ט – תקנת עזרא

https://ph.yhb.org.il/plus/14-03-09/

תקנת טבילת עזרא וט' קבין (הרב בראל שבח)

ט, א – תקנת עזרא

בבא קמא (פב, א-ב): "עשרה תקנות תיקן עזרא… ותיקן טבילה לבעלי קריין… תיקן טבילה לבעלי קריין? – דאורייתא הוא! דכתיב (ויקרא טו, טז): וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ! דאורייתא הוא לתרומה וקדשים, אתא הוא תיקן אפילו לדברי תורה".

לרמב"ם (הל' תפילה ד, ד) התקנה נתקנה בשני שלבים: "עזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בלבד דברי תורה עד שיטבול, ובית דין שעמדו אחר כן התקינו אף לתפילה שלא יתפלל בעל קרי בלבד עד שיטבול". אמנם לרא"ש (ב"ק ז, יט), תקנת עזרא היתה בין לדברי תורה ובין לתפילה. וכ"כ שו"ע (או"ח פח, א; עיין בכס"מ שם שתמה על הרמב"ם).

טבילה זו היא בארבעים סאה (ברכות כב, א). ויכולים המים להיות שאובים (רמב"ם ור"ש על המשנה מקוואות ח, א. וכ"כ ב"י, הביאו מ"א פח, א). הטבילה נתקנה למשמש מטתו (עיין מ"א פח, א; מ"ב ד).

ט, ב – טעמי התקנה

כמה טעמים נאמרו לתקנת עזרא: א. משום קלות ראש. ברכות כב, א: "תניא: וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ (דברים ד, ט), וכתיב בתריה (שם, י): יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּחֹרֵב, מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע, אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע; מכאן אמרו: הזבים והמצורעים ובאין על נדות – מותרים לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, לשנות במשנה וגמרא ובהלכות ובאגדות, אבל בעלי קריין אסורים". רש"י ('מכאן'): "מכאן אמרו – כל הטמאים מותרים בתורה, שאף הם יכולים להיות באימה וברתת, אבל בעל קרי אינו אלא מתוך קלות ראש וזחות הדעת". וכ"כ הטור שטעם התקנה משום "שבא בקלות ראש". וכ"כ רבנו מנוח (תפילה ד, ד), ומעדני יו"ט (על הרא"ש ברכות ג, נח).

ב. שלא יהו ישראל מצויים אצל נשותיהן כתרנגולים. ירושלמי ברכות (פ"ג, ה"ד): "אמר רבי יעקב בר אבון: כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת אלא שלא יהו ישראל כתרנגולין הללו – משמש מיטתו ועולה ויורד ואוכל". ובדומה לזה בבבלי (ברכות שם), היו מהחכמים שפרסמו שאפשר להסתפק ברחיצת ט' קבין, והיו שלחשו אך לא פרסמו: "מאן דתני לחשה – שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים". ובהמשך הגמרא (כב, ב), נחלקו אביי ורבא עבור מי תיקן עזרא את התקנה. ולרבא, התקנה היתה "לבריא המרגיל". ואף מכאן נראה שמטרת עזרא היתה שלא ירגיל.

וכ"כ רמב"ם (תפילה ד, ד-ה): "ולא מפני טומאה וטהרה נגעו בה, אלא כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ומפני זה תקנו טבילה לבעל קרי לבדו, והוציאוהו מכלל הטמאין. לפיכך היו אומרין בזמן תקנה זו, שאפילו זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע ומשמשת שראתה דם נדה צריכין טבילה לקריאת שמע וכן לתפילה מפני הקרי, אף על פי שהם טמאין, וכן הדין נותן שאין טבילה זו מפני טהרה, אלא מפני הגזירה שלא יהיו מצויין אצל נשותיהן תמיד". וכ"כ חינוך מצווה קפ: "כדי שיהיו נקיים וטהורים יותר במחשבתן, ולא יהיו בני אדם מצויין עם נשותיהן כתרנגולין". וכ"כ תשב"ץ א, קא; ושו"ע פח, א. 1

והמאירי (ברכות כ, ב) הביא את שני הטעמים: "ולא תקן דבר זה בשאר טמאים, שעיקר כוונתו בזו מפני שטומאה זו באה על ידי הרהור ומחשבה מזולזלת וקלות ראש, וכן שלא יהו תלמידי חכמים מצוים אצל נשותיהן כתרנגולים".

בירושלמי ברכות (פ"ג ה"ד) הביאו עוד שני טעמים: ג. מפני ביטול תורה, "א"ר חייא בר ווה: כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת אלא מפני תלמוד, שאם אתה אומר לו שהוא מותר, אף הוא אומר אני אלך ואעשה צרכי, ובא ואינו שונה כל צורכו, ומתוך שאתה אומר אסור – הוא בא ושונה כל צורכו".

ד. מפני גדר עבירה, "דבר שהוא גודר את ישראל מן העבירה… מעשה בשומר כרמים אחד שבא להיזקק עם אשת איש, עד שהן מתקינין להן מקום איכן הן טובלין, עברו העוברין והשבין ובטלה העבירה". וכך מובא גם בבבלי ברכות כב, א: "אמר רבי חנינא: גדר גדול גדרו בה, דתניא: מעשה באחד שתבע אשה לדבר עבירה. אמרה לו: ריקא! יש לך ארבעים סאה שאתה טובל בהן? מיד פירש".

ט, ג – ביטול התקנה

ברכות כב, א: "תניא, רבי יהודה בן בתירא היה אומר: אין דברי תורה מקבלין טומאה. מעשה בתלמיד אחד (בעל קרי היה, רש"י) שהיה מגמגם למעלה מרבי יהודה בן בתירא. אמר ליה: בני, פתח פיך ויאירו דבריך, שאין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר (ירמיהו כג, כט): הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'. מה אש – אינו מקבל טומאה, אף דברי תורה – אינן מקבלין טומאה… אמר רב נחמן בר יצחק: נהוג עלמא כהני תלת סבי… כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה… כי אתא זעירי, אמר: בטלוה לטבילותא, ואמרי לה: בטלוה לנטילותא. מאן דאמר בטלוה לטבילותא – כרבי יהודה בן בתירא. מאן דאמר בטלוה לנטילותא – כי הא דרב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא".

בתוס' (ב"ק פב, ב, 'אתא') הקשו: "היכי אלים רבי יהודה לבטל תקנת עזרא?" ותרצו: א. אולי סבר רבי יהודה בן בתירא שעזרא מעולם לא תיקן טבילה זו, וכ"כ פסקי רי"ד (ברכות כב, א, 'תניא'). ב. כשתיקן עזרא תקנה זו, התנה שכל מי שרוצה לבטל יבטל, וכ"כ רא"ה (ברכות כב, ב, 'כרב'). ג. תקנת עזרא לא פשטה ברוב ישראל, ותקנה שלא פשטה ברוב ישראל ניתן לבטלה, וכ"כ ריטב"א (ברכות כב, א, 'כי אתא'); תר"י (יג, ב, 'כי'); ורמב"ם (הל' ק"ש ד, ח).

ט, ד – הסיבות לביטול התקנה

ירושלמי ברכות (פ"ג, ה"ד): "ביומוי רבי יהושע בן לוי ביקשו לעקור את הטבילה הזאת מפני נשי הגליל שהיו נעקרות מפני הצינה (עגונות מבעליהן, מפני הצינה אשר שם, ולא היו בעליהן יכולין לטבול ופירשו מהן, פני משה)", כלומר נמנעו מקיום מצוות עונה, וממילא גם מקיום פריה ורביה.

עוד ביאר הריטב"א (ברכות כב, א): "מפני שהיתה תקנה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, והוה בה ביטול תורה, ובטלוה מפני תיקון העולם".

כתב הרמב"ם הל' ק"ש ד, ח: "ולא פשטה תקנה זו בכל ישראל, ולא היה כח לרוב הציבור לעמוד בה – לפיכך בטלה".

בתשובת הגאונים (שערי תשובה קעד) כתבו טעם אחר, מחמת שכולנו טמאי מתים: "בזמן הזה שהכל טמאים בטומאה חמורה, והיא טומאת מת, שהרי אין פרה אדומה, מה הנאה יש לבעל קרי בטבילה? והרי כבר טמא טומאה חמורה, שאי אפשר שלא נגע בעצם המת או בקבר או שנכנס לאהל המת או שנגע בקטנותו במת, אעפ"י שעברו עליו מאה שנה וטבל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו אלא באפר הפרה. הלכך אין צריכין בעלי קריין טבילה, אלא רחיצה ויפה ומעולה לנקות עצמן לבד. וכן המשמש מטתו כך כבעל קרי מפני שהם שוין".

ט, ה – האם הטבילה בטלה לגמרי

לרוב הראשונים, בטלה התקנה בין לדברי תורה ובין לתפילה. וכ"כ פסקי רי"ד (ברכות כב, א): "דפשט הלכה מוכיח דדברי תורה חמורין מכולהו… א"כ, כי שרי רבי יהודה בן בתירא דברי תורה, כל שכן תפילה וברכות. ותו, מדקאמרינן בטלוה לטבילותא כרבי יהודה בן בתירא, שמע מינה דבכולהו שרי רבי יהודה בן בתירא, דאי בתפילה צריך טבילה אמאי בטלוה לטבילה? והא אי אפשר לו שלא יתפלל וצריך טבילה, אלא ודאי בכל ביטלו אותו, כריב"ב, שלית ליה לבן בתירה דעזרא תיקן טבילה לבעלי קריין כלל. וכ"כ גם בה"ג (סימן א, פ"ג דברכות, עמ' מ)". וכ"כ רב שרירא גאון (שערי תשובה קע); ר"י בתוספות (ברכות כב, ב, 'ולית'. וכן הביא בשמו או"ז א, קיז); ריב"ב (יג, ב, בדפ"ר) בשם הרז"ה (דודו); ראבי"ה (א, ברכות סח); ריא"ז; השלמה; המאורות (פסחים ז, א); מהר"ם מרוטנבורג (ד"ק, לז), ושכן נהג מורו הגדול; רא"ה (כב, א, 'ועיקרא'), ובחינוך המיוחס לו (מצוה קפ); מרדכי (ברכות עג); מאירי (כב, א, 'טבילה'); רבנו ירוחם (נ"ג ח"ג); טור (או"ח פח); ועוד. וכן עולה מרשב"א (כב, א, 'אמר לו'), וריטב"א (כב, א, 'שהיה'), שדייקו מהירושלמי שביום הכיפורים מקילים אף לתפילה, ואין צריך אפילו ט' קבין. וציינו שכן מנהג מקומם להקל בכל.

לעומת זאת, דעת חלק מהראשונים, שתקנת עזרא בטלה רק לעניין דברי תורה בלבד, אבל לעניין תפילה עדיין עומדת התקנה בעינה. מהם שהצריכו לתפילה טבילה ממש, וכ"כ ר"ת (ספר הישר, החידושים שצא); רוקח (סי' שכא); רבנו אפרים (מובא במאורות פסחים ז, א). ויש שכתבו שדי ברחיצת ט' קבין, וכ"כ רה"ג; ר"ח (כ"כ בשמו או"ז א, קיז; ראבי"ה סח; ועוד. ויש שהבינו שמחייב טבילה ממש, כגון תוספות חולין קכב, ב, 'לגבל', ופסקי הרי"ד); או"ז (א, קיז); ארחות חיים (תפילה לב) בשם ר"ש. וכ"כ טור (או"ח פח), בשם ראב"ד.

בספר הישר (חידושים שצא) ביאר בשם ר"ח את הטעם לחלק בין דברי תורה לתפילה, שהדרשה המשווה בין דברי תורה לאש לעניין קבלת טומאה, שייכת דוקא בדברי תורה ממש, שנאמר בהם (ירמיהו כג, כט): הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ, אבל תפילה אינה מושוֵות לאש, ולכן לא בטלה טבילה לתפילה.

ט, ו – מנהג רחיצת ט' קבין לתפילה

כתב רי"ף (ברכות יג, ב): "איכא מאן דאמר האי דאמרי ביטלוה לטבילותא בין לדברי תורה בין לתפילה. ואיכא מאן דאמר הני מילי לדברי תורה, אבל לתפילה צריך טבילה. ולאו טבילה דוקא אלא רחיצה בט' קבין. וכתב ר' האיי גאון זצ"ל כיון דגמרא ליכא בהא מילתא, נקוט מנהג כל ישראל, שכל בעלי קריין אע"פ שאין להם מים אין מתפללים עד שירחצו". וכ"כ רב האי גאון (שערי תשובה רנ): "בעל קרי בין באונס בין שלא באונס – ט' קבין".

וכ"כ הרמב"ם (תפילה ד, ה-ו): "וכבר בטלה גם תקנה זו של תפילה לפי שלא פשטה בכל ישראל, ולא היה כח בציבור לעמוד בה. מנהג פשוט בספרד ובשנער שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים משום (עמוס ד, יב): הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלוֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל. במה דברים אמורים? בבריא או בחולה שבעל, אבל חולה שראה קרי לאונסו – פטור מן הרחיצה, ואין בזה מנהג".

אמנם במקום שלא נהגו לרחוץ לתפילה, אין חובה כלל לרחוץ לדברי תורה או תפילה, וכ"כ הרמב"ם באיגרת ששלח לדיין אלכסנדריא ר' פנחס ב"ר משולם (מהדו' ר"י שילת עמ' תלז-תלח), בתגובה על מכתב ששלח ר' פנחס לרמב"ם, בו הוא כותב: "קמו כל העם מקצה אל קצה זקניהם וקטניהם, ובאו אלי לאמר: אין אנו יכולין לשאת עוד דבריכם, שהרי אתם מתירים מה שתרצו ותאסרו מה שתחפצו. הרי היה מסורת מאבותינו הראשונים אשר לפנינו, שאין לבר ישראל להתפלל אם הוא בעל קרי עד שירחץ במרחץ או בים ויטהר וינקה את עצמו. ועכשיו התרתם להתפלל ולהיכנס בבית הכנסת ולקרות בתורה בלא רחיצה ובלא טהרה. אם כן הוא דת ישראל, נלך ונודיע לפלילים".

ואחר שגער בו הרמב"ם על אופן כתיבת המכתב, השיב: "והלא אין הדבר אלא מנהג בשנער ובמערב בלבד. אבל בכל ערי רומי וצרפת וכל פרובינצא, אנשי עריכם, מעולם לא נהגו במנהג זה. ומעשים תמיד שיבואו חכמים גדולים ורבנים מעירכם לספרד, וכשיראו אותנו רוחצים מקרי, שוחקים עלינו ואומרים למדתם מנקיות הישמעאלים. ומן הדין היה כששמעת דברי אותן העניים שקמו, שתגער בהם ותורה כהלכה. ולא תחפה, ותודיע להן שדת משה רבינו שאין דברי תורה מקבלין טומאה, ושבעל קרי מותר להיכנס לבית הכנסת ולקרות בספר תורה, אבל להתפלל הדבר תלוי במנהג. כל ישראל שבין הישמעאלים נהגו לרחוץ, וכל ישראל שבין הנוצרים לא נהגו לרחוץ. ואתם לא תשנו מנהג אבותיכם, ואסור לכם לזוז מן המנהג. כך היה לומר ולהורות… וזה העני שאמר עלי שאיני רוחץ מקרי, שקר הוא! מעידין עלי שמים וארץ שמעולם לא עשיתי זאת אלא מחולי, והיאך אשנה מנהגי ומנהג אבותי בלא עִלה בלא שום איסור. ומנין ידע הוא בפתיותו אם הראיתי לרחוץ אם לא. דבריו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין".

וכ"כ שו"ת התשב"ץ (א, קא-קב), וטור שתלוי במנהג.

ט, ז – להלכה

פסק שו"ע (או"ח פח, א) כרוב הראשונים, שהטבילה בטלה בין לדברי תורה בין לתפילה: "כל הטמאים קורין בתורה וקורין קריאת שמע ומתפללין, חוץ מבעלי קרי שהוציאו עזרא מכל הטמאים ואסרו בין בדברי תורה בין בקריאת שמע ותפילה עד שיטבול, כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין. ואחר כך בטלו אותה תקנה, והעמידו הדבר על הדין, שאף בעל קרי מותר בדברי תורה ובקריאת שמע ובתפילה בלא טבילה ובלא רחיצה דתשעה קבין, וכן פשט המנהג".

ומידת חסידות היא לבעל קרי לטבול במקווה, וכפי שמבואר בברכות כב, א: "אמר רבי ינאי: שמעתי שמקילין בה ושמעתי שמחמירין בה, וכל המחמיר בה על עצמו – מאריכין לו ימיו ושנותיו". וכ"כ כמה ראשונים, שאף אחר שבטלו טבילה לבעל קרי – יש הידור בטבילה, וכן נוהגים אנשי מעשה (מ"ב ד, ע"פ א"ר ב), ובלבד שלא יפסידו בגינה זמן קריאת שמע או תפילה בציבור (ערוה"ש ב; מ"ב שם).

יש אומרים שכיום שמצויים מקוואות נקיים מחוממים וזמינים, יש מקום לומר שיש צד חיוב בטבילה (שו"ת פרי השדה ד, ב; שו"ת דברי יציב א, נה; שבט הלוי ה, טו). מנגד יש לשקול, שאולי אחר שרבו המתאווים ומתגרים מחבריהם, אין לעודד טבילה משותפת במקוואות. ולמעשה כתב הרב בספר שיש שמקיימים את ההידור בטבילה, ויש שמקיימים אותו ברחיצה בתשעה קבין, וכיום שבכל בית יש מקלחת, וממילא קל לקיים את התקנה, והיא גם תואמת את מנהגי הניקיון שלנו, טוב שכל אדם יהדר לקיימה ברחיצה. ועיין לקמן באות הבאה.

ט, ח – ט' קבין במקלחת

כתב הראב"ד (שו"ת סימן כג): "תשעה קבין שאמרו… צריכין שיבואו עליו מכח אדם, שאם לא כן אי אפשר שלא יתפזר מהם לבטלה, ונמצאו תשעה קבין חסרים, והחכם יבין. ובגמ' דברכות הכי איתא: א"ל ר' זירא לשמעיה: אייתי תשעה קבין ושדי עלי, אלמא צריכין שיבואו מכח אדם. וכיון שאי אפשר לשיעור מצומצם אלא מכח אדם, גזרו אפילו ביותר מכשיעור שלא יהא אלא מכח אדם, כן נראה לי". לכאורה, על פי הראב"ד אין אדם יכול לרחוץ גופו בט' קבין במקלחת, כיוון שאין המים הניתנים מהברז נחשבים מים שבאו מ'כח גברא' (כמבואר בפניני הלכה ברכות ב, ט). וכ"כ לאסור במקלחת שו"ת משנה הלכות (ג, א-ו; ה, כב; ו, כג).

אלא שכתב בספר חסידים (סי' תתכח): "אדם שאין לו מי שישפוך עליו ט' קבין, ואין לו כמו כן כלי עשוי שיהא נשפכים עליו בלא ידיו, יכניס המים בכלי שלו וישימם על דבר גבוה וישפכו עליו, וימהר להניח הכלי מידו וישים על זרועותיו ועל ידיו, ולא קודם שיכלו המים מן הראש כדי שירדו המים על זרועותיו ועל ידיו, ולא שזהו בטוב, כי ידיו וזרועותיו – שמא לא ירד מים עליהם, אלא טוב כלום מלא כלום".

ודייק מלשונו הגהות רמ"א (ממפרשי ספר חסידים), שאף אם נשפכו עליו ט' הקבין מאליהם, שלא על ידי כח אדם – מועילה לו רחיצה זו. ע"כ. ממילא הוא הדין לרוחץ במקלחת, שאם רחץ בט' קבין ברצף, נחשבת לו רחיצה זו לטומאת קרי. וכ"כ שו"ת חלקת יעקב (יו"ד קיח, והוכיח כן מגמרות וראשונים); דברי יציב (ליקוטים והשמטות יג); כה"ח (פח, ז); ישכיל עבדי (ה, או"ח יג); קנין תורה (א, לג); שבט הלוי (א, כד); מנחת יצחק (ח"ג, טו, יא); וילקוט יוסף (פח, א).

ט, ט – האם צריך שיבואו ט' הקבין על כל גופו

כתב הפמ"ג (פח, מ"ז א): "הני ט' קבין, מבואר ברמב"ם (תפילה, ד, כה) מנהג פשוט בספרד שרוחצין כל בשרו משום הכון, משמע ט' קבין בעינן כל גופו, שלא יהא מקום שלא יבואו שם המים כטבילה. ואיני יודע, עכשיו מטילין ט' קבין וכמעט מקצת גופו לא נגעו כלל המים בו". וכדיוק הפמ"ג ברמב"ם, שצריך שיגיעו המים לכל חלקי גופו, כתבו למעשה כה"ח (פח, ז); וישכיל עבדי (ה, או"ח יג).

אמנם, באלף למטה (תרו, ג) כתב על דיוקו של הפמ"ג: "ודקדוקו מהרמב"ם אינו מוכרח, אך מכל מקום צריך שכל המים יעברו נגד גופו וסביב לו, וזהו נקרא רחיצת כל גופו. וגם יש לדקדק שיהיה כל הגוף ראוי לביאת מים". הרי שלשיטתו אין חובה שיבואו המים ממש על כל הגוף (בתי סתרים וכדו'). ומפמ"ג עולה שכך נהגו בפועל. וכ"כ פס"ת (פח, ה).

ובספר הוסיף הרב (הערה 6): "ומשמע שגם המצריכים שלא תהיה חציצה ושכפות הרגליים יירטבו, אינם מדקדקים שהמים יגיעו לכל מקום ומקום כמו תנוך האוזניים, שאם לא כן היו צריכים לציין זאת. וגם אין אפשרות שמים מעטים של ט' קבין יגיעו לכל מקום ומקום".

ט, י – ביאור לתקנת הטבילה על ידי עזרא

הרב ביאר בעל פה את היחס בין תקנת עזרא לבין גודל החיוב לקיים מצוות עונה: "אפשר אולי לומר שהואיל ומצוות עונה היא מצווה רבה, ולכן תיקן עזרא שיאכלו שום בערב שבת (ב"ק פב, א), ויהיו רוכלים מחזרים בעיירות משום תכשיטי נשים כדי שלא יתגנו על בעליהן (שם), היה אפשר שירבו בקיום המצווה יותר מדי, ויתכן שכבר לא תהיה מטרתו כדי לשמח את האשה אלא כהיגררות אחר התאווה, ולכן הוצרכו לגדור".

עוד ביאר הרב שאמנם זו מצווה רבה, אבל הואיל ונעשית בגשמיות, אי אפשר שלא תהיה גם כוונה אנוכית מבלי קשר עם האשה, ועל כן צריך תיקון וטבילה. וכעין מה שאמרו בויקרא רבה יד, ה: "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ (ויקרא יב, ב), הדא הוא דכתיב (תהלים נא, ז): הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי, רבי אחא אמר: אפילו אם יהיה חסיד שבחסידים – אי אפשר שלא יהיה לו צד אחד מעון. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבון העולמים, כלום נתכוון אבא ישי להעמידני? והלא לא נתכוון אלא להנאתו! תדע שהוא כן, שמאחר שעשו צרכיהן זה הופך פניו לכאן וזו הופכת פניה לכאן, ואתה מכניס כל טיפה וטיפה שיש בו. והוא שדוד אמר (שם כז, י): כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי, וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי (שם נא, ז) – אמר רבי חייא בר אבא: אין האשה קולטת אלא אחר נדתה ובסמוך, וביותר אם היה זכר, הדא הוא דכתיב: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר".

ט, יא – תיקוני הטבילה ותשעה קבין מר' צדוק

כתב רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק קצב): "על ידי התאוה מסתלק היראה, וכמו שאמרו בטבילת בעל קרי (ברכות כב, א) משום דדברי תורה צריך באימה ביראה וכו', והתיקון לזה טבילה במים, שרומזים למידת החסד ואהבת השם יתברך, שבאמת מהו תאוותן של ישראל? – הקדוש ברוך הוא. כי התאוה והאהבה הם היפוך היראה, כי הם שני הפכים, רק בעבודת השם יתברך הם מתייחדים. ועל זה רומז בטבילה, כי כל כוונה שבלב שיוצאת לפועל במעשה היא מתחזקת, והמעשה במים שמקנחים באמת הלכלוך גם כן, ושומר מצות חכמים לטבול (ביאר הרב כוונתו: שהכוונה להיטהר צריכה חיזוק על ידי מעשה, ותקנו שהמעשה יהיה הטבילה). וכמו שאמרו (שם): גדר גדול (גדרו בה, דתניא: מעשה באחד שתבע אשה לדבר עבירה, אמרה לו) ריקא וכו' (יש לך ארבעים סאה שאתה טובל בהם? מיד פרש), שזה גדר בפני התאוות, שעוצר תאוותו כשאין לו מים לטבול, ונמצא תאוותו רק כרצון השם יתברך, ואז הוא אחד עם היראה.

וחכמינו ז"ל סידרו דיני טבילת קרי לענין קריאת שמע ותפילה ביחוד, שבהם עיקרי היראה… ובמרגיל, שהתאוה ממנו – צריך טבילה, דהיינו גם כן התעוררות ממנו שהוא נכנס לתוך המים וממשיך ומשעבד כוחותיו למעלה. ולכך צריך ארבעים סאה, מים שכל גופו עולה, כי התאוה שבלב מעורר כל הגוף עד שכלי המעשה גומרין. אבל לאונסו, שנראה שמלמעלה הכניסו התאוה בלבו בשינה שלא מדעתו, די גם כן בנפילה תשעה קבין, שהמים נופלים עליו, דהיינו באתערותא דלעילא לבד, שעולה בלבבו איזה אתערותא לאהבת השם יתברך עד שנשפכת על פני כל חלל הלב, אף על פי שאינו מעמיק בה להיות כל גופו עולה…

וביטלוה לר' יהודה בן בתירא, דאמר (ברכות כב, א): הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ וכו', פירוש, שדברי תורה שורפין כל תאוות רעות. וגם אמרינן בברכות (טז, א) מקיש אהלים לנחלים וכו', והם עצמן דוגמת טבילה".


  1. . הרמב"ם הוסיף לבאר בהל' איסו"ב כא, יא: "אין דעת חכמים נוחה למי שהוא מרבה בתשמיש המטה ויהיה מצוי אצל אשתו תמיד כתרנגול, ופגום הוא עד מאד ומעשה בורים הוא, אלא כל הממעט בתשמיש – משובח, והוא שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו, ולא תקנו בראשונה לבעלי קריין שלא יקראו בתורה עד שיטבלו אלא כדי למעט בתשמיש המטה" (עיין לקמן יא, א-ח, ביאור ארוך בדעת הרמב"ם). בדומה לזה כתב הרמב"ן (ויקרא יט, ב): "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ… לפיכך בא הכתוב הזה, אחר שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כענין שאמרו (ברכות כב א): שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישתמש בו אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו".

    עיין עוד באור שמח הל' איסו"ב ד, ח, שביאר שזו תקנה שנועדה לחזק את חיי המשפחה, "שיהיו מקושרין לנשיהם, ולא יגרשו אותם… וגם טבילה לבעלי קריין, שלא יהיו מצויין אצל נשיהן כתרנגולים, ותהא אשתו חביבה עליו".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *