לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן

המקורות בגמרא

ברכות

הגמרא בברכות (יט, א) בעניין צידוק הדין, מבארת שבשעת ההספדים על הנפטר, המלווים שנמצאים שם קורים ק"ש ומתפללים, אך האונן שפטור מכל המצוות יושב דומם ומצדיק עליו את הדין ואומר כך:

"ריבון העולמים, הרבה חטאתי לפניך ולא נפרעת ממני אחד מני אלף, יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו שתגדור פרצותינו ופרצות כל עמך בית ישראל ברחמים".

ומיד הגמרא מבארת שאין לומר נוסח זה, משום שיש בכך משום 'פתיחת פה לשטן', שכאילו אומר לה' שהיה ראוי שיפרע ממנו:

"אמר אביי לא מבעי ליה לאינש למימר הכי, דאמר רבי שמעון בן לקיש, וכן תנא משמיה דרבי יוסי: לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן".

וכן בברכות (ס, א) שם עוסקת הגמרא בתפילה לנכנס לבית המרחץ, כשמתפלל שלא יינזק, אומר כך:

"תנו רבנן הנכנס לבית המרחץ אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלוהי שתצילני מזה וכיוצא בו, ואל יארע בי דבר קלקלה ועון, ואם יארע בי דבר קלקלה ועוון – תהא מיתתי כפרה לכל עונותי".

וגם שם מיד אח"כ אומרת הגמ' שאין לומר נוסח זה:

"אמר אביי: לא לימא אינש הכי, דלא לפתח פומיה לשטן, דאמר ריש לקיש וכן תנא משמיה דרבי יוסי: לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן".

כתובות

וכן בכתובות (ח, ב) שם עוסקת הגמ' בעניין ברכת אבלים, ומספרת שנפטר בנו של ר' חייא בר אבא וריש לקיש הגיע לנחמו ואמר כך:

"אחינו המיוגעים המדוכאין באבל הזה, תנו לבבכם לחקור את זאת, זאת היא עומדת לעד, נתיב הוא מששת ימי בראשית (שהכל מתים ולא תבכו יותר מדאי. רש"י), רבים שתו רבים ישתו (מכוס המוות, או מכוס התנחומים), כמשתה ראשונים כך משתה אחרונים, אחינו, בעל נחמות ינחם אתכם, ברוך מנחם אבלים".

וגם כאן:

"אמר אביי: רבים שתו לימא, רבים ישתו לא לימא, משתה ראשונים לימא, משתה אחרונים לא לימא, דאר"ש בן לקיש, וכן תנא משמיה דר' יוסי: לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן".

בכל הגמ' הנ"ל הגמ' מביאה כראיה לאיסור לפתוח פיו לשטן, מהפסוקים בישעיהו (א, ט-י) שם מקוננים עמ"י שלגודל חטאיהם ועונשם כמעט היו כסדום ועמורה שלא נשאר מהם שריד, ומודים לה' שבחסדו ריחם והשאיר להם שארית ופליטה: "לוּלֵי ה' צְבָאוֹ-ת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט, כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ".

ומיד מוכיח הנביא את עמ"י באריכות על חטאיהם, ובתוך כך מכנה אותם בנבואתו ממש באותו התיאור הנורא שהם בעצמם השתמשו בו – לסדום ועמורה:

"שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם, הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלוהֵינוּ עַם עֲמֹרָה".

כלומר הואיל ונתנו עמ"י בדבריהם פתח לדמות אותם לרשעי סדום ועמורה, מיד עוררו עליהם את מידת הדין ללמד עליהם חובה, והנביא מכנה אותם בכינוי זה של רשעי סדום. ומכאן מסיקה הגמרא שעל האדם להימנע מלתת פתחון פה לשטן לקטרג עליו.

מקורות מרכזיים נוספים

ראשית יש לציין שמקורות רבים קושרים את האמרה "ברית כרותה לשפתיים" עם האמרה "לפתוח פה לשטן", כשהמשותף להם הוא האמונה בכוח הדיבור לגרום לדברים שייקרו. אמנם הביטוי "לפתוח פה לשטן" הוא תמיד לרעה לעומת "ברית כרותה לשפתיים" שהוא גם לטובה וגם לרעה.[1]

מועד קטן יח, א

"דאמר רבי יוחנן: מנין שברית כרותה לשפתיים? שנאמר ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם – ואיסתייעא מלתא דהדור תרוייהו". (בזכות דיבורו זכה שגם יצחק חזר איתו ולא הועלה לעולה).

במדבר רבה טז, יב

"וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם בני אליאב ויאמרו לא נעלה – הכשילם פיהם לרשעים, וברית כרותה לשפתיים, שמתו וירדו לשאול תחתית לאחר שירדו חיים שאולה", וכן (שם, יח, ד): "ויאמרו לא נעלה – לא נלך ולא נבוא אין כתיב כאן אלא לא נעלה – "פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ" (משלי יח, ז) – פתחו פיהם לפורעניות לומר שהן מתים בירידה…".[2]

סנהדרין קב, א

הגמרא מביאה מקור נוסף להוראה לא לפתוח פה לשטן וברית כרותה לשפתיים, מהסיפור על יהוא בן נמשי שבתחילה כדי להאביד את עובדי הבעל אמר להם במירמה (מלכים ב, י,יח): "ויקבץ יהוא את כל העם ויאמר אליהם, אחאב עבד את הבעל מעט, יהוא יעבדנו הרבה!… ויהוא עשה בעקבה למען האביד את עבדי הבעל", ואע"פ שלא התכווין לכך כלל, בסופו של דבר אכן נגרר גם הוא אחר הע"ז (מלכים ב, י, לא): "ויהוא לא שמר ללכת בתורת ה' אלוהי ישראל בכל לבבו, לא סר מעל חטאות ירבעם אשר החטיא את ישראל":

"יהוא צדיקא רבה הוה שנא' (מלכים ב י, ל) ויאמר ה' אל יהוא יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיני ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב בני רביעים ישבו לך על כסא ישראל, וכתיב (מלכים ב י, לא) ויהוא לא שמר ללכת בתורת ה' אלהי ישראל בכל לבבו לא סר מעל חטאת ירבעם אשר החטיא את ישראל – מאי גרמא ליה? אמר אביי ברית כרותה לשפתיים שנאמר (מלכים ב י, יח) אחאב עבד הבעל מעט יהוא יעבדנו הרבה".

ספר חרדים (מצוות לא תעשה מדברי קבלה ומדברי סופרים. ד, כא)

"אל יפתח אדם פיו לשטן כדכתיב כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו מיד כתיב שמעו דבר ה' קציני סדום, ויהוא בן נמשי אמר דרך מירמה שהוא יעבוד ע"ז לסוף עבדה".

תוספות יו"ט על המשנה (נגעים יב, ה)

"כנגע נראה לי בבית – ואם תאמר: למה אסרה התורה מלומר 'נגע', והלא עד שיאמר הכהן טמא, עדיין אין כאן טומאה?… ולי נראה… דלהכי הקפידה התורה מלומר נגע. כדי שלא לפתוח פיו לשטן לו כדדרשינן בפרק מי שמתו (דף י"ט) מאמרו שמעו קציני סדום וגו', דהרי אפשר שיחזור ויכהה טרם בוא הכהן".

ספר חסידים סימן תעט

"כתיב (משלי כא, כג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו… ברית כרותה לשפתיים לכך אל יפתח אדם פיו לשטן: לא יאמר אדם לחבירו ולא לבניו "תלך ותמיר", מומר יהיה. אחד היה רגיל לקרוא לבני אדם כשמדברים דברים שלא היו נראים לו "פֶּגֶר", או פעמים אמר "אתה עושה כמו כומר", אמר ליה החכם לא יתכן כך לזרע ישראל שלא יתקיים בו או בזרעו לכך חדל לך!".

ספר חסידים סימן תפ

"אל יאמר אדם כך חטאתי עד שמחויב כליה, וכך חטאים עשיתי עד שמחויב כליה שהרי כתיב (ישעי' א' ט') כסדום היינו וקראם בסמוך (שם שם י') קציני סדום, ועוד מפיבושת אמר כן לדוד שבית שאול חייבים ונתקיים על ידי הגבעונים".

רמ"א יו"ד, סימן שעו סעיף ב'

הוראה זו הובאה בדרכי משה (יו"ד סי' שעו):

"כתוב בהגהות אלפסי פרק מי שמתו (שלטי הגבורים ברכות יא: אות ג) דאל יאמר אדם "לא נפרעתי כפי מעשי" וכיוצא בדברים אלו שהרי אמרו אל יפתח אדם פיו לשטן". והובא ברמ"א שם שע"ו, ב: "לא יאמר אדם "לא נפרעתי כפי מעשי" או כיוצא בדברים אלו שאל יפתח פיו לשטן".[3]

ערוך השולחן שעו, ה

"לא יאמר האבל רבש"ע הרבה חטאתי לפניך ולא נפרעת ממני אחד מני אלף, דלא יפתח פיו לשטן בשעה שהדין עליו שורה ולא דמי לשארי זמנים שאומרים בתפלות כעין זה, דהשטן מקטרג בשעת הסכנה".

פלא יועץ ערך דיבור

"וכן צריך ליזהר מאד שלא יפתח פיו לשטן שלא במתכוין… ומאד צריך לעמוד על המשמר על זה בפרט כשמדבר עם חבירו שאם תארע תקלה ח"ו לא ימצאו מקום לתלות בדבריו כשגגה היוצאת מלפני השליט… וכל כיוצא בזה ישמע חכם ויוסף לקח וכבר הזהירו רז"ל כיוצא בזה שלא לומר לחולה או אבל הרוצה לקום מפני שיבה וכדומה שלא יאמר לו 'אל תקום' אלא יאמר לו 'אל תטרח שב בנחת'".

שולחן ערוך הרב (חו"מ, שמירת גוף ונפש ובל תשחית, סעיף יב)

"אסור להוציא מפיו דבר פורענות על אדם מישראל אפילו לומר אילו היה פלוני קיים היה בא לכאן, כי ברית כרותה לשפתיים ואין לאב ואם לעשות מורא לתינוק בדבר טמא כגון לומר חתול או כלב יקחוהו כי יש מזיקים שלהם שמות כשמות הטמאים ההם ויוכלו להזיק לתינוק בגופו או בנשמתו שברית כרותה לשפתים, וכן בכל כיוצא באלו צריך ליזהר מאד מהרגל הלשון".

טעמים לחשש מפתיחת הפה לשטן

הסוברים שזה מסוג הדברים שלא נודע לנו טעמם

שו"ת הרשב"א חלק א סימן תח

נשאל בעניין פתרון החלומות של בר הדיא, ובהבנת דברי הגמ' ש"כל החלומות הולכין אחר הפה". וכתב שלפי התורה יש בזה דברים נעלמים שאנו לא מבינים לגמרי את סיבתם. ובתוך דבריו ביאר את כוחו הגדול של הדיבור בדברי חז"ל שגם הוא מקורו בדבר סגולי וסוד שלא נתבאר לנו טעמו. וחלק מהביטויים המעשיים של כוח הדיבור זה הרצון בברכות וריחוק הקללות, וכן ההדרכה ש"לא יפתח אדם פיו לשטן":

"אמרת עוד שאעמידך על נכון בכוונת אביי ורבא בשאלתות בר הדיא. וכי גזרת הכל תשתנה בעבור פתרון בר הדיא?

תשובה זו שאלה פלוסופית שתולין הכל בטבע הנוהג, אך לפי הנראה מן הכתוב והסכמת חכמי התורה אינו כן. אלא יש בכל או סגולות או דברים נעלמים לא נתבארה לנו עתה סיבותם. והיא שאמרו ברית כרותה לשפתים ואמרו הוה כשגגה היוצאה מלפני השליט… וכאלה רבים, וזו היא המניעה בקללה והחפץ בברכות. ואמרו אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך. ואם נמשך בזה אחר הטבע מה תזיק הקללה ומה תועיל הברכה? יקללו המה והשם יברך! ואמרו אל יפתח אדם פיו לשטן והביאו ראיה מן הכתוב דכתב (ישעיה א, ט-י) כמעט כסדום וגו' וכתב שמעו קציני סדום…".

הסוברים שהטעם הוא משום שמעורר קטרוג על עצמו

חידושי אגדות למהר"ל (כתובות ח, ב)

מבאר המהר"ל שבאופן רגיל השטן אינו יכול להזיק אל האדם, אך בכך שאדם פותח פיו ומעורר על עצמו קטרוג אזי השטן יכול לשלוט בו ולהזיק לו:

"אל יפתח פיו לשטן וכו'. דבר זה מבואר הוא בכמה מקומות מאוד, כי המציאות הוא נגד השטן שהוא מביא ההעדר אל האדם, ולכך לא יוכל לשלוט השטן הוא ההעדר באדם שהוא נגדו כי האדם יש לו המציאות והשטן הוא נגד המציאות, וכאשר פותח פיו אל השטן אז ההעדר דבק בו לגמרי ושולט עליו ההעדר וזה מבואר".

מהרש"א (כתובות ח, ב)

מבאר שבכוח הדיבור האדם יכול לעורר על עצמו את מידת הדין ולגרום לשטן לקטרג עליו, הואיל והוא בעצמו, בדיבורו, מודה בדבר הזה שראוי להיות לו:

"לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן – הוא מבואר שהדיבור גם בדרך הדמיון מעורר את מדת הדין עד שהשטן מקטרג, להיות החוטא מודה בדבר שראוי לכך, וזה שאמר כמעט כסדום היינו וגו' שאמר כן בדרך הדמיון לעניין העונש, ובכן מדת הדין אהדר ליה דראוי לכך ע"ש החטא, שמעו דבר ה' קציני סדום וגו'".

ועל דרך זה ביאר המהרש"א את הגמ' בברכות נה, ב:

"האי מאן דחליש (נעשה חולה) יומא קמא לא לגלי כי היכי דלא לתרע מזליה מכאן ואילך לגלי" – כתב המהרש"א: "נראה שהוא ע״פ מה שאמרו (ברכות יט, א) אל יפתח אדם פיו לשטן, ועל כן יומא קמא דעדיין לא נתחזק החולי בו לא ליגלי, כי היכי דלא יפתח פיו לשטן להחזיקו בדבורו".

פירוש "הכותב" על העין יעקב (של המחבר, ר' יעקב בן שלמה אבן חביב 1450-1516)

ביאר בדומה לכך שפירוש הפתחון פה הוא – הודאת האדם על עצמו, כך שאינו משאיר שום מקום למידת הרחמים לרחם עליו:

"אל יפתח אדם פיו לשטן – פירוש שלא יתן פתחון פה לשטן לקטרג ולומר "הודאת בעל דין הוי כמאה עדים" ולא נשאר מקום למידת הרחמים להאריך אפיים".

יערות דבש, חלק ראשון, דרוש י

ר' יהונתן אייבשיץ מקשה על עצם הדין של פתיחת פה לשטן – וכי מה עניין זה הרי בלאו הכי זו מהותו של השטן לקטרג אז מה מוסיף או גורע דיבורו של האדם? ומתרץ שהשטן לא מסתכל לפנימיותו של האדם אלא רואה רק את חיצוניותו, וכאשר האדם מעיד על פנימיותו דבר רע, בכך הוא פותח פתח נוסף לשטן לקטרג עליו:

"ויש להבין וכי בשביל כך נפתח פה לשטן, בממה נפשך אם יש לו מקום לקטרג, בלאו הכי כקבר פתוח גרונו, הלא זה דרכו להשטין, ואם אין לו, מה בכך שהנביא אומר כך?

…והנה השטן אינו בוחן לבות רק יראה לעיניים, ולכך אמרו עליו (ע"ז כ, ב) שכולו עיניים, כי לא ידע מחשבות צפוני בני אדם, וא"כ בראותו ישראלים עובדי השם, לא ידע כי אין כוונתם לשם שמים, ולא היה לו פתחון פה לקטרג כלל, אבל ישעיה שגילה מצפון הזה, ואמר בנבואה כי אין מחשבתם רצויה, ואינה רק ליראה זמנית, מיד מצא השטן מקום לקטרג ולומר, א"כ הרי הם רעים כסדום, ולכך באה הנבואה, וכינה אותם קציני סדום וא"ש".

עין אי"ה ברכות יט, א

הרב קוק מבאר שיסוד פתיחת הפה לשטן נובע מפגם באמונה, שאדם לא מאמין לגמרי שהנהגת ה' הינה ביושר ובמשפט, וזה מביא אותו לומר "הרבה חטאתי לפניך ולא נפרעת ממני אחד מני אלף", כלומר שחושב בדעתו שהקב"ה מוותר לו ולא דן בצדק, ונוהג עמו ברחמים ומעוות את המוסר בשבילו, וע"י כך פותח פתח לשטן לקטרג עליו ומביא על עצמו רעות. אלא על האדם לדעת שה' דן ביושר ובצדק וח"ו אינו מוותר, אלא שחלק מהדין הוא שיש אריכות אפיים לתשובה וכו'.

"לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן – ההנהגה האלוהית תוביל את כל היצור אל השלימות היותר נשגבה שמשיג ע"פ ההדרגה. האדם בבחירתו כל עניניו הפרטיים מסורים בידו שיובילוהו אל השלימות הנשגבה. והנה שלימותו הוא תיקון מעשיו בתכלית התיקון, ובראש כל מקור של שלימות ההנהגה היא ללכת בדרכי ד'. ע"כ צריך שיצטייר בלבבו ושכלו ציור אמיתי, שדרכי ד' הם בתכלית היושר והמשפט, כדי שיכיר מזה לישר עצמו בתכלית היושר. אמנם אם יצוייר בשכלו שההנהגה האלוהית מוותרת על העוול, ושיש העברת משפט אפילו לחסד וטוב, מיד תתקלקל תכונתו המוסרית. כי יאבד דרך, ויתרחק מהמעיין שיוכל לשאוב מתוכו שפע שלימות. ע"כ צריך האדם לצייר לנפשו, כי לפי מדת המשפט והיושר האמיתי הוא ראוי גם כן לחסד ד', אם שרבו פשעיו. אבל מדת התשובה לעולם פתוחה, גם חסדי השם יתברך בקבלת שבים הכל הוא ביושר וצדק רב. אז באמת כשתהיה ההנהגה עמו בחסד, ישכיל אל טוב ד', וילמד ללכת אורחות צדק ומשפט. אמנם כשישריש בעצמו שהוא כפי אמיתת המשפט ראוי לעונש רב, ומפני מה יאבה שיתנהג עמו השי"ת בחמלה ואהבה ורחמים שלא מן המשפט, הוא משריש שיש חלילה אפשרות, שמפני אהבת עצמו תעוות ההנהגה העליונה משפט, ומזה יצמחו פרי ראש ולענה על שדי המוסר שלו, ויגרום הדבר שלא ינהיג דרכיו ע"פ מדת המשפט, ויצא מרעה אל רעה. ע"כ אם יצייר בעצמו שהוא ראוי להיות בכל רע אז חלילה בהכרח, תוכל לגרום להביא באמת עליו רע, למען יוכל ללמוד מהנהגתו יתברך עמו צדק המשפט האלוהי, ויאחז גם הוא במדת המשפט. על כן אל יפתח אדם פיו לשטן, ויצייר בנפשו ושכלו, כי לפי ערך גדולת השם יתברך, ודכאות האדם ותגבורת יצרו, אם כי רע ומר עזבו את ד', אבל מדת היושר והמשפט תוכל לחייב בצדק לסלח ולקבל שבי פשע, כיון שהוא מכיר את מעוותיו, אז יתרומם בדרכי הצדק והחסד, וינהר אל ד' ואל טובו".

מכתב מאליהו (ד', עמ' 166, 221)

לאחר שמרחיב במעלת הדיבור וכוחו, מבאר ביאור יסודי בעניין פתיחת פה לשטן. להסברו דיבור המראה על יחס מזלזל על החיים או על צרות העלולות להגיע על האדם וכד', מראה על העמדה הפנימית של המדבר עצמו ביחס לחייו, וזה עצמו מאפשר למקטרג לקטרג עליו:

"…ובזה ניתן להבין עניין "לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן (ברכות יט, א) שפירושו שלא יאמר דברים שנשמע מהם כאילו הוא מזלזל בחייו, כי בזה מעורר בעצמו מידת הדין (עיין מהרש"א חידושי אגדות כתובות ח, ב). והעניין הוא, שאם לא ירגיש אדם עיכוב פנימי מלהוציא מפיו דברים כאלה, זה לאות שבתוך לבו לא יחוש הרבה לערך העליון שבחייו כנ"ל. כי נגד מה שמושרש ממש בלב לא ימצא אדם בנפשו היכולת להוציא בשפתיו בשום אופן, ואפילו להזכיר דבר זה כצד אפשרי לא יוכל. ואם הוא מוכן באופן גס להוציא אפשרות זו מפיו, הרי זה בדקי דקות מעין אותה ההפקרות שדיברנו עליה לעיל. וזהו אשר יתן פתחון פה לשטן לקטרג עליו ח"ו".

ראשית חכמה לר' אליהו די וידאש (שער הקדושה, פרק יג, אותיות ס-סג)

אומנם דברי חז"ל "קללת חכם אפילו על תנאי (בגרסאות אחרות "אפילו בחינם") היא באה". הראשית חכמה הביא שהזוהר קישר בין הדברים, והסביר שהזהירות שהחכם נדרש בדיבורו כי קללתו אפילו על תנאי היא באה, נובעת מהזהירות לא לפתוח פה לשטן, משום שהשטן לוקח את הדברים ומקטרג איתם בשעת הסכנה. בנוסף לכך האריך בכך שעל האדם להיזהר מלקלל או לומר דברים רעים על עצמו שגם זה בכלל לא יפתח פיו לשטן:

"ואמר בזוהר (וישלח קעה, א) בעניין מיתת רחל, שיעקב אבינו עליו השלום גרם מיתתה שקיללה שלא בכוונה. וזו לשונו: ר' יוסי אמר כתיב (משלי כו, ב) "קללת חנם לא תבא", ואוקמוה: 'לו' בוא"ו. ואי קללת צדיקא היא, אפלו דלא איתכוין בה כיון דנפקא מפומיה נטל לה ההוא יצר הרע וקטרג בה בשעתא דסכנה. יעקב אמר (בראשית לא,לב) "עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה" – ואף על גב דאיהו לא הוה ידע, נטל לה לההיא מילה ההוא שטן דאשתכח גביהו תדיר בבני נשא. ועל דא תנינן (ברכות יט, א) לעולם לא יפתח בר נש פומיה לשיטנא, בגין דנטל ההוא מילה וקטרג בה לעילא ותתא, וכל שכן מילה דחכם או מילה דצדיקא, עכ"ל… עוד ייזהר שלא יקלל עצמו בכעס, שבהיכל רביעי מהיכלות הקליפות יש כיתות נקראים אוררי יום, ואלו לוקחים אותה קללה שקלל עצמו ומקיימין אותה חס ושלום (זוהר פקודי רסו, א). והוא מאותם השלשה שגורמים רעה לעצמם. כדפרשו בזוהר (הקדמה ח, ב) שדוד, מפני שאמר (שמואל ב, יב, ה): "בן מוות האיש" וגומר, תפש עליו דוּמָה, ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעזרו היה נופל ביד דומה. כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהילים צד,יז): "לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי", ועל כיוצא בזה אמרו ז"ל: לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן. כדגרסינן בפרק מי שמתו (ברכות יט, א), זה לשונו: אמר רבי שמעון בן לקיש, וכן תני משמיה דרבי יוסי: לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן. ואמר רב יוסף: מאי קראה? שנאמר (ישעיה א, ט): "כמעט כסדום היינו"; ומה אהדר להו נביא "שמעו דבר ה' קציני סדום". ואמר שם… שמטעם זה לא יאמר האבל בצידוק הדין: רבון העולמים, הרבה חטאתי לפניך, ולא נפרעת ממני אחד מני אלף".

והובא בלשונו גם בדברי השל"ה שער האותיות אות ש' (שתיקה) סעיפים כה-כט.

יוסף אומץ (חלק ב פרק גידול בנים. לרבי יוסף יוזפא האן נוירלינגן 1570-1637)

"אל יכנה האב את בנו בשם מגונה, הן דרך חיבה או דרך רוגז, כמו שרץ, טמא, מומר, חמור, וכיוצא. וכן אל יאמר לו דרך שחוק, חתול תנשך אותך, וכן כלב או סוס, שמלבד שאין לאדם לפתוח פיו לשטן, כתוב בראשית חכמה עוד טעם אחר על דרך סוד, שכל אלו הם שמות לקליפות, ועל ידי דיבורים אלו יתן חס ושלום מקום לקליפות שיהיה להם אחיזה – מה בתינוק".

של"ה פרשת בלק דרך חיים תוכחת מוסר

בדומה לכך כתב השל"ה:

"ועתה לכה נא ארה לי (במדבר כב, ו) – ייזהר האדם במאד שלא יפתח פיו לשטן, כי אפילו אם מדבר שלא בכוונה, ממשיך הדבר על עצמו. וכן בלק אמר 'ארה לי', פיו הכשילו שלבסוף קילל אותו.

שו"ת מן השמים סימן כב

יסוד זה המובא בזוהר שישנם מלאכים שלוקחים את הקללות והדברים הרעים שאדם אומר על עצמו ומקטרגים איתם על האדם, מובא גם בשו"ת מן השמים בעניין שהחלומות הולכים אחר הפה ולכן כדאי לספרם לאוהביו כדי שיפתרו לו אותם לטובה:

"ועוד שאלתי: אם כן למה צריך לומר חלומו למאן דרחים ליה?

והשיבו: לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן – וצריך לפתור טוב ההוא דרחים ליה, משום מלאך העומד לימינו שנוטל הדבר מפיו של פותר וחוטף אותו ואומר אמן כן יהיה, ואם ההוא דסאני ליה פותח פיו לרעה, ההוא שעומד לשמאלו חוטף הדבר ואומר אמן ועל סיבה נעשה מה שנעשה הן לטוב הן לרעה. ואחר שעה השיבו בפעם שלישית: אל תהרהר אחר דברינו זה כי באמת הודענוך והסוד עמוק".

חומת אנך לחיד"א (קהלת ה, ה)

בדומה לכך ביאר החיד"א על הפס' "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, למה יקצוף האלוהים על קולך וחיבל את מעשה ידיך" – שאדם צריך להיזהר בלשונו שעלול בדבריו לעורר על עצמו את המקטרג ולהביא על עצמו פורענות:

"אפשר במה שאמרו רז"ל לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן וכמה מעשיות אמרו בש"ס דהויא בשגגה ונתקיים הדבר, ואמרו בזוהר הקדוש דיש כח הנקרא אוררי יום וכשהאדם מקלל עצמו או פותח פיו תופסים הדבור ההוא ומקטרגים במזכרת עון עד שיתקיים. וזה שאמר אל תתן את פיך שלא יהיה לך פתחון פה לדבר רע או קללות, לחטיא את בשרך שתתקיים הקללה או הדיבור ההוא… למה יקצוף האלוהים על קולך זה שאתה גורם למקטרג, וחיבל את מעשה ידיך כי אתה נענש גם על אשר היית סיבה שתבא עליך הרעה ח"ו".

וכ"כ החיד"א גם בכיסא דוד (דרוש ו – לשבת זכור):

"בפ' אל תתן את פיך הנז' כמו שאמרו חז"ל לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן וכמה מעשים נאמרו בש"ס דהויא בשגגה ונתקיימו הדברים, ואמרו בזוהר הקדוש דיש כת הנקרא אוררי יום וכשהאדם מקלל עצמו או פותח פיו תופסים הדיבור ההוא ומקטרגים במזכרת עוון עד אשר יתקיים, וז"ש אל תתן את פיך שלא יהיה לך פתחון פה לדבר רע או קללות לחטיא את בשרך שתתקיים הקללה או הדיבור ההוא, ואל תאמר לפני המלאך חבלה הנמצא שם כי שגגה היא. למה יקצוף האלהים על קולך זה שאתה נותן רשות למקטרג וחבל את מעשה ידיך כי אתה נענש גם על אשר היית סיבה לרעה הבאת עליך".

מנורת המאור (אלנקווה. פרק כ – דרך ארץ עמוד 429-430)

"לעולם אל יפתח אדם את פיו לשטן, שמא יגרום חטאו ויתקיימו בו אמריו לרעה, שנאמר גם אני אבחר בתעלוליהם ומגורותם אביא להם, וכתיב והשיב ה' בך את כל מדווי מצרים, וכתיב כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגורתי יבוא לי. צא ולמד מדור הפלגה. אמרו, פן נפוץ על פני כל הארץ, וגזר עליהם ונפוצו, שנא' ומשם הפיצם על פני כל הארץ, ועליהם נאמר מגורת רשע היא תבואנו. דור המדבר אמרו, לקחתנו למות במדבר, וכך נגזר עליהם, שנאמר במדבר הזה יתמו ושם ימותו. צדקיהו ועדתו נאמר עליהם, חרב יראתם וחרב אביא עליהם. יוחנן בן קרח ועדתו נאמר עליהם, והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה שם תשיג אתכם בארץ מצרים וההרעב אשר אתם דואגים ממנו שם ידבק אחריכם. ישראל אמרו, כסדום היינו לעמורה דמינו, ונאמר להם, שמעו דבר ה' קציני סדום האזינו תורת אלהינו עם עמורה".

עץ יוסף (על העין יעקב, ברכות יט, א. לרב חנוך זונדל (נפטר ב- 1859)

מקשה שהרי לכאו' עמ"י אמרו דברי שבח לה', שאע"פ שהרבו לחטוא ה' ריחם עליהם ולא כילם, אז מדוע יש בכך בעיה משום פתיחת פה לשטן? ומשיב שהחידוש הוא שאפילו כשאדם מתכוון לומר דבר טוב ואף שבח לה' יזהר במילותיו שלא יאמר דברים רעים ויפתח פיו לשטן:

"מאי קרא דכתיב כמעט כסדום היינו… קשה כי ישראל לא דברו כאן כי אם דברי חסידות, ואמרו לולי ה' צבאות ברחמיו הותיר לנו שריד כמעט כסדום היינו. וא"כ למה יעשה אותם קציני סדום ועם עמורה משום שאמרו כסדום היינו להגדיל חסד ה'? ואפשר לומר שאפילו הכי לא היה להם להדמות לסדום, אבל היה להם לומר לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד גווענו אבדנו כלנו. מה להם להדמות אל רשעים ואפילו שכוונתם לשמים להגדיל חסד אל. וזה כוון באמרו לעולם אל יפתח פיו לשטן – באומרו לעולם רוצה לומר אפילו כי הכא שדיברו נכונה להגדיל חסדי ה' עם כל זה אל יפתח אדם פיו לשטן. כל שכן בדברי כעס וכיוצא שאין לפתוח פה לשטן".

מהרש"א מועד קטן (יח, א)

כתב המהרש"א שיש הבדל מהותי בין המושג "ברית כרותה לשפתיים" ל"פתיחת פה לשטן" – שפתיחת פה לשטן עניינה האדם על עצמו, שלא יפתח פתח לעורר על עצמו קטרוג, מה שאין כן "ברית כרותה לשפתיים" שעניינה אמירה כללית אף על אחרים, דיבור שיוצא מפיו של אדם ועשוי להתקיים "מעין נבואה":

הגמרא שם (מו"ק יח, א) דנה להלכה שאבל מותר בגזיזת ציפורניים, ומספרת על פנחס אחיו של שמואל שהיה אבל, ושמואל הגיע לנחמו וראה שציפורניו ארוכים ושאלו מדוע לא גזז אותם שהרי זה מותר מעיקר הדין, וענה לו פנחס "אם אתה היית אבל האם היית מזלזל באבילות שלך וגוזז את ציפורניך?", ומספרת הגמ' שבאמת שמואל ניזוק מכך והיה גם הוא אבל כי נפטר קרובו. וכשנכנס פנחס אחיו לנחמו שאל אותו שמואל:

"לית לך ברית כרותה לשפתיים? דאמר רבי יוחנן: מנין שברית כרותה לשפתיים – שנאמר ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם – ואיסתייעא מלתא דהדור תרוייהו".

והקשה התוס' (שם יח, א) שלכאו' היה יותר מתאים לשמואל להביא את דברי הגמ' שלנו ש"אל יפתח אדם פיו לשטן", שהרי מהלימוד של "ברית כרותה לשפתיים" ניתן לומר שזה רק בדבר טוב ששם יותר מתקיים כי "מידה טובה מרובה על מידת פורענות":

"תימה דלמא מדה טובה מרובה, והוה ליה לאתויי הא דאמר עולא בעלמא (ברכות יט, א) לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן שנאמר שמעו דבר ה' קציני סדום כו'…".

ותירץ המהרש"א שיש הבדל מהותי בין ברית כרותה לשפתיים לפתיחת פה לשטן, שפתיחת פה לשטן עניינה האדם על עצמו שלא יפתח פתח לעורר על עצמו קטרוג, ולכן לא היה שייך כאן בגמ' כי פנחס דיבר על שמואל, מה שא"כ בברית כרותה לשפתיים שזה אמירה כללית אף על אחרים, דיבור שיצא מפיו, מעין נבואה ועשוי להתקיים ואין בזה חילוק בין לטובה ובין לרעה:

"והנראה ליישב את זה דההיא דאל יפתח פיו לשטן איירי כשהאומר כלל את עצמו באותו פורענות ורעה כדמוכחי הענינים דהתם ("הרבה חטאתי לפניך ולא נפרעת ממני אחד מני אלף"), והטעם בו כמ"ש בעין יעקב (מובא להלן) שלא יתן פתחון פה לשטן לקטרג ולומר הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ולא נשאר מקום למדת הרחמים להאריך אפים… וליכא לדמויי לההיא דהכא איירי בשגגה היוצא מדברי האומר ברעת פורעניות או בטובת זולתו כדמוכח הענין פנחס לשמואל, והטעם בו כאומרם ניבא ואינו יודע מה ניבא, וכפרש"י בחומש ונשובה נתנבא שישובו שניהם. והשתא אין סברא לחלק בין מדה טובה למדה רעה בנבואה היוצאת מדברי האומר בשגגה".[4]

שפתי כהן על התורה[5] (ויקרא יט, יד)

קושר את עניין פתיחת פה לשטן לאיסור לקלל אדם, ומבאר את הטעם לפי הזוהר, שבזמן שאדם מוציא מפיו דבר רע ישנם מלאכים שלוקחים את דבריו ומביאים רעה לעולם:

"לא תקלל חרש – בא להזהיר האדם שלא יקלל לשום אדם שלא יענש על ידו ותחזור הקללה לו, שנאמר (משלי כ"ו, ב') "קללת חנם לא תבוא" קרי, וכתיב לו תבוא, שלא תבוא למתקלל ותבוא למקלל, ואם תבוא למתקלל כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צ, ב) קללת חנם לו תבוא, אפילו על חנם היא באה, עם כל זה הוא (המקלל) נענש, כמו שכתב בעל צרור המור על פסוק (בראשית לא, לב) "עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה" זה לשונו: ומאותה קללה מתה רחל, ולפי שהיתה קללת חנם לו תבוא – חזרה ליעקב, ולכך נתקצרו ימיו שלושים ושלוש שנה מחיי אביו כמנין יחיה עד כאן… כי מיד כשפותח פיו לקלל מיד מקבלה השטן ומשטין בה, ועל זה הזהירו חז"ל (ברכות י"ט א) שלא יפתח אדם פיו לשטן,[6] וכן אמר בזוהר (פרשה זו פ"ה א) זה לשונו דלית לך מלה ומלה דסלקא מפומיה דבר נש דלא אית ליה קלא וההוא קלא סלקא לעילא וכו' עד כאן. ומה שנקרא השטן עיור, הוא היפך סגי נהור, לפי שהוא כולו מלא עינים…

ועוד לא תקלל חרש. שלא יקלל עצמו בחיי צער או בדוחק, חר"ש נוטריקון חיים רעים שלך, וכן אמר בזוהר פרשת פקודי (ח"ב רס"ה א) זה לשונו היכלא רביעאה היכלא דאיקרי חובא ודא איהו טיט היון לקבל שמא אחרא דאיקרי אבן מכשול, איהו יקרי חובא דתמן קיימין כל חובי דעלמא וכו', ואמר בסוף (רס"ו א) ומהכא נפקא חד רוחא מסאבא דאיקרי אריריא וכמה אלף ורבבן עמיה וכולהו אקרון אוררי יום כמה דאת אמר (איוב ג', ח') יקבוהו אוררי יום, והאי רוחא וכל אינון דעמיה כולהו קיימי לנטלא ההיא מלה דלייט בר נש גרמיה ברוגזיה ואלין מתערין להאי חויא דאיקרי נחש עקלתון, בגין לאייתאה ולאתערא לווטין על עלמא הדא הוא דכתיב יקבוהו אוררי יום העתידים עורר וגו', ואלין אוררי יום שלטי בכל רגעי ושעתי דיומא ונטלי אינון מלין דלייט בר נש גרמיה בין ברוגזא בין באומאה ובההיא מלה מתערי להאי נחש עקלתון דאיקרי לויתן לחבלא לעלמא, ועל דא לייט איוב יומיה בצעריה ולא גופיה, דכתיב (שם, א') ויקלל את יומו בתחילה ולבתר יקבוהו אוררי יום, רחמנא לשיזבן מכל מלה בישא:

ובפרשת פנחס (ח"ג רמ"ו א) זה לשונו תלת אינון דגרמין ביש לגרמייהו תרי בהאי עלמא וחד בעלמא דאתי, ואלין אינון מאן דלייט גרמיה, דתנינן חד ממנא אתפקד קמיה דבר נש ובשעתא דלייט גרמיה ההוא בר נש האי ממנא ושבעין אחרנין דממנן תחותיה נטלי ההיא מלה ואמרי אמן וסלקי ליה לעילא ודיינין ליה, ואיהו רדיף אבתריה עד דעביד ואשלים ליה ההיא מלה, מאן לן רב ממשה דאמר ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת ואמר לצורך, אף על גב דהקב"ה עביד רעותיה עם כל דא לא אשתזיב מעונשיה, והא איתמר דלא אדכר בפרשת ואתה תצוה ואתמחי מתמן…".

פלא יועץ – דיבור

"אסור לאדם שיפתח פיו לשטן ואפי' אם חרב חדה מונחת על צוארו או שהוא שכיב מרע אל יתיאש מן הרחמים וידבר טוב ויבוא טוב… ".

ביאורים נוספים

דעת הרמב"ם בעניין פתיחת הפה לשטן

נראה שפירש בעניין רציונלי, שכאשר אדם מדבר רע על עצמו דבר זה עצמו עלול לפגוע בו בכך שידכא את רוחו, וכד' ולכן מוטב לאדם לדבר בלשון טובה. כך מבואר בדבריו להלן בעניין מתנת שכיב מרע. ועוד שלא הזכיר בהלכותיו את עניין החשש של פתיחת פה לשטן.

ריקאנטי (בראשית ד,א)

מביא פירוש שונה על דרך הקבלה, שכוחו של הדיבור בעניין דברים שייקרו, הוא מכך שנכנס באדם רוח ושם דברים בפיו, בין לטוב – ע"י מלאך טוב שנכנס והיינו "ברית כרותה לשפתיים" או "ניבא ולא ידע מה נבא", ובין למוטב שנכנס לתוכו רוח רעה והשטן שם את דברים בפיו והיינו "אל יפתח פיו לשטן":

"ובפרקי רבי אליעזר הגדול ז"ל (פרק י"ג) משל למה הדבר דומה? לאדם שיש לו רוח רעה, כל מעשים שהוא עושה וכל הדברים שהוא מדבר אינו עושה אלא מדעת רוח רעה שיש עליו… ומזה המאמר תבין מה שתמצא בדברי רבותינו ז"ל (סוטה יב, ב) נבא ולא ידע מה נבא, וברית כרותה לשפתיים, אל יפתח אדם פיו לשטן, רוצה לומר ישמר שלא ידבר השטן בפיו, כי לפעמים יקרה לאדם שמלאך טוב או שטן משים דבר בפיו והוא אינו מרגיש. וגם בשאר בעלי חיים מצינו זה (שמלאך טוב או השטן שם דברים בפיהם. א.ב.), שנאמר (קהלת י, כ) ובעל כנפים יגיד דבר".

ר' צדוק צדקת הצדיק אות קטז

ר' צדוק מבאר את עניין דברי חז"ל במקומות רבים "פיו הכשילו", או "הכשילם פיהם לרשעים"[7], שזהו דיבור מה' יתברך שמזדמן לו דיבור בפה אע"פ שאינו רוצה לדבר:

"ודייקא ישעיה קראו כן ונתנבא הרימו מכשול וגו', שהוא עמד על זה כנודע, דברית הלשון וברית המעור מכוונים דלכך בתורה מתקנים חטא המעור כמו שכתבתי לעיל (אות צ"ז וק"ז), וכן לשון חז"ל בכמה מקומות פיו הכשילו, ובגיטין (נז, א) אכשליה פומיה לבר דרומא, אף על פי שהיה מזיד קראוהו מכשול… כי הוא מהשם יתברך כמו שנאמר (משלי ט"ז א') ומה' מענה לשון, ומזדמן לו בפה מה שאינו רוצה לדבר כלל כנודע בכמה מקומות. ובזה נכשל ישעיה כמו שנאמר (ישעיה ו' ה') כי איש טמא שפתים אנכי, וכמו שאמרו (יבמות מ"ט ב) כי מטא להדי פומא וכו' בשביל שדיבר רע על בני ישראל ונפשות ישראל הם עצם התורה נמצא הוא טעות בדברי תורה…".

ר' יוסף אבן כספי (עמוס ו, י)

"והמכוון כי אין ראוי בעת הדֶּבֶר ורב הפֶּגֶר שיפתח אדם לאמר "הכל נעדר ומת", כמו שאמרו ז״ל: אל יפתח אדם פיו לשטן (ברכות יט, א). והכוונה כי המדבר עצמו יתפעל מזה וכל שומע. וכבר ידוע פעולת כח המדמה, וכן במקומות אחרים".

אופנים שאין בהם חשש פתיחת פה לשטן

כשנאמר כדרך תפילה

ספר הפרדס (לרבי אשר ב"ר חיים נביו. מהמאה הי"ג. שער הראיה)

מביא את נוסח ברכת "המפיל" שאומרים לפני השינה ומקשה איך ניתן לומר "והאר עיני פן אישן המוות" והרי יש בזה משום פתיחת פה לשטן וזה ממש דומה לתפילת בית המרחץ 'ואם אמות תהא מיתתי כפרתי'? ומתרץ שבברכת המפיל זה נאמר בלשון תפילה ובקשה ואין בזה משום פתיחת פה לשטן (כמו שאדם מתפלל שלא יחלה. א.ב), משא"כ כאשר אומר "ואם אמות.." משמע שחושב שיש סיכוי כזה, הרי פותח פתח לשטן לקטרג:

"הנכנס לישן על מטתו אומר… ומברך בא"י אמ"ה המפיל חבלי שינה על אדם והמאיר לאישון בת עין, יהי רצון מלפניך ה' אלוהי ואלוהי אבותי שתצילני מיצר הרע… ותעמידני ממטתי לחיים ולשלום והאירה עיני פן אישן המות… ותמיהא לי קצת, ומי יכיל למימר פן אישן המות, והא קיימא לן כר' יוסי דאמר דלעולם אל יפתח אדם פיו לשטן, כדאמרינן בגמרא גבי הנכנס לבית המרחץ אומר יהי רצון מלפניך י"י אלהי שתצילני מזה… ואם חס ושלום יארע בי קלקלה ועון תהא מיתתי כפרה לכל עונותי – ואמר אביי לא לימא איניש הכי דלא לפתח פיו לשטן! יש לי למימר דלא דמי הא דאמר פן אישן המות שהוא דרך תפילה, כמו "אל תעלני בחצי ימי", וכן רבים. אבל בההיא (תפילת בית המרחץ) אם היה אומר ואם אמות הרי הוא מודה על המיתה אלא שהוא מתפלל שתהא מיתתו כפרת עונותיו, כך נראה לי".

מהרש"א (ברכות ס, א)

וכך כתב המהרש"א שכאשר מזכיר בתפילתו דברים רעים שעלולים להגיע עליו, הואיל וזה בדרך תפילה אין בזה משום חשש של פתיחת פה לשטן. ע"פ הגמ' בעניין תפילת בית המרחץ שהנוסח בה הוא "שתצילני מזה וכיוצא בו, ואל יארע בי דבר קלקלה ועון":

"ואל יארע בי דבר קלקלה ועון כו'. משום דבבית המרחץ אדם ערום ממש, וערום מן המצות כעובדא דדוד בפרק התכלת (מג:), וגם קלקלה מן האור מצוי שם, ועל כן יש לאדם להתפלל על כך שבמקום סכנה זו מן האור לא יבא לידי הזכרת עוון, ואביי שאמר לא לימא הכי לא על זה קאמר שהוא ממש תפילה, אלא אסיפא דמילתא קאמר דלא לימא ואם יארע בי דבר קלקלה תהא מתתי כפרתי כו' דהיינו פותח פיו לשטן כו'".

כשנאמר דרך שבח והודאה לה'

פתח עינים לחיד"א (בבא קמא נ, א)

דן בדברי המהרש"ל שכתב שאין לאדם לומר "יש לי יותר ממה שמגיע לי לפי מעשי" משום שזה כאילו הוא אומר שהקב"ה וותרן ומוותר לו על עבירותיו[8]. אך סיכם למעשה ע"פ המהר"י דוד שכל האיסור הוא כשאומר זאת על עבירות שבידו, כלומר שיש לו יותר ממה שמגיע לו לפי כמות עבירותיו, ובדומה לחשש של פתיחת פה לשטן, אבל כשאומר זאת כהודיה לה' שמשפיע לו יותר מהמגיע לו כשיעור מעשיו הטובים – אז הרי זה מותר:

"וא"ר חנינא כל האומר הקב"ה וותרן יוותרו חייו – מהרש"ל בים של שלמה סי' כ"ג כתב ראוי לגעור במי שאומר "יש לי יותר מהראוי לי לפי מעשי" שזה כאומר הקב"ה וותרן וכו' עי"ש. והרב מהר"י דוד בספר צמח דוד הנדפס מחדש פ' וישלח (דף פ"ז ע"א) הכריע דאם כונתו לפי מעשיו הטובים שרי דאינו ותרן רק מאוצר מתנת חנם השפיעו לו, אבל אם כונתו לפי מעשיו הרעים אסור דהוי כאומר וותרן ע"ש באורך…. שאמרו בברכות דף י"ט דהאבל לא יאמר לא נפרעת אחד מני האלף משום לא יפתח אדם פיו לשטן".

שבט יהודה (לר' יהודה עייאש. על שו"ע יו"ד סי' שע"ו, ב)

מנגד לדעת ר' יהודה עייאש מותר לומר גם בלשון כזו שה' לא העניש אותנו כפי המגיע לנו לעומת חטאינו, באופן שברור שאומר זאת דרך שבח והודיה לה' על כך, כפי שאומר דוד המלך בתהילים "לא כחטאינו עשה לנו ולא כעונתינו גמל עלינו, כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו":

"הגה: לא יאמר אדם לא נפרעתי כפי מעשי שאל יפתח פיו לשטן – הקשה מוהריק"ש ז"ל בהגהותיו והא כתיב (תהילים קג, י) "לא כחטאינו עשה לנו ולא כעונותינו גמל עלינו"? ותירץ זכותא דרבים עדיף ע"כ. וראיתי בספר מנחת בכורים נדפס מחדש שכתב על זה שהרי בש"ס מביא ראיה מהא דכתיב כסדום היינו לעמורה דמינו וכתיב שמעו דבר ה' קציני סדום דמיירי ברבים, ותירץ דעל כל פנים אהני להו זכותא דרבים שלא נענשו בפועל להיות כלים כסדום, אבל נזדלזלו מיהת דאמר להו נביא קציני סדום. ובקושיית מוהריק"ש ז"ל תירץ באופן אחר והוא דשאני קרא דהוא הודאה לשם שגבר חסדו עלינו כדמסיים קרא דבתריה (תהילים קג, יא) "כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו", אבל דברי מור"ם ז"ל (הרמ"א) מיירי באומר דבר זה בלבד – לא נפרעתי כפי מעשי. והוא תירוץ נכון".

כלומר כשאומר בדרך זו של הודאה לה', אין בזה משום פתיחת פה לשטן וגם אין בזה איסור אמירה שה' וותרן (כפי שהקשו המהרש"ל והחיד"א) משום שאין הוא אומר שה' וויתר על חטאיו ולכן לא הענישו, אלא שמכיר בכך שכך היה ראוי לו, אלא שה' מצד החסד והרחמים שבו האריך לו אפיים ולא הענישו, וזה כחלק ממשפטו הישר של הקב"ה, וכפי שביאר מרן הרב קוק לעיל. ולכן גם אין בזה משום פתיחת פה לשטן.

ובהמשך דבריו הביא מהר"י עייאש תירוצים נוספים לקושיא מדברי דוד המלך בתהילים:

"ועוד י"ל דכוונת הכתוב דכתב "לא כחטאינו עשה לנו" – לומר שלא מדד לנו כפי מדתינו – דהיינו על פי הנהגתינו לעשות שלא כרצונו הוא לא עשה כן לעשות עמנו שלא כרצונינו, ולא נתכוון הכתוב לשיעור העונש אלא נתכוון לומר שלא ניהג עמנו בכל ענינינו כפי מה שנהגנו אנו עמו, והיינו דדייק לישנא דקרא דכתיב עשה לנו ולא לשון עונש, משא"כ בנוסח זה שאומר לא נפרעתי כפי מעשי דמשמעותו הוא על שיעור העונש שלא הגיע לשיעור מעשיו, ולכך יש לחוש להך דאל יפתח פיו לשטן. ועוד דאמירה זו (בדברי הרמ"א) היא בשעתא דאיתרע ליה מילתא שהיסורים באו עליו או יסורי בניו ועליהם הוא דן בעצמו ואומר שלא נפרע כפי מעשיו ודבר הלמד מעניינו הוא, משא"כ באומר דרך סיפור חסדי המקום שלא בשעת מעשה כהך דדוד המלך ע"ה (כתירוץ העיון יעקב להלן). ועוד דיש חילוק בין תולה בעצמו ואומר לא נפרעתי ובין תולה בו יתברך ואומר עשה לנו…".

פרישה אורח חיים סימן ריט, ס"ק ג

כהמשך לעקרון שבדברי המהר"י עייאש שאם אומר את הדברים כדרך שבח לה' אזי אין בכך משום פתיחת פה לשטן. באופן דומה דן הפרישה בשאלה מדוע אין בנוסח ברכת הגומל משום "כל האומר הקב"ה וותרן יוותרו חייו" (בבא קמא נ, א), שהרי אומר "הגומל לחייבים טובות וכו'" ומשתמע מכך כאילו אומר שלמרות שהוא חוטא וחייב ה' מוותר לו, וגומל לו טובות? ומתרץ שהאיסור הוא לומר שהקב"ה מוותר בחינם, בלי סיבה, אבל וודאי שלפעמים ה' מוותר לחוטאים מחמת כל מיני סיבות שידועות לו (מעין דברי הרב קוק לעיל), ולכן אין בעיה שהאדם יברך את ה' על חסדו שהאריך לו אפיים וגמל לו טובה אע"פ שהוא חייב. ומטעם זה מובן מדוע גם אין בכך משום פתיחת פה לשטן, משום שאומר זאת כשבח על החסד שעשה עמו ה':

"…ופירוש הברכה ברוך אתה ה' הגומל לחייבים טובות וכו' כלומר אפילו לאותם שהם חייבים דהיינו שהם רשעים, דתרגום רשע חייבא, עם כל זה גומל להם טובות, וגם אני כאחד מהם שאף ע"פ שאיני הגון גמלני כל טוב. ואין להקשות אנוסח זה מהא דאמרו כל האומר השם יתברך ותרן הוא יוותרו מעיו וא"כ איך יאמר שגומל לחייבים טובות? ואף שמטיב לרשעים בעולם הזה אין זה מיקרי טובה, אלא מחניף לרשעים ויאבדם או נותן להם תגמולם בעולם הזה ואין זה מיקרי טובה די"ל כמ"ש הר"ר יונה (לד, ב ד"ה פתח) והביאו בית יוסף לעיל סימן קפ"ט, אמ"ש לוקח נפשות במשפט דאף דיש מיתה בלא חטא מ"מ כל דרכיו משפט כי הוא יודע למה עושה כן, ועל דרך זה נמי הוא מה שאמרו הגומל לחייבים טובות שגמלני רצה לומר שעשה עמי על דרך הגמול והחסד בזכות אבותי או משאר טעמים שידועים לו, ולא אמרו כל האומר ותרן הוא, אלא האומר השם יתברך עושה מעשים בלי שום טעם אלא בדרך ותרנות וק"ל".

מור וקציעה סימן ריט

ובדרך דומה תירץ גם במור וקציעה את נוסח ברכת הגומל שאדם אומר בה "הגומל לחייבים טובות וכו'" ולכאו' הוי כפתיחת פה לשטן, אלא שגם כאן זה בדרך של הודאה לה' ולכן מותר:

"הגע בעצמך שהוא צדיק גמור ואעפ"כ מברך כך, ועם שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, מכל מקום הא אמרינן [ברכות יט, א] לא יפתח אדם פיו לשטן כו' ואיך יתקנו חז"ל כלשון זה במטבע ברכה? אלא ודאי מטבע ברכה כך הוא, שכללו בתוך הודאה זו באגב להודות לו ית' על כל הטובות שעושה תמיד בין לראוים בין שאינן ראויין, שאפילו להחייבים עושה להם טובות".

שו"ת עטרת פז חלק א כרך א – או"ח סי' ד

דן בדין חיוב קטן בברכת הגומל, ובתוך דבריו הביא את דברי המהר"י בסאן, שביאר שבלשון "הגומל לחייבים טובות" אין חשש משום פתיחת פה לשטן משום שאין הכוונה שהאדם מעיד על עצמו שהוא חייב בגלל חטאיו ואעפ"כ הקב"ה הצילו, אלא "חייבים" מלשון בעל חוב, שאע"פ שהאדם חייב לה' הרבה על כל הטובות שעשה עמו, אעפ"כ ה' ממשיך להשפיע לו טובה:

"…בשם מהר"י בסאן[9] בשו"ת לחמי תודה (סי' ה) שהעלה דקטן צריך לברך הגומל… ועיין שם שביאר "דלחייבים" דאמרינן בברכה, אין הכוונה חובה או עונש. דהרי לאו שפיר למימר הכי כדאמרינן בברכות (יט, ע"א) דלא לימא אינש הרבה חטאתי וכו' שלא יפתח פיו לשטן, אלא הכוונה חייבים מלשון חובה, שאדם מקבל טובות הרבה מהקב"ה והוא חייב לו על זה, ובכל זאת הקב"ה ממשיך להטיב עמו עוד טובות אחרות. יעו"ש בתשובת המהר"י בסאן".

שו"ת להורות נתן חלק ד סימן יב

גם בשו"ת להורות נתן הביא את פירושו של מהר"י בסאן בלשון "הגומל לחייבים טובות".

"בשו"ת לחמי תודה (סי' ה') להר"י בסאן ז"ל … ומלת חייבים אין פירושו לשון חובה או עונש, דלא שפיר דמי למימר הכי וכדאמרו בברכות (יט א) שאין לומר רבון העולמים הרבה חטאתי לפניך דאל יפתח אדם פיו לשטן, אלא חייבים פירושו חוב, ורוצה לומר שהאדם יש לו חובות הרבה אצל בוראו על כמה טובות שעושה עמו, ואעפ"כ הקב"ה גומל לו תמיד טובות אחרות, וכדאיתא במדרש קהלת מה יתרון לאדם בכל עמלו מה הנאה לבריות המסגלות במצוות ומעשים טובים דיין שאני מזריח עליהם אורה עכ"ד. וכוונתו דחייבים פירושו שאנו חייבים להקב"ה רב תודות על כל חסדיו ואף שטרם עשינו ככל חובתנו מ"מ גומל לנו טובות נוספות".

דף על הדף בבא בתרא דף קנג עמוד א

מבאר ע"פ המהרי"ל דיסקין שכאשר האמירה היא חלק מקיום מצווה אין בה משום פתיחת פה לשטן

"בפרשת ויחי נאמר (בראשית מו, ל), 'ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי', וצריך להבין, איך אומר יעקב על עצמו כי ימות והרי כלל נקוט בידינו לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן?

וביאר המהרי"ל דיסקין (שם), שיעקב אמר דבר זה בהיותו עסוק במצות קריאת שמע וכמו שהביא רש"י על הפסוק הקודם שאמרו חז"ל שהיה קורא את שמע ובמצווה זו שהיה עסוק בה היה מדבר, שהרי מחלקי המצוה לכוין באמירת בכל נפשך למסור נפשו על קדושת השם, ויעקב לא היה יכול לכוין דבר זה בשלימות הגמורה, כי הרי הקדוש ברוך הוא הבטיחו שיעמיד י"ב שבטים, ואיך ימסור נפשו כאשר חסר לו שבט אחד באשר יוסף נעדר ואין יודע יעקב מה עמו, אכן כיון שראהו ליוסף נמצא כבר העמיד י"ב שבטים קיימים, מיד אמר 'אמותה הפעם' היינו הנני יכול לכוין למות ולמסור נפשי על קידוש שמו יתברך בשלימות הגמורה".

כשמצדיק דין העבר בלבד אין חשש – נוסח הווידוי

פירוש "הכותב" על העין יעקב (של המחבר, ר' יעקב בן שלמה אבן חביב 1450-1516)

על הגמרא בברכות יט, א שעוסקת בצידוק הדין. מבאר שפירוש הפתחון פה הוא – הודאת האדם על עצמו, כך שאינו משאיר מקום למידת הרחמים לרחם עליו. בנוסף לכך מבאר שבנוסח הווידוי שאנו אומרים "חטאנו, עווינו פשענו… ואתה צדיק על כל הבא עלינו", אין בזה משום פתיחת פה לשטן, משום שהכוונה היא רק להצדיק את הדין על עונשי העבר בלבד ולא לומר שיש עוד מה להיפרע ח"ו:

"אל יפתח אדם פיו לשטן – פירוש שלא יתן פתחון פה לשטן לקטרג ולומר "הודאת בעל דין הוי כמאה עדים" ולא נשאר מקום למידת הרחמים להאריך אפיים. ואע"פ שאנו מתוודים ואומרים חטאנו ואתה צדיק על כל הבא עלינו – הוא להצדיק דין על העבר בלבד, מבלתי שנאמר ועדיין לא נפרעת, דמשמע הפרע (בלשון ציווי. א.ב). לכן כתבו כאן הפוסקים (בעניין צידוק הדין) שלא יאמר אלא "צדיק אתה ה' על כל הבא עלי, יהי רצון שתגדור את פרצתי ואת פרצות עמך בית ישראל ברחמים".

מהרש"א בתענית (ח, א)

אין פתיחת פה לשטן בווידוי כי הכוונה בו להצדיק את דין העבר ולא פותחים פתח לעתיד לפורענויות נוספות:

"א"ר יוחנן כל המצדיק את עצמו מלמטה – מצדיקין עליו הדין מלמעלה, שנאמר אמת מארץ תצמח, וצדק משמים נשקף…. אל יפתח אדם פיו לשטן וכמפורש שם שהדבור גם בדרך הדמיון מעורר את מדת הדין על האדם עד שהשטן מקטרג להיות החוטא מודה בדבר שראוי לכך וכו׳ עייש, והא ודאי שעל העונש העבר ובא על האדם ודאי יהיה האדם מצדיק עליו הדין אבל להבא שראוי לבא עליו עונש אל יהא האדם מצדיק עליו הדין שהוא ראוי לעונש כזה שזהו פותח פיו לשטן אלא יבקש רחמים אולי יתעשת לו הקב״ה ולזה אמר כאן המצדיק עליו הדין להבא הרי מושך ומעורר מדת הדין עליו מלמעלה להצדיק עליו הדין מלמעלה ומייתי שנאמר אמת מארץ תצמח דהיינו שמצדיק עליו הדין מלמטה לפי האמת דזו המידה מנגדת בריאת אדם… גם מלמעלה מדת הדין מצדיק עליו לעונשו לפי האמת ולא ברחמים דהיינו וצדק משמים נשקף וגו׳ דאין השקפה אלא לרעה. ודאמר מהכא וכיראתך דהיינו שירא האדם מלמטה ומצדיק עליו הדין כן הוא עברתך למשוך עליו הדין שלמעלה דהיינו עברתך".

עיקר חשש פתיחת פה לשטן כשמידת הדין מתוחה

עיון יעקב (ברכות יט, א. לר' יעקב ריישר, בעל השבות יעקב)

עוסק גם הוא בשאלה כיצד עצם עניין הווידוי שיש בו משום פתיחת פה לשטן. ומחדש לתרץ שכל החשש מפתיחת פה לשטן הוא רק בזמן שמידת הדין מתוחה על האדם, שאז הואיל והשטן מקטרג בשעת הסכנה, אם יפתח את פיו יש חשש שיעורר עליו את מידת הדין וייענש.[10] אך בזמנים רגילים אין כלל קפידה של פתיחת פה לשטן, ולכן ניתן לקיים את נוסח הוידוי שלנו:

"לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן – עיין בהכותב, ועוד אפשר לומר דדוקא בשעה שמדת הדין מתוחה עליו כי השטן מקטרג בשעת הסכנה, כמו שהוא שבעה ימי אבילות שאז מדת הדין מתוחה עליו ועל בני ביתו[11], לכך אמרינן ריש כתובות (ח:) רבים ישתו לא לימא, וכן פסוק הזה (ישעיה א, ט) שמעו דבר ה' קציני סדום וכו' מיירי בשעת צרה שהיו בו ישראל, משא"כ בשאר ימים אפשר דאין קפידא".[12]

ערוך השולחן (שעו, ה)

"לא יאמר האבל רבש"ע הרבה חטאתי לפניך ולא נפרעת ממני אחד מני אלף, דלא יפתח פיו לשטן בשעה שהדין עליו שורה ולא דמי לשארי זמנים שאומרים בתפלות כעין זה, דהשטן מקטרג בשעת הסכנה, ומזה הטעם נ"ל מה שאין אומרים תחנון בבית האבל מפני שאומרים חטאתי וכו' וכ"ש וידוי אין אומרים שלא לעורר הדינים אלא יאמר יה"ר מלפניך שתגדור פרצותינו וכו' ולא יאמר חטאתי וכו' ולכן גם והוא רחום לא יאמרו מפני שיש שם לא כחטאינו תעשה לנו וגו' וכיוצא באלו הדברים ואין להזכירם בבית האבל".

עלי תמר על הירושלמי (סוטה פרק ט הלכה י)

כהמשך לכך כתב העלי תמר שאדם המבקר חולה, לא יוכיחנו על עבירות שבידו, הואיל והוא בשעת סכנה שלא יפתח פה לשטן לקטרג – שהרי השטן מקטרג יותר בשעת הסכנה. ולמד זאת מהירושלמי שם שמסופר על ר' יהודה בן בבא שהיה לו חטא אחד בלבד שהיה מגדל בהמה דקה בארץ ישראל. פעם אחד חלה ורפואתו היתה לינק חלב רותח כל יום ולכן הכניס עז לביתו, וכשחכמים שמעו זאת נמנעו מלבקרו בכדי שלא יצטרכו להוכיחו בזמן חוליו:

"אמרו האיך אנו יכולים להיכנס והליסטים עמו. כלומר שהרי אם יכנסו הרי מוטלת עליהם מצות תוכחה על דעבר על דברי חבריו. ואאם יאמרו לו תוכחה הרי הם מעוררים קיטרוג עליו בשעת הסכנה שלו ואין מהראוי לעשות כן… ולפיכך נמנו ולא נכנסו. ולפי דרכינו למדנו שאין להוכיח לחולה בשעה שמבקרו, ויתכן יותר לא להכנס אליו".

של"ה מסכת ראש השנה פרק נר מצוה (אותיות יח-כ)

עוסק בעניין הווידוי והזכרת החטאים בראש השנה, ומביא שישנה סתירה בדברי הזוהר בזה האם ראוי או שמא אין ראוי כי יש בזה משום פתיחת פה לשטן בזמן שהדין מתוח. וחילק השל"ה בין וידוי בתפילה ששם לא יתוודה כדי שהשטן לא יקטרג על תפילתו, לבין וידוי מחוץ לתפילה ששם ראוי שיתוודה. עוד תירץ בשם הרב שלמה רופא שרק ווידוי בנוסח הכללי שאת רוב העוונות שם לא עשה יש בזה משום פתיחת פה לשטן, משא"כ כשמתוודה את החטאים הספציפיים שיודע שיש בו, שעליהם ראוי להתוודות. ולבסוף הביא את תירוצו של האר"י שמה שראוי להתוודות בר"ה זה דווקא בלחש ובזמן תקיעת שופר שאז השטן מתערבב ולא יכול לקטרג.

"והיה מן הראוי גם כן שיתוודה. אמנם, אמרו בזוהר (ח"א דף קפ"ו ע"א), שלא להזכיר בראש השנה שום חטא ועון ופשע. וזה לשון תולעת יעקב (סוד תפלת מוסף ראש השנה): שנינו בפרק בתרא דראש השנה (לב א), אין מזכירין מלכיות זכרונות ושופרות של פורענות. דע, כי כמו שיש מלכיות זכרונות ושופרות של טובה בהר ה' ובמקום קדשו, כן יש כנגדן של פורענות חוץ למחנה שכינה, והמזכיר אותם ביום ראש השנה, שמדת הדין מתוחה, גורם שיזכרו עוונתיו, ויריעו מזלו. ומטעם זה, קבלו אנשי האמת, שלא נזכיר ביום הזה בתפלתנו שום חטא ועון ואשמה ורשע מכל מה שחטאנו לפניו, שלא יתן פתחון פה לשטן העומד במארב חצרים, פן מצא לו עדים באיבה, והציל עינינו. וסמכוה על מה שכתוב (תהלים לט, ב) 'אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי', אומנם בזוהר פרשת פנחס (ח"ג דף רל"א ע"א) משמע להיפך איתא שם: בההוא יומא של ראש השנה, קיימין שבעים קתדראין למידן דינא לעלמא, כמה אינון מארי תריסין, מקטרגין דקיימי לעילא, אלו מימינין לזכות, ואלו משמאילים לחובה, לאדכרא חובין דעלמא, חובין דכל חד וחד. ועל דא אצטריך בר נש, לפרשא חוביה כל חד וחד כמה דאיהו, בגין דמאן דמפרש חטאוי, לא אתמסר דינו אלא בידא דמלכא קודשא בריך הוא בלחודוי… וכל בי דינא בדילין ממנו. ועל דא אצטריך לון לפרשא חובין דכל שייפא ושייפא, וכל דעביד בפרט, הדא הוא דכתיב (תהלים לב, ה) 'חטאתי אודיעך' וגו', לבתר 'ואתה נשאת עון חטאתי סלה', עכ"ל.

ונראה, שיש לחלק בין הזכרת וידויין בתפילה, שמה לא יזכיר, כדי שלא ימצא השטן מקום לקטרג על התפילה. אבל להתוודות כך בלא תפילה, יתוודה. והחסיד מוהר"ר שלמה רופא יצ"ו תירץ, דמה שאסרו בזוהר להזכיר חטא ועון ופשע, היינו מי שלא חטא אלו החטאים, רק שמתוודה כדרך המתוודים בסתם – חטאתי עויתי פשעתי, וידוי כזה פותח פיו לשטן. אבל מי שיש עליו איזה חטאים אשר חטא, נודע כי כל חטא עושה רושם למעלה ורישומו ניכר, על כן יקדים הוא ויפרשם. וכן משמע קצת לשון הזהר, שאמר 'לפרטא חובין דכל שייפא ושייפא'. פירוש, שצריך להתוודות על כל עבירה בכל אבר ואבר מאבריו לתקן מה שפגם.

אח"כ מצאתי בכתבי הקודש דקונטרס תלמידי דהאר"י ז"ל (פרי עץ חיים שער השופר ריש פ"ה), וזה לשונו: בענין וידוי ראש השנה הנזכר בספר הזוהר, דבעי בר נש לפרטא חטאוי, ובמקום אחר נראה להיפוך, מורי ז"ל היה נוהג להתוודות בלחש בין שפתיו, שלא ישמעו דבריו. ואמר, כי מקום הזוהר האוסר, אינו אוסר אלא בקול רם, והמקום המתיר הוא בלחש בין שפתיו שלא ישמעו דבריו. ואפילו בלחש לא היה מתיר אלא בעת תקיעת שופר מיושב. והטעם, כי אז השטן מעורבב כבר, והוידוי של אדם עולה למעלה על ידי קול [השופר] ובאמצעותו, ולא יש קטרוג עליו… עכ"ל. ונראה בעיני, שגם באותו פעם, לא יתוודה בסתם – חטאתי עויתי פשעתי, רק יפרוט חטאיו שעשה, כדי לקיים כל התירוצים הנזכרים לעיל…".

האדר"ת (ילקוט דוד בקונטרס לשכת חשאים) תמה על הנוסח שאומרים בתפלת יו"כ קטן בפיוט "יום זה משקל" – "דיני אני אדע באש קלוי" והרי בזה הוא פותח פיו לשטן? והביא מאביו שאין לאומרו.

מגן אברהם סימן רלט, ס"ק ז

עוסק בעניין הדברים שאומרים יחד עם ק"ש קודם השינה, ומציין שיש נוהגים להתוודות וידוי של שכיב מרע, וכתב שאין לאומרו מצד פתיחת פה לשטן:

"יש נוהגין לומר וידוי שכיב מרע קודם השינה, ונ"ל שאינו נכון דאמרינן בברכות דף ס, א שלא לומר אם אמות תהא מיתתי כפרה וכו' דלא ליפתח פיו לשטן וכן אית' דף י"ט שלא יאמר הרבה חטאתי לפניך ולא נפרעת ממני אחד מאלף דמשמע כאלו הוא מבקש שיפרע ממנו ונמצא פותח פיו לשטן, ואין לומר דהתם שאני דמרחץ מקום סכנה הוא, לילה ושינה נמי מקום סכנה הוא… לכן אין לאומרו רק יפשפש במעשיו שעשה כל היום ואם ימצא שעשה עבירה יתוודה עליו ויקבל עליו שלא לעשותו, ובפרט בעבירות המצויות כגון חניפות שקרים ליצנו' לשון הרע צריכין בדיקה ביותר".

יערות דבש חלק ב דרוש ג

ר' יהונתן אייבשיץ כתב שאומנם כאשר מידת הדין מתוחה אין להזכיר עוונות משום פתיחת פה לשטן, אבל כאשר מגמת הזכרת העוונות היא כדי להתעורר לחזרה בתשובה ולהכנעת הלב לפני ה' אזי לא רק שזה לא מעורר את השטן לקטרג אלא אדרבא התעוררות זו סותמת את פי השטן:

"דודאי אפשר כאשר מדת הדין מתוחה אין לעורר החטא ולהזכיר עוונות, כמאמר אשה צרפית (מלכים א, יז) באת אלי להזכיר את עווני, וכבר אמרו חז"ל (ברכות יט א) אל יפתח אדם פה לשטן, כי ישעיה בתוכחתו לישראל אמר (ישעיה א, יא) שישראל אוחזים בידיהם מעשה סדום, ותיכף השטן קטרג, עד שנקראו מאת ה' קציני סדום, וכהנה רבים דברים המורים לכאורה דבעידן ריתחא אין לעורר החטא והנח לישראל מוטב שיהיו שוגגים וכו', גלל כן, בשנה זו אשר בעוונותינו הרבים עידן ריתחא ממש, ומדת הדין מתוחה, כי נעדרו כמה חכמי הדור וצדיקים כשרי ישראל, וגלו ישראל… ואין זה במקרה כי אם בעונש מוחלט, ומאת ה' היתה זאת, וא"כ חובה עלינו לפשפש במעשינו, לראות על מה עשה ה' ככה לנו ולעמו אשר בחר, ולכך תיכף מתחילה אמרתי מבלי להוכיח, כמאמר דוד אמרתי "אשמרה דרכי מחטוא בלשוני" – דהיינו להזכיר החטא ולומר כך וכך תחטאו, ואל בניי כי לא טוב הדרך, וכהנה דברי מוסר, כי "אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי" – והיינו כל זמן דשטנא ניצח ויש לו מקום לקטרג והוא עידן ריתחא בעונותינו הרבים… אמנם רואה אני החשיתי מטוב מלעורר תוכחה וכאבי נעכר, כי בעו"ה חטאים מתגברים, ואם אמתין עד תיקון נפשי, מי יודע מתי יהיה, כי אין יום בלי פגע חטא, וגם מדת הדין מתגברת ביותר, כאשר כל יום הצרות מתגברות… ולזאת קמתי אני לעורר בתוכחה… כי באמת העיקר מקור ערעור וקפידה יש בתוכחה כי השומעים תוכחה אף שבפה יודו ויאמרו היטיב אשר דיבר, ויתוודו על חטאם ויכו על החזה להכות באגרוף רשע באומרם הוידוי, אבל לבבם בל עמם, כי חושבים מחשבות בקרבם לילך שובב, וכל ענין התשובה הכל משפה ולחוץ… אבל באמת כבר אמרתי כמה פעמים בתוכחה, כי על זה אמר הנביא (ישעיה נח, א) הרם כשופר קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, הרצון כמו שופר מבהיל השטן, כי חושב הגיע יום הדין הגדול כנודע, כן השטן וכל מלאכים אינם בוחנים מחשבות ומה בליבו של אדם, וא"כ השטן בשומעו ישראל בפה מזכירים עון ומתודים ומתחרטים וכהנה מקבלת מוסר ותוכחת, יבהל, כי יחשוב כפיהם כן הלבבות, ויחרד לנפשו למאוד, ולכך אמר הרם כשופר קולך דייקא, והגד לעמי פשעם. ובאמת בדברים יש תועלת ג"כ להסיר גאות אדם, כאשר יתגאה אדם בנפשו לומר מי כמוני, כי אדם צדיק בעיניו ואין רואה נגעי נפשו, ובחבירו ישים תהלה, ולא יבקר במומו בין טוב לרע, אבל כאשר יגיד בפיו ענין החטאים והעונות והמרי נגד ה' שעבר ופעל, הלא יכניע לבבו, ותכבה אש הגאוה בשמוע אזניו מה שמוציא מפיו, כי מכף ראש ועד רגל מלוכלך, ובגד עידים כל צדקתו, ותפארתו כציץ השדה אשר נובל במעט זמן…".

פתיחת פה לשטן במעשים

מתנת שכיב מרע

בבא בתרא

הגמרא בבא בתרא דף קנג עמוד א. עוסקת בעניין מתנת שכיב מרע. ובין הדברים שם עולה שכשדיברו על המוות נהגו לכתוב תוך כדי הדברים לשון "חיים" על מנת שלא לפתוח פה לשטן.

"ההיא מתנתא (מתנת שכיב מרע במקצת. רשב"ם. כלומר כשהיה חולה קצת) דהוה כתוב בה "בחיים ובמוות" (מתנה זו אני מקנה לך בחיים ובמוות. רשב"ם): רב אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע (שחלה רק לאחר מיתתו, ואם עמד מחוליו יכול לחזור בו), ושמואל אמר הרי היא כמתנת בריא (שאינו יכול לחזור בו ממתנתו)… רב אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע מדכתיב בה "במות" – אחר מיתה קאמר ליה, והאי דכתיב בחיים סימן בעלמא דחיי…".

ופירש הרשב"ם:

"סימנא לחיים – כלומר במוות דווקא הוא, ומחיים לאו דווקא אלא לסימן טוב, לפי שהזכיר מיתתו, שלא רצה לפתוח פיו לשטן, כלומר המקום יצילני מחולי זה ולא אמות.

וכך פירש הלבוש (חו"מ רנא, א):

"…ומה שכתב בה מחיים לאו דוקא אלא לסימן טוב בעלמא הזכירו, כי לפי שהזכיר מיתתו ולא רצה לפתוח פיו לשטן, כלומר המקום יצילנו מחולי זה שלא אמות ואם אמות תהיה מתנתי זו מתנה".

מנגד הרמב"ם (הלכות זכיה ומתנה ח, יט) מפרש ש"סימן בעלמא דחיי" אין הכוונה מחשש לפתיחת פה לשטן, אלא משהו פסיכולוגי שאם האדם ידבר רע על עצמו דבר זה עלול לדכות את עצמו ולגרום לעצמו רעה, ולכן יזכיר לשון חיים בכדי ליישב את דעתו:

"הנותן מתנה כשהוא שכיב מרע וכתב בה בחיים ובמוות או מחיים ובמות, בין בכל בין במקצת, הואיל וכתוב בו ובמות הרי זו מתנת שכיב מרע – שזו שכתוב בה ובמוות שלא יקנה אלא לאחר מיתה, וזה שכתוב בה מחיים סימן ליישב את דעתו שיחיה מחולי זה".

הדגמת הלכות שחיטה ולימוד מסכתות חולין ומועד קטן

מהרש"א גיטין נז, ב

הגמ' דורשת את הפס' בתהילים (מד, כג): "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה… ר' שמעון בן לקיש אמר אלו ת"ח שמראין הלכות שחיטה בעצמן, דאמר רבא כל מילי ליחזי איניש בנפשיה, בר משחיטה ודבר אחר".

רש"י אומנם ביאר שאסור להראות על עצמו הלכות שחיטה:

"שמא יתחבנו (את הסכין) בגרונו". משמע חשש ממשי ולא סגולי. לעומת זאת באיסור להראות על עצמו דוגמת צרעת כתב: "צרעת ומראות נגעים מפני שמסוכן לקפוץ עליו".

המהרש"א ביאר את שתי ההוראות מחשש של פתיחת פה לשטן:

"…ודאמר אלו ת״ח שמראין הלכות שחיטה בעצמן, פרש״י שמא יתחבנו בגרונו, ויותר נראה לפרש דמרעי מזליה כענין 'אל יפתח אדם פיו לשטן' ואם הדיבור מביאו לידי כך, כל שכן המעשה, ודוגמא דהכי לגבי צרעת כנראה מפירוש רש״י גופיה".

כלומר בכך שמראים על עצמם הלכות שחיטה או נגעי צרעת הוי כאומרים שאולי ראוי ח"ו לבוא עליהם וזה עלול לעורר עליהם קטרוג.

יוסף אומץ[13] (סדר הלימוד מה קודם אות ח)

כתב על פי סוגיא זו, שיש שחששו מללמוד מסכת חולין כיון שפעמים הלומד מראה על עצמו הלכות שחיטה ויש בזה חשש לפתיחת פה לשטן, ולכן היו גוזרים תענית לפני שהיו מתחילים ללומדה, כדי שלא יתעורר עליהם קטרוג בזמן לימודם:

"אכן ראיתי מקדמונים נוחי נפש שקודם שהתחילו ללמוד חולין בישיבה גזרו תענית, והטעם מפני שלא יקטרג המשטין על תלמידי חכמים המראים הלכות שחיטה בעצמם, וכן נהג אבי מורי החסיד ז"ל כשלמד עם תלמידיו הרי"ף דמסכת חולין והרי"ף דיבמות, וכמדומני גם מועד קטן שמזכירין בהם עניני מיתה, והתעניות יבלע המוות לנצח".[14]

ספר חסידים סי' רסא

כתב שאע"פ שאולי יש חשש מסוים של נזק, לא ימנע מללמוד אלא יקדים תפילה לה' שלא ינזק וילמד:

"..ועתה למה אומרים שהיא (מסכת מועד קטן) סכנה… אלא כך יעשה הרוצה ללמוד אותה יתפלל להקב"ה שלא יארע דבר רע, וגם ילמדו הרב בחשאי לא יפרסם ולא יזיק ולא ינזק, אחר שלשון בני אדם ועינם מזקת…".

אמירת קדיש

לבוש או"ח סימן קלג, א

כתב שמי שיש לו הורים לא יאמר קדיש דרבנן משום שנתקן ליתומים שיאמרוהו, ואם יאמר מי שיש לו הורים הם עלולים להקפיד עליו משום שיש בכך פתיחת פה לשטן כאילו אומר שהם ח"ו עומדים למות:

"…ואח"כ אומרים קדיש יתום, ואפילו אין יתום של תוך י"ב חודש בבית הכנסת יאמר אותו אחר מי שאין לו אב ואם, והטעם שהרי לעולם צריכין לומר קדיש אחר שאמרו פסוקים, ובעלינו יש גם כן פסוקים וצריכים קדיש אחריו, אלא שנהגו בקדיש זה להניחו ליתום שמת אביו ואמו תוך שנה זו, מפני שיש יתומים קטנים או אפילו גדולים שאינם יכולין להיות שלוחי ציבור ולומר קדיש וברכו אחר אביו ואמו, וכבר ידענו ממעשה דרבי עקיבא (כלה רבתי פרק ב) תועלת הגדול שיש למתים כשיש לו בן האומר קדיש וברכו, ויותר בתוך שנה ראשונה, לכך תקנו והניחו קדיש זה, שאין צריך שום דבר יותר ליתומים הן קטנים הן גדולים. ומפני שתקנוהו ליתומים אין נוהגין לאומרו כלל מי שיש לו אב או אם, שמא אביו או אמו יקפידו משום "אל יפתח אדם פיו לשטן" ויאמרו אתה מקוה למיתתינו, לפיכך אם אין אביו או אמו מקפידין בכך יכול לאומרו אפילו מי שיש לו אב ואם".

מטה אפרים דיני קדיש (שער ד' סעיף ג)

וכ"כ במטה אפרים:

"אע"פ שאם אין יתום בבה"כ אז אחר שאין לו אב ואם אומר קדיש אחר פסוקים של עלינו (קדיש דרבנן), מ"מ כשיש אבל אין רשות לאחר לאמרו לפי שיש יתומים קטנים… שאינם יכולים להיות שלוחי צבור לומר קדיש וברכו לתועלת אביו ואמו, כידוע ממעשה דר' עקיבא התועלת הגדול שיש למתים בה, ולכך תיקנו להניח קדיש זה ליתומים הן קטנים הן גדולים ומפני שתיקנוהו ליתומים אין נוהגים לאומרו כלל מי שיש לו אב ואם, שמא יקפידו משום אל יפתח אדם פה לשטן, ויאמרו "אתה מקוה למיתתנו", לפיכך אם אין אביו ואמו מקפידין בכך יכול אומרו אפי' מי שיש לו אב ואם, אם אין שם אבילים, ומ"מ אין לעשות כן אם יש שם אחר שאין לו אב ואם".

הכנת תכריכים

חשוקי חמד נדה דף לז עמוד א

"חושש שימות האם יזמין תכריכין? שאלה נאמר בכתובות (דף ח ע"ב) לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן, אמר רב יוסף מאי קרא 'כסדם היינו לעמורה דמינו' מאי אהדר ליה 'שמעו דבר ה' קציני סדום'. ויש להסתפק אדם החש בגופו, וחושש שימות, האם יזמין תכריכים, או שמא יש בזה משום פתיחת פה לשטן?

תשובה כתב בשו"ע (או"ח סימן תקמז סי"א) אין חופרים קבר בבנין בחול המועד שיהיה מוכן למת שימות. והקשה בברכי יוסף (סק"ג) משמע שבחול מותר, וקשה שהרמ"א (יו"ד סימן שלט ס"א) כתב שאין חוצבין לגוסס קבר, עד אחר שימות. משמע שגם בחול אסור. ותירץ שבסתם דאינו מפרש למי חוצב שרי. אבל החוצב לגוסס, שהוא לצורך איש פרטי אסור, כי היכי דלא ליתרע מזליה [שלא לפתוח פה לשטן]. לאור זאת גם תכריכין אסור להכין לאדם מסוים, כדי שלא לפתוח פה לשטן.

אולם הב"ח (יו"ד שם) כתב שדווקא בפניו אסור, כדי שלא תיטרף דעתו. וראיה ברורה מהמבואר בעירובין (מא, ב) שלשה מתים כשהן מספרים, ואלו הן חולי מעים וחיה והדרוקן למאי נפקא מינה למשמושי בהו זוודתא, ופירש רש"י לזמן תכריכין, ומסתמא הוא הדין קבר וארון כל שאינו בפניו ואין החולה מרגיש בו ליכא חששא שתטרף דעתו..

ובלחם שלמה (יו"ד ח"ב סימן סח) הביא עוד ראיה מהנאמר בראש השנה (דף יז ע"א) רב הונא בריה דרב יהושע חלש, על רב פפא לשיולי ביה, חזייה דחליש ליה עלמא אמר להו צביתו ליה זוודתא. [תכינו לו תכריכין].

והגר"ח פלאג'י בספרו רוח חיים (יו"ד סימן שנב) כתב, ואשרי אדם שמכין לו תכריכין מחיים, ויקיים בזה מאמר התנא אם אין אני מי לי, וגם שיהיה לנגד עיניו יום המוות, וזה יועיל להרחיקו מהחטא…

וראה עוד בערוך השולחן (יו"ד סימן שלט ס"ה) שכתב, כשהוא בריא אפשר להכין תכריכין לעצמו, אבל כשהוא מסוכן הוי כפתיחת פה לשטן ח"ו…".

התולה קללתו בחברו, ולכנות דיבור רע בגוף נסתר

כפי שראינו הדריכו חכמים שלא ראוי לאדם שיקלל את עצמו, שהואיל ובקללה יש כוח לפעול (כדברי ספר החינוך במצווה רלא, ואכמ"ל), לכן אין רוצים לפתוח פה לשטן, ואם צריכים לומר שאולי משהו רע עומד להגיע אומרים זאת על מישהו אחר. וכפי שמצינו בתורה כשמישהו רוצה להגיד משהו רע שעשוי להגיע אליו, אומר זאת בגוף שלישי או על שונאיו, מחמת חשש של פתיחת פה לשטן.

סוטה יא, א:

"ונלחם בנו ועלה מן הארץ (שמות א, י) – ועלינו מיבעי ליה? א"ר אבא בר כהנא כאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו בחבירו" (וכן הוא בשמות רבה שם).[15]

אבן עזרא (שמות א, י):

"ועלה מן הארץ – אמר ר׳ יונה הרופא נ״ע:⁠ שטעם ועלה – ועלינו מן הארץ, ולא פתחו פה לשטן".

וכן "העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה" (במדבר טז, יד): רש"י – כאדם שתולה קללתו בחבירו.

וכן מצינו לשון זו בחז"ל רבות למשל: "לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט" (סנהדרין קה, ב) "נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה" (מגילה יב, ב) "בחורי שונאי ישראל מתים יתומים" (שבת לג, א). ועוד.

כיוצא בזה המשנה בשבועות לה, א דנה באיסור קללה ומבארת שם ש"יככה ה' אלוהים, וכן יככה אלוהים זו היא אלה הכתובה בתורה" (אם אמר לעדים אחד מן המקראות שבקללות יככה השם בשחפת וגו' אם לא תעידוני, וכן יככה השם כגון שהיה אחד קורא קללות שבתורה ואמר לעדים כן יככה אם לא תעידוני זו היא אלה דהא כתיב בהם 'ככל אלות הברית'. רש"י). ומבואר בגמרא שם (שבועות לו, א) על כך שכשאדם מגיע ללימוד משנה זו עם חברו לא יוציאנה מפיו כלשונה אלא יכנה בגוף שלישי משום חשש פתיחת פה לשטן:

"יתיב רב כהנא קמיה דרב יהודה ויתיב וקאמר הא מתניתין כדתנן (רב כהנא היה שונה משנתנו כמות שהיא שנויה יככה וכן יככם. רש"י), א"ל כנה! (הפוך דבריך כנגד אחרים, אמור יכהו וכן יכהם, שלא תקללני. רש"י). יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא ויתיב וקאמר (תהלים נב, ז) גם אל יתצך לנצח, יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה, א"ל כנה! (ואמור יתצהו. רש"י), תרתי למה לי? מהו דתימא ה"מ מתניתין אבל בקראי אימא לא מכנינן, קמ"ל".

ריטב"א (שבועות לו, א) כתב שכל מה שצריך לכנות זה דווקא בזמן לימוד שדורשים את הפסוקים וכד' שאז לא ישמע כאילו מקלל את חבירו, אך כקורא את הפסוקים כדרך קריאה אין צריך לכנות, וק"ו שאין לכנות בקריאה בתורה:

"…כלומר דאצטריך ש"ס לאתויי תרתי עובדי, דמהו דתימא דהני מילי דמתני בלישנא דמתני' אבל לא בלישנא דקראי, קמ"ל. – פירוש דאפילו בקראי, ודווקא קרא דאייתו ליה לדרשא בעלמא (צריך לכנות), אבל כשקורין אותו בקריאתו אין מכנין ואפילו לתנוקות, וכל שכן בשום קריאה שהיא לחובת קריאה בציבור וזה פשוט".

ספר הקללה לברכה (לרב מרדכי גרוס. פרק י סעיף ו):

"גם בזמן הלימוד יש לאדם להזהר בדיבורו ועל כן הלומד עם חבירו ורוצה לומר "יככה", ישנה ויאמר "יכהו", וכן בפסוקים שמזכיר בלימודו כגון "גם אל יתצך לנצח" ישנה ויאמר "יתצהו", שלא יראה כמקלל את חבירו".

אמירת "לא עלינו"/"לא עליכם" כשמזכיר דבר רע

סנהדרין קד, ב:

"לא אליכם כל עוברי דרך – אמר רבא אמר ר' יוחנן מכאן לקובלנא מן התורה".

רש"י (שם):

"לא אליכם – נביא היה מתנודד על החורבן כאילו באה עליו צרה, ומהפכה לאחרים ואומר להם לישראל לא תהא לכם צרה כזו

קובלנא – כשאדם מודיע צערו לאחר צריך שיאמר לו 'לא תבוא זאת לך כמו שבאה אלי', כי קשה הוא לשמוע שפעמים חוזרת עליו, והמקפיד על כך אין בו משום ניחוש".

[לפי זה פירוש המילה 'קובלנא' הוא מלשון 'קבל' – 'כנגד', כלומר שאדם מספר לחבירו דבר רע צריך לומר לו שזה לא כנגדו]

כף החיים (סופר. יו"ד סי' קטז)

אות קצ"ב:

"כשאדם מודיע צער לחבירו צריך לומר 'לא אליכם' (סנהדרין קד, ב)… וכן בכל דבר שאינו טוב שאומר לפני חבירו צריך לומר 'לא אליכם'".

אות קצ"א:

"אם אדם מספר לחבירו איך שקילל את הנוכרי לא יאמר לחבירו באותו לשון עצמו שאמר לנוכרי כגון 'אמרתי לו ארור אתה' (ספר חסידים סי' תרלח). ורוצה לומר אלא צריך לכנות ולומר 'אמרתי לו ארור הוא', וכן בכל דבר של קללה לא יאמר לנוכח נגד חבירו".

בן איש חי שנה שניה פרשת פינחס

עוד הביא הבן איש חי שאם מדבר עם חבירו על איזו צרה יאמר "לא אליכם", בדומה למה שמקובל לומר היום "לא עלינו" או "בר מינן":

"עוד אמרו לא יפתח אדם פיו לשטן, עוד אמרו כשמדכר איזה צרה לחבירו יאמר לו "לא אליכם" שנאמר לא אליכם כל עוברי דרך".

פסקי תשובות סימן קנו אות טז

על דברי המשנה ברורה "אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו" כתב בפס"ת:

"…וכל שכן שלא לקלל את עצמו או חבירו וכו' בלשונות קללה שונים, כגון עבד, ממזר, רשע, ארור, שוטה, משוגע, מומר, שטן וכדו', ולא יכנה אדם בשם בעלי חיים טמאים ומגונים, וביותר צריך תלמיד חכם ליזהר בכל זה… ואל יפתח פה לשטן, ולכן לא יוציא מפיו שום דבר פורעניות על היחיד או על הרבים ועל כלל ישראל, וכשמודיע לחבירו על איזה צער יאמר לא עליכם".

ספר הקללה לברכה (הרב מרדכי גרוס) סי' י' סעיף א

"יש להיזהר מלהוציא בפיו שיבוא דבר רע על עצמו או על אחרים, בין במפורש ובין כשנרמז בלשונו דבר רע, ואף שאין כוונתו שאכן יהא כך אלא שאומר בלשון תנאי – אילו היה קורה כך" (וכלשון הגמ' במועד קטן "אי בדידיה הוה מי מזלזלת ביה כולי האי…הואי כשגגה שיוצא מלפני השליט ואתרע ביה מלתא").

וכן שם, בסעיפים ד-ה:

"אדם המספר לחבירו דבר רע, לא ידבר בלשון נוכח, אלא בלשון נסתר כמדבר על אחרים. כמו כן כשמספר דבר רע, יוסיף ויאמר "לא אליכם". אדם המספר לחבירו שפלוני קללו, וחוזר על לשון הקללה, לא יאמרנה בלשון נוכח, אלא ישנה ויאמר בלשון נסתר, שלא יהא משמע שמקלל את חבירו".

נספח

קו הישר פרק א' (אותיות ז-ח. לרב צבי הירש קוֹידַנוֹבֶר, 1650-1712)

הביא מעשה על פעולתו של הדיבור של האדם על עצמו, מעין פתיחת פה לשטן:

"ובוא וראה מה שכתב הרב החסיד, בספר "רכב אליהו", מה שארע בימיו באשה אחת, שהיתה יושבת בין שארי נשים, והיו מספרים אשה אחת עם חברתה בענין התשובה, של דין וחשבון שצריך כל אדם לתן על מעשיו, ופתחה אשה אחת בדרך שחוק ואמרה: ואני בבואי לפני יום הדין בבית דין של מעלה, וישאלו אותי: למה עשית כך? אעשה את עצמי אילמת, שלא אוכל להשיב. ולא היו ימים מועטים עד שנעשית אילמת עד יום מותה עכ"ל, הרי מוכח שהדבור סליק למעלה ועושה רושם"

דברים אחדים (חיד"א. דרוש כד – לשבת זכור)

מבאר כמה קושיות בעניין פתיחת פה לשטן, ובהם, איך מרדכי לא חשש לומר לאסתר "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת….ואת ובית אביך תאבדו" וכן אסתר עצמה אמרה "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי". ותירץ שמרדכי ואסתר כיוונו למסירות נפש למען הצלת עמ"י וברגע שזו מגמתו של האדם אין מקום לשטן לקטרג?

"ובכן אבא אל המלך אשר לא כדת, וכאשר אבדתי אבדתי. וטרם כל יש להעיר דאמר ריש לקיש לעולם אל יפתח פיו לשטן, ואמר רב יוסף, מאי קראה, שנאמר, לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט כסדום היינו, מאי אהדר להו נביא, שמעו דבר ה' קצינו סדום (ברכות יט, א). גם אמרו גבי טופרי, ברית כרותה לשפתים (מו"ק יח, א)… ומשמע בש"ס, דאפי' בדרך תנאי לא יפתח וכו' – ואיך אסתר המלכה בפשיטות בלא תנאי אמרה וכאשר אבדתי אבדתי, ולא חששה לברית כרותה לשפתים ואל יפתח פיו?

גם כזאת וכזאת יש להעיר על מרדכי הצדיק, ההוא אמר, כי אם החרש תחרישי… ואת ובית אביך תאבדו… ואיך לא חס על ידידות נפשו היא אסתר, ואם בדרך קללה אמרה, הרי אמרו, קללת חכם אפילו על תנאי היא באה, ואם לא כיוין לקללה אלא קושטא קאמר לה מ"מ ברית כרותה לשפתים?…

וטרם כל, הנה נא הואלתי הצג על הארש מה שפירש מהר"י אייבשיץ ביערת דבשו (חלק א' דף סט), במאמר זה דאל יפתח פיו וכו', שדקדק, ממה נפשך, אם יש לו מקום לקטרג, בלאו הכי זה דרכו, ואם אין, מה בכך שהנביא אמר כן. ותו מה כונת הנביא באומרו 'לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט כסדום היינו, דעכשיו דהותיר אינם כסדום? וזה מבואר מעצמו כמו שתאמר אם האדם עשיר אינו עני, ואם הוא עני אינו עשיר וכיוצא ומאי קאמר?

אבל הפירוש הוא, כי בזמן ישעיהו הנביא עדיין היו בישראל אנשי יראת שמים וגומלי חסדים וכיוצא, וישעיה הנביא ע"ה ידע בנבואה שלא היו עושים אלא מיראת העונש, שגלו עשרת שבטים, ומיראתם פן יגלו גם המה, עבדו את ה' מיראת עונש עה"ז, ולא לש"ש, ואלו כבר גלו היו עובדים ע"ז כרשעים וכנשים הארורות במצרים שהיו עושות כוונים למלכת שמים. וז"ש הנביא לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד, כמעט, שעי"ז אתם עובדים את ה', ולולי זה הייתם כסדום עע"ז. והשטן אינו בוחן לבות רק יראה לעינים, והיינו דארז"ל, שכלו מלא עינים. וא"כ, בראותו שישראל עובדים את ה' היה סובר שכונתם לשמים, ועתה דישעיה גילה דאין מעשיהם לש"ש מצא מקום לקטרג, ובאה הנבואה לומר, קציני סדום, עכ"ד:

ובזה נבא להבין פירוש מזמור ל"ט אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני, אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי, נאלמתי דומיה החשתי מטוב וכאבי נעכר חם לבי בקרבי, בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני. וכבר בעניותי כתבנו בפסוקים אלו בפנים שונים לעיל בדרוש י"ב בס"ד. ועתה אתן במדבר אר"ש חיי"ם, עפ"י הקדמתנו בס"ד, ונקדים מ"ש הרב עיון יעקב בברכות דף י"ט, אהא, דלעולם אל יפתח אדם פיו לשטן, דדוקא בשעה שמדת הדין מתוחה עליו כי השטן מקטרג בשעת הסכנה וכו', וכן פסוק זה, שמעו דבר ה' קציני סדום, מיירי בשעת צרה שהיו בו ישראל, משא"כ בשאר ימים אין קפידא, עכ"ל. ועפ"י דבריו נתישב מה שהקשה מהריק"ש בהגהותיו בי"ד סי' שע"ו, וז"ל, מצאתי כתוב, שאין ראוי לאדם שיאמר, לא נפרעתי כפי מעשי, או כיוצא בדברים אלו, שלא יפתח פיו לשטן. ותימא, דהא כתיב, לא כחטאנו עשה לנו. ושמא זכותא דרבים עדיף, עכ"ל. וכפי דברי הרב עיון יעקב ל"ק מדכתיב לא כחטאינו וכו', דהא דאמרו שלא יאמר (אלא) [לא] נפרעתי הוא בז' ימי אבלות, כשהאבל מצדיק הדין, כמבואר שם בברכות דף י"ט, אבל דוד הע"ה, היה מודה לה' כי רחום הוא, שלא בעת הצער, רק כשהיה משורר לה' ומזכיר חסדיו יתברך…

והנה, אמרו בסנהדרין דף ק"ב, גבי יהוא, מאי גרמא ליה, אמר אביי, ברית כרותה לשפתים, שנאמר, אחאב עבד את הבעל מעט יהוא יעבדנו הרבה. רבא אמר, חותמו של אחיה השלוני ראה וטעה. וצריך להבין, במאי פליגי אביי ורבא, ורבא מ"ט לא אמר כאביי, והרי הא דברית כרותה לשפתים אמרה ר' יוחנן פ"ג דמ"ק דף י"ח, ושמואל מתמה עליה דאחוה לית לך ברית כרותה לשפתים, ופרק אעפ"י ושאר דוכתי אמרינן, הות כשגגה היוצאת וכו', ולדעת מהרש"א באגדתיה שם פ"ג דמ"ק, מאי דאמרו, אל יפתח פיו לשטן, היינו במקלל עצמו או אחר, והא דברית כרותה הוא בכל ענין, שלא כמ"ש התוס' שם. וכן הרב עיון יעקב פירש לפי דבריו שהבאתי לעיל, ע"ש. הן אמת דאפשר לומר, דרבא, חדא ועוד קאמר, ועמ"ש מהראנ"ח זלה"ה פרשת בחוקותי, ע"ש. אמנם תירוץ זה אינו מרווח, כידוע. ועוד יש להבין לפי זה דברית כרותה לשפתים, מ"ש בויקרא רבה ריש פרשת בחוקותי, על פסוק, חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, שדוד הע"ה, בכל יום היה אומר, למחר אני הולך לבית דירה פלוני, למקום נאה פלוני, ואח"כ היה הולך לבית המדרש, עש"ב. ואמאי לא חייש דוד הע"ה לברית כרותה לשפתים, ובפרט למאן דגריס, שהיה אומר, ללכת לטרטיאות ולקרקסיאות, כמ"ש מהר"ש פרימו ברמזיו פרשת בחוקותי. הן אמת דשם כתב דבילקוט גריס הכי, ובנסחת הילקוט שלפני הגירסא כמ"ש במדרש:

ונראה, דמשום דאמרו בסנהדרין דף כ"ו, מחשבה מועלת לדברי תורה, וכתבו התוספו' משם י"מ, דאם חושב ללמוד, מחשבתו משקרת ולא תצלח, אא"כ לומד לשמה, ע"ש. והטעם, כי השטן עומד על ימינו להתגרות בו שלא יוכל ללמוד, והגם, שדוד הע"ה היה לומד לשמה, לא היה סומך, והיה אומר, למחר אלך לרעות בגנים וכיוצא, ומכי שמע היצה"ר, אומר, זה משלנו, א"צ לטרוח עמו כי מאיליו ומעצמו פורק עול. ואח"כ היה הולך לבית המדרש, וסבר, דוד הע"ה, דאין כאן משום ברית כרותה לשפתים, דלא אתמר אלא כשפיו ולבו שוין, אך כשלבו חלוק ועושה זה בדרך המצאה לית לן בה… ובהכי פליגי אביי ורבא, דאביי סבר, דבכל גוונא אתמר ברית כרותה לשפתים, דייקא כל שביטא בשפתים, וכרות עמו הברית שיתקיים. וכן יהוא, אע"ג דלבו לשמים, ובדרך המצאה אמר, יהוא יעבדנו הרבה, אפ"ה נכשל, דיעבדנו משמע לבעל, כמ"ש הרב כלי יקר, ודא תברתיה. ולאביי מפרש, חשבתי דרכי, במחשבה לבד שהיה חושב ללכת למקום נאה וכיוצא ולא אמר בפיו. אמנם רבא חלוק עליו, דלא אמרינן ברית כרותה אלא דוקא כשפיו ולבו שוין, אמנם כשלבו חלוק ועושה בדרך המצאה אין כאן משום ברית כרותה, ודוד הע"ה, בפיו היה אומר, שילך לרעות עצמו באתרא דבסים אוירא וכיוצא, ולבו לשמים ואינו נזוק בזה. וכן יהוא, הגם שאמר, יעבדנו הרבה, אין כאן ברית, אלא דחותמו של אחיה וכו':

אמור מעתה, דאפשר דזה כונת הפסוק, אמרתי אשמרה דרכי, כי הנה ידוע, דאם האדם גרם לעצמו, שקלל עצמו או אחרים, או פתח פיו לרעה, וגרם שהסט"א על ידי זה יקטרג, ומטת עלוהי גזרת עילאה, עתיד ליתן דין על פתחון פה, כמבואר אצל עי"ן רוג"ל בספרי האר"י זצ"ל, ובעלי המוסר, ובפרט ספר חסידים. וכבר כתבנו, דדעת אביי, דאיתא להא דברית כרותה, כל שביטא בשפתיו, ואין מה שלבו חלוק מפר ברית. וזהו שאמר, אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני, רמז, אף דלבי חלוק ואין פי ולבי שוין, רק לשוני תהגה, אשמור, וברית כרותה, ובבוא הרעה יהיה חטא גם אשר אמרתי, והיינו מחטוא בלשוני. וגם רמז בזה, דמפני שהוא יחיד צריך ליזהר כי ברבים אהני זכותא דרבים, כמ"ש מהריק"ש. וזהו חלוקת ברית כרותה לשפתים. וכלפי, לא יפתח אדם פיו, שכתב הרב עיון יעקב, דה"ד בעידן עקתא, אמר, אשמרה לפי מחסום, בעוד רשע, הסט"א, לנגדי, לניגודי ביסורין, אז צריך שלא לפתוח פה מן המצר, ואשמרה לפי מחסום. דביחיד, בין בלשון שלילה בין בלשון חיוב אין דלבר. אבל ברבים יש הפרש, כמ"ש בברכי יוסף י"ד סי' שע"ו לדעת מהריק"ש, אך ביחיד, בכל גונא, אשמרה לפי מחסום, שלא לדבר כלל. ולא תימא, דכל זה היינו לקלל או לומר איזה דבר רע, אבל לענין הטובה וקיום המצות, כה יאמר, אני רוצה ללמוד הרבה ולקיים מצות ולהתקדש, ואהני דברית כרותה לשפתים, לז"א, נאלמתי דומיה החשיתי מטוב, אני שותק מלימוד התורה הנקרא טוב, וכולל גם עשיית הטוב וסדר קדושה, מפני שהסט"א מתגרה בו ומערבו. וכאבי נעכר, דא עקא בעוכרי, דלקלקלה אני אומר ברית כרותה, והסט"א לוקחת הקללה או דבר רע אפילו על תנאי, ומצליח מעשה שטן. ולענין הטובה אדרבא מזיק, שהסט"א מתגברת ומונעת, וזה הצער בוקע ועולה. ועל זה, חם לבי בקרבי, בהגיגי וכו', הכונה, וכאבי נעכר, למה לא נאמר ברית כרותה לטובה, אם אומר, אלמוד, וכיוצא שאר סדר קדושה, דאברהם אע"ה, שאמר, ונשובה, ונתקיים משום ברית כרותה, אי בעית אימא, שלא אמר לעשות מצוה, ואי בעית אימא, דלשמה אין פחד, ואברהם אע"ה לשמה גמור כל דבריו, משא"כ בשאר ת"ח וצדיק. אבל לרעה אפילו של הדיוט מתקיים, כמ"ש בזהר, חם לבי בקרבי, כי, בהגיגי, בשביל פתחון פה לרעה, תבער אש, קטרוג הסט"א, להביא הרעה, אשר דברתי בלשוני, ואיך לטובה לא יהיה כך, דסטרא דקדושה תוכל, שיתקיים אמירתי לגבוה לטובה. וכלפי שאמר דוד הע"ה, חשבתי דרכי, לזה אמר, אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני, שלא הייתי אומר ללכת להבלי העה"ז ומושב לצים אלא במחשבה לבד לא באמירה, וכמש"ל, דהכי סבר אביי, דבאמירה בכל אופן איכא ברית כרותה וכו':

והן עתה נבא לחקירתנו שחקרנו, דמרדכי ואסתר פתחו פיהם לרעה. ויראה לישב, במ"ש רבינו מהר"ם אלשיך, דהעושה מצוה מתקן אבר שבו תלוי ומתייחסת המצוה ההיא ותו לא. אמנם המוסר עצמו על קדושת השם מתקדש בכל אבריו כולם כאחד, תמים יהיה לרצון. ומאחר שכן, יש לומר, דאין פחד מהסט"א במה שפתח פיו קודם שמסר עצמו, דכיון דאח"כ במסירת נפשו מתקדשים כל אבריו אין מקום לסט"א להשטין ולא תאונה אליו רעה. והכא, אסתר שמסרה עצמה על ק"ה נתקדשה בכל אבריה, מקודש"ת מדאוריתא קדושי"ם גמורים. ועל כן כתיב, ותלבש אסתר מלכות, שלבשתה רוח הקדש, כמו שאמרו חז"ל, כי נתקנה בכל גופה, ואבריה כבדי"ם עליה כבוד ה'. והיינו דקאמר לה מרדכי, ואת ובית אביך תאבדו, ולא ירע לבבך, כי כשאת מוסרת עצמך על קדושת השם להצלת כל ישראל תזכי לתקן כל גופך, ולא ישלוט הסט"א מצד מה שאמרתי ואת ובית אביך תאבדו. וז"ש, ומי יודע אם לעת כזאת, שאת מוסרת עצמך, הגעת למלכות, ר"ל, רוח הקדש, כמו, ותלבש אסתר מלכות. ובכן, נכון לבך ממ"ש ואת ובית אביך תאבדו. ובזה נתישב, מ"ש בפנחס, לעשות צרכיו נכנס, ולא הגיע אליו הרעה משום ברית כרותה וכו', דנתקדש בכל גופו כשמסר עצמו על קדושת השם ופרחה נשמתו, ושוב אין לו פחד מהסט"א.[16]

וכלפי, שהמוסר עצמו על קדושת השם לא יכוין שיעשו לו נס אלא בפשיטות ימסור עצמו למיתה, וכמ"ש בזהר הק' פ' תולדות דף קמ"ב, דחנניה מישאל ועזריה אמרו, הן איתי אלהנא יכיל לשזבותנא וכו' והן לא, בין מציל בין לא מציל, וכך אמרו בילקוט שם. ובזהר מפורש, דיחזקאל למדם. לזה אמרה אסתר, וכאשר אבדתי אבדתי, שמסרה עצמה למיתה על ק"ה בשביל הצלת ישראל. וכבר ידעה שאם תנצל יתקדש כל גופה ואין פחד מהסט"א:

ומן האמור, יסתכל המסתכל, כמה גורמים רעה לעצמם הפותחים פיהם לשטן, ותמיד בקלקלה מתחילין, וגם מקללין עצמם ונשותיהם יותר מהם, ואח"כ נלכדים בשחיתותם. ולא ידעו כי לשונם המקולקל הוא גורם, דברית כרותה לשפתים, וכמה החמירו בזהר הקדוש על מאן דלייט גרמיה, ואמרו, דיש כת מלאכי חבלה הנקראים אוררי יום, ולוקחים אותם הקללות ומקטרגים עד שנגזר עליהם גזרות רעות. ועמ"ש הרב הק' בעל ראשית חכמה פי"ג משער הקדושה ע"ש".

[1] וראה בדברי המהרש"א בהמשך שהבחין ביניהם בהגדרות שונות, שברית כרותה לשפתיים עניינה מעין דבר נבואי (לאו דווקא על האדם עצמו, אלא אף על אחרים) שנזרק בו כמו "ניבא ולא ידע מה ניבא" או "פיו הכשילו", לעומת פתיחת פה לשטן שזה רעה וקטרוג שאדם מעורר על עצמו.

[2] וכן הוא בבמדבר רבה פרשה יח אות י. והסביר התורה תמימה בראשית כב, ז: "ענין כריתת הברית הוא, שלפעמים יבטא האדם בשפתיו דבר העתיד להיות ולא לבו, והוא ע"ד מ"פ לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן ואשמעינן כאן דגם לטובה ג"כ מתקיים לפעמים מוצא שפתי האדם אף שלא בכונת הלב".

[3] בדומה לכך פסק השו"ע שם (יו"ד שע"ו, ב) את דברי הגמ' במועד קטן כז, ב : "ואמר ר' יוחנן לכל אומרים להם "שבו" חוץ מאבל וחולה", משום דהוי כאומר להם שב באבלותך או שב בחולייך, וגם זה מעין פתיחת פה לשטן שימשיך להיות חולה או אבל ח"ו.

[4] ולכן פעמים רבות בדברי חז"ל שמוזכר ברית כרותה לשפתיים מוזכר גם הביטוי פיו הכשילו, כלומר יצא מפיו איזו לשון ולבסוף התקיימה בו, וזה דומה ל'ניבא ולא ידע מה ניבא".

[5] מתלמידי רבי יוסף קארו והמבי"ט.

[6] אותו קישור בין קללת חכם לפתיחת פה לשטן ביאר ממש באופן דומה בשו"ת עשה לך רב חלק ג' סימן נד.

[7] למשל במדבר כב, יט. רש"י: "גם אתם – פיו הכשילו, גם אתם סופכם לילך בפחי נפש כראשנים. למשל במדבר רבה טז, יב: "ויאמרו לא נעלה – הכשילם פיהם לרשעים שמתו וירדו לשאול תחתית לאחר שירדו חיים שאולה".

[8] זו לשון היש"ש (ב"ק פ"ה סי' כג): "ואם כן ראוי לגעור באותן אנשים שיאמרו יש לי יותר ממה שהיה ראוי לי לפי מעשי ושעבודי נגד ה', דאם כן הקב"ה ותרן הוא. אלא כך יכול להוסיף, זולת זכות אבות המסייע לו, וכן קבלתי…".

[9] שו"ת לחמי תודה למהר"י בסאן סימן ה (הרב יחיאל באסאן, היה ראש רבני טורקיה. 1550-1625).

[10] כדברי הגמ' בראש השנה (טז, ב): "א"ר יצחק ג' דברים מזכירין עונותיו של אדם אלו הן קיר נטוי וכו'" (ופירש רש"י: קיר נטוי – ועובר תחתיו, מזכיר עוונותיו שאומר כלום ראוי זה ליעשות לו נס, ומתוך כך הוא נבדק), כלומר הואיל וסומך על זכויותיו ונכנס למקום סכנה בכך הוא נותן מקום לשטן לקטרג עליו.

[11] "וא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן אחד מן האחין שמת ידאגו כל האחין כולן, אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה" (שבת קה, א- קו, ב).

[12] העיון יעקב הוכיח את דבריו מהקושיה של התוס' לעיל בגמ' במו"ק (יח, א) מדוע הגמ' השתמשה שם במושג "ברית כרותה לשפתיים" ולא במושג "אל יפתח פיו לשטן", ותירץ ששם לא שייך פתיחת פה לשטן כי זה רק בשעת צרה ושם שמואל לא היה בעת צרה אלא רק הגיע לנחם: "דהא דאמרינן אל יפתח אדם פיו לשטן היינו דווקא בעת צרתו, א"כ מעיקרא לא קשיא מידי דהרי לשמואל לא היה עת צרה".

[13] לרבי יוסף יוזפא האן נוירלינגן 1570-1637. היה ראש הדיינים בפרנקפורט.

[14] וכך הובא בספר הזכרון לחת"ס (עמוד ה) שהחת"ס כשהתחיל ללמוד מס' חולין גזר תענית. וכן העיד על עצמו החת"ם סופר שחשש לזה, ואף הביא שכך קרה לו, כשחמיו (ר' עקיבא איגר) שלח לו שאלות בהלכות שמחות: "יקרת קדושתו הגיעני ובקראי בו ב' קושיות בהלכות שמחות נרתעתי לאחורי, כי גברא קפדנא אנא, ואמרתי העבר חרפתי אשר יגורתי כי משפטיך טובים, ואמנם שגגה יצאה מלפני השליט הגדול קדוש מו"ח הגאון ני' ונעשיתי אבל אם קודר שחותי ובאה אלי שמועה מאמי הצדקת זצ"ל…". (שו"ת חתם סופר חלק ב יו"ד סימן שמו). וכמובן רבים הביאו את דברי הספר חסידים (סי' רסא) שאין לחוש על זה כלל וכלל ותורה מגנא ומצלא, ואדרבה כתב שם ללמוד אותם מסכתות שממעטים ללמדם והרי הם כמת מצוה. ואכמ"ל.

[15] דוגמא נוספת בסנהדרין קו, א.

[16] אומנם גם באופן זה שמכוון על הצלת עמ"י למען קדושת ה' עלול ליהיות בזה פתחון פה לשטן וכפי שכתב החיד"א בשיורי ברכה יו"ד סימן קטז "ועוד יחרד האיש ממה שאמרו רז"ל (מדרש הנעלם בזה"ח דף ס ע"ב) דלפי שמשה רבינו ע"ה אמר (שמות לב, לב) מחני נא, לא נזכר שמו בפרשת תצוה. ואם למשה שמסר עצמו להציל ישראל, עשה בה איזה רושם, על אחת כמה וכמה להדיוט בדבר הרשות".