האם צריך לשרוף ברית חדשה?
שורפים ספר תורה שכתבו מין
גיטין מה, ב
מבואר ששורפים ספר תורה שכתבו מין.
"אמר רב נחמן, נקטינן: ספר תורה שכתבו מין – ישרף, כתבו עובד כוכבים – יגנז; … ספר תורה שכתבו עובד כוכבים, תני חדא: ישרף, ותניא אידך: יגנז, ותניא אידך: קורין בו! לא קשיא: הא דתניא ישרף – רבי אליעזר היא, דאמר: סתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים; והא דתניא יגנז – האי תנא הוא, דתני רב המנונא בריה דרבא מפשרוניא: ס"ת, תפלין ומזוזות שכתבן מסור, עובד כוכבים ועבד, אשה וקטן, וכותי וישראל מומר – פסולין, שנאמר: וקשרתם… וכתבתם, כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה; והא דתניא קורין בו – האי תנא הוא, דתניא: לוקחין ספרים מן העובדי כוכבים בכל מקום ובלבד שיהיו כתובין כהלכתן, ומעשה בעובד כוכבים אחד בצידן שהיה כותב ספרים, והתיר רשב"ג ליקח ממנו. … אמר רבה בר שמואל: בגר שחזר לסורו. לסורו, כ"ש דהוי ליה מין! אמר רב אשי: שחוזר לסורו משום יראה."
שו"ע יו"ד רפא, א
"ספר תורה שכתבו אפיקורוס, ישרף. כתבו עובד כוכבים, יגנז."
מי הוא מין?
רש"י גיטין מה, ב
"מין" שמין הוא מי שאדוק בעבודה זרה, וכדוגמא מביא כומר.
"מין – האדוק בעבודת כוכבים כגון כומר".
לפי זה, גם יהודי שאדוק בעבודה זרה דינו כמין. וכן גרס המהרש"א ברש"י (גיליון מהרש"א יו"ד רפא, א), שמין הוא יהודי הכופר בחז"ל:
"בגיטין פרק השולח מ"ה ב' פירש רש"י [ד"ה] מין, יהודי שאינו מאמין לדברי רז"ל".
ביאור הלכה או"ח לט
גירסא זו מוטעית ועקרונית יהודי חילוני יכול לכתוב סת"ם אם יהודי דתי עומד על גביו. אמנם אם הוא חוטא להכעיס התפילין פסולות, וכמעט אין כאלו שלא חוטאים להכעיס (שכשיש לפניהם היתר ואיסור – לא יעדיפו את ההיתר), לכן עדיף למחוק ולכתוב מחדש. אמנם כשזה לא אפשרי (כגון באותיות השם), סיים שצ"ע מה לעשות:
"שכתבם אפיקורס – הוא האדוק לעבודת כוכבים כן איתא בב"י בשם רש"י ובכ"מ ברמב"ם הלכות תפילין פ"א הי"ג לאפוקי ממה שהוגה באיזה דפוס ברש"י גיטין מ"ה ע"ב אפיקורס יהודי שאינו מאמין לדברי רז"ל שזה אינו מפירש"י כידוע הגם שלענינים אחרים ג"ז הוא בכלל אפיקורס אבל לא לענין זה דישרף. ולענין דינא סופר כזה נ"ל פשוט דצריך לגנוז פרשיותיו דשמא לא עיבד הקלף לשמה ושמא לא כתב הפרשיות והאזכרות לשמה ושמא לא היה זהיר בדין חק תוכות כיון דאינו מאמין בדברי חז"ל וגם חשוד הוא להכשיל לאחרים מיהו אי איתרמי שעמדו אחרים ע"ג וראו שנעשה הכל כהלכה כגון שהוא לא כתב אלא איזו אותיות בהפרשיות אלו בפניהם או בהיריעות של הס"ת … אין לפוסלו דהוי עדיין בכלל בר קשירה אבל יש לדחות דהלא ידוע דאם שביק התירא ואכיל איסורא אף בדבר אחד תו הוי בכלל אפיקורס ואנשים כאלו בזמנינו ידוע שאינם חוששין כלל למצות ומצוי אצלם חילול שבת בפרהסיא ג"כ וא"כ דינם כמו שמסיק הש"ך שם לענין קראים ע"כ יותר טוב שימחקם ויכתוב אחרים תחתיהם אך אם אינו יכול למחקם מחמת כסדרן או באותיות השם צ"ע למעשה:"
שלושה טעמים ששורפים ספר תורה שכתבו מין
להשכין שלום בין ישראל לאביהן שבשמים
שבת קטז, א
מובאת דעת רבי ישמעאל ששורפים ספר תורה שכתבו מין כדי להשכין שלום בין ישראל להקב"ה, בדומה שמוחים את שם ה' כדי להשכין שלום בין איש לאשתו.
"גופא, הגליונים וספרי מינין אין מצילין אותם מפני הדליקה, רבי יוסי אומר: בחול קודר את האזכרות שבהן וגונזן, והשאר שורפן. אמר רבי טרפון: אקפח את בני, שאם יבאו לידי שאני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהן, שאפילו אדם רודף אחריו להורגו, ונחש רץ להכישו – נכנס לבית עבודה זרה, ואין נכנס לבתיהן של אלו. שהללו מכירין וכופרין, והללו – אין מכירין וכופרין. ועליהן הכתוב אומר (אחר) [ואחר] הדלת והמזוזה שמת זכרונך. אמר רבי ישמעאל: קל וחומר, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים. הללו שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהן שבשמים – על אחת כמה וכמה, ועליהם אמר דוד הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי. וכשם שאין מצילין אותן מפני הדליקה, כך אין מצילין אותן לא מן המפולת ולא מן המים ולא מדבר המאבדן."
אין בהם קדושה ומצוה לאבד זכר אפיקורוסים (רמב"ם)
רמב"ם יסודי התורה ו, ח
מביא הסבר אחר
"כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפם או לאבדם ביד והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות, במה דברים אמורים בכתבי הקדש שכתבם ישראל בקדושה אבל אפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם, ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורוסים ולא למעשיהם, אבל עובד כוכבים שכתב את השם גונזין אותו, וכן כתבי הקדש שבלו או שכתבן עובד כוכבים יגנזו."
על פי הרמב"ם יש שני שלבים: 1) מפני שכוונת הסופר לא היה לשם ה' כשכתב את שמות ה' בספר – הספר לא התקדש. ונראה מהרמב"ם שכבר בכוונה ניטרלית הספר לא קדוש. 2) יש מצוה לשרוף את הספר כדי לא להניח שם לאפיקורוסים ומעשיהם.
ודאי נכתבו לשם עבודה זרה (רש"י)
רש"י גיטין מה, ב
וודאי לשם עבודה זרה כתבו את הספר.
"מין – האדוק בעבודת כוכבים כגון כומר. ישרף – דודאי לשם עבודת כוכבים כתבו."
בשונה מהרמב"ם, לרש"י לא מספיקה כוונה ניטרלית כדי לשרוף ספר תורה (ולכן ספר תורה שכתב גוי רק נגנז).
ש"ך יו"ד רפא, א
מסביר כרש"י.
"אפיקורוס. הוא מין האדוק בעבודת כוכבים ומסתמא לשם עבודת כוכבים כתבו:"
ט"ז ס"ק א
כתב כרש"י, והוסיף שאפילו לקרות ביחידות בספר אסור.
"ישרף. דמסתמא לשם אליל כתבו אבל בכנעני יש ספק על כן יגנז ובטור הוסיף כאן ואין קורין בו נראה דקמ"ל דאפילו בבית אין קורין בו ביחידות אפילו ביש ספק מי כתבו"
דינים שונים
יש לשרוף ספר תורה שכתב שבתאי
שו"ת תשובה מאהבה א, קי
נשאל על מי שנחשד להיות בכת המאמינים של שבתי צבי שכתב ספר תורה, ולאחר מכן התגלה שהוא באמת ממאמיניו. מביא שלדעת הרמב"ם ספר תורה שכתבו אפיקורס מצוה לשרפו, ומביא שקל וחומר שיש לשרוף ספר תורה שכתבו מאמין בשבתי צבי שהוא מאמין בכפירה ולא מקדש את השמות בספר כמו שצריך.
"ומעתה נחזי אנן ק"ו הדברים השתא לדעת הרמב"ם בשביל שלא האמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו והיה בעיניו כאחד מדברי חול ולא קדש השם לפיכך דינו בשרפה ומצוה קא עביד בשרפה זו מכ"ש אלה מאמיני קבלות דברי שוא ונתעה מרע ומר הרשע שבתי צבי מודח אשר כל מחשבותם עליו פעמים מכנים אותו בשם משיח המשוח בטנופות ופעמים אומרים זה אלדים אלדנו כנודע שנפתחו תפילין של אחד מאלה הרשעים המאמיני' בטמא שבתי צבי שם רשעים ירקב ומצאו בהן על הקלף ציור דמות מצנפת התוגר ולמעלה מהמצנפת הי' כתוב משיח שבתי צבי זה שמו אשר יקראו ה' צדקנו א"כ אין ספק שפגם כל השמות הקדושים במחשבת פגול וחשב על הרשע עריץ הרע הזה ומצוה בשרפה וכמו שסיים הרמב"ם כדי שלא להניח שם לאפיקורס ולא למעשיו ואין להספר הזה ולאזכרות שבה שום קדושה. וז"ל ח"י ס"ס קפ"ד קדושת ס"ת נמשכת ע"י כתיבת איש אשר נשמת חיים באפיו חלק אלדי ממעל שע"י כוונתו וציור תבנית אותיות קדושים וכל ישראל בחזקת כך שדבקים מצד נפשותם בה' אלדינו ומצד זה נמשכה הקדושה לס"ת וספרים וכל הקדושות דברי הקדושים למטה כמ"ש קדושים תהיו והייתם קדושים ועיין בספר בשער השמות פ"א ק"ט ע"ב עיין שם משא"כ הרשעים האלה אין להם חלק בה' אלקי ישראל ומלך עולם ונכרתו נפשותם מקשר עליון המה מפגלים ומגעלים ומתעבים האותיות והשמות במחשבות טמאות תפח עצמותם לכן ברור שהספר הזה טעון שרפה.
ואין לומר אחרי כשהי' כתב הס"ת הזה לא הי' אלא נחשד ואוקי אחזקתי' זה אינו דאפילו בשוחט שהמיר ולא הי' נודע עליו מתחלה שום רעותא דעת הט"ז ובעל תב"ש ויתר פוסקים לאסור הכל למפרע דומי' דמקוה שנמדד ונמצא חסר דחסר ואתא חסר ואתא מכ"ש בנדון דידן שהי' חשוד מעיקרא גם היש"ש והב"ח והש"ך אף על פי שמקילין בשוחט שהמיר ואינם אומרים למפרע הכא מודי ויעיין בי"ד (סי' א' ובסימן קי"ט) דבאנשים הרעים וחטאים לה' כאלה אף שלא הי' נראה בהם שום ריעות' מתחלה עפ"ז אמרינן בהם הוכיח סופם על תחלתם וזורו הרשעים מרחם (וזה ברור למי שבקי במעשיהם המקולקלים) מכ"ש בסופר הרשע עז פנים הזה שהי' נחשד מימים ימימה שהוא מכת הרשעה הלזו ואי איישר חילי הייתי אומר כמ"ש ר"ט אקפח את בני שאם יבא הס"ת הזה לידי אשרוף אותו ואת אזכרות שבו ויהי' בעיני כיום מועד ואם אשגה בזה אותה השגיאה תבא אלי בכלח אלי קבר ועתה אשרי לדור שרבינו הגדול שרוי בתוכו אשר יישר חילי' כהילל יורינו דעתו הרחבה בזה."
יש לשרוף ספרי מסיון עם חלק התנ"ך
אגרות משה יו"ד א, קעב
על פי הטעם של רבי ישמעאל בשבת קטז, א כותב האגרות משה, שיש לשרוף את ספרי המיסיון שהם מטילים קנאה בין ישראל לאביהם שבשמים (לפי טעם זה הולכים על פי התוכן, ולא משנה שאין כוונה למכונת הדפסה). והאג"מ מציין שהרי"ף (שבת מג, א) והרא"ש (שבת טז, א) הביאו את טעמו של רבי ישמעאל:
"א"כ מפורש שמה שמותר לשרוף ס"ת שכתבו מין הוא אף בידוע שנכתב בקדושה דבסוטה הא נכתב בקדושה וכדאמר בהקל וחומר. ולכן ספרים של הסתה והדחה כשל המיסיאנערן שעצם הספרים הם הטלת קנאה ואיבה ותחרות ודאי הוא קל וחומר שיש לשורפן".
מביא את דברי הרמב"ם ביסודי התורה ו, ח שכתב שטעם ששורפים מפני שאין קדושה בספר שנכתב שלא לשם ה' ויש מצוה לאבד דברים של אפיקורוסים. מסיק האגרות משה, שהרמב"ם לא סבר כרבי ישמעאל, שלרבי ישמעאל אפילו אם יש קדושה בספר היה צריך לאבד (כמו בסוטה). אמנם מסיק האגרות משה שבנידון של ספרי המיסיון גם לפי הרמב"ם יש לשרוף שאין בהם קדושה ורק דברי מינות.
"א"כ מפורש שאם היה השם מקודש היה אסור דלא כר' ישמעאל ורק הואיל ולא נתקדש מותר וממילא הוא מצוה. … אבל אם היה בקדושה שהיה אסור מדאורייתא לשרוף לא היה מותר אף שיש מצוה לשרוף כדי שלא יהיה להם ולמעשיהם שם. אבל בעובדא דידן הא ממילא מותר גם להרמב"ם דגם כן לא נתקדשו השמות שהאיסור לשרוף הוא רק מדרבנן ולא אסרו במקום שיש מצוה לשרוף וזה ודאי שבספרי המיסיאנערן יש יותר חיוב לשורפן מבספר תורה שכתבו מין שליכא שם דברי מינות וגם לא ניכר שכתבו מין והכא הא כולו דברי מינות והסתה והדחה שמחוייבין לבערן מן העולם. ונמצא שגם להרמב"ם צריך לשורפן עם האזכרות."
אולם לכאורה לפי רש"י בגיטין מה, ב שפירש ששורפים מפני שודאי כתבו לשם עבודה זרה, אם הכוונה ניטרלית אין לשרוף, ולכאורה כך הדין לגבי ספרי המיסיון שיש להם גם כוונה לשמים.
"א"כ אף בנכתב סתמא שלא לשום כוונה כעובדא דידן יש לכאורה לאסור. וגם אף בכתב המין המיסיאנער ממש בידו היה לן לאסור דהא הם מאמינים גם שיש בורא האמתי כידוע ומפורש בתוס' בסנהדרין דף ס"ג שעובדים בשתוף וא"כ כשכותבים שם הויה ומעתיקים פסוקים מכוונים להשם ממש ולא להנוצרי ימ"ש."
אולם מסביר שגם לדעת רש"י צריך לשרוף את ספרי המינים. שמסביר את רש"י, שלא סביר שהמינים כותבים שם ה' ומתכוונים לעבודה זרה, הרי יש להם שמות שונים. הכוונה, שהם יודעים שהם כותבים את שם ה' אך מתכוונים לכתוב את ספר התורה לטובת העבודה זרה (לנוי, לתקרובת, או להראות שהעבודה זרה מקילה על האדם לעומת אלוהי ישראל). לפי הסבר זה, מסיק האגרות משה, שברור שצריך לשרוף ספרי מינים, שגם אם מתכוונים ממש לה' אם מטרת הכתיבה לצורך עבודה זרה הספר טעון שריפה.
"אלא צריך לפרש כוונת רש"י שכותב המין הס"ת לצורך הע"ז לנוי או לתקרובת אבל יודע שהשמות הם של אלקי ישראל ותורה דיליה שצוה לישראל היא ומ"מ כיון שכתבה לנוי ולתקרובת הע"ז או לכוונה אחרת להראות מה שהע"ז הקילה על האדם לעשות את כל התועבות שאסרה התורה, צריך לשורפם. ואין לפרש שדוקא כשכתב לנוי ולתקרובת שיש בו דין שרפה ומדחה איסור דלא תעשון דהיה מזכיר זה, אלא שאינו מגדרי דחיית איסורים אלא כיון שהכתיבה היתה לכוונה רעה אין בהשמות שום חשיבות דיותר טוב שישרפו מלקיימן. לכן גם בעובדא דידן שנכתבו במקום הסתה והדחה שהוא חרוף וגדוף קיומן שם אין להם שום חשיבות וצריך לשורפן שזה יותר טוב. ולפי זה אף לרש"י מותר ואף אם היה כותב בקדושה נמי היה מותר לרש"י כיון שנכתב לצורך הע"ז, דרש"י הא אינו מחלק בין שלא בכוונה לנכתב בקדושה. וגם מסתבר שקדושתו אינו כלום דהוא כמקדיש שם שאינו קודש דמדמין למקדיש בעל מום כ"כ זה כיון שהוא חרוף וגדוף כתיבתן כאן אינו שם הראוי להתקדש והוי כמקדיש בעל מום. ועיין יו"ד בסימן רפ"א בט"ז וש"ך שכתבו רק טעם רש"י משמע שפסקו כותיה דדוחק לומר שלא הרגישו שפליג הרמב"ם וכן הרא"ש והרי"ף שהביאו הא דר' ישמעאל פליגי אבל מכל מקום גם לרש"י יש לשרוף בעובדא דידן כדבארתי".
הש"ך יו"ד רעו, יב כתב ששם שנכתב שלא בקדושה מותר למחוק ולכתוב מחדש בקדושה. על פי זה הסיק האגרות משה שאפשר להתיר שריפת ספרי מיסיון. ועל פי טעם זה והטעמים הקודמים מסיק שיש לשרוף את ספרי המיסיון וכתב שכך עשה למעשה.
"עוד יש טעם להתיר להש"ך יו"ד סימן רע"ו ס"ק י"ב דבשם שלא נכתב לקדושה מותר למחוק לצורך תקון עיין שם ואין לך תקון גדול יותר מזה שנכתבו לתיפלות ולחרף ולגדף ולכן אף למה שאיתא בפתחי תשובה בשם משנת חכמים דרק לצורך תקון השם גופיה מותר, נמי הא זהו תקון השם גופיה שלא יהיה בבזיון גדול כזה. … ויש לפסוק כותיה ועיין בחת"ס סי' רס"ז שאף בנכתב בקדושה יש שסוברין דמותר לצורך תקון השם וכל שכן שיש לעשות כהש"ך. ובעובדא דידן הא יש טעמים הראשונים לכן צריך לשורפם וכן עשיתי מעשה".
מעיר שהרמב"ם ורש"י לא כתבו כרבי ישמעאל משני טעמים אפשרים: 1) פסקו כרבי טרפון, 2) סברו שהקל וחומר אסמכתא. אמנם הוא אסמכתא בספר תורה, אבל כאשר מדובר ממש בספר מיסיון מה שכתוב בו מסית ומדיח ולכן הקל וחומר תקף ולכל הדעות טעון שריפה:
"וטעם הרמב"ם ורש"י שלא פסקו כרבי ישמעאל אולי סברי שרבי טרפון שלא הזכיר הק"ו אלא סברא בעלמא פליג עליו ופסקו כרבי טרפון. או שסברי דלאו ק"ו גמור הוא אלא אסמכתא בעלמא משום דבספר תורה הא לא ניכר שכתבו המין ואין בזה הטלת קנאה כ"כ מחמת שהכותב היה מין. ואם נימא כטעם ב' כדי למעט המחלוקת מסתבר דרק בספר תורה שכתבו מין פליג ארבי ישמעאל אבל בספרי המיסיאנערן שהכתב בעצמו מסית ומדיח שהוא מטיל קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהם שבשמים הוי זה ק"ו גמור לכו"ע ויהיה מותר ומצוה לשרוף אף להרמב"ם ורש"י אף אם היה נכתב בקדושה מק"ו דר' ישמעאל וא"כ יש עוד טעם להתיר ולחייב לשורפן".
מחלוקת הרב אליה הלוי והרב יעקב בן פורנה
הרב אליה הלוי – שו"ת זקן אהרן קע
כותב להחמיר ולאסור הדפסות ספרים של מינים. ולמרות שמדובר בהדפסה הגדיר אותה ככתיבה ולכן חל עליה הדין של ספר תורה שכתבו מין.
"ואם תאמר שנהי שכתיבת גוי אסורה אבל זאת אינה כתיבה הא ליתא מכמה אנפי חדא שחקיקה בין בולטת בין שוקעת הויא כתיבה כדאיתא פרק המביא תניין ת"ר וכתב ולא וחקק למימרא דחקיקה לאו כתיבה היא ורמיניהי עבד שיצא בכתב שעל גבי הטבלא ופנקס יצא לחירות וכו' אמר עולא אמר רבי אלעזר לא קשיא דא דחק תוכות (החקיקה היא מסביב לאות כך שהיא יוצאת בולטת, אבל בפועל לא חקק את האות ולכן לא נחשב כתיבה) הא דחק ירכות (את הצורה של האות והיא שוקעת בחומר) ותוכות לא, ורמינהי לא היה כתב שוקע אלא בולט בדינרי זהב פירוש כציץ זהב שכתוב מכתב פתוחי חותם ומסיק בדינרי זהב דבולט ולא בדינרי זהב באילו התם תוכות הכא ירכות פירוש שמה שנקרא כתב אפילו בולט הוא שהיה חוקק אותו מאחורי השם ובולט כתיבתו מצד אחר וטעמא דמלתא דבעינן שיהיה הכתב עשוי בעצמו ולא שחוקק הצדדים והכתב נמצא בולט מעצמו אם כן הרי לך שכל צד שיהיה הכתב בין שוקע בין בולט לבד שיהיה עיקר החקיקה בכתב קרינא ביה וכתב לגבי גט והגט כשר.
בנדון שלפנינו שהמינים המשומדים להכעיס כותבים אותה ומשקיעים הדפוס של אותיות בנייר ורושם המכתב פשיטא דהויא כתיבה משמע וכן מצינו באבנים שהקים יהושע בכתוב וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב, וכן מכתב אלהים חרות וכתוב בלוחות שניות וכתבתי על הלוחות את הדברים וכו' כל שכן שאני אומר שאין לך כתיבה טובה הימנה מה לי כתב השם בקולמוס אחד מה לי ד' קולמוסים שמשים בהם דיו משים על הנייר ודוחקם וכותב וכדתנן ביומא פרק הממונה בן קמצא לא רצה ללמד על מעשה הכתב אמרו שהיה נוטל ה' קולמוסים בין חמש אצבעותיו ואם היתה תיבה בת חמש אותיות היה כותבה בבת אחת וכן היה כותב את השם בד' קולמוסים בבת אחת והיה בקדושתו וכבר כתב הרמב"ם בתשובה אלה שרוקמים בטליתם פרשת ציצית וכתב מעשה זה חטא הוא ואינו נכון כלל ואסור מפני טעמים האחד שאין לכתוב מן התורה פסוקים וכו' ואולי תאמר הני מילי בכתב על הספר ובדיו אבל לחרותו בעצים ובזהב או לרקם בבגדים מותר דע כי אין חלוק בין כתיבה לחריתה כדאיתא בגטין ועוד תנן אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה בה ובחריתה היתה היה הכהן מעתיק ממנה וכותב על הספר ופריך תלמודא שמע מינה כותבין וכו' ומשמע שזאת הטבלא היה חרות בה אות א' וכו' הכלל העולה שחטאת כתובה בעט ברזל ועופרת ומה שכתבו גוים שהם מינים לעבודה זרה וכל שכן אלה המשומדים שיודעים רבונם ומכונים למרוד בו ועליהם אמרו חכמים אבל אפיקורוס ישראל כל שכן דפקר טפי ראוי לשרוף אותם ואת אזכרותיהם ואם תאמר דוקא ספר תורה או חומשים שקורין בהם בצבור ויש להם קדושה יתירה החמירו חכמים אבל בסדורים אין להם קדושה כל כך הא ליתא שהרי בסדורים יש להם שמע והיה אם שמוע ויאמר … (מאריך בקדושת סידורים)… והארכתי בזה מעט מפני הרגל עבירה שכבר הרגילו בו רבים ומשבשת כיון דעל על ואיני רואה שיחלוק בזה כי אם כסיל מתעבר בוטח והנראה לדעתי כתבתי נאום אליה הלוי"
הרב יעקב בן פורנה – מובא בספר בני חיי יו"ד רפא, א
מביא את דברי הזקן אהרן וחולק עליו באריכות. רוב דבריו קשורים לדיוקים לעניין הדפסה, עיקר דבריו זה בתחילה שבו הוא כותב להתיר ושבפועל כך המנהג.
"ספר תורה שכתבו מין ישרף כתבו גוי יגנז וכו' נ"ב מצאתי כתוב תשובה כתובת יד מהרב רבי אליה הלוי בעל מאמר כל דאי שדותה ספרו הדפוס לספר תורה שכתבו מין ואם לקרוא באותיות מודפסים ולהתפלל בדורי תפילות יען שהם מודפסים מהגוים ולפי שאין ספר מצוי אעתיק תשובה וזה לשונו: בהיות… אליא הלוי עכ"ל הרב הפוסק ז"ל.
אמר המגיה מידי עוברי ראותי את התשובה ואת אשר נגזר עליה מהרב הגדול מהר"ר אליא הלוי בעל מאמר כל דאי מנוחתו בעדן גן אלקים המה בנויות על שרשי התלמוד ועל דברי הפוסקים ראשונים ואחרונים אדנים השבעו ומה אדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשהו. אך בראותו חומר האיסור וח"ו כל ישראל לפי דבריו תפלתם תועבה ואנחנו שמענו אבותינו ספרו לנו מנהגם של ראשונים כך היתה ואין פוצה פה ואין גם אחד מעת שיצא לאויר העולם ונתגלה הדפוס לחוש לכל זה ובודאי כל כי הא מנהגם של ישראל תורה ואי הוה סבירא ליה לראשונים נוחם עדן אשר מפיהם אנו חיים דיש צד איסור בדבר לא הוה משתמיט אחד מהם לכתבו".
מחלוקת רבני איזמיר ורבני קושטא בעניין תנ"כים הנדפסים עם ברית חדשה
הרב שמואל חיים – שו"ת שמן המשחה סימן ו
מביא שאלה ששלחו רבני אזמיר לרבני קושטא ביא טבת ה'תקפ"ז. רבני איזמיר, הרב דוד אמאדו, הרב יצחק נבארו והרב שמואל חכים, שלחו לרבני קושטא, הרב שמואל חיים, הרב אליהו עניו והרב שבתי בן שהם שאלה מה הדין של התנ"כים המודפסים על ידי הנוצרים. השאלה של רבני אזמיר היתה בעצם פסק הלכה הקובע שיש לשרוף את הספרים, והם שלחו לרבני קושטא לקבל תגובה על הפסק. הרב שמואל חיים הוא זה שענה להם, וכתב שלא לשרוף, והרב עניו והרב בן שוהם חתמו שהם מסכימים לפסקו.
רבני אזמיר פותחים במעשה שעורר אותם לדון בשאלה, והוא שהיתה תנועה של מסיונרים ובעיקר מסיונר מסוים שהגיע לאזמיר שניסה לנצר יהודים ועוד אנשים, עד שעשו הרבנים השתדלות מול השלטונות וגירשו אותו מהעיר:
"שאלה שלחו רבני איזמיר יע"א (יגן עליה אלוקים וכד') והרב מורינו הרב אליהו עניו והרב שבתי בן שוהם חברי לא יכלו להשיב להם ואני בעוניי כתבתי מה שאנני ה' וכמו שיבא לקמן בע"ה:
רבנן תקיפי דפקיע שמייהו להבין ולהורות המאורות הגדולים דנפיש נהורייהו והיו למאורות, מאריות גברו במלחמתה של תורה מרגלא בפומייהו מפנינים יקרות הלא המה הרבנים המובהקים המאירים כברקים בי דינא רבא אשר בעובי קושטא יע"א ה' עליהם יחיו לדורי דורות נצח סלה ועד כן יהי רצון אמן.
מראש מקדמי א-ל רחום שמיך כפלינן שלמא שלמים מרובים מאין ספורות לתפלתינו קבע יאיכו ימים ושנים, דשנים ורעננים וכסא כבוד תורתם ירומו סלה ברבות הטובה ינובון בשיבה ואם בגבורות אמן כן יהי רצון. אות זה מדבר כי כן לשעבר הביטו ונהרו הנהו והרודי מכ"י מח"ק (מכתב יד מחנה קדשו?) על דברת דין עסק ביש מהאנשים המורדים אשר קמו להשביתנו מתורתינו הקדושה ולהעבירנו מחוקי רצונו הבורא יתברך שמו ותכף ומיד הלא כתבנו מהעובר במחנה קדשינו יע"א וגם כי העברנו קול במחנה העברים ולעיירות הסמוכים אל מחנה קדשינו ואל הרחוקים על עיר רודיס יע"א מכל המאורע והזהרתים הרבה על הדבר הזה לבלתי שמוע לשום מסית ומדיח כלל ועיקר וזה לנו ימים שיש בהם יראים כאשר יבא אלינו מומר אחד מהאנשים הרשעים הללו כדי להסית ולהדיח ודבר עמנו ועם קצת מבני עירנו יע"א תועה והעלה החרס בידו, ויען כי היה הפיתוי וההסתה לבני ישראל ולכל האומות על כן דברו להקונסול שלו שיגרשנו מן העיר וכן נעשה לו ברוך שעקר עבודה זרה מארצנו".
דברי הכפירה שיש בתנ"כים הנוצרים
תחילת טענתם – מצאו דברי כפירה רבים בתנ"כים של הנוצרים. בפסוקים מסוימים שינו ללשון רבים, לדוגמא במקום "ותמונת ה' יביט" "ותמונות ה' יביט". במקרים אחרים שינו כדי שיתאים יותר לאמונתם.
"ובאותם הימים נשא לבבנו לדרוש הדבר באלו ספרי הכ"ד שהביאו מכת של אלו הרשעים אם טעונין שרפה כספר תורה שכתבו מין שטעון שריפה ומצאנו בהם דברי מינות בפרהסיא דהיינו שבסוף פרשת בהעלותך "ותמונת ה' יביט" כתוב שם בהגהות שלהם "ותמונות ה' יביט" ועוד שם דברים רעים. ובספר תהילים בפסוק "אתה ה' עשיתה" הגיהו "עשיתם", ועוד שם דברי כפירות. ובפסוק "ההופכי הצור אגם מים" הגיהו "ההופכים", שכל זה נראה באר היטב שזה הספר הם הדפיסוהו להמרות עיני כבודו של הבורא יתברך שמו והם גרועים מספר תורה שכתבו מין אפיקורוס שדינו לשריפה. ובימים הללו שכתבו רו"ס (רישא וסיפא?) להגיד לנו את כל הקורות אותם קמנו ונתעודד לדרוש ולחקור גם באלו הכ"ד שבאו מחדש שהדפיסו כוללות כת הרשעים הללו בקובץ חשוב למען דעת אם גם אלו הדפיסום להמרות עיני ישראל לכפור בה' ובמשיחנו שיבא ויגאלנו אמן כן יהי רצון. ויען עול הצבור רבו הרבה לא איסתייעא מילתא לעיין היטב כי אם כמדלג על ההרים.
זאת מצאנו בישעיה סימן כז שהביא שם במקום הויה בחולם על גב הה"א וקמץ תחת הוא"ו שכתב שם בנוסחא אחרת שם הויה, וזה אינו כל כך זיוף כי כבר מצאנו נוסחא זה בספרים ויש ספרים מאלו הנדפסים מחדש שכתבו השם הזה בלתי נוסחא אחרת כי אם כנוסחא האמיתית כי על זה כבר כתב הרב מנחת שי ז"ל שרי להו וכו'.
עוד מצאנו בעזרא סימן ב שכתוב שם אנשי בית אל בב' תיבות כאמיתה של תורה שם הביא בנוסחא אחרת ביתאל בתיבה אחת וזאת הנוסחא איננה בשום ספר. וגם כל תיבות של הללויה שמסקנת הגמרא הוא לכתוב בתיבה אחת וכן מזהיר הרב מנחת שי בכל ההללויות הכתובים בספר תהלים שצריך לכותבם בתיבה אחת והם כתבו אותם בב' תיבות ודרשנו לחקור הענין והגיד לנו אחד מזקני מחנה קדשינו יע"א שזה שנים מין אחד דרש ממנו שכיצד אנו קורים אותו אם בתיבה אחת או בב' תיבות ואמר לו מה זו דרישה והשיב לו שלפי דתם צריך שיהיה בב' תיבות. וכאשר ראינו אלו הסימנים של רמאים עמדנו לבדוק בהם אם נמצא בו איזה דבר שיורה ממנו שכונתם לרעה בהדפסת זה הספר כדי להחזיק באמונתם יען כי הגידו לנו כי אלו הספרים וספר יונים ועמליקים ותוגרמים וקאטליקיס הדפיסום כת אחד בלונדריס כי קמו על אמונה זאת מספר ברית חדשה שהדפיסו מחדש והקדישו אלף אלפי דנרי זהב כדי לדפוס אלו הספרים כדי לשולחם לכל העולם בלא כסף ובלא מחיר ולגנוב את לב בני ישראל וכן הוא שקאטולניק אחד אשר פה העירה יע"א מוכר אותם בזול שספר ששוה כ"ה גרושים נותנו בז' או בו' גרושים וזה הריוח הוא להמשרת שלו כי לבעל הדבר יש לו הכנסה מכת הרשעים הללו כמו טו אלף אריות לשנה והותר. וכן סיפרו אלינו אנשים מאומתינו מגידי אמת אשר חקרו בענין זה והנה בעתה מצאנו בקצת נביאים וכתובים שהרשימו במספר הפסוקים והסדרים רמזו הרומז בכפירה תורתנו הקדושה ולהראות אמונתם הכוזבת, בסוף תרי עשר בספרים ישנים כתוב למספר הפסוקים אלך לי אל הר המר וכאן שינו את טעמם לכותבו כי שרית עם אלהים ובאיוב רמזו וכתבו וגליתי להם עתר"ת הש' והאמת, ובדניאל בעוה"ר יען שם רמוז ביאת משיחנו הם רמזו לרעה במספר הפסוקים כתוב כי רוח ה' נשבה בו וסדרים כתבו ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם ותקותם מפח נפש וכן על זה הדרך שם במספר שאר נביאים וכתובים שהם מורים להחזיק אמונתם וכ"כ בסוף דברי הימים כתב על כה ברכני ה' וגם בספר תהילים הקטנים רמזו שם בדף אחד השתי וערב ובאלו הספרים בלתי נקודות במזמור ה' כתבו במקום אוהבי שמך אוהבי שמד."
התנ"כים טעונים שריפה קל וחומר מספר תורה שכתבו מין
הם מסיקים שהתנ"כים דינם שריפה כי יש בהם דברי כפירה ולכן הם חמורים יותר מספר תורה שכתבו מין. ומזכירים שכך דעת הזקן אהרן, ואפילו שמוהר"י בן פורנה נטה להתיר בספרים מודפסים זה דווקא כאשר המדפיסים הם אנשים רגילים אבל כאן המדפיסים עצמם רשעים.
"כי כן לפי מה שנראה בעינינו הוא שגם אלו טעונין שריפה ולפי אלו הדברים הרעים הנכרים כי כל מה שהדפיסו אלו האפיקורוסים הם כדי להחזיק באמונתם ובודאי שטעונים שריפה שהרי כתב הרמב"ם בפרק מהלכות יסודי התורה הלכה ח' וזה לשונו: כל כתבי הקדש וכו' במה דברים אמורים בכתבי הקדש שכתבן ישראל הקדושה אבל אפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים והואיל שדעתו כך לא נתקדש השם ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורוס ולא למעשיהם עכ"ל. שנראה ברור מדבריו שכל שכותבם להיות להם שם ולמעשיהם שטעונין שריפה כל שכן וקל וחומר להרשעים הללו שכל עמלם ומגמתם הוא להמרות בה' ולהחזיק אמונתם ולפרסם טעותם שודאי שטעונין שריפה. צאו וראו להרב זקן אהרן בסימן כא והביא דבריו הרב בעי חיי יורה דעה סימן רפא כמה החמיר בספרים שנדפסו על ידי גוים שהם אסורים להתפלל בהם אף שהרב מוהר"י בן פורנה ז"ל נטה דעתו להיתר היינו בסתם מדפיסים שאין אנו יודעים בהם שום ריעותא אמנם באנשים הרשעים האלה בנפשותם שכל כונתם ומגמתם שהדפיסו הספרים הללו עם ספרי גוים אינו אלא כדי להתנגד ולחרף אותנו שחטאת הוא להם שודאי שטעונים שריפה.
ועיין להרב הלכות קטנות סימן טו ולהרב יעיר אזן מערכת א אות מט באין קטיגור נעשה סניגור יע"ש."
לימוד מספריהם נחשב כקבלת צדקה מגוים
עוד סברא שהם מביאים להחמיר שכתיבת ספרים עבור אחרים נחשבת כצדקה ואסור לקבל צדקה מגוים וזה מאריך את הגלות.
"וגדולה מזו נראה לנו להחמיר שכבר ידוע מה שאמרו בגמרא עושה צדקה בכל עת זה הכותב ספרים ומשאילן לאחרים אם כן נמצא שהמצוה הזאת היא נקראת צדקה וצדקה תחשב בכל עת. ובמצוה הצדקה מצאנו ראינו כמה איפליגו רז"ל בפרק קמא בדבבא בתרא דף י שהצדקה שעושים הגוים היא מארכת הגלות דכתוב ביבוש קצירה תשברנה נשים באות וכו' אם כן כשאנו קורין בספרים הללו חס ושלום אנו נותנים כח לסטרא אחרא והיא סיבת לאריכות הגלות. וזה ראינו להרב מוהר"ם איסרלאש ז"ל בתשובת סימן י חלק ד וזה לשונו ונידון דידן ליכא חששא משום שלום מלכות כדפרשתי לעיל משם התוספות ודאי ראוי ונכון הוא למנוע מהם זכות וטובות בל יחיו בהם יעש"ב."
מסקנתם
למסקנה הם מביאים שלדעתם צריך לשורפם ואין ללמוד מהם מפני ש"אין קטיגור נעשה סניגור", אך לא רצו להכריע לגמרי ולכן שולחים להתייעצות לרבני קושטא.
"הראנו לדעת חומרא גדולה בדפוס הפוסקים כ"ש וקל וחומר בספרי כ"ד תורה ונביאים ופרט בספר תהלים שכלו הוא תפלות ותחנונים לפני המקום שאין קטיגור נעשה שניגור וכאמור ובפרט הבל פיהם של תינוקות של בית רבן שלא חטאו הנה כי כן עלתה הסכמתינו שהם אסורים לקרות בהם טעונים שריפה.
ברם ידינו אוחזת 'בעכב' כדי שלא נפרסם הענין ולמען דעת מה עשו במחנה קדשיכם יע"א אשר כל כן המה בחכמתם יביעו וידברו אלינו מה עלתה הסכמתם. וכעת אסרנו אותם שלא ילמדו בהם עד בא דבריהם המאירים ומזהירין אף כי דעתינו לאסור איסר לשורפם או לגונזם כדברי האמור ויען הדבר הזה היא מילתא דאיסורא ופירסום רב על כן כתבנו דברינו אלה לרו"ם שיחיו לע"ד אמן כן יהיה רצון.
למעלת הגבירים החכמים הרמים זקני וטובי העיר ה' עליהם יחיו אמן נצח סלה ועוד דורשי שלום טובתכם בית דין החותמים פה העיריה אזמיר יע"א ביום א"י לחדש טבת משנתינו הת"ק ושמנים ושבע ליצירה בא סימן להגי"ד כי ישראל ה' לפ"ג והיה זה שלום.
הצעיר דוד אמאדו ס"ט. הצעיר יצחק נאברו ס"ט. הצעיר שלמה בכ שמואל חכים ס"ט."
תשובת הרב שמואל חיים
פתיחה בכבוד ואהבה לרבני איזמיר
הרב שמואל חיים פותח בדברי הערכה ואהבה לרבני איזמיר למרות שהולך לחלוק עליהם, מפני שכך דרכה של תורה יש דעות שונות אבל אוהבים ומכבדים.
"מה שכתבתי לרבני איזמיר יע"א בג' לחודש אלול שנת קפ"ז
האתנים מוסדי ארץ ראשי אלפי המה אלופי בני ישראל והיו למאורות היושבים על מדין כסאות למשפט ראשי סנהדראות להבין ולהורות המה הגבורים מלאים זיו הרבנים הגדולים המתא מחסיא אזמיר יע"א אתה ה' תשמרם עד סוף כל הדורות.
ארישא דמגילתא שלמי ציבור ציבורין ציבורין מאין ספורות ותפילתי קבע למען יעמדו חיים וקיימים יזהירו כזוהר הרקיע כן יהי רצון ונפשי חולת אהבתם והנם טמונים אליבא דשמואל, מים רבים לא יוכל לכבות את האהבה ונהרות.
אותיתי אלה להודיע לרו"ם מלעתם איך בא לידי כתיבת ידי קודשם ושם ראיתי מראות אלהים כגחלי אש בוערות ואף שיטו דברי מדבריהם כך היא דרכה של תורה מ"ט פנים וכו'."
המנהג הוא להקל
מביא שהמנהג הוא להתיר לקרוא בתנ"כים המודפסים על ידי הכופרים.
"וזה החלי בס"ד על סדר קונטריסם דכפי דעתם ראיים הספרים הללו לשורפם ולפי דעתי אינו כן דאם באנו לשרוף או לגנוז הספרים הללו צריך לגנוז כל ספר תנ"ך שכמעט כל הספרים הנמצאים הם דפוס גוים וח"ו יש לחוש שתשכח תורה ומעולם לא שמענו מי שפקפק בזה וכמ"ש הר"י בן פורנה ז"ל הובא דבריו בספר בני חיי וכן דור אחר דור כמה מדפיסים כופרים בדתינו מדפיסים ספרים הרבה ולא מנע שום מורה ליקח מהם ודאי מנהגם של ישראל תורה היא ולא חשו לדברי זקן אהרן ודעימיה ואם נאמר דאלו המדפיסים דוקא הם מינים והמדפיסים שהיו כבר לא היו מינים כמו אלו על כל פנים היה להו לגונזם כי על כן צריכים אנו לחפוש למצוא התר."
מסביר שלראב"ן ולפרי חדש אין חיוב לשרוף אלא מותר לשרוף מפני שאין קדושה, ומותר ליחיד לקרוא בהם:
"וראיתי לראב"ן ז"ל בספרו בגיטין בדף קנז ע"ד דכתב וז"ל וספרים הידועים שכתבו גוי או מין או ישראל משומד אין לוקחים ואין קורין בהן אבל אין ידוע לוקחין וקורין ע"כ. ויש להקשות דהא בגמרא שם אמרו אמר רב נחמן נקטינן ספר תורה שכתבו מין ישרף כתבו גוי יגנז כו' יע"ש ואיך הרב מחתינו בחדא מחתא לגוי ומין ועוד למה לא כתב דיגנז או ישרף? ונראה לעניות דעתי דסבירא ליה לראב"ן ז"ל דרב נחמן לאו דחייב לשורפו קאמר אלא דמותר לשורפו כיון דאין בו קדושה ופסול לקרות בו בציבור. וכמ"ש בירושלמי בפרק קמא דמגילה באמר רב שמעית מן חביבי אם יתן לו אדם ספר תהלים של ר"מ מוחק אני את כל הללויה שבו דלא נתכוון לקדשו ע"כ. והתם ודאי לאו דהוה מוחק בכונה אלא פירוש דמותר למחוק אם צריך לכך והכא נמי דכוותא ומשום הכי לא הוצרך לומר דישרף אלא כיון דאמר דאין קורין בו ממילא משמע דמותר לשורפו ואי הוה מייתי לישנא דרב נחמן הוה סלקא דעתין דחייב לשורפו והיינו לקרות בו בציבור אבל לקרות בו ביחיד מותר. וכן ראיתי להרב פרי חדש במים חיים בחידושיו למסכת גיטין וזה לשונו והא דאמרינן בש"ס ספר תורה שכתבו גוי יגנז לאו דווקא אלא היינו לומר דאין יוצאין בו אבל יכול לקרות בו ודלא כט"ז שאסר אף לקרות בו ולא נהירא ע"כ. ויש להביא ראיה לדברי הפרי חדש מדלא מנה התנא דין זה בסוף תמורה בהדי הנשרפין.
ויעויין בתשובת מהר"ם הארוכות בסוף סימן קעד על שנשאל בספר תורה שנקרע בג' שיטיין דכתב דדווקא באותה יריעה אין קורין אבל בשאר ירעות קורין וכו' ועוד בגיטין גבי חסר יריעה אחד אין קורין בו לא קאמר אסור לקרות בו כדאמר גבי ספרא דהפטרה דאסור למיקרי בציבור דלא ניתן ליכתב וכו יעו"ש."
מסביר שהרמב"ם מדבר דווקא בספר תורה כתב יד שבו יש חשש לשם לאפיקורוס כי קוראים בו בציבור ואין הרבה שיודעים לכתוב סת"ם ולכן יכבדו אותו. אך בדפוס שלומדים בו יחידים לא שייך חשש זה. מעיר שהודיעו שלא יקחו תנ"כים שיש בהם ברית חדשה ואם לקחו שיורידו את החלק הזה.
"והרמב"ם בפרק ו מהלכות יסודי התורה דכתב דאפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו מפני שאינו מאמין בקדושת ה' ולא כתבו לשמו אלא שהיא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורוסים ולמעשיהם ע"כ. נראה לעניות דעתי דהיינו דווקא בספר תורה כתב יד דראוי לקרות בו בציבור דיוצא שם לאפיקורוס דיודע לכתוב ספר תורה לקרות בציבור ויבואו להזכיר שמו ומעשיו ומשום דבדוחק נמצא סופר יודע לכתוב ספר תורה. אבל בדפוס דבעונות כל ספרי הדפוס הם מודפסים על ידי גוים ואפיקורוסים ללמוד בהם ביחידות ולתינוקות של בית רבן, לא שייך הך טעמא. והגוים הללו כונתם דאגב דיקחו התנ"ך יקחו הברית חדשה ומשום הכי נותנים בזול כאשר היה פה קושטא יע"א שנתנו הברית חדשה בלא כסף אגב הכ"ד לקצת אנשים והכרזנו לימים שעברו שלא יקחו מהם וכל מי שלקח ברית חדשה שימסרו לנו."
מביא שגם מהמאירי נראה שיש שתי דעות, ויש דעה שספרי מינים הכוונה ספרים שהם כתבו לאמונתם ולא ספרי תורה, ולכן לא צריך לשרוף ספרי תורה שכתבו מינים.
"וראיתי נמי להרב המאירי בחידושיו לשבת גבי מאי דאמרינן הגליונים וספרי הצדוקים אין מצילין מפני הדליקה רבי יוסי אומר בחול קודר את האזכרות שבהן וגונזן והשאר שורפן וכו.' כתב וז"ל ספרי המינין שהם שכתבום המינין לעצמן אחר שנשתמדו וכן ספרים שכתבום דרך ויכוח אל אמונתם אף שכותבים בהם הרבה מקראות של תורה שמביאים ראיה לדבריהם אין מצילין אותם מהדליקה ולא עוד אלא בחול קודר האזכרות וכו' ויש פוסקים שאף האזכרות שורף וכו' יעו"ש. נמצא דבמחלוקת הוא שנוי דאיכא מאן דאמר דדווקא ספרי מינין שכתבו לעצמן על אמונתם ומביאים ראיה ממקראות של תורה אין מצילין מהדליקה ואפילו הכי בחול קודר האזכרות וגונזן משמע דספרים שלנו כעין כ"ד דכתבום והדפיסו המינין אין שורפין ואין גונזין אותם ויש להקשות על דבריהם מסוגיה דפרק השולח בהדיא ספר תורה שכתבו מין ישרף אלא ודאי דצריך לומר דדוקא בספר תורה אמרו כן דישרף ולא בחומשים ונביאים כנידון דידן וכדכתיבנא בס"ד וכדברי הרב מוהר"י בן פורנא ז"ל המובא בספר בני חיי ז"ל דדוקא בספר תורה אמרו משום דבעינן לשמה אבל בחומשים שלנו מותר יעוין שם ויש סיוע לדבריו ממה שכתבתי בס"ד."
גם את הרמב"ם הוא מסביר כראב"ן שאין חובה לשרוף, אלא שאין קדושה. וכל החשש הוא דווקא בספר כתב יד שירצו ללמוד ממנו את מלאכת הכתיבה, ולכן בספר מודפס אין חשש. מוכיח דבריו ברמב"ם גם מהלכות ספר תורה שמשמע משם שספר תורה שכתבו מין תינוקות של בית רבן יכולים ללמוד בו, ולפי הסברו ששריפה זה מצוה ולא חובה מובן.
"ונראה לעניות דעתי דגם הרמב"ם מפרש כמו שכתבתי לדעת ראב"ן דישרף דקאמר רב נחמן הוא דמותר לשורפו דכיון דאינו מאמין לא נתקדש השם אלא דמצוה לשורפו משום טעם אחר כדי שלא יהא להם שם ולמעשיהם והיינו כדי שלא יבואו לטעות בהם על ידי שירצו להתלמד מהם מלאכת הכתיבה והיינו דוקא בכתיבת יד בגיליון בספר תורה הראוי לקרות בו בציבור אבל בנידון דידן בספרי הדפוס לא שייך הך טעמא ומותר לקנות מהם כדי ללמוד לקטנים ולגדולים ביחידות ובזה שכתבתי יתיישב מה שהקשה מוהר"י בן פורנה ז"ל להרמב"ם ספר בני חיי דף כד ע"ד יעו"ש ודוק.
וראיתי לרו"ם מעלתם שהביאו דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל וכתב וזה לשונם: ונראה ברור מדבריו שכל כונתם כדי להיות להם שם ולמעשיהם טעונים שריפה וכו' ואף שהרב מוהר"י בן פורנה נטה דעתו היינו בסתם מדפיסים אמנם ברשעים הללו שכל מגמתם ועמלם וכונתם שהדפיסו אינו אלא כדי להתגדל ולתקף אותנו שודאי שטעונים שריפה ע"כ דברי קודשם. ולעניות דעתי נראה כמו שכתבתי ומשום הכי הרמב"ם בפרק י' מהלכות ספר תורה כתב שעשרים דברים הם שפוסלים ספר תורה כל אחד מהם ואם נעשה בו אחד מהם הרי הוא כחומש מן החומשים שמלמדים אותם התינוקות ובכלל דבריו מנה ספר תורה שכתבו מין יעו"ש. והאחרונים הקשו דבריו סתרי אהדדי למה שכתב כאן בהלכות יסודי התורה ולפי מה שכתבתי לא קשיא דודאי מותר לקרות בו אלא דמצוה בעלמא לשורפו כדי שלא יהא להם שם ובהלכות ספר תורה לא נחית להכי ודוק."
מביא שאין הכוונה בהדפסת התנ"ך לכפירה אלא מדפיסים אותו בסתם כדי הצליח בעזרתו למכור גם ספרי ברית חדשה, אבל הכוונה לא פוגעת בתנ"ך.
"והנה בנידון דידן מה שהדפיסו אלו הרשעים ספרי הכ"ד הוא כדי שאגב זה יקחו הברית חדשה שלהם בלי כסף ובכמה ספרי תנ"ך כריכו בסופו ספר ברית חדשה הנ"ז נמצא שכל כונתם הוא זה."
דיון במאירי שפסק כרבי יוסי
נראה מהמאירי שחוץ מזה שהסביר שונה מה הכוונה ספרי מינים שהוא פוסק כרבי יוסי שקודר את האזכרות. ומדוע לא פסק כרב נחמן? ומסביר שהוא מפרש אחרת ספרי צדוקין.
"וראיתי להרב המאירי ז"ל בחידושים למסכת שבת על מה שאמרו בפרק כל כתבי דף קיז עמוד א גופא הגליונים וספרי הצדוקים אין מצילין אותם מפני הדליקה רבי יוסי אומר בחול קודר את האזכרות שבהן וגונזן והשאר שורפן אמר רבי טרפון כו' שאם יבואו לידי שאני שורפן וכו' וכתב הרב המאירי וז"ל ספרי המינין והם שכתבום המינין לעצמן אמר שנשתמדו וכן ספרים שכתבום דרך ויכוח על אמונתם אף על פי שכתובים בהם הרב מקראות של תורה שהם מביאים ראיה לדבריהם אין מצילין אותם וכו' ולא עוד אלא בחול קודר את האזכרות וגונזן והשאר שורפן וכו' ויש פוסקים שאף האזכרות שרוף ע"כ דמבואר בהדיא דהוא פוסק דקודר האזכרות וקשה לדבריו מסוגיא דהשולח הנז"ל דרב נחמן סבירא ליה דספר תורה שכתבו מין ישרף ובודאי דהלכה כדבריו כיון דתלמודא סתם כותיה.
ונראה דהרב קשיא להו קושית התוספות דהקשו שם בגמרא שבת בד"ה ספרי המינין דכתבו אומר ר"י דמיירי בנמצאו ביד צדוקי דאי כתבן צדוקי הוא אמרינן בפרק השולח כתבו צדוקי ישרף ודוחק לומר דאתי כרבי טרפון ולא כרבנן ע"כ וסבירא ליה להרב דגם זה דוחק דמיירי בנמצאו ומשום הכי פירש דמיירי הכא בספרי המינים באמונתם שכתבו לעצמן ומביאין ראיה מפסוקים מתורתינו הקדושה או דרך ויכוח ומביאין ראיה לאמונתם ופסק כרבי יוסי דקודר את האזכרות והשאר שורף משום דהוא ספרי מינין אבל בנידון דידן אין הדין כן.
ורב נחמן לא קאמר אלא בספר תורה דכיון דכותבים הספר תורה להם לפי שיטתם כותבים אי נמי בספר תורה דוקא אמר רב נחמן דישרף משום דצריך קדושה יתירה החמירו יעוין במוהר"א הלוי שם בספר זקן אהרן סימן קע ומוהר"י בן פורנה ז"ל בספר בני חיי כתב דטעמא דהחמירו בספר תורה דוקא הוא משום דבעינן לשמה אבל בספרים שלנו לא החמריו יע"ש בדף ס"ד עמוד א וכתב דכפי זה אתי שפיר ויש לתרץ קושית התוספות יע"ש.
ואילו היה נדפס בימיו שיטת הרב המאירי ז"ל היה מביא ראי המדבריו."
הנוצרים מתכוונים לה'
עוד סברא להקל הוא שבפועל הנוצרים כשהם כותבים את שם ה' בתנ"ך מתכוונים לקב"ה בלבד, ושיש"ו הוא בנו שבא אחר כך. וכן מצרף שהנוצרים עובדים בשיתוף.
"ועוד יש להקל דהנה רש"י ז"ל כתב שם בפרק השולח דישרף משום דודאי לשם עבודה זרה ע"כ והנה הגוים הללו מודים דכל התורה הקדושה שלנו היא תורה מן השמים והשם הכתוב בספר תורה הוא הקב"ה אלא דטעותם הוא דיש"ו הוא בנו ח"ו והחליף הדברים משם השם יתברך, וכמו שכן ידעתי מהם ומיהודים היודעים עיקר דתם וזכורני שזה כמו ארבעים שנה מו"מ (מוקדם ומאוחר) בימי מורינו הרב הגדול מוהר"י המון תנצב"ה בא גר אחד שהיה גלח גדול והיה חכם גדול בתורתינו הקדושה ועל ידי שלמד בתורתינו נתגייר ואמר כן שהם מאמינים בתורתינו שהיא מן השמים והשם הכתוב בספר תורה הוא הקב"ה אלא דהקב"ה עזב אותנו ח"ו וכמה טעיות הם טועים בענין זה וזה על ידי שנתן לב שכתוב בכמה מצות לדורותם חוקת עולם נתגייר.
איך שיהיה כשכותבים השם הוא השם יתברך ויעוין ברבינו ירוחם נתיב יז חלק ה והובא בבני חיי בדברי מוהר"י בן פורנה ז"ל דגוים דבזמן הזה אין עובדים עבודה זרה ועוד כתב שם דיש היתר בזמן הזה להשביע לגוי וכו' ועוד כתב שם דיש היתר דדעתן לעושה שמים וארץ והרב באר הגולה בשו"ע בחה"מ סימן תכה כתב שלא אמרו דטוב שבגוים הרוג אלא לגוים שהיו בזמנם שהיו עובדים כוכבים ומזלות ולא היו מאמינם ביציאת מצרים ובחידוש העולם ובכמה עיקרי הדת אבל הגוים שבזמנינו כל כונתם לעושי שמים וארץ כמו שכתבו הפוסקים והביאו רמ"א באו"ח סימן קכז יעו"ש."
מותר ללמוד ואין צורך לגנוז
מבאר שלא רק שאין חובה לשרוף גם אין חובה לגנוז ומותר ללמוד בספרים המודפסים. וגם לדעת הט"ז העלה שמותר, שכן הוא אסר רק בספר תורה ממש וכשיש אפשרות אחרת ובימיו כל המדפיסים היו גוים.
"ומאחר שכתבנו דאין בנידון דידן בספרים הללו דין ספר תורה דכתבו מין דישרף נשאר לברר אם יגנז. והנה כבר כתבתי משם הפרי חדש ז"ל דיגנז לאו דוקא ומותר לקרות בו ואפילו לדברי הט"ז ביורה דעה בסימן רפא דאסר לקרות בו מודה בתנ"ך הללו דמותר דלא אסר אלא בספר תורה הראוי לקרות בו בציבור דילמא אתו לידי תקלה לקרות בו בציבור כמו שיעויין שם ועוד דכיון דלא אפשר דאין נמצאים תנ"ך לקרות ליחידים ולתינוקות בדפוס ישראל מותר זכר לדבר ספר הפטרות דאמרו בגיטין סף ס דאסור למקרי בשבת וכו' ומסיק תלמודא דמותר משום עת לעשות וכו' ופסקו כן הרי"ף והרא"ש ז"ל ועיין להט"ז סימן רפד ויעויין להרב חקרי לב או,ח סימן נז ובדף קב יעו"ש.
ויעויין להרב ב"ח באו"ח בסי' דמסיק להלכה דאף בספר תורה דכתבו מין אסור לשרוף אלא יגנז ובגירסא שיש בטורים ישנים וכפי זה יש לומר דלדברי הפרי חדש אף בכתבו מין מותר לקרות ודוק וזה לסניף בעלמא דכבר כתבתי דבנידון דידן מותר לכולי עלמא.
איברא דלעניות דעתי יש לתמוה על הפרי חדש דאישתמיט מיניה תשובת הריב"ש בסימן ז דכתב על ספר תורה שנמצא מוטעה בפרשיות פתוחות וסתומות דאין תקנה עד שיסלק כל הדף לדעת הרמב"ם ויצא לו להרמב"ם מברייתא דפרק הבונה וכו' דקתני הרי אלו יגנזו ומשמע ליה דהרי אלו יגנזו קאי אף לפרשיה פתוחה לא יעשה סתומה וכו' ומלשון יגנז משמע דאין תקנה וכו' וכן נימי בגיטין פרק השולח ספר תורה דכתבו גוי יגנז והאי ודאי אין לו תקנה ע"כ דמבואר בדבריו הפך הרב פרי חדש ואף על הרב ט"ז יש לתמוה איך לא הביא סיעתא לדבריו מדברי הריב"ש ואף למה שהביא הריב"ש שם משם הרשב"א דפליג עם הרמב"ם בפרשיה סתומה שעשה פתוחה דיתקן דכתב דאף דקתני יגנז אין הכונה שאין לו תקנה אלא יגנז עד שיתקן וכו' יעו"ש מכל מקום בהאי דהשולח הוא בדוקא יגנז דאי אפשר לומר עד שיתקן כההיא דהבונה דוק.
אבל איך שיהיה בנידון דידן יודו כולי עלמא וכמו שכתבתי בס"ד דהיינו דוקא בספר תורה קתני יגנז דלא ליתו לידי תקלה לקרות בו בצבור כדברי הט"ז או דלא יהא להם שם ולמעשיהם כדברי הרמב"ם וכמש"ל או משום קדושת ספר תורה החמירו או כמו"ש לדעת הראב"ן ז"ל."
לא מוכרח שההגהות שעשו הם דברי מינות
"ואבוא היום למה שכתבו כבוד רבנותם דמצאו דברי מינות בפרהסיא דהיינו שבסוף פרשת בהעלוך בפסוק "ותמונת ה' יביט" כתוב בהגהות שלהם "ותמונות ה' יביט" ובספרים שהובאו כאן בקושטא לא יש הגהה זאת. ואף לספרים דיש הגהה הנ"ז אין כאן כפירות בפרהסיא דאפשר דהכונה דמשה רבינו עליו השלום היה מביט באספקלריא שאינה מאירה ובאספקליא המאירה ועוד אמרו רבותינו דבים נדמה הקב"ה לישראל כגבור עושה מלחמה ובמתן תורה נדמה כזקן והדברים עתיקים ודוק.
ואפשר דמצאו הגהה זאת באיזה ספרים וכן מה שכתבו בתהלים סימן קט "אתה ה' עשיתה" דכתוב בהגהה "עשיתם" אינו דברי מינות דקאי לאויבי דוד דכל המזמור הוא בלשון רבים ואני הייתי חרפה להם יראוני ינעון ראשם. וכן מה שכתבו בעזרה סימן ב "אנשי בית אל" בשני תיבות ובהגהה כתוב "ביתאל" בתיבה אחת לא מצאנו מה כפירות שייך בזה וכן מה שכתבו רו"ם (רום מעלתכם?) היה דבספר תהלים יש שתי וערב לא ראינו שתי וערב ומה שכתבו בריש המזמור כזה (X) אינו שתי וערב אלא אות מאות לאטין שכותבים למספר שכן אמרו לנו היהודים הלועזים היודעים וכן מה שכתבו רו"ם דאסור לזכותם וליטול צדקה מהם דנותנים כח לסטרא אחרא לעניות דעתי זה אינו דכיון דבכסף מלא אנו לוקחים מהם דאין רוצים למוכרם פחות מי"ב גרושים אף אם הם שהוא בזול אין כונתם לצדקה אלא כדי שיקחו אגב זה הברית חדשה יש"ו וחטאת הוא להם. העולה מכל מה שכתבתי לעניות דעתי בסייתא דשמיא דמותר לקנות מהם ולקרות בהם הנראה לעניות דעתי כתבתי מקוה רחמים אלהים חיים.
שמואל חיים ס"ט."
הסכמת הרבנים אליהו עניו ושבתי בן שוהם לפסק
"אנחנו הבאים על החתום ראה ראינו מה שכתב הרב המובהק המורה עליון הי"ו על דבר הספרים הנ"ז שמורת לקרות ואינם טעונים אפילו גניזה ודבריו אינם צריכים חיזוק ולפי רוב הענוה רצה לעמוד על דעתינו בנדון הנ"ז ורוצים היינו להשתעשע בד"ק אך אין הפנאי מסכים האמנם לענין דינא הרי אנו מסכימים עמו שמותר לקרות בספרים אלו ואינם טעונים אפילו גניזה ופינו כפיו ועל דבר אמת חתמנו שמותינו בשלהי ח' רחמים מ"ש פ"ז וקיים.
אליה עניו ס"ט. שבתי בן שוהם ס"ט."
2 טעמים להקל ללמוד בתנ"ך נוצרי
בני יונה רפא, א
מביא שני טעמים להקל ללמוד בחלק התנ"ך המחובר לברית חדשה: 1) הדפסתם היא במטרה למכור ולאו דווקא במחשבת עבודה זרה, 2) הבעיה בכוונת עבודה זרה זה כאשר הסופר חושב מחשבת עבודה זרה, אבל בהדפסה אין מחשבה למדפיס וזה כמעשה קוף בעלמא.
"בדין הני חומשין שנדפסו על ידי עובדי כוכבים ומזלות ואפילו מינין שבהם ואין נמנע מקרוא בהן, לכן נבאר הנראה לעניות דעתי בזה, … אבל עדיין צריך עיון בהני שנדפסו מידי כהנים העובדין לעבודת קראים דהני ודאי דינייהו כספרי ישראלים הפושעים דבעי שריפה ולא מהני בהו מאי דודאי נדפסו גם כן אדעתא דישראל וכו' דבישראל פושע לא מהני כונתו למכו רלישראל, דאם לא כן גם בישראל פושע הוי ליה למימר שיקרא בספר תורה הנמצא בידו דאיכא ספק ספיקא לדעת רש"י, אלא ודאי אף אם כתב אדעתא דישראל נאמר דסתם מחשבתו לעבודה זרה, ואפשר לומר דגם בפושעי ישראל כל שידעינן שכתבו אדעתא לממכרינהו לישראל אמרינן דלאו לשם עבודה זרה כתבו, אלא דבסתם כיון דאינהו צריך להו תלינן טפי דלעצמו כתבו, וגם כיון דאיכא בפושעי ישראלים דידעי לכתוב כתב עברית לינן בהו, דודאי לא שכיח דישראל ימכור להם ספר תורה, ולגרבי לא חיישינן וגם למציאה ליכא למיחש דאיך תאבד ספר תורה, לכן תלינן במידי דשכיח לאפוקי אינו ישראל דליכא כל הני, ומכל שכן לדעת תוספות דלאו משום ספק ספיקא אתינן עליה ומהאי טעמא יש פוסקים בתפילין דכתבן ישראל פושע יגנז כדאיתא לחד גירסא יעיין עליהם בבית יוסף ונמצא באלו הנדפסים מהם אף שהם בני גניזה רשאים למגמר מהם וכמ"ש לעיל.
ולעיל (בסימן רעא באות ה') כתבתי דעסק דפוס לא מקרי כתב בזה דנאמר שיהיו כספרי פושעי ישראלים ספרים הנדפסים מהם דודאי אינהו מעשה קוף עבדי ביה ועבדיינו עושים, על ידי כך נראה לי היתר דברים אלו אשר נהגו מימי עולם, ועל כל פנים שומר נפשו ירחק מאלו הספרים הנדפסים מצד אחד עברים ומצד אחד מגופן שלהן דאלו ודאי לאו אדעתא דישראל הדפיסו כלל וחזותן מוכיח על פניהם, ואף שיש לצדד גם כן צדדי היתרים אלו בהם, ועיין בשו"ת חוית יאיר (סוף סימן קפד) אשר נתקשה קצת מאלו דברים."
מהר"ם שיק או"ח סו
מתיר לקרוא בחלק התנ"ך המודפס (בעל נפש ירחק).
השאלה
נשאל האם מותר ללמוד מחלק התנ"ך שבברית החדשה לאחר שמוציא את החלק של הברית החדשה. הרב ששאל את המהר"ם הורה לאסור ושיש לשרוף את התנ"ך:
"ספר תנ"ך שהדפיסו המיסיאנערין וכרכוהו עם ספר שיקוץ שלהם, אי מותר ללמוד בו אחר שמסירין שיקוץ שלהם ונשאר התנ"ך לבדו?
להרב הנ"ל
ואשר בדק לן עוד בשאלתו, לאשר בעיר לאנדאן נתחברו מומרים נקראים מיסיאנערין, וכל כוונתם שתתפשט דת הנוצרים, והעתיקו ללשוננו [הקדושה] ביבלי שלהם בשם תורה חדשה, והדפיסו תנ"ך שלנו ושיקוץ שלהם בכרך אחד, אי רשאין להסיר השיקוץ שלהן וללמוד מתוך התנ"ך. ומעלתו נ"י כתב שיש לו ראיות שדינם בשריפה, ולא כתב הראיות."
חלק המינות יש לאבד
מביא את דעתו שחלק התנ"ך שבספר מותר ללמוד בו ואין לאבדו, אבל חלק הברית החדשה שבו מצוה לאבד:
"ולפענ"ד נראה בעזה"י דאסור לשורפם. דהנה דבר זה לא שמעתי מדברי הפוסקים, אבל כיוצא בזה שמענו בספר בני יונה [יור"ד] בסימן רע"א [ס"ק ה'] ובסימן רפ"א [ס"ק א'] שכתב ללמד זכות על שאין נמנעים ללמוד בספרים הנדפסים על ידי מינין או כוהני הקראים, יעויין שם, ויבואר לקמן אי"ה.
זה פשיטא לן דספרי אפיקורסים שכתוב בהם דעותיהם הנפסדות, לכולי עלמא מצוה לאבדם. דבפרק קמא דחולין דף י"ג [ע"א] תניא שחיטת מין וכו' ספריו ספרי קוסמין וכו', יעויין שם בפרש"י. ולכאורה קשה דתלה תניא בדלא תניא, דהיכן תנינא דספרי קוסמין מאי דינם. ונראה דספרי קוסמין היינו ספרי המירם דתנן סוף מסכת ידים [פ"ד מ"ו], וכפירוש הרמב"ם שם, שכתוב שם דעותיהם לחלוק על הדת של תורתינו הקדושה. ואלו פשיטא לן דמצוה לאבדם מקרא [דברים י"ב ג'] ד'ואבדתם את שמם' וגו', ושפיר תלה בהם. וברמב"ם סוף פרק מקום שנהגו [פ"ד מ"ט] גבי ספר רפואות שגנז חזקיה, צריך לומר דלא דמי ממש לספרי קוסמין, רק שבאו על ידם לכלל טעות, ולכך רק גנזם ולא איבדם…."
מביא שהבני יונה התיר לקרוא בחלק התנ"ך שהדפיסו המינים כי כשכותבים על דעת למכור לא כותבים על דעת עבודה זרה. היתר זה נכון רק לדעת רש"י ולא לרמב"ם, וגם אותו דוחה המהר"ם שיק מפני שרואים שהם מדפיסים את הספרים כדי להשפיע:
"על כל פנים, לפי מה דמפורש דלהרמב"ם בכל אפיקורס שכתב ספרי תנ"ך ישרף, ולהטור ושלחן ערוך דווקא באדוקין לעבודה זרה. ויש לומר לכאורה עוד נפקא מינה. דהנה הבני יונה [סימן רפ"א ס"ק א' שם] כתב טעם להתיר בספרים שהדפיסו המינים, דאיכא למימר, דהיכא דכותב על דעת למכור, לא אמרינן שכתבו לשם עבודה זרה. ולפי האמור יש לומר, דלהרמב"ם אפילו הכי אמרינן דישרף, כדי לאבד שמם וזכרם, כיון דבוודאי לא קידשו. ואם כן לפי מה שהסכימו בטור ושולחן ערוך כדעת רש"י וסייעתו, יהיה אפשר לומר כהיתר הבני יונה הנ"ל. (וראיתי ברש"י בגיטין דף מ"ה ע"ב ד"ה מין שכתב וכו', מין, יהודי שאינו מאמין בדברי חכז"ל, ואחר כך כתב הטעם משום שכותב לשם עבודה זרה. וזה תימה, דהרי עבודה זרה כתיבא ותנינא, וכי משום שאינו מאמין בדברי חכז"ל יכתוב לשם עבודה זרה. והכסף משנה בפרק א' מתפילין [הלכה י"ג] והבית יוסף [אורח חיים] בסימן ל"ט הביא בשם רש"י בגיטין דיבור אחר, וצריך עיון). אמנם בנידון שלנו אין היתר הבני יונה מועיל. דהרי כאן אף על גב שכותבין למכור, מכל מקום חזינן דדעתם שיתפשט כוונתם ומחשבתם, ואיכא למימר אדעתא דידהו כתב. ונפל היתר זה בבירא אפילו לדעת השלחן ערוך."
מביא היתר נוסף מהבני יונה ללמוד מחלקי התנ"ך מפני שהוא מודפס. הוא דן בהיתר זה, ומסיק שמפני שבפועל מי שמדפיס הוא לא במטרה לעבוד עבודה זרה, אלא פועל ולכן אין לו כוונה של עבודה זרה:
"ועתה נבוא להיתר השני. דהנה מכל האמור למעלה, היינו אם הספרים היו נכתבים, אבל ספרים שלנו שהם בדפוס, כתב בספר בני יונה [סימן רע"א ס"ק ה' וסימן רפ"א שם] עוד היתר, דהדפוס מעשה קוף בעלמא הוא. והנה סברתו דדפוס מעשה קוף בעלמא נינהו, לא נראה מדברי הפוסקים. דבתשובת רמ"ע מפאנו סימן צ"ג רצה להתיר גט הנדפס, ובגט בעינן 'וכתב' [דברים כ"ד א']…
אמנם כל הנ"ל אם הם עצמם המדפיסים, אבל לפי הנראה אין כת הרשעים ההם מדפיסים בעצמם, אלא הם הבעלי דברים, ובעלי הדפוס אחרים הם, והפועלים בעבידתייהו טרידי ואינם מכוונים לשם עבודה זרה, וזה מחשב וזה עובד קיימא לן בחולין דף ל"ח [ע"ב] וביורה דעה סימן ד' [סעיף ג'] דלא אמרינן, אם כן שוב איכא למימר דתליא, דלדעת הטור ושלחן ערוך וסייעתיה דהטעם משום שכותבין לעבודה זרה, כאן לא שייך זה, ולהרמב"ם אפשר דאסור משום שנקרא על שמם, ומכל מקום אין לאבדם, דהרי בגוי שכתב שם כתב דיגנז, והכא נמי אם נודע ויתברר שהפועלים אחרים הם, אם כן ספריהן כשאר ספרים שהדפיסו גוים וקרינן בהו ואסור לאבדם. ודבר זה צריך להתברר מי הוא הפועל. כל זה כתבתי לפלפול ולא למעשה. ובוודאי בעל נפש ירחיק מהם.
ואקצר ואסיים בברכה כאות נפשו ידידו.
הק' משה שיק מברעזאווע.
ולפי המבואר, ספרי תנ"ך שביארו ותירגמו החדשים שיש בהם חשש כפירה, אם אמנם שאין לקרות בביאורים ותרגומים ההם, אבל המקרא ופרש"י והמפרשים הראשונים אין לאבד, כן נראה לפענ"ד."
ציץ אליעזר טו, לב, ג
מתיר לקרוא בחלק התנ"ך
מביא את דעת המהר"ם שיק וכותב שכך דעת עוד פוסקים:
"(ג) בסי' פ"ה סוף סעי' ב' מביא בשם שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' ס"ו שנשאל על אודות מסיונרים שהדפיסו תנ"ך שלנו ושיקוץ שלהם בכרך אחד אם רשאין להסיר השיקוץ שלהם וללמוד מתוך התנ"ך, ושכותב לחלק בין כתבו נכרי או יהודי אפיקורס שצריך לגונזם, ובין יהודי מין שצריך לשורפן.
וברצוני להעיר שציטטה זאת איננה משקפת מסקנתו של המהר"ם שיק ז"ל בתשובתו שם מה שהסיק להלכה בזה, כי המהר"ם שיק מלבד מה שכותב כשלעצמו לצדד צדדי היתר אילולי שמדברי האחרונים לא משמע כן, כותב בסיפא דדבריו שכל הויכוח בזה הוא אם המיסיאנרים בעצמם הם המדפיסים, אבל לפי הנראה אין הכת הרשעים ההם מדפיסים בעצמם אלא הם הבעלי דברים ובעלי הדפוס אחרים הם והפועלים בעבודתייהו תרידו /טרידו/ ואינם מכוונים לשם ע"ז, וא"כ זה מחשב וזה עובד לא אמרינן, ורק להרמב"ם אפשר דאסור משום שנקרא על שמם ומ"מ אין לאבדם דהרי בגוי שכ' שם כ' דיגנז, לכן מסיים ופוסק בזה"ל: וה"נ אם יודע ויתברר שהפועלים אחרים הם א"כ ספריהם כשאר ספרים שהדפיסו גוים וקרינן בהו ואסור לאבדם עכ"ל, הרי דס"ל להמהר"ם שיק דלהלכה קרינן בהו, ורק מוסיף לאחר מיכן וכותב, דאבל למעשה בודאי בעל נפש ירחיק מהם [ואגב, בהפלוגתא שבין הדברי חיים וחמיו שכבו' מזכיר בדבריו, מכריע המהר"ם שיק שם כחמיו כדיעו"ש].
וכהאמור ס"ל גם הגר"ש קלוגר ז"ל בספרו שו"ת שנות חיים בשו"ת סתם סי' מ"ב, דאם הם אין עושין בעצמו רק מדפיסין ע"י אחרים הר"ז דומה למה דאמרינן דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן, ולכן מסיים דדעתו נוטה להתיר ולמצוא בכך זכות לרבים בלי ימצאו עיון בלי דעת, וכהמהר"ם שיק מסיים גם הגרש"ק וכותב, דאבל בעל נפש ודאי יזהר מהם ומספריהם, ובפרט אם נדפסו מצורף לטמא ימ"ש, ודאי ראוי ליזהר בזה במה דאפשר עיין שם [ויעוין בס' לקוטי תשובות ח"ס (לנדון תשכ"ה) סי' פ"ב שנדפסה תשו' מעניינת מהמהר"ם שיק ז"ל (מכת"י) על אודות ספרי הרמ"ד, ודעת הח"ס עליהם עיין שם].
וכדאי לציין שהרבה מגדולי הספרדים התירו לקרות בהם, יעוין בשו"ת שער אשר ח"א חיו"ד סי' ט"ו, ושדי חמד מע' ד' בפאת השדה סוף כלל ל"ח, ויעוין עוד בשדי חמד מע' ס' כלל ז' שמביא גם מחמירים וכמו"כ מ"ש מזה בספרי צ"א ח"ט סי' ו' אות ה' ובהשמטות במפתחות שם עיין שם."
יחוה דעת ג, עט
"שאלה: ספר תנ"ך שנדפס על ידי מסיונרים עם הברית החדשה, האם מותר לישראל לקרוא בספר התנ"ך הזה לאחר שיסלק ממנו את הברית החדשה?
תשובה: הרמב"ם (בפרק ו' מהלכות יסודי התורה הלכה ח') כתב, כל כתבי הקודש ופירושיהם וביאוריהם אסור לשורפם או לאבדם ביד. במה דברים אמורים בכתבי הקודש שכתבם ישראל בקדושה, אבל אפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה, שורפים אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם, ולא כתבו לשמו, אלא הוא מעלה בדעתו שזהו כשאר הדברים, והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם, ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורסים ולא למעשיהם. אבל כתבי הקודש שכתבם עובד כוכבים יגנזו ע"כ. וכיוצא בזה כתב המאירי (שבת קט"ז ע"א). ולכאורה יש ללמוד מכאן לאסור לקרות בספרי תנ"ך שנדפסו על ידי מסיונרים. וכן העלה הגאון רבי אליה הלוי, בשו"ת זקן אהרן (סימן ק"ע), שאסור לקרות בחומשים ולהתפלל בסידורים הנדפסים על ידי נוצרים. ולמד כן מדברי הרמב"ם הנ"ל. אולם הגאון רבי יעקב בן פורנה בתשובה שהובאה בספר בני חיי ביורה דעה (סימן רפ"א) העתיק תשובת רבי אליה הלוי הנ"ל, וכתב, ואבותינו ספרו לנו שמנהגם היה מדורות הראשונים להקל בזה מעת שהומצא הדפוס ונתגלה לאור עולם, ואין פוצה פה לחוש לכל זה, ובודאי שעל כל כיוצא בזה נאמר מנהג ישראל תורה הוא, שאילו היו סוברים רבותינו אשר מפיהם אנו חיים שיש צד איסור בדבר, לא היו עוברים על זה בשתיקה. ולכן נראה שלא כתב כן הרמב"ם אלא לגבי ספר תורה שצריך כתיבה לשמה, אבל חומשים וסידורים שנדפסו על ידי גוים כשרים לקרות ולהתפלל בהם עכת"ד. גם הגאון רבי יונה לנד – סופר בספרו בני יונה (סימן רע"א) כתב ללמד זכות על הנוהגים לקרוא בספרי תנ"ך שנדפסו על ידי מינים, שדוקא ספר תורה שנכתב בכתב יד על ידי מין, מצוה לשורפו, אבל ספר שנדפס בדפוס, אינו נחשב ככתיבה, ומעשה קוף בעלמא הוא, ולכן גם אם נדפס על ידי מין מותר לקרות בו ע"כ. ובשו"ת מהר"ם שיק (חלק או"ח סימן ס"ו) העיר על דברי הבני יונה, שאף שהמהרשד"ם (חלק יו"ד סימן פ"ד) נראה שסובר כדבריו שהדפוס אינו נחשב ככתיבה לענין ספרי תורה תפילין ומזוזות וגיטין, אבל הרמ"ע מפאנו בתשובה (סימן צ"ג) סובר, שהדפוס נחשב ככתיבה לכל ענין. וכן כתב הטורי זהב ביורה דעה (סימן רע"א). וכן העלה המהר"ם בן חביב בגט פשוט (סימן קכ"ה ס"ק ט"ו). אלא שיש לומר טעם אחר להתיר, שנראה שאין המינים בעצמם מדפיסים את התנ"ך אלא הם בעלי העסק, ובעלי הדפוס אנשים אחרים הם, וגם הפועלים טרודים במלאכתם ואינם מכוונים לשם עבודה זרה, וזה מחשב וזה עובד לא אמרינן, כדאיתא בחולין (ל"ח ע"א) ע"כ."
ומביא רבים שפסלו ספר תורה מדפוס, כך שטענת הבני יונה מתחזקת:
"ובאמת שרבו הפוסקים שפוסלים ספר תורה שנעשה בדפוס. וכבר האריך למעניתו הגאון רבי ישמעאל הכהן בשו"ת זרע אמת (חלק יו"ד סימן קי"ז), והעלה שהעיקר כדברי הבית חדש והכנסת הגדולה והפרי חדש באורח חיים (סימן תרצ"א), שכתבו לפסול ספר תורה שנעשה בדפוס, ושכן דעת המשאת בנימין (סימן צ"ט). ואף הרמ"ע מפאנו שצידד להכשיר לא סמך על זה למעשה, ושכן עיקר להלכה שהדפוס פסול בספר תורה תפילין ומזוזות ע"כ. וכן העלה בספר עקרי הד"ט (חלק או"ח סימן ל"ו אות נ"ג). וכן כתב בספר אניה דיונה (פרק י' אות ו'). ובקסת הסופר (סימן כ"ח אות ז'). וכן הלכה רווחת. ולכן יש מקום לחלק בין כתיבת יד לדפוס גם לענין זה כדברי הגאון בעל בני יונה הנ"ל."
ומביא פוסקים נוספים שפסקו כבני יונה:
"וכן הגאון רבי שמואל חיים בשו"ת שמן המשחה (סימן ו') העלה להתיר לקרוא בספרי תנ"ך אלה, וחילק בין הכתיבה לדפוס, והסכימו עמו שם גאוני קושטא רבי אליהו עניו ורבי שבתי בן שהם, זצ"ל, וכן העלה בכחא דהיתרא ראש רבני שאלוניקי הגאון רבי אשר קובו בשו"ת שער אשר (חלק יו"ד סימן ט"ו). ואמנם הגאון רבי דוד אמאדו בספר עיני דוד על הרמב"ם (בפרק ו' מהלכות יסודי התורה) חולק על רבני קושטא הנ"ל והעלה להחמיר. אולם אין דבריו מוכרחים להלכה. והגאון רבי רחמים חויתה הכהן בספרו זכרי כהונה (מערכת ח' אות י"ג), העיד בגודלו שכן פסק להקל בזה להלכה ולמעשה הגאון רבי ישועה בסיס, ראש רבני תוניסיה, ושכן דעת הגאון רבי אברהם חגאג מחבר הספר זרעו של אברהם ע"כ. וכן פסק הגאון ר' יוסף נסים בורלא, אב"ד ירושלים, בספר לקט יוסף (מערכת ס' אות ח'). ושכן הורו בית דין הצדק בירושלים ת"ו, וכדעת רבני קושטא שהתירו ע"ש. והגאון רבי שלמה קלוגר בספר שנות חיים בשו"ת סת"ם (סימן מ"ב) נשאל בנידון התנ"ך שנדפס על ידי הכומרים בלונדון, וחיברו עמו ברית החדשה, והעלה שמעיקר הדין דעתו נוטה להתיר, משום דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן, ויש גם לצרף בזה שהנכרים בזמן הזה אינם בחזקת עובדי עבודה זרה. ומכל מקום בעל נפש יזהר מזה כמה שאפשר ע"כ. וראה עוד בשו"ת הלכות קטנות חלק א' (סימן ט"ו), ובשו"ת דברי חיים חלק ב' (חלק יו"ד סימן ס'), ובשדי חמד (מערכת ס' כלל ז'), ובשו"ת מנחת יצחק חלק ו' (סימן קי"א). ובספר נתיבי עם חלק ב' (עמוד כ"ד)."
מסקנתו שמעיקר הדין מותר לקרוא מהתנ"ך בצורה ארעית והמחמיר תבוא עליו הברכה:
"בסיכום: מותר מעיקר ההלכה לקרוא באופן עראי בספר תנ"ך שהודפס על ידי מסיונרים, ובלבד שיסלק ממנו את הברית החדשה הנלוה עמו. והמחמיר תבוא עליו ברכה."
לימוד הברית החדשה
הרמב"ם – למד בספרי עבודה זרה
רמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק ב, ב-ג כתב שאין ללמוד מספרי עבודה זרה וספרי כפירה שמפני שהם מטים את המחשבה לכפירה:
"ספרים רבים חברו עובדי כוכבים בעבודתה היאך עיקר עבודתה ומה מעשיה ומשפטיה, צונו הקדוש ברוך הוא שלא לקרות באותן הספרים כלל ולא נהרהר בה ולא בדבר מדבריה, ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור שנאמר אל תפנו אל האלילים, ובענין הזה נאמר ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא אף על פי שאין אתה עובדה שדבר זה גורם להפנות אחריה ולעשות כמה שהן עושין שנאמר ואעשה כן גם אני.
וכל הלאוין האלו בענין אחד הן והוא שלא יפנה אחר עבודת כוכבים וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה הרי זה לוקה, ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו, כיצד פעמים יתור אחר עבודת כוכבים ופעמים יחשוב ביחוד הבורא שמא הוא שמא אינו, מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא היא אינה, ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה, ואינו יודע המדות שידין בהן עד שידע האמת על בוריו ונמצא יוצא לידי מינות, ועל ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים, כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת, כך אמרו חכמים אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות, ולאו זה אף על פי שהוא גורם לאדם לטרדו מן העולם הבא אין בו מלקות."
אולם במורה נבוכים (ג, כט) הרמב"ם מעיד בעצמו שקרא ספרי עבודה זרה:
"ידוע שאברהם אבינו ע"ה גדל באמונת הצאב"ה ודעתם שאין אלוה רק הכוכבים, וכשאודיעך בפרק הזה ספריהם הנמצאים עתה בידינו אשר נעתקו ללשון הערב ודברי הימים שלהם הקדומים ואגלה לך דעתם מהם וענייניהם, … תמצא זה הענין מבואר כן בספר הנקרא העבודה הנבטי"ה, ולא זכרו מה שבא בספרינו הצודקים ולא מה שבא אליו מן הנבואה, מפני שהם מכזיבים אותו לחלקו על דעתם הרע, … תמצא זה כלו כתוב בספריהם אשר אעירך עליהם, … ואתה תמצאם זוכרים בספריהם אשר אני עתיד להודיעך אותם, שהם היו מקריבים לשמש אלהיהם הגדול שבעה עטלפים ושבעה עכברים ושבעה שרצים אחרים בקצת העניינים, ויספיק באלו תועבה לטבעים האנושיים, א"כ כל המצות שבאו באזהרה מעבודה זרה וכל הנתלה בה וכל המביא אליה או המיוחס לה, הם מבוארות התועלת, מפני שהם כולם להציל מן הדעות הרעות המטרידות מכל מה שיועיל בשני השלמיות בענייני השגעון ההם אשר גדלו עליהם אבותינו וזקנינו, כמו שנאמר ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים, והם אשר אמרו הנביאים הצודקים בהם ואחרי התוהו אשר לא יועילו הלכו, … והנה אשלים זה הענין אחר זה, ואשוב אל כוונתי עתה, ואומר שהרבה מן התורות התבאר לי עניינם והודיעני סבתם, עמדי על אמונת הצאב"ה ומעשיהם ועבודתם, כמו שתשמע כשאבאר עלת המצות ההם אשר יחשב בהן שאין סבה להן, ואני אזכור לך ספורים אשר יתבאר לך מהם כל מה שידעתיו אני מאמונת הצאב"ה ודעותם, עד שתדע באמת אמתת מה שאומר אותו בנתינת סבת אלו התורות, הספר הגדול בזה ספר העבודה הנבטיי"ה העתקת אבן וחשיי"ה, ואני עתיד להודיעך בפרק יבא למה שמו הצאב"ה אמונותיהם כתובות עם עבודת האדמה וזה הספר מלא שגעונות עובדי עבודה זרה, …וכיוצא באלו ההבלים הרבה יביאם בענין ספור בנפלאות הצמחים וסגולות עבודת הקרקע עד שיטעון במופתים ויביא לחשוב שהם ישלמו בתחבולות, ומהבלי הספר ההוא שאילן האמלוי מן האשרות ההם אשר היו עושים אותם כמו שהודעתיך, … אף על פי שכיוצא בך אין צריך הערה על זה כי כבר עלו בידך מן החכמות מה שימנע שכלך מהתלות בו שגעונות הכשדיים והכלדיים והצאב"ה הערומים מכל חכמה שהיא חכמה באמת, אלא שאני הזהרתי מזה לשמור זולתך, כי הרבה יטה ההמון להאמין ההבלים, ומן הספרים ההם ספר האסטמכוס המיוחס לאריסט"ו וחלילה לו מעשותו וחס, וכן ספר הטלסמאות אשר מהם ספר טמטם וספר השרב וספר מעלות הגלגל והצורות העולות בכל מעלה מהם, וספר מיוחס ג"כ לאריסט"ו בטלסמאות, וספר מיוחס לחרמס וספר יצחק הצאבי בטעון בעבור דת הצאב"ה, וספרו הגדול בנימוסי הצאבה ופרטי דתם וחגיהם וקרבניהם ותפלותיהם וזולתו מענייני אמונתם, אלו כלם אשר זכרתי לך הם ספרי עבודה זרה אשר נעתקו ללשון הערבי, אין ספק שהם חלק קטן מאד ממה שלא נעתק ולא נמצא גם כן אך אבד ברוב השנים, ואלו אשר הם נמצאים אצלנו היום יכללו רוב דעות הצאב"ה ומעשיהם המפורסם קצתם היום בעולם, ר"ל בנין ההיכלות, ועשות הצורות מן המתכות והאבנים בהן, ובנין המזבחות והקריב עליהם זבחים או מיני מאכל, ולחוג חגים ולהתקבץ לתפלות ולמיני עבודות בהיכלות ההם, וישימו בהם מקומות מכובדים מאד יקראו אותם היכל הצורות השכליות, ולעשות הצורות על ההרים הרמים וגו', ולהגדיל האשרות ההם ולהקים המצבות וזולתם ממה שתעמוד עליו מאלו הספרים אשר עוררתיך עליהם, וידיעת הדעות ההם והמעשים ההם הוא שער גדל מאד בנתינת עלת המצות, כי תורתנו כלה שרשה וקטבה אשר עליו תסוב, הוא למחות הדעות ההם מן הלבבות וזכרם מן המציאות, ולמחותם מן הלבבות אמר פן יפתה ללבבכם וגו' אשר לבבו פונה היום וגו', ולמחותם מן המציאות אמר כי את מזבחותם תתוצון ואשריהם תשרפון באש ואבדתם את שמם וגו', ונכפלו שני העניינים האלה במקומות רבים, והוא היה הכונה הראשונה הכוללת לכל התורה כלה, כמו שהודיעו אותנו ז"ל בפירושם המקובל לאמרו ית' את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה, אמרו הא למדת שכל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כלה וכל הכופר בע"ז כמודה בכל התורה כולה, והבן זה:"
תפארת ישראל סנהדרין י, ח
"ח) בספרים החיצונים. כספרי (האמעער), וספר דתות של ע"ז, וספרי שאר אפיקורסים וכולן דוקא בקורא בהן קבע, אבל בדרך עראי, המאמין לא יחוש מלקרות בהן, כדי לידע מה להשיב לאפיקורוס, ובפרט בביהכ"ס ראוי לת"ח לעיין בהם (לחם שמים), אמנם דברי חשק (שזכר הר"ב) גם שם אסור, [ומה שכתב עוד הר"ב שקריאת דברי הימים של עכו"ם וצייטונג נמי בכלל זה, תמוה מאד, דהא מנ"ל, ואינו רק בכלל שיחת חולין ודברים בטלים שעובר בעשה, (כיומא די"ט ב'), וגם הא נ"ל דבאקראי שרי דאל"כ מה שבח שבחו לריב"ז (סוכה דכ"ח א') שלא שח שיחת חולין מעולם, והרי אפי' בשבת רק להרבות בשיחות חולין אסור (כא"ח ש"ז ס"א), וכ"כ אדברי בן סירא אמרי' בש"ס דרק אסור לקרות בו (ופשוט דזה נמי דוקא בקבע אסור, אבל שלא יהיה להקורא חלעה"ב לא שמענו בשום דוכתא, מיהו בביהכ"ס פשוט דהכל שרי, ורק דברי חשק אסור שם) אב"י והרי הרמב"ם פ"ב מעכו"ם ה"ב החמיר מאד מלקרות בספרי עכו"ם, והוא עצמו כ' במורה נבוכים ח"ג פכ"ט שקרא כל החיבורים הנ"ל, אע"כ כדברי ע"ר שליט"א, או דלהתלמד שרי, וכנטיעת קשואין, סנהדרין (ס"ח א') וצורת לבנות בר"ה (דכ"ד ב')]:"
אחרונים שעסקו בכך
הרב שמריה מנשה הכהן אדלר, שו"ת מראה כהן קפו כתב בחריפות נגד רב שלימד ברית חדשה לתלמידיו:
"ולאחר שביארתי בסימן הקדום ממקור תורה שבכתב ושבעל פה ולהלכה ברורה ומוסכמת דלימוד שפות ומדעות בקודם שימלא כריסו בתורה הוא בגדר עבודה זרה ובפרט למי שירצה לשמש בקודש בתור רב מצאתי לנחוץ לפרסם ב' ענינים אשר כל השומע תצילנה שתי אזניו מגודל צדקת וקדושת הקהילה חרדית דפה לונדון דמחוברין עמה כל היראים והחרדים והחסידים מינים ממינים שונים ובתוכם גם הנקראים אגודת ישראל כלומר בלימוד דף היומי וזהו החלי.
הנה בשנת ה' אלפים תרפ"ב הציע רעוורענד מאן דהוא בלשון הקודש, הוא רב רחמנא ליצלן מרע-בנים כאלו, גרין שמו, וסימנא מלתא ושמא גרים ברכות ז' עמוד ב ירוק אדום הוא היינו משורש עשו שהיה אדמוני ויען כי נותן לקח ומגדל ילדי ישראל לתורת דופי ואמונה טפלה שלו הציע גם כן לפני רב הכולל ובית דינו דפה לונדון וכל מלכות בריטניא להתירו ללמוד עם תלמידיו ברית חדשה ובלע"ז "דעס נייע טעסטאמענט" ומענה בפיו דאין כוונתו להכניסם בלמודו זה בבריתו של אמונת הקתולי הנוסדה על ידי ישוע הנוצרי כי אם בכדי שידעו מה להשיב לאפקורוס ומטעם וסברא זו נמנו וגמרו הבית דין לכל מדינת בריטניא להתירו בלימוד הנ"ל וכפי אשר שמעתי מידידי הנכבד רבי משה שווארץ היה גם המורה הראשי למדרש הרבנים דפה לונדון "זושאיש קאלעדזש" בלע"ז הנקרא ד"ר ביכלר גם הוא נמנה לדבר מצוה רבה כזו להתיר ללמוד עם תלמידי רעוורענד גרין ברית חדשה הנ"ל דעל ידי זה יחונכו ויגודלו להיות יהודים טובים. באחת אפשר לדונם לכל החבריא קדישא הנ"ל לכף זכות… דעל ידי זה דתלמידים הנ"ל על ידי לימודם בברית חדשה יהיו ליהודים טובים ויזכו להיות בגן עדן אז מובטחים גם המה שלא יהיו על כל פנים בגיהנם כמאמר חז"ל שלא יהיו תלמידיו בגן עדן והוא בגיהנם תיתי להו זכות גדול זה בכחא דהתירא כזו. ומה מאוד יש להתאונן על גודל שפלות וחילול השם מרשעים כאלו עד דכומר אחד פרסם בעיתון אנגלי דלפי שיטת המתירים הנ"ל מסברא נמי להנהיג לימוד תורת הבלשובים בכל בתי ספר של מדינת אנגלי בכדי דהתנוקות ידעו מה להשיב להבלשובים בוויכוחם עמהם… אוי לאזנים שככה שומעות דכומר הוכרח בעיתון יומי לגלות למוסר אזנם ואלה רועיך ישראל ובאמת לא היה מכל הרבנים המכנים עצמן יראים ומכהנים בתור מגידים ורבנים במדינה זו לצאת במחאה עצומה וגלויה ולהכותם ורדפם עד חרמה ולוא אני כהן הדיוט ואינני ממלא ידי ב"ה לכהן פה בתור רב וכתבתי מכתב תמרורים ואזהרה להרב הכולל ובית דין המתירים אז כבר היו מכניסים תינוקות של בית רעוורענד גרין בבריתו של ברית חדשה זהו עובדא חדא".
מכירת ברית חדשה וקוראן
תוספות, רא"ש, תרומה – לא מוכרים ספרים פסולים משום לפני עיוור
עבודה זרה יד, ב
"רבי מאיר אומר: אף דקל טב, חצב ונקלס – אסור למכור לעובדי כוכבים".
תוספות (שם)
התוספות (ע"ז יד, ב "חצב") לומד שמטעם "לפני עיוור לא תתן מכשול" שאסור למכור לגוים ספרי עבודה זרה. ולא רק לכומר אסור, שגם הגוי הרגיל בטוח יתן או ימכור לכומר:
"והכי נמי ספרים פסולים הראוים לתיפלה בבית עבודת כוכבים אסור למכור להם לכומרים דעובר משום לפני עור ואף לעובד כוכבים שאינו כומר אסור דבודאי יתננו או ימכרנו לכומר."
רא"ש ע"ז א, טו
כ"כ הרא"ש (ע"ז א, טו), וכתב שכך פירש התרומה:
"והכי נמי ספרי' פסולים הראוים לתיפלה בבית עבודת כוכבים אסור למכור להם לכומרים דעובר משום לפני עור ואף לעובד כוכבים שאינו כומר אסור דבודאי יתננו או ימכרנו לכומר. והכי אמר בנדרים פ' קונם יין (דף סב ב) רב אשי הוה ליה אבא (יער) זבניה לכומרה של עבודת כוכבים. אמר ליה רבינא והא קא עבר מר משום לפני עור לא תתן מכשול. א"ל סתם עצים להסקה ניתנו ולא לעשות מהן צלמים ולשרוף עליהן תקרובת עבודת כוכבים הא לאו הכי הוה אסור. וכן פי' הר"ר אליעזר ממיץ בנדרים ספר התרומה:"
מחזור ויטרי סימן פד
כ"כ כתוב במחזור ויטרי.
"וכן ספרים פסולים אסור למכור לגוים שקוראים בהם בבית ע"ז"
רבינו ירוחם – אין למכור ברית חדשה ותנ"ך שעמה
רבינו ירוחם תולדות אדם וחוה נתיב יז חלק ה
לא רק ספר ברית חדשה אסור למכור להם, גם את התנ"ך שלהם אסור למכור כי ודאי הם שינו פסוקים כדי להתאים לאמונתם (נמצא שיש בזה "לפני עיוור". מעניין שנראה מדבריו שהוא לא יודע בוודאות הוא מניח על פי מקרה שמכיר שכך נכון תמיד).
"וכן ספרים פסולים אסור למכור להם משום ולפני עור וגומר כך כתבו התוספות בעבודה זרה. ונסתפקתי אם בכלל ספרים פסולין הם ספרי כ"ד הכתובין בגופן שלהם כלומר בלשון רומי הנקרא לאטין או דוקא ספרי תורה חדשה שלהם המזוייפת. ונ"ל דהוא הדין ספרי הכ"ד כי בודאי מי שהעתיקם להם שנה בלשונו כדי לפקרם ולחזק אמונתם ולהטעותם כמו שעשה בכרו ידי ורגלי וכן עשה בו הנה ג' אנשים שהעתיק אישי' כדי לזייף אמונת השלוש כי איש שם מונח על כל נמצא אפילו שאינו גשמי כדי לומר שאחד מהם הוא רוח הקדש מה שא"א להיות באנשים כי אנוש הוא שם מונח בלשוננו על גופני וזה אינו יכול להיו' לפי אמונתם שיהיו שלשתם גופנים ומה אאריך הנה בפי' כתב להם בתורת מרע"ה במקו' אני אמית ואחיה אני אמות ואחיה וכן בכמה מקומות הטעם כיוצא בזה ולפי' נ"ל שכל ספר אסור למכור להם."
ש"ך יו"ד קלט, ט
הביא את רי"ו להלכה
"ט וי"א כו'. וכ' רבינו ירוחם ני"ז ח"ה דהוא הדין ספרי הכ"ד של עובדי כוכבים הכתובים בלשון לע"ז או שאר לשונות שלהן אסור למכור להן כי מי שהעתיקן להם שינה בלשונו כדי לפקרם ולחזק אמונתן וע"ש שהאריך:"
שיבולי הקלט – מותר למכור ספרים
בשיבולי הלקט (ב, ח) מביא בשם הרב אביגדור כהן שמותר למכור ספרים פסולים:
"השיב הר"ר איבגדור כהן צדק נר"ו וספרים של גוים שנשתקעו ביד ישראל זכור אני, כי הר"ר אליעזר מוירונא זצ"ל, לא היה תופס בהם שום איסור למוכרן, והר"ר אליעזר ממיץ פסק במסכת נדרים בפרק קונם יין שאינו טועם, בסוף גמרא עד שיעבור הקיץ, רב אשי היה ליה אבא זבניה לבי נורא מוכיח משם, מכן יש ללמוד שאסור להלוות לצורך בנין עבודה זרה או לצורך תכשיטיה או משמשיה וכל שכן למכור לה משמשין ודברי תיפלות כגון גביעים ומחתות וספרים פסולים והמונע מצליח.
ולקשור ספרים של גוים, השיב הר"ר אביגדור כהן צדק לרבי משה אחי, שאין ראוי לקושרן חוץ מספרי הדיינין והסופרים ואם חושש משום איבה כל מה שיכול להשמט ישמעט."
מכירת ספרי עבודה זרה למי שאינו כומר
התוספות והרא"ש לעיל כתבו שאין למכור ספרי עבודה זרה גם למי שאינו כומר ש"ודאי יתננו או ימכרנו לכומר".
אולם תרומת הדשן פסקים וכתבים כז כתב שני חידושים בסוגיא: 1) אם לא ידוע מה הספר ניתן למכור שרוב הספרים של הגוים לא על עבודה זרה. 2) לעניינו, אפשר שמותר למכור לגוי שאינו כומר, שאנו לא מצווים על לפני דלפני:
"שלומך יסגא לחדא אהובי עמיתי מה"ר יודא יצ"ו על מכירת הספרים פסולים לכומרים, איני יודע היתר אם ידוע שאותן ספרים ספר יראתם שמהן מזמרים ועובדים לעבודה זרה כדאיתא להדיא בגמרא פרק קמא דעבודה זרה דף י"ג:. אמנם אם אין ידוע מה היא הספר יש להתיר דתלינן ברוב ספרים, דרוב ספריהם מספרי משפטים ספרי רפואות וספרי חכמות תכונה ותשבורת ומוזיקא. ואפילו אם הוא ידוע שספר יראתם אם אינו מוכר לכומר אלא לנכרי אחר, אפשר יש להתיר משום דאלפני דלפני לא פקדינן גבי נכרי כדאיתא פ"ק דע"ז /דף יד ע"א/. "
הרמ"א קלט, א מביא את שתי הדעות, ומסיים שהמחמיר תבוא עליו הברכה:
"י"א שאסור למכרם לכל עובד כוכבים, אם הם ספרים השייכים לזמר בהם לעבודת כוכבים. (ב"י בשם ס"ה וסמ"ג ותוספות פ"ק דעבודת כוכבים דף י"ד והג"מ וכל בו) וי"א דדוקא לכהנים אסור למכור, אבל לא לשאר עובדי כוכבים. (פסקי מהרא"י סי' כ"ז) והמחמיר תבא עליו ברכה"
מנגד, הב"ח קלט, ט לאחר שמביא דברי תרומת הדשן שהתיר למכור ספרים למי שאינו כומר, כתב שאין הלכה כמותו ואסור למכור כדברי התוספות, סמ"ג, תרומה והגהות מיימוניות. שכל ההיתר שאמרו בפוסקים על "לפני דלפני" זה דווקא כאשר יש ספק מסוים אם ימכרו את החפץ הפולחני לעובד עבודה זרה, אבל בספרים ודאי ימכור או יתן את הספרים לכומר. וכתב שאסור מן הדין:
"כתב מהרא"י בכתביו … עכ"ל. ונ"ל דאין לסמוך על אפשר זה להקל באיסור עבודה זרה דאין לנו אלא דברי התוספות שכתבו בפירוש פרק קמא דעבודה זרה (דף י"ד ב) בד"ה חצב קצבא שאסור אפילו לגוי אחר שאינו גלח דבודאי יתננו או ימכרנו לגלח וכן פסק בסמ"ג לאוין מ"ה (י ב) והוא מדברי ספר התרומה הקצר סימן קל"ח וכ"כ בהגהות מיימוני פ"ט דעבודה זרה (אות ה) דאסור לכל גוי.
ואין ראיה כלל מהא דאמר התם אלפני דלפני לא פקדינן דלא איתמר הכי אלא גבי לבונה דאפשר דמזבין ליה לגוי אחר וכן לענין שכונה דאפשר דלא מזבין ליה אבל בספרים פסולים הראויים לתפילה בבית עבודה זרה ושאר ספרי יראתם דאין ספק דהגוי יתננו או ימכרנו לגלחים הוי ליה כאילו מכרו ישראל לגלח עצמו. גם מהרא"י עצמו בתרומת הדשן סימן רצ"ט כתב במסקנתו דיש לחלק דלא דמי לההיא דלבונה זכה ולפיכך נראה ברור דאין להשגיח בהאי אפשר שכתב מהרא"י להתיר ואסור למכור ספרי יראתם ותפילתם וכיוצא בהן אף לגוי אחר שאינו גלח והכי נקטינן. ודלא כהגהת שלחן ערוך (סט"ו) דמסתפק וכתב שתי סברות ומסיק והמחמיר תבא עליו ברכה אלא אסור הוא מן הדין."
והביאו הש"ך קלט, י:
"והב"ח כ' דמן הדין הוא אסור: (ולא רק תבא עליו ברכה)"
חזון איש יו"ד סג, לז
החזון איש יו"ד סג, לז מחדש שטעם האיסור אינו משום לפני עיוור, שאין איסור לבן נח לקרוא בספרי מינות, וכן שיכול להיות שבכלל הוא אינו מוזהר על השיתוף. האיסור הוא משום חיזוק ידיהם ו"הרחבת קיומם" (כנראה ביטוי אחר לחיזוק ידיהם). אין מקור לאיסור, והוא מסברא[1]:
"שם ש"ך סעיף קטן ט דהוא הדין ספרי הכ"ד כו', מבואר בכאן דהאיסור הוא משום חיזוק ידיהם דזה גרע מתקרובות, והלכך אף על גב דלא שייך כאן לפני עיוור שאין בן נח מוזהר שלא לקרות בספרי מינות ואפשר שאינו מוזהר על אמונת השיתוף וכמו שכתבתי לעיל סימן סב, מכל מקום אסור משום הרחבת קיומם. מיהו לא ידענו מקור לזה בגמרא אלא שהוא מסתבר, ואי איסור מכירת הספרים הוא גם כן מסברת הפוסקים שפיר יש מקום לחלק במה שחלקו בין קלפים ליעים וכמו שכתבתי ס"ק לו"
האוסרים
הרב חיים דוד הלוי, מקור חיים ה, רסה, ג:
"ספרי עבודה זרה אסור למוכרם, וזה כולל ספר ברית חדשה, ואסור למכור להם נייר להדפסתם".
הרב יאיר עובדיה, אור לגויים פרק י, ג:
"אסור למכור לנכרים ספרי דתם, כגון ספרי ברית חדשה או ספרי תפילה שלהם".
מתירים
נהרי אפרסמון יו"ד קטז
כתב להקל לסחור בספרי עבודה זרה מפני שהגוים יכולים להשיג את הספרים ממקום אחר ואין כאן לפני עיוור. ומצרף גם שהגויים מותרים בשיתוף:
"ע"ד השאלה שהצעת לפני שאומנתך לחבר יחד ספרים וסדורים וכן לנכרים ספרי דתם ויש צורך להדפיס על טבלא של קונטרסי דתיהם ציור שתי וערב וכן גיסך תלמידי היקר נ"י שאומנתו מדפיס וצריך גם כן לעשות כן האם יש היתר מאחר שנעשה שקוע.
ביו"ד סימן קמ"א סעיף א' ברמ"א צורת שתי וערב שמשתחוים לו דינו כדין צלם ואסור בלא ביטל אבל צורת שתי וערב שתולין בצואר לזכרון לא מקרי צלם ומותר והיינו כשידוע בודאי שלא השתחוה לו עדיין שום נכרי אבל בלא נודע שלא השתחוו לו מבואר דאסור בהנאה לכולי עלמא כיון שדרך שמשתחוים לו חיישינן שמא כבר נעבד וכמבואר בש"ך שם ס"ק ו', אמנם טרם שיצא מבעל המלאכה האומן שעוה אותם שידוע שלא השתחוה לו שום נכרי לית ביה איסור הנאה, וגם אין איסור למכור לנכרי משום לפי עור כיון שאפשר להנכרי לקנות במקום אחר וכמו שכתב הרמ"א שנהגו כן להקל בזה, ועיין ש"ך ס"ק כ' בשם הדרכי משה בזמן הזה לאו עובדי עבודה זרה אלא בשיתוף אשר לא נזהרו עליו ולא שייך איסור הנאה ולפני עיוור…"
נטע שורק יו"ד מט – הרב יהודה אלטמן
בשו"ת נטע שורק של הרב שרגא צבי טננבוים מופיעה תשובה של הרב יהודה אלטמן. השאלה היא האם מותר לסחור בספרי אמונה של הגוים. הרב אלטמן נוטה להקל מצד עצם הדין שאין איסור לסחור בספרי עבודה זרה. מפני שהרמ"א התיר למכור למי שאינו כומר, וכן שכמעט אין אנשים שאין להם כבר ספרים כאלו ולא נחשב "כתרי עברי דנהרא". וכדי לחזק את הסברא הזאת מצרף אליה את דעת הרמ"א שאין איסור שיתוף לבני נח
"ועתה הנני חוזר לראשונות לנדון השאלה דהנה הרמ"א שם בסימן קנא כתב דנהגו להקל כסברא הראשונה דאם הנה דברים אשר יש לנכרי בלאו הכי ממין זה או שיכול מינים אלו במקום אחר מותר למכור להם וכן ראיתי במהרי"א חלק יו"ד סימן קעז שסמך גם כן על זה להתיר מכור בגדים למתים אשר יש עליהם צורת שתי וערב והיות שגם בספרי עמים ידיע' היא דבזמנינו שכיח סוחרים המוכרים ספרים כאילו וגם ביומא דשוקא מסעים הסוחרים בספרים הנ"ל ממקום למקום ועיקר איסור מכירת ספרי עממים הוא גם כן רק משום לפני עיוור וכמבואר בתופסות דף יד עמוד ב בד"ה חלב וכו' ובררא"ש שם, וגם ידוע דבזמנינו כמעט אין בית אשר אין להם מספרים האלו ויש להם ולשכניהם ממינים אלו ולא הוי כתרי עוברא דנהרי ונוהגין להקל, והיה עוד מקום להוסיף ולומר דיש להתיר אף לסברא אחרונה כי הש"ך הביא בסעיך קטן ז בשם הדרכי משה דבזמן הזה לא שייך לפני עיוור משום דבן נח אינו מוזהר על השתוף ורבים חולקים על הדרכי משה בזה עיין פתחי תשובה ריש סימן קמז. ועל כל פנים מדי ספיקא לא נפקא ואם כן הווה ליה לכאורה ספיקא דרבנן דהא טעמא דיש מחמירין הוא רק דמדרבנן אסיר אף דבלא קאי בתרי עבין דנהרא. עיין ש"ך ס"ק ו והוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא רק יש לומר דאין עושין ספק דרבנן לכתחלה ואין להתיר לכתחלה לעשות סחורה.
ועיין קהלת יעקב אות מח שכתב דספק ספיקא עושין בדרבנן אף בידים ויש לומר דהוה כאן גם ספק ספיקא דהא סימן קלט מביא המחבר להלכה שיטות היש אומרים דמותר בלאו הכי למכור להם ספרים כוכבים ומזלות [מטעם דלא נאסר אלא הני דשנויין במשנה שם בעבודה זרה דף יג עמוד ב ועיין בביאורי הגר"א] ואם כן יש כאן ספק ספיקא דילמא כמגן אברהם הנ"ל דאין איסור במכירת ספרי עממים אף בזמניהם ואם תרצה לומר דבזמניהם היה אסור דילמא בזמנינו מותר כסברת הדרכי משה דאין בן נח מוזהר על השתוף והוי ספק ספיקא נכונה, רק דברי הקהלת יעקב אינו מוסכם לכולי עלמא והרבה אחרונים כתבו דאף ספק ספיקא בדרבנן אין עושין בידים ואם כן אין היתר זה ברור כל כך אבל על כל פנים מהני לצרף לנידון דידן דשפיר יש לסמוך על כל פנים להקל כסברא הראשונה. וראיתי שגם כבוד דודי הגאון זצ"ל בשו"ת נהרי אפרסמון בסימן קיז סמך להקל מצד סברת הרמ"א ודרכי משה הנ"ל, ועיין בבינת אדם אות ע'. כל זה כתבתי לגלות דעתי להלכה ולא למעשה וכ"מ נ"י יעשה בזה כעצת הגאונים גאוני זמנינו שיחיו אשר הציע השאלה לפניהם. ואשאר בזה בדרישת שלום, ידידו ה"ק יהודא אלטמאן."
[1] חיזוק ידיהם כאן הוא כנראה כללי יותר, שמחזקים דברים רעים, שלמרות שמותר להם בשיתוף בכל זאת מחזקים ידי עבודה זרה. בעצם, סברא זו של החזון איש מיתרת את הדיון על האם גוים אסורים בשיתוף, גם אם נגיד שמותר תמיד אפשר לבא עם הטענה הזאת של "חיזוק ידיהם", הכל לפי התפיסה של הפוסק מתי אומרים את זה ומתי לא.