רוח הקודש

מקורות

במקרא

תהלים

המקום היחיד במקרא בו מופיע המושג "רוח הקודש" במובן המוכר הוא בספר תהלים פרק נא פסוק יג:

"אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי".

בראשית

בספר בראשית מא, לח, מסופר שפרעה אומר על יוסף ש"רוח אלוהים בו":

"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ".

דניאל

כיוצא בזה אמר נבוכדנאצר מלך בבל על דניאל (דניאל ד, ה-ו):

"וְעַד אָחֳרֵין עַל קָדָמַי דָּנִיֵּאל דִּי שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר כְּשֻׁם אֱלָהִי וְדִי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בֵּהּ וְחֶלְמָא קָדָמוֹהִי אַמְרֵת. בֵּלְטְשַׁאצַּר רַב חַרְטֻמַיָּא דִּי אֲנָה יִדְעֵת דִּי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בָּךְ וְכָל רָז לָא אָנֵס לָךְ חֶזְוֵי חֶלְמִי דִי חֲזֵית וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר".

שמות

בספר שמות לא, ג, מסופר שה' מילא את בצלאל ב"רוח אלוהים", כשהכוונה היא שמילא אותו "בחכמה ובתבונה ובדעת":

"וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹוהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה".

במדבר

בספר במדבר יא, יז, מסופר שה' האציל מהרוח שהשרה על משה גם לשבעים הזקנים, ומשנחה עליהם הרוח הם התנבאו:

"וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ. וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה".

עוד בספר במדבר כד, ב, מסופר ששרתה על בלעם "רוח אלוהים" בטרם אמר את הברכה השלישית:

"וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹוהִים".

שופטים

בספר שופטים ג, י, כתוב ששרתה על עתניאל בן קנז "רוח ה'" כשהושיע את ישראל מיד מלך ארם:

"וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ ה' וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא לַמִּלְחָמָה וַיִּתֵּן ה' בְּיָדוֹ אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרָם וַתָּעָז יָדוֹ עַל כּוּשַׁן רִשְׁעָתָיִם".

תרגום יונתן שם

בתרגום יונתן שם תרגם "רוח נבואה", אולם יצוין ששאר המפרשים מסבירים שהכוונה לרוח גבורה מאת ה'.

"וּשׁרָת עֲלוֹהִי רוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם ה', וְדָן יָת יִשׂרָאֵל".

עוד בשופטים ו, לד, מסופר ש"רוח ה' לבשה את גדעון":

"וְרוּחַ ה' לָבְשָׁה אֶת גִּדְעוֹן וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר וַיִּזָּעֵק אֲבִיעֶזֶר אַחֲרָיו".

מלבי"ם

המלבי"ם שם מבאר שאותה רוח שלבשה את גדעון היא רוח גבורה להצלת העם, שהרמב"ם מונה אותה כאחת מדרגות רוח הקודש:

"ורוח ה'. הוא רוח גבורה כמ"ש המורה, המדרגה הראשונה מהנבואה שיחול רוח האלהים על איש אחד להציל גוי כולו".

שמואל

בספר שמואל א י, ו, מסופר ששמואל אומר לשאול שכאשר ייפרד ממנו לדרכו תצלח עליו "רוח ה'" ואז הוא יתנבא:

"וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ ה' וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר".

גם כאשר שאול מקבל את הידיעה על כך שבני עמון רוצים לקחת את אנשי יביש גלעד לעבדים, מתואר (שמואל א יא, ו-ז) שצלחה עליו "רוח אלוהים":

"וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים עַל שָׁאוּל כְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּחַר אַפּוֹ מְאֹד. וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ וַיְשַׁלַּח בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמֹר אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ וַיִּפֹּל פַּחַד ה' עַל הָעָם וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד".

וכן בהמשך שם (יט, כ; כג) מסופר שהיתה "רוח אלוהים" על שאול ושליחיו כשהלכו להביא את דוד מהרמה, והוא התנבא יחד עם "להקת נביאים" ושמואל. מכאן ניתן להבין ש'רוח אלוהים', שהיא למעשה 'רוח הקודש', היא אמצעי לקבלת הנבואה:

"וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים לָקַחַת אֶת דָּוִד וַיַּרְא אֶת לַהֲקַת הַנְּבִיאִים נִבְּאִים וּשְׁמוּאֵל עֹמֵד נִצָּב עֲלֵיהֶם, וַתְּהִי עַל מַלְאֲכֵי שָׁאוּל רוּחַ אֱלֹהִים וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם הֵמָּה. וַיֵּלֶךְ שָׁם אֶל נָיוֹת בָּרָמָה, וַתְּהִי עָלָיו גַּם הוּא רוּחַ אֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וַיִּתְנַבֵּא עַד בֹּאוֹ בְּנָיוֹת בָּרָמָה".

גם בעת משיחת דוד למלך על ידי שמואל, מצוין שצלחה עליו רוח ה' "מהיום ההוא ומעלה" (שמואל א טז, יג):

"וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו, וַתִּצְלַח רוּחַ ה' אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה. וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ הָרָמָתָה".

רד"ק

הרד"ק שם מבאר שרוח ה' כוללת גם רוח גבורה וגם רוח נבואה. ובדוד היתה רוח גבורה שעזרה לו לנצח את הארי והדב, ורוח נבואה לחבר את פרקי התהלים (ומכאן ניתן להסיק ש'רוח נבואה' אינה נבואה במובן הרגיל, כי דוד המלך אמר את ספר התהלים ברוח הקודש ולא בנבואה)

"ותצלח רוח ה' אל דוד – כתרגומו: "ושרת רוח נבואה מן קדם ה' על דוד", וכן "רוח ה' סרה מעם שאול" תרגומו: "רוח גבורה מן קדם ה' דהות עם שאול – עדת מיניה".

וזאת רוח הגבורה העירה את דוד להרוג את הארי והדוב והפלשתי, וכן רוח הקדש נולדה בו מהיום ההוא ומעלה, ואמר השירים והמזמורים ברוח הקדש שנולדה בו, כי בכלל רוח ה' – רוח הקדש ורוח גבורה".

בסוף ספר שמואל (שמואל ב כג, ב) דוד המלך מעיד ש"רוח ה' דיבר בי" והיוותה את ההשראה שהיתה לו לכתיבת שיריו:

"רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי".

רש"י

רש"י שם מבאר ש"רוח ה' דיבר בי" הכוונה "השרה בי רוח קדשו ונדבר בי", ומוסיף: "לפי שהרוח נכנס בו בקרב הנביא ומדבר בו:

"דבר בי – השרה בי רוח קדשו ונדבר בי, וכל לשון נבואה נופל בו לשון 'דבר', כמו: 'הרק אך במשה דבר', 'הלא גם בנו דבר', 'אדבר בו' (במדבר י"ב ב'). וטעמו של דבר, לפי שהרוח נכנס בו בקרב הנביא ומדבר בו".

מלכים

בספר מלכים א כב, כד, מוזכר המושג 'רוח ה" בהקשר ברור של נבואה, כאשר נביא השקר צדקיה בן כנענה טוען כלפי נביא האמת מיכיהו בן ימלה "אי זה עבר רוח ה' מאתי לדבר אותך?!":

"וַיִּגַּשׁ צִדְקִיָּהוּ בֶן כְּנַעֲנָה וַיַּכֶּה אֶת מִיכָיְהוּ עַל הַלֶּחִי, וַיֹּאמֶר: אֵי זֶה עָבַר רוּחַ ה' מֵאִתִּי לְדַבֵּר אוֹתָךְ?!'".

משנה

המושג "רוח הקודש" מופיע במשנה פעמיים, ושתיהן במסכת סוטה פרק ט. הפעם הראשונה במשנה ו, שם נאמר ש"רוח הקודש מבשרתן" לחכמי העיר והכהנים, שאם יקיימו את מצוות עגלה ערופה כמשפטה, אזי "הדם מתכפר להם". נראה ששם המושג "רוח הקודש" הוא מעין מה שמכונה בדרך כלל בש"ס 'בת קול':

סוטה ט, ו

"זקני אותה העיר רוחצין את ידיהן במים במקום עריפה של עגלה, ואומרים… והכהנים אומרים: 'כפר לעמך ישראל אשר פדית, ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל'. לא היו צריכים לומר 'ונכפר להם הדם', אלא רוח הקודש מבשרתן: אימתי שתעשו ככה – הדם מתכפר להם".

הפעם השנייה מוזכרת במשנה טו, שם מובאת המימרא המפורסמת של רבי פנחס בן יאיר, שבה נאמר בין השאר ש"חסידות מביאה לידי רוח הקודש, ורוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים":

סוטה ט, טו

"ר' פנחס בן יאיר אומר: זריזות מביאה לידי נקיות, ונקיות מביאה לידי טהרה… וחסידות מביאה לידי רוח הקדש, ורוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים, ותחיית המתים בא על ידי אליהו זכור לטוב אמן".

תלמוד בבלי

מסכת ברכות

במסכת ברכות י, א, מובא המדרש על הנביא ישעיהו וחזקיהו המלך, והמשא ומתן שהיה ביניהם אודות נבואתו של ישעיהו שחזקיהו עומד למות. לשאלת חזקיהו מדוע נגזר עליו כך, משיב ישעיהו ש"לא עסקת בפריה ורביה". חזקיה משיב לו ש"חזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו". מתוך כך למדנו שרוח הקודש מאפשרת לחזות את העתיד:

"אמר רב המנונא: מאי דכתיב: "מי כהחכם ומי יודע פשר דבר"? מי כהקדוש ברוך הוא שיודע לעשות פשרה בין שני צדיקים, בין חזקיהו לישעיהו… ויאמר אליו: כה אמר ה' (צבאות) צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו'. מאי "כי מת אתה ולא תחיה"? – מת אתה בעולם הזה, ולא תחיה לעולם הבא.

אמר ליה: מאי כולי האי? אמר ליה: משום דלא עסקת בפריה ורביה. אמר ליה: משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו. אמר ליה: בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא – לעביד".

מסכת יומא

במסכת יומא כא, ב, מובא שכבר בתחילת תקופת בית שני לא היתה רוח הקודש:

"אמר רב שמואל בר איניא: מאי דכתיב +חגי א+ וארצה בו ואכבד, וקרינן ואכבדה מאי שנא דמחוסר ה"א? אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים".

רש"י

רש"י שם מבאר ש"רוח הקודש לא היתה בנביאים משנת שתים לדריוש ואילך":

"ארון כפורת וכרובים – כוליה חדא מילתא, ושכינה לא שרתה בו, ורוח הקודש לא היתה בנביאים משנת שתים לדריוש ואילך".

עוד שם בדף ט, ב, "משמתו נביאים האחרונים, חגי, זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקודש מישראל, ועדיין היו משתמשין בבת קול":

"תניא: משמתו נביאים האחרונים – חגי, זכריה ומלאכי – נסתלקה רוח הקודש מישראל, ועדיין היו משתמשין בבת קול".

מסכת מגילה

במסכת מגילה ז, א, מובאים דברי התנאים המוכיחים באמצעות מספר ראיות שמגילת אסתר נאמרה ברוח הקודש. מההוכחות שהם מביאים לדבריהם עולה שרוח הקודש מאפשרת לדעת את הנסתר או את העתיד:

"תניא, רבי אליעזר אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר: ויאמר המן בלבו. רבי עקיבא אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר: ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל ראיה. רבי מאיר אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר: ויודע הדבר למרדכי. רבי יוסי בן דורמסקית אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר: ובבזה לא שלחו את ידם. אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא מלתא דעדיפא מכולהו, שנאמר: קימו וקבלו – קימו למעלה מה שקיבלו למטה.

אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא, לבר מדשמואל דלית ליה פירכא. דרבי אליעזר – סברא הוא, דלא הוה איניש דחשיב למלכא כוותיה, והאי כי קא מפיש טובא ואמר – אדעתיה דנפשיה קאמר. דרבי עקיבא – דלמא כרבי אלעזר, דאמר: מלמד שכל אחד ואחד נדמתה לו כאומתו. והא דרבי מאיר – דלמא כרבי חייא בר אבא, דאמר: בגתן ותרש שני טרשיים היו. והא דרבי יוסי בן דורמסקית – דלמא פריסתקי שדור. דשמואל ודאי לית ליה פירכא. אמר רבינא: היינו דאמרי אינשי: טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צני קרי. רב יוסף אמר, מהכא: וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים, רב נחמן בר יצחק אומר, מהכא: וזכרם לא יסוף מזרעם".

מסכת סוטה

במסכת סוטה מח, ב, מובאת ברייתא[1] שבה נאמר שמשעה שמתו הנביאים האחרונים – חגי, זכריה ומלאכי, "נסתלקה רוח הקודש מישראל", אך היו משתמשים ב'בת קול':

"ת"ר: משמתו חגי, זכריה ומלאכי – נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואף על פי כן היו משתמשים בבת קול, שפעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריא ביריחו, נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו ראוי לכך, נתנו עיניהם בהלל הזקן, וכשמת, הספידוהו: הי חסיד, הי עניו, תלמידו של עזרא.

ושוב פעם אחרת היו מסובין בעלייה ביבנה, נתנה להן בת קול מן השמים ואמרה להן: יש בכם אדם א' שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו זכאין לכך, נתנו עיניהם בשמואל הקטן, וכשמת, הספידוהו: הי עניו, הי חסיד, תלמידו של הלל; ואף הוא אמר בשעת מיתתו: שמעון וישמעאל לחרבא, וחברוהי לקטלא, ושאר עמא לביזא, ועקן סגיאין עתידין למיתי על עמא; ואף על ר' יהודה בן בבא בקשו לומר הי חסיד, הי עניו, אלא שנטרפה שעה, שאין מספידין על הרוגי מלכות".

תלמוד ירושלמי

מסכת סוכה

בתלמוד הירושלמי במסכת סוכה ה, א, מובא שבזכות שיונה בן אמיתי "נכנס לשמחת בית השואבה" זכה ש"שרת עליו רוח הקודש". "ללמדך שאין רוח הקדש שורה אלא על לב שמח":

"אמר רבי יונה: יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה, ונכנס לשמחת בית השואבה ושרת עליו רוח הקודש. ללמדך שאין רוח הקדש שורה אלא על לב שמח, מאי טעמא? – 'והיה כנגן המנגן, ותהי עליו רוח אלהים'".

מסכת סוטה

עוד בירושלמי מסכת סוטה ט, יג, מובא כפי שמוזכר בבבלי, שמאז שמתו חגי, זכריה ומלאכי, בטלה רוח הקודש, אך המשיכו להשתמש בבת קול. ונתנו מספר דוגמאות לכך:

"משמתו נביאים האחרונים – חגי, זכריה ומלאכי – פסקה מהן רוח הקודש. אף על פי כן משתמשין היו בבת קול. מעשה ששמע שמעון הצדיק בת קול יוצא מבית קודש הקדשים ואמר: 'נהרג גייס גוליקס ובטלו גזירותיו'. מעשה שיצאו נערים להלחם באנטוכיא, ושמע יוחנן כהן גדול בת קול יוצא מבית קודש הקדשים ואומרת: 'נצחו טלייא דאגחו קרבא באנטוכיא'. וכתבו אותה העת ונתנו בו זמן וכיוונו שבאותה שעה היתה.

מעשה שנכנסו זקנים אצל בית גדיא ביריחו ויצתה בת קול ואמרה להן: יש ביניכם אדם אחד ראוי לרוח הקודש, אלא שאין הדור כדיי. ונתנו עיניהן בהילל הזקן. וכשמת היו אומרים עליו: 'הוי עניו, חסיד, תלמידו של עזרא'. ושוב נכנסו זקנים לעליי' ביבנה, ויצאת בת קול ואמרה להן: 'יש ביניכם אחד ראוי לרוח הקודש, אלא שאין הדור כדיי'. ונתנו עיניהם בשמואל הקטן. ולמה נקרא שמו 'קטן'? לפי שהוא מקטין עצמו. ויש אומרים לפי שמעט היה קטן משמואל הרמתי, וכשמת היו אומרים עליו: הוי עניו, חסיד, תלמידו של הלל הזקן".

מסכת מכות

במסכת מכות ב, ו, מובאת המימרא שהוזכרה גם בבבלי ביומא והובאה לעיל, שבבית שני חסרו חמישה דברים שהיו בבית ראשון, ואחד מהם זה רוח הקודש[2]:

"ר' שמואל בשם ר' אחא: חמשה דברים חסר מקדש אחרון ממקדש ראשון, דכתיב: 'עלו ההר והבאתם עץ וגו" עד 'ואכבדה'. 'ואכבד' כתיב – חסר ה"א, אילו ה' דברים שחסר מקדש אחרון ממקדש ראשון. ואילו הן: אש, ארון, אורים ותומים, שמן המשחה ורוח הקודש".

מסכת סנהדרין

מדברי הגמ' במסכת סנהדרין י, ב, עולה גם כן שיש צד שרוח הקודש מקבילה לנבואה, ולכן אחז סבר ש"אם אין נביאים – אין רוח הקודש"[3]:

"כך אמר אחז… אם אין קטנים – אין גדולים; אם אין גדולים – אין חכמים; אם אין חכמים – אין נביאים; אם אין נביאים – אין רוח הקודש; אם אין רוח הקודש – אין בתי כניסיות ובתי מדרשות, כביכול אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו על ישראל".

מדרש רבה

גם במדרש במדבר רבה בהעלותך פרשה טו, מובא המדרש שהובא בבבלי ובירושלמי בשינוי קל[4]:

במדבר רבה בהעלותך פרשה טו

"ולפיכך כשחרב ביהמ"ק נגנזה המנורה, וזה אחד מחמשה דברים שנגנז: הארון והמנורה והאש ורוח הקדש והכרובים, וכשישוב הקדוש ברוך הוא ברחמיו ויבנה ביתו והיכלו – הוא מחזירן למקומן, לשמח את ירושלים, שנאמר: 'יששום מדבר וציה ותגל ערבה, פרוח תפרח ותגל'".

אברבנאל

האברבנאל על שמות כח, מבאר שבבית שני, שבו "לא היו שם כל שבטי ישראל", "לא היה מגיע לכהן גדול הרוח הקדש שהיה שורה עליו בזכות י"ב השבטים[5] בהיותם על אדמתם", ולכן לא היתה שאלה באורים ותומים בבית שני:

"והנה היו האורים והתומים כל ימי בית ראשון, כי היו הם עצמם אשר שם משה לפני בני ישראל. האמנם כשנגנז הארון, הכפרת והכרובים ולוחות הברית – נגנז ג"כ חשן המשפט עמהם, וכאשר חזרו לבית שני, עם היות שעשו בגדי הכהנים חשן ואפוד ושמו ד' טורי אבן בחשן, ופתחו עליהם שמות בני ישראל – הנה לא היה הכהן בכל זמן בית שני משיב באורים ובתומים, וזה לשתי סבות: האחת, מפני שלא היו שם כל שבטי ישראל, כי אם שבטי יהודה ובנימין בלבד, כי שאר השבטים כבר הגלם מלך אשור. ולכן לא היה מגיע לכ"ג הרוח הקדש שהיה שורה עליו בזכות י"ב השבטים בהיותם על אדמתם".

תוספתא

סוטה פרק יג

בתוספתא סוטה יג, ג, מובא גם כן שמשמתו נביאים אחרונים בטלה רוח הקודש, ומובא סיפור שבימי הלל הזקן יצאה בת קול ואמרה שראוי היה אחד מהם (והם פירשו שהכוונה להלל) לרוח הקודש, "אלא שאין דורו זכיי לכך":

"משמתו נביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, פסקה רוח הקודש מישראל. ואף על פי כן היו משמיעין להן על בת קול. מעשה שנתכנסו חכמים לעליית בית גוריה ביריחו, ויצתה בת קול ואמרה להן: יש כן אדם ביניכם שראוי לרוח הקדש, אלא שאין דורו זכיי לכך. נתנו עיניהם בהלל הזקן, וכשמת אמרו עליו: הא עניו הא חסיד תלמידו של עזרא".

סוטה פרק יב

עוד מובא בתוספתא סוטה יב, ה, ש"עד שלא נגנז אליהו, היתה רוח הקדש מרובה בישראל". ומשמת, נסתלקה מתלמידיו רוח הקודש:

"עד שלא נגנז אליהו היתה רוח הקדש מרובה בישראל, שנאמר: 'ויאמר אליהו אל אלישע: שב נא פה, כי ה' שלחני בית אל'. מהו אומר? – ויצאו בני הנביאים אשר בבית אל וגומ' כי ה' שלחני יריחו…

ומניין שנסתלקה מהן רוח הקדש? שנאמר: 'ויאמרו אליו: הנא נא יש את עבדך חמשה אנשים בני חיל וגו", איפשר לבני אדם אמש הוא אומר: 'הידעת כי היום ה' לקח את אדוניך', ועכשיו אומר: 'ילכו ויבקשו את אדוניך'?! אלא מגיד שנסתלקה מהן רוח הקודש".

פסחים

בתוספתא על פסחים ב, טו, מסופר שלרבן גמליאל היתה רוח הקודש, והוא ידע את שמו של נוכרי שלא פגש מעולם:

"מעשה ברבן גמליאל שהיה מהלך מעכו לכזיב, מצא גלוסקין אחד בדרך, אמר לעבדו טבי: 'טול את הגלוסקין'. ראה גוי אחד, אמר לו: 'מבגאי, טול גלוסקין זה'. רץ אחריו ר' לעיי, אמר לו: 'מה טובך?', אמר לו: 'מעיירות הללו של בורגנין אני', אמר לו: 'מה שמך?', אמר לו: 'מבגאי', אמר לו: 'מכירך רבן גמליאל מימיו?', אמר לו: 'לאו'. מיכן למדנו שכיון רבן גמליאל ברוח הקדש".

אבות דרבי נתן

ב'אבות דרבי נתן' נוסחא א פרק לד, מובא שישנם עשרה שמות לרוח הקודש, שכמה מהם הם למעשה כינויים לנבואה (או סוגים של נבואות), כך ששוב רואים ש'רוח הקודש' הוא שם כולל לדרגות שונות של נבואה ואולי גם של השראה רוחנית שנמוכה מנבואה:

'אבות דרבי נתן' נוסחא א פרק לד

"עשרה שמות נקרא רוח הקודש אלו הן. משל. מליצה. חידה. דיבור. אמירה. תפארת. ציווי. משא. נבואה. חזיון".

שיר השירים רבה

כיוצא בזה מובא במדרש שיר השירים רבה פרשה ג:

"בעשר לשונות נקראת הנבואה: חזון, נבואה, הטפה, דבור, אמירה, צווי, משא, משל, מליצה חידה".

תנא דבי אליהו

ב'תנא דבי אליהו', אליהו רבה (איש שלום) פרשה י, מובא שגם נוכרים, ואפילו עבדים ושפחות, יכולים לזכות לרוח הקודש, שכן "הכל לפי מעשה שעושה – כך רוח הקודש שורה עליו":

"ודבורה אשה נביאה וגו' (שופטים ד' ד'), וכי מה טיבה של דבורה שהיא שפטה את ישראל ומתנבאת עליהם, הלא פנחס בן אלעזר עומד! מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ: בין גוי ובין ישראל בין איש ובין אשה בין עבד בין שפחה: הכל לפי מעשה שעושה – כך רוח הקודש שורה עליו".

ילקוט שמעוני

ומדרש זה הובא גם בילקוט שמעוני שופטים רמז מב:

"ודבורה אשה נביאה. מה טיבה של דבורה שנתנבאת על ישראל ושפטה אותם? והלא פינחס בן אלעזר עומד! – מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ: בין גוי בין ישראל, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשיו של אדם – רוח הקדש שורה עליו".

השאלה באורים ותומים נעשתה בעזרת רוח הקודש

בבלי יומא

בגמ' ביומא עג, ב, מבואר שהשאלה באורים ותומים נעשתה באמצעות רוח הקודש, ולכן "כל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ושכינה שורה עליו – אין שואלין בו":

"כל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ושכינה שורה עליו – אין שואלין בו, שהרי שאל צדוק ועלתה לו, אביתר ולא עלתה לו, שנאמר: ויעל אביתר עד תם כל העם וגו'".

רמב"ם

וכן כתב הרמב"ם בהלכות כלי המקדש י, י, ובאר שמשום כך לא היו שואלים באורים ותומים בבית שני, "מפני שלא היתה שם רוח הקודש":

"עשו בבית שני אורים ותומים כדי להשלים שמנה בגדים, ואף על פי שלא היו נשאלין בהן. ומפני מה לא היו שואלין בהן? מפני שלא היתה שם רוח הקודש, וכל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ואין שכינה שורה עליו – אין נשאלין בו".

רק כתבים שנאמרו ברוח הקודש נחשבים 'כתבי הקודש' וגזרו על מגעם טומאה

בבלי מגילה

בגמ' מגילה ז, א, מבואר שישנה מחלוקת תנאים לגבי מגילת קהלת ושיר השירים, אם הן מטמאות את הידיים. והמחלוקת היא האם נאמרו ברוח הקודש או לא, שכן רק ספר שנכתב ברוח הקודש נחשב לקדוש וגזרו על מגעו טומאה כדי שלא ישימו אותו לצד פירות תרומה שהעכברים האוכלים אותם עלולים לפגוע בו:

"אמר רב יהודה אמר שמואל: אסתר אינה מטמאה את הידים. למימרא דסבר שמואל 'אסתר לאו ברוח הקודש נאמרה'? והאמר שמואל: אסתר ברוח הקודש נאמרה! – נאמרה לקרות ולא נאמרה ליכתוב. מיתיבי: רבי מאיר אומר: קהלת אינו מטמא את הידים, ומחלוקת בשיר השירים. רבי יוסי אומר: שיר השירים מטמא את הידים, ומחלוקת בקהלת. רבי שמעון אומר: קהלת מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, אבל רות ושיר השירים ואסתר – מטמאין את הידים! הוא דאמר כרבי יהושע. תניא, רבי שמעון בן מנסיא אומר: קהלת אינו מטמא את הידים, מפני שחכמתו של שלמה היא. אמרו לו: וכי זו בלבד אמר? והלא כבר נאמר: 'וידבר שלשת אלפים משל', ואומר: 'אל תוסף על דבריו'. מאי ואומר? וכי תימא: מימר – טובא אמר, דאי בעי – איכתיב, ודאי בעי לא איכתיב. תא שמע אל תוסף על דבריו".

רוח הקודש אצל תנאים, אמוראים וראשונים

רבן גמליאל

בבלי עירובין

כמובא לעיל, במסכת עירובין סד, ב, מסופר שרוח הקודש שרתה על רבן גמליאל:

"מעשה ברבן גמליאל שהיה רוכב על החמור, והיה מהלך מעכו לכזיב, והיה רבי אילעאי מהלך אחריו. מצא גלוסקין בדרך, אמר לו: אילעאי, טול גלוסקין מן הדרך. מצא נכרי אחד, אמר לו: מבגאי, טול גלוסקין הללו מאילעאי! ניטפל לו רבי אילעאי, אמר לו: מהיכן אתה? אמר לו: מעיירות של בורגנין, ומה שמך? – מבגאי שמני. – כלום היכירך רבן גמליאל מעולם? – אמר לו: לאו. באותה שעה למדנו שכוון רבן גמליאל ברוח הקודש".

תוספתא פסחים

כיוצא בזה מובא בתוספתא פסחים ב, טו:

"מעשה ברבן גמליאל שהיה מהלך מעכו לכזיב, מצא גלוסקין אחד בדרך… אמר לו: 'מכירך רבן גמליאל מימיו?', אמר לו: 'לאו'. מיכן למדנו שכיון רבן גמליאל ברוח הקדש".

רוח הקודש אצל הראשונים

ראב"ד

הראב"ד בהשגות על הלכות לולב ח, ה, כותב "כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו מכמה שנים, והעלינו… ומקום הניחו לי מן השמים":

"אמר אברהם: כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו מכמה שנים, והעלינו שהוא פסול כסתם משנתינו. ודברי ר' טרפון שאמר: אפילו שלשתן קטומים – כשרין, ענין אחר הוא, ולא שנקטם ראשו. והכל ברור בחבורנו, ומקום הניחו לי מן השמים".

הסבר החת"ם סופר

בשו"ת חתם סופר חלק או"ח רח, באר לגבי דברי הראב"ד הללו ש"אין רוצה לומר רוח הקודש כמו שהיה לדוד ע"ה וחביריו, אבל היינו רוח ה' על עוסקי תורה לשמה… הקדוש ברוך הוא בחסדו יהיב חכמתא לחכימא לפי שעה":

"מ"ש רמכ"ת בדף ב' ואיזה דפים מענין חכמה ונבואה ועתניאל בן קנז שהחזיר בפלפולו, ומ"ש בגליון דף ג' ונראה לו לדוחק הוא האמת. והיטב אשר דיבר מעלתו, כי מה שכתב הראב"ד בהלכות לולב: 'כבר הופיע רוה"ק בבית מדרשינו', וכיוצא בזה כמה פעמים, אין רוצה לומר רוח הקודש כמו שהיה לדוד ע"ה וחביריו; אבל היינו רוח ה' על עוסקי תורה לשמה, אשר זוכים לכוון האמת אפילו אם לפי טבע חכמתם ושכלם לא ישיגו ידיהם תושיה כזו, מ"מ הקדוש ברוך הוא בחסדו יהיב חכמתא לחכימא לפי שעה".

הגדרת רוח הקודש

הראב"ד הראשון (רוח הקודש מקבילה ל"שכל הפועל" בפילוסופיה)

בספר האמונה הרמה לראב"ד הראשון, מאמר ב עיקר ד, כותב שמה שנקרא בפי הנביאים "רוח הקודש" הוא מה שיקראוהו הפילוסופים "השכל הפועל":

"וכן זה הדבר אשר יקראוהו הפילוסופים 'השכל הפועל', הוא אשר יקראהו אנשי דת הערב 'הרוח הנאמן', ו'הרוח הקודש'. וקודם לאלה כולם קראוהו הנביאים 'רוח הקודש', ואמר הכתוב: "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם" [איוב לב ח]. ירצה באמרו "רוח היא באנוש" – השכל האנושי, ו"נשמת שדי תבינם" – רוח הקדש. ובכתוב מהדומים לאלו רבים יבחנהו מי שירצה".

רמב"ן

על ספר במדבר

הרמב"ן על במדבר פרק כג, ד, מבאר שלבלעם היתה התגלות שהיא "כמקרים אשר יקרו לאנשי רוח הקודש בהתבודדם", שאז "חלף רוח על פניו, תסמר שערת בשרו… והוא נופל על פניו ארצה" (תיאור שמזכיר קצת קבלת נבואה):

"וטעם 'ויקר אלהים וגו' ויאמר אליו' – כי כאשר קרה לבלעם כמקרים אשר יקרו לאנשי רוח הקודש בהתבודדם, שחלף רוח על פניו, תסמר שערת בשרו, פחד קראתהו ורעדה, ורוב עצמותיו הפחיד, והודו נהפך עליו למשחית, והוא נופל על פניו ארצה – אז אמר: 'את שבעת המזבחות ערכתי', והוא דרך תפלה, כאשר פירשתי (פסוק א). והשם לא שמע אליו על כוונתו, ואמר לו: 'כה תדבר'".

חידושים על בבא בתרא (בעלי רוה"ק "יודעים האמת ברוח הקדש שבקרבם")

עוד כתב הרמב"ן בחידושיו על בבא בתרא יב, א, שפירוש דברי הגמ' שמשחרב בית המקדש ניטלה הנבואה מן הנביאים אך לא מן החכמים, הכוונה – "אף על פי שנטלה נבואת הנביאים, שהוא המראה והחזון, נבואת החכמים – שהיא בדרך החכמה – לא נטלה, אלא יודעים האמת ברוח הקדש שבקרבם":

"הא דאמרינן: 'מיום שחרב בית המקדש, אף על פי שנטלה נבואה מן הנביאים – מן החכמים לא נטלה. פרש"י ז"ל: אף על פי שנטלה מן הנביאים שאינן חכמים. ויש להשיב בה, דהא אמרי' במסכת נדרים (ל"ח א'): אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר. ויש שהשיבו שאין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בלא הפסק אלא על חכם, אבל נביא של שליחות, כגון נבואת יונה בן אמיתי בשליחות נינוה, שהוא לפי שעה – משרה הוא שכינתו אף על החסידים שאינם חכמים. דאמרי' התם: 'מנא לן? – ממשה', ואלו משה לא פסק ממנו נבואתו. וזהו לשון משרה. ואף על גב דמייתי נמי עשיר מיונה, נביא בלא הפסק היה, ולא נשתלח אלא לנינוה.

ואין דעתי נוחה, אלא הכי קאמר: אף על פי שנטלה נבואת הנביאים, שהוא המראה והחזון, נבואת החכמים – שהיא בדרך החכמה – לא נטלה, אלא יודעים האמת ברוח הקדש שבקרבם".

תורת האדם

בספר תורת האדם שער הגמול, כותב הרמב"ן:

"ובגמרא בפרק אין בערכין (י"ג ב') אמרו: למימרא דנבל לחוד וכנור לחוד, דלא כר' יהודה? דתניא: ר' יהודה אומר – כנור של מקדש של שבע נימין היה, שנאמר: 'שובע שמחות את פניך'. אל תקרי: 'שובע' אלא 'שבע'. של ימות המשיח שמונה, שנאמר: 'למנצח על השמינית' – על נימא שמינית… ופירוש הענין הזה, כי ענין הכנור וכלי הזמר במקדש רמז להשגת המחשבה, שהיא נתלית ברוח, ואין בגשמיות דק כמוסיקא, כענין שאמרו: "קול ודבר ורוח – וזהו רוח הקדש".

והנה בעולם הזה ישיגו החכמים ברוח הקדש שבע ספירות וידבק אורן במשכן ובמקדש, ונרמזות בשבע הנרות של מנורה ובקצת הקרבנות, גם בלעם אמר את שבעת המזבחות ערכתי הזכיר אותן בה"א הידיעה, לפיכך נרמזו בכנור שבע כלי הקול בעוה"ז, ולימות המשיח תושג ספירה שמינית וירמזו אותה, ולעולם הבא תהיה ההשגה שלימה לעשר ספירות וירמוזו אותן, וזה ענין מופלא ונכבד ומכל פנים נלמד בפי' העוה"ב שהוא עולם שיש בו גוף ומקדש וכליו, ואינו עולם הנשמות שכל אדם בו בחלק הראוי לו אחרי מיתתו מיד.

רמב"ם

היד החזקה

הרמב"ם בהלכות יסודי התורה ז, א, כותב שאדם שהוא "חכם גדול בחכמה", ומתגבר תמיד על יצרו, "ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג, והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם…" אזי "מיד רוח הקודש שורה עליו", ואז "תתערב נפשו במעלת המלאכים… ויהפך לאיש אחר". כלומר הבסיס לנבואה הוא שרוח הקודש שורה עליו:

"מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם, ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד. והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד, אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו – שלם בגופו כשיכנס לפרדס, וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים, ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג, והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן, והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות, ומסתכל בחכמתו של הקדוש ברוך הוא כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו – מיד רוח הקודש שורה עליו, ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים 'אישים', ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה, אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים, כמו שנאמר בשאול: 'והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר'".

ספר העיקרים

ספר העיקרים מאמר ג פרק י

"… ואולם כבר אפשר כי אחר אלו ההשגות יפתח אל האדם שער אחר ומדרגה לא ישער אותה האדם, כי כמו שמי שלא ראה מאורות מימיו אם יסופר לו ענין המאורות והמראים לא יוכל לשער בהם כלל ולא יבין חלופי הגוונים, כמו שלא ישער הסריס ענין תענוג המשגל, כן אפשר שאף על פי שלא ימצא לאדם מצד דרך ומנהג הטבע מדרגה יותר גדולה כבר יצוייר אצל השכל, והחוש יעיד על זה, שאחר אלו הד' מדרגות יפתח לאיש מה שער אחר שלא ישער בו האדם מצד טבעו, וידבר בדברי חכמה או בדברי שיר ושבח להשם יתברך בלשון צח ומהיר שלא היה מדרכו לדבר או לידע זה, ויתמה כל השומע אותו מעניני ידיעתו וסדור דבריו, והוא עצמו לא ידע מהיכן בא לו הכח ההוא, כמו שהנער ילמוד הדבור ולא ידע מהיכן יבא לו הכח ההוא, ואמנם כבר יתפרסם ויוכר לכל יתרון מדרגתו בזה, וההמדרגה הזאת תקרא רוח הקודש".

כוזרי

מאמר ה, יב

"והניח החלק הרביעי, ר"ל המבחרי, כי אין אדם שיש לו דעת בוחר במות, ואף על פי ששאול המית את עצמו, לא מבחרו המות אך לדחות התעוללות האויב בו. וכמו החלקים האלה בדבור, כי דבור הנביאים בעת שלובשת אותם רוח הקודש בכל דבריהם מכוון מן הענין האלהי, ואין לנביא דבר בבחירה מדבריו.

רבי חיים ויטאל

שערי קדושה

בספר שערי קדושה חלק שלישי שער שביעי, מעיד רבי חיים ויטאל ש"באזנינו שמענו ראינו יחידי סגולה, השיגו למדרגת רוח הקודש בזמננו זה, והיו מגידים עתידות, ומהם בעלי חכמה לא נתגלית בדורות שקדמו אלינו".

אחר כך מבאר מהרח"ו מהי הדרך להשגת רוח הקודש. וכותב שצריך לעשות תשובה על חטאיו ופרישות מתענוגות ועיסוק מתמיד בתורה וקימת חצות וכו' וכו', "ועל ידי כן אפשר שיזכה לרוח הקודש באחד מאלו האופנים שנאמר":

"אחר שהזהרנו את האדם בשער שקדם מכל דרכי ההשגה, כנזכר לעיל, אל יתיאש האדם. כי הנה בפסוק "ודבורה אשה נביאה", תנא דבי אליהו: מעיד אני עלי שמים וארץ, בין איש בין אשה, בין גוי בין ישראל, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשיו – רוח הקודש שורה עליו.

והנה באזנינו שמענו ראינו יחידי סגולה, השיגו למדרגת רוח הקודש בזמננו זה, והיו מגידים עתידות, ומהם בעלי חכמה לא נתגלית בדורות שקדמו אלינו. וכדי שלא להרפות ידי הבאים אל הקודש להתקדש, אבאר איזה ענינים ואפתח כמלוא פי מחט סדקית, וה' הטוב לא ימנע טוב להולכים בתמים. ותחלה נבאר כמה דברים בעניני ההשגה, ובשער השמיני אכתוב סדר ההנהגה בהם בעזרת ה' יתברך.

הנה הדרך המובחר שבכולם הוא מה שכתבנו בשם תנא דבי אליהו ז"ל, והיא הדרך שנהגו בה החסידים הפרושים הקדמונים, והוא לשוב בתשובה עצומה מכל אשר קלקל, אחר כן ישלים נפשו בקיום מצות עשה, ובכוונת תפילותיו בתכלית, ובעסק התורה לשמה בזריזות, כשור לעול, עד יותש כוחו, ובמיעוט תענוגים ואכילה ושתיה, ובקימה בחצות לילה או פחות מעט, ובהרחקת כל המדות המגונות, ובפרישות מכל אדם, אפילו בעניני שיחה בטלה, ואחר כך יטהר גופו בטבילה תמיד, ואחר כך יתבודד לעתים ויחשוב ביראת ה' וישים ההויה לנגד עיניו תמיד, ויזהר להיותו מחשבתו פנויה מכל הבלי העולם הזה, וידבק באהבתו יתברך בחשק גדול, ועל ידי כן אפשר שיזכה לרוח הקודש באחד מאלו האופנים שנאמר".

שער רוח הקודש

ד"ה 'גם מדת העצבות':

"גם מדת העצבות בעצמה היא מדה מגונה מאד, ובפרט הרוצה להשיג חכמה ורוח הקדש, ואין דבר גורם מניעת ההשגה אפילו אם יהיה ראוי אליה כמו שיש בו מדה של העצבות. והעד בזה מש"ה וְעַתָּה קָחוּ לִי מְנַגַן וְהָיָה כְּנַגֵן הַמְנַגֶן (מלכים ב' ג', ט"ו) וכמה ראיות אחרות. גם מדת הכעס מלבד מה\ שמונעת ההשגה לגמרי וכמו שמצינו על פסוק וַיִּקְצף (משה) עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר (ויקרא י', ט"ז) וארז"ל כל הכועס אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו וכו' האמנם יותר רעה יש לו מדבר הנז' כמו שנבאר. והנה מורי ז"ל היה מקפיד בענין הכעס יותר מכל שאר העבירות אפילו כשהוא כועס בשביל מצוה וכענין משה כנז"ל, והיה נותן טעם לזה ואומר, כי הלא כל שאר העבירות אינן פוגמין אלא כל עבירה ועבירה פוגמת אבר אחד. אבל מדת הכעס פוגמת כל הנשמה כולה ומחליף אותה לגמרי…

גם יתרחק מן שיחה בטילה אעפ"י שאינה חמורה כמו המדות החמש הנז'. ולא יקפיד אפילו עם בני ביתו. גם שמירת שבת בכל הפרטים, במעשה ובדבור מועיל מאד אל ההשגה. גם כניסת בית הכנסת, וישיבתו שם בתכלית ברעדה במורא והכונה הידועה, היא תועלת גדול' להשראת רוח הקדש. גם א"ל מורי ז"ל, כי עיקר השגת האדם אל רוח הקדש תלויה ע"י כונת האדם וזהירות בכל ברכת הנהנין, לפי שעל ידן מתבטל כח אותן הקליפות הנאחזות במאכלים החומריים ומתדבקים בהם באדם האוכל אותם. וע"י הברכות שעליהם הנאמרות בכונה, הוא מסיר מהם הקליפות ההם ומזכך החומר שלוש) ונעשה זך ומוכן לקבל קדושה, והזהירני מאד בזה. גם צריך לקום אחר חצות לילה ולומר מזמור 'הללויה אודה ה' בכל לבב'…"

יערות דבש

יערות דבש ח"ב דרוש ז

"זהו מה שנראה לכאורה, אבל ביותר יש להבין מה ענין זה ממנה היה מתחיל ובה היה מסיים, ונראה כי שבעה נרות הם שבעה חכמות, כי ידוע כי חכמה היא מכונה בשם נר, חכמת אדם תאיר פניו, ושבעה נרות הם חכמת חיצונים, ונר מערבי היא חכמת תורתינו הקדושה, שכינה במערב, וכל החכמות משתלשלות מתורתינו, ומשם מקורם ושמה ישובו, כי כולם הם נערות המשרתות את המלכה, כמ"ש הרמב"ם (אגרות הרמב"ם פאר הדור סמ"א) שהם לרקחות ולטבחות, וכולם צריכים לתורתינו, כאשר הארכתי בזה וחברתי ספר מיוחד, ועל זה אדני הספר הטבעו, כי כל החכמות הם פרפראות וצורך לתורתינו, כאשר חכמת גימטריא שהיא חכמת המדידה ונכלל בה חכמת המספר ותשבורת ואלגעברא, צריך מאוד למדידת עגלה ערופה ומדידת ערי לוים ומקלט ותחומי ערים…

אך תדע כי כל החכמות בנויות על הקדמות, מושכלות ראשונות יולידו שניות, ושניות שלישיות וכן תמיד, והמושכלות ראשונות בנויות על החושים, ולכך יקרה בהן טעות, כי אבות חטאו בנים אינם, הרצון, כי החושים יטעו כאשר יקרה לחוש פתאום קול תוף באזניו, ובאמת אין קול ואין קשב, וכן בעינים לפעמים יראה קרוב והוא רחוק, שחור והוא לבן, ולכן אף התולדות טעות, וזהו הכל מה שמושג על ידי מחקרו, שכל המושג על ידי מופתים והקשים שכליים, לזה צריך הקדמות, כאשר רמז בזה כמה פעמים בצחות לשונו בעל ספר חובת הלבבות.

אבל מה שמושג ע"י רוח הקודש אין צריך הקדמה ומושכל ראשון והצעה וסדר לימוד, רק מושג מעצמו, ולכך לא יפול בו הטעות. דרך משל, מי שלא ראה ספינה בלב ימים, הוא חוקר בשכלו להיות מושכל כי ישנם איי הים, ואנשים אשר בקרבם באו לשאר ארצות, וא"כ ישכיל מאין באו, ועל כרחך ישפוט בשכל שיש דבר שיכול לשוט בו בים ויעברו בו אנשים, אחר כך צריך לשפוט בשכל כיצד יעברו וכיצד יהיה אופן עשיית הספינה לבל תטבע בגלי הים וכדומה.

אמנם האיש אשר עבר בים וראה ספינה א"צ לשום הקדמה וחקירה, וכן הדבר המושג ברוח הקדש רואה הדבר, מה צריך לחקירה ומושכלות ראשונות. אבל אמרו שאין רוה"ק שורה אלא על מי שכבר קנה חכמה ומושכלות בחכמות ובחקירות, והשחיז שכלו במשחזת השכלים, ועשה לשכלו הבנה טבעית לחול עליה שכל הקודש ורוח אלוה, ולכך אמרו [שבת צב ע"א]: אין שכינה שורה אלא על חכם וכו', כדכתיב: 'יהיב חכמה לחכימין'. וזהו הכל מרומז במנורה ונרות, כי כבר אמרנו כי נרות מנורה מורה על חכמות חיצוניות, ונר מערבי על חכמת התורה, וכולן צריכות הקדמות לקנין החכמות ומושכלות ראשונות כנ"ל, ולכן צריך ליתן בו שמן, שהוא כמו מושכל ראשון והבנה לקנין החכמות, וכן אפילו על נר מערבי צריך שמן כמדת חברותיה, כי גם בתורה צריך מתחילה הבנה טבעית במושכלות, וכל החכמות אליה ישובו להשלים אותה, ולכך בה היה מסיים כמ"ש, אבל כאשר כבר היה לתורה הבנה טבעית במושכלות וחכמות כראוי, והוא שמן כמדת חברתה, חל עליה רוח הקדש ושפעת שכל הקודש להאיר חשכים בלי הבנה ומושכלות כלל, ואין צריך למופת וחקירה כלל, כי רוה"ק נוססה, ואין צריך להבנה ומושכל עוד.

ולכך כאשר כלה השמן בכל הנרות, ולא הספיקו הבנה טבעית ומושכלות ראשונות להשיג עוד, וקצרה יד המושכלת להשיגו, היה נר מערבי דולק מעצמו בלי שמן, והוא רוח שמים ממעל המאיר דבר בלי שמן, ומה שקצרה יד המושכל להשיגו, השיג בעל רוח הקודש, וזהו ענין נר מערבי שהיה דולק כל היום בלי שמן כלל, ובלי הבנה קדימה וטבעית כלל.

ולכן השיגו בעלי רוח הקודש יותר מה שנלאו חכמי מחקר להשיגו ולמצוא לו מופת, כי רוה"ק למעלה ממושכל, ולכך היה דולק כל היום בלי שמן כלל.

וזהו מאמרם האמיתי: 'עדות לישראל ששכינה שורה בישראל', כי זהו מורה על רוח הקדש, וזהו תכלית ענין נר מערבי. ולכך עדות ששכינה שורה וחל עליהם רוח הקודש להאיר להם חשכת השכל, ומה מתקו ונעמו דבריהם, ברוך שבחר בם ובדבריהם…".

שם משמואל

בספר 'שם משמואל' על שמות פרשת תצוה וזכור שנת תרעג, כתב שאדם שיש לו רוח הקודש "צופה ומביט כאלו היה עומד לפניו, ואין הגשם מפסיק".

פרשת תצוה וזכור שנת תרעג

"אך יש לפרש דהנה אור שנברא ביום הראשון, שאדם מביט בו מסוף העולם עד סופו, אין הפירוש כפשוטו, שהיה אור רב מאד וע"כ היו יכולין להביט בו בתכלית הרוחק, דהא תינח אם היתה הארץ שטחית, אבל הארץ היא כדורית, וא"כ חלקי הארץ וגבשושיתה מפסיקים. אך יובן עפ"י ברייתא דמלאכת המשכן הובאה בתוס' (שבת כ"ב ב) הי' מסתכל בטפיח ויודע מה בתוכו, בחבית ויודע מה בתוכה. והנה ראי' זו איננה ראי' גשמית, כי הגשם חוצץ ומפסיק בפני הגשם, אלא ע"כ היא ראי' רוחנית, וכעין הרואה ברוח הקודש, שצופה ומביט כאלו היה עומד לפניו ואין הגשם מפסיק וחוצץ בפני הרוחני. והנה שורש אור זה היא בהתדבק העלול בעילה בדביקות עצומה, וכמ"ש הרמב"ם בפרקי הצלחה לתלמידו אז תראה ותשמע מה שאין בו ספק, וזהו כח שניתן בנבראים שיהי' בידם להתדבק בדביקות עצומה כזו".

שם משמואל ויקרא פרשת אמור תרעד

"ומעתה נבוא לטעם אזהרת טומאת מת לכהנים, דהנה כבר אמרנו שטומאה מלשון טמטום הלב והמוח, וכמו שאמרו ז"ל (יומא ל"ט ב): 'ונטמתם בם' – אל תקרי 'ונטמאתם' אלא 'ונטמטם'. ויש לי עתה להוסיף דברים, דהנה הרח"ו (בשער הקדושה) כתב שבזה"ז שאין לנו אפר פרה אי אפשר לאדם להגיע לנבואה והוא מעכב גדול אף להשגת רוח הקודש".

שם משמואל במדבר פרשת בהעלותך תרעד

"ולפי האמור יובן נמי הא דהזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם. שהיא לעומת שתי שלימויות אלה מוח ולב, עפ"י מה שהגדנו שטומאת המת גורמת טמטום השכל, ע"כ הוצרכו למי חטאת להשלמת השכל, וכמו שאיתא ברח"ו שמפני שאין לנו עתה אפר פרה לכן אין רוח הקודש כ"כ מצוי'"

שם משמואל שמות פרשת ויקהל תרעז

"ולעומת חלק העליון שיצא ממנו נשתאבו בו כחות הטומאה שהם להיפוך מחלק העליון שיצא ממנו, כי הנפש של ישראל טהורה היא, וממקום עוז וחדוה ונהירו דאנפין ומקור החיים מוצאה, נשתאב בו דבר שהוא להיפוך דהיינו כחות הטומאה, וטומאה היא לשון טמטום כמו שדייקנו כבר מש"ס יומא (לט א) עבירה מטמטמת לבו של אדם שנא' ונטמתם בם אל תקרי ונטמאתם בם אלא ונטמטם בם ומפלת על האדם טמטום הלב ומרה שחורה וחשוכין דאנפין והעדר חיות, וכמהות כחות הטומאה שנתהוו מחמת הפירוד גורמת נמי באיש הנוגע או הבא אל האוהל פירוד והפסק מהיות נמשך החלק התחתון אחר העליון, ומזה בא העדר חיות הקדושה ונפילה ומרה שחורה, ואף שאין אנו מרגישין כ"כ, הלא אנחנו מעודנו טמאי מתים ואנו דומים לאיש הנולד במרתף חשוך ולא ראה מאורות מימיו שנדמה לו שאין למעלה מחושך הזה, כך אין אנו מרגישין הפרש החיות ונהירו דאנפין שהוא באיש הטהור מטומאת מת, שנעדר מאיש הטמא בטומאת מת כמו אנחנו כולנו היום. ובזה יובן מ"ש הרח"ו בשער הקדושה שהעדר אפר הפרה גורם לנו העדר הנבואה וסילוק רוח הקודש, על היפוך (תהלים נ"א) ורוח נדיבה תסמכני, שאין רוה"ק שורה אלא מתוך שמחה"

חזון איש

'ארחות איש' ג, ג, לא

"אבל רוח הקודש היא יגיעת העיון ברב עמל ובמשנה מרץ, עד שמתוסף בו דעת ותבונה בלתי טבעי".

התייחסויות נוספות

בבלי עבודה זרה

במסכת עבודה זרה כ, ב, מובאת הברייתא המפורסמת שהיא הבסיס לספר 'מסילת ישרים', ובה נאמר שהמידות של זהירות, זריזות, נקיות וכו' מביאות לידי רוח הקודש:

"א"ר פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי (חסידות, חסידות) [מסורת הש"ס: קדושה, קדושה] מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי (קדושה, קדושה) [מסורת הש"ס: חסידות, חסידות] מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים".

ירושלמי סוכה

בתלמוד הירושלמי סוכה ה, א, מובא שיונה בן אמיתי זכה לרוח הקודש מתוך שמחת בית השואבה בה השתתף, "ללמדך שאין רוח הקדש שורה אלא על לב שמח":

"א"ר יונה: יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה, ונכנס לשמחת בית השואבה, ושרת עליו רוח הקודש. ללמדך שאין רוח הקדש שורה אלא על לב שמח. מאי טעמא? והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלוהים".

ר' צדוק

ר' צדוק הכהן מלובלין – ישראל קדושים אות ו

"ו) והנה כפי נוסחתינו בעבודה זרה, הקדושה הוא המדריגה העשירית מההתחלה, דשם שמתחיל בתורה שהוא התרעא לדרתא דיראה כמו שאמרו ביומא (ע"ב ב) עיין שם ברש"י. והתחלת הכניסה בהשער לה' אשר צדיקים יבואו בו, הוא על ידי התורה שצריך מיד בילדות. קטן היודע לדבר אביו לומדו תורה כמו שאמרו בסוכה (מ"ב א) שצריך להכניסו מיד בהשער לה' מיד שנפתח פיו לדבר שהוא השער של קומת האדם. דכל עמל אדם לפיהו שהוא התחלת הקומה. כידוע דכל קומה שלימה יש בה עשר מדריגות וההתחלה מתתא מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. שזהו שורש כנסת ישראל כמו שנאמר (תהלים קמ"ז, כ') לא עשה כן לכל גוי, ובחגיגה (י"ג א) נפקא ליה מזה דאין מוסרין דברי תורה לגוי ועיין שם בתוספות נדחקו בזה:

ולדעתי פשוט דדייק מוסרין ולא מלמדין, ורצה לומר מוסרין על דרך שאמרו בריש אבות, ומסרה ליהושע. כי משבא משה והורידה לארץ הרי היא מסורה לחכמי ישראל ולא בשמים הוא כמו שאמרו בבבא מציעא (נ"ט א) דלא השגיחו בבת קול מהאי טעמא שכבר נמסרה התורה לישראל כדבר המסור לאחר שהיא בידו של נמסר לעשות כרצונו. וזהו התורה שבעל פה המפרשת לתורה שבכתב דבלא התורה שבעל פה אי אפשר לידע שום מצוה על בוריה כלל, והיא נמסרה לחכמי ישראל וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש זהו תורה שבעל פה. והיא המבדלת בין ישראל לאומות כמו שאמרו בשמות רבה (מ"ז, א') עיין שם. ונזכר בתוספות בגיטין (ס' ב) דלא עשה כן לכל גוי גם בשבע מצוות דידהו אין להם אלא מה דכתיבא ומנחא. ומה שצריך להתפרש היא מסור לחכמי ישראל גם דיני בן נח הוא כפי מה שיתפרש על ידם וכמו שפירשו חכמים בפרק ד' מיתות ולא נמסר להם כלל:

וזה שאמרו אין מוסרין וכו' היינו דרך מסירה ללמד להם דרכי הפלפול והחידושים של תורה שבעל פה, דעל זה נאמר מגיד דבריו ליעקב וגו' וכל הגדה ברזא דחכמתא כמו שמובא בזוהר ויחי (רל"ד ב) ובזוהר חדש שיר השירים (ע' ב) על פסוק (שיר השירים א', ז') הגידה לי שאהבה נפשי. וזהו התורה שבעל פה שמשיגין ברוח הקודש כמו שאמרו בבבא בתרא (י"ב ב) דאמר גברא רבא מילתא וכו' יעוין שם ובחידושי רמב"ן שם שהוא ברוח הקודש והוא המשכה מקודש העליון שהוא חכמה העליונה כנודע. והתורה שבכתב הוא נובלות חכמה העליונה כמו שאמרו בבראשית רבה (י"ז, ה'):

והתורה שבעל פה הוא המשכה מעצם חכמה העליונה לחכמה תתאה שהיא החכמה דכנסת ישראל שבלב חכמי ישראל. דעל כן אמרו (עירובין כ"א ב) דחביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה שזה נקרא דודיך. דבזה היא תוקף האהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים, ולביא ולביאה בשעה שנזקקין זה לזה. כי כל היחודים הם על ידי התורה שבעל פה, וכל התחדשות דתורה שבעל פה הוא על ידי היחודים ודביקות הגמור דקודשא בריך הוא, דבכל מקום שגלו שכינה עמהם והיא המסטורין שלו כמו שאמרו בתנחומא סוף פרשת תשא (ל'). לפי שעתידין אומות העולם לתרגם התורה ולומר אנו ישראל, אמר להם הקדוש ברוך הוא מי שמסטורין שלי בידו וכו' יעוין שם. וזהו הגדת הרזין שאינו רק ליעקב ולשון הגדה אינו בכתב כמו שנאמר גבי עדים (ויקרא ה', א') אם לא יגיד וגו', וממעט מפיהם ולא מפי כתבם, ועל כרחך דאינו גם כן בכלל לשון הגדה. וכן הך מגיד היינו התורה שבעל פה וזהו המסירת דברי תורה דלא עשה כן לכל גוי:

ונראה לי דגם מה שאמרו בסנהדרין (נ"ט ריש ע"א) עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה, היינו דרך עסק להבין מה שנאמר בה דזהו התורה שבעל פה. שכל דברי תורה שבכתב סתומים והעוסק בה צריך לפרש דבריה ואי אפשר לעסוק בתורה שבכתב בלא תורה שבעל פה כלל. שאפילו הצדוקים שכפרו בתורה שבעל פה בדו להם איזה פירוש מלבם והמרו בחכמי ישראל האמיתים המפרשים אותה על דרך האמת. והם פירשו בפירוש בדאים שאינו תורה כלל. ולעולם העסק בתורה על כרחך הוא מתבונן בתורה שבעל פה שהוא פירוש הכתב. ודבר זה הוא מורשה ומאורסה לקהלת יעקב לבד שהתורה מסורה להם לגמרי וכמו שכתבתי. אבל תורה שבכתב לבד הרי נכתבה על האבנים בשבעים לשון:

ובסוטה (ל"ה ב) היאך למדו אומות העולם שגרו נוטירין וכו' ועיין שם ברש"י ובתוספות ד"ה כיצד מהירושלמי. והרי כתבו כן במכוון כדי שילמדו אומות העולם אף שהיה כדי שיתגיירו. מכל מקום איך צוה השם יתברך לכתוב לתקלה שהרי אפשר שילמדו ולא יתגיירו וכמו שהיה באמת ועברו אגזל ועריות ואיכא משום לפני עיור לא תתן מכשול בהנחת המכשול אף שזה נכשל אחר כך מעצמו על ידי זה. ובחולין (ק"מ א) לא אמרה תורה שלח לתקלה. והגם דבאמת על דבר זה נחתם גזר דינם והוה להו לתקלה. ובעל כרחך היה להניח כתוב כדי שלא יהיה להם פתחון פה כמו שכתב שם ברש"י ד"ה היאך. מכל מקום אילו היה זה משבע מצוות בני נח שלא ילמדו בתורה כלל היאך הותר לעבור אלפני עיור ולהניח לפניהם:

ועל כרחך כמו שכתבתי דלהניח תורה שבכתב לפניהם שפיר דמי, והם לא יבינו הפירוש דתורה שבעל פה רק יראו הכתוב לבד וזה אין איסור גם בגיותם. ואם ירצו להתגייר ילכו אצל בני ישראל ללמדם הפירוש שבעל פה, והם לא ילמדום עד שיגיירום תחילה. ועיקר המורשה היינו העסק בה להבין הפירוש שבעל פה:

וזה שאמרו בסוכה (שם) מאי תורה תורה צוה לנו וגו' ואף דמלמדו פסוק ראשון דקריאת שמע שהוא גם כן תורה. עיקר התחלת ההכנסה לילד הישראלי בתורה הוא הקנין שיש לבני ישראל בדברי תורה שהוא מורשה להם להיות מסור בידם לגמרי ובמקרא זה דתורה צוה וגו' שם הוא כח דבר זה שעל ידי זה נעשית התורה מורשה ובקנין. כידוע שכל פסוק בדברי תורה יש בו הכח של אותו דבר כמו מצות קריאת שמע הוא בפסוק שמע ישראל שבזה שאומר שמע וגו' הוא משמיע באמת בלבבו כן. וכן בזה שמלמדו פסוק תורה וגו' הוא נקנה לו לירושה באמת:

וזה התחלת כניסת איש היהודי לעבודת השם יתברך על ידי התורה שהוא בקנין מורשה בלבו והוא התרעא ועל ידי זה נכנס לדרתא שהוא היראה דזה כל האדם כמו שנאמר בסוף קהלת (י"ב, י"ג) את האלהים ירא וגו' וכמו שנאמר (דברים י', י"ב) מה ה' אלוקיך שואל וגו' כי אם ליראה. והם שמונה מדריגות שמן זהירות עד יראת חטא שהוא תכלית שלימות היראה דהן יראת ה' היא חכמה שהוא מדריגה התשיעית שבעשר מדריגות כל קומה כנודע. כי על ידי שלימות היראה נשלמה גם החכמה והתורה בשלימותה דהא בהא תליא כמו שאמרו באבות (ג', י"ז) אם אין יראה אין חכמה אם אין חכמה אין יראה:

ומצד הזה המשילו בשבת (ל"א ריש ע"ב) יראה למפתחות חיצוניות ותורה למפתחות פנימיות. וזה היפך המשל דתרעא ודרתא המוזכר שם גם כן אחר כך. אבל שניהם אמת, דההתחלה צריך להיות קביעות התורה בלב שהיא מורשה לקהילת יעקב וקבועה בקנין בלב כל אחד מישראל ועל ידי הכניסה בתרעא זו דתורה בפתח כחודה של מחט אז יוכל ליכנס אחר כך לעבודת השם יתברך ביראה שבלב שהוא התכלית דה' שואל מעמך. ודירת השם יתברך בעולם הזה ששוכן בלבבות בני ישראל אותם הממולאים ביראת ה' וכמו שאמרו (שבת שם) דאין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד. ובזה זוכה לשלימות החכמה דהביאני המלך חדריו הפנימים ומפתחות הפנימים לחפש בגנזייא דמלכא בפתחים גדולים כפתחו של אולם:

והאוצר של יראת שמים הוא בבית גנזיו דהשם יתברך כמו שאמרו בברכות (ל"ג ב) והן הם גם כן הארבע אמות של הלכה, שאין לו להקב"ה בעולמו משחרב בית המקדש אלא הם כמו שאמרו שם (ח' א) דלאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא הוא רק כאשר השם יתברך שוכן תוך לבו וכמו שאמרו בסנהדרין (צ"ג ב) וה' עמו שהלכה כמותו שאז זוכה לשלימות התורה שבעל פה המשכת חכמה תתאה מחכמה עילאה. ורוח מקודש העליון על ידי שלימות היראה שבלבו דזוכה ליראת ה' היא חכמה ומזה בא לשלימות הקדושה מה שמקדשין אותו מלמעלה להכניס קדושה בכל מעשיו הגופניים וחמדת היצר שזה אי אפשר אלא על ידי שלימות התורה המתבלת היצר שאינו נכפה ומתבטל רק נתתבל ונעשה טוב מאד:

ודבר זה הוא למעלה מהשגת אדם המלובש בגוף בעולם הזה ואי אפשר להגיע למדריגה כזו בהשתדלות עצמו ובהשגת חכמתו כלל רק בסייעתא דשמיא ועזר השם יתברך אחר שהשלים נפשו בכל תשע מדריגות שבהשגת אדם. ובכוחו לקדש עצמו מלמטה על ידי ההשתדלות במצוות ה' המקדשת לאדם ועבודתו ויראתו יתברך בכל כוחותיו ומדותיו עד שנעשה כל גופו נרתיק למצוות ועבודת השם יתברך באיברי המעשה ויראתו יתברך בלב וחכמתו יתברך במוח, אז זוכה גם כן להמשיך עליו אור המקיף של שורש נשמתו שהיא השורש הנעלם של יניקת חכמתו וכל כוחות הנפש המתפשטים בגוף וכוחות הרוח והחיות שבלב וכוחות הנשמה הטהורה שבמוח שורשם במקום עליון דמשם אתגזרין נשמתין. והוא הנשמה לנשמה שהוא חלק ה' עמו דמאן דנפח מתוכו נפח ומפנימיותו:

והוא הדבקות דישראל באלהים חיים והם הכתרים שזכו להם כל ישראל בשעת מתן תורה כמו שאמרו בשבת (פ"ח א) דעתיד להחזירם לנו להיות שמחת עולם על ראשם. שהכתר הוא למעלה מהראש וקומת אדם שהוא נעלם מהשגת אדם בעולם הזה שהוא השגת הדבקות הגמור דלא יראני האדם וחי רק בשעת מתן תורה קודם שחטאו דנאמר עליהם אז (דברים ד', ל"ג), השמע עם וגו' כאשר שמעת אתה ויחי. דאז היו במדריגת אלהים אתם ובני עליון וגו' דהיו חירות מיצר הרע וממלאך המוות. והם שני כתרים כנגד נעשה ונשמע היינו תורה ומצוות שהם כוחות גוף ונפש כידוע דהנשמה לנשמה חלוקה לשנים חיה ויחידה, ושניהם כלולים בחד דבאמת עיקר הכל הוא התורה וגם כח דמחיה דהיינו מה שיש לו חיי עולם אינו אלא על ידי התורה שהיא חיי עולם וכמו שאמרו בכתובות (קי"א א) דרק מי שעוסק בתורה טל תורה מחייהו. אלא שמצאו שם תקנה גם לעמי הארץ על ידי שמתדבקים לתלמידי חכמים יש להם גם כן שייכות לתורה. והתמכי אורייתא הם רגלי הקומה דכנסת ישראל והרגלין עם הראש הכל קומה אחת:

וכן איתא בברכות (י"ז א) הני נשי במה זכיין, באקרויי וכו' היינו זכות התורה שהיא מגינה לעולם, מה שאין כן המצוה שהוא רק לשעה כמו שאמרו בסוטה (כ"א א) וגם הגוים יש להם שבע מצוות בני נח, וביבוש קצירה תשברנה (ישעיה כ"ז, י"א), כמו שאמרו בבבא בתרא (י' סוף ע"ב) כשיכלה שכר אותם מצוות קלות שלהם, ועל כן כל ממשלתם וגדולתם רק לשעה כי אין חיי עולם והגנת עולם אלא על ידי התורה והם אין להם שייכות לה וכמו שאמרו (איכה רבה ב', י"ז) אם יאמרו לך יש תורה באומות העולם אל תאמין דהיא רק מורשה לקהילת יעקב והמצוות שלהם נקראו בשמות רבה (ל', ט') מצוות גולמות. כי תיקון המצוות על מתכונתן אינו אלא על ידי התורה והלכותיה ואז היא נקראת מצוה כמאמרם בשבת (ס"ג א). והתלמידי חכמים ובני תורה שמדקדקין בעשיית המצוות להיות נעשים על פי התורה בכל פרטיה ודקדוקיה ומכוונים בהם לקיים מצוות השם יתברך בתורתו הרי המצוות עצמן הם תורה גם כן אלא שבלימוד התורה היא בפה ולב בלבד, ובמצוה נמשכת גם על איברי המעשה גם כן, ובזה מתקדשים כל איברי הגוף בקדושת התורה ומתגבלים בטל התורה המחיה אותם חיי עולם:

אך העמי הארצות ונשים העושים רק מצות אנשים מלומדה הרי המצוה מצד עצמה בלא חיבור התורה אינה אלא נר המאיר לפי שעה לבד. אלא שעל ידי דביקות והתחברות שיש להם עם תורת התלמיד חכם באיזה השתדלות מה (ואפילו על דרך רחוקה מאוד, דבזה לא ימלט שום אחד מזרע ישראל שהשם יתברך מזמין לפניו, כדי שלא ידח ממנו נדח. איזה דבר שימשך ממנו תועלת לתלמיד חכם, אפילו דרך סיבה רחוקה ואפילו שהוא לא נתכוון לה. כמו שאמרו ז"ל (ספרי תצא כ"ד, י"ט) דאפילו איבד סלע ומצאה עני השם יתברך קובע לו צדקה, ואם בצדקה שנגרם חיי שעה לעני על ידי כן. כל שכן אם נגרם על ידו איזה סיבה לחיי עולם ועסק תורה, השם יתברך קובע לו זכות התורה ונעשה מחובר לטהור טהור) הרי הם מתאחדין בזה עם כלל הקומה להיות מאיר אור וזכות התורה גם עליהם. וממילא גם מעשה המצוות שלהם נמשכים גם כן מכח התורה ויש בהם גם כן האור דחיי עולם:

דבאמת אמרו באבות (א', י"ז) לא המדרש עיקר אלא המעשה, ובקידושין (מ' ב) תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, ובשבת (פ"ח סוף ע"א) מה תפוח פריו וכו' עיין שם דקרו לנעשה פריו, ונשמע עלים. ובאמת התלמידי חכמים הם אתכליא, ועמי הארצות העלים, כמו שאמרו בחולין (צ"ב א) אבל גם אצל התלמידי חכמים העשיה עיקר כמו שאמרו ביבמות (ק"ט ב) דכל שאינו בעשיה אינו בלמידה ואפילו תורה אין לו ובברכות (י"ז א) תכלית חכמה וכו' ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם, ואמר שלא יהיה קורא ושונה ובועט וכו'. היינו במניעת עבירה ושב ואל תעשה דגם כן נותנין שכר כעושי מצוה כשבא לידו וניצול כמו שאמרו בקידושין (ל"ט סוף ע"ב) וזהו דה' שואל מעמך ליראה. שהיא הראשית ותכלית חכמה יראת ה' שעל ידה ההגדרה מעבירות. וכמו שאמרו בירושלמי (סוטה פרק ה' הלכה ה') שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט. ועל ידי סור מרע ממילא נמשך לעשה טוב שהוא נגרר אחריו כמצוה הגוררת מצוה, וזהירות מעבירה מביאה לידי זריזות במצוה. ועיקר השתדלות המעשה דאדם בעולם הזה הוא ביראת חטא והתגברות היצר רע וכמו שאמרו בקידושין (מ' ריש ע"א) על פסוק (תהלים ק"ג, כ') גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו כגון ר' צדוק וחבריו:

ובמקרא זה הוא הקדמת עשיה לשמיעה רז שמלאכי השרת משתמשין בו ואומות העולם טוענין נגד זה וקרו לן על זה עמא פזיזא (בשבת שם). כי ידוע דאומות העולם חיברו גם כן ספרי מוסרים במדות טובות שהשיגו מצד שכל האנושי ומדת דרך ארץ מה שהוא מגונה ורע וחשבו דיוכלו להגדיר עצמם בשכלם. אבל באמת ה' יתברך נתן להם מצוות גולמות שאין להם תורה והשגת עשיית מצוות מצד חכמה כלל ואף על פי שיש בהם חכמה וכמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה ה', ז') על פסוק (עובדיה א', ח') והאבדתי חכמים מאדום ובמגילה (ט"ז א) דהאומר דבר חכמה אפילו באומות העולם נקרא חכם, ובהרואה (ברכות נ"ח א) דמברכין על חכמי אומות העולם, מכל מקום אין להם כח להתנהג בפועל על פי חכמתם כלל. וכמו שם בהמן אף על פי שהגידו לו חכמיו דנפול תפול לפניו. עם כל זה לא עלה בלבו להכניע עצמו לפני מרדכי כלל ולזוז עצמו ממחשבתו הרעה עד ששבה על ראשו:

וכן ידוע מראשי פילוסיפי היוונים שחיבר ספר המדות הידוע וביאר שם הרבה מגנות התאוה ופחיתותה. והוא עצמו נפתה לאשת עמיתו ובתכלית הגנות כמסופר בספרי קדמונים ולא הועיל לו כל חכמתו להצילו מיצר הרע כלל. ואף על פי שהכיר הגנות, מכל מקום לא יכל לכבוש תאותו כלל כי הם ברשות לבן, ושכלן כבוש תחת תאות לבן הרעה. ובאמת גם אינו יהודי המקיים שבע מצות בני נח מצד חכמתו, אין נקרא מחסידי אומות העולם, רק כשמקיים מצד מצוות השם יתברך כמו שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ח' הלכה י"א), ובודאי הוא מאיזו ברייתא ומדרש חז"ל. כי עיקר קיום המצוות הוא רק כאשר עושה מצוות השם יתברך שאמר ונעשה רצונו, ודבר זה הוא חכמת התורה להכיר שהם מצוות השם יתברך. והתגברות נגד היצר הוא על ידי התורה כמו שאמרו בקידושין (ל"א ב) ודבר זה לא עשה כן לכל גוי וזכו ישראל לזה על ידי הקדמת נעשה לנשמע. שהם לא ביקשו להתחכם בדבר זה כלל, רק לימשך אחר רצון השם יתברך. שהוא החכם ויודע מה שהוא לטובתינו ומה שצריך לנו יותר ממנו:

וזהו הרז דמלאכי השרת שאין להם יצר רע. ואין צריך להתחכמות והתגברות נגדו. וכל מעשיהם נמשכים לגמרי אחר השם יתברך כי אין להם שום כח עשיה אלא מה שהשם יתברך רוצה שיעשו ואין להם בחירה כלל. וגם בני ישראל זכו לגבורה זו דהתגברות נגד היצר רע, ועל ידי התורה הוא נימוח ומתפוצץ. והגבורה הוא בהקדמת העשיה, דבזה נקבע בלבבם כן להיות נמשכים לגמרי אחר השם יתברך דהחשק שהיה להם קודם מתן תורה לזה, זכו לכך בשעת מתן תורה להיות נקבע בלב כן. דעל ידי זה נעשו חרות מיצר הרע וכמלאכי השרת:

ואף דאחר החטא חזר היצר רע למקומו. מכל מקום אחר שכובשו על ידי התורה אז חזר לכח זה דהקדמת העשייה. ואחר כך זוכה לשמיעה הגמורה בקול דברו דבר ה' זו הלכה וכמו שאמרו בשבת (קל"ח ב) וסנהדרין (פ"ז ריש ע"א) וכריתות (י"ג ב). והוא הרוח הקודש דתורה שבעל פה השופע ללבבות דבני ישראל בהשגת הלכותיה לאמיתן, והם הכתרים שהטעונום מלאכי השרת. כי אין בכח אדם מצד עצמו להשיג זה, דגם הנעשה בגבורת הכח נגד היצר התוקפו ומתגבר בכל יום. אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול:

וזהו המדריגה עשירית דקדושה שמקדשין אותו מלמעלה על ידי השפעת כתר הנעשה בהופעת אור המקיף דנשמת החיה של שורש נשמתו. והוא מביאתו לרוח הקודש שהוא הכתר דנשמע. ושורש היחידה שהוא ההתדבקות הגמור במלך יחיד חי העולמים. והוא הרוח הקודש שזוכין על ידי התורה כמו שמובא בתנא דבי אליהו זוטא (פרק א') וכיון שקרא אדם תורה וכו' ושנה הגמרא הפלפול לשמה מיד רוח הקודש שורה עליו שנאמר (שמואל – ב כ"ג, ב') רוח ה' דיבר בי וגו'. והוא דרגא דדוד רבן של בעלי רוח הקודש דוה' עמו שהלכה כמותו, דעל דבר זה נתקנא בו שאול כמו שאמרו פרק חלק (סנהדרין צ"ג ב). כי הוא השורש דתורה שבעל פה מדת המלכות פה דעל כן זכה למלכות ישראל:

וכן כל חכמי ישראל נקראו מלכים כמו שאמרו בגיטין (ס"ב א) מטעם זה. דלרוח הקודש זה זוכין כל חכמי ישראל האמיתים, והיא הנבואה שלא ניטלה מחכמים כמו שאמרו בבבא בתרא (י"ב א). ואף על פי שניטלה מהנביאים ובאמת הם חכמים גם כן וכמו שאמרו בנדרים (ל"ח א) דאין שורה אלא על חכם. רק הכוונה דנבואת הנביאים שהוא השגה דכה אמר ה' בדרך חזון כמראות הנביאים, זה ניטל. אבל השגת נבואה שמצד החכמה דהוא השגת רוח הקודש לא ניטל. וכל תלמיד ותיק שזוכה להשיג חידוש תורה השייך לחלקו. זהו השגת רוח הקודש שמשיג על ידי הפלפול לשמה, ואי אפשר לבוא לזה אלא על ידי הקדושה הקודמת דאין רוח הקודש שורה אלא במקום קדושה והוא גדר ערוה שעל זה הם כל מדריגות הקודמות. ועל כן הסמיכו המאמר בעבודה זרה שם להא דשלא יהרהר וכו', וכן מאמרים הקודמים שם מענין זה:

ונקבעו על המשנה דאין מוכרין להם קרקע. וקיבלתי דכל המאמרים בגמרא אף על פי שכפי הפשט נראה דנמשכו אגב גררא. מכל מקום על האמת יש להם שייכות גמור להמקום שנקבעו שם. ושם הוא עיקר מקומם הראוי. וכן מקום מאמר זה דלימוד סדר המדריגות להשגת רוח הקודש דתורה שבעל פה שלא עשה כן לכל גוי. כי הוא על ידי התורה המבדלת בין ישראל לעמים שהוא התרעא ופתיחת מדריגות האלו. נקבע במסכת עבודה זרה שהוא ההרחקה מהעמים ומרוח הטומאה שלהם שהוא היפוך רוח הקודש דישראל דה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר כשזוכין לשורש היחידה דאז נעשין גוי אחד בארץ דיבוער רוח הטומאה מהעולם ויהיו כל העמים משרפות סיד ואיתא בסוטה (ל"ה ב) על עסקי סיד:

פירוש דכוונת ושדת אותם בסיד (דברים כ"ז, ב') כי החומר הגופני שלהם מעכב וחוצץ ביניהם ובין השגת התורה. אלא שמכל מקום נתן השם יתברך בהם בינה יתירה לקלוף אותו סיד כי יש בהם כח להתגבר בכח חכמתם ובינתם על החומריי שלהם ולהסירו. והיינו שיבואו להתגייר אבל הם לא עשו כן וחזרו לשקוע באותו סיד ולהעלים דברי תורה מלבבם ולילך בשרירות לבם. ורשעים תרדף רעה שהעבירה עצמה שורפתם כמו שנאמר (ישעיה ל"ג, י"א) רוחכם אש תאכלכם. וכמו שאמרו דאש של גיהנום הוא מהעבירות עצמן ותבערת היצר שבלבם בחייהם כתנור בוערה מאופה על ידי היצר רע שיורד ומסית. אחר כך כשעולה ומשטין ויורד ונוטל נשמה הוא שורפה באותו אש וליהט אותם היום הבא להיות משרפות סיד:

ואז יתפשט חכמת התורה בכל הלבבות דבני ישראל כמו שנאמר (ירמיה ל"א, ל"ג) ולא ילמדו וגו' כי כולם ידעו וגו'. וכמו שזכו דור המדבר להיות כולם דור דעה, כי באמת כל ישראל מוכנים להשגת התורה ואפילו היותר פחותים ועמי הארצות יש בהם שורש מה ואחיזה בדברי תורה. אלא שבעולם הזה הוא בהעלם עצום. כי האמת דתורה נעלם מאוד בעולם הזה שהוא עלמא דשיקרא מצד ריבוי השקרים והרע דאומות העולם הממלאים כל העולם. וכשיגודעו קרנות רשעים אז תרוממנה קרנות צדיק. ועמך כולם צדיקים ויזכו על ידי זה דלעולם ירשו ארץ ירושת עולם. לא כמו שהיה אז ירושה לפי שעה שזכו לה על ידי ההשגה השלימה דלפי שעה שהיה להם בשעת מתן תורה שזכו לקרות התורה מאורסה ואין שם יחוד גמור עדיין. אלא לעתיד שיהיה נשואין:

וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין ק"ו א) על פסוק (במדבר כ"ד, כ"ג) אוי מי יחיה משומו אל, מי משים כסותו בין לביא ולביאה כשמזדווגין זה לזה, וכמו שאמרו בפסחים (פ"ז א) על פסוק (הושע ב', י"ח) תקראו אישי ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה. כי יהיו ביחוד גוי אחד בארץ הוא ארץ ישראל שהוא הקדושה אחרונה מעשר קדושות שיש לכנסת ישראל שייכות לה. דכולם בשם ישראל יכנו ונבדלים מהעמים בקדושת גופם החומריי והעפריי הרמוז בארץ דכל הגוים ערלים ועל ידי כן בשר חמורים בשרם וזרמת וגו' מלאי תאוות הבהמיות. דעל כן הם עם הדומה לחמור ואין קרוים אדם והארץ נתן לבני אדם ולא לבהמות ואין להם שייכות לקדושת הארץ, ועל כן אסור למכור להם קרקע בארץ ישראל:

ושלושה דברים כללו שם בעבודה זרה (כ' א) בלאו דלא תחנם נגד שלושה סימנים טובים שיש בישראל כמו שאמרו ביבמות (ע"ט א) שהוא מורשה להם מתלת אבהן שנקבעו כן בטבע תולדות כל צאצאיהם בשלושה הכוחות נפש רוח נשמה שבנפשותן. גמילות חסדים דרגא דאברהם איש החסד הוא שלימות הנפש הישראלית (דאבא יסד ברתא הנפש דדוד דהיכן מצאתיו בסדום על ידי התחברות לוט עם אברהם אבינו נקלט ממנו קצת החסד שהכניס למלאכים תוך ביתו והם חסדי דוד הנאמנים) שהיא המדריגה התחתונה בהתחלת הכניסה דיהדות:

ואברהם אבינו הוא הראשון שזכה להשיג קדושת הארץ במאמר לך לך וגו' אל הארץ וגו' והובטח על ירושתה על ידי זה שזכה לקדש כל כוחות הגופניים כולם בקדושה להשם יתברך שזהו הזכיה לנפש דקדושה שהיא הנותנת כח וחיות לגוף הקדוש להיות כל מעשהו בקדושה. והובטח, ביצחק יקרא לך זרע, ולא כל יצחק, דאין שייכות לקדושה זו אלא זרע יעקב, ואין ליתן לגוים חנייה בקרקע דארץ ישראל. שזהו גמילות חסדים הצריך גם לעשירים ליתן לו חניה בקרקע:

ואברהם אבינו ע"ה ביקש לעשות עמו חסד במכירת קרקע לקבר. וכל אנשי עירו ושכיניו ודאי כבר קיבלו וקלטו קצת ממדותיו. אבל היה רק מן השפה ולחוץ ואף על פי שנאמר (בראשית כ"ג, ו') איש ממנו וגו'. וכן עפרון אמר בפה (שם פסוק ט"ו), ביני ובינך מה היא, אבל בפועל הוצרך לשלם כסף מלא מה שלעפרון לא היה שווה כלל כל כך. כי הם רחוקים מחסד באמת וכמו שאמרו בבבא בתרא (י' ב) דכל צדקה וחסד שעושים אינם עושים אלא להנאת עצמן. ועל ידי התפשטות מדת החסד דאברהם בעולם, נתפשט גם בין העמים כי הוא נקרא אב המון גוים ואב לכל העולם כולו. אלא שאצלם הוא קרוי חסד רק מצד השקר הגובר בעלמא דשיקרא שאין מביטים אלא למראית העין, ולא לאמיתת הכוונה, שהוא רק להנאתן. ואם כן אינו גמילות חסדים כלל שהרי אין מעשהו להתחסד עם זולתו כלל, ואין מקרבין לאדם אלא להנאתן כמו שאמרו באבות (ב', ג'). והגמילות חסדים של אמת, שהכוונה רק לעשות החסד, לא נשאר אלא בזרע יעקב איש האמת. שאצלם מדה זו קבועה בלב באמת. דעל ידי זה זכו לקדושת הארץ שהוא קדושת התאוות החומריות שלא לחמוד רק הנאת עצמו ומה שלהנאתו לבד כאומות העולם:

ועל כן אף על פי שבני ישראל גומלי חסדים אין להם לגמול חסד בחניית הקרקע דארץ ישראל עם אומות העולם הרחוקים מחסד וקדושה זו. שלא יבואו ויטמאו את ארצם ונחלתם ישימו לתועבה בהכנסת כח הטומאה שהוא העבודה זרה ואל נכר במקום הקדושה:

ואברהם אבינו ע"ה הוא היה הראשון שזכה להשגת הנבואה ורוח הקודש והשגת התורה עד שלא ניתנה מעצמו ברוח הקודש שבו על ידי שנעשו כליותיו ששם משכן עצת האדם כמו שאמרו בברכות (ס"א סוף ע"ב) כשתי מעיינות ונובעות תורה. כי סוף המעשה נעוץ במחשבה תחילה בסוד העיגולים שנעוץ סופן בתחילתן. ועל ידי קדושת הארץ התחתונה ואחרונה בעשר קדושות זוכה לקדושה היותר עליונה שבהם. וכך הוא המדה כשאדם מקדש עצמו מעט מלמטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה כמו שאמרו ביומא (ל"ט א). וזכה לקדושת הברית שהיא עיקר ההבדלה שבגוף בין ישראל לעמים. דמזה נמשך להם נחלת הארץ דצדיקים שומרי הברית כידוע בזוהר הם ירשו ארץ ואז זכה ללידת יצחק שהוא עמוד העבודה ביראה שבלב ששם משכן הרוח דקדושה הנמשך אחר קדושת הנפש דזכה יתיר יהבין ליה רוח. וממנו נקבע בזרעו הסימן דביישנים דילפינן התם מקרא (שמות כ', י"ז) דלמען תהיה יראתו וגו'. והיינו הבושת מהשם יתברך שמביא היראה כמו שכתב במורה נבוכים והובא בהגהת רמ"א ריש אורח חיים. והוא בהגדרת ערוה ושלא להסתכל במקום שאין ראוי להסתכל דעל ידי זה לא במהרה הוא חוטא כמו שאמרו בנדרים (כ' סוף ע"א). והיינו שמכיר דשקר החן והבל היופי רק אשה יראת וגו':

ועשרה קבין יופי ירדו לעולם תשעה נטלה ירושלים כמו שאמרו בקידושין (מ"ט ב) היינו דעיקר היופי דגוף אינו אלא במקום שלימות היראה שהוא גדר ערוה וכמו שאמרו בנדרים (שם) מכל מקום בניך יפיפין ביותר וכו' עיין שם. ויוסף הצדיק הגדור מערוה וכתיב ביה (בראשית מ"ב, י"ח) את האלהים אני ירא הוא אדם היחידי שנכתב עליו בתורה שהיה יפה תואר ויפה מראה. דעיקר היופי שייך בנשים כמו שאמרו שופרך לנשי בפרק הפועלים (בבא מציעא פ"ד א) היינו אשה יראת ה' דבלאו הכי הוא שקר והבל. ומצד הגדרת הערוה ויראת ה' נמשך גם לאנשים שופרא דנשי. דעיקר יראת ה' היא מסיטרא דנוקבא כידוע:

ור' יוחנן דאשתייר משפירי ירושלים כמו שאמרו שם בבבא מציעא (פ"ד א) היה מזרעא דיוסף כמו שאמרו בברכות (כ' א) ולא שאלוהו שם לא מסתפי מר מיצר רע כלר' גידל שם (ולו לא שאלו מעין הרע דלא היה משפירי שיתנו עין הרע בהסתכלות ביופיו) כי ידעו דהוא כבר מוגדר בזה בכח יוסף שגדר עצמו מן הערוה וזכה לכל זרעו אחריו. אבל חשו לעין הרע והוא הודיעם דזה נמשך מזה כי אין כח עין הרע שולט אלא במי שיש בו פגם בעיניו להסתכל במקום שאינו ראוי. אבל מי שכבר תיקן עיניו שאין בהם שום צד רע אי אפשר לעין לשלוט בו לרעה. שכן הוא המדה דאם זכה לתקן איזה כח אי אפשר שיבוא לו עוד קלקול והיזק מצד אותו הכח מסיטרא דרע. שכבר תיקן מצידו שלא יוכל לקרב אליו צד הרע שבאותו כח. ומזה נמשך גם כן היופי שהוא רק למראה עינים כמו שנאמר (בראשית ב', ט') נחמד למראה ותאוה היא לעינים. והסומא אין מרגיש ביופי המראית כי הרגשה זו הוא רק בכח העין:

ועל כן עיקר היופי גם כן הוא רק בעינים וכמו שאמרו בתענית (כ"ד א) כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה. כי היופי דעינים מעיד גם על היופי דגוף. וכן שעיניה תרוטות וכו' דכיעור העינים מעיד על כיעור הגוף דכמו שאין היופי מורגש אלא בעין וניתן בו הרגשת היופי כך ניתן בו גם כן עצם היופי כיון שאבר זה היא הכלי לדבר זה:

ומצד השקר דעולם הזה, שהרע גובר, שימוש היופי הוא בתאוות רעות, להיות עין רואה ולב חומד. ובבריאת היופי בעולם לא היה על זה. ומצד מה שהאלהים עשה האדם ישר עיקר היופי הוא רק במקום גדר ערוה ועצימת עין מתאוות רעות. ומאותו היופי שבבריאה ירד תשעה קבין רצה לומר כל המשכת קומת ההשתלשלות עד המדה האחרונה שממנה הוא כח ההתפשטות עד דרגליה יורדות מוות ומגיע גם לחיצונים. אבל באותן התשעה קבין הם משפיעים אחד לחבירו עד היסוד בה ששם כח הצמצום ביסוד דקדושה שלא יתפשט רק במקום הראוי. ובכל אותן התשעה מדות הוא רק הצינור להגיע לההתפשטות שהוא במדה עשירית. ושם הוא אחיזת סיטרא דעץ הדעת טוב ורע להתפשט לכל צד:

ואותן התשעה קבין שהוא עיקר היופי שבעצם ירד לירושלים ששם משכן עינו של עולם וכמו שאמרו בבבא בתרא (ד' א) הוא סימא עינו של עולם וכו' יעסוק בעינו של עולם וכו'. ועל כן שם הוא עיקר היופי של כל העולם רק אז בזמן שהיה שם עינו של עולם הקדושה היה שם עיקר היופי דקדושה שהוא היופי של אמת שאינו הבל ושקר ומשום הוא התפשט הקב ומדה אחרונה יופי שנתפשט בכל העולם כולו בישראל בסיטרא דטוב. ובאומות העולם מסיטרא דרע שהם מסיטרא דאשת זנונים ואצלם הבל היופי שהוא עצמות היופי שאף על פי שיש בו יופי הוא הבל כיון שאינו יופי אמיתי הקיים לעד כיופי דיוסף שנכתב עליו בתורה הקיימת לעד שהיה יפה תואר כי היה עצמיותו ושורשו כן. כי הגדרת הערוה ועצימת העין מראות ברע הוא יופי הגוף בעצם שנשאר קיים לעלמי עד. וכל יופי שנאמר בכתוב הוא כן. וכן הנאמר בנשים אינו אלא באשה יראת ה' המוגדרים בעריות:

ובושתי לא נאמר שהיתה יפה באמת רק להראות העמים והשרים את יפיה שלמראה עיניהם השקועים בתאוות רעות ופרוצים בעריות היו נראה יופי אבל בכל מקום שיספר הכתוב יופי בעצם ובאמת. אינו אלא במי שמוגדר מערוה. וכאבשלום שנאמר עליו (שמואל – ב י"ד, כ"ה) לא היה איש יפה בכל ישראל להלל וגו' היה נזיר המופרש מתאוות ועל כן קינא על זנות אמנון. וכן מה שנאמר עליו (שם) מכף רגליו ועד קדקדו לא היה בו מום ודאי הכוונה מה שהוא מום רע על האמת אצל התורה. דהיינו חסרון וקלקול בקדושת שום אבר כי היה בתכלית השלימות ועל כן טעו כל ישראל אחריו. ונאמר (שם ט"ו, ו') ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל היינו במה שהאמינו בו שהוא צדיק גמור:

ובאמת היה בו חסרון בשורש, שהיה בן יפת תואר ועל ידי זה נעשה בן סורר ומורה. אלא שהיה רק בשורש והעלימו מכל מדות התפשטות שמכף רגלו עד קדקדו שהוא ממדה האחרונה עד החכמה שבמוח ששם תחילת ההתגלות דיש מאין היה כולו יפה בלא מום רק המום שלו היה בשורש. ועל כן היה מהולל ביופיו בכל ישראל כי זה השורש נעלם בעולם הזה וחשב להעלימו ולהשיג גם כתר מלכות שבזה יברר גם השורש והכתר שכולו טוב ויפה. וכח ההעלמה שלו היה בשערו שהם למעלה מהקדקוד בדמות כתר על הראש כמו שנאמר בנזיר (במדבר ו', ז') נזר אלהיו על ראשו על ידי שהזיר עצמו מהיין שהוא לגדר ערוה כמו שנאמר בריש סוטה (ב' א) הרואה סוטה בקלקולה יזיר וכו' ומשום דהרבה יין עושה כמו שאמרו שם (ז' א) ועל כן נקרא קדוש וזוכה להשגת נזר אלהיו יחוד שם שמים עליו בהשגת שורשו הנעלם שלמעלה מהשגת אדם שהוא חלק אלהי ממעל והוא שם אלהים המורה דין כי כן השערות רומזין למדת הדין כידוע. והוא בקדושה גבור הכובש יצרו כאליהו איש בעל שיער בסימניו מסיטרא דפחד יצחק שהפסולת ממנו עשו איש שעיר המלא כעס ורציחה:

ואבשלום נתגאה בשערו כמו שאמרו בסוטה (ט' ב) היינו שחשב שהוא נזר אלהיו שעל ראשו. ושורשו דרע מיפת תואר הוא בתאוה והוא היפך מזה מוגדר בכל תאוות גופניות וכן נזר אלהיו הוא היפך הגאות. אבל כל תאוה שלו היה לכתר המלכות וזה התאוה זרה שהיה בו בשורשו הנעלם בהעלם עצום ובגניבה גמור בכל שלושה חלקי נפש רוח נשמה שהם מתפשטים בכוחות הגוף ובמדותיו ואפשר למבין להכירם. וזהו השלושה לבבות ששנינו שם שגנב לב אביו היינו מצד החכמה שבמוח. וללב בית דין היינו מצד הבינה שבלב. וללב כל ישראל היינו מצד כוחות הנפש המתפשטים בכל איברי הגוף והיא שהביאתו להיות כסורר ומורה:

וזה שאמרו בסנהדרין (ק"ז א) מאי טעמא נסבית יפת תואר אמר ליה רחמנא שרייה. היינו דהבין ממה דהתורה קראתה יפת תואר בתואר עצמיי. על כרחך אינו על היופי הגשמיי לבד שהוא הבל רק שהיא אשה יראת ה' דעל כן יש לאיש הישראלי הנכנס למלחמתן של ישראל דאין מתיירא מעבירות שבידו שאין בידו כל רע ולא יחפוץ בדבר איסור חשק בה. וכן הסוף שמתגיירת, על כן חשב שהוא היתר גמור:

ובאמת לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ואף על גב דיצתה מכל אשת זנונים כיון דמתגיירת ונעשית אשה יראת ה'. מכל מקום כיון דאינו גירות גמור מרצונה אלא לשם איש או מאונס שהוא דוגמת הכותים, גרי אריות, דאת ה' היו יראים ואת אלהיהם וגו' (מלכים – ב י"ז, ל"ג) שלא היו בכלל אומות העולם ולא בכלל ישראל. וכן היא סופה להוליד בן סורר ומורה. ומצות כיבוד אב הוא מצוה שהחזיקו בה אומות העולם ביתר שאת כמו שנאמר בעשו, וכמו שאמרו בקידושין (ל"א א) וירושלמי (פרק א' דפאה הלכה א') ללמוד עד היכן מצות כיבוד מגוי דמא בן נתינא, (ושם) יודוך ה' כל מלכי ארץ וגו' (תהלים קל"ח, ד') כיון שאמר כבד אביך ואמך וכו' שעל דיבור זה הודו מלכי ארץ. וכן איתא בתנא דבי אליהו רבא (פרק כ"ו) כיבוד אב ואם, אם קיימת נתקיים בכם וראו גוים צדקך. וזו תוליד בן שיעבוד עבודה זרה ויצא מכלל ישראל ומכלל אומות העולם:

ואף על פי שדוד המלך ע"ה היה כבר לבו חלל בקרבו וכמו שאמרו בעבודה זרה (ד' סוף ע"ב) דעל כרחך לא היה ראוי לאותה מעשה אלא להורות תשובה. ושם שלא היה להורות תשובה לא היה לו חשק מצד יצר הרע. מכל מקום מאחר דסוף אירע לו אותה מעשה שהוצרך ליענש עליה ולהקים עליו רעה מתוך ביתו הזמין לו חשק זה ונמצא לא היה לו החשק מצד היצר הרע כלל. אבל מכל מקום היה מצד החטא דעתיד דעיקר חטאו היה במה שהביא עצמו לידי נסיון כמו שאמרו בסנהדרין (ק"ז ריש ע"א) והיינו שהוא בטח בנפשו דלבו חלל ואין לו יצר הרע שכבר כבשו. ובאמת הזהירו חז"ל (אבות ב', ד') אל תאמין בעצמך ואלמלא הקדוש ברוך הוא עזרו לא יועיל כלום ולא יכול לבטוח בעצמו. ועל כן גם ביפת תואר שבטח בעצמו דאין חשקו מצד יצר רע הגם דבאמת היה כן, מכל מקום בא לכלל הטעות דלא דרש סמוכים. והגם שהנולד ממנה היה גם כן יפה באמת בכל קומת גופו מכל מקום בסוף נתגלה שורשו והעומק ראשית שבמחשבה הנעלם ועל כן נתלה בשערו:

ואף על פי שמשנתגלה שראשיתו רע דלא היה נקי אגב אימיה הרי ממילא גם כל מדות הנמשכות משורש זה הוא כן כי משורש נחש יצא צפע. מכל מקום לא היה היופי למראית העין דבני אדם בלבד וכפי מה שגנב לבם שהרי סוף דאסקיה דוד משבעת מדורי גיהנום ואייתיה לעולם הבא (שהוא נגד מדריגה השמינית, הבינה, דרומזת לעלמא דאתי כנודע. ומכף רגלו ועד קדקדו הם תשע מדריגות והחכמה לא תיקן כי המרידה באביו הוא קלקול בשורש החכמה שנקראת אבא) כמו שאמרו בסוטה (י' סוף ע"ב) ואם כן נשאר היופי שלו קיים לעד וכל יופי שבמקרא כן:

ועל כן אמרו על פסוק (משלי ל"א, ל') הבל היופי בסנהדרין (כ' ריש ע"א) זה בועז או דורו של יהושע או דחזקיה שדרשו גם יופי זה על יופי האמיתי. ועם כל זה הוא עדיין הבל שהוא רק יופי המראה ואשה יראת ה' היא בעצמיות אבל באומות העולם לא שייך כלל יופי דמראה באמת כי מה יופי יש בחמת מלא צואה וסופו להיות רמה ותולעה, ובסוטה (ה' סוף ע"א) בשר בושה סרוחה רמה, ולא שייך ביופי הבשר שם יופי על האמת כלל והכל הבל גמור. והחן הוא מה שמתקבל בעיני בני אדם שיש שמתקבל אף על פי שאינו יפה כל כך באמת כמו שנאמר באסתר (ב', ט"ו – י"ז) ותהי נושאת חן בעיני כל רואיה. ותשא חן וחסד לפניו מכל וגו' וכפי הנראה מזה גם כן סמך המדרש במגילה (י"ג א) דירקרקת היתה וחוט של חסד משוך עליה ואף שנאמר (אסתר ב', ז') והנערה יפת תואר לא היתה יפה מכולם:

וכן משמע ממה שאמרו בבבא בתרא (ט"ו ב) איוב בימי אחשורוש שנאמר (איוב מ"ב, ט"ו) ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב וכו'. והרי נמצאת אסתר יפה מהם ועל כרחך שגם היא רק מצאה חן. וכיוצא בזה אמרו בברכות (ז' סוף ע"א) וחנותי אשר אחון אף על פי שאינו הגון דכן הוא משמעת לשון חן וכן אמרו בבראשית רבה (ריש פרשה כ"ט) אף נח שנשתייר לא היה כדאי אלא שמצא חן ועל כן אמר על החן שהוא שקר ולא הבל:

ובסנהדרין שם דרשו חן איוסף כי עליו אמרו בסוטה (ל"ו ב) לעשות צרכיו נכנס ושיצא שכבת זרע מבין צפרני ידיו ואם כן אינו אלא שמצא חן בעיני השם יתברך להצילו מגופה של מעשה על ידי דמות דיוקנו של אביו כי זהו שהצילו על ידי שהיה מזרע יעקב שכולו זרע אמת ואין במטתו פסולת:

ומאן דאמר אדורו של משה דגם דור המדבר שאמרו ז"ל (שיר השירים רבה ב', ב') שהוא דור חביב מכל הדורות אינו אלא שמצא חן שהרי כמה המרו וניסו בכמה נסיונות וכן תחילת יציאתם ממצרים שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה אלא שמצאו חן ונתן להם התורה ועשאם דור דעה. וכיוצא בזה אמרו גם כן בשיר השירים רבה (ו', י"ב) על פסוק (שם) לא ידעתי נפשי שמתני על ישראל ביציאת מצרים שלא האמינו בנפשם כן, ועל זה נאמר (ירמיה ל"א, ב') מצא חן במדבר. ולאידך מאן דאמר גם דור יהושע כן שזכו בכיבוש הארץ מה שלא זכה לו שום דור ואינו אלא חן:

ובאומות העולם שהיופי שקר אם כן לעולם אינו אלא חן ואסור ליתן להם חן והיינו אפילו ביופי גמור של הגדרת ערוה וכיוצא ממדות טובות אין ליתן חן. כי באמת אין בזה חן ויופי כי הוא רק דרך פשיטות טלפיים כחזיר. ועל זה נאמר (משלי י"א, כ"ב) נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם שהיופי הוא רק כחזיר הפושט טלפיו ראו טהור אני. ועל כן לא שייך בהם חן רק אצל בני ישראל שיש בהם בתולדה מדת הבושה ויראת ה' שעל הפנים מיהת שאי אפשר לחטוא בגילוי פנים מיהת וזהו אתחלתא דיראת ה' שישנו בכל אחד מישראל על כל פנים ומאחר שהם אשה יראת ה' שייך בהם חן ויופי:

וזהו שהסמיכו על זה מענין איסור הסתכלות בזנות וגדר ערוה ומאמר ר' פנחס בן יאיר הנזכר בעשר מדריגות עד רוח הקודש שהוא מצד הגדרת הערוה. ושלא ליתן להם מתנת חינם הוא נגד מדת הרחמנות שבזרע יעקב מדת יעקב אבינו ע"ה שבכללו מתנת חינם למי שצריך לה דזהו עיקר הרחמנות על הבריות. וכל המרחם על אכזרים סוף נעשה אכזר על רחמנים משאול. על כרחך זה משלימות מדת הרחמנות דישראל שכוונתם רק לשם שמים ובשביל מצות השם יתברך. ולא מצד טבע תולדה בעלמא כשלא ירחמו במקום שאין לרחם:

ועל כן נאמר ביעקב (בראשית ל"ב, כ"א) ותעבור המנחה על פניו ואמרו (בראשית רבה ע"ו, י"ח) אף הוא בעקא שהיה בצער וכעס על זה שהוצרך לתת לו מתנה. וזהו מדת יעקב אבינו ע"ה (זוהר ח"א קמ"ו א) דאחיד בתרין סיטרין כי גוף הרחמנות נמשך מצד מדת אברהם אבינו ע"ה דגמילות חסדים גם כן הוא רחמנות וכן אמרו בביצה (ל"ב ב) כל שמרחם על הבריות בידוע שמזרעו של אברהם אבינו ע"ה ותלו באברהם דגוף הרחמנות בצדקה וחסד נמשך ממנו. אלא שהוא היה מרחם על בני אדם ערלים וגוים שלא היו אחרים בימיו ואף על פי שגיירם הרי אמרו (בראשית רבה מ"ג, ח') לאחר שאכלו ושתו אמר להם ברכו, וההרחמנות היה מקודם ועל ידי זה הוא שיכול להמשיכם אחר כך להתגייר ולולא האשל שנטע להמשיך בני אדם אליו על ידי חסדו וצדקתו עמהם לא היה מגיירם אחר כך. ועל כרחך הרחמנות וגמילות חסדים שלו היה עליהם בעודם גוים (ואף אחר שנתגיירו לא נשארו תחת כנפי השכינה שהרי לא נשאר לחלק ה' אלא זרע ישראל לבד שקירבנו לפני הר סיני ונתן לנו התורה) כי מדתו היה בהתפשטות שלא נתבררה עדיין בצמצומים כפי התורה ועל ידי זה יצא ממנו פסולת בישמעאל שהוא החסד דסיטרא אחרא המלא תאוות רעות. אבל יעקב הוא שלימות הרחמנות כאשר הוא מצומצמת בכח הגבורה דיצחק להתאכזר על האויבים ועל כן הוא הרחמני שבאבות כנשר יעיר קינו וגו' אמר מוטב שיכנס החץ וכו' (מכילתא יתרו י"ט, ד'):

ולפני מתן תורה נאמר (שמות י"ט, ד') ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא וגו' גם כן במדה זו. כי התורה סם חיים לישראל וסם המות לאומות העולם וכמו שאמרו בשבת (פ"ז ב) שירד חורבה ושנאה לאומות העולם עליו. וגוף אורייתא מסיטרא דגבורה נפקת כמו שמובא בזוהר כמה פעמים. והיינו גופי משפטיה וצמצום מצוותיה ואזהרותיה ועונשיה וזהו מצד מעשה המצוות. אבל התורה עצמה דאין אמת אלא תורה כמו שאמרו בברכות (ה' ב) מסיטרא דאמת ליעקב ונקרא גם כן תורת חסד מסיטרא דאברהם כי מה שנתנה לישראל הוא מצד מדת החסד ודרצה לזכות את ישראל לפיכך הירבה וכו' (מכות כ"ג ב). כי היא באה מכח כל שלושה אבות שקיימו כל התורה כולה עד שלא ניתנה דהשיגוה מצד עצמם ושורשם. ומכל מקום עיקר עמוד התורה מסיטרא דיעקב איש תם יושב אהלים (בראשית כ"ה, כ"ז) אהלי תורה ונאמר (במדבר כ"ד, ה') מה טובו אהליך יעקב:

וכל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים כמו שאמרו (שבת קנ"א ב) ועל כן לא ניתנה תורה אלא לישראל שכפה עליהם הר כגיגית שהוא דרך כפיה וייסור ומצד הרחמנות כאשר ייסר איש את בנו שהוא מהרחמנות דאב על בנים. ולפי שהם מרחמין על הבריות בחיי שעה בכח הרחמנות שלהם. מדה טובה מרובה לרחם עליהם בחיי עולם כפי מדת הרחמנות שלו יתברך ולא עשה כן לגוים כטענתם (עבודה זרה ב' סוף ע"ב) כלום כפית וכו' כי אין לרחם עליהם וגם דהתורה מתנה כמו שנאמר (במדבר כ"א, י"ח) ממדבר מתנה וגו' ונאמר (משלי ד', ב') לקח טוב נתתי וגו', והיא מתנת חינם דעל כן ניתנה במדבר שהוא הפקר. ונמשלה למים שהם חינם לכל באי עולם ואסור ליתן להם מתנת חינם. ואף על פי שהחזירה על כל אומה ולשון אילו קיבלוה ברצון לא היה נחשב כל כך מתנת חינם מאחר שהם משעבדים עצמם תחת עול מלכות שמים. אבל הכפיה שהוא הכנסת החשק בלב זהו חינם גמור:

וגם דעיקר החורבה ושנאה ואיסור מתנת חינם להם ירד בהר סיני ומתן תורה אחר שלא קיבלוה הוא שהוזהרו על זה ולפיכך אין להם שום שייכות לתורה שהוא מדריגה הראשונה דר' פנחס בן יאיר. וכן האחרונה שהוא הקדושה שלמעלה ואחריה רוח הקודש שהיא השראת שכינה אפילו הגרים אין זוכין לה וכמו שאמרו בקידושין (ע' סוף ע"ב) דאין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על משפחות המיוחסות שבישראל:

והסמיכו שם המאמר מעלה יתירה בישראל דכתיב בהו (יחזקאל ל"ז, כ"ז) והייתי לכם לאלהים וכו' ברישא. והיינו דלא נתמעטו הגרים לגמרי שאם ירבו בהשתדלות באתערותא שלהם בכל המדריגות עד שיזכו שיהיו ראוים להשגת רוח הקודש לא ימנע טוב להולכים בתמים. ומקרא מפורש (יואל ג', ב') וגם על העבדים וגו' אשפוך את רוחי. אבל מקרא דלכל משפחות ישראל דמייתי התם שם גם כן נאמר אהיה לאלהים ואחר כך והמה וגו' והא דלא מייתי הגמרא אחר כך מקרא זה (ועיין שם במקרא דאחר כך נסמן ליחזקאל ולא ידעתי למה לא סימנו למוקדם שם בירמיה ל"א ל"ב) משום דההוא למשפחות המיוחסות בלבד, ועל כן דרשוהו אהשראת שכינה ברוח הקודש ונבואה ושם כתיב סתם בית ישראל ואכל ישראל שנשתנו מגרים. ומכל מקום גם ההיא בהשראת רוח הקודש כהאי גוונא הבאה באתערותא דלעילא בלא אתערותא דלתתא:

וכך התחלת הדרגין דר' פנחס בן יאיר שם בתורה לא אמר לימוד או עסק בתורה ופעולת האדם כמו זהירות וזריזות והשאר. רק עצם התורה עצמה מביאה לזהירות. והוא מצד השם יתברך שנתן התורה לתחתונים לעורר לבבם וכידוע על מה שאמרו (אבות ו', ב') בכל יום בת קול יוצא מהר חורב אוי לבריות מעלבונה של תורה שהם ההרהורים הנופלים במחשבות אדם בכל יום לעוררו לדברי תורה. והוא מה שהשם יתברך מעוררו בלא אתערותא דיליה הקודמת, וכבקשתינו (איכה ה', כ"א) השיבנו אליך ונשובה, ומשכני אחריך נרוצה (שיר השירים א', ד'). ולעתיד יהיה כן המשכת כל המדריגות הכל על ידי השם יתברך לבד, דביד חזקה וגו' אמלוך עליכם ובעל כרחם ימשכם גם כן לענין הקיום וכמו שנאמר שם בירמיה (ל"א ל"ב) נתתי וגו' ועל לבם אכתבנה כמו שהיה במתן תורה בכפיית הר כגיגית. אבל עתה אין לנו אלא התחלת האתערותא על ידי התורה שזכינו לה כבר בשעת מתן תורה שהיה בכפיות וכן הוא תמיד בכל נפש בפרט. וזהו רק בזרע ישראל לבד:

והנה בנוסח המשנה דסוף סוטה שיש שם שינוי וחילוף חסידות בקדושה. ויש עוד שינוי דפותח שם בזהירות ולא מנה מקודם תורה המביאה לזהירות והם שם עשר מדריגות בהדי רוח הקודש ונראה לי דשתי הנוסחאות אמת ויש מדריגה אחרת ברוח הקודש שאין נמשך בכח התורה וכמו שאמרו בתנא דבי אליהו רבה (ריש פרק ט') דגם גוי ואשה ועבד ושפחה, הכל לפי המעשה שהוא עושה, כך רוח הקודש שורה עליו עיין שם. וגוי אין לו שייכות לדברי תורה שהוא מורשה לקהילת יעקב. וגם עבד אסור ללמדו תורה כמו שאמרו בכתובות (כ"ח סוף ע"א). וכן אשה, אסור ללמד בתו תורה כמו שאמרו בסוטה (כ' א). ועל כן תלו לה רק במעשה:

ובזה לא קשה ממה שכתב רש"י בתענית (ד' סוף ע"א) דאין לחוש שתשרה רוח הקודש אעבד וממזר דהתם ארוח הקודש דגילוי הלכות ודברי תורה קאי. ועל פי זה יש לומר דלא קשה גם כן מקרא דוגם על העבדים וגו' דאין צריך לדחוק דההוא לעתיד שאני. דכפי הנראה אין לחלק בזה. רק ההוא נמי לאו ברוח הקודש דדברי תורה דישנו גם בעבדים כההוא דתנא דבי אליהו. ובזה יש לומר גם אגמרא דקידושין הנזכר, דיש לומר דההיא נמי השראת שכינה דגילוי דברי תורה שעתיד לחדש וכדמסיים גם כן בפסוק שם ונתתי את תורתי בקרבם וגו' והייתי להם לאלהים וגו' ולא ילמדו וגו' ולא קשה מקרא דיואל הנזכר:

ומיהו מה שכתב רש"י (שם) כדאמרינן בנדרים (ל"ח א) לא נמצא שם ובגליון הגמרא הגהתי דצריך לומר כדאמר בקידושין וכוונתו לגמרא הנזכר. וכמדומה דראיתי כן באיזה ספר. אך זה אינו כפי מה שכתבתי לעיל דהתם רק בהשראה שעל ידי אתערותא דלעילא לבד. ואף על גב דכפי מה שכתבתי נדחה הראיה מקרא דיואל מכל מקום גוף הדבר אמת מסמיכות המאמר. והוא מוכרח גם כן דהרי עובדיה נביא לה' וגר אדומי היה כמו שאמרו בסנהדרין (ל"ט ב) ואינו ממשפחת ישראל. ואההוא דקידושין לבד היה אפשר לומר דהתם לעתיד לבוא דוקא אך אי נימא דרש"י מייתי ליה אבזמן הזה גם כן קשה ובאמת עובדיה קירב את עצמו בהשתדלותו כמו שנאמר (מלכים – א י"ח, ג') דהיה ירא את ה' מאוד והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים כמו שאמרו בברכות (ל"ג ב) מקרא דמה ה' שואל מעמך שדבר זה הוא רק בהשתדלות אדם ואתערותא דלעילא הקודמת היינו על ידי התורה המביאה ליראה:

וזה שאמרו בסנהדרין (שם) גדול מה שנאמר בעובדיה ממה שנאמר באברהם. דאברהם גם כן נקרא תחילה לגרים בחגיגה (ג' א) ובהשתדלות עצמו זכה לכל מה שזכה. ומכל מקום לפי שהוא זכה אחר כך להיות התחלת אומה ישראלית ממנו, וכן אמרו במדרש (בראשית רבה ס"ג, ג') דמצינו אברהם נקרא ישראל ובבבא בתרא (ט"ו א) דאיתן האזרחי זה אברהם ונקרא אזרחי כלשון הכתוב כל האזרח בישראל שאינו גר ויצא מכלל שם גר להיות נקרא אזרח ולפיכך לא הוצרך כל כך השתדלות עצמו כעובדיה שהיה גר גמור. וזהו דיוק הלשון גדול הנאמר בעובדיה וכו', ולא אמר דהיה גדול באמת עובדיה מאברהם אבינו דחס ושלום לומר כן. ובאמת אדרבא גדולתו של אברהם אבינו היא שגרמה לו שלא הוצרך להשתדלות עצמו כל כך כגרים רק השם יתברך עזרו כמשפט לזרע ישראל. ונמצא בענין מעלת עצמם בנפשותם הקיימת לעלמי עד אין ערך לעובדיה עם אברהם אבינו. אבל מהנאמר ומסופר עליהם בענין השתדלותם כל אחד בשעתו בימי חייהם הוא דעובדיה גדול:

וכיוצא בו גם כן בבבא בתרא (ט"ו ב) גדול מה שנאמר באיוב ממה שנאמר באברהם. ונראה גם כן רק לענין השתדלות ואתאן למאן דאמר התם דלא היה מישראל ועל כן הוצרך להשתדלות יתירה שיזכה לרוח הקודש ולפי זה לא קשה מעובדיה אדקידושין. אבל על דברי רש"י קשה דהוה ליה למימר גם שם דילמא עבד וממזר צדיק וירא שמים וזכה בהשתדלות עצמו ומכל מקום פסול לבוא בקהל. אם לא דנימא דעבד וממזר גריעי מגר ועל כרחך אין כוונתו לגמרא דקידושין הנזכר ובמה שכתבתי לעיל לא נתיישב דהרי נבואת עובדיה נכתבה בדברי קבלה שהוא כדברי תורה והוא גילוי דברי תורה:

ומיהו בסנהדרין (שם) אמרו מפני מה זכה עובדיה לנביאות מפני שהחביא וכו' ופירש רש"י שהרי גר היה ואין השכינה שורה אלא על המיוחסין שבישראל כדכתיב (בראשית י"ז, ח') להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך עד כאן. מבואר טעמיה דרש"י מקרא אחרינא ובקידושין מייתי קרא אלעתיד וגם שם איתא משפחות המיוחסות ויליף ממשפחות דאם נטמע פסול במשפחה ונוגע קצת פגם לו גם כן אמיעוט וזהו רק לעתיד:

ונראה כוונתו למה שאמרו ביבמות (מ"ב א) לענין הבחנה משום דאמר קרא להיות לך וגו' ופירש רש"י שאין השכינה שורה אלא על הוודאים וכו' עיין שם. והיינו דאם לאו הכי לאיזו צורך הוא הבחנה ועל כרחך דקאי אלהיות לך לאלהים והשראת שכינה, ואין להקשות לפי זה מנא ליה דחיובא הוא לכל אחד. דודאי זה כל האדם להיות כלי להשראת שכינה וכל הולדת בנים הוא שיעבדו השם יתברך ויכירו אלהותו. ויש לומר היינו נמי מה דהוסיף רש"י שם מהא דנדרים דקרינן להו נמי מורדים ופושעים. ואפשר לומר דהיינו לשון פושעים בי שאין חפיצים וחוששים בי ובהשראת שכינתי:

ומה שאמרו (שם ק' ב) התם מאי קמזהיר ליה רחמנא וכו' עיין שם ולא נראה לי לענין השראת השכינה, אפשר לומר דרב פפא דהתם פליג אדשמואל בהחולץ וסבירא ליה כרבא שם דיהיב טעמא אחרינא להבחנה (ודברי רש"י בסנהדרין (ל"ט ב) לשמואל) ועיין שם בתוספות ד"ה לזרעך דרמזו לגמרא הנזכר אולי כיוונו לזה. ומכל מקום הקושיא מאי קמזהר קשה דלא אמרו אהשראת שכינה. ועל כרחך דלא משמע ליה קרא כן דאטו אכל זרעו יהיה השראת שכינה ברוח הקודש ונבואה שזה יהיה רק לעתיד דישפוך רוחו על כל בשר והך להיות לך לאלהים היינו כמו אנכי ה' אלהיך וכדומה הרבה מקראות. וזה ודאי גם מי שאין זרעו מיוחס אחריו בכלל דאטו לאו ישראל הוא. ועל כן פריך ומשני בשפחה וגויה דולדה כמותה ולאו ישראל הוא. ואפשר הדרש דשמואל בהחולץ דזה אזהרה בפני עצמה לענין הקמת הברית שהיא בשמירת הברית גם זה מכלל שמירת הברית שידקדק ביחס זרעו, ודחוק:

וכוונת רש"י שאין השכינה שורה יש לפרש גם כן לאו אהשראת נבואה ורוח הקודש אלא לענין שיהיה נקרא ה' אלהיו ומשום דהם בכלל המורדים והפושעים. ואפשר דתליא בפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה (קידושין ל"ו א) כשאין נוהגין מנהג בנים אין קרויין בנים דר' מאיר מייתי מוהיה במקום אשר יאמר וגו' (הושע ב', א'). ויש לומר דר' יהודה סבירא ליה ההוא לעתיד והוא דייק מרישיה דקרא בהושע שם שאמר כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם וגו' ועל כן לא קרינן גבי מורדים ופושעים להיות לכם לאלהים אף דישראל הוא:

אבל לפי זה קשה דבריהם דסנהדרין שם ותינח התם דהוה ליה בני ערבוביא דקרי להו מורדים אי לא קרינן גבייהו ושכנתי בתוכם בכלל כל שכן השראת רוח הקודש ונבואה וגם בזה יש לעיין אם הבן צדיק מי גרע מגוי המתגייר. ומה יעשה אם אבותיו חטאו חטא קל דהבחנה. ואולי זה בכלל דמעת העשוקים ואין להם מנחם שדרשו במדרש קהלת (ד', א') על ממזרים. וגריעי מגר דכקטן שנולד ואין לו אבות כלל מה שאין כן זה דמישראל וחטאת אבותיו גרמו לו חסרון בשורשו. ומכל מקום תינח ללמוד מזה לעבד וממזר דבתענית (ד' א) דגם כן אין נקיים אגב אמם ואבותם וכן אמרו ביומא (פ"ז א) אוי לרשעים שמחייבים לבניהם וכו' שהרבה בנים היו לו לכנען וכו' עיין שם אבל גר שנתגייר אחר שקירב קרינן ביה דהיה לו ה' לאלהים וכמו שאמרו בקידושין (שם) ואיך ממעטינן מהאי קרא גר:

ובלאו הכי נמי הרי אפילו גוים לא נתמעטו מנבואה גם אחר אברהם שהיה נביאי אומות העולם ובברכות (ז' א) משמע דמשה רבינו ע"ה הוא שביקש שלא תשרה שכינה על אומות העולם וניתן לו. ובבבא בתרא (ט"ו ב) איתא דמכי שכיב משה לא אתנבו עוד מאומות העולם דלא ניתן לו רק לאחר מיתה. ומשום דמצינו אחרי זה בסוף ימיו נתנבא בלעם. וגם זה צריך לומר רק בנבואה ולא ברוח הקודש דלא תקשה ההוא דתנא דבי אליהו (פרק ט') הנזכר. דדחוק לומר דקאי כפי מה שהוא ראוי מצד השם יתברך וכמו שהיה מיקמי תפילת משה רבינו ע"ה. דהלשון משמע שהוא בהווה כן גם עכשיו ובימיו. ועל כרחך כיון דכפי הנוסחא דסוף סוטה חסידות מביאה לידי רוח הקודש ומצינו חסידי אומות העולם. ובסנהדרין (ק"ה א) ועיין שם ברש"י (ק"י ב) ד"ה אבל לר' יהושע יש להם חלק לעולם הבא גם כן ושייך בהו חסידות שייך בהו רוח הקודש גם כן. אלא דיש לומר דההוא על כרחך לאו ברוח הקודש דגילוי דברי תורה דהרי אין תורה באומות העולם. ויש לפרש בקשת משה רבינו ע"ה היה בהשראת שכינה בגילוי דברי תורה כנבואת בלעם שנכתב בתורה והוא דברי תורה ודאיוב שהוא דברי קבלה. ומכל מקום נראה נמי דדוקא נבואה אמר ולא רוח הקודש. ועל כל פנים אפילו תימא דגם רש"י שם דוקא בנבואה קאי הרי מיהת היה השראת נבואה גם כן אחר אברהם אבינו ע"ה שלא מזרעו כלל ומשה רבינו ע"ה הוצרך להתפלל על זה ולא הובטח אברהם בכך כלל. ועל כרחך דההיא רק להיות לאלהים ונביאי אומות העולם גם כן לא נקראו עמו:

וגם יש לעיין דבירושלמי (פרק א' דביכורים הלכה ד') והובא בתוספות בבא בתרא (פ"א. ד"ה למעוטי) אמרו דהלכה כר' יהודה דגר יכול לומר לאבותינו דאברהם אב המון גוים אם כן נימא דהגרים גם כן בכלל זרעו אחריו דאברהם. דאין לומר דתלמודין דסנהדרין שם סבירא להו כסתם משנה דביכורים ולא כר' יהודה דאם כן אמאי פסקו תוספות וכן בהרמב"ם והר"ש משאנץ פרק א' דביכורים כר' יהודה וכירושלמי נגד תלמודין:

ומיהו על זה יש לומר דנהי דהוא נקרא אב דמצינו במגילה (י"ג א) אב בתורה אב בחכמה וכן אלישע מצעק אבי אבי (מלכים – ב ב', י"ב) ואף הם שייך לקרותם בנים דמצינו התלמידים נקראים בנים כמו בני הנביאים וגם הגרים ההולכים בעקבות אברהם אבינו ע"ה שהיה תחילה לגרים מכל מקום זרעו לא נקרא אלא היוצא מזרעו דוקא. ועל כל פנים אפשר לומר גם בדברי רש"י דתענית דכיוון להך דרשה מולזרעך אחריך דעבד לאו זרעו. וכן ממזר אינו בכלל סתם לשון זרע כמו שאמרו בקידושין (ד' א) ובסנהדרין (ס"ד ב) אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ועיין בתוספות יבמות (כ"ה: ד"ה בן) ומיהו בקידושין (ס"ז ב) דרשינן ולזרעו אחריו בין זרע כשר בין זרע פסול ולפי תירוץ התוספות שם ד"ה ולזרעו עיין שם ניחא, דגם כאן איכא בנות שהם בכלל השראת שכינה דהא היו שבע נביאות. וגם כפי מה שכתבתי לעיל אי כתוב לבניך היה משמע גם גרים לר' יהודה מה שאין כן מלשון זרע אימעטו. אבל דברי התוספות שם צריך לעיין דאזלו בתר איפכא ממה שכתבו ביבמות שם דלפי דבריו שם אי כתיב לבניו הוי משמע גם פסול על כן כתב לזרעו דמשמע כשרים דוקא. והיה נראה דמלזרעו אחריו דייק דדרשינן ביבמות (ק' ב) דמיוחס אחריו וכל דמיוחס אחריו בכלל וגם זרע פסול הוא מיוחס אחריו כיון דידעינן דהוא זרעו. ושוב מצאתי כן בהריטב"א שם. ואם כן הכי נמי לזרעך אחריך גם ממזר בכלל:

ומכל מקום יש לפרש דברי רש"י כתירוץ התוספות הנזכר או כתירוץ רבינו תם שהביא ריטב"א שם עיין שם (ויש לומר גם כוונת רש"י בתענית למקרא זה וסבירא ליה דהוא הדין נמי לרוח הקודש) ואפשר לקיים הגירסא ברש"י כדאמרינן בנדרים (ל"ח א) וכוונתו דשם אמרו וכולן ממשה ונראה הטעם דילפינן ממשה להיות כמותו דוקא היינו מלשון הכתוב בפרשת שופטים (דברים י"ח, ט"ו) נביא מקרבך מאחיך כמוני יקום לך וגו' נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך וגו'. והרי דבפרשת הנביא שהבטיח השם יתברך להקים וציוה לשמוע לו פירש בהדיא שיהיה כמוהו דמשה ומזה נתמעט גם גר ועבד וממזר. ועובדיה שהיה גר יש לומר כיון דלא נתנבא אלא על אדום ומשום מיניה וביה אבא כמו שאמרו בסנהדרין (ל"ט ב) אינו בכלל הכתוב דיקום לך אקום להם דהיינו להתנבא לישראל דוקא:

ואף על גב דרש"י ארוח הקודש קאי דבנבואה לא יכול לגלות אותן הלכות כמו שאמרו שם בתמורה (ט"ז א) דאינו יכול לחדש דבר. והני תנאים דנדרים נראה ודאי דאינם אלא בנבואה דלרוח הקודש אין צריך שיהיה עשיר וגבור וכל חכמי ישראל האמיתים התנאים ואמוראים השיגו לרוח הקודש זה שעל דרך החכמה כמשמעות גמרא דבבא בתרא הנזכר לעיל (וכן משמע מדברי רש"י הנזכרים דפשיטא ליה דמה דאהדר עתניאל בפלפולו הוא ברוח הקודש ומיהו התם לכוון מה שהוא הלכה למשה מסיני זה ודאי אי אפשר רק ברוח הקודש ואף על גב דטעמא יהיב וכדאיתא שם בבבא בתרא (י"ב ב)). והרבה מהם היו עניים גדולים כר' אלעזר בן פדת בתענית (כ"ה א) וזכה לגילוי שכינה בחלום כדאיתא התם. וכן ר' חנינא בן דוסא דהתם עיין שם. ואף שאמר על עצמו בברכות (ל"ד ב) וכן בבבא קמא (נ' א) לא נביא אנכי וכו' היינו נבואה אבל זכה לרוח הקודש ועוד טובא:

וכל שכן לענין הגבורה שהרי איתא בנדרים (מ"ט ריש ע"ב) מריעי רבנן וברש"י ברכות (כ"ב א) ד"ה אפשר דסתם תלמידי חכמים חולים ובסנהדרין (כ"ו ב) שמתשת כוחו של אדם. וגם בהא דתמורה שם משמע דעתניאל בן קנז שהחזיר אותן הלכות ברוח הקודש של פלפולו לא היה עשיר דאמרו עליו שהיה מנוגב מכל טובה. ועל כרחך דלא אמרו אלא בנביא יש לומר דסבירא ליה לרש"י הא דנקט בנדרים שם רק הני ולא אמר גם כן הא דיהיה ממיוחסים שבישראל ועל כרחך משום דהני תנאים רק בנבואה אבל הא דיחוס הוי גם לרוח הקודש על כן לא מנייה התם ושפיר למד מהגמרא דנדרים דהתם, דגם לרוח הקודש צריך יחוס. ובסנהדרין המציא לו הדרשה מלזרעך אחריך וכמו שאמרו ביבמות:

ומיהו אינו מוכרח דיש לומר התם מני רק מה דילפינן מכמוך וממשה ולא אתפרש אבל יחוס מפורש בגופיה דקרא מקרב אחיהם. ובבבא קמא (פ"ח א) דרשינן מקרב אחיך דמלך ממובחר שבאחיך למעט גר ועבד והכי נמי ממזר כמו שאמרו בתוספתא המובא בהגהות מיימוניות פרק א' דמלכים מזה דאין ממנין מלך אלא מהמשיאין לכהונה. והוא הדין לנביא דכתיב ביה נמי כן. ובספרי שופטים (פיסקא קע"ה) דרשו מקרבך ולא בחוצה לארץ, מאחיך ולא מאחרים ורצה לומר גוים, כלשון הגמרא בפסחים (ה' ב) ובראש השנה (כ"ד ב) ובבבא מציעא (קי"א א) ובסנהדרין (נ"ב ב) ובכמה דוכתי. ואף על גב דסופו למעט גם גרים ועבדים אפשר לומר דאיצטריך נמי גוים כשישלטו עליהם מלכי גוים ויהיה מלך שלא מקרב אחיך סלקא דעתך דיהיה גם נביא כן:

וגם יש לומר דהך קרא ודאי אינו הבטחה לתפילת משה רבינו ע"ה שלא תשרה שכינה עליהם דההיא אפילו לענין להתנבא לגוים לא תשרי עליהם וכאן אמר יקום לך ודרשו בספרי שם ולא לגוים ולולי תפילת משה רבינו ע"ה היו נביאי גוים מתנבאים לגוים והך קרא קאי כפי משפט התורה וחוקי השם יתברך בזולת תפילת משה רבינו ע"ה ואם כן הוי סלקא דעתך אם לא יזכו ישראל באיזו דור לנביאים ואומות העולם יזכו לנביאים להם שיקום מהם דיוכלו לנבא גם לישראל ומיעטם כאן דלהתנבא לישראל מיעטם הקדוש ברוך הוא מעצמו מצד גזירת התורה. ומצד תפילת משה רבינו ע"ה נתמעטו מנבואה לגמרי. ומיהו לא נמצא בספרי דרשא אמקרב אחיהם למעט גר ועבד וממזר אבל גם גבי מלך לא נמצא שם עיין שם פיסקא קנ"ז:

וראיתי בה"ר אליהו מזרחי (פרשת שופטים י"ח, ט"ו) העתיק מהספרי לשון ארוך שחסר בנדפס, דרש על מלת כמוני, מה משה מדבר דבר ואינו מתיירא וכו' יכול מה משה זקן ובן לוי אף נביא זקן ובן לוי תלמוד לומר אליו תשמעון מכל מקום, והנה ריבה דאין צריך זקן ובן לוי כמשה רבינו ע"ה. ולא אמר טפי אי מה משה ישראל ומיוחס, ועל כרחך דזה צריך באמת דבעינן מקרב אחיהם, ולאו מכמוני דאם כן הוה ליה למימר זה ברישא אכמוני מה משה וכו'. ועל כל פנים שפיר יש לפרש גם זה רק לענין נבואה ולא לרוח הקודש:

ובלאו הכי אף לנבואה נראה דעל כרחך לאו תנאים מוחלטים הם לסלק הנבואה לגמרי בזולת זה דהרי מכמוני וכמוך נידוק נמי למעט אשה, ובלאו הכי נמי מפשטיה דקרא נביא משמע לא נביאה כדדרשינן בספרי (פיסקא קנ"ז) מלך ולא מלכה, והרי היה שבע נביאות שנמנו במגילה (י"ד א) וחמש מהם אחר משה רבינו ע"ה ועל כרחך דעיקר קרא דפתח לענין אזהרת אליו תשמעון, דהנביא שהשם יתברך מקים, שחובה לשמוע לו, היינו דוקא כמוהו דמשה רבינו ע"ה ובאותם תנאים, אבל יש שזוכים לנבואה לשעה דרך אקראי שאינם בכלל נביא שהשם יתברך מקים כשאין להם הני תנאים ואין חובה לשמוע לו. ואף על פי שזכה לנבואת אמת. והכי נמי הני נביאות אין הכי נמי דלא היו בכלל המצוה לשמוע להם:

ושוב מצאתי בשיטה מקובצת לנדרים הנדפס מחדש בשם הר' אליעזר מיץ כתב אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בקביעות שלא תפסוק ממנו אלא וכו' עד כאן. הרי מבואר שבאקראי משכחת לה. ואולי הוכרח לזה משום דהוקשה לו מאליהו כשאמר לו לילך צרפתה והאשה אלמנה תכלכלו מכד הקמח וצפחת השמן וכן כשהעורבים כלכלוהו על כל פנים עני היה באותה שעה מיהת, ואיך שרתה עליו ודיבר עמו ה' גם אז ועל כרחך דבאקראי משכחת לה (יש לעיין קצת ממה שאמרו בנדרים (ל"ח א) כל הנביאים עשירים היו מנלן וכו' ומיונה והרי יונה כל נביאתו אקראי כמו שאמרו ביבמות (צ"ח א) שנית דיברה עמו שכינה שלישית לא דיברה עמו ולר' נחמן בר יצחק שם היינו לגמרי בשום דבר נביאה ועיין שם בתוספות ד"ה ר' נחמן בר יצחק) והכי נמי יש לומר בשבע נביאות ועובדיה. ואם כן קשה גם אדרש"י דהתם נמי רוח הקודש דאקראי:

ושוב מצאתי גם בדרשת הר"ן (דרוש ו') כתב דפעמים ישתנה לצורך השעה יעוין שם (ויש לפרש היינו האי דעובדיה מכל מקום זכה וכו') אך ראייתו שם מבלעם אין מוכרח כפי מה שכתבתי דמקרא דנביא אקום וגו' ילפינן, מלבד דיש לומר דהיינו רק מאותה שעה ואילך היינו נמי רק בנביאי ישראל וגם כשמנבא לישראל שהשם יתברך הקימו להתנבא לישראל ואף על גב דבגמרא אמרו סתם אין הקדוש ברוך הוא משרה וכו' יש לומר דסמך על מה שאמרו וכולן ממשה דהכוונה גם כן רק דוגמת ההשראה דמשה רבינו ע"ה ללמד תורה לישראל וכיוצא:

ועיין שם לפני זה כתב בטעם גבור ועשיר כדי שיחשב בעיני ההמון עיין שם באורך, ואם כן אינו אלא בנביא השלוח לדבר לפני ההמון ובזה לא קשה מאליהו דבעניותו לא מצינו לו נבואה לפני ההמון. ונראה דפשטיה דקרא אקים לך ולהם משמע כן ואם כן גם לפי דבריו לאו בכל השראת שכינה אמרו. וגם לפי דבריו לא קשה מבלעם דיש לומר גם שאר התנאים רק בשלוח להמון ואף על פי שבלעם דיבר גם כן דבריו בהמון לפני בלק ושרי מואב הם לא רצו כלל לשמוע כלל דבר בברכת ישראל ולא נשלח כלל שיקובלו דבריו להם ולצרכם. ועל כל פנים קשה על דברי רש"י תענית ועל כרחך טעות סופר הראיה מנדרים וכוונתו למה שאמרו ביבמות וסנהדרין וסבירא ליה דלהיות לאלהים משמע גם השראת דרוח הקודש:

ואף על גב דמצינו דיצא עובדיה מהכלל וזכה לנבואה על ידי איזה זכות הגורם אף שאינו מיוחס ואם כן הכא נמי ניחוש לעבד וממזר שיזכה על ידי איזה זכות. אפשר לומר דלא מהני לזה אלא זכות דהצלת נביאים ממות ולא היה מצוי זה בדור יהושע וכלב. וגם אפילו תימא שיועיל גם איזה זכות גדול אחר, הוא דבר שאין מצוי כלל ולא חיישינן ליה, אך לפי זה היה אפשר לומר גם בלאו הכי על כל פנים לא שייך כלל דעבד וממזר יזכו עצמם כל כך עד שיגיעו להשגת רוח הקודש. וסתם עבדים פרוצים, ודי שלא יהיה פרוץ. ואף דנמצא הראוי גם לסמיכה, כטבי עבד רבן גמליאל. כמו שאמרו ביומא (פ"ז א) אינו מצוי כלל:

וכן הממזרים עזי פנים כמו שאמרו בקידושין (מ"ט ב) תשעה קבין עזות וכו' עיין שם ברש"י. וברש"י סוטה (מ"ט סוף ע"א) ובבבא בתרא (נ"ח א) ד"ה חביטו. ותנן בסוף פרק ה' דאבות עז פנים לגיהנום. ובתענית (ז' ב) דנקרא רשע. ואף על גב דמצינו במשנה בסוף הוריות (י"ג א) ממזר תלמיד חכם. ובודאי רצה לומר שלא יהיה רשע ומיורשי גיהנום. מכל מקום אין מצוי. ועל כרחך דהוה ליה לחוש גם לשאין מצוי:

וגם נראה דאין להוציא גר מהשגת רוח הקודש דאונקלוס הגר ודאי תרגום התורה חיבר בלשון הקודש (ברוח הקודש) והוא גם כן תנא דברייתא בבבא בתרא (צ"ט א) ומאחר דנקבע המימרא בברייתא ובתלמוד ודאי הם דברי אלוקים חיים ומכלל חידושי תלמיד ותיק שנאמר למשה דהוא בכלל רוח הקודש של החכמים. אף דבבבא בתרא (י"ב ב) דייק רק כשאומר לכוון הלכה למשה מסיני היינו דבזה חזינן דכיוון בנבואה וממילא יצא ללמד על הכלל כולו דלא נטלה מהחכמים שחכמתם ברוח הקודש וכמו שכתב הרמב"ן שם:

ושוב מצאתי ביפה תואר (בראשית רבה פרשה ס' סימן ד') הקשה על דברי רש"י תענית הנזכר דמה מייתי מנדרים אפילו תימא דעבד אינו עשיר וממזר אינו עניו שם על כרחך לנבואה דוקא ולא לרוח הקודש עיין שם (ומה שכתב דהמפרש עשיר השמח בחלקו הוא דרש עיין שם עיין בדרשות הר"ן שם שדחה פירוש זה ולענינו לא ידעתי מאי נפקא מינה דאם כן משכחת לה נמי עבד שמח בחלקו). ולדעתו זה בלאו הכי אינו כלום דאף על גב דעבד אין לו משל עצמו כלום וכל מה שקנה קנה רבו מכל מקום משכחת לה שיחשב עשיר כשישליטו רבו כפוטיפר ליוסף. וכן עבדי שלמה וכל עבדי מלכים ודאי נקראים עשירים. ואיתא (שבועות מ"ה א) עבד מלך מלך, ועבד הראוי לזכות לרוח הקודש ודאי ימצא חן בעיני רבו ועל כל פנים לא יקפיד על עושר שיזכהו השם יתברך לקחתו ממנו:

ומה שכתב דממזר אינו עניו נראה דרצה לומר משום דהם עזי פנים. ואם הוא עז פנים אין צריך לזה שאינו עניו דהרי נקרא רשע גם כן ונוחל גיהנום וכמו שכתבנו. ובודאי לאו בר השראת רוח הקודש הוא. אלא דזה על הסתם ממזרים אבל משכחת לה שהוא צדיק גמור עד שראוי לרוח הקודש ואותו הוא עניו גם כן וגם מה שהחליט גם אענוה דאין מעכב ברוח הקודש, נראה דליתא כיון דנשנה בסדר המדריגות דר' פנחס בן יאיר להשגת רוח הקודש ודאי אי אפשר להגיע לרוח הקודש בלעדי זה ובדילוג איזה מדריגה מהם:

ועיין שם הביא עוד הא דקידושין וכתב דהתם לעתיד ועוד דשם לא מיירי אנבואה רק להיות ה' בתוכם דהרי יחזקאל מבני רחב הזונה ועובדיה גר. וכי תימא לצורך שעה הוה ליה לכלב לחוש גם כן לצורך שעה עיין שם. ותמוה מה שכתב מיחזקאל הרי מפורש בקרא דהיה כהן ועל כרחך רק מצד אם היה ממנה. וגם זה הרי נישאת ליהושע והיה באם מצד אם ואין זה חוצץ ביחס המשפחה כלל. דמי לנו משפחות מיוחסות יותר מכהנים גדולים ומלכים. וכל כהנים גדולים דבית ראשון מזרע אלעזר הרי הוא נסיב מבנות פוטיאל דאבוה או אמה היו מיתרו וכמו שאמרו בבבא בתרא (ק"י ריש ע"א) וכן כל מלכי בית דוד שהם עיקר מלכות ישראל מרות המואביה והוה ליה למימר נמי מישעיה דאמוץ ואמציה אחי כמו שאמרו במגילה (י' ב) ואתי גם כן מרות. וגם מה שכתב יחזקאל טעות סופר דבמגילה (י"ד סוף ע"ב) דחשיב שמונה נביאים כהנים מרחב ולא מני יחזקאל בהדייהו וצריך לומר ירמיה:

ומה שכתב מעובדיה צריך עיון דעיין שם בגמרא ורש"י סנהדרין הנזכר דכתב באמת דגר אין ראוי ודלאו משום צורך שעה זכה רק משום זכותו בהצלת נפשות. וגם מה שכתב לכלב לחוש לצורך שעה ליתא דלא שייך צורך שעה אלא בעובדיה שהיה בדור אחאב שהיו עובדי עבודה זרה והרג נביאי ה' ולא נשאר צדיק גמור הראוי לנבואה אלא הוא שהיה מעבדי אחאב וכן יחזקאל או ירמיה שהיו בזמן החורבן דגם כן רובן רשעים וכל ישראל היו חוטאים. אבל בדור יהושע וכלב וכל ישראל תלמידי משה רבינו ע"ה איך סלקא דעתך שיהיה צורך שעה לשרות רוח הקודש על עבד וממזר דוקא ולא על שום אחד מישראל אם הוא אינו ראוי לכך. אלא כשיש צורך שעה מה צורך שעה שייך בדור צדיקים כדור יהושע שנחשבו בסנהדרין (כ' א) כדור משה רבינו ע"ה עיין שם שישיג רוח הקודש דוקא עבד וממזר ולא שייך לחוש זה:

ועוד שם מסיק דרש"י מסברא אמר דגנאי הדבר ואם כן אפשר דזהו רק שם בהזכרת אותן ההלכות שנשכחו שהיה צורך כל ישראל. דכל ישראל השתדלו ויגעו בזה בשכלן להחזירן ובודאי גנאי הדבר שלא יגלו זה מן השמים רק לעבד וממזר ובפרט בדור חשוב כמוהו. אבל שאר רוח הקודש דעלמא לשעה ולאיזה דבר פרטי ואיש או אנשים פרטים פחותי ערך, או שהם גם כן עבד וממזר כמוהו דאין גנאי שפיר ישרה עליו אם ראוי מצד מעשיו ולא קשה הא דתנא דבי אליהו רבא:

גם יש לומר לפי מה שכתב עוד שם דאגדה דהתם דמני כלב סבירא ליה באמת דאעבד וממזר גם כן שורה רוח הקודש. ואם כן יש לומר התנא דבי אליהו אזיל בשיטת הבראשית רבה. ואף דכתב עוד שם דיש לומר דסבירא ליה חזרת ההלכות היה על ידי פלפול לבד ולא ברוח הקודש. אישתמטיה בזה סיום הגמרא דבבא בתרא (י"ב ב) שמביא בעצמו בתחילת דבריו. דמבואר שם דלימר מילתא לכוון אהלכה למשה מסיני דיהיב טעמא בפלפול וסברא אי אפשר אלא בנבואה ורוח הקודש, עיין שם. ואף על גב דזה אמת דאסור ללמד עבדו תורה, היינו שילמדנו האדון, אבל מכל מקום משכחת לה שילמוד הוא מעצמו. שהרי טבי עבדו של רבן גמליאל היה תלמיד חכם כמו שאמרו בסוכה (כ' ב) והיה ראוי לסמיכה ועל כן גם בחזרת הנך הלכות הוצרך רש"י למייתי משום רוח הקודש ולא בפשיטות דלא משכחת לה עבד תלמיד חכם משום דאסור ללמדו ועל כרחך דמכל מקום משכחת לה ואף דאין מצוי הוה ליה לחוש כמו שכתבתי לעיל:

וכן אשה מצינו ברוריה דביתהו דר' מאיר דלמדה תורה כמו שאמרו בפסחים (ס"ב ב) ובכמה דוכתי והיא גם כן תנא דברייתא בתוספתא דכלים (בבא מציעא פרק א') ובגוי משכחת לה בשבע מצוות דידהו כמו שאמרו (סנהדרין נ"ט א) על זה דגוי העוסק בתורה ככהן גדול. ומכל מקום האמת יורה דרכו וקושטא קאי מפשטות לשון התנא דבי אליהו שם דתלוי במעשה ולא בתורה וכן מהענין שם שאמר מה טיבה של דבורה וכו' בעלה עם הארץ היה אמרה לו אשתו בא ואעשה לך פתילות וכו' עיין שם. ואף על פי שדבורה היתה מלמדת תורה ברבים כדאיתא התם אחר כך. ומשום דאין הנבואה שורה אלא על חכם ועל כרחך דהיה בה חכמה ומכל מקום זכתה לכך לא מצד התורה דאשה אף שלומדת כיון דאינה מצווה ועושה אין בזה זכות כל כך. וגם מאחר דאינה מצווה אינו שייך לה ואין כח פעולת התורה גדול אצלה כל כך. שאילו היה התורה גם אצלם תבלין ליצר היה השם יתברך מצווה גם כן. וגם לחד מאן דאמר בסוטה שם דכמלמדה תיפלות ודאיסורא נמי איכא ועל כן אין כח להכניס קדושה בלבות הנשים גם כן. ומתוך שדעתן קלה החכמה והערמימיות שנכנס בה מוציאה לתיפלות על הסתם ברוב נשים ועל כל פנים אינן יכולות לזכות על ידי זה לרוח הקודש ונבואה רק על ידי זכות המעשים:

וגם בעלה שהוא ברק כדאיתא התם (ומה שאמרו שם אחר כך מה טיבה של דבורה אצל ברק והלא דבורה במקומה וברק במקומו רצה לומר להזדווג לו למקום רחוק ואף על פי שהותרו כבר השבטים לבוא זה בזה אחר דור יהושע ובאי הארץ כמו שאמרו בבבא בתרא (קכ"א א) מכל מקום לא מצוי כל כך) היה עם הארץ כנזכר וזכה ליטפל אליה באמירת השירה ואף דלא זכה לנבואה לפי שלא היה תלמיד חכם מדנטפל לשירה משמע דזכה לרוח הקודש מיהת (וכמו כל ישראל ששרו על הים עם משה רבינו ע"ה ואיתא (מכילתא בשלח ג') דראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל דזכו כולם לרוח הקודש ועל ידי זה נפתח הפה לומר שירה שתתייחס עליהם בתורה ובנביאים שהם אמרוה שהשיגו הדבר ברוח הקודש דלולי כן לא שייך ליקרא על שמם) ומרוח הקודש זה הוא שדיברו בסוף סוטה וקבעוהו שם, כי עיקר קדושת המעשה אי אפשר אלא על ידי קדושת היסוד והגדרת ערוה בהרחקה מאשת זנונים וסוטה בקלקולה. וכל רוח הקודש שהוא רוח קדושה אינו אלא במקום גדר ערוה:

ועל ידי זה נסמית עינו של אותו רשע שאמר מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדבר זה. שהגוים שאין להם שייכות לדברי תורה אצלם חוש המישוש חרפה גמורה כאשר אמר הפילוסוף היווני. והקדושה אינו אלא בפרישות הגמורה כי לא יכולים להשיג קדושה בענינים הגופנים המלאים אצלם זוהמא וזימה מפני שקיעתם בשורשם בזה. מה שאין כן יעקב אבינו ע"ה אמר הבה אשתי, מה שקל שבקלים אינו אומר ולא הרגיש גנות וחרפה בזה כי לא נתכוין אלא להעמיד תולדות, ולא היה לו שום כוונה אחרת ושום הרהור של תאוה גופנית כלל. אם כן הכל בקדושה וזהו הקדושה הנזכר בעבודה זרה הנמשכת מהתורה דלא עשה כן לכל גוי כמו שכתבתי לעיל:

והעמי הארצות אף על פי שהם מזרע ישראל שכל אחד יש לו אחיזה בדברי תורה ויש לו גם כן שייכות לקדושה מכל מקום כיון שאינו בהתגלות לבו אין קדושה זו מתגלית אצלו בעולם הזה גם כן והקדושה שלו הוא רק בהגדרה ועל כן לא נמנית עוד באחרונה בסוף סוטה ובאה החסידות במקומה משום דלא עם הארץ חסיד כמו שאמרו באבות (ב', ה'). וכן (שם ג', י"ז) אם אין תורה אין יראה. על כן אחר שהשלים נפשו בשבע תחתונות שהם כח המעשה (אשר האחרונה שבהם הענוה בהכרת שפלותו. כי כל שלימות עם הארץ הוא בכח המעשה ובזה צריך לענוה. מה שאין כן בחכמה ובינה אין צריך לענוה. אבל התלמיד חכם עיקר הענוה שצריך הוא כשמגיע לשלושה ראשונות ולהבינה שבלב שלא יתגאה בה ולכך אצלו הענוה השמינית) ובא לבינה שבלב ששם במעמקי הלב שורש נפשו יש לו שייכות ואחיזה באיזה דברי תורה. ועל ידי זה זוכה ליראה ומשם לחכמה שבמוח הוא מעורר בו קצת רוח חכמה יותר. ואז יכול לזכות גם לחסידות כי כבר יצא משם עם הארץ גמור, ואז זוכה אחר כך גם לרוח הקודש דודאי אי אפשר בעם הארץ גמור, רק שיש לו ריח תורה על כל פנים כי רוח הקודש מביאה לידי תחית המתים דהיינו חיי עולם וזה אי אפשר אלא על ידי טל תורה המחייהו:

ורוח הקודש הוא הטל תורה היורד מלמעלה על הנפשות דבני ישראל כידוע דאותיות שאחרי שם הוי"ה הם בגימטריא טל. כי שם הוי"ה הוא התגלות הדברי תורה בפועל והוא התורה שהוריד לנו משה רבינו ע"ה ומסרה לבני ישראל בפומבי. והטל הוא האחוריים והנעלם ממנה והוא שופע תמיד ולא מיעצר. רק כאשר יהיה כלי מוכן וראוי לקבל אותו הטל דברכה אז הוא נקלט בכל רמ"ח איבריו הרוחניים המחיים להגופניים ונקשר בהם עד שאין נפרד גם לאחר מיתה והסתלקות הנפש הוא נשאר תוך ההבלא דגרמי שבעצם הלוז שאין נרקב וכלה לעולם כדברי חז"ל (בראשית רבה כ"ח, ג'):

ודבר זה הוא על ידי הקדושה הגמורה שבזרע יעקב שגם כל עניני הגופניים הם כולם לה' לבדו. דעל כן אמרו (תענית ה' ב) יעקב אבינו ע"ה לא מת כי מי שכל עניניו הגופניים בקדושה כיעקב לא שייך ביה מיתה כלל. ואף על פי שחנטו חנטיא וקברו קבריא היה רק למראית עין בעולם הזה עלמא דשיקרא שאין האמת דיעקב נגלה בו לעין כל וגם כל זרעו אף העמי הארצות נקראים בשם יעקב כמו שאמרו בבבא מציעא (ל"ג ב) שיש בהם גם כן קדושה זו אלא שהוא בעולם הזה בהעלם עצום ומי שזוכה להשלים מדריגתו בעולם הזה עד שיגיע למדריגת רוח הקודש שהוא המדריגה האחרונה והעליונה שיוכל להגיע אליה בעולם הזה אפילו העם הארץ לאחר שהגיע לכך כבר הגיע לשורש אחיזתו בדברי תורה דלעתיד כולם ידעו וגו':

ולאדם שטוב מטעימן מפרי מעשיו בעולם הזה וזוכה לשמץ מאותה ידיעה והוא הרוח הקודש שמשיג שפע הטל תורה המחייהו. כי בהשגת רוח הקודש הוא זוכה ממילא גם כן לקדושה זו העליונה קדושת יעקב אבינו ע"ה שכל מעשיו לשם שמים ואז זוכה לתחיית המתים מצד עצמו ולא מצד דיבוקו לתלמיד חכם כשאר עם הארץ כי כבר יצא מכלל עם הארץ אחר שזכה לרוח הקודש. ומצידו הוא התחיית המתים לאלתר, וכמו לעתיד כשיזכו כל ישראל להשלים נפשותם עד שישפוך רוחו על כל בשר אפילו העבדים ושפחות ועמי הארצות ויתגלה אז הקדושה שיש גם בכל כוחות הגופניים היותר פחותים שיש בישראל שעל זה רומז השם בשר כמו שאמרו בסוטה (ה' א) ובכל מקום בכתוב נקרא כן אבר הברית כמו שנאמר בפרשת מצורע (ויקרא ט"ו, ב' – ג') זב מבשרו, רר בשרו, החתים בשרו. ובירמיה (י"א, ט"ו) בשר קודש יעברו מעליך, פירש רש"י, על המילה. וביחזקאל (ט"ז, כ"ו) על מצרים גדלי בשר ושם (כ"ג, כ') בשר חמורים בשרם וזרמת וגו'. וידוע דעיקר השגת רוח הקודש תלוי בהגדרת אבר זה. כי כאשר היסוד קדוש אז הכל קדוש כי הוא יסוד הכל. והמקום שבו תוקף הפחיתות אצל אומות העולם הערלים, שם הוא עיקר הקדושה אצל בני ישראל הנימולים שהכל אצלם בקדושה. וכל מה שנראה יותר פחיתות. כאשר יש בו קדושה הרי הוא תוקף קדושה יותר שאף במקומות הפחותים יש קדושה, ועל זה נאמר (איוב י"ט, כ"ו) מבשרי אחזה אלהי שעל ידי קדושת הבשר הגופני זוכה לרוח הקודש. וכשיתגלה קדושה זו שבכל ישראל יהיה שפיכת הרוח הקודש על כל בשר ואז יהיה תחיית המתים לכל ישראל:

אבל בעולם הזה אף אם איזה יחידים זכו לזה הרי לא זכו לזה עדיין כל הכנסת ישראל וכולם קומה אחת ואי אפשר לתקן אבר ממנה ולהפרידו מכלל הקומה שזהו פירוד משורשו. ולפיכך צריך כל אחד לסבול בשביל זולתו ואפילו הצדיקים גמורים סובלים עוונות שאר בני דורם להיותם מקומה אחת. כמו כאשר הרגל כואב סובל גם הראש היסורים שיש מכאוב שברגל. אבל יעקב אבינו ע"ה שהוא היה בדורו כולל הכנסת ישראל כולו, וכן כל דורות העתידים לצאת ממנו כולם כלולים בו כאשר הוא תיקן נפשו הרי כל הקומה שלימה ולפיכך מצד עצמו לא מת כלל באמת רק מצד ההתפשטות הדורותיו בעולם הזה שלא נתבררו עדיין לא נתגלה זה בעולם הזה:

וכן רבינו הקדוש שנקרא כן בסתם כי נתיחד בתוקף הקדושה שאפשר להשיג בעולם הזה היה ניצוץ יעקב אבינו ע"ה כידוע מהאריז"ל (עיין בספר ייין המשומר וזולתו) דעל כן אתי כל בי שמשי לביתיה כמו שאמרו בכתובות (ק"ג סוף ע"א) דגם כן לא מת והיינו שהוא היה נשיא ופרנס הדור וכולל כל נפשות דורו וכשהשלים נפשו כל כך עד שיזכה לשם קדוש סתם היינו כשלא יגיע לו שום פגם עוד. ועל כרחך שהשלים גם נפשות כל דורו האחוזים בו:

ולפיכך איתא בסנהדרין (צ"ח סוף ע"ב) אי מן חיי הוא כגון רבינו הקדוש שחשבו עליו שהוא משיח כי כבר תיקן נפשו כל כך עד שהמשיך ותיקן כל דורו עמו. אלא שעדיין לא היה הדור כדאי שיהיה גם אצלם בהתגלות כן, כי עדיין לא נתקנו גם הדורות הבאים הכלולים בהם דלעולם נפשות הבנים כלולים באבותם. ורבינו הקדוש תיקן נפשו לגמרי עם כל הנתלה בו מזרעו עד סוף כל הדורות וכן מנפשות כל בני דורו. אבל מה שנתלו בנפשות דורו מדורותיהם אחריהם עד סוף כל הדורות זה לא ניתקן עדיין דזה לא היה נתלה בתיקונו. ולפיכך לא זכו שיהיה אז עת קץ ותחיית המתים ושיהיה הוא המשיח. ומכל מקום הוא זכה לנפשיה דמצד עצמו לא מת אלא שלא היה בהתגלות ברור מצד הדור והוא יסד התורה שבעל פה שזהו עיקר הטל תורה המחייהו ורוח הקודש דחכמים המביא לתחיית המתים:

ומשניות מסכת סוטה מסיים משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא שהם שתי מדריגות הקודמות לקדושה, כפי הסדר שבמסכת עבודה זרה שהוא שלימות הקדושה שזכה לה רבי. ואלה השלושה הם השלושה ראשונות של הקומה השלימה דתלמיד חכם המתחיל בתורה. והקדושה היא המדריגה עליונה שלמעלה מקומת אדם שהוא מה שהשם יתברך עוזרו. ועל זה לא שייך ביטול דישועת השם יתברך אינה בטילה חס ושלום ושפעו אינו פוסק וימינו פשוטה לעולם לקבל השבים אליו. והביטול שייך רק במה שבהשתדלות אדם והם שתים הקודמות שכל השלושה ראשונות כולם חד:

וכפי מה שהם בתלמיד חכם שהענוה הוא בבינה שבלב והיראת חטא הוא בחכמה שבמוח שהוא תכלית שלימות היראה שעל ידי הכרת הנוכח דה' לנגדי תמיד כמו שכתב בהג"ה דריש אורח חיים שהוא על ידי שלימות החכמה, דחכים לשון הכרה בארמי, ומשמת רבי שהוא שלימות הקדושה הנמצא בנפשות דישראל בהתגלות בעולם הזה בטלו גם שתים אלה. ונשאר רק השבעה תחתונות שהם שלימות כוחות המעשה הכוללים הקדושה שבפועל בהגדרת ערוה דעל זה הוא כל מסכת סוטה למורים למי שעובר עליו רוח טהרה כמסקנת הגמרא שם (ג' א) (ומאן דאמר רוח טומאה היינו ששים עלילות דברים באשה יראת ה' ויש בזה דברים עמוקים שאי אפשר לבאר בכתב ועל כן המסקנא אינו כן) להיות שונא זימה:

ושוני המשניות בדורות המאוחרים חיברו אחרי זה הברייתא דמשחרב בית המקדש ועיקבתא דמשיחא. כי מיתת רבינו הקדוש שנקרא בשם קדוש סתם שבו היה משכן הקדושה בישראל בעולם הזה היא ממש חורבן בית המקדש שהוא משכן הקדושה בישראל במקום ומצד העולם, ורבי היה משכן הקדושה מצד הנפש. הוא הראשון אחר החורבן שהיה ראוי להיות משיח אלמלא זכו ישראל. וממנו התחלת עיקבות משיח שכבר התחילו עיקבותיו להיות נודעים:

וכדי לסיים בטוב סיימו בברייתא דר' פנחס בן יאיר בסדר השלמת האדם מצד הגדרת המעשים לבד אחר שמת רבי ובטלה ענוה ויראת חטא. שהם המדריגות להשגת שלימות הקדושה הגמורה ולפי מה שהיה הדור אז אחר זמן רבי היה ביטול גמור לענוה ויראת חטא. אבל בדורות שאחר כך מכי אתו רב לבבל והרביץ תורה הרבה שם וקמו דורות האמוראים שסיגלו תורה הרבה בקדושה ובטהרה וברוח הקודש שבהם עד שהוסיפו התלמוד על המשניות שיסד רבי שהוא השלמת התורה שבעל פה. הוסיפו שם לא תיתני וכו' והוא סיום הגמרא דמסכת סוטה בדברי ר' נחמן דלא תיתני יראת חטא דאיכא אנא:

ומכל מקום לא מחקו זה מן המשנה כי חכמי המשנה לא כתבו דברים בטלים וכל דבריהם ברוח הקודש וידעו מה שיהיה עד סוף כל הדורות, והם היו תנאים שגדולים מאמוראים ואין אמורא יכול לחלוק על משנה רק הם דיברו כפי השגתם במדריגה הגדולה שלהם. לאותה המדריגה היה ביטול. אבל כפי השגת האמוראים בדורם שחזרו להקים דגלה של תורה בבבל שהוא במחשכים כמו שאמרו בסנהדרין (כ"ד א) היינו בהעלם ולא בהגלות כל כך שהיה בדורות התנאים בארץ ישראל. ואף על פי שזה מדריגה קטנה מצד הוא מדריגה גדולה גם כן מצד. כי יוכלו להשיג האור בתוך החושך וההעלם גם כן ומצד הזה לא היה ביטול:

ורב נחמן הוא שאמר על עצמו גם כן שם בסנהדרין (צ"ח סוף ע"ב) אי מן חיי הוא כגון אנא. וכפי הנראה הוא היה השני אחר רבי שהיה ראוי להיות משיח אם היו הדור כדאי. (אבל אותן שאמרו שם שילא ינון וחנינא שמו דדרשו גם כן על שם רבם לא אמרו אלא על השם ולא על רבם ביחוד והיינו שלא היו עצם נפש משיח רק היה להם איזה הופעה מאורו במה שנקרא בשמו של משיח) שהיה גם כן ראש בדורו הכולל כל נפשות דורו והשלים עצמו בתכלית השלימות בכל מדריגות קומתו אף על פי שלא נקרא בשם קדוש כרבי, לפי שהיה מצד המחשכים וההעלם ולא בהתגלות לכל, והקדושה שהוא השורש הנעלם היה אצלו בתכלית ההעלם ועל כן לא נתגלה זה גם בגמרא עליו. כי היה נעלם עדיין גם ממנו מצד התגלות לבו רק מצד השגת הנעלם ברוח הקודש שבו היה משיג זה שהשלים הכל עד שראוי להיות משיח:

ואף היראת חטא שהוא תחילת הגילוי לא נתגלה אלא לו לבד והוא שהעיד וגילה על עצמו דאיכא אנא השלם ביראת חטא כרבי. ובזה החזיר העטרה ליושנה דאחריו כל אחד ימשוך לזכות ולהגיע לשלימות כל המדריגות דמשמת ר' נחמן לא בטלה עוד. כי רק מצד ההתגלות בעולם הזה כמו שהיה לרבי עד דקרו ליה רבינו הקדוש וכן נתגלה גם כן בעולם הזה הא דלא מת דאתי לביתיה זה נתבטל במותו. כי אחר שמת הוא שהיה הראשון הראוי להיות משיח אין מתגלה עוד אור בהיר כזה עד עת קץ שיבוא המשיח האמיתי שאפילו יהיה באיזה דור גם כן מי שיתקן כמוהו ושראוי להיות משיח מאחר שלא יהיה משיח בפועל. וכבר נגלה זה על ידי רבי שמת, שיש שראוי להיות משיח בכח ועם כל זה אין עולה לו בפועל אם כן אין בו אור זה. ורק בימי רבי שעדיין היו מקוים לו שהוא יהיה משיח אם יהיה הוא בשלימות הגמור. כי עדיין לא נגלה זה דמיתת נפש הראויה להיות משיח היה קדושתו בהתגלות גמור. ואחר מיתתו הוא שנגלה דבר זה ואז עד עת קץ אין עוד התגלות גמור רק הכל במחשכים ולזה אין עוד ביטול:

ור' נחמן החזיר היראת חטא שהוא מדריגת החכמה ועל כן אמר על עצמו (סנהדרין ה' ריש ע"א) כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי שהוא מצד שלימות החכמה. כמו שאמרו בסוף בבא בתרא (קע"ה ב) הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות וכן בבכורות (ל"ז ריש ע"א) דחכם מתיר לבדו אמר ר' נחמן כגון אנא. ואף על פי דמקרא צווח (משלי כ"ז, ב') יהללוך זר ולא פיך אבל הוא לא בא להלל את עצמו רק להודיע הדין גדר המומחה והחכם. ולא אמר על אחר כי לא הגיע לשלימות החכמה אלא הוא. ולא ידעו אחרים ממעלתו גם כן. רק הוא עצמו שידע מעלתו שכבר נשתלם במדת הענוה הקודמת ובטח לבו שמכיר ערכו באמת ולא מגסות הרוח הודיע שפיר דין החכם והמומחה שהוא דוקא כשיהיה בתכלית השלימות כמותו. וזה על דרך שאמרו (נדרים ס"ב א) שרי לאודועי באתרא דלא ידעו ליה. והיינו לצורך כההוא דעבדך ירא את ה' וגו':

ובתשובות רשב"א (חלק א' סימן פ"ד) הביא דאמרו ליה לר' פפא מה שמך אמר להו רב פפא אמרו ליה והכתיב יהללוך וגו' אמר להו ואי אין זר פיך עד כאן. ולא ידעתי מקום מאמר זה. וכפי הנראה כיוון לעובדא דפסחים (פ"ו ב) עיין שם והיה בגירסתו כן שם. ומיהו בזוהר בלק (קצ"ג סוף ע"ב) איתא הא דואין זר פיך וכתב דהיינו לפתוח פיו בדברי תורה ולא לשבח נפשיה. דסימן דלא ידע כלום, שבוחי, עיין שם. אבל זה במכוון לשבח עצמו אבל ר' נחמן לא כיוון לשבח וכמו שכתבנו:

ור' יוסף היה לפניו המתחיל בהחזרת מדריגות אלו והוא נסתמא על ידי שלא רצה להביט מצדדין ולפניו כמו שכתבו:

בתשובות הגאונים הנדפס מחדש בשם שערי תשובה (סימן קע"ח). ומפני שרצה לסלק עצמו מחיזו דהאי עלמא דעין רואה ומכניס הרהורים ללב להיות חומד. ועינו של אותו רשע בלעם נסתמא בשביל שלא האמין בקדושת ישראל שיהיו גם חמדותיהם שבענינים הגופניים מלא קדושה. ובדין היה שיסתמא כיון שלא ידע שיש מציאות קדושה בהסתכלות של חמדה גופנית גם כן. והוא מפני לבו שהיה מלא זוהמא ושוריינא דעינא בליבא כמו שאמרו בעבודה זרה (כ"ח ב) ומזה היה לו עין רעה. וגם בענין זה היה לו עין רעה על ישראל שקינא בהם שהיה להם קדושה כזו. ועל כן פקעה עינו כדרך שאמרו בעבודה זרה (ס"ה א) בבר שישך:

ועינו של אותו צדיק נסתמא על ידי שחפץ ונשתוקק גם כן לזכות לקדושה זו שיהיו כל חמדותיו בקדושה. וזה אחר שיגדיר עצמו כפי האפשר בכח אדם בכבישת החמדה שבלב והגורם לו העין רואה. ונתרצה להסתמא לגמרי כדי שלא יראה שום דבר שיביא חמדה זרה ללב והשם יתברך עשה רצונו. והסומא חשוב כמת ובזה נתבטלו אצלו כל חמדות עולם הזה ועל ידי זה זכה לענוה השלימה הבאה מכח הבינה שבלב שהוא האתחלתא לקדושה השלימה וכבר תיקן השוריינא דעינא ונתתקן גם האובנתא דליבא להיות שפל רוח היפך בלעם הרשע שהיה עין רעה ורוח גבוה. ובזה היה אתחלתא להשגת השלושה ראשונות ועד שלימות הקדושה ורוח הקודש הגמור ובא ר' נחמן אחריו והשלים הכל. וזהו השלמת מסכת סוטה בהגדרה בפועל כפי האפשר שזה מדת כל אחד ואפילו עם הארץ יוכל להגיע ממדריגה למדריגה עד סוף כל דרגין בהשפעת הקדושה הגמורה ללב שיהיו כל מעשיו לשם שמים כולו קודש לה':"

[1] הובאה גם בסנהדרין יא, א.

[2] יש שינוי ק בין המובא בבבלי למובא בירושלמי, שבבבלי נזכרה שכינה ובירושלמי נזכר במקום שכינה שמן המשחה.

[3] אולם מנגד, הוא גם סבר ש"אם אין רוח הקודש – אין בתי כניסיות ובתי מדרשות", ובכל זאת התקיימו בתי כנסיות ובתי מדרשות לאחר ביטול הנבואה, כך שנראה שיש מדרגות של רוח הקודש.

[4] שם במקום שכינה או שמן המשחה מוזכרת המנורה.

[5] נראה שהדבר קשור לכך שבחושן יש 12 אבנים כנגד 12 שבטי ישראל, ובכתפות האפוד מופיעים שמותם של 12 שבטי ישראל על אבני השוהם.