עניינים הקשורים לבת קול
מדוע נקראית בת קול?
שתי שאלות עניינו את המפרשים: 1) מה פירוש הביטוי "בת קול"?, 2) מדוע דווקא "בת" ולא "בן קול"?
נראה לומר שהפירוש המילולי לבת קול הוא הד, לא הקול עצמו אלא הברה שלו, תולדה שלו. ואכן כך נראה משמות רבה:
שמות רבה (וילנא) פרשת יתרו פרשה כט
"א"ר אבהו בשם ר' יוחנן כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה צפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול אנכי ה' אלהיך, וכה"א (דברים ה) את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם קול גדול ולא יסף, אמר רשב"ל מהו ולא יסף אלא כשאדם קורא לחבירו יש לקולו בת קול והקול שהיה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא לא היה לקולו בת קול, ואם תמה אתה על זו הרי אליהו כשבא לכרמל כנס כל הכומרים ואמר להם (מ"א =מלכים א'= יח) קראו בקול גדול כי אלהים הוא, מה עשה הקדוש ברוך הוא הדמים כל העולם והשתיק העליונים והתחתונים והיה העולם תוהו ובוהו כאלו לא היה בריה בעולם שנאמר (שם /מלכים א' י"ח/) אין קול ואין עונה ואין קשב, שאם ידבר הם אומרים הבעל עננו, עאכ"ו כשדבר הקדוש ברוך הוא על הר סיני השתיק כל העולם כדי שידעו הבריות שאין חוץ ממנו, ואמר אנכי ה' אלהיך, ולעתיד לבא כתיב (ישעיה נא) אנכי אנכי הוא מנחמכם".
גם בתוספות סנהדרין יא, א "בת קול" מסביר ש"בת קול" זה מלשון הד, שיש את הקול המקורי וההד שלו הוא כמו הבת של אותו קול:
תוספות סנהדרין יא, א
"בת קול – יש אומרים שלא היו שומעין קול היוצא מן השמים אלא מתוך אותו קול יוצא קול אחר כמו פעמים שאדם מכה בכח ושומע קול אחר היוצא ממנו למרחוק ואותו קול היו שומעין לכך קורין אותו בת קול."
סודי רזיי לבעל הרוקח חלק א, א
מסביר שבת קול מלשון הד, וששומעים רק קול ולא רואים:
"עשר ספירות בלימה (ס' יצירה פ"א מ"ט). אחת רוח אלקים חיים זה רוח חיים, רוח העליונה לכל הרוחות, והיא האם הגדולה וממנה יצאו כל התולדות, והיא משובחת מכל השרשים ומיוחסת, ובה כח איול מכל האבות וגם תולדות, וצאצאיה יותר משובחים משאר הנותרים. רוח וקול ודיבור, היא רוח חיים הנקרא רוח הקודש, וכתיב (בראשית ג, ח) וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך בתוך הגן לרוח, והלא כל הקולות לרוח כציר דלת וכציר עגלה וכציר גלגל רחיים וקול שופר. אלא אין דומה קול זה לקול דיבור, שנאמר (שם, ט) ויקרא אלקים אל האדם, הרי רוח וקול ודיבור, ובא הקול לרוח היום בנחת כאשר ישלים לשמוע בלי פחד, כי אינו מדבר לאדם כי אם לפי כחו שיוכל לשמוע. ודיבר לנביאיו בכל מקום בנחת כאשר ידבר איש אל רעהו, כדכתיב (שמות לג, יא) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים, והקול שומעים ולא רואים לכך קוראים בת קול, ודומה כאדם ההולך בין ההרים בבקעה וההרים למעלה ניקורים ניקורים וכשמדבר האדם נכנס הדיבור עם הרוח בניקורים וכשישתוק לדבר יענה לו ההר כל דבריו, אם דיבר בקול רם יענה לו בקול רם, ואם נמוך יענה נמוך, ואין שם כי אם רוח וכזה שומעין בת קול."
ומדוע נקראית בת קול ולא בן קול?
שו"ת הרי"ף סימן א
כתב שאין לזה משמעות כל כך לפעמים משהו נקרא בלשון זכר ולפעמים נקבה:
"שאלה. מפני מה אמרו חכמים יש אם למקרא ולמסורת ולא אמרו אב. ואמרו בנין אב זה בנה אב ולא אמרו אם. ואמרו בת קול ולא אמרו בן קול:
תשובה לא שמענו בזאת כלום אלא פעמים שאומרים לשון זכר ואומרים אב כגון בנין אב משני כתובים ובנין אב וכתוב אחד. וכגון ההוא דאמרינן אבוהון דכולהון דם אלא יש לומר שבמקום שעושה אותו דבר עיקר ללמוד ממנו דבר אחר קורין אותו אב. וזה שאמר יש אם למקרא הואיל ואין למדין ממנו לדברים אחרים, אלא להודיע על מה סומכים על הקריאה או על המסורת קרא להם אם שהקריאה אינה ל' זכר אלא ל' נקבה."
תוספות הרא"ש
מוסיף על התוספות שיש מפרשים ש"בת קול" מלשון קול חלש שלא כל אחד יכול לשמוע:
"בת קול. י"מ שלא היו שומעין קול היוצא מן השמים אלא מתוך אותו קול היה יוצא קול אחר כמו שפעמים אדם מכה בכח ושומע קול למרחוק היוצא ממנו ואותו קול היו שומעין ולכך נקרא בת קול, ויש מפרשים לפי שהוא יוצא במדה ואין כל אדם שומעו אלא הראוי לשומעו."
מהר"ץ חיות מסכת סנהדרין דף יא עמוד א
מסביר את הרא"ש ש"בת" בתנ"ך זה מידה, והכוונה ב"בת קול" קול במידה שלא כל אחד יכול לשמוע):
"ועי' חידושים לסנהדרין מכונה חמרי וחיי ובסוף נדפסו חידושי הראשונים והובא בשם הרא"ש דמפ"ז מיקרי בת קול מפני שיוצא במדה ואין כל אדם שומעו אלא הראוי לשומעו עכ"ל אולי מפרש בת לשון מדה כמו שמצינו מדת הבת אלפים בת יכיל"
תוספות יום טוב (יבמות טז, ו)
מפרש שהסיבה שקראו להד "בת קול" הוא מפני שזה מושאל מבת קול נבואית (הפוך מתוספות). מסביר שמפני שמדובר בדרגה פחותה מנבואה נקראת בת קול, ודווקא בת כי זה מציין חולשה נוספת:
"בת קול – לשון הר"ב שמעו קול צווחת וכ"כ רש"י. ונ"ל שהוא שם מושאל מבת קול שנזכר הרבה פעמים בדברי רז"ל שהוא קול שנשתמשו בו לאחר שפסקה הנבואה והוא קול מחודש לשעתו מהבורא יתברך להודיע סודו ליראיו ואותו קול קראוהו בת קול. וכתבו התוספות … ולי נראה שנקרא בת קול לפי שאינו קול לו קול אליו כמו שנאמר (במדבר ז') וישמע את הקול מדבר אליו שזהו נבואה ממש אבל קול זה שאנו בו הוא מעינו ודוגמתו במדריגה למטה ממנו ולכך קראוהו בת קול שהיא הבת לאביה ולתשות כחה לא קראוהו בן קול אלא בת קול ועל זה הדרך אמר משה רבינו עליו השלום (שם י"א) ואם ככה את עושה לי כינהו ית' בלשון נקבה אם לא יעשה עמו נפלאותיו וכן אתה מוצא (דברים ל"ב) צור ילדך תשי שפירשו רבותינו אתם מתישים כחו מלהטיב לכם ורז"ל שאמרו תשש כחו של משה כנקיבה נתכונו גם לענין זה שכחו של משה גדול היה על כל הנביאים אשר לא קם עוד כמוהו וגו' לכל האותות והמופתים וגו' ועכשיו תש כחו כנקיבה שלא היה כחו אלא ככח שאר הנביאים. ובת קול דמשנתנו אינו מענין הזה אלא לפי שהלכו ולא מצאו שם אדם השאילו לו זה השם כלפי שלא נמצא לעינינו שום אדם שהקול נשמע ממנו אבל לפי האמת אנו דנין שהיה אדם שם והלך … דאילו היינו מחשבין אותו לבת קול דעלמא וכעין נבואה. לא היינו סומכין עליו דהלכה שאין משגיחין בבת קול בכל דוכתא. כמ"ש התוספות פרק קמא דמכילתין דף י"ד ע"א ולזה נראה לי שנתכוין הרמב"ם שכתב בת קול הוא אשר ביאר במעשה באחד ובמעשה בצלמון. ע"כ. ור"ל שלא תחשוב דשני ענינים הם ומשגיחים בבת קול. אפילו אם ידענו בבירור שאין אדם שם ממקום שהקול נשמע. ועוד דאי הכי הוי מעשה לסתור דמעיקרא קאמר משיאין על פי בת קול אפילו ידענו שלא נשמע כן מפי אדם והדר קאמר מעשה באחד שעמד וכו' דבא לומר דדוקא כשיש לתלותו באדם וכמו שהצריכו בגמרא שראו לו דמות אדם כו' ואף על גב דלמסקנא לא קאי ההיא אוקימתא כמ"ש ב"י להרמב"ם אלא דבשעת הסכנה כי הא אין חוששין לצרה ולא לשד. מ"מ סברא זו אמיתית דיותר יש לסמוך כשידענו שאדם שם מכשלא ידענו. אלא שמשום הסכנה אין חוששין אפילו בלא ידענו וא"כ הוי מעשה לסתור. אלא כדאמרן דבת קול דהכא לאו היינו בת קול דעלמא אלא שם מושאל. כן נ"ל. וכעין זה יש לפרש בסוף פרק בני העיר במסכת מגילה. מנין שמשתמשין בבת קול כו' וה"מ דשמע קל גברא במתא. וקל אתתא בדברא וכו' ופי' רש"י קול שאינו מצוי היא ובת קול באה אליו. ע"כ. אפשר לומר לפי שאינו מצוי הוי סימנא ובת קול קרינא ליה. שהרי כתבו תוספות בשם ירושלמי דמשום סימנא שרי ולא הוה ניחוש:"
מהר"ל בחידושי אגדות לסנהדרין יא, א
מסביר שבת קול הכוונה תולדה של הקול. ודווקא לשון נקבה ולא זכר, מפני שהבת יותר מתייחסת אל המוליד אותה, כך שיותר בולט שמדובר בתולדה של הקול:
"יצא בת קול. ולא אמר יצא קול מן השמים שזה אינו דומה למה שנאמר בכל מקום קול ה'. כי דבר זה פירושו כי נולד מן השמים דבר זה, ואין כאן לא דבור ואמירה, שכל אמירה ודבור הוא שמדבר לאחר לנוכח, אבל כאן נולד ונגזר מן השמים דבר זה. ולכך נקרא בת קול כלומר תולדה זה שנולד ונגזר מן השמים כך. ולא נקרא בן קול, כי הבת מיוחסת יותר לתולדה מן הבן, כי אף על גב שהבן נולד מתיחס בעצמו לפועל, אבל הבת מתיחסת בעצמו ג"כ לתולדה אשר אחד מוליד אותה, כי כל נקיבה אינה פועלת עד שהבת היא תולדה לגמרי, ור"ל שנולד ובא קול מן השמים דבר זה נקרא [בת] קול."
גנזי יוסף צג, ג
"ד') בערך בת קול הביא בשם הרבינו בחיי לדקדק למה לא כ' בן קול", הנה גם בישו"ת הרי"ף סימן א' עמד בזה, (ועיין ביעיר אוזן אות מ"ב). וקיני התוי"ט ביבמות פט"ו משנה ו' נותן טעם לשבח דמפני תשות כחו נגד נבואה קרי לי' בת קול עיי"ש, ובהגהות מהר"צ היות למס' סנהדרין י"א בתב דמפני זה מקרי בת קול מפני שיצא במדה ואין כל אדם שומעו אלא הראוי לשומען, ובת היא מלשון מדה כמו אלפים בת יכיל ע"ש, [ועיין בשרה המד מערכת הבי"ת אות ס"ה]. ומידידי הרה"ג מו' אברהם פאללאק נ"י שמעתי דפירושו מלשון בת דינא (סנהדרין צ"ה) פי' בטל הדין, ועיין ערוך, והכ"ן פי' ביטול הנבואה, כלומר אחר שבעוה"ר נתבטלה הנבואה צריכין להשתמש בקול הזה שהיא כעין נגד הנבואה המבוררת, וכן מצינו בישעי' ה' ואשיתהו בתה פירושו שממה והרב ובטל, ועיין הקדמת רבינו הפלא"ה כתובות במתני' אבות דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכו' דבר יקר מאוד. – [ועיין שו"ת חלק יעקב סימן מ"א].-"
אוצר שדי חמד שבת יד, ב:
"ועל זה כתב לי ידידי הרב מוהר"ר יעקב בכרך יצ"ו וז"ל מה שכתב בשם ידידי הגאון מהר"ץ חיות דהרא"ש מפרש בת לשון מדה, שגה מאד שאין בת זה שבמקרא לשון מדה, אבל הוא שם למדה כמו איפה סאה ודומיהן, וכמו שלא יתכן לומר סאה קול איפת קול ככה לא יתכן לומר לפי דבריו ההם בת קול, והמלצתי על זה מ"ש הכתוב (יחזקאל מ"א י"א) האיפה והבת תכן אחד וכו' ואשר לכן הבת שהביא אינו ענין כלל למה שלפנינו, ועיין בספרי אשתדלות עם שד"ל וכו' (פרק כ"ג) מ"ש שם עכ"ד יצ"ו."
מדרגה פחותה מנבואה
ערוך ערך ססמוגר:
"ססמגור [טענין בוים] (יומא ט) אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף פי' אם עלו כולן היו כחומה ולא היו נמאסין כדכתיב הן אל כביר ולא ימאס והיו נבנין בטירת כסף והיתה רוח הקודש שורה בהן ואם דלת היא כיון שעלו בדלתות נסתלקה מהן רוח הקודש, ודברי הנבואה באין להן כמלוח ארז שהן ברז כלומר בת קול לבדה. פי' ססמגור ארז מגור מן דסס שאין שולט הרקב בכל עץ כמו בארז."
עולה מהערוך ש"רוח הקודש" זה מצב רוחני, כאשר רוח הקודש שורה אפשר לקלוט נבואה, אך אם אין רוח הקודש שורה, את הנבואה אי אפשר לקלוט ורק את הבת קול אפשר לקלוט.
כוזרי מאמר ג, יא
מבאר שחסידים יכולים לזכות בבת קול, ושהיא מדרגה למטה מנבואה:
"ואם יחזק בחסידות ויהיה במקומות הראוים לשכינה יחברוהו בפעל, ויראה אותם עין בעין למטה ממדרגת הנבואה, כאשר היו טובי החכמים בבית שני רואים הצורות ושומעים בת קול, והיא מדרגת החסידים, ולמעלה ממנה מדרגת הנביאים. ויקבל החסיד מכבוד הענין האלהי הנמצא עמו מה שראוי לקבל העבד מאדוניו שבראו והטיב לו והוא צופה לגמלו או לענשו."
צריך לומר לשיטתו, שכל הבת קול שמופנים כלפי רשעים, החסידים שמעו אותם ולא הרשעים עצמם.
מורה נבוכים ב, מב
מסביר שבת קול היא התגלות עבור מי שלא ראוי לנבואה (כמו התגלות מלאך מסוימות).
"לא יעלה בדעתך שיש ראיית מלאך או שמע דברי מלאך, אלא במראה הנבואה או בחלום של נבואה כמו שהושרש, במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, וממה שזכרתי תביא ראיה על מה שנשאר מזה שלא אזכרהו, וממה שהקדמנוהו מצורך ההזמנה לנבואה, וממה שזכרנו בשתוף שם מלאך, תדע שהגר המצרית אינה נביאה, ולא מנוח ואשתו נביאים, כי זה הדבור אשר שמעוהו או שעלה בדעתם, הוא כדמות בת קול אשר זכרוה החכמים תמיד, והוא ענין אחד ילוה לאיש שאינו מזומן, ואמנם יטעה בזה שתוף השם, והוא העקר הדוחה רוב הספקות אשר בתורה, והתבונן אמרו וימצאה מלאך ה' על עין המים, כמו שאמר ביוסף וימצאהו איש והנה תועה בשדה, ולשון המדרשות כלם שהוא מלאך:"
האם גם הרשעים שומעים את הבת קול או האם רק צדיקים?
לדעת המהר"ל בת קול היא במידת הדין, וגם אם לא שומעים אותה יש לה השפעה שהמזל של האנשים שומע. אנשים צדיקים ובמקומות מיוחדים אפשר לשמוע את הבת קול.
דרך החיים על אבות ו, ב
מבאר את המשנה:
"אמר רבי יהושע בן לוי בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם…"
המהר"ל שואל על הברייתא כמה שאלות: 1) מה מועילה הבת קול שהרי האנשים לא שומעים אותה? 2) איך רבי יהושע בן לוי יודע שכך אומרת הבת קול ודוחק לומר ששמע אותה? 3) עוד שאלות שקשורות לראיות מהפסוקים:
"בת קול יוצא מהר חורב. יש לשאול למה הבת קול יוצאת מהר חורב והלא אין אדם שומע בת קול הזה, ועוד מנין לו זה שבת קול יוצאת ודוחק לומר ששמע בת קול זה, ועוד קשה למה אמר מהר חורב ולא אמר מהר סיני, ועוד מה הוא הראיה שהביא מן אשה יפה וסרת טעם לדבר זה שמי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, ומכ"ש הראיות שהביא אח"כ ואומר והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות מה ענין ראיות אלו שאין שייכים לכאן."
בת קול היא מידת הדין ולכן כתוב שהיא יוצאת "מהר חורב" מלשון חורבן:
"וזה שאמר בת קול יוצאת מהר חורב במקום הזה שבא לומר אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכו', ושייך לומר כי דבר זה נגזר מן הר חורב שהוא ההר שממנו יוצא חורבן לעולם כשמרחיקין מן התורה. אבל בפרק היה קורא (ברכות י"ז ע"ב) קאמר ג"כ בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת כל העולם כולו נזון בשביל חנינא בני וכו' ולא זכר שם שום חורבן, מוכח כי מפני שכל בת קול במדת הדין שהרי כל לשון דבור הוא לשון קשה כמו (בראשית מ"ב) דבר אתנו אדוני הארץ קשות, ולכך אמר בת קול יוצאת מהר חורב כי שם הזה מה שנקרא הר סיני הר חורב מורה על מדת הדין כדאיתא פרק ר"ע (שבת פ"ט ע"ב) הר חורב שממנו בא חורבן לאומות העולם הרי כי שם חורב נקרא להר סיני מפני החורבן והשממה שהגיע ממנו לאומות העולם, ומפני כי נקרא הר חורב בשביל מדת הדין שבא ממנו אמר אצל בת קול חורב המורה על מדת הדין כי לא שייך לפרש שם כמו כאן וזה עיקר הפירוש בודאי."
למרות שלא תמיד שומעים את הבת קול, הרושם שלה מורגש כמו שאומרים שמזלם שומע:
"ואף על גב שאין בת קול הזה נשמע, מ"מ הוא מורגש ועושה רושם בעולם לאותם שאינם עוסקים בתורה, ואף על גב דאיהו לא שמע אותה בת קול מזליה שמע ובודאי מזליה הוא מכריע אותו אל התורה, ולפיכך אמר בת קול יוצאת מהר חורב שכאשר נתנה התורה על הר סיני בודאי התורה היא סם חיים למימינים וסמא דמותא למשמאילים בה, … ומפני כי הר סיני היה מוכן שממנו ירדו דברי תורה לעולם וכן הוא מוכן שיצא לעולם גזירה זאת והיא בת קול שאומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה כי למשמאילין בה סמא דמותא. וזה שאמרו שם ג"כ נקרא הר חורב שממנו בא החורבן לאומות העולם והיינו מפני שהאומות מרוחקים מן התורה, וזהו מדת התורה למשמאילין בה סמא דמותא. וזהו הבת קול שיוצאת מהר חורב ואומרת שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף פי' שהוא מרוחק מן הש"י כמו כל נזיפה שהיא הרחקה וכך מי שאינו עוסק בתורה הוא נזוף למקום."
מהר"ל נצח ישראל כב
מבאר שחסידים השתמשו ושמעו בת קול, במיוחד במקומות עם פוטנציאל לקבל בת קול. ממנו משמע שרק צדיקים יכולים לשמוע את בת הקול:
"אין ספק כי החסידים, כמו רבי יוסי, היו משמשים בבת קול משמתו נביאים אחרונים. וכל שכן כאשר היה המקום מיוחד לדבר זה, שהיתה חורבה אחת, והיא מחורבת ירושלים, שהחורבה מצד עצמה במה שהיא נבדלת מן בני אדם, נגלים לשם דברים עליונים, ומוכן המקום להיות נשמע לשם בת קול. ואליהו זכור לטוב נגלה שם, כמו שמוכן להיות נגלה שם בת קול".
גם בשם הבעל שם טוב יש הסבר שהבת קול לא צריכה להישמע בפועל כדי להשפיע:
תולדות יעקב יוסף ויקרא פרשת צו
מובא מהבעל שם טוב שבת הקול לא חייבת להישמע ועדיין יש לה השפעה על הרשע:
"והמפנה לבו לבטלה. דשמעתי שהקשה מורי על מה שאמרו חז"ל (אבות פ"ו מ"ב) בכל יום מכריז בת קול אוי לבריות מעלבון של תורה, והקשה, אם הכרוז נשמע למה לא ימצא אדם שומע, ואם אי אפשר לשמוע אם כן הכרוז למה. וביאר ז"ל כי למעלה הוא עולם המחשבות ואין אומר ואין דברים, והכרוז הוא מחשבות והרהורי לב לטוב, ולכך אין רשע שאין לו הרהורים טובים בכל יום מכח הכרוז הנ"ל, ובבוא הרהורים טובים מפנה ומעבירן מלבו ומפנה לבו לבטלה, ובוודאי מתחייב בנפשו, שניתן לו אוצר טוב והוא בורח מהמלך."
אולם כבר הובא שמסתבר שנבוכדנצר שמע בת קול. וניתן להסביר שהוא לא שמע ממש אלא מזלו.
אמנם באשל אברהם (לרב אברהם חפוטא) לח, ה (על ספר דניאל) כתב שנבוכנצר היה בעל השגות גבוהות ולכן שמע בת קול. לשיטתו, לאו דווקא צדיק יכול לשמוע בת קול:
אשל אברהם (לרב אברהם חפוטא) לח, ה (על ספר דניאל)
"נבוכדנצר התרגש עוד יותר. הוא היה עוד יותר חזק ותקיף, והוא שכח גם את החלום אז כתוב: "וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ" (דניאל ב/א) שתי פעימות, והרגיש את עצמו במצב חמור, שעומד למות אם לא יהיה מישהו שיגיד לו מה החלום ומה הפתרון. להם היה אכפת כי הם הבינו בדברים נסתרים. זה לא היום שמאמינים בכל מיני אמונות טפלות. הרי נבוכדנצר זכה ושמע בת קול שהיתה בחצר המלוכה שלו, שיצאה מן השמים. אתם לא יכולים לדעת איזה אדם חזק היה. כמה שמצד אחד היה אדם רשע, אבל היה אדם חכם בעל השגות גבוהות, שיכול לשמוע בת קול מן השמים. הרי בת קול יוצאת מהר חורב מהר סיני כל יום, וכי מישהו שמע אותה מה היא אומרת?! אנשים אז שמעו בת קול, בגלל שהם היו בעלי מעמד רוחני גבוה והיה אכפת להם מהעולם, ורצו לדעת. אין דבר כזה:"
תפארת ישראל אבות ו, הערה לה
הסביר שבת קול שיוצאת מהר חורב היא קולות שהרוח עושה על ראש הר סיני עד היום. וזה מזכיר את מעמד הר סיני ולכן נקרא בת קול:
" מהר חורב אמרו. הטבעיים בספרי [יעאגראפיע] שגם עכשיו סביב להר סיני נשמע באויר שממעל לההר תמיד קול הברה כעין קול רעם דברים ואין מבין. וזה דבר פלא. ולפע"ד לאלה רמז ריב"ל, שהקולות הנשמעים שם יתנו רמז להאדם להזכירו מתן תורה. וכי עכשיו ירעם על הדור שאינן מכבדין אותה כראוי לשמור מצותיה כראוי. וזהו הקול הקטן החוזר מקול הגדול שנשמע אז ביום הקהל בעת מתן תורה. וזהו בת קול דקאמר הכא, ר"ל קול שנולד מקול אחר:"
בת קול שהיא סימן
מגילה לב, א
"ואמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן: מנין שמשתמשין בבת קול – שנאמר ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר. והני מילי – דשמע קל גברא במתא, וקל איתתא בדברא. והוא דאמר הין הין, והוא דאמר לאו לאו."
רש"י מסביר שאם האדם תכנן להתחיל משהו ושמע קול שלא מצוי באותו מקום שאומר כן/לא מותר לו להתחשב באותו קול ואין בו משום ניחוש:
"משתמשין בבת קול – אם בלבו להתחיל דבר, ושמע קול או הין או לאו – הולך אחריו, ואין כאן משום ניחוש.
קל גברא במתא – קול שאינו מצוי הוא, ובת קול באה אליו.
והוא דאמר הין הין או לאו לאו – שנכפל שתי פעמים."
תוספות מסכת מגילה דף לב עמוד א "מנין"
מפנים לירושלמי המסביר שמותר להסתמך על סימן ולא על ניחוש:
"מנין שמשתמשין בבת קול – בירושלמי (שבת פרק במה אשה) תני כתיב לא תנחשו ולא תעוננו ואף ע"פ שאין ניחוש יש סימן."
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת שבת פרק ו הלכה ט
רבי אלעזר מביא את המימרא של רבי יוחנן שהולכין אחר בת קול, ומביא גם דוגמאות של בר קפרא, רבי יוחנן וריש לקיש, ורבי יונה ורבי יוסה שהלכו אחר בת קול:
"א"ר אלעזר הולכין אחר שמיעת בת קול. מה טעמא [ישעי' ל כא] ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו.
ר' לעזר עאל לפונייה אתא אבטיונס דרומאי ואקומי' מאחריה ויתב ליה. אמר הכין כל עמא [דף לט עמוד א] לא אקים לבר נש אלא לי. לית איפשר דאנא נפיק מיכא עד דנידע מה הוה בסופיה. והוה תמן חיוי שרי נפיק ויהב ליה עדרו תמן אחת דריבוי. וקרא עלוי [ישעי' מג ד] ואתן אדם תחתיך וגו'[1].…
בר קפרא היה איעלל לחדא קרייא. מי עלל (כשנכנס לעיר) נכשל באצבעו. עאל ושמע קליה דטלייא (ילד) קרי [שמות כא ג] אם בגפו יבא בגפו יצא. אמר דומה שלא עלת בידי אלא הטחה זו בלבד. וכן הוות ליה.
ר' יוחנן ורשב"ל הוי מתחמדין מיחמי אפוויי דשמואל. אמרין נלך אחר שמיעת בת קול. עברין קומי סידרא שמעין קליה דטלייא [שמואל א כח ג] ושמואל מת. וסיימון וכן הוות ליה.
רבי יונה ורבי יוסה סלקין מבקרה לרבי אחא דהוה תשיש. אמרין נלך בתר שמיעת בת קול. שמעין קליה דאיתתא אמרה לחבירתה איטפי בוצינה (נכבה את הנר?). אמרה לה לא יתטפי ולא מיטפי בוציניהון דישראל (אל תכבי ולא יכבה נר ישראל)."
תוספות יום טוב (יבמות טז, ו)
הסבירו על המשנה: "ומשיאין על פי בת קול" שאין הכוונה בת קול נבואית אלא קול מרוחק וחלש, וכך גם מסביר בגמרא במגילה ואפילו לפירוש רש"י והכוונה שלמרות שאין כאן נבואה יש כאן סימן שאפשר לסמוך עליו ואין ניחוש:
"אלא כדאמרן דבת קול דהכא לאו היינו בת קול דעלמא אלא שם מושאל. כן נ"ל. וכעין זה יש לפרש בסוף פרק בני העיר במסכת מגילה. מנין שמשתמשין בבת קול כו' וה"מ דשמע קל גברא במתא. וקל אתתא בדברא וכו' ופי' רש"י קול שאינו מצוי היא ובת קול באה אליו. ע"כ. אפשר לומר לפי שאינו מצוי הוי סימנא ובת קול קרינא ליה. שהרי כתבו תוספות בשם ירושלמי דמשום סימנא שרי ולא הוה ניחוש:"
יש אפשרות לומר שגם בת קול זאת היא דרגה מסויימת של נבואה, היא אפילו בדרגה נמוכה יותר מבת קול נבואית רגילה, אבל בכל זאת יש כאן סימן שמותר להתחשב בו.
אמרי בינה סימן ו – הרב צבי הירש חיות
אין פוסקים הלכה מבת קול וסוגי נבואה, אך מעלתה גדולה
הרב בנימין זאב וועססלי[2] כתב מאמר על בת קול ומסקנתו במאמר היתה שחכמי ישראל לא החשיבו בת קול כמשהו חשוב וקבעו כלל "אין משגיחין בבת קול". המהר"ץ חיות דוחה את מסקנתו, שמה שאמרו חז"ל "אין משגיחין בבת קול" זה לעניין פסיקת הלכה, שהכלל הוא "לא בשמים היא" (גם בנבואה שהיא עליונה מבת קול, גם באורים ותומים וגם בגילוי אליהו), אך אין זה אומר שאין בה מעלה גבוהה:
"בענין בת קול אשר מצינו הרבה פעמים בספרי התלמודים על פנים שונים, וכבר כתב על זה, החכם מוה' בנימין זאב וועססלי מפראג מאמר ארוך, ובכל זאת לא יצא ידי חובתו, וגם לא הביא כל המאמרים בש"ס, לכן אמרתי להשלים המחסור בפינה זו :
הנה החכם הנ"ל הראה כי ענין בת קול לא היה חשוב וספון אצל חכמינו ז"ל, אחרי כי נתנו כלל גדול אין משגיחין בבת קול (ב"מ נ"ט ע"ב), אולם כבר בארתי בספרי תורת נביאים כי ענין זה לא נאמר רק בענין הוראה הלכה למעשה, ובזה האופן אמרו דאין משגיחין על בת קול, ולאו דוקא בת קול אלא אפילו נבואה גמורה, דהיא מעלה גדולה יותר מבת קול (סנהדרין י"א ע"א סוטה מ"ח ע"ב יומא ט' ע"ב) משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל, ועדיין היו משתמשים בבת קול, ראינו דבת קול מעלה פחותה מנבואה ובכל זאת גם לענין נבואה אמרו( שבת ק"ד ע"א יומא פ' ע"א מגילה ג' ו"א תמורה ט"ז ע"א) לא בשמים היא ואין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ושם לענין חידוש דינים או להחזיר הלכות הנשכחות ע"י נבואה, נאמר כלל זה וכבר כתבתי בספרי תורת נביאים פ"א מזה באריכות, והבאתי מש"ס (עירובין מ"ה ע"א) דאף באורים ותומים אין משגיחין במה שיש בו הוראה להלכה ולמעשה, ואמרו שם והרי בית דינו של שמואל הרמתי קיים, ופרש"י ומידי דאיסור והיתר לא שייל באורים ותומים וכן אין משגיחין בדברי אליהו במה שיש נ"מ לדין, ואמרו (שבת ק"ח ע"א) מאי עד שיבא אליהו ויאמר, ופרש"י איסור והיתר אין תלוי בו, דלא בשמים היא, וכן לא משגיחין על מאמר יוצא מפורש מפי המלאכים בענין הלכות כמ"ש (מנחות מ"א ע"א) ופליגי אמלאכא דאשכחי לרבי קטינא ע"ש, ועיין (נדרים כי ע"ב) מאן מלאכי השרת רבנן דאי מלאכים ממש, הרי אינהו בקיאי בצורת הולד טפי מינן, משמע דוקא בדבר התלוי במעמד ענינים הטבעים, אבל בעניני הלכה, יש רשות לחכמים לחלוק על מלאכים. ומכ"ש דאין משגיחין על בת קול בעניני הלכה, אבל אין מזה ראיה דחז"ל לא החשיבו ענין בת קול למעלה גדולה".
בת קול – קול הידד והברה
הרב בנימין זאב רצה לדייק מתוספות שבת קול אינה מהשמים אלא קול הברה, המהר"ץ מסביר בתוספות שהיא הברה על קול מהשמים, כך שהקול הראשון הוא מהשמים:
"ומ"ש החכם הנ"ל מדברי התוס' (סנהדרין י"א ע"א) כי ענין בת קול היינו קול הידד והברה אשר נשמע למרחוק, מכח קול הכאה בכח, באויר, הנה התוספות לא כתבו שם רק בזה"ל י"א שלא היו שומעין קול היוצא מן השמים, אלא מתוך אותו קול יוצא קול אחר, כמו פעמים שאדם מכה בכח, ושומע קול אחר היוצא ממנו למרחוק, ואותו קול היו שומעין, לכך קורין אותו בת קול ע"ש, אולם עדיין התוספות מודים דקול הראשון בא מן השמים".
מראה מעוד מקורות שבת קול היא קול הברה (ממדרש בשמות רבה שהבאתי לעיל וגם מהגמרא במגילה על בת קול שהיא סימן) – אבל מעיר שלא מדובר שם על בת קול מן השמים, שהיא מעין נבואה ואדם חייב לשמוע לה:
"ובעיקר הדבר דבת קול היינו קול הידד, מבואר גם כן במדרש סוף פרשת יתרו וזה לשונו, אמר ר' לקיש כשאדם קורא לחבירו יש לקולו, בת קול, וכן הרמב"ם ז"ל פי' המשנה סוף יבמות מפרש המשנה שאמרה משיאין אשה על פי בת קול כתב בזה"ל בת קול הוא אשר במשנה מעשה באחד ומעשה בצלמון ע"ש, ובמשנה (יבמות קכ"ב ע"א) באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן פלוני מת, והלכו ולא מצאו שם אדם, וכן בעובדא שניה אני פלוני בן פלוני נשכני נחש והרי אני מת והלכו ולא הכירוהו, ובשני המעשיות לא היה כאן קול מן השמים, רק שמעו קול סתם ואפילו באופן הראשון היה קול האיש שמת, ומה שלא מצאוהו מי יודע איזה מקרה קרה: עוד מצינו (מגילה ל"ב ע"ב) מנין שמשתמשין בבת קול, ושם משמיעת קול בעלמא מדבר, ולא מן קול מן השמים, עיין רש"י ותוספות שם, ועיקר בא ללמד שם, שמותר לציית בקולות כאלו ולא היה בכלל ניחוש, ועיין תוספות שם בשם ירושלמי פ"ו דשבת, דשמה נאמר הולכים אחר שמיעת בת קול, ובבבלי מגילה שם התנו והוא דשמע קול גברא במתא, וקל אשה בדברא, והוא דשמע הן הן והוא דשמע לאו לאו וכן (חולין צ"ה ע"ב) אמרו דבשלשה פעמים קי"ל אף על פי דאין נחוש יש סימן. ועניינים אלו אין להם שום התיחסות לבת קול מן השמים, דבת קול מן השמים הוה כעין נבואה וחוב הוא לאדם לשמוע לה, משא"כ קול הברה בעלמא, אמרו דאין זה בכלל ניחוש, ומותר לאדם להתנהג כפי קול הברה אשר בא לו, ובירושלמי שבת שמה אמרו דר' יוחנן ור' לקיש רצו לראות את שמואל, ואמרו ניזיל בתר שמיעת בת קול ושאלו לתינוק ואמר ושמואל מת, וכן נזכר חולין שם, על כל פנים ראינו דענין זה אשר מכונה בבבלי בדיק במברא בדיק בינוקא, בדיק בספרא, מכונה בירושלמי גם כן בשם שמיעת בת קול ובבבלי מסופר אף על פי דאמר ר"י לינוקא פסוק לי פסוקיך, והתינוק השיב לו ושמואל מת, בכל זאת לא אמר אמת ושמואל היה חי אז, משום דלשטתי' בסוף מגילה אזיל, דאין הולכין אחר שמיעת בת קול, רק בשמע קול גברא במתא והוא דאמר הן הן ולאו לאו, ודוקא ג"פ, משא"כ הירושלמי בפ"ו דשבת לא הותנה באלו התנאים, מספר שם דשמואל מת אז, ואמת היה מה שקרא הינוקא ושמואל מת:"
בת אינה מידה
הרא"ש הסביר שבת קול היא מלשון קול הבא במידה, ובחמרי וחיי הסביר ש"בת" זה מידה. המהר"ץ דוחה הסבר זה כי ראינו שתירגמו בת קול לארמית ברת קלא, וזה ודאי שאין הכוונה למידה אלא לבת. והרעיון להראות את חלישות הקול המגיע לאנשים (שהקול עצמו שיוצא מהשמים חזק, אבל אצל השומעים הוא חלש):
"ובעיקר ביאור ענין בת קול ראיתי להעתיק פה מה שמצאתי בשיטה מקובצת לסנהדרין נספח לספר חמרי וחיי להרב בעל כנסת הגדולה נדפס בק"ק ליווארנע, ושמה מובא בשם רבינו הרא"ש בזה"ל יש מפרשים דמפני זה נקרא בת קול לפי שהוא יוצא במדה ואין כל אדם שומעו אלא הראוי לשמעו עכ"ל, ואולי מפרשים עי"ז דבת הוא ענין מדה שהיו מודדין בו בני ישראל כמו שמצינו אלפים בת יכיל, והיינו קול שבא במידה, ועיין רש"י (סוטה ל"ג ע"א) בת קול אותה מדה הממונה על כך היינו גם כן מענין מדה, ורחוק לפרש דרש"י כתב ע"ד הקבלה, ועיין תשבי ערך בת קול, ואולם לפי תרגום שיר השירים וכן עין יעקב בפרק הספינה, שמה נאמר שמע ברת קלא, וברת אין מדה ידוע בלשון תרגום, ע"כ דהתרגום ואגדה מפרשים ענין בת קול ע"ד שיטת התוספות בסנהדרין שהבאתי מפני שהקול שבא לאדם איננו חזק כמו קול בעצמו הבא מן השמים, לפיכך נקרא בת כמ"ש לחז"ל שתשש כוחו כנקבה, ומצאתי גם כן (סנהדרין צ"ו ע"ב) נפק קלא שוור בר שוור ושם נחסר תיבת בת, וע"כ כשיטת התוספות דהקול בעצמו שיוצא מן השמים הוא חזק ואין מכנים בשם בת קול רק בהתיחסות השמיעה לבני אדם."
חז"ל מכנים את רוח הקודש בת קול, מדרגת בת קול וחיובה
מראה שבמספר מקומות חז"ל מכנים רוח הקודש בתור בת קול כגון פסוקים בכתובים. מסביר שלמרות שרוח הקודש היא מדרגה מעל בת קול, בכל זאת יש דמיון שהם דרגות פחותות של נבואה, וחובה לציית לבת קול (חוץ מפסיקת הלכה) כאשר היא מן השמים (שיש בת קול שאינה מהשמים והוא ירחיב עליה בהמשך):
"עוד מצאתי כי ברוב פעמים ענין רוח הקודש ובת קול אחד הם בלי הבדל, וידענו כי דוד ושלמה השתמשו ברוח הקודש, וכינו חז"ל דבריהם בשם בת קול, עיין (שבת י"ד ע"ב) יצתה בת קול אם חכם בני ישמח לבי גם אני, ועיין (הוריות י"ב ע"ב) יצתה בת קול כטל חרמון שיורד על פי מדותיו, עוד שם יצתה בת קול מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, ובפרט עיין (סנהדרין צ"ד ע"א צ"ו ע"ב ק"ד ע"א שבת קמ"ט ע"ב פסחים צ"ד ע"א ובירושלמי חלק), בכל אלו המקומות תמצא כי חז"ל השתמשו בלשון יצתה בת קול על מקראות אשר נאמרו בכתבי קודש, ועוד מצינו (מכות כ"ג ע"ב) בשלשה מקומות הופיע רוח הקודש בבית מדרשו של שם, יצאה בת קול צדקה ממני, הרי דכינו לרוה"ק בשם בת קול ועל מה שהבאתי לעיל מש"ס הוריות יצתה בת קול כטל חרמון שיורד על פי מדותיו, מצאתי תורת כהנים ת' שמיני, שהשתמשו בענין זה אמר רוח הקודש כטל חרמון וגו' ע"ש ומזה תראה כי אף על פי דלשון הש"ס (יומא מי ע"ב סוטה מ"ח ע"ב) פסקה רוה"ק ועדיין היו משתמשים בבת קול, מורה בפירוש דבת קול היא מדרגה פחותה מרוה"ק, בכל זאת ענין בת קול מן השמים, הוא חלק מענין נבואה, והחוב להאדם אשר שמע קול כזה להאזין ולהקשיב כמו שמחוייב בחוק הנביא לעשות כפי מה שנשפע עליו בכח הנבואה, אבל בת קול סתם אשר מצינו בלי הוספה מן השמים, יוכל להיות גם כן קול הברה או קול שנולד בכח המדמה בנפש האדם, או סימן נעלמא כמו פסוק לי פסוקיך, בכל אלו האותות אזי אף על פי שאין ניחוש יש סימן, וההקשבה וההילוך אחר סימנים כאלו אינו ניחוש, והוא דבר הרשות להשתמש אבל לא חובה :"
סוגי בת הקול בתלמוד: בת קול מן השמים או ממקום מקודש
הסוג הראשון של בת קול היא בת קול נבואית שהיא מן השמים או יוצאת ממקום מקודש. המהר"ץ מונה מקומות שונים בתלמוד שכתוב במפורש שהבת קול מהשמים או ממקום מקודש, או מוכרחים להסביר כך למרות שלא כתוב (כמו רבי פרידא שניתנת לו אפשרות לבחור אריכות ימים או שכל דורו יזכה לעולם הבא):
"והנני מציג לפניך קורא אהוב רובי המקומות בתלמוד אשר נזכר בהם ענין בת קול, לבאר בכל אחד על איזה דרך יתפרש, והקורא יבין לפרש על ידי זה בשאר מקומות:
א כל מקום שתמצא בת קול מן השמים או משאר מקום מקודש תדע כי אינו כח מדמה, רק ענין נבואה, או רוה"ק, או שאר השפעה אלהית, כמו (סנהדרין י"ב ע"א ירושלמי סוף סוטה) בת קול יוצא מן השמים, וכן בת קול יוצא מן קדשי קדשים (סוטה ל"ג ע"א וירושלמי פ"ט דסוטה) וכן מצינו ירושלמי פ"ב דחגיגה בת קול יוצא מן קדשי קדשים שובו בנים שובבים חוץ מאחר, ובבבלי (חגיגה ט"ו ע"א) נאמר סתם כבר שמעתי בת קול שובו בנים שובבים וכו'. ונחסר שמה מן קדשי קדשים כאשר התעוררו התוספות שמה, בכל זאת מאמר אלישע אחר בבבלי כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים, מורה דבת קול זה יצא ממקום מקודש כי אחורי הפרגוד מקום מיוחד למלא' (פרקי דר"א פ"ד חגיגה ט"ז א' ברכות ח"י ח א' סנהדרין פ"ט א'): עוד מצינו הרבה פעמים כי שנזכר ענין בת קול סתם, ומוכח מענינו דבע"כ צריכין לפרשו על בת קול מן השמים כמו (עירובין נ"ד ע"ב) שיצתה בת קול על רבי פרידא שיברר חלקו בעולם הבא, ועל כרחך כוונה לבת קול מן השמים, ופעמים נחסר ענין בת קול בתלמוד, ואולם הוא דבר הלמד מענינו ומובן מעצמו דע"כ הכוונה על בת קול, כמו (תענית כ"א ב') אבא אומנא אתא לי' שלמא מרקיעא בכל יומא, ופרש"י בת קול אומרת לו שלום עליך, וכן מה שהביא החכם וועססעלי מהך (ב"מ פ"ה ע"א) אמרו הואיל ומרחם נרחם עליו, ופרש"י אמרו ברקיע, וע"כ נודע לנו זאת על ידי בת קול, כי בלא"ה אין אפשרות לבן אדם לדעת מה שנעשה ברקיע רק על ידי בת קול, או על ידי אליהו הנביא, אשר הי' שכיח מאוד בישיבות בבל וארץ ישראל, והודיע להם מה שנגמר במתיבתא דרקיע עיין (ב"מ נ"ט ע"ב גיטין ו' ע"ב) וכן אמרו (ב"ב ע"ד ע"א) פליגי תרי אמוראי בארעא ותרי מלאכי ברקיע, וכ' התוספות שם, כי נודע לחז"ל זאת על ידי אליהו כמו בהנך שב שמעתתא דאתאמרי בצפרא בסורא ולפגיא בנהרדעי (עירובין מ"ג ע"א):"
בת קול בחלום
דרגה פחותה היא בת קול שלא נשמעת ממש, אלא בחלום, כמו באגדות רבה בר בר חנה:
"ב עוד מצינו ה"פ בתלמוד יצתה בת קול ולא הוה שמיעה ממש, רק במראית החלום, כמו (ב"ב נ"ח א' פ"ג ב', ב"מ נ"ט ב' פ"ו א') כל עניני הסיפורים הנאמרים שמה לפי ביאורי הגאונים, ורבינו חננאל וריטב"א ובשיטה מקובצת ב"מ נ"ט ודף פ"ו, ובעין יעקב ברכות ח"י ע"ב, כלם לא היה בפועל ממש, רק במראה החלום לפי מראה בכח המדמה, וכן הביאו בשם אלפסי בתשובה כי כל עובדי דרבה בר בר חנה, וכן עובדא דר"א הגדול יוכיח, כ"ז היה במראות החלום ע"ש, ואנכי מצאתי ענין זה מבואר, (חגיגה י"ד ע"ב) ואף אני ואתם בחלומי מסובין היינו על הר סיני, ונתנה עלינו בת קול מן השמים וכו', ומכאן אשר בא מפורש דבת קול היה במראה החלום, תקיש על שאר המאמרים בתלמוד, אשר רמזנו עליהם למעלה בשם הגאונים, דהי' במראות החלום, הה"ד הבת קול אשר מסופר שמה דשמעו בענינים אלו, היה גם כן בחלום ובכח המדמה לבד:"
בת קול שהיא סימן
יש בת קול שהיא סימן בלבד שמותר להקשיב לה היא כ"נבואה קטנה" אבל אין חובה. וזה כמו הגמרא במגילה כמו פסוק שאומר הילד, שאפשר להחליט אם ללכת למקום מסוים או לא על פי דברים אלו:
"ג איזהו סימנים וניחושים אשר עשו להם לסימן אם יהיה כן אזי ילכו למקום פלוני או יחדלו, מקרי גם כן בשם בת קול, כמ"ש למעלה מש"ס סוף מגילה מנין שמשתמשים בבת קול וכן ממ"ש בירושלמי פ"ו דשבת ניזיל בתר שמיעת בת קול ובש"ס מכונה זאת בשם בדיק בספרא בדיק בינוקא, וכל אלו המה רק רשות, וכן מ"ש ר' יוחנן (ברכות נ"ז ע"ב) השכים ונפל לו פסוק אחד הרי זה נבואה קטנה, מאשר ראינו כי ר' יוחנן החשיב סימנים אלו לדבר שיש בו ממש ולסימן מובהק כמ"ש למעלה מש"ס (חולין צ"ה ע"ב וירושלמי שבת) דבעת שרצה לראות את שמואל א"ל לינוקא פסוק לי פסוקיך, והולך בזה לשיטתו דבכגון זה מקרי נבואה קטנה ואינו בכלל ניחוש:"
שמועת העוברות במהירות לא טבעית
מראה שחז"ל כינו בת קול גם שמועות שמתפשטות ועוברות בפתאומיות שלא בצורה טבעית:
"ד המקרים אשר קרו במקום אחד, ונתפשי השמועה הלזו למרחוק בפתע פתאום בזמן קצר, אשר אינו באפשר בהלוך הטבע, גם זה כינו חז"ל בשם בת קול ומהירות כזו הוי כמו בת קול מן השמים וזה ענין הבת קול אשר נתפשטה מהר במחנה ישראל ברגע אשר מת משה רבינו (סוטה י"ג ע"ב) – והחכם רב"ז וועססעלי הביאו בשם הספרי פ' ברכה עוד כינו חז"ל לפעמים ענין כזה בשם אזנים לכותל אזנים לדרך, וסמכו על קרא עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר, ועיין (ב"ב גי ע"א ומדרש ויקרא רבה אמור פל"ב) גם מכונה לפעמים ענין זה בכינוי בא בקפיצה עיין (עירובין מ"ג ע"א יבמות קט"ז ע"א) ועיין רש"י שם דפירש בקפיצה ע"י שם:"
הסכמת הקהל לעבור עבירה לשמה
חז"ל מכנים בת קול הסכמה של הציבור לעבור עבירה לשמה, ומפני ש"קול המון כקול שדי" מה שעשו מותר:
"ה עוד מצינו דכינו חז"ל בשם בת קול הסכמת דעות רוב בני אדם על פעולה אחת, אשר בהשקפה ראשונה תתנגד למצות התורה, ובכל זאת החליטו העם כי אין תכליתה של עבירה זו רק לענין טוב כללי, וגדולה עבירה לשמה (נזיר כ"ג ע"ב) והסכמה כזו של כלל בני אדם, הוא נכלל במאמר החכמים קול המון כקול שדי, ובלשון חז"ל בשם בת קול, וזה הענין במעשה דמיתת רבינו הקדוש, שיצאה בת קול מי שהיה במיתתו של רבינו הקדוש, מוכן ומזומן לחיי עולם הבא, והתוספות התעוררו דהרי כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ותירצו בשיטה מקובצת ומהרי"ט, כיון דמבואר בירושלמי פרק ט' דכלאים ובכתובות פ' הנושא, דעל ידי שמת רבי בערב שבת, והיו טרודים בקבורתו באו לידי חילול שבת, והיו דואגים שלא יחשב להם זאת לעון וחטא, לכן נתאחדו כל העם בפינה זו, דכל מי שהיה במיתתו של רבי יש להם חלק לעולם הבא, כיון שלא עשו רק לכבודו של רבינו הקדוש והתירו גם כן טומאת כהן במיתתו, עיין תוספות כאן ד"ה בטלה קדושה היינו קדושת כהונה, ועל דרך זה יתבאר מ"ש (מועד קטן ט' ע"א) דבעת ששמחו ישראל בגמר בנין המקדש של שלמה, לא התענו אז ביום כפור, ודנו קל וחומר מעבודה דדוחה שבת, ובכל זאת היו דואגים ויצאה בת קול שנמחל להם אותו עון והכוונה דכל פעולותיהם לא היתה להנאת עצמם רק לפאר ולרומם בית אלהינו, ובאופן זה שייך עת לעשות הפרו תורתך לצורך שעה : "
דבר זה בא לידי ביטוי גם אצל יחידים שהתאבדו כדי לקדש שם שמים, שהבת קול שמבשרת להם שזכו לחיי עולם הבא זה ביטוי שהקהל הסכים שיש במעשיהם קידוש שם שמים:
"ו ובפרט מצינו ענין בת קול פלוני מוכן ומזומן לחיי עולם הבא, בכל החכמים אשר אבדו עצמם לדעת מפני איזהו סיבה, כמו ההוא כובס שלא היה במיתת רבי, ונפל מן הגג ויצאה בת קול דמזומן לחיי עולם הבא (כתובות ק"ג ע"ב) וכן בקטיעא בר שלום (ע"ז י' ע"ב) ובר"ח בן תרדיון וקלנצטורו (שם טו"ב ע"א), וכן באליעזר בן דורדייה (שם י"ח ע"א), וכן (תענית כ"ט ע"א) באותו אדון שהפיל עצמו מן הגג וכן (גיטין נ"ז ע"ב) באם של שבעת הבנים שהפילה עצמה מן הגג, ויצאה בת קול אם הבנים שמחה, והיינו כי ענין המאבד עצמו לדעת חמור מאד, ואמרו דאיש כזה אין לו חלק לעולם הבא ואולם ענין קידוש השם לטובה כללית, או לשאר תכלית נרצה שלא יבאו לבזותו, כמו שדרשו חז"ל (ב"ר סדר נח פל"ד) אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, אך להביא את החונק עצמו, יכול כשאול בן קיש ת"ל אך, יכול כחנניה מישאל ועזריה ת"ל אך, וכן בשאר ענינים שעושים להטבה כללית, ולתכלית הנרצה בעיני אלהים ואדם, בכה"ג אינו בכלל איסור, וגם ענין ב"ק זה היינו גם כן קול המון כקול שדי:".
יש צד במורדי מלכות שיש שהם מאבדים עצמם לדעת, ולכן רבי חנינה בן תרדיון שמרד במלכות והקהיל קהילות ברבים ללמד תורה ונהרג, ורבי עקיבא שתמך במרד בר כוכבא ונהרג – יצאה בת קול לבשר שיש להם חלק לעולם הבא:
"ז כבר נצטוינו מפי הנביאים והחכמים לדרוש בשלום הממשלה אשר אנו חוסים בצילה ולהתפלל בעדה אל ה', ובפרט שלא להיות בקשר עם המורדים, וכתיב ירא את ה' בני ומלך עם שונים אל התערב (משלי כ"ד), ונאמר אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים (קהלת ח' ב') ובפרט הסכנה מפחדת מאוד לפני המורדים, שיחובו בעצמם חובי מיתה, והאיש אשר ידו בקושרים הוא בכל רגע בסכנת מיתה, מסכן נפשו בכל עת ונדון כמאבד עצמו לדעת וזה הענין בר' יוסי בן קיסמא ורי חנינא בן תרדיון (ע"ז ח"י ע"א) רא"ל ריב"ק אי אתה יודע אומה זו מן השמים המליכוה, והיא שהחריבה ביתו ושרפה את היכלו וכו' ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה וס"ת מונח בחיקך, א"ל מן השמים ירחמו א"ל אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר מן השמים ירחמו וכו' א"ל רבי מה אני לעולם הבא? ולכאורה מה ענין שאלה זו כאן, אבל על פי האמור למעלה ניחא, דהאיש אשר ידו בקושרים נגד הממשלה, והוא בסכנה בכל רגע, הוי כמאבד עצמו לדעת, ועל תשובת רחב"ת דמן השמים ירחמו, שאל לו כהוגן אני אומר לך דברים של טעם דהסכנה גלויה ומפחדת, ואתה אומר מן השמים ירחמו, והרי אסור להמציא עצמו לסכנה ומאחר דשמע רחב"ת זאת א"ל מה אני לעולם הבא, כיון דהכנסתי עצמי לסכנה זו, אולי יהיה משפטי כמאבד עצמו לדעת דאין לו חלק לעולם הבא, א"ל כלום מעשה בא לידך וכו' וכן היה סוף המעשה שתפסו לרחב"ת ויצאה בת קול כי מזומן לחיי עולם הבא, אף על גב דהמציא עצמו לסכנה מכל מקום היה מחשבתו לטובה להקהיל קהלות ברבים, למען לא תשתכח תורה מישראל, וכן היה הענין בר' עקיבא אשר החזיק ידי בר כוזיבא (סנהדרין צ"ג ע"ב ירושלמי פרק ד' דתענית ומדרש קינות) והיה מחזיק בידו נגד הרומיים, ותפסו אותו ודנו אותו כמורד במלכות, ובשעת מיתתו יצאה בת קול אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך בטהרה (ברכות ס"א ע"ב), ועדיין לא הספיק להעם בשורה זאת, דעדיין חשו העם על ידי שהי' ידו בקושרים ומורדים נגד אומה המושלת, הנה חלילה וחס נחשב על ידי זה כמאבד עצמו לדעת, ע"י שהמציא עצמו לסכנה, ויצאה בת קול עוד הפעם אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך בטהרה. ומזומן לחיי עולם הבא, כי היתה כוונתו רצויה ומקובלת לפני הקדוש ברוך הוא : "
לגנות או לשבח פעולות של אדם
חז"ל מכנים בת קול גם כאשר מגנים או משבחים פעולות של אדם, בעיקר כאשר יש פגיעה בציבור:
"ח גם כל דעת והחלטת ההסכמה מן ההמון לשבח או לגנות הפעולות של בני אדם מכונה בלשון חז"ל גם כן בת קול, כמו (שבת ל"ג ע"ב) כי ר"ש בן יוחאי ור' אלעזר בנו, היו כל כך מורגלים במערה לעסוק כל ימיהם בתורה ולהספיק עצמם במועט, עד שנדמה להם כל השתדלות בני אדם להמציא טרף לביתם, לענין תוהו והבל, ויצתה בת קול להחריב עולמי באתם שובו למערתכם, כי גם העולם היינו להתעסק בצרכי עבודה נתן ה' בלבם, לחרוש ולזרוע ולהיות עמל בצרכי העולם כל היום, ישב עולם לפני אלהים וגו', ואם יתנהגו העולם אחר דעתם אזי לא תהיה הארץ מיושבת רק נשאר חרוב ושמם, וכן מתפרש הא דאמרו (מגילה ג' ע"א) יצאה בת קול מי הוא שגילה, וכן הבת קול אשר נזכר (שבת נ"ב וע"ב, שם פ"ה ע"א ב"מ פ"ו ע"א תענית כ"ה ע"ב) בכל אלו המקומות מכונה משפט חרוץ מכללות העם בשם זה, ומענין זה יש לחשוב מה שמצינו (פסחים נ"ז ע"א) ארבע צווחות צווחה העזרה צאו מכאן בני עלי שטמאו היכל ה', צא מכאן יששכר איש כפר ברקאי, ויכנס ישמעאל בן פאבי ויוחנן בן נרבאי, היינו כי הכהנים העושים משמרת עבודה בבית המקדש, החריצו משפטם מי המה הכהנים הכשרים ומי המה אלו אשר אינם נוהגים כשורה וראוי להרחיקם אולם ביוסיפון לרומיים מלחמות היהודים ראיתי שמספר כי באמת נשמע בימים אלו אשר היתה ירושלים במצור מן הרומיים קולו' משונות בפנים להיכל, כי עתיד המקדש לחרוב ויבאו זרים לחלל יופי ותפארת המקדש ובכלל זה יוכל להתפרש מ"ש (ב"ב ג' ע"ב) דהורדוס שמע בת קלא כל עבדא דמרד השתא מצלח, היינו לפי אשר הכיר שפלות מלכי חשמונאי, וגבורת אביו אנטיפטר האדומי, כמו שמסופר ביוסיפון לרומיים, הכיר, וידע בנפשו כי עתה עת למרוד במלך ויצלח בדרכו ובפעולתו :"
הנהגת העולם התמידית
גם מכנים בת קול הנהגת העולם התמידית שאנו מבינים שהדברים כך על ידי הניסיון:
"ט עניני ההשגחה והנהגת העולם מהשם יתברך הנודעים אלינו על ידי נסיון ממעשים בכל יום, במה שנוגע לבני אדם בכלל ולעם ישראל בפרט, מכונה גם כן בשם בת קול, מפני זה נזכר בת קול יוצא בכל יום, כמו (ברכות ג' ע"א) שלש פעמים בכל יום בת קול אומרת אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי, (ברכות טו"ב בי) בת קול יוצא בכל יום כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין (מ"ק ח"י ע"ב) בכל יום בת קול יוצא בת פלוני לפלוני, וכן פ"ו דאבות בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, וכל אלו המה התפעלות בנפש ממה שרואין הנהגת עולם התחתון ובפרט רגשות הנפש על ידי הבטה בהר חורב מקום שניתנה תורה, וחורבת ירוש' ביחס לכל החמודות אשר היה שם בימי קדם:"
מפנה לעוד שני מקומות שלא מתאימים למה שתאר עד כמה, ומסביר שחייבים להסביר אם כך שמדובר בבת קול מן השמים בדרך נס:
"י עוד מצאתי שני מקומות בבלי אשר נאמר שם מענין בת קול כמו (גיטין נ"ו ע"ב) ביתוש דטיטוס יצאה בת קול בריה קטנה יש בעולמי, וכן (חולין פ"ז ע"א) יצאה בת קול כוס של ברכה, ואין אפשרות לכלול ענין יציאת הב"ק בשני מקומות אלו עם ענינים הקודמים אע"כ הכוונה בת קול מן השמים בדרך נס יוצא מגדר הטבע, ואף על פי שלא נאמר בת קול מן השמים בכל זאת הענין מובן מעצמו :
הנה הצעתי רוב המקומות אשר נמצאו שמה עניני בת קול, ויותר ממה שקרא הקורא יבין בעצמו למצוא עוד יותר בירושלמי ואגדות ולהציג כל ענין וענין על מקומו כפי משפטו הראוי :
צבי הירש חיות".
[1] תרגום המעשה כאן הוא שרבי אלעזר הלך למקום כלשהו להתפנות, ובא שר רומאי והקים אותו. רבי אלעזר תהה לעצמו מדוע השר הקים דווקא אותו מכל מי ששם, ולכן החליט להישאר שם ולראות מה יקרה בסוף. ואכן בסוף בא נחש והקיש את השר. מעשה זה לכאורה לא מתקשר למימרא שאמר רבי אלעזר מקודם, אך אם נאמר שבת קול של רבי אלעזר אין הכוונה בת קול נבואית ממש אלא שימוש בדיבור כסימן אז המעשה מתקשר, שפעולה שהיא טבעית שיש בה תמיהה מסוימת יכולה להיחשב סימן.
[2] "הרב רבי בנימין זאב וואלף וועססלי הנוסע בשם וואלפגאנג וועססלי, דוקטור לחכמת הפהילאזאפיא וחכמת המשפט פרופיסאר נולד בעיר טרעביטש במעהרען 17 אוקטובר 1804, ולמד בישיבות קבני העיר ההיא והצליח בלמוד, עד שבהיותו בן י"ג כבדהו האב"ד דשם בתור מעלת חבר, ובשנה שאחריה שלחוהו אבותיו העניים לפראג ללמוד שם בישיבות, ובעודו עומד ומשמש לפני רבותיו בתלמוד ופוסקים שקד גם על הגימנאזיום, ואחר כך בא ללמוד באוניברסיטה, וזכה לשני כתבים כתר חכמת הפולוספיה וחכמת הדינים. בימים ההם נבחר למורה הדת בבית המדרש הגדול לתלמידי הגימנאזיום, ובשנת 1842 הפיק רצון הממשלה לקרוא מקראי מדע בידיעות לשון הקדוש ולשון התלמוד וספרותם באוניברסיטה הפראג, ומאז התנוסס לאסטרייך רוח חיים חדשים משנת 1848 שחרו שר המשפט זאממאריגא לעבור בערי הרהיין ובדינות הולאנד בעליה ופארקרייך לראות ולהתבונן על דברי תורת המשפטים הנהוגים שם. את אשר למד וועססעלי לדעת במקצוע זה במסעיו הוציא לאור בתמונת מכתבים ובשובו ממסעיו נקרא מאת הממשלה לשבת בסוד הקרואים לתן סדרי משפטים חדשים במדינות אסטרייך. ובשנה שאחריה נמנה לפריוואט דאצענט בהלכות הדינים המושבעים, וקבל הרשיון לבוא בבית דיני נפשות בפראג. אז עמד על הבחינה הדרושה לעורכי הדיינים ונקרא להיות פרופיסור ללשון עברית ולתלמודית וספרותם. ובשנת 1850 עמד על הבחינה להיות שופט, ובשנה שאחריה עלה למעלת אויסערארדענטליכער פרופיסור למשפט הוענשים ולמעלת בוחן על ידי סוד הבוחנים בידיעת הדינים והמשפטים. ובשנת 1858 אחרי התפטרו ממשמרתו מורה הדת, זכה למעלת ארדענטליכר פוריסור למשפט העונשים, הוא הראשון ליהודי אסטרייך אשר זכו למעלה כזו ובמשמרתו זאת עמד על יום מותו, אשר בא לעיו כחתף בהיותו בוויען במסבת רעים ביום שביעי של פסח שנת תר"ל בן ששים ושש. החכם המופלא הזה היה משלומי אמוני ישראל בכל לב ונפש ובכל למודיו הרבים וטרדותיו במשמרותיו לא מש מאהל חכמת ישראל וחבר בה: בתיב אמונה בלשון אשכנזית… (ועוד ספרים באידיש)" (קורות חייו מספר כנסת ישראל של הרב שמואל יוסף פין).