הסתלקות הנבואה
סיכום
מדוע הסתלקה הנבואה בעת החורבן?
כפי שלמדנו הנבואה הסתלקה בעת החורבן. ומצאנו כמה פירושים מדוע זה כך:
- מו"נ (ב,לב) מסביר שהעצלות והעצבות שיש בגלות לא מאפשרים קבלת נבואה. בדומה לזה העקידת יצחק (אות לא) כתב שהנבואה הסתלקה מעצבות החורבן, ותחזור אחרי שה' יבנה את בנין האומה בגוף, ומתוך כך הרוח תשוב.
- אברבנאל (השגות מו"נ ב,לב) משיג על כך, ומסביר שהנבואה פסקה בשל סילוק השכינה, ובאמת כשנגאל ותחזור השכינה – אזי נזכה לנבואה.
- העיקרים (ג,יא) מסביר שהנבואה פסקה כי לא היו הארון.
- רד"ק (עמוס ח,יא) מסביר שזה עונש מידה כנגד מידה, שהם מאסו בדברי הנביאים, ולכן יבואו ימים שיחפשו נבואה ולא ימצאו.
ביטול יצרא דע"ז קשור בהפסקת הנבואה
הסדר עולם רבה (פרק ל) מתאר שלאחר אלכסנדר מוקדון היו מתנבאים, ומכאן ואילך – הט אזנך לשמוע דברי חכמים.
הגר"א (ביאורו על סדר עולם שם) כותב שמשהרגו את יצר הרע – בטלה הנבואה. והכוונה להריגת יצר ע"ז. וכן כתבו ר' צדוק מלובלין (רסיסי לילה יג) בהרחבה, משך חכמה (במדבר יא,יז), וכן כתבו אחרונים רבים.
כמדומה שזה המקור הקדום ביותר שמובא לרעיון הזה.
חכם עדיף מנביא – במה?
הובאו טעמים רבים לעדיפות של החכם על הנביא (מבלי להיכנס למבט ההיסטורי של הרב קוק):
- החכם יכול לחדש הלכות ולומר דברים מדעתו, בניגוד לנביא שאינו רשאי לחדש ולהוסיף. (ר"י מיגש שטמ"ק ב"ב יב,א; ר"ן דרושים ה; של"ה שבועות תורה-אור אות קפו; ר' צדוק דברי סופרים לח; גאון יעקב ב"ב יב,א)
- החכם יכול להבין 'הכל', ואילו הנביא יודע רק מה שנאמר לו בנבואה (ר"ן דרושים יב; תורת משה בראשית מא,לח).
- החכם לא תלוי בגופו אלא בשכלו, ואילו הנבואה תלויה בכוחות הגופניים ונפגעת בהפגעם (מאירי חיבור התשובה משיב נפש ב,ט).
- הנביא המדובר הוא כזה שחכמתו לא נותנת לו להבין את העתיד אלא רק הנבואה, והוא באמת פחות מחכם. (ריטב"א ב"ב יב,א)
- החכם משער בשכלו ומבין בעזר ה', והנביא בסך הכל אומר מה שנאמר לו (אברבנאל דברים יז,ח)
- נביא משיג בחידות, ואילו החכם יכול להבין בבהירות (מהר"ל, אגדות ב"ב יב,א)
- הנביא מתרגל להזניח את שכלו, וממילא כאשר הנבואה לא שורה עליו הוא נותר בלי כלום (עקידת יצחק לה)
- נביא יודע את הפרטים בוודאות, אבל החכם מבין את המהות והטעמים שמאחורי הקלעים. (עקידת יצחק עט; ר' צדוק עוללות מספרי רב צדוק ליקוטים)
- השגת הנביא היא על ידי התדבקות בדבר, וממילא לא יכול להשיג דברים גבוהים שאי אפשר להתדבק בהם. בניגוד לחכם שמשיג בשכל. (זוהר משפטים תכג-תכד; מהר"ל גבורות ה' הקדמה א). באופן דומה כתב שם משמואל (בראשית חנוכה ליל ח').
- הזוהר (פרשת צו, קפה-קפו) מסביר שהנביאים היא ב'נצח והוד' שהיא נמוכה יותר מהחכמים שהם ב'תורה'.
תהליך המעבר מנבואה לחכמה
הספורנו (שיר השירים ו,ה-ו) מתאר שמציאות שבה יש נביאים ולא מקשיבים להם – מגדילה את הקטרוג ואת העונש, ולכן אין מקום לנבואה, ובמקום זאת יש לדבוק במנהגי ובהלכות.
המהר"ל (דרך חיים אבות א,א) מסביר שאנשי כנסת הגדולה כוחם היה בקיבוץ שלהם, ומתוך זה הגיעו למדרגות עליונות ובהם ביטול ע"ז, ואילו נביא הוא 'בודד'.
ר' צדוק (פוקד עקרים ו; מחשבות חרוץ כ; רסיסי לילה מג, ושם נו) מסביר שהנבואה היא השגה שאין בה חידוש והיא קשורה לתורה שבכתב, ודווקא הסתלקותה מאפשרת לכנסת הגדולה לגלות את התורה שבעל פה שהיא יצירה שמתחילה מהאדם. ואותו התהליך של 'רציונאליזציה' עובר גם על אומות העולם, כשבאותה תקופה ממש מתחילה החוכמה היוונית שכופרת בכשפים.
הכבוד חכמים (הרב יעקב לנדא, ב"ב יב,א) כותב שבתחילה הנביאים היו אחראים על העמדת התורה, ואחר החרבן התחדש שהחכמים בחכמתם ישאו באחריות זו. ויש להם הכוח לזה. ויש להם יתרון על הנביאים כי הם יכולים 'להתנבא בסגנון אחד' ולפעול יחד בהסכמה.
מרן הרב קוק (זרעונים ב, 'חכם עדיף מנביא'; איגרות א,רסו; עין אי"ה ברכות 10) מסביר שהנבואה במבטה העליון הציבה אך לא יכלה לסלול דרכים פרטיות מעשיות להגשימו, ולכן הגיע החכמה בבית שני שהיה נמוך בסגולה אבל גבוה במעשים. אמנם חיסרון החכמה הוא עודף ההתעסקות בפרטים ושכחת החזון. ולכן עתידה נבואת משה להתחדש בעת הגאולה, שהיא כוללת שניהם כאחד. ובאופן דומה כותב מעיין גנים (ב"ב יב,א, הרב ד"מ דיינארד, יפו תרפ"ו)
ואפשר למצוא לחלק מהרעיונות הללו רמז בהסברים ל'חכם עדיף מנביא' שהבאנו לעיל.
מקורות קדומים
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף יב עמוד א
במקור זה נראה את הקשר הלא מחויב בין נבואה לחכמה. הגמרא אומרת שמיום שחרב בית המקדש הנבואה נטלה מהנביאים ונתנה לחכמים. שואלים: וכי החכם אינו נביא? משיבים שהחכמה ניטלה מן הנביאים (שאינם חכמים) ונותרה רק אצל החכמים (שהם נביאים). אמימר אומר: שחכם עדיף מנביא, ומוכיח זאת מן הפסוק.
"אמר רבי אבדימי דמן חיפה: מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים. אטו חכם לאו נביא הוא? הכי קאמר: אע"פ שניטלה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה. אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא, שנאמר: ונביא לבב חכמה, מי נתלה במי? הוי אומר: קטן נתלה בגדול"
ילקוט שמעוני תהלים רמז תתמא
"ונביא לבב חכמה. אמימר אמר חכם עדיף מנביא, שנאמר ונביא לבב חכמה, מי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול"
מדוע הסתלקה הנבואה בעת החורבן?
יחזקאל פרק ז, פסק כו
"הֹוָה עַל-הֹוָה תָּבוֹא, וּשְׁמֻעָה אֶל-שְׁמוּעָה תִּהְיֶה; וּבִקְשׁוּ חָזוֹן, מִנָּבִיא–וְתוֹרָה תֹּאבַד מִכֹּהֵן, וְעֵצָה מִזְּקֵנִים."
מו"נ ב,לו – מקבילי
מסביר שכוחות גופניים עלולים להחלש, וכוח המדמה הוא כוח גופני. ולכן בעת עצבות המדמה נפגע, וזו סיבת סילוק הנבואה אחר החורבן.
"ידוע לך שכל כוח גופני פעמים מתעייף ונחלש ומשתבש ופעמים אחרות תקין. והכוח המדמה הוא ללא ספק כוח גופני. לכן אתה מוצא שנבואתם של הנביאים פוסקת בעת האבל או הכעס וכיוצא בהם… וכן אתה מוצא גם שכמה נביאים התנבאו תקופה מסוימת ואז הסתלקה מהם הנבואה ולא המשיכה בגלל מאורע שאירע. זו היא בלי ספק הסיבה העצמית הקרובה לסילוק הנבואה בזמן הגלות: איזו עצלות או עצבות יכולות להיות לאדם במצב כלשהו, יותר מהיותו עבד נרצע משועבד לבורים המופקרים המשלבים יחד חוסר דעת אמיתי ושלמות התאוות הבהמיות 'ואין לאל ידך'."
מגן אבות (רשב"ץ) חלק ג פרק ד
הנבואה צריכה כח גשמי, וכאשר נחלש הכח הגשמי – הנבואה נחלשת. וזו הסיבה להפסקת הנבוא בגלות.
"ולפי שהנבואה צריכה אל כח גשמי ע"כ תחלש בהחלש הכח ההוא. וזו היא סבה עצמית בהפסק הנבואה בגלות מפני עצבות ועצלות וזהו היעוד הרע שיעדנו באמרו ישוטטו לבקש את דבר ה' ואז"ל פרק חבית דבר ה' זו נבואה."
עקידת יצחק בראשית שער לא (פרשת ויגש)
מסביר שכאשר חסר אחד מהקבוצה אז כל השלמות נפגעת והאיכות של כולם יורדת. ועל פי זה מסביר שהעצבון מונע נבואה. ואין ספק שזו הסיבה שהנביאים יעדו שקודם ה' יקבץ נדחי ישראל וישיב 'יסודי הבנין' של עם ישראל למקומם, ורק מתוך כך תוכל רוח הקודש לחזור לשרות.
"לפי שחסרון האחד מזה המספר שהיה בידו לא היה כחסרון האחד הכמותיי מאיזה מספר שנזדמן שהוא בלתי נרגש באחרים הנשארים רק כאחד הנחסר מן המספר היחסיי או הנערך כי בהחסר אחד ממנו יחסר היחס ההוא מכללו כמו שיהיה במספר השלם שחלקיו שוים לכללו או שכפליו שומרים תמונתו וכיוצא. או כחסרון האחד ממנין העשרה לכל דבר שבקדושה שהאחד שיפול בכל כמו אלו המניינים תפול צורת המספר כלו ולזה הטעם היה חושב שכבר אבד צורת המספר הנכבד ההוא אשר בבניו וגם לו גם להם לא יהיו היחסים הנפלאים אשר זכרנו עם כללות העולם וצורתו וגם את הטוב והשלימות הנמשכים אליו מהם לא יקבלו כי לזה אמר כי ארד אל בני אבל שאולה. והוא מה שאמרו ז"ל (תנחומא ויגש) סימן זה מסור בידו שאם לא ימות אחד מבניו בחייו לא יירש גהינם. והוא טעם ויבך אותו אביו (בראשית ל"ז) ירצה שבכה על עצמו. כמו ויקבר אותו (דברים ל"ד), יביא אותו (במדבר ו'), והשאר. ולזה מה שנסתלקה ממנו הנבואה כי היה חשוב כמת כל כ"ב שנים שהיה יוסף לו בחזקת מת. וכמו שאמרו ז"ל (שבת ל' ב) אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות וכו'. והכונה כי כמו שהעצלות הוא חסרון מונע טבעי דרישת השלימות כן העצבון הוא מונע רצונו מבקשתו ויעדר ממנו עד שתיטב נפשו ותתעורר אל הדרישה כמו שהיה הענין באלישע ע"ה (מ"ב ג'). וכמו שהיה בכאן כי בנגן המנגן לפניו לאמר עוד יוסף חי והוא עת מצוא כל אבני חשבונו מיד הוסר העצב כי ידע לא ירד אל בנו אבל לגהינם כמו שאמר אמותה הפעם אחרי ראותי וכו' כתרגומו ולזה מיד ותחי רוח יעקב אביהם. והנה אין ספק כי לצורך ההכרחיות הזה ייעדו כל הנביאים פה אחד כי להשיב שבות האומה הנבחרת הזאת אל מכונתה ולהחזיר נשמות הנבואה לפגרי אנשיה והחיות רוח הקודש בקרבם יקדים ה' שנית ידו להשיב יסודי הבנין לאיתנן ולקבץ נדחיהם לא ישאר אחד. אדון הנביאים אמר (דברים ל') ושב ה' אלהיך את שבותך כו'. אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך וכו'. והביאך ה' אלהיך וכו'. ומל ה' אלהיך את וכו'. עד כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך וכו'. ישעיהו (כ"ז) ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל, והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכו'. ירמיהו (ג') שובו בנים שובבים נאם ה' כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון ונתתי לכם רועים כלבי ורעו אתכם דעה והשכל והיה כי תרבו ופריתם בארץ בימים ההמה נאם ה' לא יאמרו עוד ארון ברית ה' ולא יעלה על לב וכו'. בעת ההיא יקראו לירושלם כסא ה' ונקוו אליה כל הגוים לשם ה' לירושלם ולא ילכו עוד אחרי שרירות לבם הרע. ירצה כי בקבץ אותם הקבוץ השלם שהזכיר ובהיותם רועים שם דעה והשכל יקנו מהשלמות שיעור רב ועצום עד שלא יעשו עוד ככל אשר היו עושים עד הנה."
אברבנאל בהשגותיו על מו"נ ב,לו
משיג על הרמב"ם (כדרכו, ובאריכות) ומסביר שהסיבה היא הסתלקות השכינה, ולא מצד חולשה 'טכנית' שקיימת בטבע
"ואמנם הסתלקות הנבואה מן האומה בזמן הגלות לא היה מפאת העצבות כמו שחשב הרב, כי אם לרשעה ולרוע מעלייהם שאמר יתברך הסתרתי פני מהם, וידוע שבהיות השכינה בבית המקדש משם רועה אבן ישראל ומשמה תצא הנבואה ודבר ה' מירושלים, וכאשר נסתלקה (השכינה) ועשר מסעות נסעה שכינה נסתלקה ג"כ הנבואה, והוא אומר 'ישוטטו לבקש דבר ה' ולא מצאו', ואמר 'מלכה ושריה בגוים אין תורה, ר"ל שבעבור היותם בגוים וחוץ מהארץ הנבחרת המיוחדת לנבואה לא ימצאו הנביאים הנבואה, ומה טוב אומר 'גם נביאיה לא מצאו חזון' שהיו נביאים קודם לכן, אחר יציאתם מן הארץ לא מצאו עוד חזון מה'…. ולכן היה ייעוד הנביא שבזמן קבוץ גלויות בשובם אל הארץ תשוב השכינה אל מעמדה ויפתחו מעינות תהום רבה, והוא אומר 'אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם. הנה התבאר מזה הנבואה שהיא דבר נסיי תבא ברצון האל, ולכן בהסתירו פניו מישראל אין עוד נביא ואין אתנו יודע עד מה, ובשובו לשוש עלינו לטוב תחזור הירושה לבעלה ועטרה לישנה, לא שיהיה זה ממה שבטבע מפאת הליאות החולשה חלילה לאל מרשע ושדי מעול".
כוזרי מאמר שני, אות יד
מסביר שנוכחות הנבואה קשורה בטהרות בעבודת המקדש ובקרבנות. ממילא ניתן ללמוד על סילוקה
"וכן שבה הנבואה בזרעו בארץ כנען, רבו אנשיה כל ימי עמדם בארץ כנען, עם הענינים העוזרים מהטהרות והעבודות והקרבנות, כל שכן בהמצא השכינה. והענין האלהי כמו צופה למי שראוי להדבק בו שיהיה לו לאלהים – כמו הנביאים והחסידים"
עיקרים, ג,יא
לא הייתה נבואה בבית שני כי לא היה ארון.
"וראיה לדבר, כי בבית שני היו חסידים ואנשי מעשה וראויים לנבואה יותר מבבית ראשון, ואעפ"כ לא היה שם נבואה לפי שלא היה שם ארון."
רבי מאיר אבן גבאי, עבודת הקודש, חלק רביעי פרק כה
כותב בדומה לעיקרים, אך לשיטתו יש שני תנאים – הארון והמקדש, ושהדור יהיה ראוי. ובהעדר אחד התנאים – אין מקום לנבואה.
"ואמנם כי חורבן בית המקדש וגניזת הארון ועון הדור, הגורמים הגדולים אל התסלקות הנבואה והעדר רוח הקדש מן הראויים…
שהאמת הוא כן כמו שכתבתי, שאל שרות הנבואה צריך מציאות הבית והארון, וגם אל הדבור צריך זכותן של ישראל, ושניהם יחד תנאי במציאות הנבואה, ובהעדר אחד מהם אין מקום אל הדבור כלל".
רד"ק עמוס פרק ח,יא
מסביר שכנגד שישראל מאסו בנבואות ה' – יבואו ימים שיתאוו לנבואה ולא ימצאו, וזה מעת הפסקת הנבואה וכל ימי הגלות.
"הנה ימים באים – לפי שהם מאסו בנבואת האל יתברך כמו שאמר למעלה לא תנבא ולא תטיף אמר כי עוד יבאו ימים שיתאוו לנבואת האל ית' ולא ימצאו והם כל ימי בית ב' אחר נבואת מלאכי הנביא כי בו פסקה הנבואה וכן כל ימי הגלות הזה:
והשלחתי רעב בארץ – בארץ ישראל שיהיה להם זה הרעב וזה הצמא כמו האדם הרעב שמשוטט לבקש לחם וכמו האדם הצמא שהוא מחפש למצא מים כן ישוטטו ישראל אחר שתפסק הנבואה לבקש דבר ה' שהוא הנבואה ולא ימצאו וזה כל ימי בית שני וכל ימי זה הגלות:"
סילוק הנבואה – ביטול יצרא דע"ז
סדר עולם רבה (ליינר) פרק ל
מתאר את זמן סילוק הנבואה.
"והצפיר והשעיר מלך יון וגו' הוא המלך הראשון (דניאל ח כא), ועמד מלך גבור וגו' וכעמדו תשבר וגו' (שם /דניאל/ יא ג), הוא אלכסנדרוס מקדון שמלך י"ב שנה, עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקדש, מכאן ואילך, הט אזנך ושמע דברי חכמים (משלי כב יז), שנאמר כי נעים כי תשמרם בבטנך וגו', להיות בה' מבטחך (שם /משלי כ"ב ט'/), ונאמר הלא כתבתי לך שלשים וגו', להודיעך קשט וגו' (שם /משלי כ"ב כ"א/), וכן הוא אומר, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך (דברים לב ז), יכול זקני השוק, תלמוד לומר ויאמרו לך, הא למדת שזקן זה שקנה חכמה"
ביאור הגר"א לסדר עולם רבה, פרק ל
כותב שמשהרגו את יצר הרע – בטלה הנבואה. וכנראה הכוונה ליצרא דע"ז שנהרג ע"י אנשי כנסת הגדולה כידוע.
"עד כאן היו מתנבאים. פירוש משהרגו את היצר הרע בטלה הנבואה"
ר' צדוק הכהן מלובלין – רסיסי לילה אות יג
מסביר שכל מעלה ושלימות יש כנגדה חיסרון שהוא שיקוף שלה. והכוח לזכות לראות בעין מראות אלהים – מוביל ליצר הרע לעשות אלהים אחרים שנגלים לעין. ולכן כשביטלו יצרא דע"ז – אמרו 'לא איהו ולא אגריה' כלומר השלמות שמתלווה אליו – והיא הנבואה.
"יג) כפי המעלה והשלימות שיש לאדם כך יש לעומתו חסרון כנגדו ממש כפי ערכו. כי מימות חטא אדם הראשון הכל מעורב טוב ורע וזה לעומת זה שעשה אלהים הם בערבוביא. וכל שיש בו חסרון עצום הוא כלי גם כן לשלימות מופלג אם יזכה. כדרך שמובא בזוהר (ח"ג רטז סוף ע"א) בדור מבול שהיו ראוים לקבל תורה. והוא כדרך שאמרו בסוכה (נב א) כל הגדול וכו' יצרו גדול וכו' פירוש יצר דתאוות שהוא נקרא שטות כמו שאמרו ז"ל (סוטה ג א) על פסוק (במדבר ה, יב) כי תשטה. וכפי גדלות החכמה כך יש גדלות שטות. ובהיות יצרא דעבודה זרה שליט היינו להיות אור הנבואה נגלה אז להיות רואה בעין מראות אלהים מזה נמשך יצר הרע לעשות אלהים אחרים הנגלים לעין:
ולכן אמרו ביומא (סט ב) דכשביטלוהו אנשי כנסת הגדולה אמרו לא איהו בעינן ולא אגריה פירוש אגריה השלימות הנמשך ממנו כי מעת שנעקר יצרא דעבודה זרה נסתלקה נבואה מישראל. כי כאשר אין חסרון בזה אין שלימות להיות הכרת הנוכח דאלהי אמת לעין רק בהעלם כטעם חכם עדיף מנביא שהוא על ידי רוח הקודש עיין שם ברמב"ן בבא בתרא (יב א) והוא מצד ההעלם. לפי שאמרו בשיר השירים רבה (ז, ח) דאמר הקב"ה הנשמר מיצר רע דזנות מעלה עליו כאילו נשמר משניהם. אבל מכל מקום השמירה מיצרא דעבודה זרה הוא בהעלם לכך ההשגה גם כן בהעלם:"
משך חכמה במדבר פרשת בהעלותך פרק יא,יז
מצטט את הגר"א ומביא לזה מקורות מהפסוקים – את הנביאים ורוח הטומאה אעביר מן הארץ – הרי שהוא הולכים יחד. ופסוק זה אינו מדבר על העתיד, כי אז תהיה נבואה.
"סדר עולם פרק ל: עד כאן היו הנביאים (מתנבאים ברוח הקודש), מכאן ואילך – "הט אזנך ושמע דברי חכמים" (משלי כב, יז). פירוש, את היצר הרע בטלה הנבואה, עכ"ל הגר"א. וזהו יצרא דעבודה זרה כמבואר ביומא (סט, ב). ולדעתי כוונתו אל דברי הפסוק זכריה פרק יג, ב: "והיה ביום הוא נאום ה' אכרית את שמות העצבים (מן הארץ ולא יזכרו עוד) וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. והיה כי ינבא איש עוד (ואמרו אליו אביו ואמו יולדיו) לא תחיה כי שקר דברת (בשם ה') ודקרוהו (אביו ואמו יולדיו בהנבאו"). ועל זה כיוון הגר"א. כי לזה כוונת הפסוק על נבואת אמת, שתבטל בביטול יצר הרע. ולא קאי לעתיד, דעל העתיד כתיב ביואל פרק ג, א: "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי (על כל בשר), ונבאו בניכם (ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלומון, בחוריכם) חזיונות יראו. (וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי")."
חכם עדיף מנביא – במה?
מסכת בבא בתרא דף יב עמוד א – ר"י מיגש (מובא בשיטה מקובצת)
ר"י מיגש מסביר שחכם יכול לומר מה שנאמר למשה בסיני מחכמתו למרות שלא שמע, ואילו הנביא אומר רק מה שנאמר לו.
"אמר אמימר חכם עדיף מנביא אמר רב אשי תדע דקאמר גברא רבא מלתא ומתאמרה הלכה למשה מסיני כוותיה. ואף על גב דהך גברא לא שמעה להך מלתא מעולם הרי חכם עדיף מנביא דאלו נביא לא אמר אלא מה דשמע ומה דיהבי בפומיה למימר ואלו חכם קאמר מאי דאתמר למשה מסיני ואף על גב דלא שמעה. עד כאן משיטת הר"י ן' מיגש ז"ל:"
זוהר מהדורת הסולם – ויקרא פרשת צו מאמר מה בין תורה לנביאים, קפה-קפו
הזוהר מסביר שהנביא יונק מאתר ממקום שנקרא 'נצח והוד' שהוא נמוך, ואילו החכם יונק מ'תורה' שהיא קיום כל האמונה והיא מקום גבוה.
"[אות קפה] תא חזי, מה בין אינון דמשתדלי באורייתא, לנביאי מהימני. אינון דמשתדלי באורייתא, עדיפי מנביאי בכל זמנא. מאי טעמא. דאינון קיימי בדרגא עלאה, יתיר מנביאי, אינון דמשתדלי באורייתא קיימי לעילא, באתרא דאקרי תורה, דהוא קיומא דכל מהימנותא. ונביאי קיימי לתתא, באתר דאקרון נצח והוד. ועל דא, אינון דמשתדלי באורייתא, עדיפי מנביאי, ועלאין מנהון יתיר. דאלין קיימין לעילא, ואלין קיימין לתתא. אינון דאמרי מלין ברוח הקדש, קיימי לתתא מכלהו.
[אות קפו] זכאין אינון דמשתדלי באורייתא, דאינון בדרגא עלאה יתיר על כלא. מאן דלעי באורייתא, לא אצטריך לא לקרבנין, ולא לעלוון. דהא אורייתא עדיף מכלא, וקשורא דמהימנותא דכלא. ועל דא כתיב, דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. וכתיב, שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול."
ספר חובות הלבבות שער ח – שער חשבון הנפש פרק ג
מה שמשיגים ע"י התעמקות בחכמה שמתוכה נובעים מעיונות חכמה מתוכו של האדם – גדול מאוד, והוא ממש פלא על אנושי. וזה יותר ממה שאפשר להשיג בנבואה. ועל זה אמרו 'חכם עדיף מנביא'.
"ואח"כ ישתדל להוסיף על מה שיש ביכלתו, ויכסף לו בלבו ויעלה אליו במחשבתו וישאל מהאל לעזרו ולאמצו על יותר ממה שיש ביכלתו מן הידיעה והמעשה בלב ומצפון נאמן. וכשיתמיד על זה, ימציא לו הבורא בקשותיו ויפתח לו שערי ידיעתו, ויחזק שכלו ואבריו לעמד במצוותיו, אשר למעלה מיכלתו מדרגה אחר מדרגה, כמ"ש: אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך. והדמיון בזה במלאכות והלמוד, כי הלומד מלאכה, בהתחלתה יעשה מחלקיה כפי בינתו ופחות ממה שביכלתו, וכאשר תתחזק בינתו ויתמיד עליה, יורהו הבורא שרשי המלאכה וכלליה ומילד מהם תולדות, שלא למדם מזולתו מבני אדם. וכן בלמוד, כי בעל חכמת השעור, לא יוכל ללמד תלמידו השעור המחשבי בתחלת ענינו, אבל מלמד אותו השעור המורגש המצויר בצורות הרשומות, כאשר סדר אותם אקלידס בספרו שחבר בשעור. וכשיבין אותו תלמיד היטב ויחפץ לעמד על תולדותיו בהשתדלות וחריצות, יורהו הבורא השעור המחשבי ויתכן כלל מדעו, ויוכל להוציא ממנו צורות מופלאות ומלאכה דקה, כמעט שתדמה לנבואה הבאה מאת האלהים. וכן בשאר החכמות, כי התלמיד ימצא בלבו, כשהוא משתדל בחכמה, כח עליוני רוחני, אין בכח אדם להועילו בו, ולזה אמרו רבותינו ז"ל: חכם עדיף מנביא"
דרשות הר"ן דרוש יב
החכם אומר גם מה שלא שמע, והנביא אסור לו להוסיף מלבו.
"וזהו שאמרו בפרקא קמא דבתרא (יב א) אמר אמימר חכם עדיף מנביא שנאמר (תהלים צ יב) ונביא לבב חכמה, מי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול. והוא מן הטעם הזה, שאין כח בנביא, רק שיגיד מה ששמע, לא שיוסיף דבר מלבו. ואם יאמר אמת, מצוה לנו לשמוע לו, ואם יאמר ההפך, מצוה לבלתי שמעו. אך החכם הן שיאמר אמת או לא יאמר, מצוה לשמוע לו"
דרשות הר"ן דרוש ה בסגנון אחר
לחכם יש כוח לפסוק הלכות, ואילו לנביא אין כוח, והוא חייב לשמוע לחכם בעל כרחו.
"ואין צריך לומר בתורה שבכתב, אלא אפילו בתורה שבעל פה, אם יאמר לנו [מי] שיתנבא דברים הפך מן הכללים המסורים לנו בגמרא, נדע אשר לא דברו ה'. כגון שיתנבא ויאמר ה' צוני לעשות כרבא במה שהוא חולק עם אביי שנפסק ההלכה כמותו, נדע שהוא איש משקר באמת, שכבר צונו השם יתברך (שמות כג ב) אחרי רבים להטות, וכמו שנתבאר(ה) בתורה המצוות שצוה הקב"ה, נתבארו בתורה כל כללי הגמרא. (ואף אם יסכים היחיד לאמת יותר מן המרובים, יש לו לבטל דעתו אצלם). ואיך נאמין הנביא לעשות כנגד הכלל הזה.
והוא אמרם [ב]בבא בתרא (יב א) חכם עדיף מנביא שנאמר (תהלים צ יב) ונביא לבב חכמה, מי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול. (וכבר אמרו בב"מ בענין ר"א עמד ר"י על רגליו ואמר לא בשמים היא, מאי לא בשמים היא, כבר נתנה לנו משה על הר סיני וכתוב בה אחרי רבים להטות). והפירוש אצלי הוא, כי החכם יתיר ספקות התורה שהוא יסוד הכל, וישמע אליו הנביא על כרחו, ואם הנביא יעיר לחכם דבר במשפטים שיביאהו מצד נבואתו, לא ישמע אליו כלל."
חידושי הריטב"א מסכת בבא בתרא דף יב עמוד א
מסביר שיש נביאים שידיעתם את העתיד היא מצד הנבואה, אבל החכמה שבהם אינה נותנת להם כוח להבין את העתיד. ועל נביאים לאו מדובר. שהרי נביא חייב להיות חכם.
"וחכם עדיף מנביא. פי' מאותו נביא שיש לו כח לראות עתידות ואין לו דרכי הנבואה שהם מצד החכמה שרוח שכינה שורה עליו, וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל בספרו כי הנבואה אינה שורה אלא על חכם."
חיבור התשובה למאירי – משיב נפש מאמר ב פרק ט
מסביר שהנבואה תלויה בכוחות הגופניים, ולכן תחלש בהחלשות הגוף, אבל החכמה תלויה בשכל בלבד, וזו העדיפות של החכמה על הנבואה.
"זה אמנם מצד שרוב הנביאים היתה נבואתם פוסקת בחייהם, מצד שהנבואה יש לה התלות בקצת כחות גופניים ובהחלש הגוף יחלשו הכחות ההם, אבל החכמה נמשכת אחר השכל לבד וכל עוד שיחלש הגוף יחזק השכל, וזו היא כונת אמרם424-ה) חכם עדיף מנביא, לא שיכוין בו היותו נביא בלתי חכמה, והנבא הפתאים והסכלים אצלנו נמנע כהנבא החמור או הצפרדע, כמו שכתב הר"ם 424-ו) ז"ל, ואין נבואה אלא בשלמות האדם בכל מיני שלמיות, מדות ומעלות עם שלמות הכנת הכח המדמה בעקר יצירתו וכח הדברו בהכנה ובלמוד424-ז), ואז קול אלים מתהלך בקרבם מדבר אליו מבין שניהם, וכפי יתרון האיש בשלמות אלו הענינים תהיה מדרגתו יותר גדולה, ועם כל זה תפסק הנבואה לסבת חולשת זה הכח המדמה שהוא אצל החכמים כח גופני, וכל כח גופני יחלש ויפסד וילאה עת ויבריא עת, ולזה תפסק נבואה עם האבל או הכעס כאמרם424-ח) ז"ל אין נבואה שורה וכו'"
אברבנאל דברים פרשת שופטים פרק יז,ח
מסביר שהחכם משער דברים בשכלו ועזר של רוח א-לוהי, והנביא בסך הכל אומר מה שראה.
"והטעם הה' הוא. כי החכמי' מורי התורה היה בהם רוח נביאיי חל עם יושר שכלם וחכמתם. וכמו שהוכיחו זה בפ"ק ממסכ' בתרא אמרו שם אמר אמימר חכם עדיף מנביא שנאמר ונביא לבב חכמה מי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול וכו'. שרצו בזה שהחכם ישער הדברים בשכלו ובחכמתו ויסייעהו בדבר העזר האלדי ורוחו. והנביא אין לו כי אם אשר יראה יגיד ולכן יהיה חכם עדיף ומשובח יותר מהנביא ורצה לומר באמרו החכם שהוא עדיף מהנביא בחכם האלדי התורני ההוא. והוכיחו בגמרא פרק קמא דבבא בתרא שהיה רוח נבואיי נמצא בחכמים ממה שאמרו גברא רבא אמר מילתא ומתאמרה הלכה למשה מסיני כותיה. ואיך יפול השכל האנושי בדבר הנבואיי שנאמר למשה רבינו בסיני אם לא בהיות רוח נבואיי מצטרף אל הכח השכלי ההוא."
עקידת יצחק שמות שער לה (פרשת שמות-וארא)
מסביר שהחכם עדיף מנביא כי אמנם בשעה שהנביא מושפע מהנבואה הוא יותר מחכם, אבל כאשר הוא לא – אף חכמתו לא עומדת לו, מתוך שהתרגל 'לעשוק' אותה ולא להתנהל על פי. והחכם הוא תמיד חכם.
"ואפשר שלזה אמרו חכמינו זכרונם לברכה (ב"ב י"ב א) חכם עדיף מנביא כי בשעה שהנביא מושפע מהנבואה הנה הוא יותר מחכם. אמנם בשעה שאינו מושפע ממנה אף חכמתו לא עמדה לו בשלמות כשאר החכמים כי העושק שנעשקה החכמה הטבעית בידו פעמים רבות ומה שלומד שלא לנהוג על פיה יהולל אותו בה ולא תתקיים בידו וטעם אחר נכתוב בפרה אדומה שער ע"ט ב"ה"
עקידת יצחק במדבר שער עט (פרשת חקת)
נותן עוד הסבר, שהנביא הוא כמו בעל סוד שהמלך שיודע מה הוא מתכנן, אז הפרטים ברורים לו ואין לו ספק, אבל הוא איננו מבין מדוע זה כך ומה הסיבה וכו'. ואילו החכם לא תמיד יודע הכל ולא צודק בפרטים, אבל הוא מבין לעומק למה המלך פועל כפי שהוא פועל, ויכול לנחש לעיתים מה יעשה. ולכן לחכם מתגלים דברים שאי אפשר להשיג בנבואה.
"לדעתי זהו מענין שאמרו חכם עדיף מנביא (ב"ב יב א). וזה שכבר יתבאר אל החכם מצד שהוא חכם מה שלא נתבאר לנביא מצד מה שהוא נביא. כי הנביא הוא בעל סוד המלך נאמן ביתו כי מצד היותו בסודו נודע אליו כי בוא יבא ביום פלוני למדינה פלונית ויקרא לפלוני ופלוני שרי צבאיו וילחם על עיר פלוני ויהרוג ממנה פלוני ופלוני המורדים וכיוצא מאלו הענינים. והחכם הוא כאיש הפקח הבא אל העיר ההוא ומתוך הכרתו את פושעי העיר גזר בדעתו שהם חייבין הריגה למלכות ולמלך אין שוה להניחם. אמנם מצד מה שיכיר מקורבתם אל בעלי העיר או אהבתם אליהם ראה שלא יתכן הריגתם אם לא שישימו על העיר. ועוד פשפש בדעתו ומצא שאין בכל שרי המלך יותר ראויים שתעשה מלחמה זו על ידם כי אם פלוני ופלוני. גם שלא תתן קריאתו כי אם בהיות המלך במדינה פלונית וכן ביום פלוני. והנה נתחלפו שני מיני הדעות האלו בשהראשונה היא יותר ברורה ויותר אמתית לא יפול לו בה שום ספק אבל לא ירדה להכרת סבת העניינים האלו החלקיים אם הם אלו או זולתם או אם נפל מצד הרצון לבד. אמנם השנייה תכיר בהתיחדות הסבות אל המעשים ההם או אל עניינים אחרים חלקיים אבל לא הושלם אצלה אמתיות העניינים אם יהיו כאשר גזר בדעתו שראויין לצאת אל הפועל אולי לא ידע המלך או לא ירצה וכיוצא. ועל זה האופן כבר יתגלו לחכמים הבאים אל אמתת המושכלות בדרך החקירה מעניינים חלקיים ופרטיים דברים שלא נתן הגלות בדרך הנבואה ואין צרכה אליהם ומזה הטעם אמר על שלמה החכם ויחכם מכל האדם מהימן וכלכל ומדרדע וגו' (מלכים א' ד') מהימן זה משה (תנחומא פ' זו) שנאמר בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י"ב) כי עם היות שמצד מעלת הנבואה יתגלו למשה רבינו דברים הנפלאים עליונים שאין שום מבוא אל החכמה ואל המחקר העיוני בהם כלל מכל מקום בדברים אשר יש מבוא לחקירה בהם כבר יחכם החוקר מצד החכמה העיונית בענינים פרטיים שלא נתגלו בנבואה לנאמן בית ויודע סודותיו הכלליות ועל זה האופן אמר דברים שלא נגלו למשה נגלו לו לרבי עקיבא וחבריו כי באו אל הענינים ההם מצד התושייה והחקירה העיונית ונתגלו להם בהם טעמים וסבות שלא הוצרכו הגלותן למשה אלא שנשארו לדורות הבאים להתגדר בהם. האמנם כי בכל מה שהתחכמו והעמיקו בו החקירה הוא השגת מה שאמר מרע"ה וזה שאמר שהיה אומר הקב"ה הלכה בשם רבי אליעזר בפרה אדומה ואמר משה יהי רצון שיהא מחלצי ואמר לו חייך שיצא מחלציך (במ"ר שם) כמו שכתבנו במחלוקתו של קרח בשער הקודם. וגם זה עצמו כוונו במה שאמר שהראה הב"ה למשה את רבי עקיבא עם רוב תלמידיו דורש על כל אות ואות תלי תלין של הלכות ואמר לפניו רבש"ע שלח נא ביד תשלח אמר לו המתן המתין ושמע שהיו אומרים הלכה למשה מסיני (ילקוט פ' שמות רמז קע"ג). הנה שאם יש קצת חדושים בפלפולי ההלכות ובדרכים המביאים אל אמתתם הנה הכלל העולה אינו זולת מה שקבלו רבן של נביאים בסיני. וזהו ענין נכון בזה עם מה שכתבתי טעם אחר בו במה שאמרו ז"ל (מדרש קהלת) כי העושק יהולל חכם זה משה וכו' האמנה כי זה וזה יתכן לפי דעת האלהיים אנשי המאמר התורניים בענין הנבואה והוא שכבר תושפע מאתו יתעלה על צד הגמול בשיעור רב ממה שתחייב חכמת האיש הנביא ההוא כמו שכתבנו בשער ההוא הנזכר. אמנם לפי דעת הפלוסופים והנמשכים אחריהם הרואים שהנבואה היא מחוייבת אל החכמה ושהשפע ההוא לא יושפע על שום אדם רק כפי חכמתו הנה הוא מבואר כי מה שלא ידענו בחכמתו לא ישיגנו בנבואתו ואם כן אין למאמר חכם עדיף מנביא (ב"ב י"ב א) מציאות במחנותם. והנה אחר שהקדמנו אלו הענינים נעבור על פרשת פרה אדומה לתת בה טוב טעם ודעת בדרך קצרה על פי הכוונה הזאת השנייה כי היא אשר תראה הכרעתה על דרך השכל ומאמרי חז"ל"
חידושי אגדות למהר"ל בבא בתרא דף יב עמוד א
מסביר שחכם עדיף מנביא כי הוא משיג השגה ברורה, ולא כמו נביא שרואה בחידות. ואם הוא חכם גדול יכול להבין את העתידות יותר מהנביא, כי אין דברים במקרה והכל מסודר ממנו יתברך.
"ומה שאמרו חכם עדיף מנביא כי הנבואה הוא בחדה ובמראה ואלו החכם יודע (העולם) [הנעלם] והבלתי (יודע) [ידוע] לאחרים לא במראה ולא בחידות רק שהוא משיג השגה ברורה, אשר הש"י מוציא שכל האדם מן הכח אל הפעל. והחכם יודע העתידות ג"כ שהרי יודע ומשיג דרכי ה' ואם רואה לפניו רשע משיג שכך יהיה לו לעתיד, וכן כל הדברים, עד שאם הוא חכם וגדול יכול לדעת העתידות שיבאו יותר מן הנביא, כי אין דבר במקרה רק הכל הוא מסודר ממנו יתברך, והוא יתברך בא ממנו בסדר השכלי, ולכך (הרוצה) [האדם] שהוא חכם יודע אף העתידות**)."
תורת משה בראשית פרק מא, לח
הנביא יודע רק מה שאמרו לו. החכם יכול להבין בכל תחום שיחקור וכו'.
"והנה אחז"ל (ב"ב י"ב ע"א) חכם עדיף מנביא, כי החכם מבין מעצמו אף דברים שאינם מגידים לנביא מן השמים"
מהרש"א חידושי אגדות מסכת נדרים דף לח עמוד א
מסביר שמעלת החכמה עדיפה על הנבואה, אבל בפועל הנביא הוא עצמו גם חכם, ולכן ודאי גדול. ועוד מסביר שחכם הכוונה בחכמת התורה, ולא במילי דעלמא.
"ושאמרו חכם עדיף מנביא ודאי דכל נביא ג"כ חכם הוא אלא דה"ק דמעלת החכמה עדיפא מנבואה ועי"ל דחכם עדיף מנביא היינו בחכמת התורה משא"כ חכם דהכא היינו במילי דעלמא דומיא דאינך ועיין מ"ש בזה בפ"ק דב"ב וק"ל"
זוהר כרך ב (שמות) פרשת משפטים אותיות תכג-תכד במהדורת הסולם
בוצינא קדישא לא יכול להסתכל במלאכים וק"ו בקב"ה ובשכינתו, אבל בעין השכל אפשר לראות כל זה, ולכן חכם עדיף מנביא.
"אמ"ל רבי שמעון בוצינא קדישא (נ"א רעיא מהימנא) עם כל דא דאנת לא יכיל לאסתכלא בבני עלמא דאתי בעיינין ולא במלאכייא כל שכן בקודשא בריך הוא ובשכינתיה, אבל בעין השכל דלבך את חזי בכלא בבני עלמא דאתי ובמלאכין ובקודשא בריך הוא ושכינתיה דסחרין לך ובגין דא אמר שלמה דכתיב ביה (מלכים א ה) ויחכם מכל האדם (קהלת א) ולבי ראה הרבה חכמה ודעת, אבל בנבואה לית לכון רשו לאסתכלא ביה (כ"ש) נביא בעין השכל אלא בעיינין דאיהי מראה וחזיון דעיינין הדא הוא דכתיב (במדבר יב) במראה אליו אתודע, ועוד בחזיון לילה, מראה ביממא חזיון בליליא וכלא בעיינין ולא בעין השכל דלבא ועיינין אינון תרי סרסורי דלבא ומשמשין דיליה ואיהו מלכא בינייהו (ד"ה לגבייהו) ובגין דא חכם עדיף מנביא"
מהר"ל גבורות ה' הקדמות הקדמה א
הנביא משיג דבר על ידי שהוא מתדבק בו. ולכן החכם עדיף ממנו, כי הוא משיג דברים נעלמים שהוא מוציא משכלו. וכך הוא מסביר שעניין עולם הבא לא יכול לבוא בתורה, כי זה משהו שאי אפשר 'לדבוק' בו לרום מעלתו.
"ולפיכך אמרו חכמים (ב"ב י"ב ע"א) חכם עדיף מנביא. וביאור זה כי הנבואה דומה בדבר לחוש עין שירגיש המוחש מבחוץ, ואף כי אין הנבואה על ידי השגת החוש הגשמי, מכל מקום כמו שהחוש דבק במוחש, כך יש התדבקות כח הנבואה של הנביא שהוא כח המדמה או מה שהוא הכח המקבל הנבואה, שהוא מתדבק בדבר שהוא מתנבא עליו. ומפני זה יותר עדיף החכם אשר הוא משיג ויודע הדברים הנעלמים ומוציא אותם משכלו מעצמו, ומפני ההבדל הזה יקרא הנביא חוזה או רואה מה שאין כך בחכם. ולפיכך אי אפשר שיבא כלל ענין עולם הבא והשארת נפש בנבואה, כיון שלא שייך בזה רואה או חוזה, כי דבר זה נבדל מן האדם, ולפי שהוא נבדל לגמרי מן האדם לא תפול הנבואה בו, שכבר אמרנו כי הנבואה צריך להתדבקות מבחוץ במה שהוא מתנבא עליו. לכך עולם הבא והשארת הנפש יתבאר יותר בחכמה, שהחכם משיג הדברים הנעלמים יותר ממה שיתבאר בנבואה, לכך חכם עדיף מנביא, מה שהוא יכול להשיג דבר שאי אפשר בנבואה, שכח הנבואה מתדמה לחוש העין המקבל מוחשיו מבחוץ, ואיך אפשר להיות נכתב בתורה ענין עולם הבא, שאין זה מענין הנבואה, כי מי שידע החלוק אשר יש בין החכם ובין הנביא, ידע כי אי אפשר דבר זה, כי הנביאים היו מתדבקים בדבר שהם מתנבאים עליו:"
של"ה מסכת שבועות פרק תורה אור אות קפו
חכם עדיף מנביא כי הנבואה לא יכולה לחדש ולהוסיף. ועל ידי החכמה מגלים את הכמוס בנשמות שנבלע במעמד הר סיני, וזה חידוש.
"וזהו ביאור דברי רבותינו ז"ל (בבא בתרא יב א) חכם עדיף מנביא. כלומר, בחינת החכמה עדיפה מבחינת הנבואה, כענין שאמרו רבותינו ז"ל במסכת מגילה (ב ב), 'אלה המצות' (ויקרא כז, לד) שאין נביא עתיד לחדש דבר מעתה. כלומר, מבחינת הנבואה. שאין הקדוש ברוך הוא נותן תורה נוספת, על מה שנתן על ידי משה רבינו ע"ה, אם לא הוראת שעה על פי נביא. אמנם מבחינת החכמה, אז החכמים הבינו דבר מתוך דבר, והוציאו הכמוס לאור כפי בחינת נשמתם, מה שהשיגו כבר והבינו במעמד הר סיני בקול גדול הנזכר לעיל, ועתה בהתגלות אלה הנשמות, נתגלה זה הכמוס לאור."
ר' צדוק הכהן מלובלין – דברי סופרים אות לח
החכם למרות שהוא בהעלם הוא משיג יותר וזוכה לנטוע שמים וליסד ארץ, על ידי חידושי התורה שלו.
"אבל עוד ידו נטויה בהסתר פנים לזכות לאור גדול יותר על ידי שאשים דברי בפיך שכל חכמת חכמי תורה שבעל פה הוא דברי אלקים חיים יתברך שמו, וכמו שאמרו (בבא בתרא י"ב א) דאתאמרא הלכה למשה מסיני כוותיה, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמרה למשה מסיני (ויקרא רבה כ"ב א') ועל כן חכם עדיף מנביא (בבא בתרא שם) דאף שהוא בהעלם הוא משיג יותר וזוכה לנטוע שמים וליסד ארץ כמו שמובא (זוהר ח"א ה' א) דעל ידי חידושי דאורייתא נבראו שמים וארץ חדשים, וזהו רק בתורה שבעל פה שבה הם החידושין שמחדשין חכמי ישראל"
עוללות מספרי ר' צדוק הכהן מלובלין ליקוטים
חכם משיג המהות, אבל הנביא לא יכול לראות מהות, ולכן ר' עקיבא ראה דברים שלא נגלו למשה.
"על זה אמרו במדרש (במדבר רבה י"ט, ו') על פסוק (איוב כ"ח, י') כל יקר ראתה וגו' דדברים שלא נגלו למשה רבינו ע"ה נגלו לר' עקיבא וחביריו וזהו מראה הפנים דעל זה אמרו (בבא בתרא י"ב א) חכם עדיף מנביא דהוא משום דברוח הקודש שאינו רואה המהות ממש."
שם משמואל בראשית חנוכה, ליל ח'
חכם רואה בשכל ולכן יכול להשיג עד רום המעלות, משא"כ נביא שרואה הדבר כמו בחוש העין ולא יכול להתרומם כ"כ גבוה.
"וצריך לומר דהנה אמרו ז"ל (ב"ב י"ב א) חכם עדיף מנביא, והיינו שהנביא שהוא רואה הדבר כמו בחוש העין אינו יכול לראות כ"כ גבוה כמו חכם המשכיל בשכלו, כי חוש השכל גבוה מן החוש הנבואי, ויכול להגיע בשכלו עד רום המעלות, ומי שהוא חכם באמת יכול להיות מרכבה לבחי' חכמה"
גאון יעקב, רבי יעקב בן ה'בן איש חי', ב"ב יב,א
נביא לא רשאי לחדש הלכות, וחכם כן.
"וחכם עדיף מנביא. נראה לפרש כעיון הא דאמרינן שבע מאות הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה רבינו ע"ה, ואמרו ליהושע שאל וכו', ואמרו לו שאין נביא רשאי לחדש מעתה, ועתניאל בן קנז החזירן מתוך פלפולו, נמצא חכם עדיף מנביא."
תהליך המעבר מנבואה לחכמה
בפרק זה נראה מקורות שעוסקים בתהליך של המעבר משלטון הנבואה לשלטון החכמה. מעט מאוד מקורות מוקדמים עוסקים בנושא זה, ומתברר שהמבט ההיסטוריוסופי הזה התחדש על ידי ר' צדוק, והמשיך להתבסס על ידי מרן הרב קוק. יש קשר לא קטן בין פרק זה לבין הפרק שעוסק בסיבות לכך שאין נבואה בגלות.
ספורנו שיר השירים ו,ה-ו
הספורנו מפרש בשיר השירים שהקב"ה מבקש מהנביאים להספיק להתנבא כי הם הסיבה שעם ישראל נענשים כאשר לא שומעים להם. ואמנם מנהגי האבות הם חשובים ונכבדים מספיק, ואין עוד צורך בנביאים.
"מכל מקום הסבי עיניך. הנביאים, כאמרו 'ויעצם את עיניכם את הנביאים': מנגדי. שלא יבקשו עוד חזון גם שיהיו ראוים לכך: שהם הרהיבוני. הם היו סיבה שהתנשאתי להנקם מכם כאשר לא שמעתם: שערך. כי אמנם מנהגי אבות הם נאותים ויקרים כמו שער של עדר העזים המוכן להיות בגד חשוב, וכן תנהיגו מנהגים נכבדים כמארם 'והעמדנו עלינו מצוות' וגו', ואין צורך עוד לנביאים:"
דרך חיים – מהר"ל, על אבות פרק א משנה א
מסביר שלאנשי כנסת הגדולה יש מעלה מיוחדת, שהיו עדה קדושה מצד מעשיהם, עד כדי כך שבימים נתבטלה ע"ז מן העולם, וזה למעלה ממדרגת הנבואה. ולכן היה צריך 'כנסיה' כי דווקא החיבור הגדול שלהם הביא להם את מעלתם, בניגוד לנביא שהוא 'בודד'.
"ואמר ונביאים לאנשי כנסת הגדולה, היא מדריגה בפני עצמה לא כמו הזקינים שהיו מיוחדים בחכמה והנביאים מיוחדים בנבואה, אבל אנשי כנסת הגדולה היה להם מדריגה מיוחדת שהיו עדה קדושה שהיו קדושים במעשיהם ומצד קדושתם היה להם מעלה עליונה, עד כי בימיהם נתבטלה ע"ז מן העולם, ומדריגה זאת מיוחדת להם ולא כמו מדריגת הנבואה, ולפיכך צריך אל זה כנסיה לאפוקי הנבואה כי שם נביא יש על אחד כמו על הרבה, אבל אלו שהי' להם מעלה קדושה קרובים אל השי"ת בודאי הש"י עם הכנסי' ביותר, והיו מאה ועשרים לטעם מופלג ואין כאן מקום זה."
כוס הישועות מהרשש"ך ב"ב יב,א
מהרשש"ך מסביר שבזמן בית המקד שהיתה נבואה שורה אנביאים ואת"ח, וכאשר הקב"ה רצה לדבר עם העם שלח ביד אחד מהם. אבל כשנחרב – אז כאשר הקב"ה רוצה לשלוח דבריו עושה זאת רק ע"י החכמים.
"עוד בגמרא אטו חכם לאו נביא הוא ה"ק אע"פ כו' הנה אף מתחלה ה"ק רק דלא פירש את דבריו שפיר דהנה בזמן שבית המקדש היה קיים הי' הנבואה שורה אנביאים ואת"ח ובאשר הקב"ה רצה לשלח את דברו זמנין שילח אותו ע"י נביאים וזימנין הי' הת"ח רואה אותו בחכמתו אבל כשנחרב המקדש ונתבטל הנבואה מן הנביאים וא"כ כל זמן אשר הקב"ה רוצה לשלח את דבר קדשו לבני אדם לא ישתלח כ"א ע"י החכמים וא"כ שפיר יאמר אעפ"י שניטל מן הנביאים כו' ושפיר יאמר ג"כ ניטלו כו' וניתנה לחכמים כלומר כל הנבואות ניטלה מן הנביאים שלא ישתלחו עוד על ידיהם וניתנו לחכמים שנשתלחו ע"י וק"ל. וכן יתפרש הא דאמרי התם ניטל טעם הביאה כו' וק"ל."
ר' צדוק הכהן מלובלין – פוקד עקרים אות ו
הסתלקות הנבואה שאיננה מחדשת על התורה היא התחלת היניקה של תורה שבעל פה.
"וכן אמרו שם דארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות לא פחתו והותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה והיינו משום דאין נביא רשאי לחדש, ומבואר דזה מיסוד נביאים והיינו מדנכתב בכתובים, וזה הסוף של כל מדריגות הנסים שמצד מדריגת הנבואה ומשם התחלת יניקת החכמה דחכמי תורה שבעל פה"
ר' צדוק הכהן מלובלין – מחשבות חרוץ אות כ
כל זמן שהייתה נבואה בישראל – היא הייתה עיקר ההשתדלות. ומאנשי כנסת הגדולה התחילו ישראל להשתדל להשיג מדרגת תורה שבע"פ.
"אבל כל זמן שהיתה הנבואה בישראל היה עיקר השתדלות לבוא למדריגת נבואה ונקראו בני הנביאים. ומאנשי כנסת הגדולה ואילך התחילו כל ישראל להשתדל להשיג מדריגת החכמה בתורה שבעל פה ונקראו תלמידי חכמים וזהו השלמת כח המלכות"
ר' צדוק הכהן מלובלין – רסיסי לילה אות מג
עיקר חשק האדם בחכמה הוא להשיג את הנעלם. ואצל ישראל זה מתגלה בתורה. אבל הנבואה היא כמו תורה שבכתב, שהכל גלוי, ואין בו ספק. ולכן רק מהסתלקות הנבואה היה מקום לתחילת הגילוי של תורה שבעל פה שהיא נסתרת. וזה התחיל בימי אחשורוש – כשהדור קיבלוה. בבית ראשון הייתה ההשגה בנבואה, אבל חכם עדיף מנביא, שיוכל להשיג יותר למרות שזה פחות גלוי וברור מהנבואה.
"וידוע דעיקר חשק האדם בחכמה והשגה הוא להשגת הנעלמות כמו שכתבו גם כן פילוסופי האומות הקדמונים אלא שהם גילו חשקם שהוא רק להשגת חכמת המדומות אצלם לחכמות אבל חשק ישראל הוא להשגת התורה. וכידוע מדברי דוד המלך ע"ה בתמניא אפי וזולת זה מתוקף חשקו להשגת הנעלמות וכפי גודל החשק כן הוא ההשגה דתורה שבעל פה. ולכן התחלת תורה שבעל פה הגלויה לנו הוא מאנשי כנסת הגדולה שפסקו נביאים אחרונים. שהשגת הנבואה הוא מעין התורה שבכתב שהוא רק גילוי מהשם יתברך ובהגדת כה אמר ה' שהם דברים גלויים אין ספק בהם והם נמשכים הכל מצד עיקר קבלת התורה שהיה תורה מן השמים להיות הוא יתברך המלמד תורה לעמו ישראל כמו שיהיה לעתיד (ישעיה ל, כ) ולא יכנף עוד מוריך. וכן היה לנביא כל דור כפי מדריגתו התגלות מפורש וזה אינו מצד עולם הזה הדומה ללילה שהתחלתו מזמן הגלות ביחוד. וכל נביאי הגולה אין ספק לדעתי שנולדו מכבר מזמן הבית וכמפורש בבנין בית שני שהיו שם חגי זכריה מלאכי נביאים האחרונים שהיו הרבה מהם הזוכרים הבית הראשון כי האריכו ימים. אבל מזמן חורבן בית ראשון ואילך נסתם כל חזון ולא נולד עוד נביא. אבל היה התחלת תורה שבעל פה כשהדור קיבלוה בימי אחשורוש מאהבת הנס כמו שאמרו ז"ל (שבת פח א) ולא כקבלה ראשונה שהיתה על ידי כפיית הר כגיגית דהיינו מצד השפעת השם יתברך בלי אתערותא דלתתא. וזה נגנז בחורבן דבגלות הכל רק מאתערותא דלתתא ומצד גודל אהבתם וחשקם לדברי תורה. וכמפורש זה בספר היכלות דעל ידי זה נתגלה להם אז רזי התורה מה שלא נתגלה בבית ראשון:
והיינו דבבית ראשון היה רק השגת הנבואה אבל חכם עדיף מנביא כמו שאמרו ז"ל (בבא בתרא יב א) והיינו דיוכל להשיג יותר אלא שאינה השגה גלויה וברורה כהשגת נבואה שנקרא הרואה שהוא כמו רואה דרך זכוכית ואספקלריא. אבל אז נתהפך מרואה לאורה כמו שאמרו ז"ל (מגילה טז ב) ליהודים היתה אורה זו תורה זה נתחדש שיהיה התורה אורה מאיר לעיניהם בלא ראיה רק כקבלת הלבנה אור החמה דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה (ירושלמי ערלה פרק א הלכה ג) והיא עולימתא שפירתא דלית לה עיינין (זוהר ח"ב צה א) ואין שם ראיה רק קבלת אורה. וממנו נמשך ממילא שמחה וששון ויקר הם שפע בני חיי ומזוני כי עיקר החיים הוא השמחה שבעצבות קץ בחייו ואין קרוי חיות כלל. וששון עיקר הוראתו בלשון הקודש שביעות השמחה שלא תעדר. ויקר הוא כטעם (משלי יז, ו) תפארת זקנים בני בנים [ומן קרי נעשה יקר כמו שכתבתי במקום אחר]:"
ר' צדוק הכהן מלובלין – רסיסי לילה אות נו
הנהגת התורה בישראל היא מקבילה להנהגה בכל העולם. לכן ריבוי הע"ז היה כל זמן שהייתה שכינה ונבואה. ומשנסתלקה והתחיל תורה שבע"פ – התחילה חכמה יונית.
"ולעולם כפי הנהגת התורה בישראל כן הוא הנהגתו יתברך כל העולמות ואף האומות מתנהגים כן בזה לעומת זה. וכל ריבוי עבודה זרה אצלם וחרטומים ומכשפים היה כל זמן שהיה גילוי שכינה ונבואה בישראל ומשנסתלקה והתחיל תורה שבעל פה התחיל גם כן אצלם חכמת יונית שהיא חכמה אנושית."
ר' צדוק הכהן מלובלין – פרי צדיק שמות פרשת וארא
מבאר את היחס בין גלות מצרים ותורה שבכתב. ולאחר מכן אומר שאחר שפסקה הנבואה הגיע זמן הגילוי של תורה שבע"פ, שהם חכמים המחדשים בשכלם, דברי א-לוהים שמתגלים מתוך האדם. אז התחילה חכמה יונית שהכחישה את הכישוף וההתגלות, והכחישו גם תורה שבע"פ.
"והנה גלות מצרים היה הכנה לתורה שבכתב שהגיע זמנה להגלות. וכנגד זה היה חכמת מצרים שהיה בכישוף והתגלות מצד הקליפות בזה לעומת זה. ונצרכו להיות בגלות מצרים להוציא הניצוצות קדושות השייכים לתורה שבכתב ועל זה נאמר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול הרכוש גדול דקדושה. ובגלות בבל שהיו אז עוד נביאים אחרונים יחזקאל חגי זכריה ומלאכי ודניאל ובעלי רוח הקודש. והיה אז בזה לעומת זה חרטומים ופותרי חלומות ומודיעים עתידות מצד הקליפה. ואחר כך שפסקה הנבואה והגיע זמן התגלות תורה שבעל פה וכמו שאמרו בסדר עולם רבה (פרק ל') מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים. והיינו חכמים המחדשים בשכלם בתורה שבעל פה דאף שהוא גם כן דברי אלהים חיים מכל מקום מופיע בלבם של חכמי ישראל. אז התחילה חכמת יונית על ידי אריסטו שכפרו בכישוף והתגלות וסמכו על שכלם והבנתם הגרועה להכחיש דברי אלהים חיים התורה שבעל פה. ואז היה התורה שבעל פה בגלות עד שהוציאו הניצוצות קדושות ואז התפשטה התורה שבעל פה (ונתבאר חנוכה מאמר א')."
מלבי"ם משלי פרק כט, יח
כל עוד הייתה הנבואה בישראל היו הנביאים מישרים את העם. אבל עתה שהנבואה מסתלקת (מלאכי אחרון הנבאים) אז 'זכרו תורת משה עבדי' וזה יעמוד במקום החזון והנבואה.
"(יח) באין חזון יפרע עם, כשסיים חותם הנביאים את נבואתו, אמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וכו' זכרו תורת משה עבדי, כי כל עוד שהיתה הנבואה בישראל היו הנביאים באים במלאכות ה' להישיר את העם, אולם בעת שנסתם חזון, צריכים הם לזכור את התורה, וז"ש כי באין חזון יפרע עם, ואז ושומר תורה אשרהו ישיג האושר ע"י שמירת התורה, שתעמוד במקום החזון והנבואה:"
כבוד חכמים, הרב יעקב לנדא (נין הנו"ב) ב"ב יב,א
כותב שכל ימי הנביאים הם עמדו בפרץ והנהיגו את העם בתורה. וגם אם לא כולם הקשיבו – בכל זאת התורה התקיימה. אך אחר החרבן שבתה הנבואה, והיה חידוש – החכמים והצדיקים כאנשי כנה"ג עמדו במקום הנביאים, לתקן ולגזור ולהורות את בית ישראל. ועל זה הגמרא אמרה שאף אם ניטלה הנבואה מהנביאים, עדיין יש כח לחכמים ב'נבואה כביכול' להנהיג את העם. ויותר מזה- חכם עדיף מנביא כי החכמים יפעלו יותר על לבות האנשים – כי הנביאים לא מתנבאים בסגנון אחד, אבל החכמים יכולים להסכים ולפעול יחד ב'סגנון אחד', ומעלתם גבוה יותר כי החכמים נעוצים בנבואת משה ובתורה, והנביאים רק מצד נבואתם כמובא בזוהר.
"כל הימים אשר נחה רוח ד' על הנביאים אז אך המה עמדו בפרץ, המה היו שערי חומת הדת, דהעירם אזני העם למוסר ויעדו למו הטוב והשלום אם ישמרו תורת ד', והמות והרע – אם ימרו. ומדבריהם לא נפל ארצה, כי דבר ד' לא ישוב ריקם. ואם אמנם רבו הממרים ההולכים בשרירות לבם אשר לא אבו שמוע, אך בכל זאת, פעלו דבריהם על רבים מהעם, אשר לא נשחתו עוד מבלי מרפא. גם הנהיגו מנהגים ותקנות רבות בקרב ישראל כנודע בתלמוד. ובכל אלה החזיקו את העם בתורת ד', והם היו הסבה אשר נתקימה התורה בישראל כל ימי הנבואה. אך אחר חרבן בית קדשנו וגלות ישראל, אשר בסבת אלה שבתה הנבואה, עשה ד' חדשות בארץ, כי עמדו החכמים והצדיקים, כאנשי כנה"ג, ואחריהם התנאים והאמוראים והגאונים, וכן כל חכמי דור ודור – לשומרי הדת ולמוכיחים בשער. המה בתקנותיהם וגזרותיהם ומנהגיהם החזיקו את בית ישראל והדת הקדושה, המה קמו על משמרת הנביאים מאז ומקדם, למלאות מקומם, להורות וללמד את בית ישראל התורה והיראה ומדות ישרות ודעות אמתיות, כאשר עשו חוזי יה מקדם.
והנה על זה יקשה המקשה: אטו חכם לאו נביא הוא? הלא כח זה היה לנבאים גם כן מצד חכמתם, כי הנביאים היו חכמים ג"כ? ותירץ, כי כוונת המאמר היא, כי אף אם נטלה הנבואה מהנביאים מצד נבואתם, לא נטל הכח ההוא מהם מצד חכמתם, ואם אמנם פסקה הנבואה מהם, ונשארו רק חכמים במעלת החכמים בלבד, בכל זה, כחם בענין משמרת הדת, והנהגת ישראל בדרכי התורה היה ככח הנביאים מצד נבואתם. והוסיף עוד כי חכם עדיף מנביא, כי תחת אשר אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, הנה החכמים יפעלו יותר על לבות בני אדם, יען כל החכמים מצד חכמתם, יסכימו וינבאו בסגנון אחד, וגם יסכימו לאמתת דעת התורה, דאמר צורבא מרבנן מלתא ומתאמרא הלמ"מ כותיה. וכאשר נעלה ורוממה מעלת התורה, ונבואת השלם מרע"ה, על כל הנביאים ודברי הנבואות, ככה תגדל מעלת החכמים מצד התורה, על מעלת הנביאים מצד נבואתם. ובזוהר סוף פרשה צו: אינון משתדלין באורייתא, עדיפי מנביאי בכל זמנא וכו' עי"ש דברים נכוחים וישרים."
מרן הרב קוק "חכם עדיף מנביא"
המשוררים והמליצים והנביאים כוחם גדול בתיאור שיריים רבי רושם, אבל אינם יודעים לחדור לפרטים ולסלול דרכים להופעת הערכים. לכן הנבואה לא הצליחה להלחם בעבותות העגלה של החטאים, וסופה שהסתלקה ובאה במקומה החכמה שמלמטה פרט אחרי פרט סללה את הדרך לניצחון על הע"ז. אמנם החכמה אינה רואה את החזון הגדול וסופה שתעשה 'טכנית' ונמוכה ותסרח, ורק נבואת משה תוכל לכלול את הדברים יחד, והיא תשוב בעת הגאולה.
"בנוהג שבעולם, המשוררים והמליצים מתארים יפה את הדרת החיים בכלל, את כל פנותיהם היפות ביחוד הכוללות זרם רב וטל־חיים מרובה, הם יודעים גם להציג לראוה את הכעור הכללי של הקלקולים שבחיים ולמחות נגדם בכל תוקף. אבל לחדור לתוך־תוכם של כל הגורמים הפרטיים, איך מכשירים את החיים ומעמידים אותם על הבסיס הטוב ואיך משמרים אותם מכל קלקלה גם קטנה שבקטנות, שסופה להעלות שרטון גדול ולהרס הרבה מאד, דבר זה אין לו עסק עם כח המדמה החם והעז, כי אם עם החכמה המדיקת. כאן תחל עבודת הרופאים, החסכנים[2], המודדים, השופטים, וכל החכמים המעשיים.
למעלה מזה. הנבואה ראתה את זרם הקלקלה הגדולה של עבודה־זרה בישראל ומחתה נגדו בכל עז, את הדרת נעם ד' אחד אלהיו ותתארהו בכל יופי וזהר, את ההשחתה של כל הפרעות המוסריות, ריצוץ דלים עושק אביונים, רצח ונאוף, חמס ושוד, ותמלא רוח אלהים להושיע ולגדור ברום שיח קודש.
השערות הדקות, שמהן מצטרפות עבות העגלה של החטאת[3], גידי־החיים הדקים, שמהם ישורגו מזרקי־הדם הגדולים[4], אלה המה המסתרים הצפונים מעין כל נביא וחוזה. המצות המעשיות כולן ופרטי הלכותיהן, בכל דיוקם הנמרץ, איך בהמשך־הזמן על־ידי קיומם ותלמודם, הרגלם וחבתם, יצא הנעם הפנימי החבוי בהם, וזרם־החיים האלהי הטהור יגרש בעזו את חשכת עבודת אלילים מבלי תוכל עוד קום, ואיך העזיבה האטית המזלזלת במעשים, בענפים ודיוקים. מפתחת דרך של הרס, מאבדת את הכלים שבם יקלט הרוח העליון, וממילא יצר לב האדם, הדמיון המתעה המלא ציצי זהר מבחוץ ואבק רעל מבפנים, הוא הולך ועולה מאליו, – דבר זה לא נתן לנבואה בכלל, לנבואה של אספקלריא שאינה מאירה. אמנם נתן לנבואתו של משה, אותה הנבואה של פה אל פה, של אספקלריא המאירה[5], שרק היא יכולה לראות עזם של הכללים ודיקנותם של הפרטים כאחד. אבל לא קם כמוהו "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ד' פנים אל פנים"[6]. והוצרכה עבודת הכללים להמסר לנביאים ועבודת הפרטים לחכמים. וחכם עדיף מנביא, מה שלא עשתה הנבואה, בכלי מלחמתה החוצבים להבות אש לבער מישראל עבודת אלילים ולשרש אחרי עיקרי ההשפלות היותר גרועות של עשק וחמס, של רצח וזמה, רדיפת שחד ושלמונים, עשו החכמים בהרחבת התורה, בהעמדת תלמידים הרבה ובשנון החקים הפרטיים ותולדותיהם. "הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות"[7].
במשך הזמן הרב נתגבר עסק החכמים על עסק הנביאים והנבואה נסתלקה, ארכו הימים והכללים החלו להתרופף, נבלעו בהפרטים ולא יראו החוצה. על כן באחרית הימים שצמיחת מהלך שיבת אור הנבואה תתחיל להופיע, "אשפוך את רוחי על כל בשר"[8], אז שנאת הפרטים תתגבר, "חכמת סופרים תסרח, ואנשי הגבול, אלו תלמידי חכמים שמשימים גבול לדבריהם, ילכו מעיר לעיר ולא יחוננו"[9], עד אשר לא כפרי־בוסר כי אם כבכורים מלאים טל וחיים יצאו הניצוצות של התחלת אור הנבואה מנרתיקם, וזו תכיר בכללה את גדל פעולת החכמה ובענות צדק תקרא: "חכם עדיף מנביא", "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו, אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף, גם ד' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה"[10]. ונשמתו של משה תשוב להופיע בעולם."
אגרות הראי"ה א, עמוד שד (איגרת רסו, לרב פנחס כהן לינטופ)
חוזר על הדברים שנאמרו בחכם עדיף מנביא בקיצור רב.
"ימי התקופה הראשונה, מיציאת מצרים עד חורבן הבית הראשון, היו שלשלת ארוכה של הזרמה זו. אין לנו לפנות אל הצורה התרבותית של האומה, מצד למודיה וחינוכה המעשי, שזה היה פעמים הרבה בשפל- מצב מאד. אבל הרוח הזורם של עז-אלהים זה היה חובק את הכלל ולא נעדר גם בימי הירידה כ"א בהפסקות קטנות. אלא שאין רוח אלהי זה, הנתון כמו סגולה מתנה, גומר את תפקידו רק לפי אותו הערך אשר יעובד ע"י שכלול לימודי, אבל השכלול הלימודי, הבא בסילוק רוח-הקודש, הוא צעד לנסיגה לאחור, אע"פ שיש בו כמה מעלות טובות. וזהו יסוד הבית השני, שהיה מסולק שכינה ורוח-הקודש וממולא באור תורה וחכמה. עכשיו רוח התחיה מתרוצצת בקרבנו, מפני שנטיות אלו השתים כבר דורשות את תפקידן, ואנו חייבים להחלץ חושים לסול את הדרך לרוח- הקודש, לגילוי אליהו, להופעת הנבואה, כשימלאו התנאים החיצונים יחד עם הדרכת התלמוד והחינוך המודרג, אשר עד כה היו עומדים במצב של ניגוד זה לזה"
עין אי"ה ברכות א, עמוד 10, על הגמרא דף ד
בבית השני קדושת הסגולה היתה קטנה אבל קדושת המעשים גדולה.
"ובית שניה היתה קדושת הסגולה קטנה לערך הבית הראשון, אבל היתה בו קדושת המעשים גדולה, שבו היו אנשי כנסת הגדולה, ונתרבו כמה מצות דרבנן, שזהו הכל קדושת המעשים. אלא שקדושת הסגולה לא היתה גדולה כ"כ כבבית ראשון".
מעיין גנים ב"ב יב,א הרב דוד דיינארד (נכתב ביפו תרפ"ו)
דומה לריטב"א בעיקרון שגם הנביאים היו חכמים: מבאר שהיה קשה על ר' אבדימי איך אמר שמיום שחרב הבית ניטלה הנבואה, והרי היא ניטלה בתחילת בית שני, כאשר הנביאים האחרונים עוד עזרו בבניין הבית השני. ולכן אמימר מתרץ שחכמי בית שני עדיפים מהנביאים, כי הנבואה לא הצליחה להחזיר את העם בתשובה בבית ראשון, ולכן כוונת המאמר הוא שחכמים של בית שני עדיף מהנביאים של בית ראשון שאמנם היו בעלי חכמה ורוח הקודש, איך נבואתם לא הצליחה לעורר את העם.
"ולהבין את המאמר של אמימר על בוריו נוסיף לשאול.. הלא אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר… אלא ע"כ נודה ולא נבוש כי כונה אחרת לומר בדברי אמימר לתרץ את דברי ר' אבדימי הקודם לו שאמר מיום שחרב ביהמ"ק ניטלה נבואה כו' והלא הנבואה ניטלה בהתחלת הבית שני כי הנביאים האחרונים חזו"מ היו מסיעים בבנין הבית, לכן בא אמימר לתרץ את דברי ר' אבדימי כי חכמי הבית השני עדיפים היו מן הנביאים כי הנביאים בב"ר לא פעלו מאומה על העם להשיבם אל ה' ואל תורתו, והחכמים בב"ש עשו הרבה בתורה ועבודה, וא"כ חכם עדיף מנביא, ר"ל חכמים כאלה שהוא בב"ש עדיפים היו מן הנביאים למה שהוא חכמים ובעלי רוה"ק, ועוד שהנבואה בשם ה' היתה בזמן מוגבל, ונבואת החכמים ר"ל ההטפה שלהם אין לה זמן מוגבל."
הרב חיים גולדוויכט, אסופת מערכות חלק ג עמודים שכה-שכו
יש שתי חלוקות יסודיות בדרך התפיסה של התורה. הנביאים היו רואים, במבט קל היו משיגים הכל בבהירות. הם לא היו צריכים פלפול עז, הכל השתמר בדייקנות פחות או יותר (כי ברור שהכל תלוי בגודל ההשגה הנבואית, ויש לזה השפעה). אבל מסילוק הנבואה חל שינוי מופלג, הראיה כבר לא עובדת, וצריך חוש 'מימוש' של פלפול בתורה.
"ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה" – כאן מציירים לפנינו חכמים, שתי תקופות חלוקות מיסודן, בדרך תפיסתן של דברי תורה. כי הנביאים, רואים היו. ולא מראות מחזות נבואה בלבד – אלא אף בדברי תורה, 'רואים' היו. שהיה דים בהבטה קלה בשמועה ומיד היתה היא נצבת חיה בהירה נגד עיניהם, ללא קמט וסדיקה. הם לא נזקקו איפוא כל כך לכח הפלפול העז שרכשו חכמים שאחריהם. שאותה תורה מאירה שהנחילם רעיא מנימנא, נשתמרה אצלם בתכלית בהירותה, עד סוף תקופת הנביאים. שהגם שהוערתה תורה מכלי לכלי, ובודאי חלה בה עמימות, ביחס לתורתן של קודמיהם. אבל עיקר דרך תלמודה, וסוד הראיה הבהירה בתורה, עדיין נשתמרו בידם ביסודם. שגם במחזה הראיה, ישנן אספקלריות שונות, וכדרך שמצינו אצל הר סיני, שישראל כולם ראו אותן מחזות אלוקים, ואף על פי כן, ראה אותן כל אחד מישראל, ממדורו שלו… אבל משעלו ישראל מן הגולה ופסקה נביעת הנבואה, נסתתמו עמה אף מעיינות הראיה בתורה. ובמעמד מסירה זה, מעמד בו הערו אחרוני הנביאים כליהם, והעבירו תורה שבידם לידי אנשי כנסת הגדולה, חל שינוי מופלג בדרכי השגת תורה. כאן פקע כוחה של 'ראיה'. ומכאן ואילך, נזקקו חכמי הדורות יותר ויותר, לכח המישוש שבפלפולה של תורה. כח שהגיע לשיא פסגתו, אצל ר' עקיבא דורש כתרי אותיות. וזהו סוד מה ששנו חכמים: "ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה"."
הסוברים שבעצם הנבואה לא הסתלקה
יעב"ץ קולן של סופרים ב"ב יב,א
מסביר שהנביאים ודאי היו חכמים, אלא שאחר החורבן אין תורה וגדולה במקום אחד, ולכן כדי שלא תכבה הגחלת מכל וכל מספיק להיות חכם, כלומר: אף שניטלה מן הרואים להיות נביאים כדין – נשארה אצל החכמים שהם יזכו לנבואה ע"י מעלת חכמתם ולמרות שאין להם את כל התנאים.
"הקושיה גלויה שהרי אין רואין השכינה שורה אלא על חכם, לכאורה נראה לי דה"פ עד שהיה בהמ"ק היו צריכים שלשה תנאים לנבואה: חכם, גבור, עשיר, משא"כ אחר חורבן הבית משפסק העושר מן החכמים כמ"ש שלהי סוטה, גם אמרו שלא מצינו תורה וגדולה במקום אחד אלא ברבי ור"א לכן סבלה הנבואה קולא אחר החורבן כדי שלא תכבה גחלתה מכל וכל, לפיכך מספיק לה עתה מעלת חכם בלבד, היינ דקאמרי "אע"פ שניטלה מן הנביאים" כלומר הראוים להיות נביאים כדין, היינו נמי דמסיק וחכם גדול מנביא, כלומר החכמה היא הגדולה והעיקרית שבמעלות הנביא על כן תספיק היא לבדה בשעת הדחק בגלות".
דברי שאול, הרב יוסף שאול נתנזון, ב"ב יב,א
מתרץ לפי דברי העקידה שברגע שהנבואה שופעת אז האדם מקבל לעיתים יותר ממה שמגיע לו. ועתה אחר החורבן הנביא זוכה לנבואה רק כפי חכמתו, ואין יותר 'פרגון' שכזה. כלומר נביא הוא ודאי חכם, אלא שעתה זוכה לנבואה כפי חכמתו בלבד ולא יותר.
"והלא אין הנבואה שורה רק על חכם.. ולק"מ לפמ"ש העקידה בשער ל"ה ובשער ע"ט כי תשפע שפע הנבואה יותר שיעור רב ממה שתתחייב חכמת האיש ההוא על הצד הגמול וא"כ לק"מ דקודם חרבן היה בשיעור גדול יותר מחכמתו אבל אחר החרבן ניתן הנבואה כפי שיעור חכמתו וע"ד שביאר שם העקידה הענין דחכם עדיף מנביא כי בדברים אשר יש מבוא להשכל יותר יתחכם האדם מצד שכלו ממה שהגיע אליו עפ"י נבואה שהוא מוגבלת כפי מה שיודיעוהו".