על נבואה, רוח הקודש ובת קול
ההבדל בין נבואה לרוח הקודש ולבת קול
רמב"ן (רוח הקודש היא מדרגה תחת נבואה ומעל בת קול)
הרמב"ן על שמות כח, ל, מבאר שלצורך פענוח האורים והתומים נזקק הכהן הגדול לרוח הקודש (כמובא בדברי הגמ' הנ"ל), ומבאר שהיא "למטה מן הנבואה ולמעלה מבת קול שמשתמשים בה בבית שני לאחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים":
"ועודם האותיות מאירות לעיניו, ויבא בלבו שחבורם יהודה יעלה. וזאת מדרגה ממדרגת רוח הקדש, היא למטה מן הנבואה ולמעלה מבת קול שמשתמשים בה בבית שני לאחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים, כמו שהזכירו רבותינו".
ריקנאטי (נבואה ורוח הקודש בטלו בתחילת בית שני, בת קול המשיכה ליחידי סגולה)
הריקאנטי על שמות ו, ג, כותב שיש שלוש דרגות: נבואה – שאותה השיגו רק הנביאים, 'רוח הקודש', שאותה השיגו דוד, שלמה, דניאל "ויתר החסידים", והיא דרגה נמוכה מן הנבואה, אך גבוהה מ'בת קול', ולכן משפסקה הנבואה – פסקה גם היא. והשלישית 'בת קול', ואותה השיגו החכמים אשר "מוכתרים בחכמה ובחסידות" גם לאחר שפסקה הנבואה, ובאמצעותה היו "צופים בנסתרות":
"ודע כי הנבואה נמשכת מן העטרה, ומתחלקת לג' חלקים: החלק הא' נקרא 'נבואה', ואותו השיגו הנביאים ע"ה. החלק הב' נקרא 'רו"ח הקד"ש', ואותו השיגו דוד ושלמה ודניאל ויתר החסידים, והוא למטה מן הנבואה. החלק הג' נקרא 'בת קול', והוא למטה מרוח הקודש, ואותו השיגו חכמי ישראל אחר שפסקה הנבואה ורוח הקודש. ולא היה נשמע כי אם למוכתרים בחכמה ובחסידות, ובו צופים בנסתרות, שנאמר: 'והאנשים אשר היו עמי'. ואף כי האבות התנהגו במדות המיוחדות להם, לא התנבאו מהן רק מן האחרונה, כמו שרמזנו".
עוד כותב הריקאנטי על שמות כח, ל, בדומה למה שכתב הרמב"ן הנ"ל שם:
"אבל היו שם שמות אחרים הנקראים תומים, מכחן יהיה לב הכהן תמים בידיעת ענין האותיות שהאירו לפניו, כי כאשר כיון בשמות האורים והאירו, חוזר ומכוין מיד בשמות התומים ועודן האותיות מאירות לעיניו, ויבא בלבו שחבורם הוא יהודה יעלה. וזו מדרגה ממדרגות רוח הקודש למטה מן הנבואה, ולמעלה מבת קול שמשתמשין בה בבית שני".
רמב"ם (מבאר מספר הבדלים בין נבואה לרוח הקודש)
בספר מורה הנבוכים חלק ב פרק מה, מגדיר הרמב"ם מספר מדרגות בנבואה, וכותב שהמדרגה הראשונה היא של אדם שלובשת אותו רוח ה' להיחלץ לעזרת אדם או ציבור שזקוקים לישועה, כדוגמת רוח ה' שלבשה את השופטים או רוח ה' שפיעמה בדוד והכניסה בו גבורה להילחם בארי ובדב, וכיוצא בזה.
המדרגה השנייה היא מדרגת רוח הקודש, שהיא תחת הנבואה. ומבאר הרמב"ם שרוח הקודש היא שהאדם "ידבר בחכמות או בתושבחות, או בדברי הזהרה מועילים, או בענינים הנהגיים או אלוהיים, וזה כלו בעת היקיצה והשתמש החושים על מנהגיהם". ובאר ש"בזה המין מרוח הקודש חבר דוד תהלים, וחבר שלמה משלי וקהלת ושיר השירים, וכן דניאל ואיוב ודברי הימים, ושאר הכתובים בזה המין ברוח הקודש חוברו". עוד באר שההבדל בין נבואה לרוח הקודש זו, הוא שבנבואה אין לאדם שמקבל אותה ספק שהיא נבואה, ואילו לגבי שלמה כתוב 'ויקץ שלמה והנה חלום', ולגבי דניאל כתוב 'ואשתומם על המראה ואין מבין':
"המדרגה א תחלת מדרגות הנבואה, שילוה לאיש עזר אלוהי שיניעהו ויזרזהו למעשה טוב גדול, כהצלת קהל חשוב מקהל רעים, או הציל חשוב גדול, או השפיע טוב על אנשים רבים, וימצא מעצמו לזה מניע ומביא לעשות, וזאת תקרא 'רוח ה". והאיש אשר ילוה אליו זה הענין, יאמר עליו שצלחה עליו רוח ה', או לבשה אותו רוח ה', או נחה עליו רוח ה', או היה עמו ה', וכיוצא באלו השמות. וזאת היא מדרגת שופטי ישראל כלם, אשר נאמר בהם על הכלל, וכי הקים ה' להם שופטים והיה ה' עם השופט והושיעם. וזו גם כן מדרגת יועצי ישראל החשובים כלם, והתבאר זה בפרט בקצת השופטים והמלכים, ותהי על יפתח רוח ה', ונאמר בשמשון ותצלח עליו רוח ה', ונאמר ותצלח רוח אלוהים על שאול כשמעו את הדברים, וכן נאמר בעמשא, כאשר הניעהו רוח הקודש לעזור את דוד: ורוח לבשה את עמשא וגו'.
ודע שכמו זה הכח לא נבדל ממשה רבינו מעת השיגו לגדר האנשים, ולזה התעורר להרוג את המצרי, ולמנוע הרשע משני הנצים, ומחוזק זה הכח בו עד שאחרי פחדו וברחו והגיעו למדין והוא גר ירא, כאשר ראה מאומה מן העול לא משל בעצמו מהסירו ולא יכול לסובלו, כמו שאמר: ויקם משה ויושיען. וכן נלוה אל דוד כמו זה הכח, אחר שנמשח בשמן המשחה, כמ"ש הכתוב בו: ותצלח רוח אלוהים אל דוד מהיום ההוא ומעלה, ולזה התגבר אל הארי ואל הדוב והפלשתי וכיוצא ברוח ה' הזאת, לא הביאה אחד מאלו לדבר בדבר, אבל תכלית זה הכח להעיר זה המחוזק לפעל אחד, ולא לאי זה פעל שיזדמן, אלא לעזור עשוק, אם אחד גדול או קהל, או מה שמביא לזה. וכמו שאין כל מי שרואה חלום אמתי נביא, כן אין כל מי שילוה אליו עזר לדבר אחד איזה דבר שנזדמן, כקנות ממון, או הגיע לענין מיוחד בו, יאמר עליו שהתחברה אליו רוח ה', או ה' עמו, ושהוא עשה מה שעשה ברוח הקודש, ואמנם נאמר זה במי שעשה טוב גדול מאד, או מה שמביא אליו כהצלחת יוסף בבית המצרי, אשר היתה סבה ראשונה לענינים גדולים התחדשו אחר כן, כמו שהתבאר.
והמדרגה ב הוא שימצא האדם כאלו ענין אחד חל עליו וכח אחד התחדש וישימהו לדבר, וידבר בחכמות או בתושבחות, או בדברי הזהרה מועילים, או בענינים הנהגיים או אלוהיים, וזה כלו בעת היקיצה והשתמש החושים על מנהגיהם, וזהו אשר יאמר עליו שהוא מדבר ברוח הקודש. ובזה המין מרוח הקודש חבר דוד תהלים, וחבר שלמה משלי וקהלת ושיר השירים, וכן דניאל ואיוב ודברי הימים, ושאר הכתובים בזה המין ברוח הקודש חוברו. ולזה יקראום 'כתובים', רוצים לומר שהם כתובים ברוח הקודש. ובבאור אמרו: מגלת אסתר ברוח הקודש נאמרה, ועל כיוצא ברוח הקודש הזה אמר דוד: 'רוח השם דבר בי ומלתו על לשוני', ר"ל שהיא הביאתהו לדבר מאלו הדברים.
ומזה הכת היו שבעים זקנים הנאמר עליהם: ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו, וכן אלדד ומידד, וכן כל כהן גדול הנשאל באורים ותומים מזה הכת, ר"ל שהוא כמו שזכרו, שכינה שורה עליו ומדבר ברוח הקודש, וכן יחזיאל בן זכריהו מזה הכת, והוא הנאמר עליו בדברי הימים: היתה עליו רוח ה' בתוך הקהל, ויאמר: הקשיבו כל יהודה ויושבי ירושלים: כה אמר ה' לכם וגו', וכן זכריהו בן יהוידע הכהן מזה הכת, שהנה נאמר בו ורוח ה' לבשה את זכריהו בן יהוידע הכהן ויעמד מעל לעם ויאמר להם כה אמר האלוהים, וכן עזריהו בן עדו אשר נאמר בו ועזריהו בן עדו היתה עליו רוח אלהים ויצא לפני אסא וגו', וכן כל מי שבאהו כמו זה.
ודע שבלעם גם כן מזאת הכת היה בעת שהיה טוב, וזה הענין רוצה באמרו וישם ה' דבר בפי בלעם, כאלו הוא אומר שברוח ה' ידבר, ומזה הענין יאמר הוא על עצמו שומע אמרי אל וגו', וממה שצריך שנעורר עליו שדוד ושלמה ודניאל הם מזה הכת, ואינם מכת ישעיהו וירמיהו ונתן הנביא ואחיה השילוני וחבריהם, שאלו ר"ל דוד ושלמה ודניאל, אמנם דברו וזכרו מה שזכרו ברוח הקודש, ואמנם מאמר דוד אמר: אלוהי ישראל לי דבר צור ישראל, ענינו שהוא יעדו טוב על יד נביא אם נתן או זולתו, כמו: 'ויאמר ה' לה', וכמו: 'ויאמר ה' לשלמה: יען אשר היתה זאת עמך ולא שמרת את בריתי', אשר זה בלא ספק יעוד רע לו ע"י אחיה השילוני או זולתו. וכן אמרו בשלמה, בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה ויאמר אלהים וגו' – אין זה נבואה גמורה, לא כמו: 'היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר', ולא כמו: 'ויאמר אלוהים לישראל במראות הלילה', ולא כנבואת ישעיהו וירמיהו; כי כל אחד מהם, אף על פי שבאתהו הנבואה בחלום, הנבואה ההיא תודיעהו שהיא נבואה ושבאת לו הנבואה, ובזה הענין של שלמה אמר בסופו 'וייקץ שלמה והנה חלום'. וכן בענין השני אמר בו: 'וירא ה' אל שלמה שנית כאשר נראה אליו בגבעון', אשר התבאר שהוא חלום. וזאת מעלה למטה ממעלת הנאמר עליה 'בחלום אדבר בו', כי כאשר יתנבאו בחלום לא יקראוהו חלום בשום פנים, אחר הגיע הנבואה אליהם בחלום, אלא שיפסקו לגמרי שהיא נבואה, כמו שאמר יעקב אבינו כאשר התעורר מחלום הנבואה ההוא, לא אמר שזה חלום, אבל פסק ואמר: אכן יש ה' במקום הזה וגו', ואמר: 'אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען', ופסק שהוא נבואה. אמנם בשלמה אמר: 'וייקץ שלמה והנה חלום', וכן דניאל תמצאהו מתיר המאמר שהם חלומות, ואף על פי שהיה רואה בהם המלאך וישמע דברו – יקראם חלומות, ואפילו אחר דעתו מהם מה שידע, אמר אדין לדניאל בחיזווא די ליליא רזא גליא, ואמר עוד באדין חלמא כתב חזי הוית בחזוי עם לילא וגו' וחזוי רישי יבהלונני, ואמר ואשתומם על המראה ואין מבין.
ואין ספק שזאת המדרגה למטה ממדרגת אשר נאמר בהם 'בחלום אדבר בו', ולזה הסכימה האומה לסדר ספר דניאל מכלל הכתובים, לא מן הנביאים. ולזה העירותיך שזה המין מן הנבואה אשר בא לדניאל ושלמה, אף על פי שראו בו מלאך בחלום, לא מצאו בעצמם שהיא נבואה גמורה. אבל חלום יודיע באמתת ענינים, והוא מכת מי שידבר ברוח הקודש, וזאת היא המדרגה השנית. וכן בסדר כתבי הקודש לא שמו הפרש בין משלי וקהלת ודניאל ותהלים ומגלת רות ומגלת אסתר, הכל ברוח הקודש נכתבו, ואלו ג"כ כלם יקראו נביאים בכלל".
רבנו בחיי (יש בחינה שרוח הקודש היא מעל הנבואה, אבל ככלל היא למטה ממנה)
רבינו בחיי על דברים לג, ח, מבאר שרוח הקודש היא "שימצא האדם בעצמו לב רחב, ויזדמנו בפיו דברים נפלאים ויגיד העתידות, ולא יתבטלו הרגשותיו כלל". זאת בניגוד לנבואה, בה "יגיד העתידות בבטול כל הרגשותיו, וישאר מופשט מן החומר וכל כליו".
בהמשך כותב בשם הרמב"ן (ונראה מסוף דבריו שמסכים עימו) שרוח הקודש היא דרגה שמעל הנבואה, שכן "היא החכמה, שהיא רוח נמשך מן הקדש שהוא המקור העליון". וסיכם: "נמצאת אומר רוח הקדש שהיא החכמה למעלה מן הנבואה שיסודה בשם המיוחד":
"וענין רוח הקדש הוא שימצא האדם בעצמו לב רחב ויזדמנו בפיו דברים נפלאים ויגיד העתידות ולא יתבטלו הרגשותיו כלל, אבל יוציא הדברים מפיו כפי מה שישים בפיו רוח הקדש, והוא אינו יודע מאין באו לו הדברים. המדרגה הרביעית, נבואה, והוא שיגיד העתידות בבטול כל הרגשותיו וישאר מופשט מן החומר וכל כליו, ויתיחד עם השכל הזך לבדו, ואז יראה האור הבהיר במראות ודמיונות בחלום או בהקיץ, ואין להאריך בכאן כי כבר הזכרתי כל זה בארוכה בספר חשן משפט.
אמנם דעת הרמב"ן ז"ל באמרו כי היא מדרגה ממדרגות רוח הקדש, כי רוח הקדש גדולה מכלן, וסדר המעלות לדעתו מלמעלה למטה כך הם: רוח הקדש, נבואה, אורים ותומים, בת קול. רוח הקדש היא החכמה, שהיא רוח נמשך מן הקדש שהוא המקור העליון, וכן כתיב: (שמות לה, לא) "וימלא אותו רוח אלהים בחכמה".
וכן תמצא בספר יצירה: (א, ט) אחרת רוח אלהים חיים ברוך ומבורך שמו של חי העולמים, קול ורוח ודבור, וזהו 'רוח הקדש'. קרא החכמה "רוח אלהים חיים", ומנאה ראשונה לענין ההשגה, ואמר שהיא רוח הקדש. נבואה יסודה מן השם המיוחד, אורים ותומים בלמודי ה' למטה מן הנבואה, ולמעלה מבת קול, בת קול בשכינה, וכל המעלות כלן נמשכות הן מן השכינה. נמצאת אומר רוח הקדש שהיא החכמה למעלה מן הנבואה שיסודה בשם המיוחד, והנבואה למעלה מאורים ותומים שהם למודי ה', ואורים ותומים למעלה מבת קול, בת קול האחרונה ולמטה מכלן. ולכך אין משגיחין בבת קול לסתור דברי הנבואה. ומה שאנו קורין הנבואה "רוח הקדש" לפי שהוא המקור שכל המעלות משתלשלות ממנה, והבן זה".
אולם בפירוש רבינו בחיי על ויקרא ח, ח, כתב שרוח הקודש היא למטה מן הנבואה, וכתב שהנבואה היא כש"כ הרגשותיו וכחתיו בטלות", ורוח הקודש היא "שלא תתבטל אחד מהרגשותיו, והוא מדבר כדרך כל אדם", ולכן לחלק הנביאים בתנ"ך יש מעמד גבוה יותר מהכתובים שנאמרו ברוח הקודש:
"ודע כי ההפרש שיש בין נבואה לרוח הקודש הוא שהנביא בעת שתבא בו הנבואה כל הרגשותיו וכחותיו בטלות, והוא משולל מכל דרכי העולם הזה ומופשט מן החומר ומתבודד עם השכל לבדו והנה זה בהקיץ, וזו היא מעלת שמונה נביאים. ורוח הקודש היא שלא תתבטל אחד מהרגשותיו והוא מדבר כדרך כל אדם, אבל יעורר אותו רוח עליוני ויופיע הדברים על לשונו, וידבר עתידות בסיוע אלהי, וזו היא מעלת הכתובים, אבל מעלת התורה שצוה לנו משה למעלה מכל זה, כי נבואתו של משה למעלה מכל הנביאים כולן, ומטעם זה תמצא לרז"ל שיזכירו בכל מקום: תורה, נביאים, וכתובים, בסדר המעלות ומדרגות הנבואה, ובפירוש אמרו: מניחין תורה על גבי נביאים אבל לא כתובים על גבי נביאים. כל זה הוצרכו החכמים ז"ל להעיר על מדרגות הנבואה כדי שיתבונן האדם, והחי יתן אל לבו מאין תוצאות הנבואה, ואיך המעלות זו למעלה מזו ומה בין נבואת משה לשאר הנביאים כולן".
מאירי (נבואה – התבטלות החושים. רוה"ק – השראה לאמירת דברי שבח וכדו')
המאירי בסדר המידות בהקדמה לתהלים מבאר את ההבדל בין נבואה לרוח הקודש, וכותב שכאשר אדם מתנבא, "יתבטלו ברוב הנביאים הכחות ההרגשיות, ויראה דמיונו לפעמים כאלו איש מדבר עמו או ישמע קול מדבר דמיונות, יבין מתוכם המכוון בנבואתו". אבל "רוח הקדש הוא מדרגה למטה מן הנבואה, והוא שאדם השלם בהתעסקו בדברים האלוהיים – תעוררהו רוח אלוהים, ותופיע על לשונו שבח והודאה או דברי שכל ומוסרים":
"ההפרש שבין נבואה ורוח הקדש הוא שהנבואה לא תבא רק לשלם מעיקר יצירתו בהכנתו בשני הכחות הצריכים אליה, והם המדמה והשכלי, ושיהיה האיש עד תכלית שלמות החכמה, כמה שאפשר לשכל להשיגה, ובעת הנבאו בהקיץ יתבטלו ברוב הנביאים הכחות ההרגשיות, ויראה דמיונו לפעמים כאלו איש מדבר עמו או ישמע קול מדבר דמיונות יבין מתוכם המכוון בנבואתו, זאת המדרגה חלוקה בנביאים גם כן, ויתעלו בה אחד על חברו ברב או במעט לפי מה שהם. וכל שכן שנבואת משה רבינו ע"ה אינה ממין שאר הנבואות, אבל חלוקה מכלן וגבוהה עליהם בהרבה עניינים. אבל רוח הקדש הוא מדרגה למטה מן הנבואה, והוא שאדם השלם בהתעסקו בדברים האלוהיים, תעוררהו רוח אלוהים, ותופיע על לשונו שבח והודאה או דברי שכל ומוסרים".
רד"ק (כמו המאירי)
כיוצ"ב, פעמים שכמעט באותן מילים ממש, כתב הרד"ק בהקדמה לתהלים (ד"ה 'ואמרו'), שבנבואה "יתבטלו כחותיו ההרגשיים ויהיהי מסולק מכל דרכי הועלם הזה, ויראה במחזה הנבואה כאילו איש מדבר עמו ויאמר לו כך וכך", ואילו רוח הקודש היא "שיהיה האדם השלם מתעסק בדברי האלהים, שלם בכל הרגשותיו, לא תתבטל אחת מהן, ומדבר מה שמדבר כדרך בני אדם, אלא שמעוררת אותו רוח עליונית ותופיע דברים על לשונו דברי שבח… גם ידבר על עתידות…". וזה ההבדל בין נבואת "יחזקאל ושאר הנביאים" לחזון שראה דניאל:
"ואמרו (פסחים קיז, א) כי ברוח הקודש נאמר זה הספר, לפיכך כתבוהו בכלל ה'כתובים' ולא בכלל ה'נביאים', כי לא נאמרו דבריו בנבואה כי אם ברוח הקודש.
ונבאר אנחנו מעט מן ההפרש אשר בין הנבואה ורוח הקודש, כי הנבואה הוא דבר בא על האדם שהוא חכם שלם במדותיו, תבוא לו הנבואה בחלום. ובעת תבואהו הנבואה בהקיץ, יתבטלו כחותיו ההרגשיים ויהיה מסולק מכל דרכי העולם הזה, ויראה במחזה הנבואה כאילו איש מדבר עמו ויאמר לו כך וכך. או יראה דמיונות במראה ההיא, או לא יראה שום תמונה אלא ישמע קול מדבר עמו. ורוח הקודש הוא שיהיה האדם השלם מתעסק בדברי האלהים, שלם בכל הרגשותיו לא תתבטל אחת מהן, ומדבר מה שמדבר כדרך בני אדם, אלא שמעוררת אותו רוח עליונית ותופיע הדברים על לשונו דברי שבח והודאה לאלוהיו, או דברי שכל ומוסרים. גם ידבר על העתידות, בסיוע האלוהי על כח המדבר, בכל כחות המדברים.
ובזה הכח נאמר ספר תהלים זה. ואף על פי שנקראו 'נביאים' האומרים אותו, כמו שנאמר על דוד (נחמיה יב, כד): להלל להודות במצות דויד איש האלהים, ולא נאמר זה השם אלא על נביא, ונאמר בידותון (דהי"א כה, ג): הַנִּבָּא על הוֹדוֹת והלל לה', ונאמר (שם, פסוק ה): להימן חֹזֶה המלך בדברי האלהים, ונאמר (שם, פסוק א): לבני אסף והימן וידותון הַנִּבְּאִים בכנורות בנבלים ובמצלתים, ונאמר (שם, פסוק ב): על יד אסף הַנִּבָּא על ידי המלך, מכל מקום נבואתם היתה על זה הדרך שפירשנו. כי הנבואה מתחלקת למדרגות זו למעלה מזו. ואף על פי שדניאל ראה מראות וחזיונות בחלום ובהקיץ, לא הגיע כחו וידיעתו באותן המראות ככח ישעיהו ויחזקאל ושאר הנביאים, לפיכך לא נכתב ספרו בכלל ספרי הנביאים, ונכתב בכלל ספרים הנקראים כתובים, לומר שהם כתובים ברוח הקודש".
רבי חסדאי קרשקש (יש מדרגות גם לנבואה וגם לרוה"ק. אפשר שיהיה לנביא גם רוה"ק)
בספרו 'אור ה" מאמר ב ח"ד סוף פ"א כותב רבי חסדאי קרשקש שבתוך הנביאים יש מדרגות מדרגות של נבואה, וגם בקרב המדברים ברוח הקודש יש מדרגות, כי יש מהם "שישפע להם הדברים שדברו בהם ביעודים העתידים", כמו ספר תהלים שכתב דוד ברוח הקודש, או "מגלת קינות" של ירמיהו. ואף שהיה ירמיהו נביא, "איננו נמנע בחקו לדבר ברוח הקדש, ואם היא מדרגה למטה מהנבואה, בעת פנותו מהיותו מתנבא":
"הנה זה ממה שיראה בבאור שם הנבואה לפי מה שנמצא ממנה. וכבר יראה שהוא יכלל כל מדרגות הנבואה. וזה, לפי מה שבא בקבלה, עקר הנחת שם הנבואה על הנביאים השלוחים, וזהו כלל ספרי הנביאים. ועל צד ההשאלה נעקרה גם כן אל המדברים ברוח הקדש, והוא כלל הכתובים. ובכל אחד מאלו מדרגות גם כן. וזה, כי בנבואה הבדלים מנבואת משה רבנו עליו השלום לשאר הנביאים, כמו שבא בתורה בפרוש. גם בנבואות שאר הנביאים הבדלים. כי מהם באמצעות חלום, ומהם באמצעות מראה, ומהם במשלים וחידות, ומהם בדבור.
וגם כן במדברים ברוח הקדש הבדלים. כי מהם, ישפע להם הדברים שדברו בהם ביעודים העתידים, וזה אמנם בזולת חלום ומראה. אמר מבאר לזה (ש"ב כג, ב): "רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני", וזהו מדרגת דוד בתהלותיו, ושלמה במגלת שיר השירים, וירמיה במגלת קינות, כי עם היותו נביא, איננו נמנע בחקו לדבר ברוח הקדש, ואם היא מדרגה למטה מהנבואה, בעת פנותו מהיותו מתנבא. וזה מבאר בעצמו. והיא גם כן מדרגת דניאל, לפי הקבלה. ומהם, שלא ישפע להם ביעודים עתידים, אלא ספורים קרו. והכונה, אשר דקדוק הלשון בהם, ודקדוקי סופרים, בכתיב וקרי, וחסרון ויתרון, ואותיות גדולות וקטנות, ופרשיות סתומות ופתוחות, נפל בהם ברוח הקדש. וכללו המדרגות האלו בכתובים, כמו שכללו מדרגות הנביאים בנביאים, ואם כבר יתחלפו במדרגה, לפי מה שיראה מהם, והעידו עליו בשני מחגיגה (יג, ב) אמרם: "כל מה שראה יחזקאל" וכו'. ולזה היו כל המדרגות שלש: מדרגת אדון הנביאים, והוא בתורה: מדרגת שאר הנביאים, והוא בנביאים; מדרגת המדברים ברוח הקדש, והוא בכתובים. ולזה מה שדרשו ז"ל בראשון מבתרא, (יג, ב): תורה נביאים וכתובים".
אברבנאל (הנבואה מגיעה מלמעלה ללא בחירת הנביא. רוה"ק היא השראה מהאדם עצמו)
האברבנאל על שמות פרק טו מבאר את ההבדל בין נבואה לרוח הקודש, וכותב שבעת קבלת נבואה "כחותיו נרדמים ומתבטלים החושים…. והוא יגיד לבני אדם מה שראה או שמע מבלי שיהיה לרצונו ובחירתו". "אמנם רוח הקודש אינו כן, כי אין בו ראיות, צורות ומשלים, ואין בהגעתו תרדמה וביטול החושים". וכמו כן "הנביא רוצה ובוחר לדבר מה שירצה בחכמות או בתושבחות ודברי הזהרה ויתר הענינים". והסיבה שדרגה זו נקראת 'רוח הקודש' היא משום "שילוה לו רוח ועזר אלהי לדבר דברו… והוא הכנה לנבואה הגמורה".
עוד מציין האברבנאל בשם הרמב"ם במו"נ, שפעמים שלאדם אחד יש כמה דרגות נבואה, או אף פעמים נבואה ופעמים רוח הקודש, וכך אנו מוצאים ששמואל הנביא כתב את מגילת רות, וירמיהו הנביא כתב את מגילת איכה.
עוד כותב האברבנאל, שמכיוון ששירה היא דבר שנובע מפנימיותו הבחירית של האדם, כל השירות של הנביאים נאמרו ברוח הקודש, ולא בנבואה שהיא דבר שמוכתב מלמעלה.
"אבל אני אשיב לזה, כפי דרכי הרב המורה, שיש הבדל רב בין הנבואה המגעת לנביאים מהשי"ת, בין רוח הקודש שהיו מדברים בו שלומי אמוני ישראל.
כי הנה הנבואה היא שפע שופע על שכל הנביאים וכחו המדמה, והנביא מעת נבואתו כחותיו נרדמים ומתבטלים החושים, ונפשו מתעסקת בהשגחה, והוא יגיד לבני אדם מה שראה או שמע מבלי שיהיה לרצונו ובחירתו מבוא במה שיראה וינבא; וכמאמר ישעיהו: "אשר שמעתי מאת ה' צבאות הגדתי לכם". ועמוס (עמוס ח') אמר פעמים: "כה הראני ה'".
אמנם רוח הקודש אינו כן, כי אין בו ראיות, צורות ומשלים, ואין בהגעתו תרדמה וביטול החושים, אבל הנביא רוצה ובוחר לדבר מה שירצה בחכמות או בתושבחות ודברי הזהרה ויתר הענינים, ומפני שילוה לו רוח ועזר אלהי לדבר דברו – נקראה מדרגתו "רוח הקודש", והוא הכנה לנבואה הגמורה.
וכבר כתב הרב המורה בפרק מ"ה ח"ב, כשספר מדרגות הנבואה, שכבר תבוא הנבואה במדרגה אחת ממדרגותיה ופעם אחרת תבואהו הנבואה במדרגה אחרת למטה ממנו; כי כמו שהנביא לא ינבא כל ימיו בהדבקות, אבל ינבא עת ותפרד הנבואה ממנו עתים – כן ינבא עת אחת בצורת מדרגה העליונה מהנבואה וינבא עת אחרת במדרגה למטה ממנה או ברוח הקודש בלבד.
ומזה תדע ותשכיל, שכל שירה שתמצא בדבר הנביאים – הוא דבר שהם מעצמם היו מסדרים אותה ברוח הקודש, לא שראו אותה בנבואה. לא כן בשאר המראות, כי המראות כלם הם נבואות גמורות, ואינם ממדרגת רוח הקודש כפי דרך הרב המורה. אבל השירה אי זו שתהיה – היא ברוח הקדש מפועל הנביא, רצונו ובחירתו, שסדר אותה כי אינו מהבטל כמו שזכרתי שהנביאים עם היותם פעמים משיגים מראות נבואיות אמתיות בעת יקיצתם בהיותם בלתי מנבאים ידברו דברים ברוח הקדש ביופי המליצה וצחות הלשון. הלא תראה שמואל הנביא שכתב ספרו וספר שופטים בנבואתו, ולכן הושמו ספריו מכלל ספרי הנביאים, ועם כל זה לא נמנע מלכתוב מגילת רות ברוח הקודש מבלי נבואה. ולכך הושמה מכלל הכתובים. וכן ירמיהו כתב בנבואה ספרו וספר מלכים וכתב ברוח הקדש מגילת קינות, ולכך היו ספריו מכלל ספרי הנביאים, והיתה מגילת קינות מכלל ספרי הכתובים.
ולהיות ענין השירה מפועל הנביא וסדורו כפי רוח הקדש אשר בו, ואינה מראה נראת לו בנבואה, לכן ייחסה הכתוב תמיד לנביא אשר עשאה, כמו שאמר בשירת הבאר (במדבר כ"א): 'אז ישיר ישראל', 'ותשר דבורה וברק בן אבינועם', 'שיר השירים אשר לשלמה'; וישעיהו אמר (ישעיה ה'): 'אשירה נא לידידי' – שיחס השירה אליו להיותו מסדר אותה, וכן בשירת הים נאמר: 'אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ויאמרו לאמר אשירה לה", שהם מעצמם סדרוה ושוררו אותה, ולכן בסופה התפללו על הצלחתם: 'תפול עליהם אימתה וגו' תביאמו ותטעמו וגו".
ואל יקשה עליך שירת האזינו, שהש"י נתנה אל משה ואל יהושע, כי הנה הוא יתברך צוה למשה שיאמר אותה כאלו הוא מעצמו סדרה, ושמפיו היו הדברים, לא מפי השם. והוא אמרו: 'ועתה כתבו לכם את השירה', וסגנון הדברים מורה עליו (דברים ל"א י"ט): 'האזינו השמים ואדברה', 'כי שם ה' אקרא', וגומר. ושאר הדברים שהם כלם בלשון משה רבינו המדבר, ובסוף אמר: 'שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום, כי לא דבר רק הוא מכם'. שכל זה מורה שמשה דבר השירה ההיא כאלו סדרה מעצמו.
והנה אם כן המשלים שבאו בנבואתו הגמורה לא נקראו 'שירה', לפי שלא היו מפועל הנביא ורצונו, לא ברוח הקדש, אלא שראום כן בנבואה גמורה. אבל המשלים שהיו עושים הנביאים ומסדרים מעצמם, ויכתבו אותם ברוח הקדש, אלה נקראו שירה. וכך היתה שירת הים שסדרה משה רבינו לשבח ולהלל לאל העונה אותו בעת צרתו. ולכך מרים אחותו גם היא עשתה שירה בתופים ובמחולות, כמו שיתבאר. האמנם נכתבו השירות ההמה בתורה ובדברי הנביאים לפי שהשם קבלם ורצה בהם וצוה שיכתבו שמה. הנה אם כן סדור השירה הזאת היה ממשה רבינו וכתיבתה בתורה היתה מפי הגבורה. ואחרי שביארתי ענין השירה הזאת באיכותה אפרש הפסוקים אשר בה".
הגר"א (לכל אדם יש פוטנציאל לקבל רוה"ק אם ליבו יהיה זכאי לכך)
בפירוש הגר"א על משלי טז, ד, כתב שכשהיו נביאים בישראל, אדם היה דורש בנביא כדי שיורה לו "דרכו אשר ילך בה לפי שורש נשמתו ולפי טבע גופו". ו"כשבטלה הנבואה, היה רוח הקודש בישראל, ואיש רוחו הוא יודיענו איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם ואדם". אלא שאפשר לסמוך על רוח זו רק כש"אין ברוחו רמיה כלל", אך "'מי יאמר זכיתי לבי', שאין ברוחו רמיה כלל?" ולכן ככלל אי אפשר לסמוך על זה:
"… כי לכל אדם ואדם יש לו דרך בפני עצמו לילך בו", כי אין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהם דומים זה לזה, ואין טבע שני בני אדם שוים. וכשהיו נביאים, היו הולכים אצל הנביאים לדרוש את ה', והיה הנביא אומר על פי משפט הנבואה דרכו אשר ילך בה לפי שורש נשמתו ולפי טבע גופו". וזהו: לאדם מערכי לב, שלו לא היה רק לערוך לבבו לדרוש את ה' בכל לבבו, ומה' מענה לשון על ידי הנביא איך יתנהג.
וכשבטלה הנבואה היה רוח הקודש בישראל, ואיש רוחו הוא יודיענו איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם ואדם", אך "אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון ואין ברוחו רמיה", כלומר, כי מחשבות אדם הוא מארבע טבעות [טבעים] אמר"ע [אש, מים, רוח עפריי], והם נגד ארבע רוחות השמים, והן נגד ארבע אותיות ה'. וכאשר יש באדם רוח שלם, שכל הארבע רוחות וכן הארבע יסודות הן מרכבה לארבע אותיות ה', ואין ברוחו שום דופי, אז תוכן רוחות ה' וכל דרכי איש זך בעיניו". וזהו: "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום". אבל "מי יאמר זכיתי לבי"? שאין ברוחו רמיה כלל, ואין טבעו מתאוה ונוטה חוץ מדבר רצונו יתברך? כמ"ש בזוהר פרשת וארא, כי זה שאין ברוחו רמיה, זה דבוק ממש במידותיו של הקב"ה. אבל אם ח"ו יש בלבבו שורש קטן שפורה ראש ולענה, אז יש ברוחו רמיה אם יהיה מתנהג על פי רוחו, ודרכי איש זך וישר בעיניו, ויפול משמים לארץ עד אשר לא יוכל לקום, ויסור מדרכי השם ומצותיו ולא ידע בעצמו".
רמח"ל (נבואה היא ודאות גמורה של התגלות. יש מדרגות לרוה"ק)
בספר דרך ה' חלק ג פרק ג (א-ד), מגדיר הרמח"ל שרוח הקודש היא כאשר "יושפע לו שפע ממנו יתברך שמו, על ידי איזה אמצעים שהכין לזה. ובהגיע השפע ההוא אל שכלו, יקובע בו ידיעת ענין מה בבירור, בבלתי ספק ובבלתי טעות, ויידע הדבר בשלמות, סבותיו ותולדותיו, כל דבר במדרגתו", "ומכלל זה העתידות והנסתרות".
הרמח"ל כותב שיש מדרגות מדרגות בקבלת רוח הקודש, אך המכנה המשותף לכולן הוא ש"תהיה ההשפעה בדרך שירגיש בה המושפע בבירור".
עוד כותב הרמח"ל, שלפעמים "יקרה שיושפע בלב האדם שפע, שיעמידהו על תוכן ענין מהענינים, אך לא ירגיש בו המושפע, אלא כמו שנופלת מחשבה בלבבו", אולם אף שחז"ל קוראים גם לזה 'רוח הקודש', זה רק שיתוף השם, אך אין זו רוח הקודש ממש.
באשר לנבואה כותב הרמח"ל שהיא דרגת בירור של קרבת אלוקים שגדולה מהבירור של רוח הקודש, והיא ברורה "כדרך שלא יסתפק בדבר גשמי שירגישהו בחושיו":
"[א] הנה חקק הבורא יתברך שמו בטבעו של האדם, שיהיה מתלמד מבין ומשכיל בהשקיפו על הנמצאים ובחינותיהם, וממה שמתגלה לפניו יתבונן וידרוש את שאינו מתגלה עד שישיגהו ויעמוד עליו, וזהו דרך ההשכלה הטבעית. אמנם עוד גזר שימצא לו השכלה מעולה מזו מאד, והיא ההשכלה הנשפעת, והיינו שיושפע לו שפע ממנו יתברך שמו, על ידי איזה אמצעים שהכין לזה. ובהגיע השפע ההוא אל שכלו, יקובע בו ידיעת ענין מה בבירור, בבלתי ספק ובבלתי טעות, ויידע הדבר בשלמות, סבותיו ותולדותיו, כל דבר במדרגתו. וענין זה נקרא 'רוח הקודש'.
[ב] והנה בדרך זה ישיג עניינים מה שבגדר ההשכלה הטבעית, אך ביותר בירור, וכמו שזכרנו. וישיג גם כן עניינים מה שאין בגדר ההשכלה הטבעית תשיגם, ומכלל זה העתידות והנסתרות.
[ג] ואולם, מדרגות על מדרגות נמצאו בדבר, בין בענין כח השפע הנשפע, בין בזמן הִשפעו, בין בדרך הגיעו אל האדם, ובמהות הדברים המתגלים ונודעים לו על ידי זה. אמנם בכולן תהיה ההשפעה בדרך שירגיש בה המושפע בבירור.
אכן עוד יקרה שיושפע בלב האדם שפע, שיעמידהו על תוכן ענין מהענינים, אך לא ירגיש בו המושפע, אלא כמו שנופלת מחשבה בלבבו, ויקרא זה לפעמים על דרך הרחבה 'רוח הקודש' בדברי חכמינו זכרונם לברכה, או השפעה נסתרת. אבל רוח הקודש באמת הוא שיהיה ניכר ונרגש בבירור לבעליו, וכמו שזכרנו.
[ד] ואמנם למעלה מכל זה יש מעלה אחרת, והיא הנבואה, וענינה שיגיע האדם ויתקשר בבורא יתברך שמו ויתדבק בו דבקות ממש, באופן שירגיש ההתדבקות וישיג מה שהוא מתדבק בו, דהיינו כבודו יתברך שמו, על דרך שנבאר לפנים. ויהיה הדבר ברור אצלו ומורגש ממנו בלי ספק כלל, כדרך שלא יסתפק בדבר גשמי שירגישהו בחושיו".
עטרת צבי (מסביר שיש בחינה שרוה"ק גבוהה מנבואה)
בספר עטרת צבי (לרבי צבי הירש אייכנשטיין מזידיטשוב) על הזוהר אחרי מות סא, א, כתב שאמנם "דברים המדברים ברוח הקודש הם למטה מדברים המדברים בנבואה, אבל בעצם רוח הקדש גדול מנבואה". ומסביר ש"הנבואה הוא מנצח-הוד דדכורא המאיר על ידי היסוד למלכות, ומשם מתנבאים הנביאים", "אמנם הוא במדריגת מיין דוכרין, אבל רוח הקדש הוא סוד הכתובים, היא ממלכות על ידי אתערותא דלתתא… ולכן מעלת המדברים בנבואה עדיף, כי בא מעלמא דדכורא למלכות ומשם לנביאים, והרוח הקדש הוא מעלמא דנוקבא – העלאת מ"נ ע"י ההוא רוחא דשביק בה בעלה":
"… ומה שהקשה המק"מ הא רוח הקודש למטה ממדריגת נבואה, אומר לו אלולי שיגע עצמו בדברי הזהר לא הייתי חס על כבודו, אמנם יגע עצמו ולא נחית לסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא באתי מבקש מניה כי דברים המדברים ברוח הקודש הם למטה מדברים המדברים בנבואה, אבל בעצם הרוח הקדש גדול מנבואה, ועל זה אמרו (ב"ב יב.]: חכם עדיף מנביא, ועיין לעיל פרשת צו דף ל"ה ע"א דאמר אינון דאמרין מלין ברוה"ק קיימי לתתא, משמע אלין דווקא. ועיין בספר הגלגולים להאריז"ל זעירא הוא נוקבא דז"א…
כלל העולה אחר העיון היטב הדק, כי הנבואה הוא מנצח הוד דדכורא המאיר ע"י היסוד למלכות, ומשם מתנבאים הנביאים כל אחד לפי בחינתו, אמנם הוא במדריגת מיין דוכרין, אבל רוח הקדש הוא סוד הכתובים היא ממלכות על ידי אתערותא דלתתא, כמו שמבואר בפרשת חקת, ולכן מעלת המדברים בנבואה עדיף כי בא מעלמא דדכורא למלכות ומשם לנביאים, והרוח הקדש הוא מעלמא דנוקבא העלאת מ"נ ע"י ההוא רוחא דשביק בה בעלה, והמשכיל יבין ודוק בזה היטב וכנ"ל מתוך עומק הענין עד יערה עלינו רוח ממרום, ובעיקר ההפרש שבין נבואה לרוה"ק עי' בגלגולים ובשער היחודים ובשער הקדושה למהרח"ו ז"ל".
תולדות אדם
בספר 'תולדות אדם' (לרבי יחזקאל פייבל) פרק ט 'הנה', כתב שיש שני סוגים של רוח הקודש: 1. רוח שדומה יותר לנבואה, והיא "כח עליון דופק בלבו, וימצא ברוחו אמרים יודע בעצמו שלא נבעו מרוחו המלבשתו כל עת, כי אם מרוח חדש הנלוה אליו עתה". 2. השראה אלוהית של סייעתא דשמיא שהיא "העזר האלקי הנלוה לאדם ממרומים" ש"נתן בו כוח ועוז, ומטהר עיני השכל והבינה להבין העלומות בתורה אשר לא יוכל להשיג אותם בשכלו הטבעי":
"הנה כאשר בינותי בספרים מצאתי שענין רוח הקדש נחלק לשני חלקים: הא' כי הכותב או המחבר לבשתו רוח אלקים בעת ההיא, וכח עליון דופק בלבו וימצא ברוחו אמרים יודע בעצמו שלא נבעו מרוחו המלבשתו כל עת, כי אם מרוח חדש הנלוה אליו עתה, כמאמר המשורר: רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני. רוצה לומר כששרתי שירים האלה, דבר בי רוח ה' ורוח עליון הופיע עניני קדש בלבי, גם נתן המילין בלשוני איך אוציאם בפה ואסדרם בספר. וכן קרה לכל כתבי הקדש, לכל א' כפי מעלתו ומדרגתו, וזאת היא מדרגה גדולה קרובה לענין הנבואה.
החלק הב' מרוח הקדש הוא העזר האלקי הנלוה לאדם ממרומים הנלוה לאדם ממרומים אחר הרגילו כחותיו אל התורה והחכמה, נתן בו כוח ועוז ומטהר עיני השכל והבינה להבין העלומות בתורה אשר לא יוכל להשיג אותם בשכלו הטבעי.
והבדל גדול יש בין שכל הנאצל הנלוה לאדם אחר הקדושה והטהרה, ובין שכל הטבעי. כי השכל הטבעי הכל שווין בו, כצדיק כרשע, כטוב כחוטא, כאשר ירא אלקים וכאשר איננו ירא. סוף דבר כל אשר בינת אדם לו יכול ללמוד חכמות טבעיות ולמודיות ועוד רבות כמו אלה, ואף לפלפל בחכמת התלמוד הרבה. לא כן שכל הנאצל שעל פי הרוב רוכב על כנפי הדברים הנעלים משקול דעתו של אדם הטבעי, כמו לדון במשרים במצות השמעיות ולכוון תמיד אל האמת והדומה לו, לא יחול על כל אדם, כי הוא מתת אלקים ליראי ה' וחושבי שמו, המשימים בריח ודלתים בעד יצר לבם להכשיר נפשותם ביראת ה', טהרה, ענוה, קדושה והרבה כיוצא בהם. ואם לא יזכו באלה, עד נצח לא ישיגנו. ולו אלף שנים יחיו, ורב שכלם הטבעי לחקור ולדרוש בכל דבר חכמה, לא יחול עליהם רוח העליון ההוא".
בית שלמה
בשו"ת בית שלמה (לרבי שלמה דרימר, תשובה משנת תרכ"ו [1866]) או"ח קיב נשאל מה דינו של "שוטה" שאומר שלחז"ל לא היתה רוח הקודש (ומוסיף שאותו אדם הלך ל"אחד מחכמי הדור" ושאל אותו אם רבי חיים בן עטר כתב את ספרו 'אור החיים' ברוח הקודש, ואותו הרב השיב לו שלא. וזה גרם לרפיון ידיים כנגד טענתו של אותו "שוטה"). בתוך תשובתו נכנס ה'בית שלמה' לדון בהרחבה בהגדרת נבואה ורוח הקודש.
תחילה מביא ה'בית שלמה' את דברי מהרח"ו הנ"ל, שמעיד שעוד בזמנו יש רוח הקודש. ובאר הב"ש (בית שלמה) שמה שכתוב בגמ' בסוטה שמשמתו חגי, זכריה ומלאכי הסתלקה רוח הקודש, הכוונה לנבואה, אך רוח הקודש בדרגה נמוכה יותר נשארה. ומביא ראיות לכך שגם הנבואה נקראת 'רוח הקודש', משום שרוח הקודש היא "מדריגה לנבואה" כפי שכתב הרמב"ם במו"נ.
בהמשך מביא הב"ש את דברי ספר עבודת הקודש, שפירש את דברי הגמ' בסוטה כפשוטם, שמאז שמתו נביאים האחרונים הסתלקה רוה"ק מישראל, ומרבה לסתור את דבריו (את רוב דבריו בהקשר זה לא הבאתי כאן). לקראת סוף טענותיו כנגד 'עבודת הקודש' הוא כותב שהאר"י חיבר תפילות להשגת רוה"ק, וגם מעדות מהרח"ו מוכח שיש רוה"ק גם בימיהם, ו"ודברי האר"י ז"ל ותלמידו הרח"ו ז"ל, הם דברי אלקים חיים בלי שום ספק ופקפוק ח"ו כלל".
ובאר הב"ש שכשם שבנבואה מנה הרמב"ם מדרגות מדרגות, כך ברוה"ק ישנן מדרגות רבות, והמדרגה הנעלית בטלה עם מות נביאים האחרונים, אך מדרגות נמוכות יותר נשארו גם לאחר מכן.
ומסכם: "ודאי דנשארה השגת רוח הקדש אצל חכמי הש"ס, וכל דבריהם ברוח הקדש", וגם בתקופת הראשונים היתה רוה"ק, כפי שר"י בעל התוס', "אמר על הרי"ף שודאי רוח הקדש שרתה עליו כשחיבר ההלכות". והביא ראיות נוספות לכך, וכתב שגם ל'אור החיים' ולחיד"א היתה רוח הקודש.
בסיום דבריו מביא ראיה מהגמ' לדברי מהרח"ו מכך שהגמ' אומרת שבבית שני לא היתה רוח הקודש, אף שהיו אורים ותומים שמצריכים רוה"ק! ועל כרחך שכוונת הגמ' בסוטה היא שבטלה הנבואה.
"בענין שוטה א' שאומר שרבותינו הק' חכמי הש"ס לא הי' להם רוח הקודש, בירור ארור[1] במדרגות הנבואה והקדושה ורוח הקודש
סקאלא. יום ב' טו"ב מרחשון תרכ"ו לפ"ק.
שפעת שלום וברכה לכבוד אהובי ידידי הרבני המופלג בתורה ובחסידות ירא ושלם מ' דוד נ"י, שו"ב בקהילת באטישאהן.
מכתבו קבלתי, על דבר איש ריק ובור, שבא לקהילת סיווען, ובפיו מלא לאמר ולדבר תוהא על רבותינו הקדושים חכמי הש"ס שדבריהם הם רק על פי שכל אנושי ולא השיגו רוח הקודש.
ויען כי עמדו עליו כל יראי ה', עשה במחשך מעשהו ושאל לאחד מחכמי הדור אם פשע במה שאמר שספר אור החיים לא נעשה ברוח הקודש. והחכם השיב לו ושם אתכם לסכלים, וכתב שהלא מימות נביאים אחרונים בטלה רוח הקודש. וסיים במכתבו, וז"ל: אף אני מוסיף, אף שבעל אור החיים היה גאון וצדיק יסוד עולם, לא היה בעל רוח הקודש. ע"כ. ועל ידי זה רפו כל ידים, כי על ידי מכתב זה מצא הריק הזה לאמת דבריו.
ורו"מ השיב על זה מש"ס (עירובין סד, ב) גבי ר"ג, ומתנא דבי אליהו (ח"א פ"ט). וגם ממימרא דריש פ"ב בש"ס (ע"ז כ, ב). לזאת על כרחך בש"ס שלהי סוטה, על נבואה כוונו ולא על רוח הקודש, והאריך בזה. הנה דברי רו"מ טובים ונכוחים, ודברי הרב הגאון המשיב הם בזה כשגגה היוצא מלפני השליט, וכבר נאמר כן בפירוש בספר שער הקדושה לרבינו מוהרח"ו ז"ל (ח"ג שער ז) ע"ש, שהביא דברי תנא דבי אליהו הנ"ל, וכתב על זה, וז"ל: והנה באזנינו שמענו ובעינינו ראינו יחידי סגולה השיגו למדרגת רוח הקדש בזמנינו זה והיו מגידים עתידות, ע"ש. ושם לעיל מזה (בש"ו) כתב וז"ל: ואל זה כוונו רז"ל, כי אחר חגי זכריה ומלאכי פסקה נבואה לגמרי ונשתייר רוח הקדש כו', ע"ש. ועל כרחך דמפרש הא דקאמר הש"ס שלהי סוטה, משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקדש מישראל, לנבואה כוונו, ולא לרוח הקדש ממש.
ומצאנו כיוצא בזה במכילתא וז"ל יהושע שמש את משה, ושרתה עליו רוח הקדש, אלישע שימש את אליהו ושרתה עליו רוח הקדש כו', והרי עליהם שרתה רוח נבואה ממש, אלא שנבואה נמי נקרא רוח הקדש, כדכתיב (במדבר יא, כט): מי יתן וגו' עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם. וכן כתיב (שמואל א, י, ו) וצלחה עליך רוח ה' והתנבית עמם, ועיין ברש"י (סנהדרין דפ"ט ד"ה סגנון), ומשום שרוח הקודש גם כן מדריגה לנבואה כמו שכתב בספר המורה (ח"ב פמ"ד) לכן נקט לפעמים נבואה בלשון רוח הקדש. ויש סמך לזה מלשון רש"י (יומא כא, ב) שכתבו רוח הקדש, לא היתה בנביאים ע"ש, ועל דרך זה י"ל מה דאיתא בש"ס (סוכה דמ"ה) דלא פחות עלמא מל"ו צדיקי דמקבלי אנפי שכינתא בכל יום באספקלריא המאירה, ובני עליה כרשב"י עיילי נמי בלא בר, ולכאורה הא קאמר בש"ס (סוף פרק החולץ) דכל הנביאים חוץ ממשה לא נסתכלו רק באספקלריא שאינה מאירה… (כאן דן באריכות בדבריו של 'עבודת הקודש' המפרש את דברי הגמ' בסוטה כפשוטם, שמעת שמתו חגי, זכריה ומלאכי הסתלקה רוח הקודש)
וכן בשער היחודים להאר"י ז"ל כתב יחודים להשגת רוח הקדש, וכן בכוונת התפלה, ונדפס בסידורים קודם תפלת מוסף ראש השנה, לכוון ולהתפלל בשעה שהש"צ אומר איה מקום כבודו, להשגת רוח הקדש. ודברי האר"י ז"ל ותלמידו הרח"ו ז"ל, הם דברי אלקים חיים בלי שום ספק ופקפוק ח"ו כלל. וגם הש"ס דסוכה מסייע לזה, ע"ש (דמ"ה). וגם בארבעה זקנים שנכנסו לפרדס כתב הרב האי גאון בתשובה הובא בעין יעקב (חגיגה) שהקב"ה מראה את הצדיקים מראות נוראות כדרך שהוא מראה את הנביאים, וע"ש מה שכתב בשם הערוך בשם ר"ח… (ממשיך להוכיח נגד דבריו של 'עבודת הקודש')
אלא ודאי ש'פסק' – לאו דוקא שפסק לגמרי, אלא שלא קם עשיר כמוהו. וכן בהך דפסקו חסידים, ובתוספתא שלפנינו, הגירסא נתקטנה חסידות מישראל, ועל כרחך אינו חולק על הגירסא שבמשנה דאיתא פסקו חסידים. וכן בברייתא שבש"ס דילן, איתא בטלו חסידים, ובירושלמי הגירסא פסקו אנשי חסידות, ומשום דפסקו ובטלה בזה, לאו דוקא שפסקא ובטלה לגמרי, אלא שמדרגה של החסידים הראשונים לא היה עוד. וכן בענין עשירות, וכן בענין רוח הקדש הוא על דרך זה. אף שהרמב"ם בספר המורה לא חישב ברוח הקדש רק שני מדריגות, ובנבואה חישב מדרגות הרבה, מ"מ פשיטא דגם ברוח הקדש יש מדרגות הרבה זה למעלה מזה, ובשער הקדושה (שם בשער ז) חשב שם כמה מדרגות ברוח הקדש זו למעלה מזו, וא"כ י"ל דמדרגה העליונה מרוח הקדש נפסקה במות נביאים האחרונים.
ובלאו הכי יש לומר ד'בטלה' לאו דוקא, אלא דאינו מצוי, וכמו שכתבו התוס' (חולין דפ"ב ע"ב) ובכמה דוכתי. אבל ודאי דנשארה השגת רוח הקדש אצל חכמי הש"ס, וכל דבריהם ברוח הקדש. ובש"ס (ב"ב די"ב) איתא מיום שחרב ביהמ"ק כו', אף על פי שנטלה נבואה מן הנביאים מן החכמים לא נטלה, וז"ל הרמב"ן (הובא בעין יעקב שם) הכי קאמר אף על פי שנטלה נבואה מן הנביאים, שהוא במראה ובחזון, נבואת החכמים שהוא בדרך חכמה לא נטלה, אלא יודעין האמת ברוח הקדש שבקרבם. ע"ש. וגם הרבה מרבותינו שאחר הש"ס זכו להשגת רוח הקדש, והר"י בעל התוס' אמר על הרי"ף שודאי רוח הקדש שרתה עליו כשחיבר ההלכות, וכן הר' עזרא שהיה תלמידו של ר"י ב"נ בן הראב"ד, והיה לו גילוי אליהו ז"ל, הביאו התוס' (שבועות דכ"ה, ובגיטין דפ"ח) בשם הר' עזרא הנביא. וכן הר' שמואל חסיד אביו של הר"י חסיד היה נקרא בשם ר"ש חסיד קדוש ונביא, עיין תשובות רש"ל (סימן כט).
ועל כרחך אף שלא היו נביאים ממש, מ"מ נקרא כן על שם רוח הקדש שהיה בהם, כמפורסם בעובדא שעשה הר"ש החסיד לעיני הכל, ועל כרחך כמו שכתבתי. והראב"ד בהשגות (הלכות לולב) כתב: 'כבר הופיע רוח הקדש בבהמ"ד מכמה שנים', ורוב המחברים ז"ל פירשו דכוונתו לרוח הקדש ממש, עיין שם הגדולים. וגם רבינו האר"י הקדוש שידוע שהיה מגלה תעלומות, יודע כל הגלגולים ידע מה בחשוכא, וגילה כל מקומות שנקברו שם כל תנאים ואמוראים בארצינו הקדושה, הכיר בפרצופי בני אדם מה שפגם וגם תיקונו. אין לספק עליו ח"ו כלל וכלל, שודאי היה בעל רוח הקדש.
וכן אנו מאמינים בכל קדושי עליונים הסמוכים לדורינו, וביניהם הקדוש בעל אור החיים, כפי שהעיד עליו בעש"ט הקדוש, וגם הגאון אזולאי ז"ל, אשר עיניו ראו ולא זר כמבואר בשם הגדולים, בודאי היה בעל רוח הקדש. ועיין בספר חפץ ה', מהגאון בעל אור החיים (שבת דף יוד) מה שכתב שם, ודי בזה.
אחר כותבי ראיתי שיש ראיה מוכרחת מש"ס לדברי הרח"ו ז"ל הנ"ל, והוא מסוף פרק קמא דיומא (דכ"א) דקאמר דבמקדש שני היה חסר חמשה דברים ארון כו' ושכינה ורוח הקדש ואורים ותומים, וע"ש בתוס'. ולכאורה הא רק ד' הן, דכיון שאין רוח הקדש אין שואלין באורים ותומים כדאיתא ביומא (דע"ג ע"ב). אלא ודאי כדברי הרח"ו, והיא ראיה גדולה".
דברי חיים
בשו"ת דברי חיים יו"ד ב, קה, נשאל אף הוא אודות אותו "מלמד" ש"פגע בכבוד האור החיים" ואמר ש"לא עשה ספרו ברוח הקודש", מה דינו.
ה'דברי חיים' מביא את דברי הגמ' בב"ב שאמנם הנבואה ניטלה מן הנביאים, אך לא מן החכמים, ומוכיח מכך שרוח הקודש נותרה בחכמים עד ימינו אנו. ו"היינו רוח הקודש דחכמה. דנבואה לחוד ורוח הקודש דחכמה לחוד". ומאריך להוכיח זאת, ובסיום דבריו כותב שפשוט שה'אור החיים' כתב ספרו ברוה"ק, וגם מחברים אחרים כתבו ספריהם ברוה"ק, וה'מלמד' שחולק על כך הוא אפיקורס:
"שאלה מלמד אחד פגע בכבוד האור החיים ז"ל ואמר שלא עשה ספרו ברוח הקודש:
תשובה: קבלתי מכתבם, והנה לא ידעתי מה ספק לכם שרוח הקודש שורה גם עתה על הראוי לו, אף על פי שבטלה הנבואה מן הנביאים? הלא בפירוש איתא בבבא בתרא פ"ק (י"ב ע"א) וז"ל הש"ס אמר ר' אבדימי דמן חיפה מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים. אטו חכם לאו נביא הוא? – הכי קאמר: אף על פי שניטלה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה. אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא, שנאמר: "ונביא לבב חכמה", מי נתלה במי? – הוי אומר: קטן נתלה בגדול… עכ"ל. הרי דגם אחר החורבן, רוח נבואה שורה על הראוים לכך, היינו רוח הקודש דחכמה. דנבואה לחוד ורוח הקודש דחכמה לחוד, כמבואר במורה…
ולפי דבריו לא יקשה קושית הרמב"ן [בתירוצו] ארש"י ז"ל [ד"ה ה"ק] ויש לומר שגם כוונת הרמב"ן ז"ל כן וכן נראה מריטב"א שכתב כן בשם הרמב"ם ז"ל הובא שם בב"ב בעין יעקב וזה לשונו והרמב"ן ז"ל הקשה על פירוש רש"י כו' ואין דעתי נוטהשנב אלא הכי קאמר אף על פי שנטלה נבואה מן הנביאים שהוא המראה והחזון נבואת חכמים שהוא בדרך חכמה לא נטלה אלא יודעים האמת ברוח הקודש שבקרבם וגם הריטב"א ז"ל כתב בפירוש מאמר זה וז"ל ונתנה לחכמים פירושו שישיגו בשכלם דברים הרבה שאין כח בשכל הטבעשנג להשיגם וחכם עדיף מנביא פי' מאותו נביא שיש לו כח לראות עתידות ואין לו דרכי הנבואה שהם מצד החכמה שורהשנד שכינה עליו וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל בספרו הידוע [שם] כי הנבואה ההיא אינה שורה אלא על חכם עד כאן עכ"ל יעו"ש הרי לך בפירוש בש"ס וראשונים דרוח הקודש דחכמה לא בטל מן החכמים:
וכן הוא בהדיא בגיטין [דף ו' ע"ב] גבי ר' אביתר וז"ל הש"ס שם ועוד הא ר' אביתר דאסכים מריה על ידיה ופירש רש"י שם וז"ל לגלות לו סוד לכוון בדברים הסתומים על אמתתם עכ"ל הרי דרוח הקודש והסכמת הקדוש ברוך הוא לא ביטל מחכמים הראוים לזה וכ"מ במאמר דרבי פנחס בן יאיר [ע"ז כ' ע"ב] יעו"ש:
ויתר מזה מבואר במדרש רבה פרשת נשא [ט' כ'] גבי אשה אחת ששהתה זמן רב בליל שבת קודש בפרקיה דרבי מאיר ואמר לה בעלה שאינה רשאי לבוא לביתה עד שתרוק בפניו של ר"מ ג' פעמים צפה ר"מ ברוח הקודש כו' יעו"ש הרי שצפה ברוח הקודש וכן רבי שאמר ביום פטירתו דברי נבואה בקידושין [דף ע"ב ע"א] אפילו לאחר שניטלה:
ובאמת כי מזה משמע דלא כרמב"ם במורה [שם פרק ל"ז] דהתם משמע דבלא נביאות של כח המדמה אין נקרא החכם רק גדול המעיינים, אבל לא שיאמר דברים שיוצא מגדר השכלי רק מדמין כעין נבואה. יהי' איך שיהי', כולי עלמא מודים דרוח הקודש לא נסתלק מן החכמים.
ומה שאמרו [סוטה מ"ח ע"ב] דמימות הנביאים ניטלה רוח הקודש היינו רוח דנבואה, אבל רוח הקודש דחכמה ולהסכים בשכלו עם הלכה למשה מסיני או כר' אביתר – זה לא בטלה, ולא יכחיש זה רק אפיקורס.
ומה שכתבתם תשובות מגדולי דורינו שבטל לגמרי רוח הקודש, לא אאמין שיצא זה מפי רבותינו שיחיו, ומי יודע מה שכתב להם המתעה הנבל הזה. אבל האמת עד לדרכו, שגם בזמנינו יש לחכמי האמת, שאינם נוטים אחרי החומר, יש להם רוח הקודש. וכמבואר במורה [שם פרק ל"ו] וברמב"ן ז"ל בהדיא:
ולכן בעל אור החיים נשבג"מ בודאי חיבר ספרו ברוח הקודש, אך לא הוא לבדו, רק כל מחבר – אפילו בדורינו – אם הוא ראוי לכך, חיבר ספרו ברוח הקודש. היינו שהסכים בחכמתו לאמתו של תורה, כמו שאמרו בש"ס על ר' אביתר. וכן כתב התומים לדינא [בקיצור ת"כ סי' קכ"ג וקכ"ד], שאין לומר "קים לי" נגד השולחן ערוך, משום שכתבו דבריהם ברוח הקודש, ע"ש.
ולכן המלמד המכחיש רוח קדשו של אוה"ח הוא אפיקורס, שאינו מאמין בגדולי הדור שהעידו עליו שהיה ראוי לרוח הקודש. והמלמד הזה כפר בעיקר רוח הקודש, וליעג על דברי הש"ס בבא בתרא הנ"ל, ויפה עשיתם שלא עזבתם את בניכם בידו. ויישר כוחכם בזה.
אך שכר מלמדות לא אוכל לפסוק שלא בפני בעל דין בלא ראות מעשי הנהגתו, כי אולי משגה הוא בזה. ובזה תוכלו לסמוך על מורה שיש בקהילתכם. והי' שלום".
מלבי"ם
המלבי"ם על ירמיהו לו, ד, כותב בשם "הרי"א" שרוח הקודש היא מדרגה למטה מן הנבואה, ולכן את הנבואות שקיבל ירמיהו מאת ה' כתב בעצמו על ספר, ואילו את 'מגילת קינות' (=איכה) שלא נכתבה בנבואה אלא ברוח הקודש, נתן לברוך בן נריה תלמידו לכתוב, ומטעם זה הם גם נקראו "דברי ירמיהו" ולא "דברי ה'":
"ויקרא ירמיה את ברוך. פירש הרי"א שכל דברי נבואותיו כתב על ספר בעצמו בלשון צח. לא כן מגלת קינות שלא נכתבו בנבואה רק ברוה"ק, שהיא מדרגה למטה מהנבואה, הוצרך להקל מעליו את המלאכה לכתבה ע"י ברוך. ועל זה אמר אח"כ: 'ויקרא ברוך את דברי ירמיה', שאם היו דברי נבואה, היה קוראם 'דברי ה" לא 'דברי ירמיה'".
העמק דבר
בפירוש העמק דבר על בראשית כג, א, מקשה כיצד אמרו חז"ל שאברהם היה טפל לשרה בנביאות, בשעה שאנו מוצאים שה' נגלה אל אברהם מספר פעמים, ואל שרה נגלה רק כשאמר לה: "לא, כי צחקת"!
ומיישב שיש הבדל בין נבואה לרוח הקודש, ש"רוח הקודש הוא מה שאדם מתבודד ומשרה עליו רוה"ק ויודע מה שרואה, אמנם לא דיבר עמו ה'". ולכן מצד אחד נבואה היא מדרגה גבוהה מרוה"ק, שה' מדבר עמו, אולם לרוח הקודש (קבועה. י. ו) זוכה רק מי שיכול להתבודד מחברת בני אדם. לכן אברהם שעסק בקירוב הבריות לא היו לו את התנאים לקבלת רוה"ק, לעומת שרה שהתבודדה באוהלה. ועוד, שרוח הקודש שורה מתוך שמחה, ועל פי חז"ל שרה היתה באמונה יותר מאברהם שנזקק להבטחה (בברית בין הבתרים. י. ו), ולכן היא "היתה שקועה ברוח הקודש":
"ואחר כל זה יש להתבונן במה שאמרו שאברהם היה טפל לשרה בנביאות, ואין זה אלא תימא, האדם הגדול אשר דיבר עמו ה' כמה פעמים יהיה טפל לשרה שלא דיבר עמה ה' כי אם דיבור אחד – "לא, כי צחקת"? ומפרשים ברבה (מח,כ) שהוא דבר ה'.
אלא הכוונה היא שהיה טפל ברוח הקודש, שהרי שני דברים הם: רוח הקודש הוא מה שאדם מתבודד ומשרה עליו רוה"ק ויודע מה שרואה, אמנם לא דיבר עמו ה', ונבואה היא בחינה גדולה ורבה מזה כמו שביארנו. ודוד המלך ע"ה זכה לשניהם, ואמר "רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני" (ש"ב כג,ב), היינו, "רוח ה'" הוא רוה"ק המופיע על הדבר עצמו, וגם "מלתו על לשוני" שהוא נבואה ממש"י.
ואברהם היה גדול בנבואה משרה, אבל ברוה"ק היתה שרה מצוינת יותר מאברהם אבינו. והסיבה לזה הוא משני טעמים, א', שאברהם היה מנהיג העולם בצדקו ומדריכם לעבודת ה', וכמו שכתוב לפנינו (כג, ו) "נשיא אלהים" ויבואר לפנינו; ומי שעסקו עם המון רבה אינו יכול להתבודד כל כך, משא"כ שרה היתה יושבת באהלה בקדושה וטהרה (ועיין מה שכתב הגאון חתם סופר בהקדמתו בזה, דברים ראויים אליו ז"ל). שנית, דאין רוה"ק חלה אלא מתוך שמחה של מצוה, ושרה זו צדקתה להפליא, שהיתה באמונתה בבטחון חזק מאד נעלה, כמו שמבואר ברבה (מא,ב) שאמרה שרה לאברהם אבינו "אתה בהבטחה ואני באמונה', ומי שבא מכח הבטחה ידוע מאמרם ז"ל "אין הבטחה לצדיקים בעולם הזה, שמא החטא 16, ועיין מה שכתבתי לעיל (טו,ו). משא"כ שרה שהיתה חזקה באמונתה בלי שום הבטחה על כן לא נתעצבה בכל ימי חייה, והיתה שקועה ברוה"ק".
מרן הרב קוק
באורות הקודש ב, צד, מבאר מרן הרב קוק ש"הנבואה היא הכשרון המפותח של רוח הקודש, ורוח הקודש הוא הכח הנבואי טרם צאתו מן הכח אל הפועל הגמור". והוסיף ש"עולה היא הנבואה על רוח הקודש, מפני שהיא מדת רוח הקודש מפותחה ומבושלה".
"הנבואה היא הכשרון המפותח של רוח הקודש, ורוח הקודש הוא הכח הנבואי טרם צאתו מן הכח אל הפועל הגמור. כשאנו משערים את ערכה של הנבואה, צריכים אנחנו לשים את המשקל היותר גדול והיותר עקרי על התוכן של רוח הקודש בקרבה. ומכל מקום עולה היא הנבואה על רוח הקודש, מפני שהיא מדת רוח הקודש מפותחה ומבושלה".
עוד מוסיף מרן הרב קוק, ש"יש נביא שלא הגיע למדת רוח הקודש באותה המעלה המופלאה של בעל רוח הקודש הגדול, ומכל מקום אותה המדה של רוח הקודש שיש בו באה לידי פתוח". ולכן יש בחינות שבהן הנבואה גדולה מרוח הקודש ויש בחינות שההיפך, ולכן "מניחים כתובים על גבי נביאים כשם שמניחים נביאים על גבי כתובים":
"מובן הדבר לפי זה, שאפשר שיהיה אדם גדול במדת רוח הקודש שלו ומכל מקום לא יהיה נביא, מפני שלא פתח את כשרונו לבא למדת הנבואה, או שמניעות חוציות ממדרגת העולמים כולם, וסדרי החיים ערכי התולדה האנושית, וכיוצא בהם, הן מעכבות את הפתוח הנבואי לצאת אל הפועל. ויש נביא שלא הגיע למדת רוח הקודש באותה המעלה המופלאה של בעל רוח הקודש הגדול, ומכל מקום אותה המדה של רוח הקודש שיש בו באה לידי פתוח. וזהו התוכן של יחש נביאים וכתובים זה לזה, שהנביאים עולים בכללם על הכתובים, בקדושתם.
ומכל מקום ישנה מדרגה המשוה את הנביאים אל הכתובים, ומניחים כתובים על גבי נביאים כשם שמניחים נביאים על גבי כתובים. ולפעמים מתגלה מדרגה מיוחדה מוקדמת בכתובים לגבי נביאים, כפי הסדר של מלכיות, זכרונות שופרות, דראש השנה. אינהו עדיפי מיניה, ואיהו עדיף מנייהו, אינהו, עדיפי מיניה – דאינהו נביאי ואיהו לא נביא; ואיהו עדיף מנייהו – דאיהו חזי ואינהו לא חזו".
מאפיינים והגדרות לרוח הקודש
ישמח משה (שלוש מדרגות של רוח הקודש המדברת מגרונו של אדם)
בספר ישמח משה (לרבי משה טייטלבוים) תולדות ד"ה 'והנה', חילק לשלוש מדרגות את המצב בו רוח הקודש מדברת מתוך גרונו של אדם: "מדבר רק ברוח הקודש ולא ידע מה טרם צאתו, ואחר כך ידע. ויש שנכנס רוח הקודש בתוך דברי עצמו, ואחר כך מרגיש. ויש שאינו מרגיש":
"והנה ענין רוח הקודש שנכנס בתוך דבריו יש לבאר, כמו "היליכי את הילד" (שמות ב טן), שנצנץ רוח הקודש בתוך דבריו ודברית (סוטה ייב ע"ב). והנה בזה יש כמה מדריגות, יש מרגיש, ויש שאינו מרגיש, וענין "רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני" (שמואל ב' כג ב).
ונמצא שלש מדריגות: מדבר רק ברוח הקודש ולא ידע מה טרם צאתו, ואחר כך ידע. ויש שנכנס רוח הקודש בתוך דברי עצמו, ואחר כך מרגיש. ויש שאינו מרגיש, והבן. והאינו מרגיש מסיים כמו אינו מרגיש, והמרגיש מסיים כמו המרגיש, ולכך בת פרעה סיימה "ואני אתן לך את שכרך", ויצחק סיים "גם ברוך יהיה", והבן. ויש להוסיף ולבאר עוד בזה, כי יש להבין מי הוא המרגיש ומי הוא האינו מרגיש, והדעת נותן דמי שהורגל תמיד ברוח הקודש מרגיש תיכף, ומי שאינו מורגל אינו מרגיש. ולכך בת פרעה לא הרגישה, אבל יצחק ודאי הרגיש".
אוצר המכתבים (הרב משאש)
בספר אוצר המכתבים (לרב יוסף משאש) א, נ, התייחס לסתירה בין דברי הגמ' ב…. שמימות חגי, זכריה ומלאכי בטלה רוח הקודש, לגמרות אחרות שמהן עולה שבתקופת התנאים היתה רוח הקודש, ותירץ ש"נסתלקה היינו בתדירות, אבל לפעמים היתה שורה על יחידי סגולה":
"… וע"פ הפשט ישבו ובדקו ע"פ חכמה אלהית שהיתה בהם, והיינו רוה"ק, כמ"ש בברייתא דר"פ בן יאיר, וחסידות מביאה לידי רוה"ק (סוף מס' סוטה), וכן מצינו בר' עקיבא שראה ברוה"ק שעתידה אשה טורנוסרופוס להתגייר והוא יקח אותה לאשה (ע"ו דף ד' ע"א), וכן רבן גמליאל צפה ברוה"ק (ערובין ס"ד ע"ב), ואף שאמרו: משמתו נביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוה"ק מישראל (סנהדרין י"א ע"א), מ"מ הא אמר התם שלפעמים היו משתמשים בבת קול, ע"ש, ופירוש 'נסתלקה' היינו בתדירות, אבל לפעמים היתה שורה על יחידי סגולה, וכמ"ש שם ע"ש".
מאפיינים והגדרות ל'בת קול'
השימוש בבת קול בימי בית שני
יומא ט, ב
בגמ' במסכת יומא ט, ב, מובא שמשעה שמתו הנביאים האחרונים, בטלה רוח הקודש מישראל, מכיוון שבבית שני לא שרתה שכינה כמו בבית ראשון. אך המשיכו להשתמש בבת קול:
"ריש לקיש הוי סחי בירדנא, אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא. אמר ליה: אלהא סנינא לכו, דכתיב אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז, אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא – נמשלתם ככסף, שאין רקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו. מאי ארז? אמר עולא: ססמגור. מאי ססמגור? אמר רבי אבא: בת קול. כדתניא: משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל, ועדיין היו משתמשין בבת קול".
ערוך
וכן מבאר הערוך שם בערך 'ססמגור', שבבית שני שלא זכו לרוח הקודש כיוון שלא עלו כולם, היתה רק בת קול:
"ססמגור (יומא ט): 'אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף', פירוש: אם עלו כולן – היו כחומה ולא היו נמאסין, כדכתיב: 'הן אל כביר ולא ימאס', והיו נבנין בטירת כסף, והיתה רוח הקודש שורה בהן. 'ואם דלת היא', כיון שעלו בדלתות – נסתלקה מהן רוח הקודש, ודברי הנבואה באין להן כמלוח ארז שהן ברז, כלומר בת קול לבדה. פי' ססמגור – ארז מגור, מן דסס, שאין שולט הרקב בכל עץ כמו בארז".
כוזרי
הכוזרי במאמר ג, יא, עוסק במושג 'חסיד', וכותב שבת קול היא "למטה ממדרגת הנבואה", ו"היא מדרגת החסידים" שכן "היו טובי החכמים בבית שני רואים הצורות ושומעים בת קול":
"וכשיהיה החסיד חושב זה בכל תנועותיו, איך לא תהיינה תנועותיו כלם כבר נתן בהם חלק הבורא אשר בראם תחלה, וממשיך להם בעזר תמיד בהשלמתם. והוא לעולם כאלו השכינה עמו והמלאכים מתחברים עמו בכח, ואם יחזק בחסידות ויהיה במקומות הראוים לשכינה – יחברוהו בפעל, ויראה אותם עין בעין למטה ממדרגת הנבואה, כאשר היו טובי החכמים בבית שני רואים הצורות ושומעים בת קול, והיא מדרגת החסידים, ולמעלה ממנה מדרגת הנביאים".
ספר ההפלאה (בת קול הופיעה עד העלאת התושב"ע על הכתב)
בהקדמה לספר ההפלאה אות ז, כתב רבי פינחס הורוביץ שכבר בימי רבי יהודה הנשיא בטלה בת הקול, ואז התירו לכתוב את תורה שבעל פה משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך':
"והנה אמרו חז"ל [אבות פ"ב מ"א]: 'דע מה למעלה ממך – עין רואה ואזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים'. וכתבנו בחידושינו דהנה מצינו במשה רבינו ע"ה והנביאים הבאים אחריו, שהיה להם עינים לראות והיו נקראים 'רואים', כדכתיב [שמואל א, ט ט]: 'כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה'. ואח"כ כשפסקה נבואה מישראל, היו משתמשים בבת קול, כמו שאמרו חז"ל [מגילה לב א] בפסוק: 'ואזניך תשמענה דבר וגו" .
ואח"כ, בדורות האחרונים, לא זכו גם לשמיעת האזן, וכשראו שהתורה מתמעט – התירו משום 'עת לעשות לה" לכתוב דברים שנאמרו בעל פה, כדאיתא בגמרא [גיטין ס א]. א"כ ראוי לאדם לשום אל לבו שפלות דורותינו וכמה מעלות להם עלינו. וזהו שאמרו: 'דע מה למעלה ממך', רצ"ל: 'הבט כמה מעלות למעלה ממך'. 'עין רואה' – שהם הנביאים, 'ואזן שומעת' – המשתמשים בבת קול, ועתה ראה שכל מעשיך רצ"ל שהוא משום 'עת לעשות לה" שלא ישתכחו מעשה המצות על מכונם, והתירו להיות בספר נכתבים".
בת קול היא מעין נבואה עם תיווך למי שלא זכאי לנבואה
מורה הנבוכים חלק ב, מב
בספר מורה הנבוכים חלק ב, מב, כותב הרמב"ם שאדם שאינו "מזומן" לקבל נבואה, כמו הגר ומנוח ואשתו, קיבלו התגלות דרך מלאך, ש"הוא כדמות בת קול אשר זכרוה החכמים תמיד":
"כל זה במראה הנבואה, לא יעלה בדעתך שיש ראיית מלאך או שמע דברי מלאך, אלא במראה הנבואה או בחלום של נבואה, כמו שהושרש: 'במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו'.
וממה שזכרתי תביא ראיה על מה שנשאר מזה שלא אזכרהו, וממה שהקדמנוהו מצורך ההזמנה לנבואה, וממה שזכרנו בשתוף שם מלאך. תדע, שהגר המצרית אינה נביאה, ולא מנוח ואשתו נביאים, כי זה הדבור אשר שמעוהו או שעלה בדעתם, הוא כדמות בת קול אשר זכרוה החכמים תמיד, והוא ענין אחד ילוה לאיש שאינו מזומן, ואמנם יטעה בזה שתוף השם. והוא העקר הדוחה רוב הספקות אשר בתורה. והתבונן אמרו: 'וימצאה מלאך ה' על עין המים', כמו שאמר ביוסף: 'וימצאהו איש והנה תועה בשדה', ולשון המדרשות כלם שהוא מלאך".
בת קול לרשעים
בבא בתרא ג, ב
בגמ' בב"ב ג, ב, מסופר שלהורדוס היתה התגלות של בת קול שממנה נודע לו שיש לו שעת הכושר למרוד בבית חשמונאי:
"הורדוס עבדא דבית חשמונאי הוה, נתן עיניו באותה תינוקת. יומא חד שמע ההוא גברא בת קלא דאמר: כל עבדא דמריד השתא מצלח, קם קטלינהו לכולהו מרותיה ושיירה לההיא ינוקתא".
מדרש תהילים צג, ו
כיוצא בזה מובא במדרש תהילים צג, ו, שבת קול פנתה לאדריאנוס קיסר:
"מקולות מים רבים אדירים משברי ים. מעשה באדרינוס קיסר שביקש לעמוד על סופו של אדריאס, נטל חבלים והיה משלשל שלש שנים ומחצה, שמע בת קול שאמרה: כלה אדריאנוס. עוד ביקש לשמוע מה המים מקלסין להקב"ה, ועשה תיבות של זכוכית ונתן בני אדם לתוכן, ושלשלן לאוקיינוס, ועלו ואמרו כך שמענו לאוקיינוס מקלס להקב"ה אדיר במרום ה'".
מהר"ל
ב'דרך החיים' על אבות ו, ב, המהר"ל מתייחס לברייתא: "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: 'אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף…'. ומבאר שאף שאיש אינו שומע את הבת-קול הזו, מכל מקום מזלם של בני האדם שומעים אותה. ומבאר שבת קול היא מידת הדין, שנמתחת על אומות העולם שלא קיבלו את התורה והם מרוחקים ממנה. ולכן חז"ל מדגישים שבת קול יוצאת מהר חורב ולא מהר סיני, כי על פי המדרש הר סיני נקרא חורב מלשון חורבן לאומות שלא קיבלו את התורה, וזאת בשל מידת הדין הנ"ל שמקטרגת עליהם:
"בת קול יוצא מהר חורב. יש לשאול: למה הבת קול יוצאת מהר חורב? והלא אין אדם שומע בת קול הזה! ועוד, מנין לו זה שבת קול יוצאת? ודוחק לומר ששמע בת קול זה. ועוד קשה: למה אמר 'מהר חורב' ולא אמר 'מהר סיני'? ועוד, מה הוא הראיה שהביא מן 'אשה יפה וסרת טעם' לדבר זה שמי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף? ומכ"ש הראיות שהביא אח"כ ואומר והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות מה ענין ראיות אלו שאין שייכים לכאן?
וזה שאמר: 'בת קול יוצאת מהר חורב' במקום הזה שבא לומר: 'אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכו", ושייך לומר כי דבר זה נגזר מן 'הר חורב', שהוא ההר שממנו יוצא חורבן לעולם כשמרחיקין מן התורה. אבל בפרק 'היה קורא' (ברכות י"ז ע"ב) קאמר ג"כ: 'בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו נזון בשביל חנינא בני וכו", ולא זכר שם שום חורבן, מוכח כי מפני שכל בת קול במדת הדין, שהרי כל לשון דבור הוא לשון קשה, כמו (בראשית מ"ב): 'דבר אתנו אדוני הארץ קשות', ולכך אמר: 'בת קול יוצאת מהר חורב', כי שם הזה מה שנקרא הר סיני 'הר חורב' מורה על מדת הדין, כדאיתא פרק ר"ע (שבת פ"ט ע"ב): 'הר חורב' – שממנו בא חורבן לאומות העולם. הרי כי שם 'חורב' נקרא להר סיני מפני החורבן והשממה שהגיע ממנו לאומות העולם, ומפני כי נקרא 'הר חורב' בשביל מדת הדין שבא ממנו, אמר אצל בת קול 'חורב', המורה על מדת הדין, כי לא שייך לפרש שם כמו כאן. וזה עיקר הפירוש בודאי.
ואף על גב שאין בת קול הזה נשמע, מ"מ הוא מורגש ועושה רושם בעולם לאותם שאינם עוסקים בתורה, ואף על גב דאיהו לא שמע אותה בת קול – מזליה שמע, ובודאי מזליה הוא מכריע אותו אל התורה. ולפיכך אמר: 'בת קול יוצאת מהר חורב', שכאשר נתנה התורה על הר סיני, בודאי התורה היא סם חיים למימינים וסמא דמותא למשמאילים בה… ומפני כי הר סיני היה מוכן, שממנו ירדו דברי תורה לעולם, וכן הוא מוכן שיצא לעולם גזירה זאת והיא בת קול שאומרת 'אוי להם לבריות מעלבונה של תורה', כי למשמאילין בה סמא דמותא. וזה שאמרו שם ג"כ: 'נקרא הר חורב שממנו בא החורבן לאומות העולם', והיינו מפני שהאומות מרוחקים מן התורה, וזהו מדת התורה למשמאילין בה סמא דמותא. וזהו הבת קול שיוצאת מהר חורב ואומרת שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, פי' שהוא מרוחק מן הש"י כמו כל נזיפה שהיא הרחקה, וכך מי שאינו עוסק בתורה הוא נזוף למקום".
ב'נצח ישראל' כב מבאר המהר"ל ש"אין ספק כי החסידים… היו משתמשים בבת קול משמתו נביאים אחרונים, וכל שכן כאשר היה המקום מיוחד לדבר זה":
"אין ספק כי החסידים, כמו רבי יוסי, היו משמשים בבת קול משמתו נביאים אחרונים. וכל שכן כאשר היה המקום מיוחד לדבר זה, שהיתה חורבה אחת, והיא מחורבת ירושלים, שהחורבה מצד עצמה במה שהיא נבדלת מן בני אדם, נגלים לשם דברים עליונים, ומוכן המקום להיות נשמע לשם בת קול. ואליהו זכור לטוב נגלה שם, כמו שמוכן להיות נגלה שם בת קול".
תולדות יעקב יוסף
בספר תולדות יעקב יוסף ויקרא פרשת צו, כתב בשם הבעל שם טוב מעין דברי המהר"ל הנ"ל, שגם אם אנשים לא שומעים בפועל את הבת-קול, מכל מקום "הכרוז הוא מחשבות והרהורי לב לטוב", וגם לרשע יש "הרהרים טובים בכל יום מכח הכרוז הנ"ל":
"והמפנה לבו לבטלה. דשמעתי שהקשה מורי על מה שאמרו חז"ל (אבות פ"ו מ"ב) בכל יום מכריז בת קול: 'אוי לבריות מעלבון של תורה'. והקשה: אם הכרוז נשמע, למה לא ימצא אדם שומע? ואם אי אפשר לשמוע, אם כן הכרוז למה? וביאר ז"ל כי למעלה הוא עולם המחשבות, ואין אומר ואין דברים, והכרוז הוא מחשבות והרהורי לב לטוב. ולכך אין רשע שאין לו הרהורים טובים בכל יום מכח הכרוז הנ"ל, ובבוא הרהורים טובים מפנה ומעבירן מלבו ומפנה לבו לבטלה, ובוודאי מתחייב בנפשו, שניתן לו אוצר טוב והוא בורח מהמלך".
בת קול עתידית
מדרש זוטא רות פרשה א
במדרש זוטא רות פרשה א, מובא שלעתיד לבוא תצא בת קול ותכריז: 'כל מי שפעל עם הקב"ה, ועשה לפניו מעשים טובים – יבוא ויטול שכרו:
"יעשה ה' עמכם חסד. שכל חסד שישראל עושין בעולם הזה, בשעה שהם ננערין מן העפר, הקדוש ברוך הוא משלם שכרן, שנאמר: 'כעת יאמר ליעקב ולישראל – מה פעל אל' (במדבר כ"ג כ"ג). עתידה בת קול מכרזת ואומרת: 'כל מי שפעל עם הקדוש ברוך הוא ועשה לפניו מעשים טובים – יבוא ויטול שכרו'…".
תנחומא אמור י
כיוצ"ב בתנחומא:
"אמר ר' ירמיה בר אלעזר: עתידה בת קול שתהא מפוצצת בראשי ההרים, ואומרת: 'כל מי שפעל עם אל – יבוא ויטול שכרו', [הה"ד כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל] (במדבר כג כג)".
מדרש נעלם כרך א וירא קיח, א
וכן במדרש נעלם כרך א וירא קיח, א, מובא שלעתיד לבוא בת קול מעוררת את המתים:
"אמר רבי יוחנן: הא תנן, 'כשנכנס אדם לקבר – נכנס בקולות, כשיקומו בתחיית המתים – אינו דין שיקומו בקולי קולות?', אמר רבי יעקב: 'עתידה בת קול להיות מתפוצצת בבתי קברות ואומרת: הקיצו ורננו שוכני עפר!…".
בת קול תמידית
בכמה גמרות מובא שיש 'בת קול' שמופיעה באופן תמידי.
למשל במסכת ברכות יז, ב; תענית כד, ב; חולין פו, א, מובא:
"אמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני – די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת".
וכן במועד קטן יח, ב; סוטה ב, א; סנהדרין כב, א, מובא ש"בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני':
"ומי אמר שמואל שמא יקדמנו אחר? והאמר רב יהודה אמר שמואל: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני! אלא: שמא יקדמנו אחר ברחמים".
[1] נראה שצ"ל: 'ארוך'.