האם לשרוף את הברית החדשה
סיכום
- ההסבר הפשוט בגמרא לגבי ס"ת שכתבו מין שדינו שיישרף, הוא שלמרות שיש שם אזכרות של שם ה' יש לשרוף אותו. ונראה בפשטות שכך הדין גם ביחס לספרים של המינים בעצמם, שהדין הוא שיישרפו, וכך גם הדין של ספרי ע"ז שהגיעו לידי ישראל שצריך לשורפם, ובכלל זה גם ספר הברית החדשה. ההסבר הזה נכון גם לפי רש"י שהסיבה לשרוף היא שהוא כתב זאת לשם ע"ז, וגם לפי הרמב"ם שהסיבה לשרוף היא כדי שלא להשאיר שם להם ולמעשיהם.
- בגמרא (בקטע שצונזר) מובא שכינו את האוונגליון בכינויי גנאי. הריא"ז אף הביא זאת כדוגמה לדין שצריך לכנות כינויי גנאי לע"ז, כחלק מהמצווה לאבד שם ע"ז.
- המהר"ם שיק כתב בפירוש שמצווה לשרוף את ספר הברית החדשה, כחלק מהמצווה לאבד ע"ז. וכך גם נראה ממה שכתבו בפולמוס בין רבני איזמיר לרבני קושטא לפני כ-200 שנה בעניין התנ"כים של המיסיונרים.
- אחרונים רבים נוספים מה-80 שנה האחרונות כתבו כדבר פשוט שצריך לשרוף את ספר הברית החדשה.
- למהרש"ק יש חידוש בדין ס"ת שכתב מין (ושאר ספרים), שאין חובה לשורפו אלא רק רשות. לפי זה אפשר לומר שאין חובה לשרוף את ספר הברית החדשה, אלא רק רשות.
- קשה קצת, מדוע לא מצינו הרבה מקורות קדומים יותר שיגידו בפירוש שצריך לשרוף. וייתכן שחששו להורות כך, מפחד מהנוצרים.
גוף הסיכום
רמב"ם הלכות יסודי התורה ו, ח
הרמב"ם כתב על ס"ת שכתב אפיקורוס שמצווה לשורפו, כדי שלא יהיה שם להם ולמעשיהם.
מזה יש לכאורה לדון קל וחומר לספר שלא רק שכתבו מין, אלא גם התוכן שלו הוא דברי מינות, שמצווה לשורפו.
"כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפם או לאבדם ביד והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות, במה דברים אמורים בכתבי הקדש שכתבם ישראל בקדושה אבל אפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם, ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורוסים ולא למעשיהם, אבל עובד כוכבים שכתב את השם גונזין אותו, וכן כתבי הקדש שבלו או שכתבן עובד כוכבים יגנזו. "
שבת קטז, א
בגמרא מובא שכינו לאוונגליון כנויי גנאי – 'און גליון' ו'עוון גליון'.
הקטע הזה הושמט בצנזורה, והובא ב'חסרונות הש"ס'. הוא מופיע גם בערוך, בריא"ז ובמהר"ל.
"רבי מאיר הוה קרי ליה און גליון רבי יוחנן הוה קרי ליה עון גליון."
רש"י שם:
"ר' מאיר קרי ליה. לספרי המינין און גליון לפי שהן קורין אותו אונגילא."
הערוך ערך 'און'
הערוך מפרש את הביטוי 'און גליון' כ- אָוֶן, כלומר זהו כינוי גנאי (ראה לדוגמה מגוון פירושים למילה כאן).
"און גליון. פירוש נכתב און על הגליון שהוא הנייר."
פסקי ריא"ז עבודה זרה פרק ג – ב, יז
בריא"ז מבואר שהכינויים 'און גליון' ו'עוון גליון' הם כנויי גנאי, וכפי הדין שצריך לכנות שם גנאי לע"ז, מ"ואבדתם את שמם".
"וכן צריך לכנות לה שם לגנאי, שנ' ואבדתם את שמם, שאם היו קורין אותה בית גלייא, לשון גילוי עיניים, קורין אותה בית קריא, מלשון יקרוה עורבי נחל, פני המלך קורין אותו פני כלב, עין כל קורין אותו עין קוץ. וכן ספר המינות שלנוצרי שקורין אותו בנייליאו, כינו שמו עוון גיליון, או און גיליון, כמו שמבואר בפרק כל כתבי הקודש, וכן כל הדומין להם."
מהר"ל – חידושי אגדות שבת, פרק כל כתבי
"רבי מאיר קרי ליה און גליון. על שם השקר שיש בו כי הוא דת שקר. ורבי יוחנן קרי ליה עון גליון על שם כי המעשים שבדת הם מעשה עון וחטא."
מחלוקת רבני איזמיר ורבני קושטא בעניין תנ"כים הנדפסים עם ברית חדשה
בשו"ת שמן המשחה סימן ו (עמוד 8 באוצה"ח) מובאים הדברים.
- אחת הטענות של רבני איזמיר בעניין התנ"ך, היא שהמיסיונרים עשו שם שינויים, כדי שיתאים לאמונה הנוצרית ונגד התורה, ולכן זה גרוע מס"ת שכתב מין שדינו לשריפה. כלומר, כיוון שהספר הזה סותר את התורה, ומעודד אמונה אחרת, קל וחומר שיש לשרוף אותו. ומכאן אני [א"ש] אומר קל וחומר לברית החדשה, שכל עניינו כך הוא.
- גם תשובת רבני קושטא, לא היתה שזו לא סיבה לשרוף את אותם ספרים, אלא שהשינויים המדוברים אינם מינות. כך שלכאורה עולה שהם מסכימים. וכן שאר הדנים בסוגיה לא חלקו על העיקרון הזה.
"[מדברי רבני איזמיר:] ובאותם הימים נשא לבבנו לדרוש הדבר באלו ספרי הכ"ד שהביאו מכת של אלו הרשעים אם טעונין שרפה כספר תורה שכתבו מין שטעון שריפה ומצאנו בהם דברי מינות בפרהסיא דהיינו שבסוף פרשת בהעלותך "ותמונת ה' יביט" כתוב שם בהגהות שלהם "ותמונות ה' יביט" ועוד שם דברים רעים. ובספר תהילים בפסוק "אתה ה' עשיתה" הגיהו "עשיתם", ועוד שם דברי כפירות. ובפסוק "ההופכי הצור אגם מים" הגיהו "ההופכים", שכל זה נראה באר היטב שזה הספר הם הדפיסוהו להמרות עיני כבודו של הבורא יתברך שמו והם גרועים מספר תורה שכתבו מין אפיקורוס שדינו לשריפה."
שו"ת מהר"ם שיק אורח חיים סימן סו
המהר"ם שיק נשאל על ספר הברית החדשה, וענה שספרי אפיקורסים פשוט שמצוה לאבדם, מהפסוק שנאמר על ע"ז "ואבדתם את שמם". צ"ע אם זה דווקא בגלל שכתובים שם דברים לחלוק על התורה.
"ספר תנ"ך שהדפיסו המיסיאנערין וכרכוהו עם ספר שיקוץ שלהם, אי מותר ללמוד בו אחר שמסירין שיקוץ שלהם ונשאר התנ"ך לבדו
…
זה פשיטא לן דספרי אפיקורסים שכתוב בהם דעותיהם הנפסדות, לכולי עלמא מצוה לאבדם. דבפרק קמא דחולין דף י"ג [ע"א] תניא שחיטת מין וכו' ספריו ספרי קוסמין וכו', יעויין שם בפרש"י. ולכאורה קשה דתלה תניא בדלא תניא, דהיכן תנינא דספרי קוסמין מאי דינם. ונראה דספרי קוסמין היינו ספרי המירם דתנן סוף מסכת ידים [פ"ד מ"ו], וכפירוש הרמב"ם שם, שכתוב שם דעותיהם לחלוק על הדת של תורתינו הקדושה. ואלו פשיטא לן דמצוה לאבדם מקרא [דברים י"ב ג'] ד'ואבדתם את שמם' וגו', ושפיר תלה בהם. וברמב"ם סוף פרק מקום שנהגו [פ"ד מ"ט] גבי ספר רפואות שגנז חזקיה, צריך לומר דלא דמי ממש לספרי קוסמין, רק שבאו על ידם לכלל טעות, ולכך רק גנזם ולא איבדם."
מהרש"ק – שנות חיים, ספר סתם ו (244 באוצה"ח)
המהרש"ק סובר שהדין שאמרו שצריך לשרוף ס"ת שכתב מין (וה"ה שאר ספרים), הכוונה שמותר לשרוף אך זו לא חובה.
בשל האריכות, הפלפול והכתב השבור, ציטטתי רק את השאלה ואת מסקנתו בזה.
הערה: השאלה עוסקת בספר של כת שבתי צבי, שיש בו דברים טובים ואין בו שום סתירה לתורה ולדברי חז"ל. ואולי אפשר לדחוק ולהעמיד שרק על זה הוא אומר שאין חובה לשרוף.
"נשאלתי מק"ק סטאניסלב באותן הספרים שנודע שכתבו וחברו כת הש"צ י"ש ויש בהם יראת שמים לפי הראות ומביאים בתוכם פסוקי תנ"כ ואינו נראה אום סתירה לדעת חז"ל לעקור אפילו קוץ אחד אם נגנזים או נשרפים עכ"ת השאלה. תשובה: הנה דין זה נחלק לשלושה חקירות… (ב) אם במה שקיי"ל בס"ת שכתבו מין ישרוף אם הכוונה דווקא ס"ת או אף שאר ספרים בכלל ס"ת וכולן בכלל שריפה
…
לכן היוצא מכל זה לדינא נראה דלא מצינו בזה חילוק לדינא לענין שרפה בכתבו מין בין ס"ת לשאר ספרים לכן בכולן מותר לשורפו אך אין השרפה חיובית רק רשות ויכול הוא לגונזן כנלע"ד בזה."
אמת ליעקב יו"ד רפא (393 באוצה"ח)
הרב יעקב קמנצקי כתב בתשובה (משנת תש"ט) על ספר של מינות [נראה שכוונתו לברית החדשה] שבודאי מצוה לשורפו, כדי שלא יישאר זיכרון למעשיהם, וכפי שכתב הרמב"ם אפילו על ס"ת שכתבו.
"ע"ד שאילת כבודו דומני שאינו דומה לס"ת שכתבו מין שהרי שם באמת התכן הנהו של קדושה אלא שאנו דנין בכוונת הכותב משא"כ בנידון זה הלוא התוכן הנהו מינות גמורה ובודאי מצוה לשורפן שלא ישאר זכרון למעשיהן וכמש"כ הרמב"ם אפילו לס"ת שכתבו."
שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קעב
האג"מ ענה על ספרי מיסיון שבהם פסוקים, שיש לשורפם לכל הדיעות. ונראה שכך היה עונה גם לגבי ספרי תורה שכתבו מינים בסתם.
"בדבר ספרי הרשעים מיסיאנערן שיש שם פסוקים או שמות ר"ח סיון תש"ח. מע"כ ידידי אהובי הרה"ג מהר"ר אברהם יוסף ראזענבערג שליט"א.
הנה בדבר ספרי הרשעים המיסיאנערן אשר מפיצים להסית ולהדיח ויש שם הרבה פסוקים עם אזכרות וגם שם הויה אשר נסתפקת אם רשאים לשורפם מטעם דהמדפיס אולי לא נתכוין לכלום, ובעצם ברור שלא נתכוין לכלום דהמדפיס אינו מי שעושה האותיות של העופרת שהוא קורא מה שכתוב, דשם בכלל אינו בדין שם שהרי נכתבו האותיות בהיפוך, אלא מי שחותם ע"י המאשין את אותיות העופרת על הגליונות והוא אינו קורא ואינו יודע כלל מה נכתב שם. וא"כ הוא כשם הנכתב שלא בכוונה שג"כ אסור למוחקו ולכן אולי אסור אף שהוא בתוך דברים מכוערים כאלו. (ומה שכתבת שיש לחוש אולי היה המדפיס ישראל ונתכוין גם לשם השם אינו כלום דאם היה יודע מה שכתוב שם שהוא ספר מינים פשוט שיש לדון אותו למין שהרי הוא מסית ומדיח וגם לבד זה הרי עושה נבלה כזה לכתוב שמות קדושים בספר מנוול ומטונף כזה).
והנכון לע"ד שרשאין לשרוף אותם עם האזכרות שבהן וממילא מחוייבין לעשות כן מטעם שאבאר. חדא דבשבת דף קט"ז א"ר ישמעאל ק"ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים הללו שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהן שבשמים על אחת כמה וכמה עיי"ש א"כ מפורש שמה שמותר לשרוף ס"ת שכתבו מין הוא אף בידוע שנכתב בקדושה דבסוטה הא נכתב בקדושה וכדאמר בהק"ו. ולכן ספרים של הסתה והדחה כשל המיסיאנערן שעצם הספרים הם הטלת קנאה ואיבה ותחרות ודאי הוא ק"ו שיש לשורפן וא"כ הרי"ף והרא"ש שהביאו הא דר' ישמעאל הרי פסקו כמותו וצריך לשורפן לדידהו אף אם היו נכתבין בקדושה וכ"ש כשהוא רק סתמא בלא כוונה.
אבל הרמב"ם ורש"י משמע שלא פסקו כר' ישמעאל מטעם הק"ו דהא הרמב"ם פ"ו מיסודי התורה ה"ח כתב בטעם אפיקורס ישראל שכתב ס"ת שורפין אותו עם האזכרות שבו מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורסים ולא למעשיהם עיי"ש א"כ מפורש שאם היה השם מקודש היה אסור דלא כר' ישמעאל ורק הואיל ולא נתקדש מותר וממילא הוא מצוה. וטעמו צריך לומר דאף שסובר דשם שלא נתקדש נמי אסור כדמסיק בהלכה זו אבל עכו"ם שכתב את השם גונזין אותו, אף שג"כ לא נכתב בקדושה, דעשיית עכו"ם אינו לשמה להרמב"ם אף כשעמד ישראל ע"ג ואמר לו לעשות לשמה כמפורש בפ"א מתפילין הי"א ועיין באו"ח סי' י"א וסי' ל"ב. אבל סובר דשם שלא נכתב בקדושה שאסור לשרוף הוא רק מדרבנן ולכן לא אסרו הכא שיש מצוה לשורפו אבל אם היה בקדושה שהיה אסור מדאורייתא לשרוף לא היה מותר אף שיש מצוה לשרוף כדי שלא יהיה להם ולמעשיהם שם. אבל בעובדא דידן הא ממילא מותר גם להרמב"ם דג"כ לא נתקדשו השמות שהאיסור לשרוף הוא רק מדרבנן ולא אסרו במקום שיש מצוה לשרוף וזה ודאי שבספרי המיסיאנערן יש יותר חיוב לשורפן מבס"ת שכתבו מין שליכא שם דברי מינות וגם לא ניכר שכתבו מין והכא הא כולו דברי מינות והסתה והדחה שמחוייבין לבערן מן העולם. ונמצא שגם להרמב"ם צריך לשורפן עם האזכרות.
אבל רש"י בגיטין דף מ"ה סובר דלא כר' ישמעאל וגם לא כטעם הרמב"ם שכתב על הא דא"ר נחמן ס"ת שכתבו מין ישרף דודאי לשם עכו"ם כתבו, וא"כ אף בנכתב סתמא שלא לשום כוונה כעובדא דידן יש לכאורה לאסור. וגם אף בכתב המין המיסיאנער ממש בידו היה לן לאסור דהא הם מאמינים גם שיש בורא האמתי כידוע ומפורש בתוס' בסנהדרין דף ס"ג שעובדים בשתוף וא"כ כשכותבים שם הויה ומעתיקים פסוקים מכוונים להשם ממש ולא להנוצרי ימ"ש.
אבל הא דוחק גדול לפרש ברש"י דכותב המין שם הויה לשם עכו"ם היינו שקורא את הע"ז שלו בשמות שבתורה דמה"ת נימא שקורא עבודה זרה שלו שנקראת פעור ובל ונבו וכדומה בשמות אחרים וגם א"כ כותב שע"ז שלו מצוה על שמירת שבת ושאר המצות והא אינו שומרן. אלא צריך לפרש כוונת רש"י שכותב המין הס"ת לצורך הע"ז לנוי או לתקרובת אבל יודע שהשמות הם של אלקי ישראל ותורה דיליה שצוה לישראל היא ומ"מ כיון שכתבה לנוי ולתקרובת הע"ז או לכוונה אחרת להראות מה שהע"ז הקילה על האדם לעשות את כל התועבות שאסרה התורה, צריך לשורפם. ואין לפרש שדוקא כשכתב לנוי ולתקרובת שיש בו דין שרפה ומדחה איסור דלא תעשון דהיה מזכיר זה, אלא שאינו מגדרי דחיית איסורים אלא כיון שהכתיבה היתה לכוונה רעה אין בהשמות שום חשיבות דיותר טוב שישרפו מלקיימן. לכן גם בעובדא דידן שנכתבו במקום הסתה והדחה שהוא חרוף וגדוף קיומן שם אין להם שום חשיבות וצריך לשורפן שזה יותר טוב. ולפ"ז אף לרש"י מותר ואף אם היה כותב בקדושה נמי היה מותר לרש"י כיון שנכתב לצורך הע"ז, דרש"י הא אינו מחלק בין שלא בכוונה לנכתב בקדושה. וגם מסתבר שקדושתו אינו כלום דהוא כמקדיש שם שאינו קודש דמדמין למקדיש בע"מ כ"כ זה כיון שהוא חרוף וגדוף כתיבתן כאן אינו שם הראוי להתקדש והוי כמקדיש בע"מ. ועיין /יו"ד/ בסי' רפ"א בט"ז וש"ך שכתבו רק טעם רש"י משמע שפסקו כותיה דדוחק לומר שלא הרגישו שפליג הרמב"ם וכן הרא"ש והרי"ף שהביאו הא דר' ישמעאל פליגי אבל מ"מ גם לרש"י יש לשרוף בעובדא דידן כדבארתי."
שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קלז
"בספרי המיסיאנערן שיש בהם פסוקים ושמות, ובפירושי הרשעים על תנ"ך שנמצא גם פירושים נכונים וגם יש שנדפסו עם התנ"ך אם לשורפם או לגונזם ו' תמוז תשכ"ה. מע"כ ידידי מהר"ר יעקב דרדק שליט"א.
הנה בדבר… שיסולק הבזיון, כבר בארתי בתשובה בחיו"ד שמה שיש לדון אף שהוא דין מפורש בשבת דף קט"ז ובגיטין דף מ"ה שס"ת שכתבו מין ישרף ואיפסק זה ברמב"ם פ"ו מיסוה"ת ה"ח וביו"ד סימן רפ"א סעיף א', ואף שברמב"ם כתב אפיקורס ישראל, פשוט שכ"ש מין האדוק לעכו"ם אף מהאומות ישרף כדאיתא בחולין דף י"ג שכ"ש מין דנכרים הוא מין, והמיסיאטערן /והמיסיאנערן/ הם ודאי מינים האדוקים שלכן אף בנכרים שבחו"ל דארחב"א א"ר יוחנן שם דלאו עובדי עכו"ם הן אלא מנהג אבותיהם בידיהם לא שייך זה בהמיסיאנערן והם ודאי מהמיעוט שגם בחו"ל איכא מיעוט מינים כדאיתא התם, ועכו"ם שכתב ס"ת שגונזין אותו הוא רק סתם עכו"ם שאינו אדוק, ובש"ע בשביל זה השמיט תיבת ישראל, ובפרט לטעם הרמב"ם שכיון שאינו מאמין בקדושת השם ומעלה בדעתו שהוא כשאר הדברים שייך זה באלו המיסיאנערן אף אם נימא גם בהם שמעשה אבותיהם בידיהם שעכ"פ אינם מאמינים בקדושת השם וגם אין להניח לרשעים האלו המיסיאנערן המסיתים והמדיחים שום שם. וא"כ כ"ש הספרים שלהם שהם רק מביאין איזה פסוקים בתוך דברי מינות שלהם שצריך לשרוף. אבל הנידון הוא משום דספרים הנדפסים הרי המדפיס אינו יודע כלל מה הוא כותב בהדפסתו ואין להחשיב זה לכתיבת מין אלא הוא כנכתב ממילא בלא כוונה כלל. אבל מ"מ כיון שבצד אחד מזה כתובים הפסוקים והשמות ובצד השני כתובים דברי מינות נמצא שהוא בזיון היותר גדול להפסוקים והשמות להיות כתובים שם, ואף אם יגנזו אותם הרי יהיו נכתבים במקום חרוף וגדוף לכן צריך לשרוף כל הספר שלהם אף שישרפו ממילא גם הפסוקים והשמות דהרי נמצא שהשרפה אדרבה הוא כבוד להשמות שנכתבו שם שיסולק הבזיון.
ומטעם זה צריך לשרוף פירושי הרשעים על תנ"ך שנמצא שם פירושים של כפירה בדברי חז"ל, ואף אם נמצא שם גם פירושים טובים טוב שישרפו שאין ללמוד מרשעים אף דבר טוב כדאיתא עובדא דר"א בע"ז דף י"ז שאף על דבר טוב ששמע מיעקב איש כפר סכניא שהיה מין ונהנה נענש, ולכן אין שום צורך אף בפירושים הטובים שנמצאו שם, ובפרט כשאין ידוע באיזה מקום הם פירושים הטובים וצריך לקרותם כדי למוצאם שאסור דהרי ממילא יעיין גם בדברי הכפירה שאסור ולכן צריך לשרוף כל הספר. ובאם נדפסו פירושי הרשעים יחד עם התנ"ך כיון שאפשר לחתוך את התנ"ך שלמעלה ולגנוז צריך לעשות כן, אבל אין לגונזו יחד עם פירוש הרשעים דהרי אפשר להיות תקלה עי"ז שאם ימצא אחד ויחשוב שהוא ספר הראוי לקרות בו, וכדאשכחן חשש תקלה זו בנשרפין שלא יקברו שפרש"י בסוף תמורה הטעם דלמא אתי אינש ואשכח להו ואכיל להו, וכ"ש בספרים שהוא קיים ליותר זמן מאוכלין."
שו"ת משנה הלכות חלק יב סימן רטו
"ספרים שחברום מינים אי צריכים גניזה
מע"כ ידי"נ הרה"ג כו', אחדשכ"ת בידידות.
בדבר שאלתך בספרים שחיברו מינים ויש בהם פסוקי תורה ואזכרות אי צריכים גניזה.
ולפענ"ד דהנה כבר כתבתי בזה במילון שתורגם ע"י ראביי רעפארמי שאסור לקרות בו עיין משנה ח"ה סימן קכ"ג והנה אמרו ס"ת שכתבו מין ישרף ומה שאמרו בגמ' שבת קט"ז הגליונין וספרי מינין אין מצילין אותן מפני הדליקה דמשמע בסתם אין שורפין משני התם א"ר טרפון אקפח את בני שאם יבואו לידי שאני אשרוף אותם ואת אזכרות שבהן ועיין גיטין מ"ה ע"ב כתבו מין ישרף ובחת"ס שבת הנ"ל ד"ה ספרי דדוחק לומר דאתי כר"ט ולא כרבנן ור"י ועיין רמב"ם פ"ג מה' יסוה"ת ה"ח ובטוש"ע א"ח סי' של"ד ויו"ד סי' רפ"א ובחי' הר"ח על מס' שבת שם ז"ל ספרי תורה שכתבן מין אינון דקי"ל כר"ג דאמר נקיטינן ס"ת שכתבו מין ישרף כתבו נכרי יגנז נמצא ביד מין יגנז ביד נכרי אמרי לה יגנז ואמרי לה קורין בו אבל הספרים שחיברו אותן המינין דברי הכל ישרפו דהא כתבי קודש שכתובין תרגום איפליגו בהן אם מצילין אותם מפני הדליקה ספרי מינין מיבעיא ע"כ ע"ש.
מבואר דספרים שחיברו המינין דברי הכל ישרפו והרבה יש לדבר מהקוראים בספרי מינים שחיברו אפילו נראה שאין בהם מינות דהרי אפילו ס"ת שכתבו ישרף ועוד שהרי כבר כתב הריב"ש ז"ל בתשובה סי' ס"ה דמה שאמרו ז"ל (סנהדרין צ"ט) אף הקורא בספרי מינים אין להם חלק לעוה"ב לא אמרו שהמאמין בספרי מינים אלא הקורא בהם אפילו אינו מאמין כי סופו אפשר ימשך אחריהם או עכ"פ לרגע יחשוב בהם וימשוך אחר מקצת וה' ירחם.
ידי"נ בלב ונפש, מנשה הקטן"
אבני ישפה א, רד (380 באוצה"ח)
נשאל על תנ"ך שנדפס עם הברית החדשה. מסקנתו שאת התנ"ך צריך לגנוז ואת הברית החדשה לשרוף, שכן הספר הוא ע"ז, וע"ז צריך לשרוף.
"[על חלק התנ"ך] וכעת ראיתי עוד אחרונים שהחמירו כמו הכנסת יחזקאל דאף במקום בזיון אסור לשרוף הלא הם באה"ט סי' קנ"ד ס"ק ח' הגהות חתם סופר סי' קנ"ד הגהות רע"א שם מ"ב שם ס"ק כ"ד כף החיים שם ס"ק ל"ז ובשו"ת אחיעזר חיו"ד סי' מ"ח התיר ע"י גוי בדרך גרמא ע"ש.
ויש להקשות דא"כ אף ספרי ע"ז של הנוצרים אין לשרוף דכיון שיש שם שמות קדושים שהם נעשו ע"י הדפוס ממילא וא"כ לא הוי כס"ת שכתבו מין שמותר לשרוף אמנם זה אינו דכיון שהוא ספר של עבודה זרה לא איכפת לן שיש בתוכו שמות כיון שאין כאן שם קדושה אלא שם עבודה זרה וכיון שכל הספר הוא עבודה זרה שטעונה שריפה אף השמות הם כחלק מהם.
ולכן המסקנה נלענ"ד שאם יש לו תנ"ך שחציו תנ"ך וכרוך אתו גם החלק של הנוצרים א"כ החצי שהוא תנ"ך טעון גניזה והחצי שהוא של הנוצרים טעון שריפה ואם יש פרושים של אפיקורסים אם עיקר הספר הוא התנ"ך וזה הוי רק כפירוש א"כ יש לגנוז את כל הספר ואם הוא ספר אפיקורסים ורק שמוזכר שם גם שמות ופסוקים אז הוא טעון שריפה דהוי כספר של ע"ז."