סימן יג – הרב נחום אליעזר רבינוביץ'

פורסם בקטגוריה הרב נחום אליעזר רבינוביץ'. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/06-11-14/

הרב נחום אליעזר רבינוביץ' ראש ישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים ומחבר ספר "יד פשוטה" על הרמב"ם

בביאור פסק ההלכה האוסר את פינויים של בסיסי צה"ל ביש"ע

הרב רבינוביץ' היה בין השותפים לפסק שפורסם בתמוז תשנ"ה, והובא לעיל ה, ח, עמוד 120. בתשובה זו שיש בה שני חלקים באר הרב רבינוביץ' את דעתו. החלק הראשון העוסק בפיקוח נפש נדפס בגיליון רבני יש"ע מס' 27 מאלול תשנ"ה. והחלק השני העוסק במצוות ישוב הארץ נדפס בגיליון מס' 28.
 
כפי בקשתך, אנסה לסקור בקצרה את השיקולים ההלכתיים שהניעו אותי לאחוז בשולי גלימתם של גדולי הרבנים שפסקו את הפסק המפורסם, ובעיקר מה היתה הסיבה לפרסם את הפסק. כמו כן יש להתייחס לכמה טענות שהושמעו ברבים כנגד הפסק.

הדיון מתחלק בעיקרו לשניים: בחלק הראשון נדון על היישום המעשי של הפסק ולמה היה כורח לפרסמו עתה, החלק השני דן על בעיית יסוד – החורגת הרבה מעבר לפסק דין זה וכן מעבר להלכות פרטיות מסוימות.

פיקוח נפש

כולנו זוכרים את המקרה העצוב באותו חייל מילואים שנסע דרך רמאללה להתייצב, וטעה ופנה בפנייה לא נכונה. לא הרחיק חמישים מטר מן הכביש הראשי, והתנפל עליו המון פרוע. כל זה קרה בעת שבכביש הראשי יש סיורי צה"ל. מה יקרה ח"ו אם צה"ל יצא מן העיר ויפקיר את הכביש? מה יקרה לאנשי פסגות, עפרה ובית אל, ושאר הישובים, שבשבילם כביש רמאללה הוא עורק חיוני? אם הדרכים היום הם בחזקת סכנה, הלא אם צה"ל יצא משם, הסכנה תהא מוחשית וודאית. עדיין לא נתייבש הדם של הרצח האיום במעלה מכמש, ואין ספק שהדיבורים על הוצאת צה"ל תרמו את חלקם לעודד את הרוצח להיכנס לישוב.

יש מי שטען שאין להעלות טיעון של פיקוח נפש בלי להתייעץ עם מומחים, והעלה משל לחולה ששואלים את הרופא אם הוא מסוכן וצריך לחלל שבת עבורו. יתכן שטענה כזאת יש לה מקום כאשר מדובר במדיניות הכוללת – כלומר, האם הסכם כזה או אחר ימנע שפיכות דמים אם לאו. זה דומה למחלה שאינה מוכרת לנו וצריך לשאול רופא שהוא כן יודע. אבל אם אדם טובע בים לעיניך, ואתה יודע לשחות – האם בשעה כזאת רצים אל הרופא לשאול האם יש כאן סכנה? בדבר שהסכנה ברורה לכל בן דעת, השואל אצל מומחה עד שיפעל להצלה – עליו אמרו חכמים: השואל הרי זה שופך דמים. וכן פסק הרמב"ם (הל' שבת ב, יז): "וכל הקודם להציל הרי זה משובח, ואינו צריך ליטול רשות מבית דין בכל דבר שיש בו סכנה".

כאשר מדובר על יציאת צה"ל והפקרת הכבישים, הדבר ברור כשמש בצהרים שיש סכנה ודאית ומיידית לאלפי יהודים ואין מקום למסור החלטה כזו לשום מומחים. ואפילו אילו היתה דעת כל המומחים פה אחד שהמהלך המדיני בסופו של דבר יביא להצלת נפשות בטווח ארוך – אפילו במקרה כזה אין הדבר אלא ספק, ובפרט שהמומחים הצבאיים חלוקים בדעתם – אין ספק לטווח ארוך מוציא מידי ודאי סיכון מיידי.

משל למה הדבר דומה? אדם טובע בים, והמומחים אומרים שיש שם כרישים, ואם יאכלו את הטובע וימלאו את כריסם כי אז לא יסכנו את המתרחצים שירדו לים באותה שעה. האם יעלה על הדעת שכדי למנוע את הסכנה הנשקפת לאלה שעתידים לרדת אחר כך לים נימנע ולא נציל את הטובע? הלא ברור שהנמנע מלהציל את הטובע הרי הוא שופך דמים. כלל גדול הוא שאין פיקוח נפש לעתיד דוחה סכנת נפשות של עתה. דברי הרמב"ם (הל' יסודי התורה ה, ה) הם ברורים: "אם אמרו להם גוים תנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו – נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל".

הטענה שבענייני ביטחון וסכנה רק לממשלה יש סמכות להחליט אינה במקומה, כיוון שמדובר במצב שהוא גלוי לעין כל.

מטעם זה מתחייב גם לפרסם את פסק הדין בעוד מועד, כדי למנוע את הסכנה עד שלא תבוא. שהרי אמרו חז"ל שבפקוח נפש "השואל שופך דמים, והנשאל מגונה". כלומר החכם שבאים לשאול אצלו – עליו מוטלת האחריות לפרסם ולהודיע ברבים שפקוח נפש דוחה את כל התורה (חוץ משלוש עבירות) עד שלא מתרחש איום ממשי, כדי שהנקלע למצב כזה ידע תכף מה לעשות ולא ישתהה עד שילך לשאול. ואם לא הקדים להודיע על כך הוא מגונה.

כמובן שאחרי שברור לעין כל שמדובר על סכנה ודאית ומוכרת, כל שאר הטיעונים שהועלו כנגד הפסק הינם חסרי טעם. כגון, שאמרו שבגלל ה'פסק' יהיו כאלה שירצו לפרק את ישיבות ההסדר. ואחרים אמרו, שזה יעכב את קידומם של קצינים דתיים. ועוד כאלה טענות של מה בכך – כאילו יש איזה שהוא שיקול העומד כנגד הצלת חיים! וכי יעלה על הדעת שיהיה מותר לסכן נפשות כדי לאפשר קידומם של קצינים דתיים בצבא?!

מצוות ישוב ארץ ישראל

יש מי שניסה לטשטש את הרושם שעשה פסק ההלכה, בהעלותו טענות כנגד עניין ישוב ארץ ישראל. אמנם הפסק הוכרז דווקא בצורה שהוכרז כדי למנוע שפיכות דמים מיידית. אבל ברור שברקע הדברים עומד גם שיקול בסיסי המתבטא בנושא ישוב ארץ ישראל. אולם יש לקבוע ברורות, שגם אם אין הלכה כרמב"ן ז"ל, המונה כמצוות עשה את מצוות ישוב ארץ ישראל, אין זה מוריד מחשיבות עניין ארץ ישראל. ואדרבה, הדבר נעשה הרבה יותר חמור. כבר כתבתי במקום אחר, שהרמב"ם שאינו מונה בתרי"ג את מצוות ישוב ארץ ישראל אינו חולק על הרמב"ן בשום דין פרטי הנוגע לחיוב ישוב הארץ, אדרבה הוא פוסק להלכה את כל החיובים שמנו חז"ל בעניין ישוב הארץ, וקובע בבירור שהם מחייבים גם בזמן הזה.

הרמב"ם מסביר שיש חיוב כוללני ועמוק יותר ממצווה הנמנית בתרי"ג, הוא חיוב הנובע מעיקרון שהתורה מציעה כיסוד למצוות. בשורש החמישי בהקדמתו לספר המצוות, כותב הרמב"ם שאין למנות טעם המצווה כמצווה.

כלל זה יש לו השלכות על כל יסודות התורה והאמונה. המצוות כולן מטרתן הן או להנחיל דעות אמיתיות או לתיקון חיי היחיד והחברה. אבל כמה מן העקרונות הללו לא נצטווינו מצוות פרטיות עליהן. למשל, אין מצווה בתרי"ג להאמין שהקב"ה יודע את מעשי בני אדם וחוקר לבותיהם. אבל ברור שמי שכופר בידיעת ה' מעשי בני אדם, כופר בכל התורה כולה, ומשמיט את הבסיס של כל המצוות כולן. בכך הוא מוציא את עצמו מכלל ישראל. כמו כן, אין לאו בתורה האוסר להזיק לרכושו של אחר. אמנם התורה קובעת חיוב לשלם על נזקים אפילו הזיק בשוגג, אפילו באונס, ואפילו אם ממונו הזיק; אבל איסור מפורש אין.

האם יעלה על הדעת שמן התורה מותר להזיק ממונו של הזולת? ודאי שלא, אם כן מהו מקור האיסור? מסביר הרמב"ם שאחת ממטרות היסוד של התורה היא תיקון החברה ומניעת העוול. עיקרון זה מעוגן בפסוקים רבים.

ההבחנה בין מטרה לבין מצווה היא, ששניהם מקור לחיובים: חיוב הנובע ממצווה הנמנית בתרי"ג הוא בדרך כלל מוגדר, מסוים ומוגבל, שהרי זה המאפיין של המצווה. אבל שונה מטרה או "טעם המצווה" מהמצווה עצמה. המטרות הן כוללות וגורפות, והרבה דרכים מובילים להשגת המטרה, וכמו כן הרבה גורמים מונעים את הגשמתה. כיוון שהתורה הודיעתנו שמטרה זו היא רצונו יתברך, ממילא מובן מאליו שחייבים אנו לפעול בכל הדרכים האפשריות לקדם את המטרה. והוא הדין להפך: יש להימנע ולהיזהר ולהישמר מכל פעולה שיכולה להכשיל את ההגעה למטרה, וכן יש לפעול כדי להרחיק מכשולים אפשריים. והכל תלוי בזמן במקום ובאפשרויות.

נמצא שיש הבדל עצום בין היקף הפעולות המתחייבות ממצווה הנמנית בתרי"ג, לבין אלה המיוסדים במטרה שהתורה קבעה. לא כמצווה שהיא מוגבלת ומוגדרת בהיקפה, המטרה יוצרת חיובים רחבים ועמוקים לאין ערוך.

בין המטרות שהתורה מכתיבה לנו – נשמר מקום מכובד לארץ ישראל. פסוקים רבים מעידים על כך שטעמן ומטרתן של מצוות רבות הוא להביאנו לארץ ישראל: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ" (דברים ד, א). "וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו… אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹוהֶיךָ נֹתֵן לְךָ" (שם, מ). "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה" (שם ו, יח).

מעתה דעת לנבון נקל שכל ההלכות הפרטיות שעניינן ישוב ארץ ישראל מעוגנות במטרה הזו. ולא רק ההלכות הפרטיות שהוזכרו בש"ס ונפסקו ברמב"ם, אלא בכל זמן ובכל עת הרי אנו מחויבים לעשות כל פעילות המקדמת את המטרה להנחילנו את הארץ. וכך להפך, כל פעולה המפחיתה את אחיזתנו בארץ או מרחיקה יהודים מחבלי אדמתנו – אסורה בהחלט, והרי היא ככפירה בתורה הקדושה, המעידה על כך שרצונו יתברך הוא שעמו ישב בארצו. ועל כך נאמר: "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה – לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ" (תהלים קו, כד) הרי ששני העניינים הללו שקולים הם.

על פי זה יובן היטב שגם לעניין עונש, חמור יותר העובר ומכשיל את מטרת התורה ממי שעובר על מצווה מסוימת מתרי"ג. העונשים על המצוות אף הם מוגדרים ומפורשים, ועליהם אין להוסיף. אבל לעוקר את מטרות התורה מגיע עונש של מורד. בעניין זה מאריך רבנו הגדול בכמה מקומות (ראה פיהמ"ש סנהדרין יא, ג, ומו"נ ג, מא, ועוד). לפיכך מפורש בכתוב על מאסם ארץ חמדה: "וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית" (תהלים קו, כג).

בכך מבוארת דעתו של הרמב"ם שלא מנה את ישוב ארץ ישראל במניין המצוות, כי חובה זו רחבה וחמורה אפילו מן המצוות החמורות, ולא ניתן בכלל להקיפה ולמצותה בגדרי מצווה פרטית.[1]

אמנם כאן יש מקום לבעל דין לטעון ללמד זכות על כמה מן החולקים. הואיל ובעניין זה של ישוב ארץ ישראל אין הגדרה קבועה ועומדת אלא חייבים אנו בכל פעולה התורמת לקידום ולביסוס יישובינו. נמצא שהדבר תלוי בהערכת המצב הפוליטי והצבאי. ממילא יתכן מצב מסוים, כמו במלחמה, שכדי להישרד צריך לקצר את הקווים ולצמצם את החזיתות כדי למנוע תבוסה, וכמו שעשה ישראל סבא, אבינו יעקב: "וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה". על פי מגמה זו, יש שטענו שכדי למנוע מלחמות בעתיד, וכדי להבטיח את אושיות המדינה, צריך להגיע להסכם עם המרצחים ולוותר להם על חלק מן הארץ כדי שנוכל להישרד בשאר. אם כך הרי אין בהסכם הכניעה עבירה אלא אדרבה זהו כורח המציאות. החלש אין לו ברירה אלא צריך להציל מה שניתן להציל. אף שאמרו: "תחילת נפילה – ניסה", מה יעשה מי שאין בו כוח לעמוד כנגד כוח החזק ממנו?

ברם אף טענה זו אין לה מקום כאשר הדבר כרוך בעבירה מיידית של הפקרת חיי יהודים. וכבר נתבאר לעיל שאין למסור אפילו אדם אחד למיתה כדי להציל רבים. כלל גדול בתורה, שאין המטרה מקדשת את האמצעים. אפילו היה הדבר ברור ומוסכם, שחוזה עם השטן יביא שלום אמת והצלת נפשות רבות בעתיד, גם אז היה אסור לעשות את זה על חשבון שפיכת דמים של יהודים עכשיו.

בכך אנו חוזרים למסקנתנו בחלק הראשון: המפקיר נפשות של ישראל אפילו כדי להציל בוודאות חיי אחרים בעתיד – הרי הוא שופך דמים. על אחת כמה וכמה שההצלה לעתיד היא בספק גדול, והסיכויים להציל נפשות בעתיד הם קלושים ביותר. דומני שאחרי שנתיים של ה"שלום" המדומה, ומאות קורבנות ה"שלום" שנרצחו ואלפים שנפצעו, גם אם תחופש ירושלים בנרות, לא יימצאו אנשים בעלי עיניים פקוחות שמצדדים עוד בהזיית הסיוט של "שלום ערפאת".

מסקנה העולה היא שכל ירא ה' חייב בימים אלה לעמוד איתן ולפעול בכל כוחו למען העמקת אחיזתנו בארץ וביצור עמדותינו: חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו וה' הטוב בעיניו יעשה.


[1]. יסודות אלו מבוארים יותר בהרחבה בספרו של הרב רבינוביץ' "עיונים במשנתו של הרמב"ם" הוצאת מעליות תשנ"ט מאמר ב.

פורסם בקטגוריה הרב נחום אליעזר רבינוביץ'. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן