כניסת גויים ועובדי ע"ז לבית הכנסת

בעניין כניסת גויים לבית הכנסת, דנו הפוסקים מצד כמה סוגיות: ראשית איסור תפילה אל מול ע"ז (באופן שצלב התלוי בשרשרת נחשב ע"ז). בנוסף לכך האם גוי מהווה חציצה בין המתפללים ומונע אמירת דברים שבקדושה.

עוד דנו מצד איסור התורה 'לא תביא תועבה אל ביתך', בהכנסת סממני ע"ז לבית הכנסת. בנוסף לכך דנו מצד כבוד התפילה, קדושת בית הכנסת וספרי התורה. כמובן שבתוך השיקולים ההלכתיים נכנס גם חשש איבה בהוצאת הגוי.

בשעת התפילה

רקע

א) כתב השו"ע (או"ח נה, כ) בעניין עניה לדברים שבקדושה, שאם יש מנין שאומרים קדיש או קדושה, ויש אדם רחוק ששומע את החזן יכול לענות עמהם, אלא אם כן יש חציצה של דבר טינוף או עבודה זרה בינו לבין המניין שבכה"ג אסור לו לענות.

"היו עשרה במקום אחד ואומרים קדיש וקדושה, אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות, וי"א שצריך שלא יהא מפסיק טינוף או עכו"ם (רוצה לומר עבודת כוכבים או עובד כוכבים. משנ"ב ס"ק סה)". [1]

משנ"ב (ס"ק סד):

"ר"ל אפילו הוא מרוחק ממנו יותר מארבע אמות דבעלמא מותר ע"י החזרת פניו אם אינו מגיע לו הריח רע, הכא אינו מועיל כיון שהוא מפסיק בין העשרה ובין זה שרוצה להצטרף עמהם, הוא מפסיק בין השכינה וגורם לשכינה שאינה שורה בכאן".

פס"ת (סי' נה אות ל) כתב שנחלקו האחרונים האם מה שלמדנו שעכו"ם מפסיק בינו לבין המניין ולכן אינו יכול לענות דברים שבקדושה, זהו רק כאשר האדם עומד ברשות אחרת ובינו לבין המניין מפסיקה ע"ז או עובד ע"ז, או אפילו באותו החדר אם יש ע"ז הרי היא מפסיקה בינו לבין המניין ואינו יכול לענות דברים שבקדושה.

"החיד"א (במחזיק ברכה סקי"ד) סבירא ליה שאין דין זה אמור אלא כשהשומע מחוץ לחדר המתפללים, אבל כשנמצאים המברך והעונים ברשות אחד מצטרפין אע"פ שמפסיק ביניהם גוי או טינוף וכו', ומובאים דבריו בכמה אחרונים, אבל בדברי המג"א (סימן ע"ט סק"ג) מוכח להדיא שבכל ענין חל הפסק על ידי דברים אלו, אפילו בחדר אחד, ולפי דבריו עשרה אנשים המתחברים יחד להתפלל, אם יהיה ביניהם גוי או טינוף וצואה וכו' אין בהם משום צירוף למנין ואסור יהיה להם לומר קדיש קדושה וברכו, ולא יעמדו לתפילת שמו"ע עד שיסלקוהו מביניהם".[2]

עוד כתב הפס"ת שם שנחלקו האחרונים האם דין זה חל רק על דברים הצריכים עשרה למניין, או שמא בכל עניית אמן או יציאה יד"ח:

"וזהירות זו היא לאו דווקא בעניית דברים שבקדושה שצריכים עשרה, אלא גם על כל עניית אמן אחר ברכה ששומע מחבירו, שגוי או טינוף וצואה וכו' גורם לניתוק בינו לבין המברך, והרי זה כאילו עונה אמן בלי שמיעת המברך, ולכן גם לא יוכל לצאת ידי חובת הברכה, אולם יש הסוברים שלא נאמרה הלכה זו אלא לעניין דברים שבקדושה הצריכים הצטרפות עשרה להשראת השכינה כדי לאומרם. ובצירוף דיעות החולקים בכל ענין הלכה זו, המקיל יש לו על מי לסמוך, אמנם לענין כשרוצה לצאת ידי חובתו ע"י שמיעה מחבירו יש ליזהר טפי".

ב) עוד כתב הרמ"א (או"ח צד, ט) בשם תרומת הדשן, שלכתחילה יש להשתדל שלא להתפלל בחדר שיש בו עבודה זרה, ולכן ההולך בדרך, ובמלון שלו יש גילולים בחדרים, צריך לחפש מקום להתפלל בדרך ולא במלון. אך אם לא מוצא בדרך מקום שלא יפריעו לו להתפלל יכול להתפלל במלון, אבל יחפש פינה ששם אין את הגילולים.

"מי שבא בדרך והוא סמוך למלון אם יכול להסתלק מן הדרך במקום שלא יפסיקוהו עוברי דרכים יסתלק שם ולא יתפלל במלון של עובדי כוכבים שלא יבלבלוהו בני הבית, אבל אם אי אפשר לו להסתלק מן הדרך במקום שלא יפסיקוהו יתפלל במלון באיזה קרן זוית".

וכתב המשנ"ב (שם, ס"ק ל) שמקור דברי הרמ"א הוא מהאמור בתפילתו של משה "כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה'" שלא רצה להתפלל במצרים כי היתה מלאה גילולים, אך מוסיף המשנ"ב, שהואיל וכל הערים שלנו מלאים גילולים, לכן אם אין אופציה אחרת אין להקפיד אם יש בחדר גילולים, ויחפש פינה נקיה.

"שהרי מרע"ה אמר כצאתי את העיר וגו' ולא רצה להתפלל במצרים לפי שהיתה מלאה גילולים.[3] … ורוצה לומר שלא יחוש רק למצוא קרן זוית שלא יבלבלוהו אבל לא יחוש לגילולים שהרי כל תפלתינו בעיירות מלאות גילולים, ואם בכותל מזרחי שם תלוים גילולים אל יתפלל לאותו צד אלא לצד אחר אע"פ שאינו מזרח".

פס"ת (סי' צד, אות יב):

אומנם כתב בפס"ת שאם אין לו ברירה יכול להתפלל מול ע"ז, ויסובב את ראשו או יעצום עיניו, ויקפיד שלא להשתחווות שלא יראה כמשתחווה לע"ז: "ובאין ברירה בידו, כגון חולה המאושפז בבית חולים שיש שם מהדברים הטמאים הנ"ל, וקשה לו עקב מחלתו לצאת לחדר אחר, יסבב פניו מהם ואפילו נמצא שמתפלל שמו"ע שלא לכיון מזרח, ואם עקב חולשתו אינו יכול אף לסבב פניו מהם, יתפלל בעצימת עיניים או לתוך הסידור, וראשו מוטה, ויזהר שלא לעשות הכריעות בשמו"ע אם לפניו סמלי צלב ע"ז, כמבואר בשו"ע סימן קי"ג סעי' ח' – המתפלל ובא כנגדו נוכרי ויש לו שתי וערב בידו והגיע למקום ששוחין בו לא ישחה אף על פי שליבו לשמים".

אומנם יש לציין שנחלקו הפוסקים האם צלב שעונדים על הצוואר נידון כע"ז וודאית או כסמל ותכשיט ואין בו איסור. כתב הרמ"א (יו"ד קמא, א) בשם תרומת הדשן שאומנם שצלב שמשתחווים לו נידון כע"ז, אבל מה שתולים הכמרים על בגדיהם אינו אלא לקישוט ולזכרון, ואינו נידון כע"ז:

"צורות שמשתחוים להם דינם כדין הצלם ואסורים בלא ביטול, אבל אותן (גרסא אחרת: "שתי וערב") שתולין בצוואר לזיכרון לא מקרי צלם ומותר".

וכ"כ בקיצוש"ע (הרב שלמה גאנצפריד) סי' קסז, ד-ה: "המלבושים שלובשים הכוהנים כשנכנסים לבית עבודה זרה, יש אומרים, דנוי שלהם הן, ולא נוי של עבודה זרה, ואינן צריכין בטול. ויש שמצריך בטול. צורת שתי וערב שמשתחווים לה, אסורה בלא בטול. אבל שתי וערב שתולין בצואר לזיכרון בעלמא, מותר".

אך כתב הש"ך (ס"ק ו) שכל זה בתנאי שידוע לנו שלא השתחוו לצלם שעל השרשרת, אולם במקרה ועבדו אותו, בין אם הכומר הוריד אותו ונישקו והשתחווה לו, ובין אם אדם שניגש לכומר השתחווה לצלב על צוואר הכומר, או אפילו לא ידוע לנו אם נעבד, נידון כע"ז:[4]

"אבל אותן שתולין בצואר כו'. היינו בידוע שלא השתחוה לו (ואתא לאשמועינן דלא תימה כיון שתולין אותו בצוואר מיד נאסר) הא לאו הכי לא גרע מאם מצא כלים שעליהם צורת עבודת כוכבי' דהכלים אסורים אם הם מכובדים דכיון שדרך לעבוד אותה הצורה חיישינן שמא נעבדו הכלים כדלקמן סעיף ג' והכי נמי איכא למיחש להכי… ומצאתי בהר"ן פרק כל הצלמים וז"ל כתב הרשב"א דבזמן הזה שחוקקים חקק בכלים ומציירים בהם צורות ודמות עבודת כוכבים אף המוצא אותם הכלים אסורים ע"כ וצל"ע שאפשר שאין עובדים היום לצורות הללו אלא לזכר בעלמא עושין אותם עכ"ל הר"ן, וכ"כ רבינו ירוחם נתי"ז ח"ד ואפשר דעובדי כוכבים אלו שאין אדוקים בעבודת כוכבים כל מה שעושין בצורות הללו בכלים אינם עושים אלא לנוי ומותרים בהנאה כולם, ואסור להשהותן משום חשד אם הם בולטים וראוי להחמיר בספק איסור תורה ע"כ, ואפשר בצורה עצמו כיון שדרך שמשתחוים לו לכ"ע אסור".

בעקבות דברי הש"ך דן בהר צבי (להלן) האם מותר לאפשר לנוצרים שעונדים צלב על צווארם להיכנס לביהכנ"ס, או שמא עובר בכך באיסור 'לא תביא תועבה אל ביתך'.

תשובות הפוסקים

שו"ת בית דוד (הרב דוד יוסף. 1660-1736 סלוניקי) סימן לב – עניית אמן כשגוי מפסיק בינו לבין המברך

כתב שדברי השו"ע שגוי או ע"ז מפסיקים בין העונה לבין המניין, אמורים רק באופן שהעונה אינו נמצא עמהם באותה הרשות, ואזי הע"ז חוצצת ואינו יכול לענות עמהם דברים שבקדושה, אך אם נמצאים באותה הרשות אע"פ שיש גוי או ע"ז ביניהם אינו חוצץ ויכולים כולם לומר דברים שבקדושה. בנוסף לכך הקשה על המג"א שכתב שדין זה אמור רק בע"ז עצמה שחוצצת אך גוי אינו חוצץ וכתב שאינו יודע מניין לו זאת. עוד כתב שבעניין זה אין הבדל בין גוי לגויה.

"ראיתי נזהרים מלענות אמן כשיש גוי מפסיק בינו לבין המברך. ולענ"ד נראה שאין להם על מה שיסמוכו, כי אעפ"י שכתב הרב בשו"ע (נה, כ) שגוי הוי הפסק, היינו דווקא כשהמברך עומד ברשות אחרת בעניין שאילו לא היה שם עשרה אלא עם העונה לא היה מצטרף זה העונה להשלים עשרה, לכך אפילו כשכבר יש מנין עשרה במקום שעומד המברך, שאז יכול זה העונה לענות אמן מפני שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, מ"מ אם יש גוי באמצע, מפריד ומפסיק ואינו מניח לצרף הרשויות. אבל כשעומדים יחד המברך והעונים תוך רשות אחד בענין שמצטרפים זה עם זה להשלים עשרה, אז מהיכא תיתי שיהא הגוי מפסיק? וזה מבואר בהדיא בדברי הטור והרב ב"י שזה הענין דגוי מפסיק מיירי כשעומדים העונה והמברך בשתי רשויות נפרדות בעניין שלא היו יכולים להצטרף לעשרה אילו היו צריכים לכך, יע"ש.

וליכא למימר דהגוי חשיב כטינופת ומפסיק אפילו בתוך רשות אחד, דא"כ היו אוסרים לברך ולקרות לכל אדם כשגוי עובר בפניו, כמו שאסרו לברך במקום שיש צואה. תדע מדמדמה ליה השו"ע לטינופת, ועל כרחך האי טינופת אינו בענין שאסור לו לברך או ללמוד, דא"כ למה ליה למינקט כשעומד ברשות אחר, אפילו לעצמו אינו יכול לברך שום ברכה, אלא ודאי מיירי אפילו בענין שיכול לברך לעצמו, ואפילו הכי אסור לענות מפני הפסק. והכי נמי האי גוי בכה"ג, דלגבי דידיה אם רוצה לברך איזה ברכה אינו מעכב שאין גוי חשוב טינופת לאסור מלברך לפניו, ואינו מעכב אלא לענין מי שעומד ברשות אחר ורוצה לצרף עם אותם עשרה שעומדים במקום אחר כו'.

גם שמעתי אומרים שזה הענין הוא בגוי ערל, ומזה התירו לענות אמן אם המפסיק היא גויה. ואין זה מסתבר כלל, אלא הגוי בעצמו שהוא טמא הוא הגורם, ואחד האיש ואחד האשה, ולא הערלה הוא הגורם.

ובספר מגיני ארץ (מג"א נה, טו) כתב דדוקא עבודה זרה מפסיק אבל גוי אינו מפסיק. כך שמעתי וראיתי כתוב משמו. ואיני יודע מנין לו, כי בב"י כתיב גוי בהדיא. ועיין בדבר שמואל סי' קפ"ט".

יוסף אומץ לחיד"א סימן ע אות ד

כתב שגם כאשר יש גוי בבית הכנסת מותר לומר ברכת כהנים, משום שהוא לא מהווה חציצה באמירת דברים שבקדושה כאשר כולם באותה הרשות, וכפי שכתב הבית דוד לעיל. והוסיף שאין לחשוש שמא הגוי ילעג על דברים שבקדושה ומחמת כך לאסור את אמירתם בנוכחותו (נראה שלא ראה את דברי הזרע אמת המובאים להלן, שהביא טעם שונה לביטול ברכת כהנים בנוכחות גוי).

"שמעתי שיש מי שמנע לכוהנים לומר ברכת כהנים אם יש גוי בבית הכנסת ולא ידעתי טעמו. ואפשר דעבד הכי משום דבסימן נ"ה דין כ' יש סברא דלענות אמן צריך שלא יהיה מפסיק טינוף או גוי. והשתא שיש גוי מפסיק בין הכהנים לקהל או לאיזה יחידים אינם יכולים לענות אמן, ואי משום הא לא איריא דכבר כתב הרב הגדול מהר"י דוד ז"ל בספרו בית דוד סימן ל"ב דדין זה דגוי מפסיק היינו כשהמברך ברשות אחד והעונה ברשות אחר אז הגוי שביניהם מפסיק, אבל אם המברך והעונה ברשות א' דמצטרפין אין הגוי מפסיק ע"ש, וא"כ בנד"ד שהכהנים והעם ברשות א' הגם דיש שם גוי אינו מפסיק, ואין לבטל ברכת כהנים, מאחר דמשום איבה אין יכולים להוציא הגוי מביהכ"נ.

ואם טעמו של המורה הזה אשר מנע אמירת ברכת כהנים הוא כדי שלא ילעיג, הא בורכא היא דאין לבטל ברכת כהנים משום לעג השאננים ח"ו, ואין צורך להאריך בזה באופן דעל פי הדין נראה דצריך לברך ברכת כהנים כי הוא צורך גדול בתפלה ואין לבטל מצוות ולמנוע ברכתן של ישראל, ולא די כי בערים האל אין אומרים ברכת כהנים כל יום אלא אפילו בשבת או ברגל רוצים למונעם? ומי יודע אם לא ירגילו עצמם לבא הגוים ונמצאת ברכת כהנים בטלה ח"ו".

פוסקים נוספים שמשמע מהם שהע"ז/הגוי חוצצים רק בין רשויות שונות

כך משמע מלשון הלבוש (או"ח נה, כ):

"וכל הני מילי אינם נאמרים אלא להצטרף לעשרה, אבל אם היו עשרה במקום אחד ואומרים קדיש וקדושה, ואחד או יותר הם במקום אחר, יכולין לענות עמהם, שכיון שעשרה הם במקום אחד שכינה שרויה ביניהם, ואז אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין כל מי שרוצה לצרף עצמו עם אביו שבשמים השוכן בתוך אלו העשרה. ויש אומרים שצריך שלא יהא מפסיק ביניהם טינוף או גוי בין העשרה ובין זה שרוצה להצטרף עמהם, שטינוף או גוי מפסיקין בין השכינה וגורם שאינה שורה בכאן".[5]

וכך משמע מערוך השולחן (נה, יז) שהבין שע"ז חוצצת רק אם היא נמצאת בין רשויות שונות ולא באותה הרשות עצמה:

"הא דאמרינן בפסחים [פה, ב] דאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים הכי פירושו דמי שעובר ברחוב אצל בית הכנסת ושומע שהצבור אומרים קדיש או קדושה וברכו צריך לענות עמהם אם אין הפסק דבר מטונף ביניהם או עבודת כוכבים".

וכן משולחן ערוך הרב (נה, כב):

"היו עשרה במקום אחד ואומרים קדיש או קדושה יכול לענות עמהם כל השומע קולם אפילו הוא בבית אחר לגמרי ואפילו כמה בתים מפסיקים ביניהם מפני שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, ויש אומרים שמ"מ צריך שלא יהיה מפסיק טינוף או עבודה זרה שהיא חשובה כצואה לענין זה ויש לחוש לדבריהם".

וכך משמע מחסד לאלפים (נה, ז):

"היו עשרה במקום אחד, אומרים קדיש וקדושה, ומי שאינו עמהם באותו מקום אינו יכול לענות אם יש הפסק גוי או טינוף ביניהם".

וכ"כ במפורש הבן איש חי (שנה ראשונה, ויחי סעיף ז):

"והא דבעינן שיהיו כל העשרה במקום אחד כ"ז לענין צירוף אבל אם יש עשרה במקום אחד שאומרים קדיש או קדושה, כל השומע קולם אפילו עומד בבית אחר ואפילו יש בינו לבינם כמה בתים, ה"ז עונה עמהם קדיש, ורק שלא יהיה מפסיק בינו לבינם טינוף או עכו"ם. והא דאמרנו דטינוף או עכו"ם מפסיק ואינו עונה, היינו אם זה עומד בבית אחר שדינו הוא שאינו מצטרף עמהם, אבל אם עומד במקום אחד, אפילו שיש באותו מקום עכו"ם אחד עומד שם, הרי זה עונה עם הציבור קדיש וקדושה וכל דבר שבקדושה.

וצריך להזהיר העם בזה הדבר, שתמיד ימצא עכו"ם עומדים בפתח בית הכנסת למכור שם איזה דבר, ובני אדם הולכים במבוי חוץ לפתח אחר העכו"ם ושומעין קדיש וכיוצא, דאין לענות. ורק אם נכנס העכו"ם בתוך בית הכנסת, לא אכפת לן בזה, וכל הציבור שהם בתוך ביהכנ"ס עונין כל דבר שבקדושה, אפילו אותם העומדים אחרי העכו"ם".

שו"ת דבר שמואל סי' קפט (הרב שמואל אבוהב. 1610-1694. מגדולי חכמי איטליה)

כתב שתמיד היה מצטער להבין את דברי השו"ע (או"ח נה, כ) שאם יש כותי או טינוף שמפסיק בינו לבין המניין לא יענה עמהם דברים שבקדושה, שהרי "מעשים בכל יום שבאים כותים בבית כנסיות שלנו", כלומר הבין שדברי השו"ע אמורים שהגוי חוצץ אף באותה הרשות, וכתב ש'כמעט היה דעתי להגיה' שצ"ל שבשו"ע מדובר שיש בית עבודה זרה שמפסיק בין העונה לבין המניין, דהיינו שמהווה חציצה לעניית דברים שבקדושה רק באופן שמפסיקה בצורה מלאה בינו לבין המניין, אך סתם גוי אינו מהווה הפסק כי מי אמר שהקול מגיע אל האוזן דווקא דרך הגוי ולא מעליו או מצדדיו וכד'.

"ועל הדין המובא בב"י ובהגהות הרמ"א סימן נה, ובשם ירושלמי ושאלות דרב אחאי דלא לענות דברים שבקדושה הנאמרים בבית הכנסת היכא דמפסיקין בינו ובין העונה טינוף וכותי, מדי קוראי לשעבר דין זה הייתי תמיד מצטער על הבנתו ולא מצאתי שום מפרש או פוסק שיבאר אותו לשים גבול או שיעור בטינוף הנזכר, ובהפסק האוויר… מה נאמר בהפסק הכותי? ומעשים בכל יום שבאים הכותים בבתי כנסיות שלנו ומפסיקין בין העונים למברכים ולמקדשים, ומאן נימא לן שהקול המגיע אל אוזן העונה בא דווקא דרך הקו השווה המקביל על הכותי מלמעלה או מן הצדדים? וכמעט היה דעתי להגיה שבמקום מילת כותי היה כתוב עבודה זרה או עכו"ם, כמו שכתוב בספר הלבושים שם, רצוני לומר בית עכו"ם שהיה מפסיק במילואו בין בית הכנסת ובין בית העונה. ובספקות כאן הירא את דבר ה' ורוצה להחמיר בטהרת מקום האוויר יוכל לכוין בליבו העניה ולא להוציאה בשפתיו".

מקור חיים (לרב יאיר בכרך בעל החוות יאיר)

או"ח נה, כ:

"טינוף או גוי -… ומ"מ יש להקפיד בהפסק גוי לפניו בתפילה וברכת כהנים ואפשר גם… מפסיק, וה"ה לקדיש וקדושה כל תוך ד' אמות יש להיזהר אם אפשר, ומצד זה נראה דקיימ"ל גוי מפסיק טפי מצואה שהרי מצידו גוי אינו מעכב, ויש להחמיר בקדושה וברכו שמזכירין השם משא"כ איש"ר".

או"ח צ, כא:

"צריך שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הקיר… ואפילו אדם אינו חוצץ – נ"ל דדווקא ישראל, דמין במינו אינו חוצץ בכה"ג, משא"כ גוי, ועיין מה שכתבנו סי' נה סעיף כ".

שו"ת זרע אמת (חלק ג', סימן י"ב) – אם אומרים ברכת כהנים כשיש גויים בבית הכנסת

כתב שאם יש גויים בבית הכנסת וא"א להוציאם 'מפני היראה והכבוד' אזי שב ואל תעשה עדיף ואין לומר ברכת כהנים, וכמה טעמים לדבר: א) כאשר יש שם גוי הוא עלול לעכב את השפעת השפע והברכות, והוסיף ע"פ הזוהר שבזמן ברכת כהנים מתגלים אורות עליונים וכו' "ובשמחתו לא יתערב זר". ב) מחשש לחילול ה' שהגויים 'ישחקו עלינו וישיחו בנו בחוכא ואיטלולא'. ג) כפי דברי הספר חסידים שאין מראים ס"ת לגוי.

והוסיף שאין בזה חשש של ביטול מצוות עשה משום שרק אם קוראים לכהנים לעלות והם מסרבים עוברים על אעשה, ועוד שמצינו עוד מקומות שביטלו מצווה זו בגלל חששות שונים כדוגמת שהציבור טרודים במלאכתם וכד', והביא שכך כתב גם המטה משה שהימצאות הגויים בבית הכנסת היא הסיבה לביטול ברכת כהנים בחלק מהמקומות:[6]

"שאלה. יורני מעכ"ת כדת מה לעשות אם יארע שיבואו נכרים לראות את בית אלקינו ויעכבו שם בשעת ברכת כהנים, ומפני היראה והכבוד אי אפשר להוציאם החוצה, אם יש לנו להניח שהכהנים יעלו על הדוכן לברך את ישראל, יען בחפשי בפוסקים ראשונים ואחרונים אין גם אחד שנותן רמז וחש לה להא מילתא, או אי אמרינן שב ואל תעשה עדיף, יען עפ"י האמור ברעיא מהימנא ובזוהר פרשת נשא נראה דבההיא שעתא דכהני פרסי ידייהו לברכא ית עמא שכינתא שריא וכו', ומתגלים אז אורות עליונים, מי חיישינן שבהיות שם איש זר אשר לא מזרע ישראל הוא יעכב השפעת הברכות? ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר מההוא עובדא המוזכר בזוהר פרשת משפטים על פסוק 'יראה כל זכורך' כאשר לא נעלם מעוצם בקיאותו. יחנני מעכ"ת מתשובתו הרמתה כי ללמוד אני צריך להלכה ולמעשה, ושכמ"ה.

תשובה. יפה צידד כת"ר דאם ימצאו נכרים בבית הכנסת בזמן ברכת כהנים ואי אפשר להוציאם מפני היראה והכבוד, דטוב שלא יברכו ברכת כהנים דשב ואל תעשה עדיף, דמלבד מ"ש כת"ר מזוהר פרשת נשא דהוא שעתא דאתגלי סתימא עתיקא דעתיקין וכו', וגם בזהר פרשת משפטים דף קכ"ד עה"פ 'יראה כל זכורך' דבשמחתו לא יתערב זר.

בר מן דין הוי דומיא דמה שאמרו ז"ל דאין מראין ס"ת לגוי (פרקי דר"א פרק נב. ספר חסידים תקלג), ואיכא ג"כ חילול ה' דישחקו עלינו וישיחו בנו בחוכא ואיטלולא. ואין לומר דאין לכוהנים בשביל זה לעבור על עשה ד'כה תברכו', דהא אינם עוברים אלא כשקראו אותם לעלות לדוכן ולא יעלו כמ"ש באו"ח סי' קכ"ח ס"ב ע"ש בב"י ובפר"ח, ואיברא דסוף סוף אמרינן בפרק התכלת (מנחות מא, א) גבי ציצית, מלאכא אשכחיה וכו' א"ל ענשיתו אעשה? א"ל בעידן ריתחא ענשי, ע"ש. הרי דאעפ"י שאינו חייב בציצית אלא כשיש עליו בגד בד' כנפות, אפילו הכי בעידן ריתחא ענשי בביטול מצות עשה, אבל מכל מקום בנידון דידן דיש סיבה מונעת לא דמי למאן דעביד טצדקי למפטר נפשיה מהעשה.

וגדולה מזו מצינו, דמטעם זה שהכהנים אינם עוברים אלא כשאומרים להם לעלות, מבטלים ברכת כהנים בעילה כל דהו, כמ"ש המרדכי והשיבולי לקט הביאם הרב ב"י בסוף סימן קכ"ח דכהן פנוי אינו נושא כפיו, משום דהשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה וכו', וכתב על זה מרן ז"ל בב"י דאע"ג דקשה לפטרו מג' עשה בטעם שאינו בתלמוד, מכל מקום הרוצה לסמוך עליהם אין בנו כח למחות בידו, והוא שלא יהיה בבית הכנסת בשעה שהש"ץ קורא כהנים, ע"ש. וכיוצא בזה כתב האגור משם מהרי"ל הביאו הב"י שם, דהיינו טעמא דאין נשיאות כפים בכל יום, או משום דהמנהג הוא לטבול קודם נשיאות כפים, וקשה להם לטבול בכל יום, או משום ביטול מלאכה, לפי שכשהכהן אינו נקרא אינו עובר. ואעפ"י שהרב ב"י כתב על זה, דאינו מספיק דאע"ג דכל שאינו נקרא אינו עובר, מכל מקום מוטב להם שיקיימו ג' עשה ולא יטבלו כיון שאינו אלא מנהג לטבול, ע"ש. הרי הרמ"א שם בד"מ אות י"ט קיים המנהג מהטעם של ביטול מלאכה לעם. והוסיף גם כן, דנוהגים באשכנז דאינם נושאים כפים כי אם ביו"ט ששרויים בשמחה. וכן פסק שם בסי' קכ"ח סעיף מ"ד בהגה, ע"ש. ואע"ג דרוב קהילות איטליא נוהגים לברך בשבת, מכל מקום בחול אינם נושאים כפים בשום קהל, וצ"ל דהיינו מטעם שהם טרודים במחייתם כמ"ש הד"מ הנ"ל.

וא"כ הכי נמי בנידון דידן יש לסמוך שלא לברך ברכת כהנים כשיש גוים בבית הכנסת מהטעמים הנ"ל, כיון שאינם עוברים אעשה אלא א"כ נקראו לעלות לדוכן כנ"ל.

ובחפשי באמתחות הפוסקים מצאתי און לי בדברי הרב מטה משה (סי' קצ"ט) שכתב ע"ד האגור והב"י הנ"ל וז"ל: "ולי קשה על הטעם השני שכתב משום ביטול מלאכה, דתינח בחול, בשבת מאי איכא למימר? ואפשר דבשבת נמי טרודים בהרהורים על מחייתם וביטול מלאכתן, אבל ביו"ט שרויים בשמחה (והיינו כדברי הד"מ הנ"ל) ויש שכתב מפני הגוים כי יש מקומות דאין מניחין שום גוי בעת הדוכן" עכ"ד. הרי דגם זהו הטעם הוא כדאי שלא לברך ברכת כהנים.

ועל כרחך לומר דהיינו טעמא משום דכל כמה שלא נקראו אינם עוברים אעשה דכה תברכו, דאע"ג דמכל מקום אינו נכון לעשות טצדקי לפטור עצמו מן המצווה, דבעידן רתחא ענשי כמ"ש בפרק התכלת הנ"ל, דאף דלא עבדי איסורא מכל מקום הוי בגדר אינם עושים רצונו של מקום כמ"ש הרב הגדול בעל פרשת דרכים בדרך ה' דף מח עיי"ש דפח"ח. עם כל זאת כל כמה דיש לנו איזה טעם כל דהו אינו עוד בגדר אינם עושים רצונו של מקום, כיון דאינו עושה כן למיעבד טצדקי לפטור עצמו מן המצווה ודו"ק. זהו הנלענ"ד. הק' ישמעאל כהן ס"ט".

ילקוט יוסף סימן קכח אות פו

כתב שאם יש גויים בבית הכנסת בזמן ברכת כהנים וא"א להוציאם משום איבה, ניתן לשאת כפיים בלא חשש, והביא מאביו הגרע"י, שהטעם לכך משום שהלכה כבית דוד שהגויים אינם חוצצים לעניין דברים שבקדושה כשהם באותה הרשות, ובנוסף אין ראיה מהזוהר שהם מונעים את השפע כשהם מתערבים יחד עם הישראלים, משום שוודאי שהכהנים מכוונים לברך רק את עמ"י שבקהל, ועוד כתב שכך המנהג שאין נמנעים מברכת כהנים כאשר יש גויים בביהכנ"ס.

"אם יש גוים בבית הכנסת בשעת ברכת כהנים, וא"א להוציאם החוצה משום איבה, יש נוהגים להימנע לעת כזאת מנשיאות כפים, אבל הנכון שלא לחוש לכך, אלא יעלו הכהנים לדוכן ויברכו ברכת כהנים כדת, כי אין הכוונה בברכתם אלא לעם ישראל, שכן נוסח הברכה: "וצונו לברך את עמו ישראל באהבה", ואין הגוים חוצצים בין הכהנים לבין קהל ישראל, וכמו שאמרו חז"ל (סוטה לח ב), שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת".

ובהערה הביא מדברי אביו הגרע"י:

"…נראה שלעניין ברכת כהנים אין שום מניעה כלל, אפילו יש גוים בבית הכנסת באותה שעה, שהרי כולם נמצאים במקום אחד, ואין הגוים חוצצים בין הכהנים לעם ישראל, וגם הלום מצאתי לבעל ספר האשכול (עמ' לא) שכתב וזו לשונו: וחזי לן דהא דטינוף ועבודה זרה מפסיקים, היינו דוקא לענות אמן, אבל לענין ברכת כהנים לעם שבשדות שאינם צריכים לענות לא הוי הפסק ע"כ. ונראה כוונתו, דלא מבעיא לקהל שבבית הכנסת שהם ברשות אחת עם הכהנים, שישנם בכלל הברכה, אלא גם העם שבשדות שהם ברשות אחרת, גם הם בכלל הברכה, כיון שאינם צריכים לענות. וכן ראיתי למרן החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סי' ע' אות ד') שכתב, שמעתי שיש מי שמנע לכהנים לומר ברכת כהנים אם יש גוי בבית הכנסת, ואפשר שטעמו על פי מה שכתב מרן השלחן ערוך (סי' נה סעיף כ'), שגוי מפסיק לעניית אמן. אבל בשו"ת בית דוד (סי' לב) מבואר, שכל שהמברך והעונים ברשות אחת אין הגוי מפסיק, וא"כ בנד"ד שהכהנים והעם בבית הכנסת, אין הגוי מפסיק, ואין לבטל נשיאות כפים בשביל כך. ואם טעמו של המונע מלברך ברכת כהנים כדי שלא ילעיגו עלינו, הא בודאי בורכא, שאין לנו לבטל ברכת כהנים משום לעג השאננים וכו'. עכת"ד.

והן אמת שראיתי הלום בשו"ת זרע אמת חלק ג' (חאו"ח סי' יב), שכתב, שיש למנוע מלברך ברכת כהנים אם ימצאו גוים בבית הכנסת, על פי דברי הזוהר (פר' משפטים דף קכד ע"א), יראה כל זכורך, דבשמחתו לא יתערב זר. וכן משמע בזוהר (פר' נשא), שע"י כך נמנע השפע מישראל. ע"ש. ועוד שיש בזה חילול ה' שישחקו עלינו הגוים וישיחו בנו בחוכא ואיטלולא, והוי דומיא למה שאמרו שאין מראים ספר תורה לגוי. ושוב ראיתי שכן כתב בספר מטה משה (סי' קצט) על מנהג אשכנז שאין נשיאות כפים אלא ביום טוב, מפני הגוים שנמצאים באותה שעה בבית הכנסת, ויש מקומות שמקפידים שלא להניח שום גוי בעת עליית הכהנים לדוכן לברך ברכת כהנים. ע"ש… עכת"ד. ובאמת שאין ראיה גמורה מהזוהר פר' משפטים לנידון דידן, כי שם מבואר שהקפידא מצאה מקום לנוח, מפני שהגוים שעשו עצמם כיהודים נתערבו עם קהל ישראל בשמחתם בשלש רגלים, והכשילום באכלם מזבחי שלמיהם. עש"ב… אבל כאן הרי אין הכהנים מכוונים בברכתם אלא לקהל ישראל, ואילו הגוים כמאן דליתנהו דמי, לפיכך אין סיבה נכונה להמנע ממצות ברכת כהנים בשביל זה. וכן מה שדימה הזרע אמת דין זה למה שאמרו שאין להראות ספר תורה לגוי, רב המרחק ביניהם. ועיין במה שכתבנו בשו"ת יביע אומר חלק ג' (חיו"ד סי' טו). ע"ש. ובספר זכרנו לחיים חלק ב' (מערכת נשיאות כפים אות ד') העתיק דבריו, ובהשמטות שבסוף הספר (דף קנח ע"א) כתב, וכמדומה לי שיש בפוסקים היפך זה, שאין להמנע מנשיאות כפים אפילו יש גוי בבית הכנסת באותה שעה, וכעת איני זוכר איה מקומו. ע"כ. והנה לפנינו שו"ת יוסף אומץ שכתב היפך הזרע אמת… אולם המעיין ישר יחזו פנימו שטעמים אלו של הזרע אמת אינם מוכרחים כלל להלכה, ונרפים הם נרפים… ובהיותי משרת בקודש במצרים, ראיתי שאין מקפידים כלל על כך, והמנהג שהכהנים נושאים כפיהם בכל יום, גם אם יש איזה גוי נמצא בבית הכנסת באותה שעה. וכן עיקר להלכה ולמעשה".

שו"ת שבט הלוי חלק ב סימן נט אות ג

כתב שאין להכניס כמרים (שהם אדוקים בע"ז) לבית הכנסת, משום כבוד בית הכנסת וקדושתו, אך כל זה כמובן רק באופן שאין חשש איבה ושנאה. ולגבי גויים רגילים (שאינם אדוקים כ"כ בע"ז) הביא את מחלוקת המג"א ויתר הפוסקים, האם רק גוי מהווה חציצה או רק הע"ז עצמה, וכתב שכל המחלוקת היא רק אם יש כבר עשרה במקום אחד אז למג"א רק ע"ז חוצצת ולא גוי, אך בתוך בית הכנסת לכו"ע אפילו גוי חוצץ, אומנם הוסיף שאם הגוי לא נמצא בתוך ד' אמותיהם אין איסור.

"ובעניין להתפלל יהודים אצל הגויים בבית הכנסת – הנה לשון השו"ע או"ח סימן נ"ה ס"כ וי"א שצריך שלא יפסיק דבר שאינו נקי או עבודת כוכבים. ועיין במג"א דר"ל ע"ז לא גוי, ודעת הלבוש הא"ר ופמ"ג דגם גוי מפסיק וכן פסק במ"ב, וז"ל הלבוש: שטינוף או גוי מפסיקין בין השכינה וגורם שאינה שורה כאן ע"כ, הרי דלדעת גאונים אלה גוי הוא סבה למנוע השראת השכינה, וי"ל דגם דעה ראשונה אינה חולקת רק לענין הפסקה אם יש כבר עשרה במקום אחד, אבל לא בתוך בית הכנסת דבזה כ"ע מודים, ואולי דאם אין אדם עומד בשעת התפילה בתוך ד' אמותיו אין מקור לאיסור, עיין מג"א סי' ע"ט ס"ק ג', ומובן דקשה מאוד לגדור בזה.

אמנם בנד"ד דגלחים (כמרים) דאדיקי בע"ז נכנסים לענ"ד בלא"ה אסור, דבזה איכא גדר חיוב הרחקה ומכ"ש לא להכניס ע"ז בבית ה', ועיין בע"ז יז, ב ובתוס' שם ניזל, ואעפ"י שהתם איירי בבית ע"ז, מכ"מ הכא דגלחים עצמם נכנסים בשתי וערב שלהם גרע טובא, ועיין בשו"ע יו"ד ריש סי' ק"נ ובפוסקים שם. וע"ע שבת קכז, ב אל יכנסו דברי קדושה למקום טומאה.

ועיין מג"א סימן קנ"א דבעוון קלות ראש בביהכ"נ נהפך ח"ו לבית עכו"ם, ומכ"ש אם מכניסים עכו"ם גופא, ועיי"ש בהגהות הגאון מהרש"ם דדן אם מותר להשיב שומר גוי בביהכ"נ והביא מגמרא ב"מ כ"ד ע"א דמשמע דמותר, והיינו שומר בעלמא לא להושיב כומרים בבית מקדש מעט.

וכל התקרבות הזה בין עובדי ע"ז לבין בני ישראל אינו אלא עצת יצה"ר, ומי שמתעסק ומסרסר בזה אוי לו ולאחריתו, וכמובן שצריך לעשות בחכמה שלא להמשיך שנאת עכו"ם על אחינו ב"י, אבל פשיטא ופשיטא דצריך לעמוד בפרץ ולהעביר רוע הגזירה, ולהעמיד דת על תלו בדברים שהם יסודי אומתינו הקדושה".

חשוקי חמד – הרב יצחק זילברשטיין. בכורות ל, ב

כתב לגבי עובדים זרים שמגיעים יחד עם הזקנים לבית הכנסת ושוהים לידם במשך התפילה, שאומנם יש שכתבו כדברי הבית דוד, שאם הם נמצאים באותה הרשות הגוי לא מהווה הפסק, אך כתב שרבים חולקים עליו וסוברים שגם באותה הרשות חוצץ, עוד הביא משו"ת האלף לך שלמה סי' מ' שגם לעניין הוצאה יד"ח, אם בין המברך לבין השומע מפסיק טינוף או גוי אין יכול לענות אמן. עוד כתב שאם הגוי עומד באמצע בין המתפללים כך שחוצץ בין העשרה אולי אף מבטל מהם את המניין. ונשאר בצ"ע.

ולעניין ברכת כהנים כתב ש"אם אפשר בקל לבקשם שיצאו, ולא יגרם איבה מצוה גדולה בזאת, ואם לאו לפחות יתרכזו כל הישראל מלפני הגוי, כדי שלא יעכב את הברכה מלחול עליו".

"לומר קדיש וקדושה כשיש פילפיני במזרח בית הכנסת:

שאלה – באחד הבתי הכנסיות הותיקות מגיעים לבית הכנסת זקנים שכבר אין כוחם במותנם כבימי קדם, והם נעזרים בעובדים פיליפינים, הפילפיניים הם עובדים מסורים מאד, והם שוהים ליד הזקנים במהלך כל התפילה. כעת מגיע רב בית הכנסת ושואל, הזקנים מחמת שאינם שומעים כל כך טוב, יושבים במזרח בית הכנסת, ולידם יושבים העוזרים הנכרים, ומאחוריהם יושבים כל המתפללים, האם מותר לומר קדיש וקדושה וברכת כהנים. שהרי הגוי מפסיק בין העשרה, ומעכב את השכינה מלשרות עליהם?

תשובה – כתב השו"ע (סימן נה סק"כ) שהשומע קדיש וקדושה אפילו מי שאינו נמצא עמהם ושומע יכול לענות, וי"א שלא יהא מפסיק בינו לבין העשרה טינוף או גוי.

אמנם בבית דוד (סימן לב) כתב שכל זה אמור רק כאשר עשרה נמצאים בבית אחד, ואחד שנמצא ברשות אחרת רוצה לענות עמהם, ואז אם יש גוי או טנוף המפסיק אינו יכול לענות עמהם, אולם אם כל העשרה נמצאים במקום אחד, אינו מפסיק, ודבריו הובאו להלכה בכמה אחרונים (מחזיק ברכה (ס"ק יד) בן איש חי (פרשת ויחי אות ז) כף החיים (ס"ק צד)).

אמנם בדבר שמואל (סימן קפט) כתב שעכו"ם מפסיק גם כשהוא נמצא בבית אחד, וכן משמע מדברי הלבוש (שם ס"כ) שכתב שאם עשרה נמצאים במקום אחד שכינה שרויה ביניהם, ואז אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין כל מי שרוצה לצרף עצמו עם אביו שבשמים השוכן בתוך אלו העשרה, ויש אומרים שצריך שלא יהא מפסיק ביניהם טינוף או גוי בין העשרה ובין זה שרוצה להצטרף עמהם, שטינוף או גוי מפסיקין בין השכינה וגורם שאינה שורה בכאן. ואם כן כל שכן כשהגוי נמצא בין העשרה שגורם שהשכינה לא תהיה שרויה ביניהם. וכדבריו כתבו האליה רבא (ס"ק יח) והפמ"ג (א"א ס"ק טו) והמשנ"ב (ס"ק סה).

ועוד שהשו"ע דימה דין טינוף לדין עכו"ם ובטינוף כתב המג"א (סימן עג סק"ג) שגם אם נמצא בתוך בית הכנסת אף שאינו מעכב את התפילה, כגון שהוא במרחק ד' אמות ואין ריח רע, והוא יושב בתוך בית הכנסת לא יענה עמהם אמן, וכדבריו כתב המשנ"ב (ס"ק סג – סד).

ובשו"ת אלף לך שלמה (סימן מ) הוסיף עוד שלא רק שאינם מצטרפים למנין, אלא גם אם אדם שומע ברכה מחבירו, וביניהם מפסיק גוי, אינו יכול לענות אמן, כי הרי זה כאילו לא שמע את הברכה.

והנה אף שכתב המשנ"ב (ס"ק סב) שמדברי השו"ע שכתבו בלשון י"א משמע שאינו סובר כן, וכן מבואר ברמ"א (סימן עט ס"א) עוד כתב בשם החיי אדם שאמן יהא שמיה רבא וקדושה יענה דהוי רק פסוקים, אבל ברכו לא יענה (ועיין בלבושי שרד שכתב שם שלכתחילה ראוי להחמיר ולא לענות). אולם דבריהם נאמרו כאשר כבר יש מנין והוא רק מצטרף עמהם, אבל אם הגוי עומד מאחורי החזן ואין עשרה העומדים יחדיו שתשרה שכינה עליהם, ולדברי השו"ע והלבוש ושאר פוסקים אין כאן חזרה כי השכינה אינה שורה בכאן, אולי יש להחמיר כדבריהם שלא לומר חזרת הש"ץ, וצ"ע.

ברכת כהנים כשיש גויים בבית הכנסת:

והנה גם כשיש עשרה ביחד וגוי אינו מפסיק ביניהם, ויכולים לומר קדיש וקדושה וחזרת הש"ץ [והשאלה הוא רק לאלו שעומדים מאחורי הגוי אם יכולים לענות כמבואר לעיל], כתב בשו"ת זרע אמת (ח"ג סימן יב) שלא יאמרו ברכת כהנים כשיש גוי בבית הכנסת, והטעם שמבואר בזוהר (פרשת נשא) שבשעה שהכהנים פורסים את ידיהם לברך את עם ישראל, השכינה שרויה ביניהם, ומתגלים אז אורות עליונים ואם יהיה שם איש זר אשר לא מזרע ישראל יעכב את השפעת הברכות, וכן הוא בזוהר (פרשת משפטים דף קכד) יראה כל זכורך שבשמחתו לא יתערב איש זר. וציין עוד למטה משה (סימן קצט) שכתב כי טעם הדבר שבחו"ל נושאים הכהנים כפיהם רק ביו"ט משום הגוים שנמצאים בבית הכנסת בכל ימות השנה, ויש מקומות שאין מניחים לגוי להיות בבית הכנסת בעת ברכת כהנים, וכן הוא בשו"ת מהרי"ל החדשות (סימן כא).

אמנם החיד"א בספרו יוסף אומץ (סימן ע הו"ד בכף החיים סימן קכח ס"ק קנה) כתב שלא ידע טעמו, אך יתכן שטעמו משום שגוי מפסיק לעשרה, ולכן לפי מה שכתב הבית דוד שברשות אחת אין הגוי מפסיק יכולים לישא כפים, אמנם לפי מה שהבאנו לעיל דברי הבית דוד אינם מוסכמים, ורבים מהפוסקים אשר חולקים על זאת, ועוד שכבר העיר בהג"ה על זרע אמת, שהיוסף אומץ לא ראה שעיקר טעמו משום שלא יתערב זר בברכת כהנים.

אמנם יש לומר שכיון שהפוסקים לא הביאו טעם זה שאין נושאין כפים בשאר ימים, יתכן שאינם סוברים טעם זה, וכמו שסיים החיד"א שהוא צורך גדול בתפלה ואין לבטל מצוות ולמנוע ברכתן של ישראל. ולכן אם אפשר בקל לבקשם שיצאו, ולא יגרם איבה מצוה גדולה בזאת, ואם לאו לפחות יתרכזו כל הישראל מלפני הגוי, כדי שלא יעכב את הברכה מלחול עליו".

שו"ת אביגדור הלוי (הרב נבנצל) או"ח דיני קדיש אות מו

"תפילת גוי בבית הכנסת – האם מותר לגוי (בין מוסלמי בין נוצרי) להיכנס לביהכנ"ס ולהתפלל בו?

תשובה – כן, בלי צלם. יזהרו עד כמה שאפשר שלא יעמוד באופן שיחצוץ בין המתפללים (סי' נ"ה סע' כ' ומשנ"ב ס"ק ס"ה)".

שו"ת בית אב"י חלק ד' מב

נשאל האם מותר לגוי להיות בבית הכנסת בזמן התפילה וקריאת התורה, באופן שיש חשש איבה בבקשה להוציאו, למשל במקרה שהוא סועד את הזקנים והחולים שם. האם יש בזה משום בזיון לתפילה?

והשיב שבביאת הגויים לביהכנ"ס אין בזה משום חוסר כבוד כלל, ומותר הדבר, וכ"ש בזמנינו שנוהגים היתר לאכול ולשתות בביהכנ"ס. והביא ראיות מהפוסקים שנכנסו גויים לבתי הכנסת גם בזמן התפילה לסדר דברים ולתקנם וכד' ולא העלו בעיה בזה. עוד הביא ראיה מרש"י והמהרש"ם שמותר להושיב שומר גוי בכניסה לבית הכנסת.

"אם מותר להניח לערל להיות בבית הכנסת בשעת תפלה וקריאת התורה – בדבר שאלתו במושב זקנים שמשתדלים לעשות שמה מנין בשביל הזקנים הרוצים לשמוע קדושה וברכו, אבל דא עקא שיש שם ערל העובד שם אצל החולים והזקנים, והוא רוצה להיות בבית התפלה בשעת התפלה לשמוע הניגונים שמצאו חן בעיניו, אם מותר להרשות לו לשבת מן הצד בדרך ארץ בשעת התפילה וקריאת התורה, ואם לא יניחו לו יש חשש איבה וכיוצא בזה, אם אין זה בזיון להתפילות וקריאת התורה. זת"ש.

תשובה:

א) הנה מש"כ כמ"ע מהא דאיתא בש"ס יבמות (דף ז') שחדשו דטבול יום לא יכנס למחנה לויה מכש"כ עכו"ם, אין זה כלום דהרי דבר תורה אין עכו"ם מטמאין בזיבה אבל חכמים גזרו עליהם שיהו כזבים לכל דבריהם כמבואר בש"ס נדה (דף ל"ד), אבל עתה בעווה"ר אין לנו דיני טומאה וטהרה, לכן ליכא למיחש רק משום הביהכנ"ס שהוא מקדש מעט וצריך לנהוג בו כבוד, אבל אין זה העדר כבוד כלל, ואין אנו נזהרים כלל מלהניח לבוא נכרי לביהכנ"ס וביהמ"ד אפילו באמצע התפילה, ובכמה מקומות היו מניחים לעכו"ם להדליק נרות ביוה"כ בעת תפלת נעילה כדי לראות הפיוטים של תפלת נעילה, והגאון הנובי"ק (סי' ל"ג) צווח על מנהג זה ככרוכיה ובטלו, ומוטב שלא לומר הפיוטים מלעבור על שבות של אמירה לנכרי, אבל לטלטל הנרות ממקום למקום על ידי נכרי התיר, עיין מזה בקובץ על הרמב"ם בפרק ו' מהל' שבת הל"ט גם בנוב"י ובישועות יעקב סי' ש"ז, ובכמה מקומות הזמינו מערב יוהכ"פ נכרי שיהיה בבנין בית הכנסת לשמור על הנרות שלא לבוא לידי דליקה, עכ"פ באו נכרים לביהכנ"ס.

ב) לכן אינני רואה בזה שום איסור בין לשיטת הרמב"ן בפרק בני העיר ובין להר"ן שם, דפליגי אם קדושת ביהכנ"ס הוא תשמישי מצוה או תשמישי קדושה, ואפילו לשיטת הראשונים דס"ל דקדושת בתי כנסיות הן מהתורה כמבואר ברמב"ם במניין המצות בקיצור בריש ספר המדע במצוה ס"ה, אעפ"י שבספר המצות אין הכרע, מכל מקום במנין המצות כתב בפירוש בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכן הוא שיטת המבי"ט בקרית ספר, וכן הוא ביראים מצוה שנ"ד גבי מורא מקדש לנהוג בו כבוד ומורא, כתב דמקדש מעט נמי כן, אבל על כל זה הרי אין זה העדר כבוד ומורא כלל, ובפרט במקום תפלה בבית מושב זקנים שלא נבנה מתחילה לשם קדושת בית הכנסת, והרי מבואר בגמרא בסוגיא דמגילה דבתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין לכן הקילו בכמה דברים, מכש"כ בית תפלה פרטי דקלה קדושתו.

ג) ומבואר בש"ס בבא מציעא (דף כ"ד) בית הכנסת דידן נמי דיתבי בהו כנענים, ופירש"י דמושיבין בהם נכרים לשמור, ועל יסוד דברי רש"י הללו התיר הגאון מהרש"ם בדע"ת סי' קנ"ד להושיב שומר נכרי בבית הכנסת, ועיין בירושלמי פרק ג' במגילה הל"ג רבי אימי מפקיד לספרתא אין אתא ברנש גביכון מלכלך באורייתא לגביכון תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי, מובא ברמ"ז בהגר"א סי' קנ"א סק"ב וכן נמי בדע"ת, ואם התירו בירושלמי להכניס חמור לבית הכנסת, הרי בודאי דמותר גם לעם הדומה לחמור. ואפשר יש לומר דרב אימי צוה להמלמד להכניס את הבר נש שיש לו ריח תורה לבית המדרש, ולחמריה לאו דוקא בבית המדרש דאיך אדם יכול לחיות יחד עם חמורים, וגם משום נקיות כי איך אפשר ללמוד ולהתפלל במקום טינופת, רק כוונתו הי' להתיר להכניס הבר נש למקום ששם לומדים ומתפללים, והחמור לאורוות חמורים, וכיון שרק לתלמידי חכמים התירו להתאכסן בבתי מדרשות, ורב אימי חידש בזה דלאו דוקא תלמידי חכמים רק גם מי שיש לו לחלוחית של תורה מותר להכניסו לאכול שם או לישן בעת הצורך.

אבל עכ"פ להכניס נכרי לביהכנ"ס לא באופן תמידי בודאי מותר בלי שום חשש, ובפרט בזמנינו שנהוגין בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות לאכול ולשתות לכל אדם אפילו שלא מדוחק, כמו שכתב הר"ן בשם הרמב"ן שעל תנאי מותר רק מדוחק לכל אדם אפילו בישובן, אבל לשיטת רש"י והג"א בשם או"ז שעל תנאי מותר אפילו בישובן לאכול ולשתות אפילו שלא מדוחק ואעפ"י שהמחבר בסי' קנ"א סעיף י"א החמיר בזה דלא מהני תנאי לאכילה ושתיה בישובן, אבל המג"א בסק"ב הביא דעת האו"ז להתיר אפילו בישובן בעל תנאי לכל אדם אפילו שלא בשעת הדחק, וז"ב לפיע"ד. הק' יצחק אייזיק ליעבעס".

שו"ת חבל נחלתו כ, ה – הכנסת גויים עובדי ע"ז לבית כנסת

הביא שכל גדולי האחרונים סברו שהגוי אינו חוצץ בתוך בית הכנסת אלא רק מחוץ לבית הכנסת, וגם "המג"א העיר ולא הורה הלכה, ואיך לבנות שיטה מחמירה להלכה מהערה שחלקו עליה כל גדולי האחרונים". עוד הביא שנחלקו אחרוני זמנינו האם מטפל זר שנכנס עם החולה הסיעודי לבית הכנסת צריך לשים כיפה, אך מסוכם שצריך לבוא בלבוש צנוע.

"שאלה – יש טוענים שאסור שגוי עובד ע"ז יכנס לבית כנסת לפחות בשעת התפילות. לאדם מישראל נכה ישנו מטפל עובד זר שהוא גם עכו"ם, האם מותר לו להיכנס לבית כנסת לסייע לזקן בו הוא מטפל?

תשובה – כתב הבית יוסף (או"ח סי' נה) לגבי הנמצאים מחוץ למקום עשרה ורוצים להצטרף ולענות: "וכתב מהר"י אבוהב ז"ל שיש חולקים בזה שכתב רבינו שאפילו מי שאינו עמהם יכול לענות אחריהם וכו' ומכל מקום כתב שהסכמת רוב הפוסקים כדברי רבינו, מיהו כתב דאיתא בירושלמי שהשומע בביתו קדיש אין לו לענות אם יש באמצע מקום מטונף ובשם רב אחא כתב והוא דליכא טינוף מפסיק בהדיא והוא דליכא גוי מפסיק בהדייהו כך כתוב בא"ח עכ"ל"….

ופסק השו"ע (או"ח סי' נה ס"כ): "היו עשרה במקום א' ואומרים קדיש וקדושה, אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות. וי"א שצריך שלא יהא מפסיק טינוף או עבודת כוכבים".

נראה שההפסק אינו ממשי ואין ריח ומראה הגורמים להפסק, אלא הלכלוך (=טינוף) והעכו"ם יוצרים מעין הפסק רוחני שהרי בעכו"ם אין מדובר בלכלוך.

ובאר המשנה ברורה (ס"ק סב): "וי"א שצריך – מדכתב השו"ע דין זה בלשון וי"א משמע דדין זה לא פסיקא ליה וכן משמע מהרמ"א בסימן ע"ט ס"א בהג"ה דלא ס"ל כן וכמש"כ המ"א שם. ועיין בח"א שכתב דנ"ל דאיש"ר וקדושה יענה דהוי רק פסוקים אבל ברכו לא יענה ועיין בלבושי שרד".

הרמ"א (בסימן עט ס"א) כתב: "ש"ץ המתפלל וצואה בבהכ"נ, או בבית שמתפלל שם, אפילו הוא לאחריו בכל הבית, צריך לשתוק עד שיוציאנה, מאחר שמוציא רבים ידי חובתן ואי אפשר שלא יהא מן הקהל בתוך ד' אמות של הצואה".

והמגן אברהם (סי' עט ס"ק ג) העיר: "בתוך ד"א. משמע דאם שום אדם אינו יושב בתוך ד"א של הצואה מותר להתפלל אף על פי שהצואה מפסקת ביניהם ובין הש"ץ יכולים להחזיר פניהם, מיהו בסי' נ"ה סעיף כ י"א דלא יענה אמן כשיש צואה מפסקת ביניהם". המג"א הבין שכשם שצואה מפסקת לגבי אותו יחיד המצטרף ה"ה כאשר צואה בבית הכנסת, אין יוצאים י"ח עד שלא הוציאוה. המג"א לא הזכיר כלל לגבי עבודה זרה או עובד ע"ז בבית כנסת. ואף מה שדייק לגבי טינוף הן השו"ע והן הרמ"א לגבי יחיד המצטרף לא קבלו זאת למעשה וק"ו בתוך חדר אחד.

כ"כ הבן איש חי (שנה ראשונה, ויחי סעיף ז): "…והא דבעינן שיהיו כל העשרה במקום אחד כ"ז לענין צירוף אבל אם יש עשרה במקום אחד שאומרים קדיש או קדושה, כל השומע קולם אפילו עומד בבית אחר ואפילו יש בינו לבינם כמה בתים, ה"ז עונה עמהם קדיש, ורק שלא יהיה מפסיק בינו לבינם טינוף או עכו"ם. והא דאמרנו דטינוף או עכו"ם מפסיק ואינו עונה, היינו אם זה עומד בבית אחר שדינו הוא שאינו מצטרף עמהם, אבל אם עומד במקום אחד, אפילו שיש באותו מקום עכו"ם אחד עומד שם, ה"ז עונה עם הציבור קדיש וקדושה וכל דבר שבקדושה. וצריך להזהיר העם בזה הדבר, שתמיד ימצא עכו"ם עומדים בפתח בית הכנסת למכור שם איזה דבר, ובני אדם הולכים במבוי חוץ לפתח אחר העכו"ם ושומעין קדיש וכיוצא, דאין לענות. ורק אם נכנס העכו"ם בתוך בית הכנסת, לא אכפת לן בזה, וכל הציבור שהם בתוך ביהכנ"ס עונין כל דבר שבקדושה, אפילו אותם העומדים אחרי העכו"ם".

עולה מדברי הבן איש חי בבירור שבבית כנסת גוי אינו מבטל ואינו מפסיק בתפילה ורק אדם מחוץ לבית כנסת צריך לחוש להפסק של טינוף או עכו"ם. ונראה כי זאת היא דעת השו"ע והרמ"א שלא הביאו לגבי תפילה בתוך בית כנסת שטינוף או ע"ז מפסיקים. ובבית כנסת לגבי טינוף אם זה בריחוק ד' אמות ממקום שכלה הריח יוצאים ידי חובה.

בפסקי תשובות (או"ח סי' נה אות ל) כתב: "והנה, החיד"א (במחזיק ברכה סקי"ד) סבירא ליה שאין דין זה אמור אלא כשהשומע מחוץ לחדר המתפללים, אבל כשנמצאים המברך והעונים ברשות אחד מצטרפין אף על פי שמפסיק ביניהם גוי או טינוף וכו', ומובאים דבריו בכמה אחרונים, אבל בדברי המג"א (סימן ע"ט סק"ג) מוכח להדיא שבכל ענין חל הפסק על ידי דברים אלו, אפילו בחדר אחד, ולפי דבריו עשרה אנשים המתחברים יחד להתפלל, אם יהיה ביניהם גוי או טינוף וצואה וכו' אין בהם משום צירוף למנין ואסור יהיה להם לומר קדיש קדושה וברכו, ולא יעמדו לתפילת שמו"ע עד שיסלקוהו מביניהם".

ודבריו לא מסתברים. השו"ע והרמ"א לא הבינו כן וחילקו בין בתוך בית כנסת למפסיק חוצה לו למצטרף, גם הבן איש חי כתב במפורש שלא כדבריו. המג"א העיר ולא הורה הלכה, ואיך לבנות שיטה מחמירה להלכה מהערה שחלקו עליה כל גדולי האחרונים.

וראיתי בתשובות אביגדר הלוי (עמ' פח סעי' מו) שאף הוא הורה שעכו"ם בבית כנסת לא יחוצו בין המתפללים. ואף דבריו צל"ע הרי לא נפסק כן ומדוע לחוש לדעתם?! ואולי כוונתו רק לכתחילה, אבל מה יעשה אותו נכה הזקוק לטיפול גם בתוך בית הכנסת?!

וראיתי במוסף ש"ק של עיתון יתד נאמן (תשס"ו 10 – ויצא) שהגר"י ליברמן (שו"ת משנת יוסף ח"ד סי' טז) הורה שנוכרי המטפל בנכה בבית כנסת ילבש לבוש מלא ואף יכסה ראשו, ואילו הגר"מ גרוס כתב שאי"צ לכסות את הראש ומשמע שאף לדבריו אין ראוי שייכנס בלבוש חלקי שכתפיו או פלג גופו העליון מגולה. אבל לתרוייהו מותר להכניסו לבית כנסת שיטפל בחולה…

סיכום – מותר לגוי עכו"ם המטפל בישראל להיכנס לבית כנסת וראוי שכל גופו יהיה מכוסה כמו ישראל".

שו"ת במראה הבזק חלק ו' סי' כט

אחר שהביאו מחלקות זו האם גוי מהווה חציצה במניין וכו', כתבו בשם הגרז"נ גולדברג שאם זהו שגוי שמקיים ז' מצוות בני נח אינו מונע מהשכינה לבוא ואינו מהווה חציצה:

"…גוי המקיים שבע מצוות בני נח יכול להיכנס לבית כנסת ולהתפלל עם ישראל".

ובהערה כתבו:

"…מותר לגוי להיכנס לבית כנסת, בקל וחומר מהר הבית, שאליו נכנסים גויים עד החיל (משנה כלים א, ח), וכן על פי הפסוק: "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" (ישעיהו נו, ז).

אלא שבשו"ע (או"ח נה, כ) נפסק בשם "יש אומרים" (הוא מהר"י אבוהב בשם הירושלמי ובשם רב אחא, ובירושלמי שלפנינו אינו מופיע) שעכו"ם מפסיק את הצירוף למניין. ואף-על פי שה"מגן אברהם" (שם ס"ק טו) טוען שמדובר בעבודה זרה עצמה ולא בגוי, עיין ב"שערי תשובה" (שם ס"ק ח) שהביא בשם "בית דוד" שגם גוי מפסיק, וכן פסקו "אליה רבה" (שם ס"ק יח) ו"משנה ברורה" (ס"ק סה). ובשו"ע בהוצאת מכון ירושלים הגרסא היא "גוי", ונכתב שם ששונה לעכו"ם מפני הצנזורה.

ואין לומר ש"סתם ויש אומרים הלכה כסתם", כיוון שבשו"ת "שבט הלוי" (א סי' כז) מבואר שכאן הסתם אינו חולק על ה"יש אומרים", אלא ששכיח ששו"ע מביא דעה שלא נמצאה במקום אחר בתור "יש אומרים" אף שאין מחלוקת, וכן כתב "כף החיים" (שם ס"ק צה), וכן משמע מסתימת הפוסקים שהביאו זאת להלכה.

וע"פ זה פסק בשו"ת "שבט הלוי" (ב סי' נט ס"ק ג) שאל לגויים להתפלל יחד עם יהודים בבית כנסת. אך עיין בספר "בית דוד" (סי' לב) שכתב שגוי מפסיק דווקא כשהמברך והשומע אינם נמצאים באותה רשות (וסברתו היא שישנם ב' עניינים בדבר שבקדושה: צירוף לעשרה – שהוא דווקא באותה רשות, והיכולת לענות עם הציבור – שזה גם ברשות אחרת, וגוי יכול להפסיק רק את היכולת לענות כשאין צירוף לעשרה, אך את הצירוף לעשרה אין אפשרות להפסיק), אך אם הם באותה רשות אין הגוי מפסיק, אמנם מדברי "שבט הלוי" הנ"ל משמע שאינו פוסק כך, וגם לפי "בית דוד" אישה שבאה להתפלל בעזרת נשים (שהיא רשות אחרת) היא מפסיקה, ולכן היה מקום לומר שצריך להושיב אותה מאחור, אך לדעת הגרז"נ גולדברג פשוט שגוי המקיים ז' מצוות בני נח אינו מונע מהשכינה לבוא (וגם תשובת "שבט הלוי" עוסקת בנוצרים הבאים לבית הכנסת, ואין מכאן ראיה למי שקיבל על עצמו לשמור ז' מצוות בני נח)".

ספר אורחות אברהם פרק א' סעיפים ד – ח

"גוי בבית הכנסת ובתפילה:

ד) מה שמצוי שפעמים הגוי מוביל את החולה לבית הכנסת, ונכנס לפנים ההיכל יש בזה בעיה גדולה, כי הרבה פוסקים סוברים שמציאות גוי בחדר התפילה מבטלת את הצרוף שבין העשרה ומפריעה לשומע לצאת ידי חובת התפילה (שו"ע או"ח סימן נה ס"כ דעה שניה בשו"ע, ומ"ב ס"ק סה, כף החיים שם ס"ק צב ע"פ הזוה"ק משפטים דף קכד ע"א. וכן דעת המג"א או"ח סי' עט סק"ג שאף באותו החדר מציאות הגוי מפסקת). ויש שכתבו שמציאות גוי מפסקת רק כשהשומע נמצא בחדר אחר, אבל באותו חדר אינו מפריע (חיד"א במחזיק ברכה סקי"ד, והו"ד בבא"ח פ' ויחי אות ז וכף החיים ס"ק צד).

ה) עוד נחלקו בזה הפוסקים אם מציאות גוי מפריעה רק לדברים שבקדושה שיש בהם הזכרת שם שמים כ'ברכו', אבל לאמירת 'אמן יהא שמיה רבא מבורך' ושאר אמנים וקדושה שהם פסוקים בלבד אין זה מעכב (עיין מג"א שם שאסר בכל אופן, וראה במחצית השקל או"ח סי' רעג סקי"ג ומ"ב סי' קצד סק"ח, ובמ"ב סי' נה ס"ק סב הביא מהחיי אדם להתיר אמירת איש"ר אמן וקדושה, ואסר רק אמירת ברכו, ובכף החיים ס"ק צה אוסר בכל ענין, ובלקט הקמח החדש סי' נה ס"ק עח ופד כתב שהגוי מפריע רק בדברים הצריכים עשרה). ובצירוף כל דעות החולקים, נראה למעשה שחולה שאינו יכול לקרב את עצמו באופן עצמאי לבית הכנסת יכול להקל להיכנס על ידי גוי (פסקי תשובות סי' נה אות ל סוד"ה וזהירות).

ו) בנידון האמור – שגוי נכנס לבית הכנסת, אם היה זה בשעת נשיאת כפיים של הכהנים, יראו להוציאו, כי על פי הזוהר הקדוש מציאות גוי בזמן זה מעכבת את השפעת הברכה, ובמקום איבה יש להתיר (ושו"ת זרע אמת ח"ג סי"ב, וכף החיים או"ח סי' קכח ס"ק קנה, וראה בזוה"ק פ' נשא).

ז) בכל אופן אף שלא בשעת התפילה יראו להימנע עד כמה שאפשר שלא יכנס גוי לבית הכנסת ובית המדרש, ורק משום דרכי שלום או סיבה נחוצה יכול להקל. ובכל מצב יקפידו שלא יכניסו הגויים את סימני טומאתם לבית הכנסת (שו"ת הר צבי ח"א סי' פה).

ח) יזהר שלא יהיה הגוי המטפל לבוש בגד שרקום או מצוייר בו צורת עבודה זרה שתי וערב וכד', וכן לא יענוד שום קישוט מסגנון זה, בזמן שהוא מתפלל, שמא ישחה בתפילתו כנגד הגוי, ונראה חלילה שמשתחוה לע"ז (עיין שו"ע או"ח סי' קיג ס"ח, ומשנ"ב שם סק"א וכף החיים אות כה בשם הפר"ח. ודעת הגר"ח קנייבסקי שגם באופן שהציור מורכב מעוד דברים, יזהר שלא ישחה כנגדו – אשי ישראל פכ"ג הערה פד)".

ספר בין ישראל לנוכרי חלק או"ח (הרב חיים בנימין גולדברג. בעל 'פני ברוך')

סימן ד' סעיפים לז-לח:

אסור להזמין כמרים שנושאים עליהם שתי וערב לבוא לבית הכנסת, ואם נכנס לבד וכשיוציאו אותו יכול לבוא ע"י זה עלילה על קהל ישראל, אין חייבים להוציאו (שו"ת הר צבי או"ח סי' פה. וכתב דהוי כגורם בהבאת תועבה לתוך ביהכנ"ס, ויש חשש משום הלאו 'לא תביא תועבה אל ביתך', וכגורם ח"ו להעמיד צלם בהיכל כמעשה מנשה).

אסור לפתוח ספר תורה שבארון הקודש כדי להראותו לשר נכרי, ויש מי שמיקל במקום שיש חשש איבה אם לא יראו לו, ונכון שיקראו בזה לפחות פסוק אחד, שלא יהא פתחיתו שלא לצורך תלמוד תורה."

סי' ג' סעיפים ז-ח:

"היו עשרה במקום אחד ואומרים קדיש או קדושה אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות, ויש אומרים שצריך שלא יפסיק דבר שאינו נקי או עכו"ם. יש אומרים שפירושו שלא יהא ע"ז מפסקת, אבל נוכרי אפילו עובד ע"ז אינו מפסיק וי"א שגם נוכרי מפסיק, ואין חילוק בין איש ובין אישה. יש אומרים שהדין שנכרי מפסיק הוא רק אם העונה נמצא ברשות אחרת מהמברך, אבל אם מברך והעונה נמצאים באותו רשות אין הנכרי מפסיק".

שו"ת שאילת שלמה א (הרב אבינר) או"ח סי' צו:

"סימן צו – הכנסת אנשי דת נוצרים לבית הכנסת:

שאלה: האם מותר שיכנסו לבית הכנסת אנשי דת נוצרים, לבושים בבגדי דתם? וכן "אחיות רחמניות" בבגדיהן המיוחדים? ומה הדין בזמן שאנו מתפללים? ומה הדין אם הם עונדים צלב?

תשובה: לכאורה, אדם שאינו מישראל, רשאים אנו להכניסו לבית הכנסת. אבל העניין אינו כל כך פשוט לגבי הנצרות, שכידוע, דינה כעבודה זרה – לא כאיסלם שהיא אמונה באל אחד. אמנם יתכן מאוד שהרבה מן הנוצרים בעולם, הם רק נוצרים משום שגרה, אבל אינם מאמינים בדוגמות של הנצרות, ובעומק לבבם הינם מאמינים באל אחד שאינו אדם, אבל זה בודאי לא יתכן לגבי כמרים ואנשי דת, שהינם נוצרים בהכרה מלאה. על כן, אם הם לבושים בבגדי הדת שלהם, יש שאלה אם מותר לתת להם להיכנס לבית הכנסת.

וכבר נשאל הרב צבי פסח פרנק ז"ל, רבה של ירושלים, שאלה מעין זו (הזכרנוה בתשובה צה) על כומר שנכנס לבית הכנסת, ועליו צלב, האם חייבים למנוע ממנו מלהכנס. והנה כתוב בתורה "לא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז, כו), וביררו הפוסקים שאסור להכניס לתוך ביתו כל חפץ של ע"ז, וק"ו בבית הכנסת שהוא מקום קדוש.

האם הצלב הוא חפץ של ע"ז? אם היה מדובר על צלב שעומד בבית ע"ז שלהם והם מכוונים אליו בתפילתם וכד', ברור שהיה חפץ של ע"ז, אבל יתכן שצלב שתלוי בצוואר עם שרשרת וכד' אינו אלא חפץ של נוי בעלמא בלי שום כוונה פולחנית. ומובן שיש גם לחלק בין סתם נוצרי, שעבורו הצלב הוא אולי רק קשוט, ואיש דת, שעבורו הצלב בודאי יותר מסתם קשוט. על המבוכה הזאת עמד רבינו הש"ך והכריע שצלב כגון זה, הוא ספק עבודה זרה, ואסור מספק (שו"ע יו"ד קמא, סק"ו). ולפי זה אסור לתת לכומר שיש לו צלב להיכנס.

אמנם הרשב"א היקל קצת בעניין, והוכיח שכל האיסור הוא להכניסו, אבל אם נכנס גוי לביתו של ישראל ועבודה זרה שלו בידו, לא שמענו שיהא חייב ישראל בעל הבית להוציאו ד"לא תביא" אמרה תורה (שו"ת הרשב"א ח"א סי קעז). ובשעת הדחק, אפשר לסמוך על דעה זו.

על כן אלו מסקנותיו של הרב צבי פסח פרנק:

א. אם כומר שיש לו צלב, נכנס מעצמו לבית הכנסת, ואם יוציאו אותו יכול חס ושלום לבוא לידי עלילה על קהל ישראל, איננו מחוייבים להוציאו.

ב. אבל להזמין כמרים (או כמרות) הנושאים צלב לבוא לבית הכנסת, בודאי שאין לעשות כן, ולגרום הבאת תועבה אל תוך ביתך, כפי שעשה המלך מנשה שהעמיד צלם בהיכל. עד כאן לשונו הקדוש.

גם באשר לבגדי דת, גם כן אין הדבר ברור, וזה לשון הקצור שלחן ערוך (קסז, ד): "המלבושים שלובשים הכהנים כשנכנסים לבית אלילים, יש אומרים שנוי שלהם הן ולא נוי של אלילים ואינן צריכין ביטול (כלומר שאינם ע"ז שצריכה ביטול) ויש מי שמצריך ביטול", פרוש שמצד אחד אלה בגדים המיועדים להם כשהם עוסקים בדתם בכנסיות שלהם, אבל מצד שני בדים אלה הם נוי שלהם, בגדי כבוד שלהם במשך כל היום "דאף יוצא בהם להתנאות בפני מלכים" (ב"י קלט ס"ק י"א בשם ראבי"ה), ולאו דוקא בזמן שעוסקים בעבודה זרה. דינם ודאי יותר קל מדין הצלב המבואר לעיל.

אמנם בזמן התפלה בוודאי שאין לתת להם להיות נוכחים, מכמה טעמים: א. זה מפריע להתפלל, ומעשה שנכנסה אחות "רחמנית" בבגדים שלה לעזרת נשים בתפלת שבת, והחברות היושבות שם לא הצליחו להתפלל מרוב זעזוע. והרי אסור שיהיו בבית הכנסת דברים שמפריעים לכוונה (ע' שו"ע או"ח צ, כג, מ"ב ס"ק עא). ואמר לי תלמיד חכם גדול בחיוך מר: ההלכה אומרת שאין להיכנס לבית הכנסת עם חרב, כי החרב מקצר חייו של אדם, ובית הכנסת מאריך חייו. והנה הנצרות והצלב שלה קצרה את ימינו לא פחות מהחרב.

ב. יש כאן חילול השם. לאמיתו של דבר, אנו מצווים לעקור עבודה זרה מארץ ישראל. לעת עתה אין אנו עושים זאת, ואין כאן מקום להאריך. אבל בבית הכנסת בזמן התפלה? "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית"?!"

הרב רימון – הלכה ממקורה – עת זקנה עמ' 230

"מותר לעובד זר להיכנס לבית הכנסת כדי לסייע לקשיש, ובלבד שלא יישא עליו חפצי עבודה זרה (ובהערה כתב: ע"פ שו"ת הר צבי או"ח סי' פה. באופן עקרוני רצוי שהעובד הזר לא ישהה בבית הכנסת בזמן ברכת כהנים, עיינו שו"ת מהרי"ל החדשות סימן כא, שכתב שאחד הנימוקים לכך שהכהנים לא נושאים כפיים בחו"ל הוא מפני הגויים שבאים לבית הכנסת. וכנראה כוונתו היא שהברכה נועדה רק לעמ"י. ומ"מ למעשה הכהנים עולים לדוכן גם אם העובד הזר נשאר בבית הכנסת בעת הברכה, ובוודאי שאין לבייש את העובד הזר ולבקש ממנו לצאת).

כמו כן, כאשר העובד הזר שוהה בקרבת מתפללים (אפילו שלא בבית הכנסת) יש להקפיד שלא יישא עליו חפץ של ע"ז, ושלא תהיה עבודה זרה מצויירת בבגדיו (שו"ע או"ח קיג, ח. ופר"ח שם). ככלל, יש לסכם מראש העובד הזר שלא יביא עבודה זרה לביתו של היהודי וכפי שנפרט להלן".

ובהערה 19 ביאר לגבי חפצי הע"ז שלא יישא על עצמו בבית הכנסת:

"האם צלב נחשב חפצי עבודה זרה: כאמור, רק חפץ שהנוכרי משתחווה לו כלול באיסור "ולא תביא תועבה אל ביתך". לאור זאת דנים הראשונים האם צריך לחשוש שהנוצרים סוגדים לצלבים שבצווארם. הראבי"ה (תשובות ופסקים, סימן אלף נ"א) כותב שלא צריך לחשוש לכך, וכ"פ הרמ"א (יו"ד קמ"א, א). הש"ך (ס"ק ו) כותב שההיתר קיים רק אם ידוע שהצלב לא נעבד, אך בסתמא יש להחמיר. אולם שו"ת אבני נזר (חו"מ, סימן קי"ט) טוען שלא נראה כך מפשטות הראבי"ה והרמ"א, והוסיף שמסתבר שאין לחשוש שהנוצרים השתחוו לצלב שעל צווארם כי הם נכנסים איתו למקלחת בהיותם ערומים, וממילא ברור שהם לא סוגדים לו. אחרונים אחרים כותבים להחמיר בצלב מפני שהנוצרים מתפללים אל הצלב או מנשקים אותו (דרכי תשובה ס"ק ט), אך בפשטות אין זו סגידה של עבודה זרה ולכן אין הצלב נאסר (ראו שו"ת באר משה (שטרן), ח"ג, סימן כ"ב. ועיינו גם שו"ת הר צבי, ח"א סימן פ"ה: שו"ת יביע אומר, ח"י, יו"ד סימן י"ד). למעשה, עדיף לבקש מהעובד הזר שלא ייכנס לבית היהודי או לבית הכנסת, כאשר הוא עונד צלב על צווארו, אך אם אין אפשרות כזו ניתן לסמוך על הדעות הסוברות שצלב איננו חפץ של עבודה זרה".

הרב רחמים מאזוז (אתר ישיבת כסא רחמים)

"האם מותר לגוי נוצרי להיכנס לבית הכנסת לביקור חבר יהודי לחגיגת בר מצווה של הבן?

אם הגוי בא לבית הכנסת ומתנהג בכבוד, אין שום בעיה, אע"פ שמחשבתו לע"ז, אין אנו אחראים לו. וזה ידוע ומפורסם שהמלך במדינות ערב היה מגיע לבית הכנסת יום הכפורים או בחגים, והרב עושה לו מי שבירך, ואין פוצה פה ומצפצף".

הצלב במצחם של חלק מבני הפלאשמורה (תשובה מאתר דין)

"לפעמים מגיעים אתיופים מהפלאשמורה לתפילות, ונראה הצלב על מצחם איך אפשר להתפלל בבית כנסת עם עבודה זרה?

תשובה: בשעת הצורך אפשר להקל להתפלל עמם בבית הכנסת. אך כשהדבר מתאפשר יש להסביר להם כי עליהם להסיר מעצמם צורה זו.

מקורות: בשו"ת הר צבי (ח"א סי' פה) כתב בדין כמרים הרוצים להיכנס לבית הכנסת וצלבים תלויים על גופם, אם חייבים לעכבם מלהיכנס משום 'לא תביא תועבה אל ביתך' והאריך שם לבאר ששתי וערב שאין עובדים אותו אלא הוא רק לזכרון לא מקרי צלם, ואם רוצים להיכנס מעצמם מותר ע"ש שהאריך בזה. ובוודאי באתיופים בני הפלשמורה יש להקל בזה כיון שלדעת רבים צלב זה לא נעשה כלל לשם עבודה זרה אלא כדי להציל נפשם מידי רודפיהם הגויים (יש להדגיש כי תשובה זו לא נכנסת כלל לבירור יהדותם של בני הפלשמורה שדנו בזה הפוסקים רבות ואין כאן המקום)".

גוי בבית הכנסת – תשובה מאתר דין

נשאל מה ההנחיות כאשר ידוע שיש גוי שבא בקביעות להתפלל בבית הכנסת (מדובר באופן שטוב לו כגוי ואינו רוצה להתגייר), וכתב שיש להימנע מלעמוד בד' אמותיו (כנראה על בסיס דברי המקור חיים ושבט הלוי המובאים לעיל). ולגבי ברכת כהנים כתב ע"פ המהרי"ל שכתב שאחד הטעמים שאין נושאים כפיים ביום חול מכיוון שיש גויים בבית הכנסת, וכן ע"פ דברי הזרע אמת לעיל שעדיף שיצא לפני ברכת כהנים, אך אם לא יוצא אפשר לברך בלי חשש, וזאת משום דברי הבית דוד, והיוסף אומץ שהובאו גם לעיל שגוי לא מהווה חציצה בתוך בית הכנסת, וכן משום שכיום אין חשש שגוי שמגיע לבית הכנסת ילעיג על מנהגים שם.

"דבר ראשון צריך שכולם ידעו שהוא גוי, שחלילה לא יבוא להתחתן עם יהודיה או מכשולות אחרות, כמו כן שלא יגש חזן או עליה לתורה כמובן, מעבר לכך אין צורך לעשות שום דבר, אין צורך למנוע ממנו לבוא לבית הכנסת, ומי יודע אולי בהמשך גם התגייר… ידועה שיטת הרמב"ם שאף שבדרך כלל דוחים את הגר שלוש פעמים ואין לנו צורך בגרים, בנו של יהודי יש ענין לגייר אותו כיון שהוא בא מזרע ישראל. אולם יש להימנע מלעמוד שמונה עשרה בתוך ד' אמותיו, ראה שבט הלוי ח"א סי' כז וח"ב סי' נט – יש לעשות זאת בזהירות רבה כדי שלא לפגוע! ולא לפרסם!. לגבי זמן ברכת כהנים ראה במקורות.

מקורות: בנוגע לבית המקדש, נאמר בפסוק (ישעיה נז, ז): "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", וגם בתפילת שלמה במעמד חנוכת המקדש מבואר שהמקדש אמור לשרת לא רק עובדי ה’ יהודיים, אלא אף הבאים לעבדו מקרב שאר העמים. בתי כנסת שלנו הרי הם "מקדש מעט", וכמו שלאומות העולם הייתה אפשרות להשתתף בעבודת בית המקדש, כך מותר לאינו-יהודי להיכנס לבית כנסת, ולהתפלל שם לאלקינו.

כמו כן אנו מוצאים במשנה (כלים א, ח) איסור על גויים להיכנס לחלקים מסוימים של המקדש (מהחיל ופנימה), ומבואר שאין איסור כניסה להר הבית, למרות שיש בו איסור כניסה לזבים וזבות, נידות ויולדות. בבית הכנסת לא נוהג שום איסור כניסה לזבים וזבות, וקל וחומר שאין בו איסור כניסה לגוי.

אך יש לדון בעניין זה מטעם אחר, והוא לאור מה שנכתב בשו"ת מהרי"ל החדשות (סימן כא), שהביא בשם הרב משה נויאמר"ק כ"ץ שלשה טעמים שאין אנו נושאים כפיים בכל יום (כפי שנהוג בחו"ל), ובטעם השלישי כתב: "וכן יש לומר מפני הגויים; וביש מקומות ראיתי שאין מניחין שום גוי בבית הכנסת בשעת נשיאות כפים". הסיבה לכך היא לכאורה על-פי לשון הכתוב: "כה תברכו את בני ישראל" – בני ישראל, ולא גויים.

וראיתי בשו"ת זרע אמת (חלק ג, סימן יב, דף כ, ב) שכתב שאין לכהנים לישא את כפיהם במקום שיש גוי בבית הכנסת, אך כתב לבאר זאת מפני שהגויים עשויים ללעוג על היהודים ויהיו בעיניהם לחוכא ואטלולא (והוסיף בכך על דברי הזוה"ק שהביא השואל שם ע"ש). ייתכן אפוא שכך הביאור אף בדברי מהרי"ל.

אבל בשו"ת יוסף אומץ (סימן ע, דף צב, א) כתב ששמע שיש מי שכתב שאין לכהנים לישא את כפיהם במקום שיש גוי בבית הכנסת, וכתב שם שאין לחוש לכך (ע"ש שביאר שאין לחוש מפני הפסק גוי בין המברכים לבין העונים אמן), אלא שפיר יש לכהנים לעלות לדוכן אפילו במקום שגוי נוכח בבית הכנסת. וראיתי בספר ילקוט יוסף (חלק א, עמ’ שלח) שכתב שכן המנהג.

מסיבה זו כתבנו בתשובה שעדיף שיצא הגוי מבית הכנסת קודם לברכת הכהנים, כדי לא להיכנס לשאלה זו של ברכת הכהנים במקום שגוי נוכח בבית הכנסת. ולכאורה כך הלכה גם בנוגע לנשים, שאין לחלק בעניין זה בין גברים לבין נשים. אבל במקום שלא יצא הגוי מבית הכנסת לפני ברכת הכהנים, נראה שעדיין יש לכהנים לברך את העם, שכן המהרי"ל הביא ג' טעמים למה אין עולים לדוכן בחו"ל ולכן אין לראות בדבריו פסק הלכה שאין לברך את העם במקום שגוי נוכח בביהכ"נ, וכמו כן כתב רק ש"יש מקומות שאין מניחים שום גוי בביהכ"נ בשעת נשיאות כפיים", ומבואר שדבר תלוי במנהגים שונים ואינו הלכה פסוקה.

מאחר שאף מצאנו מי שלא חשש לעניין זה כלל (כמבואר בשו”ת יוסף אומץ הנ”ל), ועוד שיש לומר שכיום דומה שאין חשש ל"חוכא ואטלולא" ואדרבה יש התעניינות רבה בכל מיני תרבויות שונות ומשונות משלנו, נראה וודאי שגם אם נשאר הגוי בביהכ"נ בשעת נשיאות כפיים, אין לכהנים להימנע מלברך את העם מחמת זאת".

כיפה לעובד גוי בבית הכנסת – הרב רחמים מזוז (אתר ישיבת כסא רחמים)

"פועל גוי של בית הכנסת חייב כסוי ראש בבית הכנסת?

תשובה – גוי שהוא עושה עבודה בבית הכנסת והכל יודעים שלא בא להתפלל, אז לא צריך כיסוי ראש כי אצלם לא מכסים ראש ואין בזה ביזיון לבית הכנסת. אבל גוי שבא לראות את בית הכנסת, ואין הכל מכירים שבא לראות בלבד, אז זה נראה כפגיעה בכבוד בית כנסת, וידוע שגם אחינו הרחוקים, כאשר באים לכבוד בר מצוה או סיבה אחרת מכבדים ומכסים נראש וכן ראוי לעשות".

הרב דוד אוחיון – כניסת גוי לבית הכנסת:

"גוי רשאי להיכנס ולהתפלל בבית הכנסת – בנביא ישעיה פרק נ"ז פסוק ז' נאמר: "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". אמנם פסוק זה נאמר על בית המקדש, אולם מבית המקדש למדים אנו גם לדין בית כנסת, הנקרא מקדש מעט. אף מדברי הגמרא בב"מ דף כ"ד. יש להוכיח שאין קפידא בכך שיהיו גוים נוכחים בבתי הכנסת ובבתי המדרשות של היהודים, ומוכח שהמנהג בזמן הגמרא שהיו הגויים נמצאים בבית הכנסת ובתי המדרשות, זה לשון הגמרא שם: ת"ש המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן, מאן שמעת ליה וכו'….. הכא במאי עסקינן בבתי כנסיות של נכרים, בתי מדרשות מאי איכא למימר, בתי מדרשות דידן דיתבי בהו נכרים, השתא דאתית להכי בתי כנסיות נמי דידן דיתבי בהו נכרים, ע"כ.

אמנם עיין בשו"ת שבט הלוי חלק ב' סימן נ"ט כתב בזה"ל: ובענין להתפלל יהודים אצל הגוים בבית הכנסת, הנה לשון השו"ע או"ח סימן נ"ה ס"כ וי"א שצריך שלא יפסיק דבר שאינו נקי או עבודת כוכבים, ועיין במ"א דר"ל ע"ז לא גוי, ודעת הלבוש הא"ר ופמ"ג דגם גוי מפסיק וכן פסק במ"ב, וז"ל הלבוש שטינוף או גוי מפסיקין בין השכינה וגורם שאינה שורה כאן ע"כ, הרי דלדעת גאונים אלה גוי הוא סבה למנוע השראת השכינה וי"ל דגם דעה ראשונה אינה חולקת רק לענין הפסקה אם יש כבר עשרה במקום אחד, אבל לא בתוך בית הכנסת דבזה כ"ע מודים, ועיין מה שכ' בעניי בזה בספרי שבט הלוי או"ח סי' כ"ז, ואולי דאם אין אדם עומד בשעת התפילה בתוך ד' אמותיו אין מקור לאיסור, עיין מג"א סי' ע"ט ס"ק ג', ומובן דקשה מאוד לגדור בזה.

אך רבינו יוסף חיים כתב בהדיא על עניין זה בבן איש חי (ויחי שנה ראשונה) שאין הקפידא אלא לעניין הפסק בלבד. זה לשונו שם: "והא דאמרנו דטינוף או עכו"ם מפסיק ואינו עונה, היינו אם זה עומד בבית אחר שדינו הוא שאינו מצטרף עמהם, אבל אם עומד במקום אחד, אפילו שיש באותו מקום עכו"ם אחד עומד שם הרי זה עונה עם הציבור קדיש וקדושה וכל דבר שבקדושה. וצריך להזהיר העם בזה הדבר, שתמיד ימצא עכו"ם עומדים בפתח בית הכנסת למכור שם איזה דבר, ובני אדם הולכים במבוי חוץ לפתח אחר העכו"ם ושומעין קדיש וכיוצא, דאין לענות. ורק אם נכנס העכו"ם בתוך בית הכנסת, לא אכפת לן בזה, וכל הציבור שהם בתוך ביהכנ"ס עונין כל דבר שבקדושה, אפילו אותם העומדים אחרי העכו"ם". ע"כ.

נשיאת כפיים כאשר גוי נמצא בבית הכנסת – אולם יש לדון לעניין נשיאת כפים כאשר גוי נמצא בבית הכנסת, דהנה כתב המהרי"ל בתשובה סימן כ"א, לנמק מדוע אין נושאין כפיים בחו"ל, וכתב בזה שלשה טעמים, ובטעם השלישי כתב דהיינו מפני הגויים. כלומר מפני שהברכה שייכת רק לעם ישראל, כמאמר הפסוק כה תברכו את 'בני ישראל'.

ובשו"ת זרע אמת (חלק ג', סימן י"ב, דף כ') כתב בהדיא שאין לכהנים לישא את כפיהם במקום שיש גוי בבית הכנסת, מטעם אחר הואיל וחשש שמא הגויים ילעגו ויבזו את המנהג הזה של היהודים.

מדבריהם יש ללמוד שיש למנוע מן הגוי מלהיכנס לבית הכנסת, הואיל ולא יוכלו הכוהנים לברך את עם ישראל בתפילת השחרית.

אולם בשו"ת יוסף אומץ סימן ע' דף צ"ב, כתב ששמע שיש מי שכתב שאין לכהנים לישא את כפיהם במקום שיש גוי בבית הכנסת, וכתב שם שאין לחוש לכך אלא שפיר יש לכהנים לעלות לדוכן אפילו במקום שגוי נוכח בבית הכנסת.

כמו כן בשו"ע הרב סימן קכ"ח סעיף נ"ז, כתב לנמק מדוע לא עושים ברכת כוהנים בחו"ל במשך כל השנה, ולא הביא לטעם המהרי"ל שנמנעים מלישא כפים משום הגויים, אלא כתב שהוא משום שאין נושאים כפים אלא כאשר עם ישראל שרויים בשמחה, ואינם טרודים על מחיתם ועל ביטול מלאכתם".

כמו כן החיד"א בספרו אומץ יוסף (סי' ע' אות ד') כתב, "שמעתי שיש מי שמנע לכהנים לומר ברכת כהנים אם יש גוי בבית הכנסת ולא ידעתי טעמו". וכתב החיד"א מעצמו דאפשר דעבד הכי כדי להימנע מהפסק כאשר יש צורך לענות אמן או דבר שבקדושה.

לפיכך להלכה אין לחשוש שלא לישא כפים אם נמצא גוי בבית הכנסת, וכן כתב בילקוט יוסף חלק א' עמ' של"ח שכך הוא המנהג".

גם שלא בשעת התפילה

שו"ת הר צבי (או"ח א סי' פה) – באיסור כניסת כמרים שיש שתי וערב בבגדיהם לביהכ"נ

דן האם בעצם כניסתם של הנוצרים והכמרים לבית הכנסת עם הצלב, שייך בזה האיסור של 'לא תביא תועבה אל ביתך'. ראשית כתב שיש מחלוקת האם הצלב התלוי בצווארם יש לו דין ע"ז משום שאולי עשוי רק לסימן או קישוט ולא בטוח שנעבד, ואכן הרמ"א היקל, אך הש"ך החמיר בסתמא משום הספק אא"כ ידוע לנו שלא נעבד. ולשיטה זו, כתב שנחלקו הראשונים האם עובר על האיסור רק כאשר נהנה מהע"ז בביתו (רמב"ם) או גם בעצם ההבאה בלא הנאה כלל עובר (היראים, מגילת אסתר).

עוד כתב שגם אם עצם ההבאה אסורה עדיין לא היהודי הכניס, אלא הגוי הכניסה מעצמו, ובכה"ג כתב הרשב"א במפורש שהיהודי אינו עובר על האיסור שהרי הכתוב עוסק ביהודי 'לא תביא' (וכתב שכך משמע מהר"ן והרמב"ן). אומנם ציין שהגר"י פרעלא חולק וסובר ע"פ הירושלמי שגם אם הגוי הכניסה מעצמו לבית הישראל עובר משום 'לא תביא'.

בנוסף כתב שבית הכנסת אינו בכלל 'ביתך' ולכן בהכנסת ע"ז אין עוברים משום 'לא תביא תועבה אל ביתך' (וכפי שפטור ממזוזה שנאמר בה 'ביתך'). אומנם כתב שיש בביהכנ"ס צד חמור משום שהוא מקום קדוש ואם מכניס לשם ע"ז דומה למנשה שהעמיד צלם בהיכל.

וסיכם להלכה שבכניסת הכמרים לביהכנ"ס אין עובר הישראל משום 'לא תביא תועבה אל ביתך' משום שצלב זה ספק אם הוא ע"ז, ובנוסף הוא מכניסו מעצמו (ובהוצאתו יש חשש איבה), וכן זה ביכנ"ס ולא בית פרטי. אך הדגיש שלהזמין נוצרי שעונד צלב על צווארו לביהכנ"ס, זה וודאי אסור.

"ע"ד השאלה בכמרים הנכנסים לביהכ"נ מעצמם ועליהם שתי וערב, אם מחוייבים לעכב עליהם שלא יכנסו משום הלאו דלא תביא תועבה אל ביתך?

בראשונה יש לברר בצורת שתי וערב התלוי בצואר של הכמרים אם יש לו דין ע"ז: והנה בשו"ע יו"ד (סימן קמא סעיף א) כתב וז"ל: צורת שתי וערב שמשתחוים לו דינו כדין צלם ואסור בלא ביטול אבל שתי וערב שתולים בצוואר לזכרון לא מקרי צלם ומותר. וכתב שם הש"ך בס"ק ו וז"ל: אבל שתי וערב שתולין בצואר כו' היינו בידוע שלא השתחוה לו (ואתא לאשמועינן דל"ת דכיון שתולין אותו בצואר מיד נאסר), הא לאו הכי לא גרע מאם מצא כלים שעליהם צורת עכו"ם דהכלים אסורים אם הם מכובדים, דכיון שדרך לעבוד אותה הצורה חיישינן שמא נעבדו הכלים כדלקמן סעיף ג, והכא נמי איכא למיחש להכי… ומצאתי בהר"ן פרק כל הצלמים וז"ל: כתב הרשב"א דבזמן הזה שחוקקים חקק בכלים ומציירים בהם שתי וערב ודמות מניקה אף המוצא אותם הכלים אסורים, ע"כ. וצל"ע שאפשר שאין עובדים היום לצורות הללו אלא לזכר בעלמא עושים אותם עכ"ל הר"ן וכ"כ רבינו ירוחם נתי"ז ח"ד אם נמצא צורת אשה ובנה בחיקה או צורת שתי וערב ואדם תלוי בו אסורים ואפשר דעכו"ם אלו שאין אדוקים בעכו"ם כל מה שעושין בצורות הללו בכלים אינם עושים אלא לנוי ומותרים בהנאה כו' ואסור להשהותן משום חשד אם הם בולטים וראוי להחמיר בספק איסור תורה ע"כ, ואפשר בשתי וערב עצמו כיון שדרך שמשתחוים לו לכו"ע אסור: עכ"ל הש"ך.

הנה מסקנת דברי הש"ך נראה שצורת שתי וערב התלוי בצוואר של כמרים ספק ע"ז יש לו ואסור מספק. ויעויין בתרומת הדשן (סימן קצו) ובחכמת אדם.

ועכשיו נבאר בע"ז ממש אם בהבאה בלבד לתוך הבית עוברים בלאו דלא תביא תועבה אל תוך ביתך: והנה, ברמב"ם (הלכות עכו"ם פ"ז ה"ב) כתב וז"ל: עבודת כוכבים ומשמשיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה, שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך וכו'. ומדבריו משמע שלאו זה דלא תביא תועבה אל ביתך הוא דווקא בנהנה, אבל המכניס בלבד אין בו לאו כלל. אולם ביראים (סימן שסד) משמע דס"ל דלא תביא תועבה אל תוך ביתך איכא ג"כ בלא הנאה. (ויעויין בספר בית הלוי (ח"א סימן מז) שרצה לפרש דברי היראים שאומר דעובר על לאו דלא תביא תועבה היינו מדרבנן: אולם בתועפות ראם על היראים שם השיג עליו), וכ"כ להדיא בספר מגילת אסתר (שרש ט) שהלאו דלא תביא תועבה אל ביתך פירושו אף בלא הנאה ובהבאתו אותה אליו בלבד הוא עובר בלאו זה, וראיה שהלאו הזה דולא תביא נאמר בהבאה לבד ממה שאמרו בסוף פ"ק דע"ז (דף כא) במתניתין אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שהוא מכניס לתוכו ע"א שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך. הנה שלאו זה בהבאה ממש נאמר ולא בהנאה, עכ"ל.

אולם בנד"ד יש לדון שאין כאן משום לא תביא תועבה גם מצד אחר, והוא משום שהישראל לא הכניס את הע"ז לתוך הבית אלא הגוי הכניסו מעצמו ועל דעת עצמו. ויעויין בר"ן ספ"א דע"ז על המשנה הנ"ל שכתב וז"ל: בירושלמי אמרינן במקום שנהגו למכור מוכר הוא ואפילו לבית דירה וכו' ולפי"ז מתני' הכי פירושו, אף באותן המקומות שהקילו להשכיר כעין סוריא לר"מ או א"י וסוריא לר"י לא לבית דירה הקילו אבל בחו"ל שהקילו אפילו למכור אף לבית דירה התירו והיינו טעמא משום דהאי לא תביא תועבה אל ביתך להא מילתא אסמכתא בעלמא, דעיקר קרא בישראל המכניס עבודת כוכבים לביתו הוא, והכי מוכח בסוף מכות דף כב ע"א הלכך בארץ שאנו מצוין לשרש אחרי ע"ז אסרו חכמים שלא להשכיר, וכ"ה בחדושי הר"ן ע"ז שם, וכ"כ הרמב"ן בחדושיו שם. ולפי"ז בנ"ד שהעכו"ם נכנס בעצמו שם עם הע"ז שלו לתוך ביתו של ישראל, איסור מן התורה בודאי אין כאן, ואפילו איסור דרבנן יש לדון שלא יהא כאן די"ל דרק בהשכרת הבית לעכו"ם שהעכו"ם יכניס את הע"ז שם בדרך קבע אסרו חכמים משום הליתא לשרש אחר ע"ז אבל כשהעכו"ם נכנס דרך עראי מדעתו אפשר שלא גזרו חכמים ואין הישראל מחויב להוציאו.

וחתן בני שיחי' הראה שכן מפורש בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן קעז) שנשאל שם גוי מהו שיאכל חמצו בביתו של ישראל מי שרי לישראל להניחו להכניס חמץ, שאין זה כעבודה זרה שעובר על לא תביא תועבה אל ביתך, או לא. והשיב וז"ל: דבר ברור הוא זה שהרי מקבלין פקדונות מן הגויים בשלא קבל עליו אחריות וכו'. ואפילו בעבודה זרה בכי הא מנין שהוא אסור שלא אסרו ואפילו בארץ אלא להשכיר לו ביתו, אבל אם נכנס גוי לביתו של ישראל ועבודה זרה שלו בידו לא שמענו שיהא חייב ישראל בעל הבית להוציאו, ד'לא תביא' אמרה תורה, ובהדיא תניא בפרק קמא דפסחים (דף ו) גוי שנכנס לחצירו של ישראל ובצקו בידו אין זקוק לבער וכו' עיי"ש.

ולעומת זאת, בספר המצוות לרס"ג (ל"ת ה) הביא שם הגר"י פערלא ירושלמי רפ"ט דשבת ופ"ג דע"ז ה"ו, דאיפלגי התם ר"ע ורבנן, דלר"ע אתקשא לשרץ שנאמר שקץ תשקצנו וגו' ואינה מטמאה במשא ואמרינן התם דלר"ע קרא דשקץ תשקצנו איצטריך לכנות לה שם גנאי שאם נקראת בשם פני אלוה מכנים אותה בשם כלב וכו', ורבנן נפ"ל הך דרשא וכו'. ופירש שם הגר"י פרלא דהכוונה כלפי מאי דאמרינן התם לעיל דע"ז מטמאה בביאה בגז"ש נתיצה נתיצה מבית המנוגע משיכניס ראשו ורובו טמא אף ע"ז משנכנס ראשו ורובו, עיי"ש. ולזה קאמר כאן דמדכתיב תזרם כמו דוה צא תאמר לו גמרינן נמי מהיקשא דע"ז לענין לאו דלא תביא תועבה אל ביתך דודאי אף עפ"י שהוא לא הביאה אלא אדם שהוא נעבד כהמן כההיא דסנהדרין (דף פא) שנכנס מעצמו לביתו הרי"ז עובר עליו אם לא הוציאו מביתו וכההיא דאמרינן בפרק בתרא במכות לענין שעטנז דכתיב לא תלבש, מ"מ אם שהה כדי לפשוט וללבוש נמי חייב, עכת"ד. אולם פירושו בירושלמי הוא פירוש חדש לא כהפ"מ והקרבן עדה, עיי"ש.

עוד יש לדון אם בביהכנ"ס שהוא נמסר לרבים אם יש עבירה על הלאו דלא תביא תועבה אל ביתך ואם זה נקרא ביתך, וכמו דאמרינן לענין חיוב מזוזה בפ"ק דיומא (דף יא ע"ב) שחכמים פוטרים ביהכ"נ שאין בו בית דירה ממזוזה (שאינו בכלל ביתך האמור בתורה), וכן איתא בחולין (דף קלו ע"א) שבית הכנסת פטור ממעקה שנאמר ועשית מעקה לגגך פרט לבתי כנסיות ובתי מדרשות. ויעויין בתוס' ע"ז (כא ד"ה אף במקום) שכתבו בתוך דבריהם וז"ל: אלא הטעם מפרש הר"ר אלחנן מפני כשאמרה תורה לא תביא תועבה אל ביתך איכא למימר לא אסור אלא בבית הישראל עצמו שהוא דר בתוכה בעודו דר בו וכו'. ובספר בית הלוי (ח"א סימן מז) כתב שמדברי התוס' לכאורה משמע שביתך דכתיב גבי לא תביא תועבה דוקא הוא (ולא רשותך), וכמו ביתך דכתיב גבי מזוזה שהוא דווקא, ולפי"ז בשדה אין האיסור של לא תביא תועבה דאין לנו אלא כמו שכתוב בקרא ביתך ולא שדה… עכת"ד… עכ"פ מוכח מסוגית הגמרא דביתך דכתיב בקרא דווקא הוא ואין לנו אלא כלשון הכתוב ביתך ממש.

ומהאי טעמא יש לדון גם לעניין הלאו ד'לא תביא תועבה אל ביתך' שלא יהא בבית הכנסת משום שאינו בכלל ביתך וכדאיתא ביומא (דף יא ע"ב) לענין מזוזה שחכמים פוטרים ביהכ"נ ממזוזה אם אין שם בית דירה, ומפרש"י שם (דף יב) משמע שטעם של חכמים שפוטרים ביהכ"נ ממזוזה הוא משום שאין לו בעלים מיוחדים לכן לא הוי בכלל ביתך, שכתב שם בד"ה דכרכים וז"ל: דכרכים שהוא מקום שוקים ומתקבצים שם ממקומות הרבה והיא עשויה לכל הבא להתפלל ואין לה בעלים מיוחדים… אולם ברמב"ם ה' מזוזה משמע שטעם הפטור של מזוזה בביהכ"נ הוא משום דהוה כלשכות והעזרות שאין בהם בית דירה שפטורים לפי שהם קודש (מה בית שהוא חול אף כל שהוא חול, יצא אלו שהם קדש).

ויעוין בשו"ת חת"ס (יור"ד סימן רפא) שנשאל ע"ז שכתב הרמב"ם שביהכ"נ פטור ממזוזה מפני שהוא קודש ובגמרא יומא ליתא האי טעמא, ועוד הרי ביהכ"נ קדושתו מדרבנן ואיך יפטור מזוזה מפני קדושתו והשיב שם החת"ס ותוכן תירוצו הוא שאפילו להסוברים שאין קדושת ביהכ"נ מן התורה מ"מ דירת גבוה היא שד' אלקי בא בו ושוכן בתוכו. ובמזוזה כתיב ביתך היינו דירת חול ולא דירת גבוה, ולכן אם יש בה בית דירה גם להדיוט מקרי ביתך, אבל כל שהשכינה שרויה בתוכה ולא הדיוט כמו ביהכ"נ שאמרו חז"ל במס' מגילה ואהיה להם מקדש מעט אלו בתי כנסיות, הרי היא דירת גבוה ולא הדיוט.

והנה משני טעמים אלו (של רש"י והרמב"ם) יש לדון גם לענין לא תביא תועבה שלא יהא בביהכ"נ משום דביהכ"נ לאו בכלל ביתך הוא: אם כרש"י מפני שאין לו בעלים או כהרמב"ם לפי שהוא קדש ודירת השכינה היא, וביתך היינו דירת חול ולא דירת גבוה. אולם לעומת זאת י"ל דביהכ"נ מפני שהיא דירת השכינה והוי כלשכות ועזרות כל המכניס שם צלם עושה הרע בעיני ד' וחטאתו כחטאת מנשה שהעמיד ע"ז בהיכל וכדאיתא בסנהדרין (דף קג ע"ב) כי קצר המצע מהשתרע וגו'.

אולם כל זה בע"ז ודאי ובמכניסו ממש לתוך ביהכ"נ, אבל בנד"ד (1) בשתי וערב שאין זה ודאי ע"ז (2) ולא הכניסו ממש אלא הכומר נכנס בעצמו לביהכ"נ, ואם יוציאו אותו יכול ח"ו לבוא לידי עלילה על קהל ישראל. וגם (3) בביתך כה"ג אין הלאו דלא תביא, ואם הגוי נכנס לביתו של ישראל אין הישראל בעה"ב חייב להוציאו כמבואר בשו"ת הרשב"א הנ"ל וכדמשמע כן בהרמב"ן והר"ן, אפשר דשב ואל תעשה עדיף. אבל להזמין את הכמרים הנושאים שתי וערב לבוא לביהכ"נ, בודאי שאין לעשות כן דהוי כגורם ואולי עוד יותר מגורם בהבאת התועבה לתוך ביהכ"נ ויש חשש משום הלאו דלא תביא תועבה וכגורם ח"ו להעמיד צלם בהיכל כמעשה מנשה".

שו"ת מים חיים (הרב יוסף משאש), א' או"ח ס' י"ג – פתיחת ההיכל לגוי

"שאל כבודו אודות הנוצרים הבאים לפעמים לראות בתי כנסיות, אם מותר לפתוח להם ההיכל להראות להם הספר תורה או לא?

תשובה – דע אחי, כי גם פה לא פעם ולא שתים וכו' ראיתי את השמש פתח להם ארון הקדש והראה להם הספר תורה, ולא אמרתי לו דבר, ואף שאח"כ ראיתי בבית לחם יהודה על יו"ד בסימן רפ"ב, שכתב וז"ל: אסור לפתוח הארון להראות ספר תורה לעובד כוכבים ע"ש, מ"מ נראה ברור דדוקא לעכו"ם כמו שמפורש בדבריו, וטעמו של דבר נ"ל לפי שהעכו"ם מלעיגים היו על התורה, ולכן אין להראותה להם דשמא ילעיגו עליה חלילה ונמצא הפותח הוא הגורם. אבל האומות של הזמן הזה, נכרתה ע"ז מפיהם, והם בעלי דרך ארץ, ולא לבד שלא יצא שום עתק מפיהם, עוד זאת, שכאשר פותח להם השמש את הארון, ומשתחוה מול הספר תורה, גם הנוצרי עושה כמוהו מפני הכבוד, וא"כ ברור הדבר שמותר לפתוח להם הארון ולהראות להם הספר תורה. ועכ"ז אני אומר דדוקא אם בקש הנוצרי מהשמש בפה מלא לפתוח להראותו, אזי פותח ומראהו, אבל אם לא שאל זאת בפיו, אין לפתוח לו, וכן צויתי את השמש לעשות, וכן ראוי להורות".

שו"ת יביע אומר חלק ג' יו"ד סימן טו

דן בעניין גבאי בית הכנסת שרוצה לפתוח את ספר התורה שבארון הקודש לפני קונסול נוצרי או כומר, כשבאים לבקר בבית הכנסת, והעלה שנכון מאוד להחמיר שלא לפתוח ספר התורה לפני גויים, מפני כבוד ספר התורה. אולם כשיש לחוש בכך משום איבה יש להתיר לפתחו בפני הגוי שדורש זאת. ובלבד שהיהודי יקרא בו לפחות פסוק אחד, בכדי שלא תהיה פתיחתו שלא לצורך כלל. ויוצא מדבריו שעצם כניסת הגוי לבית הכנסת שלא בזמן התפילה אין בה כל חשש:

"נשאלתי אם מותר לגבאי ושמש בהכ"נ לפתוח את הס"ת שבארון הקודש לפני שר וקונסול נוצרי, או לפני כומר נוצרי, כשבאים לבקר בבהכ"נ, ומבקשים להראותם את הארון ואת נוהו?

א) בישעיה (לט), בעת ההיא שלח מראדך בלאדן בן בלאדן מלך בבל ספרים ומנחה אל חזקיהו. וישמח עליהם חזקיהו ויראם את בית נכותו וכו', ולא היה דבר אשר לא הראם חזקיהו בביתו ובכל ממשלתו. ויבא ישעיהו הנביא אל המלך חזקיהו ויאמר אליו וכו', הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך לא יותר דבר אמר ה'. ופרש"י, ולא היה דבר אשר לא הראם, אף ספר תורה. לא יותר דבר, מדה כנגד מדה כנגד לא היה דבר. עכ"ל. ומבואר מזה שחטא חזקיהו במה שהראה להם את הס"ת, ולכן נענש ע"ז במדה כנגד מדה. הן אמת כי בפרקי ר' אליעזר (פנ"ב) איתא, שהראה להם את כל אוצרות בית קדשי הקדשים, ועוד שפתח להם את הארון והראה להם את הלוחות, ואמר להם בזה אנו עושים מלחמה ונוצחים. מיד כעס עליו הקב"ה, וא"ל, לא דייך שהראית להם את כל האוצרות, אלא שפתחת להם את הלוחות מעשה ידי? חייך הם יעלו ויקחו את כל האוצרות וכו'. ע"ש. וכן הוא בילקוט מלכים (אות רמה). וכן מתבאר בסדר אליה רבה (ס"פ ח). וכן פרש"י במלכים ב (כ יג), לא היה דבר, אף הארון והלוחות והס"ת. ע"ש…. דרש"י בפי' לישעיה לא הזכיר אלא ס"ת, נראה שגם בס"ת מצאה הקפידה מקום לנוח. ומיהו י"ל דדוקא התם שהראה להם הס"ת מבלי שיבקשוהו על כך, וגם לא היה לו לחשוש מהם כלל. אבל כשמבקשים להראותם הס"ת ויש חשש איבה אם לא יענו למבוקשם מותר לעשות כן משום דרכי שלום. וכה"ג כ' בשו"ת באר שבע (סי' לו). ע"ש. וכן ראיתי גבאי בהכ"נ ת"ח שנהגו להקל בזה.

ב) ברם חזי הוית בספר חסידים (סי' תקלג) שכ' וז"ל, גוי אחד שר ביקש מיהודים לפתוח הארון אשר היה בו ס"ת, אמר להם זקן אחד אל תפתחו ואל תראו לו, כי חזקיה חטא בזה שהראה את הארון לשרי מלך בבל, ומי שמראה ס"ת שבארון לגוים ראוי לחפש אחריו לאחר מותו. ע"כ… וכ"כ בס' בית לחם יהודה (סי' רפב) לאסור בזה. והנה לכאורה משמע מזה דאין להקל בזה אף כשהשר מבקש ע"ז ואיכא למיחש לאיבה. ומיהו אין זה מוכרח דשמא לא היתה שם חששת איבה. איברא דחזיתיה להרב מהר"י משאש נ"י בשו"ת מים חיים (חאו"ח סי' יג) שנשאל בנ"ד, וכ' שכבר ראה כמה פעמים לשמש בהכ"נ שפתח את ארון הקדש לפני הנוצרים להראותם הס"ת, ולא אמר לו דבר, ואף שאח"כ מצא בבית לח"י (הנ"ל) שאסר בזה, מ"מ נראה דהיינו דוקא לעובדי ע"ז, וה"ט לפי שהיו מלעיגים על התורה וכו'. אבל בזה"ז שנכרתה ע"ז מפי האומות והם בעלי ד"א, וכאשר השמש פותח להם את הס"ת הם משתחוים למולו מפני הכבוד נ"ל ברור דשרי. ומ"מ נראה שאם אין הגוי מבקש בפה מלא מהשמש לפתוח לו הס"ת ולהראותו, אין לעשות כן. ע"כ. אכן לפמ"ש הספר חסידים להביא ראיה לזה מחזקיהו, נראה שאין לחלק בזה. שהרי שרי בבל אלו באו בשליחותו של בלאדן, שהודה שהקב"ה רב ושליט, וקרי ליה אלהא רבה. וכדאי' בסנהדרין (צו) והא ודאי שלא היה כל חשש שילעיגו ח"ו על הארון והלוחות והס"ת, ואפ"ה נחשב הדבר לחטא לחזקיהו….

ג) והנה מצינו כיו"ב במג"א (ס"ס פח) בשם בנימין זאב (סי' קנג), שנהגו הנשים שהן נדות שלא לראות ס"ת וכו', ומשום מנהג וכבוד עושים כן ולא משום איסור. ע"ש. וה"ה שאין זה לכבוד הס"ת להראותו לפני הגוים ערלי לב וערלי בשר. ובפרט שגזרו על העכו"ם להיות כזבין לכל דבריהם (נדה לד). ואע"ג דתנן (פ"ק דכלים מ"ח) הר הבית מקודש ממנו שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסות לשם. החיל מקודש ממנו שאין עכו"ם וטמא מת נכנסים לשם. ומוכח שיש להחמיר בנדות יותר מעכו"ם, מ"מ כבר כ' הרא"ש בפי' שם דשאני התם דלענין שילוח מחנות לא החמירו לעשותן כדין זבין. וכ"כ הרע"ב שם. (ומשמע קצת דחומרא זו שאין עכו"ם נכנס לחיל מדרבנן בעלמא הוא. וכדעת הראב"ד בהשגות (פ"ז מה' בית הבחירה הט"ז). ע"ש.) אבל כאן ראוי להחמיר משום כבוד ס"ת. ומיהו אין זה מוכרח דאדרבה י"ל שמכיון שאין זה מן הדין גבי נשים נדות. וגם בכמה מקומות לא נהגו בחומרא זו. וע' בב"י א"ח (ס"ס פח). ובשו"ת חינוך בית יהודה (סי' עא). ובעקרי הד"ט יו"ד (סי' כו אות כג). מש"ה הבו דלא להוסיף עלה להחמיר גם בעכו"ם. וכן מבואר להדיא ברמב"ם (פ"י מהס"ת ה"ח) שכ' וז"ל, כל הטמאין ואפי' נדות ואפי' עכו"ם מותרים לאחוז ס"ת ולקרות בו. שאין ד"ת מקבלין טומאה. והוא שלא יהיו ידיהן מטונפות או מלוכלכות בטיט אלא ירחצו ידיהם ואח"כ יגעו בו. ע"כ. וכ"פ הטוש"ע (סי' רפב ס"ט) אלא שהושמטו שם תיבות אפי' עכו"ם, ומשום דלא שכיח שהעכו"ם יאחז בס"ת לקרות בו. וע"ע בשלחן גבוה שם. וא"כ י"ל שכל שהגבאי או השמש שפותח הס"ת לפני העכו"ם קורא בו אפי' פסוק אחד משרא שרי כשיש צורך בדבר משום איבה. וע' בשו"ת צפיחית בדבש (סי' נ הרב חייא בן בנימין אביו של פתח הדביר). ובשו"ת לב חיים של הרב פלאג'י ח"ג (סי' מד). ואכמ"ל יותר.

קנצי למלין אשים שאע"פ שנכון מאד להחמיר בדבר שלא לפתוח הס"ת לפני גוים, מפני כבוד הס"ת, שאין לך מדה יפה מן הצניעות לכלי צנוע זה שבידינו. (תענית טז ורמב"ם רפ"ד מה' תענית) אולם כשיש לחוש בכך משום איבה יש להתיר לפתחו בפני הגוי שדורש זאת. ובלבד שהיהודי יקרא בו לפחות פסוק אחד, בכדי שלא תהיה פתיחתו שלא לצורך כלל. וכההיא דאמרינן (יומא ע) שכל אחד מביא ס"ת (מערב יוהכ"פ) וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים (להראות נוי ס"ת ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצוה. רש"י). וע' בשו"ת הרמב"ם (סי' שעד) שאלה יהודי א' פותח ס"ת בגורלות ועושה זאת אפי' לגוים כו'. תשובה ראוי למונעו מלעשות זה לגוים לפי שיש בו חילול, ואין להורידו ממעלתו ולא ליסרו על כך. עכ"ל. ומשמע שאם פותחו לשם גורל לצורך ישראל מותר, אע"פ שאין קורא בו. וע"ע בהגהות מהריק"ש יו"ד (סי' קעט ס"ד) שכ', ונ"ל דלכ"ע מותר לפתוח בתורה לראות הפסוק העולה, כי היא חיינו. וכמו שמצינו ביאשיה שעשה מעשה על שמצא ס"ת גלול באותו פסוק [יומא נב:] וכן עמא דבר. עכ"ל. וע"ע ברכ"י בשיו"ב יו"ד (סי' קעט סק"ו). ע"ש. ומ"מ נכון שיקרא בו איזה פסוק שלא תהיה פתיחתו שלא לצורך ת"ת. הנלע"ד כתבתי".

שו"ת שאילת שלמה א (הרב אבינר) או"ח סי' צה

"סימן צה – הכנסת אורח העונד צלב לבית הכנסת:

שאלה: מי שיש לו אורח שאינו יהודי, ולו שרשרת עם צלב, ורוצה לראות את בית הכנסת, האם יש להרשות לו להיכנס?

תשובה: א. קודם כל האם הצלב הזה או ה"השתי וערב" בלשון חז"ל, יש לו דין עבודה זרה? כתוב בשולחן ערוך "צורת שתי וערב שמשתחוים לו, דינו כדין צלם ואסור" (יו"ד קמא, א). אבל אם הוא תלוי בשרשרת, אולי זה רק לשם קישוט ונוי, ולא נחשב כעבודה זרה, יש פנים לכאן ולכאן, ומסקנת הש"ך היא שאם האדם הזה הוא נוצרי מאד אדוק בדתו, מסתמא יש לשתי וערב זה ערך הרבה יותר גדול מאשר קישוט, וזה נחשב ספק עבודה זרה ואסור מספק.

ב. כתוב בתורה לא תביא תועבה אל ביתך (דברים ז, כו). וביררו הפוסקים שאסור להכניס לתוך ביתו כל חפץ של עבודה זרה, וקל וחומר בבית הכנסת שהוא מקום קדוש, אע"פ שאינו בית פרטי של אף אחד. אמנם מצאנו דעה מקילה של רבי שלמה בן אדרת שכתב "אבל אם נכנס גוי לביתו של ישראל ועבודה זרה שלו בידו, לא שמענו שיהא חייב ישראל בעל הבית להוציאו, לא תביא אמרה תורה" (שו"ת הרשב"א א, קעז).

מסקנה: ע"פ כל זה פסק הרב צבי פסח פרנק ז"ל שהיה רבה הראשי של ירושלים (הר צבי, או"ח, א, פה):

1. אם גוי שיש לו שתי וערב, נכנס בעצמו לבית הכנסת, אין אנו מחוייבים להוציאו, במיוחד שזה יכול להביא חס ושלום עלילה על קהל ישראל.
2. אבל להזמין כמרים הנושאים שתי וערב לבוא לבית הכנסת, בודאי שאין לעשות כן, ולגרום להבאת תועבה בביתך, כפי שעשה המלך מנשה שהעמיד צלם בהיכל.

וה' ית' יעקור עבודה זרה מארצנו, וישיב לב עובדיה לעבודת ה'".

שו"ת במראה הבזק חלק ה' סי' פ

נשאלו האם מותר למטפל גוי להיכנס עם היהודי הסיעודי לבית הכנסת?

"אין איסור על הגוי להיכנס לבית הכנסת, וכדברי הנביא 'כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים'".

ובהערה כתבו:

"לא מצאנו בפוסקים שנדרשו ישירות לשאלת הכנסת גוי לבית הכנסת, לא לאיסור ולא להיתר. ואולם מצאנו שגוי מותר לו להיכנס לחלקים מסויימים בהר הבית, המשנה בכלים א, ח אומרת 'החיל מקודש ממנו שאין העכו"ם וטמאי מתים נכנסים לשם' משמע שעד החיל מותר לעכו"ם להיכנס להר הבית, וכ"פ הרמב"ם בית הבחירה ז,ט".

הרב בן ציון מוצפי (אתר דורש ציון)

"אצלנו בבית הכנסת הזמינו כומר לשאת דברים בנושא שלום בין העמים. האם מותר להאזין לדבריו?

תשובה – עוון גדול עשו ההנהלה שהזמינו כומר נושא צלב לבית המקדש מעט שנשאר לנו אחר החורבן הנורא. הפוסקים כתבו שבענין זה עובר על לאו מהתורה דברים ז, כ״ו – 'ולא תביא תועבה אל ביתך'. ויש שכתבו שבהבאתו בלבד לביתו עובר גם כשלא נהנה ממנו, וכך משמע מדברי ספר יראים סימן שס״ד. ואם הגוי מעצמו בא אליך כתבו הפוסקים שאין אתה צריך להוציאו מביתך משום איבה. וגם מעיקר ההלכה אינו חייב להוציאו מביתו וכן כתב בשו״ת הרשב״א ז״ל חלק א סימן קע״ז. ועיין בשו״ת הר צבי להגאון רבנו צבי פסח פראנק ז״ל אורח חיים חלק א סימן פ״ה".

ניקוי בית הכנסת ע"י גוי (הרב יניב בוזגלו)

"האם מותר ליתן לגוי שינקה את בית הכנסת?

תשובה: נחלקו הראשונים אם קדושת בית כנסת הוא מן התורה, ונלמד מהפס' ומקדשי תיראו, או שהפסוק מיירי בקדושת בית המקדש אבל קדושת בית הכנסת היא מדרבנן. בספר היראים (סי' קד) כתב שקדושת בית הכנסת היא מן התורה, וכן דעת הסמ"ק (מצוה ח), וכן פסק בספר בן איש חי (ריש פרשת ויקרא), עיי"ש. אולם לדעת הר"ן (מגילה ח. בדפי הרי"ף ד"ה ומאן) קדושת בית הכנסת היא מדרבנן, וכ"כ בספר האשכול (סוף סימן כד).

כתב מרן בשולחן ערוך (אורח חיים סי' קנא סעי' א) "בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהם קלות ראש, כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה. ואין אוכלים ושותים בהם ולא מתקשטין בהם ולא מטיילין בהם ולא נכנסים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. ותלמידי חכמים ותלמידיהם מותרין לאכול ולשתות בהם מדוחק. ואין מחשבין בהם חשבונות אלא אם כן הם של מצוה, כגון קופה של צדקה ופדיון שבויים וכו'", ע"כ. עוד כתב בשו"ע (שם סעי' ט) שבתי כנסיות ומדרשות נוהגים בהם כבוד לכבדן ולרבצן. נמצא שחיוב גמור לכבד את בית הכנסת.

וראה באחרונים (קובץ בית הלל ח"ד עמ' לג, בתשובת בעל המשנת יוסף נר"ו) שחיוב על כל אחד לשמור על כבוד בית הכנסת, וברור שכל אחד מוזהר שלא ללכלך את בית הכנסת, שבזה מזלזל בכבודו. ואם התלכלך בית הכנסת יש חיוב על כל אחד לדאוג לנקיונו, וגם כשיש ממונה קבוע על נקיון בית הכנסת מידת חסידות היא לנקות את בית הכנסת בעצמו, ע"כ.

החיד"א בספרו שו"ת יוסף אומץ (סי' ע) כתב שמותר לגוי להיכנס לבית כנסת, ומותר לומר גם ברכת כהנים כשהוא נמצא שם, עיי"ש. וראה עוד בשו"ת יביע אומר ח"ג (יו"ד סי' טו) שנשאל אם מותר לפתוח ספר תורה שבארון קודש לפני שר או קונסול נוצרי כשבאים לבקר בבית כנסת, וכתב שנכון מאוד להחמיר בזה, מפני כבוד הספר תורה, אא"כ יש לחוש לאיבה שאז יש להתיר ובלבד שיקרא בו יהודי לפחות פסוק אחד, שלא תהיה פתיחת הספר תורה שלא לצורך, עיי"ש. ויש ללמוד מדבריו שרק בספר תורה הקפיד, אבל לא כתב למנוע את עצם כניסת הגוי לבית הכנסת.

בשו"ת משנה הלכות חי"ד (סי' קכט) נשאל אם מותר ליתן לגוי שינקה את בית הכנסת, ויסדר את ספרי הלימוד והסידורים במקומם. וכתב שיש איסור מעיקר הדין ליתן לגוי לכבד ולרבץ את בית הכנסת, כיון שהיא מצוה ככל המצוות לנקות את מקום התפילה לפני קונו, והיא כעבודת הוצאת הדשן שהיתה בבית המקדש, ומבואר בגמ' (תמיד כט.) שמימיו לא נתעצל הכהן מלהוציא את הדשן. והיו מהחכמים שכשהיו מוצאים ברחוב בארץ ישראל דבר לכלוך היו מגביהים אותו (ראה בכתובות קיב.), כדי ליפות את ארץ ישראל, וכל דבר של מצוה אין להניחו לגוי.. והביא עוד שאצל הסבא מקלם זצ"ל היה מנהג לכבד ולרבץ את בית המדרש על ידי גדול שכיבדו אותו, והוא היה כיבוד, עכ"ד…. לסיכום, לכתחילה יש לנקות ולסדר את בית הכנסת על ידי יהודי דוקא, ולא על ידי גוי, וזה בכלל כבוד בית הכנסת. אולם אם אין מוצאים יהודי שינקה ויסדר, יכולים למנות גוי שיעשה כן".

[1] מוסכם שע"ז ממש חוצצת בינו לבין המניין. ונחלקו האחרונים האם גם גוי בעצמו חוצץ, למג"א נה, טו רק ע"ז ממש חוצצת אך גוי אינו חוצץ, וכך עולה מערוה"ש נה, יז "אם אין הפסק דבר מטונף ביניהם או עבודת כוכבים", ומשו"ע הרב נה, כב "שלא יהיה מפסיק טינוף או עבודה זרה שהיא חשובה כצואה". אבל לאחרונים רבים חוצץ: לבוש נה, כ; א"ר נה, יח; פמ"ג א"א נה, טו, בן איש חי ויחי שנה ראשונה, וכ"פ המשנ"ב נה, סה, ועוד כדלהלן.

בלשון הפוסקים יש חילוף בלשונות, חלקם כתבו 'גוי' סתם, או 'אינו יהודי', וחלקם כתבו 'עובד ע"ז' או עכו"ם. באורחות חיים שהביא הבית יוסף (נה, כ) שהוא המקור לסעיף הזה כתוב: "כתב מהר"י אבוהב ז"ל.. דאיתא בירושלמי שהשומע בביתו קדיש אין לו לענות אם יש באמצע מקום מטונף, ובשם רב אחא כתב והוא דליכא טינוף מפסיק בהדיא, והוא דליכא גוי מפסיק בהדייהו כך כתוב באורחות חיים". אומנם בשו"ע הלשון היא 'שלא יהא מפסיק טינוף או עכו"ם', וגם המשנ"ב (נה,סה) כתב לשון 'עובד כוכבים'. אומנם בפוסקים רבים הלשון היא 'גוי': כ"כ הלבוש נה,כ "שטינוף או גוי מפסיקין בין השכינה וגורם שאינה שורה בכאן", בית דוד סי' לב (כך גרס גם בשו"ע) – "כתב הרב בשו"ע שגוי הוי הפסק", מקור חיים (ר' יאיר בכרך) נה, כ "יש להקפיד בהפסק גוי", החיד"א (יוסף אומץ ע, ד), חסד לאלפים נה, ז, שבט הלוי ב, נט. הרב זילברשטיין (חשוקי חמד, בכורות ל, ב) כתב "בשו"ע בהוצאת מכון ירושלים הגרסא היא "גוי", ונכתב שם ששונה לעכו"ם מפני הצנזורה".

אומנם גם באשל אברהם בוטשאטש (נה, כ) הבין שהכוונה לגוי עובד ע"ז, ומשום כך צירף לפסוק להקל כמג"א בזמן הזה שהגויים אינם ממש עובדי ע"ז "והגם שהפמ"ג (א"א ס"ק ט"ו) הביא בשם הא"ר ז"ל (ס"ק יח) שגם עובד אלילים מפסיק, נראה שמצד אפושי פלוגתא לא מפשינן, י"ל שהא"ר ז"ל לא כתב כן רק מצד ספק והוא רק לגבי לכתחילה שטוב להתקרב אל ביהכ"נ, משא"כ בשעת הדחק הרי יש בזה ספק ספיקא, כי גם ע"ז או טינוף כתב בזה לשון "ויש אומרים" שמשמע שאינו מוסכם ומוכרע בהחלט, ובעובד עבודת אלילים יש פלוגתא הנ"ל – כדאי המג"א ז"ל לסמוך עליו בשעת הדחק. וכ"ש בעובד עבודת אלילים שבחוץ לארץ בזמנים אלו דקיימא לן לגבי שאינם עובדי עבודת אלילים ממש (כבהל' עבודת אלילים יו"ד קמח יב)".

[2] זו לשון המג"א (סי' עט ס"ק ג): "בתוך ד"א – משמע דאם שום אדם אינו יושב בתוך ד"א של הצואה מותר להתפלל אף על פי שהצואה מפסקת ביניהם ובין הש"ץ יכולים להחזיר פניהם, מיהו בסי' נ"ה סעיף כ י"א דלא יענה אמן כשיש צואה מפסקת ביניהם", מבואר שסובר שמדובר באותה הרשות, בין אנשי המניין.

[3] הלשון בשמות רבה (יב ה) היא 'שלא היה משה חפץ להתפלל בתוך מצרים, לפי שהיתה מטונפת בגלולים ובשקוצים' – משמע שאין זה איסור, אלא שלכתחילה ראוי להקפיד על כך.

[4] וכ"כ בספר מאורי אור שמכיון שהדבר ידוע שהנוצרים מנשקים את הצלב התלוי עליהם לעתים מזומנות, הרי דינו כדין עבודה זרה, והרמ"א היקל רק באופן שברור שלא עבדוהו הנוצרים.

[5] אומנם בחשוקי חמד להלן הבין מדברי הלבוש הללו, שסובר כמג"א ודעימיה שאף באותה הרשות הגוי חוצץ לעניין אמירת דברים שבקדושה. אך נלענ"ד שמקריאת דבריו עולה שעוסק במקרה שהם ברשויות נפרדות ולכן הגוי מהווה חציצה.

[6] אומנם מתוך דבריו עולה שהבעיה היא רק בזמן התפילה וברכת כהנים, אך באופן שהגויים מבקרים בבית הכנסת שלא בזמן התפילה נראה שאין בעיה.