מלאכת ‘דש’ היא המלאכה שמפרידה מן השיבולים את גרגירי החיטה, ודרך מלאכה זו שהיא נעשית בעזרת כלי או בהמה (כמבואר בהלכה א). אמנם הממולל שיבולים בידו כדי להפריד מהם את הגרגירים לא עבר באיסור תורה, כיוון שלא דש כדרך שרגילים לדוש על ידי כלי. אולם חכמים אסרו זאת, משום שבפועל הוא מפרק את גרגירי החיטה מן השיבולים. וכל זה בתנאי שהוא ממולל את השיבולים בידו בלא שינוי, אבל אם ירצה לאכול חיטים לחות, רשאי למולל את השיבולים בשינוי, היינו בראשי אצבעותיו ולא בכף ידו.[21]
ולא רק בתבואה דישה אסורה, אלא כל העושה מלאכה שמפרידה את האוכל מבית גידולו עובר באיסור דש. לפיכך, אסור להוציא קטניות, כדוגמת אפונה או שעועית, מתוך תרמיליהן. אם עשה זאת כדרך שמפרקים את הקטניות בכמויות מסחריות – עבר באיסור תורה; ואם עשה זאת בידו – עבר באיסור חכמים, ומותר לעשות זאת בידו בשינוי. ואם התרמילים ירוקים וראויים לאכילה, מותר להוציא את הקטניות בלא שינוי, מפני שאיסור ‘דש’ הוא רק כאשר הקליפה אינה ראויה לאכילה (מ”ב שיט, כא).
יש למלאכת ‘דש’ תולדה שנקראת ‘מפרק’, שעניינה להוציא דבר מתוך דבר, ואף היא אסורה מהתורה. ובכלל זה אסור לסחוט ענבים וזיתים (כפי שיבואר להלן יב, ח), וכן אסור לחלוב בהמה (כמבואר להלן כ, ד). וכן כאשר מעוניינים בנוזלים הספוגים בבגד, אסור לסחוט את הבגד. אלא שלגבי סחיטת בגד נחלקו הראשונים בחומרת האיסור. לדעת רמב”ם ורמב”ן, הסוחט בגד לצורך נוזלים היוצאים ממנו עובר באיסור חכמים, ולדעת ר”ת ורא”ש, עובר באיסור תורה (כמבואר בהרחבות).
מותר לאשה להניק את בנה, אבל אסור מהתורה להוציא את החלב לתוך כלי, משום שזו תולדת ‘מפרק’ (שו”ע שכח, לד-לה). ואשה שסובלת מגודש חלב, רשאית לשאוב את החלב כדי לאבדו, כגון שתשאב אותו לכיור או לתוך כלי שיש בו חומר מפגל, מפני שכאשר החלב הולך לאיבוד האיסור מדברי חכמים בלבד, והקילו בו במקום צער (שו”ע של, ח). אפשר לצורך כך להפעיל מכונת שאיבה חשמלית על שעון שבת, ולהתחבר אל המכונה בשעה שתפעל (ועי’ להלן כח, ז).
