזמנו בלשון ערב, והחזיק בזה טובה לעצמו יען שמהם נגלו כפי דעתו תעלומות הרבה מתורתנו הקדושה. ולא נעלם מעיני מה שאפשר לדחוק ולתקן דבריו, אכן אומר אני שומר נפשו ירחק מהם כדכתיב הרחק מעליה דרכך, ודרשו בפרק קמא דעבודה זרה זו מינות, ושאני הרמב"ם דרב גובריה ולמד כל התורה כולה. כן נראה לי:"
הרב יוסף דוד זינצהיים – יד דוד מסכת סנהדרין דף ק עמוד ב – בדת קיימת אסור אף להבין ולהורות
מתייחס לקושיות הבאר שבע. בנוגע לקושייתו על הירושלמי לעניין בן סירא, מתרץ כי חכמים החמירו יותר בבן סירא לאנשים הפשוטים מכיוון שהוא כלול בכתבי הנוצרים, ולא רצו שיחשבו שגם הוא בכלל כתבי הקודש. וספרי הומרוס אסורים בקריאה קבועה כיוון שהם הבל.
ולגבי קושייתו על הרמב"ם, מתרץ שספרי אריסטו וכד' אינם ספרי מינות, אלא ספרי טבע ו"מה שאחר הטבע" [נראה כוונתו לגלגלים וכוכבים] שאין בכך מינות אלא מעשה בראשית. אך באמת לאחר שהתברר שאין בהם ממש, שומר נפשו ירחק. ומה שלמד הרמב"ם ספרי ה"צאבא" עשה זאת "להבין ולהורות" בעניין טעמי המצוות, ואע"פ שלא שייך היתר זה בע"ז [לשיטת הבאר שבע], כל זה לעניין דתות קיימות, שמא יימשך. אך בע"ז שעברה מהעולם, יש היתר "להבין ולהורות", כיוון שאין חשש שיימשך.
מסקנה – ספרי ע"ז בדתות קיימות, אסורים בלמידה אף להבין ולהורות. בדתות שהתבטלו יש היתר "להבין ולהורות".
"רב יוסף אמר בספר בן סירא. עיין בבאר שבע שתמה על הירושלמי שאוסר לקרות בספר בן סירא[1] אפילו דרך ארעי, ומתיר בספרי מירס שהן ספרי מינין ללמוד בהן דרך ארעי, ומגיה בשביל כך הירושלמי ומהפך אותו. ולע"ד נראה שאפשר לקיים הנוסחא שלפנינו בירושלמי, דודאי ספר בן סירא לאו ספר מינות הוא, והמשנה שאומרת בספרים החיצונים, היינו ספרי צדוקי' שמהפכים דברי אלקי' חיים ומפרשים הפסוקי' על דרך מינות, (ואפשר נמי דספרי צדוקי' היינו תלמידי ישו כמו שכתב רש"י במקומות הרבה דאלו וודאי אסור לקרות בהם), אמנם ספר בן סירא אין בו דברי מינות, אלא מפני שהי' מחזיקי' אותו בכלל כתבי הקודש והי' חשוב בעיניהם, וכן הנוצרי' עוד היום מחזיקי' אותו בכלל כתבי הקודש, ולכן אסרום להמון שלא יטעו בהם ויחשבום בכלל כתבי הקודש, אמנם לחכמי' שיודעי' זה אין איסור לקרות בו ולמדרש מילי מעליתא דאית ביה, וספרי מירס לאו היינו ספרי מינים כמו שחשב הרב באר שבע, אלא כמו שפירש במוסף ערוך שהם ספרי המשורר היוני האמער הנמצא עוד היום בכמה לשונות, ואין בו מינות רק דברי הבל וא"כ אין איסור לקרות בו לפעמים.
עוד תמה הרב באר שבע על כמה מהראשונים שלמדו בספרי חכמי יון שהם ספרי מינו', ואפשר לומר שבאמת לא למדו בחבוריהם דברי מינות דאית בהו אלא חכמת הגיון וחכמת הטבע, ואפילו מה שאחר הטבע איכא כמה דברי' דליכא בהו מינות, והרי כמה מחכמי ישראל כתבו במה שאחר הטבע, ואף החסיד בעל חובת הלבבות בשער היחוד, באופן דחכמי ישראל שעסקו בספרים ההמה חשבו דמצוה להתעמק בחכמות ההם, והרי לדעת הרמב"ם חכמות הללו הם מעשה בראשית ומעשה מרכבה כידוע, וא"כ וודאי לפי דעתו מצוה גדולה יש ללמוד בהם, אמנם בזה וודאי הדין עם הרב באר שבע, כי אחרי שידענו שהבל המה ואין בם מועיל כמו שכתב והאריך בספרו בעל אמונת חכמים שומר נפשו ירחק מזה במה שאחר הטבע, ומה שהרמב"ם קרא ספרי הצאבא כמו שכתב במורה הנבוכים כבר כתב כי עשה כן לפרש לפי דעתו טעמי המצות, ואע"פ שהרב באר שבע כתב כי בזה לא שייך אתה למד להבין ולהורות, י"ל כי הרמב"ם סבר דוקא בזמן שהי' אלו ע"ז בעולם דאז יש לחוש שימשך אבתרייהו וא"כ אפילו להבין ולהורות אסור, אבל בימי הרמב"ם כבר נתבטלה ע"ז הצאבה ורוב האומות נמשכו אחר דת הנוצרי' וישמעאלים, וא"כ כיון דליכא למיחש שימשך בתרייהו אין איסור להבין ולהורות."
ברכי יוסף יורה דעה סימן רמו ס"ק ט – מותר רק בת"ח גדול ביותר
מצדד לומר שרק בת"ח גדול ביותר יש היתר ללמוד חכמות חיצוניות.
"הרב שאינו הולך בדרך טובה וכו'. בש"ס (חגיגה טו ב) חילקו בין גדול לקטן. וכתב הרב ש"ך (ס"ק ח) משם הגאון אביו, דהרמב"ם ז"ל (הל' ת"ת פ"ד ה"א) השמיטו, וטעמו, דדייק מאי דקאמר בש"ס ר' מאיר קרא אשכח ודרש וכו', ולא קמשני ופשיטות, משמע דר"מ הוא דסבר הכי, ולא קי"ל כוותיה. והרב יד מלאכי השיג על זה באות (תקל"ה) {תקל"א}, והרואה יראה שיש להשיג על קצת ראיות שהביא נגד היסוד הזה. גם במ"ש שם דהרב פר"ח תבריה לגזיזיה וכו' כתבתי עליו בקונט' יעיר אזן. ע"ש.
אך אנן מה נענה דהרמב"ם עביד עובדא בנפשיה ולמד חכמות חיצוניות, וכתב גדול המורים הריב"ש בתשובה סוף סימן מ"ה, דהרמב"ם סמך על הא דר"מ דבגדול שרי, ולכן בריש ספר המורה כתב הט אזנך וכו' ולבך תשית לדעתי, דהוי קרא דדרש ר"מ. ע"ש באורך. וכיון דהרמב"ם סמך על זה, אזדא ליה תירוץ הרב הנז' דסבר הרמב"ם דלא קי"ל כר"מ, והדרא קושיא לדוכתא, דאמאי השמיט בחיבורו חילוק זה. ואולי סבר הרמב"ם דהא דאמרו בש"ס הא בגדול הא בקטן, לאו דוקא, אלא בעינן שיהיה גדול בחכמה ודעתו רחבה, כרבי מאיר, אשר רוח בו, שיבור לו לברר אוכל, ולאו גדול בשנים וקטן בשנים. ומשו"ה כיון שהרמב"ם סובר שיהיה לו דעת שלם ורחב לבב, וזה פנת יקרת הדת, לכן השמיט חילוק זה, לסתום הפתח, כי לא רבים יחכמו כר"מ. ואם כה יאמר דגדול שרי, כל אחד ידמה בדעתו כי גדול הוא, וילכד בפח. אבל הרמב"ם איהו גופיה ידע בנפשיה – וכ"ע מודו ליה – כי הוא גדול וידיעתו מכרעת, ונפשו אותה ויעש.
אי נמי אפשר על דרך זה, ונקיים דרך הרב הנזכר, דלעולם הרמב"ם סבר מדקדוק דברי הש"ס דר"מ הוא דסבר הכי ולא קי"ל כוותיה, והיינו דדייק הש"ס לומר ר"מ קרא אשכח, כלומר לגרמיה הוא דעבד, אך ס"ל להרמב"ם דגם רבנן דפליגי על ר"מ לא פליגי לגמרי, רק אם הוא גדול הדור ופקיע שמיה, אחר שלמד כל התורה יכול ללמוד מרב שאינו הגון, ואין לחוש עליו, כי רב הוא, ולכן עבד עובדה בנפשיה. אך לא כתב חילוק זה בחיבורו, חדא כי אין דרכו על הרוב לכתוב כי אם המפורש בש"ס, ועוד שלא יבואו לטעות, כמדובר."
קובץ שיעורים ב, מז – ספרי כפירה אסורים בכל מצב
מסיק כי קריאה בספרי כפירה אסורה אף במקום פיקו"נ, ואין ללמוד אף בשביל ריווח ממון [דהיינו לימודים אקדמאים]. וכן מסיק כי אין שייך היתר "להתלמד" [להבין ולהורות] בספרי מינים, שהיתר זה לא נאמר במקום שיש חשש שיימשך.
"שאלה, אם מותר להתעסק בחכמות חיצוניות, ובאיזה אופן יתקיים ההיתר הזה?
תשובה. השאלה הזאת נחלקת לכמה חלקים:
א) אם ההתעסקות הזאת מביאה לקריאת ספרים שיש בהם מינות אסור, והקורא בספרים כאלו עובר בל"ת דולא תתורו אחרי לבבכם ואל תפנו אל האלילים, כמבואר ברמב"ם פ"ב מהלי ע"ז לענין ספרי ע"ז, וק"ו לספרי כפירה החמורה יותר מע"ז… ולפי"ז הקריאה בספרי מינות אסורה אפילו במקום פיקו"נ, וכ"ש שלא הותרה בשביל ריוח או הפסד ממון…
יא) מ"ש כ"ת להעיר, דכמו שמותר בכשפים כדי להתלמד, ה"נ י"ל לקריאה בספרי מינות כדי להתלמד, הנה התם ילפינן מקרא יתירא לעשות ולא להתלמד, וכן במפטם את הקטורת להתלמד פטור, דכתיב להריח ולא להתלמד, אבל קריאה ספרי מינות דאסורה, מטעם דילמא אתי לאימשוכי אבתרה, והטעם הזה שייך גם במתלמד. וגם אין לומר במתלמד בעבידתיה טריד כדאמרי' לענין מרביע בהמה, דשאני מינות דמשכא טפי. עיין בתו' ע"ז י"ז ד"ה ניזיל…"
שו"ת משנה הלכות חלק טז סימן צו – כל תערובת כפירה אסורה
בעניין לימודים בקולג' [בארה"ב]. השואל מציג שתי אופציות – אפשרות ראשונה, ללמוד באוניברסיטה רגילה שיש בה כמה בעיות: פריצות, תכני כפירה, מרצים אפיקורסים ועוד.
אפשרות שניה [שעל פניו נראית עדיפה], ללמוד באוניברסיטה קתולית, שהיתרונות שלה הם: הכרה בלימודי רבנות כנקודות זכות אקדמיים, לימוד מקצוע "נטו" ללא תכנים נלווים, בד"כ מדובר באנשים בוגרים נשואים [כך שאין כ"כ לחשוש לפריצות וכד'], והמרצים מכבדי דת.
בתשובה הרב מנשה קליין פותח בחשיבות לימוד מקצוע עפ"י מקורות חז"ל, ולאחר דין ודברים בנושא תלמוד תורה מול עבודה, מסיק כי מי ש"תורתו אומנותו" צריך לשקוע בלימוד ולא ללמוד מקצוע, אך מי שאינו עתיד להמשיך בלימודי קודש, יש לו חובה ומצווה ללמוד מקצוע.
מסכים לבעיות שהעלה השואל בנוגע לאוניברסיטאות הציבוריות, ובמיוחד בנושא הכפירה. אין ללמוד בקורסים שלהם כיוון שיש בהם תכני כפירה, ואף ב"תערובת" אסור. בין הנושאים ה"בעייתיים" – פילוסופיה, פסיכולוגיה וביולוגיה (למשל). לימודים אלו מלאים בתוכן שסותר את אמונת ישראל [לדוג', חידוש העולם מול קדמות העולם[2]]. כמו"כ בלימוד במקומות אלו יש בעיה של התחברות לרשע.
מזכיר לאסור גם ללמוד מהפרופסורים שם, כיוון שנחשבים "מינים", ואף אם הם לא היו מינים, אין ללמוד את ספריהם, שמעורבים בכפירה. ואין הסטודנט יכול לטעון שהוא אינו מאמין בדבריהם ולומד רק לשם התואר, אלא עצם הלימוד אסור, וכ"ש לקבל ע"י זה הנאה בצורת נקודות.
עוד מוסיף שיש בעיה גם בעת הבחינות כאשר נצרך לענות על השאלות ונראה כמודה לכפירה [למשל "מה גיל העולם"[3]].
גם בלימודים באוניברסיטה קתולית יש בעיות, כיוון שכל האוניברסיטה מלאה בסממנים נוצרים, וכן הסטודנטים "מחזיקים טובה" לכמרים ולעובדי ע"ז. בנוסף יש חילול ה' כאשר יהודים שומרי תורה ומצוות לומדים יחד עם 'גלחים'.
בסוף התשובה מביא ראיות מהריב"ש ועוד לאסור ספרי טבע המכילים מינות[4].
"בענין לימוד בקאלידזש [מכללה- קולג' בלע"ז. נ.ב.]
…ובדבר שאלתו האם מותר ללכת לאוניברסיטא קתולית כדי להשתלם במדעים חלונים ולקבל תעודה (דיגרי בלע"ז) שעל ידה אפשר לקבל מלאכה נקיי' וקלה. הטעם שהוא מעדיף את האוניברסיטה הקתולית על שאר האוניברסיטיות הוא מפני שבשאר אוניבירסטיות …צריך לעבור אוניברסיטה ציבורי או פרטי לקבל תעודת בגרות וזה לוקח בערך 6 – 4 שנים (החלוק בין הולך ביום או בלילה) וצריך לקבל 821 נקודות ובערך שלשים נקודות הם במקצוע שהתלמיד רוצה להשתלם בהם ושאר הם במקצועות טפלות אשר אינם נוגעים לעצם המקצוע…
והנה בזמן האחרון הסכימו כמה מאוניסרסיטיאות הקתוליות במדינה זו להחשיב את סמיכת הרבנות של בוגרי הישיבות כשאר תעודת B.A. ז.א.ז. שהם מניחים להכנס ישר לאוניברסיטה בוגרים לקבל ה – 33 נקודות אצלם ולקבל תעודת M.A. והנה בזה מרויח תלמיד ישיבה כל הזמן שאינו צריך לילך לתיכון כמה שנים, והשנית מרויח מה שהנסיון מעיד במקום שסתם האוניברסיטיות הצבוריות הם מקומות של מינים ועכ"פ רוב לימודם הם מינות כמו המקצועות החיוביות למשל פסיכולוגיא, ופילוסופיא, שרובו הוא מינות כידוע, ועוד בו שלישה כי רוב הפראפעסארים הם מנוולים עצומים בעלי תאווה נוראים וגם ע"פ רובא דרובא אפיקורסים גמורים מתכונים להעביר על הדת, וגם התלמידים והתלמידות לרוב צעירים וצעירות שהולכים שם לא בשביל לימוד מקצוע אלא כדי להתפטר מן הצבא או העבודה.
אבל באוניברסיטה הקתולית נכנסים ישר בין תלמידים שמחויבים ללמוד המקצוע שלהם ולא זולת והוה הלימוד שם כמו לימוד של נגרות או סנדלראות, שפראפעסרים שלהם כולם מעריצי דת ועכ"פ בחוץ אינם מראים את נוולתם ותלמידי הכיתה כולם מבוגרים רובם נשואים שנמצאים שם רק לתועלת אומנתם.
…שהרבה מבני התורה נמשכים לאוניברסיטות לדאבונינו בגיל צעיר ובבחרותם אשר בסביבתה מתקררים מדרך היהדות לא כן היה אם היו יודעים צעירנו שאחר הרבה שנים של לימוד בישיבה יוכלו במשך של שנה וחצי של לימוד אומנות להרויח די מחייתם. והישיבה הק' תחת פיקוחו של… יש להם חוזה עם אוניברסיטה קתולית בעירם בהסכמת הראש הישיבה מטעם הנ"ל. ולאחרונה הוסיף שהנהו בעצמו בן 26 שנים מלא כל גדותיו פאות הראש וזקן למד הרבה שנים אצל גאון דורינו מרן ר' אהרן קאטלער זצ"ל בלייקוואוד ועכשיו נפל עליו עול הפרנסה במלא מובן המלה עכ"ל בקיצור.
עוד הביא בשם הגר"א ווסרמן בספר קובץ הערות בסוף הספר סי' י"א שלבן תורה אשר בין כך לא יהי' תורתו אומנתו היה בעצם ההליכה לאוניברסיטה גם משום מצוה כמבואר בקדושין גבי חיובי האב על בנו ללמדו אומנות אלא שצריך לזה ב' תנאים, א) שלא יהי' מעורב בזה לימוד מינות, ב) שלא יהי' מעורב בזה התחברות לרשעים ע"כ.
תשובה. דע לך כי שקדו חכמינו ז"ל על בני ישראל שילמדו אומנות להחיות את נפשם ותקנו אותו בכלל חיוב עד שאמרו ז"ל כל שאינו מלמדו אומנות הרי זה מלמדו ליסטות…
נחזור עכ"פ בבנ"א שאין תורתן אומנתן וכן בני תורה אשר בין כך לא יהי' תורתן אומנתן ודאי מצוה ללמדם אומנות ואמרו ז"ל לעולם ילמוד אדם את בנו אומנות נקי' וקלה וממילא ללמוד אומנות הנדסה (אינזענירינג בלע"ז) או רואה חשבון אקאנטענד בלע"ז וכיוצא בזה לכאורה אומנות נקי' וקלה הם ואם היה אפשר ללמדם בהיתר ודאי היה בכלל אומנות נקי' וקלה…
ומעתה ניחזי אנן הלימוד באוניווערסיטא צבורי כפי שנתברר לי ג"כ וכמ"ש גם כמ"ע מוכרח ללמוד לימודים שהם דברי מינות או עכ"פ תערובות מינות ואפילו אין בה הרבה לא בטיל, ועל דרך רמז אמרו מין במינו אפילו באלף לא בטיל, ולא מבעיא הלומדים פילוסופיא או פסיכולוגיא או ביאלאגיע שהם מלאים מינות והם מכחישים ח"ו יסודי התורה שנתיסדה עליה אמונתינו שני עמודי התוך והם חידוש העולם והשגחת השי"ת… אלא אפילו בסתם לימודי אנגלי בספריהם הנפסדות נמי מלאים הם עם מינות ע"פ רוב אם לא על כלו, וכן דברתי עם אחד שעבר את התיכון הזה ואמר לי כי א"א ממש שום ספר שלהם הנכתב לשם לימוד אנגלית שלא יהי' בו מינות.
מלבד הלומד בספרי פילוסופיא כספרי שפינאזא שר"י וכיוצא בו שהטילו עליו חרם ועל הקורא בספריו ובספריהם וא"כ הלומד בהם נלכד עוד בחרם הקדמונים נוסף על האיסור של הלומד בספרי מינות. דא חדא.
והשנית דפשוט שיש כאן התחברות בחברת רשעים…
ובר מן דין אפילו לא היו הפראפעסארין מינין אכתי היה אסור, והוא לפמ"ש לעיל שרוב ספריהם הם מלאים מינות ואפיקורסות וא"כ אפילו לעצמו בלי פראפעסאר נמי אסור לקרות בספרים כאלו…
ואל יתעקש המתעקש לומר דכיון דאינו מאמין בהם ובאמירתן ואינו לומד אלא כדי לקבל הנקודות א"כ אין בו משום איסור, דבאמת האיסור הוא הלימוד ולא האמונה בם כי המאמין בם ח"ו הרי הוא כבר מין כמוהם אבל האיסור הוא לקרא בספרי מינים שמא ימשך אחריהם… וממילא פשוט דאסור לקרות בספרי מינים וכיון דאסור לקרות בהם כ"ש ללמוד בהם ולקבל נקודות עבור ידיעתם וכיון דצריך לידען והולך ולומד בכיון לדעת מה שכתוב בהן כדי שיוכל לעמוד על המבחן ולהשיב על השאלות, א"כ כבר הוא נהנה מספרי מינות דע"י ידיעות דבריהם ובחינות שבוחנין אותו אם יודע אותן עי"ז מקבלין עבורן נקודות א"כ באמת הרי הוא נהנה מן המינות ממש בעונ"ה.
עוד נפל במחשבתי מאחר דכשיבחן יעמדו לו שאלות שישאלו על המבחן והוא ישיב להם כדי תירוצם על השאלות והם דברי מינות א"כ ח"ו מודה למהם, ולמשל ישאלו כמה שנים לעולם וכיו"ב שיוכרח להשיב על שאלותם מינתם כבר הודה להם ולמינות שלהם ר"ל…
ומעתה נבא ונחכמה לענין שאלת כ"ת אי ללכת לאוניבערסיטה קתולית יש היתר וראשונה כמ"ע מבאר החילוק בין האוניברסיטה קתולית ובין הממלכתי א) מכיון שנכנסים ישר לאוניברסיטה ומחויבים התלמידים ללמוד רק מה שנוגע למקצעותיהם ולא זולת נמצא דההליכה אינה אלא לשם לימוד אומנות כמו שאר אומנות למשל נגרות או סנדלראות, ב) המורים הם כולם מעריצי דעת ועכ"פ אין מראים נוולתם לעין כל. ג) תלמידי הכתה הם כולם מבוגרים רובם נשואים שנמצאים שם אך ורק לתועלת אומנתם.
ולפום ריהטא מקום יש בראש לחלוקו הנ"ל… וא"כ הכ"נ מקום יש בראש לחלוק מע"כ דכיון דהללו מינים וכופרין והללו עע"ז ומנהג אבותיהם בידיהם ובפרט כי בכאן אין זה בית ע"ז שלהם אלא בית ספר שלהם…
אמנם כד דייקינן שפיר בהא שמעתתא נראה דאין מכאן ראי' להיתר ואדרבה דהרי ר"ט דייק שאם היה אדם רודף אחריו להורגו היה נכנס לבתיהם משמע דוקא בכה"ג אבל בסתם שלא מפני פק"נ אסור ליכנס לבתיהם וזה אפילו בסתם רק ליכנס ולא ללמוד מהם כלל א"כ הכא דברצונו נכנס וללמוד מהם אין שום היתר בדבר משום האי טעמא, ואין לחלק ולומר דדוקא לבית ע"ז שלהם ממש הוא דאסר ר"ט אבל כאן לבית הספר שלהם הוא וזה אינו בית ע"ז שלהם, חדא דלפי מה שדברתי עם אחד שלמד באוניברסיטה שלהם סיפר לו שמיד בבוא לבית החצר של הבתי ספר שם כבר ישנם שם צלמים ובכל חדר וחדר של הבית ספר ישנם שם צלמים המורים על ע"ז שלהם וגם התיכון נקרא על שם ע"ז שלהם וא"כ פשוט דגם זה חלק הוא מהם ומע"ז שלהם, וגם סיפר לי שכשנכנס כומר לבית הספר הם אומרים איזה תפלה שלהם אלא שיהודים אינם מחוייבים לומר אותה עמהם אבל למעשה הם אומרים אותה שם, א"כ המקום כשהוא לעצמו בלתי הלימודים ג"כ אינו מוכשר ליכנס לשמה בן ישראל וכ"ש בן תורה…
והנה בכאן תרווייהו פירושא איתנייהו בהו, חדא שצריך להחזיק להם טובה להני כומרים שהניחוהו להשלים וללמוד אומנתו שהי' צריך ללמוד בד' שנים והוא למדו בשנה ומחצה ואין לך החזקת טובה גדולה מזו, והשנית דהכא גם בשכר איכא שהרי הם מרויחין הרבה במה שמקבלין ממון מהממשלה עבור התלמידים שלומדים שם וכמו שכתב כ"ת בעצמו וגם הוא צריך לשלם עבור הלימוד וקצת יש לדחות הא דלא דמי אלא להא דאמר בסמוך שם דמותר לאפות בתנור של כומרים… ואפשר דגם חילול השם איכא הכא דרואין "רבנים" עם כיפאות על ראשיהם הולכין יחד עם גלחים ולומדים יחד בבית ספר אחד ועמי הארץ שאינן יודעין טעם הדבר אומרים כבר התירוה הפרושים ואין צריך להפריש מהם ולהתרחק מן הגלחים ועובדי ע"ז ח"ו וכיוצא בזה. וגם טענת ר"ג אני לא באתי בגבולה ליכא הכא כמובן.
והנה עד הנה דברנו רק מכניסת הבית ספר שלהם אמנם מה שרצה כת"ר לומר דהתם כבר אין לומדין מינות, הנה באמת כי גם כלהו שישנם באוניברסיטיות ממלכתיות ישנם כאן…
אשר לכן לפענ"ד לא ראיתי מקום ליכנס בהיתר באלו המקומות ללמוד אפילו לשם אומנות ולפענ"ד אין שום היתר ליכנס לאוניברסיטה קתולית כמו שאין היתר באוניברסיטה ציבורית…
ואחר אחרון אני בא שכתבתי דהספרים לא יהיו בהם מינות יהי' נפ"מ אפילו למי שרוצה להשלים אוניברסיטה ע"י כתב כי ישנם כמה קורסים בלע"ז שנותנים בכתב ואח"כ נותנים תעודת דיפלאמא כמו באוניברסיטה מ"מ גם שם רק בכה"ג מותר אם הספרים ספרי הטבע שלהם ושאר ספריהם אינם מלאים מינות אבל יש בהם מינות אסור לקראת בהם וכמ"ש לעיל מגמ' סנהדרין, ושוב העיר ה' את עיני ומצאתי לרבינו הגדול הריב"ש ז"ל בסי' מ"ה מה שכתב זה ואעתיק כאן דבריו הקדושים וז"ל…
סיומא דדא מילתא דכפי אשר המצב אינני רואה שום היתר ללכת לבתי ספר גבוהים שלהם כלומר אוניבערסיטה אם לא שיעשו איזה בית ספר שלא ילמדו שם כלום מדברי מינות שלהם ויהיו שם רק ללמוד המקצוע הצריכים לזה והמלמדים יראי ה' אז מצוה יהיו עושים ללמוד אומנות נקי' וקלה לבנ"י עכ"פ באותן האומנות שאפשר ללמדם בלי תערובות מינות, והיינו דוקא להני תלמידים אשר ממילא לא יהי' תורתם אומנתם אבל בני תורה אשר תורתם אומנתם אשרי להם ולעולם אין להם להניח ד"ת אלא יניחו כל אומנות שבעולם וילמדו תורה, ואשרי למי שעמלו בתורה והפך בה והפך בה דכולה בה וכל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה אשריו בעולם הזה וטוב לו לעוה"ב.
דברי הכותב בשברון לב וברפיון ידים המצפה לישועת ה' כהרף עין הטרוד בעבודת הקודש ואנחנו מ"ה"
שו"ת בני בנים חלק ג' סימן לד – אם הרוב לא ע"ז, מותר כיוון שטרוד בלימוד
לשאלה האם הותר לרכוש ספרי היסטוריה של האומנות, שיש בהם תמונות של חפצי נצרות וע"ז.
כמובן אין כאן ע"ז ממש ולא משמשי ע"ז. מעלה הצעה מהרמב"ם בספר המצוות שעצם ההתעסקות בע"ז אסורה, אף אם מתעסק בצד הטכני של הפסל. ומה שכתב המחבר ביו"ד קמב שאם אינו מסתכל כדי ליהנות מותר, רוב הראשנים לא הזכירו זאת – אך זאת בע"ז עצמה. בתמונות יש מקום להתיר, ומביא ראיה מדין מטבעות המובא בתוס' וברא"ש, שמותר כיוון שאינו ע"ז עצמה.
מכל מקום לכתחילה אין לקנות צילום או ספר אומנות שרובו וכולו ע"ז. ואם העיקר הוא לא ע"ז, מותר ואין חשש שיימשך אחרי זה, כיוון שטרוד בלימודו. אך אינו יודע כיצד ינצלו ממתן שבח לע"ז…
"…כשקבלתי מכתבו הייתי טרוד… ובאשר לרכישת ספרי היסטוריה של אמנות שיש בהם צילומים של איקונים של הנצרות ושאר חפצי ע"ז. הנה עשייה אין כאן ואיסור הנאה אינו אלא בע"ז עצמה ומשמשיה אבל לא בצילומים ולא שייך חשדא כיון שמטרת הספר מוכיחה שאינו אלא להתלמד אמנות.
רק יש לדון מצד התעסקות בע"ז לפי דברי הרמב"ם בספר המצות לא תעשה י'… וסיים שאפילו להתעסק בצלם הנראית והמחשבה בעשייתה אינו מותר כדי שלא יתעסק חלק הזמן בחלק ממנה עכ"ל, פי' אפילו אם אינו מתעניין לא בתיאולוגיה ולא בפולחן אלא רק בצורת הפסל ובטכניקה של עשייתה מכל מקום אסור כי סוף סוף מתעסק בע"ז, וכן תרגם הר"י קאפח אפילו להסתכל בצורת הפסל החיצונה ולהתבונן בעשייתו אסור עכ"ל.
וז"ל התורת כהנים פרשת קדשים פרשתא א' הלכה י', אל תפנו אל האלילים אל תפנה לעבדם, ר' יהודה אומר אל תפנה לראותם ודאי עכ"ל, ובירושלמי מסכת עבודה זרה פרק ג' הלכה א' הנוסח הוא לראותם ממש עכ"ל והיינו הך… ולדעת הרמב"ם אין כאן מחלוקת אלא ר' יהודה מוסיף על דברי חכמים וכסתימת הגמרא במסכת שבת (קמט, א) שאסור גם להסתכל וכן כתב בכסף משנה, וכן דעת ספר היראים השלם מצוה שנ"א והקצר ס"ה בהדיא, שר' יהודה אינו חולק אלא מוסיף להדרש עכ"ל. ולפי זה אסור להסתכל באיקון בכל ענין, ולא יועיל מה שבמלאכתו טריד ללמוד או ללמד אמנות ואינו מתכוון לצד הע"ז שבו, כפי שהציע כבודו, כי את זה גופא אסר ר' יהודה להתבונן בצורת עשייתה כיון דסוף סוף מתעסק בע"ז.
ומה שביו"ד קמב, י"א כתב שאסור להסתכל בנוי אלילים כיון שנהנה מראיה עכ"ל ולפי זה מי שטרוד בלימודיו ואינו מסתכל כדי ליהנות יש לומר שמותר, הנה בבית יוסף העתיק כן מרבנו ירוחם נתיב י"ז חלק ה' אבל שאר ראשונים לא הזכירו טעם הנאה, ועיין בספר החינוך מצוה רי"ג שהטעם שלא להימשך אחר הע"ז קאי גם על איסור הסתכלות, וגם הלא אין דורשים טעמא דקרא ועיין בשו"ת אגרות משה חלק יורה דעה חלק ב' סימן נ"ג.
ברם דבר זה האחרון תלוי במחלוקת ראשונים האם האיסור להסתכל בצלמים הוא מדאורייתא או מדרבנן? שעל הכתוב 'אל תפנו אל האלילים' פרש"י לעבדם עכ"ל, כתנא קמא בתורת כהנים, וכן כתב הרמב"ן שם שרבותינו הכניסו אפילו ההסתכלות בהן בכלל האיסור שלא יתן דעתו בעניינם כלל עכ"ל הרי שאיסור ההסתכלות אינו מן התורה. וכן משמע ברבנו ירוחם וז"ל אסור לשמוע כלי שיר של ע"ז או להסתכל בנויי ע"ז כיון שנהנה בראייה כך מוכח בפסחים (כז) מההיא דאמר רבי שמעון בן פזי קול ומראה אין בהן מעילה אבל איסור יש בהן וכן פשוט בשבת דאסור להסתכל בצורו' משום אל תפנו וגו' עכ"ל הרי שמדמה הסתכלות להנאת קול ומראה שהם מדרבנן כמבואר ברש"י ותוספות במסכת פסחים שם. ולפי זה מה שדרשו במסכת שבת הוי אסמכתא עיי"ש ומן התורה אסור לפנות כדי לעבדם אבל לראותם בלבד אינו אסור אלא מדרבנן ושפיר דורשים הטעם.
ואילו לדעת הרבה ראשונים האיסור לראותם הוא מן התורה, עיין בספר יראים השלם מצוה שנ"א והקצר ס"ה שלא קרא לו תולדה כדרכו באיסורים דרבנן, ובספר החינוך כתב שלא לפנות אחר ע"ז במחשבה או בדיבור ולא אפילו בראיה לבד וכו' שנאמר אל תפנו אל האלילים עכ"ל הרי שכלל את ג' האיסורים יחד וכולם מן התורה ובספר האגודה במסכת עבודה זרה פרק ג' אות מ"א נקט בהדיא לשון מן התורה וכן משמע באבן עזרא ובחזקוני בפרשת קדשים. ולענ"ד כן פשטות לשון הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק ב' הלכה ב' וסמ"ג לא תעשה י"ד, וכן מוכרח בסמ"ק מצוה כ"ט שכתב שלא להסתכל בצלמים דכתיב אל תפנו אל האלילים עכ"ל ותו לא, ולא יתכן שהוא מדרבנן לדעתו שאם כן לא הזכיר כלל מה אסור מן התורה….
כל זה בהסתכלות בע"ז עצמה, ואולם בצילומים יש למצוא היתר לפי מה שכתבו התוספות והרא"ש במסכת שבת שם שאם עשה הצורה לנוי מותר, והביאו ראיה ממטבעות ומי לא עסקינן שהמלכות הטביעה במטבע דמות של פסל ידוע וכמו שבאמת היו עושים כן ואף על פי כן מותר להסתכל בו כיון שאינו ע"ז עצמה, והוא הדין צילום אינו ע"ז עצמה כי מן הסתם המצלם והמפתח והמדפיס את הצילומים לא התכוונו לע"ז ואם ידוע שהתכוונו לכך אין הכי נמי שאסור…
ומהיות טוב אל תקרא רע אין לרכוש צילום בודד של איקון או ספר אומנות שכולו צילומי איקונים וחפצי ע"ז אלא רק כשהם מובלעים בין עניינים אחרים שאז ענין הספר מוכיח עליו. ולחשש שמא יימשך לע"ז על ידי הצילומים, בזה לענ"ד כיון שאינו עיקר האיסור יש לומר שמהני מה שהוא טרוד בלימודו או במקצועו והכל לפי מה שהוא אדם מה שאין כן להסתכל בע"ז גופא אין לחלק וכמו שהבאתי מהרמב"ם. ורק איני יודע כיצד התלמיד וכל שכן המורה יוכל להנצל מן האיסור לשבח עכו"ם ומעשיהם…
ובהרבה ענינים שונה תמונה או צילום של האיסור מן האיסור עצמו… יהודה הרצל הנקין".
הרב מרדכי אליהו – שו"ת הרב הראשי, תש"נ-תשנ"ג, סימן פו – אסור אף לצורך לימודי
אין לקרוא את הברית החדשה, וכן לא להסתכל בתמונות המבוססות על הברית החדשה משום "אל תפנו". אף אם מתכוונים לצורך לימודי.
"עיון בתמונות ובטקסטים המצויים בספרי מינות
…אני מעוניינת ללמוד אומנות מתקופת הרנסנס, וזאת להשכלתי האישית, מתוך עניין שאינו קשור לדת כלל. לצורך זה עלי לעיין בתמונות מתקופה זו המבוססות על סצינות מתוך "הברית החדשה". כמו כן, עלי לעיין בטקסטים מתוך "הברית החדשה".
אין לי כל עניין באספקט הדתי של הטקסטים, אלא כבסיס להבנת האומנות. אין לי ספק שלא אגיע מתוך טקסטים אלו לכפירה. האם מותר לי לעיין בתמונות ובטקסטים אלו?
…השלום והברכה!
קבלנו את מכתבך אל כבוד הראש"ל, הרב הראשי לישראל, הרב מרדכי אליהו שליט"א, ובו צרפת שאלת סטודנטית אם מותר לעיין בתמונות ובטקסטים מתוך ספרי מינות.
כב' הראש"ל הורני להשיבך כדלקמן:
הגמרא אומרת במסכת שבת דף קמ"ט: "תנו רבנן כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת, ודיוקנא עצמה אף בחול אסור להסתכל בה משום שנאמר: "אל תפנו אל האלילים". מאי תלמודא? אמר רבי תנין אל תפנו אל מדעתכם".
ועיין בבאור הלכה הלכות שבת סימן ש"ז ד"ה: "ועובר משום אל תפנו". לפיכך אסור לעיין בתמונות ובטקסטים מתוך ספרי מינות[5].
יה"ר שתרשה ברכה בכל מעשה ידיך, אכי"ר."
הרב יוסף ליברמן – שו"ת משנת יוסף, י סימן קפח
בעניין מי שצריך ללמוד ערבית לצרכי עבודה, ונדרש ממנו ללמוד מהקוראן [כיוון שזו ערבית ספרותית], כחלק מצרכים בטחוניים.
מקדים בכך שמצד האמת אין לו צורך דווקא בלימוד מהקוראן על מנת ללמוד את הערבית הספרותית, ויש להם ספרות עשירה מלבד הקוראן. ומספיק רק שידע את התכנים העוסקים בא"י, עם ישראל, ומצוותם לרדוף אחר ה"כופרים" [מכאן מובן שאכן יש לו היתר ללמוד חלקים ספציפיים כחלק מהבנת האויב. אמנם יש לציין כי מדובר בצורך בטחוני, ואולי במקרה אחר לא יהיה היתר כלל].
אע"פ שהישמעאלים אינו עובדי ע"ז, מ"מ לומד הרב ליברמן כי דינם יותר חמור מעוע"ז כיוון שיש יותר חשש שייגרר אחר האסלאם ויחשוב שהקוראן "טוב", מאשר בע"ז רגילה. ואך יותר חמור מהנוצרים, במובן מסוים, כיוון שהנוצרים מודים ב"ברית הישנה" בעוד שהישמעאלים מסלפים אותה.
מסקנה – גם לצורך לימוד אין לקורא בקוראן כשאר ספרי מינים.
"לימוד השפה הערבית מספר הקוראן
…אודות השאלה שהציע לפני במי שנצרך לצורך פרנסתו ללמוד את השפה הערבית, ודורשים ממנו לדעת את ספר דתם הנקרא קוראן, בכדי לדעת כל ניב ורמז לשונם, שעי"ז יואיל לבטחון והצלת תושבי א"י, והשאלה אם מותר לקרא ספר זה.
א. אקדים שלדעתי מטעים את הלומד הנ"ל כיון שידוע שבשפת ישמעאל יש שפה מדוברת ללא ספר, ושפה מקראית, וכדי ללמוד ולדעת זאת אין צורך בלימוד ספר דתם כי יש להם ספרות עשירה ועתיקה וישנו גם פירוש המשנה הערבי המקורי של הרמב"ם ז"ל. ודי לדעת את המשפטים והקטעים בהם מדובר בספר דתם על א"י ועל עם ישראל, ושיש לרדוף את מי שאינו מאמין בדתם.
ב. והנה נכון שהישמעאלים בזה"ז אינם נחשבים בעוע"ז…
ואפילו אינם עוע"ז, מ"מ כופרים בתורת משה ובדת יהודית, ויש עליהם איסור אל תפנו אל האלילים, וכהרמב"ם (הל' ע"ז ד, ב) לא לקרות בספריהם כלל וכו' שדבר זה גורם לפנות אחריה ולעשות כמו שהם עושים עיי"ש.
ג. ויש סברא לומר שהאיסור בהסתכלות ספר דת הישמעאלים חמור יותר משל עוע"ז ממש, שהרי נאיסור דילמא מימשך אבתרייהו, וא"כ אחרי צלמים של עץ ואבן כסף וזהב שמיליוני גוים טפשים באסיה הרחוק עובדים אותם, אין כ"כ חשש שבן אדם בר דעת יעשה כמותם, אחרי שב"ה בטל יצרא דע"ז (יומא סט:). אבל אחרי דת ישמעאל שאינם עוע"ז לאלילים ממש, יש לחוש שעי"ז ימשך אחריהם בדיעותיהם לחשוב מחשבה טובה על ספר דתם. ומצאתי כן בשו"ת דברי יציב (חיו"ד סי' מ הנ"ל) שמסיק שישמעאלים חמירי טובא כי היכי דלא ליגררי אבתרייהו כדגמ' (ע"ז יז.) הרחק מעליה דרכך זו מינות, ובתוד"ה הרחק.
ד. וההבדל בין הנוצרים לישמעאלים הוא, שהנוצרים מודים שיש תורת משה, אלא שהם בדו להם ברית חדשה לאמונתם בשיתוף. ואילו הישמעאלים עשו כביכול "תיקונים" כלומר סילופים בתוה"ק, וזהו יסוד אמונתם [לדוגמא קטנה, אומרים הם שישמעאל אינו בן אברהם, אלא בן יצחק, ואולי נפק"מ להם דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע וזה מפרשים על ישמעאל עפ"ל]. עכ"פ שפיר י"ל דגריעי משאר עוע"ז, וגם מהנוצרים שלא להסתכל ח"ו בספר דתם. ובפרט שכנ"ל אינו נחוץ למטרה שעבורה רוצה ללמוד שפה ערבית…"
הרב נתן גשטטנר – שו"ת להורות נתן חלק טז סימן לו
בשאלה האם מותר ללמוד קוראן כחלק מלימודי ערבית לצורך בטחוני. אע"פ שהישמעאלים אינם עוע"ז, עדיין הם נכללים ב"מינים" כיוון שהם כופרים בתורה. לכן גם כתביהם יהיו כלולים באיסור קריאה עפ"י הרמב"ם – שכל מחשבה שגורמת לעקור עיקר מהתורה כלולה ב"אל תפנו".
אמנם מעלה צד היתר עפ"י התפארת ישראל שבאקראי מותר, ובנוסף מציע שלימוד זה מוגדר כהיתר של "להבין ולהורות". אך כיוון שהיתר "להבין ולהורות" שייך רק לעניין מצווה [לפי שיטתו], גם לימוד זה מהקוראן מותר רק לצורך מצווה, דהיינו בטחון ישראל. אמנם בלא צורך מצווה אוסר.
למעשה חושש להתיר לבד גם בסיטואציה זו, ומציע לשואל שישאל רב נוסף.
"…מוה"ר אליעזר ראטה שליט"א רב ומו"צ פה בני ברק וראש כולל נתיבות המשפט.
יקרתו הגיעני, ועל דבר השאלה במי שלומד שפת ישמעאל לצורך פרנסתו, וכעת נצטוה על ידי שוכריו ללמוד היטב את ספריהם העיקרי… ולדברי השואל הוא מוכרח לקרוא ספר הנ"ל כדי לדעת כל ניב ואופן בלשון ישמעאל כדי להבין רמזיהם בדיבור ובכתב כדי לגלות זממם. ונפשו בשאלתו אם מותר לו לקרוא את הספר הנ"ל כדי שילמוד את השפה בכל פרטיה.
א) הנה הרמב"ם (ה' מאכלות אסורות פי"א ה"ז) כתב דהישמעאלים אינן עובדי עבודה זרה עיין שם. וכן כתב הטור ביו"ד (סי' קכ"ד) בשם הרשב"א שיש מהגאונים שהתירו יינן של ישמעאלים בהנאה, שהדבר ידוע שאינן עובדים עבודה זרה עיין שם ובבית יוסף. וכן הוא בשו"ע יו"ד (סי' קכ"ד ס"ו) דישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה (וכגירסת הש"ך שם סקי"ב), וכן הוא בטו"ז שם (סק"ד), וא"כ ודאי דבספר הנ"ל שהוא יסוד דרכם ליכא ענין עבודה זרה, שהרי הם אינם עובדי עבודה זרה. וא"כ היה מקום לומר דמותר להסתכל בתוך הספר הנ"ל שהרי אין בו ענין עבודה זרה.
ב) אולם אף על גב דהישמעאלים אינם בגדר עובדי עבודה זרה וכמו שכתב הרמב"ם הנ"ל, אולם הם בגדר כופרים בתורה… והישמעאלים אף אם אינם בגדר עובדי עבודה זרה וכרמב"ם הנ"ל, אבל עכ"פ הויין בגדר כופרים בתורה שאין להם חלק לעולם הבא.
ג) והנה כתב הרמב"ם (ה' עבודה זרה פ"ב ה"ב) ספרים רבים חברו עובדי עבודה זרה בעבודתה היאך עיקר עבודתה וכו', צוונו הקדוש ברוך הוא שלא לקרות באותן הספרים כלל ולא נהרהר בה ולא בדבר מדבריה וכו' שנאמר אל תפנו אל האלילים. ושם (הלכה ג') כותב, ולא עבודה זרה בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה, מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתינו…
ד) ומעתה יוצא דאסור לקרות בספר חוקי הישמעאלים, דאע"ג דאינם עובדי עבודה זרה, אבל הרי כתב הרמב"ם הנ"ל דלא עבודה זרה בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרים אנו שלא להעלות על לבנו, ופעמים שיחשוב בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה, והנה כתב הרמב"ם שההגרים שהן הישמעאלים אומרים שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת וכבר בטלה תורה, ונמצא שהקורא את ספריהם חושב מחשבות על אמתות התורה, ועובר על הלאו דאל תפנו אל האלילים ועל הלאו דלא תתורו אחרי לבבכם, ונמצא דאיכא איסור תורה לקרוא בספריהם. ועיין בס' אגרת תימן להרמב"ם ז"ל מה שהאריך בביטולו של ישמעאל.
ה) אלא שיש אופן לצדד להיתרא, דהנה במשניות סנהדרין (פ"י מ"א) איתא, ואלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו' רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרי חיצונים, ופירש הרע"ב ספרי מינים כגון ספרי אריסט"ו היוני וחבריו. ובתפארת ישראל שם (אות ח') כתב בשם לחם שמים להריעב"ץ ז"ל, דדוקא בקורא בהן בקבע אבל בדרך עראי המאמין לא יחוש מלקרות בהן כדי לידע מה להשיב לאפיקורס, ובפרט בבית הכסא ראוי לת"ח לעיין בהם. ובהגהות בנו של בעל תפארת ישראל כתב דהרמב"ם (פ"ב מעכו"ם ה"ב) החמיר מאוד מלקרות בספרי עכו"ם, והוא עצמו כתב במורה נבוכים (ח"ג פרק כ"ט) שקרא החיבורים הנ"ל, ועל כרחך דבאקראי שרי, ובבית הכסא פשוט דשרי, או דלהתלמד שרי וכנטיעת קישואין בסנהדרין (סח א) וצורת לבנות בראש השנה (כד ב) עיין שם. ולפ"ז היה מקום להתיר לעיין בספר ישמעאל באקראי ובבית הכסא. ועוד דגם בנדון דידן הוא כדי להתלמד, כי אינו מתכוין ללמוד לדעת מה שכתבו שם אלא שרוצה ללמוד את השפה. ואף על גב דלא מצינו היתר להתלמד בה אלא לדבר מצוה, וכהא דר"ה (כד ב) שהתירו לעשות דמות צורות לבנות כדי להתלמד, דהוצרכו לכך לצורך קדוש החודש שהוא מצוה. וכן בהא דסנהדרין (סח א) דהתירו להתלמד בהלכות קישואין, דנפקא מינה לדון דיני כשפים, וכן בהא דשבת (עה א) דאיכא נפקא מינה לדיני כשוף ונביא שקר, וכן בהא דעבודה זרה (מג ב) ושם (יח א) ג"כ יש לו שייכות לעניני מצוה עיין שם, אבל בלי שום צורך מצוה אפשר דאסור אף להתלמד. אלא דיש לומר דגם בנדון דידן איכא צורך מצוה, כי לומדים את השפה כדי להפר עצת הזוממים להרע ליהודים, ולפעמים יש בו משום הצלת נפשות. ועיין בשו"ע יו"ד (סי' קמ"א ס"ד) שפסק גבי עשיית צורות דלהתלמד להבין ולהורות כולן מותרות עיין שם. אלא שברמב"ם לא מצינו היתר זה. ושוב ראיתי בביאור הגר"א (יו"ד סי' קמ"א סקכ"א) שעמד בזה עיין שם.
ו) ולדינא, אף שכתבנו צדדים להתיר עכ"פ באקראי ובבית הכסא, אולם היות שהשאלה נוגעת בעניני אמונה באמיתת התורה, לכן ישאל עוד רב מובהק בהוראת הלכה למעשה. גם יש לבדוק אולי יש ספרים אחרים שמהם אפשר ללמוד מה שרוצים מספר המדובר ואשר אין בו חשש.
חותם בברכת התורה"
מקורות נוספים
ספר החינוך פרשת קדושים מצוה ריג
טעם האיסור, שלא יבוא לעבוד את הע"ז. ואולי יוצא מדבריו שה"הבטה" [וה"ה קריאה וכד'] האסורה היא "שלא יביט בהם בעין הלב לדעת כוחן וענינן כדי לעובדן", ואין לומר שאסור כלל להביט בשמיים וכד'.
"שלא לפנות אחר עבודה זרה לא במחשבה ולא בדבור ולא בהבטה
(א) שלא לפנות אחר עבודה זרה במחשבה או בדבור ולא אפילו בראייה לבד, כדי שלא יבוא מתוך כך לעבוד אותה, שנאמר [ויקרא י"ט, ד'] אל תפנו אל האלילים. ואמרו זכרונם לברכה בספרא אם פונה את אחריהם את עושה אותם אלוהות, כלומר אם אתה מתעסק בעניניה כלומר להרהר אחרי השגעונות אשר יאמרו המאמינים בה, שמזל פלוני או כוכב פלוני יעשה פעולה כן, וכן בקטורת פלונית או בעבודה פלונית, או תביט תמיד בצורות שעושין עובדיה כדי לדעת איכות עבודתה, מכל זה יהיה סיבה שתהיה נפתה אחריה ותעבדה.
ובפירוש נאמר שם בספרא שאפילו ההבטה לבד אסורה, שאמרו שם רבי יהודה אומר אל תפנה לראותן, והענין מן הטעם שאמרנו שהוא סיבה לטעות אחריה, וכן כדי שלא יבטל חלק מהזמן ויתעסק באותן ההבלים, והאדם איננו נברא רק לעסוק בעבודת בוראו.
וזהו שאמרו זכרונם לברכה בשבת פרק שואל אדם מחבירו [קמ"ט ע"א] ודיוקני עצמה אפילו בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר [שם] אל תפנו אל האלילים, מאי תלמודא אמר רבי יוחנן אל תפנו אל מדעתכם.
ונכפל לאו זה, כלומר באיסור המחשבה בעבודה זרה, במקום אחר, שנאמר [דברים י"א, ט"ז] השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם וגו', כלומר שאם ירבה לבך לחשוב בה יהיה סיבה לנטותך מן הדרך הישרה ולהתעסק בעבודתה. ועוד נאמר בזה הענין [שם ד', י"ט] ופן תשא עיניך השמימה וראית וגו', שאין הענין שלא ישא האדם ראשו ויביט בשמים, אבל הכוונה בדבר שלא יביט בהם בעין הלב לדעת כוחן וענינן כדי לעובדן, וכמו שנאמר במקום אחר [שם י"ב, ל'] ופן תדרש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני, שימנענו הכתוב מלשאול על איכות עבודתה, לפי שכל זה הוא סיבה לטעות בה. שורש ריחוק עבודה זרה וכל אביזרה ידוע לכל אדם.
דיני המצוה ופרטיה יתבארו בהרבה מקומות בגמרא בפיזור, שהזהירונו זכרונם לברכה שלא להרהר במחשבת עבודה זרה, ואמרו זכרונם לברכה [ברכות י"ב ע"ב] שלא מחשבת עבודה זרה בלבד אסורה אלא כל מחשבה הגורמת לו לאדם לעקור דבר מן התורה, ובפירוש הזהיר הכתוב על זה במקום אחר, דכתיב [במדבר ט"ו, ל"ט] ולא תתורו אחרי לבבכם. ואמרו זכרונם לברכה [קידושין מ' ע"א] שאין הקדוש ברוך הוא מחשב לישראל מחשבת עבירה כמעשה. חוץ ממחשבת עבודה זרה שהיא נחשבת לו לאדם כמעשה.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ופנה אחר עבודה זרה (ב) בדרך שיהא עושה בה מעשה, לוקה."
ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה י
במצוות "אל תפנו" אסור לקרוא בספרי ע"ז המתארים את אופן פעולתהּ מחשש שמא יימשך אחריה.
"והמצוה העשירית היא שהזהירנו מנטות אחר עבודה זרה ומהתעסק בספוריה. רוצה לומר בזה העיון וההתאפשרות כרוחנית הפלונית תרד על תאר כך ותעשה כך, והכוכב הפלוני יקטרו לו ויעמדו לפניו על תאר כך ויעשה הדבר הפלוני. ומה שילך הדרך הזה. כי המחשבה באלו הדברים והעיון באותן הליצניות הוא מה שיעורר האדם לבקש אותם ועבודתם. והכתוב שהזהיר בו מזה הענין הוא אמרו (שם יט) אל תפנו אל האלילים. ולשון ספרא אם אתה פונה אחריהן אתה עושה אותן אלוהות. ושם אמרו רבי יהודה אומר אל תפנה לראותם. ר"ל אפילו להסתכל צורת הצלם הנראית והמחשבה בעשייתה אינו מותר כדי שלא יתעסק חלק מן הזמן בחלק ממנה…"
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת פסחים פרק ד משנה י
נראה מלשון הרמב"ם שהיתר "להבין ולהורות" משמעו שמותר ללמוד כדי לדעת, ולא בהכרח לצורך פסיקת הלכה או 'ידיעת דרכיהם המקולקלות' [כך דקדק הרב אליהו סולוביצ'יק במאמרו, אסיא פג-פד עמ 45.
אמנם ניתן לומר זאת בהקשר לדברי הרמב"ם על רפואה- לעשות אסור, אבל מותר ללמוד. אך בהקשר ללימוד ספרי ע"ז קשה, כיוון שעצם הלימוד הוא ה'עשייה'. כמו שהעיר הרב עזריה אריאל על מאמרו של הרב רוזנפלד].
"…ספר רפואות, היה ספר שהיה בו סדר רפואות במה שאין מן הדין להתרפות בו, כגון מה שמדמין בעלי "הטלסמאת" שאם עושין "טלסם" בסדר מסוים מועיל לחולי פלוני וכיוצא בזה מדברים האסורים, ומחברו לא חברו אלא על דרך הלימוד בטבעי המציאות לא כדי להשתמש במשהו ממה שנכלל בו, וזה מותר כמו שיתבאר לך שדברים שהזהיר ה' מלעשותם מותר ללמדם ולדעת אותם, כי ה' אמר לא תלמד לעשות ובא בקבלה אבל אתה למד להבין ולהורות."
פסקי רי"ד מסכת סנהדרין דף ק עמוד ב
"ר' עקיבה אומ' אף הקורא בספרים החיצונים, תנא בסיפרי מינין, פי' דילמ' אתי לאימשוכי בתריהו. אמ' רב יוסף וספר בר סירא כספרי מינין דמי, פי' מפני שהן דברי' בטלים, וכשקורא בהן מתבטל מדברי תורה."
קונטרס הראיות לריא"ז מסכת סנהדרין דף צ עמוד א
"והנה אריסטוטליס, שהוא רבן של כל הפילוסופים ומימיו הם שותים וספריו הם הוגים, דבריו הם דברי מינות, והוא אומר שאין הקדוש ברוך הוא משגיח על בני אדם כמו שכתב בשמו רבינו משה במורה הנבוכים בפרק דעות בני אדם בהשגחה [ח"ג פי"ז] אמר שדעת אריסטו שהשגת השם תכלה אל גלגל הירח, ועוד כתב שם שכל מה שתראה מענייני בני אדם המתחלפין יחשוב אריסטו שהם במקרה גמור, וזו מינות גמורה, שעוקרת כל התורה כולה ואומר לית דין ולית דיין, ועליו אמר דוד ע"ה [תהלים י'] על מה נעץ רשע אלדים אמר בלבו לא תדרוש, וספריו ספרי מינות, ועליהם נאמר בתלמוד [ק"א ע"ב] ההוגה בספרים החיצונים אלו ספרי מינים, ור"ע היה אומר ההוגה בהם אין לו חלק לעולם הבא, ואפילו אם היו חביריו חלוקין עליו, יתכן שחולקים במה שאמר אין לו חלק להעולם הבא, אבל מ"מ אסור להגות בהם, מפני שנמשך בהן למינות, ועוד ששיטת התלמוד היא כר"ע בפרק ידיעות הטומאה [שבועות ט"ו ע"ב] כאשר אני עתיד לבאר [ק"א ע"א], ועל כאלה הספרים אמרו [חגיגה ט"ו ע"ב] על אלישע (ד)אחר שהיו ספרי מינין נושרין מחיקו, ועוד אמרו [שם י"ד ע"ב] ד' נכנסו לפרדס, ולא נכנס אחד ויצא בשלום אלא ר"ע לבדו, ואם החכמים הקדמונים שהיה לבם רחב כאולם והיו חסידי עליון, לא היו יכולים לעמוד באלה החכמות ואף על פי שהיו עסוקים בהם על פי הקבלה, כל שכן בדורות האחרונים שדמו לבם לנקב המחוטטות שאינם יכולים לעמוד בהם אלא מספרי חכמי האומות שהם ספרי מינות, ואפילו דבר טוב אין ראוי ללמוד מהמינים שנאמר [משלי ה'] הרחק מעליה דרכך כמו שמפורש בפ"ק דע"ז [י"ז ע"א], הוא שאמר הצדיק [איוב כ"ח] אלדים הבין דרכה וגו', שאין דעתו של אדם משגת באלו החכמות, ואין לו לעסוק אלא בתורה שהיא יראת ה', וכן אמר הנביא ליהויקים מלך יהודה [ירמיה כ"ב] דן דין עני ואביון אז טוב לו, הלא היא הדעת אותי, נאם ה', לפי שהיה יהויקים מיקל בתורה ובמצוות והיה מפאר החכמות שיש בהן ידיעת האלוה, והיתה דעתו כדעת אריסטו, ואמר ליה הנביא ידיעת הבורא אינה אלא לעשות צדקה ומשפטיו ולקיים התורה.
ורבינו משה שנתעסק באלה החכמות, אולי מרוב חסידותו ורוב צדקתו, ומפני חכמה יתירה שהיתה בו נכנס לשלום ויצא בשלום, ואעפ"כ נחשד בעיני גדולי חכמי ישראל, ולפי שהיה כל ימיו עסקו באלה החכמות דבק לבו בהם ונקשרה דרכו בדרכיהן, שכל אדם מתפתה ונמשך לבו לדבר שהוא מרגיל לבו תמיד, וגם יש חכמים גדולים מבני עמנו שהרגילו בחכמת האיצטגנינות, ומרוב ההרגל בה והכשד שקבלו עליה נמשך לבם אחריה, ופרשו הרבה ממקראות התורה, [אבל] בין חכמי משנה בין חכמי התלמוד שכל ישראל חיים על פיהם, הם משבחים ומפארים חכמת התורה על כל דבר, הלא תראה שמואל ירחינאה שאמר [ברכות נ"ח ע"ב] נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא, ואעפ"כ לא היה מתפאר אלא בחכמת התורה, כמפורש בפרק גיד הנשה [חולין צ"ה ע"ב], ששלח אצל ר' יוחנן עבורא דשתין שנין, שהיה מעבר הוא מדעתו ברוב חכמתו וברוב חשבונותיו, שעבור השנה היו עושין ב"ד בימים הקדמונים ע"י חשבון, וע"י רוב דקדוקים כמפורש לעיל בפ"ק [י' ע"ב], ושמואל ברוב חכמתו היה מחשב העבור של ס' שנה ואעפ"כ לא היה מתפאר בכך, שהיה אומר השתא יימר חושבני בעלמא שדר ליה, קם כתב ליה טעין תליסר גמלי ספיקי טרפתא, אמר עדיין אית לי רב בבבל, הרי שלא היה מתפאר בשאר החכמות רק בתורה, וגם בפרק ג' דתעניות [כ"ד ע"ב] היה רבא משתבח בחכמת התלמוד והיה תמיד [מצטער] על כי לא נענה בתפילתו להוריד מטר, והיה אומר בשני דרב יהודה כל תנויי דסדר נזיקין הוה, ואנן קא מתנינן שיתא סדרי וקא מתנינן בעוקצין תלת עשר מתיבתא, הנה אלה היו גדולי עולם, וכל ישראל היו חיין על פיהם, בין בדורות הקדמונים בין בדורות האחרונים, ולא היו מחשיבין אלא חכמת התורה בלבד, וכך היו מדמין, שאין הקדוש ברוך הוא משגיח אלא על חכמת התורה בלבד, וכיוצא באלה תמצא ברוב, וגם תורת משה רבינו ע"ה וכל ספרי הנביאים אינן מוכיחין ואינן מזרזין ואין מלמדין אלא על התורה ועל המצוות, וכל הכתובים גלויים על דבר זה, וההולכים דרך עקלקלות מוצאים לפעמים פסוקים סותרים ומהפכין אותן למה שירצו, כענין שעושין אומות העולם, שמהפכין דברי תורה למינות, והחסידים הגדולים העובדים את השם מאהבה, אינן על ידי שאר החכמות כמו שכתב רבינו משה, אלא מרוב הרגלן והתמדתן בתורה ובמצות, עד שנקבע בם דרכי ה' ואין מתכונין לדבר אחר. ועל זה נאמר דרך משל [משלי ה'] באהבתה תשגה תמיד, כאדם שנותן עיניו באשה ולבו מהרהר בה תמיד ונקשר לבו מאהבתה, כך המרגילין בדרכי ה', וכענין שאמר ר' פנחס בן יאיר שהיה מהחסידים הגדולים, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי [פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי] ענוה, ענוה מביאה לידי חסידות, וחסידות גדולה שבכולם, שנאמר [תהלים פ"ט] אז דברת בחזון לחסידיך, כמבואר פ"ק דע"ז [כ' ע"ב]. והעוסקים באלה החכמות [וה]הולכים לעולם אחר טבעו ומנהגו של עולם, לא יאמינו אלא מה שיראו בעינים, [כמו] שנאמר [דברים כ"ט] כי בשרירות לבי אלך, וכל שנוי טבע וחדוש ומעשה קשה בעיניהם מאד, וגן עדן הכתוב בתורה [בראשית ב'] לא יאמינו אותו אלא דרך משל.
ושמעתי אומרים, גם רבינו משה נוטה ע"ז הדרך. וקשה בעיני מאד פה קדוש שיאמר כדברים האלה, שהרי התורה העידה עליו וסימנה אותו בסימניו ובמ(ב)צריו, להוציא מלבן [של] נסוגי לב, ואם בא [מי] שאומר שהוא דרך משל, אם כן נוכל לומר כי כל התורה וכל המצוות דרך משל, כמו שיאמרו אומות העולם, וחכמי התורה אמרו [יבמות כ"ד ע"א] אין מקרא יוצא מידי פשוטו, שאע"פ שהרשות ביד כל אדם לדרוש המקרא בכל ענין שיכול לדרוש, כמו שאמרו [לעיל נ"א ע"ב] דרוש וקבל שכר, מ"מ פשוטו של מקרא הוא העיקר והוא האמת, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. ואם באת לומר בגן עדן שהוא דרך משל אף על פי שהוא מסומן בנהרות, כל שכן שנוכל לומר על שאר המקראות שהן דרך משל, וזו כפירה גדולה היא, שהרי אמרו חכמים [צ"ט ע"א] האומר אין תורה מן השמים, ואפילו על פסוק או דקדוק אחד אין לו חלק לעולם הבא, והפותר מקראות דרך משל ומוציאן ממשמעותן כופר בהן, ומבטל כל התורה, ודומה לאומר אין תורה מן השמים. ורבינו משה כתב בפ"ג מהלכות תשובה [ה"ו], שהכופרים בביאת הגואל אין להם חלק לעולם הבא, וכל שכן הכופר בגן עדן שמוציא המקרא ממשמעותו ועוקר דברי תורה, מה שאין כן בביאת הגואל, שאינו מוציא המקראות ממשמעותן, שהרי הלל שהיה מחכמי התלמוד היה אומר [צ"ח ע"ב] אין משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיהו, וכל המקראות שנאמרו על הגואל היה מפרשן לשעבר, ולא נקרא כופר בכך, שהרי היה מיישב המקראות, אלא אמרו [צ"ט ע"א] שרא ליה מריה להלל, שהרי זכריה, שהיה אחרי חזקיהו הרבה שנים היה מתנבא על הגואל, שנאמר [זכריה ט'] מלכך יבוא לך, וכל שכן הכופר בגן עדן, שעוקר דברי תורה לגמרי, שהיא כפירה גדולה, וראוי לומר עליו שרא ליה מריה, אם היה שום חכם מחכמי התורה ששגג בזה."
פסקי ריא"ז מסכת סנהדרין דף צ עמוד א
"הקורא בספרים החיצונים אין לו חלק לעולם הבא, והם ספרי המינים, שאדם נמשך בהם למינות, ואלו הם ספרי אריסטוטולוס ושאר הפילוסופים, שהם כופרים בתורה ובמעשה בראשית ואומרי' לית דין ולית דיין, כמו שכתב רבינו משה בספרו, שדעת אריסטוטולוס שהשגחת השם תכלה ותפסק אל גלגל הירח, ועוד כתב שכל מה שתראה מענייני בני אדם המתחלפים, חשב אריסטוטולוס שהם במקרה גמור, ואין לך מינות גדולה מזו, שהוא אומר לית דין ולית דיין, ועוקר כל התורה כולה, ועליו אמר דוד [תהלים י'] על מה ניאץ רשע אלהים אמר בלבו לא תדרוש. וכבר הזהירו חכמי תורתנו שלא לדרוש במעשה מרכבה אפילו ביחיד, ולא לדרוש במעשה בראשית בשנים. ויש מגדולי חכמי תורתנו שלא היו רוצים ללמוד חכמה זו כל עקר ואפי' מפי חכמים גדולים שהיו מקובלים בה קבלה הוגנת. ואמרו, ארבעה גדולי עולם נכנסו לפרדס, ולא יצא מהם לשלום אלא ר' עקיבא לבדו, כמו שמבואר כל העניין הזה במסכת חגיגה [י"ד ע"ב], וכל שכן דורות האחרונים שאינם מגיעים לצפורנים של ראשונים, ואין להם שום קבלה באלה החכמות, ואינם יכולים ללמוד בהם אלא מן הספרים שחיבר בהם אריסטוטולו[ס] וחביריו, שהם ספרי מינות, ואפילו דבר טוב אסור ללמוד מן המינים, שנ' [משלי ה'] הרחק מעליה דרכך, וכן מבואר במסכת ע"ז בפרק ראשון [י"ז ע"א]. הלא תראה מה שאמר איוב הצדיק [איוב כ"ח] והחכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה, אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה, ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה, הנה ביאר לך שאין דעתו של אדם משגת לעמוד על עיקר החכמה, ואולי יצא מדרך האמת וימשך למינות כדרך הפילוסופים, ומוטב לו לפרוש מהם ולעסוק בתורה המלמדת יראת ד' וסור מרע. וכן צוה עלינו רבן של נביאים ע"ה, [דברים ו'] שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ולא אמר להשכיל ולהתבונן בידיעת האלהות בדרך חכמה, אלא להאמין הייחוד על פי שמועה ועל פי קבלה, כשם שאנו מקובלים כל התורה והמצוות על פי שמועה ועל פי קבלה, כעניין שנ' [חבקוק ב'] וצדיק באמונתו יחיה, הוא שאמר הצדיק [איוב כ"ח] אז ראה ויספרה שסיפר לעצמו מעשה בראשית ועניין הייחוד. וכן אמר שלמה ע"ה (ראשית חכמה יראת ה') (משלי א') [יראת ה' ראשית דעת] וראשית הוא עיקרו של דבר והמובחר שבו, כעניין ראשית דגנך [דברים י"ח], ראשית תבואתו [ירמיה ב'], וכן אמר בספר קהלת [י"ב] סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם. הלא תראה כוונת תורת אלהינו בכל מקום לשבח ולהלל המתעסקים ללכת בדרכי מצוות וחוקים ולהגות בהם תמיד, הוא שאמר הנביא [ירמיה ט'] אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי באלה חפצתי נאום ה', והידיעה הזאת היא שמירת התורה והמצוות כאשר אמר הנביא הזה במקום אחר [שם כ"ב] דן דין עני ואביון אז טוב הלא היא הדעת אותי נאום ה', ועל חכמת התורה נאמר [משלי ג'] טוב סחרה מסחר כסף וגו' יקרה היא מפנינים, וכל אותו העניין, כאשר אמר המשורר ע"ה [תהלים י"ט] משפטי ה' אמת צדקו יחדיו הנחמדים מזהב ומפז רב וגו'. וכן אמר [הנביא] [ישעיה א'] למדו היטב דרשו משפט וגו', ולא צוה ללמוד בשאר חכמות, וכן כתוב בתורת אלהינו [דברים י'] ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'. וכיוצא בזה אמר הנביא [מיכה ו'] הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך. הלא תראה שלשה עמודי עולם, נח, ואיוב, ודניאל, שאמר עליהם יחזקאל הנביא [יחזקאל י"ד] המה בצדקתם יצילו את נפשם, ולא אמר בחכמתם, ואף על פי שהיה דניאל חכם מכל החכמים, כמו שאמר עליו זה הנביא עצמו [שם כ"ח] החכם אתה מדניאל, שעסק מאד בספרי החכמות, כאשר צוה עליו המלך, וביום צרתו צדקותיו עמדו לו ולא חכמתו, כמו שנ' [דניאל ו'] וכוין פתיחין ליה בעליתיה, ואומ' [שם] אלהך די אנת פלח ליה, וכן בתחלת ספרו [שם א'] וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו, והיא שעמדה לו. וגם על נח נאמר [בראשית ו'] איש צדיק תמים היה בדורותיו, ואומר [שם ז'] כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. וגם על איוב נאמר [איוב א'] איש תם וישר וירא אלהים וסר מרע, שכל עיקרם של כתובים וכוונתם אינה אלא לשבח דרכי היושר ותורת אלהינו ומצוותיו. וכן נאמר על אברהם אבינו [בראשית י"ח] כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. וכשיתבונן אדם באלה הדברים, יכיר וידע כי התועלת הגדולה המועלת לו לאדם היא עסק התורה והמצוות, ועל זה נאמר [יהושע א'] לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, וכבר הארכתי בזה העניין בקונטרס הראייות בראיי' א'."
ספרא קדושים פרשה א עד פרק א אות יא
"אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה תחילתם אלילים הם, אם פונה את אחריהן את עושה אותן אלוהות."
באור 'אור לישרים' לרמב"ם, ע"ז ב, ב
בפירוש מבארים את דברי הרמב"ם לחומרא. דהיינו שהאיסור קיים אף אם אינו מבקש לפנות אחר הע"ז, ואינו מחפש ללמוד כיצד לעובדהּ, ולכן סתם התעניינות אסורה. אע"פ שמלשון הרמב"ם עצמו אינו עולה כך.
[הרמב"ם כתב בפירוש: "אף על פי שאין אתה עובדה", ובביאור כאן הוסיפו בדבריו "שאין אתה מבקש לדעת כיצד לעובדה". תמוה ביותר כיצד הכניסו שינוי כזה בדברי הרמב"ם אע"פ שבירור לא כיוון לדבריהם.]
"…וַאֲפִלּוּ לְהִסְתַּכֵּל בִּדְמוּת הַצוּרָה של עבודה זרה, אף כשאין מגמתו לדעת כיצד לעובדה, גם כן אָסוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט ד), 'אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם'. וּבָעִנִין הַזֶּה נָאַמַר (דברים יב ל) וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ', כאן ציותה התורה שֶׁלֹא תִּשְׁאל עַל דֶרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ של עבודה זרה הֵיאַךְ הִיא, אַף עַל פי שֶׁאֵין אַתָּה מבקש לדעת כיצד לעוֹבְדָהּ גם כן אסורכב, משום שֶׁדְּבָר זֶה גּוֹרֵם לְהִפנוֹת אַחֲרֶיהָ, למשוך את לב האדם ולהביאו לַעֲשׂוֹת כְּמָה שֶׁהֵן [אותם עובדי עבודה זרה] עוֹשִׂין, ועל התעניינות זו הזהירה התורה, משום שעל ידה יכול להגיע לידי מה שנאמר (שם) וְאֶעֶשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי'"
הערות:
"כב. שאילו כוונת הפסוק היתה רק כשמתעניין על דעת לעבוד, היה מספיק לכתוב 'ופן תאמר איכה יעבדו וגו' ואעשה כן גם אני', ומזה שהוסיף הכתוב 'ופן תדרוש' וגו', משמע שאפילו סתם התענינות אסורה. (משנה כסף)."
משנה כסף הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה ב
בביאור 'אור לישרים' על הרמב"ם תלו במשנה כסף איסור קריאה לשם התעניינות אע"פ שאינו מתכוון לעובדהּ. אך בפירוש נראה מדברי הכסף משנה כפי שעולה גם מהרמב"ם – האיסור הוא ללמוד על דרך עבודת הע"ז, אע"פ שאינו עובד אותה בפועל [ולא "אע"פ שאינו מתכוון לעובדהּ" כפי שהם פירשו].
בכל אופן, גם מהרמב"ם וגם מהמשנה כסף לא עולה בבירור האם יש מותרת קריאה מתוך סקרנות, ואסרו רק אם מתכוון לעובדהּ.
"ודקדק רבינו לומר ולפרש שאפי' לקרות בספרי עכ"ום ולשאול סדר עבודתה שאסור ולא פירש הפסוק ופן תדרוש וגו' שהזהיר על זה שלא לדרוש איכה יעבדו הגוים כדי לעשות כמותם כמו שמסיים הכתוב ואעשה כן גם אני משום דא"ה לימא קרא השמר לך פן תנקש אחריהם אחרי השמדם מפניך ופן תעבוד את אלהיהם ופן תאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני מאי פן תדרוש לאלהיהם אלא ודאי על ענין דרישת סדר עבודתה מזהיר קרא אף שאינו עובדה ולמה כך אלא ודאי כדי שלא יבא לעשות כמו שהן עושין שנאמר ואעשה כן גם אני."
שו"ת הרשב"א חלק א סימן תטו
החרם של בית דינו של הרשב"א – אין ללמוד פילוסופיה, מוגבל רק עד גיל 25, שמא יימשך אחריהם. מגיל 25 אפשר ללמוד.
"אלו הן שלשת הכתבים
מגידים כל הנעשה בענין למוד חכמות חצוניות ואל הדורש דרשות של דופי. בהסכמת כל הקהלה הקדוש' אשר בברצלונה ובהסכמת הרב הגדול מרנא ורבנא רבי שלמה י"ץ ובית דינו.
אוי להם לבריות מעלבונה של תורה כי רחקו מעליה. הסרו המנפת והרימו העטרה. איש מקטרתו בידו וישימו קטורה לפני בני יון ובני קטורה. כזמרי יקריבו את המדינית לעיני כל ושלחו לאפם אל הזמורה. לא הכירו פנים במשפט אל הבכיר' ולפני הצעירה נתנו משפט הבכורה. לא ישיבו ויתנכרו כנכרים וכשעירים בראש כל חוצות. לאלה ידקרו ואת בניהם ילמדון. על כן בראותנו בכנף הארץ פח יקוש ויונה תקנן בעברי פי פחת חרדנו ואמרנו. ופשתה המספחת ועמדנו וכרתנו ברית לאלהים ולתורת ה' אשר קבלנו אנו ואבותינו בסיני. לבל יתערב זר בתוכנו וקמוש וחוח לא יעלה בארמונותינו. עבדים אנחנו עבדי ה'. הוא עשנו ולא אנחנו וגזרנו וקבלנו עלינו ועל זרעינו ועל הנלווים אלינו. בכח החרם לבל ילמוד איש מבני קהלינו בספרי היונים אשר חברו בחכמת הטבע וחכמת האלהות בין המחוברים בלשונם בין שהועתקו בלשון אחר מהיום ועד חמשים שנה עד היותו בן חמש ועשרים שנה. ושלא ללמד איש מבני קהלתנו את אחד מבני ישראל בחכמות האלו עד שיהיו בני עשרים וחמש שנה. פן ימשכו החכמות ההם אחריהם ויסירו אותו מאחרי תורת ישראל שהיא למעלה מן החכמות האלה. ואיש איך לא יגור לשפוט בין חכמת אנוש בונה על דמיון מופת ורעיון ובין חכמת העליון אשר בינינו ובינו אין יחס ודמיון. ובן אדם שוכן בתי חמר הישפוט אלוה עושהו לאמר חס ושלום זה אפשר וזה לא יוכל עשוהו. זה באמת יש מביא לידי הכפירה הגמורה ומזה ינצל באמת כל לומד התורה. והוצאנו מכלל גזרתנו חכמת הרפואות אף על פי שהיא לקוחה מן הטבע לפי שהתורה נתנה רשות לרופא לרפאות. ומה שהסכמנו והחרמנו בספר התורה במעמד כל הקהל ביום השבת בפרשת אלה הדברים שנת ששים וחמש לפרט האלף החמישי…"
[1] הספר בן סירא, הידוע גם בשם "חכמת בן סירא" או "משלי בן סירא", הוא מהספרים הידועים ביותר בין הספרים החיצוניים, כתיבת הספר מיוחסת לשמעון בן ישוע בן אלעזר בן סירא בירושלים במאה השנייה לפני הספירה. הספר נכתב בשפה העברית ותורגם למספר שפות בהן יוונית ולטינית.
אף על פי שחז"ל והגאונים הרבו לצטט מן הספר, היו שאסרו לקרוא בספר. עם זאת, רס"ג, שחי בסוף תקופת הגאונים, מספר על אופן כתיבת הספר בנקודות וטעמים.
הספר נכלל בתרגום השבעים, וכיוון שתרגום זה משמש בסיס לברית הישנה, הוא נכלל בכתבי הקודש הנוצריים. הנוצרים מכנים אותו "Sirach" על פי שמו המקורי, או "Ecclesiasticus" שפירושו "הספר של הכנסייה". לספר שמות רבים מפאת חיבתו בקרב קוראים רבים מדתות שונות שהיו משתמשים בו ללימוד ולקריאה.
[2] בכלל יכולות להיות תאוריות מדעיות בכל תחומי המדע שאינן מתיישבות עם היהדות בצורה פשוטה, אע"פ שבאמת אפשר ליישב אותם, כמו תאוריית המפץ הגדול, אבולוציה. כן הדבר גם לגבי פסיכולוגיה שהרב הזכיר למעלה, כמו תאוריות השוללות בצורה כזו או אחרת את הבחירה החופשית (לשיטה שאומרת שכל בחירות האדם תלויות בסביבה וגנטיקה למשל). אמנם יש להדגיש שמגמת הלימוד בד"כ לא נגד התורה, ובצורת לימוד פשוטה של מקצועות אלו אין הרבה סתירות (לעומת פילוסופיה שאכן המציאות שם שונה).
[3] זו הדוגמה של הר"מ קליין, אע"פ שמצד האמת תאוריית גיל העולם יכולה להתיישב עם אמונתנו. אך אם לתת דוגמה יותר ברורה וקשה, למשל בקורסים על הנצרות, כאשר השאלות מנוסחות בצורה ישירה על אמונתם. למשל: "מהו השילוש הקדוש?", שהעונה על שאלה זו בצורה ישירה נראה כמודה לדתם. אעפ"כ, הסטודנט תמיד יכול להתנסח בצורה עקיפה, ולכתוב "לשיטת הנוצרים" וכד'. ואף אם יתנסח בצורה ישירה הרי ברור גם למרצה וגם לסטודנט שכל השאלה היא על מה הם מאמינים, ולא מצד האמת ומה אני חושב. אך נראה שהר"מ קליין יחמיר בזה.
[4] אמנם לענ"ד יש לחלק בין ספרי טבע של ביולוגיה וכד', שלפעמים כוללים תיאוריות שאינן מתיישבות בקלות עם היהדות, שעליהם לא דיברו הרמב"ם והריב"ש ועוד. לבין ספרי פילוסופיה, נצרות וכד' שעוסקים ישירות בנושא האמוני שבהם דיברו האוסרים [אע"פ שהריב"ש כתב "ספרי טבע", אין כוונתו לספרי מדע יבשים, אלא למה שהיה מקובל בזמנם שהתוכן ה"מדעי" היה מעורב בפילוסופיה]. לכן אין לומר שהראשונים יאסרו את הסוג הראשון של הספרים, אלא לכל היותר יש להיות עירני לתיאוריות שצריכות ליבון לפני שמקבלים אותן.
[5] הערה במקור:
"וכן אסור לעיין בתמונות המבוססות על המסופר בספר הברית החדשה, ובכלל אסור לקרוא בו כי הוא נקרא ספר מינות, וכ"ש לעיין בתמונות, אפילו אם התמונה נמצאת באנציקלופדיה בהוצאה עברית."